כשההורים שלי עשו כל מה שצריך לעשות כדי להביא אותי לעולם, אני חושב שהם לא נתנו את דעתם על הטורח הרב שהמעשה הזה יביא עליהם תוך חודשים ספורים: בכל זאת, אפילו תינוק לא מפונק, כמו שאני הייתי, לא בדיוק מקפיד על כללי הניקיון, ולא בדיוק מבקש אוכל, אלא צורח עד שהאוזניים מכחילות, והוא, למעשה, מרתק את ההורים אליו לכמה שנים טובות, וגם אחר כך, צריך לדאוג לו לבגדים וצעצועים, צריך לשלוח אותו לבית הספר, ולהכין לו ארוחה כשהוא חוזר משם...
ההורים שלי לא תיארו לעצמם שהסיפור הזה כל כך מסובך, כל כך קשה, כל כך חסר תקווה. כשכל זה נפל עליהם, הם החליטו להטיל חלק מן העומס על סבא וסבתא, וכשגדלתי קצת – גם על הדודים והדודות.
איך זה הסתדר בינקותי, אני באמת אינני זוכר. יש מלאך טוב שמוחק את כל הזיכרונות הרעים האלה, שאילולא הוא, היינו כולנו שטופים בדמעות מרבית ימי חיינו. מה שקרה אחר כך אני כן זוכר: בכל הזדמנות, הייתי נשלח "לימים אחדים" אל אחד הדודים, ושם הייתי ישן על מיטה לא שלי, אוכל אצל אנשים המייחלים שלא יהיה לי תיאבון, הייתי מתפלל שירשו לי לשחק במשחקים של ילדיהם...
יכולתי, כמובן, לעשות מזה עניין, לתאר את ילדותי הקשה בפני כל מי שיש לו סבלנות לשמוע, ועם קצת מזל, הייתי אפילו יכול להתראיין אצל איזה עיתונאי שמתמחה בדיבוב עלובים ונדכאים. אבל, במועד די מוקדם הבנתי שהוריי לא עשו לי כלל עוול. לא צריך לתת להם פרס על התנהגותם, אבל גם לא צריך לגנות אותם, כי בזכותם הבנתי די מהר, שהעולם לא נברא למעני, וכי הוא היה מסתדר די טוב בלעדיי. אלה דברים שמרבית האנשים לומדים מאוחר מדיי, ויש גם כאלה שאינם לומדים לעולם.
אני יצאתי נשכר גם במובן אחר: הכרתי אנשים, שלא היה לי כל סיכוי להכיר בדרך אחרת. הכרתי אנשים משונים, בעלי מנהגים משונים, נודעו לי סודות כמוסים, שרבים היו חולמים לדעת אותם, בוודאי בגיל צעיר כל כך. והכי חשוב – אני הכרתי את דודי אישי!
הוא לא היה ממש דודי – הוא היה נשוי לבלה, שהיתה בת דודה של אימא – מין דוד רחוק כזה; והוא לא נקרא ממש אישי – זה היה שם חיבה. שמו היה ישעיהו, אבל כולנו קראנו לו אישי או איש, ואילו אשתו קראה לו בשעת כעס (ומרבית השעות היו שעות כעס) – אישיאס. היא כעסה עליו שהיה שלומיאל, שיכול היה מזמן לפתוח מספרה משלו ולחיות ברווח, אלא שהוא כקומוניסט מושבע הביט בשאט נפש על כסף ועל רכוש פרטי ועל רמז ריחו של קפיטליזם. היא כעסה עליו שהיה נמוך ממנה בחצי ראש, ואת זאת באמת לא היה בידו לתקן בשום צורה, אפילו היה משנה את דעותיו הפוליטיות. היא כעסה עליו שהוא פחדן (היה עובר למדרכה השנייה כשהיה בא מולו שוטר!) – שהוא משתטה בחברה, שהוא נוחר בלילה... שהוא בכלל נושם! אבל אני אהבתי את דודי אישי, כי הוא סיפר לי סיפורים על סטחנובים, על טימור, מלך הילדים, על ז'אן ולז'אן והרוזן ממונטה קריסטו, על אכילס ואודיסאוס...
היו לה לבלה שלושה חתולים "שלה", והיו גם אינסוף "חתולי העולם", אלה אמנם לא גרו בדירתה (חדר אחד, מטבח ושירותים), אך קיבלו את ארוחתם על אדן החלון. בשעה חמש היתה מהומת אלוהים: חתולים לעשרות היו מטפסים על הקיר כדי להגיע לשם, היו שורטים זה את זה ומייללים מרה. בימי הגשם היה הקיר מתמרח בבוץ, ואישי המסכן היה מסייד כדי לרצות את השכנים הזועמים. אליה הם לא העזו לפנות. כשעשו כן לפני שנים, היא הביטה אליהם במבט רושף, וסיננה בין שיניה: "רוצחים! מי שמונע אוכל מבעלי חיים, הוא רוצח!"
נדמה לי, שהדודה עצמה הצליחה לאפיין את עצמה טוב יותר מכל סובביה – היא הכריזה, חזור והכרז, שהיא "חיה כלפי בני אדם, ואדם כלפי חיות."
האמת היא שהיא לא היתה "חיה" כלפי כל בני האדם. במסיבת חברים היא עשתה מאמצים ניכרים כדי להקסים את הסובבים אותה: היא סיפרה בדיחות, הוכיחה ידיעות באמנות, בהוויות העולם. בעיקר השתדלה להקסים את המאהב שלה, גבר גבוה וחסר חן, נשוי ואב לבת, בערך בגילי, מכוערת וגחמנית – סכנת נפשות! לבלה ולאישי לא היו ילדים.
אני הייתי נתקף דיכאון, כאשר בריף (זה היה שמו) היה מגיע. קודם כול, הייתי נאלץ להיכנס להסגר, כלומר, להיכנס למטבח ולחכות שם עד השחרור. שנית, היה לו מין מנהג מגונה לצבוט אותי, כשהוא נכנס, ולטפוח לי בחוזקה על השכם כשהוא יוצא. מעולם לא עלה על דעתו להביא לי איזו מתנה, ואני גם אינני זוכר שטרח לומר לי מילה. הוא עורר בי הרבה יצרים רעים, ואני השתעשעתי ביני ובין עצמי בהרבה תוכניות פליליות, שכמובן לא באו מעולם לידי מימוש.
אישי היה מבלה רוב היום במספרה, וכשהיה מגיע בערב הביתה, היה שואל אותי בלחש, אם בריף ביקר בבית. כשהייתי עונה לו שכן, הוא היה נאנח אנחת רווחה, פותח את "קול העם", ושוקע בקריאה.
לפעמים הייתה בלה מזמינה חברים, ואלה היו באים עם ילדיהם, ונדחסים אל תוך החדר הקטן, מדברים, מתבדחים, בעיקר על חשבונו של אישי, מכרסמים קצת בוטנים, שותים גזוז ביתי.
במסיבות האלו הייתי רשאי להישאר עם כולם, והייתי אמור לשחק עם מימי, הבת הבלתי אפשרית של בריף. היא דרשה ממני שאלך עימה למטבח, ושם היא תספר לי איך היא תתאפר כשתגדל, ואיזה מחשוף יהיה לה, ואיך הגברים יתפגרו אחריה, כמו אחרי בטי דייוויס, שבזה לגברים, כמו שמגיע להם, בגלל שכולם נבלות, וכולם רוצים רק דבר אחד, ואת זה היא יודעת מאימא, ואני בטח אהיה בקרוב גם כן נבלה, וכדאי לי לדעת איך העולם מתנהל, וכדאי לי ללמוד ממנה, כי היא קוראת עיתוני קולנוע, ואני באופן בסיסי סתם לא יוצלח, שהיא מבזבזת עליו זמן מתוך רגשי רחמים...
ואני דווקא רציתי להיות עם הגדולים, ומדי פעם הייתי מתגנב לחדר, למגינת ליבה של מימי, שלא סבלה שום התחצפות, ושום אי מילוי הוראות. ליבי היה עם אישי, שכל החברים היו נטפלים אליו ומתעללים בו ממש, כשעל כולם מנצחת בלה ברשעות, אותה היה ממש קשה לי להבין.
"אז מה, איש, או טו טו מגיעים המושיעים?"
אישי היה מנסה להתחמק, פונה למטבח להביא קערת זיתים, שהוא כבש בעצמו.
"יבואו הסובייטים, ויהיה לנו כאן גן עדן!"
אישי ממשיך לשתוק, מרכין את ראשו.
"ואותך יעשו בטח קומיסר, תבוא אלינו בלילה ותאסור אותנו באשמה של קונטרה-רבולוציה!"
"אתה יכול לצחוק, אבל זהו צו ההיסטוריה – אחרי הפיאודליזם, הגיע הקפיטליזם, ואיש לא יכול למנוע זאת, ועכשיו, בסוף הקפיטליזם, יבוא הסוציאליזם, ושוב, איש איננו יכול לעכב את מהלך ההיסטוריה."
"ואתה מתכונן, אתה היחיד בינינו, שתקבל את המשחררים בפרחים, תוכל להראות להם פנקס חבר במפלגה, עוד משנת ארבעים וחמש! ומה יהיה עלינו, איש, מה יהיה עלינו? כלום לא תרחם? לא תגיד ל-אנ. ק. וו. ד. איזו מילה טובה, לא תעשה לנו פרוטקציה?"
"אתם לא רואים שברית המועצות כובשת לאט לאט את כל העולם? קודם את הדמוקרטיות העממיות..."
"אתה מתכוון לארצות שכבשה ודיכאה לאחר המלחמה?"
"אני מתכוון למדינות ששיחררה מעול השליטים חסרי המצפון..., ואחר כך סין. אתה יודע מה זה סין? זה רבע מאוכלוסיית העולם! ותסתכל, בכל העולם יש תסיסה. זה צו ההיסטוריה!"
"רק רגע, אבל סטלין מוציא להורג את הקומוניסטים שלו, את האנשים הנאמנים לו: קודם רצח בגרזן את טרוצקי..."
"אל תזכיר את הבוגד הזה!"
"טוב, אז מה עם הרופאים היהודים? מה עם אורן ואורנשטיין? גם הם היו בוגדים?"
אישי היה משתתק, אבל בריף, שהיה המציק הראשי מבין החברים, לא היה מניח לו:
"אני חושש שישימו אותך בקלבוש. סוף סוף, שיתפת פעולה עם הציונים, מנשלי הערבים. אוי לי ואבוי לי, אני רואה חזות קשה לאיש הקטן שלנו: ביזבז חצי חייו על מרכסיזם-לניניזם, ובסוף יצטרך לבלות שנים רבות בכלא, על דרגש קשה, לחם צר ומים לחץ. ליבי ליבי לאיש הקטן שלנו. אנחנו מצפים ממנו לישועה, והנה, הוא עצמו בצרה גדולה..."
"אני לא אהיה פעיל... כשהם יבואו, אני ככה, במספרה, סתם פועל, פרולטר..."
למשמע מבוכתו של אישי, היו כולם פורצים בצחוק משחרר, ובלה היתה מנענעת את ראשה בתוכחה, כאומרת: נו, ועם חדל אישים זה איתרע מזלי לבלות את חיי!
פיצי, מיצי וקיצי היו עולים אל חיקם של האורחים, מתמתחים והומים מתוך פינוק, אחר כך מתכרבלים ומייחלים לליטוף. לאחר זמן היו נועצים ציפורניים באריג, ומדי פעם היה קופץ מי מהם מבועת, צועק: "קחו את החיה הזאת ממני!"
בלה היתה מביטה בתוכחה על מי שפגע בכבוד אהוביה:
"בוא אליי, חמוד שלי, מי דיבר אלינו לא יפה? מי האיש קהה החושים הזה? מי זה החושם הזה שאינו מבדיל בין חיה לחתול?"
פעם הגיע בריף, שלא כרגיל, בשבת בבוקר. השבתות היו קודש למשפחתו. רק בימות החול, היה נוטש את משרדו לשעה קלה, וקופץ לדירתה של בלה.
אני הסתכלתי על אישי, והוא הסתכל על בלה בתמיהה. בלה רמזה לו שייקח אותי ונינעל במטבח, וכך עשה.
אישי היה נבוך מאוד, בעיקר חש לא בנוח להיות יחד איתי בהסגר.
"אני אגיד לך מה נעשה, אנחנו נוציא את קדלי החזיר מהמקרר, נמרח מעט מעט חרדל, שלא נאבד את הטעם העיקרי, נשים על לחם, ונאכל לאט לאט, שנהנה מכל נגיסה, הנה הנה, ככה, קודם הלחם, אתה רואה כמה טרי? ככה, הנה השומן הלבן הזה, הריר ניגר לי. איך אצלך? הנה, קצת חרדל, רק קצת, לארומה, שהטעם העיקרי לא יאבד. נו עכשיו תאכל. נו, תגיד, תגיד, זה לא טעם גן עדן? תנגוס לאט לאט, תלעס לאט לאט...אחר כך נקנח בתה חם ומתוק, והוא ימיס את כל השומן הזה לתוך המעיים..."
ישבנו במטבח הקטן והדחוס ואכלנו בשקט, לאט לאט, כדי שהכול ייטמע בגוף וייתן לנו כוח. תוך כדי לעיסה נתן בי מבט בוחן:
"אתה כבר גדול, עוד מעט ימלאו לך שתיים עשרה. אני יודע שאתה מבין הכול, מה שקורה שם... אתה צריך להבין, אני קומוניסט, בהכרה... אני לא רואה באישה רכוש שלי. אין לי כל בעלות עליה. לקומוניסט אמיתי יש מבט אחר על הנישואין. אתה יודע, ייתכן מאוד שבסוף עידן הקומוניזם לא יהיו כלל נישואין, אלא כל מי שמבקש בת זוג – ייקח, אם היא מסכימה, כמובן. אתה מבין? זה שייך לעבר, הבעלות הזאת כלפי האישה, אתה יורד לסוף דעתי?"
אני, כנראה, נראיתי מדוכא מאוד. גם בעיניי נראה הקומוניזם של דודי מגוחך. בליבי הסכמתי עם כל מלעיגיו, אבל אני אהבתי את אישי, למרות הכול, וממש כאב לי שהוא מתבזה כל כך.
"אל תהיה עצוב. תביט תמיד אל חצי הכוס המלאה: אנחנו אוכלים כאן אמברוסיה ושותים נקטר, והם... שם עם מיצי, פיצי וקיצי!"
שנינו פרצנו בצחוק. כעבור מיספר דקות פתחה בלה את דלת המטבח, פניה סמוקות ושערה פרוע:
"מה יש?"
כעבור הרבה שנים, אולי ארבעים שנה, באתי לבקר את דודה בלה במחלקה הסיעודית בבית אבות ברמת אביב. היא שכבה במיטה, וסביבה היו מפוזרים עיתונים. על הארונית הקטנה היה ספר פתוח.
"אתה רואה, הראש עוד פועל, אבל הגוף בגד בי לגמרי. מביאים לי סיר פלסטיק למיטה. עוד מעט יחתלו אותי... אישי היה חכם, הלך לו ככה בהופס. ישב וראה טלוויזיה עם 'קול העם' על הברכיים, ולאט לאט נשמט לו הראש, כאילו התנמנם. ככה בלי כלום. בלי להגיד אי! צעקתי עליו: אישי, אישי! הוא לא ענה. נגעתי בו, והוא נפל מהכיסא. כמו צדיק, צדיק אתאיסט, חה חה! הלך לו בשקט. ואני מתענה כאן ומענה את כולם... הלוואי שלא הייתי בהכרה, הלוואי שלא הייתי יודעת מה איתי... הכי קשה לי שאינני יכולה לקרוא – אני קוראת מעט, ועיניי מתערפלות. זו מכה! כשקוראים, שוכחים קצת את הצרות... ואיך אתה? המשפחה? אתה יודע שאני הייתי פעם בהריון? הייתי כבר מבוגרת, בת ארבעים. בימים ההם לא ילדו בגיל כזה, לא אנשים מן היישוב. הפלתי, כמובן. לא יכולתי לקחת אחריות. אני לא חושבת שאישי ידע על כך... הנה, אתה רואה? העיניים נעצמות לי – כל הלילה אני לא מצליחה להירדם, וביום אני מתנמנמת כל חמש דקות. תשמע לי, החיים הם לא אי אי אי, והסוף הוא בוודאי לא חגיגה. אני עוצמת עיניים, אבל אל תלך, אני תיכף מתאוששת, הנה, כך... זו מין חולשה כזאת..."
היא מלמלה עוד כמה מילים לא ברורות, ושקעה בשינה. רציתי לצאת. התרוממתי מעל הכיסא לאט לאט, כדי לא להעיר אותה.
"אל תלך," אמרה לי כשעיניה עצומות. "לא כל יום באים לבקר אותי. עוד רגע, עוד רגע, ואני אפקח את העיניים. אני יודעת שאני לטורח על כל העולם, אבל זה עוד כלום. אגיד לך סוד: אני לא אמות לעולם! אשכב ואשכב כאן ואגסוס לנצח. אתה יודע למה? לא תנחש – אסור לי, בכלל אסור לי למות..."
באותו הרגע נפלו כל חלקי העיתון מעל השמיכה, ואני מיהרתי להרים אותם. עיני קלטה כותרת גדולה במוסף הפנאי, בזו הלשון:
"אישה שלא רוגשה על ידי גבר בנקודת הג'י – אסור לה למות!"
משה גרנות