ארכיון קישורים אודות צור קשר התחברות
חדשות בן עזר #2167 08/06/2026 כ"ג סיון התשפ"ו

מאמרים

יוסי אחימאיר

לא רפובליקת בננות!

אלה הם ימים של דאגות גוברות, גם של אכזבות. לפחות לאדם כמוני, חבר בתנועת הליכוד מ-1966, בגילגולה הקודם כתנועת החרות. כעבור 60 שנה, אני מאוכזב מהתנהלות ממשלת הימין הנוכחית בכמה תחומים, הגם שאיני רואה לה חלופה טובה יותר.

ה'בייס' הליכודי – 25 מנדטים לערך – שומר אמונים לתנועה. הליכוד עודנה, בכל הסקרים, המפלגה הגדולה ביותר, אבל גם נאמניה חשים כמה אכזבות. כמובן, האכזבה הפוליטית הגדולה היא נחלת תומכי האופוזיציה. הפלגנות שלה לא תספיק לליכוד לזכות בעוד ניצחון בבחירות המתקרבות.

וראשונה שבאכזבות – ההתנהלות מול נשיא ארה"ב. אין להכחיש, טראמפ ידיד אמת של ישראל, אבל התלות שלנו בארה"ב, הופכת אט-אט גם למעמסה. מנהיג בלתי צפוי. מתעתע אפילו במיליוני תומכיו באמריקה, בוודאי גם בעולם. מתראיין לבלי סוף, משמיע דברים והיפוכם. מטלטל את ידידו, ראש הממשלה נתניהו.

אחרי שהציב בלוקדה ימית חסרת תקדים בעוצמתה סביב מדינת הטרור איראן, הוא מהסס לחסל את שלטון משמרות המהפכה. ספק אם נתניהו קורא נכון את טראמפ, בכל רגע נתון. עתה אין הוא מרשה לנו לסיים את המלאכה בלבנון, על סף הכרעת חיזבאללה, למגינת ליבם של תושבי הצפון.

כיוון שכך, אני פונה לנתניהו: תלמד מבגין שהתריס בפני שגריר ארה"ב סם לואיס, בדצמבר 1981: "אנחנו לא רפובליקת בננות!" הדברים נאמרו לאחר ששגריר ארה"ב מחה על חקיקת חוק רמת הגולן, ובגין השיב לו בתקיפות כי ישראל אינה מדינת חסות ואינה מקבלת תכתיבים. אכן, לפעמים צריך לדעת לומר לא – גם לידיד, שלו אינטרסים אחרים.

אכזבה שנייה – התגובה הרופסת מול קיצוני החרדים, שמתפרעים לא כגדולי תורה אלא כגדולי הפושעים, בחסימות כבישים, בהסתערות על בתי שומרי החוק. החרדים הפורעים הפכו לאויבים מבית, שיש לטפל בהם במלוא החומרה.

ודוק: הם פלג קטן ואלים בחברה החרדית, ועם זאת, המפלגות החרדיות הפכו בהתקרב מועד הבחירות לחבר סחטנים, שלא מעניין אותם דבר, פרט לתקציבים ולהשתמטות משירות צבאי. חוק הגיוס חשוב. זה שלב ראשון, מרוכך, בדרך לשיתוף חרדים שאינם לומדי תורה בשירות צבאי או לאומי. אבל גם לסחטנות יש גבול. גם להם יש לומר– לא!

כיוון שכך, אני פונה לנתניהו: תלמד מראש הממשלה יצחק שמיר ז"ל. ב-1988 הוא ניטרל את סחטנות החרדים והאחרים, בכך שהקים ממשלת אחדות (הפעם בלי רוטאציה) עם מפלגת העבודה, וצירף גם את המפלגות הדתיות והימניות בלי שנותרה להם יכולת סחיטה! כולי תקווה שתקים גם את הממשלה הבאה – במתכונת ממשלת 1988.

אכזבה שלישית – העמדה הרופסת מול זו המכונה: "היועצת המשפטית לממשלה." הדבר בולט מול ההצלחה של ראש הממשלה למנות בעמדות המפתח אישים כלבבו: ראש שב"כ, ראש מוסד, ראש מל"ל, נציב שירות המדינה, ואפילו (בתרגיל שלא אהבתי) מבקר המדינה. למה אי אפשר להחליף את היועמ"שית, שתוקעת מקלות בעגלת המשילות?

כיוון שכך, אני פונה לנתניהו: תלמד משמעון פרס ז"ל איך מפטרים יועמ"ש (1986). מספר על כך בספרו השופט יצחק זמיר, שהיה היועמ"ש: "הגעתי לישיבת הממשלה. רק התיישבתי במקומי ומזכירה ניגשה אליי ואמרה לי שראש הממשלה מבקש שאבוא מיד ללישכתו. מיד כשהתיישבתי מולו, ובלי גינונים של טקס, הוא אמר בפנים חמורות, שהממשלה תחליט היום למנות יועץ משפטי חדש שיבוא במקומי... ראש הממשלה לא נתן לי רגע להתעשת, והמשיך באותה נשימה, שאסיים את תפקידי מיד, עוד באותו יום," וכך היה.

מישהו עירער? מישהו במערכת המשפט הקים קול זעקה? אז מה הפחד מהרועצת גלי בהרב-מיארה?

אכזבה חמורה במיוחד היא הכישלון בהסברה, כאשר בידודה של ישראל בעולם מחמיר והולך. אויבינו חזקים בתחום זה, נתמכים בידי שונאי ישראל ותומכי הטרור נגדה. זהו נושא קריטי לא פחות מהמערכה הצבאית ומצריך דיון עמוק. ולא רק שאין הסברה ראויה, יש גם נזקים חמורים שגורם שר בממשלה, באין מי שיבלום אותו במעלליו.

כיוון שכך, אני פונה לנתניהו: בתחום ההסברה (או אם תרצה – התעמולה) תלמד דווקא מאויבינו, ובמיוחד מהאיראנים. הללו משקיעים סכומי עתק לתעמולתם ברחבי תבל, עד כדי כך שקונים את נרטיב ה"ניצחון" שלהם ואת שאיפתם בהשמדת ישראל.

אני כותב דברים אלה לא כדי להתריס, אלא כדי שלהמוני אזרחים לא יהיו עוד אכזבות. בוודאי לא מתוצאות הבחירות.

יוסי אחימאיר

מוטי הרכבי

1. האיראנים מתחשבים בישראל

בכל פעם שהאמריקאים פוגעים בספינה איראנית או כל דבר אחר ששייך לאיראן, האיראנים מגיבים בשליחת טילים וכטב״מים לכווית, בחריין , קאטר, איחוד האמירויות, ערב הסעודית אבל משום מה הם שוכחים מטרה אחת. הם שוכחים את ישראל!!!!

ייתכן שזה בגלל שערוצי 12,13, 11 ממשיכים להגיד שהפסדנו ושהמצב רע והאיראנים פשוט מרחמים על ישראל? 

יותר מזה,

למי ששכח – האיראנים תקפו את ישראל ראשונים עוד לפני מבצע עם כלביא, זוכרים אחרי ששלחנו איזה איראני/לבנוני לפגוש בתולות ליד שגרירות איראן בבירות. אבל עכשיו, אחרי שהפסדנו – לפי 12, 13 ,11 וגל״צ התחנה של בג״צ. אנחנו מחסלים, כובשים  והאיראנים ממהרים ליילל לאמריקאים.  

אז סוף סוף כולנו ימין

אני מקשיב להודעות המתפרצות באינטרנט ואני שומע: בנט ימין, אייזנקוט ימין, ליברמן ימין, עבאס לא רק ימין אלא גם ציוני גדול,

בקרוב אשמע שגולן לא רק יישב עם החרדים אלא גם הוא יהפוך לימין קיצוני, ואם שכחתי את טיבי, אז אני בטוח שבקרוב יתברר שטיבי לא היה העוזר של ערפת, טיבי היה העוזר של בנימין זאב הרצל.  ואולי יש מצב שהמשאל (שעכשיו ייקרא ימין קיצוני) – במסגרת השיפור בשפה העברית בה הפך ב-180 מעלות את פירוש המילים דמוקרטיה, גזענות, חופש דיבור, חוק, צדק – אז כן יש עוד מילה שהתהפכה – ימין.

מוטי הרכבי

2. צהלולים ושמחה

צהלולים ושמחה בערוצי 12, 13, 11, בגל״צ התחנה של בג״צ ובשאר. שיחה קשה בין טרמפ לנתניהו.

נכון, אכן היתה שיחה קשה בין טרמפ לנתניהו, שני המנהיגים מודים שהיתה שיחה קשה ושניהם אומרים שלמרות השיחה הם מתואמים ועובדים בשיתוף פעולה מלא. טרמפ מוסיף כולם יודעים שאני אוהב את ביבי.

את התוכן המדויק של השיחה בטוח לא אדע אבל בטוח  שלא הכתב של ערוץ 12 ואתר חדשות פרוגרסיבי בארה״ב יספרו לי מה נאמר. להזכירכם אותו כתב ואותו אתר חדשות כבר דיווחו לפני כחודש שההסכם בין איראן לארה״ב ייחתם תוך כמה שעות!

אבל אותה שיחה אכן הביאה הסכם בין ממשלת לבנון לישראל. החלק הטוב בהסכם זה שישראל נשארת בלבנון כולל בבופור, ישראל ממשיכה להילחם בדרום לבנון, חמאס לא נשאר בדרום לבנון ואם נשאר יושמד, הכפריים השיעים לא חוזרים לדרום לבנון.

החלק הפחות טוב, ישראל אינה יכולה לתקוף בדחייה אלא אם כן החיזבאללה ישלח כטב״מים או טילים ליישובי הגליל.  מה שחדש וחשוב בהסכם זה שהשיחות היו ישירות (פעם ראשונה) וכן המילה שלום הוזכרה כמטרה של המשך השיחות. לו איש שמאל היה משיג הסכם כזה הערוצים היו מסבירים איזה הישג אדיר הושג.

האם אני מרוצה מההסכם? לא בדיוק. על הבריחה המבוהלת של אהוד ברק (ברח) מלבנון שילמנו בהרבה דם וכנראה נשלם עוד. הבריחה המבוהלת של אהוד ברק, הביאה עלינו את החיזבאללה ואיראן, את האינתיפדה הראשונה, ״טבעת האש האיראנית״ כולל חימוש חמאס. 

אם נדייק זו לא השיחה הקשה הראשונה של נתניהו עם נשיא אמריקאי. להזכירכם, היו מיספר שיחות קשות עם אובמה על הקמת מדינה פלסטינאית, דבר שלא קרה. שיחות קשות עם ביידן שהמפורסמת בהן האיום של ביידן למנוע חימוש מישראל. להזכירכם , בעקבות הסכם עם ארה״ב, ישראל הפסיקה לייצר חימושים בישראל ובתמורה ארה״ב תחזיק מלאי חימושים במחסנים אמריקאים בישראל.

ע״פ אותו הסכם אסור היה לארה״ב להוציא את החימוש בלי הסכמה ישראלית.  לדאבוננו מלחמת רוסיה אוקראינה פרצה כשבנט היה ראש ממשלה, וממשלת בנט (לפיד, ליברמן, אייזנקוט, גנץ) הסכימו לרוקן את המחסנים לטובת אוקראינה, כפי שאמר בנט ״אנחנו רוצים להיות בצד הנכון של ההיסטוריה.״

המטכ״ל הסכים, איך אמר ראש אמ"ן חליוואה – הבעייה היחידה של ישראל זה החימום הגלובלי!

וכך ביידן מנצל את המצב של חוסר חימושים בחסות ממשלת השינוי כדי לאיים על נתניהו. איום שלא צלח! התשובה של נתניהו ״אם יהיה צורך נלחם בציפורניים."

למען הדיוק לא רק שלנתניהו היו שיחות קשות עם נשיאים אמריקאים, נתניהו הוא ראש הממשלה היחידי שהיו לו שיחות קשות עם נשיאים אמריקאים. בכל מלחמות ישראל האמריקאים התערבו, הורו לישראל להפסיק או לסגת וישראל תמיד קיבלה ללא ויכוח וללא שיחות קשות. 

המקרה האחרון היה ויתור על שדות הגז הפוטנציאלים. ביידן לא  טרח להתקשר לבנט/לפיד. פקיד בכיר ברמה זו או אחרת העביר ללפיד את הדרישה וישראל בלי כל ויכוח מסרה לחיזבאללה בניגוד לחוק את שטחי הים הטריטוריאליים של ישראל. ממשלת בנט/לפיד/ליברמן/אייזנקוט מסרה שטחי מולדת בניגוד לחוק. החוק כן החוק אינו מאפשר מסירת שטחי מולדת לאוייב. מסירת שטחי מולדת מחייבת לא רק את האישור של  כנסת ישראל אלא גם משאל עם. כאמור בג״צ לא כפוף לחוק והחליט להתעלם מהכנסת ומהעם. 

לפיד יצא מיד בהצהרה שזהו ניצחון אדיר. אמר – זהו רגע היסטורי (נכון היסטורי גם היסטורי. זו היתה הפעם הראשונה מאז הקמת ישראל, שישראל מסרה שטחי מולדת לאוייב) נקבל כסף (נסראללה מיד צחק על ההצהרה של לפיד ואמר בשידור חי גם אם יגיע המשיח לא תקבל כסף) וכן כן ההסכם יביא שלום, את השלום ראינו ב 7/10.

אי אפשר להזכיר שיחות עם נשיא אמריקאי בלי להזכיר את ״פגישת ביידן בנט.״ בנט ישב בבית המלון וחיכה שביידן יתפנה (זוכרים  באיזה הדר ואיזו קבלת פנים ממלכתית נתן טרמפ לנתניהו בכל פגישה). כשביידן התפנה להפסקת קפה, בנט הובהל לקפיטריה של הבית הלבן וניתנו לו 20 דקות תמימות לדבר עם השניא בקפיטריה. התקשרות אז סיפרה בגאווה שהפגישה התארכה. ל-31.5 דקות. שכחו לספר שביידן נרדם (טוב האיש לא כל כך צעיר).  הפגישה התארכה כי אף אחד לא רצה להעיר את ביידן. מה שבטוח לא התקיימה שיחה קשה בקפיטריה. זו היתה הפגישה המשפילה ביותר בה זכה ראש ממשלה ישראלי מנשיא אמריקאי.

מוטי הרכבי

יורם אטינגר

הנשק הסודי של ההייטק המסחרי והביטחוני בארה"ב – ישראל!

ישראל היא מרכז המו"פ הגדול בעולם, מחוץ לארה"ב, עבור ההייטק האזרחי של ארה"ב. למעלה מ-250 ענקיות טכנולוגיה מארה"ב – כגון אינטל, דל, אמזון, ג'ון דיר IBM AOL אפלייד מטריאלס, גוגל, פייסבוק, סיסקו, ג'נרל אלקטריק, ג'נרל מוטורס HP 3M אינטוויט, מוטורולה, אפל, מיקרוסופט, NVIDIA – הקימו מרכזי מו"פ בישראל. הן ממנפות את כוח המוח הישראלי, המניב חדשנות פורצת-דרך, ומחזק את עליונות ההייטק האזרחי של ארה"ב בשוק העולמי. תופעה זאת משדרגת את התחרותיות של החברות האמריקאיות, חוסכת להן מאות שנות מו"פ (בשווי של מיליארדי דולרים), מגדילה את ייצוא ארה"ב, מרחיבה את בסיס התעסוקה בארה"ב ומגדילה את הכנסות מס ההכנסה (תאגידים ויחידים) של האוצר בארה"ב.

באופן דומה, ישראל הפכה למרכז המו"פ הגדול בעולם, מחוץ לארה"ב, עבור התעשיות הביטחוניות של ארה"ב – כגון לוקהיד-מרטין, בואינג RTX (ריית'יאון), ג'נרל דיינמיקס, נורת'רופ גרומן וקאטרפילר – המעסיקות 2.5 מיליון איש.

תופעה זאת חוסכת לתעשיות הביטחון בארה"ב מאות שנות מו"פ 20-10 שנים עבור כל אחד מקווי-היצור של F-35 ,F-16 F-15 השקולות למאות מיליארדי דולרים, משדרגת את תחרותיות החברות האמריקאיות בשוק העולמי, מגדילה את יצוא ארה"ב, מחזקת את בסיס התעסוקה בארה"ב ומייצרת הכנסות מס נוספות (של תאגידים ויחידים) לאוצר בארה"ב.

ישראל תורמת באופן משמעותי לשיפור המו"פ, היעילות, המכירות (כולל יצוא) והתעסוקה הקשורים ל – F35 היצרן וקבלני המשנה מעסיקים 290,000 איש.) F16 (47,500 מועסקים) F15 (25,000-50,000 איש), ליצרניות מסוקי הקרב אפאצ'י ובלאקהוק, וכן למטוסי התובלה C-130

למעשה, תרומת ישראל לתעשיות הביטחוניות בארה"ב התחילה בפאנטום F4E מתוצרת "בואינג", מאז שקיבלה את המטוס הראשון ב-1969, שהיה מערכת הנשק האמריקאית המתקדמת הראשונה שסופקה לישראל. ישראל היתה המדינה הראשונה, מחוץ לארה"ב, שהפעילה את F4E מבצעית (במלחמת ההתשה ובמלחמת יום הכיפורים), כאילו היתה מעבדה חסכונית ויעילה בתנאי קרב, וחנכה מסלול שיפור ניכר של F4E

רקורד-מוכח ממלא תפקיד קריטי בשידרוג איכות מערכות הביטחון, והיקף מכירות לחיל האוויר האמריקאי ויצוא. הרקורד המבצעי, היעיל ובעצימות ייחודית של חיל האוויר הישראלי סיפק הוכחה-חיה בסיכון-גבוה ליעילות F4E מול מערכות הגנה אווירית ומטוסי הקרב של ברה"מ – תרחיש האיום שממנו חששו בעלות ברית של ארה"ב. ישראל הדגימה יכולות רב-תכליתיות של המטוס (עליונות אווירית, תקיפה קרקעית, התגברות על מערכות הגנה סובייטיות, תיפקוד יעיל בלחימה עצימה, תוך שדרוג מכ"ם, תא טייס, לרבות שדרוג מנוע), ושיפרה משמעותית את פוטנציאל המכירות שלו.

* השימוש הישראלי ב- F4Eהפך אותו לאטרקטיבי עבור בעלות ברית של ארה"ב, כגון בריטניה, גרמניה, יפן, איראן, דרום קוריאה, טורקיה ויוון. ל"חנות היוקרה" ול"חלון הראווה" הישראלים שהפגינו לעולם את יתרונותF4E היה תפקיד משמעותי בהגדלת המכירות והיצוא.

חשיפת נקודות התורפה של מערכות ההגנה האווירית הסובייטיות במצרים, כמו חשיפת נקודות התורפה של מערכות ההגנה האווירית הסיניות והסובייטיות באיראן ב-2025 וב-2026 – הפרושות ברחבי העולם, היטתה את מאזן הכוחות העולמי לטובת ארה"ב.

אתגרים קיומיים של ישראל הניבו ניסיון מבצעי ייחודי בקרבות אוויר, תקיפה קרקעית וסיור, שהביא לשדרוגים חדשניים ושיטתיים בF4E- עם שיפורי אביוניקה, מערכות תקשורת, מערכות שליטת ירי, ושדרוגי מבנה ותא טייס, שרובם הועברו ליצרן האמריקאי. כמו כן, תורות לחימה פורצות-דרך הועברו לחיל האוויר האמריקאי.

כפי שעשתה עם F-15 F-16 הוותיקים, ישראל גם האריכה את תוחלת החיים המבצעית של F4E במקביל לשדרוג אגרסיבי של ביצועי המטוס.

השורה התחתונה

*ההיסטוריה מוכיחה שאספקת עשרות מערכות נשק מתקדמות אמריקאיות לישראל תורמת תמיד לכלכלת וביטחון ארה"ב.

*אספקת מערכות נשק מתקדמות לישראל מניבה למשלם המיסים האמריקאי תשואה שנתית יוצאת דופן על ההשקעה השנתית של 3.8 מיליארדי דולרים בישראל (המזוהה בטעות כ"סיוע חוץ"). תשואה זאת כוללת מאות מיליארדי דולרים של חיסכון במו"פ, הגדלת ייצוא, הרחבת תעסוקה, הכנסות מס נוספות לאוצר האמריקאי, ותורות לחימה משודרגות לכוחות המזוינים של ארה"ב.

היא כוללת גם מודיעין ברמה ובהיקף יוצאי דופן שהושווה על ידי הגנרל ג'ורג' קיגן, שהיה מפקד המודיעין של חיל האוויר האמריקאי, ל-5 CIA – תקציב שנתי של CIA אחד – 15 מיליארדי דולרים שהם 400% תשואה על 3.8 מיליארדי דולרים.

התשואה למשלם המיסים האמריקאי כוללת גם – על פי הגנרל אלכסנדר הייג, שהיה המפקד העליון של נאט"ו ומזכיר המדינה האמריקאי – את ישראל כנושאת המטוסים האמריקאית הגדולה ביותר ללא חייל אמריקאי על סיפונה, החוסכת את הצורך לייצר ולפרוס באוקיינוס ההודי ובים התיכון מיספר נושאות מטוסים חדשות, יחד עם אוגדות יבשה אחדות.

עלות ייצור של נושאת מטוסים מתקדמת אחת היא 13-10 מיליארדי דולרים (למעלה מ-300% תשואה), ועלות שנתית של פריסת אוגדת יבשה אמריקאית אחת במזרח התיכון היא מיליארד דולרים.

* ישראל אינה שייכת למועדון הלא-מכובד של "סיוע חוץ". ישראל היא שותפה מסחרית וביטחונית של ארה"ב, המעורבת בשיתוף פעולה של כביש דו-סטרי לתועלת הדדית, המניב לנישום האמריקאי בוננזה, הגבוהה באופן אקספוננציאלי מההשקעה השנתית של 3.8 מיליארדי דולרים.

שגריר (בדימוס) יורם אטינגר

עמנואל בן סבו

הזדמנות לחזור לשפיות, לנורמליות, להיגיון

ההתקפה האלימה והחמורה של פורעים מהשוליים הסהרוריים וההזויים של החברה החרדית, בחצר ביתו של המשנה לנשיא בית המשפט העליון, נועם סולברג, באלון שבות, מזעזעת, חמורה ומחייבת אכיפה ברורה וראויה למען ידעו כי יש דין ויש דיין במדינת ישראל.

ראש הממשלה, שר המשפטים, ראשי הסיעות החרדיות, ההנהגה החרדית התורנית, גינו בחריפות ובתקיפות את מעשה הנבלה של הקומץ ההזוי והמופקר, ההלם היה מוחלט.

ניתן היה לסיים כאן את המאמר, בהצטרפות לזעזוע האמיתי נגד הבריונות והעבריינות, ההפגנה הבלתי חוקית, האלימה, המאיימת והמטרידה, הפגנת השנאה, האיבה, ההתפרעות.

הזעזוע אינו מרפה, קולות הסער והכאב של רעיית המשנה לנשיא, מאירה, אשר זעקה במר ליבה בתמצית דם ליבה: "לא יכול להיות שיהודים יעשו כך אחד לשני, איך זה יכול להיות? מה זה פה, ליל הבדולח?"

אירוע זה מחריד ומזעזע, אך במציאות המופקרת שנוצרה בשנים האחרונות, אירוע זה אינו קו פרשת המים, קדמו לו אירועים נוראיים, מזעזעים, מחרידים, כמו מצור על בית ראש הממשלה, מצור המוני על המספרה בה עיצבה מחלפות שערה אשת ראש הממשלה, מצור יומי על ביתו של שר החינוך, מצור על דלת ביתה של נבחרת ציבור, מצור על בית הכנסת של יו"ר ועדת החוץ והביטחון, מצור על בית הספר ורדיפה אחר ילדים קטנים של שר, מרדף אחר נבחרי ציבור, בארץ ובעולם, טבעת האש על בית ראש הממשלה, ירי זיקוקים לעבר בית ראש הממשלה, והרשימה של הפעולות המתועבות והמסוכנות, לצד ההסתה הפושעת, ארוכה כאורך ההשחתה של הערכים היהודיים, הדמוקרטים.

ערכים אשר נרמסו ברגל גסה על ידי חלק ממערכות המשפט, התקשורת, האכיפה, אשר נרמלו את האנרכיה של המופקרים וחסרי האחריות שדרסו כל ערך וגרמו לאיבוד ההרתעה מאימת הדין.

הסערה והטלטלה מהמעשה הבזוי והאנטי דמוקרטי, אינם מרפים, כמו אז, בשנים האחרונות בהן הכאוס השתלט על רחובות ישראל.

הלילה, התעוררתי פעמים אחדות, כמו באותה לילה של אחרי המצור על דלת ביתה של נבחרת הציבור, טלי גוטליב, כשמנעו יציאתה לקחת את בתה, בעלת הצרכים המיוחדים, לבית החינוך, הפורעים צרו על דלת ביתה, מחייכים ברשעות אל מול תחנוניה, התעוררתי כמו באותו לילה והמחשבות נשאו אותי על, מה קרה לנו?

בשנים האחרונות אספסוף פורע חוק, מופקר וחסר אחריות, קיבל רוח גבית למעשים קיצוניים, אלימים, מעשים שאיש לא היה מעז לבצע בימים של לפני מתן הלגיטימציה והנרמול של: "אין מחאה אפקטיבית בלי הפרעה לסדר הציבורי," אישור לאנרכיה, לאיש הישר בעיניו ייעשה, אישור של אין דין ואין דיין, אישור ליצירת כאוס בחברה הישראלית.

האירוע החמור בחצר ביתו של המשנה לנשיא בית המשפט העליון, מזעזע, כמו כל הרשימה הארוכה של המעשים המתועבים שקדמו לו בפגיעה בנבחרי ציבור ובני משפחתם .

הזעזוע, אסור לו שיהיה סלקטיבי, האירוע הזה הוא עוד תמרור "עצור" לחברה הישראלית, לראשיה והנהגתה, מנשיא המדינה ועד אחרון המגישים בתקשורת.

מערכות האכיפה ורשויות החוק, חייבים לשנות את השיח, חייבים לפעול לאכיפה שוויונית, להגדיר את גבולות זכות המחאה, זכות חופש הביטוי, זכות יסוד בחברה דמוקרטית.

אנו עומדים בעיצומה של מערכת בחירות, רוחות רעות מנשבות בה, רוחות של שנאה, של טנטרום בלתי נשלט, לכן אם מערכות ההגנה על הדמוקרטיה לא יתעשתו ויסמנו מחדש את גבולות השיח, התמונות המחרידות והזעזוע העמוק שחווינו בחצר בית המשנה לנשיא העליון, יחזרו על עצמן.

זוהי קריאה נוספת לשיח מחודש, לשיח הדוחה את שיח הגרדומים, לשיח של כבוד והערכה, לשיח של פיוס ולא הערכה לשיח אחים.

נקווה שלא נחמיץ גם הזדמנות זו, ראינו מה קרה לעם היהודי, לאחר שנות ראינו רעה, בטבח שבת שמחת תורה.

עמנואל בן סבו

אורי הייטנר

1. עשר בסולם ריכטר

נתאר לעצמנו את התסריט הבא.

עולה ממשלה חדשה, שזוכה לרוב של קצת יותר מ-60 מנדטים. לצורך העניין, 64 מנדטים.

היא מבהירה שהיא הרוב, וכיוון שדמוקרטיה היא שלטון הרוב, היא תעשה כל שתעלה על רוחה. והיא מחליטה על הפרדת הדת מהמדינה. ועל סגירת כל מה שיש בו סממן דתי שקשור למדינה. ועל מחיקת כל שמריח דת מתוכנית הלימודים.

והיא אינה מסתפקת ב"רפורמה הדתית" הזאת, אלא מוסיפה על כך הסתה פרועה וקונספירטיבית נגד הדתיים בישראל. היא תספר שבישראל פועל דיפ-סטייט, שהוא השליט האמיתי במדינה, שלא נבחר על ידי אף אחד, והוא מוביל תהליך של "הדתה". וזהו דיפ-סטייט מושחת, שבחר את עצמו, ולכן כאשר אתה בוחר חילונים אתה מקבל דתיים. אנחנו נשים לזה קץ.

וברפורמה הם יבטלו את כל החוקים שקשורים לדת, ואת כל המסורות הקשורות לדת. אנחנו מדינה חילונית ליברלית, ולכן לא יהיו במשרדי הממשלה והרשויות המקומיות שום סממנים דתיים כמו מזוזות. ובכל מוסדות המדינה יפתחו מסעדות לא כשרות. ובצה"ל יהיה גם אוכל לא כשר.

לאיזו תגובה ציבורית תגרום ה"רפורמה הדתית" הזאת?

התגובה תהיה כזו, שהמאבק נגד ה"רפורמה המשפטית" ייראה לידו כמשחק ילדים.

למי מיועד המשל הזה?

לשני קהלים. ראשית, לתומכי המהפכה המשטרית, או בכיבוסית ה"רפורמה המשפטית". כן, אני רוצה להציב מראה גדולה מול פניכם. מה עשיתם? מה עשיתם?? מה אתם עושים? מה עוללתם לעם הזה? מה עוד תעוללו?

שנית, לקהל שמפנטז על יום נקם ושילם, כשרק יהיו לו 64 מנדטים. או 61. אני רוצה לשקף גם להם את הדמיון בין הפנטזיה שלהם לבין המהפכה המשטרית שהם יצאו נגדה בכזו חריפות. האם שמעתם על "מה ששנוא עליך לא תעשה לחברך"? ואם אתם צועקים, ואתם צועקים בצדק, שהדרך שנגדה יצאתם היא הרס החברה – אינכם מבינים שזה בדיוק מה שאתם מנסים לעשות?

לא תהיה בישראל הפרדת הדת מהמדינה. רוב מנהיגי האופוזיציה לממשלה הנוכחית אינם רוצים בכך ואינם מאמינים בכך.

אבל יש גם יש מי שרוצים מהפך לא לשם תיקון והצבת אלטרנטיבה אמיתית במובן העמוק של המילה לדרכה של ממשלת המהפכה המשטרית, אלא לשם תמונת ראי שלה – פוליטיקה של הכרעה, של הכנעה, מתוך תפיסה מעוותת של הדמוקרטיה לא כשלטון העם אלא כשלטון הרוב, שאינו צריך להתחשב במיעוט ולהגן עליו אלא לדרוס אותו, לרמוס אותו, כפי שעושה הממשלה הנוכחית.

כן, אלה שמנסים היום לבטל כל החלטה ומינוי של הממשלה באמצעות בג"ץ ותוקפים בבוטות ובשצף קצף את בג"ץ שאינו עובד אצלם ודוחה את רוב העתירות הללו. אלה שאינם מוכנים לשום פשרה בנושא המשפטי, אלא דבקים בפונדמנטליזם של האקטיביזם השיפוטי, ואינם מבינים שהקיצוניות הזו היא חלק ממה שגרם לקיצוניות שמנגד ולמהפכה המשטרית. אלה שמודיעים ש"כשנעלה לשלטון" נסגור ערוצים ונערוף ראשים וכו' וכו'. הם תמונת ראי של יריב לוין וחבורתו. והנזק שיעוללו לחברה הישראלית הוא תמונת ראי של הנזק שיריב לוין וחבורתו מעוללים לחברה הישראלית.

יש צורך באלטרנטיבה אמיתית, לא בתמונת ראי. באלטרנטיבה החותרת לתיקון לאומי, לפיוס לאומי, לפוליטיקה של הסכמות. לא, אין זה שיתוק, כפי שטוענת ברית הרדיקלים משני הצדדים, אנשי מחנה 6 באוקטובר. ההיפך הוא הנכון. הדרך לרפורמות עומק אמתיות הנחוצות לחברה הישראלית, היא לא במלחמה אלא בהסכמה רחבה של רוב העם.

כאשר נשיא ארה"ב הדגול פרנקלין דלנו רוזוולט, איש המפלגה הדמוקרטית, הנהיג את הרפורמה החברתית כלכלית הגדולה – ה"ניו-דיל" שחילץ את ארה"ב ואת העולם מהשבר הכלכלי הגדול של 1929 ושנות השלושים המוקדמות, הוא עשה זאת באמצעות גיוס המפלגה הרפובליקאית לתמוך ברפורמות ולהיות שותף להן. בדרך הזו צלחה דרכו. כך ראוי שגם אנו נקדם את רפורמות העומק הנדרשות למדינת ישראל.

יש גם יש מקום לרפורמה משפטית-משטרית, שרחוקה ת"ק פרסה מהמהפכה המשטרית שניסתה להכפיף את הרשות השופטת לממשלה ובכך לסרס אותה בדרך לשלטון ללא מיצרים, אך רחוקה מאוד גם מהמצב הנוכחי, שבו אין שום איזונים ובלמים על הרשות השופטת. רפורמה של דרך המלך, שתעגן בחוקה את מערכת האיזונים והבלמים בין שלוש הרשויות, ובעיקר תחזק את הרשות הרמוסה והחלשה, הכנסת, קודם כל מול הממשלה ששולטת בה וגם מול בית המשפט העליון. אפשר וחיוני לקדם רפורמה כזו, שבמאמרים שפרסמתי, גם מעל במה זו, שרטטתי את עיקריה, ויש כאלה גם במתווה הרבעון הרביעי וגם בהסכמות שהיו בדיאלוג בבית הנשיא, ולא יצאו לפועל כי שני הצדדים השתפנו מול ה"בייס" שלהם. הדרך לכך, היא להפסיק לרצות את ה"בייסים" ולעבוד למען העם, המדינה, החברה. להפוך את המיינסטרים הציוני, ממלכתי, דמוקרטי לבייס הגדול של החברה הישראלית.

רפורמה נוספת היא בתחום הגיוס. היום, אחרי 7 באוקטובר, ברורה לכל החובה הלאומית בגיוס לכל ובהפסקת ההשתמטות הממארת. אבל אי אפשר לעשות זאת, כאשר שבויים בהכרח בשלטון "מלא מלא מלא" שמחירו הוא שבי בידי מפלגות המשתמטים. הדרך לרפורמה החיונית הזאת היא המרת הבריתות הקלוקלות הללו בברית המשרתים. בין אם זו ממשלת אחדות ציונית, או שיתוף פעולה בין קואליציה לאופוזיציה והתעלות מעל האינטרס של מפלגות המשתמטים למען האינטרס הלאומי. את הרפורמה הזאת, החיונית כל כך, ניתן לעשות רק יחד, בשילוב ידיים של הרוב הציוני הגדול בחברה הישראלית.

גם את המחלוקות בנושאי דת ומדינה ניתן לפתור בדרך של הסכמה רחבה. את הדרך לכך התוו פרופ' רות גביזון והרב יעקב מדן, שמתוך אחריות לאומית ניסחו את אמנת גביזון-מדן להסכמה לאומית בנושאי דת ומדינה וזהותה היהודית של המדינה. על בסיס האמנה ניתן וראוי והכרחי להגיע לפשרה היסטורית שתבנה את החברה הישראלית, למגינת לבם של הקיצונים מכאן ומכאן.

איני יודע אם ניתן להגיע היום לממשלת אחדות ציונית. לשם כך, למשל, הליכוד יהיה חייב להסכים לוועדת חקירה ממלכתית, כי על כך אי אפשר להתפשר. אך גם אם לא תקום ממשלה כזו, ניתן וראוי להוביל פוליטיקה אחרת, של הסכמות רחבות; פוליטיקה שתייצג את הרוח של האחדות הלאומית וההתגייסות החברתית חסרת התקדים ב-8 באוקטובר, אל מול רוח הקרע, הפלגנות והשנאה של 6 באוקטובר.

בוויכוח עם חבר, שהוא איש רוח 6 באוקטובר מובהק, הוא כתב לי שאחרי הבחירות צריך "להיכנס בהם בעשר בסולם ריכטר."

הוא אולי אינו יודע שמעולם בהיסטוריה לא היתה רעידת אדמה בעוצמה של 10 בסולם ריכטר, אך אם תהיה כזו, כל שהיא תתיר אחרי הוא חורבן מוחלט. והחורבן לא יהיה רק "שלהם", אלא של כולנו.

אורי הייטנר

2. צרור הערות 7.6.26

* לא רפובליקת בננות – ב-14.12.82 חוקק חוק הגולן - החוק שסיפח את הגולן לריבונותה של ישראל. ראש הממשלה מנחם בגין העביר אותו בכנסת במהלך בזק של שלוש קריאות באותו היום. המהלך הפרלמנטרי המהיר והנדיר הזה נבע, בראש ובראשונה, מרצון לקבוע עובדה סופית, ולא לחשוף את ישראל למערכת לחצים ואיומים אמריקאיים בין הקריאה הראשונה לקריאה השנייה והשלישית.

התגובה האמריקאית על החוק היתה קשה וחריפה. לא רק גינוי חמור והובלת גינוי במועצת הביטחון, אלא ארה"ב אף הכריזה על סנקציות נגד ישראל ועל השעיית מיזכר ההבנה לשיתוף פעולה אסטרטגי בין המדינות, שנחתם חודש וחצי קודם לכן. בתגובה, הודיע בגין על ביטולו של המסמך.

בגין, שישב באותם ימים על כיסא גלגלים, עם רגל מגובסת, זימן אליו את סמואל לואיס, שגריר ארה"ב בישראל, נשא באוזניו נאום חריף ביותר, שהשורה התחתונה שלו הייתה: "חוק רמת הגולן יישאר בתוקפו, אין כוח בעולם שיביא לידי ביטולו." בגין נזף קשות בשגריר, ובתום הפגישה הורה למזכיר הממשלה אריה נאור לצאת לעיתונאים ולהקריא את נאומו במלואו.

היה זה נאום חריף מאין כמותו. וכך אמר לו בגין, בין השאר: "לפני שבוע, לפי הצעת הממשלה, קיבלה הכנסת ברוב מכריע של שני שלישים, בכל הקריאות, את חוק רמת הגולן, ועכשיו אתם שוב מתפארים בכך שאתם 'מענישים' את ישראל. איזה מן דבר הוא הענשת ישראל? האם אנחנו מדינת ואסאלים שלכם? האם אנחנו רפובליקת בננות? האם אנחנו נערים בני 14, שאם אינם מתנהגים כהלכה, מכים על אצבעותיהם? … הודעתם שאתם משעים את מזכר ההבנה ביחס לשיתוף האסטרטגי … אתם מנסים לעשות את ישראל בת ערובה למזכר ההבנה. את הודעתכם על השעיית הדיון במזכר ההבנה אני רואה כביטולו. שום חרב דמוקלס לא תהא תלויה מעל ראשינו. אנו רושמים לפנינו את העובדה שביטלתם את מזכר ההבנה. עם ישראל חי 3,700 שנה בלי מזכר ההבנה עם אמריקה ויוסיף לחיות בלעדיו עוד 3,700 שנה. בעינינו זה ביטול המזכר. … הטלתם עלינו עונשים כספיים והפרתם את דברו של הנשיא. כאשר מזכיר המדינה הייג ביקר פה, הוא קרא מן הכתב את דברי הנשיא רייגן שאתם תקנו במאתיים מיליון דולר נשק ואביזרים אחרים. זוהי הפרת דבר הנשיא. האם זה מקובל ונאה? ביטלתם עוד 100 מיליון דולר, מה רציתם לעשות? להכות אותנו על הכיס?" בהקשר הזה בגין האשים את הממשל האמריקאי באנטישמיות. לא פחות.

איזו סערה פרצה בארץ! איזו ביקורת נמתחה על בגין. הוא הואשם בטירוף מדיני ובבריונות דיפלומטית. הוא הוצג כמגלומן, שאינו מבין שישראל תלויה בארה"ב. הוא כונה "העכבר ששאג". הוא הואשם כפירומן שהשליך גפרור בוער על חבית אבק שריפה (המשבר בעקבות הפצצת הכור העיראקי טרם שכך). בגין הואשם בהחרבת הברית האסטרטגית עם ארה"ב, שנבנתה בעמל רב.

ומה קרה? חלפו פחות משנתיים, שבתוכם היו משברים נוספים עם ארה"ב סביב מלחמת שלום הגליל, הטבח בסברה ושתילה ותוכנית רייגן, וב-29 בנובמבר 1983 נחתם הסכם שיתוף הפעולה האסטרטגי בין המדינות, והיחסים שודרגו לרמה שלא היתה כדוגמתה עד אז. ועד היום רייגן נחשב לאחד הנשיאים הידידותיים ביותר לישראל.

אין משמעות הדבר שראוי לנהל את מערכת היחסים עם ארה"ב באופן מתריס ומתגרה, עם נאומי נזיפה בשגרירים ופירסומם. אולם משמעות הדבר, היא שכאשר מדובר באינטרסים הבסיסיים של ישראל, זכותה וחובתה לעמוד עליהם, גם במחיר מחלוקת עם ארה"ב. הברית העמוקה עם ארה"ב חזקה יותר ממחלוקת זו או אחרת ואף ממשברים. בסופו של דבר, ארה"ב מבינה שישראל היא מדינה ריבונית, וכמו כל מדינה ריבונית, האינטרס הלאומי שלה הוא המנחה את מדיניותה.

אסור להיכנע לתכתיב של טראמפ, שמשמעותו היא כבילת ידינו בהגנה על המדינה ועל תושבי הצפון, שנמצאים תחת מתקפה מתמדת של חיזבאללה, כיוון שהדבר מפריע לטראמפ לקדם הסכם כניעה של ארה"ב לאיראן. ראש ממשלה אחראי, שלא קלע את עצמו לעמדת סחיט כאשר עירב את נשיא ארה"ב בניסיון לחלצו מאימת הדין, היה אומר לטראמפ "לא".

* הקוניסליירי – הקונסיליירי של נתניהו נבחר לתפקיד מבקר המדינה, כדי שלא תהיה ביקורת מדינה. הוא נבחר בצורה בלתי חוקית. הבחירות הן חשאיות, כיוון שמבקר המדינה הוא זרוע של הכנסת לפיקוח על הממשלה, וכדי שלא תהיה למבוקרים השפעה על ההצבעה.

הדרישה מחברי הכנסת של הליכוד לתעד את הצבעתם היא עבריינות פלילית.

* לא ראוי – עצם העובדה שראבילו הסכים להיות מועמד למבקר המדינה, על אף היותו פרקליטו של רוה"מ, מעידה עליו שאינו ראוי ואינו מתאים לתפקיד.

* להיפסל – כיוון שתהליך בחירת מבקר המדינה היה עברייני, דינו להיפסל בבג"ץ.

* אם חלילה המהפכה תצליח – בבחירת הקונסיליירי של נתניהו למבקר המדינה ראינו מה יקרה אם, חלילה, המהפכה המשטרית תצליח ויריב לוין ימנה את השופטים בישראל. ראינו מי יהיו שופטי בית המשפט העליון.

* איך לא נחשוד בכם? – אתה נעלב בכל פעם שעולה חשד שתפגעו בעשרות[?] הבחירות.

נכון, זה מעליב.

אבל כאשר אתם דורשים מהח"כים שלכם לצלם את הצבעתם בהצבעה חשאית, איך לא נחשוד בכם? איך???

* הצבעה חשאית – החבר איוואן הגיע לקלפי להצביע בבחירות בבריה"מ. בהגיעו לקלפי הוא קיבל מעטפה סגורה, שאותה עליו לשלשל לקלפי. "ברור לי," הוא אמר, "שאני צריך להצביע נכון, כפי שתגידו לי. אבל מותר לי לדעת למי אני מצביע?" – "לא, אנחנו מצטערים. זו הצבעה חשאית."

... אני רק מניח את זה כאן.

* בקשה שאי אפשר לסרב לה - מישהו "תיקן" את דבריי. לא דרשו מהח"כים לצלם את הצבעתם, אלא "ביקשו."

* למה כל כך חשוב לו? – ח"כ אריאל קלנר, מן הספסלים האחוריים של סיעת פוסט-הליכוד, הוא האיש שעליו הוטלה המשימה לקדם את הצעת החוק להקמת ועדת טיוח פוליטי למחדל שהביא לטבח 7 באוקטובר. על פי הצעת החוק, הקואליציה תמנה 5 נציגים לטיוח המחדל, והאופוזיציה תבחר 5 נציגים. הם יודעים, כמובן, שידה של האופוזיציה לא תהיה במעל. הצעת החוק מתייחסת לכך: "אם לא מונו כל חברי הוועדה בתוך 14 ימי על ידי הקואליציה או האופוזיציה, ימנה מבקר המדינה, בתוך 14 ימים, את חברה הוועדה החסרים."

עכשיו אתם מבינים מדוע נתניהו מינה את הקוניסליירי שלו למבקר המדינה, ולא בחל בשום אמצעי לחץ מאפיוזי כדי להבטיח שהנ"ל ייבחר?

* איחוליי לנתניהו – אני מאחל לנתניהו, שראבילו, הקונסיליירי שהוא מינה למבקר המדינה, יבריז לו, ויהיה נאמן למדינה, לחוק ולתפקידו, ולא למי שמינה אותו, כפי שהיו מנדלבליט ואלשייך.

* אילו אלרון נבחר לנשיא – השופט אלרון, שהפסיד בבחירות למבקר המדינה שנעשו בדרכי רמיה, התמודד נגד השופט עמית על תפקיד נשיא בית המשפט העליון. עוכר המשפטים יריב לוין תמך בו.

אילו אלרון נבחר לנשיא בית המשפט העליון, הוא היה עובר בדיוק אותה מסכת של רצח אופי, דה-לגיטימציה, שקרים וקונספירציות, הטחת סחי ורפש, כמו המסכת שעובר עמית. מכונת הרעל הייתה מעניקה לו בדיוק אותו הטיפול.

למה?

כי הוא היה האיש שעל פי החוק ממנה את ועדת החקירה הממלכתית.

* תוצאה ישירה 1 – כאשר שר המשפטים (!) מודיע שיפר את פסק בית המשפט, וכאשר השר לביטחון פנים, האחראי על האכיפה, הוא גנגסטר חוליגן, התוצאה הישירה היא פוגרום של משתמטים ארורים בביתו של שופט בישראל.

כי תעביר ממשלת משתמטים ובןגביריסטים מן הארץ.

* תוצאה ישירה 2 – כאשר במערכה הראשונה, ראש ממשלה שנאשם בפלילים, עומד במסדרונות בית המשפט, מוקף בחבורת שרים וח"כים רעולי פנים, ומהלך אימים על בית המשפט, במערכה השנייה פורעים עושים פוגרום בביתו של המשנה לנשיא בית המשפט העליון. במערכה השלישית, כשיירצח שופט בישראל, דמו בראשו של נתניהו.

* מנוגדת לתורה – גולדקנופף: "האלימות מנוגדת לתורה."

ועריקה ממלחמת מצווה אינה מנוגדת לתורה?

* אחת לאחת – נוסח ה"גינויים" של המפלגות החרדיות לפרעות בבית השופט סולברג הם אחת לאחת ה"גינויים" של הרש"פ לפיגועים.

* מגוייסים – אז מה למדנו מהמלחמה של המשתמטים נגד הגיוס?

שהם יודעים להתגייס.

שהם יודעים להילחם.

שאין להם שום בעייה לסגור את הגמרות ולבטל תורה כשהם נקראים.

שהם מגוייסים ללא קושי גם בשבת.

רשמנו לפנינו.

* אף אחד לא מבטיח – ההתחייבות שחייל שיתגייס חרדי ישתחרר חרדי היא חסרת אחריות וחסרת שחר.

אף אחד לא מבטיח שמי שנכנס חילוני ייצא חילוני, שמי שנכנס מסורתי ייצא מסורתי, שמי שנכנס דתי לאומי ייצא דתי לאומי. אף אחד לא מבטיח שחרדי שהשתמט מצה"ל יישאר חרדי. הרי כל החרדים הרבים ש"יצאו בשאלה" לא שירתו בצה"ל. ולכן אין מקום לשום התחייבות שמי שנכנס חרדי ייצא חרדי.

החרדים צריכים להתגייס, כי הם חייבים להילחם במלחמת מצווה, להגן על המולדת, להגן על המדינה ועל שלומם וביטחונם של אזרחיה וכי זה החוק והם מחויבים לו.

הצבא צריך לאפשר להם את כל התנאים לשמור על אורח חייהם במהלך השירות, בלי הבטחות סרק שייבחנו בסרגל, וכל חרדי שלא ייצא חרדי יוצג כהפרת התחייבות וכעילה להמשך ההשתמטות.

אגב, אף אחד לא מבטיח שמי שנכנס חי ייצא חי.

* אבן בוחן מוסרית – מדינה וחברה נבחנות ביחס שלהן לאסירים. בחברה מתוקנת, מי שיושבים מאחורי סורג ובריח זכאים ליחס אנושי והוגן, גם אם אלה הגרועים שבפושעים – אנסים, רוצחים, מחבלים או אפילו פושעים נאצים.

גם אייכמן, בשבתו בכלא הישראלי, זכה ליחס אנושי והוגן, וישראל התגאתה בכך ובצדק. כלומר, גם מי, שבניגוד אליי, תומכים בעונש מוות, אינם צריכים לתמוך ביחס אלים ולא אנושי לאסירים, כולל מחבלים, כולל רוצחי 7 באוקטובר.

זו היתה תמיד גישתה של ישראל, עד שביטחון הפנים שלה הופקר בידי ראש הכנופייה. הדמגוג הפופוליסט הזה חף מכל שיקול דעת ערכי, מוסרי, ביטחוני או מדיני. והנזק שהוא גורם למדינת ישראל נורא ואיום.

ניקח כדוגמה את הסירוב לאפשר לצלב האדום לבקר את המחבלים בכלא הישראלי. מעולם לא היה כדבר הזה. שעה שהיו לנו חטופים בידי חמאס, וחמאס לא איפשר לצלב האדום לבקר אותם, היה היגיון באיסור דומה מצידנו, בניסיון להפעיל לחץ על חמאס. היום אין כל הצדקה לכך. ראש הכנופייה מתלהם עם הצהרות פופוליסטיות, שבהן הוא מתרברב בהרעבת אסירים. האם מדינת ישראל, המדינה היהודית הדמוקרטית, היא מדינה שמרעיבה אסירים? כנראה שכאשר ראש הכנופייה הוא השר, התשובה היא חיובית.

על כשלונו החרוץ בהגנה על שלומם של אזרחי ישראל, על אובדן המשילות והידרדרות הביטחון האישי וגאות הפשע בקדנציה האיומה והנוראית של הכושל בשרי ממשלות ישראל לדורותיהן, הוא מנסה לחפות ביוזמות פופוליסטיות בבתי הסוהר.

האם נתניהו יודע זאת? בוודאי. האם נתניהו רוצה בכך? ודאי שלא. האם נתניהו מבין את הנזק הנורא שהגנגסטר הזה גורם למדינת ישראל? יודע גם יודע.

אבל הוא הפקיד את מבושיו בידיו של הגנגסטר, והוא משותק מאימה.

(הערה זו נכתבה לפני פסיקת בג"ץ בנדון ובלי שידעתי על קיומה של עתירה בנדון).

* חרפה לאומית – החלטת בג"ץ לחייב את המדינה לאפשר לנציגי הצלב האדום לבקר את המחבלים שבידינו היא חרפה לאומית.

החרפה אינה הפסיקה, המובנת מאליה. הרי בג"ץ אינו יכול שלא לחייב את המדינה לפעול על פי הדין הבי"ל, ואין דרך לפרש אותו אחרת. החרפה היא שנדרשנו להגיע לבג"ץ עם המובן מאליו, רק כיוון שנתניהו משקשק מראש הכנופייה ולא מעז "להנחות" אותו לפעול על פי ערכי מדינת ישראל ועל פי החוק.

* חוליגן ברברי – בן גביר הוא גנגסטר חוליגן ברברי, ראש כנופיה פשיסט גזען, השר הכושל ביותר מכל השרים שכיהנו אי פעם בכל ממשלות ישראל. לא היו ימים טובים לפשע בישראל כמו מאז שהפושע הזה התמנה לתפקידו. המשילות התפוררה, הפשע לסוגיו גואה – עלייה דרמטית ברציחות, בעבירות רכוש, בתאונות דרכים. על כישלונו המוחלט, מוקיון הטיק-טוק, האפס המאופס, מחפה בתעלולים פופוליסטיים שמשלהבים אספסוף ברברי. את משטרת ישראל הוא הורס והופך אותה למיליציה פשיסטית פרטית חמושה שלו. המחבל בן גביר הוא סכנה קיומית למדינת ישראל. כל יום שהוא שר הוא פיגוע קטלני נגד מדינת ישראל והעם היהודי. עצם מינויו לשר הוא כתם בל ימחה בהיסטוריה של העם היהודי. ארור הטינופת. במדינה מתוקנת טיפוסים כמוהו יושבים מאחורי סורג ובריח.

* גבולות הגיזרה של איזנקוט – פעמים רבות מתחתי ביקורת על איזנקוט, על כך שאינו מביע את עמדתו בנושא מדינה פלשתינאית, ולא פחות מכך על מראייניו, שאינם שואלים אותו על כך.

עמית סגל ובן כספית שאלו אותו על כך בתוכנית "פגוש את העיתונות". איזנקוט השיב שהוא מתנגד ל"שתי מדינות לשני עמים".

מי שנגד מדינה פלשתינאית, מצד אחד, ומצד שני נגד סיפוח ומדינה דו-לאומית, הוא בכיוון הנכון.

* מתקפות אמת כנגד השקר האנטישמי – שמו המחתרתי של יצחק שמיר, מפקד לח"י ולימים ראש ממשלת ישראל, היה מיכאל. למה מיכאל? על שמו של מנהיג המחתרת האירית מייקל קולינס, שהוביל את המאבק הלאומי לעצמאות אירלנד, שנערך במקביל למאבק בבריטים לעצמאות ישראל (אירלנד קיבלה עצמאות ב-1949, שנה לאחר הקמת מדינת ישראל).

היתה הערצה הדדית בין העם האירי ליישוב היהודי באותן שנים. איך הידרדרנו לשפל העמוק כל כך ביחסים בין המדינות, כשאירלנד היא המדינה העויינת ביותר את ישראל באירופה, תומכת נלהבת בחמאס ונגועה באנטישמיות נוראה?

במשך עשרות שנים, מערכת עולמית עתירה במשאבים בלתי נדלים מובילה בכל רחבי תבל מסע דה-לגיטימציה ועלילות דם נוראיות נגד מדינת ישראל. ישראל, לעומת זאת, מזניחה הזנחה פושעת את תחום הדיפלומטיה הציבורית וההסברה, שהפכה כמעט למילה גסה בתוכנו. העולם שטוף מוח במסכת שקרים אנטי ישראליים והכל מול שער ישראלי ריק. זהו מחדל ישראלי מתמשך, לאורך עשרות שנים רבות ובאשמת ממשלות רבות, מכל צד במערכת הפוליטית.

אירלנד היא דוגמה מובהקת למדינה שנכבשה בידי התעמולה האנטישמית, האנטי ציונית והאנטי ישראלית, כשלרוב, הישראלים שהם שומעים, הם ישראלים שפועלים מטעם ובמימון אויבי ישראל, כמו שוברים שתיקה וארגוני זדון בזויים מן הסוג הזה.

חובתנו הלאומית לשנות כיוון ולהציב את ההסברה הישראלית על ראש שמחתנו. האויב רואה בדה-לגיטימציה לישראל חזית עיקרית, ומשקיע בו, בעיקר בכספי האוייב הקטארי, ללא גבול. ואנו מזניחים את החזית החשובה כל כך.

אין הסבר רציונלי לאנטישמיות ואין טעם לנסות להבין אותה, ובטח שאין מקום לאופנה העלובה של האשמת עצמנו באנטישמיות נגדנו (בעצם זו לא בדיוק "אופנה", כי תמיד היו בתוכנו עלובי נפש שהאשימו את עצמנו בשנאה נגדנו. כן, גם בתקופת הנאצים). כנראה שתמיד תהיה אנטישמיות. המטרה שלנו צריכה להיות השפעה על דעת הקהל לא להישטף בשיטפונות התעמולה האנטישמית, באמצעות מתקפות אמת מול השקר האנטישמי.

* הרצאת רפי בן שטרית – ב-7 באוקטובר, ב-7:52 בבוקר, נפל בקרב נחל עוז הבלונאי רס"ל אלרואי בן שטרית מבית שאן. אביו, רפי בן שטרית, לשעבר ראש העיר בית שאן, מקדיש מאז את כל מעייניו ומרצו ואת כל זמנו למאבק להקמת ועדת חקירה ממלכתית. בין השאר, הוא היה שותף לוועדת החקירה האזרחית, שביצעה חקירה עצמאית.

ביום רביעי הרצה רפי באורטל. הוא סיפר על בנו, ובעיקר דיבר על הצורך בוועדת חקירה ממלכתית ועל המאבק על הקמת ועדת חקירה ממלכתית. הוא דיבר על ההפקרה, על הבריחה של הדרג המדיני מאחריות והפלתה "על כל העולם ואשתו ואלמנתו וגרושתו, על אהרון ברק, על אהוד ברק, על ברק אובמה; כולם אחראים, רק לא מי שאחזו בהגה." הוא סיפר על היחס המבזה כלפי משפחות שכולות.

רפי הוא איש ימין, שנעצר במאבקים נגד אוסלו וההתנתקות, איש ארץ ישראל השלמה, איש הליכוד מנעוריו, עמד בראש סניף הליכוד בעירו, אך מאז שהעז לדרוש ועדת חקירה ממלכתית הוא מתויג כ"ססמולן, קפלניסט, אשכנזי" בידי הנדסת התודעה. הוא דיבר על ההידרדרות של הליכוד, שהיה ביתו הפוליטי ואיבד את זהותו.

רפי החליט להצטרף לפוליטיקה ויתמודד לכנסת ברשימתו של ליברמן, ישראל ביתנו. הוא לא דיבר על כך בהרצאתו, שהוקדשה לנושא ועדת החקירה, אך התייחס לכך בקצרה בשלב השאלות והדיון הער. הוא סיפר שכאשר משפחות שכולות ומשפחות חטופים רצו לשבת ביציע הכנסת בדיון על 7 באוקטובר, אסרו זאת עליהם והפעילו נגדם באלימות את סדרני הכנסת. "מי שלא רצה אותי ביציע, יקבל אותי באולם הדיונים."

ההרצאה הייתה מאלפת. בסופה הוא הקרין קליפ קטן על בנו, אלרואי, והשאיר בידינו עותק של חוברת המסקנות של ועדת החקירה האזרחית ועותק של הספר "מעשה בחמישה בלונאים", שהוציאו משפחות חמשת הבלונאים שנפלו בקרב נחל עוז.

* תסמונת עשרת המרגלים – פרשת "שלח לך", שאותה קראנו בשבת, עוסקת, ברובה, בפרשת המרגלים – אחת מנקודות המפנה בסיפורי התורה. בני ישראל יצאו ממצרים, קיבלו את התורה ועמדו להיכנס לא"י, לכבוש אותה ולהתנחל בה. כתוצאה מחטא המרגלים, מהלך ההיסטוריה השתנה ובני ישראל נאלצו לנדוד במדבר ארבעים שנה; שנה כנגד כל יום מימי מסע המרגלים בא"י. כל דור יוצאי מצרים, למעט כלב בן יפונה ויהושע בן נון, המרגלים הנאמנים, ימותו במדבר ולא יכנסו לא"י. על פי חז"ל, חטא המרגלים היה בתשעה באב, והעונש עליו הוא כל החורבנות שאירעו בתשעה באב, כמאמר המדרש: "אתם בכיתם בכייה של חינם, אני קובע לכם בכייה לדורות."

במה פשעו המרגלים? מה חטאם הגדול, שבעטיו לקה העם בעונש כבד כל כך, כבד הרבה יותר מן העונש על חטא העגל? המרגלים נשלחו לאסוף מודיעין ובשובם הציגו את חוות דעתם. מה רע בכך? האם תפקידו של המודיעין להציג לקברניטים את המידע שהם רוצים לקבל, או את המידע המקצועי האמין כמיטב הכרתם?

החטא כלל אינו קשור לסוגייה מודיעינית זו או אחרת. מטרת שליחותם של המרגלים כלל לא היה סיפוק מודיעין על אודות האוייב. מי שהחליט לשלוח את המשלחת הוא אלוהים, שציווה את משה – "שלח לך." אלוהים זקוק למודיעין? כנראה שמטרת השליחות היא אחרת. ניתן להבין זאת גם מהרכב המשלחת. אין זו משלחת של אנשי מודיעין מקצועיים, שיצאו בחשאי לרגל את הארץ, אלא זו משלחת מכובדת של הנהגת העם, כל נשיאי השבטים. בהשלכה לימינו, מדובר בשליחת הממשלה למסע ריגול ואיסוף מודיעין. זה לא מתקבל על הדעת. המטרה שונה – המודיעין שאלוהים מחפש אינו על אודות האוייב, אלא על אודות כוחותינו. הנהגת העם נשלחה לשליחות, שנועדה לבחון את החוסן הלאומי ואת חוסן המנהיגות, כדי לדעת האם העם בשל למשימה של כיבוש הארץ וההתנחלות בה; האם העם השתחרר ממנטליות העבדים, וראוי להיות עם חופשי בארצו. ההנהגה כשלה, והתוצאה הייתה החלטת האלוהים לדחות ב-40 שנים את המהלך.

מה המסר המרכזי שעלינו להסיק מן הפרשה? שמנהיגות המואסת בארץ חמדה, לוקה בשיגעון קטנות לאומי ("והיינו בעינינו כחגבים וכן היינו בעיניהם") ובחוסר אמונה בחוסנו של העם, ויוצרת דמורליזציה מתוך חוסר ביטחון עצמי, עלולה להמיט אסון על העם.

כשאנו בוחנים את דרכה של ההנהגה המדינית והביטחונית כלפי חמאס וחיזבאללה לאורך שנים; את מדיניות ההתמכרות לשקט, תשלום פרוטקשן כדי לזכות בעוד טיפה שקט, ההכלה של הצתת שדות הנגב במשך שנים ללא כל תגובה, ההבלגה על הקמת מאחז חיזבאללה בתוך שטחה הריבוני של ישראל ללא כל תגובה – מה הפלא שקיבלנו את אסון 7 באוקטובר?

* ביד הלשון: כל הג'אז הזה – יוסי ורטר, בטורו ב"הארץ", הזכיר בקצרה את ההשמצות השחוקות משימוש, שכבר היו לזרא, של מכונת הרעל כלפי בנט: "הבוגד, הנוכל, מנסור עבאס, ההצהרה שעליה חתם אצל אופירה וברקו, ושוב מנסור עבאס והאחים המוסלמים. כל הג'אז הזה."

"כל הג'אז הזה" (באנגלית: All That Jazz) הוא סרט דרמה מוזיקלי אמריקאי משנת 1979 בבימויו של בוב פוסי. בהשראת שמו, שודרה לאורך שנים רבות בגל"צ תוכנית הג'אז של דובי לנץ ז"ל "קול הג'אז הזה".

ורטר השתמש בצירוף המילים כמעין "וכן הלאה וכן הלאה." אני מכיר את השימוש הזה בהרצאותיו ומאמריו של ההיסטוריון פרופ' אודי מנור, בדרך כלל בנימת זלזול ושלילה כלפי מה שעליו הוא אומר את ה"וכן הלאה וכן הלאה" הזה. לא נתקלתי עד היום בשימוש כזה מפי מישהו אחר.

אורי הייטנר

לתגובות: uriheitner@gmail.com

עדינה בר-אל

משפחת פילצביץ': "החקלאות היא דרך חיים"

במושב היוגב בעמק יזרעאל יש משק משפחתי פעיל של משפחת פילצביץ'. בנחלה מתגוררים ארבעה דורות: סבתא מלכה בת תשעים ושמונה וחצי, בנה אורי ורעייתו לאה, עידן בנו של אורי ורעייתו לחן עם ארבעת ילדיהם. הם מהווים דוגמא לחקלאים פעילים, שמנהלים את חייהם בשיתוף ובאהבה.
להלן שני ראיונות: עם אורי פילצביץ', שהוא דור שני לחקלאים, ועם כלתו לחן, שבעלה הוא בן ממשיך של אורי.

דור ראשון – משה ומלכה
"אתחיל את הסיפור עם משה אבי," אומר אורי. "הוא נולד ביפו בשנת 1926. אחר כך עברה המשפחה לתל-אביב. זה היה בתקופת המנדט. כאשר היה בן 16 הוא התגייס עם חבריו ל'משטרת היישובים העבריים' והם הפכו לנוטרים. שיכנו אותם בשרון בבסיס בריטי. הבריטים לימדו אותם לרכב על סוסים והדריכו אותם להילחם בנשק קר, בעיקר באלות. רכובים על סוסים הם שמרו מפני פלישה של ערבים עם עדריהם לתוך הפרדסים הרבים שהיו באזור. כאשר היה אבי בן 18," ממשיך אורי, "הוא היה בין מלווי השיירות לירושלים. בשנת 1948 הוא התגייס לצה"ל. שם השתייך לחטיבת 'גבעתי' שלחמה במלחמת השחרור תחת פיקודו של שמעון אבידן. הם לחמו בנגבה, בגבעה 69 והסביבה."
אימו של אורי, מלכה לבית יזרעאלוב, נולדה בבית החולים "הדסה" בתל-אביב בשנת 1927. היא התגוררה עם משפחתה בתל-אביב, באותה שכונה אליה הגיעה משפחתו של משה. שם הם נפגשו. השניים נישאו בעיר ושם נולדה גם בתם הבכורה.
מה גרם להם לעבור מהעיר אל המושב?
מספר אורי: "אבי משה היה נגר ועבד בנגריה של דודו. בחג הפסח של שנת 1948 נפגשה המשפחה המורחבת בליל הסדר. אחד האורחים היה קרוב משפחה שהגיע ממושב בלפוריה בעמק יזרעאל. בשיחה שהתפתחה ליד השולחן סיפר אותו קרוב משפחה, שמתכננים עתה יישוב חדש בעמק; והוא הציע להוריי, הזוג הצעיר, לעבור לגור שם עם בתם הקטנה, להיות חלוצים ולעבוד בחקלאות. אבי משה נסע לשם והמקום מצא חן בעיניו. כאשר חזר הוא אמר לאימי שהם עוזבים את תל-אביב ועוברים לעמק. מלכה אימי הלכה אחריו למרות שהיתה עירונית לגמרי – עם נעלי עקב, שמלות מלמלה ותסרוקות," מתאר אותה אורי. "כאשר היא הגיעה לכאן היא קיבלה את שוֹק חייה. היה בשטח רק שלד של בית, בלי חלונות, ללא ריצוף, בלי חשמל. ביישוב לא היו כבישים ואפילו לא שבילים. ואז אימי לקחה את הילדה שלה וברחה לתל אביב. היא הגיעה לבית של המשפחה המורחבת, ושם אימא שלה הקשוחה, סבתי, הכריחה אותה לשוב אל בעלה. לאימא לא היתה ברירה והיא חזרה."
כאן המקום להוסיף מספר פרטים על המושב. גרעין המייסדים של מושב היוגב הגיע מבית אשל, יישוב דרומי ליד באר-שבע, שנהרס בעת מלחמת השחרור. מספר אורי: "הראשונים בנו את הבתים פה במו ידיהם. הם השתכנו זמנית במחנה בריטי נטוש במנחת המטוסים במגידו, והגיעו יום יום עם פרדות עמוסות בחומרי בנייה. המושב עלה על הקרקע בשנת 1949. הוריי הצטרפו אליו בשנת 1951."

משק פילצביץ' – ההתחלה
משה ומלכה שהגיעו כאמור מתל-אביב, קיבלו נחלה ובה 30 דונם בחלקה א' ועוד כמה דונמים בחלקות ב' ג' לצורך עיבוד משותף לכל חברי האגודה. לדברי אורי חלקה א' היתה גדולה יחסית, כי החליטו לעבוד על עיקרון של "התלם הארוך". בזמנו החליטו שתלמים ארוכים בגידולי השדה חסכוניים יותר.
"הוריי התחילו ממש מכלום." אומר אורי. "בתחילה הם שתלו בצל על חצי דונם ואחר כך הרחיבו את הגידול לחמישה דונם. ומזה הם חיו תקופה מסוימת. הם קיבלו מהסוכנות פרה אחת וחצי פרדה, כלומר בשותפות עם שכן. בהמשך הם קנו עוד פרות, וניהלו רפת משותפת עם שכן. אבל אחרי כמה שנים הם פירקו את השותפות ואבא פנה לעבודות חקלאיות. שנים רבות הוא היה טרקטוריסט ומנהל מרכז הטרקטורים והכלים החקלאיים, שהסוכנות הקימה במושב. במקביל אבי נטע אגסים על ארבעה דונם וכרם זיתים על שני דונם. וכך הם התקדמו בפיתוח המשק."
אורי נולד בשנת 1956, בשנה בה היה "מבצע קדש". הוא נולד בחג החנוכה, חג האורים, ולכן קיבל את שמו – אורי. "גדלתי פה במושב," הוא מספר. "למדתי בבית הספר היסודי במושב עד כיתה ז'. אז הוחלט על רפורמה בחינוך, על הקמת חטיבות ביניים; ואנחנו, ילדי המושב, נסענו באוטובוסים הצהובים של המועצה לבית ספר אחר – חוות לימוד של 'ויצו' בעפולה. אני הגעתי לבית הספר. הגעתי אבל לא למדתי," מתבדח אורי "ובסוף כיתה י"א אמרתי לאבי שאני מפסיק ללמוד. אולי היו לי קשיים בקשב וריכוז, כמו לעוד חברים שנשרו מבית הספר." הוא מוסיף, "אבל אז לא היו מודעים לכך. בקיצור, אבי הסכים שאפסיק ללמוד ואתחיל לעבוד במשק."
במשך שנה עד גיוסו נהג אורי על טרקטורים והפעיל כלים חקלאיים נוספים. הוא התגייס לצבא בשנת 1974 ושירת במשך שלוש שנים בחטיבת חרמ"ש. ואחר כך המשיך במילואים בכל שנה.
בשנת 1983 הוא נשא לאישה את לאה, בת קיבוץ בית קשת, והיא הצטרפה אליו למושב, ולקחה חלק בעבודת המשק. "עבדנו יחד כתף אל כתף," נזכר אורי, "והיא אפילו עזרה לי בהנחת קווי השקייה. גם היום היא ממשיכה לעזור במה שצריך, לנסוע להביא חלקים וכו'."
אורי היה בן ממשיך במשק פילצביץ'. הוא עבד באופן צמוד יחד עם אביו משה. בשלב מסוים הוא הקים דיר כבשים, בנה את הסככות בעצמו, כשאביו עזר לו בריתוך.
מספר אורי: "הקמנו דיר כבשים לחלב. היו לנו 250 חולבות וזו עבודה לא פשוטה. אתה צריך להיות בדיר כל שעות היממה במשך כל ימי השבוע. זה הצריך טיפול אינטנסיבי – הזרעות, המלטות, טיפול בטלאים, השקיית טלאים, חליבות פעמיים ביום, גז פעם בשנה..." במקביל לטיפוח הדיר הם נטעו מטעים – אפרסקים, נקטרינות, שזיפים, וכן גידולי ירקות שונים, גם עגבניות לתעשייה. 
כאשר לאה היתה בחודש השמיני להריונה, גויס אורי למילואים בלבנון. ואז הוא נפצע. "עליתי על מטען צד. נפצעתי, אבל לא נורא," הוא אומר, "יצאתי מזה בשן ועין, עם רסיסים בגוף ועור התוף נפגע."
אבל שלושה חודשים לאחר מכן הוא נפצע, הפעם קשה, והוא יצא מזה נכה. "יצאתי עם אבא שלי לקטוף כותנה בבית-יוסף וירדנה ליד בית שאן," הוא מספר. "אני נהגתי בקטפת כותנה. בירידה של קיבוץ יזרעאל היתה תקלה בגיר של הקטפת ואני עפתי איתה למדרון תלול מאוד. אני הצלחתי לקפוץ ממנה ברגע האחרון. הקטפת התרסקה בתהום ואני ריסקתי את רגל שמאל ונפגעתי גם ביד ובכתף. ומאז, משנת 1984, נשארתי נכה ברגלי השמאלית." אבל זה לא מנע ממנו להמשיך לעבוד במשק ללא הפסק.

דור שלישי ממשיך
עידן הבן הבכור, יליד 1984 השתחרר מהצבא ובאופן טבעי הצטרף לעבודה במשק עם אורי אביו. ברור שאורי מרוצה מאוד, ועידן מונה להיות בן ממשיך. רעייתו לחן גם היא תורמת למשק המשפחתי. וכיום בנוסף לעבודתה, היא מנהלת אתר ואחראית על מכירת שמן זית ושקדים ישירות לקונים.
"בעצם עידן נכנס לחקלאות מינקות," אומר אורי. "הוא גדל לתוך זה, ישב על הברכיים שלי כשנהגתי בטרקטור, היה איתי במטעים ובכול. אפשר לזהות מי שיש לו אהבה לחקלאות," הוא מוסיף, "וזה מאוד חשוב, כי חקלאות היא דרך חיים. זו דרך חיים שהיא דרך קשה, דרך תובענית בחורף, בקיץ, בסתיו ובאביב, יש לך עונות טובות ויש רעות, אתה תלוי בשישים אחוז מעבודתך במזג האוויר. אנחנו החקלאים יכולים להשפיע על היבול רק בין 30 ל-40 אחוזים במקרה הטוב. אמנם היום מגדלים בחממות עם בקרת אקלים. זה קצת שונה. אבל בחקלאות שלנו – מטעים וגידולי שדה – אנחנו משקים, מדשנים ומרססים, אבל לא הכול בידינו. כך שחקלאות היא מקצוע קשה, ובנוסף היחס לחקלאים מטעם המדינה מאוד שלילי במדינה שלנו."

מחליפים ענף בענף
עדות לקושי של החקלאים היא סיפור דיר הכבשים של אורי. "בשנת 1996 נכנס הענף למשבר נוראי. קיבלנו מחירים נמוכים מאוד עבור החלב, ואילו עלויות האוכל היו גבוהות מאוד. זה בשום פנים ואופן לא השתלם, והחלטתי למכור את הדיר. פרנסה הוא לא הביא, למרות העבודה הקשה התחלנו לצבור גירעונות. אבל חיסול הדיר לא היה פשוט, כעשרים שנה אתה מטפל בכבשים ובטלאים, והנה אתה קם בבוקר ופתאום הסככות ריקות. מבחינה רגשית זה לא קל."
"אבל מהר מאוד התאוששתי ומצאתי מה לעשות," הוא מעיד על עצמו. "נשארו לי מאבי ז"ל שני טרקטורים וכמה כלים חקלאיים. ואז למעשה התחלתי לעבוד בעבודות חקלאיות גם אצל אחרים. וכך, בצד עבודה בגידולים שלנו, התחלתי לאט לאט לתת שירותי קבלנות, כמו דיסקוס וחרישה. כאשר עידן בני נכנס לעסק גם הוא התחיל לעבוד בנתינת שירותים לחקלאים. הוא למד לתקן ולהפעיל את כל הכלים. ולאט לאט במשך השנים התקדמנו. קנינו ציוד מתקדם, כמו מרססי מפוח ומנערות שקדים למטעים. ובכלל, יש לנו ציוד שחוסך בכוח אדם, בפועלים. גם במטעים שלנו – בזיתים לשמן ובשקדים – יש יחסית לגודלם מעט ידיים עובדות. היום עם דונמים רבים של עצי זית ושקדים, יש לנו רק ארבעה פועלים תאילנדים, איש תחזוקה אחד ומזכירה במשרה חלקית. הם, עידן ואני עובדים ומעבדים את כל השטחים הנרחבים שלנו."
אורי מציין לטובה את משרד החקלאות שתמך בהם ונתן להם פעם או פעמיים מענקים לרכישת ציוד. "לאחרונה מעודדים גם נטיעה של עצי זית, וגם עבור זה קיבלנו מענקים מהמדינה." אורי ועידן נותנים שירותים לקיבוצים בסביבה וגם במקומות רחוקים יותר. לפני שנתיים, לדוגמא, הם ניערו את מטע הזיתים של שדה בוקר ושקדים בעמק החולה. כיום המשק מתמחה בגידול זיתים, שקדים וגידולי שדה.
ניהול משק פילצביץ' מאורגן ומסודר. מספר אורי: "אמרתי לעידן שייקח פיקוד, והוא מנהל את הכול. אני יושב יותר במשרד, עוסק בענייני כספים, תשלומים וכו'." עידן עובד בחוץ כל הזמן. לחן רעייתו עוסקת במכירה ישירה של שמן הזית ושקדים."

המדיניות החקלאית בארץ
כמו חקלאים רבים בארץ יש לאורי ביקורת על יחס המדינה לחקלאים, שפועלת עכשיו להורדת מכסים ועידוד היבוא. "מדברים על ביטחון המזון," הוא אומר, "ואני בכלל לא מכיר מושג זה במדינה שלנו." והוא מביא דוגמא מן המשק שלהם. "בצד המטעים אנחנו עוסקים גם בגידולי שדה. למעלה משלושים שנה גידלתי עגבניות לתעשייה, אבל בשנה האחרונה, בגלל מדיניות הפחתת המכסים על יבוא, המפעלים שקנו מאיתנו עגבניות לתעשייה הורידו את כמויות הרכישה מהחקלאים באופן דרסטי, והחקלאים צמצמו בהתאם לכך את הדונמים לגידול העגבניות. "המפעלים מעדיפים עכשיו לקנות בחו"ל רכז עגבניות שהוא זול הרבה יותר," אומר אורי. "ואגב, המצב דומה בעוד מפעלי תעשייה שהשתמשו עד עתה בפירות וירקות מהארץ. הם קונים הרבה פחות מהחקלאים, ולכן החקלאים הפסיקו לעבד מאות דונמים."
וכמו חקלאים רבים אחרים, אורי מצביע על המרוויחים העיקריים מהחקלאות – הסוחרים ורשתות השיווק. וגם פה יש לו דוגמא מהמשק המשפחתי שלהם: "אנחנו מגדלים שקדים על מאות דונמים. מנערים את העצים, מייבשים את השקדים והם מוכנים לאכילה. כיום השקדים ברשתות השיווק נמכרים במחיר שהוא פי שלוש ממה שמקבל החקלאי. וכך גם המצב בענפים אחרים. לדוגמא, תמורת קילו אפרסקים או נקטרינות מקבל החקלאי רק ארבעה או חמישה שקלים לקילו. וזה במקרה הטוב. והנה אשתי היקרה היתה היום בסוּפר, וקנתה פירות בעשרים עד שלושים שקלים לקילו. צריך לפנות לסוחרים ולרשתות השיווק," הוא אומר. "הם גוזלים את הכסף של הצרכן."

במושב
לפני כמה שבועות שבר אורי את רגלו, ועתה הוא מגובס. אבל הוא כמובן לא יוותר על עבודה בשדה. "עכשיו זו עונה בעייתית, כי צריך להתחיל לקצור את החיטה; יכינו לי מתקן עזר כדי שאוכל לעלות על הקומביין, ואני אעלה ואקצור את החיטה." הוא אומר בהחלטיות, מה שלא כל כך מוצא חן בעיני רעייתו הדואגת. 
לשאלה איך המושב שלהם, הוא עונה: "המושב הוא טוב, עם קהילה טובה ואיכותית. גם המצב הסוציואקונומי סביר. אני הייתי 12 שנים יושב ראש האגודה החקלאית. בזמן כהונתי הקמנו הרחבה של 50 יחידות מגורים. עתה מקימים הרחבה נוספת ועומדים להתקין קולטים סולריים על גידולים חקלאיים."
מסתבר שיש מספר גדול של חקלאים פעילים במושב. "יש פה עדיין שמונה רפתות חלב, חממות ורדים, משקי לולים והודים וכמובן גידולי שדה. יש עסק בשם 'כרמל יבולים' שמשווק ירקות ארוזים לכל הארץ. יש אצלנו גם מחלבת גבינות ויוגורטים. באחת החממות יש חנות פרחים גדולה ויפה, שבאים לקנות בה מכל האזור. יש גם יקב, מקום למכירת פיצות באוטובוס. נוסף לכך שני חקלאים עומדים לגדל פטריות, ויש גם בית בד מתקדם של האחיינים שלי בשם 'טבע גד'. בקיצור, 'היוגב' הוא עדיין מושב חקלאי. יש בו 120 נחלות ועוד 50 יחידות בהרחבה. ובעצם האוכלוסייה גדולה, כי יש נחלות בהם נבנו בתים עבור בנים ממשיכים. בזכות גודל האוכלוסייה יש פה חמישה גני ילדים, ובכל בוקר יוצאים חמישה או שישה אוטובוסים צהובים שמובילים ילדים ונוער לבתי הספר באזור."
מה שמעכיר את מצב הרוח של אורי הוא צעד קריטי שמתוכנן בעמק יזרעאל: מתכננים להקים שדה תעופה בינלאומי ברמת דוד. "קראתי היום תזכיר שעלות ההקמה של שדה התעופה תהיה מיליארדי שקלים. ומישהו מרמת דוד סיפר לי שמתכוונים להלאים 56 אלף דונם של אדמה טובה. "זה יחסל את העמק." אומר אורי בכעס ובדאגה גם יחד.

לחן – מושבניקית מלידה
לאחר שנולדה בלידת חירום מוקדמת, הוריה נתנו לה את השם לחן, ראשי תיבות של "לחיים נולדה". ואפשר לומר שלחן נולדה לחיים בכלל ולחיי המושב בפרט. סבה וסבתה מצד אימה היו בעלי משק בכפר יחזקאל, והוריה הם בעלי משק בכפר ברוך, שם היא נולדה. עתה כאמור היא נשואה וחיה עם בעלה עידן וארבעת ילדיהם במושב "היוגב".
שלושת המושבים הללו – כפר יחזקאל, כפר ברוך והיוגב נמצאים בעמק יזרעאל. "אנחנו בני העמק מכל הכיוונים," אומרת לחן בגאווה, "וסבי עמי אלוני אפילו נולד בבית החולים 'העמק' בשנת 1926.
אביה של לחן, אבי שדה, נולד בפולין ועלה ארצה עם משפחתו כשהיה בן שבע. הוא גדל כמושבניק גאה והקים משפחה עם חגית, אימה של לחן.
מספרת לחן: "סבי עמי אלוני יליד הארץ. בזמנו הציעו למשפחתו שטחים בחיפה, אבל הם רצו להיות חלוצים, לייבש ביצות ולעבוד בחקלאות. וכך הם הגיעו לעמק והתמקמו במושב כפר יחזקאל. סיפורי העמק של משפחתי דומים לסיפורים של מאיר שלו." אומרת לחן. והיא מתארת את סבה, שלא כל כך הצליח בחקלאות, כאדם מרשים, שהיה מספר סיפורים אגדי, לדבריה.
"הסיפורים של סבא עמי הם חלק מהזהות שלי." מציינת לחן, והיא מתארת: "אני זוכרת אותו בחצר הרחבה שלו, עם משטח הדשא הגדול ועצי הפקאן הגבוהים. הוא היה סוחף אחריו אנשים, היה נותן להם לשתות שיכר שהכין במו ידיו מהפירות שגידל. ואגב, הוא היה מכין לי סלט מלכים מהירקות בגינת הירק שלו וחביתות מביצי התרנגולות שהוא גידל." והיא חוזרת לכישרונו העיקרי: "סבא עמי היה מספר סיפורים באמת מופלא, בעיקר סיפורים על תולדות העמק."
אחד הסיפורים העצובים שסבא עמי היה מספר הוא על אחיו, הרצל אלוני, שנרצח בשנת 1939 על משמרתו. הוא יצא לשמירה ולפתע חזרה סוסתו ליישוב. כאשר יצאו לחפשו מצאו את גופתו ומסתבר שהוא עבר לינץ' לפני הירצחו.
כארבע שנים קודם להירצחו התפרסם "שיר העמק" של נתן אלתרמן על עמק יזרעאל, ובו השורה "מי ירה ומי זה שם נפל," והיו אנשים באזור שטענו שהשיר ניבא את מה שיקרה. אבל, לצערנו, היו עוד מקרים דומים לאלו באותה תקופה. לחן מציינת עוד אירוע טראגי שהיה במשפחתם והתפרסם בארץ כולה: "רועי רוטברג, חבר נחל עוז, שנחטף ממשמרתו ונרצח בעזה בשנת 1956, היה אחיין של סבי."
לחן ממשיכה ומספרת כיצד למדה על ההיסטוריה של העמק בזכות סבה. "פעם הוא נתן לי למשמרת כתב עת ישן בשם 'בתלם' משנת 1928. כתבו בו ילדי הכפר של עין טבעון, (שמו הקודם של כפר יחזקאל). קראתי שם על מה שעניין אותם באותו זמן, כמו השאלה האם תהיה פה מדינה. הם כתבו בצורה מרגשת על הקשר בין האדמה ועבודת החקלאות לבין ההתיישבות בארץ, עקבו אחר מזג האוויר ומדדו כמויות של גשמים שירדו. כבר אז הם הכשירו את עצמם להיות ממשיכי דרכם של הוריהם. אלו סיפורים שגדלתי עליהם," ממשיכה לחן, "והם חיזקו את הזהות ההתיישבותית שלי בארץ בכלל ובעמק בפרט."
הוריה של לחן טיפחו משק בכפר ברוך. היתה להם רפת וכן גידולי שדה. אימא שלה היתה אחות.
לחן הכירה את עידן פילצביץ' בפאב ב"היוגב", בו עבדה לפני השירות הצבאי. לאחר נישואיהם הצטרפה לחן למשפחה החקלאית של בעלה במושב "היוגב". יש לה שני תארים אקדמיים. היא התמחתה בגיל הרך, בטבע ובמדעים במסגרת התואר הראשון, והתואר השני שלה הוא בייעוץ והדרכה לגיל הרך מטעם מכללת "אורנים". עתה היא עובדת כמדריכה פדגוגית ויועצת חינוכית לגיל הרך וגם מרצה בתחום.
"אני מאוד מרוצה שאנחנו ארבעה דורות שמתגוררים בתחום נחלה אחת." מספרת לחן. "סבתא מלכה של עידן בת תשעים ושמונה וחצי, הוריו אורי ולאה, עידן, אני וארבעת ילדינו".
לחן נהנית לשמוע מפי סבתא מלכה, שצלולה לגמרי למרות גילה, את זיכרונותיה. "סבתא מלכה מתארת עד היום את רגע ההגעה לעמק כחוויה קשה." בסופו של דבר היא השתלבה במקום ועבדה יום יום בדיר הכבשים שהיה להם במשק. "אבל עד היום היא מפנטזת לשבת עם אודם על ספסל בתל אביב."
על סבא של עידן, משה פילצביץ', מספרת לחן: "היא היה אחראי על הטרקטורים והכלים החקלאיים המשותפים ביישוב, וכך היה דמות מאוד מוכרת בכל האזור. היה מומחה במיכון חקלאי, מקצוען, נחוש בעבודתו, והוא בעצם לימד היאחזויות נח"ל למיניהן לעסוק בחקלאות."
"אורי ועידן הם חקלאים בנשמה," היא מעידה על חמיה ובעלה. "הם טובים מאוד בעבודת ידיים."
לאחר כמה שנים של עבודה כגננת, החליטה לחן לנצל את כישוריה המקצועיים ואת גישתה הבינאישית כדי לעזור לאורי ולעידן לעשות שינויים ולארגן את המשק, כך שיהיה גם עסק. "במשק נעשה תהליך ארגוני מאוד משמעותי."

השינוי במשק
כאשר היא נשאלת איזה שינוי היה במשק, היא עונה: "העבודה בחקלאות היא עבודה עם הלב, אבל אם רוצים שהמשק יהיה רווחי, צריך לעבוד גם עם הראש, לפעמים בניגוד לרגשות שלך. לדוגמא: כשאתה נוטע עצי רימונים וטורח לקבל את כל ההיתרים הנדרשים לייצוא לאירופה, ועובד לילות כימים. ואם בסופו של דבר מסתבר שזה לא רווחי, (בשל התנהלות פוגענית מצד משווקים או ייבוא פרוץ ולא מתוכנן), יש צורך להכיר במצב ולשנות אותו. זה בדיוק מה שקרה במשק שלנו. היה צורך לעקור עשרות דונמים. כלומר, צריך לעשות שיקול כלכלי, למרות שהלב מעורב בכל שתיל שנובט."
לחן אחראית על מכירת התוצרת המשקית. "היינו בין הראשונים שהצבנו דוכנים בשוק האיכרים של נמל תל-אביב כשגידלנו ירוקים, תבלינים ואספרגוס. עכשיו יש לנו אתר בו מוצגים המוצרים שלנו, בעיקר שמן זית ושקדים. אז כחלק מתהליך השינוי היה צורך להעשיר את הידע שלנו בהפקת שמן זית וגם לשווק אותו. אגב, אני ועידן הוסמכנו כטועמי שמן זית. הקשר הישיר עם הלקוחות שלנו הוא חלק מהייחודיות שלנו," היא מדגישה. לחן מכינה מדי פעם גם מארזי מתנות. "אני מרגישה שבאמצעות שיווק השמן והשקדים שלנו אני מציגה לאנשים את הסיפור המשפחתי שלנו, של שלושה דורות שעובדים עתה במשק, וגם מקרבת אותם לחקלאות."
לשאלה אם היא עורכת סיורים, מציינת לחן: "אמנם הדור השני לחקלאים פונה גם לתיירות ואירוח, זה באמת מקסים, אבל אנחנו חקלאים של פעם..." לחן מעידה שהיא מאוד אוהבת לספר על העשייה החקלאית והידע המקצועי על הגידולים השונים, אבל אורח החיים המשפחתי אינו מאפשר לפתח תיירות.

במושב
לחן ועידן נישאו בשנת 2011 במשק, בין כרם הזיתים למטע הרימונים. הם הורים לארבעה: יוגב הבכור הוא בן 13, זה עתה חגג בר מצווה. "לא יכולנו לתת לו שם מתאים יותר," אומרת אימו "הוא כבר מתחיל להיות מעורב בחקלאות, יודע להפעיל ציוד חקלאי." אגם בת 10, עברי בן 7 וכרם בן ארבע וחצי.
"יש משהו במושב היוגב שעדיין מרגיש לנו מסורתי כזה. בהרחבה מתגוררים בני המושב. יש פה עשייה קהילתית מבורכת. הקהילה מאוד תומכת, מאוד מחוברת." לחן חיה כאן כבר עשרים שנה, והיא פעילה מאוד. "הייתי שנים רבות בוועדת תרבות, בוועדת חינוך ונוער. גם הדרכתי את הנוער. השנה אני אחראית על טכס חג השבועות, שהוא החג המרכזי אצלנו, מאוד משמעותי לכולנו."
לחן, שקשורה מאז שנולדה לחיי המושב ולחקלאות, מביעה גאווה גם להיותה בת העמק, עמק יזרעאל.

לקראת דור רביעי של חקלאים
לאה ואורי הם הורים לארבעה: עידן, הבן הממשיך במשק; הבת טל, אם לשלושה ילדים, מתגוררת גם היא במושב ועובדת בחיפה; התאומה שלה שיר היא דיאטנית בקופת חולים ומתגוררת עם משפחתה בכפר סבא; והצעירה הדר, שמקצועה הוא ריפוי בעיסוק לילדים, עברה להתגורר עם משפחתה באמסטרדם כחצי שנה לאחר השבעה באוקטובר.
לאורי ולאה יש תשעה נכדים, הקטנה ביותר בת חודשיים. הם שמחים להתגורר בסמוך לאימו הקשישה של אורי, מלכה, וכפי שמעיד אורי, "היא עדיין צלולה, מתפקדת יפה יחסית לגילה. עדיין מתעקשת לבשל..."
 

אורי ועידן פילצ'ביץ

אורי ועידן פילצ'ביץ



לחן ועידן עם ילדיהם

לחן ועידן עם ילדיהם


משה ומלכה פילצ'ביץ ביום חתונתם

משה ומלכה פילצ'ביץ ביום חתונתם




שלושה דורות - מלכה, אורי והנכד-הנין עברי

שלושה דורות - מלכה, אורי והנכד-הנין עברי



לסיום, איך מצליחים בחקלאות?
כאמור, אורי מרוצה מאוד שעידן ממשיך את מפעל חייו. המשפחה הזו משמשת דוגמא לניהול נכון של העבודה החקלאית, למרות כל הקשיים. ראשית, השטחים הנרחבים שהם מעבדים ונותנים שירותים בתחומים שונים. שנית, הגיוון בענפי החקלאות. שלישית, הם תמיד עם היד על הדופק ומתנהלים באופן שקול ומאורגן. וסיבה רביעית ואחרונה – שיתוף הפעולה ההדוק של המשפחה הנפלאה הזו. כפי שאורי עבד עם אביו משה ז"ל עתה בנו עידן עובד איתו. וכן הנשים, לאה רעייתו של אורי ולחן רעייתו של עידן, שעוזרות בכל מה שמתאפשר להן.
וכאן נוסיף הערה: מטבע הדברים, כאשר העבודה והחיים שזורים זה בזה, סביר שיהיו גם רגעים לא קלים, מורכבים, ואפילו אמוציונליים. אבל בזכות האהבה והכבוד שנותנים בני המשפחה זה לזה הם מתגברים על הקשיים וזה תורם להצלחתם. יישר כוח!
עדינה בר-אל
* נדפס ב"קו למושב", גיליון 1407, 28.5.2026.

זיוה שמיר

נעורי השירה בארץ לא זרועה

ריאיון שנערך ביום 9.5.1971
[לפני 55 שנים]
עם המשוררת אסתר ראבּ
[זיוה שמיר, "נעורי השירה בארץ לא זרועה", ריאיון מוקלט, המכון לחקר הספרות העברית ע"ש ב"צ כץ, אוניברסיטת תל-אביב, תל-אביב, 9.5.1971. כאן הסטנוגרמה של הריאיון שראה אוד לראשונה בחוברת "חדרים" 1, בעריכת הלית ישורון, אביב 1981].

עדויות מן הסוג, שנותנת לנו המשוררת אסתר ראב, אף שהן נושאות אופי סובייקטיבי ומאירות את תולדות הספרות מזווית־ראיה אישית ומיוחדת, חשיבותן רבה ביותר לחקר ההיסטוריה של הספרות. היה זה ד״ר בועז שכביץ, מנהלו הראשון של מכון כץ שיזם את תוכנית התיעוד, שבמסגרתה נתממש ריאיון זה. בהכנות לראיון זה נטלו חלק מירי ברעם, אורית חסון, שרה מלין, תרזה קוגלר, מאיה שן ואמירה שפיר. יעץ לצוות בנושאי רובד הצליל הרי גולומב.
הריאיון מתפרסם באדיבותו של מכון כץ לחקר הספרות ומנהלו הד״ר צבי מלאכי.
הביאה לדפוס: זיוה שמיר, מכון כץ, אוניברסיטת תל־אביב.

אסתר ראבּ נולדה בשנת 1899 ללאה ויהודה ראבּ, ממייסדי אם־המושבות. היא למדה בגן־הילדים הראשון במושבה ובבית־הספר הראשון קנתה תורה מפי מורים כדוגמת אפרים הראובני, צבי דיזנדרוק, יעקב רבינוביץ וזאב סמילנסקי. בגיל שש־עשרה "נסחפה", לדבריה, לתוך מחנה הפועלים ותנועת העבודה, בהשפעת אנשי העלייה השניה. בגיל שמונה־עשרה נישאה לבן־דודה, ואתו שהתה במצרים כחמש שנים. עם שובה, בראשית שנות העשרים, התגוררה לסירוגין בעיר ובכפר. ״גרתי 38 שנים בתל־אביב הקטנה", סיפרה המשוררת לכשנתבקשה לספר את תולדותיה בשאלון מטעם "גנזים", "ושם נכתב ספרי הראשון, כשאני מוקפת סופרים, ציירים ואנשי־רוח, שתרמו הרבה להתפתחותי ולהשתרשות, בקהל זה". מתוך הריאיון ניתן להבין שהמשוררת אסתר ראבּ הייתה מקובלת בקרב חוגי ספרות שונים, שאנשיהם היו לעתים "צהובים זה לזה". מן הצד האחד, היתה אסתר ראב מיודדת עם בני החבורה, שהתרכזה סביב אברהם שלונסקי, ומן הצד האחר, היא היתה אף מיודדת עם יצחק למדן, שיסד את כתב־העת "גליונות" בביתה. אף-על-פי-כן, פירסמה אסתר ראב את שיריה בעיקר ב״מאזניים", ביטאונה של אגודת הסופרים, שאנשיה היו נתונים אז בעיצומה של מחלוקת אישית וספרותית קשה עם שלונסקי ואנשיו.

[אהוד בן עזר: היא נולדה ב-1894].

במכתב ששלחה אסתר ראב לחגית הלפרין מארכיון שלונסקי שבמכון כץ, כתבה המשוררת את הדברים הבאים:

נדמה לי שהוא [שלונסקי] גם הרגיש שאנו נמצאים על שני כוכבים שונים וששיבתנו יחד היא מקרית, אם כי השתתפתי [גם] ב״כתובים״ והדפסתי שם שירים – לאחר שנים כשהיינו נפגשים, לא ידענו מה לומר זה לזו [---] הוא קינא בצמצום שלי ואני בשפע שלו. בימי "הדים", ימי "אבני בוהו", הוא היה במלוא אונו. כולנו הרגשנו בקליבר שלו. אבל נדמה שמהדור ההוא שנברג [שנהר], אני, הורוביץ, לא הלכנו שולל אחריו [---] הדפוסים שיצר לא היה להם הד בדור שלנו. רק אחרי כן החזיקו בכל החידושים שלו, וכמובן גיוונו אותם אלתרמן, לאה גולדברג, וככה נוצרה האסכולה שלו.

ש. כשהתחלת לכתוב עמדה הלשון העברית בראשית חבלי התגבשותה כשפת דיבור חיה. האם תוכלי לתאר לפנינו את מצב העברית כשפת דיבור באותם הימים?

ת. העברית החיה, שמעתי מילותיה הראשונות. מילה – היתה איזו המצאה, איזו ראשית, איזה צליל מיוחד. אני אוהבת את המילים כשהן לעצמן, לא את השפה כי אם את המילים, כי כל מילה היו צריכים לחפש אותה. העברית היתה כל כך דלה ומגומגמת בפי האנשים. תארו לעצמכם שהיתה לי גננת שהייתה אומרת לי 'את משירה כל כך יפה׳, ואני בלי עוד לדעת בדיוק שזו שגיאה, אבל הרגשתי משהו צורם, הרגשתי שזו שגיאה גדולה. עכשיו, העברית הרבה יותר עשירה אך הרבה יותר שטחית. כל מילה היה לה טעם כי חיפשוה ועד שמצאוה והשתמשו בה – היה זה פרוצס גדול מאוד. היו שני מרכזים. העברי בירושלים, ששם היה ילין ובן־יהודה ומיוחס ופינס וכל החבורה הזאת, ושם היתה העברית תנ״כית ויותר של משכילים. היה לה איזה כובד מיוחד ותרבות מיוחדת. השני – בתל־אביב: הגימנסיה העברית. פה היתה עברית במבטא רוסי מובהק חזק, יותר שטחי, אבל יותר חי. אתם יודעים שהאנשים שדיברו אותה, המחזורים הראשונים, יש בהם ממיטב הנוער הישראלי: שרת, גולומב, הוז.

ש. האם זכור לך באילו קשיים נתקלת כשכָּתבת שירים?

ת. אז עוד לא כתבתי. אני מתחילה לספֵּר לפני שנות ה־20. אחרי כן באו מורים נפלאים. נושאי התרבות והלשון בארץ היו המורים שלנו. היו לנו מורים כמו צבי דיזנדרוק שהוא יהודאיקן מפורסם. היה לנו ד׳׳ר מרשק ואפרים הראובני, שיסד את הגן התנ״כי והיה מורה לטבע בעצם, אך הבראיסט נפלא (במילים של אז). הוא למשל ממש נתן לנו איזה יסוד על־ידי השירה הספרדית. את יהודה הלוי למדנו בעל־פה חוץ מזה שלמדנו את טבע הארץ מפיו. הם היו כאלה שידם היתה בכול, לא הסתפקו בהוראה יבשה. גם סמילנסקי (אבי יזהר) היה מורי. זו היתה תקופה בה החלה העברית לנצנץ. לשיר שיר עברי או לדקלמו. אנחנו עוד דקלמנו את יל״ג ודוליצקי ואת מאנה וקראנו את סמולנסקין וברדיצ׳בסקי (קלסיקון גדול מאוד לדעתי עד היום) וזה מוכרח היה להספיק לנו. אני הייתי ספרנית בפתח־תקווה. ביום עבדתי במשק ובערב הייתי ספרנית. כל הספרייה הצטמצמה מ-4 מ׳ על 2 מ׳ או 3 מ׳. בה היו: הוצאת "תושיה" עם הדפים עם הכריכה הוורודה, מילון של בן־יהודה וקונקורדנציות אחדות, והיה פרץ סמולנסקין וזו היתה כל הספרות העברית אשר הביאו אותה מן הגולה.

ש. האם את יכולה לספר לנו את הזכור לך מהפעילות הספרותית בארץ בשנות ה־ 30/20?

ת. הספרות לא היתה ישראלית אלא של השכלה, של הגולה. עם ביאליק ועם טשרניחובסקי ועם יעקב כהן – כל זה עוד היה לו הטעם של "מתי מדבר" של ביאליק האותוריטט הכי גדול. ישבו אז בארץ ש. בן־ציון, פיכמן, ברש, וכל אחד היה לו אורגן שלו, הוצאה מיוחדת שלו, איזה ירחון כמו ה״מולדת" לפיכמן. אך כל זה לא הצטרף לספרות ישראלית מקומית. ההתחלה התחילה קצת ב״הפועל הצעיר" שנתן מקום לספרות היפה בפילייטונים, לפעמים גם בשיר, ואז התחילו לאט לאט. כבר היתה רחל והיה שלונסקי ואז זה היה "הדים" שבו היתה א״א של הספרות הישראלית המקומית: שנהר, המספר המצוין לדעתי, ואחריו שלונסקי בעצם גידולו עם "אבני בוהו" בלוריתו הגדולה והאש הזו ולמדן עם העומק וכבר אחרי "מסדה". כל זה היה אטמוספרה. הספרות המקומית התחילה עם "הדים" ועם שירים אחדים של אמתכם, ואחר־כך באו הרבה משוררות, ל. גולדברג ורחל כבר היתה. שנת ההיסטוריה ביחס לשתינו (רחל ואסתר ראבּ) כמעט שווה. היא ישבה וכתבה בכינרת והיא משוררת לאומית, משוררת העבודה, משוררת גדולה, ואני ישבתי בפתח־תקווה וקלטתי שדות, עצים וחתולים וכלבים – את ההווי הזה הראשוני של המקום.

ש. אמרת קודם שהשפה היתה שטחית. במה?

ת. השפה לא היתה שטחית, היא היתה דלה. עכשיו, היא שטחית. עכשיו יש בה כל מיני דברים ואתם מגלגלים זאת כמכונה ולי קשה לתפוש משום שלמדתי לבטא מילה במילה, המילים יפות. אני יודעת צרפתית ואני יודעת אנגלית וגם קצת גרמנית, אך אין אחת שהיא יפה כל כך. לא מפני שהיא שלי ואני יודעת אותה יותר מכולן, אבל היא באמת יפה. הארכאיות הזו, ויש בה מיץ ומליצה. היא שפה שמית ומליצית. היא לא היתה שטחית אלא דלה כי נלחמנו במילים כדי לבטאן, כדי לתפשן: "איך אומרים זה ואיר אומרים זה."

ש. האם את מוכנה לספר לנו קצת על "גדוד מגיני השפה העברית"?

ת. המלחמה הזו היתה האידאל והפעולה של הנוער הבורגני. אני הייתי בין הפועלים וראשי היה מלא סוציאליזם ודת עבודה ולא היה קל להיות פועלת בפועל. בכוח היה קל יותר. כל זה היטני. כמובן הייתי עם זה. אחר שנים פגשתי את אפרים כהן שעשה את כל המבוכה הזאת. אגב, הוא היה מחנך גדול מאוד והוא היה תחת השפעת "עזרה". זו היתה האגודה שרצתה להשליט באמת את הגרמנית. למשל אצלנו למדו את כל המקצועות בצרפתית בהתחלה, רק אחר־כך עברו לעברית. אני לא למדתי בבית־הספר של "עזרה" אך הכרתי הרבה אנשים ואת הסמינר ואת המנהל במקרה. בבאדן על יד וינה, כשנמצאתי, צלצל ה־Maître d'Hôtel ואמר לי כי מורה עברי רוצה לראותני. וחושבת אני: בווינה, מורה עברי, צריך לראות מי זה. עולה איש ואני אומרת "נלחמתי נגדך" והוא אומר "יודע!" ונכנס אפרים כהן ונתיידדנו. אני לא לקחתי בזה יד בפועל. היו גם כאלה מן הפועלים שנלחמו, אבל לא כולם. הכותרת היתה עבודה. המלחמה עצמה – פשוט שברו שמשות והתמרדו. המטרה היתה מהפכנית – זו היתה תקופת "החלוקה" והעיקר היה שהם היו תלויים ב״עזרה" שנתן משכורת למורים ולכן נכנעו. זה היה הסמינר ולמל וכל החבורה של הגדולים. הנלחמים להגנת השפה העברית היו בעיקר הגימנזיסטים (הגימנסיה העברית) ואל נשכח כי אז לא היו אלא ילדים, תלמידים. גם אני הלכתי פעם בפתח־תקווה, אך יותר הייתי רעיונית בכל בחיים מאשר מעשית.
אחר־כך היו כאן השפעות גדולות מאד של ספרויות זרות והשפות היו גרמנית וצרפתית, אנגלית לא ידעו. הספרות העברית עמדה כל כך תחת ההשפעה של הספרות השבדית שבאה בתרגום גרמני: בירנסון, סלמה לגרלף, סטרינדברג, איבסן. אני קיבלתי מתנה את "נילס לינה״ של יעקובסן – ספר שעשה בי גדולות – והמשורר טמקין בא מירושלים בשביל הספר הזה כי הספר היה אצלי. כל כך מעט ספרים היו והם עברו מיד ליד בכל הערים ובכל המושבות. אך היתה השפעה של המסון הרבה מאד. "הרעב" של המסון היה ספר הכיס של כל הפועלים בארץ־ישראל (ברוסית כמובן). קשה לי לציין ממש השפעות על משוררים ספציפיים אך ידוע לי שספרים אלה נקראו על־ידי כל אנשי הרוח שהיו אז בארץ וזה היה קומץ כמובן. היתה גם השפעה צרפתית אך זו היתה יותר ציביליזציונית ולא תרבותית. פטפוט צרפתי. היו פה פקידי הברון ופסנתרים אצל האיכרים וכשהם נסעו (אדמיניסטרציה קראו להם) בא בודלר, וורלן ורמבו וזה מחק את הכול – הם באו בצרפתית ופייר לואיס ובאחרונה משוררת שאני מאוד אוהבת ואף תרגמתי משיריה – זו ז׳רמן ביאמונט. היא קרובה לי ברוחה. אחר־כך היו גם הגרמנים: סטפן גיאורגה, רילקה, וכל זה בא הנה ותפס מקום חשוב מאד, במיוחד בין הגליצאים שבאו אז: עגנון, ברש, ר׳ בנימין – הם נקראו "הגרמנים" (במרכאות כמובן). חוץ מהרוסים כמו שנהר ושלונסקי המושפעים מאד מהספרות הרוסית, היו מרבית האחרים מושפעים מהספרות הגרמנית ומן השבדית ולאחרונה גם מן הצרפתית.

ש. ומה היה מצב הספרות מבחינת התגבשות קבוצות ספרותיות?

ת. זה התחיל מ״הדים" (ברש ויעקב רבינוביץ) בפליאדה זו היו: שנברג, שלונסקי, למדן, הרברג, אסתר ראבּ, וזה כמעט הכול. שם התחיל גמגום של ספרות מקומית ישראלית. ואחר־כך בא למדן שהיה לו גוון של קצת עוד מרוסיה, מגרמניה וכו'. אך אלה שכתבו פה בארץ על העבודה ועל הקבוצה כמו שנברג – זה התחיל ב״הדים" ("הדים" דגש על הה״א כפי שביטאו זאת אז). אחרי זה התחיל "מאזניים"* לצאת, אך נתגבשה קבוצה כזו: שטיינמן, שלונסקי, נורמן, י. זמורה, א. ראבּ ואחר־כך באה ל. גולדברג. זה היה תחילה "כתובים" ואחר־כך "טורים". ב״טורים״ כבר עברתי ל״מאזניים״ – נתבגרתי יותר מדי. לא היו קבוצות למעשה. היה רק ביתו של ביאליק שהיה מרכז לכל המשכילים וכל הגלותיים. גם אני נתקבלתי פעם בביתו אבל לא ידעתי מה לומר לו. הייתי תמיד אילמת כלפיו. עם כל ההערצה וכל מה שהיה שגור בפי, עם כל השירים שלמדתי בבית־הספר – לא היה מגע. הרגשתי את הגלות ואני לא אוהבת גלות. ביאליק הוא ענק ו״המתמיד" ו״הבריכה" הם יסודות גדולים ובכל זאת בחיי יומיום בפגישה ממש אישית לא היה לי מגע. עם טשרניחובסקי יותר. הוא היה קצת "גוי" וכזו גם אני. אך יצירותיו של ביאליק השפיעו עלי. לשפה, זה נתן הרבה מאוד. יש חן ועומק ויש טרדיציה גדולה מעובדת היטב. ביאליק אינו פולט דברים, הוא כור של רוח האומה. טשרניחובסקי הוא יווני. את יעקב כהן לא כל כך קיבלתי (גם בספרות, גם באופן אישי). יותר מדי אברך משי. אנחנו לא אהבנו כאלה. יש לנו בארץ חיבה לאלה שהם קצת משופשפים וכואבים – לא אידיליים. גדלנו בתוך מלחמות תמיד, בין יריות של ערבים, בין קדחת – כל זה לא יוצר דור אפי ולא יכול ליצור דור כזה. לשטיינברג היה לי יחס גדול אך גם הוא גלותי והגלות יוצרת מחיצות. לא יכולתי לסבול גלותיות. אפילו אצל אבי מצאתי קווים גלותיים והוא היה נקרא ״יהודה גוי״ – ראו את האבסורד שבדבר. לא היו לו חברים בין הביאליסטוקאים שהביאו תרבות תורנית נפלאה והכול. היו שבטים־שבטים, גם אז. היו גם. גויים שבאו הנה וכתבו וחיברו (בארכיאולוגיה למשל).

ש. בביתך נוסד הירחון "גליונות", האם זכורים לך לבטי ההתחלה, האווירה בה נוצר הירחון, הוויכוחים סביבו וכד׳. מדוע את הרבית לפרסם דווקא ב״מאזניים"?

ת. הסיבה לאי הפרסום ב״גליונות", ראשית זה היה אחר מות בעלי ואני הייתי במצב לא כל כך טוב וגם לא התמזגתי כל כך טוב כמו עם "הדים". למדן היה אישיות אבל הוא היה קפוא, לא היה די חם, דינמי. ״גיליונות״ – כתב־עת כבד וחשוב של הוגי דעות ומשוררים כבדים קצת, אינו דינמי. איני חושבת, עם כל הכבוד ללמדן, שהיה לו כשרון עריכה. שטיינמן, עורך "כתובים", היה גאון. הוגה דעות, משורר בפרוזה אך משורר נפלא. לא היו כל לבטים לא התחבטות ולא חיפוש דרכים – זה הלך למישרין והלך להיות מה שהנהו. ב״הדים" היו יותר גלים. ברש, איש דינמי מאד, איש בעל יכולת בספרות וסופר גדול יחד עם זה. הליטאי הזה, עם העין החדה, יעקב רבינוביץ, שהיה ה״פלפל" בתוך העיתון, הוא למד בשוויצריה, בלוזאן, בציריך – הוא נתן שמרים לעיתון.

ש. רצינו לשאול בקשר לקבוצה מאוחרת קצת יותר. זכורה לך בוודאי קבוצת הכותבים שנקראו בזמנו "יוצרי פתח־תקווה" ופרסמו ב״קטיף", האם היית מגדירה זאת בכלל כקבוצה?

ת. אני פטריוטית של פתח־תקווה ואני מעודדת אותם. בשביל המקום זה טוב, אך כשמשתתפים קצת מבחוץ זה מעלה את הרמה. הקובץ האחרון שלהם איום, אני ממש מתביישת בהם, אבל בשאר היו דברים טובים. אך אין זו אוונגארדה ולא קבוצה עם גוון ייחודי משלה. יש שם הרבה דילטנטים והרבה מתחילים, שאחרים לא היו מדפיסים אותם.

ש. האם זכור לך באותה תקופה שהיו בין המשוררים (לא כל כך בין יוצרי הפרוזה) ויכוחים כיצד צריכה שירה להיכתב?

ת. לא היו ויכוחים. כתבנו.

ש. לא היו דיונים על נושאים של שירה?

ת. איני זוכרת.

ש. אולי נחזור לשני מרכזים. היה בזמנו בפתח־תקווה: בית האחים שטרייט וביתך שלך הרי גם הוא היה מרכז תל־אביבי רציני. אולי את מוכנה לספר על אווירת שני מרכזים אלה?

ת. השטרייטים היו שני אחים, אנשים תרבותיים וטובים מאוד. האחד ניסה לכתוב מאמרים וכתב מאמרים יפים אך לא בלטריסטיקה. עסק במחקר, אחר־כך היה מורה. אבל ביתם היה בית ועד לכל הגליצאים הטובים ואלה שלא היו גליצאים. היו שם: עגנון, ברש, ר׳ בנימין, קרסל ויעקב רבינוביץ הליטאי. שם היו מתווכחים על פרוזה, אך אלה היו עבורי דברים של סרק; אני לא התרשמתי מזה. זה לא היה על ניבו (niveau = 'רמה' בצרפתית) של ויכוח של ממש. וחוץ מזה, כשכל האשכול הזה היה מתאסף, הסגנון היה זר לי. אז זה היה גליציה ווינה וברלין ואף לא משהו מכאן. התווכחו על סופרים גרמנים חשובים. זה היה די מעניין אך זה לא נקלט בי. היתה יותר אטמוספרה טובה, רמה אפילו של יחסי יומיום, אך מהוויכוחים לא התרשמתי.
בביתי שלי לא נקפתי אצבע כדי שאנשים יבואו. זה היה מעניין, זה התהווה מעצמו וזה היה היפה שבדבר. בא אחד ואחר. פה באמת התווכחו ודיברו. אני הייתי למשל מדברת על הספרות הצרפתית שעסקתי בה אז ושנברג היה מספר על זיכרונותיו מרוסיה ושלונסקי סתם היה מבריק ככוכב בהלצותיו ובכל ביטוי וביטוי – ספיריטואליות ומלאות. זה עוד לא היה משומש ומשופשף, זה היה חי וצעיר. כולנו היינו צעירים. ורקדנו ושרנו ושמענו מוסיקה קלסית ואני חושבת שגם נוצרו דברים בהשפעת האטמוספרה הזו, נוצרו בלי דעת, שלא בכוונה.

ש. כשהופיע שיר חדש של משורר, האם התווכחו עליו?

ת. כן, אך אינני זוכרת את הדעות הספציפיות, אך זכור לי שהיו ויכוחים כאלה.

ש. האם זכור לך יחסך לשירים של משוררים כשלונסקי, גולדברג, אלתרמן?

ת. אלתרמן לא היה עימנו. הוא היה בוהמיין. אני הייתי בוהמית, עשויה, לא אותנטית. הייתי בורגנית גדולה אך אהבתי בוהמה, אהבתי את ה״אין לי כלום" כי לא הייתי עשירה במובן המקובל. שנאתי כסף אך השתמשתי בו יפה, הערכתי אותו. ישבו אצלי תמיד 15 איש לשולחן. ביתי היה פתוח לכל דיכפין. הייתי עשירה וטוב היה לי עם אנשים אלה. שמחתי לצאת מחוג המסחר של בעלי. הייתי כדג במים. היו דופקים אצלי ב־ 11.00 בלילה בדלת והיו אומרים "אנו רוצים לבלות", "אנו רוצים לעשות קומזיץ". לא "קומזיץ", המילה "קומזיץ" לא היתה, "אנו רוצים לשתות קצת" והיה לי לתת. בעלי סחר עם ה־א.ג. פארבן הגרמניים והם שלחו לנו מיינות הריינוס. אני שתיתי מעט, אך אורחיי, אלה שהיו אקספרטים, טענו תמיד כי היין נפלא. השקיתי והאכלתי את כולם ושמחנו. הייתה שמחה של ממש, עוד לא היו אז מלחמות.

ש. באיזו תקופה בערך היתה הפעילות העיקרית בביתך?

ת. מ־1930 עד 1935. אז נגמר הכול, הייתי צריכה לדאוג לפרנסה, ומכרתי את הבית. כל זמן שהיה לי בעל מאחורי הגב זה היה טוב מאוד אחר־כך עמדתי פנים אל פנים עם החיים וידעתי מהם כילד בן 10. אלה כמה מהסיבות שלא פרסמתי בין 1936 ו־1945.

ש. אמרת קודם שהבעת דעות על שירת משוררים בני התקופה - האם הדעות זכורות לך?

ת. כן, אני זוכרת וזו דעתי עד היום. הערכתי מאוד את שלונסקי והבינותי אותו מאוד. אהבתי את הסער והפרץ שלו. אהבתי את יצירותיו של שנברג ואני מעריצה אותו. אני חושבת אותו למספר גדול. ״ימים ידברו״ – ספר שאין רבים כמותו בספרות העברית מבחינת עומק ועדנת הנפש והתרבות. זהו ספר יפה מאוד. כל מה ששנברג עשה היה יפה, והוא עצמו היה יפה בנפשו ובחיצוניותו. ואחר־כך אלתרמן – שירתו מקסימה אותי והקסימה אותי. אך אין לי הזיקה, כי אין הוא די אישי בשבילי. הוא עממי ולאומי וגם לי יש חלק בעולם הזה, אך זו לא נקודת הכובד שלי, אך היא נקודת הכובד אצל אלתרמן. בתור משורר לירי אני חושבת שהיו הרבה יותר טובים ממנו. פוגל משורר חשוב מאוד. הכרתיו בפריז, כאן לא ראיתיו. גם את אברהם בן יצחק הערכתי מאוד. הכרתיו באופן אישי. בבית שטרייט פגשתיו. הוא היה גליצאי. אהבתי מאוד את שיריה של לאה גולדברג. אני אוהבת אותם גם כיום, והשירים של רחל, ועל כולן, זיקתי האמיתית, בין המשוררות, היא ליוכבד בת מרים. היינו פעם ידידות גדולות והדרכים נפרדו, אבל אני אוהבת את שירתה.
מה זו שירה – עתה בא הזמן לומר. אני חושבת ששירה זו א) מוסיקה ב) בניין שבא ממעמקים בלי יודעין, לא זה שבונים אותו בידיים ובשכל. הבניין האמיתי של שיר זהו הריתמוס שלו וריתמוס זה הולם לב. לכן יש כל כך הרבה משוררים שונים זה מזה, כי גם בני אדם לִבָּם הולם באופן שונה. אבל יש גם שירי היגיון ויש שירים השייכים לעולם ההיגיון והתרבות והשכל והחָכמה וגם הם יכולים להיות נעלים מאוד מאוד. כאלה היו רבים לאלתרמן. חן רב היה לו וחידושי לשון יפים. מבחינת השליטה בשפה אני חושבת שהוא עולה אף על שלונסקי במקומות ידועים. ששלונסקי הוא Maître.

ש. עניין ההברה האשכנזית והספרדית.

ת. לא היתה לי בעייה כזו. למדתי אלפבי"ת אצל "מלמד".

ש. יש לנו כמה שאלות בתחום יותר ספציפי בעניינים של ריתמוס וצליל בשירה שלך כי זו גם אחת המשימות שלנו במסגרת המכון בכלל. ובכן, ראינו בשירתך שאת כותבת בלי משקל קבוע ובלי חריזה סדירה, האם תוכלי לדבר על נושא זה, בעיקר לאור העובדה שבאותה תקופה רוב השירה שנכתבה בארץ היתה שקולה.

ת. ראשית כול, כיצד נוצר שיר ואז יתברר גם עניין הריתמוס והחריזה. זהו מין דבר שחי בתוך המשורר. יש איזה מעיין שדופק. הריתמוס הזה ישנו בתוכו אלא שקשה לבטאו במילים. רציתי למשל בנעורי ללמוד מוסיקה, ניגנתי בכינור, אחר־כך רציתי לרקוד. ידעתי שאני מוכרחה להתבטא באיזה אופן. לכתוב כתבתי כבר מהיותי בת 6-5, היו לי אז יומנים והכתיבה היתה הדרך הקצרה ביותר, לא היה לי זמן. זהו ריתמוס – שיר, לא ריתמוס לפי חוקים אלא ריתמוס של הדם, ריתמוס של הלב של ראיות שונות של זיכרון של תרבויות שונות שהתערבו בקרבך. למדתי ריתמוס ולמדתי חריזה ושכחתי הכול. אין לי זיקה אל זה. למה אני כותבת בשורות קצרות, כי אז כאילו יש לי נקודה פנימית של המשפט או של ההרגשה הזו או של המנגינה הזו. זה כמו הפסקה במוסיקה – שם טקט אחד, זהו ריתמוס פנימי. ובכן לא אומר שאין השפעות, לפעמים אני שומעת איזה צלצול של משפט שנכנס פתאום לאוזני וזה מוטו ועל זה אני בונה שיר וזה מתרחב ומתרחב ואני עוזבת את זה. ואחר־כך אני חוזרת אחרי זמן ומרחיבה את זה עוד, ואני מעבירה את זה לפעמים אפילו דרך ההכרה שלי שלא יהיה רק צלצול, ומתאספים אלמנטים שהם הגיוניים ויש עליהם שליטה. הטיוטה הראשונה היא ללא שליטה, היא התפרצות, היא משהו שבא מתוך־תוכי. אבל לא אומר שאין השפעות. יש משוררים שהשפיעו עליי. יש למשל אחד שאיש לא מזכיר אותו או זוכרו – זה היה ולטר קלה – משורר גרמני קטן שהיה קרוב לי והשפיע עליי הרבה מאוד. ויש השפעות של בודלר ואחרים. למשל תארו לעצמכם אני קוראת שירים של ז׳רמן ביאמונט ומגלה השפעות שלי עליה – כלומר יש בעולם שני אנשים רחוקים זה מזה ת״ק פרסה, מבטאים אותו דבר, מרגישים אותו דבר, הדבר לפעמים כעין פליאה.

ש. באותו עניין, ניתן להבין מתוך דברייך שאת רואה במשקל מסודר משהו כובל, האם את מרגישה את זה גם כשאת קוראת שירה של אחרים כתובה במשקל או שאת רק אישית מרגישה שלך זה קשה?

ת. אני מרגישה. אני מרגישה איך זה מאבן את המשורר ואני מרגישה איך הוא מחפש רק את זה ואין מתחת לזה שום דבר. ואני רואה איך הוא מאחז את עיניי ואינו מאחז את עיניי. הוא לא יכול לאחז את עיניי כי אני מחפשת את הדם שלו, את הלב, את התוך וכל הלהטוטים לא יעזרו. לכל אחד יש להטוטים. לא.צ. גרינברג יש להטוטים, אך כל להטוט יש בו דם, מלא מֵח עצמות. זה לא בנוי על קש אלא על פנים.

ש. למשל ציינת קודם ששירת שלונסקי אהובה עליך. שלונסקי הוא בהחלט משורר שחורז ושוקל בצורה ברורה למדי, האם זה מפריע לך אצלו?

ת. שיריו הראשונים שהיו מאד חזקים וצעירים מאוד לא הפריעו לי, אבל השירים האחרונים (ב״מאזניים" היו שירים לאחרונה) היו ריקים וחלשים.

ש. האם עצם המשקל כתופעה מפריע לך?

ת. לא. אצלו אינו צורם משום שהוא וירטואוז מאוד טוב. אני אוהבת את ההתעמלות שלו בשפה. אך יש לנו חרזנים והרבה שאינם משוררים. גם האמת דבר חשוב באמנות, האמת של הרגש שזה לא מצוץ מן האצבע. כל האקרובטיקה הזו בשירה משגעת אותי. הרי זה בלתי אפשרי. להרוס את זה! לטהר את זה שיישאר מעט אבל שיישארו גרעינים ולא כל כך הרבה מיץ. איני אומרת שלא צריך לחדש או שאיני נלהבת מחידושים אך חידוש לשם חידוש בלי האלמנט העיקרי? הנפש של האדם צריכה להתבטא ואם זה אינו מתבטא הרי זה בשבילי שום דבר.

ש. מצאנו תופעות בולטות בתחום הריתמוס והצליל בשירתך ורצינו לשאלך אם הדברים מקריים. למשל לפעמים יש קצת חריזה, לפעמים משחקי צלילים. יש שורות בודדות שקולות או חלקים בודדים בשורות, מעין איים שקולים, למשל:

חָצֵר עֲמֻקָּה כִּבְאֵר אֲפֵלָה,
קִירוֹת שְׁחוֹרִים תּוֹמְכִים רָקִיעַ,
גִּזְרֵי תְּכֵלֶת בֵּין אֲרֻבּוֹת
זוֹלְפוֹת מֵעָל־אוֹרָה חוֹלָה.

ת. יש כאלו שורה או שתיים מסתדרות ואני הורסת את זה אחר־כך בכוונה, כי זה נעשה לי משעמם.

ש. האם את לא בונה את זה בכוונה?

ת. לא, אצלי חרוזים יוצאים באופן אינסטינקטיבי. אבי עוד עמד על זה. כשהייתי ילדה הייתי מדברת בחרוזים והיו צוחקים עליי. אני אוהבת את זה אך לא חרוז לשם חרוז אלא חרוז לשם דבר.

ש. שמנו לב, למשל, למשחקי צליל כמו ״שוטפים כנהר רחב שוקקים ... ומגששים ... " ריבוי השי״ן בולט. כל שירה מתחילה במלה עם שי״ן.

ת. זה לא בכוונה, זה מוסיקה. המוסיקה אינסטינקטיבית אצלי, אני אוהבת לשיר ואני אוהבת מוסיקה קלסית, אני מכירה בעל־פה את הסימפוניות של בטהובן וכל זה ביחד יוצר משהו.

ש. כלומר שאת לעולם לא בחרת במילה רק בגלל שיש בה צליל מסוים שאת מעוניינת בו, למשל השורה "דומן דורות דשן". כל המילים מתחילות בדל״ת?

ת. לא חשבתי על זה מעולם, זה מקרה, אך גם זה ריתמוס, זה מצלצל לי כמו סטקטו במוסיקה.

ש. את יכולה להעיד על שורות שכתבת אותן ושינית אותן כי זה לא זימר לך?

ת. לא. אם שורה כזו אז היא נולדה. אני יולדת שירים כמו תרנגולת המטילה ביצים. לפעמים יוצא שיר שלם עגול, הוא יוצא כמעט בלי הכרה ואחרי שבוע כשאני קוראת אני תמהה אם אומנם אני כתבתי זאת, זו רוח מעל ואני מודה לאלוהים שיש לי אותה.

ש. נראה שהדחף הראשון הוא השראה אך אחר־כך יש מלאכה, מלאכת השיר, הבניין, השינוי.

ת. אז, אני רואה שעשיתי דבר טוב. אני רואה שורה כמו זו שדקלמת וזה משמחני.

ש. את משנה לפעמים, מוציאה מילים?

ת. לא. דברים כאלה אני אף פעם לא מוציאה להיפך אני מכוונת את השאר לפי זה. אני משתדלת להיכנס לדבר הבלתי מודע, התודעה.

ש. את יכולה להדגים לנו מאיזו בחינה את מכוונת?

ת. אני מכוונת את הרגש, אני שומעת עד עומקן את המילים ואני הולכת בתלם זה עם מילים דומות ורגש זהה. קשה להעלות פעמיים דבר כזה אך זה קורה בכל זאת.

ש. השווית קודם את השירה למוזיקה ודווקא במוזיקה ישנו היסוד הקבוע, אפילו חוקים. ואת דווקא מתנגדת ליסוד הקבוע.

ת. זו שקילה הגיונית אך המוזיקה היא זרימה לפני הכול, זרימת הנפש ואחר־כך אפשר לחלק אותה למשפטים, לרבעים, או לעשותה פעם במינורי ופעם במאז׳ורי אך המוזיקה ביסודה, לא בטכניקה שלה, היא זרימה.

ש. העברית היתה השפה המדוברת הראשונה שלך?

ת. לא. דיברנו יידיש, דיברנו יידיש הונגרית, אני מהונגריה. אחר־כך באו למושבה היהודים הליטאים וכל הבית קיבל את היידיש הנחמדה הזו של הביאליסטוקאים ועד היום כשאני מדברת יידיש שואלים אותי אם אני מביאליסטוק. אני עונה – כן.

ש. האם היתה לזה השפעה על העברית שלך?

ת. לא. יידיש שפה יפה, מכילה הרבה מטעם העם מהלֵח של האומה. היא מאוד עסיסית.

ש. בפגישתך עם אנשי העלייה השנייה, האם היה איזה שהוא שינוי בעברית שלך בעקבות פגישה זו? את היית בארץ והם באו מחו״ל עם מושגים אחרים בעברית. האם היתה לכך השפעה גם מבחינת המִבטא וגם מבחינת אוצר המילים וכו'?

ת. ראשית כל עליי לספר לכם על הערצתי הגדולה לילדים אלה (הייתי בת 15-16 כשהם באו), שהיו גדולים ממני אולי בשנה בלבד, שעזבו את בית אבא החם ובאו. תמיד שאלתי את עצמי וידעתי שאני לא הייתי יכולה לעשות זאת. והם היו נפלאים, הם היו חברים כאלה שאף פעם לא היו לי כאלה בבית־הספר או בין ה"שקצים", הצברים שלנו. אלה היו אנשים מבוגרים, מלאי הכרה, ויחד עם זה – ילדים. עבדו ונכנסו למין טרנס כזה של עבודה – ילדים שקיבלו את דת העבודה. ולא היה אז קל לעבוד. אני עצמי לא הצלחתי להיות פועלת טובה בשום אופן, אם כי עבדתי במשק של אבי ואחר־כך בקיבוץ. לא הצלחתי כמו הנערות הקטנות מרוסיה. הן גם באו עם כוחות פיזיים, זה גם היה דבר שהיה בעוכריי, אני הייתי חולה במלריה. אך מבחינה נפשית זה היה בשבילי מים חמים [חיים?]. ראשית כל ריחות חדשים של ארץ זרה, אני למשל יודעת איך נראה היער ברוסיה אחרי שכל הקייטנים עוזבים אותו מפי החברות האלה שהיו ביניהן שהתבטאו יפה. אני יודעת שמות פרחים, אני מבינה רוסית. לא שיחה קשה אך אני מבינה. הן דיברו רוסית, היתה להן מלה אחת – "סמאסטיאלוסי", שפירושו לעמוד ברשות עצמו, כי ההורים היו שולחים כסף. אם פועלים ואם תלמידים בגימנסיה, היו ההורים שולחים כסף והם לא רצו לקבלו, היו שולחים בחזרה. ואני כשהלכתי לעבוד בדגניה עשיתי אותו דבר – שלחתי את 5 הל״י שנתנו לי בחזרה. אלו היו מאורות – אלו היו מוריי ורבותיי – ברל כצנלסון, גורדון, ברנר, וזו באמת היתה דת [העבודה] ורמה גבוהה מאוד. זה משך את הנוער בכוח עצום. פה היה יישוב אפור. הראשונים היו אידֵאליסטים גדולים, אך הם טבעו ביומיומיות וזו היתה אפורה וקשה מאוד. פתאום בא זרם חדש, מלא כוחות עם שירים חדשים, עם ספרות חדשה, עם רוח של ארץ חדשה, וזה היה בשבילי הכול. אני נשטפתי בהם, עד היום אני חיה ביניהם, כל ידידיי ביניהם, חלקם כבר מתו.

ש. מבחינת הגייתה של העברית, האם היתה לכך השפעה?

ת. אני לא מדברת כמוהם ובכל זאת כשאני מדברת בפני צברים, הם אומרים: מה זה, את מרוסיה? נשאר לי גוון כלשהו. "הבימה" עוד מדברת כך על הבמה, וזה לא יפה בעצם.

ש. את הרגשת שהם מדברים שפה שונה משלך?

ת. לא. הם תיכף הסתגלו, נכנסו לחיים ולמדו. העיקר שהם עבדו ורעבו והיו יחפים וקרועים ואני אִתם. יכולתי להיות במקום אחר, אך לא רציתי.

ש. לעניין הלשון. האם למאפו שהזכרת פעם שהיתה לו השפעה גדולה עליך, האם היתה לו השפעה לשונית גם כן?

ת. ברור שכן. הוא וביאליק, אלה הם שני אותוריטטים בשבילי. כל האידיליה של "אהבת ציון" נשארה בזיכרוני כמשהו נפלא. שבגלות הזו אפשר להתרומם לשורשיות כזו. זה כאילו צמח מפה, והוא גר שם בתוך איזו עיירה קטנה.

ש. כוונתך ב״שורשי" לקונקרטי, מוחשי?

ת. לא. כוונתי ליסוד שהוא נבלע בעברית.

ש. לענייני התרגומים. הזכרת קודם לכן את תרגום ז׳רמן ביאמונט. האם יש בידיך מלבד תרגומי בודלר ותרגומי שירת ז׳רמן ביאמונט, עוד תרגומים?

ת. לא. כתבתי פעם צרפתית, ופעם שלחתי והם כתבו לי שאשלח אבל לא רציתי לערבב את התחומים, זה לא אמר לי הרבה לכתוב בצרפתית. לא היה לי בשביל מי לכתוב בצרפתית.

ש. האם הצעת לפרסם את תרגומי השירה של ז׳רמן ביאמונט?

ת. תרגמתי כמה שירים ב״מאזניים". יש לי צרור של שירים שלה. אולי פעם אציע את זה.

ש. והאם תרגמת פעם שירה עברית שלך או של אחרים לצרפתית, ידוע לנו שהיתה זו משאלה כמוסה שלך?

ת. כן, אבל לא הצלחתי כל כך בזה, הנה תרגמתי את שירת הגלבוע לצרפתית. יש לי צרור של שירי גלבוע. גרתי בכפר יחזקאל ארבע שנים מול הגלבוע וכך נוצר צרור שירים ממנו וגם ציורים עשיתי (אני משרטטת לא מציירת) אוציא זאת כפוליו, בתור דפדפת יפה.

ש. עדיין לא פורסם?

ת. פורסמו במקומות שונים, אבל אני רוצה לאספם ויחד עם הציורים. לעשות אלבום יפה.

ש. עכשיו לבעיה קצת שונה – האם זכור לך שסיפורים או שירים שלך צונזרו על־ידי עורכי מאספים, אם כן מה היו הסיבות? האם צונזרו דברים של אחרים? צונזר במובן של הוצאו דברים, שונו וכו'.

ת. לא. אני בכלל נולדתי משוררת ונכנסתי לשירה בשתי רגליי, לא סבלתי שום התלבטויות. שלא מדפיסים לא קרה לי אלא בשנות בגרותי כששלחתי (אני לא מודרנית) לתמוז איזה שיר והוא אמר שחסר היסוד השירי. אמרתי תודה רבה ולקחתי את השיר חזרה. וכן גם לסיפורים – עוד לא קרה לי שלא הודפסו. בשירה לא מוציאים עוקץ, אפילו אות אחת לא. כמעט כך גם עם הסיפורים עכשיו בזמן האחרון אני קצת מאריכה ואני כבר לא כל כך מצומצמת, אני לא כל כך צעירה וזה לא הולך באופן כל כך קל. אז יש לפעמים שאני מוצאת מילה שעיגלו ואני מסכימה. על פי רוב זה עורך טוב ועל פי רוב זה ב״מאזניים". שפיר עשה איזה תיקון בסיפור שלי וזה היה טוב.

ש. האם זכור לך שצנזרו ושינו ביצירות של אחרים בני־תקופתך?

ת. לא אוכל לומר לך לגבי יצירות של אחרים.

ש. לא היתה שום התמרמרות, זה לא היה דבר בולט?

ת. לא. היו שמחים אם מישהו היה מביא איזה דבר, כתבו כל כך מעט והספרות היתה כל כך מצומצמת.

ש. שאלה קצת יותר ספציפית לסיפור שלך "העקרב" שפרסמת ב״קטיף". קראת לו בכותרת משנה "קטע מסיפור", אנו רוצים לדעת מדוע. האם הסיפור לא נראה שלם בעיניך? האם יש לו המשך? האם פורסם בשלמותו אי פעם?

ת. סיפורים? יש לי סיפור על כלב, בעלי חיים אהובים עליי. אני אוהבת לכתוב עליהם – חתולים וכלבים. היתה סיבה לקרוא לסיפור ״קטע מסיפור״, הסיפור הזה הוא – אני עוסקת כרגע בזיכרונות, לא זיכרונות כי אם דברים הטבועים בי – ופתאום נפתח איזה פתח ויש שם דברים שהם פשוט מזעזעים אותי, חשובים מאוד. במשך הזמן יהיה ספר. על השיר "לאב": זהו השיר הראשון שלי נדפס ב״הארץ״ לפני ארבעים שנה לערך כשעוד גליקסון היה.

ש. כתוב בשיר "שתלו אקליפטים" ואת אמרת "אקליפטוסים", האם אז היה נהוג לומר אקליפט ולא אקליפטוס?

ת. בשירה אפשר לומר מה שרוצים, זה פתוח. יותר טוב לומר אקליפטים מפני המובן שהוא תיכף מובן וזה קצר. מה שיותר קצר, בשירה, יותר טוב. זו שגיאה. היום לא הייתי אומרת אקליפטוסים, הייתי אומרת "אקליפטים", אם כי קראתי את זה ככה. העברית בפי היא בכל זאת שורשית וטבעית מאוד, ולא חטופה כמו בדור שלכם. אני עוד נהנית מהמילים, אני עוד לועסת אותן, טועמת אותן.
על השיר "שועלה": השיר "שועלה" זיכה אותי בידידות. איש אחד אמר שאם אני כל כך בודדה הוא מוכרח לבוא לראות אותי וזה היה איש נפלא. מעודי לא כתבתי שירים בשביל אף אחד, רק בשביל עצמי. אני גרתי אז בכפר, ובלילות היה כל כר שקט, ממש דממה. ולשועלה יש קול אחר מזה של השועלים. יש לה קול מיוחד. הוא דומה קצת לקול הצבוע. זה מיסטי מאד, אומרים צחוק אך זה לא נכון. אינני יודעת אפילו אם צריך לאמר "שועלה", אך אני עצמי עשיתי את זה. על השיר "חצר": זה בפאריז.

ש. את לא מציינת תאריכים של כתיבת כל שיר ושיר. האם אצלך הם מצויים?

ת. לא, וגם המערכת לא ציינה אבל אני זוכרת כמעט כל תאריך של קבוצת שירים.

ש. יש לכך חשיבות לדעתך?

ת. אני לא מחשיבה את זה, אלא מה? המקום מחשיב. שירי הגלבוע נכתבו מול הגלבוע, שירי הכפר נכתבו באבן יהודה. גרתי שם, היה לי בית.

ש. הספר הזה מסודר לפי סדר כרונולוגי של השירים?

ת. כן, העריכה לא כל כך טובה, אני לא הייתי מרוצה משלום קרמר מלבד השמות שנתן לקובצי השירים. אהוד בן עזר רוצה דווקא שאוציא עוד ספרים, אני לא רוצה להוציא עוד ספרים שזה יהיה אחרי מאה ועשרים שנה כמו שאומרים. הוא מתעקש להוציא עכשיו ספר שירים שלי. יש לי ספר כזה. ודאי איזה מאה שיר. מאה שיר זה ספר, אולי יותר. אני לא רוצה את המהומה. אומר לכם, אני לא משחקת צניעות אך כבוד זה דבר כבד. כבד גם בשביל זה שאני לא כל כך צעירה וצריך להופיע וצריך לקרוא וצריך... וכל זה צריך כוחות בשביל זה ואני חבל לי. אני כבר לא בראשית דרכי ולא באמצע דרכי. אין לי כל כך הרבה אז אני רוצה לשמור את עצמי בשביל כתיבה. יש לי עוד כל כך הרבה מה לומר. תתפלאי, כל כך זקנה ונדמה לי שלא אמרתי אפילו החצי ממה שרציתי לומר.
על השיר "זמר עממי": אני צריכה לומר לכם שיש הרבה שירים, שלא צריך לחשוב עליהם שהם עליי. זה לא ביוגראפיה. פעם אחת אמרה לי אחת שזה ביוגראפיה לירית ואני אומרת: זה רחוק מאוד. אין ביוגראפיה לירית. חיים את החיים וזה נעצר בקרבך ומשאיר גרגרים, שריטות, זה משאיר נקודות בנפש אבל ביוגראפיה?! ואת יכולה לקחת מחמישה אנשים ולטרוף את זה בתוך שלך וזה אנושי כללי וזה יכול להיות ביוגראפיה של מישהו אחר. זיכרונות זה ביוגראפיה, אז אני כותבת בגוף ראשון פשוט מאוד.
[אסתר ראב]

משה גרנות

חידתו של שבט לוי

האירועים קרו בדיוק הפוך ממה שהכתובים רוצים שנאמין: קודם ירבעם עשה שני עגלים, בחיקוי למקדש בירושלים, ורק אחר כך חובר הסיפור על עגל הזהב שעשה אהרן והחטיא, כביכול, את העם.

בברכת יעקב, השבטים היחידים שמקוללים הם שמעון ולוי: "שמעון ולוי אחים, כלי חמס מכרותיהם, בסודם אל תבוא נפשי, בקהלם אל תחד כבודי, כי באפם הרגו איש, וברצונם עקרו שור. ארור אפם כי עז, ועברתם כי קשתה, אחלקם ביעקב, ואפיצם בישראל." (בראשית מ"ט 7-5).

להעריך מתי התחברה ברכתו של יעקב, אבל בברכות המפורטות ליהודה ולשבטי יוסף, עדיין לא מוזכרת מלכות, אולי מרמזות על סוף תקופת השופטים כאשר שבט יהודה, ושבטי יוסף גברו על שאר השבטים. מכל מקום, הקללה הזאת לשמעון ולוי קשורה ללא ספק לפוגרום שערכו שני אחים אלה באוכלוסיית שכם, בעקבות אונס דינה (בראשית ל"ד).

פער ענק קיים בין קללת יעקב לשבט לוי לברכתו של משה לשבט זה: "ללוי אמר: תומיך ואוריך לאיש חסידך אשר ניסיתו במסה, תריבהו על מי מריבה, האומר לאביו ולאימו – לא ראיתיו, ואת אחיו לא הכיר, ואת בנו לא ידע, כי שמרו אמרתך, ובריתך ינצרו, יורו משפטיך ליעקב, ותורתך לישראל, ישימו קטורת באפך, וכליל על מזבחך. ברך ה' חילו, ופועל ידיו תרצה, מחץ מתנים קמיו, ומשנאיו מן יקומון." (דברים ל"ג 11-8).

בברכת משה זאת יש סימן ברור שנכתבה בזמן המלכות המאוחדת, בטרם ההיפרדות למלכות יהודה ולמלכות ישראל: "ויהי בישורון מלך, בהתאסף ראשי עם, יחד שבטי ישראל" (שם פ' 5).

ברכת משה מזכירה שני אירועים שבהם הצטיין שבט לוי, ולכן זכה לחסד האל, והוטלו עליו תפקידי הפולחן, והוראת העם בתורת ה'. לא מסופר בתורה שהיה לשבט לוי איזה תפקיד באירוע במסה ומריבה (שמות י"ז 7-3), אבל כן מסופר על עמדתו "הנכונה" של שבט לוי בחטא העגל: "ויעמוד משה בשער המחנה ויאמר: מי לה' אליי! וייאספו אליו כל בני לוי. ויאמר להם: כה אמר ה' אלוהי ישראל, שימו איש חרבו על ירכו, עברו ושובו משער לשער במחנה, והרגו איש את אחיו, ואיש את רעהו, ואיש את קרובו. ויעשו בני לוי כדבר משה, וייפול מן העם ביום ההוא כשלושת אלפי איש. ויאמר משה: מלאו ידכם היום לה' כי איש בבנו ובאחיו, ולתת עליכם היום ברכה" (שמות ל"ב 29-26). כלומר, הישמעותם של בני לוי לצו האכזרי של משה, הובילה לכך שהקללה הנ"ל תיהפך לברכה מאליפה.

יש מקום לשער כי כל סיפור חטא העגל, וסיפור היחלצותם של בני שבט לוי להגנת האמונה בה' – הוא המצאה של הכוהנים מימיו של יאשיהו, שהחליטו כי רק כוהני ירושלים, מזרע לויים – רק הם ראויים לעבוד את ה' במקדש, ורק במקום אשר יבחר ה', הלא היא ירושלים.

ההשערה הנ"ל מסתמכת על כתובים רבים, מהם אנו למדים כי עבודת האל היחיד הבלתי נראה, ואיסור עבודת פסלים לא הייתה קיימת לפני ימי הרפורמה הדתית של יאשיהו, בעקבות ספר התורה ש"מצא" חלקיהו הכוהן (מלכים ב' כ"ב 5 – כ"ג 20). קודם עבודת הפסלים היתה מקובלת, לכן מאבק נגד פסלים בימיו הקדומים של משה לא יכול להתארע בשום אופן: משה עצמו בונה פסל של נחש (במדבר כ"א 8-5), ופסל זה מושמד רק כאשר האמונה המונותיאיסטית הטהרנית החלה להתקבל אצל מעצבי האמונה: חזקיהו מכתת את הנחש הנחושת כי בני ישראל סגדו לו (מלכים ב' י"ח 4).

מסתבר שגם לנכדו של משה לא היה מושג מה כתוב בעשרת הדיברות, והוא עבד בבית המקרש שבנה מיכה משבט אפרים, ואחר כך בהיותו כוהן של שבט דן, וגם צאצאיו עבדו את הפסל הזה עד ששבטי הצפון הוגלו לאשור (שופטים י"ז-י"ח).

מסתבר שגם גדעון שנבחר על ידי ה' להילחם במדיין – גם לו לא היה מושג שאסור לבנות פסל ולסגוד לו – הוא מקבל נזמי זהב ממשתתפי המלחמה ובונה אפוד זהב, שבני ישראל סוגדים לו (שופטים ח' 27-22).

דויד נחשב למלך נבחר על יד ה', והוא דוגמה לכל מלך שבא אחריו, והנה, בביתו של דויד יש תרפים, שהם פסלי בית בצורת אדם (שמואל א' י"ט 16-12).

הרפורמה הדתית של יאשיהו, שהוזכרה לעיל, הוציאה מהמקדש אינספור פסלים ואביזרים אסורים לפי התורה. כלומר, לאורך כל תקופת המלכות עד ימיו של יאשיהו עבדו את ה', ועבדו גם אלילים אחרים באמצעות פסלים.

על שלמה נאמר שה' אהבו מלידתו, והנביא נתן נשלח להעניק לו שם נוסף – ידידיה –בעבור ה' (שמואל ב' י"ב 25-24). האל עונה לשלמה בבמה אשר בגבעון (לא בירושלים!) ומעניק לו לב חכם, עושר, כבוד ואריכות ימים (מלכים א' ג 14-3), שלמה גם נבחר על ידי האל לבנות את בית המקדש, והנה, בעיני מחבר ספר מלכים (שמאמין, מן הסתם כי הספר ש"מצא" חלקיהו במקדש הוא דברי ה' למשה – מעשיו של שלמה הם חטאים נוראים: נושא נשים מואביות, עמוניות, אדומיות, צידוניות וחיתיות, ובונה מקדשים לאלוהיהן. אבל שלמה לא יכול היה לדעת כי מעשיו אסורים, כי התורה טרם באה לעולם, ויש בידו, כביכול אישור אלוהי למעשיו.

פרשה מרתקת היא סיפור העגלים שבנה ירבעם בן נבט. צריך לציין כי המרד של ירבעם בן נבט ברחבעם מגובה על ידי שני נביאי ה': אחיה השילוני (מלכים א' י"א 37-29) ושמעיה איש האלוהים (שם, י"ב 24-22). כלומר, הכתוב אינו מטיל ספק על כך שירבעם בן נבט ממלא צו אלוהי, אבל כמו במקרה של שלמה – פתאום גם ירבעם נעשה חוטא לתורת ה', כי הוא עושה שני עגלי זהב – האחד בבית אל, והשני בדן: "ויאמר ירבעם בליבו: עתה תשוב הממלכה לבית דויד, אם יעלה העם הזה לעשות זבחים בבית ה' בירושלים, ושב לב העם הזה אל אדוניהם, אל רחבעם, מלך יהודה, והרגני, ושבו אל רחבעם מלך יהודה. וייוועץ המלך ויעש שני עגלי זהב, ויאמר אליהם: רב לכם מעלות ירושלים, הנה אלוהיך, ישראל, אשר העלוך מארץ מצרים. וישם את אחד בבית אל, ואחד נתן בדן. ויהי הדבר הזה לחטאת, וילכו העם לפני האחד עד דן" (מלכים א' י"ב 29-26).

הרי העם היה צריך להתמרמר: מה פתאום עגלי זהב? זה הרי דומה לחטא העגל בתורה! ומדוע העם לא התמרמר? משום שעגל זהב היה במקדש בירושלים, וירבעם מציע לחקות את הפסל בירושלים, ואף מכפיל אותו. רק כך אפשר להבין איך בני ישראל הסכימו לא לחזור לזבוח בירושלים. כלומר, האירועים קרו בדיוק הפוך ממה שהכתובים רוצים שנאמין: קודם ירבעם עשה שני עגלים, בחיקוי למקדש בירושלים, ורק אחר כך חובר הסיפור על עגל הזהב שעשה אהרן והחטיא, כביכול, את העם.

ואיך המהפך הזה במחשבה הדתית התאפשר? ההשערה שלי היא שחלקיהו הכוהן ושפן הסופר הבינו שמלך יאשיהו הוא לא בדיוק בעל מוח אפוי – עובדה שהוא לא שואל מי כתב את הספר (הכוונה בוודאי לספר דברים המתחיל במילים "אלה הדברים אשר דיבר משה אל כל ישראל בעבר הירדן במדבר בערבה..." כלומר, לא משה כתב את הדברים, אלא מישהו שחי בעבר הירדן המערבי; שאלה נוספת שהיה צריך יאשיהו לשאול: הרי משה הביא את התורה מהר סיני לפני 600 שנה, איך זה שעד היום לא שמענו שיש תורה? יאשיהו נדהם מהכתוב, איננו שואל שאלות, קורע את בגדיו ומחליט לערוך רפורמה דתית אגרסיבית, הכוללת לא רק פסלים ועבודה זרה, אלא גם רצח כוהני הבמות, כי רק לכוהני ירושלים מותר הפולחן (מלכים ב' כ"ג 20).

רק בשל התמימות של יאשיהו, שלא שאל שאלות, הפכו הלוויים משבט מפוזר, שחי מנדבות עובדי האדמה, לשבט מועדף, שבט שמקבל מונופול חלוט על הפולחן.

ואיך אנו יודעי שכך באמת התרחש המעבר של לוי משבט מקולל לשבט מועדף, שנועד לחיות על חשבון הישראלי העובד? ובכן, לפני הרפורמה של יאשיהו כל אדם היה רשאי להקריב קורבן לה' – כך עושה גדעון (שופטים ו' 21-19), כך עושה מנוח (שופטים י"ג 20-19), כך עושה בנו של מיכה (שופטים י"ז 5), כך עושים כוהני שבט אפרים במקדש שבשילה (שמואל א' א'21, ב' 17-12); שמואל משבט אפרים, לא כהן ולא לוי, שוכב בהיכל ה' אשר שם ארון אלוהים (שם, ג' 3) ומקריב קורבנות (שם, ז' 10-9), דויד משבט יהודה זובח לה' בהעלאת הארון לירושלים (שם ו' 13), והוא ממנה את בניו לכוהנים (שם ח' 18). גם שלמה מקריב קורבנות (מלכים א' ג' 4), וגם אליהו הנביא מגלעד מקריב קורבנות על הר הכרמל (לא בירושלים! – מלכים א' י"ח 37-30).

שלא לדבר על כך שגם לא מבני ישראל עבדו בקודש: אחת התחנות של הארון היתה אצל עובד אדום הגתי (שמואל ב' ו' 11-10).

ראיה מובהקת על כך שלא היה ידוע לפני הרפורמה של יאשיהו כי הפולחן חייב להיות בירושלים, ורק מידיהם של הכוהנים משבט לוי – אנו מוצאים בנבואת עמוס היהודאי מתקוע, שניבא בבית אל, שם עמד, כנראה פסל העגל שעשה ירבעם בן נבט, ובכן, לעמוס יש נבואות זעם בתחום המוסר והצדק הסוציאלי, אבל אין לו מילת גנאי על כך שבבית אל משרתים כוהנים שלא משבט לוי.

הכהונה בירושלים מעודדת מחולשת הדעת של המלך יאשיהו גרמה למהפכה ענקית באמונה בה', ובחוג היחיד שרשאי לעבוד את ה', ומשבט מפוזר, ואפילו מקולל, בדו מליבם נרטיב הפוך לגמרי, וניצלו את המהפך עד אבסורד: עם הזמן נקבעו דרגות שונות של משרתים בקודש: בית צדוק קיבל מונופול על הכהונה, ואילו על הלווים הוטלו משימות של שירות. עמל רב מושקע ברשימות היחס של הלוויים – 9 רשימות, 5 מתוכן בספר דברי הימים, וכל כך למה? משום שגם לויים מינוריים מבקשים להימנות בין אוכלי החינם.

בעל ספר דברי הימים מעגן את פרנסתם של לויים, משוררים, שוערים, מנגנים – בדויד המלך, שכביכול קבע את תפקידיהם בחייו. מחבר ספר שמואל הרי אינו מכיר בתפקידים פולחניים המיוחדים לשבט לוי, כמתואר לעיל. בעל ספר דברי הימים, שהכיר לא רק את התורה ש"מצא" חלקיהו הכהן במקדש, אלא גם את ההרחבה הענקית בסמכויות שבט לוי, פרי רוחו של הסופר הכוהני, אינו יכול להעלות על הדעת שדויד יחטא ויעלה את הארון לירושלים על עגלה, לכן דויד של ספר דברי הימים דורש מהלויים לשאת את הארון (דברי הימים א' ט"ו), ולא רק זאת, הוא מעמיס על דויד את התפקיד להעניק לכל אחת ממשפחות הלויים (קהת, מררי, גרשום, אליצפן, חברון, עזיאל) תפקיד פולחני של שירה, נגינה וכו' (שם פ' 29-4). בהמשך דויד אוסף את הלויים, כשהוא מונה את עשרות שמותיהם ומחלקותיהם – של הכוהנים, הלויים, השוערים, המנגנים (דברי הימים א' כ"ג, כ"ד, כ"ה, כ"ו).

ברור לחלוטין מדוע בעל ספר דברי הימים מהלל ומשבח את דויד, ונמנע מלתאר את מעידותיו, ואת המעקשים בתקופת מלכותו – כל זה כדי שיוכל להטיל עליו את התפקיד של גיבוש הפרסונל הענק של אוכלי חינם – שהמחבר עצמו בוודאי אחד מהם – על גבם של עובדי האדמה.

התיאבון של שבט לוי לא ידע גבולות – בטענה שאין לשבט זה נחלה, הם מחליטים לקחת בעלות על 48 ערים ועל מגרשיהם (ויקרא כ"ה 34-32, במדבר ל"ה, יהושע כ"א, דברי הימים ו' 66-39). ברור שמדובר באוטופיה של הלוויים שלא התגשמה מעולם – אנו קוראים על כך שלכוהנים היו קרקעות (מלכים א' ב' 26, עמוס ז' 17, ירמיה ל"ב 12-7), מכל מקום, אנו עדים לתיאבון הגדול שלקה בו שבט לוי לאחר שהצליחו לשכנע את יאשיהו באמיתות התורה שבדו מליבם.

נקל להסיק כמה אמת היסטורית ניתן לדלות מדבריהם של מי שמתיימרים לצטט את דבר האל, ושיודעים בוודאות את מי האל אוהב, ואת מי הוא שונא, וכן ניתן להסיק עד כמה אלה יכולים להתהדר בניקיון כפיהם.

משה גרנות

אהוד בן עזר

50 שירי מתבגרים

רכגולד ושות' חברה בע"מ-עירית שגיב, מוציאים לאור
תל אביב 1987
ציורים ועטיפה דני קרמן

12.

סַבָּא גִּדֵּל יְרָקוֹת בַּגָּן
וְיָרַד לְמָכְרָם בַּשּׁוּק
כְּשֶׁהָיָה נַעַר –
אַבָּא עָבַד בִּשְׁלִיחֻיּוֹת, עַל
אוֹפַנַּיִם, וְחָסַךְ לִדְמֵי-כִּיס –
וַאֲנִי שׁוֹמֵר עַל הַתִּינוֹק הַמַּרְטִיב
שֶׁל הַשְּׁכֵנִים וְזֶה כְּבָר דֵּי
נִמְאַס לִי –
הַרְבֵּה יוֹתֵר פָּשׁוּט שֶׁיִּתְּנוּ כְּבָר
גַּם לִי כַּרְטִיס בַּנְקָט
שֶׁאוּכַל לִמְשׁךְ אֶת הַכֶּסֶף יָשָׁר
מִן הַקִּיר –

נעמן כהן

אצל הדודה והדוד

יפה עשה אהוד בן עזר שהזכיר את השם המלא של מבקר הספרות גבריאל מוּנְבֶז-מוקד ז"ל שדרכו התוודענו לקירבה המשפחתית שלו, לדודתו פאולינה-פולה מוּנְבֶז-בן גוריון. ("חדשות בן עזר", 2165). הנה חשיבות ציון השם המלא.
גבריאל מונבז נולד בוורשה ב-1933. משפחתו הגיעה לפולין במאה השש-עשרה מפורטוגל לאחר גירוש יהודי ספרד ופורטוגל בשלהי המאה ה-15.
כשפרצה מלחמת העולם השנייה נכלאה משפחתו בגטו ורשה. הוא ואימו, מגדלנה טייכנר, נמלטו מהגטו, ואביו, שהיה רופא ונשאר שם לעזור ליושבי הגטו ולמארגני המרד בגטו, נרצח על ידי הנאצים.
גבריאל מוּנְבֶז (בפולנית גבריש (Gabryś) ואימו הסתתרו בעיר זאקופנה תחת זהות נוצרית בדויה עד לסיום המלחמה, ובשנת 1946 עלו לארץ ישראל. את שם משפחתו העברי, מוקד, הציע לו ידידו, המשורר דוד מוריץ-אבידן.
ואני סקרן לדעת איך קיבלו אותו בארץ הדודה והדוד. האם הזמינו אותו לשבתות וחגים? האם דודה פאולינה-פולה היתה מבשלת לו געפילטע-פיש או רק קוצ'-מוצ' כפי שבישלה לבעלה? האם היו לו שיחות עם הדוד דוד יוסף גרין-בן גוריון? ומה סיפר לו? מה היו יחסיו עם הקוזין עמוס ועם שתי הקוזינות גאולה ורננה? בשום מקום לא נכתב על כך. מסקרן.
(בינתיים תהינו מ"אצל הדודה והדוד" של דני סנדרסון):
https://www.youtube.com/watch?v=JZ9oiq3Gzfs

על כרחך אתה נוצר, ועל כרחך אתה חי, ועל כרחך אתה מת
(אבות ד' כ"ב)
גבריאל מוּנְבֶז-מוקד מעולם לא גילה אותי כמשורר כי מעולם לא הייתי. לכן גם מעולם לא פגשתי אותו. אני גיליתי אותו פעם אחת ויחידה, ובעקבות אותו גילוי הופתעתי לשמוע שהוא מת ולא חי לנצח.
הנה מה שכתבתי על המפגש שלי איתו: ("חדשות בן עזר", גיליון 711. 26.1.12).
https://benyehuda.org/lexicon/hbe/hbe00711.php

על ועידת ואנזה – המוות – וההתגברות עליו באמצעות השירה העברית
הָבָה לְהַבָּא – ההבטחה לחיי נצח
תמיד אני מתנאה בשכניי. שכניי הם תרבותיים, אינטליגנטיים, ובייחוד שקטים. למי יש עוד שכנים כביאליק, טשרניחובסקי וברנר? אני גר מעל בית הקברות טרומפלדור.
ביום שישי, ב-20.1.12, בדיוק 70 שנה לאחר כינוס ועידת ואנזה בה תיכננו הגרמנים את שלבי הביצוע של הפתרון הסופי שיוביל למותם של מיליוני יהודים (ללא קברים), בעודי עובר ליד גדר בית הקברות, אני רואה קבוצת צעירים מתאספת ומתגודדת ליד בית הקברות. אני שואל בחור צעיר וסימפטי: "מה קורה כאן?" והוא עונה לי שהם מייסדים כתב עת לשירה בתקווה להתגבר על המוות ולזכות בחיי נצח: "הנה תקרא," הוא נותן לי חוברת דקה.
האם בכוונתם להשיב לגרמנים בתוכנית נגדית ל"פתרון סופי?" – חשבתי לעצמי. הסתקרנתי לשמוע את הדברים, ונשארתי במקום. הבחורים העמידו מיקרופון ומולו מצלמת וידיאו למען יכנסו להיסטוריה. אחד מהם תלה שלט מאחור: "לא נמות על קבר יוסף!" (מעניין אם יהיו מוכנים למות על קבר רבין?)
בחור צעיר קצת מקריח, לבוש ז'קט שחור וצעיף צבעוני כמו שבוהמיין נראה פעם. נעמד ליד המיקרופון ואמר: "אני משורר לא מנחה..." והמשיך להנחות את האירוע עד סופו. האחרים קראו לו כרמלי. אחר נודע לי ששמו הפרטי עודד. המשורר עודד כרמלי קרא לפי הסדר לדוברים לגשת אל המיקרופון.
הראשון שניגש, ינקי מרגלית – איש ההייטק, מייסד, יו"ר ומנכ"ל של חברת התוכנה "אלדין" שבשיאה היתה שווה חצי מיליארד דולר, אמר שלאחר האקסיט המוצלח הוא מקדיש את עיתותיו לביולוגיה. "ניתן להתגבר על המוות," אמר. הוא בן חמישים ואב לחמישה ילדים, והוא מקווה שהם כבר יתגברו על המוות. מרגלית תומך באופן פעיל ברעיון הסינגולריות של ריי קורצווייל, העתידן, המאמין שנגיע לעתיד בו המחשבים יהיו חכמים יותר מבני-אדם. הרעיון לפיו יעבור מוקד התבונה והתודעה מאורגניזמים ביולוגיים לישויות ממוחשבות. בשנת 2010 הוא התחיל ללמוד ביולוגיה, וזה בא מתוך הכרה שיש מחשב שקיים הרבה יותר זמן מהמחשב שבנה לפני שלושים שנים – "המחשב האנושי. המחשב האנושי נפתח היום לאפשרות שלנו לתכנת אותו."
אחריו ניגש למיקרופון ג'רמי פוגל, עולה חדש מבלגיה. פוגל נאם במבטא צרפתי שרמנטי. דיבר מילים, מילים, מילים על ניטשה: "דיוניסוס, אמנות, אהבה, נצח." זה נשמע נהדר במבטא צרפתי, ומן הסתם בצרפתית זה היה נשמע עוד יותר אינטלקטואלי.  פוגל, העושה דוקטורט על ניטשה והוא גם זמר ונגן לעת מצוא, סיים בטון דרמטי: "הנצח הוא אמנות, סקס, וסמים."
כאן הקהל התלהב, והשיב לו במחיאות כפים סוערות. צעירה עם שיער בהיר עם נזם באפה וכלב חמוד בכיעורו על ברכיה, מחאה כל כך חזק כפיה כך שהכלב ירד והחל לטייל בין הקהל.
הצירוף אמנות, סקס, סמים, היה כל כך צפוי, ממש כ-Une vérité de la Palice"" כאמרותיו של קצין צרפתי בשם לה פליס שנפל בקרב ב-1525 ושמו נהפך לשם נרדף לכל מי שאומר דברים ברורים מאליהם. למשל האימרה: "רבע שעה לפני מותו עדיין היה חי."
המבוגר היחיד בין חבורת הצעירים היה גבריאל מוקד. מוקד נעמד מול המיקרופון בידיו חוברת "עכשיו" שכותרתה מופנית אל הקהל. הוא העלה תיזה מעניינת: "אם כולם יהיו בני אלמוות והמוות יבוא רק ממלחמות או תאונות הרי אנשים יפחדו להילחם על משהו..."
לאחר שהקריא שיר של מיאקובסקי, צעד לאיטו והתיישב על ספסל האבן. בלכתו נגלו נעליו. נעלים צהובות וקרועות. עם כל צעד נפתחה לשון הנעל והגרב צצה החוצה.
לאחר גבריאל מוקד עלה איליה סטמבלר, שהוצג כיו"ר אגודת הטרנס הומניזם בישראל. סטמבלר, דוקטורנט במחלקה למדע, טכנולוגיה וחברה באוניברסיטת בר-אילן, שנושא מחקרו הוא "ההיסטוריה של רעיונות אודות הארכת חיים במאה העשרים," נאם במבטא רוסי בולט על התנועה ועל הניסיונות להארכת חיים, בין אם באמצעות קריוניקה [הקפאה] ובין אם באמצעות טכנולוגיות אחרות.
רבים מקהל השומעים עישנו. הצעירה עם הנזם באפה וכלבה החמוד בכיעורו על ברכיה פיזרה את עשנה לכל עבר. האם קיוו שהמדע שאמור לפתור את בעיית המוות, יפתור גם את המוות מסרטן הריאות?
עודד כרמלי, המשורר (שאינו מנחה אבל הינחה) הודה למפיק, בחור בשם שעולי, וקרא לכולם ללכת מול קברו של ביאליק לקריאת שירים ספונטנית. כולם הלכו. הלכתי הביתה וחשבתי כמה זה יפה להיות צעיר ולחשוב שבעזרת ניטשה, אהבה, סמים, וסקס, ניתן להתגבר על המוות. ככתוב: "לו הצעיר ידע ולו הזקן היה יכול." בבית גיליתי את שם כתב העת לשירה וקראתי את המניפסט של ההפגנה:
חברים חיים יקרים, בחודש דצמבר ראה אור גיליונו הראשון של הָבָה לְהַבָּא, כתב העת היחיד בישראל שמבטיח חיי נצח לקורא. ביום שישי, 20.01. 2012, נפגין בבית העלמין ע"ש טרומפלדור נגד אחיזתם המדינית, הכלכלית והרוחנית של המתים בחיינו ובעד הארכת חיים רדיקלית.
המאזן הדמוגרפי עומד היום על שבעה מיליארד בני אדם חיים ומאה מיליארד בני אדם מתים. המתים הם הרוב הדומם. אנו, המיעוט החי בישראל, דורשים להיות שותפים לתהליך קבלת ההחלטות שהתקבלו מזמן. איך העלימו מעינינו את העובדה הגלויה, שחברות מסורתיות מקצרות את אורך החיים של כל החיים בקבוצה? הרי מי שהולך בדרכי אבותיו אחת דינו למות.
בין החיים אין סכסוכים בינאישיים ואין סכסוכים בינלאומיים. כל האינטרסים עולים בקנה אחד: הארכת החיים. על אורח החיים לשרת את אורך החיים. על החיים לשרת את החיים. על החיים לשורר את החיים. הבה להבא נשורר את הארכת החיים.
פתחתי את החוברת: הָבָה לְהַבָּא שהחיים לא ימותו והמתים לא יחיו.
המנחה (המשורר) כרמלי כותב:
שֶׁיָּמוּתוּ הַמֵּתִים
שֶׁיָּמוּתוּ הַמֵּתִים שֶׁצִּירוּ קַרְנַיִם
 
וּבַגַנִּים הַמֵּתִים
רַק מְשַׂחֲקִים אוֹתָהּ מֵתִים
רַק כְּדֵי לְהָצִיץ
בְּתַחְתּוֹנִים שֶׁל קְטִינִים בַּקַיִץ.
 
האמנות היא נצחית, אך לא נראה שהשירים בכתב העת החדש, גם הם נצחיים. ואולי אני טועה, שהרי את העתיד אין לדעת. בקושי את העבר.
בני האדם שאפו תמיד לחיי נצח. הפרעונים האמינו שהחניטה היא המבטיחה להם את הנצח. התרבות היהודית הורישה את הרעיון של חיי נצח רוחניים. לפי הרמב"ם העולם הבא הוא העולם הזה ע"י התדבקות בשכל הפועל והשגת המושכלות.
מאימת המוות מתחילה כל הכרת המכלל, כתב פרנץ רוזנצוויג, כל בן תמותה חי בפחד מן המוות,  "ליטול מר ממות זו שמתיימרת לעשות הפילוסופיה. כל בן תמותה חי בפחד מהמוות. כל ילוד מחכה בחיל ורעדה ליום מסעו אל האופל." (פרנץ רוזנצוויג, כוכב הגאולה, י-ם 1970 מ' 45).
בספרי "על האוטופיה – עלייתה ונפילתה של קבוצת קדושי פינסק", אני מנסה להבין כיצד קבוצת חסידי קרלין (שכונה בפינסק) שנראתה כ"העולם של אתמול", משגשגת כיום, ואילו הקיבוץ שהקימו החלוצים מפינסק, שגם להם היתה תורה שבכתב ושבע"פ, ותקנון הלכתי, ונראתה כ"עולם המחר", התפרקה ללא שוב.
התשובה, אני סבור, היא השאיפה לחיי נצח. בעיית המוות מסבירה את הצלחת "הקיבוץ החסידי" של "פינסק-קארלין", ואת כישלון הקבוצה הסוציאליסטית, "קבוצת קדושי פינסק". הדת המרקסיסטית טובה לעניים. כלכלת המחסור הביאה לדת הסוציאליזם. הגיע השפע – נעלמה הדת. כשהעוני עבר, ופסה מן העולם, עברה איתו האידיאולוגיה.
המוות הוא אוניברסאלי לעשיר ולעני. המאמץ להתגברות על הפחד מהמוות הוא נצחי. לכן גם הדת היא נצחית. מהו טעם החיים אם תכלית החיים היא המוות? בעיית המוות לא פתירה. האדם יצור פרדוקסאלי – האדם חי כדי למות. המוות לא ניתן להבנה על ידי השכל. רק הדת מנסה לפתור את הבעייה. אחרי הכול, המילה "קיבוץ" במקורה היא מילה חסידית. "הקיבוץ" החסידי של פינסק-קארלין משגשג כי הוא עוסק בחיים שלאחר המוות. בעיית חלוקת הרכוש אינה מספיקה יותר כדי לקיים את ה"קיבוץ" הסוציאליסטי. "הדת" הציונית-סוציאליסטית נמוגה כמו בלון נפוח שהתפוצץ וכל האוויר פרץ החוצה. אם המצב החברתי יורע במאוד ייתכן שיהיה צורך להקים "דת" זו מחדש.
בינתיים חבל רק שקבוצה כל כך מוכשרת של משוררים עבריים מתעסקת ב"חיי נצח", ולא בטיב החיים. חיים של צדק חברתי.

והנה המוות בכל זאת קיים. לא צילמתי אז ולהפתעתי פורסמה השבוע בעיתון "הארץ" תמונתו של גבריאל מונבז-מוקד ז"ל נואם אז בבית הקברות:

גבריאל מונבז-מוקד

גבריאל מונבז-מוקד



(רות נצר, גבריאל מוקד, 2026-1933 אינני איש החרב המתאים להתחיל קרב כזה,
"אל-ארצ'י", 6.6.26)
https://www.haaretz.co.il/literature/tarbut-sifrot/2026-06-02/ty-article/.premium/0000019e-8708-d0a9-a7df-b79a2bb10000

והנה דבר נוסף שכתבתי עליו, הרלוונטי גם לזמננו:
("חדשות בן עזר", גיליון 1529 15.6.20)
https://hbe.mifgash.com/hbe/1549

על התמימות
מבקר הספרות גבריאל מונבז-מוקד, לא מבין את ידידיו (ואויביו) הערבים.
במכתב המופנה לידידיו הערבים הוא כותב: "גיליתי בעקיפין (ולצערי לא במישרין, בשיח ובוויכוח גלוי), כי כמה מידידי הפלסטינים, אשר הקמתי יחד איתם את "פורום עץ הזית-אלזייתונה", של שיח-ידידות עברי-ערבי במדינת ישראל (של סופרים, אנשי אקדמיה ואמנים), מתמרמרים עליי. הם מתמרמרים בגין מאמרים שלי וראיונות איתי שהתפרסמו לאחרונה, אשר בהם טענתי כי חוסר האפשרות להקים כיום ממשלת מרכז-שמאל יחד עם הרשימה המשותפת, נובע לא מגזענות יהודית כלשהי (כפי שטענו לא פעם ראשי הרשימה המשותפת ותומכיה), אלא מהבדלים וניגודים רעיוניים ופוליטיים בשאלה לאומית עקרונית בין הרשימה לבין כמעט כל הארגונים והאישים הפוליטיים הלא-ערבים במדינה."
"מוזר הדבר," הוא מוסיף, "כי חברי כנסת פלסטינים, הניצבים איתן על הבסיס של הקמת מדינה פלסטינית שתבטא את זכותה של האומה הערבית-הפלסטינית להגדרה לאומית עצמית, שוללים זכות דומה של מדינת ישראל כביטוי לזכות הגדרה לאומית עצמית של האומה היהודית/עברית בארץ הזאת שבין נהר הירדן לים. כאן המקום להזכיר, כי הכרה בצורך בשתי מדינות לשני העמים היא דווקא אחד מהעקרונות היסודיים במצע של 'פורום עץ הזית', שהקים יחד איתי הסופר הפלסטיני החשוב מוחמד עלי טאהא, ושפרופ' מוסטפה כבהא והסופר והפובליציסט עודה בשאראת הצטרפו להנהלתו על בסיס המצע הזה. מעולם לא שמעתי מהם ערעור על העיקרון הדמוקרטי הזה, שעל פיו לכל עם יש זכות להגדרה לאומית עצמית במדינה משלו...
"אך בינתיים, כמי שבא בילדותו מגטו ורשה ותמיד זוכר זאת, אני רוצה להעלות על נס את נאומו של ח"כ ד"ר מנסור עבאס ביום השואה, נאום נאור, אמפתי ואצילי. נאום כזה, בדומה לכל איזכור של היסטוריה יהודית בארץ מהצד הפלסטיני, משרת את העניין הפלסטיני הממשי יותר מאלף נאומי קטרוג שתמיד מאשימים את ה'אחר'. הלוואי שיִרבו נאומים כאלה."
(גבריאל מוקד, "מכתב לידידים פלסטינים", "הארץ", 12.6.20)
https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.8913431
באמת מוזר הדבר עד מאוד, ובייחוד מאדם שבעברו היה חבר מק"י וסגן עורך "קול העם". כמה תמים אפשר להיות עד לאידיוטיזם מוחלט?
מכתבו של גבריאל מונבז-מוקד התובע מהערבים להכיר בקיומו של העם היהודי, בזכות קיומו, ובזכותו למדינה ראוי אמנם להוקרה לנוכח עיקשותם שלא להכיר בכך במיוחד ע"י הרשימה הערבית המשותפת (בשנאת ישראל) – אבל מכתבו מראה את אי הכרתו את האידיאולוגיה הערבית-מוסלמית.
לא מק"י בזמנו, ויורשתה חד"ש, קל וחומר רע"ם תע"ל ובל"ד, מרכיבי הרשימה הערבית המשותפת (בשנאת ישראל) – הכירו ומכירים בקיומו של העם היהודי, בזכות קיומו, ובזכותו למדינה.
בייחוד מגוחכת הערכתו של מונבז-מוקד את מנצור עבאס המייצג את התנועה האיסלמית – החמאס, הנאבק למען חיסול מדינת היהודים והפיכתה לתיאוקרטיה-חליפות מוסלמית הכוללת פוליגמיה, הדרת נשים ולהטב"ים.
הנה משנתו:
https://pride.walla.co.il/item/3347928
כדאי שיידע גבריאל מונבז-מוקד שלדידם של הערבים הוא יישאר תמיד מהגר בלתי חוקי מפולניה בפלסטין, ומתנחל בלתי חוקי בחיפא, יפא, עכא, התופש שלא כדין את מקום הערבים. 
עובדת היותו ניצול גטו ורשה אינה משנה להם כלל את עמדתם זו.
כמה מוזר ועצוב שמבקר ספרות אינו מסוגל לקרוא ולהבין טקסטים פוליטיים.

אונר"א אינה מעל לכל ביקורת,
אך חיסולה עלול לגרום תוצאות הרסניות לישראל
סר צ'ארלס פיטרי המתנאה כעוזר מזכ"ל האו"ם ועוזר מיוחד לנציב אונר"א, מסנגר על ארגונו:
"הוויכוח על אונר"א נהפך לסוגייה טעונה רגשית בישראל בכל הנוגע ליחסיה עם האו"ם. מבחינת מבקריה הסוכנות היא חלק מהבעייה: מוסד המנציח את מעמד הפליטות, משריש תחושת קיפוח לאורך דורות, ופועל בעזה בסביבה שחמאס שולט בה. ובעיני מי שמוסיפים להגן עליה, היא היתה ועודנה חבל הצלה הומניטרי חיוני מאין כמוהו למיליוני פלסטינים. עם זאת ההתמקדות המוגזמת במגרעותיה של אונר"א מטשטשת שאלה חשובה יותר: מדוע צריך להפוך את הסוכנות ליעד פוליטי מרכזי כל כך?
"אונר"א מייצגת דבר שגדול יותר מארגון הומניטרי גרידא. היא מגלמת את מעמדם הבלתי פתור של הפליטים הפלסטינים, ומכאן בהרחבה גם את אופיו הבלתי פתור של הסכסוך עצמו. מציאות זו אינה נוחה לצדדים רבים. אונר"א מתחזקת מערכות חינוך, שירותי בריאות, רשתות תמיכה סוציאלית ומנגנוני רישום פליטים, המשמרים הן את האוכלוסייה הן את התביעה הפוליטית שלה. מבחינת הפלסטינים היא מסמלת הכרה בינלאומית מתמשכת בעובדה שסוגיית הפליטים טרם באה על פתרונה. ואילו מבחינת ישראלים רבים היא מסמלת את ההנצחה של סכסוך הנמשך זה דורות.
"מנקודת מבט ביטחונית ישראלית טהורה, ייתכן מאוד שיתברר כי פירוק מבנה התמיכה האזרחי המרכזי המשרת מיליוני פלסטינים הוא משגה שיגרור תוצאות הפוכות. מדיניות שנועדה להגביר את הביטחון בסופו של דבר עלולה להחמיר דווקא את התנאים שמחוללים חוסר ביטחון.
"אונר"א שורדת משום שהסוגייה שהיא מייצגת שורדת. הפליטים הפלסטינים עדיין כאן. תביעותיהם ושאיפותיהם עדיין כאן. אפשר לפרק מוסדות. אפשר להרוס מבנים. אפשר לבטל מסגרות מנהליות. אך המציאות הפוליטית שבבסיס הדברים עומדת בעינה.
"לפיכך האתגר האמיתי הניצב לפני הישראלים אינו מה עושים בנוגע לאונר"א. האתגר הוא להבין אם חיסול אונר"א מקרב את האזור לעתיד בר־קיימא, או שמא הוא רק מסיר את אחת התזכורות האחרונות שהסכסוך עצמו עדיין כאן."
(צ'ארלס פיטרי, "אונר"א אינה מעל לכל ביקורת, אך חיסולה עלול לגרום תוצאות הרסניות לישראל", "אל-ארצ'", 3.6.26).
https://www.haaretz.co.il/opinions/2026-06-03/ty-article-opinion/.premium/0000019e-8e08-da37-a19f-ce8a93390000
התשובה ברורה. כן. חיסול אונר"א מקרב את האזור לעתיד בר קיימא, שהרי מהות קיומו של הארגון הוא למנוע פתרון כזה.
אונר"א הוא ארגון גזעני מעצם מהותו. ארגון המבדיל בין כל פליטי האו"ם המיוצגים בארגון הפליטים של האו"ם, לבין הפליטים הפלסטינים. בעוד שהארגון הראשון פועל לפתרון בעיית הפליטים אונר"א פועל למניעת פתרון בעיית הפליטים ולהנצחת בעייתם מדור דור במטרה לחסל את מדינת ישראל. אונר"א מחוייב לחיסול ישראל. לכן, סר צ'ארלס פיטרי, כארגון גזעני אסור לקיימו. יש להעביר את בעיית הפליטים הפלסטינים (מיספר קטן של ערבים בני 78 ומעלה) לסוכנות הפליטים הכללית של האו"ם, וזה יבטיח עתיד בר קיימא.
נ.ב. אל תאיים!

ישראל ולבנון הגיעו להסכם על הפסקת אש,
הישג היסטורי. ממשלת לבנון מכירה בשלטון ישראל בדרום לבנון
משרד החוץ של ארצות הברית הודיע כי ישראל ולבנון הסכימו על יישום הפסקת אש – בתנאי שחיזבאללה ינצור את האש וייסוג מהאזור שמדרום לנהר הליטני. זאת בתום סבב השיחות האחרון שנערך בין שתי המדינות בוושינגטון.
עוד נכתב, כי שני הצדדים הסכימו לקדם יצירת "אזורי פיילוט", שבהם צבא לבנון יקבל שליטה בלעדית על השטח, תוך "הרחקת כל גורם שאינו מדינתי." העיתון הלבנוני "נידאא אלווטאן" דיווח מפי מקורות בביירות כי הצד הישראלי סירב להצעת המשלחת לבחור בבינת ג'בייל כאזור הניסוי. "איש לא הסכים על דבר," אמרו המקורות, "בינת ג'בייל הוצעה כרעיון, אך העניין טרם הוכרע, למרות שלבנון פתוחה לכל אזור או רצועת שטח."
כמו כן, בהודעת ארצות הברית נכתב כי "ישראל ולבנון אישרו כי אין להן כוונות עוינות זו כלפי זו, והתחייבו להמשיך במשא ומתן ישיר כדי לבנות אמון, לפתור את כל הסוגיות הפתוחות – ולפעול לקראת הסכם מקיף בין שתי המדינות."
בנוסף, נכתב כי ישראל ולבנון ישובו לשולחן המשא ומתן במהלך השבוע של 22 ביוני – "במטרה להגיע להסכם מקיף."
בהודעת משרד החוץ האמריקני אף אישרו את פירסום "כאן חדשות" כי ארצות הברית תתמוך בצבא לבנון בפעילותו במסגרת הסיכום על הפסקת האש. עוד נכתב כי המגעים בין ישראל ללבנון ימשיכו להיות מתווכים על ידי ארצות הברית, זאת אגב ניסיונותיה של צרפת לקחת חלק במגעים, דבר שישראל מתנגדת לו.
שגרירת לבנון בארצות הברית, נדא מעווד, אמרה כי "זהו רגע היסטורי ללבנון ואנחנו מודים לנשיא טראמפ, לסגן הנשיא ואנס ולשר החוץ רוביו ולכל צוות העבודה."
https://www.kan.org.il/content/kan-news/global/1048732/
ברור לחלוטין שההסכם כלל לא יקוים כי פשוט אין מדינת לבנון שהיא חלק מההסכם.
חיזבאללה לא יפסיק לירות ויש לו אלפי מחבלים. כל "שיעי" הוא "פעיל", וחיזבאללה מעולם לא יסכים להתפרק מנשקו, ולא יסיג את כוחותיו צפונית לנהר הלטיני, וממשלת לבנון לא תפרק את נשקו ותמנע את חזרתו.
אבל בכל זאת יש הישג מדיני תעמולתי. בפעם הראשונה ממשלת לבנון נותנת את אישורה להישארות ישראל בדרום לבנון. זהו תקדים היסטורי שיש לנצל.

אהוד ברוג-ברק הפתרון ללבנון – שנתניהו יילך. נתניהו הוא הראשון שיחמיץ כל הזדמנות מדינית טובה. רק כשילך נוכל להתקדם
לאהוד ברוג-ברק המחזיק מעצמו "אסטרטג על" יש אסטרטגיה ופתרון לבעיית לבנון:
המצב בלבנון וביישובי הצפון מידרדר, קובע ברוג-ברק, התושבים הופקרו ומופקרים על ידי ממשלה אטומת לב, שנכנעת שוב ושוב לסחטנות של החרדים ולעדיפות להתיישבות ביו"ש.
חיזבאללה חי ובועט, פוגע בצה"ל ובתושבי הצפון, משבש לחלוטין את החיים האזרחיים, ולא מראה שום סימן של קריסה או נכונות להתפרק מהנשק. סיכום המצב בלבנון מבחינת ראש הממשלה כישלון מוחלט.
שיטוח הכפרים מחזיר את הלגיטימיות לטיעון העיקרי של חיזבאללה, שהוא הכוח היחידי המגן על לבנון מול ישראל. אנחנו מסייעים כך לארגון במאבקו נגד ממשלת לבנון ויריביו מבית. מסייעים לו, לא פוגעים בו.
מה צריך לעשות? וניתן יהיה לעשות בממשלה חדשה, הנה מחשבתי לפניכם: הנשיא ג'וזף עאון, החל לקרוא בגלוי לשינוי מדיניות, להוקעת חיזבאללה כאחראי לנזק ולסבל בלבנון מהמלחמה, לפירוק החיזבאללה ולניהול משא ומתן על סידורי ביטחון עם ישראל. עאון מדבר בפומבי על הצורך לסיים את הסכסוך של לבנון עם ישראל, ולהגיע לנורמליזציה ובהמשך לשיחות שלום.
החיזבאללה לא יתפרק מרצונו וצבא לבנון לא יוכל לעשות זאת לבדו. לפיכך התארגנה סביבו סוללת תמיכה: צרפת, שלה השפעה רבה בלבנון והיא בעלת יכולות צבאיות מוכרות, סעודיה עם הארנק התפוח, ארצות הברית והפתעה — גם סוריה. נשיא סוריה, אחמד א־שרע, חפץ במיטוט החיזבאללה ככוח צבאי בלבנון. יש לו חשבון ארוך עם הארגון עוד מאז שהתייצב לצד בשאר אסד בקרבות מרים לאורך שנים בצפון סוריה.
קואליציה מתואמת כזאת היתה נותנת לנשיא לבנון את היכולת לפרק את החיזבאללה מנשקו ולהותירו רק כשחקן פוליטי.
בתירוץ מביך נתניהו פוסל את הצרפתים, ואת הסעודים.
הסיבה האמיתית היא שיקולי הישרדות פוליטיים ואישיים של נתניהו. מסקנה: יש סיכוי להתקדם רק כשהאיש יוזז מכיסאו.
(אהוד ברק, "נתניהו הוא הראשון שיחמיץ כל הזדמנות מדינית טובה. רק כשילך נוכל להתקדם", "אל-ארצ'", 4.6.26).
https://www.haaretz.co.il/opinions/2026-06-04/ty-article-opinion/.premium/0000019e-92bc-da37-a19f-d6beeeeb0000
הבנתם? הפתרון לחיזבאללה זה סילוק נתניהו.
אהוד ברוג-ברק, האם אתה באמת חושב שצבא מדינת לבנון (מדינה שאינה קיימת)* עם צבא צרפת יפרקו את החמאס מנשקו? שיטוח הכפרים בדרום לבנון לא רק שלא מחזיר לגיטימציה לחמאס כדבריך כמהדהד את תעמולת חיזבאללה, אלא הביא הישג היסטורי לישראל כשבפעם הראשונה ממשלת לבנון בהסכם הפסקת האש הנוכחי (שלא יתקיים) מכירה בשלטון ישראל בדרום לבנון עד חיסול החמאס. הישג מדיני ללא תקדים.
וקשה שלא לשכוח את דברי אהוד ברוג-ברק כראש הממשלה אחרי הנסיגה מלבנון: "אהוד ברוג-ברק, הזהיר בישיבת ממשלה מיוחדת, שהתקיימה לרגל הנסיגה מלבנון, כי ירי מלבנון ייחשב מעתה להכרזת מלחמה – שתחייב תגובה ראויה. בפגישה עם חיילי נח"ל ונ"מ בגבול הצפון, אמר ברק: "אני רוצה לראות מי יעז כעת לירות על חיילנו, או על היישובים. אנחנו נדע איך להגיב ומה לעשות. צה"ל פנוי להשיב מלחמה שערה, ולהכות בכל גורם."
ראש הממשלה הציע לחיילים להמשיך ללכת צמודים לנשק, עם אצבע קרובה להדק, "מכיוון שלא ברור כיצד יתפתחו העניינים לאחר הנסיגה".
מאוחר יותר העריך כי בסופו של דבר יתייצב המצב באיזור. 25/4/2000
https://www.ynet.co.il/articles/mobile/0,7340,L-11677,00.html
אז האָט ער געזאָגט. אז אמר. מה קרה כולנו יודעים.
* מדינה זה ארגון שיש לו מונופול של שליטה בשטח מסוים.

תומך טרור
בעקבות המהפכה הצרפתית, ומשטר נפוליאון, שב בית בורבון לשלוט בצרפת, המלך שארל העשירי ניסה להחזיר את הגלגל לאחור ולשלוט כאילו המהפכה הצרפתית לא התרחשה מעולם.
הבורבונים, טען שארל-מוריס דה טליראן (Talleyrand), Ils n’ont rien appris, ni rien oublié "לא שכחו דבר ולא למדו דבר," הם לא הבינו שבין מהפכת 1789 לתחילת המאה ה-19 התנאים הכלכליים והחברתיים השתנו במידה כזאת, שלא ניתן עוד להשיב את הסדר הפוליטי של המשטר הישן כפי שהם שאפו.
גם קרל הלוי-מרקס השתמש בביטוי זה על הבורבונים בחיבורו: "השמונה-עשר בברימר של לואי בונפרטה" (Der achtzehnte Brumaire des Louis Bonaparte), אשר פורסמה בשנת 1852.
בדומה לבורבונים גם אורי הייטנר לא שכח דבר ולא למד דבר. הוא נשאר ב-6 לאוקטובר.
גם לאחר טבח ה-7 באוקטובר וגם לאחר שהוכח שרע"מ ("התנועה האיסלמית"-"האחים המוסלמים") לא רק שתמכה ותומכת רעיונית בחמאס ובמנהיגיו ומסרבת להגדרתו ארגון טרור, אלא גם מממנת את החמאס ישירות מתקציבה, קובע אורי הייטנר בפסקנות ובביטחון עצמי רב:
"כמובן שאין ולו בדל ראיה הקושרת את רע"ם לטרור". ("חדשות בן עזר", 2164), והנה אורי הייטנר מבטיח עכשיו "אתמוך בצירופה לממשלה, ובלבד שתתמוך במהלך של גיוס לכולם, כולל ערביי ישראל, אם לא לצה"ל – לשירות אזרחי." (חדשות בן עזר", 2166).
הבנתם? רע"ם יכולה לתמוך בטרור החמאס ("האחים המוסלמים"), ואף לממן אותו מתקציבה, אבל אם תתמוך "בשירות אזרחי" היא כשרה לשותפות בממשלה, והוא יתמוך בצירופה לממשלת בנט אותו הוא מריץ לראשות הממשלה. והנימוק שלו כפי שחזיתי הוא הנימוק הילדותי "אבל הוא (ביבי) התחיל קודם..."
ושוב אני תוהה למה בכלל עזב הייטנר אז את בנט? הרי יכול היה לזכות בתגמולים רבים יותר מאלו שקיבל מידיו של משה סמולינסקי-יעלון?

שמחה לאיד ילדותית
"אין שמחה כמו שמחה לאיד" קובעת האימרה המפורסמת. קשה היה לראות את השמחה לאיד הילדותית של הפרוטסטנטים כאשר בתגובה לירי חיזבאללה על יישובי הצפון, ראש הממשלה ושר הביטחון איימו לתקוף בביירות, וטראמפ עצר זאת וצעק על נתניהו: "אתה פאקינג מטורף. בלעדיי אתה היית בכלא, אני מציל את התחת שלך. כולם שונאים אותך עכשיו. כולם שונאים את ישראל בגלל זה."
https://www.ynet.co.il/news/article/s1lspijeml
צעקה זו היתה לא רק עלבון לנתניהו, אלא לכל ישראל, אבל בשביל הפרוטסטנטים – שייהרסו יישובי הצפון, ותיהרס כל ישראל ובלבד שבנימין מיליקובסקי-נתניהו ייפגע.
גם אורי הייטנר לא יכול להסתיר את שביעות רצונו ואת השמחה לאיד שלו מהקללות של טראמפ, ומיד כתב בשמחה לאיד: "בלעדיי היית בבית הסוהר – כאשר כתבתי, מיד לאחר ההודעה על הפסקת האש, שגיוס טראמפ בידי נתניהו לחילוצו מאימת הדין הפכה אותו לשפוט של הפריץ, עוד לא ידעתי על השיחה הדרמטית בין השניים, שמיד אחריה טראמפ טרח להדליף אותה. 'בלעדיי היית עכשיו בבית הסוהר' צרח טראמפ על נתניהו וכפה עליו הפסקת אש בתנאי דרישותיה של איראן." ("חדשות בן עזר", 2166).
הייטנר כמובן טועה ומטעה. טראמפ כיוון בדבריו לא לבית המשפט הישראלי שלא עשה דבר, אלא לבית הדין הבינלאומי בהאג שקבע שנתניהו פושע מלחמה ורק טראמפ בא לעזרו ויצא נגד החלטת בית הדין וקיבל אותו בארה"ב ובכך הצילו מהכלא!
לשמחים לאיד לא אכפת שבעצם בית הדיו בהאג אינו שופט רק את נתניהו, אלא שופט את כל הישראלים, בשבילם שתיפגע כל ישראל ובלבד שייפגע נתניהו.
"שָׂמֵחַ לְאֵיד לֹא יִנָּקֶה" (משלי י"ז, ה')

מוטי ברגר
לא כך מגייסים חרדים!
"הדרך להרחבת המעגל עוברת בקבלת הציבור החרדי בזרועות פתוחות – במעשים, לא בדיבורים. כרגע, המעשים היחידים בשטח הם מעצרים וקיצוצים.
כפי שכתבתי בעבר: שילוב החרדים והרחבת מעגל הגיוס יקרו בהדרגה, אך הם יתרחשו למרות מסע הרדיפה וההצקות הנוכחי, ולא בגללו. הציבור החרדי נמצא בשנים האחרונות בתהליך מובהק של חיבור לישראליות; כעת, יש מי שמתעקשים לדחוק אותו בכוח לאחור. וחבל". (מוטי ברגר: "לא כך מגייסים חרדים", "חדשות בן עזר", 2166).
ר' מרדכי ברגר, המייצג לדבריו את אלו המתקראים "חרדים", מציע לנו בעצם לנהוג נגד התורה. הרי סרבני השירות הצבאי הם בעצם כופרים בתורה, ולא יראי שמיים.
ההלכה היהודית מתייחסת בהרחבה לחובת הגיוס והיציאה למלחמה:
במלחמת מצווה (כמו עזרת ישראל מיד צר הבא עליהם, או מלחמת יהושע לכיבוש הארץ): החובה היא מוחלטת וכללית. המשנה במסכת סוטה (פרק ח', משנה ז') קובעת שבמלחמת מצווה "הכל יוצאין, אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה."
במלחמת רשות (מלחמה שנועדה להרחבת גבולות המדינה או לצרכים כלכליים ופוליטיים): התורה עצמה מונה רשימה של פטורים (מי שבנה בית ולא חנכו, נטע כרם ולא חיללו, או אירש אישה ולא לקחה). כמו כן, "הירא ורך הלבב" חוזר לביתו כדי שלא ימיס את לבב אחיו.
העונש למסרבי השירות הצבאי:
כפייה וענישה על ידי המלך (דין מלכות): למלך ישראל יש סמכויות נרחבות מעבר לדין תורה הרגיל כדי לנהל את המדינה והצבא. הרמב"ם פוסק (הלכות מלכים, פרק ד', הלכה ג'): "כל המורד במלך המשיח – יש למלך רשות להורגו... וכל המבזה את המלך או המחרפו... ויש לו רשות להרוג כל מי שסירב למצוותו." לפיכך, אם המלך גזר גיוס חובה ומישהו סירב, הדבר נחשב כמורד במלכות והמלך רשאי להענישו בחומרה, כולל עונש מוות.
תפקיד השוטרים במערכה: במלחמת רשות, מי שאינו פטור ומנסה לברוח או להסס בעיצומו של הקרב, השוטרים היו מוסמכים לפעול נגדו באלימות. הרמב"ם כותב (הלכות מלכים, פרק ז', הלכה ד') שזקפי השוטרים עומדים מאחורי הצבא ובידיהם כלי ברזל, "וכל המבקש לחזור לאחוריו – הרשות בידן לקפח את שוקיו, שתחילת נפילה – ניסה." כלומר, החוק הצבאי בשטח אפשר פגיעה פיזית קשה במי שמנסה לברוח ולהחליש את רוח הלוחמים.
העונש במישור הרוחני והמוסרי (דיני שמיים)
המקורות המקראיים והחז"ליים רואים בסירוב להצטרף לעזרת הכלל בשעת מלחמה חטא מוסרי ודתי חמור ביותר, שהעונש עליו מסור לשמיים:
קללת מרוז: בשירת דבורה (שופטים ה') נאמר: "אוֹרוּ מֵרוֹז אָמַר מַלְאַךְ ה' אֹרוּ אָרוּ יֹשְׁבֶיהָ כִּי לֹא בָאוּ לְעֶזְרַת ה' לְעֶזְרַת ה' בַּגִּבּוֹרִים." חז"ל מפרשים שמרוז היה אדם חשוב או עיר שלא באו לעזור במלחמה נגד סיסרא, והוטל עליהם חרם ונידוי רוחני חמור.
עוון הירא ורך הלבב (שלא כדין): הרמב"ם כותב שמי שנכנס לקשרי המלחמה ומפחד, או שאינו נלחם בכל ליבו, עובר על לא תעשה ("לא תערץ מפניהם") ודמו תלוי בצווארו: "וכל הנלחם בכל ליבו בלא פחד... זוכה לו ולבניו עד עולם... אבל המפחיד את ליבו וממיס לב אחיו – הרי זה מחזיר חמס רב, ומחזיר נפשות רבות... ונשמות כל ישראל תלויות בצווארו."
באותם אדוקים המתנאים כ"חרדים" אבל לאמיתו של דבר כופרים בתורה, שהוסיפו לשלוש העבירות "ייהרג ובל יעבור" מצוות העומדות על פי ההלכה מעל פיקוח נפש: "לא תרצח", "איסור עריות" ו"איסור עבודה זרה – את "נמות ולא נתגייס", יש לטפל לא ע"פ ההלכה, אלא במעשים כפי שממליץ ר' מרדכי ברגר, אבל רק ע"פ חוקי ישראל.
את הפוגרומצ'יקים שתקפו את השופט סולברג, יש להכניס לכלא מיידית, ומשאר הכופרים שאינם מתגייסים יש לשלול מיידית ע"פ החוק כל הטבה מהמדינה, וכן את הזכות לשמש בכל תפקיד ציבורי.

מניפסט "המסורתיות" ואהבת ישראל
ד"ר אבישי בן חיים דוקטור לפילוסופיה יהודית (נושא הדוקטורט שלו הוא: "אנו אין לנו עסק בנסתרות'? הרב עובדיה יוסף, יחסו למקובלים ויחסיו עם 'הנסתרות'.") – הוא עיתונאי, פרשן ואיש טלוויזיה, בעל התיזה של "ישראל השנייה" מול "ישראל הראשונה". הוא התפרסם כחוקר סכרת בתגלית המדעית המדהימה שלו כשקבע שכל היהודים המערביים-מוגרבים הם "מתוקים". והאשכנזים לא.
בן חיים הוא צנחן וקצין בדרגת סגן־אלוף במילואים. מאז אסון שבעה באוקטובר 2023 השתדל לגזור על עצמו שתיקה ונעדר מהתקשורת ומהמסכים לטובת שירות מילואים ממושך.
עכשיו הוא יצא מהשתיקה ומכריז על מרכולתו ברשת X: ספר חדש: "מניפסט המסורתיות" – הבשורה המתוקה, המתווה לפיוס.
בגין לימד אותנו שאין הפרדה בין יהדות לציונות, מכריז בן חיים על מרכולתו, "הרב עובדיה חינך אותנו לקבל מתוך מתינות ספרדית. אודיה וחבריה מראים לנו דרך המוסיקה כמה משמעותי רנסנס המסורתיות בדור הזה. וגם אני בקרוב חזרה על מסך הטלוויזיה (אחרי שנתיים וחצי שהשתדלתי לשתוק כי "כשהתותחים יורים על ישראלים – אנחנו לא מתפלמסים, רק מתחבקים"), אבל קודם נתעסק בספר החובה הזה, הוא באמת מציע הצעה יפה ומאחדת לחברה הישראלית."
https://x.com/AvishayBenHaim/status/2045863737148526674
כדי לאחד את העם בבשורת המסורתיות המתוקה הצטרף בן חיים דווקא לפאנל תוכנית "הפטריוטים" בערוץ 14. (בינתיים זה רק הוריד את הרייטינג של התוכנית).
https://www.maariv.co.il/culture/tv/article-1329130
בפרסום לספרו מציג בן חיים את המסורתיות כך: "מניפסט המסורתיות" נכתב מתוך הבירור המטלטל בתקופת המלחמה, כניסיון נוסף להציע את הבשורה המתוקה ולבקש על מתווה הפיוס. בעולם השסוע בין מחנות אידיאולוגיים נוקשים, את האופציה המפייסת, הסובלנית, המתונה והמגניבה של המסורתיות המזרחית. (מזרחית הכוונה (עיראק), הדרומית (תימן), והמערבית-מוגרבית (מרוקו נ.כ.) שהיא "המתווה לפיוס".
מניפסט המסורתיות מציג את המסורתיות המזרחית, הדרומית, והמערבית-מוגרבית של יהודי ערב לא רק כתופעה תרבותית, אלא כדרך מחשבה וכפילוסופיית חיים; כאלטרנטיבה רעיונית לאידיאולוגיות המערביות וכתשובה אפשרית למשבר הזהות המודרני בכלל והישראלי־יהודי בפרט.
מניפסט המסורתיות משלב אנקדוטות, מעשיות, זיכרונות ודיונים מרתקים הנעים על הרצף שבין פסיקות הלכתיות ספרדיות מתונות ובין רנסנס המסורתיות ביצירת הפופ המזרחי. מתוך כל אלה מתגבשת תפיסת עולם המבקשת לתת סיכוי לאופציית המתינות, הפיוס והאחדות.
במקום מלחמות על הטלית והדגל מתוך תפיסת "כולה שלי", מוצעת בספר עמדה ממלכתית פשרנית: "חצייה שלי, אולי אפילו פחות – העיקר שהטלית לא תיקרע."
זהו ספר של תקווה – הזמנה להקשיב ולתת סוף־סוף מקום במרחב הציבורי לאופציה שהשיח הישראלי פספס שנים ארוכות: המסורתיות.
אז בוא נבדוק מה זו מסורתיות? מה ההבדל למשל בין "המסורתיות" "החמוצה-מרירה" האשכנזית של מייצ'סלב-בגון-מנחם בגין מ"ישראל הראשונה" לבין המסורתיות "המתוקה" של בן חיים מישראל השנייה?
מה ההבדל בין "המסורתיות" "החמוצה-מרירה" של האשכנזים א"ד גורדון, רבאיי גלעד קרבינסקי-קריב, ואורי הייטנר, לבין "המסורתיות" "המתוקה" של יהודי ערב?
כל "המסורתיים" הם יהודים רפורמים. כלומר, יהודים שאינם מקבלים את מרות ההלכה ואינם מקיימים תרי"ג מצוות, אלא מקיימים מצוות כראות עיניהם לפי בחירתם. בחינת "רבי מאיר – רימון מצא, תוכו אכל, קליפתו זרק" (חגיגה דף ט״ו עב׳). ההבדל היחידי בין "המסורתיות" של היהודים הרפורמים האשכנזים לבין "המסורתיות" של היהודים הרפורמים של יהודי ערב, אינו בטעם חמוץ-מריר-או מתוק, אלא בכך שלרפורמים האשכנזים יש רבנים רפורמים, ולרפורמים מארצות ערב יש רבנים אורתודוכסיים, אבל הלכה למעשה אין כל הבדל. שניהם מחללי שבת ובועלי נידות ורואים כדורגל בשבת.
הניסיון הגזעני להציג את "המסורתיות" של יהודי ערב כ"מתוקה" ומביאה מתווה פיוס כנגד "המסורתיות האשכנזית" (ועוד להביא כדוגמה את המסורתיות של מייצ'סלב בגון-מנחם-בגין) פתטי ואין בו ממש.
אהבת ישראל ורדיפת שלום ופיוס יכולה וצריכה לבוא מכל עם ישראל. אבישי בן חיים אינו תורם לפיוס בתורתו, אלא ההיפך תורם לפירוד.

מניפסט המסורתיות ואהבת האנושות – לא אהבת ישראל
אם מניפסט "המסורתיות של אבישי בן חיים כוונתו היא "אהבת ישראל" באמריקה קם מניפסט "מסורתיות שונה".
"איך להיות יהודי בעולם מעורער? לאנשי היהדות ההומניסטית יש תשובה רדיקלית
במקום תפילה, קוראים על מוסר. במקום קיום מצוות, מתנדבים. במקום יין, מברכים עם ויסקי. והרב? הוא לא מאמין באלוהים.
ערב שבת, כמה דקות לפני שמונה באפר ווסט סייד של ניו יורק, אחד האזורים היהודיים ביותר בעיר כולה. גברים חובשי כיפה בחולצות לבנות ונשים בחצאיות ארוכות עושים את דרכם לאחד מבתי הכנסת הרבים שאפשר למצוא בשכונה. באותה שעה, בקומה השנייה בבניין ליהדות מתקדמת ברחוב 86 פינת הסנטרל פארק, מתכנסים כמה עשרות גברים ונשים לסדר קבלת שבת מסוג אחר.
הרב צמח יורה, שמנהל את האירוע, לבש חולצת כפתורים לבנה משוחררת, שערו מגיע כמעט עד כתפיו, ועל ראשו מגבעת אפורה. בדבריו הוא משלב בין אנקדוטות אישיות ותובנות פילוסופיות לקריאת טקסטים ברוח היהדות והשבת, שזה מכבר נכנסה.
צמח ניגש להדליק את נרות השבת שעל השולחן לצידו וכולם מברכים ביחד, "נאה האור בעולם, נאה האור באדם, נאה האור בשבת, נוקיר את אור השבת." לצד הנרות יש גם חלה. יש גם כוס יין צבעונית לקידוש. אלא שלכוס היין הזאת הרב יורה מוזג ויסקי משובח. "נאים החיים בעולם, נאים החיים בנו, נאים מגדלי פרי הגפן, לחיים!" הוא מברך ביחד עם הקהל. (ויסקי עשוי משעורה) מדוע ויסקי? "כי זה מה שאני אוהב." הטעם האישי זו גם בחירה אידיאולוגית מחושבת – רצון להיבדל מכל מה שיכול להתפרש כקיום מצווה דתית יהודית כהלכתה.
הרב יורה צמח. השלים לימודי דוקטורט בחקר התנ"ך באוניברסיטה העברית, התגייס לצבא ושירת שנתיים במחלקת ההיסטוריה של צה"ל, משתף את הנוכחים: "אני זוכר שבשנות ה-20 הייתי אומר לאנשים אחרים בלי לחשוב פעמיים שאני אתאיסט, והיום, כשאני בשנות ה-40, אני מגדיר את עצמי אגנוסטי, כי הוודאות הזאת מטרידה אותי."
בשנה הבאה יצוינו 60 שנה להקמתה הרשמית של החברה ליהדות הומניסטית (The Society for Humanistic Judaism). המייסד שלה הוא הרב הרפורמי שרווין וויין, שנולד בדטרויט בשנת 1928 לשני מהגרים יהודים מפולין. ב-1963 הקים קהילה רפורמית חדשה בה הוא השמיט את המילה "אלוהים" מכל נוסחי התפילות והחליף את הטקסטים הדתיים המקוריים בנוסחים שנשענים על ערכים אוניברסליים של הומניזם, פלורליזם, קהילתיות וכבוד לכל. ב-1985 הוקם בדטרויט "המכון הבינלאומי ליהדות חילונית הומניסטית". עד היום הוכשרו בו קרוב ל-50 רבנים שהקימו כ-30 קהילות ב-14 מדינות. בארה"ב הקהילה מונה כ-10,000 בני אדם, כשהקהילות המרכזיות נמצאות בניו יורק, בוסטון, פילדלפיה, שיקגו ודטרויט.
גם בישראל נוסדה ב-2003 שלוחה, "יהדות חילונית – תמורה הומניסטית ביהדות", שבין מייסדיה הבולטים אפשר למצוא את חוקר השואה וחתן פרס ישראל פרופ' יהודה באואר, שהלך לעולמו לפני קרוב לשנתיים. אחד ממפעליה העיקריים הוא מכון תמורה להכשרת רבנים חילונים הומניסטיים, ועד היום הוסמכו בו, כך לפי אתר המכון, 37 רבנים ורבות חילונים.
ההשקפה המקובלת בקרב חברי הקהילה ההומניסטית, רואה בסיפור יציאת מצרים מיתוס ולא עובדה, עשרת הדיברות בהגדה ההומניסטית, מייצגים גם הם משמעות סמלית כך, למשל, מכת דם היא סמל לקורבנות המלחמות, האלימות והדיכוי בעולם כולו, הדבר מייצג את מגפת הגזענות, הדעות הקדומות והאפלייה נגד מיעוטים שונים בחברה, ואילו החושך הוא כבר סימן לבורות חברתית ופוליטית הדוחקת קבוצות שוליים למציאות של חיים באפלה.
"ייעודו של העם היהודי אינו ניתן להפרדה מייעודה של כלל האנושות," נכתב בהגדה ההומניסטית בטקסט המלווה את עשר המכות. "המודרניות הביאה עימה נוחות עצומה, קלות חיים ועושר – עבור רבים. אך מיליונים אחרים חיים בעוני. הם סובלים ממחלות ומתת־תזונה. הם קורבנות של משטרים מדכאים ושל עתיד לא ודאי. שלל בעיות חברתיות ממשיכות להכות בעולם. בין שהן מצויות קרוב לבית ובין שבארצות רחוקות, כולנו שותפים להשפעותיהן ונושאים באחריות להתגבר עליהן."
ואיך כל התיקון עולם, הומניזם, אהבת האדם והאמונה היוקדת בשלום משתלבים עם כל מה שקורה בישראל?
מתברר שמדינת היהודים מעולם לא שיחקה תפקיד כלשהו בזהותם היהודית. "אין לי ומעולם לא היה לי שום קשר או זיקה לאף מדינה אחרת מלבד אמריקה," מדגישה לאה שניידר בנחרצות כשכל שאלת הקשר לישראל עולה לדיון. "לא אהבתי את ישראל עוד הרבה לפני המלחמה בעזה. היה לי מאוד קשה עם ההתנהלות שלה."
סוזן ראיין אומרת על עצמה ש"בתור ילדה קטנה אהבתי את ישראל." מאז, כך נדמה, האהבה כבתה. "אין לי היום שום רצון לבקר במדינת ישראל," היא מדגישה. "אני מאמינה שלמדינת ישראל יש זכות קיום, אבל רק לצד מדינה פלסטינית. אם אין פתרון שתי מדינות, אין פתרון בכלל. אני שונאת בכל עצם מעצמותיי את הממשלה הישראלית הנוכחית, בדיוק כשם שאני מתעבת את הממשל האמריקאי הנוכחי. קשה לי מאוד ליישב את כל מה שאני רואה סביבי, אבל אני לא שוכחת שההורים שלי מאז ומתמיד הדגישו את העובדה שמדינת ישראל צריכה להתקיים. מה שקורה שם עכשיו מטריד אותי מאוד, ומה שמפריע לי יותר הוא שלא מעט אנטישמים שמים את כל היהודים בכפיפה אחת, כאילו שכולנו תומכים בישראל רק בגלל שאנחנו יהודים. מבחינתם אין הבדל בין היהודים, וזה לא המצב."
(צח יוקד, במהדורה המודפסת: "הרב שלי לא מאמין באלוהים," "אל-ארצ'", 4.6.26).
https://www.haaretz.co.il/magazine/2026-06-04/ty-article-magazine/.highlight/0000019e-88ae-db6c-adff-b8fe6a270000
הטיפשה סוזן ראיין בטוחה כמו מקס נאומן שתמך בהיטלר, ששנאתה את ישראל והציונות תציל אותה מהאנטישמים.
בשורת "המסורתיות" של "היהדות ההומניסטית" היא אהבת האנושות ושנאת ישראל. היהודים ההומניסטים אינם אוהבים את בני עמם, הם אוהבים את האנושות. האנושות אינה מחזירה להם אהבה.

הדרך לגיהינום רצופה כוונות טובות
יהודים רבים הצטרפו בזמנו לשמאל המהפכני באמונה שרק בעולם הסוציאליסטי תיגאל האנושות כולה ובתוכה היהודים. (בייחוד "היהודים הלא יהודים"). זוהי המשיחיות החילונית "ההומניסטית".
חזון הנביאים של היהודים המשיחיים החילוניים, הביא לא למלכות שמיים עלי אדמות, אלא להרג רצח וזוועות. כפי שאמר פרנץ רוזנצוויג (אמנם אנטי ציוני גם הוא): "כל העריצים של מלכות שמיים, יותר ממה שהם דוחקים את הקץ הם דוחים אותו, משום שהם נטולי אהבה לקרוב להם ומושיטים יד אל מה שאחרי הקרוב."" ("כוכב הגאולה", ירושלים תשל"ג עמ' 299).

מנהיג הירוקים* היהודי קורא לסמן בריטים ששירתו בצה"ל
מנהיג המפלגה הירוקה בבריטניה, היהודי דוד פולדן-זאק פולנסקי, חתם על מכתב גלוי הקורא להקים מאגר נתונים שיסמן יהודים בריטים ששירתו בצה"ל.
https://www.inn.co.il/flashes/1116407
זה יתחיל בסימון יהודים ששירתו בצה"ל וייגמר בסימון עצמו כיהודי. בדיוק כגורלו של היהודי מקס נאומן – חסיד היטלר, שהתנגד לציונות.
* ירוק זה סמל האיסלם.
נעמן כהן

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי,

תגובות, הערות, הארות, והודעות

ג'וחא: אתם לא מכירים את טראמפ. חכו כמוהו עד סוף הקיץ ותראו כיצד איראן מתפוררת בלי מים וחשמל!

* אהוד היקר, תודה על פרסום הסיפור "אישי". אודה לך אם תסכים לפרסם את המאמר "חידתו של שבט לוי".

אורי הייטנר מכבד את זכרו גבריאל מוקד, שהלך לעולמו בימים אלה, ואמנם ללא ספק היה רב פעלים.

באשר לי, ניסיתי לקרוא את דבריו על ש"י עגנון (בדיוק עבדתי אז על ספרי "עגנון ללא מסווה"), ואני מודה שלא הצלחתי להבין דבר.

וכן, היתה לו גם פרשה של אי סדרים בענייני כספים בעת כהונתו כיו"ר אגודת הסופרים, וחבל.

אהוד היקר, אתה מאמין שאיראן תתפורר בלי מים וחשמל – הלוואי שיהיה כדבריך!

שלך –

משה גרנות

* אהוד היקר, קראתי ב"ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות" את המאמר הגדול והמעריץ של עודד כרמלי על גבריאל מוקד. כרמלי מתפעל מכך  שכאשר הוא היה בסך הכול בן 16, גבריאל מוקד עודד אותו והסכים לפרסם את שיריו, אלא שאלה התפרסמו רק כעבור שנתיים, כאשר כרמלי היה כבר מגויס לצה"ל.

כרמלי מתפעל בכלל מאישיותו של מוקד ומתרומתו לספרות העברית. באמת, מוקד ניחן בנכונות להקשיב ולהעניק תשומת לב ליוצרים, שאינם דווקא המסוקרים ביותר במילייה. הוא ביקר בביתי מספר פעמים (פעם אפילו בלוויית בת זוג, שלצערי שכחתי את שמה), ועודד אותי לפרסם ב"עכשיו". שמחתי, כמובן, ושלחתי לו את הריאיון שערכתי עם אהרן מגד ("עכשיו" גיליון 67/68 , סתיו 2002), ומאמר על מכלול יצירתה (המתישה!) של גבריאלה אביגור רותם ("עכשיו" גיליון 68/70, אביב 2005), אלא שלמרות המחווה היפה של מוקד, חדלתי לפרסם שם, כי הפרסום נדחה לחודשים רבים, ואפילו יותר מכך (להבדיל מחב"ע, שהכותב יודע מיד אם כתב היד יראה אור, והפרסום הוא מיידי –אין דומה לחב"ע בשום כתב עת אחר).

בסוף שנות השמונים של המאה הקודמת עבדתי על הספר "עגנון ללא מסווה", וכצפוי, קראתי כל ספר ביקורת על עגנון שראה אור עד אז, וכמובן, גם את "שבחי עדיאל עמדה – 'עד עולם' ו'עידו ו'עינם' " (1989), ואני, ששרדתי את "יוליסס", לא הצלחתי להבין מה מוקד מבקש לומר על שני סיפורי חידה אלה.

משולם טוכנר, שבוודאי לא נשא כתר של בחיר חוקרי הספרות כמו גבריאל מוקד, פתר את החידה העגנונית – "עידו ועינם", הוא הראה שבסיכול אותיות, עגנון מתכוון ל"ייעוד ומעיין" (בכתיב חסר, כמובן!), וכך באה החידה העגנונית (ליתר דיוק – הקונץ העגנוני!) לידי פתרון. את דבריו החכמים כתב טוכנר בספר היחיד שחיבר, ואשר ראה אור אחרי מות ב-1968 – "פשר עגנון".

עודד כרמלי כותב על גבריאל מוקד באהבה גדולה, ובהחלט הוא צודק שמדובר באיש מרכזי בתחום המחקר והביקורת של הספרות העברית.

שלך –

משה גרנות

*

ארכיון הגיליונות המלא של "חדשות בן עזר"

מחפשים מאמר ישן? רוצים לקרוא גיליונות קודמים?

אתר האינטרנט החדש "חדשות בן עזר במרשתת" שפיתח אלי ארגון, מאפשר לכם גישה נוחה, מהירה ומותאמת לנייד לכל הגיליונות שפורסמו מאז פברואר 2005 ועד היום.

1. ללא רישום: קריאה חופשית של כל הגיליונות ודפדוף בתוכן העניינים של המאמרים. העתקת קישור לכל מאמר ושיתופו לקוראים נוספים.

2. עם רישום (חינם): אפשרויות חיפוש מתקדמות לפי שם כותב/מחבר.

היכנסו עכשיו, קראו ושתפו עם חברים: https://hbe.mifgash.com

נשמח לקבל את תגובותיכם והצעותיכם.

שועלה

מבחר חדש משירתה של אסתר ראב (פתח-תקוה 1894 – טבעון 1981), שכונתה "המשוררת הארצישראלית הראשונה", וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.

בעריכת הלית ישורון

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020

הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה (kibutz-poalim.co.il)

ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978

או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il

המחיר 59 שקלים לפני משלוח

אהוד: זה הספר היחיד משירי אסתר ראב הזמין כיום לרכישה.

הכרך "אסתר ראב / כל השירים" אזל מזה שנים רבות.

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.
מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.



©
כל הזכויות שמורות
"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2182 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה עשרים למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית
המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

פרופ' יוסי גלרון ב-Ohio State University

פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:
http://benezer.notlong.com
http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm
מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגל") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את אלפי הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.
אל"מ (מיל') ד"ר משה בן דוד (בנדה): "...יוצאים מכלל זה 'חדשות בן עזר' והסופר הנידח, שהינם 'עופות די מוזרים' בביצה האינטלקטואלית המקומית, בהיותם חפים מכל שמץ של התקרנפות, תקינות פוליטית, אג'נדות מגדריות, אמוניות, חברתיות ופוליטיות – והתעקשותם לשחות נגד הזרם." ["חדשות בן עזר", 14.6.2021].

  "שנה טובה אהוד, לך ולכל היקרים לך! מוריד בפניך את הכובע, על הכישרון, הנחישות וההתמדה כמו גם על עוז הרוח והיושר האינטלקטואלי. מי ייתן ותזכה לעוד הרבה שנים טובות ופוריות." ["חדשות בן עזר", 18.9.2023].  

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח
רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי
*
מסעות
כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!
עד כה נשלחו קבצים ל-70 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!
05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה
94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי.
*
היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל
אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!
וכן "מנחום גוטמן לאליאס ניומן" ו"נחום גוטמן, מאמר", ס"ה 53 עמ'
עד כה נשלחו קבצים ל-2,082 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,089 מנמעני המכתב העיתי.
*
את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".
עד כה נשלחו קבצים ל-2,692 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,
צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,
וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16.
עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!
עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,453 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.
אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!
עד כה נשלחו קבצים ל-106 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,636 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"
[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-107 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-77 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!
עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!
עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-42 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!
עד כה נשלחו קבצים ל-41 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-50 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"
עד כה נשלחו קבצים ל-39 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת "מחווה לאברהם שפירא", הערב נערך בבית אברהם שפירא ברחוב הרצל בפתח-תקווה בתאריך 18.12.2005 בהשתתפות ראובן ריבלין, מאיר פעיל, מרדכי נאור, חנוך ברטוב ואהוד בן עזר
עד כה נשלחו קבצים ל-1680 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים
עד כה נשלחו קבצים ל-16מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!
עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-64 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-35 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "הפרי האסור", שני שערי סיפורים!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!
ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"
סִפּוּרִים לִילָדִים
עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד" עם מאמרי ארנה גולן ומשה גרנות.
עד כה נשלחו קבצים ל-32 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!
עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הקובץ (171 עמ') "ידידי יצחק אורפז"!
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הקובץ "אורי שולביץ איננו"!
אורי שולביץ, יהודה אטלס, דני קרמן, אהוד בן עזר, ואחרים.
עד כה נשלחו קבצים ל-2182 מנמעני המכתב העיתי.
*
קישור לבלוג של דני קרמן המוקדש לאורי שולביץ:
https://dannykerman.com/2025/02/21/shulevitz
*
את צרופת הקובץ "יהושע קנז – דברי חברים"!
רות אלמוג, אהוד בן עזר. עזי שטרן. יפה ברלוביץ.
עד כה נשלחו קבצים ל-2182 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת "100 שנים לרצח ברנר" מתוך "חדשות בן עזר", גיליון מס' 1641 ביום 2.5.2021, במלאת 100 שנה לרציחתם בידי ערבים של הסופרים יוסף חיים ברנר, צבי שץ ויוסף לואידור ביום 2.5.1921.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת
יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).
מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-59 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
הרצאת עמנואל בן עזר, נכדו של יהודה ראב, על תולדות פתח-תקווה.
https://www.youtube.com/watch?v=h81I6XrtAag
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,647 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.
*
את צרופת החוברת "פפיטה האזרחי 1963"
עד כה נשלחו קבצים ל-2,295 מנמעני המכתב העיתי.
*
את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.
*
את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת ארנה גולן: הוויתור. אימי, זיכרונה לברכה, היתה צדקת גמורה. הדרמה השקטה בחייה של חלוצה וחברת קיבוץ.
עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-11מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-26מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,375 מנמעני המכתב העיתי
ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-10 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת דאוד אבו-יוסף.
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד לרומאן של עדי בן-עזר "אפרודיטה 25"!
Adi עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
שונות
את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").
עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
הבלוג של דני קרמן
https://dannykerman.com/2021/10/28/ehud_ben_ezer
דברים שעשיתי עם אודי – שירים למתבגרים
כולל חלק ניכר מהעטיפות ומהאיורים שעשה דני קרמן לספרי אהוד בן עזר
כדי להיכנס לבלוג יש ללחוץ אֶנטר ועכבר שמאלי
ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר.

עד כה נשלחו קבצים חינם ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ PDFחינם

עד כה נשלחו קבצים ל-2,253 נמעני המכתב העיתי

ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!

📑 בגיליון:

  • יוסי אחימאיר: לא רפובליקת בננות!
  • מוטי הרכבי: 1. האיראנים מתחשבים בישראל
  • מוטי הרכבי: 2. צהלולים ושמחה
  • יורם אטינגר: הנשק הסודי של ההייטק המסחרי והביטחוני בארה"ב – ישראל!
  • עמנואל בן סבו: הזדמנות לחזור לשפיות, לנורמליות, להיגיון
  • אורי הייטנר: 1. עשר בסולם ריכטר
  • אורי הייטנר: 2. צרור הערות 7.6.26
  • עדינה בר-אל: משפחת פילצביץ': "החקלאות היא דרך חיים"
  • זיוה שמיר: נעורי השירה בארץ לא זרועה
  • משה גרנות: חידתו של שבט לוי
  • אהוד בן עזר: 50 שירי מתבגרים
  • נעמן כהן: אצל הדודה והדוד
  • ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי,: תגובות, הערות, הארות, והודעות
  • שאר הגליון
🏠 📑 A− A A+