ארכיון קישורים אודות צור קשר התחברות
חדשות בן עזר #2166 04/06/2026 י"ט סיון התשפ"ו

מאמרים

מוטי ברגר

לא כך מגייסים חרדים!

הקהילה החרדית בישראל חשה נרדפת. התחושה ברחוב החרדי היא שיותר משרוצים את הצעירים בצה"ל, רוצים להציק להם, להתעמר בהם ולקצץ בתקציביהם. הניסיון להפוך קהילה שלמה בת עשרות אלפי נפשות לעבריינית באופן קולקטיבי, תוך ציפייה שהיא "תושיט את הלחי השנייה," הוא שגיאה קשה. זה פשוט לא יעבוד!

במשך עשרות שנים קיבלו לומדי התורה דיחוי מגיוס על פי חוק ובהסכמת נציגי העם. מי שסבור שיש לשנות מציאות זו, מקומו הראוי של הדיון הוא בכנסת ובממשלה – הזירות המבטאות את רצון הבוחר. אך כשהחלטה של קבוצת שופטי בג"ץ הופכת באחת קהילה שלמה לעבריינים שדינם מאסר, מדובר בצעד שאינו צודק ואינו חכם.

בני התורה אינם פרזיטים אנוכיים. הם מוותרים מרצון על עבודה מכניסה, על חיי נוחות, על תארים אקדמיים ועל רווח כלכלי. הם מוכנים לספוג לעג וקלס, והכל למען אידיאל לימוד התורה שהם מאמינים בו בכל ליבם ונפשם.

כפי שניתן היה לחזות, איומי המאסרים ההמוניים לא הגבירו את שיעורי הגיוס. בתגובה, פנו הרשויות לנשק הכלכלי: קיצוץ רוחבי וגורף בכל תקציב אפשרי. איזה היגיון יש בכך שילדיהם של מחבלים או רוצחים פליליים זכאים לסבסוד במעונות יום, ואילו אשת אברך מוחרגת ונפגעת בשל "עוון" לימוד התורה של בעלה?

בעוד שאיש אינו בא בטענות כלפי משקי בית חילוניים שבהם האישה בוחרת שלא לעבוד ובני הזוג מסתפקים בהכנסת הבעל, הרי שעל משקי הבית החרדיים נאסר להסתמך על עבודת האישה – וזאת למרות ש-90% מהנשים החרדיות משולבות בשוק התעסוקה. האם הרדיפה הכלכלית הזו נועדה לעודד גיוס, או שהיא סתם הזדמנות להכות ב"דוסים הסחטנים" כי זה פופולרי וקל?

והנה האבסורד: שלטונות הצבא כבר מצאו בעבר פתרון יעיל להגברת הגיוס – פנייה לאברכים שכבר רשומים כעובדים ומחזיקים בתלושי משכורת. הרעיון היה מצוין: החרדים העובדים לא יכלו להתנגד מהותית לגיוסם, והחברה החרדית לא היתה יוצאת למלחמת חורמה עבורם (ראשי ישיבות רבים אף הורו בשעתו לשלול מעמד 'בן ישיבה' מתלמידים שעבדו). מי ששיבש את התוכנית המעשית הזו היתה היועמ"שית, גלי בהרב-מיארה, שדרשה להתמקד דווקא בלומדים מתוך הישיבות כדי "שלא להפלות". צודק? אולי בעיניים משפטיות יבשות. חכם? ממש לא.

אותם "מומחים" שהבטיחו בביטחון מלא שאם רק יילקח מהחרדים הכסף הם יתגייסו בהמוניהם, מתבדים כעת. המציאות הפוכה: הקהילה החרדית מצופפת שורות מול הגזרות. גם מי ששקל להתגייס בעבר, נרתע כעת מלהצטרף למערכת שרודפת את משפחתו ואת עולם הערכים שלו. מנגד, אצל אותם חכמים בעיניהם ניכרת שביעות רצון: יתגייסו או לא – העיקר שהחרדים משלמים את המחיר, הופכים לאזרחים סוג ב', ומוחזקים כעבריינים. "הכה בחרדים והצלת את המדינה."

המראות של שוטרים הרודפים אחרי נערים בני 18 – מבישים. מדובר בצעירים שחונכו מגיל אפס לציית לרבותיהם ולגדולי ישראל, וברור שישמרו להם נאמנות. המעצרים הללו רק הופכים את המשטרה בעיני הנוער החרדי לאוייב ולא לכתובת. במצב הנוכחי, נער חרדי שנפגע ברחוב חושש להתלונן במשטרה שמא ייעצר כעריק. צעירים חרדים חשים כיום נרדפים ברחובות, ממש כפי שחשו אבותינו בתקופות אפלות בהיסטוריה, כשהם חוששים לצאת אפילו לטיפול רפואי בסיסי.

אם בעבר רק פלגים קיצוניים ושוליים בציבור החרדי ראו ברשויות המדינה אוייב, הרי שהמדיניות הנוכחית מרחיבה את הקרע ללב הקונצנזוס החרדי. מה יעשה בחור צעיר הרואה את אחיו נעצרים ואת משפחתו נדחקת לעוני בשל שלילת זכויות בסיסיות? האם זה מה שיגרום לו לאהוב את המדינה או לרצות לשרת אותה? הגיוס לא יצמח מכאן.

מנהיג הציבור הליטאי, הגאון רבי משה הלל הירש, חזר והדגיש כי ניתן להגיע להבנות לגבי בחורים שאינם לומדים, בתנאי שהמסגרות הצבאיות יבטיחו באופן מלא את שמירת דתם. לשיטתו, הצורך המבצעי בחיילים אינו גובר על הסיכון הממשי של עזיבת הדת. אפשר לחלוק על עמדה זו, אך התעלמות ממנה היא איוולת.

כדי לגייס חרדים יש להקים מסגרות מותאמות באמת, ולהפיג את החשש המוגבר מפני מערכת שמסכלת לעיתים זכויות דתיות בשטח. אני מכיר באופן אישי בחורים חרדים שהתגייסו ונתקלו בקשיי דת חמורים. אחד מהם, בחור מתון לחלוטין, מונה להפעלת מחסום בשבת עבור משפחות חיילים שבאו לביקור. בעוד שהסמכות הרוחנית הבהירה לו שאין מדובר בצורך מבצעי, המפקד בשטח סבר אחרת – והחייל מצא את עצמו מחלל שבת שוב ושוב. חבריו מספרים על כשלים דומים בתחומי הצניעות והכשרות.

הדרך להרחבת המעגל עוברת בקבלת הציבור החרדי בזרועות פתוחות – במעשים, לא בדיבורים. כרגע, המעשים היחידים בשטח הם מעצרים וקיצוצים.

כפי שכתבתי בעבר: שילוב החרדים והרחבת מעגל הגיוס יקרו בהדרגה, אך הם יתרחשו למרות מסע הרדיפה וההצקות הנוכחי, ולא בגללו. הציבור החרדי נמצא בשנים האחרונות בתהליך מובהק של חיבור לישראליות; כעת, יש מי שמתעקשים לדחוק אותו בכוח לאחור. וחבל.

מוטי ברגר

מוטי הרכבי

איך מהנדסים סקר?

קיבלתי סקר בווטסאפ והתבקשתי לענות עליו. הסקר לא ציין, איזו מפלגה הזמינה את הסקר ומבחינתי זה בסדר גמור. התיישבתי וניסיתי לענות על הסקר.

השאלות הראשונות 3 או 4 ניסו למפות את הדעות הפוליטיות שלי. עד כאן הכול בסדר. כשמפרסמים את תוצאות סקר, חשוב לדעת אם המשיב הוא ימין או שמאל, מהליכוד או ממפלגתו של יאיר גולן. לצערי אינני זוכר בדיוק את השאלות וכפי שיתברר בהמשך אינני יכול לחזור לסקר. בדיקת  עמדותיי לטובת הסקר מקובל ונכון. אבל במקרה הזה מסתבר שהניסיון הראשוני למפות את עמדותיי הפוליטיות,  נועדו לסנן כפי שיתברר בהמשך, אנשים שלא מתאימים לאג׳נדה של עורך הסקר. 

בשאלה הרביעית או חמישית נשאלתי שאלה שכמעט מופיעה בכל הסקרים. מהם הנושאים העיקריים שמחייבים קבלת פתרון בבחירות הקרובות. אפשר לבחור בשתי אפשרויות (שוב מצטט את השאלה מזיכרון). חיפשתי את האפשרות אותה אני תמיד בוחר. רפורמה משפטית (או כל שם שבוחרים לתת לנושא). אבל פשוט אין התייחסות לתיקון מערכת המשפט. כלומר כשיפרסמו את התוצאות נושא מערכת המשפט בכלל לא יופיע, והסוקר יטען נושא הרפורמה המשפטית כלל לא חשוב לעם.  תשובה אחרת שאפשר היה לבחור זה ״ועדת חקירה ממלכתית״ . לא ועדת חקירה, לא ועדת חקירה לאומית,  לא ועדת חקירה שוויונית לא! יכולתי לבחור רק ״ועדת חקירה ממלכתית!"

נושא החרדים הופיע פעמיים פעם במילה אחת  חרדים! ופעם נוספת חוק הגיוס. נושא איראן הופיע בצורה מאוד מגמתית וכך גם האפשריות האחרות. תוך שאני מתלבט במה לבחור, כשמיספר האפשרויות מוגבל ומגמתי. פתאום אני נחסם. כתוב: ״הקישור אינו תקין נסה מאוחר יותר״! ניסיתי שוב ושוב וכמובן נחסמתי.

למי שלא בקי בסקרים אסביר. למעשה יש כאן הנדסת תודעה בשתי רמות. ראשית לקהל שעדיין לא החליט, ולכן לא ייחסם בסינון הראשוני, השאלות והאפשרויות לבחירה לא נותנות לנסקר שום בחירה חוץ מהתשובות אותן הסוקר רוצה לשמוע. ואם במקרה הסקר מגיע לאיש כמוני ימין – פשוט חוסמים אותו. כשמפרסמים את תוצאות הסקר תמיד מוספים. הסקר נערך בקרב 500, 1000 או כל מספר אחר של בוגרים ממגזרים שונים ומאזורים שונים כדי לתת תמונה עדכנית של  מה העם רוצה. בסקר הזה הסוקרים בנו פילטר שמונע מאנשי ימין לענות בכלל. אז התוצאות שיוצגו בערוצים יענו בדיוק על מה שמזמיני הסקר רוצים. הבנתם! 

ואולי אני טועה. אם מפלגת סאלח אדין (סאלח אדין הוא שם הרחוב בו נמצאת הפרקליטות ולכן נותן את השם זמני למפלגת בג״צ/פרקליטות. כשיבוא היום שהם ירוצו לבחירות דבר שלא יקרה הם יתנו למפלתם שם חדש) – אז אם מפלגת סאלח אדין תמשיך למנות ״מפקחי״ בחירות כולם על טוהרת ״רק לא ביבי״ ייתכן ותוצאות הבחירות יהיו אמינות ממש כמו תוצאות של הסקר שנשלח אליי.

כך מהנדסים תוצאות של סקר. 

מוטי הרכבי

רוֹן גֵּרָא

לֹא כָּבְתָה

עֲמוּסָה בִּרְכוּשׁ
כְּבָר אֵינָהּ יוֹדַעַת לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בּוֹ.

מִשְׁתַּיְּרִים לָהּ דְּלָיֵי הֲנָאָה,
עֹדֶף הוֹן.

הַמַּדָּפִים מְלֵאִים,
אֵין יָד נִשְׁלַחַת.

מָה שֶׁהָיְתָה תְּשׁוּקָה
לֹא כָּבְתָה.

דְּלָיֵי הַהֲנָאָה
מֻנָּחִים בַּצַּד,
מְלֵאִים עַד גַּדּוֹתָם.

וּבְתוֹכָהּ עוֹד אֵשׁ.

רוֹן גֵּרָא

אֵשׁ כְּמוּסָה

מַכִּיר אֲנִי אֶת טִלְטוּלֵי הַיֵּצֶר,
אֶת רִגְעֵי הַהִתְנַשְּׂאוּת וְהַנְּפִילָה.

יָדַעְתִּי לִכְבֹּשׁ אֶת יְצָרַי,
לֹא בִּקַּשְׁתִּי לִי מוֹתָרוֹת
לֹא בְּגָדִים מְפֹאָרִים.

תָּמִיד בִּקַּשְׁתִּי לְעַצְמִי
אֶת שְׁכִינַת הַדַּעַת הַצְּלוּלָה.

תָּמִיד נָשָׂאתִי מוּסַר כְּלָיוֹת,
קְרָב עִם עַצְמִי.
בְּצַעֲרָן שֶׁל מִלְחָמוֹת קָשׁוֹת
לָמַדְתִּי לְהִתְגַּבֵּר עַל פַּחַד.

הַיּוֹם נוֹלַד בִּי פַּחַד
שֶׁלֹּא הִכַּרְתִּי.

פַּחַד מִפְּנֵי יָדַיִם נִסְתָּרוֹת
הַמְּבַקְּשׁוֹת לְעַצֵּב אֶת הַנְּשָׁמָה,
לְכַנֵּס אֶת הָאָדָם
אֶל תּוֹךְ סְדָרִים חֲדָשִׁים,
אֶל עָרִים צְפוּפוֹת וַעֲיֵפוּת
אֶל עֵינֵיהֶן הַפְּקוּחוֹת שֶׁל מַצְלֵמוֹת.

אֲנִי מְרַחֵף מֵעַל הַדְּבָרִים הַלָּלוּ,
אַתָּה אֵינְךָ מֵשִׁיב לִתְפִלָּתִי.

אַתָּה מוֹתִיר בִּי אֵשׁ כְּמוּסָה
הַמְּהַבְהֶבֶת חֶרֶשׁ
בְּתוֹךְ פַּעֲמוֹנֵי חֲשֵׁכָה.

אורי הייטנר

צרור הערות 3.6.26

* הדרך לשלום עם לבנון – בין הסכם שביתת הנשק בין ישראל ללבנון בתום מלחמת השחרור, ל-1969, במשך עשרים שנה, גבול לבנון היה הגבול השקט ביותר של ישראל. כמעט ולא היו אירועי פח"ע ולבנון לא הצטרפה למלחמת ששת הימים.
ב-1969 נשיא מצרים נאצר אנס את לבנון לחתום על הסכם עם אש"ף, שעל פיו הארגון רשאי לפעול נגד ישראל מתוך לבנון. כעבור שנה, גירש המלך חוסיין את ערפאת וצבאו מירדן והוא עבר ללבנון. מאז, גבול לבנון הוא המדמם שבגבולותינו, כבר למעלה מחמישה עשורים וחצי.
בעשרים השנים הראשונות, הקלישאה היתה שלא ברור מי תהיה המדינה הראשונה שתחתום אתנו על הסכם שלום, אך ברור שלבנון תהיה השנייה. המשפט הזה זכור הרבה יותר מהעובדה שהוא אכן התאמת.
ב-17 במאי 1983, ארבע שנים אחרי חתימת הסכם השלום עם מצרים, נחתם הסכם שלום עם לבנון, בהנהגת הנשיא אמין ג'מאייל.
שירתי באותה תקופה בלבנון. אני יכול להעיד שלא היה שום הבדל בין היום הזה לבין היום שלפניו והיום שאחריו. זו היתה מלחמה, והסכם השלום לא הזיז לאיש כהוא זה. השלום לא החזיק אפילו דקה, ולא היה שווה את טיפת הדיו של החתימה על הנייר המיותר הזה. האם אמין ג'מאייל רצה שלום עם ישראל? אני מאמין שכן. אבל הוא לא באמת שלט בלבנון.
אני שומע פרשנים האומרים שאי אפשר לגבור על חיזבאללה בכוח ויש צורך במהלך מדיני. הם אינם מתכוונים למהלך מדיני מול חיזבאללה או מול איראן, פטרוניתה, אלא מול נשיא לבנון עאון וממשלתו.
ההצעה הזאת מנותקת מהמציאות. הסכם עם לבנון חייב להתבסס בראש ובראשונה על פירוק חיזבאללה ושאר ארגוני הטרור מנשקם, כך שלצבא לבנון יהיה מונופול על הנשק ועל האלימות, כבמדינה ריבונית. האם עאון רוצה שחיזבאללה יתפרק מנשקו? אני משוכנע שכן. האם הוא מוכן להסתכן במלחמת אזרחים כדי לפרק את חיזבאללה מנשקו? ספק רב. האם יש לו יכולת לפרק את חיזבאללה מנשקו? לא באל"ף רבתי.
חיזבאללה הוא צבא גדול וחזק לאין ערוך יותר מצבא לבנון וגם נחוש ומלוכד ממנו. אין שום יכולת לצבא לבנון לפרק את חיזבאללה מנשקו. כדי שתהיה לו יכולת, יש להחליש בצורה דרמטית את חיזבאללה. את זה יכולה לעשות רק ישראל, במיספר שבועות של כתישה בלתי פוסקת בביירות, בבקעא ובכל לבנון של כוחות הארגון, ותמרונים ממוקדים ומפתיעים כדי להכות בו. לאחר מיספר שבועות כאלה, יש סיכוי שצבא לבנון יהיה מסוגל לגבור על חיזבאללה. עד אז, אין שום משמעות לשום הסכם ביטחוני עם ממשלת לבנון, כי אין היא שולטת בלבנון. לדוגמה, היא החליטה להרחיק את שגריר איראן מלבנון, חיזבאללה הודיע שהשגריר לא יעזוב והוא לא עזב. זאת המציאות.
אני בעד ניהול המו"מ עם לבנון, והגעה להסכם עקרוני, שיבוצע כשהתנאים יבשילו. התנאים יבשילו רק כשנמוטט את חיזבאללה. ואז אולי יהיה סיכוי לשלום עם לבנון.

* הפרוקסי בועט –אחת המטרות המרכזיות של מבצע "שאגת הארי" הייתה ניתוק איראן מהפרוקסיז שלה, ובראשם חיזבאללה. ומה קרה השבוע? אחרי שבועות של תוקפנות בלתי פוסקת של חיזבאללה בעוד ידינו כבולות ואיננו פוגעים במרכז העצבים של הארגון בביירות, ישראל הודיעה שתתקוף בביירות. מיד איראן איימה שבמקרה כזה תתקוף את ישראל, טראמפ אמר מילה לנתניהו ו"הופ" הפעולה ההכרחית בוטלה.

* הסיוט שלנו –רוגל אלפר תוקף את כיבוש הבופור והקמת רצועת הביטחון בלבנון, וטוען שהממשלה מחזירה אותנו לסיוט הטראומטי ביותר שלנו –לבנון.
לא. הסיוט הטראומטי שלנו הוא 7 באוקטובר. רק בנס הפלישה היתה רק מדרום ולא גם מצפון. במקרה כזה האסון היה גדול לאין ערוך.
רצועת הביטחון בדרום לבנון נועדה למנוע 7 באוקטובר של חיזבאללה.

* מלחמת הפסקת האש – ב-20:30 טראמפ הכריז על הפסקת אש: חיזבאללה לא יתקוף את יישובי ישראל וישראל לא תתקוף בביירות.
ב-23:39 חיזבאללה שיגר רקטה למטולה. ב-01:25 חיזבאללה שיגר טילים וכטב"מים לגליל המערבי. 01:35 – חיזבאללה שיגר רקטות לאזור קצרין וחד נס. 01:48 – חיזבאללה שיגר כטב"ם לגליל המערבי. וזה נמשך ונמשך...
האם נתניהו יורה לתקוף בדאחיה?

* הנציב העליון – התקשורת הישראלית דיווחה בפירוט את הדו"ח הרפואי השנתי על מצבו הבריאותי של טראמפ, ובצדק רב.
זכות הציבור הישראלי לדעת על מצבו של הנציב העליון, מקבל ההחלטות בישראל.

* דיפ-סטייט – בדרך כלל אני נוהג להתייחס בגיחוך לקונספירציית הדיפ-סטייט, ומגדיר אותה כאינפנטילית ומטומטמת.
אני חוזר בי. יש דיפ-סטייט בישראל. מדינת העומק מתנהלת בוושינגטון ויש לה שלוחה בקריית גת.

* שפוט של טראמפ – מרגע שנתניהו גייס את הפריץ לפעול לחילוצו מאימת הדין, הוא הפך שפוט שלו ואיבד את היכולת לומר לו "לא", גם כאשר מדובר בפגיעה באינטרסים הלאומיים של ישראל, בביטחון המדינה ובשלום אזרחיה.

* בלעדיי היית בבית הסוהר – כאשר כתבתי, מיד לאחר ההודעה על הפסקת האש, שגיוס טראמפ בידי נתניהו לחילוצו מאימת הדין הפכה אותו לשפוט של הפריץ, עוד לא ידעתי על השיחה הדרמטית בין השניים, שמיד אחריה טראמפ טרח להדליף אותה. "בלעדיי היית עכשיו בבית הסוהר" צרח טראמפ על נתניהו וכפה עליו הפסקת אש בתנאי דרישותיה של איראן.

* בנט אשם – כאשר טראמפ כופה על נתניהו הפסקת אש על פי תנאי איראן באמצעות אמירה כמו "בלעדיי היית עכשיו בכלא," הדבר מעיד עד כמה חוק הנאשם הוא הכרחי.
ראש ממשלה שנאשם בפלילים הוא יעד ברור לסחיטה.
אגב, מי שאשם בכך שהחוק החשוב הזה לא עבר בכנסת הקודמת הוא בנט.

* המלחמה הצודקת ביותר – מלחמת "חרבות ברזל", שפרצה בפלישת הפתע והטבח הנורא ב-7 באוקטובר, היא מלחמה צודקת מאין כמוה.
אבל יש מלחמה צודקת ממנה. זו שלא היתה. מתקפת הנגד המקדימה להסרת האיום; המלחמה שהיתה מונעת את אסון 7 באוקטובר ואת שנות הסבל שקדמו לו בנגב המערבי.
נכון, היא היתה זוכה למחמאות כמו "מלחמת ברירה", "מלחמה לא לגיטימית", "מלחמת שולל", "מלחמת שלום נתניהו" וכד'. אבל... אפילו המלחמה שבעקבות 7 באוקטובר זכתה לאותם שמות חיבה, בפי האוטומטים.

* האבסורד בעמדת היועמ"שית – לאורך כל התקופה, היה לי ברור שבג"ץ ידחה את העתירות נגד מינוי גופמן, ואף כתבתי זאת.
היה לי ברור שההחלטה להחזיר את הנושא לוועדת המינויים לצורך השלמת הבדיקה, אינה מרמזת על תמיכה בעתירה, ושבג"ץ יכבד את החלטת הוועדה.
וכך היה.
החלטת בג"ץ מצביעה על האבסורד בהתנגדותה של היועמ"שית למינוי. כדי שתתנגד למינוי של הממשלה, שעבר את ועדת המינויים, צריכה להיות לכך סיבה קיצונית, של אי התאמה בעליל, כזו שללא ספק תידחה בבג"ץ. עובדה שזה לא קרה. חבל שהיועמ"שית, שבדרך כלל נאבקת על הגנת שלטון החוק והדמוקרטיה, הולכת, ולא בפעם הראשונה, על קו קיצוני, שרק מעמיק את המשבר.
יש שופטים בירושלים!

* על אוטומט – למרבה הצער, כמו בכל נושא, גם בסוגיית מינוי גופמן הציבור התחלק לשבטים האוטומטיים. המשתייכים לשבט שנגד נתניהו, באופן אוטומטי התנגדו למינוי. וכאשר עלתה פרשת אלמקייס, באופן אוטומטי תמכו בגרסה שנגד גופמן, ואוטומטית "ידעו" שגופמן משקר. מסתבר שהם טעו, כפי שפסק בג"ץ. אגב, גם דעת המיעוט של השופטת דפנה ברק-ארז אינה קובעת שהטענות נגד גופמן נכונות, אלא שיש צורך להמשיך ולבדוק.
אבל האמת היא שהאוטומטים כלל לא נזקקו לפרשת אלמקייס, אלא נתלו בה כתירוץ. עובדה שהם התנגדו באופן אוטומטי לזיני, שלא היתה כל עננה על מינויו ופנקס השירות שלו חלק לגמרי.
מי ששייכים לשבט האנטי ביבי שתמכו במינויים אלה, הם רק אנשים שהכירו אותם אישית מהשירות בצבא, וידעו שההשמצות נגדם אינן נכונות.
אני בטוח שיש לנו ראש מוסד וראש שב"כ מצוינים. אני מאחל להם ולמדינת ישראל, שבעוד חצי שנה הם יהיו כפופים לראש ממשלה אחר, טוב יותר.

* החוק לעידוד השחיתות – לאורך שנים אני מטיף לפיצול תפקיד היועמ"ש, וכעת, כאשר החוק הזה על סדר היום, אני מתנגד לו בתוקף. מה גרם לי לשנות את דעתי?
לא שיניתי את דעתי. גם היום אני תומך בפיצול התפקיד. אלא שהפיצול אינו מטרה בפני עצמה אלא אמצעי. המטרה של מציעי החוק הפוכה ב-180 מעלות משלי. והחוק נועד לשרת את מטרתם.
אני תומך בפיצול התפקיד, גם כי הוא מרכז כוח רב מידי בידי אדם אחד, אך בראש ובראשונה, כיוון שאני רוצה תובע כללי עצמאי. התובע הכללי הוא מצביא המלחמה בשחיתות השלטונית. לא טוב שהיועמ"ש, שמתחכך דבר יום ביומו עם רוה"מ, השרים והפקידים הבכירים, יושב בישיבות הממשלה וועדותיה ומחובר אליהם, יהיה האיש שצריך להוביל את המלחמה בשחיתות. העבודה המשותפת עם אותם אישים תקשה על חופש הפעולה של התובע ועלולה ליצור ניגוד עניינים. גם לא טוב שהשרים ורוה"מ העובדים עם היועמ"ש (בממשלה נורמטיבית, לא בממשלה הזאת, שהם מחרימים אותה) לא יחושו בטוחים ופתוחים עם מי שאולי אישר חקירה סמויה נגדם, או מי שמנהל חקירה גלויה או הגיש כתב אישום וכד'. לכן, ראוי לבחור אדם שכל עניינו להילחם בשחיתות, אין לו שום קשר עם השלטון ואין חשש לניגוד עניינים. ברור שבחירתו צריכה להיות בידי ועדת איתור מקצועית, לא פוליטית.
על פי הצעת החוק הנוכחית, בנוסף לכך שהיא מנסה לסרס את מי שיהיה היועמ"ש אחרי הפיצול, מציעה שהממשלה תמנה את התובע הכללי, והוא כפוף לשר המשפטים. פירוש הדבר חבלה במלחמה בשחיתות. אסור שתהיה נגיעה פוליטית שלטונית בחקירות שחיתות, גם אם היה בתפקיד אדם ראוי, לא כל שכן כאשר יריב לוין מכהן בתפקיד.
מגמת הצעת החוק הזאת היא לנטרל את היכולת להילחם בשחיתות שלטונית. זהו חוק לעידוד השחיתות השלטונית. זהו חוק רע ומסוכן, המתנקש בהיותה של ישראל מדינת חוק דמוקרטית.

* כוח וכסף – לרפורמות הכשרות של ש"ס אין דבר וחצי דבר עם כשרות.
מדובר אך ורק בכוח וכסף.

* חוק יסוד חילול השם – חוק יסוד השתמטות, שהעבריין הסדרתי והאסיר המשוחרר והלא משוקם אריה דרעי זומם, הוא בעיקר אנטי יהודי. אין דבר זר ליהדות יותר מההשתמטות הממארת. הם עורקים ממלחמת מצווה. הם עומדים על דם רעיהם. הם מכנים את השתמטותם "לימוד תורה". אולי הם לומדים תורה, אבל בטוח לא את תורת ישראל. אילו למדו באמת את תורת ישראל, הם היו הראשונים להתגייס לשרות המשמעותי ביותר וליחידות הקרביות ביותר.
שעה שחיילי צה"ל נלחמים בלבנון ומגנים על יישובי הצפון, ואנו משלמים מחיר דמים כבד מאוד במלחמה הזאת, החרדים מתפרעים בכל רחבי הארץ, חוסמים כבישים ופורצים לבתים של קצינים ולתחנות משטרה, במאבק על המשך השתמטותם הממארת, ונציגיהם הפוליטיים מנסים לעגן בחוק יסוד(!) את סרטן ההשתמטות.
דרעי מגלם את הישראלי המכוער, המושיט את ידו כדי לקחת ולא כדי לתת.
בדיון על החוק, שבכיבוסית צינית מכונה "חוק יסוד לימוד תורה", יש להציע הסתייגות – לשנות את שם החוק לחוק יסוד חילול השם.
ואת ממשלת המשתמטים והבןגביריסטים יש להעביר מהארץ.

* הצד שלכם – בעקבות התפרעויות החרדים במאבק למען ההשתמטות, קראתי פוסטים ותגובות על הצביעות של הקפלניסטים שחסמו כבישים והתפרעו ואמרו שזה לגיטימי במחאה ופתאום זה לא לגיטימי כשהמחאה היא "מהצד שלנו."
ועל כך יש לי מספר דברים לומר.
א. אכן, חסימת הכבישים וימי השיבוש למיניהם במאבק הצודק נגד המהפכה המשטרית היו מגונים, לא לגיטימיים והוקעתי אותם פעמים רבות בזמן אמת. תקפתי את המעשים הן בשל עצם החומרה שבהם, הן כיוון שהם רק הזיקו למאבק וגם כיוון שידעתי שהם ישמשו מודל לחיקוי במאבקים של תומכי המהפכה כאשר יהיו באופוזיציה.
ב. העובדה שבמחאה אחת נעשו מעשים שלא ייעשו, אינה מכשירה כהוא זה מעשים כאלה במחאה אחרת.
ג. מי שגינה בכל פה את חסימת הכבישים במאבק נגד המהפכה המשטרית וכינה אותם אנרכיה וכו', ועכשיו אינו מסוגל לומר אותו הדבר על אותם מעשים במאבק המשתמטים – צבוע.
ד. והדבר הדוחה ביותר. מה זה "הצד שלנו"? הצד שלכם אלה המשתמטים הארורים? אנשי "תמותו ולא נתגייס"? אלה שנלחמים על כך שימשיכו להשתמט כאשר אנו מאבדים מדי יום את טובי בנינו בהגנה על המולדת? ועוד הקיצונים שבקיצונים שבהם, שונאי המדינה? זה הצד שלכם?! המחנה ה..."לאומי" עאלק.

* אנרכיה – יש קשר הדוק בין התנהגותו הפרועה של עוכר המשפטים האנרכיסט שדוהר למשבר חוקתי ורומז שיפר את פסיקת בג"ץ לבין ההתפרעויות האלימות והוונדליסטיות של חרדים אנרכיסטים שפרצו לתחנת משטרה והשתוללו בתוכה.
משמעות צעדו האנרכיסטי של עוכר המשפטים כמוה כקריאה לכל אזרחי ישראל: הפרו את החוק, אל תצייתו לשוטרים, אל תצייתו לבית המשפט. איש הישר בעיניו והעקום בעיני חברו יעשה.

* "פרשנות" אבסורדית – טענתו האנרכיסטית של עוכר המשפטים, שפסיקת בג"ץ אינה חוקית, אבסורדית לא רק כיוון שעל פי החוק, בג"ץ הוא המוסמך לפרש את החוק וחובת הציות חלה על הכול, גם על הממשלה, גם אם היא מפרשת אחרת את החוק, אלא גם כיוון שאי אפשר לפרש את החוק אחרת. החוק פוסק שסמכותו של שר המשפטים לכנס את הוועדה למינוי שופטים. ודאי שאין לשר סמכות לא לכנס אותה, לא לבצע את תפקידו ולגרום נזק כבד לאזרחי ישראל באי מינוי שופטים.

* גנגסטר – הגנגסטר בן גביר פלש ללא סמכות למתחם המעצר של משתתפי המשט, תוך שימוש באלימות נגד קצינת צה"ל ואיום מאפיוזי על אל"מ בחיל הים. פושע ופורע חוק סדרתי.
מוקיון הטיקטוק עשה זאת בעבור סרטון טיקטוק עלוב, כדי לגרוף כמה לייקים מהאספסוף. הסרטון הזה העניק ניצחון גדול למשט האנטישמי וחירב את כל המהלך הלאומי של צה"ל ומשרד החוץ.
האיש הזה הוא נזק לאומי נורא. כל יום שהוא מכהן כשר בממשלה הוא עוד יום של חבלה במדינת ישראל.
האיש הזה הוא מחבל.

* להגדיר ביביסט – להגדיר ביביסט? עזוב'תי באמש'ך. מה, אתה רוצה לסבך אותי? הרי שום הגדרה לא תתקבל טוב. סתם ארגיז אנשים ואחטוף אש. למה לי?
אתה מתעקש, הא?
תגיד, להגדיר באמצעות דוגמה, זה תופס? אחלה.
ביביסט זה אחד, שכאשר הוא שומע את נתניהו מתרברב שכבר לפני שש שנים הוא התריע מפני הרחפנים, התגובה שלו היא: "וואו!!! איזה גאון. איך שוב הוא היה הראשון לזהות. עוד לפני שעלה לאוויר הרחפן הראשון הוא כבר התריע. זה מנהיג! גוליבר בארץ הגמדים. עובדה – הוא הזהיר והם לא עשו כלום."
והוא לעולם לא ישאל: אם התרעת, מה עשית עם זה, קיבינימט? הנחֵת את מערכת הביטחון למצוא פתרונות טכנולוגיים? הורית לצה"ל להכין תו"ל בעניין? הגדרת את ההתמודדות כפרויקט לאומי? וידאת אחת לחודש התקדמות בפרויקט? מה עשית, לכל הרוחות? אתה ראש ממשלה או פרשן?

* להעמיד דברים על דיוקם – נעמן כהן התייחס לשותפות שהיתה לי עם בוגי יעלון ופירוקה, וברצוני להעמיד דברים על דיוקם.
עם פרישתו של יעלון מהממשלה ומהכנסת הצטרפתי אליו ואל תנועתו תל"ם, מתוך קרבה אידיאולוגית – השקפה ניצית אקטיביסטית בענייני חוץ וביטחון, נטייה לסוציאל-דמוקרטיה בענייני חברה וכלכלה, דבקות בשלטון החוק וטוהר מידות, תפיסת מנהיגות של נטילת אחריות, ומתוך הערכה אישית ליעלון. עם תל"ם הצטרפתי לכחול לבן. היו בין בוגי לביני מחלוקות, על אופן התנהלות תל"ם, כי לא אהבתי את העובדה שהיא פועלת כמפלגה של איש אחד, ללא מוסדות. וכשהחלו סבבי הבחירות – מיד אחרי הסבב הראשון, כשהתברר שאין אפשרות להקים ממשלה, תמכתי בהקמת ממשלת אחדות לאומית והוא התנגד לכך בתוקף. אולם למרות המחלוקות הללו, לא חשבתי לפרוש.
לאחר הסיבוב השלישי, כמדומני, עלה הרעיון של הקמת ממשלה בראשות גנץ בתמיכה מבחוץ של הרשימה המשותפת. לא רע"ם, שלא היתה אז סיעה עצמאית, אלא הרשימה המשותפת, שרע"ם היתה חלק ממנה. בתל"ם התנגדנו לכך. כאשר היו רמזים בתקשורת שבוגי תומך, נפגשתי איתו בארבע עיניים במכינת מיצר, והוא עמד על דעתו שהוא מתנגד נחרצות ושאיני צריך לדאוג.
ימים אחדים לאחר מכן, בוגי הודיע רשמית על תמיכתו ברעיון. בו ביום כתבתי לו מכתב שבו הודעתי על פרישה מתל"ם ונתתי לדברים פומבי.
מבחינתי, הקמת ממשלה שקיומה תלוי ברצונה הרע של הרשימה האנטי ישראלית המשותפת היתה, בעבורי, קו אדום. העובדה שהיא לא היתה אמורה להיות חלק מן הקואליציה אלא תומכת מבחוץ, היתה בעיניי חמורה עוד יותר, כי כך מדובר בכוח ללא אחריות, ומו"מ קואליציוני סחטני על כל הצבעה בכנסת, ויש עשרות כאלו מדי שבוע. ממשלה שתלויה באחמד טיבי, איימן עודה והגרוע מכל – עופר כסיף האוטואנטישמי, היא ממשלת פיגולים.
לאחר פרישתי עמדתי בקשר יומיומי עם יועז הנדל וצביקה האוזר ודירבנתי אותם לפרוש. כשפרשו, הצטרפתי למפלגת דרך ארץ שהקימו.
תמכתי בממשלת האחדות ברוטציה ובהחלטתו של גנץ להצטרף אליה. כמובן שגם דרך ארץ הצטרפה. התנגדותו הנחרצת של יעלון הצדיקה מבחינתי את פרישתי.
כאמור, לא היה מדובר אז ברע"ם אלא ברשימה המשותפת. פרישת רע"ם היתה חלק מהמיזם הפוליטי של נתניהו, לאחר שהבין שאין לו רוב יהודי, להקים ממשלה עם רע"ם. היה זה רומן פוליטי לוהט, ונתניהו היה מוכן להרעיף על המגזר הערבי, באמצעות רע"ם, כל סכום שיידרש כדי להבטיח את הליכתה עימו. הליכוד, החרדים וימינה בהנהגת בנט הלכו עם נתניהו לקואליציה הזאת, אך מי שהטיל וטו והכשיל את המהלך היה סמוטריץ'. כך, שכאשר נעמן סונט בי על תמיכתי בבנט שהקים ממשלה עם רע"ם, מוטב שיקשוט את עצמו תחילה, כמי שתומך בנתניהו, האיש שהמציא את רע"ם וקדם לבנט בהקמת ממשלה איתה.
התנגדתי להקמת הממשלה עם רע"ם וכתבתי על כך רבות, כולל כאן, ב"חדשות בן עזר". לאחר שקמה ממשלת בנט, כתבתי שאני חצוי בתוכי. מצד אחד, אני מאושר שקמה ממשלת שינוי, והאמנתי אז שזה סוף דרכו של נתניהו. מצד שני אני נגד ממשלה עם רע"ם. ואני שמח שאיני צריך להצביע בעד או נגד הממשלה.
ממשלת בנט היתה ממשלה מצוינת, ומולה עמדה אופוזיציה למדינה בהנהגת ביביטיבי, שלא בחלה בשום אמצעי להפלת הממשלה, כולל הצבעה בוגדנית אנטי ישראלית נגד חוק האזרחות, שמשמעותה תמיכה במימוש "זכות" ה"שיבה", וכמעט הצבעה בוגדנית נגד הארכת תקנות יו"ש, צעד שמשמעותו אובדן כל תוקף חוקי לשלטון הישראלי ביו"ש. ההצבעה הזאת סוכלה בשל החלטתו של בנט להתפטר סמוך להצבעה, כשהיה ברור שיש לביביטיבי רוב לפיגוע הזה.
בסיטואציה הזאת, בדיעבד, תמכתי בממשלה, בהרכבה שכלל את רע"ם. הייתי שבע רצון מהתבטאויותיו של מנסור עבאס בזכות ישראל כמדינה יהודית, ובעיקר מן העובדה שהוא אמר את הדברים גם בערבית. מצד שני, הייתי מודאג מכך שחוץ ממנו, איש ממפלגתו אינו מדבר כך. וזכרתי גם את הצדדים השליליים, כמו כפיית הפסקת נטיעות בנגב באמצעות איומי פרישה.
ומה עמדתי עכשיו? אני נגד ממשלה שנסמכת על רע"ם. אנו נמצאים במלחמה, והממשלה תצטרך לקבל החלטות קשות בנוגע לעזה, ללבנון ולאיראן, וממשלה כזו לא תוכל להישען על רע"ם. עם זאת, אם תהיה ממשלה של 61 ללא רע"ם, אתמוך בצירופה לממשלה, ובלבד שתתמוך במהלך של גיוס לכולם, כולל ערביי ישראל, אם לא לצה"ל – לשירות אזרחי.

* דחיה אחר דחיה – בתחילת מרץ הייתי אמור להדריך סיור בעקבות ההתיישבות בגולן. בשל מבצע "שאגת הארי" הוא נדחה ליום ראשון, השבוע.
ביום ראשון בבוקר חדר המצב ביטל את האישור לטיול בשל ההסלמה בצפון, ושינוי הנחיות פיקוד העורף.

* משחית את התרבות האנושית – זה היה בשנת 1994. הגעתי למשרדי תנועת הדרך השלישית (עוד בטרם החליטה להפוך למפלגה) בבית התאחדות האיכרים בת"א, ונכנסתי למשרדו של יו"ר התנועה יהודה הראל. ראיתי שיש שם מישהו והסתובבתי לצאת, אך יהודה סימן לי להישאר.
האורח היה גבריאל מוקד. יהודה והוא עמדו, כאילו בעוד שנייה גבריאל צריך לצאת, אך הם שוחחו במשך שעה ארוכה. אני ישבתי והאזנתי להם ברוב קשב, כתלמיד בפני רבותיו.
גבריאל דיבר בלהט ויצא בשצף קצף נגד הפוסט-מודרניזם, נגד הרלטיביזם, נגד תרבות הפוליטיקלי-קורקט, נגד אובדן האמת והמרתו בנראטיבים וויתור על עצם חיפוש האמת, נגד אובדן ההיררכיה התרבותית ונגד שחיטת כל מה שיקר וקדוש. הוא טען שהפוסט מודרניזם משחית את התרבות האנושית.
הייתי מרותק והזדהיתי עם מרבית דבריו.
ערב שבת הלך לעולמו פרופ' גבריאל מוקד, העורך, המשורר, המבקר, מגלה המשוררים הצעירים ועורך כתב העת המיתולוגי "עכשיו"; מדמויות המפתח בתולדות השירה העברית, בגיל 93.
יהי זכרו ברוך!

* ביד הלשון: מרום הרים – המבצע לכיבוש מבצר הבופור בידי סיירת גולני, קיבל את שם הקוד "מרום הרים".
צירוף המילים הזה לקוח מן התנ"ך: "בְּיַד עֲבָדֶיךָ חֵרַפְתָּ אֲדֹנָי, וַתֹּאמֶר בְּרֹב רִכְבִּי אֲנִי עָלִיתִי מְרוֹם הָרִים יַרְכְּתֵי לְבָנוֹן, וְאֶכְרֹת קוֹמַת אֲרָזָיו מִבְחַר בְּרֹשָׁיו, וְאָבוֹא מְרוֹם קִצּוֹ יַעַר כַּרְמִלּוֹ" (ישעיהו ל"ז, כ"ד).
פסוק זה הוא חלק מנאום ההתרברבות השחצני של רבשקה, שר צבא אשור, בשמו של מלך אשור, סנחריב, אחרי ניצחונו על ממלכת ישראל ושעה שאיים על ממלכת יהודה.
מעניינת הבחירה לקחת דווקא את הפסוק הזה, ציטוט מפי האוייב שהביס אותנו, כהשראה למהלך שבו אנו החזקים והמנצחים, העולים מרום הרים ירכתי לבנון, כדי להגן על יישובי הצפון.
אורי הייטנר
לתגובות: uriheitner@gmail.com

משה גרנות

אישי

כשההורים שלי עשו כל מה שצריך לעשות כדי להביא אותי לעולם, אני חושב שהם לא נתנו את דעתם על הטורח הרב שהמעשה הזה יביא עליהם תוך חודשים ספורים: בכל זאת, אפילו תינוק לא מפונק, כמו שאני הייתי, לא בדיוק מקפיד על כללי הניקיון, ולא בדיוק מבקש אוכל, אלא צורח עד שהאוזניים מכחילות, והוא, למעשה, מרתק את ההורים אליו לכמה שנים טובות, וגם אחר כך, צריך לדאוג לו לבגדים וצעצועים, צריך לשלוח אותו לבית הספר, ולהכין לו ארוחה כשהוא חוזר משם...

ההורים שלי לא תיארו לעצמם שהסיפור הזה כל כך מסובך, כל כך קשה, כל כך חסר תקווה. כשכל זה נפל עליהם, הם החליטו להטיל חלק מן העומס על סבא וסבתא, וכשגדלתי קצת – גם על הדודים והדודות.

איך זה הסתדר בינקותי, אני באמת אינני זוכר. יש מלאך טוב שמוחק את כל הזיכרונות הרעים האלה, שאילולא הוא, היינו כולנו שטופים בדמעות מרבית ימי חיינו. מה שקרה אחר כך אני כן זוכר: בכל הזדמנות, הייתי נשלח "לימים אחדים" אל אחד הדודים, ושם הייתי ישן על מיטה לא שלי, אוכל אצל אנשים המייחלים שלא יהיה לי תיאבון, הייתי מתפלל שירשו לי לשחק במשחקים של ילדיהם...

יכולתי, כמובן, לעשות מזה עניין, לתאר את ילדותי הקשה בפני כל מי שיש לו סבלנות לשמוע, ועם קצת מזל, הייתי אפילו יכול להתראיין אצל איזה עיתונאי שמתמחה בדיבוב עלובים ונדכאים. אבל, במועד די מוקדם הבנתי שהוריי לא עשו לי כלל עוול. לא צריך לתת להם פרס על התנהגותם, אבל גם לא צריך לגנות אותם, כי בזכותם הבנתי די מהר, שהעולם לא נברא למעני, וכי הוא היה מסתדר די טוב בלעדיי. אלה דברים שמרבית האנשים לומדים מאוחר מדיי, ויש גם כאלה שאינם לומדים לעולם.

אני יצאתי נשכר גם במובן אחר: הכרתי אנשים, שלא היה לי כל סיכוי להכיר בדרך אחרת. הכרתי אנשים משונים, בעלי מנהגים משונים, נודעו לי סודות כמוסים, שרבים היו חולמים לדעת אותם, בוודאי בגיל צעיר כל כך. והכי חשוב – אני הכרתי את דודי אישי!

הוא לא היה ממש דודי – הוא היה נשוי לבלה, שהיתה בת דודה של אימא – מין דוד רחוק כזה; והוא לא נקרא ממש אישי – זה היה שם חיבה. שמו היה ישעיהו, אבל כולנו קראנו לו אישי או איש, ואילו אשתו קראה לו בשעת כעס (ומרבית השעות היו שעות כעס) – אישיאס. היא כעסה עליו שהיה שלומיאל, שיכול היה מזמן לפתוח מספרה משלו ולחיות ברווח, אלא שהוא כקומוניסט מושבע הביט בשאט נפש על כסף ועל רכוש פרטי ועל רמז ריחו של קפיטליזם. היא כעסה עליו שהיה נמוך ממנה בחצי ראש, ואת זאת באמת לא היה בידו לתקן בשום צורה, אפילו היה משנה את דעותיו הפוליטיות. היא כעסה עליו שהוא פחדן (היה עובר למדרכה השנייה כשהיה בא מולו שוטר!) – שהוא משתטה בחברה, שהוא נוחר בלילה... שהוא בכלל נושם! אבל אני אהבתי את דודי אישי, כי הוא סיפר לי סיפורים על סטחנובים, על טימור, מלך הילדים, על ז'אן ולז'אן והרוזן ממונטה קריסטו, על אכילס ואודיסאוס...

היו לה לבלה שלושה חתולים "שלה", והיו גם אינסוף "חתולי העולם", אלה אמנם לא גרו בדירתה (חדר אחד, מטבח ושירותים), אך קיבלו את ארוחתם על אדן החלון. בשעה חמש היתה מהומת אלוהים: חתולים לעשרות היו מטפסים על הקיר כדי להגיע לשם, היו שורטים זה את זה ומייללים מרה. בימי הגשם היה הקיר מתמרח בבוץ, ואישי המסכן היה מסייד כדי לרצות את השכנים הזועמים. אליה הם לא העזו לפנות. כשעשו כן לפני שנים, היא הביטה אליהם במבט רושף, וסיננה בין שיניה: "רוצחים! מי שמונע אוכל מבעלי חיים, הוא רוצח!"

נדמה לי, שהדודה עצמה הצליחה לאפיין את עצמה טוב יותר מכל סובביה – היא הכריזה, חזור והכרז, שהיא "חיה כלפי בני אדם, ואדם כלפי חיות."

האמת היא שהיא לא היתה "חיה" כלפי כל בני האדם. במסיבת חברים היא עשתה מאמצים ניכרים כדי להקסים את הסובבים אותה: היא סיפרה בדיחות, הוכיחה ידיעות באמנות, בהוויות העולם. בעיקר השתדלה להקסים את המאהב שלה, גבר גבוה וחסר חן, נשוי ואב לבת, בערך בגילי, מכוערת וגחמנית – סכנת נפשות! לבלה ולאישי לא היו ילדים.

אני הייתי נתקף דיכאון, כאשר בריף (זה היה שמו) היה מגיע. קודם כול, הייתי נאלץ להיכנס להסגר, כלומר, להיכנס למטבח ולחכות שם עד השחרור. שנית, היה לו מין מנהג מגונה לצבוט אותי, כשהוא נכנס, ולטפוח לי בחוזקה על השכם כשהוא יוצא. מעולם לא עלה על דעתו להביא לי איזו מתנה, ואני גם אינני זוכר שטרח לומר לי מילה. הוא עורר בי הרבה יצרים רעים, ואני השתעשעתי ביני ובין עצמי בהרבה תוכניות פליליות, שכמובן לא באו מעולם לידי מימוש.

אישי היה מבלה רוב היום במספרה, וכשהיה מגיע בערב הביתה, היה שואל אותי בלחש, אם בריף ביקר בבית. כשהייתי עונה לו שכן, הוא היה נאנח אנחת רווחה, פותח את "קול העם", ושוקע בקריאה.

לפעמים הייתה בלה מזמינה חברים, ואלה היו באים עם ילדיהם, ונדחסים אל תוך החדר הקטן, מדברים, מתבדחים, בעיקר על חשבונו של אישי, מכרסמים קצת בוטנים, שותים גזוז ביתי.

במסיבות האלו הייתי רשאי להישאר עם כולם, והייתי אמור לשחק עם מימי, הבת הבלתי אפשרית של בריף. היא דרשה ממני שאלך עימה למטבח, ושם היא תספר לי איך היא תתאפר כשתגדל, ואיזה מחשוף יהיה לה, ואיך הגברים יתפגרו אחריה, כמו אחרי בטי דייוויס, שבזה לגברים, כמו שמגיע להם, בגלל שכולם נבלות, וכולם רוצים רק דבר אחד, ואת זה היא יודעת מאימא, ואני בטח אהיה בקרוב גם כן נבלה, וכדאי לי לדעת איך העולם מתנהל, וכדאי לי ללמוד ממנה, כי היא קוראת עיתוני קולנוע, ואני באופן בסיסי סתם לא יוצלח, שהיא מבזבזת עליו זמן מתוך רגשי רחמים...

ואני דווקא רציתי להיות עם הגדולים, ומדי פעם הייתי מתגנב לחדר, למגינת ליבה של מימי, שלא סבלה שום התחצפות, ושום אי מילוי הוראות. ליבי היה עם אישי, שכל החברים היו נטפלים אליו ומתעללים בו ממש, כשעל כולם מנצחת בלה ברשעות, אותה היה ממש קשה לי להבין.

"אז מה, איש, או טו טו מגיעים המושיעים?"

אישי היה מנסה להתחמק, פונה למטבח להביא קערת זיתים, שהוא כבש בעצמו.

"יבואו הסובייטים, ויהיה לנו כאן גן עדן!"

אישי ממשיך לשתוק, מרכין את ראשו.

"ואותך יעשו בטח קומיסר, תבוא אלינו בלילה ותאסור אותנו באשמה של קונטרה-רבולוציה!"

"אתה יכול לצחוק, אבל זהו צו ההיסטוריה – אחרי הפיאודליזם, הגיע הקפיטליזם, ואיש לא יכול למנוע זאת, ועכשיו, בסוף הקפיטליזם, יבוא הסוציאליזם, ושוב, איש איננו יכול לעכב את מהלך ההיסטוריה."

"ואתה מתכונן, אתה היחיד בינינו, שתקבל את המשחררים בפרחים, תוכל להראות להם פנקס חבר במפלגה, עוד משנת ארבעים וחמש! ומה יהיה עלינו, איש, מה יהיה עלינו? כלום לא תרחם? לא תגיד ל-אנ. ק. וו. ד. איזו מילה טובה, לא תעשה לנו פרוטקציה?"

"אתם לא רואים שברית המועצות כובשת לאט לאט את כל העולם? קודם את הדמוקרטיות העממיות..."

"אתה מתכוון לארצות שכבשה ודיכאה לאחר המלחמה?"

"אני מתכוון למדינות ששיחררה מעול השליטים חסרי המצפון..., ואחר כך סין. אתה יודע מה זה סין? זה רבע מאוכלוסיית העולם! ותסתכל, בכל העולם יש תסיסה. זה צו ההיסטוריה!"

"רק רגע, אבל סטלין מוציא להורג את הקומוניסטים שלו, את האנשים הנאמנים לו: קודם רצח בגרזן את טרוצקי..."

"אל תזכיר את הבוגד הזה!"

"טוב, אז מה עם הרופאים היהודים? מה עם אורן ואורנשטיין? גם הם היו בוגדים?"

אישי היה משתתק, אבל בריף, שהיה המציק הראשי מבין החברים, לא היה מניח לו:

"אני חושש שישימו אותך בקלבוש. סוף סוף, שיתפת פעולה עם הציונים, מנשלי הערבים. אוי לי ואבוי לי, אני רואה חזות קשה לאיש הקטן שלנו: ביזבז חצי חייו על מרכסיזם-לניניזם, ובסוף יצטרך לבלות שנים רבות בכלא, על דרגש קשה, לחם צר ומים לחץ. ליבי ליבי לאיש הקטן שלנו. אנחנו מצפים ממנו לישועה, והנה, הוא עצמו בצרה גדולה..."

"אני לא אהיה פעיל... כשהם יבואו, אני ככה, במספרה, סתם פועל, פרולטר..."

למשמע מבוכתו של אישי, היו כולם פורצים בצחוק משחרר, ובלה היתה מנענעת את ראשה בתוכחה, כאומרת: נו, ועם חדל אישים זה איתרע מזלי לבלות את חיי!

פיצי, מיצי וקיצי היו עולים אל חיקם של האורחים, מתמתחים והומים מתוך פינוק, אחר כך מתכרבלים ומייחלים לליטוף. לאחר זמן היו נועצים ציפורניים באריג, ומדי פעם היה קופץ מי מהם מבועת, צועק: "קחו את החיה הזאת ממני!"

בלה היתה מביטה בתוכחה על מי שפגע בכבוד אהוביה:

"בוא אליי, חמוד שלי, מי דיבר אלינו לא יפה? מי האיש קהה החושים הזה? מי זה החושם הזה שאינו מבדיל בין חיה לחתול?"

פעם הגיע בריף, שלא כרגיל, בשבת בבוקר. השבתות היו קודש למשפחתו. רק בימות החול, היה נוטש את משרדו לשעה קלה, וקופץ לדירתה של בלה.

אני הסתכלתי על אישי, והוא הסתכל על בלה בתמיהה. בלה רמזה לו שייקח אותי ונינעל במטבח, וכך עשה.

אישי היה נבוך מאוד, בעיקר חש לא בנוח להיות יחד איתי בהסגר.

"אני אגיד לך מה נעשה, אנחנו נוציא את קדלי החזיר מהמקרר, נמרח מעט מעט חרדל, שלא נאבד את הטעם העיקרי, נשים על לחם, ונאכל לאט לאט, שנהנה מכל נגיסה, הנה הנה, ככה, קודם הלחם, אתה רואה כמה טרי? ככה, הנה השומן הלבן הזה, הריר ניגר לי. איך אצלך? הנה, קצת חרדל, רק קצת, לארומה, שהטעם העיקרי לא יאבד. נו עכשיו תאכל. נו, תגיד, תגיד, זה לא טעם גן עדן? תנגוס לאט לאט, תלעס לאט לאט...אחר כך נקנח בתה חם ומתוק, והוא ימיס את כל השומן הזה לתוך המעיים..."

ישבנו במטבח הקטן והדחוס ואכלנו בשקט, לאט לאט, כדי שהכול ייטמע בגוף וייתן לנו כוח. תוך כדי לעיסה נתן בי מבט בוחן:

"אתה כבר גדול, עוד מעט ימלאו לך שתיים עשרה. אני יודע שאתה מבין הכול, מה שקורה שם... אתה צריך להבין, אני קומוניסט, בהכרה... אני לא רואה באישה רכוש שלי. אין לי כל בעלות עליה. לקומוניסט אמיתי יש מבט אחר על הנישואין. אתה יודע, ייתכן מאוד שבסוף עידן הקומוניזם לא יהיו כלל נישואין, אלא כל מי שמבקש בת זוג – ייקח, אם היא מסכימה, כמובן. אתה מבין? זה שייך לעבר, הבעלות הזאת כלפי האישה, אתה יורד לסוף דעתי?"

אני, כנראה, נראיתי מדוכא מאוד. גם בעיניי נראה הקומוניזם של דודי מגוחך. בליבי הסכמתי עם כל מלעיגיו, אבל אני אהבתי את אישי, למרות הכול, וממש כאב לי שהוא מתבזה כל כך.

"אל תהיה עצוב. תביט תמיד אל חצי הכוס המלאה: אנחנו אוכלים כאן אמברוסיה ושותים נקטר, והם... שם עם מיצי, פיצי וקיצי!"

שנינו פרצנו בצחוק. כעבור מיספר דקות פתחה בלה את דלת המטבח, פניה סמוקות ושערה פרוע:

"מה יש?"

כעבור הרבה שנים, אולי ארבעים שנה, באתי לבקר את דודה בלה במחלקה הסיעודית בבית אבות ברמת אביב. היא שכבה במיטה, וסביבה היו מפוזרים עיתונים. על הארונית הקטנה היה ספר פתוח.

"אתה רואה, הראש עוד פועל, אבל הגוף בגד בי לגמרי. מביאים לי סיר פלסטיק למיטה. עוד מעט יחתלו אותי... אישי היה חכם, הלך לו ככה בהופס. ישב וראה טלוויזיה עם 'קול העם' על הברכיים, ולאט לאט נשמט לו הראש, כאילו התנמנם. ככה בלי כלום. בלי להגיד אי! צעקתי עליו: אישי, אישי! הוא לא ענה. נגעתי בו, והוא נפל מהכיסא. כמו צדיק, צדיק אתאיסט, חה חה! הלך לו בשקט. ואני מתענה כאן ומענה את כולם... הלוואי שלא הייתי בהכרה, הלוואי שלא הייתי יודעת מה איתי... הכי קשה לי שאינני יכולה לקרוא – אני קוראת מעט, ועיניי מתערפלות. זו מכה! כשקוראים, שוכחים קצת את הצרות... ואיך אתה? המשפחה? אתה יודע שאני הייתי פעם בהריון? הייתי כבר מבוגרת, בת ארבעים. בימים ההם לא ילדו בגיל כזה, לא אנשים מן היישוב. הפלתי, כמובן. לא יכולתי לקחת אחריות. אני לא חושבת שאישי ידע על כך... הנה, אתה רואה? העיניים נעצמות לי – כל הלילה אני לא מצליחה להירדם, וביום אני מתנמנמת כל חמש דקות. תשמע לי, החיים הם לא אי אי אי, והסוף הוא בוודאי לא חגיגה. אני עוצמת עיניים, אבל אל תלך, אני תיכף מתאוששת, הנה, כך... זו מין חולשה כזאת..."

היא מלמלה עוד כמה מילים לא ברורות, ושקעה בשינה. רציתי לצאת. התרוממתי מעל הכיסא לאט לאט, כדי לא להעיר אותה.

"אל תלך," אמרה לי כשעיניה עצומות. "לא כל יום באים לבקר אותי. עוד רגע, עוד רגע, ואני אפקח את העיניים. אני יודעת שאני לטורח על כל העולם, אבל זה עוד כלום. אגיד לך סוד: אני לא אמות לעולם! אשכב ואשכב כאן ואגסוס לנצח. אתה יודע למה? לא תנחש – אסור לי, בכלל אסור לי למות..."

באותו הרגע נפלו כל חלקי העיתון מעל השמיכה, ואני מיהרתי להרים אותם. עיני קלטה כותרת גדולה במוסף הפנאי, בזו הלשון:

"אישה שלא רוגשה על ידי גבר בנקודת הג'י – אסור לה למות!"

משה גרנות

אהוד בן עזר

יצחק אורפז ביומנים שלי

מתוך יומן 1974

3.11.74. הסיפור של אורפז על הנערה שהרתה לו, לדבריה, ונישאה, בקיבוץ של "השומר הצעיר", סיפור המקביל בדיוק לסיפור מפי פנחס שדה, לפני כשנתיים וחצי. [לימים סיפר לי זאת בפרטות ורשמתי ביומני משנת 2008].

25.12.74. יום רביעי. ועתה לקונגרס פא"ן ה-39, בירושלים. הזמנתי חדר ללילה במלון דיפלומט. יהודית הלכה איתי וקנינו ז'קט טווייד יפה בשניידמן, שעלה 660 לירות. מזה 500 נתנה אימא במתנה. וקבעתי עם אורפז להיפגש ביום שני, ה-16.12, בקפה "עטרה" ליד התחנה המרכזית בתל-אביב. נשאתי עימי תיק ובו פיג'אמה חורפית וחולצה להחלפה וכלי-רחצה ומכתבייה גדושה חפצים שונים, שימושיים, ועותק של הספר האנגלי שלי ["אין שאננים בציון"]. ז'קט ועליו מעיל, וכובע פרווה, ומטרייה, ומכנסיים חדשים, בקיצור, היה תייר בארצך.

אורפז פוגש אותי, לבוש בסוודר תכלת ועליו ז'קט עור שחור שקנה לו דודו בניו-יורק. "אהוד," הוא אומר, "אני רואה שאתה מצוייד היטב."

"ואתה?"

"אני?" הוא עונה, "יש לי תחתונים רזרביים בכיס אחד ומברשת שיניים בכיס השני של הז'קט, ומה צריך יותר? העיקר להיות נייד!"

ויצאנו לדרך באוטובוס. הוא אינו נוסע במוניות מאחר ויש לו הנחה של חמישים אחוז באוטובוסים וברכבת בתור עיתונאי. הגענו לירושלים, ובדרך סיפר לי על עלילותיו עם נשים. ואני מקנא בו ומרחם עליו גם יחד. מקנא באורח חיי רווק שלו ומרחם על היותו נלעג, כנער צעיר שזה לו צעד ראשון בחיי אישות. ומה עוד שבנו הבכור עומד להתחתן!

הגענו למלון, בתלפיות, וקיבלתי חדר גדול מאוד, עם מיטה זוגית ופינת סלון ענקית מרוהטת ועוד חלל עצום, לא מנוצל. פאר מרוהט בחוסר טעם. כל זה ב-70 לירות ללילה, בתור משתתף בכנס, מהם יוחזרו לי 35 מטעם אגודת הסופרים. הז'קט החדש גירד בצווארי. הרגשתי קפוא וזר לעצמי. מרחתי משחה על הצוואר. התלבשתי ויצאתי לקחת את הדודה אסתר, שבאה אף היא לכנס. כשדפקתי על דלת חדרה, כבר היתה מוכנה. בשמלת משכית שחורה וארוכה, עם רקמה. "איפה אתה? חיכיתי לך!"

ירדנו לקפטריה. והחלה פרשת מסעותיי עם דודתי. בחדר האוכל עלתה ארוחה כארבעים לירות, לכן התקבצנו כולנו בקפטריה. ישבנו עם ישראל כהן ואשתו, ואורפז הצטרף אלינו. היכרתי לו את אסתר, ותחילה חשבה שהוא תלפז! ישבנו וחיכינו. המלצרים כולם ערבים צעירים. רצו אנה ואנה ואיש לא ניגש אלינו. טיפלו קודם באורחים הזרים, וגם בהם בעצלות ולא באדיבות.

חיכינו כשלושת רבעי שעה. ניגשתי כמה פעמים לקרוא להם – דבר אל העצים. לבסוף ניגש אחד. ישראל כהן צעק עליו, נאום ארוך, בעברית, והלה – אינו מבין. או עושה עצמו. אסתר – בערבית, וממנה הוא מתעלם לגמרי. ואני מנסה באנגלית. [והלה] נעלם בלי לרשום את הזמנתנו.

לבסוף הגיע [מלצר] אחר. רשם את ההזמנות והחתים אותנו. ושוב – ישראל כהן בעברית – מתעלם מצעקותיו. אסתר בערבית – "חליב!" – וענה לה בציניות גלוייה – בעברית! ואולי היה [המלצר] השני יהודי מעדות המזרח? מי יודע. ואני באנגלית. ושוב מחכים. האוטובוסים לטקס הפתיחה עמדו לצאת. קמנו וביטלנו את הזמנתנו והיה ריב. המלצרים – בחוצפה – "כאן זה בשביל ארוחה! הייתם צריכים לעלות למסעדה!" – ובקושי הסכימו לבטל את החתימות שלנו.

נסענו לתיאטרון ירושלים והספקנו לשתות ולטעום משהו במזנון. היכרתי לאסתר את אבות ישורון, וחשבה שזה ישורון קשת, יעקב קופלביץ.

נכנסנו לאולם. מלא עד אפס מקום. בקושי מצאנו מקום בשורה האחרונה. והחל הטקס. אנגלית יבשה, במיבטא לא נעים, של שמאי גולן. [שכל העול של אירגון הקונגרס נפל עליו לאחר שחנוך ברטוב לא עמד בכך]. נאום נאה, שיחה, של ו.ס. פריצ'ט מאנגליה. נאום באנגלית של רבין, פושר. ונאום ארוך, באנגלית, של אהרון מגד על השפה העברית. זה מגלה לעולם את התנ"ך, וזה את התלמוד והעברית. לפני מגד דיבר היינריך בל, גרמנית, ולא הבנתי את דבריו, אחר-כך קראתי שדיבר על המאה של המגורשים וכלל אותנו, את הגרמנים והערבים, באותה קטגוריה של מגורשים. דיבר ברגש רב. אך דומה כי בצדקנות. גם סול בלו ויונסקו ישבו על הבמה, אך לא דיברו.

אחרון היה צריך לדבר חנא אבו-חנא מחיפה. זה האיש האירוני, התרבותי ונעים ההליכות, שעימו נפגשתי באותה פגישת סופרים לא מוצלחת בירושלים, ואשר העביר ביקורת על שירי. נאומו, בנוסח אנגלי, חולק, אולם הוא לא הופיע. חלה או נתחלה. במקומו בא מחמוד עבאסי, המפא"יניק, והוא שקרא את נאומו של חנא אבו-חנא.

אני מתאר לעצמי מה קרה – בפא"ן מצויים גם חברים ערבים, ואין הפלייה. אך לאחר השעיית ישראל מאונסק"ו, ולאור המצב – הרגיש אבו-חנא כי עצם השתתפותו בכנס כמוה כהכרה בירושלים כבירת ישראל, ומתן קלף תעמולתי חשוב בידינו. לכן הגיע לפשרה – שלח נאומו ולא הופיע בעצמו. ואז שלפו את מחמוד עבאסי ואמרו לו: "מחמוד, כל השנים אנחנו מחזיקים אותך ומגדלים אותך, עתה הגיע שעתך לגמול לנו, היה אתה הערבי שלנו!" – וכך היה. וכך קרא המפא"יניק את נאומו של איש רק"ח, למרות שבכנס שבבית הגפן [בחיפה] כמעט לא יכלו דבר שלום איש אל אחיו.

הנאום עצמו היה מתון, ובסופו היתה התייחסות ברורה למה שקרה במפגש ב"גלריה הקטנה". הוא אמר שמוטב אולי שיוצרים משתי השפות יקראו איש את דברי חברו ולא ייפגשו, כי הפגישות רק מרבות את אי-ההבנה.

מה שמראה כי גם אילו נתקבלו כולם לאגודת הסופרים העברית – היו מחרימים את רוב טקסיה ופגישותיה הפומביות מחשש פן ייחשבו ל"ציונים" ומשתפי פעולה. ובעצם נוח להם המצב שהם בחוץ, ויכולים לצעוק ולעשות הון תעמולתי מישיבתם בחוץ, שעה שברור להם, ורק להם, שאינם מוכנים כלל להיכנס פנימה

בכך לא נסתיים "הפרק הערבי" של הערב. עבאסי קרא את המחצית האחרונה מדברי אבו-חנא – באנגלית. והיתה זו נחמת שוטים בכך שהאנגלית של עבאסי היתה גרועה יותר מהאנגלית של הישראלים שדיברו לפניו. וכל זה נתן לערב צביון של "נייטיבס", של ארץ תת-מפותחת. וההתיימרות לגלות לגויים את התנ"ך באותה הזדמנות ניראתה עלובה ורק הגדילה את הגרוטסקה שבכל המעמד.

אמרתי לעצמי: כאן עומד דור שרובו וכמעט כולו מבני הארץ וגידוליה. לא בובר ועגנון, לא שלום (גרשם) ואפילו לא הזז ושז"ר. וכאן רואים היטב את "מחיר הציונות" – את חוסר הרקע התרבותי העמוק, [זה] שהביאו עימם יוצאי מזרח ומערב אירופה. את צרות אופקינו. את ריחוקנו מתרבות העולם. את אי-יכולתנו לקשור עצמנו לעבר או לומר משהו בעל משמעות כלפי ההווה והעתיד. כשאמר עגנון בטקס קבלת פרס נובל כי לא הוא כתב את דבריו אלא מישהו עמד מעליו והכתיב לו, וכי אינו רואה עצמו אלא חולייה קטנה באותה שלשלת שמימי משה רבנו – היה בכך קצת ממשחק הצניעות הגאה שלו, אך לו היה מותר לומר זאת, ולנו – לא.

בחלק השני, בקונצרט, יצאנו לפואייה. מחמוד עבאסי תפס אותי בקשר לענייני ספרות. מסתבר כי פירסם את תרגום שירי "בשולי פנקס התבוסה" בעיתונו (אני בטוח שהשתמש בנוסח המעוות והמקוצר שהפיץ משרד החינוך). וביקש את "פורצים ונצורים". דומני שכבר שלחתי לו פעם.

אסתר ישבה ודיברה עם משוררת גרמניה קשישה (ובכלל, כל המשתתפים בקונגרס היו מעל גיל ארבעים, שום משוררת צעירה, רק זקנים). והנה ראיתי את אנטון שמאס. עלה בדעתי שאסתר תאמר לעצמה – הנה אודי והחברים הערבים שלו! – אבל, יצר היתול שבי גרם לי לרצות להפגישה עם אנטון שמאס. שאלתי אותו והוא הסכים. ניגשתי אליה, ולאחר שסיימה את השיחה – הפגשתי אותם ואמרתי לה – "תכירי את אנטון שמאס, משורר ערבי ועברי."

היא האירה לו פנים, החליפו מילים בערבית, סיפרה מעט על פתח-תקווה בילדותה, שאלה אותו היכן נולד, ואמר – "פאסוטה."

זה ניראה קצת מוזר בעיניה ולא ידעה בדיוק היכן המקום.

הוא אמר לה – "בגליל." ועוד אמר, כשישבנו, וגם אורפז הצטרף אלינו, כי היה רוצה לראיין אותה לתוכנית שלו בטלוויזיה. מיד שנפגשו אמרה לו שהיא נהנית לקרוא אותו. ואני תמהתי – היכן? ועל תוכניתו אמרתי לה שהוא עורך את התוכנית הספרותית הטובה ביותר בטלוויזיה – בערבית.

היא הסכימה להתראיין ואני נתתי לו את כתובתה. אמרתי לעצמי, הנה, לראשונה בחיי אני רואה את אסתר מדברת עם ערבי כמו עם בן-אדם, ללא רגשות שינאה, חשד ובוז.

ואז שאלה אותו – מאיפה בעצם בא מקור השם, שמוש?" – אמרתי – "את מתכוונת לאמנון שמוש?" – ואנטון אמר שאולי מ[המילה] שמש, ולפתע תפסתי שהיא חשבה כל הזמן שהוא אמנון שמוש. לכן גם שאלה אותו [קודם] אם לא בא מצפון-אפריקה.

אמרתי לה: "אסתר, זה אנטון שמאס!" – ואז הבינה שהוא ערבי, וקפאה פתאום ונעשתה עויינת לו עד כי אני ממש לא ידעתי מה לעשות מרוב אי-נעימות. גם אורפז הרגיש בכך. אנטון או שהרגיש והתעלם, או שבאמת לא הבין מה קרה. בינתיים החלו אנשים יוצאים מן הקונצרט. קמנו ונפרדנו מאנטון. אינני זוכר אם אסתר החליפה עימו אפילו מילה נוספת אחת. ולי אמרה: "אני לא מאמינה לו. הוא בכל זאת ערבי!"

חזרנו למלון. אסתר הלכה לישון, מלווה על-ידי מרגוט קלאוזנר, [שהיתה לבושה] בפרווה ענקית ויקרה, [הן ניראו] כמו שתי מטרוניתות מדורות שעברו. זו עם שיגעון הרדיפה שלה וזו עם עולם הרוחות וגלגול הנשמות. "הייתי יכולה לספר לה כמה דברים שהיו מדהימים אותה מאוד-מאוד!" התפארה בפניי אסתר בלחש. ואילו אני הזכרתי למרגוט קלאוזנר את מה שאמרה בשידור בשבועון לספרות ברדיו לפני חודשים מיספר – שלמרות שהיא מאמינה בעולם הבא, היא רוצה להמשיך לחיות זמן רב ככל האפשר, מאחר והיא אוהבת מאוד לראות סרטים, והיא אינה מאמינה שמהעבר השני יש פוקוס! – והיא השלימה את סיפורה שסיפרתי לה בצחוק ובאמירת ה"פוקוס" בצורה ייקית לגמרי.

ישבנו, אורפז, יעוז-קסט, שמעון בלס, אהרון אמיר ובטין, בבאר, והלכתי לישון. הזמנתי השכמה לשבע בבוקר. התקלחתי במים חמים. שכבתי לבדי במיטה הגדולה, לראשונה בחיי במלון כה מהודר – לבד. והצטערתי שאינני מנצל את התנאים. חשבתי גם על אורפז, שבוודאי אוכל את עצמו על ה"בזבוז" הזה. נרדמתי מהר. לפתע צילצל הטלפון. היה חושך. הרמתי. חשבתי – כבר שבע בבוקר? – ושמעתי את קולו האיטי של אורפז: "אהוד? זה עוד לא שבע. מדבר אורפז. כבר ארבע לפנות בוקר ואינני יכול להירדם, אולי יש לך איזה ספר לקרוא?"

עניתי: "אין לי, ואני דווקא ישן מצויין. לילה טוב." וסגרתי.

נפגשנו בבוקר, לארוחת הבוקר, שהיתה כלולה במחיר, בשיטת המזנון החופשי. עוד בטרם בואו סיפרתי על התקרית, וצחקו. וכשבא, אמרתי לו – "בטח לא פירגנת לעצמך שאתה ישן לבד ולא מנצל את ההזדמנות?" – "אינך יודע עד כמה צדקת," ענה לי. אבל, האמת שלא ישן מרוב התרגשות לקראת הדברים שהיה עליו לומר בבוקר, בדיון, ודומה היה לו שהם חסרי ערך לאחר מעמד הפתיחה החגיגי.

לאחר הארוחה התקבצנו באולם הדיון. אסתר התעקשה להשלים ביני לבין עדה צמח. הסכמתי ופיטפטנו שנינו ללא תרעומת. ניהל את הישיבה ו.ס. פריצ'ט, שהיה פחות נחמד ולבבי מבליל אמש. אולי אינו רגיל לקום מוקדם בבוקר. איש מן הכוכבים – בל, בלו ויונסקו – לא היה בקהל, כך שהדיון לבש אופי של ליגה ג'. דיבר נציג צרפת, ממרומי התרבות המערבית, ההומאנית, כלפי הספרויות הלוחמות, הפלאקאטיות, של הארצות המתפתחות. לבסוף מתברר – יהודי.

דיבר נציג אונסק"ו – וגם הוא, מתברר, יהודי, וגם הוא, ממרומי אירגונו, השיא עצות לפא"ן ובעקיפין לישראל.

דיברה שולמית הראבן באנגלית גרועה, נלעגת, דיברה שטויות כמו לילדים מפגרים ועוד ניסתה לחקות את סגנונו של פריצ'ט ולשלב בדיחות בדבריה.

דיבר נציג טאיוואן ונציג סופרי אידיש בארה"ב, ובאולם ישבו נציגי דרום-קוריאה, דרום-אפריקה (ואולי גם דרום-וייטנאם), סופרי אידיש מניו-יורק וסופרי ליטא בגולה בלונדון – בקיצור, אלה ידידינו. וכיצד זה לא נרגיש אהבה לנציג פורמוזה? אותם כבר סילקו מהאו"ם ואותנו יסלקו בעוד שנה-שנתיים.

ולפתע ניראה לי כל הקונגרס הזה נלעג הן מצידנו (שולמית הראבן חזרה על אותן שטויות של מגד, ולאחר זמן, של ברטוב בטלוויזיה, אותה יומרה משיחית תנ"כית, ירושלמית, אותה התקשטות בתכנים ובנושאים שאין להם ולא כלום, לבד אולי מקשר פרובלמאטי מאוד – עם הדוברים בשמם). ואילו הניצחון של קיום קונגרס בירושלים נעשה גם הוא לניצחון פירוס – עם מי אנחנו יושבים? המדינות המנודות והריאקציוניות ביותר שבעולם, יהודים, וכמה גויים טובים, מחסידי אומות עולם, דוגמת היינריך בל, אשר ממשיכים לתמוך בנו ואינם מרגישים או אינם רוצים או אינם מסוגלים להרגיש כמה מגוחכים אנו. חבל שלא הדפיסו את "אנשי סדום" בגרמנית. זה היה אולי מלמד קצת על האמת שביחסים המורכבים האלה.

עלה אורפז, והוא היחיד שדיבר דברים של טעם. אמנם, חלק מדבריו אמרתי וכתבתי כבר אני בשעתו – על תחושת המצור ומצב המצור בספרות העברית. וחלק אמר היידגר – שאנו מתנודדים בין הרעש והריק (ואולי אמר זאת כבר פאסקאל, או קירקגארד). אבל הוא ניסה לשלב את עניין המצור עם דמות הגיבור הצליין שבספריו, מבלי להזכירם במפורש, וכך ניסה לתת מעין "בשורה" ישראלית, צנועה מאוד ומהססת, אבל כולה אמיתית ושייכת לנו – לגבי מצבו של האדם הישראלי בספרות, כמבטא בצורה מרוכזת יותר את מצבו של האדם בכלל, כמי שמפנה מקום לאמונה מבלי דעת אם תבוא.

אורפז סיים דבריו, ירד, והעלה איש זקן מאוד שנכנס מאי-שם וישב לידו. האיש הלך כמי שנסתייד מוחו, מזיז כף רגל אחת אחר השנייה וגוררן על הרצפה. ובידו מקל לבן אשר עורר חשד שמא הוא עיוור, אך לא ניראה ממש כמקל עיוורים אלא כמקל הליכה לאיש זקן. הוא עלה, הסב פניו בזווית מוזרה כלפי המיקרופון, כאינו רואה אותו, והחל לדבר בצורה מנותקת לגמרי מהמקום, הזמן והנושא, איזו הרצאה על תבניות ומשקלים בשירה העברית מימי רומא ועד ספרד. נושא שאולי יבינוהו בחוג ללשון או לשירת ימי הביניים באוניברסיטה. דיבר ללא הפסק. כאילו תמצית כל חייו תלוייה בהופעה זו, ולא נועד הכנס אלא כדי לשמוע את דבריו הבלתי-מובנים. כאשר גמר לבסוף, ואורפז יחד עם דיילת נאה עזרו לו לרדת, הבנתי שהאיש עיוור. ולא רק זאת – מתברר שהוא דודו של אורפז ושמו אשר גולדברג, ממושב כלשהו, אשר התעוור לאחר שאשתו מיררה את חייו כל השנים, וכשהתעוור החל נזכר לפתע בכל השפה העברית לדורותיה וכותב מחקרים מתוך זיכרונו. מגד גילה אותו וגם הביא אותו לדוגמה בנאומו בערב הקודם – הנאום על השפה העברית! אכן, זה מתאים לחוש ההומור המוזר של מגד. הביא אותו בבוקר ולפתע אורפז מגלה – הדוד אשר! מיד הניח אותו בידי אורפז והסתלק באמתלה שעליו להגיע לטלוויזיה. ולא רק זאת אלא שאשר זה הוא אחד משלושת גיבורי הרומאן החדש של אורפז!

יצאתי מן האולם. ועד מהרה הסתיים הדיון. ארזתי חפציי ויחד עם אורפז והדוד אשר יצאתי לתחנת האוטובוס [הסמוכה בתלפיות]. הדוד אשר, שנשמע סנילי לגמרי, המשיך באוטובוס לבד, לבית אחת מבנותיו, ואנחנו ירדנו במרכז העיר, אכלנו במסעדה הקואופראטיבית "שובע" ארוחת צהריים. אורפז – מנה גזר, מרק וכוס מים (קוקה קולה שעלתה שתי לירות – היתה יקרה עבורו) ואני מרק, פילה עם גזר ואורז, קולה – ארבע-עשרה לירות. ושעה שאכלנו התברר לי כי לא שילם מאומה במלון. לא עבור החדר (טען שהזמינו אותו מטעם פא"ן. והאמת – הזמינו אותו להשתתף בדיון, אך לא תיארו לעצמם כי לא ישלם, ככל משתתף אחר, עבור המלון). וכשנדרש לשלם חמישים לירות עבור תיק החומר והתווית של משתתף – אמר שאין לו כסף עימו, ואם אין רוצים שישתתף – הוא מוכן לחזור ולא להשתתף בדיון. מאחר וכבר הדפיסו בסטנסיל את דבריו ידע שאינו מסתכן הרבה. ואכן שמאי גולן, שריכז את הכנס, הורה לרשום אותו ולאכסנו על חשבון פא"ן. וכך לא שילם פרוטה, ולא התבייש להציג עצמו כמיקרה סוציאלי, למרות שהוא מרוויח משכורת חודשית לא רעה. ואילו אני, שהכנסותיי ירדו פלאים בחודשים האחרונים – אין הרצאות בקיבוצים, ושכ"ס לא עלה לעומת כל ההתייקרויות האחרונות – אני משחק את ה"עשיר" ובא בז'קט חדש שעלה 660 לירות ומשלם עבור כל דבר כגביר. ולבסוף לא החלפתי מילה עם איזשהו סופר זר בעל ערך בכנס. בכלל לא דיברתי עם מישהו מאורחי הקונגרס [שבאו מחו"ל]. גם לא השמעתי את קולי. בקיצור – לבד מהחוויות המשעשעות שסיפרתי בעל-פה וכאן – לא "הרווחתי" מאומה.

עלינו על האוטובוס וחזרנו לתל-אביב. להצדקתו אמר אורפז שהוציא יותר ממאתיים לירות על תרגום דבריו לאנגלית, אף כי הבטיחו להחזירן לו. ובנוסף לכך עוד קיבל את הטלפון של הדיילת הנחמדה, אירן שמה, אשר שנינו שמנו עין עליה בכנס. היא היתה מוכנה כבר לנסוע איתו בערב לתל-אביב.

אהוד בן עזר

אהוד בן עזר

50 שירי מתבגרים

רכגולד ושות' חברה בע"מ-עירית שגיב, מוציאים לאור
תל אביב 1987
ציורים ועטיפה דני קרמן

11.

כֹּל חֹדֶשׁ אַתְּ נַעֲשֵׂית יוֹתֵר אִשָּׁה
קוֹפֶצֶת, רוֹקֶדֶת וְלֹא מַרְגִּישָׁה
אֶת חֲבֵרֵךְ הַפָּעוּט הָעוֹזֵר לָךְ צָמוּד
כִּכְלַבְלָב קְטַנְטַן הַקָּשׁוּר בָּךְ בְּחוּט –
בְּחִינָה בְּתַנַ"ךְ אוֹ שִׁעוּר הִתְעַמְּלוּת
מָה אִכְפַּת לָךְ – בִּזְכוּתִי הַכֹּל בָּא לְיָדֵךְ בְּקַלּוּת –
אִם תַּמְשִׁיכִי לִגְדּוֹל בְּחֹפֶשׁ כָּזֶה
תַּצְלִיחִי בַּחַיִּים רַק בִּגְלַל הֶחָזֶה –
אַתְּ אוֹכֶלֶת, צוֹמַחַת, בְּלִי עֵין הָרָע –
כִּי אֲנִי הָעוֹמֵד לָךְ בְּכָל עֵת צָרָה –
אֲנִי יְדִידֵךְ הַבִּלְתִּי-נִשְׁכָּח –
נְאוּם הַטַּמְפּוֹן שֶׁלָּךְ.

נעמן כהן

לא מספיק אזרחית כדי להיעלב

חנין מג'אדלה, כתבת "הארץ" הערבייה-מוסלמית הגזענית, אך הישרה (הבעיה היא 48' ולא 67') מלינה על היהודים הרשעים.
"הגעתי לנמל התעופה שארל דה גול לטיסת החזרה שלי ארצה נינוחה ולחוצה בו־בזמן. מצד אחד כבר השלמתי עם הבידוק הביטחוני. זו המציאות הישראלית, והתרגלתי אליה. מצד שני, מלחיץ אותי ש"יעלו עליי." מה אם הם בדקו מראש את שמות הנוסעים החשודים כמוני, והם מתכוונים לעצור אותי בהוראת השר לביטחון הלאומי של היהודים?
ישראל היא מקום משוגע: מצד אחד יבדקו אותי כאילו הייתי אחרונת הטרוריסטיות, מצד שני לא אכפת להם אם אשב בביזנס בחברת התעופה הלאומית שלהם. ישבתי בביזנס ועוד קיבלתי ארוחה. הדייל, שנראה לי כמו נאור נרקיס, הביא לי מגבונים חמים. כמעט שכחתי שאנחנו נוסעים לישראל. חשבתי ביני לבין עצמי: אם הוא היה יודע מי אני, אולי היה מסרב לתת לי שירות. אולי היו מסרבים להושיב אותי בביזנס.
היום הכעס הזה כבר לא קיים, מפני שתחושת האזרחות שלי השתנתה. אני לא מרגישה אזרחית בעלת זכויות אלא נתינה של המדינה הזאת; אזרחית על תנאי.
(חנין מג'אדלה, "לא מספיק אזרחית כדי להיעלב", "אל-ארצ'", 2.6.26)
https://www.haaretz.co.il/opinions/2026-06-02/ty-article/.premium/0000019e-8346-da57-a1df-9bcf57710000
רוב קוראי "הארץ" ודאי זוכרים את הימים של הטיסות הנינוחות לפני תחילת הטרור הערבי-מוסלמי של חטיפת ופיצוץ מטוסים. מעניין שעל המצאה ערבית-מוסלמית מקורית זו חנין מג'אדלה אינה מלינה. הרי הבידוק מיועד גם בשבילה כי הטרור הערבי-מוסלמי אינו מבדיל בינה לבין "היהודים הרשעים".

"נושאת המטוסים תהיה סמל מועיל": האיום החריג של מנהיג השמאל הקיצוני בצרפת על ישראל
מנהיג השמאל הקיצוני בצרפת המועמד לנשיאות ז'אן לוק מלנשון (ממפלגת "צרפת הלא כנועה" – הכנועה לערבים) תקף את ישראל על רקע הלחימה בלבנון וכינה את ישראל "בריון בעל אופי רצחני." הוא איים על ישראל בפוסט ברשת X ודרש מהנשיא עמנואל מקרון להציב נושאת מטוסים צרפתית בים התיכון.
"ישראל," אמר, "פולשת ומספחת את כל דרום לבנון. נתניהו נטע את דגלו על מצודת הבופור. אנו קשורים ללבנון באלף שנות היסטוריה משותפת. אנו חייבים לה הצלה, חיבה וסולידריות מול בריונים בעלי אופי רצחני," כתב מלנשון, והדגיש: "נושאת המטוסים תהיה סמל מועיל יותר בים התיכון מאשר במצר הורמוז, כדי להזכיר לנתניהו שהתערבותו בבחירות שלנו ופלישותיו לשטחי ידידותיה של צרפת נתפסות בצרפת כאיומים."
לפני כחודש הוא קרא לחזית אחידה נגד ישראל עם ספרד, מהמדינות העוינות ביותר לישראל באירופה.
בפוסט נוסף, קרא מלנשון להקמת חזית בין-לאומית "שתדחה את הפלישה ותדרוש את נסיגתו המיידית של צבאו של נתניהו." הוא הוסיף שיש "לשים קץ למערכת הסטנדרטים הכפולים" ממנה נהנית ישראל.
הביקורת על הפעילות הישראלית בלבנון הגיעה גם מהשלטון הצרפתי. הנשיא מקרון קרא פומבית להפסקת אש, וכתב ש"דבר אינו מצדיק את ההסלמה המשמעותית המתרחשת כעת בדרום לבנון," והודיע שפריז תסייע לרשויות הלבנוניות לסייע לריבונות שלהן.
שר החוץ הצרפתי ז׳אן-נואל בארו הודיע שקרא ל"ישיבת חירום" של מועצת הביטחון של האו"ם בעקבות הפעולה הצבאית המתמשכת של ישראל בלבנון. בריאיון לערוץ הצרפתי BFMTV, בארו הצהיר כי "שום דבר אינו יכול להצדיק את המשך הפעולות הצבאיות של ישראל בלבנון ואת ההעמקה ההולכת וגוברת של הכיבוש של שטחים לבנוניים." הוא הוסיף שמדובר ב"טעות גדולה מצד ישראל."
https://www.mako.co.il/news-world/2026_q2/Article-4e43ff521e28e91026.htm?utm_source=AndroidNews12&utm_medium=Share
אז די לצביעות הצרפתית אם מקרון מתכוון באמת למה שהכריז: "פריז תסייע לרשויות הלבנוניות לסייע לריבונות שלהן," שאכן יסייע להן, וישלח נושאת מטוסים וחיילים צרפתים שיעזרו לממשלת לבנון, ויפרקו את חיזבאללה מנשקו. נראה אותם עושים זאת.
ואם לא שישתקו.

חבשתי בירושלים כובע "פאק בן גביר".
השוטרים ניסו לגרש אותי מהעיר העתיקה
דפנה ברנקל המתנאה כ"מורה, אם ופעילה סביבתית ופוליטית" מתנאה ומתפארת במעשיה:
"לפני שבוע שוטרים הוציאו אותי ואת בן זוגי בכוח מהעיר העתיקה בירושלים, מפני שלא אהבו את הכובע שלי שכתוב עליו 'פאק בן גביר'.
"זה משאיר לנו, האזרחים, את החובה להזכיר, כי שום דבר בפועלו של בן גביר אינו אמור להיות לגיטימי בחברה דמוקרטית. 'פאק בן גביר' עושה בדיוק את זה."
(דפנה ברנקל, "חבשתי בירושלים כובע 'פאק בן גביר'. השוטרים ניסו לגרש אותי מהעיר העתיקה", "אל-ארצ'", 1.6.26).
https://www.haaretz.co.il/opinions/2026-06-01/ty-article-opinion/.premium/0000019e-7e8d-d4d4-a59e-7fbf31c00000
אכן סילוקה מהעיר העתיקה ע"י המשטרה אווילי, ואכן איתמר חאנן-בן-גביר ראוי לגינוי. אבל אם "המורה" גברת ברנקל, חושבת שבכובע הילדותי שלה עם הכתובת "פאק בן גביר" היא מוקיעה אותו? ברצינות? זו הרי התנהגות אינפנטילית של נער בגיל ההתבגרות. חסר היה רק שהיא תוסיף: "פאק בן גביר בתחת..." בכובע האינפנטילי הזה היא לא תורמת דבר למאבק האידיאולוגי הרציני נגד עולם הערכים שלו, אלא רק להיפך.

נעמה לזימי עובדת עם רע"מ לטובת עם ישראל
בתגובה לדברי מנהיגהּ – יאיר גולדנר-גולן "אני לא פוסל את החרדים. אם עכשיו האפשרות להקים ממשלה תהיה מותנית שמפלגה חרדית תצטרף. אני אצביע בעד" (דקה 018) נעמה לזימי קובעת: "אני מעדיפה לשבת עם רע"מ כי ישבנו איתם וראינו איך עובדים לטובת עם ישראל.(דקה 4).
(ראיון עם נעמה לזימי)
https://x.com/yossiav/status/2060989424133877856
גברת לזימי עבדה כזכור עם רע"ם ל"טובת עם ישראל" כאשר ביטלה שתילת עצים מטעם קק"ל בט"ו בשבט בגלל האולטימטום שנתנו כשהחרימו את ישיבת הכנסת.
https://www.mako.co.il/news-politics/2022_q1/Article-09cd6dd77f34e71026.htm
מה היתה החברה לזימי עושה עם רע"ם ל"טובת ישראל" אם היה צורך לבלום את החמאס, הג'יהאד, הפת"ח, השהידים של אל-אקצא, וחיזבאללה?

לא לחינם הלך השקרן אצל הנוכל
חייל המילואים הצעיר והסימפטי, הרכש החדש של נפתלי בנט, יונתן שליו, התחיל את הקריירה הפוליטית שלו ברגל שמאל כאשר התנאה ברבים על כך כי שיקר לאברהם משה דיכטר, ואמר לו שהוא בראש הארגון הגדול ביותר של מילומאימניקים, 25 אלף אנשים רשומים, וכדי להוכיח זאת הוא הראה לו את קבוצת הוטסאפ של הזיכרונאים שזה 30 אלף אנשים (שקר נוסף. בכל זיכרון יעקב יש רק 24 אלף תושבים).
https://x.com/Israeli1News/status/2060961667635175919
חבל שבשקרים קטנים אלו מתחיל פוליטיקאי צעיר את פעילותו הפוליטית. אכן לא לחינם הלך השקרן אצל הנוכל מפני שהוא בן מינו. לזכותו של יונתן שליו ניתן לומר שהשקר שלו אינו "שקר ליבתי..."

יעל סטופינסקי-תמיר בשליחות ברל כצנלסון
ברל יעקב כצנלסון הכהן מימן מהקרן שלו מסעות לחו"ל של ראשת בית ברל יעל סטופינסקי-תמיר. הפעם היא נסעה לגרמניה. הנימוק כמובן חינוכי. "להיאבק בגזענות ובאנטישמיות. באמצעות הכשרת מחנכים בחינוך הפורמלי והבלתי־פורמלי, הגנה על הדמוקרטיה, עיסוק בגזענות ובהוראת נושאים שנויים במחלוקת, וגם באמצעות הקמת כוח מגן המעניק תמיכה למורים ולמנהלים המותקפים כשהם מעזים לגעת בנושאים רגישים.
"השביל בעיירה הקטנה ליד שטוטגרט התפתל בין עצי תפוח מלבלבים," מתפייטת סטופינסקי-תמיר, וממשיכה "אט־אט התעבה סביבנו יער קסום, והאוויר התמלא בציוץ ציפורים. ובכל זאת, "קשה לי ליהנות מיופיים של היערות בגרמניה, מאחורי כל עץ אני רואה יהודים מפוחדים מנסים להסתתר ומוצאים להורג."
לסטופינסקי-תמיר יש גם תובנה מהביקור בדויטשלנד: "גרמניה ניסתה לבנות חברה בלי לאומיות ובלי גאווה. הימין הקיצוני ממלא את החלל. השיח הליברלי בגרמניה השתיק את הרוב ועודד את המיעוטים. עכשיו הרוב מתמרד, ותנועות הימין הן היחידות שמציעות לו מענה."
"התפיסה של גרמניה כאומה שהאזרחות שלה מבוססת על קשר דם שבה ועולה. לאומיות אתנית מקשה מאוד על המעבר ללאומיות ליברלית. גם לנו, שהלאומיות שלנו מבוססת במידה רבה על קשר דם, כדאי לחשוב על כך."
(יולי תמיר, :גרמניה ניסתה לבנות חברה בלי לאומיות ובלי גאווה. הימין הקיצוני ממלא את החלל", "אל-ארצ'" 28.5.26).
https://www.haaretz.co.il/magazine/the-edge/2026-05-28/ty-article/.highlight/0000019e-6d99-da5d-a7fe-7fbd28320000
הבנתם את ההקשר שעושה יעל סטופינסקי-תמיר בהשוואה בין ישראל לגרמניה הנאצית?
העצוב והאירוני הוא שהיא עושה זאת על חשבונו של ברל כצנלסון שכתב את המאמר המפורסם "היש עם בעמים". הוא ודאי מתהפך בקברו כשהוא רואה מי מטיילת על חשבונו ומעודדת אנטישמיות.

מפגש עם סופרים ערבים 6.10.74
אהוד בן עזר מתאר לנו מפגש עם סופרים ערבים שנה אחרי מלחמת יום הכיפורים:
"היו שעות שהמפגש ניראה קצת יותר מדי יהודי, כדיאלוג עם עצמנו, וכתשבחות הדדיות של סופרי דור הפלמ"ח: גורי, מגד, ברטוב, ע. הלל, עוזר רבין. ועוד היו – דן צלקה, אורפז ובולי ושולמית הר אבן. מצד הערבים, הדמויות הבולטות היו אנטון שמאס, חנא אבו חנא ומוחמד ותאד. גם סיהאם דאוד, שהואילה להופיע בסוף הערב לשעה קלה – עוררה ויכוח ועניין רב בשיריה. וכן עשה רושם עמוק המשורר מישל חדאד מנצרת." ("חדשות בן עזר", 2165).
מענין ההרכב של משתתפי הכנס. כל אנשי הספרות היהודים (חוץ מאברהם גבריאל יהושע המשואכנז) היו אשכנזים, רובם ילידי הארץ. כל המשתתפים הערבים חוץ ממוחמד ותאד (אז חבר מפ"ם ועורך "על המשמר" בערבית), היו ערבים-נוצרים.
הנושא היחידי שלא עלה בשיחה כי לא היה קיים אז כלל בתודעה היהודית (ואולי מזל שלא היה) היה הפשיזם האיסלמו-נאצי-ג'יהאדיסטי, כלומר הגזענות המוסלמית שהיא היא ליבו של הקונפליקט. בתודעה היהודית היו המושגים "פשיזם" "נאציזם" "קומוניזם" "לאומנות" מושגים שהיו מובנים לאשכנזים. אין אחד שלא ידע שהמופתי הירושלמי מוחמד אמין אל-חוסייני היה חברו הטוב של היטלר ושירת כגנרל בואפן ס.ס. אבל אף אחד לא שם לב לעובדה שהצבא שעליו פיקד במלחמת השחרור להשמדת היישוב היהודי נקרא "צבא הג'יהאד הקדוש".
https://he.wikipedia.org/wiki/צבא_הג'יהאד_הקדוש
הם כולם, לא הכירו את המושג "ג'יהאד" ואת משמעותו. ממילא כל השיחה לא יכולה היתה להגיע להבנת מהות הקונפליקט. בתודעה של אף סופר יהודי לא היתה התובנה הערבית-מוסלמית שלפי מוחמד יש לרצוח את כל היהודים כתנאי לגאולה.

ישראל פריי: "קדושת המדים והשכול
היא התקרה שבזכותה הימין מנצח"
ישראל פריי (או מוטב לקרא לו פרי פלסטין), הוא חסיד גור בן 39, בנם של אשת חינוך ואברך כולל, שהתבגר במובלעת של חסידות גור בצפון תל אביב. סבא-רבא שלו, יהודה מאיר אברמוביץ, כיהן כסגן ראש העיר תל אביב וכחבר כנסת מטעם אגודת ישראל. פריי למד בישיבות חסידיות והמשיך ללימודי פרסום בשלוחה החרדית של "הבצפר". הוא עבד כעיתונאי בכלי תקשורת דתיים וחרדיים, בהם העיתון "בקהילה", רדיו קול חי ורשת המקומונים "קו עיתונות חרדית". ב-2020 הצטרף לערוץ דמוקרTV.
בספטמבר 2022 נעצר ביפו מוחמד מינאוי, צעיר פלסטיני שהגיע משכם מתוך כוונה להרוג חיילים אבל בחר לא לפגוע באזרחים ונלכד מבלי שביצע פיגוע. "תראו מה זה גיבור," כתב פריי בפוסט. "למרות שכל הישראלים סביבו לוקחים איכשהו חלק בדיכוי, ריסוק והרג בני עמו, הוא בכל זאת חיפש מטרות לגיטימיות ונמנע מפגיעה בחפים מפשע. בעולם מתוקן הוא היה מקבל מדליה."
הפוסט הזה הביא לפיטוריו מדמוקרTV.
ביולי 2025 נעצר פריי ונחקר בחשד להסתה לטרור בעקבות פוסט שפירסם ב-X שבו בירך על מותם של חמישה חיילי צה"ל כתוצאה מפיצוץ זירת מטענים בצפון הרצועה: "העולם טוב יותר הבוקר ללא חמישה צעירים שהשתתפו באחד הפשעים האכזריים נגד האנושות," כתב.
"למרבה הצער, עבור הילד בעזה שעכשיו מנותח ללא חומרי הרדמה; הילדה הגוועת מרעב והמשפחה שמכווצת באוהל תחת הפצצות, זה לא מספיק. זוהי קריאה לכל אימא ישראלית: אל תהיי הבאה לקבל את הבן בארון כפושע מלחמה.סרבו."
ספק אם יש מישהו בישראל שסבל ביטול כל כך הרסני וגורף בגלל עמדתו הפוליטית. בשנתיים האחרונות פריי נאלץ להתקלף כמעט מכל הנכסים החומריים שהיו לו. לא רק שנותר בלי עבודה ובלי מקום מגורים (את הדירה בבני ברק השאיר לאשתו לשעבר אחרי שהתגרשו), היו ימים שהעביר ללא אוכל.
עתה, עם צאת הממואר שלו, "אויב העם" פריי מספר על המעצר והרעב, מסביר מדוע הוא מבקר חיילים שנהרגו, ומתנה על מר גורלו. הוא מתאר רגע אחד בסופרמרקט ביפו, שבו התקרב לקופה עם "מנה חמה" וקופסת שימורי שעועית, רק כדי לגלות שסכום המטבעות בכיסו לא מספיק. "לא עמדתי בחרפה, השארתי את המוצרים על המסוע, הלכתי ובכיתי," הוא כותב.
"היתה לי קריירה כעיתונאי, ופתאום אתה מבין שהכרטיס אשראי לא עובר. חלק מהכאב זה הזעם – איך יכול להיות שזה קורה לי, שאין לי כלום. אני לא רעב על בסיס יומי, אבל בתקופה הזאת היו ימים כאלה."
ערד הלבר-ניר אמר באירוע השקת ספרו של ישראל פריי. "העבודה העיתונאית שלו תצמח על אפם ועל חמתם."
(רונן טל, "ישראל פריי: 'קדושת המדים והשכול היא התקרה שבזכותה הימין מנצח'," "אל-ארצ'", 27.5.26).
https://www.haaretz.co.il/gallery/galleryfriday/2026-05-27/ty-article-magazine/.highlight/0000019e-5f20-d66e-a99f-7fb009a40000
הדבר היחידי שלא ברור הוא איך אקטיביסט פרו-איסלמי, חלאה מוסרית כזו כישראל פריי (שפעולתו מנוגדת לשמו), השמח על מות חיילים בדומה למסכן רוגל אלפר, מקבל מעיתון הארץ" רק ראיון אוהד, ויחצנות להוצאת הממואר שלו?
מדוע שוקן, נבזלין, ובומשטיין-בן, אינם דואגים לו למשרה מלאה ככתב בעיתונם, ומשאירים אותו למות ברעב? הרי עיתון "הארץ" מתנאה תמיד כעיתון מוסרי...
נעמן כהן

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי,

תגובות, הערות, הארות, והודעות

ג'וחא: אני משתתף בצערו של סמיד ג'הג'ה שהרג באקדח את בתו ליאלי במקום לרצוח באקדח הזה את אחיו. אתה לא אשם. אשמה הממשלה בראשות בנימין נתניהו. רק ניפטר ממנו ולא תהיינה

עוד רציחות במגזר הערבי!

*

ג'וחא: אתם לא מכירים את טראמפ. חכו כמוהו עד סוף הקיץ ותראו כיצד איראן מתפוררת בלי מים וחשמל!

 * אהוד היקר, תודה שפירסמת את "אבו כביר", אודה לך אם תסכים לפרסם את הסיפור "אישי" – אני מתנצל שהוא קצת יותר ארוך מקודמיו. 

גם אני אוהב ומעריך את עדינה בר-אל. היא כותבת על קניית אדמות מאפנדים ערבים. לעיתים נאלצו גואלי האדמות שלנו לקנות את האדמות שלוש פעמים – מהאפנדים, מהחוכרים ומגזלני האדמות. גירוש ערבים מאדמתם קרה רק כאשר הערבים לא קיבלו את מסקנות לייק סקסס, והתנפלו על היישוב הקטן שהיה בארץ.

לגבי יובל נוח הררי, אתה מחמיא לו בכנותך אותו "שרלטן" – הוא  רשע גדול, סייען לאנטישמים. אילו חי אצל חמאס, שהוא מעריץ, היו זורקים אותו מהגגות בשל נטייתו המינית.

ניסיתי כמה פעמים לקרוא את דבריו של גבריאל מוקד על עגנון, ולא הצלחתי. מסתבר שהוא גם נכשל נורא כיו"ר אגודת הסופרים.

 שלך –

משה גרנות

* אהוד, רציתי להביא לידיעתך כי הקריאה בעיתונך הדו-שבועי היא פשוט "עונג צרוף!!!"

יוסף אתר

גימלאי מאושר

אהוד: תודה. המכתב העיתי הוא לא דו-שבועי אלא מופיע פעמיים בשבוע, כל יום שני וחמישי. זה כבר 21 שנים.

* *

אלי ארגון

ארכיון הגיליונות המלא של "חדשות בן עזר"

מחפשים מאמר ישן? רוצים לקרוא גיליונות קודמים?

אתר האינטרנט החדש "חדשות בן עזר במרשתת" מאפשר לכם גישה נוחה, מהירה ומותאמת לנייד לכל הגיליונות שפורסמו מאז פברואר 2005 ועד היום.

1. ללא רישום: קריאה חופשית של כל הגיליונות ודפדוף בתוכן העניינים של המאמרים. העתקת קישור לכל מאמר ושיתופו לקוראים נוספים.

2. עם רישום (חינם): אפשרויות חיפוש מתקדמות לפי שם כותב/מחבר.

היכנסו עכשיו, קראו ושתפו עם חברים: https://hbe.mifgash.com

נשמח לקבל את תגובותיכם והצעותיכם.

שועלה

מבחר חדש משירתה של אסתר ראב (פתח-תקוה 1894 – טבעון 1981), שכונתה "המשוררת הארצישראלית הראשונה", וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.

בעריכת הלית ישורון

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020

הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה (kibutz-poalim.co.il)

ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978

או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il

המחיר 59 שקלים לפני משלוח

אהוד: זה הספר היחיד משירי אסתר ראב הזמין כיום לרכישה.

הכרך "אסתר ראב / כל השירים" אזל מזה שנים רבות.

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.
מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.



©
כל הזכויות שמורות
"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2182 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה עשרים למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית
המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

פרופ' יוסי גלרון ב-Ohio State University

פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:
http://benezer.notlong.com
http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm
מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגל") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את אלפי הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.
אל"מ (מיל') ד"ר משה בן דוד (בנדה): "...יוצאים מכלל זה 'חדשות בן עזר' והסופר הנידח, שהינם 'עופות די מוזרים' בביצה האינטלקטואלית המקומית, בהיותם חפים מכל שמץ של התקרנפות, תקינות פוליטית, אג'נדות מגדריות, אמוניות, חברתיות ופוליטיות – והתעקשותם לשחות נגד הזרם." ["חדשות בן עזר", 14.6.2021].

  "שנה טובה אהוד, לך ולכל היקרים לך! מוריד בפניך את הכובע, על הכישרון, הנחישות וההתמדה כמו גם על עוז הרוח והיושר האינטלקטואלי. מי ייתן ותזכה לעוד הרבה שנים טובות ופוריות." ["חדשות בן עזר", 18.9.2023].  

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח
רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי
*
מסעות
כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!
עד כה נשלחו קבצים ל-70 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!
05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה
94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי.
*
היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל
אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!
וכן "מנחום גוטמן לאליאס ניומן" ו"נחום גוטמן, מאמר", ס"ה 53 עמ'
עד כה נשלחו קבצים ל-2,082 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,089 מנמעני המכתב העיתי.
*
את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".
עד כה נשלחו קבצים ל-2,692 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,
צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,
וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16.
עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!
עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,453 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.
אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!
עד כה נשלחו קבצים ל-106 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,636 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"
[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-107 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-77 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!
עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!
עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-42 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!
עד כה נשלחו קבצים ל-41 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-50 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"
עד כה נשלחו קבצים ל-39 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת "מחווה לאברהם שפירא", הערב נערך בבית אברהם שפירא ברחוב הרצל בפתח-תקווה בתאריך 18.12.2005 בהשתתפות ראובן ריבלין, מאיר פעיל, מרדכי נאור, חנוך ברטוב ואהוד בן עזר
עד כה נשלחו קבצים ל-1680 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים
עד כה נשלחו קבצים ל-16מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!
עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-64 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-35 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "הפרי האסור", שני שערי סיפורים!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!
ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"
סִפּוּרִים לִילָדִים
עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד" עם מאמרי ארנה גולן ומשה גרנות.
עד כה נשלחו קבצים ל-32 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!
עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הקובץ (171 עמ') "ידידי יצחק אורפז"!
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הקובץ "אורי שולביץ איננו"!
אורי שולביץ, יהודה אטלס, דני קרמן, אהוד בן עזר, ואחרים.
עד כה נשלחו קבצים ל-2182 מנמעני המכתב העיתי.
*
קישור לבלוג של דני קרמן המוקדש לאורי שולביץ:
https://dannykerman.com/2025/02/21/shulevitz
*
את צרופת הקובץ "יהושע קנז – דברי חברים"!
רות אלמוג, אהוד בן עזר. עזי שטרן. יפה ברלוביץ.
עד כה נשלחו קבצים ל-2182 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת "100 שנים לרצח ברנר" מתוך "חדשות בן עזר", גיליון מס' 1641 ביום 2.5.2021, במלאת 100 שנה לרציחתם בידי ערבים של הסופרים יוסף חיים ברנר, צבי שץ ויוסף לואידור ביום 2.5.1921.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת
יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).
מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-59 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
הרצאת עמנואל בן עזר, נכדו של יהודה ראב, על תולדות פתח-תקווה.
https://www.youtube.com/watch?v=h81I6XrtAag
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,647 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.
*
את צרופת החוברת "פפיטה האזרחי 1963"
עד כה נשלחו קבצים ל-2,295 מנמעני המכתב העיתי.
*
את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.
*
את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת ארנה גולן: הוויתור. אימי, זיכרונה לברכה, היתה צדקת גמורה. הדרמה השקטה בחייה של חלוצה וחברת קיבוץ.
עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-11מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-26מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,375 מנמעני המכתב העיתי
ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-10 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת דאוד אבו-יוסף.
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד לרומאן של עדי בן-עזר "אפרודיטה 25"!
Adi עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
שונות
את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").
עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
הבלוג של דני קרמן
https://dannykerman.com/2021/10/28/ehud_ben_ezer
דברים שעשיתי עם אודי – שירים למתבגרים
כולל חלק ניכר מהעטיפות ומהאיורים שעשה דני קרמן לספרי אהוד בן עזר
כדי להיכנס לבלוג יש ללחוץ אֶנטר ועכבר שמאלי
ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר.

עד כה נשלחו קבצים חינם ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ PDFחינם

עד כה נשלחו קבצים ל-2,253 נמעני המכתב העיתי

ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!

📑 בגיליון:

  • מוטי ברגר: לא כך מגייסים חרדים!
  • מוטי הרכבי: איך מהנדסים סקר?
  • רוֹן גֵּרָא: לֹא כָּבְתָה
  • רוֹן גֵּרָא: אֵשׁ כְּמוּסָה
  • אורי הייטנר: צרור הערות 3.6.26
  • משה גרנות: אישי
  • אהוד בן עזר: יצחק אורפז ביומנים שלי
  • אהוד בן עזר: 50 שירי מתבגרים
  • נעמן כהן: לא מספיק אזרחית כדי להיעלב
  • ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי,: תגובות, הערות, הארות, והודעות
  • שאר הגליון
🏠 📑 A− A A+