אילו הייתי היום חבר-כנסת, איני יודע אם הייתי תומך בהצעת "חוק יסוד: לימוד תורה", שעליה אמר היוזם ח"כ משה גפני, כי "לימוד התורה היה מה שהחזיק במשך אלפי שנים את העם היהודי, זה היה המיקלט של העם בכל התקופות."
המשמעת הקואליציונית – שיש לה ערך כשלעצמו – בוודאי היתה מכתיבה לי את הצבעתי, בניגוד לספקותיי. עם זאת, שני ח"כים מהליכוד הצביעו נגד, בניגוד לעמדת הסיעה, אולי בידיעה שלא יכשילו את העברת החוק ולא יביכו את הקואליציה. לעיתים, במצב כזה, יש לאפשר לח"כ להצביע לפי מצפונו.
אני מסכים עם דברי נופת-הצופים של ח"כ גפני. אלא שמאחורי כל חקיקה, מעבר למילים היפות, מעבר לתורה, מסתתר הקמח, וזה העיקר. לפי ההצעה, המדינה תכיר במי שמקבלים על עצמם להתמסר ללימוד תורה לתקופה ארוכה, כמי שמשרתים שירות משמעותי למדינה ולעם היהודי.
משמעות הדבר – תקציבים. משמעות הדבר – השוואה בין תרומתם של לומדי התורה לבין זו של המשרתים בצה"ל ובכוחות הביטחון. ואני, שתומך בלימוד תורה ולא רק בישיבות, אומר לחרדים ולאלה שנכנעים לגחמותיהם – עד כאן!
בהתקרב מועד הבחירות, סיעות המיעוט בקואליציה, ובמיוחד החרדיות, עושות הכול על מנת לקטוף הישגים-תקציבים, תוך ניצול הלחץ הגובר בסיעה המובילה בגוש, הליכוד. במצב עניינים זה, קל יותר לסחוט אותה בחקיקה דתית, ולהתנות זאת בשלימות הקואליציה. בכך החרדים ממאיסים עצמם עוד יותר על הציבור החילוני והמסורתי, שהליכוד הוא ביתו הטבעי.
בניגוד למה שהיה בגלות בת אלפיים שנה של העם היהודי, שונה המצב במדינה היהודית. עם כל חשיבות האמונה והתפילות – תעוזת לובשי המדים, לחימתם, הקרבתם, גבורתם, היא שמבטיחה כבר 78 שנה את עצם שרידות המדינה.
הנכד שלי, חילוני גמור, ששירת שנתיים בלחימה ברצועת עזה, סיכן חייו, שראה חללים ופצועים, הרס ודמים, הוא וחבריו הם המקלט (כביטויו של גפני) של העם היושב בציון: חילונים כמו חרדים. יש ביניהם יודעי תורה, ישנם בורים במנהגי היהדות. זה לא גרע כהוא-זה ממסירותם ואהבתם למולדתם, לעמם. הם המאפשרים ביטחון ושקט לשוכני הת"תים.
במיוחד בימים אלה, כשהמדינה נלחמת נגד מבקשי נפשה, ההשוואה בין תרומת לומדי התורה לבין לוחמי צה"ל, איננה מתקבלת על הדעת.
לו לפחות היו מציעי החוק דורשים להקנות לציבור שלהם, תלמידי הישיבות, לימודי ליבה, להכיר את החיים שמעבר לדפי הספר ומעבר לספסלי הישיבה. ב"ה איננו עוד בגלות. רוב העם היהודי שוכן במדינתו העצמאית. מן הראוי שראשי החרדים יכירו בכך. חלף זמנם של השטעטלים בישראל המודרנית.
כן, הייתי שמח לו בבתי-הספר החילוניים יקנו לתלמידים לימודי ליבה יהודיים. מה יודעים התלמידים בתל-אביב, ברמת-השרון ובחלק מן הקיבוצים על התנ"ך, התלמוד והגמרא?
מה פלא אפוא, שתופעת ההשתמטות משירות צבאי איננה רק נחלת הציבור החרדי, היא פושה גם בציבור החילוני, באין חינוך על ערכים יהודיים המייחדים אותנו משאר העמים. הייתי מציע אפוא להסיט תקציבים מאלה שבלאו תורתם אומנותם, לאלה הבורים, שאין מי שיקנה להם את מסורת ומורשת הדורות של עמם, של עצם היותם יהודים.
לא רק בחקיקה סחטנית מרחיקים עצמם החרדים משאר חלקי העם, מהמכירים בערך של לימוד התורה. הם ממאיסים עצמם על רוב הציבור בהפגנותיהם הפרועות. נכון, מדובר בקיצוני העדה, אבל למה מחשים מנהיגי הסיעות החרדיות, נמנעים מלגנותם?
עימותים אלימים עם שוטרים, חסימות כבישים, הסתערות על בתי שופטים – האין פרעות אלה בבחינת חילול תורה? שחולה לא יוכל להגיע לבית חולים, שיולדת לא תוכל להגיע לבית שיולדות, חייל שלא יוכל להגיע בזמן ליחידתו – מותר להתפרע ולהשבית תורה?
כמו בהפגנות קפלן רוויות השנאה, גם בהפגנות האלימות של החרדים הגיעו מים עד נפש. הגענו לקצה הסובלנות בכניעה לסחטנות שכופה המיעוט החרדי על הרוב החילוני והמסורתי.
לצד "חוק יסוד: לימוד תורה", יש לחוקק חוק המזכיר לחרדים שהם אזרחי ישראל וכפופים לחוקיה. שאם לא כן, תוכל המדינה להטיל עליהם סנקציות כלכליות – הפסקת תקציבים ותמיכות, ובנוסף, מתן הגנה לצעירים חרדיים שאכן מתגייסים, בלימה בכוח של כל ניסיון לשבש את החיים במדינת ישראל.
בסופו של דבר, לימוד תורה במתינות – גם בבתי ספר חילוניים – אין דבר טוב ממנו.
עמנואל בן סבו
1. מבצר ההבלים
מדינת ישראל של אחרי טבח שבת שמחת תורה היא מדינה אחרת, הטלטלה העזה, האסון הנורא, השבר והחורבן הולידו את התחייה והתקומה, העוז והעוצמה.
הרוח היהודית-ישראלית שניעורה באחת, רוח הגבורה, רוח ההקרבה, רוח "עם ישראל חי" ורוח "שמע ישראל", רוח ההתקפה וההגנה, רוח ה-יחד היהודי הישראלי.
מלחמת חרבות ברזל-התקומה, עצרה, במחיר נורא וכואב, את כמעט מלחמת האחים, המרי האזרחי, פירוק הצבא, הפגיעה בחוסן הלאומי, הסדק שהתרחב עד כדי סכנה להתפלגות למדינת יהודה ומדינת ישראל.
אחרי טבח שבת שמחת תורה, נדמה היה לרגע כי להבות האש הפילוג, השיסוי, ההסתה, השנאה והאיבה, ירדו, נדמה היה כי שיח הגרדומים והתיעוב האישי יתמתנו, נדמה היה כי הטבח של האחים והאחיות ישיב אותנו למקומנו הטבעי, "אחים אנחנו".
אכן חלק גדול מהציבור במדינת ישראל היהודית דמוקרטית בחר בהנמכת לשונות האש ומיתון השיח, רק חלק.
השוליים הסהרוריים, חסרי האחריות והמופקרים, אשר כבשו את המרכז, שבו לסורם, שבו להבעיר את מדורות השנאה, מדורות ההסתה, מדורות הפילוג והשיסוי.
בעיצומה של מלחמה בשבע חזיתות, בעיצומם של ימי שכול, אלמון ויתמות, ימי תפילות להחלמת הפצועים בגוף ובנפש, ימי שינוי גבולות מדינת ישראל, שינוי מעמדה של ישראל במזרח התיכון, בעולם כולו.
ימים של ניצחונות של אריות האומה בכל החזיתות, ימים של קבלת החלטות היסטוריות, נותרו עדיין המדכדכים, המקטינים, המצמצמים, זורעי מורך הלב ומורידי המוראל הלאומי.
והם, מנותקים מרוב העם, מנותקים מהמציאות, לוקים בעיוורון מובנה, עיוורון מרצון, עסוקים, מדעת או שלא מדעת, בהענקת כותרות וציטוטים למשמרות המהפכה ולשאר ארגוני הטרור והאנטישמים בעולם, מבקשי השמדתו של העם היהודי והשמדת מדינת ישראל.
דוגמה לנתק מהמציאות והאמת, הוא נושא כיבוש רכס הבופור, דפי המסרים אותם מצטטים תועמלנים במסווה של עיתונאים ופרשנים, סיפרו על סיכון חיי חיילי צה"ל כדי להצטלם על סמל.
לו אספנו את אוסף פטפוטי הסרק, הלעג והבוז, דברי השטות והזלזול, לו צברנו אותם למקום אחד, ניתן היה להקים מהם את מבצר ההבלים, להניף בראשו את דגל הבינוניות, לצד דגל היוהרה והניתוק.
מביש ומביך היה לשמוע ולראות את האלופים במיל', פרשני תקשורת, המלאים בעצמם, הידענים המצליחים לטעות בכל תחזית, פרשנות והסבר על המתרחש.
עצוב, בעיקר מעורר רחמים, היה לראות ולשמוע את הטועים כמעט תמיד, מתווכים לציבור בישראל את כיבוש כוחותינו הגיבורים, את רכס הבופור, החולש על מרחבים נרחבים בדרום לבנון ואצבע הגליל.
הבופור שהיה לסמל, שנכבש במחיר כואב של לוחמי צה"ל לפני 44 שנים, נכבש על ידי לוחמי צה"ל וקיתונות הלעג והבוז, ההקטנה והבוז עלו על גדותיהם, פרצו את חומות המבצר הצלבני והפכו את הכיבוש למשל ולשנינה.
"לא היו מחבלי חיזבאללה בבופור ולא נמצאו שם אמצעי לחימה," "לא כובשים סמל," "בסדר, חזרנו לבופור, אבל לשם מה?" "בסך הכל השג טקטי," " אני מסרב להצטרף לחגיגות," "אתר צלבני לא חשוב."
שבוע ימים של תעמולה שקרית, תעמולה מדכדכת, תעמולה של החלשה, שבוע של לעג ובוז על דבריו של ראש הממשלה, על דברי שר הביטחון, על דברי הרמטכ"ל.
ואז התייצב דובר צה"ל מול האומה והוכיח שוב עד כמה מנותקים אדוני הארץ, היהירים, התועמלנים, המדכדכים, המחלישים.
כה אמר דובר צה"ל אפי דפרין, שבוע אחרי כיבוש הבופור:
"לפני כשבוע יצאנו למבצע לכיבוש רכס הבופור. חשוב לי להסביר לכם, למה יצאנו למבצע הזה? הבופור הוא נכס גאוגרפי ממנו חיזבאללה שיגר כ-400 טילים לעבר יישובי הצפון. הוא מרוחק רק שישה קילומטרים מהמושבה מטולה. כעת אני רוצה להציג לכם פרטים אותם לא יכולנו לפרסם עד כה. בימים האחרונים, פיקוד הצפון-בהובלת אוגדה 36 ובהכוונת אמ"ן – פועלים להשמדת תשתית תת-קרקעית מרכזית של חיזבאללה במרחב רכס הבופור. מדובר ברשת תת-קרקעית המורכבת ממספר מפלסים שנחצבו עמוק בתוך הקרקע הסלעית. הרשת כולה נבנתה במימון ותכנון מלא של משטר הטרור האיראני, מעל לעשור.
"התוואי שימש כמתחם תת-קרקעי מרכזי למיספר מטרות. הוא שימש כמרכז פיקוד ושליטה משמעותי, בו שהו מאות פעילי חיזבאללה. ממנו הם ניהלו את הלחימה, והוציאו לפועל מתווה טרור, גם בלחימה הנוכחית. בנוסף, המתחם שימש לאחסנת אמל"ח ואמצעי לחימה. מאות מחבלי חיזבאללה ששהו בו, והרגישו בו בטוחים, נמלטו עם ההתקפה על רכס הבופור.
"זוהי תשתית תת-קרקעית גדולה ומסועפת, שנדרש להשמיד בתמרון קרקעי, תיכננו את הפעולה במשך זמן רב, וחיכינו להזדמנות המבצעית המתאימה כדי לבצע אותה. המתחם נתקף מהאוויר מיספר פעמים, וכעת, בפעולה קרקעית, אנחנו פועלים להשמידו. כוחותינו הפתיעו את האוייב, הם הגיעו בתחבולה מכיוון לא צפוי, בסיוע של תקיפות עצימות של חיל האוויר. הפעולה הנוכחית היא צעד נוסף בכתישת היכולות של חיזבאללה על כלל ממדיו. גם ברגעים אלו, כוחותינו ממשיכים לפעול במרחב הרכס ומשמידים את תשתיות הטרור."
ואף אחד מהמדכדכים, מהתועמלנים, מהמחלישים, מהלועגים, מהיהירים, מהלשעברים, מבעלי הדרגות, מראשי זרועות הביטחון, מראשי ממשלה, שרי ביטחון ורמטכ"לים, אף אחד מהם לא הרכין ראשו, השפיל מבטו וביקש סליחה, סליחה מהלוחמים הגיבורים, סליחה מצמרת הצבא, סליחה מהנהגת המדינה, סליחה מהאזרחים, סליחה.
בפעם הבאה, כשאתם שומעים את האנשים המנותקים הללו, המדכדכים והמחלישים, תזכרו את הבופור, את גבורת הלוחמים.
עמנואל בן סבו
2. תמונות הניצחון
בספרייה המעוצבת שניצבה בלב סלון הבית בבית שאן, בלטו שתי סדרות של ספרים, אנציקלופדיה לילדים בכריכות בצבע ירוק עם ציורים מרהיבים ואלבומי הניצחון של מלחמת ששת הימים עם העטיפה הקטיפתית הכחולה.
בספרייה שבלב הסלון היו ספרים רבים נוספים, ברם, שתי סדרות אלה היו הספרים הנקראים ביותר בביתנו.
נזכרתי בספריית ילדותי כשהרהרתי אודות אלבומי הניצחון שלא יצאו מאז מלחמת ששת הימים, נזכרתי וחשבתי על תמונות הניצחון של אחרי תבוסת טבח שבת שמחת תורה, נזכרתי כי ראיתי את תמונת החתן, יוסף חיים אשר, גיבור ישראל, אשר נפצע באורח אנוש בבארי ביום הטבח ועתה רוקד עם קביים ורגל אחת ביום חתונתו וביום שמחת ליבו.
אלבום הניצחון של מלחמת התקומה גדוש בניצחונות גדולים וקטנים, מזהירים ומרגשים, תמונות של אריות האומה שפשטו את אדרת התבוסה ולבשו את אדרת הניצחון, בדרכם להשיב את כבוד ישראל, את החטופים ולבוא חשבון עם אנשי התועבה.
תמונות תמונות של מגש הזהב, גיבורי הנצח שייכונו לעד בהיכל התהילה ויהיו חלק מסיפור תחיית העם היהודי, עזי הרוח וגיבורי החיל, בדרכם האחרונה.
תמונות הניצחון של עם ישראל מנער ועד זקן מלווים בשורות שורות של מניפי דגלי ישראל את משפחות ואוהבי החללים, מרכינים ראשם וגוום השחוח מתרומם לצד מילות הקודש הנאמרות בהספדים.
תמונות תמונות של פצועים הנאחזים בחיים, המנצחים בכל יום את מלאך המוות, את הייאוש, את הנפילה לתהומות, למרה השחורה, הפצועים שחוט השערה הפריד בינם לבין העולם הבא, והם מנצחים בכל יום, בכל שעה, בכל רגע.
תמונות תמונות של אלמנות המוצאות נחמה בחתונה נוספת, יתומים המתרפקים על ברכי האב החדש, זוכרים ונוצרים את אביהם שהלך מבלי שוב.
תמונות תמונות של תקווה גדולה, של תעצומות, של צמיחה מתוך השבר, של בנייה מתוך החורבן, של חיים.
תמונות תמונות של קהילות חרבות המשקמות את הריסות חייהם, הנוטעות עף, בונות בית, קול תינוקות מתנגן בשבילי היישובים שחרבו.
תמונות תמונות של זיכרון וגעגוע, תקווה ואמונה, תמונות ניצחון של עם מיוחד שניער את אפר החורבן והתמסר לשיקום הריסות חייו.
בספרייה שבמרכז סלון ביתי אין אלבומי ניצחון, פיניתי את המדף העליון להציב בו את תמונות הניצחון של החיים והמתים, המתמודדים והזוכרים, הנאחזים באור, החיים בתקווה, מדף שלם של הפסיפס האנושי-היהודי-ישראלי, מדף שלם של רוח גדולה, הרוח היהודית-ישראלית, רוח התחייה המנשבת במלא עוזה מאז טבח שבת שמחת תורה, רוח הניצחון.
תמונות הניצחון הן תמונות ההתכנסות היהודית–ישראלית, הן הגשרים הנבנים בחברה הישראלית אשר כפסע היה מהרחבת הסדקים והשסעים, תמונות הניצחון הן של יוסף חיים אשר שדבק ובחר בחיים, הן של כל מי שאוחזים בתקווה וב-יחד היהודי ישראלי, של כל בטוחים כי עם ישראל חי, של כל הבטוחים כי נצח ישראל לא ישקר, של דור התחייה והתקומה.
עמנואל בן סבו
מוטי הרכבי
תיחכום איראני
5 ימים עברו מהסבב האחרון עם איראן וראה איזה פלא. החיזבאלה קיבל הוראה מאיראן והפסיק לירות לכיוון יישובי הצפון. ובמקביל צה״ל הפסיק להפציץ בדחאייה. צהל עדיין מגביר את הפעילות ומפרק את החיזבאלה בדרום לבנון כולל צור, ואיראן ,למרות דברי הרהב שותקת.
יש לי שאלה לנאורים והחכמים מאוד מהשמאל, אני מתכוון לאלו שמספרים לנו ללא הפסקה כמה האיראנים מתוחכמים. אולי תסבירו לי, לביביסט שלא מבין בתחכום האיראני. האם לא היה יותר הגיוני להגיד לחיזבאללה להפסיק לירות ליישובי הצפון עוד לפני הסבב. לו הפסיק החיזבאללה את האש לפני הסבב. המצב היה ממש זהה למצב שיש היום. אבל כידוע בסבב הנוכחי, ישראל ירטה את כל הטילים ולא היה שום נזק אמיתי בישראל, ואילו באיראן, ישראל פוצצה את מערכות ההגנה האוויריות החדשות, 9 במספר, שעלו מיליונים, ומפעל הפטרוכימיה, זה שנותר עדיין לא מפורק מהפעם הקודמת.
ובנוסף האיראנים לא היו צריכים לעבור את ההשפלה ולילל לאמריקאים שיעצרו את ישראל.
״ההרתעה״ האיראנית התגלתה במערומיה במבצע עם כלביא ושאגת האריה.
״הרתעה האיראנית״ שקיבלה עידוד מהערוצים שוב התגלתה כנמר של נייר מקומט.
הסבב כולו היה כישלון צורב איראני, אבל אני סומך על הערוצים שישיגו עבור האיראנים תמונת ניצחון.
באותה הזדמנות אשמח גם לקבל הסבר על התיחכום האיראני בנושא דרום לבנון. בהפסקת הנשק, צה"ל נשאר מעבר לגבול רק ב-5 נקודות, כל דרום לבנון היה עדיין בידי החיזבאללה. האיראנים הורו לחיזבאללה לירות, והתוצאה צה"ל שולט על כל דרום לבנון דרומית לליטאני. כ-1.2 מיליון פליטים שיעים וצה"ל מפרק בשיטתיות את כל הכפרים מדרום לליטאני וחלק גם צפונית לליטאני כולל הבופור ומפקדת הענק של חיזבאללה מתחת לבופור.
במילים אחרות האיראנים גרמו לאובדן דרום לבנון ול-1.2 מיליון פליטים שיעים. לבנון. אני מניח שיבוא איזה לשעבר באחד הערוצים ויגיד לי. אתה מדבר עברית, אתה לא מבין ערבית. זהו ניצחון אדיר של השיעים. השיעים אוהבים להיות פליטים, השיעים אוהבים שהורסים להם את הבתים.
תשובתי בעברית. מאחל לחיזבאללה ולאיראן עוד הרבה הצלחות כאלה. ובאשר ללשעברים ש״יודעים ערבית״ – לא מאחל לעם ישראל גנרלים כאלה.
בעוד אני כותב דברים אלה יש כבר יומיים של תקיפות אמריקאיות באיראן, ומסתבר שאפילו ״התיחכום האיראני״ למד משהו. תוקפים את כווית, סעודיה, האמירויות, בחריין, עומאן, אפילו את ירדן. את מי לא???? את ישראל!
מוטי הרכבי
ד"ר רון בריימן
שוב אותה שגיאה חמורה
הבחירות הקרבות אינן בין ימין לבין שמאל, אלא בין משרתים לבין משתמטים. צד אחד בהן הוא הציונים המשרתים – בסדיר ובמילואים – ומשפחותיהם, ואילו הצד האחר הוא מי שאינם משרתים ושאינם עובדים.
בעניין המשרתים חשוב להדגיש שהמטרה צריכה להיות שוויון לכולם: שירות חובה בן 3 שנים ובאותה משכורת לבנים ובנות, ימנים ושמאלנים, חילונים ודתיים וחרדים, נח"לאים ותלמידי ישיבות ההסדר, יהודים ושאינם יהודים (למעט שירות אזרחי לערבים, במקום צבאי). כולם!
אין צורך בחוק גיוס חדש. החוק הקיים מתייחס לכולם. חוק התועבה שאליו חותר ראש הממשלה כאתנן לשותפיו הלא-טבעיים והלא-ציונים הוא מיותר ופסול. אל לו לראש הממשלה להמשיך בריצוי הסחטנים הכוחניים. לא על הדרך הזו תהיה תפארתו. המשך בדרך זו יוביל בהכרח לכישלונו בבחירות. האם ראש הממשלה בוחר בדרך של תמות נפשי עם חרדים?
ומנגד, לפלגות הרל"ביסטים גדולים חקרי לב. הם אינם מתעלים לגודל השעה, אלא מתקוטטים בינם לבין עצמם, תוך התעלמות מהמציאות. יתר על כן, המצע שהם מציגים הוא שנאתם לנתניהו, אשר עולה אפילו על איבתם לחרדים. המצע הוא בן 3 מילים בלבד: רק לא ביבי! הם חוזרים על שגיאתם החמורה מן העבר ודוחקים את נתניהו לזרועות החרדים. הן ראש הרל"ביסטים – יהיה אשר יהיה – והן ראש הממשלה חייבים להתחייב מראש לקבל את דין הבוחר ולכהן זה בממשלתו של זה, כפי שיקבעו הבוחרים.
מה שהציבור – או לפחות 70-80% ממנו – רוצה כתוצאה מבחירות 2026 הוא ממשלה ציונית, בלי מי שאינם ציונים ושאינם משרתים, ובהשתתפותם הבלעדית של הציונים והמשרתים, מ"ימין" ומ"שמאל". הציבור מאס הן ב"ימין על מלא" (ובעידוד מסוכן של פורעים יהודים ביהודה ובשומרון) והן ב"שמאל על מלא" (ובהשוואות מקוממות בין תהליכים בישראל לבין תהליכים באירופה מלפני כ-90 שנים). הציבור אינו רוצה בחירות נוספות, שאף הן לא תסלקנה את התיקו הנצחי מחיינו. הציבור שואף לעבודת שיקום משותפת של כל הכוחות החיוביים והחרוצים.
מה שהציבור – או לפחות 70-80% ממנו – רוצה כתוצאה מבחירות 2026 הוא ממשלה עם שרים ראויים ומתאימים לתפקידיהם, ולא שרים אטומים ומתלהמים. השרים הדרושים הם כאלה שאינם מזלזלים באזרחי ישראל ושאינם אטומים לרגשותיהם, לצרכיהם, למכאוביהם. הדחיינות האינסופית של מתן הסיוע ליישובים ולתושבים הפגועים בצפון וההיעדרות המבישה של שרים רבים מהדיון המכריע בנושא זה הן תעודת עניות לממשלת ישראל. הסיוע היה צריך להינתן מזמן, ולא בעוד שנתיים.
מה שהציבור – או לפחות 70-80% ממנו – רוצה כתוצאה מבחירות 2026 הוא ממשלה עם שרים רגישים ודוברי אמת. הציבור מאס בהבטחות סרק נוסח "שלום" ו"מזרח תיכון חדש" מבית מדרשם של שמעון פרס ומרעיו האוסלואידים, ומאס גם בהתלהמות מוגזמת וחסרת בסיס בנוסח "ניצחון מוחלט".
מה שהציבור – או לפחות 70-80% ממנו – רוצה כתוצאה מבחירות 2026 הוא ממשלה עם שרים רגישים ודוברי אמת, וכאלה יש לא מעטים. לדוגמא: יולי אדלשטיין, בני גנץ, יועז הנדל, חילי טרופר, דדי שמחי ועוד. למרות שלפי שעה לא נראה שמתגבשת מתוכם קבוצה העוברת את אחוז החסימה, יש עוד זמן רב עד הבחירות, וגיבוש רשימה ראויה מבין אנשים מסוג זה עשוי להביא להקמתה של ממשלה כמתואר לעיל.
ד"ר רון בריימן היה יו"ר חוג הפרופסורים לחוסן לאומי.
אורי הייטנר
1. שליחותו של יוּסף חדאד
יש בתוכנו אנשים הסולדים מכל גילוי של פטריוטיות ישראלית. "זיקפה לאומית" הם מכנים זאת בבוז מתנשא.
מה שמעורר את סלידתם במיוחד, הוא פטריוטיות ישראלית של ערבים-ישראלים. תופעה זו מוציאה מהם את הגזען הקטן שבתוכם. מבחינתם הוא "ערבי מחמד", "משת"פ". משת"פ? הם מוציאים שם רע לחוסר המודעות העצמית. משליכים עליו את הסטייה שלהם.
יוסף חדאד הוא ערבי ישראלי פטריוט. הוא פטריוט ישראלי. הוא פטריוט ערבי. הוא פטריוט ערבי-ישראלי. הוא מודל של הכמיהה להשתלבות ערביי ישראל במדינה. ואלה שנושאים את דגל ה"שותפות-ישראלית-ערבית" מתעבים אותו, כי הם רוצים שותפות רק עם ערבים אנטי ישראלים.
יוסף חדאד הוא ערבי נוצרי, יליד חיפה, שגדל בנצרת, התגייס לצה"ל, לחם ופיקד בגולני, נפצע קשה במלחמת לבנון השנייה ומאז החלמתו מקדיש את חייו לשתי משימות גדולות: השתלבות ערביי ישראל בכל מערכות החיים במדינה והסברה ישראלית בחו"ל. הוא גדול המסבירים שלנו, בכישרון, בחוכמה, בכושר ביטוי יוצא דופן בעברית, ערבית ואנגלית, בנחישות ובאומץ, בהתמדה וביסודיות.
את סיפורו ואת תפיסתו הוא מציג בספרו "תנו לי להסביר", שיצא לאור לפני שנה וחצי והשבוע קראתי אותו.
הספר קריא מאוד, זורם, רהוט ומלווה בהומור.
יוסף פותח את הספר בבית החולים, בחודשים הארוכים של אשפוזו אחרי הפציעה; חודשי ההחלמה והשיקום. הוא תהה מדוע דווקא הוא שרד במלחמה שבה איבד חברים רבים לנשק, מפקדים וחייל שלו. מתוך אותה תהיה, נוצקה שליחות חייו.
"כל דבר שעברתי במסע שלי עד כה – מהילדות בנצרת, דרך מגרש הכדורגל בקריית אליעזר, ההתנדבות לצבא, השירות בגולני, המלחמה, הפציעה והשיקום הארוך ועד מסע ההסברה – הוביל אותי להבין שיש לי שליחות: לשנות, להשפיע, להביא קול אחר, כזה שלא היה במדינה עד היום אבל הגיע הזמן שיהיה. אני מאמין שכנראה זאת הסיבה ששרדתי, כדי להיות בין אלה שסוללים כאן דרך ומעצבים מחדש את המדינה ואת החברה הישראלית, מבפנים ומבחוץ. מבפנים דרך שותפות אמת ובניית גשר בין יהודים וערבים-ישראלים, ומבחוץ דרך הסברה חזקה, משפיעה ומנצחת. שתי החזיתות האלה, החברתית וההסברתית, הן קריטיות לעתידה של מדינת ישראל. אם יש לי שליחות בעולם, שבגללה אני חי, אני מאמין שהיא להשפיע בשתי החזיתות." (ע' 9).
ואכן, שתי החזיתות הללו הן עולמו, הן מרכז חייו, הן שליחותו.
כאדם לאומי, אני יכול להבין אנשים לאומיים בני עמים אחרים ואף אויבים. את רגשות התיעוב, הסלידה והבוז העמוק שיש לי כלפי עופר כסיף, איני חש כלפי אחמד טיבי, איימן עודה והח"כים הערבים. הם ערבים, הם לאומיים, גם כשאני מתנגד להם, אני יכול לכבד אותם, בניגוד לעופר כסיף שמבחינתי הוא פחות מסמרטוט, ואני ממהר להתנצל בפני ציבור הסמרטוטים על ההשוואה.
לא הייתי מעריך כל כך את יוסף חדאד, אלמלא היה ערבי לאומי, פטריוט ערבי; אלמלא היה ערבי גאה, שהפטריוטיות שלו היא כאזרח ישראלי וכבן העם הערבי כאחד. "אני גאה להיות ערבי וגאה להיות ישראלי" (ע' 11). "חשוב לי לציין, לעולם לא חשבתי להתגייר. אני אוהב את הדת שלי ואני אוהב את הזהויות שלי, זו הערבית וזו הישראלית. במקביל, אני מכבד את הזהויות ואת הדתות של האחרים ושמח שאני מכיר אותן. אני לא רוצה לערבב בין דתות, זאת לא המטרה שלי, ואני חושב שרוב האנשים מכל הדתות לא מעוניינים בכך. אבל אני רוצה להכיר את התרבות ואת המסורת של האחרים ושהם יכירו את אלה שלי. זאת הדרך לגשר על פערים. עצם העובדה שאני מכיר את התרבויות הנוצרית, המוסלמית, הדרוזית והיהודית עזרה לי לא פעם לגשר על פערים ולהבין את האנשים שמולי." (ע' 19).
ההתייחסות השלילית אליו מצד יהודים שאינם מוכנים לקבל ערבי ישראלי שהוא פטריוט ישראלי נגועה בגזענות. הם אוהבים את הערבי רק כאנטי ישראלי. הם בזים לערבי שמסרב לצעוד בסך על פי הליהוק שלהם. חדאד מודע לכך ואומר את הדברים במישרין. "קולות הערבים שהם רוצים על המסך הם למעשה רק קול אחד. ערבי שפועל למען המדינה שלו אינו טוב בעיניהם... אני גאה בכך שאני מביא קול אחר למסכים, בכך שאני שובר דעות קדומות ומנפץ סטיגמות, ובעיקר בכך שאני חושף את הפרצוף האמיתי של רבים שמשתמשים בערבים כדי להציע את האג'נדה שלהם. פעם אחר פעם, אני מצליח להוכיח שהם סתם גזענים (74). ... אחד מהם הוא יריב אופנהיימר, איש תנועת שלום עכשיו... נפגשנו בכמה אולפנים, והוא תמיד הציג את עצמו כנאור וסובלני כלפי ערבים, אבל אותי, ערבי שמזדהה עם מדינת ישראל ופועל למענה, כינה 'משת"פ'. בעיניי הוא הדוגמה הטובה ביותר לצביעות." (113).
יוסף חדאד נושא את דגל השותפות היהודית-ערבית. הוא מזכיר שוב ושוב אותם הערבים שהצילו מבלים במסיבת הנובה, ואת השותפות במערכות השונות ובעיקר במערכת הבריאות. "הצוות שטיפל בי היה מורכב מיהודים וערבים, בדיוק כמו בכל בית חולים בישראל. אני תמיד אומר שבבתי החולים רואים הכי טוב את השותפות הישראלית. לא משנה לאיזה בית חולים תלכו, תראו שם רופא יהודי מטפל במטופל ערבי, ורופא ערבי מטפל במטופל יהודי. בכל חדר אשפוז תוכלו לראות זו לצד זו מטפלת יהודייה ומטפלת ערבייה. לרוב האנשים אין כל בעייה עם זה, להפך. כמובן ישנו מיעוט קיצוני וגזעני קטן שמתנגד לכך, אבל באמת מדובר במיעוט מעורר רחמים." (40).
השותפות היהודית הערבית היא העדות המרכזית, בעיניו, למופרכותה של עלילת ה"אפרטהייד" והוא מרבה להציג אותה בעימותים בעולם עם מציגי הטענה הזאת. הוא מזכיר את העובדה שהוא, ערבי, פיקד על יהודים בצה"ל. ולהבדיל, ששופט ערבי שלח לכלא נשיא וראש ממשלה בישראל. כך, פעולתו לשילוב יהודים וערבים ופעילות ההסברה שלו בשם ישראל, נפגשים. כך גם בעמותה שלו, "ביחד – ערבים זה לזה": "החזון שלנו הוא להוביל לשותפות יהודית-ערבית; להגדיל את המעורבות של הערבים במדינה; להפוך את החברה הערבית לחלק אינטגרלי מהחברה הישראלית; לעשות הסברה ישראלית חזקה גם בערבית ולהצמיח דור חדש של הנהגה ערבית-ישראלית, שבעתיד יוביל אותנו." (52).
חשוב לו להבהיר, שרוב ערביי ישראל נאמנים למדינה. כך הוא מתייחס אפילו לאירועי "שומר החומות". "6,000 תושבים ערבים היו מעורבים בפרעות. זה המון, וכל אחד מהם הוא בעיניי לא פחות ממחבל, אבל יש בישראל כמעט שני מיליון ערבים. בגלל 6,000 איש אפשר להכליל שני מיליון? מדובר על 0.3 אחוז, זה הכול."
חלק ניכר מהספר מתאר את פעילות ההסברה שלו, לפני המלחמה ובעיקר אחרי הטבח ובמהלך המלחמה. חלק מרכזי בה הוא המאבק בעולם למען שחרור החטופים (בעת יציאת הספר לאור, עדיין חלק מן החטופים היו בשבי חמאס). ושוב ושוב הוא מקפיד לציין, שהוא אינו פועל מטעם שום גוף של המדינה, שלא קיבל אגורה על פעילות ההסברה, שאף הוציא כסף רב על הפעילות הזאת, שכאשר נכנס כסף על פעילות שלו כולו מועבר לעמותה, שאותה הוא מנהל בהתנדבות מלאה.
בספר הוא גם מבטא את עמדותיו הפוליטיות. הוא דוגל במדיניות ביטחון התקפית ואקטיביסטית ומותח ביקורת עליה כשאינה כזו. בנושא המהפכה המשטרית / רפורמה משטרית, הוא דוגל בפשרה ומטיף לה, ובעיקר מודאג מהקרע שהיא יוצרת בעם. "אני שייך למחנה השלישי. המחנה השלישי הוא של אלה שרואים את ישראל במקום הראשון, לא משנה אם הם בעד רפורמה רצינית או נגד כל שינוי שהוא במערכת, הם שמים בצד את הדעה שלהם ומבינים שצריך לדבר, להתפשר ולהגיע להסכמות. אנשי המחנה השלישי ראו מה קורה במדינה, כאבו את זה ורצו לעצור את הקרע בכל מחיר. הם לא רואים באף צד אוייב, לא חושבים שהמדינה שייכת למישהו אחד יותר מאשר לאחר, ומאמינים באחדות לטובת החוסן הלאומי." בנושא חקירת הטבח עמדתו חד-משמעית – תמיכה בוועדת חקירה ממלכתית בלתי תלויה.
נושא שבו אני חלוק עליו, הוא חוק הלאום. הוא אמנם אינו שולל אותו, כי הוא מקבל את עקרון היסוד, שישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי וכזו היא צריכה להיות, אך הוא מציע בתוכה שינויים רבים, שאין להם שום הצדקה, בעיניי. הוא רוצה להכניס לחוק את יסוד השוויון, אבל אין שום סתירה בין חוק הלאום כמות שהוא לעיקרון השוויון, והעובדה שאזרחים ערבים ודרוזים נפגעו ממנו – אינה מעידה על כך שהעלבון מוצדק. יש מקום לעיגון השוויון בחוקה, אבל זה לא קשור לחוק הלאום. חוק הלאום אינו החוקה כולה, אלא נדבך אחד בה, העוסק בהגדרה הלאומית של המדינה ולא במעמד האישי של האזרחים כפרטים. את השוויון יש להוסיף לחוק כבוד האדם וחירותו או לעגן אותו בחוק יסוד נפרד. צירופו לחוק הלאום יהיה כניעה לטענות הכזב כאילו יש סתירה בין מדינת לאום יהודי לשוויון אזרחי. גם הצעתו לבטל את הסעיף הנוגע לשפה הערבית אינו מוצדק, כי הוא מבוסס על הטענה חסרת השחר כאילו החוק פוגע במעמד השפה הערבית. זה פשוט לא נכון. וכך גם טענתו נגד הסעיף הנוגע לעידוד התיישבות יהודית. התיישבות יהודית היא מהות הציונות, וישראל היא מדינה ציונית ומחויבת לכך, ואין בכך שום סתירה לדאגה לרווחתם של כל אזרחי ישראל, ללא הבדל שיוך לאומי או דתי.
לפני שנים אחדות הוקמה התארגנות שנקראה "עמק השווה", שנועדה לקדם הסכמות לאומיות בחברה הישראלית. בראשה עמדו הרב ד"ר בני לאו וחכ"לית איילת נחמיאס ורבין. הייתי חלק מן ההתארגנות הזאת, שלצערי הפסיקה את פעולתה בקורונה ולא התחדשה. שם זכיתי להכיר את יוסף חדאד, שאף הוא הצטרף לקבוצה. באחד המפגשים ביקרנו בבית הוריו, כור מחצבתו, ושוחחנו עם אביו ואימו. ולמדנו מהיכן שאב את דרכו ואת נחישותו. מאז אני עוקב אחריו ואחרי פעולתו בהערכה רבה. נהניתי מאוד מקריאת ספרו. זה ספר חשוב מאוד, וחשוב שכמה שיותר ישראלים, יהודים וערבים, יקראו אותו. אני מקווה שהוא יתורגם לשפות אחרות, כי הוא מיטיב להסביר, דרך סיפורו האישי, את סיפורה האמיתי של מדינת ישראל.
יוסף חדאד, "תנו לי להסביר", הוצאת ידיעות אחרונות-ספרי חמד, דצמבר 2024. 206 עמ'.
אורי הייטנר
2. צרור הערות 14.6.26
* שתי הבהרות של יואב הלר – ביום ראשון שעבר נפתחה ההצבעה במשאל חברי הרבעון הרביעי, האם להקים מפלגה ברוח הרבעון. ההצבעה הייתה אמורה להסתיים ביום שני בערב, דקות ספורות לפני כנס פעילים ארצי, שנרשמו אליו 1,300 איש, שבו הייתה נמסרת התוצאה. בשל יום הקרב עם איראן, האירוע נדחה ליום ראשון 14.6 (ולצערי הרב לא אוכל להשתתף בו בשל התחייבויות קודמות), וההצבעה הדיגיטלית תמשך עד סמוך לפתיחת הכנס. יו"ר הרבעון הרביעי, ד"ר יואב הלר, משרת כעת במילואים בלבנון. הוא יצא ביום שני לכבוד הכנס שנדחה. בערב התקיימו שני מפגשי זום – אחד של ההנהגה הרחבה ואחד לפעילים. אם תקום מפלגה, קרוב לוודאי שהוא ייבחר לעמוד בראשה. ולכן חשוב לי להציג שני מסרים חשובים שהוא אמר בשני המפגשים. א. אם תקום מפלגה היא לא תרוץ לבד, אלא עם שותפים הקרובים לתפיסותינו. ב. אם יהיה חשש שלא נעבור את אחוז החסימה - לא נרוץ. לא יהיה מצב שבו אנשים יצביעו לנו והפתקים שלהם ילכו לפח האשפה. הצבעתי בעד הקמת מפלגה. להערכתי, זו ההחלטה שתתקבל.
* משבר מלאכותי – השירות בצה"ל, ההגנה על המולדת, הם זכות גדולה וגם חובה. כל מי שיכול ובוודאי גם רוצה לשרת כלוחם קרבי – עליו להיות לוחם קרבי. לוחם או לוחמת. אחרי 7 באוקטובר ומלחמת "חרבות ברזל" לא יכולה עוד להיות מחלוקת על תרומתן האדירה של הבנות הלוחמות, שבלטו בגבורתן, בעוז רוחן, במסירות הנפש שלהן ובמקצועיות שלהן, לא פחות מן הבנים הלוחמים. יש בעייה ביכולת לשלב בנות עם חלק מן הבנים הדתיים. אסור לוותר על הבנים הדתיים. אסור לוותר על הבנות. מה עושים? מדברים ומגיעים לפתרונות. מדברים, לא מפרסמים עצומות. משוחחים, לא מאיימים. האמירה ש"הבנים שלנו אינם יכולים לשרת באותו טנק עם בנות" לא רלוונטית, כי אין שום כוונה שישרתו יחד באותו טנק. לא בנים דתיים ולא בנים חילוניים. אין תוכנית כזו. וצה"ל הבהיר זאת פעמים רבות. אין לי צל של ספק, שהמשבר הזה מלאכותי ומיותר וניתן לפתור אותו בקלות. לא חסרות לנו בעיות אמיתיות. לא צריך להוסיף על כך בעיות מדומות.
* שותפות ביביטיבי מכה שנית – אותה שותפות מבאישה, של הימים בהם הליכוד באופוזיציה, אופוזיציה למדינה, והצביע נגד מדינת ישראל ולמעשה בעד "זכות" ה"שיבה", חוזרת. חוק יסוד השתמטות עבר בקריאה טרומית בסיוע המפלגות הערביות. ברור למה טיבי רוצה שהחוק הזה יעבור – זה חוק נגד האינטרס הלאומי של ישראל, חוק נגד האינטרס הביטחוני של ישראל, חוק נגד צה"ל, חוק נגד ערך הגיוס לצה"ל. ואם בתמורה לכך שיסייע לחוק לעבור הוא גם יכול לסחוט איזה אתנן, למה לא? מה שלא ברור, הוא מה גורם לליכוד ולציונות הדתית לבגוד בערכיהם ובבוחריהם ולהצביע לחוק פיגולים המעגן את ההשתמטות בחוקה, מציג את ההשתמטות כערך והמסר שלו הוא שמשתמט מצה"ל תורם בהשתמטותו כמו מי שמחרף את נפשו על הגנת המולדת (ועל הדרך גם מבזה את תורת ישראל בחילול השם שלא היה כדוגמתו).
* ככה ייעשה לאיש שנאמן למצפון ולערכים – ח"כ משה סולומון הוא אחד מארבעת הצדיקים שלא הצביעו בעד חוק סדום, חוק יסוד השתמטות. סולומון, כציוני דתי, כלוחם ומפקד בצה"ל וכאיש חינוך, נאמן למצפונו, לערכיו ולערכי הציונות הדתית, ולא נתן את ידו במעל. בתגובה, סמוטריץ' השתולל והדיח את הח"כ הנאמן מכל ועדות הכנסת. מעניין אם היה מעז לנהוג כך בח"כ שאינו מעדת יוצאי אתיופיה.
* למדו לסטוּת – שר הג'ובים הביביריון ג'[---]ה אמסלם כינה את היועמ"שית ואת שופטי ישראל "אנטישמים" כי הם "רודפים" את "לומדי" ה"תורה". כשהוא מכנה מי שמותח ביקורת על החרדים "אנטישמים", הוא מאמץ את הלהג החרדי הנבער, כאילו החרדים הם "היהודים האמיתיים". כלומר, מי שלחמו בציונות מראשיתה, מי שרדפו את הרצל, מי שהתנגדו למדינת ישראל, מי שדרכם היא דרך הגלות – הם בעיני איש המחנה ה..."לאומי" היהודים האמיתיים. הם ולא הציונים. היהודים האמיתיים אינם מי שנלחמים על הגנת המולדת אלא מי שמשתמטים ממנה. הם לא לומדי תורה. בכל אופן לא תורת ישראל. הם גדולי הכופרים. גדול תלמוד תורה שמביא לידי מעשה. מי שמשתמטים מצה"ל – עצם השתמטותם היא עדות שלא למדו תורה כהלכתה. הם למדו ליסטוּת, לא תורה.
* אכיפה בררנית – ראש הכנופייה מורה למשטרה להיכנס באלימות ובכל הכוח בהפרות סדר ושיבושי תנועה של מתנגדי המשטר, ולא לנקוף אצבע בהפגנות של מתנגדי המדינה. מבחינתו, המשתמטים האנטי ציונים, אנשי "תמותו ולא נתגייס", הם בני ברית, וכאשר הם מתפרעים ומשבשים את החיים, הוא בעדם.
* קווים אדומים במחאה – במאבק "העם עם הגולן" בשנות התשעים, שהיתה לי הזכות הגדולה להיות ממנהיגיו, לא חסמנו כבישים ולא שיבשנו את החיים. מתחילת המאבק קיבלנו החלטה אסטרטגית שהמאבק שלנו יהיה מכובד, דמוקרטי, ללא אלימות, ללא איום באלימות ובלי לעבור על החוק. היו לאסטרטגיה הזאת שתי סיבות. האחת עקרונית – אנחנו אזרחים שומרי חוק ודמוקרטים. השנייה תועלתנית – ידענו שהאדם שממהר הביתה או לעבודה או לטיפול רפואי או ללידה שנחסום אותו, לא יהפוך כתוצאה מכך לאוהד שלנו. ואנחנו צריכים את דעת הקהל אתנו. כדובר ועד יישובי הגולן, ידעתי שאם נחסום את כביש החוף נהיה מיד בכותרות. אבל הייתי בין מעצבי האסטרטגיה הזאת והאמנתי בה בכל ליבי. מצאנו דרכים יצירתיות כיצד להגיע לציבור ובמשך 9 שנות המאבק נשארנו בכותרות. כאשר שבתנו רעב בגמלא במשך 19 יום, רבע מיליון ישראלים באו להזדהות אתנו והתקשורת הישראלית והזרה לא חדלה לשדר זאת. כך גם בארבעת ימי מסע הטרקטורים מגמלא לירושלים, שכולו נעשה בנסיעה בשוליים בלי שיבוש התנועה. כך גם כאשר מאות אלפי ישראלים הפגינו ב"אם כל ההפגנות" בכיכר רבין. אך העיקר – למעלה ממיליון סטיקרים הודבקו על מכוניות, עשרות אלפי שלטי מרפסות, ובכל יום חמישי, במשך שנים, בכל צומת ברחבי הארץ, ממטולה עד אילת, עמדו כמה אנשים עם שלטי "העם עם הגולן". ולא היה אפילו סקר אחד שלא היה לנו בו רוב. כך הצלנו את מדינת ישראל מאסון לאומי. הרעיון האנרכיסטי שלפיו הדרך למחות היא לחסום כבישים ולשבש את החיים הוא רעיון עוועים. הוא מגונה כאשר מדובר במאבק שאני תומך בו (כמו המאבק נגד ההתנתקות או המאבק נגד המהפכה המשטרית) או מאבק שאני מתנגד לו (כמו המאבק למען ההשתמטות). יש להגיע להסכמה לאומית גם על מה לגיטימי ומה בלתי לגיטימי במאבק ציבורי, ומהם הקווים האדומים של מחאה. מבחינתי המעשה הכי בלתי לגיטימי הוא סרבנות.
* הסוג הנחות ביותר של מכחישי השואה – חלק מן הפורעים בהתפרעויות המשתמטים, אנשי "תמותו ולא נתגייס", נשאו טלאי צהוב על דש בגדם. הסוג הבזוי ביותר של הכחשת השואה הוא הצגת ישראל כנאצית. הסוג הנחות ביותר של מכחישי השואה הם מכחישי שואה יהודים. אך מה נלין על אותם תינוקות שנשבו, כאשר שר בממשלת ישראל, [---] אמסלם, מכנה את שופטי ישראל אנטישמים שרודפים את לומדי התורה?
* שימוש מפלה ולא נאות – מעונות היום הם מיזם שהובילה גולדה מאיר בהיותה שרת העבודה בשנות החמישים. מטרת המיזם הייתה לעודד יציאת נשים לעבודה. מטרת המעונות היא לתת מענה למשפחות שבהן שני בני הזוג עובדים. הערך שמאחורי מפעל החינוך והרווחה הזה הוא ערך העבודה. ובכלל, מדינת הרווחה הישראלית, שנוסדה בידי תנועת העבודה, התבססה על העבודה כערך. מעונות היום אינם קיימים למען משפחות שבהן אחד מבני הזוג בוחר להתבטל, כמקובל בחברה החרדית. מימון מעונות היום למשפחות של עוני מבחירה, של בטלה מבחירה, סותרת את כל מהות קיומם. המחשבה שהמדינה צריכה לממן אורח חיים טפילי כזה, ולהעניק מעונות של המדינה למי שבחרו להשתמט מצה"ל ומעבודה, היא אבסורדית; לא הגיונית ולא הגונה. חוק המעונות, שנועד לשמר את אורח החיים המשתמט הזה, מנוגד לאינטרס הציבורי והוא שימוש לא נאות ומפלה בכספי משלם המיסים.
* אם ראשונים כמלאכים – בתקופת לימודי התואר הראשון שלי באוניברסיטה העברית, בשנות ה-90 המוקדמות, נהגתי לרדת לספרייה ולקרוא להנאתי בכרכים הישנים של דברי הכנסת. התמוגגתי מעומק הדיונים, מהרצינות שבה הח"כים התייחסו לנאומיהם במליאה ולדיונים, וגם מהרמה הגבוהה של הרטוריקה. והתבאסתי מההשוואה בין הרמה בשנות החמישים והשישים, לרמה הנמוכה לאין ערוך באותה תקופה, שנות ה-90, למרות שמבחינת השכלה פורמלית, הכנסת של שנות ה-90 האפילה על הכנסות הראשונות. אבל זה היה הרבה לפני ההידרדרות הנוראה למצב הנוכחי, כשכנסת ישראל הידרדרה לשפל חסר תקדים, למדמנה הגוטליבואידית, ולכך שאנשים כמו מאי גולן, סילמן ואמסלם הם שרים בממשלה. מתוך מסכת שבת קי"ב ע"ב: "אמר רבי זירא אמר רבא בר זימונא: אם ראשונים בני מלאכים – אנו בני אנשים, ואם ראשונים בני אנשים – אנו כחמורים." בכנסת, המימרה החז"לית הזאת היא המציאות.
* אבל אין לי חסינות – גם אני יכול לעשות מה שעשתה רעש גוטליב. אני יכול לשבת בביתי ולכתוב שגוטליב רקמה יחד עם סינוואר את טבח 7 באוקטובר. נכון שזה שקר גס ובזוי. כמו השקר שגוטליב בדתה. רק שלי אין חסינות להסתתר אחריה. שנית, אני אדם נורמטיבי, ולא אעליל עלילת דם נוראה כפי שעשתה ח"כית ה[---]ת.
* גם טיבי יכול – תארו לכם שאחמד טיבי היה עושה כמעשה גוטליב וחושף את שמו של לוחם שב"כ במטרה לסכן את חייו. חסינות?!
* זרום איתי – מה, מה?!?! חזור שנית. שאבין, אתה תוקף את הפרקליטות על כך שלא הורתה על חקירה נגד בעלה של שקמה ברסלר, בעקבות האשמותיה של טלי גוטליב? אתה טוען שהוא צריך להוכיח שמה שהיא טענה אינו נכון? יודע מה? אוקיי, אני זורם אתך. עכשיו זרום אתי, בבקשה. אני אעשה מעשה גוטליב, ומעניינת תגובתך. הנה, אני קובע בזאת שאתה (כן כן, אתה. מה אתה מסובב את הראש, אין שם אף אחד) פדופיל, אונס קטינות ואנסת את בתך מאז שהייתה בת 5. אמרתי. עכשיו חובתה של הפרקליטות להורות על חקירה, וכעת אתה צריך להוכיח את חפותך. בהצלחה!
* מי שיכנע את כ"ץ – ח"כית ה[---]ת רעש גוטליב העלילה עלילת דם נוראית על לוחם שב"כ וחשפה אותו כדי לסכן את חייו, וכעת תוך הסתתרות אחרי חסינותה, היא הופכת את אשמתה לכתב אשמה נגד מוסדות המדינה. כבר עשר שעות, וכנראה זה לא נגמר, של מופע אימים מחריד, עשר שעות של נהמות, נביחות, יללות וצווחות; עשר שעות של שקרים, השמצות, קונספירציות וגידופים לכל עבר ולצד היועמ"שית, הפרקליטות ומערכת המשפט, היא פותחת ג'ורה ארסית ורעילה גם נגד שר הביטחון ישראל כ"ץ, שבעיניה הפך למשת"פ של מוסדות המדינה השנואה עליה, ברגע שחתם על תעודות החיסיון שבלעדיהן אי אפשר היה להגיש נגדה כתב אישום. למה הוא עשה זאת? כי הוא חייב לעשות זאת. כי החוק מחייב אותו לעשות כן. כי תפקידו אינו לגונן על חסינותה של אישה מ[---]ת, פ[---]ת, העוברת במזיד עבירות חמורות נגד ביטחון המדינה. כ"ץ אינו ראוי לאיזה צל"ש ציבורי על כך שעשה את המובן מאליו. נהפוך הוא, הוא ראוי להוקעה ציבורית על כך שמרח ומרח את הצעד המתבקש והמתחייב במשך חודשים רבים. בכתבה של רונן ברגמן ב"ידיעות אחרונות" נמסר, שמי שבסופו של דבר הצליח לשכנע אותו לבצע את חובתו היה ראש השב"כ דוד זיני. לתשומת ליבם של מי שמצפים שזיני יהיה נאמן למלך ולא לממלכה, ובעיקר למגינת ליבם של מי שכבר חודשים מחפשים ללא הצלחה הוכחות לטענות הכזב שהטילו בו דופי, עד שייווכח שהם רדפו אותו אך ורק בשל היותו דתי.
* אפור כשק – מי זה האיש המאובטח הזה, תהיתי ביני לביני כשראיתי אותו בהלווייתו של סרן שחר גמלא? הוא מוכר לי, אך איני מזהה אותו. חלף זמן עד שנפל האסימון. זה הרצי הלוי. צל של עצמו. אפור כשק. פניו נפולות. עיניו כבויות. גבו שחוח, כמי שנושא על עצמו כעונש הר של אשמה ואחריות. הוא נע ונד מהלוויה להלוויה, משבעה לשבעה, מבקר את כל המשפחות השכולות פעם ועוד פעם, ומקשיב לשאלותיהן הקשות ומאזין להתרסותיהן הנוקבות. הוא היה הרמטכ"ל ב-7 באוקטובר, ביום השחור ביותר בתולדות המדינה, בכישלון הגדול בתולדות צה"ל. והוא היה הרמטכ"ל בשנה שקדמה לטבח, השנה האחרונה במחדל רב השנים. הרצי לקח על עצמו אחריות מלאה, וגם ההתאוששות המרשימה של צה"ל בפיקודו וההישגים המשמעותיים שלו, אינם מהווים בעיניו כתב הגנה לאחריותו למחדל בפני הציבור ובעיקר בפני מצפונו. הוא התפטר, ומאז הוא צועד בנתיב הייסורים של נטילת האשמה. ובעולם מקביל – מר מחדל, ראש ממשלת 7 באוקטובר, אבי מדיניות ההכלה, ההבלגה, הפייסנות, הריצוי, הפרוטקשן וההתמכרות לשקט, האשם מספר 1 במחדל, נס במוגות לב שפנית מכל אחריות ומתבצר זחוח, יהיר ומבושם עונג בשלטונו הרקוב והמושחת, ומעודד עלילות דם וקונספירציות שפלות שכל מטרתן לנקות אותו מאחריותו. זה לא יעזור לו. אפילו אם ייבחר שוב (מה שקשה לי להאמין שיקרה) אשמתו תרדוף אותו עד הקבר. קול דמי 1,200 אחינו הזועקים אלינו מן האדמה ילווה אותו לכל אשר יפנה, 365 ימים בשנה, 7 ימים בשבוע, 24 שעות ביממה, 60 דקות בשעה. הם ילוו אותו בשבתו בביתו ובלכתו בדרך, ובשכבו ובקומו. ולדורי דורות הוא ייחקק בהיסטוריה של העם היהודי כאיש שאשם במחדל הגדול בתולדות המדינה, שהמיט על העם היהודי את האסון הגדול ביותר מאז השואה, וכמי שברח מאחריות וניסה להפיל אותה על הכפופים לו, מבצעי מדיניותו.
[אהוד: מודה לך בשם יחיא סינוואר שאותו אתה מנקה בסכלותך הרבה מהאחריות לטבח!]
* אבסורד – טראמפ מטיל ספק בכך שנתניהו יתמודד בבחירות. קשה לי להאמין שהוא לא יתמודד. כך או כך, עצם העובדה ששנתיים וחצי אחרי 7 באוקטובר הוא עוד ראש הממשלה ובכלל יש אפשרות שיתמודד, היא אבסורדית.
* נתניהו צודק – אני מזדהה עם כל מילה של נתניהו על ההסכם בין ארה"ב לאיראן, אילו אובמה חתם עליו.
* במלחמה בטרור אין משוואות – המשוואה שלפיה כל ירי לתוך שטח מדינת ישראל יביא לתקיפה בביירות בעייתית מאוד. משמעותה היא שחיזבאללה יכול להפעיל רחפנים נגד חיילי צה"ל, לפעול נגד צה"ל בדרום לבנון, אך כל עוד אינו פוגע בשטח ישראל, יש חסינות למפקדותיו. ככה לא נלחמים בטרור. במלחמה בטרור אין משוואות. זו אינה מלחמה בין שני צדדים לגיטימיים. יש להילחם בטרור עד חורמה, ביוזמה ובעוצמה, בלי לכבול את ידי צה"ל. אבל אם כבר זו המשוואה - עלינו לממש אותה. מאז יום הקרב עם איראן. היתה חדירת מחבל סמוך למרגליות והרבה שיגורי רקטות וכטב"מים לשטח ישראל, ולא היתה כל תגובה בביירות. דומה שקיבלנו את המשוואה האיראנית שפגיעה בביירות תביא לירי טילים על ישראל. כלומר, על הנייר התקפה של חיזבאללה על ישראל תביא להתקפה בביירות. בפועל, הם פוגעים ואנחנו מורתעים מהאיראנים. בפעם האחרונה ששידרנו רתיעה ובחרנו באסטרטגיה של הכלה, זה נגמר רע מאוד. חלפו רק שנתיים וחצי. לא למדנו?
* למה גדעון לוי ברוגז עם נתניהו – בפשקוויל בשוקניה, גדעון האו האו לוי הסביר מדוע שינה את דעתו על נתניהו מן הקצה אל הקצה. איך עד לא מכבר העריץ את נתניהו וכעת הוא נכנס בו בכל הכוח. תזכורת – עד לפני כשלוש שנים, כולל במערכת הבחירות הקודמת, גדעון לוי, התועמלן האנטי ישראלי הקיצוני ביותר, כתב על נתניהו בהערצה, ותקף בחריפות את מתנגדיו. היה זה קצת מוזר, איך אדם התוקף בארסיות כזו את מדינת ישראל, מעריץ כל כך את ראש ממשלתה. אבל עובדה. והביביסטים החזירו לו אהבה. הוא היה אורח קבוע בערוץ 14, שם השמיץ ללא הרף את ישראל והרעיף שבחים על נתניהו, הוא זכה לראיון מפנק אצל אמנון לורד ב"ישראל היום". ונתניהו אירח אותו לשיחה בת ארבע שעות, שממנה יצא מוקסם. מה הסיבה להערצה הזו של גדעון לוי את נתניהו? להערכתי יש סיבה, שבה הוא לא יודה, והיא שנאתו החולנית לשמאל הציוני. כיוון שנתניהו הוא הנמסיס של השמאל הציוני, תועפות השבחים שכתב עליו היו אצבע בעין של שונאיו. כמו תמיכתו היום במשתמטים. אבל הסיבה העיקרית אחרת. אגדיר זאת כך – אך טבעי שהלורד האו האו הישראלי, יעריץ את צ'מברליין הישראלי. לוי העריץ את נתניהו על רתיעתו הקיצונית ממלחמות. הוא נהג להשוות אותו לכל ראשי הממשלה האחרים, ולשבחו על כך שיותר מכל אחד אחר, הוא נמנע מהסלמה ומלחמות. הנה, כך הוא הסביר זאת במאמרו השבוע: "נתניהו המוקדם היה זהיר בהפעלת הכוח הצבאי. לא היה ראש ממשלה שכה נזהר בו." הכול השתנה ב-7 באוקטובר. מה היה ב-7 באוקטובר? כידוע, 7 באוקטובר הוא היום שבו ישראל תקפה באכזריות את הפלשתינאים בעזה והחלה ב"ג'נוסייד". באותו יום נחשף נתניהו המאוחר: "חסר רסן, צמא דם, תאב נקם, מחרחר מלחמה, גזען, כהניסט, עבריין בינלאומי נמלט ומצורע, שיש צו מעצר נגדו. דמם של 20 אלף ילדים וחורבות בתיהם של מיליוני בני אדם באשמתו הישירה, וההשמדה בעיצומה." משפט אחד בפשקוויל מסביר היטב מדוע הוא העריץ את נתניהו. "איראן שמעולם לא תקפה את ישראל הפכה לאוייבת הרבה יותר מסוכנת מאי פעם, שלא מהססת לתקוף כל אימת שמתחשק לה." כלומר, כיוון שישראל תקפה אותה, היא נאלצת לתקוף את ישראל. עד אז "איראן לא תקפה את ישראל". התפיסה העומדת מאחורי המשפט הזה, הוא שאיראן אמנם מתגרענת אבל עדיין לא הטילה על ישראל פצצת אטום. היא אמנם מתחמשת בארסנל עצום של טילים בליסטיים, אך לא ירתה עלינו. היא אמנם הקימה סביבנו את חגורת האש, עם כל ארגוני הטרור הקנאיים, במטרה להשמיד את ישראל, אך איראן עצמה לא תקפה ישירות. ולכן, עלינו לשבת בחיבוק ידיים, לספר לעצמנו ששקט ייענה בשקט ולקוות שיהיה ב'סדר. וזו בדיוק הייתה מדיניותו רבת השנים של נתניהו, עד 7 באוקטובר, שבעטיה גדעון לוי העריץ אותו. אחרי 7 באוקטובר נתניהו שינה את דרכו ואיבד את הערצת גדעון לוי.
* חמש שנים לרמת הנשיא טראמפ – רמת הנשיא טראמפ, צעיר יישובי הגולן, חוגג, בשעה טובה, חמש שנים להיווסדו. רמת טראמפ הוא יישוב קהילתי משותף לחילונים ודתיים, שמקימים קהילה אחת, משותפת. זו, בעיניי, הבשורה הגדולה ביותר לחברה הישראלית. היישוב החל את דרכו בעיצומה של הקורונה. איך מקימים קהילה תחת איסור התקהלות? אתגר. ומהקורונה למלחמה הארוכה, כשכל הגברים במילואים, והיישוב חווה אזעקות מידי יום ומיספר פעמים ביום במשך חודשים רבים. ובתוך האתגרים האלה, קמה קהילה נפלאה, צעירה, שוקקת חיים, מבורכת בילדים רבים. צעירים איכותיים מאוד, מחויבים מאוד. תושבי רמת הנשיא מוכיחים לנו שלא פסה חלוציות מהארץ, לא פסה התיישבות, לא פסה ציונות. זכיתי להיות שותף למשימה הגדולה הזאת, בהתנדבות, מראשית הרעיון והחלימה. הייתי בצוות ההקמה, בצוות סדנאות המיון, בוועד המייסדים ועד היום במינהלת היישוב, ואמשיך עד שהיישוב ייצא לעצמאות וניהול עצמי. מזל טוב!
* האם יש עלייה לא ציונית? – האם יש דבר כזה – עלייה לא ציונית? לכאורה, התשובה חיובית. עלייה ציונית היא עלייה מטעמי אידיאולוגיה, עלייה של חלוצים, של מגשימים, של מעפילים; עלייה של אידיאליסטים, חדורי אמונה ציונית, שהחליטו להגשים את אמונתם ואת חלומם ולעלות לארץ ישראל. לעומת זאת, עלייה לא ציונית, היא עלייה של אנשים שלא באו מתוך אידיאולוגיה. למשל, פליטים ממזרח אירופה שניסו להגר לארה"ב אך שעריה נסגרו בפניהם ונאלצו לעלות לארץ ישראל. או ניצולי שואה שלא היה להם לאן ללכת. או אנשים שברחו ממשטר טוטליטרי והגיעו לישראל כיוון ששעריה פתוחים אוטומטית לכל יהודי. וסתם יהודים שעלו בעקבות ילדיהם ומתוך רצון להיות ליד נכדיהם וכן הלאה. הטענה הזאת מבטאת אי הבנה של מהות הציונות. הציונות אינה רק תנועה אידיאליסטית של הגשמת אידיאולוגיה, אלא היא תנועה לאומית. היא לא קמה כדי לפתור את צרת הציונים, אלא את צרת היהודים. זו תנועה שנועדה לתת פתרון לאומי לקולקטיב היהודי, המפורד והמפוזר בין גלויות שונות, מחוץ למולדתו, והוא חי כמיעוט, לרוב נרדף, לעיתים נסבל, פה ושם יש לו תקופות תור-הזהב זמניות בגלויות שונות. זו תנועה שנותנת לעם היהודי מולדת, ריבונות, מדינה, שפה, תרבות, זהות, ולא רק לעם היהודי כקולקטיב, אלא גם לכל יהודי כפרט. כיוון שהציונות היא בראש ובראשונה עליית יהודים מהגולה לארץ ישראל ויישוב ארץ ישראל ביהודים, הרי שכל יהודי שעלה לארץ ישראל, תהיינה נסיבות עלייתו באשר תהיינה, מגשים את הציונות. החלוצים כשמם כן הם – חלוצים לפני המחנה. אלמלא המחנה בא בעקבותיהם, חלוציותם היתה עקרה. העובדה שבעקבות החלוצים עלו לארץ מיליוני יהודים, שארץ שחיו בה בראשית הציונות 24,000 יהודים חיים בה היום למעלה מ-8 מיליון יהודים, שישראל היא הקיבוץ היהודי הגדול בעולם ואנו קרובים לכך שרוב היהודים יחיו בישראל, היא ההצלחה הגדולה של הציונות, היא ההצלחה הגדולה של החלוצים, יותר מההגשמה האישית שלהם את האידיאלים שלהם. כל עלייה לארץ היא עלייה ציונית. יש עלייה חלוצית של ציונים מלכתחילה, ויש עלייה עממית של ציונים בדיעבד. גם אותם ציונים בדיעבד מגיעים לארץ, משתלבים בה ובכלכלתה, תורמים לה, מתערים בתוכה, מגדלים בה את ילדיהם, שהם כבר ישראלים לכל דבר. אפשר, אם כן, לומר על עלייה כזו שאינה ציונית? ב"ידיעות אחרונות" היתה ערב שבת כתבה על בני נוער יהודים מאוקראינה, שלפני ארבע שנים, בפרוץ המלחמה באוקראינה, עלו לישראל ללא הוריהם במסגרת נעל"ה (נוער עולה לפני ההורים) ולמדו בכפר הנוער ויצ"ו נהלל. הם לא עלו לישראל מתוך ציונות. חלקם אפילו לא ידעו לאיזו ארץ מבריחים אותם. בכתבה מתוארת כיתה של 24 ילדים שעלו בגיל 14 וכעת מסיימים י"ב והולכים בגאון לשירות משמעותי בצה"ל, מתוך פטריוטיות וציונות והכרת תודה למדינת ישראל שקיבלה אותם בצרתם. כעת אותם בנות ובנים, שלמעשה היגרו ממלחמה אחת למלחמה אחרת, חשים חובה וזכות גדולה להתגייס ולהגן על מולדתם, על עמם, על מדינתם. זו הציונות במיטבה.
* נאסוף את כל הטוב – המשוררת, המוזיקאית, הזמרת והציירת אַסְתָּר שמיר הלכה לעולמה בגיל 71, לאחר מאבק במחלת הסרטן. יהי זכרה ברוך! אסתר שמיר היא בעיניי חלוצת הרוק הנשי בישראל. רוקרית של ממש, מכל הבחינות – הן במובן של זמרת יוצרת, השרה את השירים שחיברה והלחינה והן בסגנון הרוקיסטי של המילים והמוזיקה שהיא כותבת; סגנון שאינו נפוץ בקרב נשים, בוודאי לא בשנות השבעים והשמונים המוקדמות. אסתר שירתה בלהקת הנח"ל, והיתה אחת הסולניות, כמו למשל בשיר שאני מאוד אוהב, "ויויו גם". בשירותה הכירה את בעלה הראשון, אפרים שמיר, והם נישאו כעבור שנים אחדות. אפרים שמיר הצטרף לאחר שיחרורו ל"כוורת" ולאחר פירוק הלהקה הם החלו בשיתוף פעולה מוזיקלי, תחילה בהופעה ובתקליט של אריק איינשטיין "אנשים אוהבים לשיר" (1976) וכעבור שנה בתקליטם המשותף "אפרים ואסתר שמיר". התקליט הזה הביא את אסתר לתודעה הציבורית עם להיטים גדולים ובראשם "עברתי רק כדי לראות". ב-1982 הוציאה אסתר את תקליטה הראשון, תקליט רוק מובהק, "במקום הכי נמוך בת"א", כשם השיר המצליח ביותר באלבום. בשנים הבאות הוציאה אסתר שלושה תקליטים נוספים. היא כתבה לאמנים רבים, שירים רבים, רובם בעלי מסר חברתי ופוליטי נוקב, כמו "אמצע ספטמבר" שכתבה לגלי עטרי כתגובה לטבח בסברה ושתילה, "חזקה מהרוח" הפמיניסטי, שאף אותו כתבה לגלי עטרי, "צעד אחד לפני הנהר" לגלי עטרי, "עיניך", הפמיניסטי, שכתבה למזי כהן, העוסק בתופעת הביגמיה, "ברנדי וג'יטאן" ליהודית רביץ ועוד. בסוף שנות ה-80 פרשה אסתר מחיי המוזיקה והתמסרה לתחום הריפוי הטבעי. לאחר הפסקה בת 15 שנים חזרה והקליטה ב-2003 אלבום חדש, "בגלל האנשים שאני אוהבת" שאחד משיריו, "גחליליות" זכה להצלחה. כעבור 8 שנים הוציאה את תקליטה השישי "זה בינך ובין אלוהים". תקליטה השמיני והאחרון, "שירי חלב", יצא ב-2023. השיר שהציב אותה על במת הרוק הישראלי, שעד אז היה גברי לחלוטין, הוא "במקום הכי נמוך בת"א". זהו שיר בעל מסר חברתי, המתאר את הניכור והריקנות בחיים התל-אביביים, מקום שבו שולט הפחד ואי האמון בין אנשים, עד שאסור לך להפנות את הגב. אם יש שקט במקום הכי נמוך בת"א, אסור לנו ללכת אחריו שולל, כיוון שהוא עומד להתלקח. המקום הכי נמוך בתל-אביב הוא שדה קרב, ומישהו יפסיד את עצמו. היא מתארת תחושה של ריקנות, "משהו עוזב בי את הגוף," והרגש השולט הוא תחושת המרירות, שאין כמעט דבר זולתה, עד כדי כך, שאם היא תשתה את המרירות שמסביב, כל החדר יעלם. הייאוש הוא נורא, אין כל תקווה לשיפור, אין למה להתפלל "כי נגמרו לי השמיים," כל המבט הוא כלפי מטה, למציאות המדכאת והמייאשת "אני נשארת כאילו אין ברירה / לרדת ולרדת הלאה הלאה / נמוך יותר מפני האדמה." מה יכול לנחם במציאות האיומה הזאת? האהבה. הכותבת מנסה ליצור בתוך הגיהינום אי של אהבה וזוגיות. "מעבר לזה כל הזמן אוהבת אותך." אך במקום הכי נמוך בתל-אביב אפילו האי הזה נמצא בסכנה. "האור לא מתקרב לשום פינה / אני הולכת לאיבוד בתוך הפחד / הולכת ומאבדת אותך." איך אופטימיסט חשוך מרפא כמוני מתחבר לשיר אפוקליפטי כל כך? אולי זאת המוזיקה, אולי זה הכישרון של הזמרת המצוינת, אך מעל הכול, זו הערכה לאומץ לכתוב לא רק על הנחמד והיפה, כי יש בעולם שלנו גם כיעור ורוע, ותפקידה של האמנות להתמודד גם איתם. אני רואה בשיר הזה שיר המשך ל"עברתי רק כדי לראות". בניגוד לכסח הרוקיסטי של "במקום הכי נמוך בתל אביב", שאותו אסתר כתבה והלחינה, ב"עברתי רק כדי לראות" הלחין אפרים שמיר למילותיה מנגינה רומנטית, ענוגה, מציירת ציור ענוג של עולם קסום. אולם המילים, המתארות את הציור הקסום, מבהירות שהציור הוא אשליה. "לא, אין טירה, אל תביט עליה, היא איננה. הגבירה כבר מתה. אין נהר בלי מים." את הציור הזה ציירנו שניים, שוב אותו אי של זוגיות ואהבה; ניסינו לצייר מציאות אחרת, אוטופית. אך משמעות המילה אוטופיה היא "אי מקום". באוטופיה הזאת "הפרחים שרקו מין מזמור מחמיא לטבע." לעומת זאת, במציאות "הקירות סדוקים, הכול קפא." גם שם, התקווה היא הזוגיות, "קח את שתי ידיי וראה בשתי עיניך, היום הכול בוער פחות." אולם גם ב"עברתי רק כדי לראות", כותבת אסתר שמיר ש"אין יותר שמיים," וכאן היא כותבת שנגמרו לה השמיים. מה שנשאר לה זה לצעוק.
מכל שיריה, האהוב עליי ביותר הוא "גחליליות".
אני חוזרת לעבר ללקט גחליליות לבנות מהן סולם של כוכבים שבילים שלא הלכתי כי לא יכלו להיות אולי עוד מחכים שם בשבילי.
אם תבוא ליבי לשם תבוא אל העבר בלי לעצור נאסוף את כל הטוב נאסוף את כל התם נאסוף גחליליות ונחזור.
* ביד הלשון: אין עלייך אחותי – בשנת 2004, בכנס "לא בשמים" בכפר בלום, נערך מופע חד פעמי של רוביק ורוזנטל ודורי בן זאב, בנושא השפה העברית. נכחתי במופע הזה ונהניתי מאוד. המופע החד פעמי היה למופע שרץ כבר 22 שנה, עם הפסקות, והוא משתנה מעת לעת. ביום חמישי צפיתי בו בפעם השלישית, במרום גולן, במסגרת אירועי יום הגולן. רוביק ודורי מאוהבים בשפה העברית, ומושכים קהל של אוהבי השפה העברית, וכולנו, על הבמה ובאולם, התענגנו על שפת-עבר. מופע משעשע, מלמד ומהנה, שנקרא כעת "אין עלייך, אחותי". דורי בן זאב שר, משחק ומצחיק לא פחות טוב מכפי שעשה זאת לפני חמישה ושישה עשורים. ורוביק מפליא בהעברת מכמני השפה העברית, דקויותיה, הסלנג שלה, השיבושים המשעשעים, העבריוֹת השונות של אוכלוסיות שונות, הצה"לית, הגששית, המאיר אריאלית, השפעת השפות היהודיות ועוד ועוד. מומלץ בחום!
אורי הייטנר לתגובות: uriheitner@gmail.com
משה גרנות
בקרביים של הנקרולוג
על "עדנת הגפן – מיצירתה של נורית כהן"
הוצאת גלילי 2026, 175 עמ'
מן המפורסמות הוא שנקרולוגים מתמקדים בצדדים החיוביים בקורותיו של המנוח, או בקורותיה של המנוחה. ייסלח לי על מידה קטנה של ציניות, כשאציין שכל הטוב הזה המורעף על המנוח נובע מהסיבה הפשוטה כי הנפטר כבר לא יכול לשמש יריב מקצועי, כלכלי או פוליטי, לכן אפילו שונאים בנפש בחיים, נעשים רכים כחמאה – כי "לאחר מות קדושים אמור."
ומדוע ההקדמה הזאת? משום שקיבלתי, בלי שביקשתי, ספר מן המין הזה מהוצאת גלילי, וכיוון שהיה ברור ממבט ראשון שמדובר בנקרולוג, שבוודאי יהיה עמוס בשבחים מאליפים כלפי המנוחה, במקרה זה – נורית כהן ז"ל, התכוונתי לשים את הספר (המושקע מאוד, צריך להודות) בצד, ואולי אפילו לשלוח אותו למחזור; אבל חזותו הנאה של הספר משכה אותי להציץ בו, הרי אנשים טובים השקיעו מאמץ, כישרון וממון כדי להעניק למנוחה, שהיתה בוודאי אהובה, דברי זיכרון בדפוס.
ובכן, התחלתי לקרוא, ובאמת חלק גדול מהספר מוקדש לדברי הספד חמים מאת אביה של המנוחה (שאסף כל פתק בכתב ידה כדי להנציחה), אחיה, בני משפחה אחרים, חברים וחברות, אנשים שפגשוה לאורך 48 שנים מיוסרות שחוותה. כשהבנתי שנורית פירסמה ספר בשם "חנות התבלינים של ברוך" (2013), קיימה תערוכת ציורים בשם "עיניים" ב-2007, ותירגמה שירים מערבית מצרית לעברית, החלטתי ש"הצצה" אינה מספיקה במקרה זה, הבנתי שמדובר בבעלת אישיות לא רגילה.
מבחינה פיזית נורית לקתה כבר מלידתה – חלתה בסוכרת נעורים ובעודף משקל, בעטיים לא ביקרה בבית הספר, והיא, למעשה אוטודידקטית. חבריה, מעריציה מתארים כיצד התמידה להגיע לסדנת כתיבה בהנחיית סמדר שרת (שמביעה כלפיה הערצה רבה), כשהיא מטופלת בדיאליזה, ונזקקת לבלון חמצן.
עברתי על כל השירים והרשימות בספר – וברור שרוב הכתבים לא היו עוברים את סף הדרישות של העורכים הקפדניים של הוצאות הספרים, אבל באמת ניתן למצוא בכתבים אלה הברקות לא מעטות, הרי דוגמאות:
"ואני / על בשרי למדתי / שטיפשות היא דבר שאינו נרכש" ("פשוט לחיות", עמ' 29); "...אימי לקחתני / למטע פרדס הדאגות, / כי חטפתי תפוז פחדים, / תפוח צרות ודובדבני אשליות, / וכבדה בתו של אבי". ("פרשת ויקח" עמ' 59)
מסתבר כי למרות תנאי חייה הקשים, ניתן למצוא בכתביה נימה של הומור, הרי דוגמיות: "עוד לא החלטתי / אם אתה רשע, / חכם, תם / או סתם לא יודע לשאול " ("מתי תורה?", עמ' 148) ; "...אם תנסה לשאת אותי, יכאב לך הגב / FAT מורגנה אני" ("FAT מורגנה", עמ' 169), "אמרתי לאלוהים: / 'קח אותי' / ואלוהים אמר: / את כבר מלאך בלי כנפיים / כי את קצת כבדה להתעופף / בשמיים, אם רק תרזי קצת...' / אז אמרתי לו: עזוב, לא צריך...' " ("עזבו, לא צריך", עמ' 43).
מגבלותיה הפיזיות לא פגמו, ולא יכלו לפגום, בשאיפות האנושיות הבסיסיות, המפעמות בכל אדם: התשוקה לאהבה והכמיהה לילדים. בשיר "מלח וסוכר" (עמ' 137) נורית מתוודה על תשוקה לאהבה כבר בגיל אחת-עשרה; שיר אהבה נוגע ללב הוא "לשחר שלי" (עמ' 81-80), המסתיים באקורד נוגה: "ועכשיו, / כשיורד הלילה, / אני מכסה את עצמי בדמעות, / מחכה / שהשחר יגיע, יפציע שוב."
אציין כאן גם את המקאמות שכתבה נורית על מסעותיה הדמיוניים (עמ' 122-111), ובעיקר הסיפור על סבא יצחק שנסע למצרים לפגוש את שלוש אחיותיו שלא עלו ארצה, אלא נשארו במצרים והתאסלמו; ומדוע פרט זה בספר משך את ליבי? משום שללא ספק אותו יצחק היה יהודי מאמין, ובוודאי כאב לו שאחיותיו התאסלמו, אבל כיוון "שדם איננו מים", הוא ביקר את אחיותיו אלו שלוש פעמים, וכשחזר משם עיניו היו מאירות (עמ' 173). ואני משווה למשפחות חרדיות בארץ, כשאחד מבניהן מתחלן, מנדים אותו, וקורעים עליו קריעה. מסתבר שקנאות איננה חייבת להיות סימן ההיכר של המאמין.
וכן, יש לי שאלה אל צוות העריכה וההפקה: מדוע אחרי כל שיר יש פרשנות, ואילו מתחת לתמונות הרבות לא כתוב דבר?
כדי להימנע מכפירה בתורה יש לכפור בתורה ר' מרדכי ברגר מלין עליי כך: "נעמן כהן תוקף אותי על דבריי בנושא גיוס החרדים. כי הדרך הנכונה, המעשית והיעילה היחידה לשילוב חרדים בצה"ל היא הקמת יחידות המותאמות לאורח חייהם הדתי המוקפד. הסברתי כי מסעות רדיפה, איומים בסנקציות ומאסרים אינם מהווים תוכנית עבודה, אלא רק מרחיקים את הפתרון, מקשיחים את העמדות ומעמיקים את הקרע." והוא ממשיך: "אני מסיים בצער עמוק. אם בארזים נפלה שלהבת – אם אדם ישר, משכיל והגון כנעמן כהן נסחף לזלזול בוטה, מכליל ורדוד כל כך בקהילה שלמה – מה נלין על אנשי קצוות אחרים, שאינם מחפשים את האמת והידברות כלל?" ("חדשות בן עזר", 2168) ביקורת מוזרה. כי הסכמתי איתו לחלוטין. אני מכיר בחשיבות לימוד התורה ובמפורש כתבתי כי הדרך אינה ברדיפה ובמאסרים, אלא רק בקבלת שני כללים. המשתמט משירות לא יקבל כל תגמול מהמדינה, ולא יוכל להיבחר לכל משרה ציבורית, וכמובן מעולם לא האשמתי את כל הציבור החרדי, אלא רק את המשתמטים משירות. ועתה נעבור למישור התיאולוגי-אמוני. ר' מרדכי ברגר כותב: "אצטט שוב פסקה מן המאמר שכתבתי, ואשר נעמן בחר להתעלם ממנה לחלוטין: "מנהיג הציבור הליטאי, הגאון רבי משה הלל הירש, חזר והדגיש כי ניתן להגיע להבנות לגבי בחורים שאינם לומדים, בתנאי שהמסגרות הצבאיות יבטיחו באופן מלא את שמירת דתם. לשיטתו, הצורך המבצעי בחיילים אינו גובר על הסיכון הממשי של עזיבת הדת. אפשר לחלוק על עמדה זו, אך התעלמות ממנה היא איוולת." "מניין לנעמן הביטחון העצמי המופרז לקבוע שהוא מבין במקורות התורה ובהלכה יותר מהרב הירש וממנהיגיו הרוחניים של הציבור החרדי?" אז עם כל הכבוד למנהיג הציבור הליטאי "הגאון רבי משה הלל הירש", (אגב הוא הונגרי) האם אותו גאון, ואני אלך רחוק יותר אל קודמיו הגאונים. מהגאון מווילנה וכל פוסקי ליטא. האם היה מי מהם שפסקו אי פעם פסק הלכה הדומה ל"נמות ולא נתגייס" לצבא הצאר? (שבו שירות ה"קנטוניסטים" היה 25 שנה, והסיכוי לאבד את היהדות היה גדול בהרבה) – מעולם לא. הם ניסו לשחד, לשחרר תמורת כסף, ולשלוח עניים, אבל מעולם לא פסקו הלכה כזו. קל וחומר כשמדובר בצבא יהודי ומלחמת מצווה. האם ע"פ ההלכה "נמות ולא נתגייס" היא מצווה שנוספה לגדר העבירות המחייבות "ייהרג ובל יעבור"? הרי כתוב "וָחַי בָּהֶם" (ויקרא י"ח ה') לית מאן דפליג שזו כפירה בתורה. וכאן אנחנו מגיעים לפרדוקס התיאולוגי-אמוני הגדול שמציג ר' מרדכי ברגר בעקבות "הגאון רבי משה הלל הירש." לפי דבריו החשש הוא שחרדי המתגייס לצבא ייהפך לכופר, ולכן ע"מ שלא ייהפך ח"ו לכופר, עליו לכפור בתורה המצווה עליו להתגייס. כלומר, כדי להימנע מכפירה בתורה – יש לכפור בתורה. פרדוקס ללא פתרון. אז הנה אתגר לר' מרדכי ברגר ולרבו הגאון. איך תפתרו את הפרדוקס האמוני הזה?
תעמלני אוייב (1) בשידור חי באל-ג'זירה הקטרי, ראש ממשלת ישראל לשעבר, העבריין אולמרט השווה בין ממשלת ישראל למשטר האיראני: "רוב ממשלת ישראל קיצונית ומשיחית, הדבר דומה גם לאיראנים." https://rotter.net/forum/scoops1/952688.shtml מזלו של העבריין אולמרט כתעמלן אוייב הוא שהוא לא השווה את ישראל למשטר בקטאר כי אז לא היה זוכה לראיון. ובעצם כשיש את אולמרט מי צריך את קטאר?
תעמלני אוייב (2) מפלטו של הנוכל: שהעולם יגיע לקיצו קרולינה לנדסמן עיתונאית "הארץ" טווה קונספירציה אנטישמית. וכך היא כותבת: "מהלכי נתניהו מאז שהתפוצצה הונאת פירמידת הביטחון שלו: המוצא היחיד שלו הוא שהעולם יגיע לקיצו. ואם לא קיצו, אז לכל הפחות לחולל מערבולת עולמית, התנגשות בין ציוויליזציות גוג־ומגוגית, כך שלא יהיה אפשר למצוא בתוך ערימת שחת ההריסות ההיסטוריות את מחט ה-7 באוקטובר. "המוטיבציה למלחמת העולם שהוא מחרחר מאז אותו יום אינה מכוונת אלי עתיד כמו שרבים מבינים אותה (הניסיון למנוע בחירות, או "להישאר" בשלטון, או להימנע ממשפט). זו מלחמה שבהגדרה אין לה "יום שאחרי" (אלא אם כן הכוונה להחלפת האוכלוסייה ו/או שלטון ברחבי המזרח התיכון והמפרץ הפרסי). המלחמה שהוא מחרחר או־טו־טו שלוש שנים מוּנעת על ידי הרצון לטשטש את כל העקבות של הונאתו ההיסטורית. הונאה שמתמצה ברעיון שמכר לנו כל חייו הפוליטיים, שיצליח להעלים את הבעיה הפלסטינית. כאשר הטריק ששימש אותו 'להעלים' אותה, הוא להעמיד מול פנינו את 'האיום האיראני'. "הסתבכות במלחמה עם איראן עלולה לגרום לכאוס עולמי. אבל מה אכפת לו? יצליח – יגיד סוף טוב הכל טוב. לא יצליח – העולם יגיע לקיצו, ויחד איתו כל צרותיו (אלא אם כן המשקיע האמריקאי ידרוש את כספו בחזרה, ומשם קריסת הפירמידה בלתי נמנעת)." (קרולינה לנדסמן, "מפלטו של הנוכל: שהעולם יגיע לקיצו", "אל-ארצ'", 12.6.26). https://www.haaretz.co.il/opinions/2026-06-12/ty-article-opinion/.premium/0000019e-b80a-d892-adde-fa9f15f80000 הבנתם? דומה שמאז אייכמן בארגנטינה לא נשמעה מארגנטינאית האשמה אנטישמית כל כך. קרולינה לנדסמן מהדהדת את היטלר בנאומו המפורסם ברייכסטג ב-1939 בו האשים את היהודים בחרחור מלחמה עולמית, ומאשימה את נתניהו בחרחור מלחמה עולמית נגד איראן. כאילו איראן אינה מכריזה בגלוי (היטלר שמר בסוד) את מטרתה להשיג נשק גרעיני ולהשמיד את מדינת היהודים. מזלה של האנושות שקרולינה לנדסמן לא חיתה בזמן מלחמת העולם השנייה כי אז היתה משכנעת את האנושות כי היהודים החלו במלחמה, ולכן חייבים שלהיטלר יהיה נשק גרעיני. לא יאומן איך מחלת הנפש ה"ביביפוביה" מעוותת את המחשבה.
תעמלני אוייב (3) גדעון לואי (לוי) "לורד האו האו" הישראלי כותב כך: "נתניהו האיש בקדנציות הראשונות שלו כלל לא דומה לנתניהו העכשווי. במיוחד מאז טבח ה-7 באוקטובר. נתניהו. מאז 7.10 הוא נהפך למדינאי חסר רסן, צמא דם, כהניסט. שום דבר לא הצליח לו מאז וגם לא יצליח. "נתניהו המוקדם היה זהיר בהפעלת הכוח הצבאי. לא היה ראש ממשלה שכה נזהר בו. זהירות מחושבת או פחדנות – נתניהו היה ראוי על כך לשבח. אהוד אולמרט, המדינאי הכי אמיץ ורדיקלי כיום, האיש שיאיר גולן הוא ימין קיצוני לידו, הוציא את ישראל ללא פחות מחמש פעולות מלחמתיות גדולות, בפחות משלש שנות כהונה, כמעט כולן מיותרות. נתניהו המוקדם חתם על שלושה הסכמים מדיניים ויצא למלחמה אחת בעזה במהלך 17 שנות כהונתו הראשונות. ב-7 באוקטובר נפרץ הסכר וההידרדרות הגדולה החלה. סופה לא נראה באופק. "מאותו יום נתניהו הפך למדינאי חסר רסן, צמא דם, תאב נקם, מחרחר מלחמה, גזען, כהניסט, עבריין בינלאומי נמלט ומצורע, שיש צו מעצר נגדו. דמם של 20 אלף ילדים וחורבות בתיהם של מיליוני בני אדם באשמתו הישירה, וההשמדה בעיצומה. "מאז שום דבר לא הצליח לו וגם לא יצליח עוד לעולם. ברגע שנפרד מערכים מינימליים של חוק והומניות, נחרץ גורלו וגורל מדינתו. כל המלחמות שאסר בשנתיים וחצי האחרונות נידונו מראש לכישלונות מחפירים ומדממים. נתניהו לא מכיר עוד בדיפלומטיה ובהסכמים, רק בהפצצות וחיסולים ודם המונים שנשפך לשווא. "איראן שמעולם לא תקפה את ישראל הפכה לאוייבת הרבה יותר מסוכנת מאי פעם שלא מהססת לתקוף כל אימת שמתחשק לה. ארצות הברית על סיפו של שינוי קיצוני ביחסה לישראל. גם כאן ידיו של נתניהו במעל. "קשה לחשוב על הרבה דוגמאות היסטוריות שדם וחורבן כה רבים היו מעשה ידיו של מדינאי יחיד. עזה הפכה לבית קברות, דרום לבנון גם היא, הגדה מתפוצצת – והכל בגללו. "האיש המרשים מיום ההולדת של אשתו שרה בביתו של בני ציפר, הפך רוצח המונים, פושע מלחמה וכישלון סדרתי – ואין עוצר." (גדעון לוי, "נתניהו של השנים הראשונות אינו דומה לזה של האחרונות", "אל-ארצ'", 11.6.26). https://www.haaretz.co.il/opinions/2026-06-11/ty-article-opinion/.premium/0000019e-b1a0-d02c-afbf-fba735f70000 הבנתם? לדידו של "לורד האו האו" הישראלי שהתנאה תמיד שאינו לוקה במחלת הנפש ה"ביביפוביה" וכעת נדבק בה לחלוטין, החמאס, איראן, חיזבאללה אינם האשמים במלחמה ובחורבן שהביאו על עצמם, אלא נתניהו בלבד הוא האשם. "לורד האו האו" הישראלי כתעמלן אוייב אינו מבייש את ויליאם ג'ויס הלורד האו האו האנגלי-אירי המקורי.
נפלאות השטיק הפולני תמיד אני מוקסם כיצד רומני כאורי הייטנר מאמץ את הקלסיקה של השטיקים הפולניים. "הוא לא שמח לאיד על נתניהו, אלא רק מלא צער לאידנו." ("חדשות בן עזר", 2168). פשוט נפלא. הטענה המגוחכת של הייטנר שטראמפ אמר שהציל את נתניהו מהכלא בהתכוונו לפנייתו אל הרצוג (כשכלל לא הציל אותו ממנו כי הרצוג לא עשה דבר) ולא להאג כשקיבל אותו בארה"ב בשעה שאינו יכול לבקר באירופה... נו, באמת. נו, באמת. זה לא היה מגוחך לולי היה הייטנר תמיד משטין על מיליקובסקי-נתניהו באופן אובססיבי, כאשר בניגוד לגדעון לוי המאשים אותו כרוצח ערבים, הוא מאשים אותו כרוצח יהודים, וקורא לו: "צא צא איש הדמים"! קל וחומר שכדי לסלקו ("צא צא איש הדמים") מוכן הייטנר להעריץ ולהריץ את בנט לראשות הממשלה (כתחליף למשה סמולינסקי-יעלון), ולהתעלם כמו הבורבונים שלא למדו דבר ולא שכחו דבר מה-7 באוקטובר ע"י צירוף רע"ם "התנועה האיסלמית" "האחים המוסלמים" התומכת רעיונית וכספית בחמאס, לממשלה. הכול כשר אצל הייטנר ובלבד שביבי יסולק. נ.ב. אני מאד מעריך את אורי הייטנר על שהודה ב"שגיאתו הגדולה" ("חדשות בן עזר", 2168). לא כל אחד מוכן להודות בשגיאותיו. הוא ללא ספק גם יכיר ויודה בעתיד בשגיאתו על מאמצו להכשיר את רע"ם-התנועה האיסלמית-החמאס לכניסה לממשלה רק מתוך הרצון האובססיבי שלו לסלק את נתניהו.
נתניהו לא חיזק את החמאס ביו"ש כאשר יריביו נאבקו ונאבקים לחיזוקו במאמרו המצוין "רחפני הנפץ אינם עפים מעצמם" ("חדשות בן עזר"" 2168) מביא אל"מ (מיל') משה בן דוד (בנדה) את אמרת קלאוזביץ שטען כי "כשם שבני אדם בוחרים להילחם, הם גם יכולים לבחור לחדול מכך, אם נצליח לגרום להם לשנות את דעתם. שכן, כדבריו, 'לא כלי נשק מנהלים מלחמות אלא בני אדם.' במקום דברי רהב על ניצחון מוחלט וכדומה כדאי לשים כמטרה את מטרת המלחמה לגרום לאוייב לשנות את דעתו. קרי להפסיק את הלחימה." ואני רוצה להתייחס בהקשר זה להאשמת נתניהו כמממן החמאס (למרות שכולם, בנט, למפל-לפיד, ליברמן, איזנקוט, מימנו את החמאס, ויאיר גולדנר-גולן ראה בו "נכס לישראל"). מימון החמאס היה כמובן טעות קולוסאלית. השתלטות החמאס על הראשות הפלסטינית בעזה היתה בשלבים. 1. הניצחון בבחירות לפרלמנט הפלסטיני. תנועת חמאס ניצחה בבחירות למועצה המחוקקת הפלסטינית (הפרלמנט) ב-25 בינואר 2006. הרקע: חמאס התמודד תחת הרשימה "שינוי ורפורמה" וזכה ב-74 מתוך 132 המושבים בפרלמנט, בעוד תנועת פתח, שהנהיגה את הרשות עד אז, זכתה ב-45 מושבים בלבד. בעקבות הניצחון, הקים איסמאעיל הנייה ממשלה פלסטינית בראשותו. 2. ההפיכה ברצועת עזה (השתלטות חמאס) ההפיכה הצבאית שבה חמאס תפס את השליטה המלאה ברצועת עזה והדיח את מנגנוני הביטחון של הרשות הפלסטינית (הפתח) התרחשה ב-יוני 2007 (הלחימה האינטנסיבית ביותר התחוללה בין ה-10 ל-15 ביוני 2007). הרקע: לאחר שנה וחצי של מתחים פוליטיים קשים, ניסיונות כושלים לממשלת אחדות, ועימושים אלימים ומדממים ברחובות עזה בין חמושי חמאס לאנשי פתח, פתח חמאס במתקפה צבאית מתוזמנת. התוצאה: חמאס כבש את כל מפקדות הביטחון של הרשות ברצועה. בתגובה, נשיא הרשות הפלסטינית, מחמוד עבאס (אבו מאזן), פיטר את הממשלה בראשות חמאס והכריז על מצב חירום. מאז ועד היום פיזית, השלטון הפלסטיני מפוצל: חמאס שולט ברצועת עזה, והרשות הפלסטינית (בהנהגת פתח) שולטת באזורי הרשות ביהודה ושומרון. מדוע החמאס לא השתלט גם על יו"ש? מהסיבה הפשוטה. צה"ל מנע זאת. לזכותו של נתניהו יש לומר שהוא מנע כל אפשרות להקמת מדינה פלסטינית עצמאית ביו"ש, מדינה שהיתה נהפכת מכוח הבחירות, ומכוח הכוח למדינה חמאסית עצמאית השולטת בעזה וביו"ש, סכנה קיומית לישראל. יריביו של נתניהו מהשמאל דרשו ממנו לעשות זאת, ודורשים זאת אף היום, הם דורשים להחזיר את הראשות והפת"ח לשלטון בעזה, שלטון שייהפך מיד לשלטון החמאס. ואני חוזר לאימרה של קלאוזוביץ. יש לדאוג לגרום לאויב לשנות את דעתו, אבל לפני כן יש לדאוג פנימה לכל התומכים בהקמת מדינה פלסטינית עצמאית של הפת"ח בעזה וביו"ש לשנות את דעתם. מדינה של הפת"ח תיהפך למדינת החמאס. ודוק: גם הפת"ח השתתף בטבח ה-7 באוקטובר, וארגון "השהידים של אל-אקצא" שלו, אף הטרים את הטבח בעוטף עזה בטבח קיבוץ מצר ב-2002.
שבחי ארץ ישראל לקרוא ולא להאמין. כתבת הארץ נרי רחל יענטע וייס-לבנה-הירשפלד כותבת בשבחי הארץ (לא על עיתון "הארץ"). "לאחר חודשים על חודשים שבהם לא יכולתי לנסוע לחו"ל," היא מתנה את גורלה המר, "כשהיה לי צר מאוד תחת כנפי ארצי ההולכת פייפן, נסעתי לפני כחודשיים וחצי לברלין. לאחר שבועיים של שמחה ואפילו אושר, הגיעה הנפילה. זה קרה יומיים לפני תאריך החזרה. "זו הנסיעה המושלמת אבל והלוואי שהייתי יכולה להישאר כאן עוד כמה ימים," חשבתי לעצמי ומיד נשמט גופי, כאילו איננו קשור כלל למוחי, והתרסקתי על המדרכה. "בניגוד לשמועה שלפיה רק בישראל יבואו אנשים לעזור לך אם תיפול ואילו בחו"ל יעזבו אותך לנפשך, דווקא לא מעט אנשים באו לסייע. למזלי הייתי ליד בני, ואנשים שבאו לעזור המטירו עלינו בקבוקי מים, אמצעי חבישה ואף הציעו להסיע אותי לבית החולים. הגענו בכוחות עצמנו, אני ושני בניי לבית החולים, שהיה, כצפוי, גרוע. המסקנה שלי מההמתנה בת עשר השעות בחדר המיון בברלין, כמו גם לאחר האשפוז וניתוח החירום לפני שבע שנים, היא שאם כבר למות מכאבים לפחות שזה יהיה בעברית. בברלין כל בקשה סבירה הופכת לתחינה. נדרשו תחנונים כדי שאקבל כדור אקמול עלוב לשיכוך כאבים, שהרופא עצמו טען שאנשים נורמליים מתעלפים מהם. 'אף אחד לא אמר אף פעם שאימא שלי נורמלית,' אמר לו בני. האחיות במיון אינן יודעות אנגלית. חזרתי אפוא ארצה בהמלצתו של הרופא דובר האנגלית (הוא קנדי). שאמר שמכיוון שאינני אזרחית איאלץ להמתין שבועיים לניתוח ועדיף שאחזור לארץ שהגעתי ממנה. אז חזרתי וטוב עשיתי. האקמול מוחלף עכשיו באופיאטים, הרופאים האחים והאחיות נראים כאוהבי אדם." (נרי לבנה, "שברתי את הכתף, והדבר שהכי מצער אותי הוא שנאלצתי להיפרד מהכלב האהוב שלי", "אל-ארצ'", 10.6.26). https://www.haaretz.co.il/magazine/2026-06-10/ty-article/.highlight/0000019e-b19d-d7a4-a9bf-f5ddbaa30000 ואו. לכתוב שבתי החולים בדויטשלנד ארץ הבחירה הם גרועים, והטיפול שם גרוע, ובתי החולים בארץ טובים יותר ו"הרופאים האחים והאחיות בארץ לעומת גרמניה, נראים כאוהבי אדם..." איפה כאן העורך? איך בומשטיין-בן מתיר לפרסם בעתונו שבחים כאלו על הארץ? בכל מקרה, נרי רחל, יענטע, וייס-לבנה הירשפלד עשתה כנראה טוב כשלא שעתה לעצתי כאשר המלצתי לה בזמנו שלמען נוחיות בניה ונכדיה הגרמנים הפטריוטים (אמנם רק מישלינג) שהשתחררו לדבריהם בשמחה מהיהדות והישראליות, תשנה את שמה מהשם העברי נרי לשם הארי הטהור קלרה פלצל, והיא נשארה בשמה העברי. שכן באמת היתה לה מבוכה אם היתה מופיעה בבית החולים איכילוב בשם זה.
יאיר למפל-לפיד בראיון בצרפת: אנחנו לא קולוניאליסטים, אנחנו חיים על האדמה שלנו, האדמה התנ''כית שלנו. ראש האופוזיציה יאיר למפל-לפיד התראיין אצל העיתונאי דריוס רושבין (Darius Rochebin) ברשת הטלוויזיה הצרפתית LCI במהדורת החדשות המרכזית של הרשת. בראיון הטיח המגיש בלמפל-לפיד את הקליפ שבחשבונו הפרטי שבטוויטר, בצירוף ההצהרה המשותפת של שרי החוץ של אוסטרליה, קנדה, צרפת, נורווגיה ובריטניה, המגנה את "האלימות הנוראית שמבצעים מתנחלים קיצוניים נגד אזרחים פלסטינים". וטען כי המתנחלים פועלים ב"חסינות כמעט מוחלטת," לעיתים "תחת הגנת כוחות הביטחון הישראליים" ובתמיכת הממשלה. כמו כן המשיך המגיש והטיח בלפיד האשמות קשות בנוגע ליהודה ושומרון, כשהוא טוען: "הקולוניות שלכם מחזיקות בצורה בלתי חוקית בכמות גדולה של אדמות... המשפט הבינלאומי דורש שההתנחלויות הישראליות ייפסקו." תשובת לפיד היתה: "אלו אינן התנחלויות משום שלא כבשנו מדינה פלסטינית, מכיוון שמעולם לא היתה מדינה פלסטינית… הקהילה הבינלאומית והחלטות האו"ם משתמשות במונחים רדיקליים... לזה אין שום קשר למציאות." וכאשר המגיש רושבן התעקש וניסה לדחוק אותו לפינה בעניין "היום שאחרי," השיב לפיד נחרצות: "יש כאן בלבול מסוים בין קולוניאליזם לבין התיישבות... אנחנו לא קולוניאליסטים בישראל, אנחנו חיים על האדמה שלנו, האדמה המקראית שלנו." https://x.com/DariusRochebin/status/2064320464629973453 שאפו ליאיר למפל-לפיד. בכל זאת כתבתי למראיין דריוס רושבין את מה שהוא החסיר: "מר רושבן, צרפת עד פואטייה נחשבת כשטח ערבי כבוש על ידי צרפת. אותו הדבר לגבי ספרד, פורטוגל, מלטה, איטליה, יוון, גאורגיה וארמניה. האם אתה קורא לחזרת הכיבוש והקולוניאליזם הערביים על שטחם?" https://x.com/naaman_c/status/2065611249610555718
אינטרנציונל השנאה מפלגת "פלסטין החופשית" הרדיקלית השמאלנית של ניו זילנד מבקשת להתמודד בבחירות 2026 על מצע הקורא לפירוק ישראל ותמיכה בסוגיות פלסטיניות. https://x.com/Jerusalem_Post/status/2064400990560755799 ישנם הרבה ישראלים שהיו מצביעים לה.
לארי ויינשטיין: "אם נתניהו לא היה ראש ממשלה אחותי היתה בחיים" הסרטן הקנדי־יהודי לארי ויינטיין הסכים לאחר חרם שעשה, להקרין את סרטו "שירי ספטמבר", במסגרת "סופשבוע סינמה" במוזיאון תל אביב. סרטו התיעודי־מוזיקלי עוסק ביצירתו של קורט וייל באמצעות ביצועים של מוזיקאים ואמנים: לו ריד, פי־ג'יי הארווי, אלביס קוסטלו, ויליאם בורוז, דייוויד ג'והנסן ("ניו יורק דולס"), זמרת הג'ז בטי קרטר, הקונטרבסיסט צ'רלי היידן ורבים אחרים. הסרט נעשה באמצע שנות ה-90 (מבין המוזיקאים שהוזכרו קוסטלו, קייב והארווי חיים היום). ובהזדמנות זאת הוא מדבר על רצח אחותו ובעלה ב-7 באוקטובר. אחותו הגדולה של ויינשטיין, שהכירה לו את שיריהם של לאונרד כהן ובוב דילן, היא ג'ודי ויינשטיין, שנרצחה בניר עוז ב-7 באוקטובר ביחד עם בעלה גדי חגי. ג'ודי עלתה לישראל בשנות ה-70 והגיעה לקיבוץ עין השופט, שם הכירה את גדי. בשנות ה-90 בני הזוג עברו עם ארבעת ילדיהם לניר עוז. ג'ודי היתה מורה לאנגלית ולמיינדפולנס. גדי, חלילן וסקסופוניסט, עבד כטבח. ב-7 באוקטובר, חצי שעה לפני תחילת מתקפת חמאס, הם יצאו להליכה מחוץ לקיבוץ. הם היו מהראשונים שנרצחו, אולי הראשונים ממש (לארי ויינשטיין אומר שאיש צבא סיפר לו שהמקרה שלהם כונה Incident Zero). גופותיהם נחטפו לעזה. בדצמבר 2023 התברר בוודאות כי הם נרצחו. הגופות חולצו מחאן יונס ביוני 2025. "חשבנו שאחותי היתה בחיים אם נתניהו לא היה ראש ממשלה," הוא אומר. "אני יודע שאנשים לא מסכימים עם זה. העובדה שהוא מימן את החמאס. העובדה שלקח לצבא כל כך הרבה זמן להגיע לניר עוז. זה מטורף. אף שאת ג'ודי זה לא היה מציל. "בראיון שלי בתחנת טלוויזיה קנדית. סיפרתי שאנשים פונים אלינו בכעס כי הם מניחים שאנחנו תומכים בישראל. זה מה שקורה כשאתה יהודי. מניחים שאתה תומך בנתניהו. ואני אמרתי 'לא, אני שונא את נתניהו. אני שונא את כל מה שהוא מייצג.' מישהו שראה אותי מתראיין אמר לי You're a self hating jew (יהודי ששונא את עצמו). אמרתי 'לא, אני לא שונא את עצמי. אני שונא אנשים שגורמים ליהודים להיות שנואים.' "כרגע ההומניזם נמצא במשבר חמור. מה שמניע את העולם אלה תאוות בצע, שחיתות ואינטרס אישי, בעוצמות חסרות תקדים," אומר ויינשטיין. "נשיא ארה"ב הוא נרקיסיסט שמונע רק על ידי האגו שלו. אותו דבר פוטין. אותו דבר נתניהו. הם יעשו הכול כדי לשמור על המשרה שלהם והם חושבים שהמלחמות מגינות עליהם. זה מושחת עד היסוד. זה רוע. למרבה הצער, הרבה מאוד אנשים הולכים אחריהם כמו כבשים. אבל אני עדיין מאמין ברוח האנושית, עדיין מאמין שהדרך היחידה לשרוד היא לחבק אחד את השני. אני מקווה שנצליח לעשות את זה. אני חושב שרוב בני האדם הם כאלה בבסיס. "ג'ודי וגדי היו התגלמות של הדבר הזה," ממשיך ויינשטיין. "ג'ודי לימדה יוגה ומדיטציה ועזרה לילדים של הקיבוץ להתמודד עם טראומות. היא כתבה כל יום שיר הייקו. אלפי שירים, יפים מאוד, רבים מהם נגד אלימות. גדי ניגן וכתב. הם אהבו את השכנים העזתים שלהם. הם ממש ייצגו את הרעיון של הנאורות." (בן שלו "לארי ויינשטיין: 'אם נתניהו לא היה ראש ממשלה אחותי היתה בחיים'," "אל-ארצ'", 9.6.26). https://www.haaretz.co.il/gallery/cinema/2026-06-09/ty-article-magazine/.premium/0000019e-a5bc-dbb0-abff-e7bd55f50000 היהודי לארי ויינשטיין הוא אוייב ההומניזם. לדידו נתניהו אשם במות אחותו. החמאס, חיזבאללה ואיראן אינם אשמים. הם נציגי ההומניזם, ולא מייצגי הפשיזם האיסלמו-נאצי-ג'יהאדיסטי שנגדו אין לו מילת ביקורת. היהודי לארי ויינשטיין סבור כמו מקס נאומן היהודי שתמך בהיטלר כי התקפה על נתניהו והשטנה על ישראל ("אני שונא אנשים שגורמים ליהודים להיות שנואים") תפתור אותו משנאת האנטישמים. הוא טועה. הוא בעצם רק משרת כאידיוט שימושי את אותם אנטישמים.
הדולרים האבודים הסיפור היפה של משה גרנות "הדודה אנה" ("חדשות בן עזר", 2168) הזכיר לי נשכחות. בסיפור השאיר לו הדוד ירושה לתרגם שירים מאידיש (לא שלו) ושם במעטפה 150 לירות שאיבדו את ערכן עם השנים. ומעשה שהיה כך היה. יום אחד קיבלה אימי מכתב מאמריקה מאיזה קרוב רחוק או בן עיר, או מחזר, ובו היה שיר שכתב באידיש שהוא ביקש שתתרגם לו לעברית. במעטפה היה גם צ'ק ע"ס 75 דולר שאז בתחילת שנות השישים בקיבוץ נראה לנו סכום גדול. אימי תירגמה את השיר, שלחה לאמריקה, וקיבלה תודה. את הצ'ק שמה במגירה. נשמור לעת הצורך. יש לציין שבאותם ימים בקיבוץ לאף אחד לא היה צ'קים אישיים, ואף אחד בקיבוץ לא ידע להשתמש בהם, רק לגזבר היו צ'קים של המשק. לאחר כמה שנים הוחלט לפדות את הצ'ק, אבא שלי נסע לחיפה ונכנס לבנק. פקיד הבנק הביט בו בתימהון: "אתה לא יודע שצ'ק בתוקף רק לחצי שנה? אין לו יותר תוקף." לא היה להם מושג. הלכו לאבדון 75 הדולר. לאבא היה אכפת האובדן והוא ניסה לשכנע את אימא לכתוב לאותו איש על המקרה, ולבקש צ'ק חדש. היא לא הסכימה בשום אופן. נעמן כהן
אלי ארגון
ארכיון הגיליונות המלא של "חדשות בן עזר"
מחפשים מאמר ישן? רוצים לקרוא גיליונות קודמים?
אתר האינטרנט החדש "חדשות בן עזר במרשתת" מאפשר לכם גישה נוחה, מהירה ומותאמת לנייד לכל הגיליונות שפורסמו מאז פברואר 2005 ועד היום.
1. ללא רישום: קריאה חופשית של כל הגיליונות ודפדוף בתוכן העניינים של המאמרים. העתקת קישור לכל מאמר ושיתופו לקוראים נוספים.
2. עם רישום (חינם): אפשרויות חיפוש מתקדמות לפי שם כותב/מחבר.
לרעות פרסטר מנהלת קריית המוזיאונים, פתח תקווה שלום רב, הנושא: דיוקן יהודה ראב בן עזר תמונת הדיוקן [ציור שמן] משנת 1933 של יהודה ראב בן עזר, סבי, חופר הבאר הראשונה וחורש התלם הראשון באדמת פתח תקווה בשנת 1878 – מעשה ידי הצייר שמואל עובדיהו בחתימתו הלועזית עובודובסקי, שעברה אליי בירושה – אני מבקש שתימסר בבוא היום למוזיאון פתח תקווה בתנאי שתוצג בו דרך קבע לדורות במסגרתה העכשווית, ובתחתיתה הכיתוב: דיוקן יהודה רַאבּ בן עזר חורש התלם הראשון באדמת פתח-תקווה מעשה ידי הצייר שמואל עובדיהו, 1933 מתנת נכדו של יהודה הסופר אהוד בן עזר
אהוד יקר, הציור מאוד יפה ותודה על ההצעה הנדיבה. נשמח לקבל את העבודה לאוסף ולהציגה אבל חשוב לי לציין שאין למוזיאון אפשרות להציג עבודה אחת דרך קבע. לצערי במתחם אין מספיק חללי תצוגה לתערוכות קבע. זה פורמט שאנחנו לא יכולים לעמוד בו וחשוב לנו להבטיח הבטחות שניתן לקיים. רק טוב, רעות פרסטר מנהלת קריית המוזיאונים, פתח תקווה
רעות יקרה, אין לי ברירה אלא להסכים. בטווח ארוך אינני רואה מקום אחר לשמור בו את תמונת הדיוקן הגדולה של סבי יהודה ראב בן עזר מאשר מוזיאון פתח תקווה. אני מקווה כי גם הדורות הבאים יתייחסו לחשיבותה. מה עוד שבעוד שנתיים תימלאנה 150 שנה לפתח תקווה. דיוקן המשוררת אסתר ראב מעשה ידי ציונה תג'ר מצוי בידי אחותי לאה שורצמן לבית בן עזר ולמיטב ידיעתי גם היא רוצה לתרום אותה בבוא היום למוזיאון פתח תקווה. בכל עיר בארה"ב תמונות האב המייסד והבת המשוררת היו עומדות בתצוגת קבע היסטורית מרכזית של המקום ומשמשות אטרקציה תיירותית עם הסיפור ההיסטורי שלהם והספרים הרבים והחשובים שלהם, ואלה שנכתבו עליהם. בברכה אהוד בן עזר ת"א 13.6.2026
יהודה ראב (בן-עזר), דיוקן מאת ש' עובדיהו, שמן, 1933. צילם י. צפריר.
ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי,
תגובות, הערות, הארות, והודעות
* *
ג'וחא: אתם לא מכירים את טראמפ. הוא עובד עליכם ועל האיראנים – בפטפוטי התקשורת. חכו עד סוף הקיץ ותראו כיצד איראן מתפוררת בלי מים וחשמל!
* אהוד היקר, תודה על פרסום הסיפור "גם דודה אנה יפה". אודה לך אם תסכים לפרסם את הרשימה על קרבי הנקרולוג.
קראתי, כמובן את כל גיליון 2168, אבל אתרכז במאמר הגדול של בן-ציון יהושע, מומחה מספר אחת ליהדות מרכז אסיה, והאיש שסיכן את חייו כדי להעלות יהודים משם. במאמר זה הוא מטפל בעיקר במעמד האישה באיראן אפגניסטן ומרכז אסיה בכלל. הוא צודק ש"אשת חיל" במשלי ל"א הוא מזמור המקבע את המעמד הנחות של האישה, כדי שהבעל יזכה לכבוד בשער העיר. הוא צודק שי"ל גורדון היה הפמיניסט הראשון ("קוצו של יוד"). הוא, כמובן, בקיא במעמד האישה בקוראן, ומסתבר שגם בישראל של 1993 קיימת סטגנציה בכל הקשור למעמד האישה (אישה סורגת גרביים – של עזר וייצמן).
שלך –
משה גרנות
* נסיה שפרן: קראתי בעניין את המאמר של בן ציון יהושע על יהודי איראן בגיליון האחרון (וגם מאמרים קודמים על הנושא).
אני נהנית מאוד מסיפוריו הקצרים של משה גרנות – במיוחד מהסיפורים הרומניים.
אהוד: משה גרנות הוא אמן הסיפור הקצר. חבל שאינו זוכה להכרה שהוא ראוי לה.
* חוה ליבוביץ: אהוד יקר שבוע טוב. אני מבינה את זעמו של אורי הייטנר על ח"כית טלי גוטליב שהאשמתה בפגיעה חמורה בביטחון המדינה והסרת חסינותה נידונה בכנסת בימים אלה. ועם זאת התרעומת הרועמת שלו ושלל גידופיו על הח"כית לא יכול להיות שיכסו על אמת מטרידה וישתיקו תהיות וספקות ציבוריים, לגבי הפרשה שאורי הייטנר מגדיר כרקימת עלילת דם במזיד על לוחם שב"כ שסיכן את חייו למען ביטחון ישראל.
תוך חשיפת שמו ואת היותו נשוי לשקמה ברסלר [כלשונו] – מתנגדת משטר. לא פחות! ואני שאלה – האם איש לא זע בכסאו באי נוחות וגירוד מצירוף מטריד ואפילו מצמרר של כל הנתונים שאורי הייטנר פורש בפנינו וזאת מבלי לתמוה לשנייה שמשהו כאן או מסריח או בעדינות יותר, מעורר אי נוחות בבחינת מראית עין או בפשטות לא תקין! במשטר דמוקרטי תקין? השאלות הללו מטרידות אותי כאזרחית. איך זה שאורי הייטנר הרהוט ממני איננו מוטרד ומחליק על כך בלשונו הרועצת? בסדר, הבנו שהוא מייחל להחליף את הממשלה הכושלת ואשמה ואת העומד בראשה האשם הראשי במחדל שביעי באוקטובר, לדבריו ביבי נתניהו. אבל האם הוא מוכן להקריב את האמת והבירור הציבורי ההכרחי לצורך הגשמת משאלתו הדחופה ולגיטימית?
אין ספק טלי גוטליב הצליחה לעורר במעשה שלה סערה ציבורית מטלטלת והקימה לעצמה תומכים ומסתייגים מתנגדים. אבל האם האחריות לפגיעה בביטחון המדינה נופלת רק על כתפיה?
לצורך הטיעון שלי אשתמש במשל או באבחנה הוותיקה בין חכם לפיקח: "הפיקח יודע להיחלץ מצרות שהחכם מלכתחילה לא היה נכנס אליהן." מה שאני רואה כאן זאת שרשרת מתפתחת של צרה שמראש, כמו הרובה של צ'כוב מהמערכה הראשונה שחייב לירות במערכה האחרונה – לא היתה צריכה כלל להתרחש ויצאה מכלל שליטה.
צפוי היה שהגברת פרופ' שקמה ברסלר "מתנגדת המשטר" ומובילת ההפגנות המיליטנטיות שגובלות בהמרדה – וטלי גוטליב הקריאה בוועדת הכנסת את שלל ניסוחיה הקיצוניים [המחרידים יש לומר] – בהיותה נשואה לבכיר שב"כ שזהותו חסויה – לא תנצל את האיסור על חשיפת זהותו מטעמי בטחון המדינה ובחסות תפקידו בצל היא תוביל הפגנות ממרידות כ"מתנגדת משטר". למען הדמוקרטיה.
צפוי היה שתסיר מעצמה למען ההגינות והנקיון הציבורי – ניגוד עניינים ותשב בביתה ולא תעסוק בפעילות פוליטית אנטי משטרית חתרנית ולו רק למראית עין! אני מתפלאה שהניגוד הבעייתי לא מפריע לאורי הייטנר. לי הוא מאוד מפריע . ובוודאי גם לטלי גוטליב שקראה תיגר על התופעה המטרידה.
האם נהגה בחוכמה גב' שקמה ברסלר? לדעתי לא !
ואם בארזים נפלה שלהבת מה יגידו אזובי הקיר? מדוע שקמה ברסלר היא יותר ז'אן דארק מטלי גוטליב שגם היא ז'אן דארק בשמירה על הדמוקרטיה? באמת לאן הגענו? ועכשו תצטרך טלי גוטליב הפקחית לדעת לחלץ עצמה מהצרה שהכניסה את עצמה אליה. והמשכיל בעת ההיא ידום!
ובאמת אני שואלת את עצמי איך זה שהחוק מתיר פעילות פוליטית חתרנית לאזרח/ית שנשוי לאיש שב"כ או מוסד שזהותו חסויה! [ובדגש על חסויה] – או שכלל החוק איננו נדרש לסוגייה הזאת אז הגיע הזמן לעשות משהו בנדון כי זה לא מריח טוב.
אינני משפטנית ואינני יודעת, ובנשמת הדמוקרטיה עסקינן. ובמחילה משתי הז'אן דארקיות שכל אחת מהן בדרכה הקולנית מרגישה שמצילה את הדמוקרטיה החבוטה.
שועלה
מבחר חדש משירתה של אסתר ראב (פתח-תקוה 1894 – טבעון 1981), שכונתה "המשוררת הארצישראלית הראשונה", וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.
בעריכת הלית ישורון
הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020
הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה (kibutz-poalim.co.il)
ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978
או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il
המחיר 59 שקלים לפני משלוח
אהוד: זה הספר היחיד משירי אסתר ראב הזמין כיום לרכישה.
את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם: http://benezer.notlong.com http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגל") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את אלפי הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.
אל"מ (מיל') ד"ר משה בן דוד (בנדה): "...יוצאים מכלל זה 'חדשות בן עזר' והסופר הנידח, שהינם 'עופות די מוזרים' בביצה האינטלקטואלית המקומית, בהיותם חפים מכל שמץ של התקרנפות, תקינות פוליטית, אג'נדות מגדריות, אמוניות, חברתיות ופוליטיות – והתעקשותם לשחות נגד הזרם." ["חדשות בן עזר", 14.6.2021].
"שנה טובה אהוד, לך ולכל היקרים לך! מוריד בפניך את הכובע, על הכישרון, הנחישות וההתמדה כמו גם על עוז הרוח והיושר האינטלקטואלי. מי ייתן ותזכה לעוד הרבה שנים טובות ופוריות." ["חדשות בן עזר", 18.9.2023].
פינת המציאוֹת: חינם!
היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר
נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי * מסעות כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם! עד כה נשלחו קבצים ל-70 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989! עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין! 05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה 94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה! עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות! עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות! עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי. * היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן! וכן "מנחום גוטמן לאליאס ניומן" ו"נחום גוטמן, מאמר", ס"ה 53 עמ' עד כה נשלחו קבצים ל-2,082 מנמעני המכתב העיתי. * אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"! עד כה נשלחו קבצים ל-2,089 מנמעני המכתב העיתי. * את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה". עד כה נשלחו קבצים ל-2,692 מנמעני המכתב העיתי. * אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב, צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה, וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה, עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות! עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,453 מנמעני המכתב העיתי * את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר. אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי * אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות! עד כה נשלחו קבצים ל-106 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר. עד כה נשלחו קבצים ל-2,636 מנמעני המכתב העיתי * את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י" [זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר. עד כה נשלחו קבצים ל-107 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"! עד כה נשלחו קבצים ל-77 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית! עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908! עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"! עד כה נשלחו קבצים ל-42 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"! עד כה נשלחו קבצים ל-41 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"! עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"! עד כה נשלחו קבצים ל-50 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה" עד כה נשלחו קבצים ל-39 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * את צרופת "מחווה לאברהם שפירא", הערב נערך בבית אברהם שפירא ברחוב הרצל בפתח-תקווה בתאריך 18.12.2005 בהשתתפות ראובן ריבלין, מאיר פעיל, מרדכי נאור, חנוך ברטוב ואהוד בן עזר עד כה נשלחו קבצים ל-1680 מנמעני המכתב העיתי * את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים עד כה נשלחו קבצים ל-16מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"! עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"! עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח" עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"! עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"! עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"! עד כה נשלחו קבצים ל-64 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"! עד כה נשלחו קבצים ל-35 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "הפרי האסור", שני שערי סיפורים! עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים! עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"! ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור. עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?" סִפּוּרִים לִילָדִים עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"! עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"! עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"! עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"! עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"! עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד" עם מאמרי ארנה גולן ומשה גרנות. עד כה נשלחו קבצים ל-32 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"! עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם. * אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"! עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם. * את צרופת הקובץ (171 עמ') "ידידי יצחק אורפז"! עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם. * את צרופת הקובץ "אורי שולביץ איננו"! אורי שולביץ, יהודה אטלס, דני קרמן, אהוד בן עזר, ואחרים. עד כה נשלחו קבצים ל-2182 מנמעני המכתב העיתי. * קישור לבלוג של דני קרמן המוקדש לאורי שולביץ: https://dannykerman.com/2025/02/21/shulevitz * את צרופת הקובץ "יהושע קנז – דברי חברים"! רות אלמוג, אהוד בן עזר. עזי שטרן. יפה ברלוביץ. עד כה נשלחו קבצים ל-2182 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם. * את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר. עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם. * את צרופת "100 שנים לרצח ברנר" מתוך "חדשות בן עזר", גיליון מס' 1641 ביום 2.5.2021, במלאת 100 שנה לרציחתם בידי ערבים של הסופרים יוסף חיים ברנר, צבי שץ ויוסף לואידור ביום 2.5.1921. עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי. * אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"! עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם. * אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב). מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר. עד כה נשלחו קבצים ל-59 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם. * הרצאת עמנואל בן עזר, נכדו של יהודה ראב, על תולדות פתח-תקווה. https://www.youtube.com/watch?v=h81I6XrtAag עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם. * אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"! עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם. * אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק. עד כה נשלחו קבצים ל-2,647 מנמעני המכתב העיתי * את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003. עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי * אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]! עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים. * את צרופת החוברת "פפיטה האזרחי 1963" עד כה נשלחו קבצים ל-2,295 מנמעני המכתב העיתי. * את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ. עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך. * את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"! עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * את צרופת ארנה גולן: הוויתור. אימי, זיכרונה לברכה, היתה צדקת גמורה. הדרמה השקטה בחייה של חלוצה וחברת קיבוץ. עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005. עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"! עד כה נשלחו קבצים ל-11מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"! עד כה נשלחו קבצים ל-26מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים! עד כה נשלחו קבצים ל-2,375 מנמעני המכתב העיתי ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"! עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-10 מנמעני המכתב העיתי * את צרופת דאוד אבו-יוסף. עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי * את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום. עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * שונות את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה"). עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * הבלוג של דני קרמן https://dannykerman.com/2021/10/28/ehud_ben_ezer דברים שעשיתי עם אודי – שירים למתבגרים כולל חלק ניכר מהעטיפות ומהאיורים שעשה דני קרמן לספרי אהוד בן עזר כדי להיכנס לבלוג יש ללחוץ אֶנטר ועכבר שמאלי
ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד.
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר.
עד כה נשלחו קבצים חינם ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ PDFחינם
עד כה נשלחו קבצים ל-2,253 נמעני המכתב העיתי
ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.
הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!
📑 בגיליון:
יוסי אחימאיר:
לימוד תורה בלי סחטנות
עמנואל בן סבו:
1. מבצר ההבלים
עמנואל בן סבו:
2. תמונות הניצחון
מוטי הרכבי:
תיחכום איראני
ד"ר רון בריימן:
שוב אותה שגיאה חמורה
אורי הייטנר:
1. שליחותו של יוּסף חדאד
אורי הייטנר:
2. צרור הערות 14.6.26
משה גרנות:
בקרביים של הנקרולוג
מיכאל רייך:
נְשִׁיקַת אָבִיב עַל פִּצְעוֹ
אהוד בן עזר:
50 שירי מתבגרים
נעמן כהן:
הפרדוקס האמוני של ר' מרדכי ברגר
אלי ארגון:
ארכיון הגיליונות המלא של "חדשות בן עזר"
