על רקע איום הרחפנים הגדיר אחד הפרשנים הצבאיים הבכירים בישראל את המציאות הנוכחית בלבנון במילים 'שלב הטרגדיה'. טענתו היתה שחיזבאללה אמנם הוכה קשות ב־2024, אך הודות לרחפני הנפץ הצליח להשתקם, לאיין את יכולתו של צה"ל להגן על יישובי הצפון, ולהפוך את אזור הביטחון שיצר צה"ל למטווח ברווזים.
רא"ל במיל' אהוד ברק היה בוטה אף יותר. במאמר מרשיע שפרסם הבוקר ב-'הארץ', הוא סיכם את המצב בלבנון במילים: "...כישלון. בשתי מילים – כישלון מוחלט..."
הידהוד מסרי חיזבאללה בתקשורת הישראלית איננו חדש. כבר לפני 35 שנה נרתמו בכירי הפרשנים שלנו לסייע לתנועת ארבע אימהות ולרוה"מ דאז, אותו אהוד ברק, לסגת מלבנון עד הסנטימטר האחרון. דמעות האושר שליוו את הבריחה המשפילה, והחגיגות באולפני החדשות שלנו, הובילו את נסראללה להכרה, כי ביכולתו לפרום את רשת קורי העכביש הקרויה מדינת ישראל. ואכן, בתוך פחות מעשור, בסיוע איראני נמרץ, הפך חסן נאסרללה את חיזבאללה מארגון גרילה שולי, לאימפריית טרור, הנערצת ע"י מיליארד מוסלמים ושולטת בלבנון ביד רמה.
מבצעי 'חיצי צפון', 'עם כלביא' 'שאגת הארי' והשמדת הצבא הסורי, הפכו את הקערה על פיה. ממכונת מלחמה אימתנית שאיימה על ישראל עם מאות אלפי טילים מדוייקים, ועשרות אלפי לוחמים, לא נותרו אלא שברים מדממים. הנמר הטורף שתיכנן לכבוש הגליל, הפך לחתול רחוב זב דם, הנאבק על הישרדותו הצבאית והפוליטית בארץ הארזים.
נראה אפוא כי הטענות לפיהן המלחמה בצפון אינה אלא כישלון מוחלט, וטרגדיה, אינן עומדות במבחן המציאות. אבל מן העבר השני ברור שהרחפנים המונחים באמצעות סיב אופטי, ממררים את חייהם של תושבי הצפון ופוגעים בחיילינו, יותר משעשו זאת הקטיושות הפרימיטיביות או טילי הקורנט המשוכללים.
הסיבה העקרית לכך היא ש'כיפת ברזל' ותותחי הוולקן 20 מ"מ שהוצאו מהמחסנים אינם מצליחים להתמודד עם האיום החדש. גם יתר האמצעים כמו ה'פרגולות' שפותחו ערב התמרון הקרקעי, רשתות הדיג, השוטגנים, והירי המדויק, מסוגלים לכל היותר להעניק מענה חלקי לבעייה. בינתיים ועד להבשלתם של אמצעים אפקטיבים יותר, צה"ל ממשיך לדבוק בעיקרון הישן, שלפיו הדרך היעילה ביותר להתמודד עם האיום הקטלני, היא לתקוף את מתקני היצור, המחסנים, המפקדים הבכירים ומחסני הכטבמ"ים, ולעשות כל מאמץ על מנת לצוד את המשגרים, אלא שכל זה אינו עוזר.
נותר אם כך לברר מה כן יכול לעזור. את התשובה נתן לנו קלאוזביץ, שטען כי כשם שבני אדם בוחרים להילחם, הם גם יכולים לבחור לחדול מכך, אם נצליח לגרום להם לשנות את דעתם. שכן, כדבריו, 'לא כלי נשק מנהלים מלחמות אלא בני אדם'.
במקרה שלנו מדובר במפעילי הרחפנים. אלא שלשם כך צריך להתמקד בהם, ולא במפקדיהם המסתתרים בדירות מסתור מרווחות בדאחיה או בבקע. ניסיון העבר מלמד שחיסול מנהיגי הטרור אינו מרתיע את יורשיהם, או את יורשי יורשיהם. ושרק לעיתים נדירות (כמו אלו של קאסם סולמני ונסראללה) היתה לעריפה כזו השפעה מערכתית, וגם אז היא היתה זמנית בלבד. ברוב המקרים נכנסו היורשים לנעלי המחוסלים והמשיכו בדרכם. כאשר מביאים בחשבון את המאמץ המודיעיני, הטכנולוגי והמבצעי האדיר הנדרש לכל חיסול כזה, קשה להשתחרר מן התחושה שהתמורה אינה מצדיקה את ההשקעה. יתכן שהסיבה לכך היא שנקודת התורפה האמיתית אינה נמצאת בראש הפירמידה אלא בבסיסה.
בבסיס הפירמידה נמצא מפעיל הרחפן, ולו – משעה שהמלחמה נוקשת על דלתו, ומסכנת את בני משפחתו – יש הרבה יותר מה להפסיד מאשר למפקדיו. ההיסטוריה מלמדת כי ארגוני טרור אינם משנים את דרכם, כאשר מנהיג אחד מחוסל ומוחלף באחר. אלא כאשר הפעילים משתכנעים, שהמחיר שהם משלמים, אינו מצדיק את המטרה שלמענה הם נלחמים.
נקודת המפנה במאבק נגד אירגונים איסלמיסטיים, כמו המחתרת הצ'צנית, אל קעידה ודעאש, אירעה כאשר בסיס התמיכה בהם הצטמק, והנכונות של פעיליהם להקריב את חייהם הלכה ונשחקה. הוא הדין בכניעת ה-IRA, המחתרת הבאסקית, הנתיב הזוהר, הנמרים הטמילים, ולאחרונה, מפלגת הפועלים של כורדיסטן (PKK), שהניחה את נשקה ביולי אשתקד לאחר יותר מארבעה עשורים של מאבק מזוין נגד טורקיה.
מכאן, שהדרך היעילה ביותר להתמודד עם איום הרחפנים אינה עוברת דרך עריפת ראשי הארגון, או פגיעה באתרי הייצור שלהם, אלא ביצירת לחץ אגרסיבי מתמשך על המפעילים, והשאלה היא איך עושים זאת.
התשובה פשוטה. בהנחה סבירה כי בידי מודיעין פצ"ן מצויה רשימה לפחות חלקית של מפעילי הרחפנים, אנשי החבלה, הרכש ושותפיהם. וכי במאמץ לא גדול ניתן לאתר את כתובותיהם, צריך לקבוע משוואת תגובה חדשה. לפיה כל שיגור רחפן נפץ לעבר יישובי הצפון או כוחותינו, יוביל באופן מיידי להשמדת מגורים אקרעית, של כמה מפעילי המערך. זאת אחר שבני משפחתם יקבלו על כך התראה מראש, שתאפשר להם להתפנות בשלום.
סביר להניח שהפרקליטים הצבאיים באגף מבצעים במטכ"ל, יתלבטו קשות לפני שיאשרו פעולות כאלו. שכן לפי הגישה הרווחת במשפט ההומניטרי הבינלאומי, עצם העובדה שאדם הוא פעיל טרור, אינה הופכת אוטומטית את ביתו למטרה צבאית. בית שאינו תורם במישרין לפעילות טרוריסטית, נשאר לכאורה 'עצם אזרחי' ופגיעה בו מסווגת ככזו המכוונת לצורכי הרתעה או ענישה. כאן נכנס הוויכוח המשפטי המוכר בישראל סביב מדיניות הריסת הבתים של מחבלים, שלא נרחיב בו כרגע.
אבל נחזור לטיעון המרכזי, כדי לחולל שינויים גדולים, צריך להשפיע על אנשים קטנים. עליהם ולא על מי שנותנים להם את הפקודות. למול הטענה שמדובר בהתנהגות לא מוסרית, צריך להשיב, שרחפני ה-FPV המונחים באמצעות סיב אופטי, משנים את החוויה המוסרית והפסיכולוגית של ההרג מראשיתו. הרחפן הוא נשק פרסונלי, והמפעיל שלו הוא מעין אח גדול קטלני, שרואה, רודף, ובוחר להרוג את קורבנו באופן אישי, כמעט אינטימי. כשצופים בסרטונים המגיעים מאוקראינה, ושומעים את הצרחות של לוחמים המתחננים על חייהם מול רחפנים שרודפים אחריהם, אפשר לחוש בכך באופן ממשי.
לאורך ההסטוריה נטו חברות לוחמות להעניש באכזריות, חיילים שנתפסו כהורגים בדייקנות מרחוק ו-'באופן אישי', את יריביהם, תוך סיכון מופחת לעצמם. קלעים וקשתים בעולם העתיק, מפעילי רובי קשת בתקופת הרנסנס, וצלפים בעת החדשה, שנפלו בשבי נענשו בקטיעת אצבעות, שלילת מאור עיניים והוצאה מיידית להורג. היחס הזה נבע לא רק מזעם ונקמה אלא גם מרצון לגרום למי שנתפסו כרוצחים, לשלם את המחיר, ולהרתיע אחרים מללכת בדרכם.
נכון, גם צה"ל, מפעיל רחפנים קטלניים ומשגר ממטוסיו טילים מדוייקים, על מנת לחסל פעילי טרור. אך הוא עושה זאת בעיקר, כדי להימנע מפגיעה בלתי־מידתית באזרחים, שבקרבם מוצאים הטרוריסטים מסתור. איש אינו מציע כמובן לנקוט שיטות ענישה ימי־ביניימיות, נגד מפעילי רחפני הנפץ של חיזבאללה. אולם לנוכח חומרת האיום והקושי להתמודד עימו, ברור שיש הכרח לחשוב מחוץ לקופסה. שכן בסופו של דבר, כדי לבנות רחפן מתאבד, די להיכנס לעלי אקספרס, לרכוש רחפן, לחבר אליו פצצת מרגמה או ראש קרב של RPG. כמה שעות עבודה של נער חובב רחפנים, שעבר הכשרה מינימלית ישלימו את השאר.
משכך, הדרך היחידה לצמצם את התופעה, היא לגרום לעוסקים במלאכה להבין, שלא כדאי להם לעשות זאת. הפילוסוף מייקל וולצר טען, כי מה שמבדיל בין לוחם לרוצח, הוא שהראשון מסכן את חייו בשדה הקרב, בעוד האחרון עושה הכול כדי להימנע מכך. מי שמפעיל רחפן ממסתור, ובוחר לחסל את קורבנו באופן אישי, אינו לוחם אלא רוצח. לכן מותר לפגוע בו וברכושו גם מחוץ לשדה הקרב. משעה שזה יקרה, יש סיכוי טוב שיבין, שהמעבר ממעמד של לוחם - לרוצח, הוא עסק מסוכן ובלתי משתלם בעליל, לו וליקרים לו.
אל"מ (מיל') משה בן דוד (בנדה) הוא ד"ר להיסטוריה ופילוסופיה של הרעיונות, איש הייטק וסמנכ"ל לשעבר בחברת אמדוקס. מילא מגוון תפקידי פיקוד ומטה במערך החי"ר, ומייסד פו"ם 'אפק' להכשרה בינזרועית בצה"ל.
בגיליון:
- אל"מ (מיל') משה בן דוד (בנדה): רחפני הנפץ אינם עפים מעצמם
- מוטי ברגר: בין כפייה להבנה: אתגר הגיוס החרדי
- עמנואל בן סבו: 1. ההורים השכולים השקופים, הדחויים, המושתקים
- עמנואל בן סבו: 2. קולמוס הנפש ועט הנשמה
- אורי הייטנר: 1. שגיאתי הגדולה
- אורי הייטנר: 2. צרור הערות 10.6.26
- רוֹן גֵּרָא: בְּמוֹתוֹ
- משה גרנות: גם דודה אנה יפה
- עקיבא נוף: קפיץ
- אהוד בן עזר: 50 שירי מתבגרים
- נעמן כהן: הפרשנים
- בן-ציון יהושע: מעמד האישה במרחב האיראני
- ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי,: תגובות, הערות, הארות, והודעות
- שאר הגליון
מאמרים
אל"מ (מיל') משה בן דוד (בנדה)
רחפני הנפץ אינם עפים מעצמם
מוטי ברגר
בין כפייה להבנה: אתגר הגיוס החרדי
אהוד יקירנו, אינני מפסיק להתפעל מהגיליון המושקע שאתה טורח לערוך עבורנו שוב ושוב. בכל גיליון מחדש מורגשת רעננות נעורים, כאילו היה זה הגיליון הראשון.
אבקש להתייחס לגיליון האחרון של "חדשות בן עזר" (2167), שבו תוקף אותי נעמן כהן על דבריי בנושא גיוס החרדים. בתמצית, טענתי בדבריי כי הדרך הנכונה, המעשית והיעילה היחידה לשילוב חרדים בצה"ל היא הקמת יחידות המותאמות באמת ובתמים לאורח חייהם הדתי המוקפד. הסברתי כי מסעות רדיפה, איומים בסנקציות ומאסרים אינם מהווים תוכנית עבודה, אלא רק מרחיקים את הפתרון, מקשיחים את העמדות ומעמיקים את הקרע.
בתגובה, הציג נעמן שורה של ציטוטים ממקורות היהדות אודות מלחמת מצווה ומלחמת רשות, המוכיחים לדעתו כי התורה מצווה להצטרף למערכה ואוסרת על השתמטות. מקורותיו מגוונים: החל מפסוקי המקרא ועד למשנה ולרמב"ם. לא נחה דעתו עד שהרחיק לכת והכריז כי הציבור החרדי ומנהיגיו הם למעשה "כופרים בתורה," ועל כן יש להשית עליהם עונשים חמורים.
ואני בקטנותי תוהה: האם מדובר בתמימות או בהיתממות מרחיקת לכת? האם נעמן באמת סבור שגדולי התורה והרבנים החרדים אינם מכירים את המקורות הללו? האם הוא מאמין באמת ובתמים שהם אינם נאמנים להם? הלכה למעשה, הדיון ההלכתי בסוגיה זו מורכב ועמוק הרבה מעבר ללקט ציטוטים שטחי. פסיקת ההלכה בדורנו נשענת על שיקולים רחבים של פיקוח נפש רוחני, הגדרת מעמד עמלה של תורה, ותנאי המציאות בשטח.
אצטט שוב פסקה מן המאמר שכתבתי, ואשר נעמן בחר להתעלם ממנה לחלוטין:
"מנהיג הציבור הליטאי, הגאון רבי משה הלל הירש, חזר והדגיש כי ניתן להגיע להבנות לגבי בחורים שאינם לומדים, בתנאי שהמסגרות הצבאיות יבטיחו באופן מלא את שמירת דתם. לשיטתו, הצורך המבצעי בחיילים אינו גובר על הסיכון הממשי של עזיבת הדת. אפשר לחלוק על עמדה זו, אך התעלמות ממנה היא איוולת."
מניין לנעמן הביטחון העצמי המופרז לקבוע שהוא מבין במקורות התורה ובהלכה יותר מהרב הירש וממנהיגיו הרוחניים של הציבור החרדי? האם ניסה, למצער, להתעניין ברצינות ולבדוק מדוע גדולי התורה פוסקים כפי שהם פוסקים, גם אל מול המקורות הברורים שהוא מצטט? עולם התורה אינו פועל בחלל ריק, וההחלטות מתקבלות מתוך אחריות כבדה לעתידו הרוחני של העם היהודי.
כיצד אדם הגון והומני מסוגל לקבוע שמאות אלפי אנשים – החיים על פי מצוות התורה, מקפידים על קלה כחמורה, ועוסקים בה יומם ולילה מתוך דחק, צמצום וויתור מכוון על מנעמי החיים – הם בעצם שקרנים הכופרים בדתם? היש גסות רוח ויוהרה גדולות מזו?
אני יכול להבין, ולו ברמה הלוגית, את עמדתו של אדם חילוני שאינו מאמין בערך לימוד התורה, ולכן אינו מוכן לקבל שום פתרון שאינו שוויון מלא ומוחלט. אך לקבוע שאנשים שכל חייהם קודש לתורה הם "כופרים" בה, ושיש להענישם על כך? אם זה לא היה עצוב כל כך, זה אולי היה מוגדר כאבסורד משעשע.
אני מסיים בצער עמוק. אם בארזים נפלה שלהבת – אם אדם ישר, משכיל והגון כנעמן כהן נסחף לזלזול בוטה, מכליל ורדוד כל כך בקהילה שלמה – מה נלין על אנשי קצוות אחרים, שאינם מחפשים את האמת והידברות כלל?
האם זו תמימות ללא תקנה להתעקש ולהאמין שאת סוגיית הגיוס המורכבת צריכים לנהל אנשים אחראיים, המסוגלים להבין, לכבד ולהכיל את עולמו של הציבור החרדי? או שמא נגזר עלינו להמשיך במסלול ההתנגשות, שבו איש את רעהו חיים בלעו, מתוך שנאה, ניכור וקיטוב פנימי שמאיים על כולנו?
מוטי ברגר
עמנואל בן סבו
1. ההורים השכולים השקופים, הדחויים, המושתקים
האתוס היהודי-ישראלי, מושתת על אדנים אחדים, מעטים, הבולט שבהם הוא היחס הכמעט קדוש למשפחות השכולות, למשפחות שיקיריהם היו למגש הזהב של מדינת ישראל המתחדשת, מגש התחייה והתקומה, מגש הזיכרון והגעגוע, החמלה והגאווה, התוגה והתקווה, מגש החיים.
המשפחות השכולות הן חותם הגבורה וההקרבה, המסירות והגאווה, הן חותם החקוק על כותל המזרח של היכל התהילה הלאומי, הן אבן הראשה של אהבת הארץ ללא תנאי, אחריות לגורל העם היהודי, הן חלק מרכזי בסיפור היהודי-ישראלי הכותב, בכל דור ודור, פרקים חדשים.
בשנים האחרונות חלו תמורות משמעותיות, היום הממלכתי המאחד את האומה סביב גיבוריה נסדק, הקדושה בהיכל הגבורה, בבית העלמין הצבאי הועם, ה-יחד הלאומי שהיה הדבק המאחה והמחבר ביום זה את כלל מרכיבי החברה היהודית-ישראלית, התערער, ולמרות התמורות האתוס הציוני לאומי עדיין מסרב לאפשר לפגיעה מכל סוג שהיא למוטט את חומת ה-יחד, הכמעט אחרונה שנותרה בחברה הישראלית.
התהליכים שהובילו לתמורות ביחס למשפחות השכולות, התעצמו והתחדדו במיוחד בשנים האחרונות, המחלוקות בחברה, הפילוג והבידול, שיח שנאה וגרדומים, הדגשת המפריד בכלי התקשורת, הרשתות החברתיות, והמעבר מתפיסת המשפחות השכולות כמי שקורבנם הוא קורבן לאומי, למציאות בה ניתן מקום משמעותי גם לכאב האישי-המשפחתי.
המשורר חיים גורי כתב: "השכול אינו רק זיכרון של מי שאיננו, אלא גם אחריות כלפי מי שנשאר."
וכמאמר המשורר גורי, הלב מתכווץ והעין דומעת אל מול מראות האימה שחווינו בשנתיים של לפני טבח שבת שמחת תורה בו חלק ממשפחות השכול הוצאו מהיכל האחדות והחיבור והצטרפו לשיח המפלג, שיח הקיטב, שיח המחלוקת.
אין כוונתי למשפחות השכולות המקיימות, ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, אריות האומה – יום זיכרון משותף עם משפחות מחבלים ורוצחי יהודים, אירוע זה נחשב כאירוע חסר משמעות באתוס הציוני, הערת שוליים בלתי נחשבת במכלול עוצמת היום הלאומי, ולכן מעבר למחאה קבועה של משפחות שכולות אחרות וארגונים מסוימים, ליום הזה לא היתה השפעה ממשית על רוח היום הלאומי.
לאחר השסע שנוצר בעקבות ההתנגדות לרפורמה המשפטית ולשלטון הימין, לאחר קריאות למרי אזרחי, למלחמת אחים, לסרבנות, הפוליטיקה חדרה במלא כיעורה לבתי העלמין הצבאיים, הקודש חולל ברגל גסה, הקדוש מכל בוזה, המשפחות השכולות כבר לא היו משפחת השכול הלאומית, משפחת העם היהודי, משפחת העם בישראל, הכאב נצבע במחלוקת נוראה.
לאחר טבח שבת שמחת תורה, המחלוקת לבשה צורה חדשה, משפחות שכולות מימין, משמאל, מהמרכז, משפחות שכולות שכמעט כמו שופטי בית המשפט העליון, כמעט כמו אנשי התקשורת, כמעט כמו אנשי אקדמיה, אנשי זרועות הביטחון, אנשי הרוח, על מצחם נכתבה זהותם הפוליטית, לא עוד "אחים אנחנו" לכאב, לתוגה, לניצחון, לתקומה, אחים למחלוקת הפוליטית הנוראה המכלה את ה-יחד הלאומי.
ובמציאות עגומה זו, בו חלק מהמשפחות השכולות, כמו משפחות החטופים, כמו משפחות הנרצחים, היו לחלק בלתי נפרד מה-הם ומה-אנחנו.
משפחות שכולות הזוכות לחיבוק, לאהבה, להערכה, מול משפחות הזוכות לכתף קרה, לבוז סמוי, משפחות הזוכות לספר את סיפור גבורת יקיריהם, למשפחות מושתקות, שקופות, נעלמות.
משפחות שכולות שהיו ליקירי התקשורת, מחובקים על ידם, כל הגה היוצא מפיהן מקבל התייחסות בלתי פרופורציונאלית, בעוד משפחות מסורבות סיקור תקשורתי, אשר כל בקשותיהן להשמיע קול מושתקות על ידי חלק מהתקשורת.
במסגרת תהליך איחוי הקרעים בחברה הישראלית, שינוי השיח, הבחירות הדופקות בחלוננו, אחריותנו היא להשיב את מעמד המשפחות השכולות, כלל המשפחות השכולות, ללא הבדל, למקומו הראוי, מקום של "אחים אנחנו", מדינה אחת, יגון אחד, תקווה אחת, תחייה אחת, תקומה אחת, משפחת השכול האחת, משפחה של כבוד בעם היהודי, משפחה אחת.
עמנואל בן סבו
2. קולמוס הנפש ועט הנשמה
עננה של עצב והרהורים ריחפה מעליי כאשר מולי ישב, באירוע השקה של ספר חדש שכתבתי, נביא הזעם התורן ובחיוך רחב אמר: "תם עידן הסופרים והמשוררים, הבינה המלאכותית כותבת לא פחות טוב מכם."
נשימתי נעתקה, הבטתי במבשר הצעיר החש כי העניק לי "אהבת השם" מוחלטת, ומיהרתי למזוג כוס סודה נוספת.
האם אכן הבינה המלאכותית המייתרת מקצועות רבים תייתר גם את הצורך במשוררים, סופרים, פובליציסטים, כמעט העזתי להפנות שאלה זו לבינה המלאכותית ועצרתי.
ובכן, לנביא הזעם התורן ולכל המספידים המוקדמים התשובה החד משמעית היא, לא, עידן הסופרים לא תם, הוא כן משתנה מול עינינו.
הבינה המלאכותית אינה קוברת את הספרות, את השירה, את הפובליציסטיקה, היא מאלצת את היוצרים להגדיר מחדש מהו הקול האנושי, מהי היצירה, ומהי אמת רגשית.
נכון לזכור כי החרדות המשתלטות על העולם עם התפתחות הטכנולוגיה אינן חדשות, דווקא בשבוע הספר העברי, בין ריח הדפים לבין מסכי האלגוריתמים, נדמה שאנו ניצבים לא בסוף הדרך אלא בתחילתו של פרק חדש בתולדות המילה הכתובה.
פעם חששו שמא הצילום יבטל את הציור, חששו שמא הרדיו ישלח את העיתון למחסן הגרוטאות של ההיסטוריה, היו בטוחים כי תם עידן הקריאה כבר בראשית פרוץ המסכים לחיינו בימי הטלוויזיה הראשונה.
בפועל, הטכנולוגיה החדשה לא מחקה את האדם, אלא אילצה אותו להעמיק את ייחודו, ונדמה כי כך גם בעידן ההתפתחות המהירה של הבינה המלאכותית.
הבינה יודעת לנסח, לחקות סגנון, לבנות עלילה ואפילו לכתוב שירים, אך היא אינה יודעת להתגעגע באמת, לאהוב באמת, לפחד באמת, לשאת זיכרון ילדות, כאב מלחמה תפילת אם ליד מיטת בנה, געגוע ושמחה מתפרצת.
האדם מחפש הרבה מעבר למילים מסודרות היטב, הוא מחפש נשמה, רוח, חיות במילים, בצלילים, בקצב הסיפור, השיר או המאמר.
הסופר הכותב את ספרו, אינו כותב רק טקסט, יהיה יפה ככל שיהיה, הסופר כותב מפגש, כותב בדם ליבו, במאמץ מוחו, ברטט נימי נפשו.
כאשר ש"י עגנון כתב, כאשר לאה גולדברג כאבה, כאשר עמוס עוז התבונן בישראליות, כאשר ישי ריבו שורר מילים מקראיות ומיתר ליבו איים להתפקע, כאשר הרב חיים סבתו תיאר את מלחמת יום הכיפורים, הם לא ייצרו "תוכן", הם חשפו חיים, סיפרו סיפור אמיתי, סיפור עם חיים משלו היונקים מחיי היוצר.
בינה מלאכותית יכולה ללמוד את המבנה של המשפט, להשתמש בתיאורים מפליגים, בדמיון עשיר, במילים גבוהות, מצוחצחות, אך הבינה אינה יכולה להעביר את הרעד הפנימי ממנו נולדו המילים.
על אף זאת אסור להתעלם מהמהפכה המתרחשת מול עיננו ומתפתחת בקצב מהיר, כבר היום תלמידים כותבים עבודות בעזרת AI, עורכים ספרים באמצעות אלגוריתמים, ומוציאים לאור נעזרים בכלים חכמים לתרגום, עריכה ושיווק.
יש מי מחוקרי תהליכי הבינה הסבורים כי דווקא בעידן זה יגדל ערכו של הסופר האמיתי, היות וככל שהמילים יהפכו נגישות, זולות, מהירות והמוניות יותר, כך תתייקר האות האישית, הכנה, הבלתי ניתנת לשכפול, הייחודית.
במציאות בו מכונה יכולה לכתוב אלף עמודים בדקה, אדם אחד שיכתוב משפטים אחדים מתוך הלב יהיה נדיר יותר, ולכן גם יקר יותר.
שבוע הספר העברי נולד מתוך אמונה כי ספר הוא גשר בין נשמות, הטכנולוגיה משנה את צורת הגשר, אך לא את הצורך האנושי לחצות אותו.
בני אדם עדיין מבקשים סיפור שינעים להם שנת הלילה, שיר שינחם אותם בשכול, מילים שייתנו משמעות לכאב, לאהבה ולזיכרון.
לכן, לא תם עידן הסופרים, אולי תם עידן הסופר כ"יצרן מילים".
מתחיל עידן הסופר כמי שמביא לעולם דבר שמכונה לעולם לא תוכל להיות: אדם, כל עוד בני אדם יבכו, יאהבו, יתגעגעו ויחלמו, ימשיכו הסופרים לכתוב בקולמוס הנפש ועט הנשמה.
עמנואל בן סבו
אורי הייטנר
1. שגיאתי הגדולה
ביולי 1993 נערך בלבנון מבצע "דין וחשבון". ראש הממשלה ושר הביטחון היה יצחק רבין, הרמטכ"ל היה אהוד ברק. לאחר תקופה ארוכה של ירי לעבר קריית שמונה ויישובי הצפון הם החליטו לצאת למבצע עצים נגד חיזבאללה שישבור את מפרקתו ויביא לשקט בצפון. המבצע נמשך כשבוע, שבו חיל האוויר תקף את עמדות חיזבאללה בעוצמה רבה. לקראת המבצע ישראל הזהירה את תושבי דרום לבנון שהיא עומדת לתקוף והם ברחו בהמוניהם צפונה. היתה זו אחת המטרות המרכזיות של המבצע, שאותו הגה ברק – הבריחה ההמונית תציף את ביירות ואת לבנון בשטף פליטים שיביא ללחץ ציבורי על ממשלת לבנון לגרום להפסקת פעולות חיזבאללה נגד ישראל.
חרף ההישגים הצבאיים במבצע, הוא היה כישלון גדול. הוא הסתיים ב"רגל מדינית" עקומה; הסכם ("הבנות", כי אסור להודות בהסכם עם חיזבאללה) שעל פיהן ישראל וחיזבאללה לא יפגעו באוכלוסייה אזרחית. משמעות ההסכם היה אישור לחיזבאללה לפעול נגד צה"ל. ובכל פעם שכתוצאה מפגיעה בחיזבאללה, שהסתתר מאחורי אזרחים לבנונים, נשרט אזרח לבנוני, הדבר הוצג בידי חיזבאללה כהפרת ההסכם בידי ישראל וחיזבאללה תקף את יישובי הצפון.
הכישלון הזה גרם לי לחשוב לעומק על מהות המלחמה בלבנון, והביאה אותי למסקנה שהיתה חריגה מאוד ולבטח בלתי פופולרית באותה תקופה – שאין לנו עוד מה לחפש בלבנון. הנה, כל מה שאנו עושים אינו מצליח. ומה בעצם אנו מחפשים שם? נכנסנו ללבנון במלחמה עם אש"ף שחרט על דגלו את השמדת ישראל, והמלחמה עימו בלבנון היתה חלק מהמלחמה על עצם קיומנו. אש"ף גורש מלבנון במלחמת שלום הגליל. בינתיים הסתבכנו במלחמה עם חיזבאללה, שנמשכה גם אחרי נסיגתנו אל רצועת הביטחון בדרום לבנון. אנו משלמים מחיר דמים כבד בישיבתנו בדרום לבנון, בעוד האוייב, חיזבאללה, הוא ארגון לבנוני, הטוען שמלחמתו בנו היא לסילוקנו מלבנון. אם ניסוג מלבנון, הוא ייאבד את הסיבה להילחם בנו, ולכן ראוי לסגת ולהביא שקט לצפון. ואם הנסיגה לא תביא לשקט, תהיה לנו לגיטימציה בינלאומית לתקוף בכל הכוח.
והיתה לכך סיבה נוספת. היה זה בעיצומו של המאבק על הגולן. כיוון שסוריה של חאפז אסד סייעה לחיזבאללה, החלה להישמע בדיון הציבורי הטענה, ששלום עם סוריה, הכרוך בנסיגה מהגולן, ייבש את חיזבאללה וישים קץ למרחץ הדמים בלבנון. אם נצא מלבנון, הטיעון הזה לא יהיה עוד רלוונטי.
ידעתי שאין פרטנר להסכם על נסיגה מלבנון, ולכן, מסקנתי היתה, שהנסיגה צריכה להיות חד-צדדית.
את עמדתי זו פרסמתי לראשונה בטור שלי בעיתון "על הצפון", של המועצה האזורית הגליל העליון, ולאחר מכן בבמות נוספות. עמדתי גרמה להרמת גבות. אנשים הופתעו מאוד. היה אז קונצנזוס מקיר אל קיר בדבר חשיבות ישיבתנו ברצועת הביטחון. כל המפלגות הציוניות תמכו בה. המפלגה היחידה שקראה אז לנסיגה ישראלית מלבנון היתה חד"ש (עוד לא היו אז שאר המפלגות הערביות). יוסי ביילין עוד לא דגל בנסיגה והציב אותה כעמדה פוליטית. זה קרה מאוחר יותר. גם ארגון ארבע אימהות עוד לא קם. איך זה שדווקא אני, הדוגל בעמדות ניציות, ובאותה תקופה הייתי מוכר מאוד בציבור כי שירתי כדובר ועד יישובי הגולן במאבק "העם עם הגולן", מציע הצעה כזו?
בשנים שלאחר מכן עמדה זו היתה ליותר ויותר פופולרית וזכתה לתמיכת רוב הציבור. מפלגת הדרך השלישית, שהייתה שותפה קואליציונית בממשלת נתניהו הראשונה, והייתי פעיל בה וחבר בהנהלתה, תמכה בנסיגה מלבנון. באותה תקופה יזמתי מפגש במחניים בין ראשי ועד יישובי הגולן, בראשות היו"ר אבי זעירא, לבין ארגון ארבע אימהות, להיכרות ואפשרות לבחון שיתוף פעולה, אך לא היה המשך למפגש, בין השאר כי נוכחנו שאנו מדברים שפות שונות, וגם אם יש בינינו הסכמה נקודתית, השקפות העולם שלנו שונות.
לאחר עלייתו לשלטון של ברק, הוא האיץ באובססיה מטורפת את המו"מ עם סוריה על נסיגה מהגולן. הוא נהג לומר בראיונות, שיעמוד בהבטחתו לציבור, ויביא בתוך שנה לנסיגה מלבנון "ב-הס-כם". הוא התכוון, כמובן, להסכם עם סוריה. טענתי אז, שהוא הופך את חיילי צה"ל בלבנון בני ערובה למשאל העם על הגולן, כאשר הוא משהה את הנסיגה לשווא בשל המו"מ עם סוריה. ואכן, רק אחרי כישלון המו"מ הוא הסיג את צה"ל בלבנון באופן חד-צדדי (או ליתר דיוק בהסכם עם האו"ם).
תמכתי מאוד בנסיגה, אם כי היתה לי ביקורת על אופן ביצועה כבריחה ועל הפקרת צד"ל. אך למרות הביקורת, הייתי שלם עם עצם הנסיגה.
אחרי הנסיגה היה ברור שכל הנחות היסוד שלה, הנחות היסוד שבהן האמנתי, היו שגויות מן היסוד. אחרי שישראל נסוגה מכל לבנון, עד המ"מ האחרון, המציא חיזבאללה את אגדת "חוות שבעא", כתירוץ להמשך המלחמה בישראל גם כשאינה נמצאת בלבנון. גם ההנחה שאחרי הנסיגה אם חיזבאללה יפעל נגדנו נפעל נגדו בכל העוצמה בתמיכה בינלאומית הוכחה כעורבא פרח. חצי שנה אחרי הנסיגה נחטפו בהר דב בני אברהם, עדי אביטן ועומר סואעד. ברק נתן אולטימטום, שאם הם לא יוחזרו בתוך 24 שעות לבנון תבער. חלפו 24 שעות, הם לא הוחזרו, ולא קרה דבר.
כעסתי מאוד על ההבלגה הזאת, ולאורך השנים מתחתי ביקורת על המדיניות כלפי חיזבאללה, אך עדיין חשבתי שנכון היה לסגת בלבנון. רק ב-7 באוקטובר נפל לי האסימון: הנסיגה מלבנון היתה שגיאה חמורה, ותמיכתי בה היתה שגיאתי הגדולה ביותר.
7 באוקטובר היה האסון הגדול ביותר בתולדות המדינה, אך גם הנס הגדול ביותר בתולדות המדינה, ואיני זוכר שאי פעם השתמשתי במונח "נס". הנס הוא אי הצטרפותו של חיזבאללה למערכה, או העובדה שחמאס וחיזבאללה לא פעלו בתנועת מלקחיים.
אילו חיזבאללה תקף, האסון בצפון היה גדול לאין ערוך יותר מאשר בדרום. כי המחדל בצפון היה גדול לאין ערוך יותר מאשר בדרום. כי חיזבאללה גדול, חזק, חמוש ומיומן לאין ערוך יותר מחמאס. המחדל, בצפון כמו בדרום, הוא מדיניות ההתמכרות לשקט, מדיניותו של נתניהו. אבל אילו צה"ל היה בדרום לבנון, דרום לבנון לא היה הופך לבסיס טרור של חיזבאללה, דרוך לכיבוש הגליל ולטבח ואונס של אלפים. ואלמלא אותו נס, זה היה קורה.
כבר ב-8 באוקטובר הבנתי שטעיתי. שהנסיגה מרצועת הביטחון היתה שגיאה. ושאת השגיאה הזאת צריך לתקן. אין די ברצועת הביטחון. את חיזבאללה צריך וניתן למוטט. אך מרצועת הביטחון אין לסגת עוד. הגבול הישן מת.
אורי הייטנר
2. צרור הערות 10.6.26
* נושא את עמו עלי שכם – יחד עם אלפי אנשים, תושבי הגולן ומכל רחבי הארץ, ליוויתי למנוחתו את האחרונה את סרן שחר גמלא, סמ"פ באגוז, שנפל בלבנון.
שחר נולד וגדל במושב נטור, למד בישיבה התיכונית בחספין, התחנך במכינה הקדם צבאית עין פרת, שירת כלוחם ומפקד באגוז ובגבעתי. התכוון לחזור למכינת עין פרת כראש המכינה וחלם להקים מכינה חדשה. על פי בקשתו, הוריו החליטו לתרום את איבריו, ובמותו הציל את חייהם ובריאותם של 6 אנשים. שחר הוא דור שלישי להתיישבות בגולן משני הצדדים. הוא דור שלישי למייסדי מושב קשת, משני הצדדים.
אביו של שחר, ישי, הוא איש שירותי הביטחון. אימו, לאהל'ה, היא מנהלת מחלקת הילדים והנוער במרכז הקהילתי של הגולן. אני מכיר אותה 25 שנים, מאז עבדה במתנ"ס הגולן, שאותו ניהלתי. את סבו, הרב יעקב פייגנבאום, מייסד המכינה הקדם צבאית קשת יהודה, אני מכיר 42 שנה, כשעוד כיהן כרב היישוב קשת.
הוריו נולדו, גדלו ונישאו בקשת, אך החליטו לעבור לנטור, כדי לחיות ביישוב משותף של חילונים ודתיים ולחנך את ילדיהם בביה"ס "שורשים", המשותף לחילונים ודתיים. לפני חודשים אחדים לאהל'ה הצטרפה לקהילת הגולן בתנועת הרבעון הרביעי.
את שחר לא זכיתי להכיר, אך אני מכיר את שורשיו המשובחים. למדתי שמדובר באישיות יוצאת דופן, כלוחם ומפקד, כמחנך ובעיקר כאדם. אדם טוב, איש אמת, אדם השואל שאלות ומחפש ומוצא משמעות ודורש מעצמו דרישות גבוהות מאוד.
ההלוויה היתה ארוכה מאוד, כשעתיים וחצי. ולאורך כל הזמן הזה עמדתי וגמעתי בצמא את הסיפורים מעוררי ההשראה על האדם יוצא הדופן הזה.
מה שהיה קשה במיוחד, היה לשמוע את ספירת המלאי של החללים בכל תחנה מתחנות חייו. הרב המחנך שלו בישיבה התיכונית הזכיר את שמות שלושת חבריו לכיתה שנפלו לפניו. וכך במכינת עין פרת, בצוות שלו באגוז וביחידות שבהן שירת. מחיר כל כך כבד, בקרב הציבור התורם והמשרת, הנושא את עמו עלי שכם.
יהי זכרו ברוך!
* מי מורתע – אני מקווה שבסופו של דבר התקיפה באיראן נעשתה בהסכמה עם טראמפ, אך גם אם לא – חובתנו היתה להגיב.
אסור היה לסיים את האירוע בכך שאיראן תקפה את ישראל ללא תגובה, ויצרה "משוואה" שעל פיה אנו מקבלים את התכתיב האיראני שפעולה נגד ארגון הטרור חיזבאללה היא עילה לתקיפה איראנית. בוודאי כאשר הפעולה בדאחיה היתה בלאי... איזו תקיפונת סמלית על דירה ריקה, במקום מכה קשה לחיזבאללה ולמפקדותיו.
המסר של "הכלת" הסיטואציה הזו הוא מכה קשה להרתעה הישראלית, ומסר שישראל מורתעת.
וכבר ראינו מה קרה בפעם האחרונה שהמסר שלנו היה שישראל מורתעת.
* מדיניותו הרופסת – החוצפה האיראנית היא תוצאה ישירה של מדיניותו הרופסת של טראמפ מאז הפסקת האש.
תגובתו של טראמפ לשיגור הטילים על ישראל – בקשתו שלא נגיב, העבירה להם מסר שהם נהגו נכון.
* בין איראן ללבנון – אני בעד ההפסקה ההדדית של הסבב עם איראן, אבל אסור בשום אופן להיכנע לשום תכתיב הקושר בין איראן ללבנון. עלינו לתקוף בעוצמה את חיזבאללה, בביירות ובבקעא, ללא כל התייחסות לאיומים מאיראן.
* עיר טרור תת-קרקעית – מתחת לבופור נחשפה עיר טרור תת-קרקעית של חיזבאללה. אחרי 7 באוקטובר אין צורך להבהיר מה תכליתה. זו רשת התת-קרקע הגדולה ביותר שנמצאה עד היום, בעזה או בלבנון.
מה עלינו להסיק מכך?
א. כפי שאני טוען מאז 7 באוקטובר – המחדל מול חיזבאללה בלבנון היה גדול יותר מהמחדל מול חמאס בעזה. אילו חלילה האיום היה מתממש בצפון, התוצאות היו קשות לאין ערוך, שלא לדבר על תרחיש של תנועת מלקחיים מצפון ומדרום.
ב. שהמחדל לא היה קונספירציית "לחזק את חמאס כדי להחליש את רש"פ." את מי רצו להחליש בלבנון? המחדל הוא תפיסת ביטחון פאסיבית של "לא להעיר דובים מרבצם" ואימה משתקת מפני "הסלמה."
למה חשוב כל כך לדייק בהגדרת מהות המחדל? כדי להפיק לקחים ולמנוע אסון דומה בעתיד.
ג. רצועת הביטחון בדרום לבנון היא הכרח חד-משמעי שאסור להתפשר עליו. אם לא נהיה שם, חיזבאללה יהיה שם, עם כל המשמעות הרת האסון של שליטה זו.
ד. בניגוד לטרנד הלעג של סרבני ההתפתחות[?] על כיבוש הבופור כ"זיקפה לאומית" ושאר סיסמאות ההבל העבשות של 6 באוקטובר – מדובר ברכס חיוני ביותר, שחייב להיות בשליטתנו.
* והמחדל נמשך – כבילת ידי צה"ל בלבנון היא המשך ישיר של מחדל 7 באוקטובר.
* זלזול באוייב – לפני כשנה כתבתי; "נעים קאסם עדין חי." קיבלתי תגובות של זלזול בקאסם, החלש, האפור, טוב שהוא בראש, עדיף ככה.
עכשיו מתברר שהוא אינו קוטל קנים. רחוק מכך.
לעולם אל נזלזל באוייב.
* התנאי למימוש ההסכם – רוחות טובות נושבות מלבנון. מסרים כמו אלה של הנשיא עאון וממשלתו, בנוגע ליחסים עם ישראל ולחיזבאללה, לא שמענו מעולם. ההסכם המתגבש, אם נכונים הפרטים המודלפים, סביר בהחלט. מי יודע? אולי יש הזדמנות לשלום עם לבנון? אינשאללה.
אבל כדי שתהיה היתכנות להסכם כלשהו עם לבנון, לא כל שכן שלום, יש צורך לפרק את חיזבאללה מנשקו. את זה, למרבה הצער, ממשלת לבנון אינה יכולה לעשות וצבא לבנון אינו יכול לעשות, כיוון שהדבר יביא למלחמת אזרחים קשה, שבה חיזבאללה ינצח כי צבאו חזק לאין ערוך יותר מצבא לבנון.
לכן, אם חפצי שלום אנחנו, הדרך לשלום, או אפילו להסדר ביניים ביטחוני, או להפסקת אש קבועה, עוברת במיטוט חיזבאללה. ואת זה רק צה"ל יכול לעשות. לשם כך יש צורך בכמה שבועות של כתישה ללא הרף מן האוויר ובאש ארטילריה, לצד תמרונים מפתיעים אל מרכזי השליטה והפיקוד של הארגון.
פעולה כזו עשויה ליצור מצב של חיזבאללה מוחלש, שצבא לבנון יוכל לפרקו מנשקו ולהשליט את ריבונות לבנון על שטחה.
* היום שאחרי והיום שלפניו – מאז 7 באוקטובר ועד היום, הממשלה לא קיימה אף דיון אסטרטגי על כוונותיה ליום שאחרי ברצועת עזה. הסיבה לכך היא שנתניהו יודע שסמוטגביר לא ייתנו את ידם לשום פתרון מלבד טרנספר וכיבוש כל הרצועה והוא יודע שזה לא פתרון ושזה לא יקרה. אז אין לישראל אסטרטגיה, ובינתיים חמאס הולך ומתעצם ומעמיק את שלטונו בעיר עזה ובכ-40% משטח הרצועה.
את דעתי על הפתרון הראוי ליום שאחרי כתבתי כבר בשבוע הראשון אחרי 7 באוקטובר. יש להקים פרימטר בשליטת ישראל, שבו הנקודות השולטות על יישובי הנגב המערבי יהיו בשליטתנו וכן ציר פילדלפי והתוחמת הצפונית. ברוב רחבי רצועת עזה יהיה שלטון אזרחי של רש"פ עם חופש פעולה מלא לצה"ל ולכוחות הביטחון, כפי שקורה באזורי A ו-B ביו"ש.
הדבר החשוב ביותר הוא חופש הפעולה, וכדי שהדבר יתאפשר, עדיף שלטון הרש"פ, עם כל הבעיות הכרוכות בו, על כל פתרון של כוח רב לאומי / בין ערבי וכד'. ואם הממשלה טיפסה על העץ הגבוה של שלילת הרש"פ, נקרא לזה "ממשלת טכנוקרטים פלשתינאים."
אולם כדי שיהיה היום שאחרי, חייב להיות קודם היום שלפניו. היום שלפניו הוא פירוק חמאס מנשקו ופירוק שלטונו. בלי התנאי הזה, אין היתכנות לשום פתרון. שני התנאים הללו הם חלק מתנאי עסקת טראמפ. וכיוון שהסעיף הזה בהסכם לא התממש במסלול הדיפלומטי, לא יהיה מנוס מאכיפתו במסלול הצבאי.
* הגנה אקטיבית – השבוע, ב-7 ביוני, מלאו 45 שנים להפצצת הכור העיראקי. פעולה זו היא מופת של הגנה אקטיבית. לא להמתין בחיבוק ידיים לאוייב שיבצע את זממו, אלא להסיר את האיום לפני שיתממש.
* צער לאידנו – טענתו של נעמן כהן שאני שמח לאידו של נתניהו בעקבות שיחת הקללות עם טראמפ, שצרח עליו, שבזכותו הוא לא יושב בכלא, והתקשר מיד לדווח על כך לברק רביד, מופרכת מעיקרה.
שמחה?! לאידו של נתניהו?! נהפוך הוא. צער כבד – לאידנו. בושה גדולה. בושה נוראית. וגם כעס. כעס על כך שנתניהו גייס את הפריץ לחלצו מאימת הדין, ובכך התנקש בריבונות ישראל, וכפי שאנו רואים – פגע פגיעה קשה בביטחון המדינה ובהרתעה הישראלית.
והטענה המגוחכת של נעמן כאילו טראמפ לא התכוון לכלא הישראלי אלא להאג... נו, באמת. נו, באמת.
* עיר מקלט – ביום הקשה של ירי טילים, אזעקות, מקלטים, יום אחרי הלוויות קשות, מה מעסיק את הח"כים? דיון בבקשתה של ח"כית ה[---]ת רעש גוטליב לקבל חסינות על פשעיה החמורים נגד ביטחון המדינה, מתוך תפיסת עולם אנרכיסטית של הרחבה מוחלטת של חסינות הח"כים, שמשמעותה שמותר לח"כ להיות פושע פלילי או ביטחוני ללא כל הפרעה.
יותר משצריך להקדים את הבחירות כדי לקצר את ימי ממשלת 7 באוקטובר, צריך להקדים את הבחירות כדי להוציא את הכנסת לפגרת בחירות ולבלום את מתקפת הטרללת נגד האינטרס הציבורי.
* פרשנות אנרכיסטית – אם נאמץ את פרשנותה האנרכיסטית של רעש גוטליב לחסינות הח"כים, המרגל עזמי בשארה היה צריך ליהנות מהחסינות.
* מעשה נבלה – אחרי מופע האימים של רעש גוטליב בוועדת הכנסת; מופע הנביחות, הנהמות והצווחות החוליגני, כדאי להזכיר במה הדברים אמורים.
ה[---]ת ישבה בנחת בביתה, ובדתה מליבה עלילת דם נוראית על לוחם שב"כ, שכביכול שיתף פעולה עם חמאס ב-7 באוקטובר.
בנוסף לכך, היא חשפה את שמו של לוחם השב"כ, מתוך כוונה בזדון לסכן את חייו.
הסיבה היחידה לעלילת הדם ולסיכון חייו, היא העובדה שהוא נשוי למתנגדת משטר.
וכעת היא מנסה להסתתר מאחורי פרשנות אנרכיסטית גורפת של החסינות, כדי לא לשלם את מחיר פשעיה.
[אהוד: מדבריך אני מבין שאתה תומך בעמדת יועמ"שית ה[---]ת!]
* במה לעלילת דם –– ערוץ 13 יורד לזנות. הוא אירח את החכ"לית ה[---]ת קרן ברק, שישבה באולפן והעלילה עלילת דם נוראה על ראש אמ"ן לשעבר חליווה, כאילו הוא בגד ושיתף פעולה עם חמאס ב-7 באוקטובר.
במקום לעצור את השידור, לגרש את ה[---]ת מהאולפן, ולהתנצל בפני הצופים על שניתנה במה לעלילה השפלה, השידור נמשך כאילו לא קרה דבר.
כל עלילות הדם האנטישמיות בתולדות עמנו מתגמדות לעומת עלילת הדם האוטואנטישמית המעלילה על צה"ל ועל שב"כ שיתוף פעולה עם הטבח. עלילת הדם החלה להירקם כבר ב-7 באוקטובר, ותכליתה אחת – כיסתוח ואיתרוג מר מחדל – נתניהו, האשם הראשי במחדל הנורא. הכול כשר בעיניו, כולל עלילת הדם הנבזית. הוא, נתניהו, האחראי למחדל, הוא האשם בעלילת הדם.
לא היתה כנבלה הזו בישראל.
* בעד – החל משאל חברי תנועת הרבעון הרביעי, על השאלה האם להקים מפלגה ברוח הרבעון.
הצבעתי.
ההחלטה היתה אמורה להימסר בכנס רב משתתפים בת"א ביום שני. הכנס נדחה בשל המצב הביטחוני וההצבעה הדיגיטילית הוארכה במספר ימים נוספים.
* ההחלטה תכובד – מה ההבדל בין משאל חברי הרבעון הרביעי למשאל חברי הליכוד על ההתנתקות?
תוצאות ההצבעה ברבעון, תהיינה אשר תהיינה – תכובדנה.
* משמעות הפתק – אוקיי, הבנתי. אתה לא מסוגל להצביע אחרת. היד שלך אינה יכולה להטיל פתק אחר.
אוקיי.
אבל אתה מבין שכאשר מצביע לנתניהו אתה מצביע ל-7 באוקטובר, כן?
* אנרכיה – דיווח של ינון מגל: "חייל מתקשר לרב אליקים לבנון [רב המועצה האזורית שומרון א.ה.] באמצע שיעור. 'רוצים שנעלה לסיור עם נהגת. המ"מ מאיים לשפוט אותנו.'
הרב לא מאשר: 'תודיעו שאתם לא עולים לסיור עם נהגת. אנחנו נגבה אתכם. מ"מ טיפש'."
הרב החצוף מעז לדחוף את פרצופו אל תוך שרשרת הפיקוד, ו"להורות" ללא כל סמכות לחייל שלו לסרב לפקודה מבצעית בעיצומה של פעילות מבצעית במלחמה. זו חבלה בפעילות מבצעית. זו אנרכיה בצה"ל.
והאיש הזה הוא עובד מדינה, שאנו מממנים את שכרו במיסינו.
אגב, כמה צביעות יש בסיפור הזה. הנוער הדתי לאומי והחרד"לי מצוי עמוק בתרבות הטרמפים (שלא כמו הנוער החילוני היום, בניגוד לימי נעוריי). כיוון שהגולן והכינרת הם מוקדי הטיול המועדפים על הנוער הזה, בחופשות מהלימודים הטרמפיאדות עמוסות בבני נוער עם כיפות בוכריות גדולות, גזומבות ענקיות נופלות אל כתפיהם וציציות עד גובה הברכיים מתבדרות ברוח. הם עולים על כל רכב שעוצר להם, ומעולם לא שמעתי על נער כזה שלא עלה על רכב כיוון שאישה נהגה בו או נסעה בו.
לא מן הנמנע שהחייל הטיפש שהתקשר לרב לבנון היה בשנה שעברה אחד הטרמפיסטים הללו.
אני מקווה שגם אם החייל היה מספיק טיפש כדי להתקשר לרב, הוא לא עד כדי כך טיפש כדי לבצע את הוראתו.
* חוק נגד היהדות – חוק יסוד השתמטות הוא אחד החוקים הנואלים בתולדות הכנסת. חוק אנטי מוסרי, אנטי יהודי, המבזה את התורה וגורם לחילול השם נורא.
אחרי שנתיים וחצי עקובות מדם, שבהן איבדנו את מיטב בנינו, ומאות אלפי ישראלים חירפו את נפשם על הגנת המולדת, והמילואימניקים משרתים כבר מאות ימים –– ממשלת הפיגולים, ממשלת 7 באוקטובר, מחוקקת חוק המגדיר את ההשתמטות מצה"ל, העריקה ממלחמת מצווה, כשוות ערך לשירות בצה"ל, מחייבת את המדינה לתגמל את המשתמטים על השתמטותם כמו את החיילים על שירותם.
זה חוק טפילי, המעודד פרזיטיות ותוקע סכין רעילה בגבו של כל לוחם צה"ל, ושל כל משפחה שכולה. זהו חוק פלגני הקורע את החברה הישראלית.
החוק הזה הוא כתם על ספר החוקים של ישראל. הממשלה שמקדמת אותו היא ממשלת קלון.
* המחנה הלא לאומי – הצעת חוק: מפלגה שתיתן את ידה לחוק ההשתמטות, ייאסר עליה להתהדר בשם "לאומית".
מחנה שייתן את ידו לחוק ההשתמטות לא יורשה להיקרא המחנה ה"לאומי".
הליכוד, שהיה מפלגה לאומית ליברלית, הוא היום מפלגה אנטי לאומית ואנטי ליברלית.
* כצאן לטבח – ומי תומך נלהב של אנשי "נמות ולא נתגייס"?
גדעון לוי.
בפשקוויל ב"הארץ" הוא כתב שהסיסמה של הישראלים החילונים היא "נתגייס ונמות", והיא פחות מוסרית מהסיסמה החרדית. וחייל ישראלי הוא פושע מלחמה ולכן הוא פחות מוסרי ממשתמט חרדי.
מבחינתו הוא צודק. הם בעלי ברית טבעיים – אלה פרה-ציונים, אלה פוסט-ציונים. אלה ואלה שוללים את מדינת ישראל, דוגלים בגלות ובהשקפת עולם של הליכה כצאן לטבח.
* בראייה היסטורית – הסופר ראובן מירן: "בראייה היסטורית חפה מהיסטריה, מתברר שהבונדיסטים צדקו."
גאון.
מה שהכי אהבתי זה את ה"בראייה היסטורית."
וואלה, נכון. הם צדקו. ראינו זאת בשואה. ראינו זאת ברדיפת היהודים בבריה"מ.
במה עדיף רשע על טיפש?
הרשע יכול לתקן את דרכיו ולחזור בתשובה.
* ביד הלשון: קוניסליירֶה – בתגובה לפוסט שבו הגדרתי את מבקר המדינה הנבחר "קונסיליירי של נתניהו," כתב לי דורון ארזי, שאני סומך על ידיעותיו ובפרט בכל הקשור לדיוק לשוני:
אנא הקפד לכתוב "קונסיליירֶה". זו המילה הנכונה באיטלקית –
consigliere
שמשמעותה "יועץ" (ובהשאלה: פרקליט של משפחת מאפיה; במובן הזה קיים רק בארה"ב בין איטלקים-אמריקאים ולא באיטליה עצמה).
Consiglieri היא צורת הרבים.
בתעתיק לעברית "קונסיליירי".
אינני מבין עד היום מתי והיכן נכנס השיבוש האידיוטי הזה – רבים במקום יחיד – לחיינו. מה כבר כל כך מסובך לבטא את תנועת הסגול, הקיימת גם בעברית? זו לא איזו תנועה אקזוטית מאיזו שפה מסובכת. קרוב לוודאי רשלנות בהגייה וסתם בורות.
אורי הייטנר
לתגובות: uriheitner@gmail.com
שחר נולד וגדל במושב נטור, למד בישיבה התיכונית בחספין, התחנך במכינה הקדם צבאית עין פרת, שירת כלוחם ומפקד באגוז ובגבעתי. התכוון לחזור למכינת עין פרת כראש המכינה וחלם להקים מכינה חדשה. על פי בקשתו, הוריו החליטו לתרום את איבריו, ובמותו הציל את חייהם ובריאותם של 6 אנשים. שחר הוא דור שלישי להתיישבות בגולן משני הצדדים. הוא דור שלישי למייסדי מושב קשת, משני הצדדים.
אביו של שחר, ישי, הוא איש שירותי הביטחון. אימו, לאהל'ה, היא מנהלת מחלקת הילדים והנוער במרכז הקהילתי של הגולן. אני מכיר אותה 25 שנים, מאז עבדה במתנ"ס הגולן, שאותו ניהלתי. את סבו, הרב יעקב פייגנבאום, מייסד המכינה הקדם צבאית קשת יהודה, אני מכיר 42 שנה, כשעוד כיהן כרב היישוב קשת.
הוריו נולדו, גדלו ונישאו בקשת, אך החליטו לעבור לנטור, כדי לחיות ביישוב משותף של חילונים ודתיים ולחנך את ילדיהם בביה"ס "שורשים", המשותף לחילונים ודתיים. לפני חודשים אחדים לאהל'ה הצטרפה לקהילת הגולן בתנועת הרבעון הרביעי.
את שחר לא זכיתי להכיר, אך אני מכיר את שורשיו המשובחים. למדתי שמדובר באישיות יוצאת דופן, כלוחם ומפקד, כמחנך ובעיקר כאדם. אדם טוב, איש אמת, אדם השואל שאלות ומחפש ומוצא משמעות ודורש מעצמו דרישות גבוהות מאוד.
ההלוויה היתה ארוכה מאוד, כשעתיים וחצי. ולאורך כל הזמן הזה עמדתי וגמעתי בצמא את הסיפורים מעוררי ההשראה על האדם יוצא הדופן הזה.
מה שהיה קשה במיוחד, היה לשמוע את ספירת המלאי של החללים בכל תחנה מתחנות חייו. הרב המחנך שלו בישיבה התיכונית הזכיר את שמות שלושת חבריו לכיתה שנפלו לפניו. וכך במכינת עין פרת, בצוות שלו באגוז וביחידות שבהן שירת. מחיר כל כך כבד, בקרב הציבור התורם והמשרת, הנושא את עמו עלי שכם.
יהי זכרו ברוך!
* מי מורתע – אני מקווה שבסופו של דבר התקיפה באיראן נעשתה בהסכמה עם טראמפ, אך גם אם לא – חובתנו היתה להגיב.
אסור היה לסיים את האירוע בכך שאיראן תקפה את ישראל ללא תגובה, ויצרה "משוואה" שעל פיה אנו מקבלים את התכתיב האיראני שפעולה נגד ארגון הטרור חיזבאללה היא עילה לתקיפה איראנית. בוודאי כאשר הפעולה בדאחיה היתה בלאי... איזו תקיפונת סמלית על דירה ריקה, במקום מכה קשה לחיזבאללה ולמפקדותיו.
המסר של "הכלת" הסיטואציה הזו הוא מכה קשה להרתעה הישראלית, ומסר שישראל מורתעת.
וכבר ראינו מה קרה בפעם האחרונה שהמסר שלנו היה שישראל מורתעת.
* מדיניותו הרופסת – החוצפה האיראנית היא תוצאה ישירה של מדיניותו הרופסת של טראמפ מאז הפסקת האש.
תגובתו של טראמפ לשיגור הטילים על ישראל – בקשתו שלא נגיב, העבירה להם מסר שהם נהגו נכון.
* בין איראן ללבנון – אני בעד ההפסקה ההדדית של הסבב עם איראן, אבל אסור בשום אופן להיכנע לשום תכתיב הקושר בין איראן ללבנון. עלינו לתקוף בעוצמה את חיזבאללה, בביירות ובבקעא, ללא כל התייחסות לאיומים מאיראן.
* עיר טרור תת-קרקעית – מתחת לבופור נחשפה עיר טרור תת-קרקעית של חיזבאללה. אחרי 7 באוקטובר אין צורך להבהיר מה תכליתה. זו רשת התת-קרקע הגדולה ביותר שנמצאה עד היום, בעזה או בלבנון.
מה עלינו להסיק מכך?
א. כפי שאני טוען מאז 7 באוקטובר – המחדל מול חיזבאללה בלבנון היה גדול יותר מהמחדל מול חמאס בעזה. אילו חלילה האיום היה מתממש בצפון, התוצאות היו קשות לאין ערוך, שלא לדבר על תרחיש של תנועת מלקחיים מצפון ומדרום.
ב. שהמחדל לא היה קונספירציית "לחזק את חמאס כדי להחליש את רש"פ." את מי רצו להחליש בלבנון? המחדל הוא תפיסת ביטחון פאסיבית של "לא להעיר דובים מרבצם" ואימה משתקת מפני "הסלמה."
למה חשוב כל כך לדייק בהגדרת מהות המחדל? כדי להפיק לקחים ולמנוע אסון דומה בעתיד.
ג. רצועת הביטחון בדרום לבנון היא הכרח חד-משמעי שאסור להתפשר עליו. אם לא נהיה שם, חיזבאללה יהיה שם, עם כל המשמעות הרת האסון של שליטה זו.
ד. בניגוד לטרנד הלעג של סרבני ההתפתחות[?] על כיבוש הבופור כ"זיקפה לאומית" ושאר סיסמאות ההבל העבשות של 6 באוקטובר – מדובר ברכס חיוני ביותר, שחייב להיות בשליטתנו.
* והמחדל נמשך – כבילת ידי צה"ל בלבנון היא המשך ישיר של מחדל 7 באוקטובר.
* זלזול באוייב – לפני כשנה כתבתי; "נעים קאסם עדין חי." קיבלתי תגובות של זלזול בקאסם, החלש, האפור, טוב שהוא בראש, עדיף ככה.
עכשיו מתברר שהוא אינו קוטל קנים. רחוק מכך.
לעולם אל נזלזל באוייב.
* התנאי למימוש ההסכם – רוחות טובות נושבות מלבנון. מסרים כמו אלה של הנשיא עאון וממשלתו, בנוגע ליחסים עם ישראל ולחיזבאללה, לא שמענו מעולם. ההסכם המתגבש, אם נכונים הפרטים המודלפים, סביר בהחלט. מי יודע? אולי יש הזדמנות לשלום עם לבנון? אינשאללה.
אבל כדי שתהיה היתכנות להסכם כלשהו עם לבנון, לא כל שכן שלום, יש צורך לפרק את חיזבאללה מנשקו. את זה, למרבה הצער, ממשלת לבנון אינה יכולה לעשות וצבא לבנון אינו יכול לעשות, כיוון שהדבר יביא למלחמת אזרחים קשה, שבה חיזבאללה ינצח כי צבאו חזק לאין ערוך יותר מצבא לבנון.
לכן, אם חפצי שלום אנחנו, הדרך לשלום, או אפילו להסדר ביניים ביטחוני, או להפסקת אש קבועה, עוברת במיטוט חיזבאללה. ואת זה רק צה"ל יכול לעשות. לשם כך יש צורך בכמה שבועות של כתישה ללא הרף מן האוויר ובאש ארטילריה, לצד תמרונים מפתיעים אל מרכזי השליטה והפיקוד של הארגון.
פעולה כזו עשויה ליצור מצב של חיזבאללה מוחלש, שצבא לבנון יוכל לפרקו מנשקו ולהשליט את ריבונות לבנון על שטחה.
* היום שאחרי והיום שלפניו – מאז 7 באוקטובר ועד היום, הממשלה לא קיימה אף דיון אסטרטגי על כוונותיה ליום שאחרי ברצועת עזה. הסיבה לכך היא שנתניהו יודע שסמוטגביר לא ייתנו את ידם לשום פתרון מלבד טרנספר וכיבוש כל הרצועה והוא יודע שזה לא פתרון ושזה לא יקרה. אז אין לישראל אסטרטגיה, ובינתיים חמאס הולך ומתעצם ומעמיק את שלטונו בעיר עזה ובכ-40% משטח הרצועה.
את דעתי על הפתרון הראוי ליום שאחרי כתבתי כבר בשבוע הראשון אחרי 7 באוקטובר. יש להקים פרימטר בשליטת ישראל, שבו הנקודות השולטות על יישובי הנגב המערבי יהיו בשליטתנו וכן ציר פילדלפי והתוחמת הצפונית. ברוב רחבי רצועת עזה יהיה שלטון אזרחי של רש"פ עם חופש פעולה מלא לצה"ל ולכוחות הביטחון, כפי שקורה באזורי A ו-B ביו"ש.
הדבר החשוב ביותר הוא חופש הפעולה, וכדי שהדבר יתאפשר, עדיף שלטון הרש"פ, עם כל הבעיות הכרוכות בו, על כל פתרון של כוח רב לאומי / בין ערבי וכד'. ואם הממשלה טיפסה על העץ הגבוה של שלילת הרש"פ, נקרא לזה "ממשלת טכנוקרטים פלשתינאים."
אולם כדי שיהיה היום שאחרי, חייב להיות קודם היום שלפניו. היום שלפניו הוא פירוק חמאס מנשקו ופירוק שלטונו. בלי התנאי הזה, אין היתכנות לשום פתרון. שני התנאים הללו הם חלק מתנאי עסקת טראמפ. וכיוון שהסעיף הזה בהסכם לא התממש במסלול הדיפלומטי, לא יהיה מנוס מאכיפתו במסלול הצבאי.
* הגנה אקטיבית – השבוע, ב-7 ביוני, מלאו 45 שנים להפצצת הכור העיראקי. פעולה זו היא מופת של הגנה אקטיבית. לא להמתין בחיבוק ידיים לאוייב שיבצע את זממו, אלא להסיר את האיום לפני שיתממש.
* צער לאידנו – טענתו של נעמן כהן שאני שמח לאידו של נתניהו בעקבות שיחת הקללות עם טראמפ, שצרח עליו, שבזכותו הוא לא יושב בכלא, והתקשר מיד לדווח על כך לברק רביד, מופרכת מעיקרה.
שמחה?! לאידו של נתניהו?! נהפוך הוא. צער כבד – לאידנו. בושה גדולה. בושה נוראית. וגם כעס. כעס על כך שנתניהו גייס את הפריץ לחלצו מאימת הדין, ובכך התנקש בריבונות ישראל, וכפי שאנו רואים – פגע פגיעה קשה בביטחון המדינה ובהרתעה הישראלית.
והטענה המגוחכת של נעמן כאילו טראמפ לא התכוון לכלא הישראלי אלא להאג... נו, באמת. נו, באמת.
* עיר מקלט – ביום הקשה של ירי טילים, אזעקות, מקלטים, יום אחרי הלוויות קשות, מה מעסיק את הח"כים? דיון בבקשתה של ח"כית ה[---]ת רעש גוטליב לקבל חסינות על פשעיה החמורים נגד ביטחון המדינה, מתוך תפיסת עולם אנרכיסטית של הרחבה מוחלטת של חסינות הח"כים, שמשמעותה שמותר לח"כ להיות פושע פלילי או ביטחוני ללא כל הפרעה.
יותר משצריך להקדים את הבחירות כדי לקצר את ימי ממשלת 7 באוקטובר, צריך להקדים את הבחירות כדי להוציא את הכנסת לפגרת בחירות ולבלום את מתקפת הטרללת נגד האינטרס הציבורי.
* פרשנות אנרכיסטית – אם נאמץ את פרשנותה האנרכיסטית של רעש גוטליב לחסינות הח"כים, המרגל עזמי בשארה היה צריך ליהנות מהחסינות.
* מעשה נבלה – אחרי מופע האימים של רעש גוטליב בוועדת הכנסת; מופע הנביחות, הנהמות והצווחות החוליגני, כדאי להזכיר במה הדברים אמורים.
ה[---]ת ישבה בנחת בביתה, ובדתה מליבה עלילת דם נוראית על לוחם שב"כ, שכביכול שיתף פעולה עם חמאס ב-7 באוקטובר.
בנוסף לכך, היא חשפה את שמו של לוחם השב"כ, מתוך כוונה בזדון לסכן את חייו.
הסיבה היחידה לעלילת הדם ולסיכון חייו, היא העובדה שהוא נשוי למתנגדת משטר.
וכעת היא מנסה להסתתר מאחורי פרשנות אנרכיסטית גורפת של החסינות, כדי לא לשלם את מחיר פשעיה.
[אהוד: מדבריך אני מבין שאתה תומך בעמדת יועמ"שית ה[---]ת!]
* במה לעלילת דם –– ערוץ 13 יורד לזנות. הוא אירח את החכ"לית ה[---]ת קרן ברק, שישבה באולפן והעלילה עלילת דם נוראה על ראש אמ"ן לשעבר חליווה, כאילו הוא בגד ושיתף פעולה עם חמאס ב-7 באוקטובר.
במקום לעצור את השידור, לגרש את ה[---]ת מהאולפן, ולהתנצל בפני הצופים על שניתנה במה לעלילה השפלה, השידור נמשך כאילו לא קרה דבר.
כל עלילות הדם האנטישמיות בתולדות עמנו מתגמדות לעומת עלילת הדם האוטואנטישמית המעלילה על צה"ל ועל שב"כ שיתוף פעולה עם הטבח. עלילת הדם החלה להירקם כבר ב-7 באוקטובר, ותכליתה אחת – כיסתוח ואיתרוג מר מחדל – נתניהו, האשם הראשי במחדל הנורא. הכול כשר בעיניו, כולל עלילת הדם הנבזית. הוא, נתניהו, האחראי למחדל, הוא האשם בעלילת הדם.
לא היתה כנבלה הזו בישראל.
* בעד – החל משאל חברי תנועת הרבעון הרביעי, על השאלה האם להקים מפלגה ברוח הרבעון.
הצבעתי.
ההחלטה היתה אמורה להימסר בכנס רב משתתפים בת"א ביום שני. הכנס נדחה בשל המצב הביטחוני וההצבעה הדיגיטילית הוארכה במספר ימים נוספים.
* ההחלטה תכובד – מה ההבדל בין משאל חברי הרבעון הרביעי למשאל חברי הליכוד על ההתנתקות?
תוצאות ההצבעה ברבעון, תהיינה אשר תהיינה – תכובדנה.
* משמעות הפתק – אוקיי, הבנתי. אתה לא מסוגל להצביע אחרת. היד שלך אינה יכולה להטיל פתק אחר.
אוקיי.
אבל אתה מבין שכאשר מצביע לנתניהו אתה מצביע ל-7 באוקטובר, כן?
* אנרכיה – דיווח של ינון מגל: "חייל מתקשר לרב אליקים לבנון [רב המועצה האזורית שומרון א.ה.] באמצע שיעור. 'רוצים שנעלה לסיור עם נהגת. המ"מ מאיים לשפוט אותנו.'
הרב לא מאשר: 'תודיעו שאתם לא עולים לסיור עם נהגת. אנחנו נגבה אתכם. מ"מ טיפש'."
הרב החצוף מעז לדחוף את פרצופו אל תוך שרשרת הפיקוד, ו"להורות" ללא כל סמכות לחייל שלו לסרב לפקודה מבצעית בעיצומה של פעילות מבצעית במלחמה. זו חבלה בפעילות מבצעית. זו אנרכיה בצה"ל.
והאיש הזה הוא עובד מדינה, שאנו מממנים את שכרו במיסינו.
אגב, כמה צביעות יש בסיפור הזה. הנוער הדתי לאומי והחרד"לי מצוי עמוק בתרבות הטרמפים (שלא כמו הנוער החילוני היום, בניגוד לימי נעוריי). כיוון שהגולן והכינרת הם מוקדי הטיול המועדפים על הנוער הזה, בחופשות מהלימודים הטרמפיאדות עמוסות בבני נוער עם כיפות בוכריות גדולות, גזומבות ענקיות נופלות אל כתפיהם וציציות עד גובה הברכיים מתבדרות ברוח. הם עולים על כל רכב שעוצר להם, ומעולם לא שמעתי על נער כזה שלא עלה על רכב כיוון שאישה נהגה בו או נסעה בו.
לא מן הנמנע שהחייל הטיפש שהתקשר לרב לבנון היה בשנה שעברה אחד הטרמפיסטים הללו.
אני מקווה שגם אם החייל היה מספיק טיפש כדי להתקשר לרב, הוא לא עד כדי כך טיפש כדי לבצע את הוראתו.
* חוק נגד היהדות – חוק יסוד השתמטות הוא אחד החוקים הנואלים בתולדות הכנסת. חוק אנטי מוסרי, אנטי יהודי, המבזה את התורה וגורם לחילול השם נורא.
אחרי שנתיים וחצי עקובות מדם, שבהן איבדנו את מיטב בנינו, ומאות אלפי ישראלים חירפו את נפשם על הגנת המולדת, והמילואימניקים משרתים כבר מאות ימים –– ממשלת הפיגולים, ממשלת 7 באוקטובר, מחוקקת חוק המגדיר את ההשתמטות מצה"ל, העריקה ממלחמת מצווה, כשוות ערך לשירות בצה"ל, מחייבת את המדינה לתגמל את המשתמטים על השתמטותם כמו את החיילים על שירותם.
זה חוק טפילי, המעודד פרזיטיות ותוקע סכין רעילה בגבו של כל לוחם צה"ל, ושל כל משפחה שכולה. זהו חוק פלגני הקורע את החברה הישראלית.
החוק הזה הוא כתם על ספר החוקים של ישראל. הממשלה שמקדמת אותו היא ממשלת קלון.
* המחנה הלא לאומי – הצעת חוק: מפלגה שתיתן את ידה לחוק ההשתמטות, ייאסר עליה להתהדר בשם "לאומית".
מחנה שייתן את ידו לחוק ההשתמטות לא יורשה להיקרא המחנה ה"לאומי".
הליכוד, שהיה מפלגה לאומית ליברלית, הוא היום מפלגה אנטי לאומית ואנטי ליברלית.
* כצאן לטבח – ומי תומך נלהב של אנשי "נמות ולא נתגייס"?
גדעון לוי.
בפשקוויל ב"הארץ" הוא כתב שהסיסמה של הישראלים החילונים היא "נתגייס ונמות", והיא פחות מוסרית מהסיסמה החרדית. וחייל ישראלי הוא פושע מלחמה ולכן הוא פחות מוסרי ממשתמט חרדי.
מבחינתו הוא צודק. הם בעלי ברית טבעיים – אלה פרה-ציונים, אלה פוסט-ציונים. אלה ואלה שוללים את מדינת ישראל, דוגלים בגלות ובהשקפת עולם של הליכה כצאן לטבח.
* בראייה היסטורית – הסופר ראובן מירן: "בראייה היסטורית חפה מהיסטריה, מתברר שהבונדיסטים צדקו."
גאון.
מה שהכי אהבתי זה את ה"בראייה היסטורית."
וואלה, נכון. הם צדקו. ראינו זאת בשואה. ראינו זאת ברדיפת היהודים בבריה"מ.
במה עדיף רשע על טיפש?
הרשע יכול לתקן את דרכיו ולחזור בתשובה.
* ביד הלשון: קוניסליירֶה – בתגובה לפוסט שבו הגדרתי את מבקר המדינה הנבחר "קונסיליירי של נתניהו," כתב לי דורון ארזי, שאני סומך על ידיעותיו ובפרט בכל הקשור לדיוק לשוני:
אנא הקפד לכתוב "קונסיליירֶה". זו המילה הנכונה באיטלקית –
consigliere
שמשמעותה "יועץ" (ובהשאלה: פרקליט של משפחת מאפיה; במובן הזה קיים רק בארה"ב בין איטלקים-אמריקאים ולא באיטליה עצמה).
Consiglieri היא צורת הרבים.
בתעתיק לעברית "קונסיליירי".
אינני מבין עד היום מתי והיכן נכנס השיבוש האידיוטי הזה – רבים במקום יחיד – לחיינו. מה כבר כל כך מסובך לבטא את תנועת הסגול, הקיימת גם בעברית? זו לא איזו תנועה אקזוטית מאיזו שפה מסובכת. קרוב לוודאי רשלנות בהגייה וסתם בורות.
אורי הייטנר
לתגובות: uriheitner@gmail.com
רוֹן גֵּרָא
בְּמוֹתוֹ
מְשׁוֹרֵר הוּא לֹא הָיָה אַךְ
בִּרְאִיָּתוֹ הַמְּטֻשְׁטֶשֶׁת
דְּמוּתוֹ כָּבְתָה
לֹא חָדַל מִלִּכְתֹּב
חָלַם כְּיָם גּוֹעֵשׁ.
הָיָה לֵב אִישׁ בְּלֵב הָאַיִן
בְּמָקוֹם שֶׁאֵין בּוֹ דִּין
בָּטוּחַ.
וְרוּחַ.
משה גרנות
גם דודה אנה יפה
נשלחתי על ידי אימא לחכות לדוד אלברט ולדודה אנה, שאמורים היו להגיע באוטובוס של אחר הצהריים מחיפה. ישבתי על הפלטפורמה הרתומה לפרד גוליבר, שלא חדל להצליף על עצמו בזנבו – טרחה לבטלה, כי הפרעושים ושאר הטפילים שגרו בפרוותו, וגם ניזונו ממנה, התמקמו דווקא בצווארו הארוך, ונענועיו ימינה ושמאלה ללא הרף ממש לא הועילו. הייתי צריך לרסס את היצור האומלל הזה, אבל העבודה במשק היא כל כך סוחטת, שלא נותר הרבה זמן למעשי מותרות כאלה.
האוטובוס הגיע, והנהג החביב שהיה מביא גם מכתבים וחבילות, הגם שזה לא היה תפקידו, מסתכל עליי ומחייך מאוזן לאוזן, ואיך לא יחייך כשהוא מסיע מחיפה את הדוד והדודה (דוד אלברט הוא באמת הדוד של אימא), שהיו לבושים – שלא נדע. כשראיתי אותם רציתי שהאדמה תבלע אותי – עד שהצלחתי להתקבל כשווה בין שווים בין ילדי המושב, עד שהבנתי שבלי מכנסי חאקי קצרים, גופייה אפורה וסנדלים תנ"כיים – אני לא יכול להיות חלק מהחבר'ה – והנה אני מקביל את פניהם של זוג האמריקאים האלה הנראים כמו פרד אסתר וג'ינג'ר רוג'רס: הדוד החזיק בידו את המקטורן המשובץ המזעזע (לשם מה, ריבונו של עולם?! הרי חום אימים בחוץ!) עניבה פרומה תלויה על צווארונו, המכנסיים הכתומים שלו מוחזקים בשלייקס אדומים, והנעליים שחורות מחודדות ומחוררות עם אבזמים לבנים. היא לבשה שמלה פרחונית שהזיעה ציירה כתמים גדולים מתחת לבית השחי, נעלה נעלי עקב וגרבה גרבי ניילון. אחד הנוסעים הוריד את המזוודה הכסופה שלהם.
"אמרתי לך, אנה'לה, שמוני יחכה לנו?" והוא שולח את זרועותיו כדי לחבק אותי, ומסביב עומדים כחמישה חברי מושב שחיכו לחבילות שהגיעו עם האוטובוס, מביטים בי ובהם כלא מאמינים.
איך אני מעלה את הקומפוזיציה הזאת על הפלטפורמה?
"דודה אנה ודוד אלברט, אתם חייבים לעלות על העגלה, כי לא תוכלו להגיע ברגל." בקושי התאפקתי מלומר להם שעם נעליים כמו להם אין להם שום סיכוי להתקדם בחוצות המאובקות של המושב.
ואנה: "בחיים לא אעלה על הדבר הזה, תראה, יש עליה חציר."
האמת, הייתי צריך לפרוש שמיכה על הפלטפורמה – נזכרתי מאוחר מדיי.
"זיסקייט, אנה'לה, ברומא תתנהג כמו רומאי, בכפר תתנהג כמו הכפריים."
"בשום אופן! במלחמה התחבאתי בכפר נידח, והיה לי מספיק מריח הזיעה, היי"ש והזבל – לא תודה!"
"אנוצ'קה, פה אין מוז'יקים כמו שם, לכאן הגיעו אינטלקטואלים, שנטשו אוניברסיטאות כדי לעבוד את האדמה, הנה, גם סימה שלנו המשכילה (סימה היא אימא שלי) היא איכרה..."
תוך כדי שהם מתדיינים בהבדל שבין האיכר המוז'יק והאיכר הישראלי, מצאתי מוצא: קירבתי את הפלטפורמה למדרגות הצרכנייה, כך שיקל על השניים לעלות. אנה עדיין היססה, אבל הדוד הוכיח רוח ספורטיבית, ועלה ראשון, כשהוא מושיט לה את ידו כדי לעזור לה. לבסוף גם היא עלתה, ובדיוק אז הפרד קיבל, כנראה עקיצה, והרעיד את כל גופו, ואנה נבהלה:
"מה זה?! אמרתי לך, אלברט, זה לא בשבילי."
אימא קיבלה את הזוג בעיניים שטופות דמעות התרגשות ושמחה, חיבקה את השניים, נישקה להם. היא הגישה להם גזוז ביתי קר (בימים ההם כבר היינו בעלים גאים של ארגז קרח!) והובילה אותם אל חדרי שיתארגנו שם. אני הייתי אמור לישון בימים האלה במיטת סוכנות מתפרקת במבואה. הם נחו כל אחרי הצהריים, ובערב אימא הזמינה אותם לארוחה. הזהרתי את אבא שיתקלח אחרי החליבה, וישפשף היטב את גופו, כי דודה אנה רגישה מאוד לריח של זבל.
למחרת רצה דוד אלברט לערוך טיול רגלי במושב. אבא רמז לי שאעשה עמו חסד אם אקח את המשימה הזאת על עצמי – יש הרי אינספור עבודות שהמשק דורש, וכעת אימא מנוטרלת מהעבודות שהיתה מופקדת עליהם (לול התרנגולות, וערוגות הירקות) כי היא צריכה לארח את דודיה, להקשיב לסיפוריהם, ולעשות כמיטב יכולתה להנעים להם את השהייה.
זה עוד פעם נופל עליי! לא סירבתי למרות שהטיול הזה בייש אותי, פשוטו כמשמעו – מי מטייל סתם במושב ביום חול, מי בכלל מטייל גם בחג, ואפילו ביום כיפור: הבהמות דורשות אוכל – קשה לתאר כמה אספסת, חציר ותערובת אוכלת פרה ביום. תכפיל את זה בעשר! צריך לקצור, לערום, להעמיס על הפלטפורמה, צריך לחלוב פעמיים ביום, להביא את החלב למחלבה, לטפל במיקשה, בגן הירק, לעשב, לטפל בלולים, במטע, בכרם. מיספר פעמים בחודש צריך לעבוד בפלחה המשותפת של המושב – אין לעבודות תכלה וקץ – מי מטייל סתם? ובכן – אני והדוד של אימא.
"אתה מרגיש, מוני, את האוויר הצלול של הכפר? אין אוויר כזה לא בחיפה, ולא מפילדלפיה, שם גרתי כמעט כל ימי חיי!" והוא מרים את זרועותיו כביכול עומד להתפלל, שואף את האוויר בעסק גדול, ודורש ממני לעשות כמוהו: "תנשום עמוק, מוני, קליר איר, רילי וונדרפול!"
לשמחתי, לא פגשתי חברי מושב בדרך – זאת לא היתה השעה שמביאים חלב למחלבה, וגם לא שעה שמביאים ביצים וירקות למחסן של תנובה, סתם שעה של עבודת פרך.
"אתה יודע, מוני, כמה אני הייתי עשיר?"
"אימא סיפרה לי שפתחת בנק, ומסעדה ובית מרחץ, ושילמת את שכר הלימוד שלה בגימנסיה עם פנימייה..."
"באמת? היא סיפרה לך כל זה? מה לא היה לי – היתה לי אישה יפה כמו הלבנה, קראו לה קלי, והיא מתה מסרטן..."
"גם דודה אנה יפה."
לאחר שאמרתי מילים אלו האדמתי כולי מהסנטר ועד קצות האוזניים, וכל כך למה? כי פעם, כשביקרתי אצל הדודים שלי בחיפה ראיתי את השניים ברגע אינטימי (אני מבקש פטור מלתאר מה שקרה במדויק), ואני הייתי המום למראה איבריה השופעים של דודה אנה צחת העור. לאחר אותו אירוע היו לי הזיות בהן הדודה הזקנה (מעל חמישים) רוכנת עליי, ועושה עימי (נער בן ארבע-עשרה) מה שעשתה עם הדוד.
"נכון, גם דודה אנה יפה, אבל מקלי נולד לי בן, קראו לו ז'אק, והיה יפה כמו אימא שלו, ומוצלח וכישרוני, למד רפואה, והשתלם בכירורגיה, וגם הוא מת מסרטן כמו אימא שלו, ואני נשארתי עץ יבש..."
שכחתי כמה מגוחך הטיול הזה עם הדוד הלבוש כמו ליצן ברחובות של המושב, ורציתי לנחם אותו:
"דוד אלברט, אימא לא מפסיקה לדבר עליך, היא לא שוכחת מה עשית למענה. היא אוהבת אותך כאילו היתה בתך."
"באמת, מוני, כמה שאתה חכם, מוני! הטיול הזה – אני לא אשכח כמה שעוד נותר לי לחיות."
"אל תדבר ככה, דוד אלברט, אבא שלי אומר שאין רשימת תור מסודרת אצל מלאך המוות – הנה, צעירים מתים במחלות, ודווקא זקנים ממשיכים לחיות."
"איזה דברים חכמים אתה אומר, מוני."
ולאחר הרהור: "אני יודע שאני יכול לסמוך עליך – אין לי יורש, הבן היחיד שלי מת מסרטן. דבר אחד ייוותר ממני, שיידע הדור הבא שהיה יהודי שקראו לו אברהמ'לה גולדבלאט, שבאמריקה קראו לו אלברט, והשאיר משהו אחריו... אתה יודע, מוני, מעולם לא דרכה כף רגלי בבית הספר, ואני יודע לכתוב באנגלית, בגרמנית וביידיש, ביידיש אני אפילו כתבתי שירים."
"באמת, דוד?"
היו לו דמעות בעיניים, ואני החלטתי שזה מספיק, והצלחתי להחזיר אותו הביתה בדרך אחרת מזאת שבאנו בה.
לימים נודע לי מה הדוד השאיר אחריו: קיבלתי הזמנה מעורך דין בחיפה לקבל לידיי הרשאה וקוד לכספת בבנק דיסקונט – משהו שהדוד אלברט הוריש לי, והמשהו הזה ספון באותה כספת מסתורית.
נאלצתי לשלם לעורך דין, וגם לבנק ששמר את הכספת במשך למעלה מארבעים שנה, למרות שאלברט גולדבלאט חדל לשלם (איך ישלם אחרי מותו?)
כשלבסוף פתחתי את הכספת, מצאתי בה חוברת שירים ביידיש, ועליה מכתב, בו הוא פונה אליי בבקשה להוציא את השירים שלו לאור:
"לאחר הטיול שלנו במושב, אני סומך רק עליך. תמצא מתחת לשירים 150 לירות, ואלה יספיקו לך להוציא את הספר, ואפילו יישאר עודף."
את המכתב הוא תיארך: 23.8.1954, כלומר, שנתיים לפני שנפטר.
בימים ההם 150 לירות היו הון, כמו חצי שנה משכורת ממוצעת, אבל אני פתחתי את הכספת בשנת 1997, לאחר שפעמיים התחלף המטבע ולאחר האינפלציה הגדולה שאיכשהו הצליח שמעון פרס לעצור – כלומר, 150 לירות היו שוות בערך רבע אגורה חדשה.
אף על פי כן, רציתי לקיים את הצוואה הזאת שלו, וניגשתי לעמיתה שלי במכללה שבה אני מלמד, בעלת תואר דוקטור לספרות היידיש, והראיתי לה את השירים.
"מי נתן לך את השירים האלה? מי זה אלברט גולדבלאט?"
"זה דוד של אימא שלי, השאיר את השירים, ומבקש ממני להוציא אותם לאור."
והיא מחייכת אליי:
"אלה לא שירים של גולדבלאט, אלה שירים של י"ל פרץ ושל דויד פרישמן, שירים ידועים מאוד ביידיש, רק השם גולדבלאט הוא מקורי."
משה גרנות
עקיבא נוף
קפיץ
הַקַיִץ דוֹחֵק אְּצבָּעוֹת בִּבְשָׂרי,
הַגוּף מִשְׁתַלֵּחַ כְּמוֹ לַהַק סִיסִים
פּוֹרֵץ בְּמָעוֹף עוֹלֶה וּמַמְרִיא,
צוֹוֵחַ בְּאוֹשֶׁר צִיוְוחַת מְשׂוֹשִׂים.
החוֹם וְהַשֶּמֶש, הַחוֹף וְהַיָּם,
וּקְפִיץ תַּאֲוָוה מִשְׁתַּחְרֵר,
גַּלִּים המַֹּרְוִים אֶת הַלֵּב בְּדָכְיָם,
וְשֶׁטֶף שֶל אוֹן מִתְעוֹרֵר.
שָׂאוּני רָחוֹק, עֲלוּמִים מִתְחַדְּשִים,
קָחוּנִי בּוֹעֵר וְרוֹטֵט,
הַגְבִּיהוּ שָׁמַיִם, מַלְאוּ מִפְרָשִׂים,
כִּי יֵשׁ אַהֲבָה בִּי, לַתֵּת.
אהוד בן עזר
50 שירי מתבגרים
רכגולד ושות' חברה בע"מ-עירית שגיב, מוציאים לאור
תל אביב 1987
ציורים ועטיפה דני קרמן
13.
אּמָּא שֶׁלִי, עַל כָּל דָּבָר,
אוֹמֶרֶת שֶׁתָּמוּת לִי –
אָז שֶׁתָּמוּת כְּבָר, שֶׁתָּמוּת
וְתַפְסִיק לַעֲנוֹת אוֹתִי
וְאֶת אַבָּא –
אוּלַי בְּתוֹר יְתוֹמָה
דַּעְתִּי עָלֶיהָ תִּשְׁתַּנֶּה לְטוֹבָה
וַאֲנִי אֶמְצָא סוֹף-סוֹף אֶת הַכַּפְכָּפִים שֶׁלִּי
בְּתוֹךְ כָּל הַבָּלָגָן הַזֶּה –
תל אביב 1987
ציורים ועטיפה דני קרמן
13.
אּמָּא שֶׁלִי, עַל כָּל דָּבָר,
אוֹמֶרֶת שֶׁתָּמוּת לִי –
אָז שֶׁתָּמוּת כְּבָר, שֶׁתָּמוּת
וְתַפְסִיק לַעֲנוֹת אוֹתִי
וְאֶת אַבָּא –
אוּלַי בְּתוֹר יְתוֹמָה
דַּעְתִּי עָלֶיהָ תִּשְׁתַּנֶּה לְטוֹבָה
וַאֲנִי אֶמְצָא סוֹף-סוֹף אֶת הַכַּפְכָּפִים שֶׁלִּי
בְּתוֹךְ כָּל הַבָּלָגָן הַזֶּה –
נעמן כהן
הפרשנים
רענן שקד: "כל פרשני ערוץ 12 ברגע זה: לתקוף! פחדנים! נמושות! להרוס! לגמור! להשמיד הכול! להתעלם מטראמפ האפס!
",,כל פרשני ערוץ 12 בעוד שבוע: נכנסנו בלי תוכנית, מה זה. לגמור את המלחמה הזאת בהקדם. אזרחים ישראליים משלמים את המחיר מדי יום. ממשלה מנותקת. די. טראמפ תציל אותנו מעצמנו."
https://x.com/raananshaked/status/2063726216117448782
המצב
איראן: מצמצנו ראשונים. הפסקנו את ירי הטילים על ישראל. אבל נתקוף את ישראל על כל התקפה שלה בלבנון.
נתניהו: כל תקיפה על ישראל תביא לתקיפה חוזרת באיראן ובלבנון ובדחייה.
טראמפ: ביבי יעשה מה שאורה לו. מכיר באחדות הזירות איראן לבנון.
משחק צ'יקן (Chicken Game) הוא מושג קלאסי בתורת המשחקים שמתאר מצב של עימות שבו שני צדדים עומדים על מסלול התנגשות וכל אחד צריך לבחור אם להמשיך בקו הקשיח או לסטות. מי ש"סטה" נחשב ל"פחדן Chicken אבל אם אף אחד לא סוטה – כולם מתרסקים.
המשחק קיבל את שמו מהסצנה הקלאסית בסרטי נעורים אמריקאיים, שבה שני נהגים דוהרים זה מול זה. מי שסוטה ראשון הוא ה"צ'יקן".
הרעיון המרכזי שני שחקנים בוחרים בין: להמשיך (לא לוותר) לסטות (לוותר)
התוצאות:
אם שניהם ממשיכים → התנגשות קשה, הפסד גדול לשניהם
אם אחד ממשיך והשני סוטה → הממשיך "מנצח", הסוטה "מפסיד"
אם שניהם סוטים → שניהם מפסידים מעט, אבל נמנעים מהאסון הגדול
בינתיים קיבל טראמפ את הכינוי טאקו:
"Trump Always Chickens Out" (TACO)
https://en.wikipedia.org/wiki/Trump_Always_Chickens_Out
ואנחנו במתח מי ינצח עכשיו במשחק ה-Chicken? אנחנו חייבים לנצח. אסור לקבל את משוואת איראן.
לא הערצה – עוינות
אורי הייטנר: "שמו המחתרתי של יצחק שמיר היה מיכאל על שמו של מנהיג המחתרת האירית מייקל קולינס, שהוביל את המאבק הלאומי לעצמאות אירלנד, שנערך במקביל למאבק בבריטים לעצמאות ישראל. (במקביל? קולינס מת ב-1922 נ.כ.)
"היתה הערצה הדדית בין העם האירי ליישוב היהודי באותן שנים. איך הידרדרנו לשפל העמוק כל כך ביחסים בין המדינות, כשאירלנד היא המדינה העויינת ביותר את ישראל באירופה, תומכת נלהבת בחמאס ונגועה באנטישמיות נוראה? אירלנד היא דוגמה מובהקת למדינה שנכבשה בידי התעמולה האנטישמית, האנטי ציונית והאנטי ישראלית, כשלרוב, הישראלים שהם שומעים, הם ישראלים שפועלים מטעם ובמימון אויבי ישראל, כמו שוברים שתיקה וארגוני זדון בזויים מן הסוג הזה."
מעולם לא היתה "הערצה הדדית בין העם האירי ליישוב היהודי באותן שנים." האירים תמכו תמיד בגרמניה הנאצית ובערבים.
אכן היו יהודים שלקחו דוגמה מהמאבק האירי. הרצל מאד הושפע מהמדינאי האירי, צ'ארלס סטיוארט פרנל 846-1891 Charles Stewart Parnell שפעל לקידום "שלטון הבית" לאירלנד, ונחשב לאחד ממבשרי העצמאות האירי, וכתב ביומנו: "אני אהיה פרנל היהודי."
בשנת 1880 אירגן פרנל, במסגרת מאבק הבעלות על הקרקעות באירלנד, חרם מאורגן ראשון בהיסטוריה של אנגליה המודרנית נגד סוחר קרקעות בשם צ'ארלס קנינגהם בויקוט. מאז המילה "בויקוט" נהפכה בשפה האנגלית למילה "חרם".
עתה האירים הם ממובילי הבויקוט – חרם העולמי על ישראל.
ב-1942 בעיצומה של השואה אימץ יצחק יזרניצקי-שמיר את השם המחתרתי "מיכאל".
הכינוי המחתרתי הקודם שלו בלח"י היה "יהודה". בדצמבר 1941 נאסר יזרניצקי-שמיר על ידי כוחות המנדט ונשלח למחנה המעצר מזרעה (סמוך לעכו). במהלך שהותו במעצר – ועל רקע רציחתו של מנהיג הלח"י, אברהם שטרן ("יאיר"), בפברואר 1942 – החליט שמיר לאמץ את הכינוי החדש "מיכאל" על שמו של מייקל קולינס, (שנפטר ב-1922) כאות להערצתו לטקטיקות הלחימה של המחתרת האירית.
בזמן הזה, בגלל העוינות הקשה של האירים הקתוליים לאנגלים, עוינות שהתפתחה במהלך מלחמתם לעצמאות, תמכה אירלנד הקתולית במאבקה של גרמניה הנאצית נגד בריטניה במלחמת העולם השנייה, תוך שמירה על ניטרליות.
התרומה המשמעותית והאקטיבית ביותר לגרמניה הנאצית הגיעה מצד ה-IRA (הצבא האירי הרפובליקני), שפעל באותה תקופה לפי העיקרון ההיסטורי "צרה לבריטניה היא הזדמנות לאירלנד" וראה בנאצים בעלת ברית פוטנציאלית לשחרור צפון אירלנד ואיחוד האי.
נציגי ה-IRA נפגשו עם אנשי המודיעין הצבאי הגרמני (האבוור – Abwehr). התוכנית המפורסמת ביותר היתה מבצע קטלינה (Operation Kathleen), תוכנית מגירה של ה-IRA לפלישה גרמנית לצפון אירלנד בתמיכת המחתרת. הגרמנים שקלו זאת אך בסופו של דבר ראו בתוכנית לא מעשית.
ב-30 באפריל 1945, יום התאבדותו של היטלר, הגיע ראש ממשלת אירלנד איימון דה-ואלירה לשגרירות הנאצית בדבלין, והביע בשם העם האירי את תנחומיו לעם הגרמני "על מות אדולף היטלר" המנהיג הנערץ על ידו.
אירלנד לא השתתפה בהצבעה ההיסטורית על תוכנית החלוקה בעצרת הכללית של האו"ם, מכיוון שהוכרה כמדינה ריבונית – רפובליקה, רק ב-1948, והתקבלה לאו"ם רק ב-1955. (ישראל ב-1949). עם זאת, ההנהגה האירית הביעה ספקות לגבי רעיון החלוקה, שכן האירים עצמם חוו "חלוקה" כואבת של האי שלהם על ידי הבריטים (צפון אירלנד ודרום אירלנד), ונטו להתנגד לפתרונות מסוג זה באופן עקרוני.
לאחר הכרזת העצמאות ב-1948, אירלנד נקטה קו רשמי מרוחק מאוד שלא לומר עויין מישראל:
הכרה דה-פקטו (1949): אירלנד הכירה במדינת ישראל באופן מעשי (דה-פקטו) בפברואר 1949, יחד עם מדינות מערב-אירופיות אחרות.
הקפאת ההכרה הרשמית (דה-יורה): אירלנד סירבה במשך שנים להעניק לישראל הכרה דיפלומטית מלאה ורשמית (דה-יורה). היא עשתה זאת רק בשנת 1963.
ההימנעות של דבלין מהתקרבות לישראל נבעה מכמה גורמים:
סוגיית ירושלים והמקומות הקדושים: אירלנד היתה מדינה קתולית אדוקה מאוד באותה תקופה. המדיניות שלה הושפעה קשות מעמדת הוותיקן, שדרש את בינאום ירושלים כדי להבטיח את שלומם של המקומות הקדושים לנצרות. כל עוד ישראל (וירדן) שלטו בפועל בירושלים וסירבו לבינאום, אירלנד נמנעה מקשרים רשמיים.
בעיית הפליטים הפלסטינים: כבר משלביה הראשונים של מלחמת העצמאות, אירלנד הביעה דאגה עמוקה מגורלם של הפליטים הפלסטינים. בעיניים איריות, עקירת אוכלוסייה מקומית הזכירה את ההיסטוריה הכואבת של אירלנד תחת השלטון הבריטי (כמו החרמות והגירושים ההיסטוריים). נקודת המבט האירית, ראתה את הסכסוך דרך הפריזמה של "חלוקה כפויה", הגנה על האינטרסים של הכנסייה הקתולית, והזדהות מוקדמת עם הצד הפלסטיני כ"נכבש", הניחה את היסודות לקו הביקורתי שמאפיין את יחסי המדינות עד היום.
יוצא מן הכלל היה המדינאי האירי היהודי רוברט אמטב בריסקו, בן למהגרים יהודים אורתודוכסיים מליטא, שהיה חבר המחתרת האירית IRA במלחמת העצמאות, ואחר כך חבר הפרלמנט האירי מ-1927 עד 1965 , ואף שנה ראש עירית דבלין. בריסקו נפגש עם ז'בוטינסקי ואף אירגן לו פגישה עם ראש הממשלה איימון דה ואלירה בדבלין בינואר 1938.
בעקבות הפגישה עם ז'בוטינסקי חש בריסקו סימפטיה לארגוני הפורשים האצ"ל והלח"י, ועזר לאצ"ל לגייס כספים בארה"ב.
https://he.wikipedia.org/wiki/רוברט_בריסקו
ב-1950 ביקר בריסקו בארץ בהזמנת מייצ'סלב בגון-מנחם בגין, ואף הביא איתו את איימון דה ואלירה עם שני בניו.
https://www.nli.org.il/he/newspapers/hrt/1950/07/27/01/article/15?&dliv=none&e=-------he-20--1--img-txIN|txTI--------------1&utm_source=he.wikipedia.org&utm_medium=referral&utm_campaign="רוברט בריסקו"&utm_content=itonut
(מעניין אם מייצ'סלב בגון-מנחם בגין הוכיח את דה ואלירה על הספדו להיטלר?)
לסיכום: מתוך מאבקם באנגלים שראו אותם כמתנחלים בארצם היתה מדינת אירלנד הקתולית תמיד בעלת סימפטיה לערבים בלי תלות במימון ערבי. קל וחומר לא באוטו-אנטישמים ישראלים.
באירלנד הצפונית הבריטית היו אכן (וישנם) גם פרוטסטנטים אוהבי ישראל.
חומות ההפרדה – הלנו אתם אם לצרינו?
בסיור בבלפסט ושכונותיה מדריך אותנו קולין, סקוטי פרסברטיאני. הנה הזדמנות לשמוע גם את הצד השני. אנחנו מתחילים באוניברסיטת בלפסט Queen's University שנוסדה ב-1849. בהמשך במוזיאון לתולדות הסכסוך בצפון אירלנד, המביא תמונות ומוצגים משנות הסכסוך. במוזיאון מספר לנו קולין שהוא בניגוד לשני אחיו דווקא תומך באיחוד עם הרפובליקה. הוא חי תקופה באמריקה, יש לו גם דרכון אמריקאי ושם, הוא מספר, האירים הקתוליים מתקבלים בברכה, והפרוטסטנטים לא. מה שהכריע אצלו את הכף זו הבעייה הדמוגרפית – הריבוי הטבעי הגדול יותר של הקתולים.
הסברתי לו שבארץ הדמוגרפיה השתנתה והפריון של אישה יהודייה משתווה כבר לערבייה. והוא אומר שגם אצל האירים הקתולים יש שינוי. בדור הקודם היו שישה ילדים לאישה קתולית בממוצע, והיום רק שניים.
אנחנו מגיעים עימו לסיור בחומות ההפרדה בין שכונות הקתולים לפרוטסטנטים. החומות נבנו מרצון התושבים שביקשו להרגיש בטוחים יותר בתוך קהילתם. במקום נייטראלי מסוים בין החומות, אנחנו עוברים מול גן ילדים משותף. ילדים חמודים קתוליים ופרוטסטנטיים משחקים יחד. לא נראה שהם מתווכחים על השאלה אם האפיפיור הוא המתווך לישו או לא...
והנה ציורי הקיר המפורסמים על קירות ההפרדה. על קירות הקתוליים מובעת סולידריות אירית-קתולית עם הפשיזם האיסלמו-נאצי. מצוירת תמונה גדולה של הטרוריסטית לילה ח'אלד. ועוד תמונה המביעה סולידריות של אנשי ה-IRA עם המחבלים הערבים, ועוד מודעה גדולה Stand with Palestine.
ציור קיר נוסף הוא של עוף טורף עם מקור גדול והכתובת מתחתיו: ישעיהו 40 פסוק 30. הפרק מפורסם: "נחמו נחמו עמי." אני מחפש בגוגל את הפסוק: "וְיִעֲפוּ נְעָרִים, וְיִגָעוּ; וּבַחוּרִים, כָּשׁוֹל יִכָּשֵׁלוּ. לא וְקוֹיֵ יְהוָה יַחֲלִיפוּ כֹחַ, יַעֲלוּ אֵבֶר כַּנְּשָׁרִים; יָרוּצוּ וְלֹא יִיגָעוּ, יֵלְכוּ וְלֹא יִיעָפוּ."
לא הבנתי בדיוק את הנמשל.
והנה הפתעה גדולה. לא רחוק מהקיר הקתולי נמצא הקיר הפרוטסטנטי. עליו רשומה כתובת גדולה בעברית: "העתיד הוא שלך אם יש לך את הרצון אם יש לך את האמונה." ומתחת הכתובת דגל ישראל ותמונת חייל צה"ל וכתוב: WE SALUTE YOU – בהמשך מופיע על הקיר סיפור חייו של ג'ון הנרי פטרסון John Henry Patterson; (1867-1947), אירי בן לאב פרוטסטנטי ואם קתולית שהיה מפקד הגדודים העבריים במלחמת העולם הראשונה, וב-2014 נקברו הוא ורעייתו בחלקת הגדודים העבריים, בבית העלמין של מושב אביחיל. על שמו נקרא יוני נתניהו.
ועוד כתוב על ניצחון בריטניה וצ'רצ'יל במלחמת העולם השנייה. למרגלות השלט מבחינים בשרידי בקבוקי תבערה שמשליכים עליו תמיד הקתולים. משנאת ישראל השחיתו הקתולים גם את לוח הנחושת שציין את הבית בו נולד חיים הרצוג בבלפסט. (אביו הרב יצחק הלוי הרצוג, יליד לומז'ה בפולניה, שימש כרב הראשי בבלפסט ואחר כך בדבלין).
לא רחוק משם יש גם קיר ניטראלי שבו ניתן לכתוב דברים בזכות השלום.
בבית העירייה היפה, שנבנה ב-1903 יש תערוכה יפה על ההיסטוריה של העיר. בה מופיע סיפורו של חיים הרצוג נשיא המדינה ומוזכר גם אביו הרב. וכן על ההיסטוריה של רחוב ירושלים.
אבל זה כמובן לא אומר שלא ניתן בהסברה נכונה לנסות להפוך את הקערה על פיה. אין ספק, יש לעשות מאמץ רב לשנות את המשוואה אצל האירים הקתוליים, ולשנות את השקפתם המוטעית מוסרית ופוליטית – הזדהותם עם הפשיזם האיסלמו-נאצי.
הנה ניסיון שעשיתי: (השתמשו בנימוקיי).
עיר ובליבה חומה
כמו ירושלים גם העיר דרי-לונדונדרי מוקפת חומה, אך להבדיל חומה שלא נפרצה מעולם. ב- 1689 היו 20 אלף פרוטסטנטים נצורים בלונדונדרי ע"י כוחות ג'ימס השני. המצור נמשך 105 ימים. אלפים מתו ברעב עד שהגיע הצי הבריטי לחלצם. כיום תלו הפרוטסטנטים כתובת גדולה מעל שכונתם: "לונדונדרי עדיין תחת מצור לא ניכנע."
Londondery west bank loyalists still under siege No surrender
לזכר הניצחון של ויליאם מאורנז' בקרב הבוין ב-1690 נוהגים חברי המסדר הפרוטסטנטי "מסדר אורנז'" (הוקם ב-1795) לקיים כל שנה מצעד ב-12 ביולי. המצעד שעבר דרך שכונות של קתולים הצית אלימות רבה. לאחרונה הם נמנעים מלצעוד בשכונות הקתוליות. אנחנו מסיירים על החומות היפות. בכל מקום מוצבים תותחים. מביטים על שכונת העוני הקתולית למטה. מעל השכונה הקתולית כתוב: "אתה נכנס עכשיו לדרי החופשית."
You are now entering Free Derry
רורי, המדריך שלנו בסיור, צעיר מזוקן בן 38, מציג את עצמו מיד כלאומן אירי-קתולי הנאבק למען איחוד עם הרפובליקה. הוא מספר שאביו שהיה פעיל פוליטי חינך אותו מילדותו על השפה הגאלית כך שלדבריו היא אצלו בגדר שפת אם כמו האנגלית. הוא גדל בצל מעשי הטרור והאלימות. המכונים כאן בכיבוסית "הצרות" The Troubles – ששיאן הגיע ביום ראשון, ה-30 בינואר 1972 (מה שכונה לאחר מכן יום ראשון העקוב מדם), בו נורו למוות 13 בני אדם על ידי חיילים בריטיים במהלך מצעד לזכויות האדם באזור בוגסייד בעיר, והוא סובל מפוסט טראומה חמורה מכך.
הסברנו לו שבישראל המצב דומה. כל ניצולי השואה והנפגעים ממלחמות סובלים מפוסט טראומה.
אני מספר לו שבירושלים יש שני קברים של ישו. אחד לקתולים והשני לפרוטסטנטים.
"מהו הקבר הנכון?" הוא שואל.
"מי יודע," אני עונה לו.
"תשובה של יהודי," הוא אומר.
אני מוסיף ושואל אותו: המשותף בין כל האירים מהצפון והדרום הקתולים והפרוטסטנטים הוא שכולם מאמינים בבחור יהודי כאל – ישו, ובחור באנגלי כקדוש – סן פאטריק, אז במדינה חילונית דמוקרטית של היום עם שיוויון זכויות לקתולים איזו סיבה יש להילחם? האם השאלה אם האפיפיור הוא המתווך לישו, או לא, היא סיבה למלחמה?
"המלחמה," עונה רורי, "אינה דתית, אלא נגד שלטון אנגליה."
התשובה כמובן אינה מדויקת כי ההתנגדות לאנגליה בעיקרה מסומנת ע"י הדת, אבל הוא צודק בכך שהסיבות מורכבות יותר. (מעניין מה היה אם אנגליה היתה נשארת קתולית?)
מכל מקום, כל השוואה בין הסכסוך באירלנד לסכסוך הישראלי-ערבי (כפי שנוהגים אקטיביסטים פרו-איסלמיים לעשות) היא מופרכת ואינה כלל בת השוואה.
הסכסוך הישראלי-ערבי הוא גם דתי, אבל בין שתי דתות שונות. בניגוד לגרמניה הנאצית בה שמרו הגרמנים בסוד על תוכנית השמדת היהודים – הערבים-המוסלמים אומרים זאת בגלוי. במצע החמאס סעיף 7 ובדברי המופתי של אש"פ (מינוי אישי של אבא של מאזן) מצוטטים דברי מוחמד שעל פיהם יש לרצוח את כל היהודים הקופים והחזירים:
https://www.youtube.com/watch?v=__6iZlzwcF8
בעוד שיש גרמנים שהתנגדו לגזענות הנאצית, (ויש אירים המתנגדים למלחמה מכל צד) למרבה הצער טרם נמצא ערבי-מוסלמי שאינו גזען, ושרואה בדברי מוחמד אלו גזענות ולא כמופת מוסרי. (אם אתם מכירים כזה אנא הציגוהו).
בפן הפוליטי של הסכסוך טוענים הערבים שלעולם לא יכירו בקיום העם היהודי, בזכות קיומו, ובזכותו למדינה יהודית.
מורכבות המאבק בין הרפובליקנים הקתולים ללויאליסטים הפרוטסטנטים מתבהרת כאשר לשאלה אם הוא היה רוצה לעבור לרפובליקה? השיב רורי שלא, כי אנגליה נותנת ביטוח רפואי חינם והרפובליקה לא. נולד לו לאחרונה ילד, ואין ביכולתו לעמוד בתשלומי הרפואה ברפובליקה. הוא גם מתגורר היום בשכונה חדשה ומעורבת.
מסתבר שכתמיד התמונה אינה שחור לבן. לא כל הקתולים ששים לפרוש מבריטניה.
אז מה הפתרון? כסובל מפוסט טראומה, הוא אמר: "אני אולי בעד תורת גנדי."
סיפרתי לו על המכתב שכתב גנדי למרטין בובר ובו יעץ לו להציע ליהודים ללכת בתורת "אי האלימות" שלו שהיא בעצם תורתו של ישו, ולהגיש לגרמנים את הלחי השנייה, או אז הגרמנים לא יפגעו לרעה ביהודים. למרבה הצער התוצאה (בלי קשר לגנדי) היתה שרוב היהודים קיבלו את תורתו והלכו כצאן לטבח. לכן יש תמיד להילחם נגד הרע.
אמרתי לו שאם בגלל שנאת האנגלים, הזדהות האירים הקתולים עם הנאציזם יכולה להיות מובנת, למרות שלא ניתן לקבל אותה, (למשל הזדהותו של דה-ולירה עם היטלר), ההזדהות של האירים הקתולים עם הפשיזם האיסלמו-נאצי אינה ניתנת להבנה.
האירים, הסברתי לו, הופכים את המשוואה. הם משווים את ישראל לאימפריה האנגלית כאימפריה כובשת, אבל דווקא המלחמה של ישראל היא מלחמה נגד האימפריאליזם והקולוניאליזם הערבי והגזענות המוסלמית. השטחים הכבושים ע"י הערבים היום הם כ-13 מיליון קמ"ר, יותר מכל אירופה. רק הצרפתים, הספרדים, הפורטוגזים, האיטלקים, המלטזים, היוונים, הארמנים, והגיאורגים, הצליחו להשתחרר מהכיבוש הערבי. שאר העמים הכבושים לא. לכן הם, האירים, צריכים להיות סולידריים דווקא איתנו, ולא עם החמאס. (גזרו ושמרו מה להשיב לאירי קתולי אנטי-ישראלי).
על ההזדהות של דה-ולירה עם היטלר הוא לא שמע, אבל, הוא סיפר שביקר באושוויץ ולא הבין את הרשע הגרמני. על ההזדהות עם החמאס הוא שמע, והרגיש לא נוח, הוא סיפר שאביו הזמין לביתו את אורי גלר והיתה לו שיחה מאד מעניינת איתו, וביקש למסור לו ד"ש.
אנחנו מסיימים את הסיור עם רורי ליד אנדרטת זיכרון לאיש ה- IRAכשבראשה צלב קלטי, והוא קורא בפאתוס בשפה הגאלית את הכתוב על האנדרטה. חוץ מהמילים הללו לא שמעתי מישהו מדבר בגאלית. (דווקא בארץ הפכה הגאלית לפופולארית כשבמקום שמות עבריים מעניקים היום לילדים שמות גאליים, למשל במקום יוחנן (באנגלית ג'ון), נותנים את השם הגאלי שון, או ליאם – השם הגאלי לוילהלם).
("חדשות בן עזר" גיליון 1475 5.9.2019)
https://benyehuda.org/lexicon/hbe/hbe01475.php
לסיכום. מעולם לא היתה "הערצה של העם האירי לישראל", כיום יש רק שנאה. ויש להתאמץ כדי להפוך שנאה לאהבה, או לפחות רק לבטלה.
השולטן ארדואן מקים מחדש את החליפות המוסלמית
שר הפנים של טורקיה מוסטפה צ'יפצ'י אמר בכנס של מפלגת השלטון בארצו כי טורקיה תשתלט על ירושלים ביום מן הימים. בישיבה של מפלגת צדק ופיתוח במחוז צ'ורום אמר צ'יפצ'י: "כפי שראינו את חירותן של דמשק, חלב וקרבאך, כך בעזרת אללה נראה יום אחד גם את חירותה של ירושלים."
https://www.ynet.co.il/news/article/b14oowmbgl#autoplay
שר הביטחון ישראל כ''ץ ענה: "לשר הפנים הטורקי שמאיים וחולם למשול בירושלים – אומר כך: ירושלים היא לא קונסטנטינופול ומדינת ישראל איננה האימפריה הצלבנית המתפוררת, אלא מדינה חזקה ונחושה שהוכיחה את יכולתה להגן על עצמה מול כל איום.
"ירושלים היא בירת העם היהודי מזה 3,000 שנה ותוסיף להיות בירת ישראל לנצח, בעוד שהאימפריה העות'מנית שעליה אתה וארדואן חולמים קרסה ולא תשוב לעולם.
"חבל שלא למדתם כלום ממורשת אטאטורק שפעל להפוך את טורקיה למדינת מודרנית, ופועלים להחזיר את טורקיה לעידן החושך והנחשלות."
https://rotter.net/forum/scoops1/951948.shtml
חבל רק שהשר כ"ץ לא הסביר לו שלפי הקוראן כל ארץ ישראל על שתי גדות הירדן שייכת רק לעם ישראל ולא לתורכים. (קוראן סורה 7:137) אולי כ"ץ פשוט לא יודע זאת.
ואלה שמות בני ישראל
"המשפיענית" ומעצבת האופנה ספיר אביסרור ובעלה ליאור דבאח ערכו ברית מילה לבנם השלישי, וחשפו את שמו. אז אחרי סאן ומון, הכירו את סיאל ciel. בצרפתית "שמיים". מה שמסביר את הבחירה המיוחדת של הזוג לאחר השמות האנגליים של ילדיהם –"שמש" ו"ירח".
https://pplus.ynet.co.il/rechilut/article/hjgfrkx11gg
אין לי מושג מי זו "המשפיענית" אביסרור, ועל מי היא משפיעה ובמה היא משפיעה, מעולם לא שמעתי עליה, אבל שוב, מה מראה מתן שמות לועזיים על מעמד העברית, התרבות הישראלית-יהודית ועל החברה הישראלית?
כיצד מצדיקים שוקן נבזלין ובומשטיין-בן בעיתונם את הטרור הערבי
סיפור חטיפת אוניית הנופש אקילה לאורו ע"י ארבעה טרוריסטים חמושים מארגון "החזית לשחרור פלסטין" שבראשו עמד מוחמד זידאן (אבו עבאס), בשליחות מוחמד יאסר ערפאת, ורציחת היהודי הנכה ליאון קלינגהופר הוא סיפור ידוע.
https://he.wikipedia.org/wiki/אקילה_לאורו
ועתה הופק סרט על הפרשה, ומפיקת הסרט, יהודייה איטלקייה בשם ואניה דל בורגו מתראיינת לעיתון "הארץ" במאמץ להצדיק את הטרור הערבי.
הנה כותרת הריאיון המופיעה בעיתון המודפס על שליש עמוד:
"באונייה נהרג אדם אחד כמה ילדים פלסטינים נהרגים כל הזמן?"
סרט תיעודי חדש חוזר לחטיפת האונייה אקילה לאורו ב-1985. בראיון מספרת המפיקה, ואניה דל בורגו, על הבחירה להתבונן בחוטפים "בצורה אנושית", ועל התפקיד שמילא בסיפור שגריר ישראל באו"ם בנימין נתניהו.
אוניית נוסעים נחטפה ויהודי קשיש נרצח. לא כולם משוכנעים שזה היה פיגוע טרור.
דל בורגו מספרת שהיה חשוב לה להביא מרואיינים שמעולם לא דיברו לפני כן. אחת מהם היא המארחת האיטלקייה על הספינה, לוסי צ'צ'רה, שמתארת בסרט כיצד דווקא העובדה שהיא למדה ערבית בנאפולי הפכה אותה ל"חשודה כיהודייה" בעיני מנהיג החולייה, יוסוף מאג'ד אלמלקי. הוא הניח לה רק אחרי שהוכיחה לו שהיא יודעת את הקוראן בעל פה, והחוטפים החלו להשתמש בה כמתורגמנית. "זה היה ראיון מאוד קשה עבורה," נזכרת המפיקה. "היא קפאה בשיחה כמה פעמים, כי הכול עדיין מפחיד ורגשי מאוד. אחד הדברים שלא נכנסו לסרט הוא שהיא כתבה תזה אקדמית על משוררת פלסטינית וגילתה הרבה סימפתיה למאבק הפלסטיני. זה הפרדוקס – למצוא את עצמך מול אקדחים של אנשים שאתה תומך בזכותם להגדרה עצמית."
"הסרט," מספרת דל בוגו, "מנסה להבין עד כמה שניתן גם את הצד השני – "החוטפים, שאחד מהם למשל איבד את הוריו בטבח סברה ושתילה בלבנון. ניסינו להתבונן גם עליהם בדרך אנושית. הבמאי סימונה מנטי בא עם הרעיון שהסרט ייפתח בעדות של חבר בחולייה, כיום אסיר משוחרר, איך הוא התבונן על האנשים שמבלים על הספינה וידע שבעוד שנייה זה ייגמר. אפשר להרגיש את הפער הזה, בין צעירים פלסטינים שמעולם לא ראו ספינת פאר, לבין עולם השפע שהם הרגישו לא קשורים אליו."
דל בורגו מבהירה: "מעולם לא הייתי פרו־ציונית. אני לא מאמינה במדינה טהורה אתנית." היא מגיעה ממשפחה של יהודים יוצאי ספרד שהיגרו ממצרים לאיטליה בשנת 1960, "כי כבר אי אפשר היה להישאר במצרים כיהודים. כילדה באיטליה, גם אני חוויתי על בשרי את זה שיהודים לא חיים בביטחון. התחנכתי ברומא בשנות ה-70 בבית ספר יהודי שטיפח ערכים סוציאליסטיים של תרבות הקיבוץ. למדנו ללכת למקלטים כשגרה יומית בגלל איומים טלפוניים אנונימיים שהגיעו לבית הספר. אף פעם לא היה ברור לי מה הקשר בין העניין הפלסטיני לילדים יהודים איטלקים."
היא מופתעת לגלות שבישראל תשודר גרסה מקוצרת של הסרט, שחסרה כמה קטעים על הטבח בסברה ושתילה. "זה די חבל," היא מציינת.
"אנחנו יוצרים דור חדש של פלסטינים שגדלים בתוך תנאים איומים, בדיוק מהסוג שדחף את הצעירים ב-1985 לחטוף את אקילה לאורו – ולא להיות מסוגלים להסתכל על מי שהם חטפו כבני אדם," ,הא מתריעה.
בנימין נתניהו, כיהן אז כשגריר ישראל באו"ם. "כשמסתכלים על זה היום, זה די פרדוקסלי לשמוע אותו שם מכנה את אבו עבאס 'רוצח'. אני חושבת לעצמי, אלוהים אדירים," דל בורגו צוחקת ומתכווצת בבת אחת. "האחיות קלינגהופר, הבנות של הנרצח, סיפרו לנו שנתניהו העניק למשפחה הרבה תמיכה רגשית, אבל גם השתלט על האירוע והפך את קלינגהופר לקדוש בהתאם למטרותיו.
"אולי הסרט יגרום לישראלים להבין שאחד מהחוטפים של האונייה היה פעם ילד במחנה פליטים, ואיך זה עיצב את תפיסת עולמו, ושעכשיו הוא הורה לילדים שחי בגלות. שזה ייפקח לאנשים את העיניים."
(עידו דוד כהן, בדיגיטל: "אוניית נוסעים נחטפה ויהודי קשיש נרצח. לא כולם משוכנעים שזה היה פיגוע טרור", "אל-ארצ'", 4.6.26).
https://www.haaretz.co.il/gallery/television/2026-06-04/ty-article-magazine/.premium/0000019e-5fa1-d242-adbe-dff718c30000
הנה הכול ברור. שוקן נבזלין ובומשטיין-בן, וכתבם עידו דוד הכהן מצדיקים את הטרור הערבי. הרי היהודים הרוצחים עם מנהיגם הרוצח נתניהו גרמו לפלסטינים ובצדק לרצוח אותם כתגמול. זה לא טרור זה צדק.
היהודייה האיטלקייה, דל בורגו, שמשפחתה גורשה ממצרים שאינה "מאמינה במדינה טהורה אתנית ליהודים" כי היא מאמינה במדינה טהורה אתנית רק למצרים שמארצם גורשה ולאיטלקים. רק ליהודים אין זכות למדינה, אינה מבחינה בין רצח יהודי בכוונה תחילה – הרצח של היהודי הנכה קלינגהופר לבין הרג ילדים במלחמה עקב שימושם כמגינים אנושיים ואיסור על הכנסתם למקלטים במנהרות.
היא אינה מביאה את התחייבותם של הערבים להשמדת היהודים כתנאי לגאולה ע"פ דברי מוחמד, (התחייבות הכוללת אותה):
https://www.youtube.com/watch?v=__6iZlzwcF8
ואת דברי מוחמד דף מנהיג הפלסטינים בעזה האומר: "אנחנו ננצח כי אנחנו אוהבים את המוות והיהודים אוהבים את החיים":
https://palwatch.org/page/6705
ושוב כמו מקס נאומן בשעתו שתמך בהיטלר – ע"י התנגדות לציונות האיטלקייה היהודייה ואניה דל בורגו המשטינה נגד ישראל בטוחה כי יציאתה נגד ישראל והצדקת רצח יהודים תציל אותה. טעות.
ממקס נאומן ואניה דל בורגו עד נדב לפיד
בהקשר לאווילות ולרוע המצדיק רצח יהודים של ואניה דל בורגו, אי שאפשר שלא להציג מה קרה לבן דמותה הסרטן הצרפתי (הישראלי לשעבר) האוטו-אנטישמי והאנטי ישראלי נדב לפיד.
על הסרטן הצרפתי, נדב לפיד, הישראלי שירד מהארץ, ומשטין ומשמיץ אותה בעולם כבר כתבתי לא אחת. בין השאר הזכרתי כי זכה לפופולריות באיראן.
פופולארי באיראן
הסרט "מילים נרדפות" של נדב לפיד נבחר כאחד מעשרת הסרטים הטובים של השנה באיראן.
https://www.haaretz.co.il/gallery/cinema/1.8356101
הפופולאריות של "מילים נרדפות" באיראן אינה מפתיעה. דומה שמאז לני ריפנשטהאל הקולנוענית הנאצית לא קם קולנוען כה אנטישמי כנדב לפיד:
בסרטו, יואב גיבור הסרט, היורד לצרפת, מסביר לחברו הצרפתי החדש מדוע הגיע לצרפת: "עברתי לצרפת כדי לברוח מישראל, כדי לברוח ממקום גס, נבער, אידיוטי, מזוהם, מצחין, מכוער, נתעב, דוחה, רקוב מסואב, בזוי, מרושע." (תיאור שגדולי האנטישמים יכולים ללמוד ממנו).
https://www.youtube.com/watch?v=rYrmslKHqKQ
ברור שסרט אנטישמי כזה יזכה באהדה באיראן, הרי איראן היא ההיפך מזה...
("חדשות בן עזר", גיליון 1505 13.1.2020).
https://benyehuda.org/lexicon/hbe/hbe01505.php
והנה "על דאטפת אטיפוך". סערה בעולם הקולנוע הצרפתי: במאי הקולנוע נדב לפיד אולץ לפרוש מחבר השופטים של פסטיבל הקולנוע הבין-לאומי הנחשב FID במרסיי, שיתקיים בחודש הבא. בעיתון הצרפתי "לה מונד" דווח כי כמה במאים בין-לאומיים שהיו אמורים לקחת חלק בפסטיבל ותומכים בחרם התרבותי על ישראל, משכו את סרטיהם מהתוכנית במחאה על נוכחותו של לפיד – מהלך שהוביל לביטול השתתפותו מחשש לכאוס בפסטיבל.
לפיד, שמתגורר בצרפת מאז שנת 2021, מעולם לא הסתיר את עמדותיו הפוליטיות ואת הביקורת החריפה כלפי ממשלת ישראל בראשות נתניהו. למרות זאת, עצם היותו ישראלי שקיבל בעבר מימון מקרן הקולנוע הישראלית הפך אותו למטרה בעיניי קומץ הבמאים.
מנהלת הפסטיבל, הסבירה ל"לה מונד" כי לפיד הוזמן במקור לשמש כחבר שופטים רשמי, אך אז החלה לקבל שיחות טלפון מאיימות שדרשו את הסרתו. בהמשך ניסו המארגנים להגיע לפשרה לפיה לפיד לא ישפוט אלא רק יקרין את סרטו "השוטר" מ-2011, אך הלחץ נמשך: "רגע לפני פסטיבל קאן הופצה קריאה להחרים אותנו," סיפרה המנהלת. "בסופו של דבר, כעשרה במאים שנבחרו החלו למשוך את סרטיהם."
לפיד, שהסכים לבסוף לפרוש מהפסטיבל כדי לא לסכן את קיומו, מתח ביקורת על הנהלת האירוע וטען כי היא נהגה בתמימות: "ב-FID לא הבינו שהם עומדים בפני אסטרטגיה מאיימת. אולי הם היו צריכים לנקוט עמדה אסרטיבית יותר."
בשיחה עם "לה מונד" הביע הבמאי עייפות מהרדיפה האישית נגדו בשנה האחרונה: "במשך שנה הסרט שלי 'כן' היה תחת מתקפה, ופתאום עצם הנוכחות שלי הפכה לבלתי קבילה. שאלתי את עצמי: 'מה הם בדיוק רוצים? שאפסיק לעשות סרטים? שאעזוב את צרפת? עד לאן זה יגיע?'
האומנים המחרימים הציגו עמדה קיצונית. אחד מהם הצהיר כי הוא מסרב להשתתף לצד קולנוען שלוקח כסף ממדינת ישראל: "אני יודע שנדב לפיד ביקורתי כלפי המדינה שלו, אבל זה כבר לא מספיק לי. יש יותר מדי שפיכות דמים, ואין יותר מקום לניואנסים." הבמאית הצרפתייה-אלג'יראית נרימאן מארי, שמשכה גם היא את סרטה, הוסיפה: "אנחנו לא מגנים בן אדם, אנחנו דוחים מודל תרבותי ופוליטי. אני כבר לא יכולה לשמוע את הרעיון הזה של 'להילחם מבפנים'. לומר שאתה נגד רצח עם זה טוב ויפה, אבל מבחינתי זה כבר לא מספיק."
להתפרסם עצומות נגד המהלך.
(נעם כהן)
https://www.mako.co.il/news-entertainment/2026_q2/Article-314760628c1ae91026.htm?utm_source=AndroidNews12&utm_medium=Share
הנה כמו שזה לא עזר למקס נאומן זה לא יעזור גם למשטין הצרפתי נדב לפיד.
"מלחמת 30 השנים":
אדם רז כתב מדריך לרל"ביסט
גדעון לוי ואדם רז (מישהו יודע את שמו המקורי?) שניהם אקטיביסטים פרו-איסלמים התומכים במאבק הפשיזם האיסיסלמו-נאצי ג'יהאדיסטי לחיסול מדינת היהודים ע"י החרמתה בעולם, ע"י עשיית דה לגיטימציה לקיומה. מכיוון שכך מעניינת הביקורת של לוי על ספרו של אדם רז "מלחמת שלושים השנים: בנימין נתניהו נגד ישראל".
"אדם רז הוא מההיסטוריונים האמיצים של תולדות מדינת ישראל והסכסוך הישראלי־פלסטיני," כותב לוי. "תחקירו על הגירוש ב-1948 הפוגרומים של המתנחלים בגדה המערבית הצטיירו לפתע כפיקניקים בפארק מול מעלליהם של לוחמי תש"ח, כאז כן עתה, המטרה משותפת: לגרש את הערבים ו'לטהר' את הארץ באמצעות מעשי טרור והפחדה. רז גם לימד אותנו במהלך השנים שערביי ישראל הושמו אחרי מלחמת העצמאות במעין מחנות ריכוז מוקפים תיל; שהטבח בדיר יאסין לא היה היחיד; שליד קיבוץ נחשון מצוי קבר אחים של עשרות חיילים מצרים שנקברו באמצעות דחפור; ושבחניון של חוף דור נמצא קבר אחים אחר, זה של תושבי טנטורה.
"ספרו הנוכחי של רז העשירי במספר 'מלחמת שלושים השנים: בנימין נתניהו נגד ישראל', הוא כנראה המיותר שביניהם. מוטב שלא היה נכתב.
"ההקדמה נכתבה בידי פעיל המחאה נגד נתניהו, משה רדמן אבוטבול, שמתמודד על מקום ברשימה של הדמוקרטים לכנסת. רדמן אבוטבול כותב שם שנתניהו פועל בשיטה מאפיוזית. זהו אות מבשר רעות לספר שאמור להיות, לפחות על פי המוניטין של כותבו, ספר מחקר או עיון, נטול פניות, מבוסס על עובדות, ולא ספר הדרכה והכוונה לאקטיביסטים. למרבה הצער, זה מה שהוא. המדריך לרל"ביסט.
"אין צורך לטרוח לקרוא את הספר הזה, וגם לא לכתוב אותו. בכל יום נתון מופיע בעיתון 'הארץ' לפחות מאמר אחד שטוען כך.
"התמונה שמתקבלת מספרו של רז היא של מכונת כוח שהכול אצלה מהונדס, בינה מלאכותית שהקדימה את זמנה, ולא בן־אנוש עם חולשות ומורכבויות. אני מתקשה להאמין לתזה הזאת. זו תמונה חד־ממדית מדי לדמות שבוודאי מורכבת הרבה יותר. והיא גם לא מבוססת דיה. רז זורק האשמות מוכרות נגד נתניהו, והתוצאה: ביוגרפיה מקוצרת של השטן. נתניהו ראוי לביוגרפיה טובה יותר.
"מי שכותב משפט חריף כמו "גופותיהם של ילדי עזה נדרשו לו כדי להמשיך במסע הבגידה שלו כנגד ישראל – וזאת במטרה להרחיק את האיום הממשי הניצב בסוף המשפטים," חייב לבסס יותר את התזה, אם ספרו רוצה להיות יותר מעוד מנשר של האשמות והשמצות, גם אם רובן ככולן מוצדקות."
(גדעון לוי, "'מלחמת 30 השנים': אדם רז כתב מדריך לרל"ביסט", "אל-ארצ'", 12.5.26).
https://www.haaretz.co.il/literature/study/2026-05-12/ty-article-magazine/.premium/0000019e-1180-d769-a9fe-1dd4fbe30000
הנה אפילו "לורד האו האו הישראלי" גדעון לוי האוטו-אנטישמי והאנטי ציוני, מצביע על העובדה שהמסע נגד נתניהו הפך למסע דתי אינקוויזיטורי כאשר הספר נגד נתניהו הוא דוגמה לקתכיזם של המסדר הדתי "רל"ביזם".
הנה עוד דוגמה כיצד מחלת הנפש "ביביפוביה" מעוותת את עולם המציאות של הלוקים בה.
יאיר גולדנר-גולן נותן הסבר לתקיפה האיראנית:
האויבים שלנו מזהים את מה שכולם רואים: נתניהו חלש.
למרות ההישגים הצבאיים, האויבים שלנו מזהים שנתניהו הוא מנהיג חלש וכושל. הם רואים את שרשרת הכישלונות, את חוסר ההכרעה המדינית ואת הפוליטיקה האישית שמנהלת את המלחמה – ומסיקים שנתניהו חלש ואפשר לתקוף אותנו.
אחרי שלוש שנים של כישלונות בכל החזיתות והבטחות שקרסו, לממשלה הזו, ולעומד בראשה, אין אמון ציבורי. אין לה מנדט לגרור את ישראל לעוד מלחמה. את ההכרעה הבאה צריכים לקבל אזרחי ישראל בקלפי.
חשוב להבין: נתניהו הוביל את ההסלמה בלבנון כדי להבעיר את האזור כדי לברוח מבחירות. זה לא יעזור לו. הבחירות יתקיימו, הממשלה הזו תלך וישראל תקבל בחזרה את מה שאיבדה תחת שלטונו: ביטחון.
https://rotter.net/forum/scoops1/952053.shtml
הבנתם?
יאיר גולדנר-גולן הוא מנהיג חזק. גולדנר-גולן כארי ישאג והאיראנים ייראו ממנו.
הפקר (אורני) פטרושקה
"הפקר פטרושקה" הוא ביטוי סלנג שמשמעותו הפקרות מוחלטת – מצב שבו אין חוקים, אין משמעת, וכל אדם עושה ככל העולה על רוחו.
מקור הביטוי ביידיש (הפקר ווי פעטרושקע). בעבר, צמח הפטרוזיליה היה גדל בר בצידי הדרכים ללא בעלים. נשות העיירה היו קוטפות אותו בחופשיות וללא תשלום עבור הארוחות, ומכאן הפך הצמח לסמל לדבר שאין עליו פיקוח, שליטה או בעלות.
והנה התגלתה הסיבה להפקר במדינה שהביאה התנועה הפרוטסטנטית ערב ה-באוקטובר "הבה נלך כצאן לטבח."
הטייקון המיליארדר אורני פטרושקה מספר שמימון שהעביר לתנועה הפרוטסטנטית החל עוד לפני בחירתו של נתניהו, הרבה לפני הרפורמה המשפטית, והיא לא קשורה אליה.
https://x.com/hikelikeme/status/2063056769182478598
הנה הון וחוסר שלטון.
הפקר (אורני) פטרושקה.
אח פגישה אח פגישה שכזאת
אָח פְּגִישָׁה, אָח פְּגִישָׁה שֶׁכָּזֹאת!
זֶה רַק פַּעַם בִּשְׁנַיִם דּוֹרוֹת
מַה נִּשְׁמַע? אֵיךְ הוֹלֵךְ? אַהֲלָן!
זֶה אֶת זֶה לֹא רָאִינוּ מִזְּמַן!
נמרוד שפר: שותפים יקרים לדרך ("הדמוקרטים") רוצה לעדכן אתכם שנפגשתי היום עם יו"ר התאחדות לכדורגל הפלסטינית והבכיר בפת"ח ג'יבריל רג'וב.
זה יום מורכב וכואב שבמהלכו נרצח אזרח ישראלי ונפצעו חמישה ישראלים בפיגוע רצחני כאשר רק אתמול טרוריסטים יהודים פשטו ופרעו בכפרים פלסטינים בשטחים.
עדיין ואף בגלל החשש מהתלקחות הזירה הפלסטינית וכל הזירות הנוספות, היתה זו פגישה חשובה במיוחד. רג'וב אישש את שידעתי שבצד השני יש אנשים בעלי עוצמה שזנחו את דרך האלימות ומעיזים לחלום על עתיד אחר.
https://rotter.net/forum/scoops1/951962.shtml
אין ספק שג'יבריל רג'וב הוא אדם עוצמתי שמעז לחלום על עתיד אחר. שבו הוא יטיל פצצת אטום על ישראל וישמיד אותה. את טבח ה-7 באוקטובר הוא כבר הצדיק, ובינתיים הוא פועל רק להחרמת הספורט הישראלי בעולם.
מדהים כיצד מפלגת "הדמוקרטים" עם נמרוד שפר מראשי הפרוטסטנטים ("הבה נלך כצאן לטבח", ונעמה לזימי "נלך עם רע"ם לטובת ישראל") – מחליפה את תנועת העבודה ההיסטורית שייסדה את היישוב והמדינה.
נעמן כהן
",,כל פרשני ערוץ 12 בעוד שבוע: נכנסנו בלי תוכנית, מה זה. לגמור את המלחמה הזאת בהקדם. אזרחים ישראליים משלמים את המחיר מדי יום. ממשלה מנותקת. די. טראמפ תציל אותנו מעצמנו."
https://x.com/raananshaked/status/2063726216117448782
המצב
איראן: מצמצנו ראשונים. הפסקנו את ירי הטילים על ישראל. אבל נתקוף את ישראל על כל התקפה שלה בלבנון.
נתניהו: כל תקיפה על ישראל תביא לתקיפה חוזרת באיראן ובלבנון ובדחייה.
טראמפ: ביבי יעשה מה שאורה לו. מכיר באחדות הזירות איראן לבנון.
משחק צ'יקן (Chicken Game) הוא מושג קלאסי בתורת המשחקים שמתאר מצב של עימות שבו שני צדדים עומדים על מסלול התנגשות וכל אחד צריך לבחור אם להמשיך בקו הקשיח או לסטות. מי ש"סטה" נחשב ל"פחדן Chicken אבל אם אף אחד לא סוטה – כולם מתרסקים.
המשחק קיבל את שמו מהסצנה הקלאסית בסרטי נעורים אמריקאיים, שבה שני נהגים דוהרים זה מול זה. מי שסוטה ראשון הוא ה"צ'יקן".
הרעיון המרכזי שני שחקנים בוחרים בין: להמשיך (לא לוותר) לסטות (לוותר)
התוצאות:
אם שניהם ממשיכים → התנגשות קשה, הפסד גדול לשניהם
אם אחד ממשיך והשני סוטה → הממשיך "מנצח", הסוטה "מפסיד"
אם שניהם סוטים → שניהם מפסידים מעט, אבל נמנעים מהאסון הגדול
בינתיים קיבל טראמפ את הכינוי טאקו:
"Trump Always Chickens Out" (TACO)
https://en.wikipedia.org/wiki/Trump_Always_Chickens_Out
ואנחנו במתח מי ינצח עכשיו במשחק ה-Chicken? אנחנו חייבים לנצח. אסור לקבל את משוואת איראן.
לא הערצה – עוינות
אורי הייטנר: "שמו המחתרתי של יצחק שמיר היה מיכאל על שמו של מנהיג המחתרת האירית מייקל קולינס, שהוביל את המאבק הלאומי לעצמאות אירלנד, שנערך במקביל למאבק בבריטים לעצמאות ישראל. (במקביל? קולינס מת ב-1922 נ.כ.)
"היתה הערצה הדדית בין העם האירי ליישוב היהודי באותן שנים. איך הידרדרנו לשפל העמוק כל כך ביחסים בין המדינות, כשאירלנד היא המדינה העויינת ביותר את ישראל באירופה, תומכת נלהבת בחמאס ונגועה באנטישמיות נוראה? אירלנד היא דוגמה מובהקת למדינה שנכבשה בידי התעמולה האנטישמית, האנטי ציונית והאנטי ישראלית, כשלרוב, הישראלים שהם שומעים, הם ישראלים שפועלים מטעם ובמימון אויבי ישראל, כמו שוברים שתיקה וארגוני זדון בזויים מן הסוג הזה."
מעולם לא היתה "הערצה הדדית בין העם האירי ליישוב היהודי באותן שנים." האירים תמכו תמיד בגרמניה הנאצית ובערבים.
אכן היו יהודים שלקחו דוגמה מהמאבק האירי. הרצל מאד הושפע מהמדינאי האירי, צ'ארלס סטיוארט פרנל 846-1891 Charles Stewart Parnell שפעל לקידום "שלטון הבית" לאירלנד, ונחשב לאחד ממבשרי העצמאות האירי, וכתב ביומנו: "אני אהיה פרנל היהודי."
בשנת 1880 אירגן פרנל, במסגרת מאבק הבעלות על הקרקעות באירלנד, חרם מאורגן ראשון בהיסטוריה של אנגליה המודרנית נגד סוחר קרקעות בשם צ'ארלס קנינגהם בויקוט. מאז המילה "בויקוט" נהפכה בשפה האנגלית למילה "חרם".
עתה האירים הם ממובילי הבויקוט – חרם העולמי על ישראל.
ב-1942 בעיצומה של השואה אימץ יצחק יזרניצקי-שמיר את השם המחתרתי "מיכאל".
הכינוי המחתרתי הקודם שלו בלח"י היה "יהודה". בדצמבר 1941 נאסר יזרניצקי-שמיר על ידי כוחות המנדט ונשלח למחנה המעצר מזרעה (סמוך לעכו). במהלך שהותו במעצר – ועל רקע רציחתו של מנהיג הלח"י, אברהם שטרן ("יאיר"), בפברואר 1942 – החליט שמיר לאמץ את הכינוי החדש "מיכאל" על שמו של מייקל קולינס, (שנפטר ב-1922) כאות להערצתו לטקטיקות הלחימה של המחתרת האירית.
בזמן הזה, בגלל העוינות הקשה של האירים הקתוליים לאנגלים, עוינות שהתפתחה במהלך מלחמתם לעצמאות, תמכה אירלנד הקתולית במאבקה של גרמניה הנאצית נגד בריטניה במלחמת העולם השנייה, תוך שמירה על ניטרליות.
התרומה המשמעותית והאקטיבית ביותר לגרמניה הנאצית הגיעה מצד ה-IRA (הצבא האירי הרפובליקני), שפעל באותה תקופה לפי העיקרון ההיסטורי "צרה לבריטניה היא הזדמנות לאירלנד" וראה בנאצים בעלת ברית פוטנציאלית לשחרור צפון אירלנד ואיחוד האי.
נציגי ה-IRA נפגשו עם אנשי המודיעין הצבאי הגרמני (האבוור – Abwehr). התוכנית המפורסמת ביותר היתה מבצע קטלינה (Operation Kathleen), תוכנית מגירה של ה-IRA לפלישה גרמנית לצפון אירלנד בתמיכת המחתרת. הגרמנים שקלו זאת אך בסופו של דבר ראו בתוכנית לא מעשית.
ב-30 באפריל 1945, יום התאבדותו של היטלר, הגיע ראש ממשלת אירלנד איימון דה-ואלירה לשגרירות הנאצית בדבלין, והביע בשם העם האירי את תנחומיו לעם הגרמני "על מות אדולף היטלר" המנהיג הנערץ על ידו.
אירלנד לא השתתפה בהצבעה ההיסטורית על תוכנית החלוקה בעצרת הכללית של האו"ם, מכיוון שהוכרה כמדינה ריבונית – רפובליקה, רק ב-1948, והתקבלה לאו"ם רק ב-1955. (ישראל ב-1949). עם זאת, ההנהגה האירית הביעה ספקות לגבי רעיון החלוקה, שכן האירים עצמם חוו "חלוקה" כואבת של האי שלהם על ידי הבריטים (צפון אירלנד ודרום אירלנד), ונטו להתנגד לפתרונות מסוג זה באופן עקרוני.
לאחר הכרזת העצמאות ב-1948, אירלנד נקטה קו רשמי מרוחק מאוד שלא לומר עויין מישראל:
הכרה דה-פקטו (1949): אירלנד הכירה במדינת ישראל באופן מעשי (דה-פקטו) בפברואר 1949, יחד עם מדינות מערב-אירופיות אחרות.
הקפאת ההכרה הרשמית (דה-יורה): אירלנד סירבה במשך שנים להעניק לישראל הכרה דיפלומטית מלאה ורשמית (דה-יורה). היא עשתה זאת רק בשנת 1963.
ההימנעות של דבלין מהתקרבות לישראל נבעה מכמה גורמים:
סוגיית ירושלים והמקומות הקדושים: אירלנד היתה מדינה קתולית אדוקה מאוד באותה תקופה. המדיניות שלה הושפעה קשות מעמדת הוותיקן, שדרש את בינאום ירושלים כדי להבטיח את שלומם של המקומות הקדושים לנצרות. כל עוד ישראל (וירדן) שלטו בפועל בירושלים וסירבו לבינאום, אירלנד נמנעה מקשרים רשמיים.
בעיית הפליטים הפלסטינים: כבר משלביה הראשונים של מלחמת העצמאות, אירלנד הביעה דאגה עמוקה מגורלם של הפליטים הפלסטינים. בעיניים איריות, עקירת אוכלוסייה מקומית הזכירה את ההיסטוריה הכואבת של אירלנד תחת השלטון הבריטי (כמו החרמות והגירושים ההיסטוריים). נקודת המבט האירית, ראתה את הסכסוך דרך הפריזמה של "חלוקה כפויה", הגנה על האינטרסים של הכנסייה הקתולית, והזדהות מוקדמת עם הצד הפלסטיני כ"נכבש", הניחה את היסודות לקו הביקורתי שמאפיין את יחסי המדינות עד היום.
יוצא מן הכלל היה המדינאי האירי היהודי רוברט אמטב בריסקו, בן למהגרים יהודים אורתודוכסיים מליטא, שהיה חבר המחתרת האירית IRA במלחמת העצמאות, ואחר כך חבר הפרלמנט האירי מ-1927 עד 1965 , ואף שנה ראש עירית דבלין. בריסקו נפגש עם ז'בוטינסקי ואף אירגן לו פגישה עם ראש הממשלה איימון דה ואלירה בדבלין בינואר 1938.
בעקבות הפגישה עם ז'בוטינסקי חש בריסקו סימפטיה לארגוני הפורשים האצ"ל והלח"י, ועזר לאצ"ל לגייס כספים בארה"ב.
https://he.wikipedia.org/wiki/רוברט_בריסקו
ב-1950 ביקר בריסקו בארץ בהזמנת מייצ'סלב בגון-מנחם בגין, ואף הביא איתו את איימון דה ואלירה עם שני בניו.
https://www.nli.org.il/he/newspapers/hrt/1950/07/27/01/article/15?&dliv=none&e=-------he-20--1--img-txIN|txTI--------------1&utm_source=he.wikipedia.org&utm_medium=referral&utm_campaign="רוברט בריסקו"&utm_content=itonut
(מעניין אם מייצ'סלב בגון-מנחם בגין הוכיח את דה ואלירה על הספדו להיטלר?)
לסיכום: מתוך מאבקם באנגלים שראו אותם כמתנחלים בארצם היתה מדינת אירלנד הקתולית תמיד בעלת סימפטיה לערבים בלי תלות במימון ערבי. קל וחומר לא באוטו-אנטישמים ישראלים.
באירלנד הצפונית הבריטית היו אכן (וישנם) גם פרוטסטנטים אוהבי ישראל.
חומות ההפרדה – הלנו אתם אם לצרינו?
בסיור בבלפסט ושכונותיה מדריך אותנו קולין, סקוטי פרסברטיאני. הנה הזדמנות לשמוע גם את הצד השני. אנחנו מתחילים באוניברסיטת בלפסט Queen's University שנוסדה ב-1849. בהמשך במוזיאון לתולדות הסכסוך בצפון אירלנד, המביא תמונות ומוצגים משנות הסכסוך. במוזיאון מספר לנו קולין שהוא בניגוד לשני אחיו דווקא תומך באיחוד עם הרפובליקה. הוא חי תקופה באמריקה, יש לו גם דרכון אמריקאי ושם, הוא מספר, האירים הקתוליים מתקבלים בברכה, והפרוטסטנטים לא. מה שהכריע אצלו את הכף זו הבעייה הדמוגרפית – הריבוי הטבעי הגדול יותר של הקתולים.
הסברתי לו שבארץ הדמוגרפיה השתנתה והפריון של אישה יהודייה משתווה כבר לערבייה. והוא אומר שגם אצל האירים הקתולים יש שינוי. בדור הקודם היו שישה ילדים לאישה קתולית בממוצע, והיום רק שניים.
אנחנו מגיעים עימו לסיור בחומות ההפרדה בין שכונות הקתולים לפרוטסטנטים. החומות נבנו מרצון התושבים שביקשו להרגיש בטוחים יותר בתוך קהילתם. במקום נייטראלי מסוים בין החומות, אנחנו עוברים מול גן ילדים משותף. ילדים חמודים קתוליים ופרוטסטנטיים משחקים יחד. לא נראה שהם מתווכחים על השאלה אם האפיפיור הוא המתווך לישו או לא...
והנה ציורי הקיר המפורסמים על קירות ההפרדה. על קירות הקתוליים מובעת סולידריות אירית-קתולית עם הפשיזם האיסלמו-נאצי. מצוירת תמונה גדולה של הטרוריסטית לילה ח'אלד. ועוד תמונה המביעה סולידריות של אנשי ה-IRA עם המחבלים הערבים, ועוד מודעה גדולה Stand with Palestine.
ציור קיר נוסף הוא של עוף טורף עם מקור גדול והכתובת מתחתיו: ישעיהו 40 פסוק 30. הפרק מפורסם: "נחמו נחמו עמי." אני מחפש בגוגל את הפסוק: "וְיִעֲפוּ נְעָרִים, וְיִגָעוּ; וּבַחוּרִים, כָּשׁוֹל יִכָּשֵׁלוּ. לא וְקוֹיֵ יְהוָה יַחֲלִיפוּ כֹחַ, יַעֲלוּ אֵבֶר כַּנְּשָׁרִים; יָרוּצוּ וְלֹא יִיגָעוּ, יֵלְכוּ וְלֹא יִיעָפוּ."
לא הבנתי בדיוק את הנמשל.
והנה הפתעה גדולה. לא רחוק מהקיר הקתולי נמצא הקיר הפרוטסטנטי. עליו רשומה כתובת גדולה בעברית: "העתיד הוא שלך אם יש לך את הרצון אם יש לך את האמונה." ומתחת הכתובת דגל ישראל ותמונת חייל צה"ל וכתוב: WE SALUTE YOU – בהמשך מופיע על הקיר סיפור חייו של ג'ון הנרי פטרסון John Henry Patterson; (1867-1947), אירי בן לאב פרוטסטנטי ואם קתולית שהיה מפקד הגדודים העבריים במלחמת העולם הראשונה, וב-2014 נקברו הוא ורעייתו בחלקת הגדודים העבריים, בבית העלמין של מושב אביחיל. על שמו נקרא יוני נתניהו.
ועוד כתוב על ניצחון בריטניה וצ'רצ'יל במלחמת העולם השנייה. למרגלות השלט מבחינים בשרידי בקבוקי תבערה שמשליכים עליו תמיד הקתולים. משנאת ישראל השחיתו הקתולים גם את לוח הנחושת שציין את הבית בו נולד חיים הרצוג בבלפסט. (אביו הרב יצחק הלוי הרצוג, יליד לומז'ה בפולניה, שימש כרב הראשי בבלפסט ואחר כך בדבלין).
לא רחוק משם יש גם קיר ניטראלי שבו ניתן לכתוב דברים בזכות השלום.
בבית העירייה היפה, שנבנה ב-1903 יש תערוכה יפה על ההיסטוריה של העיר. בה מופיע סיפורו של חיים הרצוג נשיא המדינה ומוזכר גם אביו הרב. וכן על ההיסטוריה של רחוב ירושלים.
אבל זה כמובן לא אומר שלא ניתן בהסברה נכונה לנסות להפוך את הקערה על פיה. אין ספק, יש לעשות מאמץ רב לשנות את המשוואה אצל האירים הקתוליים, ולשנות את השקפתם המוטעית מוסרית ופוליטית – הזדהותם עם הפשיזם האיסלמו-נאצי.
הנה ניסיון שעשיתי: (השתמשו בנימוקיי).
עיר ובליבה חומה
כמו ירושלים גם העיר דרי-לונדונדרי מוקפת חומה, אך להבדיל חומה שלא נפרצה מעולם. ב- 1689 היו 20 אלף פרוטסטנטים נצורים בלונדונדרי ע"י כוחות ג'ימס השני. המצור נמשך 105 ימים. אלפים מתו ברעב עד שהגיע הצי הבריטי לחלצם. כיום תלו הפרוטסטנטים כתובת גדולה מעל שכונתם: "לונדונדרי עדיין תחת מצור לא ניכנע."
Londondery west bank loyalists still under siege No surrender
לזכר הניצחון של ויליאם מאורנז' בקרב הבוין ב-1690 נוהגים חברי המסדר הפרוטסטנטי "מסדר אורנז'" (הוקם ב-1795) לקיים כל שנה מצעד ב-12 ביולי. המצעד שעבר דרך שכונות של קתולים הצית אלימות רבה. לאחרונה הם נמנעים מלצעוד בשכונות הקתוליות. אנחנו מסיירים על החומות היפות. בכל מקום מוצבים תותחים. מביטים על שכונת העוני הקתולית למטה. מעל השכונה הקתולית כתוב: "אתה נכנס עכשיו לדרי החופשית."
You are now entering Free Derry
רורי, המדריך שלנו בסיור, צעיר מזוקן בן 38, מציג את עצמו מיד כלאומן אירי-קתולי הנאבק למען איחוד עם הרפובליקה. הוא מספר שאביו שהיה פעיל פוליטי חינך אותו מילדותו על השפה הגאלית כך שלדבריו היא אצלו בגדר שפת אם כמו האנגלית. הוא גדל בצל מעשי הטרור והאלימות. המכונים כאן בכיבוסית "הצרות" The Troubles – ששיאן הגיע ביום ראשון, ה-30 בינואר 1972 (מה שכונה לאחר מכן יום ראשון העקוב מדם), בו נורו למוות 13 בני אדם על ידי חיילים בריטיים במהלך מצעד לזכויות האדם באזור בוגסייד בעיר, והוא סובל מפוסט טראומה חמורה מכך.
הסברנו לו שבישראל המצב דומה. כל ניצולי השואה והנפגעים ממלחמות סובלים מפוסט טראומה.
אני מספר לו שבירושלים יש שני קברים של ישו. אחד לקתולים והשני לפרוטסטנטים.
"מהו הקבר הנכון?" הוא שואל.
"מי יודע," אני עונה לו.
"תשובה של יהודי," הוא אומר.
אני מוסיף ושואל אותו: המשותף בין כל האירים מהצפון והדרום הקתולים והפרוטסטנטים הוא שכולם מאמינים בבחור יהודי כאל – ישו, ובחור באנגלי כקדוש – סן פאטריק, אז במדינה חילונית דמוקרטית של היום עם שיוויון זכויות לקתולים איזו סיבה יש להילחם? האם השאלה אם האפיפיור הוא המתווך לישו, או לא, היא סיבה למלחמה?
"המלחמה," עונה רורי, "אינה דתית, אלא נגד שלטון אנגליה."
התשובה כמובן אינה מדויקת כי ההתנגדות לאנגליה בעיקרה מסומנת ע"י הדת, אבל הוא צודק בכך שהסיבות מורכבות יותר. (מעניין מה היה אם אנגליה היתה נשארת קתולית?)
מכל מקום, כל השוואה בין הסכסוך באירלנד לסכסוך הישראלי-ערבי (כפי שנוהגים אקטיביסטים פרו-איסלמיים לעשות) היא מופרכת ואינה כלל בת השוואה.
הסכסוך הישראלי-ערבי הוא גם דתי, אבל בין שתי דתות שונות. בניגוד לגרמניה הנאצית בה שמרו הגרמנים בסוד על תוכנית השמדת היהודים – הערבים-המוסלמים אומרים זאת בגלוי. במצע החמאס סעיף 7 ובדברי המופתי של אש"פ (מינוי אישי של אבא של מאזן) מצוטטים דברי מוחמד שעל פיהם יש לרצוח את כל היהודים הקופים והחזירים:
https://www.youtube.com/watch?v=__6iZlzwcF8
בעוד שיש גרמנים שהתנגדו לגזענות הנאצית, (ויש אירים המתנגדים למלחמה מכל צד) למרבה הצער טרם נמצא ערבי-מוסלמי שאינו גזען, ושרואה בדברי מוחמד אלו גזענות ולא כמופת מוסרי. (אם אתם מכירים כזה אנא הציגוהו).
בפן הפוליטי של הסכסוך טוענים הערבים שלעולם לא יכירו בקיום העם היהודי, בזכות קיומו, ובזכותו למדינה יהודית.
מורכבות המאבק בין הרפובליקנים הקתולים ללויאליסטים הפרוטסטנטים מתבהרת כאשר לשאלה אם הוא היה רוצה לעבור לרפובליקה? השיב רורי שלא, כי אנגליה נותנת ביטוח רפואי חינם והרפובליקה לא. נולד לו לאחרונה ילד, ואין ביכולתו לעמוד בתשלומי הרפואה ברפובליקה. הוא גם מתגורר היום בשכונה חדשה ומעורבת.
מסתבר שכתמיד התמונה אינה שחור לבן. לא כל הקתולים ששים לפרוש מבריטניה.
אז מה הפתרון? כסובל מפוסט טראומה, הוא אמר: "אני אולי בעד תורת גנדי."
סיפרתי לו על המכתב שכתב גנדי למרטין בובר ובו יעץ לו להציע ליהודים ללכת בתורת "אי האלימות" שלו שהיא בעצם תורתו של ישו, ולהגיש לגרמנים את הלחי השנייה, או אז הגרמנים לא יפגעו לרעה ביהודים. למרבה הצער התוצאה (בלי קשר לגנדי) היתה שרוב היהודים קיבלו את תורתו והלכו כצאן לטבח. לכן יש תמיד להילחם נגד הרע.
אמרתי לו שאם בגלל שנאת האנגלים, הזדהות האירים הקתולים עם הנאציזם יכולה להיות מובנת, למרות שלא ניתן לקבל אותה, (למשל הזדהותו של דה-ולירה עם היטלר), ההזדהות של האירים הקתולים עם הפשיזם האיסלמו-נאצי אינה ניתנת להבנה.
האירים, הסברתי לו, הופכים את המשוואה. הם משווים את ישראל לאימפריה האנגלית כאימפריה כובשת, אבל דווקא המלחמה של ישראל היא מלחמה נגד האימפריאליזם והקולוניאליזם הערבי והגזענות המוסלמית. השטחים הכבושים ע"י הערבים היום הם כ-13 מיליון קמ"ר, יותר מכל אירופה. רק הצרפתים, הספרדים, הפורטוגזים, האיטלקים, המלטזים, היוונים, הארמנים, והגיאורגים, הצליחו להשתחרר מהכיבוש הערבי. שאר העמים הכבושים לא. לכן הם, האירים, צריכים להיות סולידריים דווקא איתנו, ולא עם החמאס. (גזרו ושמרו מה להשיב לאירי קתולי אנטי-ישראלי).
על ההזדהות של דה-ולירה עם היטלר הוא לא שמע, אבל, הוא סיפר שביקר באושוויץ ולא הבין את הרשע הגרמני. על ההזדהות עם החמאס הוא שמע, והרגיש לא נוח, הוא סיפר שאביו הזמין לביתו את אורי גלר והיתה לו שיחה מאד מעניינת איתו, וביקש למסור לו ד"ש.
אנחנו מסיימים את הסיור עם רורי ליד אנדרטת זיכרון לאיש ה- IRAכשבראשה צלב קלטי, והוא קורא בפאתוס בשפה הגאלית את הכתוב על האנדרטה. חוץ מהמילים הללו לא שמעתי מישהו מדבר בגאלית. (דווקא בארץ הפכה הגאלית לפופולארית כשבמקום שמות עבריים מעניקים היום לילדים שמות גאליים, למשל במקום יוחנן (באנגלית ג'ון), נותנים את השם הגאלי שון, או ליאם – השם הגאלי לוילהלם).
("חדשות בן עזר" גיליון 1475 5.9.2019)
https://benyehuda.org/lexicon/hbe/hbe01475.php
לסיכום. מעולם לא היתה "הערצה של העם האירי לישראל", כיום יש רק שנאה. ויש להתאמץ כדי להפוך שנאה לאהבה, או לפחות רק לבטלה.
השולטן ארדואן מקים מחדש את החליפות המוסלמית
שר הפנים של טורקיה מוסטפה צ'יפצ'י אמר בכנס של מפלגת השלטון בארצו כי טורקיה תשתלט על ירושלים ביום מן הימים. בישיבה של מפלגת צדק ופיתוח במחוז צ'ורום אמר צ'יפצ'י: "כפי שראינו את חירותן של דמשק, חלב וקרבאך, כך בעזרת אללה נראה יום אחד גם את חירותה של ירושלים."
https://www.ynet.co.il/news/article/b14oowmbgl#autoplay
שר הביטחון ישראל כ''ץ ענה: "לשר הפנים הטורקי שמאיים וחולם למשול בירושלים – אומר כך: ירושלים היא לא קונסטנטינופול ומדינת ישראל איננה האימפריה הצלבנית המתפוררת, אלא מדינה חזקה ונחושה שהוכיחה את יכולתה להגן על עצמה מול כל איום.
"ירושלים היא בירת העם היהודי מזה 3,000 שנה ותוסיף להיות בירת ישראל לנצח, בעוד שהאימפריה העות'מנית שעליה אתה וארדואן חולמים קרסה ולא תשוב לעולם.
"חבל שלא למדתם כלום ממורשת אטאטורק שפעל להפוך את טורקיה למדינת מודרנית, ופועלים להחזיר את טורקיה לעידן החושך והנחשלות."
https://rotter.net/forum/scoops1/951948.shtml
חבל רק שהשר כ"ץ לא הסביר לו שלפי הקוראן כל ארץ ישראל על שתי גדות הירדן שייכת רק לעם ישראל ולא לתורכים. (קוראן סורה 7:137) אולי כ"ץ פשוט לא יודע זאת.
ואלה שמות בני ישראל
"המשפיענית" ומעצבת האופנה ספיר אביסרור ובעלה ליאור דבאח ערכו ברית מילה לבנם השלישי, וחשפו את שמו. אז אחרי סאן ומון, הכירו את סיאל ciel. בצרפתית "שמיים". מה שמסביר את הבחירה המיוחדת של הזוג לאחר השמות האנגליים של ילדיהם –"שמש" ו"ירח".
https://pplus.ynet.co.il/rechilut/article/hjgfrkx11gg
אין לי מושג מי זו "המשפיענית" אביסרור, ועל מי היא משפיעה ובמה היא משפיעה, מעולם לא שמעתי עליה, אבל שוב, מה מראה מתן שמות לועזיים על מעמד העברית, התרבות הישראלית-יהודית ועל החברה הישראלית?
כיצד מצדיקים שוקן נבזלין ובומשטיין-בן בעיתונם את הטרור הערבי
סיפור חטיפת אוניית הנופש אקילה לאורו ע"י ארבעה טרוריסטים חמושים מארגון "החזית לשחרור פלסטין" שבראשו עמד מוחמד זידאן (אבו עבאס), בשליחות מוחמד יאסר ערפאת, ורציחת היהודי הנכה ליאון קלינגהופר הוא סיפור ידוע.
https://he.wikipedia.org/wiki/אקילה_לאורו
ועתה הופק סרט על הפרשה, ומפיקת הסרט, יהודייה איטלקייה בשם ואניה דל בורגו מתראיינת לעיתון "הארץ" במאמץ להצדיק את הטרור הערבי.
הנה כותרת הריאיון המופיעה בעיתון המודפס על שליש עמוד:
"באונייה נהרג אדם אחד כמה ילדים פלסטינים נהרגים כל הזמן?"
סרט תיעודי חדש חוזר לחטיפת האונייה אקילה לאורו ב-1985. בראיון מספרת המפיקה, ואניה דל בורגו, על הבחירה להתבונן בחוטפים "בצורה אנושית", ועל התפקיד שמילא בסיפור שגריר ישראל באו"ם בנימין נתניהו.
אוניית נוסעים נחטפה ויהודי קשיש נרצח. לא כולם משוכנעים שזה היה פיגוע טרור.
דל בורגו מספרת שהיה חשוב לה להביא מרואיינים שמעולם לא דיברו לפני כן. אחת מהם היא המארחת האיטלקייה על הספינה, לוסי צ'צ'רה, שמתארת בסרט כיצד דווקא העובדה שהיא למדה ערבית בנאפולי הפכה אותה ל"חשודה כיהודייה" בעיני מנהיג החולייה, יוסוף מאג'ד אלמלקי. הוא הניח לה רק אחרי שהוכיחה לו שהיא יודעת את הקוראן בעל פה, והחוטפים החלו להשתמש בה כמתורגמנית. "זה היה ראיון מאוד קשה עבורה," נזכרת המפיקה. "היא קפאה בשיחה כמה פעמים, כי הכול עדיין מפחיד ורגשי מאוד. אחד הדברים שלא נכנסו לסרט הוא שהיא כתבה תזה אקדמית על משוררת פלסטינית וגילתה הרבה סימפתיה למאבק הפלסטיני. זה הפרדוקס – למצוא את עצמך מול אקדחים של אנשים שאתה תומך בזכותם להגדרה עצמית."
"הסרט," מספרת דל בוגו, "מנסה להבין עד כמה שניתן גם את הצד השני – "החוטפים, שאחד מהם למשל איבד את הוריו בטבח סברה ושתילה בלבנון. ניסינו להתבונן גם עליהם בדרך אנושית. הבמאי סימונה מנטי בא עם הרעיון שהסרט ייפתח בעדות של חבר בחולייה, כיום אסיר משוחרר, איך הוא התבונן על האנשים שמבלים על הספינה וידע שבעוד שנייה זה ייגמר. אפשר להרגיש את הפער הזה, בין צעירים פלסטינים שמעולם לא ראו ספינת פאר, לבין עולם השפע שהם הרגישו לא קשורים אליו."
דל בורגו מבהירה: "מעולם לא הייתי פרו־ציונית. אני לא מאמינה במדינה טהורה אתנית." היא מגיעה ממשפחה של יהודים יוצאי ספרד שהיגרו ממצרים לאיטליה בשנת 1960, "כי כבר אי אפשר היה להישאר במצרים כיהודים. כילדה באיטליה, גם אני חוויתי על בשרי את זה שיהודים לא חיים בביטחון. התחנכתי ברומא בשנות ה-70 בבית ספר יהודי שטיפח ערכים סוציאליסטיים של תרבות הקיבוץ. למדנו ללכת למקלטים כשגרה יומית בגלל איומים טלפוניים אנונימיים שהגיעו לבית הספר. אף פעם לא היה ברור לי מה הקשר בין העניין הפלסטיני לילדים יהודים איטלקים."
היא מופתעת לגלות שבישראל תשודר גרסה מקוצרת של הסרט, שחסרה כמה קטעים על הטבח בסברה ושתילה. "זה די חבל," היא מציינת.
"אנחנו יוצרים דור חדש של פלסטינים שגדלים בתוך תנאים איומים, בדיוק מהסוג שדחף את הצעירים ב-1985 לחטוף את אקילה לאורו – ולא להיות מסוגלים להסתכל על מי שהם חטפו כבני אדם," ,הא מתריעה.
בנימין נתניהו, כיהן אז כשגריר ישראל באו"ם. "כשמסתכלים על זה היום, זה די פרדוקסלי לשמוע אותו שם מכנה את אבו עבאס 'רוצח'. אני חושבת לעצמי, אלוהים אדירים," דל בורגו צוחקת ומתכווצת בבת אחת. "האחיות קלינגהופר, הבנות של הנרצח, סיפרו לנו שנתניהו העניק למשפחה הרבה תמיכה רגשית, אבל גם השתלט על האירוע והפך את קלינגהופר לקדוש בהתאם למטרותיו.
"אולי הסרט יגרום לישראלים להבין שאחד מהחוטפים של האונייה היה פעם ילד במחנה פליטים, ואיך זה עיצב את תפיסת עולמו, ושעכשיו הוא הורה לילדים שחי בגלות. שזה ייפקח לאנשים את העיניים."
(עידו דוד כהן, בדיגיטל: "אוניית נוסעים נחטפה ויהודי קשיש נרצח. לא כולם משוכנעים שזה היה פיגוע טרור", "אל-ארצ'", 4.6.26).
https://www.haaretz.co.il/gallery/television/2026-06-04/ty-article-magazine/.premium/0000019e-5fa1-d242-adbe-dff718c30000
הנה הכול ברור. שוקן נבזלין ובומשטיין-בן, וכתבם עידו דוד הכהן מצדיקים את הטרור הערבי. הרי היהודים הרוצחים עם מנהיגם הרוצח נתניהו גרמו לפלסטינים ובצדק לרצוח אותם כתגמול. זה לא טרור זה צדק.
היהודייה האיטלקייה, דל בורגו, שמשפחתה גורשה ממצרים שאינה "מאמינה במדינה טהורה אתנית ליהודים" כי היא מאמינה במדינה טהורה אתנית רק למצרים שמארצם גורשה ולאיטלקים. רק ליהודים אין זכות למדינה, אינה מבחינה בין רצח יהודי בכוונה תחילה – הרצח של היהודי הנכה קלינגהופר לבין הרג ילדים במלחמה עקב שימושם כמגינים אנושיים ואיסור על הכנסתם למקלטים במנהרות.
היא אינה מביאה את התחייבותם של הערבים להשמדת היהודים כתנאי לגאולה ע"פ דברי מוחמד, (התחייבות הכוללת אותה):
https://www.youtube.com/watch?v=__6iZlzwcF8
ואת דברי מוחמד דף מנהיג הפלסטינים בעזה האומר: "אנחנו ננצח כי אנחנו אוהבים את המוות והיהודים אוהבים את החיים":
https://palwatch.org/page/6705
ושוב כמו מקס נאומן בשעתו שתמך בהיטלר – ע"י התנגדות לציונות האיטלקייה היהודייה ואניה דל בורגו המשטינה נגד ישראל בטוחה כי יציאתה נגד ישראל והצדקת רצח יהודים תציל אותה. טעות.
ממקס נאומן ואניה דל בורגו עד נדב לפיד
בהקשר לאווילות ולרוע המצדיק רצח יהודים של ואניה דל בורגו, אי שאפשר שלא להציג מה קרה לבן דמותה הסרטן הצרפתי (הישראלי לשעבר) האוטו-אנטישמי והאנטי ישראלי נדב לפיד.
על הסרטן הצרפתי, נדב לפיד, הישראלי שירד מהארץ, ומשטין ומשמיץ אותה בעולם כבר כתבתי לא אחת. בין השאר הזכרתי כי זכה לפופולריות באיראן.
פופולארי באיראן
הסרט "מילים נרדפות" של נדב לפיד נבחר כאחד מעשרת הסרטים הטובים של השנה באיראן.
https://www.haaretz.co.il/gallery/cinema/1.8356101
הפופולאריות של "מילים נרדפות" באיראן אינה מפתיעה. דומה שמאז לני ריפנשטהאל הקולנוענית הנאצית לא קם קולנוען כה אנטישמי כנדב לפיד:
בסרטו, יואב גיבור הסרט, היורד לצרפת, מסביר לחברו הצרפתי החדש מדוע הגיע לצרפת: "עברתי לצרפת כדי לברוח מישראל, כדי לברוח ממקום גס, נבער, אידיוטי, מזוהם, מצחין, מכוער, נתעב, דוחה, רקוב מסואב, בזוי, מרושע." (תיאור שגדולי האנטישמים יכולים ללמוד ממנו).
https://www.youtube.com/watch?v=rYrmslKHqKQ
ברור שסרט אנטישמי כזה יזכה באהדה באיראן, הרי איראן היא ההיפך מזה...
("חדשות בן עזר", גיליון 1505 13.1.2020).
https://benyehuda.org/lexicon/hbe/hbe01505.php
והנה "על דאטפת אטיפוך". סערה בעולם הקולנוע הצרפתי: במאי הקולנוע נדב לפיד אולץ לפרוש מחבר השופטים של פסטיבל הקולנוע הבין-לאומי הנחשב FID במרסיי, שיתקיים בחודש הבא. בעיתון הצרפתי "לה מונד" דווח כי כמה במאים בין-לאומיים שהיו אמורים לקחת חלק בפסטיבל ותומכים בחרם התרבותי על ישראל, משכו את סרטיהם מהתוכנית במחאה על נוכחותו של לפיד – מהלך שהוביל לביטול השתתפותו מחשש לכאוס בפסטיבל.
לפיד, שמתגורר בצרפת מאז שנת 2021, מעולם לא הסתיר את עמדותיו הפוליטיות ואת הביקורת החריפה כלפי ממשלת ישראל בראשות נתניהו. למרות זאת, עצם היותו ישראלי שקיבל בעבר מימון מקרן הקולנוע הישראלית הפך אותו למטרה בעיניי קומץ הבמאים.
מנהלת הפסטיבל, הסבירה ל"לה מונד" כי לפיד הוזמן במקור לשמש כחבר שופטים רשמי, אך אז החלה לקבל שיחות טלפון מאיימות שדרשו את הסרתו. בהמשך ניסו המארגנים להגיע לפשרה לפיה לפיד לא ישפוט אלא רק יקרין את סרטו "השוטר" מ-2011, אך הלחץ נמשך: "רגע לפני פסטיבל קאן הופצה קריאה להחרים אותנו," סיפרה המנהלת. "בסופו של דבר, כעשרה במאים שנבחרו החלו למשוך את סרטיהם."
לפיד, שהסכים לבסוף לפרוש מהפסטיבל כדי לא לסכן את קיומו, מתח ביקורת על הנהלת האירוע וטען כי היא נהגה בתמימות: "ב-FID לא הבינו שהם עומדים בפני אסטרטגיה מאיימת. אולי הם היו צריכים לנקוט עמדה אסרטיבית יותר."
בשיחה עם "לה מונד" הביע הבמאי עייפות מהרדיפה האישית נגדו בשנה האחרונה: "במשך שנה הסרט שלי 'כן' היה תחת מתקפה, ופתאום עצם הנוכחות שלי הפכה לבלתי קבילה. שאלתי את עצמי: 'מה הם בדיוק רוצים? שאפסיק לעשות סרטים? שאעזוב את צרפת? עד לאן זה יגיע?'
האומנים המחרימים הציגו עמדה קיצונית. אחד מהם הצהיר כי הוא מסרב להשתתף לצד קולנוען שלוקח כסף ממדינת ישראל: "אני יודע שנדב לפיד ביקורתי כלפי המדינה שלו, אבל זה כבר לא מספיק לי. יש יותר מדי שפיכות דמים, ואין יותר מקום לניואנסים." הבמאית הצרפתייה-אלג'יראית נרימאן מארי, שמשכה גם היא את סרטה, הוסיפה: "אנחנו לא מגנים בן אדם, אנחנו דוחים מודל תרבותי ופוליטי. אני כבר לא יכולה לשמוע את הרעיון הזה של 'להילחם מבפנים'. לומר שאתה נגד רצח עם זה טוב ויפה, אבל מבחינתי זה כבר לא מספיק."
להתפרסם עצומות נגד המהלך.
(נעם כהן)
https://www.mako.co.il/news-entertainment/2026_q2/Article-314760628c1ae91026.htm?utm_source=AndroidNews12&utm_medium=Share
הנה כמו שזה לא עזר למקס נאומן זה לא יעזור גם למשטין הצרפתי נדב לפיד.
"מלחמת 30 השנים":
אדם רז כתב מדריך לרל"ביסט
גדעון לוי ואדם רז (מישהו יודע את שמו המקורי?) שניהם אקטיביסטים פרו-איסלמים התומכים במאבק הפשיזם האיסיסלמו-נאצי ג'יהאדיסטי לחיסול מדינת היהודים ע"י החרמתה בעולם, ע"י עשיית דה לגיטימציה לקיומה. מכיוון שכך מעניינת הביקורת של לוי על ספרו של אדם רז "מלחמת שלושים השנים: בנימין נתניהו נגד ישראל".
"אדם רז הוא מההיסטוריונים האמיצים של תולדות מדינת ישראל והסכסוך הישראלי־פלסטיני," כותב לוי. "תחקירו על הגירוש ב-1948 הפוגרומים של המתנחלים בגדה המערבית הצטיירו לפתע כפיקניקים בפארק מול מעלליהם של לוחמי תש"ח, כאז כן עתה, המטרה משותפת: לגרש את הערבים ו'לטהר' את הארץ באמצעות מעשי טרור והפחדה. רז גם לימד אותנו במהלך השנים שערביי ישראל הושמו אחרי מלחמת העצמאות במעין מחנות ריכוז מוקפים תיל; שהטבח בדיר יאסין לא היה היחיד; שליד קיבוץ נחשון מצוי קבר אחים של עשרות חיילים מצרים שנקברו באמצעות דחפור; ושבחניון של חוף דור נמצא קבר אחים אחר, זה של תושבי טנטורה.
"ספרו הנוכחי של רז העשירי במספר 'מלחמת שלושים השנים: בנימין נתניהו נגד ישראל', הוא כנראה המיותר שביניהם. מוטב שלא היה נכתב.
"ההקדמה נכתבה בידי פעיל המחאה נגד נתניהו, משה רדמן אבוטבול, שמתמודד על מקום ברשימה של הדמוקרטים לכנסת. רדמן אבוטבול כותב שם שנתניהו פועל בשיטה מאפיוזית. זהו אות מבשר רעות לספר שאמור להיות, לפחות על פי המוניטין של כותבו, ספר מחקר או עיון, נטול פניות, מבוסס על עובדות, ולא ספר הדרכה והכוונה לאקטיביסטים. למרבה הצער, זה מה שהוא. המדריך לרל"ביסט.
"אין צורך לטרוח לקרוא את הספר הזה, וגם לא לכתוב אותו. בכל יום נתון מופיע בעיתון 'הארץ' לפחות מאמר אחד שטוען כך.
"התמונה שמתקבלת מספרו של רז היא של מכונת כוח שהכול אצלה מהונדס, בינה מלאכותית שהקדימה את זמנה, ולא בן־אנוש עם חולשות ומורכבויות. אני מתקשה להאמין לתזה הזאת. זו תמונה חד־ממדית מדי לדמות שבוודאי מורכבת הרבה יותר. והיא גם לא מבוססת דיה. רז זורק האשמות מוכרות נגד נתניהו, והתוצאה: ביוגרפיה מקוצרת של השטן. נתניהו ראוי לביוגרפיה טובה יותר.
"מי שכותב משפט חריף כמו "גופותיהם של ילדי עזה נדרשו לו כדי להמשיך במסע הבגידה שלו כנגד ישראל – וזאת במטרה להרחיק את האיום הממשי הניצב בסוף המשפטים," חייב לבסס יותר את התזה, אם ספרו רוצה להיות יותר מעוד מנשר של האשמות והשמצות, גם אם רובן ככולן מוצדקות."
(גדעון לוי, "'מלחמת 30 השנים': אדם רז כתב מדריך לרל"ביסט", "אל-ארצ'", 12.5.26).
https://www.haaretz.co.il/literature/study/2026-05-12/ty-article-magazine/.premium/0000019e-1180-d769-a9fe-1dd4fbe30000
הנה אפילו "לורד האו האו הישראלי" גדעון לוי האוטו-אנטישמי והאנטי ציוני, מצביע על העובדה שהמסע נגד נתניהו הפך למסע דתי אינקוויזיטורי כאשר הספר נגד נתניהו הוא דוגמה לקתכיזם של המסדר הדתי "רל"ביזם".
הנה עוד דוגמה כיצד מחלת הנפש "ביביפוביה" מעוותת את עולם המציאות של הלוקים בה.
יאיר גולדנר-גולן נותן הסבר לתקיפה האיראנית:
האויבים שלנו מזהים את מה שכולם רואים: נתניהו חלש.
למרות ההישגים הצבאיים, האויבים שלנו מזהים שנתניהו הוא מנהיג חלש וכושל. הם רואים את שרשרת הכישלונות, את חוסר ההכרעה המדינית ואת הפוליטיקה האישית שמנהלת את המלחמה – ומסיקים שנתניהו חלש ואפשר לתקוף אותנו.
אחרי שלוש שנים של כישלונות בכל החזיתות והבטחות שקרסו, לממשלה הזו, ולעומד בראשה, אין אמון ציבורי. אין לה מנדט לגרור את ישראל לעוד מלחמה. את ההכרעה הבאה צריכים לקבל אזרחי ישראל בקלפי.
חשוב להבין: נתניהו הוביל את ההסלמה בלבנון כדי להבעיר את האזור כדי לברוח מבחירות. זה לא יעזור לו. הבחירות יתקיימו, הממשלה הזו תלך וישראל תקבל בחזרה את מה שאיבדה תחת שלטונו: ביטחון.
https://rotter.net/forum/scoops1/952053.shtml
הבנתם?
יאיר גולדנר-גולן הוא מנהיג חזק. גולדנר-גולן כארי ישאג והאיראנים ייראו ממנו.
הפקר (אורני) פטרושקה
"הפקר פטרושקה" הוא ביטוי סלנג שמשמעותו הפקרות מוחלטת – מצב שבו אין חוקים, אין משמעת, וכל אדם עושה ככל העולה על רוחו.
מקור הביטוי ביידיש (הפקר ווי פעטרושקע). בעבר, צמח הפטרוזיליה היה גדל בר בצידי הדרכים ללא בעלים. נשות העיירה היו קוטפות אותו בחופשיות וללא תשלום עבור הארוחות, ומכאן הפך הצמח לסמל לדבר שאין עליו פיקוח, שליטה או בעלות.
והנה התגלתה הסיבה להפקר במדינה שהביאה התנועה הפרוטסטנטית ערב ה-באוקטובר "הבה נלך כצאן לטבח."
הטייקון המיליארדר אורני פטרושקה מספר שמימון שהעביר לתנועה הפרוטסטנטית החל עוד לפני בחירתו של נתניהו, הרבה לפני הרפורמה המשפטית, והיא לא קשורה אליה.
https://x.com/hikelikeme/status/2063056769182478598
הנה הון וחוסר שלטון.
הפקר (אורני) פטרושקה.
אח פגישה אח פגישה שכזאת
אָח פְּגִישָׁה, אָח פְּגִישָׁה שֶׁכָּזֹאת!
זֶה רַק פַּעַם בִּשְׁנַיִם דּוֹרוֹת
מַה נִּשְׁמַע? אֵיךְ הוֹלֵךְ? אַהֲלָן!
זֶה אֶת זֶה לֹא רָאִינוּ מִזְּמַן!
נמרוד שפר: שותפים יקרים לדרך ("הדמוקרטים") רוצה לעדכן אתכם שנפגשתי היום עם יו"ר התאחדות לכדורגל הפלסטינית והבכיר בפת"ח ג'יבריל רג'וב.
זה יום מורכב וכואב שבמהלכו נרצח אזרח ישראלי ונפצעו חמישה ישראלים בפיגוע רצחני כאשר רק אתמול טרוריסטים יהודים פשטו ופרעו בכפרים פלסטינים בשטחים.
עדיין ואף בגלל החשש מהתלקחות הזירה הפלסטינית וכל הזירות הנוספות, היתה זו פגישה חשובה במיוחד. רג'וב אישש את שידעתי שבצד השני יש אנשים בעלי עוצמה שזנחו את דרך האלימות ומעיזים לחלום על עתיד אחר.
https://rotter.net/forum/scoops1/951962.shtml
אין ספק שג'יבריל רג'וב הוא אדם עוצמתי שמעז לחלום על עתיד אחר. שבו הוא יטיל פצצת אטום על ישראל וישמיד אותה. את טבח ה-7 באוקטובר הוא כבר הצדיק, ובינתיים הוא פועל רק להחרמת הספורט הישראלי בעולם.
מדהים כיצד מפלגת "הדמוקרטים" עם נמרוד שפר מראשי הפרוטסטנטים ("הבה נלך כצאן לטבח", ונעמה לזימי "נלך עם רע"ם לטובת ישראל") – מחליפה את תנועת העבודה ההיסטורית שייסדה את היישוב והמדינה.
נעמן כהן
בן-ציון יהושע
מעמד האישה במרחב האיראני
פרס-איראן, אפגניסטן ומרכז אסיה
[כאן הנוסח המקורי, ללא עריכה שלי, אב"ע]
מוסר כפול
האמיר של בוכרה והחאן של חיווה ציוו על נשות הממלכה ללכת עם רעלה מטעמי צניעות, והם עצמם חיו במוסר ירוד בכל תחום אפשרי. הצביעות והמוסר הכפול היו חלק מחייהם של המושלים. שתי פנים למוסר במרחב האיראני: מוסר פרוץ של שליטים ומוסר סגפני שדרש מהאזרחים מוסריות במלוא משמעותה וקיום קפדני של חוקי הדת. בחיווה שבחוֹרֶזְם סקלו למוות אישה שנחשדה בניאוף וראשון הסוקלים היה אביה של האישה. באותו זמן החאן של חיווה או האמיר של בוכרה ניהלו הרמון עם ילדות קטנות וילדים קטנים, שנוצלו עד תום, ולאחר זמן נשלחו לבית הוריהם וילדות וילדים חדשים מילאו את ההרמון. ממש כמו במגילת אסתר הביאו בפניו מחזורים חדשים של בתולות וכשאלו נמאסו עליו החליף אותן באחרות. אוי לאישה שהעזה לגלות עצמאות. החאן או האמיר נפטרו מנשותיהם בשלוש פעמים 'טאלאק' (מגורשת). המסורת של חיווה מספרת כי החאן ביקש לגרש את אחת מנשותיו החוקיות משום שנתנה כיכר לחם לקבצן. אמרה: הוד מעלתך, אתה חס על כיכר לחם שנתתי לעני ואינך חס על אשתך?; השיב: תני לחם למי שתרצי, אך למה הראית לקבצן את כפות רגלייך היחפות?; אמרה: עיוור היה הקבצן. השיב: אבל לך היו עיניים. את ראית את הקבצן ונהנית.
מה בין 'תורה שבכתב' ל'תורה שבעל-פה'?
בעוד שהפולחן הדתי חייב את הגבר היהודי לקרוא בסידור ובחומש ולהדיר נשים מהפולחן היהודי, נוצרה סטיגמה באשר לרמת הידע והיכולות של נשים שאינן יודעות קרוא וכתוב. לנשים שלא הייתה להן מיומנות של קריאה וכתיבה הייתה להן 'תורה שבעל-פה' – הן 'הואשמו' בבורות לא כי ידעו פחות אלא כי ידעו א ח ר ת ובכך נוצר חוסר איזון רוחני בין נשים לגברים שהתיימרו בידיעת קרוא וכתוב. בל נשכח כי נשים תמיד העבירו מסורות משפחתיות, זיכרון קולקטיבי, טכנולוגי, רפואי, דתי ותרבותי, מסורות של סיפורי-עם, פתגמים ושירי-עם, שפות, רפואה עממית, בישול ואפייה, טוויה, אריגה ותפירה, דיני כשרות, נידה וטהרה, שמירת שבת, ברכות, פיוטים, זמירות שבת ועוד. על דרך המשל נשאל: האם מוסיקאי שאינו קורא תווים חדל להיות מוסיקאי?
דור הנכדות פרץ את תקרת הזכוכית
בדור האחרון עשתה האישה כברת דרך מאותם ימים. דורנו הוא דור של שינוי, שבו הנשים זוכות לראשיתו של שוויון ולפריצת תקרת הזכוכית. אנו רואים אל נכון כי לסבתות עם 'תורה שבעל-פה' נולדו נכדות שרכשו השכלה אקדמית והגיעו לתואר שלישי. כ-60% מהסטודנטים באקדמיה הן נשים. כ-60% מכלל המקצועות האקדמיים מאוישות על-ידי נשים. מעל 30% מהמנהלים במשק הן נשים. מעל 33% מהמועסקים בהיי-טק הן נשים. כ-26% מהן במחקר ופיתוח. 43% מכלל עורכי הדין, כ-43% מכלל הרופאים. מעל 35% של הסגל האוניברסיטאי הן נשים על אף שהן מהוות 58% מהלומדות לדוקטורט. עד 85% במקצועות הפרא-רפואיים מועסקות נשים. אחוז הנשים בהוראה בישראל גבוה מהממוצע במדינות OECD - מעל 85% בחינוך היסודי, כ-78% בחטיבת הביניים, כ-70% בחטיבה העליונה.
אפליית נשים בתרבות היהודית
אפליית נשים היא מצב חברתי, הקיים בתרבויות רבות, שבו הנשים בעלוֹת סטטוס חברתי וכלכלי נמוך בהשוואה לגברים, ומידת שליטתן בחייהן ובסביבתן פחותה מזו של הגברים. בתרבויות מסוימות נאסר על נשים ללמוד. היהדות לא הייתה שונה. במסכת סוטה (ג, ד) נאמר: כָּל הַמְּלַמֵּד בִּתּוֹ תּוֹרָה, כְּאִלּוּ לִמְּדָהּ תִּפְלוּת. הגישה הזאת גרמה לכך שנשים לא ידעו לקרוא עד לדורות האחרונים, נמנעה מהן גישה למידע כתוב ולמידע לגבי העולם שמחוץ לבית. אישה לא יכלה להתפתח מבחינה רוחנית ונאסר עליה לעבוד מחוץ לביתן בתירוץ דחוק: כָּל כְּבוּדָּה בַת מֶלֶךְ פְּנִימָה (תהילים מה, יד), שמנע מנשים חירות כלכלית ולהכיר באופן בלתי אמצעי את העולם שסביבן והן היו תלויות במפרנס. ברוב מדינות העולם, זכות הבחירה לנשים נקבעה בין סוף המאה ה-19 ועד אמצע המאה ה-20. נשים לא הורשו לקחת חלק בחיים הפוליטיים ובכך נמנעה מהן יכולת השפעה על החברה שבה חיו.
אפלייתן של נשים בתרבות היהודית היא משני סוגים: הראשונה – אפליה שמקורה בהלכה, היוצרת הבדל בזכויות ובחובות של נשים, לעומת זכויותיהם של גברים. גישה שמרנית, המקפידה על קיום ההלכה ככתבה וכלשונה, אינה מאפשרת חריגה רבה מאפליה זו. סוג אחר של אפליה שמקורה במנהג ובמסורת, כפי שהתפתחו במשך מאות שנים. על פי ההלכה היהודית, הגבר הוא האקטיבי בנישואין ובגירושין, שבהם יש לו מעמד משפטי עדיף, נשים פסולות לעדות, לשפיטה ולתפקידי הנהגה דתית, ואינן מורשות להשתתף בבתי הכנסת המסורתיים בטקסים דתיים ואינן יכולות להתמנות לגבאיות, לחזניות, לעלות לתורה או להיות דרשניות.
'אשת חיל' (משלי, לא) אינו מטיב עם מעמדה של האישה והדרישות ממנה. היא היולדת ומגדלת את ילדיה, דואגת לכלכלת הבית, עובדת בשדה ובכרם, נרה דולק בלילה בעודה אורגת ורוקמת. בין עבודה לעבודה היא יוצאת למכור את עמל כפיה. כל זה מחוץ לעבודות הבית, הבישול, הכביסה והניקיון. כל זה מוטל עליה בעוד 'נודע בשערים בעלה בשבתו עם זקני ארץ' (משלי, לא כג) שם הוא מתנצל על המראה של אשתו: 'שֶׁקֶר הַחֵן וְהֶבֶל הַיֹּפִי' (שם, לא, ל). הוא היה יכול להוסיף לארסנל המשפחתי אישה צעירה ויפה על אשת החיל שלו. חרם דרבנו גרשום ('מאור הגולה') במאות 11-10 הפסיק את הנוהג הזה באשכנז והוסיף שאין לגרש אישה ללא הסכמתה, לפי ההלכה גט חייב להיות מרצון האישה והבעל. בעל סרבן גט מותיר אישה עגונה שאינה יכולה להינשא מחדש ואם היא נישאת הילדים בחשד ממזרות. במזרח, עולם כמנהגו נהג עד שהרבנות בישראל החילה את האיסור הזה גם על ספרדים ועדות המזרח ונקבע הכלל, שניתן להתיר את החרם רק על-ידי היתר של 'מאה רבנים משלוש ארצות'. גבר סרבן גט עלול להיכנס לכלא לתקופה בלתי מוגבלת או לשאת בקנסות ועיקולים, ושליטה על נכסים ורכוש, כדי להפעיל לחץ [חוק בתי הדין הרבניים 1953 וגרסאות מעודכנות]. בהסכמים מראש מבטיחים כי במקרה של סכסוך, הבעל יתחייב לתת גט והחוזה מהווה בסיס למאסר או לעיקול במקרה של סירוב. מספר העגונות בישראל עומד היום על כ-1,500 מקרים.
מעמדה הנחות של האישה היהודייה חצה גבולות והיה מנת חלקה של האישה לא רק במרחב האיראני. י"ל גורדון בפואמה 'קוצו של יו"ד' מתאר את גורלה המר של האישה במזרח אירופה. היא מתוארת כשפחה שהחיים שלה שחורים משחור. היא המפרנסת בעוד בעלה לומד תורה. היא היולדת והיא המגדלת ומחנכת. היא האופה והמבשלת ובגיל צעיר היא נובלת. הפואמה פורסמה לראשונה בשנת 1876 בכתב העת העברי 'השחר'.
אִשָּׁה עִבְרִיָּה מִי יֵדַע חַיָּיִךְ?בַּחֹשֶׁךְ בָּאת וּבַחֹשֶׁךְ תֵּלֵכִי;עָצְבֵּךְ וּמְשׂוֹשֵׂךְ, שִׂבְרֵךְ מַאֲוַיָּיִךְיִוָּלְדוּ קִרְבֵּךְ, יִתַּמּוּ תּוֹכֵכִי.הָאָרֶץ וּמְלֹאָהּ, כָּל טוּב וָנַחַתלִבְנוֹת עַם אַחֵר לִסְגֻלָּה נִתָּנָה.אַךְ חַיֵּי הָעִבְרִית עַבְדוּת נִצַּחַת,מֵחֲנוּתָהּ לֹא תֵצֵא אָנֶה וָאָנָה;תַּהְרִי, תֵּלְדִי, תֵּינִיקִי, תִּגְמוֹלִי,תֹּאפִי וּתְבַשְּׁלִי וּבְלֹא עֵת תִּבּוֹלִי. ..
סיום הפואמה:...אַךְ קוֹצוֹ שֶׁל יוּד הוּא הֲרָגָנִי.
ובימינו, זכורה לנו עדיין התבטאותו של עזר ויצמן שנאמרה לאליס מילר, שנאבקה על זכותה להתגייס לקורס טיס בשנת 1994. ויצמן, שכיהן אז כנשיא המדינה ומפקד חיל האוויר לשעבר, פנה לאליס מילר בכינוי "מיידלע" (ילדה ביידיש) ואמר לה: "מיידלע, ראית פעם גבר סורג גרביים? ראית פעם אישה מנתחת כירורגית או מנצחת על תזמורת?" (פורסם לראשונה בעיתון 'חדשות', 9.9.1993). בנוסף, הוא טען באותה שיחה כי נשים אינן מסוגלות לעמוד בלחצים הפיזיים והנפשיים של טייסי קרב וביום שבו אישה תעמוד חמש שעות בחדר ניתוח, תהיה אישה טייסת. אמירות אלו עוררו סערה ציבורית נרחבת בזמנו ונתפסו כשוביניסטיות ומיושנות. נכון לינואר 2026, שילוב נשים כטייסות ונווטות בחיל האוויר הישראלי נמצא במגמת התרחבות, עם פריצות דרך משמעותיות בתפקידי פיקוד בכירים. מאז פתיחת קורס הטיס לנשים ב-1995 (בעקבות בג"ץ אליס מילר), לפי דיווח בתקשורת, סיימו את קורס הטייס כ-80 נשים. 6 מתוכן הוסמכו כטייסות קרב ולמעלה מ-30 משרתות כנווטות קרב. שאר הבוגרות משרתות כטייסות ונווטות במערכי המסוקים ומטוסי התובלה.
השפעת החברה המוסלמית על יהודים
החברה שבה חיו היהודים בתרבות האיראנית הייתה מוסלמית קיצונית והשפעתה על המִגזר היהודי הייתה רבה. חוקי האסלאם יצרו האחדה במעמד הנשים. לפני תקופת האסלאם נשים נרצחו על עבירות קלות והרוצחים לא הובאו לדין, הגברים נשאו כמה נשים ויצרו מוקד של ריב והשפלה בביתם בין אישה לאישה. ריבוי נשים באסלאם מותר לגברים תחת מגבלות ותנאים מחמירים: גבר רשאי לשאת עד ארבע נשים בו-זמנית. התנאי המרכזי המופיע בקוראן (סורת א-נסאא, פסוק 3, 34). על הגבר להעניק לכל נשותיו יחס שווה לחלוטין בתחומי הכלכלה, המזון, הלבוש והזמן. על הגבר להוכיח שיש לו את האמצעים הכלכליים לפרנס את כל נשותיו וילדיו ברמה נאותה. כשיש אי הסכמות זוגיות נכנסת לפעולה 'תורת השלבים': 1. תוכחה והטפה להסכם הדדי והבנה; 2. הפרדה במיטה ללא אלימות; 3. מכה סמלית שאינה גורמת נזק. רצח נשים על 'כבוד המשפחה' נאסר על-ידי הקוראן. זהו מונח חברתי-שבטי ולא דתי. 50% מהנשים הנרצחות בישראל הן מוסלמיות, למרות שהן 20% מן האוכלוסייה.
חרם דרבנו גרשום 'מאור הגולה' (המאה ה-11-10) על ריבוי נשים, לא התקבל בארצות האסלאם, לרבות המרחב האיראני, והיו גברים שנשאו יותר מאישה אחת, אם האישה הראשונה הייתה עקרה או שהגבר סלד מאשתו. בקהילת האנוסים במשהד וכן בקרב יהודי אפגניסטן לא התגרשו מחשש שהגט לא נעשה בבית דין מוסמך והאישה עלולה להיחשב נשואה עדיין לבעלה ואם תינשא לגבר אחד הילדים שיבואו לעולם מהזיווג החדש עלולים להיות בחזקת ממזרים [אם גבר נתן גט לאישה שלא כהלכה והיא נישאה לאחר – הילדים הם בחזקת ממזרים. דברים כו, ט-י; בבלי מסכת יומא ודמאי; הרמב"ם, משנה תורה – הלכות איסורי אישות, יב-יג]. אישה שאינה נכנסת להיריון עלולה לגלות שבעלה נשא אישה נוספת על פניה.
החמות והבעל ב'מלחמת עולם' נגד האישה
אישה צעירה הוכשרה להיות העתק מדויק של אם המשפחה או של חמותה. קודם שעמדה על דעתה היא כבר נישאה ומאז הייתה נתונה למרותם של החמות ושל הבעל. מרים חייה של אישה שבעלה נשא אישה נוספת. החמות, הבעל והאישה החדשה מיררו את חייה של האישה הוותיקה והבעל ואמו מיררו את חיי שתי הנשים גם יחד. כותב חנינא מזרחי בספרו 'יהודי פרס' על חיי האישה האיראנית בדורות קודמים, בעיקר כשבעלה נשא אישה נוספת: "מרים כלענה חייה של רעותה והבעל ממרר את חיי שתיהן גם יחד". הבעל העדיף את האישה הצעירה והרעננה שגם הביאה ילדים לעולם. אם האישה החדשה ילדה בנים מעמדה התחזק שבעתיים והאישה הראשונה הפכה לכוח עזר במשק הבית. הפתגם הפרסי הבא מלמד יותר מכל על יחסו של הגבר לאישה: Sad zan/ be yak doneh arzan/ namiarzand- ص د زن به یک دانه ارزن نمیارزند - "מאה נשים לא ישוו לגרגר דוחן אחד". [חנינא מזרחי, יהודי פרס, תל-אביב תשי"ט, עמ' 91-90].
במרחב האיראני התחנכה הבת למלא חובתה כאישה וכאם יהודייה והיא למדה מפי האם והסבתא הלכות אישות, דיני טהרה ודיני כשרות ואת מלאכת הבית – ניקיון, בישול, כביסה, תפירה ורקמה. בעיר Merv שבטורקמניסטן, השוכנת כ-250 ק"מ צפונית למשהד, למדו בנים ובנות משהדים באותה כיתה. במשהד עצמה גדלו רוב הבנות היהודיות מבלי שלמדו קרוא וכתוב. הן למדו מפי אמותיהן את הברכות, את התפילות ואת ענייני הדת הנוגעים לחיי הנשים והמטבח. כמה מן הנשים שידעו קרוא וכתוב אספו את הבנות הצעירות לבתיהן ולימדו אותן קרוא וכתוב, באופן זה היו בעדה תמיד נשים שידעו לקרוא בחומש ובסידורי תפילה. בתי ספר ממשלתיים לבנות נפתחו במשהד רק בשנת 1934 ובהם למדו בנות ה'גֵ'דידים' ['המוסלמים החדשים']. ערב עלייתם לארץ התנהלה גם כיתה ללימוד עברית לבנות.
עד למהפכה הקומוניסטית, יהודיות בוכריות לא למדו קרוא וכתוב ומצבן דמה למצבה של האישה באפגניסטן ובאיראן. בכמה בתים האבות לימדו את בנותיהם קרוא וכתוב. בוכרה והקהילות היהודיות שבה (באוזבקיסטן, בטג'יקיסטן והסביבה) עברו שינוי חד עם עליית השלטון הסובייטי אחרי 1917. היה שוויון מגדרי פורמלי וחינוך חובה. החילוניות הייתה מוחלטת ובמקביל המשטר רדף את הדת והמסורת. השלטון הסובייטי חייב גם בנות ללמוד בבתי-ספר. הן למדו רוסית ואת שפת המקום שבו גרו. עבור הבנות היהודיות זה היה שינוי דרמטי: ידיעת קרוא וכתוב, השכלה כללית עד לרמה אוניברסיטאית, שכללה רפואה והנדסה. נוצר עימות בין הבית לבין בית הספר. הבית שמר מסורת ובית הספר ניסה לעקור אותה. לימדו בבתי ספר בשבת. בבית שמרו שבת, כשרות וזהות יהודית ובתי-ספר הטיפו להתבוללות וזלזול בדת. עודדו את הבנות לצאת לעבוד, לדחות נישואין ולשנות את סגנון הלבוש המסורתי. למרות הסיכון אימהות וסבתות לימדו תפילות, מנהגים, דיני טהרה וצניעות. לימוד עברית ותפילה נעשו בסתר, גם בלי חינוך פורמלי דתי.
חיי האישה האפגנית הלא יהודית ידעו עליות ומורדות. בימי השאה הרפורמטור אמאן אללה ח'אן [1960-1892] הוקמו בתי ספר לבנות ולשם כך נשלחו בנות האצולה לטורקיה להשלים את השכלתן ולשמש מורות להמוני העם. הדחתו של השאה ועליית הפונדמנטליזם הדתי החזירה את המצב לקדמותו. בחברה היהודית באפגניסטן האנאלפביתיות שרדה בקרב נשים עד שנות ה-70 של המאה ה-20. רק אז, הבנות של שארית הפליטה היהודית באפגניסטן למדו יחד עם הבנים שנותרו באפגניסטן.
בנות בגיל חופה
במרחב האיראני – איראן, מרכז אסיה ואפגניסטן – אירסו את הבנות בגיל צעיר מאוד ועם קבלת המחזור הראשון בגיל 12 בערך הבת הייתה כשרה לנישואין. בשיראז אירסו את הבנות בגיל 8-7 והשיאו אותן בגיל 13. המצב במקומות אחרים לא היה שונה. אם בת לא נישאה עד גיל 16 היא נחשבה ל'רווקה זקנה' או 'חָ'אנֶה מוֹנְדֶה' (תקועה בבית) ויש לכבוש אתה בחומץ ('תוֹרְשִׁישְׁ בּוֹגְזָרַאן'). צעירים חדלו לחזר אחריה ומיעדים אותה לבחור עני, לבעל מום או לזקן. המחנך העברי נפתלי אברהמוב הגיע בסוף שנות ה-20 של המאה שעברה להראת באפגניסטן כמורה והוא מתאר ביומנו ממראה עיניו: "נערות קטנות בנות 12 ו-13 מתחתנות עם גברים בני 25 שנה ומעלה, ולא אחת מהן זוכה להיות סבתא כשהיא בת 26 ובגיל 40 הן מגדלות נין על ברכיהן. עמנואל פילוסוף-פנחסוף מביא תיאור מצב בסמרקנד מראשית המאה ה-20: "אין עליהם גזירת רבנו גרשום לכן הם לוקחים שתי נשים ואפילו בתולות או נערות בנות עשר ואחת עשרה. גברים נשואים ומבוגרים בני חמישים וששים ומעלה לוקחים בתולות ונערות לא מבוגרות...אעפ"י שכל הגברים עושקים את הבתולות, אין ביניהם גילויי עריות, יחסם לאישה כשפחה שאין לה חופש" [גרג'י-עדות ביהוסף, דף סא, א-ב; תיאורי עמנואל, עמ' 61-60; יהושע-מאחורי מסך המשי (יומן נפתלי אברהמוב), עמ' 146; יהושע-מנדחי ישראל, עמ' 105, 144, 333, 396 (ה), 425-424. מזרחי-יהודי פרס, עמ' 91-84].
תופעת אירוסי תינוקות היו נפוצים. שני חברים או קרובי משפחה שנשותיהם בהיריון נהגו לומר 'אם ייוולד לי בן הייתי רוצה שיישא לאישה את בתך'. אירוסי ילדים וילדות רווח בעיקר בקרב אנוסי משהד, שחששו שבבוא היום יבוא מוסלמי ויבקש את ידה של בתם. כבר בינקותה של בתם הם חתמו אצל הקאדי על שטר אירוסין וכשהגיעה הילדה לבגרות ובא מוסלמי לבקש את ידה הציגו בפניו את שטר האירוסין בחתימת הקאדי. כשנולדה בת והאב היה עצוב, חבריו ניחמו אותו 'אל תדאג היא תהיה לבני'. אירוסין של ילדים וילדות בני 5-4 גרמו לכך שהם המשיכו לשחק מבלי שידעו שהם מאורסים. בגיל 10 גילו לה והיא הייתה מסתתרת מפני בן זוגה. נישואי קרובים רווחו מאוד, בדומה למנהגי המוסלמים, לרוב העדיפו בת אח או בת אחות וזאת מן הטעם שהרכוש המשפחתי לא יעבור למשפחה זרה. אין מתחשבים בדעת הבחור או הבחורה. רווח הפתגם "Dokhtar sol yak bar harf "mizaneh (לבנות מותר לפצות פה פעם בשנה). מוכר גם הביטוי: "Dokhtar harf mizaneh, harfesh yekiye" ("הבת מדברת, והמילה שלה היא אחת" - "כן!" לחתונה או להחלטה חשובה אחרת).
מעמדה הכלכלי וייחוסה של המשפחה הוא הקובע בבחירת זוגיות. בזמן החופה נהג החתן לדרוך על כף רגלה של הכלה כסימן לשעבוד שלה, אבל היו כלות שהתחכמו ודרכו ראשונות על כף רגלו של החתן. בכל שנות הנישואין הכלה תיקָרֵא בפי החמות Arus'-כלה' והורי האישה יקראו לחתן 'Damad-חתן'. הכלה פונה להורי בעלה בשם 'אבא' ו'אמא' ועליה לנהוג לפי הוראות החמות, שהיא בוחרת לה את שמלותיה והיא גם מתירה לה לצאת מפתח הבית.
לבוש נשים יהודיות ולבוש מוסלמיות
האישה היהודייה באפגניסטן הייתה מכוסה מכף רגל ועד ראש, אך פניה היו גלויות. לפני תהליך המודרניזציה של איראן, בגדיה של האישה כיסו את כל גופה ובצאתה מהבית התעטפה ב'צ'אדור' ((chadur וה'צ'אכצ'ול' (chakachul) - חצאית שחורה שההתפצלה למעין גרביים שהגיעו לכפות רגליה. מבעד ל'צ'אדור' כיסה צעיף שחור את פניה. מאז המהפכה האסלאמית הח'ומיניסטית באיראן בשנת 1979, חוקי המדינה חייבו את האישה לכסות את גופה ובצאתה מביתה עליה לעטות על עצמה 'צ'אדור'. בכל מקרה שיער ראשה חייב להיות מכוסה. כיסוי הראש נקרא בפרסית 'רוּסַרִי' (Roo-sari) והוא נהוג בקרב סטודנטיות ונשים בשירות הממשלתי. חוקי האסלאם מחייבים את האישה להתכסות ב'חיג'אב' (hijab - כיסוי מלא). אישה ללא כיסוי מלא תשלם קנס מירבי.
מספרים כי לאחר כיבוש בוכרה על-ידי הקומוניסטים, נשות בוכרה התארגנו ושרפו בפומבי את הרעלות כסמל לשחרור מהטרור שהשליטו הבעלים על נשותיהם בחסות האמיר או החאן. לאחר הטקס הזה רוב הנשים ששרפו את הרעלות נרצחו על ידי בעליהן או על-ידי אחיהן. המעבר מחברה שמרנית אסלאמית ויהודית לחברה קומוניסטית מתירנית, פתחה אופקים ואפיקים חדשים בפני הנשים, הם יכלו ללמוד בכל הרמות ולקבל משרות רמות, אך גם הביאה לערעור התא המשפחתי. בקלות יתירה אפשר היה להתגרש ולהינשא מחדש בנישואים אזרחיים.
אישה בצ'אדור
ה'Sighe' – 'נישואין' זמניים
המהפכה האסלאמית הח'ומיניסטית האיראנית יצרה ציפיות בקרב הנשים באיראן שקיוו שמעמדן ישתפר עם סילוק השאה, אך עד מהרה חיכתה להן התפכחות מרה מחלומותיהן. בעיני חומייני אישה היא ייצור נחות פיסית, נפשית, מוסרית ואינטלקטואלית. בניגוד לנאומיו הפומביים, המפארים את תפקידה של האישה כאם לבנים גיבורים. בספרו 'הסבר הבעיה' הוא מייעד לאישה תפקיד של מספקת צרכיו המיניים של הגבר ולשם כך הוא הֶחיָה את מוסד ה-sighe – ה'נישואים הזמניים'), המקובל באסלאם השיעי, שלפיו ניתן שטר נישואין ללילה, לשבוע או קצת יותר, תמורת 'מוהר' לאבי הנערה ובהסכמתו, והיא פוקעת בתום הזמן שנקבע בינו ובין האישה הזמנית. אין זכויות מעבר לזמן שנקצב. האם זה מוהר או אתנן? מכאן ולהידרדרותה של הנערה, שאיבדה את בתוליה ואין איש חפץ בה, המרחק קצר.
חובת הצייתנות של האישה לבעלה היא ללא גבול, אין שוויון בין המינים והפוליגמיה מותרת. חומייני גם קבע שריבוי נשים, אינו עילה לגירושים. האסלאם מטיל מגבלות על לבושן של נשים, על חופש התנועה שלהן ועל יכולתן ליצור קשר עם גברים שאינם בני משפחתם. טיבן המדויק של המגבלות משתנה בין חברות מוסלמיות שונות ובין פוסקי הלכה שונים.
האישה היהודית באפגניסטן, בדומה למוסלמית, מיעטה לצאת מביתה מטעמי צניעות וקניות עשו בעיקר הגברים. האישה לבשה מכנסיים צבעוניים ארוכים ורחבים ומעליהם שמלה. ראשה היה מכוסה במטפחת צבעונית ובצאתה מן הבית הייתה מכוסה מכף רגל ועד ראש ברעלה בגוון שחור או כחול כהה. הנשים המוסלמיות לבשו burka שכיסתה גם את פניהן ונותרה רק רשת צפופה לנשימה ולראייה.
אפגניות מוסלמיות ב'בורקה'. נשמו וראו דרך רשת שכיסתה את הפנים
נשים יהודיות בפנים גלויות ובכיסוי ראש בחצר מגוריהן בעיר הראת.
האישה משמאל: מעשנת Ghalyon [ממשפחת הנארגילה]. מוזיאון האדם פאריס (1973)
גירושין ועגינות
יחסים עכורים גרמו לעתים רחוקות לגירושים באמירה פשוטה שלוש פעמים "טאלאק": "מגורשת – מגורשת – מגורשת".
בניגוד למוסלמים שיכלו לגרש ב"טאלאק" אצל יהודי המרחב האיראני ובקרב היהודים בכלל, הגירושין היו מחייבים כתיבת גט כהלכתו על-ידי סופר סת"ם מוסמך ובנוכחות דיינים. יחד עם זאת, במקרים של סכסוכים קשים, יהודים באיראן פנו לעיתים למג'לס (המועצה הדתית המקומית) או למוסדות שלטון מוסלמיים כדי לאכוף על הבעל מתן גט. ההשפעה הפרסית-שיעית בלטה מאוד במישור הכלכלי: הכתובה הייתה מסמך משפטי מחייב מאוד, ובדומה ל"מאהר" המוסלמי, היא כללה סכומים גבוהים שנועדו להרתיע את הבעל מגירושין פזיזים. במקרה של גירושין, הבעל היה מחויב לשלם לאישה את כל המפורט בכתובה, כולל נדוניה שהביאה מהבית, מה שלעיתים מנע גירושין בשל קושי כלכלי. בחברה היהודית-איראנית, גירושין נחשבו לפגם (בושה גדולה عيب)עבור שתי המשפחות. הקהילה הפעילה לחץ חברתי כבד לשלום בית, ולעיתים קרובות הגירושין התבצעו רק כמוצא אחרון.
בבריחה ההמונית של יהודי בוכרה בשנות ה-30 של המאה ה-20, היו גברים רבים שעברו את הגבול לאפגניסטן או לאיראן והותירו אחריהם אישה עגונה. יש שהגיעו לארץ-ישראל ונשאו אישה חדשה והולידו ילדים מהזיווג החדש בעוד שהותירו מאחוריהם אישה וילדים, לעתים ללא מפרנס. ר' חזקיה הכהן רבין (חיימוף) עשה רבות כדי לחלץ נשים מעגינותן. בשנת תרצ"א 1931, בדרכו לארץ, מצא בעיר הראת נשים שבעליהן התאסלמו וסרבו לגרש את נשיהם והרב רבין הצליח לשכנע את הגברים הסרבנים עד שהיו מוכנים לתת גט לנשים העגונות לאחר סירוב שנמשך שנים. תקופה מסוימת הוא שהה במשהד וניסה להנהיג גירושין, אבל האנוסים במשהד לא רצו לשמוע על גיטין והוא נאלץ לעזוב את משהד ולהגיע לטהראן. בטהראן, שבאותו זמן שהו בה בוכרים רבים, הוא גילה בזמן שהייתו שהגיטין אינם כשרים ויש חשש שהאישה תינשא לגבר אחר וילדיה שייוולדו מהזיווג הזה יהיו בבחינת 'ממזרים' והוא מצליח להסיר מכשול. בשנת 1991 בביקורי, כנציג מדינת ישראל בבוכרה, קבוצת נשים ביקשה את עזרתי להתיר אותן מעגינותן. הן היו נשים צעירות שגילן לא עלה על ארבעים. הן סיפרו כי שנה קודם הגיע לבוכרה הרב אשר ארנטרוי, שהקים יחד עם חבריו בית דין ארעי למתן גיטין. מאז לכתו אין להן תקוה. רבה של סמרקנד בראשית שנות ה-90 היה ר' שמעון שמעונוב, איש חב"ד שהצליח לשמור גם על מסורות עתיקות של קהילתו. הרב שמעונוב הוסמך לרבנות על-ידי הרב משה גסינסקי, רבה האשכנזי של סמרקנד, ועל-ידי הרב שקארוב, רב העדה הבוכרית. הוא נסע בין הקהילות של מרכז אסיה, מל ילדים והשיא זוגות כדת משה וישראל ומשימתו העיקרית הייתה לא להשאיר יהודייה עגונה. תהליך הגירושין הפורמלי בברית המועצות היה פשוט ומהיר בהיעדר רכוש. המוסלמים גירשו את נשיהם בשלוש אמירות: Talaq Talaq Talaq (מגורשת, מגורשת, מגורשת) לעתים הם התגרשו מאישה מתבגרת לטובת נשים צעירות יותר. היהודים הקימו בית דין מאולתר בהנהגתו של רב הקהילה, שבו ניתן גט כדת משה וישראל, או ויתרו על הגט והבעל נשא אישה נוספת על אשתו.
אנוסי משהד באיראן ובעקבותיהם יהודי אפגניסטן נמנעו בכל יכולתם ממתן גיטין מחשש שחטא הממזרות ידבק בהם בהעדר בית-דין ראוי. כותב על כך מולא יוסף גרג'י בספרו 'עדות ביהוסף':
"ומור זקני [מולא מרדכי גרג'י]... ומור אבי [מולא מתתיה גרג'י]... היו רבנים בעי"ת [בעיר תהלה] הראת ולא שמענו ולא ראינו לא ארוס שיגרש ארוסתו ולא איש שיתן גט לאשתו מרוב הצניעות."
באפגניסטן העדיפו חליצה על פני ייבום, למרות שהאישה לא שבה והתחתנה אחרי מות בעלה.
הציפיות לשיפור במצב האישה התבדו
ניסיון כושל לאמנציפציה של האישה עשה המלך האפגני הרפורמטור אמאן אללה ח'אן (1960-1892; מלך 1929-1919), שהלך בעקבות אתא טורק, אבי טורקיה החדשה שהוציא מחוץ לחוק את נוהג ריבוי הנשים, דאג לשוויון בחינוך בין המינים ושלח בנות טובים לטורקיה ללמוד ולהרחיב אופקים ולשמש מורות במערכת החינוך האפגנית. מחנכים מארצות המערב ומארץ ישראל הוזמנו לשמש מורים ולשנות את פני החברה. התגובות לכך היו קשות ביותר. הוא ציווה על הגברים ללבוש לבוש אירופי ועל הנשים ציווה להסיר את ה'בּוּרְקָה' (הרעלה שכיסתה אותן מכף רגל ועד ראש ורשת כיסתה את פניהן), בטענה שדווקא אישה המסתתרת מאחורי רעלה יכולה לנאוף מבלי שיזהו אותה בצאתה ובבואה מבית המאהב. הניסיון לשנות את פני החברה הביא לנפילתו של המלך שמצא מקלט באיטליה עד יום מותו.
האישה בארץ ישראל
העלייה לארץ בשנות ה-30 של המאה ה-20 ולפניה, שינו מאוד את חיי האישה שעלתה מהמרחב האיראני ובנותיה היו חשופות לנעשה סביבן. הן שמרו על הרבה ממנהגי העדה בחו"ל, אך לאחר עלייתם לישראל המשיכה החמות להציק לכלתה, אף שמעמדה הלך ונחלש לעומת חו"ל. בראשית עלייתם לארץ של יהודי משהד, נשים נשואות יצאו לעבוד מחוץ לבית בעוד שהבעל היה לעתים מובטל. הן לא רצו לקבל תמיכה של ועד העדה של יהודי משהד והעדיפו לעבוד כעובדות ניקיון או במכבסות. לא נמצא אף בעל מרוצה מעבודת אשתו מחוץ לבית, אולם הנשים יצאו לעבוד מרצונן. בראשית עלייתם לארץ של יהודי משהד, הקניות נעשו על-ידי הגברים וכשיצאו הנשים מחוץ לבית הן יצאו בקבוצות.
הסוציולוגית לאונורה קרמר מתארת בשנות ה-50 של המאה ה-20 טיפול בזוג צעיר – הוא בן 19 והיא בת 18. הבחור עלה מאפגניסטן והכלה עלתה מאיראן. החמות התערבה בכל דבר, לרבות בדמי המחיה, ובשלב מסוים דרשה מבנה לעזוב את אשתו ולבוא לגור אצלה. הצעירה רצתה להתגרש, אך חששה שגורלה יהיה כגורל אמה, שלפי המנהג בעדתם אין האישה שבה ומתחתנת עוד לעולם.
ככל שאנו מתקרבים לימינו, אנו מוצאים כי הרבה בנות הדור השני והשלישי הן עצמאיות, אקדמאיות בכל תחומי המדע ונושאות במשרות רמות. רבות מהן נישאות לגברים מעדות אחרות. השוויון המעמדי בין גברים ונשים הוא תהליך מתמשך, אך רואים כבר את פירותיו.
בן-ציון יהושע
[כאן הנוסח המקורי, ללא עריכה שלי, אב"ע]
מוסר כפול
האמיר של בוכרה והחאן של חיווה ציוו על נשות הממלכה ללכת עם רעלה מטעמי צניעות, והם עצמם חיו במוסר ירוד בכל תחום אפשרי. הצביעות והמוסר הכפול היו חלק מחייהם של המושלים. שתי פנים למוסר במרחב האיראני: מוסר פרוץ של שליטים ומוסר סגפני שדרש מהאזרחים מוסריות במלוא משמעותה וקיום קפדני של חוקי הדת. בחיווה שבחוֹרֶזְם סקלו למוות אישה שנחשדה בניאוף וראשון הסוקלים היה אביה של האישה. באותו זמן החאן של חיווה או האמיר של בוכרה ניהלו הרמון עם ילדות קטנות וילדים קטנים, שנוצלו עד תום, ולאחר זמן נשלחו לבית הוריהם וילדות וילדים חדשים מילאו את ההרמון. ממש כמו במגילת אסתר הביאו בפניו מחזורים חדשים של בתולות וכשאלו נמאסו עליו החליף אותן באחרות. אוי לאישה שהעזה לגלות עצמאות. החאן או האמיר נפטרו מנשותיהם בשלוש פעמים 'טאלאק' (מגורשת). המסורת של חיווה מספרת כי החאן ביקש לגרש את אחת מנשותיו החוקיות משום שנתנה כיכר לחם לקבצן. אמרה: הוד מעלתך, אתה חס על כיכר לחם שנתתי לעני ואינך חס על אשתך?; השיב: תני לחם למי שתרצי, אך למה הראית לקבצן את כפות רגלייך היחפות?; אמרה: עיוור היה הקבצן. השיב: אבל לך היו עיניים. את ראית את הקבצן ונהנית.
מה בין 'תורה שבכתב' ל'תורה שבעל-פה'?
בעוד שהפולחן הדתי חייב את הגבר היהודי לקרוא בסידור ובחומש ולהדיר נשים מהפולחן היהודי, נוצרה סטיגמה באשר לרמת הידע והיכולות של נשים שאינן יודעות קרוא וכתוב. לנשים שלא הייתה להן מיומנות של קריאה וכתיבה הייתה להן 'תורה שבעל-פה' – הן 'הואשמו' בבורות לא כי ידעו פחות אלא כי ידעו א ח ר ת ובכך נוצר חוסר איזון רוחני בין נשים לגברים שהתיימרו בידיעת קרוא וכתוב. בל נשכח כי נשים תמיד העבירו מסורות משפחתיות, זיכרון קולקטיבי, טכנולוגי, רפואי, דתי ותרבותי, מסורות של סיפורי-עם, פתגמים ושירי-עם, שפות, רפואה עממית, בישול ואפייה, טוויה, אריגה ותפירה, דיני כשרות, נידה וטהרה, שמירת שבת, ברכות, פיוטים, זמירות שבת ועוד. על דרך המשל נשאל: האם מוסיקאי שאינו קורא תווים חדל להיות מוסיקאי?
דור הנכדות פרץ את תקרת הזכוכית
בדור האחרון עשתה האישה כברת דרך מאותם ימים. דורנו הוא דור של שינוי, שבו הנשים זוכות לראשיתו של שוויון ולפריצת תקרת הזכוכית. אנו רואים אל נכון כי לסבתות עם 'תורה שבעל-פה' נולדו נכדות שרכשו השכלה אקדמית והגיעו לתואר שלישי. כ-60% מהסטודנטים באקדמיה הן נשים. כ-60% מכלל המקצועות האקדמיים מאוישות על-ידי נשים. מעל 30% מהמנהלים במשק הן נשים. מעל 33% מהמועסקים בהיי-טק הן נשים. כ-26% מהן במחקר ופיתוח. 43% מכלל עורכי הדין, כ-43% מכלל הרופאים. מעל 35% של הסגל האוניברסיטאי הן נשים על אף שהן מהוות 58% מהלומדות לדוקטורט. עד 85% במקצועות הפרא-רפואיים מועסקות נשים. אחוז הנשים בהוראה בישראל גבוה מהממוצע במדינות OECD - מעל 85% בחינוך היסודי, כ-78% בחטיבת הביניים, כ-70% בחטיבה העליונה.
אפליית נשים בתרבות היהודית
אפליית נשים היא מצב חברתי, הקיים בתרבויות רבות, שבו הנשים בעלוֹת סטטוס חברתי וכלכלי נמוך בהשוואה לגברים, ומידת שליטתן בחייהן ובסביבתן פחותה מזו של הגברים. בתרבויות מסוימות נאסר על נשים ללמוד. היהדות לא הייתה שונה. במסכת סוטה (ג, ד) נאמר: כָּל הַמְּלַמֵּד בִּתּוֹ תּוֹרָה, כְּאִלּוּ לִמְּדָהּ תִּפְלוּת. הגישה הזאת גרמה לכך שנשים לא ידעו לקרוא עד לדורות האחרונים, נמנעה מהן גישה למידע כתוב ולמידע לגבי העולם שמחוץ לבית. אישה לא יכלה להתפתח מבחינה רוחנית ונאסר עליה לעבוד מחוץ לביתן בתירוץ דחוק: כָּל כְּבוּדָּה בַת מֶלֶךְ פְּנִימָה (תהילים מה, יד), שמנע מנשים חירות כלכלית ולהכיר באופן בלתי אמצעי את העולם שסביבן והן היו תלויות במפרנס. ברוב מדינות העולם, זכות הבחירה לנשים נקבעה בין סוף המאה ה-19 ועד אמצע המאה ה-20. נשים לא הורשו לקחת חלק בחיים הפוליטיים ובכך נמנעה מהן יכולת השפעה על החברה שבה חיו.
אפלייתן של נשים בתרבות היהודית היא משני סוגים: הראשונה – אפליה שמקורה בהלכה, היוצרת הבדל בזכויות ובחובות של נשים, לעומת זכויותיהם של גברים. גישה שמרנית, המקפידה על קיום ההלכה ככתבה וכלשונה, אינה מאפשרת חריגה רבה מאפליה זו. סוג אחר של אפליה שמקורה במנהג ובמסורת, כפי שהתפתחו במשך מאות שנים. על פי ההלכה היהודית, הגבר הוא האקטיבי בנישואין ובגירושין, שבהם יש לו מעמד משפטי עדיף, נשים פסולות לעדות, לשפיטה ולתפקידי הנהגה דתית, ואינן מורשות להשתתף בבתי הכנסת המסורתיים בטקסים דתיים ואינן יכולות להתמנות לגבאיות, לחזניות, לעלות לתורה או להיות דרשניות.
'אשת חיל' (משלי, לא) אינו מטיב עם מעמדה של האישה והדרישות ממנה. היא היולדת ומגדלת את ילדיה, דואגת לכלכלת הבית, עובדת בשדה ובכרם, נרה דולק בלילה בעודה אורגת ורוקמת. בין עבודה לעבודה היא יוצאת למכור את עמל כפיה. כל זה מחוץ לעבודות הבית, הבישול, הכביסה והניקיון. כל זה מוטל עליה בעוד 'נודע בשערים בעלה בשבתו עם זקני ארץ' (משלי, לא כג) שם הוא מתנצל על המראה של אשתו: 'שֶׁקֶר הַחֵן וְהֶבֶל הַיֹּפִי' (שם, לא, ל). הוא היה יכול להוסיף לארסנל המשפחתי אישה צעירה ויפה על אשת החיל שלו. חרם דרבנו גרשום ('מאור הגולה') במאות 11-10 הפסיק את הנוהג הזה באשכנז והוסיף שאין לגרש אישה ללא הסכמתה, לפי ההלכה גט חייב להיות מרצון האישה והבעל. בעל סרבן גט מותיר אישה עגונה שאינה יכולה להינשא מחדש ואם היא נישאת הילדים בחשד ממזרות. במזרח, עולם כמנהגו נהג עד שהרבנות בישראל החילה את האיסור הזה גם על ספרדים ועדות המזרח ונקבע הכלל, שניתן להתיר את החרם רק על-ידי היתר של 'מאה רבנים משלוש ארצות'. גבר סרבן גט עלול להיכנס לכלא לתקופה בלתי מוגבלת או לשאת בקנסות ועיקולים, ושליטה על נכסים ורכוש, כדי להפעיל לחץ [חוק בתי הדין הרבניים 1953 וגרסאות מעודכנות]. בהסכמים מראש מבטיחים כי במקרה של סכסוך, הבעל יתחייב לתת גט והחוזה מהווה בסיס למאסר או לעיקול במקרה של סירוב. מספר העגונות בישראל עומד היום על כ-1,500 מקרים.
מעמדה הנחות של האישה היהודייה חצה גבולות והיה מנת חלקה של האישה לא רק במרחב האיראני. י"ל גורדון בפואמה 'קוצו של יו"ד' מתאר את גורלה המר של האישה במזרח אירופה. היא מתוארת כשפחה שהחיים שלה שחורים משחור. היא המפרנסת בעוד בעלה לומד תורה. היא היולדת והיא המגדלת ומחנכת. היא האופה והמבשלת ובגיל צעיר היא נובלת. הפואמה פורסמה לראשונה בשנת 1876 בכתב העת העברי 'השחר'.
אִשָּׁה עִבְרִיָּה מִי יֵדַע חַיָּיִךְ?בַּחֹשֶׁךְ בָּאת וּבַחֹשֶׁךְ תֵּלֵכִי;עָצְבֵּךְ וּמְשׂוֹשֵׂךְ, שִׂבְרֵךְ מַאֲוַיָּיִךְיִוָּלְדוּ קִרְבֵּךְ, יִתַּמּוּ תּוֹכֵכִי.הָאָרֶץ וּמְלֹאָהּ, כָּל טוּב וָנַחַתלִבְנוֹת עַם אַחֵר לִסְגֻלָּה נִתָּנָה.אַךְ חַיֵּי הָעִבְרִית עַבְדוּת נִצַּחַת,מֵחֲנוּתָהּ לֹא תֵצֵא אָנֶה וָאָנָה;תַּהְרִי, תֵּלְדִי, תֵּינִיקִי, תִּגְמוֹלִי,תֹּאפִי וּתְבַשְּׁלִי וּבְלֹא עֵת תִּבּוֹלִי. ..
סיום הפואמה:...אַךְ קוֹצוֹ שֶׁל יוּד הוּא הֲרָגָנִי.
ובימינו, זכורה לנו עדיין התבטאותו של עזר ויצמן שנאמרה לאליס מילר, שנאבקה על זכותה להתגייס לקורס טיס בשנת 1994. ויצמן, שכיהן אז כנשיא המדינה ומפקד חיל האוויר לשעבר, פנה לאליס מילר בכינוי "מיידלע" (ילדה ביידיש) ואמר לה: "מיידלע, ראית פעם גבר סורג גרביים? ראית פעם אישה מנתחת כירורגית או מנצחת על תזמורת?" (פורסם לראשונה בעיתון 'חדשות', 9.9.1993). בנוסף, הוא טען באותה שיחה כי נשים אינן מסוגלות לעמוד בלחצים הפיזיים והנפשיים של טייסי קרב וביום שבו אישה תעמוד חמש שעות בחדר ניתוח, תהיה אישה טייסת. אמירות אלו עוררו סערה ציבורית נרחבת בזמנו ונתפסו כשוביניסטיות ומיושנות. נכון לינואר 2026, שילוב נשים כטייסות ונווטות בחיל האוויר הישראלי נמצא במגמת התרחבות, עם פריצות דרך משמעותיות בתפקידי פיקוד בכירים. מאז פתיחת קורס הטיס לנשים ב-1995 (בעקבות בג"ץ אליס מילר), לפי דיווח בתקשורת, סיימו את קורס הטייס כ-80 נשים. 6 מתוכן הוסמכו כטייסות קרב ולמעלה מ-30 משרתות כנווטות קרב. שאר הבוגרות משרתות כטייסות ונווטות במערכי המסוקים ומטוסי התובלה.
השפעת החברה המוסלמית על יהודים
החברה שבה חיו היהודים בתרבות האיראנית הייתה מוסלמית קיצונית והשפעתה על המִגזר היהודי הייתה רבה. חוקי האסלאם יצרו האחדה במעמד הנשים. לפני תקופת האסלאם נשים נרצחו על עבירות קלות והרוצחים לא הובאו לדין, הגברים נשאו כמה נשים ויצרו מוקד של ריב והשפלה בביתם בין אישה לאישה. ריבוי נשים באסלאם מותר לגברים תחת מגבלות ותנאים מחמירים: גבר רשאי לשאת עד ארבע נשים בו-זמנית. התנאי המרכזי המופיע בקוראן (סורת א-נסאא, פסוק 3, 34). על הגבר להעניק לכל נשותיו יחס שווה לחלוטין בתחומי הכלכלה, המזון, הלבוש והזמן. על הגבר להוכיח שיש לו את האמצעים הכלכליים לפרנס את כל נשותיו וילדיו ברמה נאותה. כשיש אי הסכמות זוגיות נכנסת לפעולה 'תורת השלבים': 1. תוכחה והטפה להסכם הדדי והבנה; 2. הפרדה במיטה ללא אלימות; 3. מכה סמלית שאינה גורמת נזק. רצח נשים על 'כבוד המשפחה' נאסר על-ידי הקוראן. זהו מונח חברתי-שבטי ולא דתי. 50% מהנשים הנרצחות בישראל הן מוסלמיות, למרות שהן 20% מן האוכלוסייה.
חרם דרבנו גרשום 'מאור הגולה' (המאה ה-11-10) על ריבוי נשים, לא התקבל בארצות האסלאם, לרבות המרחב האיראני, והיו גברים שנשאו יותר מאישה אחת, אם האישה הראשונה הייתה עקרה או שהגבר סלד מאשתו. בקהילת האנוסים במשהד וכן בקרב יהודי אפגניסטן לא התגרשו מחשש שהגט לא נעשה בבית דין מוסמך והאישה עלולה להיחשב נשואה עדיין לבעלה ואם תינשא לגבר אחד הילדים שיבואו לעולם מהזיווג החדש עלולים להיות בחזקת ממזרים [אם גבר נתן גט לאישה שלא כהלכה והיא נישאה לאחר – הילדים הם בחזקת ממזרים. דברים כו, ט-י; בבלי מסכת יומא ודמאי; הרמב"ם, משנה תורה – הלכות איסורי אישות, יב-יג]. אישה שאינה נכנסת להיריון עלולה לגלות שבעלה נשא אישה נוספת על פניה.
החמות והבעל ב'מלחמת עולם' נגד האישה
אישה צעירה הוכשרה להיות העתק מדויק של אם המשפחה או של חמותה. קודם שעמדה על דעתה היא כבר נישאה ומאז הייתה נתונה למרותם של החמות ושל הבעל. מרים חייה של אישה שבעלה נשא אישה נוספת. החמות, הבעל והאישה החדשה מיררו את חייה של האישה הוותיקה והבעל ואמו מיררו את חיי שתי הנשים גם יחד. כותב חנינא מזרחי בספרו 'יהודי פרס' על חיי האישה האיראנית בדורות קודמים, בעיקר כשבעלה נשא אישה נוספת: "מרים כלענה חייה של רעותה והבעל ממרר את חיי שתיהן גם יחד". הבעל העדיף את האישה הצעירה והרעננה שגם הביאה ילדים לעולם. אם האישה החדשה ילדה בנים מעמדה התחזק שבעתיים והאישה הראשונה הפכה לכוח עזר במשק הבית. הפתגם הפרסי הבא מלמד יותר מכל על יחסו של הגבר לאישה: Sad zan/ be yak doneh arzan/ namiarzand- ص د زن به یک دانه ارزن نمیارزند - "מאה נשים לא ישוו לגרגר דוחן אחד". [חנינא מזרחי, יהודי פרס, תל-אביב תשי"ט, עמ' 91-90].
במרחב האיראני התחנכה הבת למלא חובתה כאישה וכאם יהודייה והיא למדה מפי האם והסבתא הלכות אישות, דיני טהרה ודיני כשרות ואת מלאכת הבית – ניקיון, בישול, כביסה, תפירה ורקמה. בעיר Merv שבטורקמניסטן, השוכנת כ-250 ק"מ צפונית למשהד, למדו בנים ובנות משהדים באותה כיתה. במשהד עצמה גדלו רוב הבנות היהודיות מבלי שלמדו קרוא וכתוב. הן למדו מפי אמותיהן את הברכות, את התפילות ואת ענייני הדת הנוגעים לחיי הנשים והמטבח. כמה מן הנשים שידעו קרוא וכתוב אספו את הבנות הצעירות לבתיהן ולימדו אותן קרוא וכתוב, באופן זה היו בעדה תמיד נשים שידעו לקרוא בחומש ובסידורי תפילה. בתי ספר ממשלתיים לבנות נפתחו במשהד רק בשנת 1934 ובהם למדו בנות ה'גֵ'דידים' ['המוסלמים החדשים']. ערב עלייתם לארץ התנהלה גם כיתה ללימוד עברית לבנות.
עד למהפכה הקומוניסטית, יהודיות בוכריות לא למדו קרוא וכתוב ומצבן דמה למצבה של האישה באפגניסטן ובאיראן. בכמה בתים האבות לימדו את בנותיהם קרוא וכתוב. בוכרה והקהילות היהודיות שבה (באוזבקיסטן, בטג'יקיסטן והסביבה) עברו שינוי חד עם עליית השלטון הסובייטי אחרי 1917. היה שוויון מגדרי פורמלי וחינוך חובה. החילוניות הייתה מוחלטת ובמקביל המשטר רדף את הדת והמסורת. השלטון הסובייטי חייב גם בנות ללמוד בבתי-ספר. הן למדו רוסית ואת שפת המקום שבו גרו. עבור הבנות היהודיות זה היה שינוי דרמטי: ידיעת קרוא וכתוב, השכלה כללית עד לרמה אוניברסיטאית, שכללה רפואה והנדסה. נוצר עימות בין הבית לבין בית הספר. הבית שמר מסורת ובית הספר ניסה לעקור אותה. לימדו בבתי ספר בשבת. בבית שמרו שבת, כשרות וזהות יהודית ובתי-ספר הטיפו להתבוללות וזלזול בדת. עודדו את הבנות לצאת לעבוד, לדחות נישואין ולשנות את סגנון הלבוש המסורתי. למרות הסיכון אימהות וסבתות לימדו תפילות, מנהגים, דיני טהרה וצניעות. לימוד עברית ותפילה נעשו בסתר, גם בלי חינוך פורמלי דתי.
חיי האישה האפגנית הלא יהודית ידעו עליות ומורדות. בימי השאה הרפורמטור אמאן אללה ח'אן [1960-1892] הוקמו בתי ספר לבנות ולשם כך נשלחו בנות האצולה לטורקיה להשלים את השכלתן ולשמש מורות להמוני העם. הדחתו של השאה ועליית הפונדמנטליזם הדתי החזירה את המצב לקדמותו. בחברה היהודית באפגניסטן האנאלפביתיות שרדה בקרב נשים עד שנות ה-70 של המאה ה-20. רק אז, הבנות של שארית הפליטה היהודית באפגניסטן למדו יחד עם הבנים שנותרו באפגניסטן.
בנות בגיל חופה
במרחב האיראני – איראן, מרכז אסיה ואפגניסטן – אירסו את הבנות בגיל צעיר מאוד ועם קבלת המחזור הראשון בגיל 12 בערך הבת הייתה כשרה לנישואין. בשיראז אירסו את הבנות בגיל 8-7 והשיאו אותן בגיל 13. המצב במקומות אחרים לא היה שונה. אם בת לא נישאה עד גיל 16 היא נחשבה ל'רווקה זקנה' או 'חָ'אנֶה מוֹנְדֶה' (תקועה בבית) ויש לכבוש אתה בחומץ ('תוֹרְשִׁישְׁ בּוֹגְזָרַאן'). צעירים חדלו לחזר אחריה ומיעדים אותה לבחור עני, לבעל מום או לזקן. המחנך העברי נפתלי אברהמוב הגיע בסוף שנות ה-20 של המאה שעברה להראת באפגניסטן כמורה והוא מתאר ביומנו ממראה עיניו: "נערות קטנות בנות 12 ו-13 מתחתנות עם גברים בני 25 שנה ומעלה, ולא אחת מהן זוכה להיות סבתא כשהיא בת 26 ובגיל 40 הן מגדלות נין על ברכיהן. עמנואל פילוסוף-פנחסוף מביא תיאור מצב בסמרקנד מראשית המאה ה-20: "אין עליהם גזירת רבנו גרשום לכן הם לוקחים שתי נשים ואפילו בתולות או נערות בנות עשר ואחת עשרה. גברים נשואים ומבוגרים בני חמישים וששים ומעלה לוקחים בתולות ונערות לא מבוגרות...אעפ"י שכל הגברים עושקים את הבתולות, אין ביניהם גילויי עריות, יחסם לאישה כשפחה שאין לה חופש" [גרג'י-עדות ביהוסף, דף סא, א-ב; תיאורי עמנואל, עמ' 61-60; יהושע-מאחורי מסך המשי (יומן נפתלי אברהמוב), עמ' 146; יהושע-מנדחי ישראל, עמ' 105, 144, 333, 396 (ה), 425-424. מזרחי-יהודי פרס, עמ' 91-84].
תופעת אירוסי תינוקות היו נפוצים. שני חברים או קרובי משפחה שנשותיהם בהיריון נהגו לומר 'אם ייוולד לי בן הייתי רוצה שיישא לאישה את בתך'. אירוסי ילדים וילדות רווח בעיקר בקרב אנוסי משהד, שחששו שבבוא היום יבוא מוסלמי ויבקש את ידה של בתם. כבר בינקותה של בתם הם חתמו אצל הקאדי על שטר אירוסין וכשהגיעה הילדה לבגרות ובא מוסלמי לבקש את ידה הציגו בפניו את שטר האירוסין בחתימת הקאדי. כשנולדה בת והאב היה עצוב, חבריו ניחמו אותו 'אל תדאג היא תהיה לבני'. אירוסין של ילדים וילדות בני 5-4 גרמו לכך שהם המשיכו לשחק מבלי שידעו שהם מאורסים. בגיל 10 גילו לה והיא הייתה מסתתרת מפני בן זוגה. נישואי קרובים רווחו מאוד, בדומה למנהגי המוסלמים, לרוב העדיפו בת אח או בת אחות וזאת מן הטעם שהרכוש המשפחתי לא יעבור למשפחה זרה. אין מתחשבים בדעת הבחור או הבחורה. רווח הפתגם "Dokhtar sol yak bar harf "mizaneh (לבנות מותר לפצות פה פעם בשנה). מוכר גם הביטוי: "Dokhtar harf mizaneh, harfesh yekiye" ("הבת מדברת, והמילה שלה היא אחת" - "כן!" לחתונה או להחלטה חשובה אחרת).
מעמדה הכלכלי וייחוסה של המשפחה הוא הקובע בבחירת זוגיות. בזמן החופה נהג החתן לדרוך על כף רגלה של הכלה כסימן לשעבוד שלה, אבל היו כלות שהתחכמו ודרכו ראשונות על כף רגלו של החתן. בכל שנות הנישואין הכלה תיקָרֵא בפי החמות Arus'-כלה' והורי האישה יקראו לחתן 'Damad-חתן'. הכלה פונה להורי בעלה בשם 'אבא' ו'אמא' ועליה לנהוג לפי הוראות החמות, שהיא בוחרת לה את שמלותיה והיא גם מתירה לה לצאת מפתח הבית.
לבוש נשים יהודיות ולבוש מוסלמיות
האישה היהודייה באפגניסטן הייתה מכוסה מכף רגל ועד ראש, אך פניה היו גלויות. לפני תהליך המודרניזציה של איראן, בגדיה של האישה כיסו את כל גופה ובצאתה מהבית התעטפה ב'צ'אדור' ((chadur וה'צ'אכצ'ול' (chakachul) - חצאית שחורה שההתפצלה למעין גרביים שהגיעו לכפות רגליה. מבעד ל'צ'אדור' כיסה צעיף שחור את פניה. מאז המהפכה האסלאמית הח'ומיניסטית באיראן בשנת 1979, חוקי המדינה חייבו את האישה לכסות את גופה ובצאתה מביתה עליה לעטות על עצמה 'צ'אדור'. בכל מקרה שיער ראשה חייב להיות מכוסה. כיסוי הראש נקרא בפרסית 'רוּסַרִי' (Roo-sari) והוא נהוג בקרב סטודנטיות ונשים בשירות הממשלתי. חוקי האסלאם מחייבים את האישה להתכסות ב'חיג'אב' (hijab - כיסוי מלא). אישה ללא כיסוי מלא תשלם קנס מירבי.
מספרים כי לאחר כיבוש בוכרה על-ידי הקומוניסטים, נשות בוכרה התארגנו ושרפו בפומבי את הרעלות כסמל לשחרור מהטרור שהשליטו הבעלים על נשותיהם בחסות האמיר או החאן. לאחר הטקס הזה רוב הנשים ששרפו את הרעלות נרצחו על ידי בעליהן או על-ידי אחיהן. המעבר מחברה שמרנית אסלאמית ויהודית לחברה קומוניסטית מתירנית, פתחה אופקים ואפיקים חדשים בפני הנשים, הם יכלו ללמוד בכל הרמות ולקבל משרות רמות, אך גם הביאה לערעור התא המשפחתי. בקלות יתירה אפשר היה להתגרש ולהינשא מחדש בנישואים אזרחיים.
ה'Sighe' – 'נישואין' זמניים
המהפכה האסלאמית הח'ומיניסטית האיראנית יצרה ציפיות בקרב הנשים באיראן שקיוו שמעמדן ישתפר עם סילוק השאה, אך עד מהרה חיכתה להן התפכחות מרה מחלומותיהן. בעיני חומייני אישה היא ייצור נחות פיסית, נפשית, מוסרית ואינטלקטואלית. בניגוד לנאומיו הפומביים, המפארים את תפקידה של האישה כאם לבנים גיבורים. בספרו 'הסבר הבעיה' הוא מייעד לאישה תפקיד של מספקת צרכיו המיניים של הגבר ולשם כך הוא הֶחיָה את מוסד ה-sighe – ה'נישואים הזמניים'), המקובל באסלאם השיעי, שלפיו ניתן שטר נישואין ללילה, לשבוע או קצת יותר, תמורת 'מוהר' לאבי הנערה ובהסכמתו, והיא פוקעת בתום הזמן שנקבע בינו ובין האישה הזמנית. אין זכויות מעבר לזמן שנקצב. האם זה מוהר או אתנן? מכאן ולהידרדרותה של הנערה, שאיבדה את בתוליה ואין איש חפץ בה, המרחק קצר.
חובת הצייתנות של האישה לבעלה היא ללא גבול, אין שוויון בין המינים והפוליגמיה מותרת. חומייני גם קבע שריבוי נשים, אינו עילה לגירושים. האסלאם מטיל מגבלות על לבושן של נשים, על חופש התנועה שלהן ועל יכולתן ליצור קשר עם גברים שאינם בני משפחתם. טיבן המדויק של המגבלות משתנה בין חברות מוסלמיות שונות ובין פוסקי הלכה שונים.
האישה היהודית באפגניסטן, בדומה למוסלמית, מיעטה לצאת מביתה מטעמי צניעות וקניות עשו בעיקר הגברים. האישה לבשה מכנסיים צבעוניים ארוכים ורחבים ומעליהם שמלה. ראשה היה מכוסה במטפחת צבעונית ובצאתה מן הבית הייתה מכוסה מכף רגל ועד ראש ברעלה בגוון שחור או כחול כהה. הנשים המוסלמיות לבשו burka שכיסתה גם את פניהן ונותרה רק רשת צפופה לנשימה ולראייה.
נשים יהודיות בפנים גלויות ובכיסוי ראש בחצר מגוריהן בעיר הראת.
האישה משמאל: מעשנת Ghalyon [ממשפחת הנארגילה]. מוזיאון האדם פאריס (1973)
גירושין ועגינות
יחסים עכורים גרמו לעתים רחוקות לגירושים באמירה פשוטה שלוש פעמים "טאלאק": "מגורשת – מגורשת – מגורשת".
בניגוד למוסלמים שיכלו לגרש ב"טאלאק" אצל יהודי המרחב האיראני ובקרב היהודים בכלל, הגירושין היו מחייבים כתיבת גט כהלכתו על-ידי סופר סת"ם מוסמך ובנוכחות דיינים. יחד עם זאת, במקרים של סכסוכים קשים, יהודים באיראן פנו לעיתים למג'לס (המועצה הדתית המקומית) או למוסדות שלטון מוסלמיים כדי לאכוף על הבעל מתן גט. ההשפעה הפרסית-שיעית בלטה מאוד במישור הכלכלי: הכתובה הייתה מסמך משפטי מחייב מאוד, ובדומה ל"מאהר" המוסלמי, היא כללה סכומים גבוהים שנועדו להרתיע את הבעל מגירושין פזיזים. במקרה של גירושין, הבעל היה מחויב לשלם לאישה את כל המפורט בכתובה, כולל נדוניה שהביאה מהבית, מה שלעיתים מנע גירושין בשל קושי כלכלי. בחברה היהודית-איראנית, גירושין נחשבו לפגם (בושה גדולה عيب)עבור שתי המשפחות. הקהילה הפעילה לחץ חברתי כבד לשלום בית, ולעיתים קרובות הגירושין התבצעו רק כמוצא אחרון.
בבריחה ההמונית של יהודי בוכרה בשנות ה-30 של המאה ה-20, היו גברים רבים שעברו את הגבול לאפגניסטן או לאיראן והותירו אחריהם אישה עגונה. יש שהגיעו לארץ-ישראל ונשאו אישה חדשה והולידו ילדים מהזיווג החדש בעוד שהותירו מאחוריהם אישה וילדים, לעתים ללא מפרנס. ר' חזקיה הכהן רבין (חיימוף) עשה רבות כדי לחלץ נשים מעגינותן. בשנת תרצ"א 1931, בדרכו לארץ, מצא בעיר הראת נשים שבעליהן התאסלמו וסרבו לגרש את נשיהם והרב רבין הצליח לשכנע את הגברים הסרבנים עד שהיו מוכנים לתת גט לנשים העגונות לאחר סירוב שנמשך שנים. תקופה מסוימת הוא שהה במשהד וניסה להנהיג גירושין, אבל האנוסים במשהד לא רצו לשמוע על גיטין והוא נאלץ לעזוב את משהד ולהגיע לטהראן. בטהראן, שבאותו זמן שהו בה בוכרים רבים, הוא גילה בזמן שהייתו שהגיטין אינם כשרים ויש חשש שהאישה תינשא לגבר אחר וילדיה שייוולדו מהזיווג הזה יהיו בבחינת 'ממזרים' והוא מצליח להסיר מכשול. בשנת 1991 בביקורי, כנציג מדינת ישראל בבוכרה, קבוצת נשים ביקשה את עזרתי להתיר אותן מעגינותן. הן היו נשים צעירות שגילן לא עלה על ארבעים. הן סיפרו כי שנה קודם הגיע לבוכרה הרב אשר ארנטרוי, שהקים יחד עם חבריו בית דין ארעי למתן גיטין. מאז לכתו אין להן תקוה. רבה של סמרקנד בראשית שנות ה-90 היה ר' שמעון שמעונוב, איש חב"ד שהצליח לשמור גם על מסורות עתיקות של קהילתו. הרב שמעונוב הוסמך לרבנות על-ידי הרב משה גסינסקי, רבה האשכנזי של סמרקנד, ועל-ידי הרב שקארוב, רב העדה הבוכרית. הוא נסע בין הקהילות של מרכז אסיה, מל ילדים והשיא זוגות כדת משה וישראל ומשימתו העיקרית הייתה לא להשאיר יהודייה עגונה. תהליך הגירושין הפורמלי בברית המועצות היה פשוט ומהיר בהיעדר רכוש. המוסלמים גירשו את נשיהם בשלוש אמירות: Talaq Talaq Talaq (מגורשת, מגורשת, מגורשת) לעתים הם התגרשו מאישה מתבגרת לטובת נשים צעירות יותר. היהודים הקימו בית דין מאולתר בהנהגתו של רב הקהילה, שבו ניתן גט כדת משה וישראל, או ויתרו על הגט והבעל נשא אישה נוספת על אשתו.
אנוסי משהד באיראן ובעקבותיהם יהודי אפגניסטן נמנעו בכל יכולתם ממתן גיטין מחשש שחטא הממזרות ידבק בהם בהעדר בית-דין ראוי. כותב על כך מולא יוסף גרג'י בספרו 'עדות ביהוסף':
"ומור זקני [מולא מרדכי גרג'י]... ומור אבי [מולא מתתיה גרג'י]... היו רבנים בעי"ת [בעיר תהלה] הראת ולא שמענו ולא ראינו לא ארוס שיגרש ארוסתו ולא איש שיתן גט לאשתו מרוב הצניעות."
באפגניסטן העדיפו חליצה על פני ייבום, למרות שהאישה לא שבה והתחתנה אחרי מות בעלה.
הציפיות לשיפור במצב האישה התבדו
ניסיון כושל לאמנציפציה של האישה עשה המלך האפגני הרפורמטור אמאן אללה ח'אן (1960-1892; מלך 1929-1919), שהלך בעקבות אתא טורק, אבי טורקיה החדשה שהוציא מחוץ לחוק את נוהג ריבוי הנשים, דאג לשוויון בחינוך בין המינים ושלח בנות טובים לטורקיה ללמוד ולהרחיב אופקים ולשמש מורות במערכת החינוך האפגנית. מחנכים מארצות המערב ומארץ ישראל הוזמנו לשמש מורים ולשנות את פני החברה. התגובות לכך היו קשות ביותר. הוא ציווה על הגברים ללבוש לבוש אירופי ועל הנשים ציווה להסיר את ה'בּוּרְקָה' (הרעלה שכיסתה אותן מכף רגל ועד ראש ורשת כיסתה את פניהן), בטענה שדווקא אישה המסתתרת מאחורי רעלה יכולה לנאוף מבלי שיזהו אותה בצאתה ובבואה מבית המאהב. הניסיון לשנות את פני החברה הביא לנפילתו של המלך שמצא מקלט באיטליה עד יום מותו.
האישה בארץ ישראל
העלייה לארץ בשנות ה-30 של המאה ה-20 ולפניה, שינו מאוד את חיי האישה שעלתה מהמרחב האיראני ובנותיה היו חשופות לנעשה סביבן. הן שמרו על הרבה ממנהגי העדה בחו"ל, אך לאחר עלייתם לישראל המשיכה החמות להציק לכלתה, אף שמעמדה הלך ונחלש לעומת חו"ל. בראשית עלייתם לארץ של יהודי משהד, נשים נשואות יצאו לעבוד מחוץ לבית בעוד שהבעל היה לעתים מובטל. הן לא רצו לקבל תמיכה של ועד העדה של יהודי משהד והעדיפו לעבוד כעובדות ניקיון או במכבסות. לא נמצא אף בעל מרוצה מעבודת אשתו מחוץ לבית, אולם הנשים יצאו לעבוד מרצונן. בראשית עלייתם לארץ של יהודי משהד, הקניות נעשו על-ידי הגברים וכשיצאו הנשים מחוץ לבית הן יצאו בקבוצות.
הסוציולוגית לאונורה קרמר מתארת בשנות ה-50 של המאה ה-20 טיפול בזוג צעיר – הוא בן 19 והיא בת 18. הבחור עלה מאפגניסטן והכלה עלתה מאיראן. החמות התערבה בכל דבר, לרבות בדמי המחיה, ובשלב מסוים דרשה מבנה לעזוב את אשתו ולבוא לגור אצלה. הצעירה רצתה להתגרש, אך חששה שגורלה יהיה כגורל אמה, שלפי המנהג בעדתם אין האישה שבה ומתחתנת עוד לעולם.
ככל שאנו מתקרבים לימינו, אנו מוצאים כי הרבה בנות הדור השני והשלישי הן עצמאיות, אקדמאיות בכל תחומי המדע ונושאות במשרות רמות. רבות מהן נישאות לגברים מעדות אחרות. השוויון המעמדי בין גברים ונשים הוא תהליך מתמשך, אך רואים כבר את פירותיו.
בן-ציון יהושע
ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי,
תגובות, הערות, הארות, והודעות
ג'וחא: אתם לא מכירים את טראמפ. הוא עובד עליכם ועל האיראנים. חכו בסבלנות עד סוף הקיץ ותראו כיצד איראן מתפוררת בלי מים וחשמל!
* *
באבל על מותה של דליה שחל אלמנתו של אריה שחל שניהם חברי גרעין "שדמות"
ממייסדי קיבוץ עין גדי שהותירו בו את חותמם במשך עשרות שנים
* אהוד היקר, תודה שפרסמת את המאמר על שבט לוי, ואת הזיכרון שלי מגבריאל מוקד ז"ל. אודה לך אם תפרסם את הסיפור "גם דודה אנה יפה".
התרשמתי מדבריו של יוסי אחימאיר, שבהם הוא מביע אכזבה מהממשלה באשר לנמיכות הקומה מול טראמפ (בניגוד לעמדתו הנחושה של בגין מול רייגן); באשר ליחס הסלחני כלפי הביריונות החרדית (קראתי שהם מתכוונים לסקול חילונים, כשיבוא המשיח!) וכן הוא מביע הסתייגות על דרך בחירת מבקר המדינה. יוסי אחימאיר הוא הוא בן נאמן לרוח חירות ההיסטורית. הוא גם מאוכזב על כך שנתניהו לא מפטר את היועצת המשפטית, כפי שפרס פיטר את היועץ בזמנו. בנושא הזה אני חלוק על יוסי אחימאיר – תפקידו של היועץ המשפטי הוא לשרת את הממלכה, ואם ראש הממשלה רוצה לפטר אותו/ אותה, מן הראוי לפעול לפי ההליך הקבוע בחוק.
שלך –
משה גרנות
אהוד: "הרוח ההיסטורית" של תנועת החירות היתה גם להתנפל ולנסות לעשות פוגרום בכנסת ישראל בירושלים בגלל הסכם השילומים עם גרמניה.
* אהוד יקר, השיר שלך משירי מתבגרים – מקסים.
תפרסם מהם עוד.
מיכל סנונית
* *
ארכיון הגיליונות המלא של "חדשות בן עזר"
מחפשים מאמר ישן? רוצים לקרוא גיליונות קודמים?
אתר האינטרנט החדש של אלי ארגון https://eliargon.com/
"חדשות בן עזר במרשתת" מאפשר לכם גישה נוחה, מהירה ומותאמת לנייד לכל הגיליונות שפורסמו מאז פברואר 2005 ועד היום.
1. ללא רישום: קריאה חופשית של כל הגיליונות ודפדוף בתוכן העניינים של המאמרים. העתקת קישור לכל מאמר ושיתופו לקוראים נוספים.
2. עם רישום (חינם): אפשרויות חיפוש מתקדמות לפי שם כותב/מחבר.
היכנסו עכשיו, קראו ושתפו עם חברים: https://hbe.mifgash.com
נשמח לקבל את תגובותיכם והצעותיכם.
שועלה
מבחר חדש משירתה של אסתר ראב (פתח-תקוה 1894 – טבעון 1981), שכונתה "המשוררת הארצישראלית הראשונה", וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.
בעריכת הלית ישורון
הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020
הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה (kibutz-poalim.co.il)
ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978
או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il
המחיר 59 שקלים לפני משלוח
אהוד: זה הספר היחיד משירי אסתר ראב הזמין כיום לרכישה.
הכרך "אסתר ראב / כל השירים" אזל מזה שנים רבות.
הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות
כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.
אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.
מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג
מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג
ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"
בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.
©
כל הזכויות שמורות
"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2182 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה עשרים למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית
המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום
פרופ' יוסי גלרון ב-Ohio State University
פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא
את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:
http://benezer.notlong.com
http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm
מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגל") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את אלפי הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.
http://benezer.notlong.com
http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm
מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגל") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את אלפי הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.
אל"מ (מיל') ד"ר משה בן דוד (בנדה): "...יוצאים מכלל זה 'חדשות בן עזר' והסופר הנידח, שהינם 'עופות די מוזרים' בביצה האינטלקטואלית המקומית, בהיותם חפים מכל שמץ של התקרנפות, תקינות פוליטית, אג'נדות מגדריות, אמוניות, חברתיות ופוליטיות – והתעקשותם לשחות נגד הזרם." ["חדשות בן עזר", 14.6.2021].
"שנה טובה אהוד, לך ולכל היקרים לך! מוריד בפניך את הכובע, על הכישרון, הנחישות וההתמדה כמו גם על עוז הרוח והיושר האינטלקטואלי. מי ייתן ותזכה לעוד הרבה שנים טובות ופוריות." ["חדשות בן עזר", 18.9.2023].
פינת המציאוֹת: חינם!
היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר
נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח
רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי
*
מסעות
כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!
עד כה נשלחו קבצים ל-70 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!
05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה
94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי.
*
היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל
אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!
וכן "מנחום גוטמן לאליאס ניומן" ו"נחום גוטמן, מאמר", ס"ה 53 עמ'
עד כה נשלחו קבצים ל-2,082 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,089 מנמעני המכתב העיתי.
*
את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".
עד כה נשלחו קבצים ל-2,692 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,
צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,
וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16.
עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!
עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,453 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.
אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!
עד כה נשלחו קבצים ל-106 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,636 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"
[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-107 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-77 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!
עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!
עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-42 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!
עד כה נשלחו קבצים ל-41 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-50 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"
עד כה נשלחו קבצים ל-39 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת "מחווה לאברהם שפירא", הערב נערך בבית אברהם שפירא ברחוב הרצל בפתח-תקווה בתאריך 18.12.2005 בהשתתפות ראובן ריבלין, מאיר פעיל, מרדכי נאור, חנוך ברטוב ואהוד בן עזר
עד כה נשלחו קבצים ל-1680 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים
עד כה נשלחו קבצים ל-16מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!
עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-64 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-35 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "הפרי האסור", שני שערי סיפורים!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!
ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"
סִפּוּרִים לִילָדִים
עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד" עם מאמרי ארנה גולן ומשה גרנות.
עד כה נשלחו קבצים ל-32 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!
עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הקובץ (171 עמ') "ידידי יצחק אורפז"!
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הקובץ "אורי שולביץ איננו"!
אורי שולביץ, יהודה אטלס, דני קרמן, אהוד בן עזר, ואחרים.
עד כה נשלחו קבצים ל-2182 מנמעני המכתב העיתי.
*
קישור לבלוג של דני קרמן המוקדש לאורי שולביץ:
https://dannykerman.com/2025/02/21/shulevitz
*
את צרופת הקובץ "יהושע קנז – דברי חברים"!
רות אלמוג, אהוד בן עזר. עזי שטרן. יפה ברלוביץ.
עד כה נשלחו קבצים ל-2182 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת "100 שנים לרצח ברנר" מתוך "חדשות בן עזר", גיליון מס' 1641 ביום 2.5.2021, במלאת 100 שנה לרציחתם בידי ערבים של הסופרים יוסף חיים ברנר, צבי שץ ויוסף לואידור ביום 2.5.1921.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת
יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).
מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-59 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
הרצאת עמנואל בן עזר, נכדו של יהודה ראב, על תולדות פתח-תקווה.
https://www.youtube.com/watch?v=h81I6XrtAag
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,647 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.
*
את צרופת החוברת "פפיטה האזרחי 1963"
עד כה נשלחו קבצים ל-2,295 מנמעני המכתב העיתי.
*
את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.
*
את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת ארנה גולן: הוויתור. אימי, זיכרונה לברכה, היתה צדקת גמורה. הדרמה השקטה בחייה של חלוצה וחברת קיבוץ.
עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-11מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-26מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,375 מנמעני המכתב העיתי
ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-10 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת דאוד אבו-יוסף.
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד לרומאן של עדי בן-עזר "אפרודיטה 25"!
Adi עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
שונות
את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").
עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
הבלוג של דני קרמן
https://dannykerman.com/2021/10/28/ehud_ben_ezer
דברים שעשיתי עם אודי – שירים למתבגרים
כולל חלק ניכר מהעטיפות ומהאיורים שעשה דני קרמן לספרי אהוד בן עזר
כדי להיכנס לבלוג יש ללחוץ אֶנטר ועכבר שמאלי
רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי
*
מסעות
כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!
עד כה נשלחו קבצים ל-70 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!
05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה
94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי.
*
היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל
אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!
וכן "מנחום גוטמן לאליאס ניומן" ו"נחום גוטמן, מאמר", ס"ה 53 עמ'
עד כה נשלחו קבצים ל-2,082 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,089 מנמעני המכתב העיתי.
*
את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".
עד כה נשלחו קבצים ל-2,692 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,
צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,
וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16.
עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!
עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,453 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.
אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!
עד כה נשלחו קבצים ל-106 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,636 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"
[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-107 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-77 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!
עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!
עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-42 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!
עד כה נשלחו קבצים ל-41 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-50 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"
עד כה נשלחו קבצים ל-39 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת "מחווה לאברהם שפירא", הערב נערך בבית אברהם שפירא ברחוב הרצל בפתח-תקווה בתאריך 18.12.2005 בהשתתפות ראובן ריבלין, מאיר פעיל, מרדכי נאור, חנוך ברטוב ואהוד בן עזר
עד כה נשלחו קבצים ל-1680 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים
עד כה נשלחו קבצים ל-16מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!
עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-64 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-35 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "הפרי האסור", שני שערי סיפורים!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!
ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"
סִפּוּרִים לִילָדִים
עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד" עם מאמרי ארנה גולן ומשה גרנות.
עד כה נשלחו קבצים ל-32 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!
עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הקובץ (171 עמ') "ידידי יצחק אורפז"!
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הקובץ "אורי שולביץ איננו"!
אורי שולביץ, יהודה אטלס, דני קרמן, אהוד בן עזר, ואחרים.
עד כה נשלחו קבצים ל-2182 מנמעני המכתב העיתי.
*
קישור לבלוג של דני קרמן המוקדש לאורי שולביץ:
https://dannykerman.com/2025/02/21/shulevitz
*
את צרופת הקובץ "יהושע קנז – דברי חברים"!
רות אלמוג, אהוד בן עזר. עזי שטרן. יפה ברלוביץ.
עד כה נשלחו קבצים ל-2182 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת "100 שנים לרצח ברנר" מתוך "חדשות בן עזר", גיליון מס' 1641 ביום 2.5.2021, במלאת 100 שנה לרציחתם בידי ערבים של הסופרים יוסף חיים ברנר, צבי שץ ויוסף לואידור ביום 2.5.1921.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת
יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).
מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-59 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
הרצאת עמנואל בן עזר, נכדו של יהודה ראב, על תולדות פתח-תקווה.
https://www.youtube.com/watch?v=h81I6XrtAag
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,647 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.
*
את צרופת החוברת "פפיטה האזרחי 1963"
עד כה נשלחו קבצים ל-2,295 מנמעני המכתב העיתי.
*
את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.
*
את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת ארנה גולן: הוויתור. אימי, זיכרונה לברכה, היתה צדקת גמורה. הדרמה השקטה בחייה של חלוצה וחברת קיבוץ.
עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-11מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-26מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,375 מנמעני המכתב העיתי
ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-10 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת דאוד אבו-יוסף.
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד לרומאן של עדי בן-עזר "אפרודיטה 25"!
Adi עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
שונות
את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").
עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
הבלוג של דני קרמן
https://dannykerman.com/2021/10/28/ehud_ben_ezer
דברים שעשיתי עם אודי – שירים למתבגרים
כולל חלק ניכר מהעטיפות ומהאיורים שעשה דני קרמן לספרי אהוד בן עזר
כדי להיכנס לבלוג יש ללחוץ אֶנטר ועכבר שמאלי
ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד.
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר.
עד כה נשלחו קבצים חינם ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ PDFחינם
עד כה נשלחו קבצים ל-2,253 נמעני המכתב העיתי
ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.
הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!
📑 בגיליון:
- אל"מ (מיל') משה בן דוד (בנדה): רחפני הנפץ אינם עפים מעצמם
- מוטי ברגר: בין כפייה להבנה: אתגר הגיוס החרדי
- עמנואל בן סבו: 1. ההורים השכולים השקופים, הדחויים, המושתקים
- עמנואל בן סבו: 2. קולמוס הנפש ועט הנשמה
- אורי הייטנר: 1. שגיאתי הגדולה
- אורי הייטנר: 2. צרור הערות 10.6.26
- רוֹן גֵּרָא: בְּמוֹתוֹ
- משה גרנות: גם דודה אנה יפה
- עקיבא נוף: קפיץ
- אהוד בן עזר: 50 שירי מתבגרים
- נעמן כהן: הפרשנים
- בן-ציון יהושע: מעמד האישה במרחב האיראני
- ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי,: תגובות, הערות, הארות, והודעות
- שאר הגליון