השנאה היוקדת לישראל באו"ם, גלי האנטישמיות ברחבי אירופה, העלילות ב"ניו יורק טיימס" ודומיו בתקשורת העולמית – לא נובעים יש מאין. תעמולת הזוועה של הערבים, השקרים שמפיצים אירגוני הטרור הרצחניים, עושים את שלהם. העובדה שהאסלאם הקיצוני נותן יותר ויותר את הטון במדינות המערב, שלוחותיו חולשות על חוצות הערים כמו פאריז, לונדון, רומא, אמסטרדם ועוד, היא הסבר נכון להתלהמות במדינות ה"נאורות" נגד המדינה היהודית. הכה ביהודים והצל את שלטונך – כך מקרון הצרפתי (הנשיא המוכה בעצמו בידי אשתו), כך סטארמר האנגלי (שכיסאו מתנדנד תחתיו), כך סנצ'ס הספרדי (מוביל החרם האירופי על ישראל), וכן הלאה. האם זהו מלוא ההסבר לכזבים המוטחים בישראל, להתלהמות נגדה ולחרמות שמוטלים עליה?

האם השנאה היוקדת הזאת נובעת אך ורק משינויים דמוגרפיים מרחיקי לכת המתחוללים בבירות אירופה ובקמפוסים באמריקה? התשובה היא שלילית. המקורות העיקריים שמלבים את הביקורת החריפה, שמציתים אש השנאה, שיוזמים את החרמות, את ההחלטות האנטי ישראליות של האיחוד האירופי, את ההשוואות הנלוזות באו"ם בין החמאס הרצחני וישראל המתגוננת ומהווה קו הגנה ראשון למערב כולו – באים דווקא מתוך ישראל פנימה.

עיתון "הארץ" שמשרת מדי יום את ה"קייז" הפלסטיני. אישים שירדו לגמרי מהפסים כמו אהוד אולמרט או אהוד ברק– קוראים ל"הפיכה צבאית" כמו הסופר המתוסכל אייל מגד – אלה הם בין ספקי התחמושת נגד המדינה, שנמצאת כבר שלוש שנים במאבק צבאי על עצם קיומה.

אל אלה מצטרף שוב ושוב מי שנחשב משום-מה בעולם לאינטלקטואל מבריק ואוהבים לתת לו במה (הרי הוא מגדולי מבקרי ישראל וממשלתה), פרופ' נוח יובל הררי. בשבוע שעבר הוא "העניק" ראיון גדול בעיתון "ניו-יורק טיימס", שפירסם כמה ימים קודם לכן עלילת דם נוראית על שירות בתי הסוהר בישראל. במה זכה לפתע הררי לראיון בעיתון הלז?

למקרא דבריו התשובה ברורה. בהיותו כה פופולרי בחו"ל, חביבו של הנשיא לשעבר אובאמה, סיפק ההיסטוריון שלנו את הסחורה המבוקשת בביטאון של "התפוח הגדול" והרקוב, שנשלט בידי איסלאמיסט טהור: "הפלסטינים סובלים (אבוי) והרבה ישראלים מתקשים להכיר בכך... אתה מראה להם תמונות של ילד רעב בעזה, והם יגידו: זה פייק ניוז. או שהם מיד יסיטו את הדיון למשהו אחר, כמו: זה בגלל חמאס." למי מקוראיו זה לא ברור שחמאס לא אשם בכלום?

העובדה שישראל הותקפה, שיותר מ-1,200 מאזרחיה נטבחו בידי חיות האדם מעזה, ושחמאס הרודני המיט את האסון הגדול על אוכלוסי הרצועה, ככל הנראה אינה נזכרת בראיון. כמי שמנותק לגמרי מההוויה האזורית שלנו, מהמרחב האסלאמי הסובב את ישראל הקטנה, הדבק בריש גלי במחוייבותו להשמדת ישראל, יהיה המחיר אשר יהיה – הפרופסור שלנו מטיף מוסר לצד המותקף דווקא, לבני עמו:

"אם מסתכלים על הדרך שבה ישראל מתייחסת לפלסטינים, לא בעזה אלא בגדה המערבית, אין לכך הצדקה ביטחונית. הם לא תקפו את ישראל ב-7 באוקטובר. ובפעולותיה של ישראל, הסיכוי שיהיה הסכם שלום עם הפלסטינים פוחת." כאילו 7 באוקטובר עם כל חומרתו הוא האירוע הלא-מוצדק היחיד. לא מעשי רצח של ישראלים ביו"ש, לא התבססות חמאס גם שם, לא המתח הגובר בהשראתו לאורך יישובי קו בתפר שלנו, לקראת אפשרות, שאירגוני הטרור ינסו לחולל "7 באוקטובר" בכפר-סבא ובבת-חפר.

הררי שבח מרעיף הררי על חמאס: "ב-7 באוקטובר חמאס הצליח להשיג ניצחון צבאי מדהים על צה"ל, ולהשפיל את ישראל ואת צה"ל," אבל, הוא מסייג, "היה יכול להשיג ניצחון פוליטי וגיאו-פוליטי גדול בהרבה אילו עשה רק דבר אחד אחרת, לחוס על האזרחים." אכן, עצה בחינם לאירגוני הטרור במבצעיהם הרצחניים לעתיד לבוא. הוא כמובן אינו חוסך שבטו משנוא נפשו: "אף איש בתולדות ישראל לא פילג את האומה בתוך עצמה יותר מנתניהו," ולבסוף מזהיר, כי הגישה הכוחנית של ישראל עלולה להוביל להרס 2,000 שנות היסטוריה יהודית. "דווקא החיים כמיעוט בגולה תחת שלטון דתות אחרות אילצו את היהודים לפתח תפיסת עולם פתוחה וסובלנית יותר. אבל עכשיו המסורת היהודית הסובלנית הזאת של 2,000 שנה מוכחשת ונהרסת לחלוטין."

אז אחרי דברים אלה ממוחו הקודח של היסטוריון פופוליסטי זה באקדמיה ובתקשורת המערבית, מה כי נלין על גוטיירש, על מקרון, או על ממדאני וה"ניו-יורק טיימס" שלו?

יוסי אחימאיר

אהוד: יובל נוח הררי הוא שרלטן, ולא סתם שרלטן אלא שרלטן מסוכן לישראל ולעם היהודי. הוא מלך של אידיוטים.

כשהייתי ילד קטן בשכונת אליהו בבית שאן, נהגתי להביט בהערצה ובכבוד גדול על כל מי שמשקפיים נחו על חוטמו, בעיניי ילד, ראיתי בניצב לפניי חמוש במשקפיו את האדם החכם, הנבון.

כמנהל חינוכי בפנימייה טיפולית התוודעתי לתופעה של נערות ונערים שהחלו להסתובב עם משקפיים, לא בשל בעיות בראייה, אלא בגלל שהמשקפיים מתחברות לתדמית של חכמה ותבונה.

בימים אלה, ממרום גילי, מתחוורת לי עובדה נוספת, כי לא כל המתהדר בתואר אקדמי, הוא בהחלט חכם נבון, לכל היותר בעל ידע ומומחיות בנושא בו קיבל את התואר החשוב והנכבד.

הדברים אמורים אל מול פרופסורים המתבטאים בנושאים שהבנתם אינה עולה על הבנת כל אדם, אחד מהם הוא פרופ' יובל נח הררי, חביב התקשורת העולמית, ששיחרר שוב את חרצובות לשונו כנגד מדינת ישראל והנהגתה.

כשהתפרסם הריאיון העונתי של הפרופ' כנגד ההנהגה הצבאית והמדינית של מדינת ישראל, בעיתון "הניו יורק טיימס" העיתון שביקורתו האנטי ישראלית נוגעת בשיפולי האנטישמיות, חשתי צמרמורות בגווי התחתון, בטוח הייתי כי הפרופ' מתראיין בעקבות עלילת הדם הנוראית של אחד מכותביו הבכירים של "העיתון החשוב בעולם," ומפריך את דברי הזוועה והאשמות הכזב כנגד חיילי צבא ההגנה לישראל.

מיהרתי לקרא את הריאיון, עצרתי נשימתי, לצידי חבילת מגבונים מוכנה למחות את אגלי זיעת ההתרגשות, הפרופ' החל כמובן בתשלום על "הזכות" להתראיין בביקורת ארסית נגד ראש הממשלה כינה אותו כ"אויב הגרוע ביותר של הלאומיות הישראלית," נשמתי עמוקות, אולי עכשיו אחרי האתנן ששילם יפריך את עלילת הדם על חיילי צה"ל המאמנים כלבים לאנוס פלשתינאים, הציפייה הייתה מוקדמת.

הפרופ' המשיך בשצף קצף בהטחת האשמות, ראש הממשלה הוא המפלג הגדול של האומה, הסדרתי נשימות, מזווית פי נמלטה קריאה, "נו ..."

הציפייה היתה מוגזמת, הפרופ' לא שמע, לא ידע, לא קרא על עלילת הדם שהתפרסמה ב"עיתון החשוב בעולם," הפרופ' המשיך בכתב האשמה שלו והפעם מוסריותו של הצבא ומוסריותם של אזרחי ישראל.

"הרבה ישראלים מתקשים פשוט להכיר בכך שהפלשתינאים סובלים," וכך, כשכותב שורות אלה על סף ייאוש, כשמבין כי נכזבה תקוותו, לשמוע מילת גינוי אחת, ציוץ קטן כנגד עלילת הדם על חיילי צבא ההגנה לישראל, ממשיך הפרופ' באני מאשים כנגד מדינת ישראל.

ואחרי שכמעט והרמתי ידיים כשהבנתי שאבדה התקווה, התפעמתי מהגיגיו של הפרופ' החומל והחס על "השכנים", מעזה, מיהודה ושומרון, ובהם אלו שטבחו, אנסו, שחטו, רצחו, שרפו, חטפו, משיא לטובחים עצות לפעם הבאה.

"סינוואר החזיק בידיו ניצחון מדהים, והוא איבד אותו רק בגלל האכזריות שלו. ב-7 באוקטובר חמאס הצליח להשיג ניצחון צבאי מדהים על צה"ל, ולהשפיל את ישראל ואת צה"ל."

האוויר כמעט אזל, הפרופ' הסביר לכתב המאושר באנגלית מצוחצחת, איך, לו היה החמאס תוקף כפי שתקף בטבח שבת שמחת תורה, במקום לטבוח אותם, היה מחזיק בהם, מזמין את התקשורת הבינלאומית ומראה את פניו ההומניים של החמאס, נותן להם תרופות, התגובה הישראלית בעזה לא היתה מתרחשת ולגבי חיילי צה"ל – "ללכוד חיילי צה"ל כשבויי מלחמה זה דבר שהוא לגיטימי."

היועץ החדש בהתנדבות לחמאס ההומני, הפרופ' האנטי ישראלי, גרם לכותב שורות אלה לקרוא את כל דברי ההבל ורעות הרוח שלו, עד לשורה האחרונה, ונותר המום.

הפרופ' לא מצא ולו משפט אחד, שורה אחת, מילה אחת, אות אחת כדי להפריך את עלילת הכזב שפרסם זוכה הפוליצר, ניקולס קריסטוף, על חיילי צה"ל, לא מצא מילה להוקיע ולהביע את זעזועו ושאט נפשו, מעלילת הדם על חיילי הצבא המוסרי בעולם, שהתפרסמו בעיתון בו התראיין.

נזכרתי בילד הקטן משכונת אליהו בבית שאן ובנערה מהפנימייה שהאמינו כי מרכיבי המשקפיים חכמים יותר, משקפיים מעולם לא היו מדד לתבונה כמו שתואר, יהיה רם ככל שיהיה, אינו מעיד על תבונה עדיפה.

[אהוד: יובל נוח הררי הוא שרלטן, ולא סתם שרלטן אלא שרלטן מסוכן לישראל ולעם היהודי וזאת אני טוען כבר שנים! הוא מלך של אידיוטים ואנטישמים].

ראיתי את תמונת החיילת, סמלת רותם ינאי הי"ד, אשר נפלה על משמרתה מרחפן של מחבלי החיזבאללה, וחשתי כל כך קרוב אליה, כל כך מכיר אותה, כל כך כואב את אובדן החיוך הגדול, הכובש, המחבר.

ראיתי את רותם ושבתי במנהרת הזיכרון, לשנת 1982, לטירונות בגדוד בחטיבת גבעתי המתחדשת, מחזור ראשון של פלוגת בני ישיבות ההסדר, ובתוך כל הזיעה, האבק, החום המעיק של בא"ח 84 בקציעות, המאמץ הגופני, ההלם של טירון, בלטה דמות אחת.

הדמות הזו היתה, רותם של לפני 46 שנות טירונות, קראו לה מאירה, היא היתה הפקידה הפלוגתית, הדמות המשמעותית ביותר בנוף הגברי, המאצ'ואיסטי, הקשוח, ההירארכי, היא היתה האימא של הפלוגה כמו שרותם היתה האימא של הגדוד.

ראיתי את החיוך הממיס של החיילת הנצחית, רותם ינאי, ראיתי את מאירה שלא הכרתי ולא ידעתי אפילו את שם משפחתה, ידעתי שמאירה תהיה בשבילי שם, בסוף כל מד"ס מתיש, בסוף כל מסע מפרך, בסוף כל קד"ר-קידום דרך רגליים, בלתי נגמר.

עד היום, בין החפצים הבודדים שנשמרו אצלי מתקופת השירות הצבאי, לצד הדסקית, פנקס השבי ופנקס המילואים, נמצא פתק גזור בעקמומיות, עליו בעט כחול, כתב מסולסל, ילדותי משהו, נכתבו המילים: "כל הכבוד," וסוכריית טופי מודבקת עליו, זה היה הפתק שהניחה מאירה על כל מיטה באוהל הלוהט כששבנו ממסע החגורה.

כשהבטתי בפניה מלאות החן והשמחה, הפנים הטובות של רותם ינאי, ידעתי שזו המאירה של הדור החדש, דור החיילים שעבורם היתה דמות משמעותית, דמות שלא בכדי זכתה לתואר "האימא של הגדוד", וכמו אימא טובה, לצד תפקידיה הרבים המגוונים, המורכבים, והמאתגרים, בחרה להביע הערכתה לילדיה-החיילים בגדוד, במילה טובה, בטפיחה קלה על שכם, בהטיית אוזן, בהקשבה, במאור פנים, בעידוד, בנחמה, בחמלה, בשקט עמוק, בלב גדול ורחב הפתוח לרווחה, בנוכחותה.

44 שנים חלפו מאז שפגשתי לראשונה את מאירה, והיא מלווה אותי מעת לעת כנוכחת נפקדת.

רותם ינאי הותירה ללא ספק חותמה בתחומים שונים בתחנות מסע חייה הקצרים, ברם, אין לי ספק כי לעד תיחקק בליבות החיילים, המפקדים, החברים בגדוד רותם של חטיבת גבעתי, "כאימא של הגדוד", כמי שתרמה באהבה ובעין טובה מבלי שאפילו ידעה עד כמה תרומתה העצומה לחייל היחיד, משמעותית.

אימא יקרה של גדוד רותם בחטיבת גבעתי, רותם נוחי בשלום על משכבך, מעשייך, חיוכך, יישארו לעד בקרב אוהביך כנר תמיד אשר לא יכבה לעולם.

ומאירה, איני יודע היכן היא, מה מעשיה, לאן המשיכה, 44 שנים, הזיכרון האנושי משמר את הגעגוע ואת הטוב, הזיכרון האנושי והגעגוע ילוו את אוהביה של רותם ינאי, המאירה של הדור הזה.

עמנואל בן סבו

של ארה"ב

היקף היצוא של מטוס התובלה האמריקאי C-130 גדל פי 5-4 מאז 1971, כאשר ישראל קיבלה את שני המטוסים הראשונים. נפח הייצור של תכנית C-130 המקורית (A-H) הגיע ל-2,271 יחידות, והמהדורה המשודרגת של C-130J Super Hercules הגיעה למעלה מ-2,800 יחידות. עלות מטוס מתקדם אחד היא 100-80 מיליון דולרים.

כפי שקורה עם מטוסי F-35, F-16, F-15 והמסוקים "בלאק הוק" ו"אפאצ'י" מתוצרת ארה"ב, ישראל מתפקדת כ"חנות יוקרה" של תעשיות הביטחון האמריקאיות. ישראל מפעילה בעצימות גבוהה את מטוס התובלה האמריקאי, ומספקת ליצרן ("לוקהיד-מרטין") ולחיל האוויר האמריקאי – חינם אין כסף – לקחי תפעול בסיכון גבוה, אימות יכולות, נתוני בלאי מיבני, ויוקרה שיווקית שאין לה אח ורע. תרומה זאת מקפיצה את ה"הרקולס" למעמד של מטוס הסיוע הטקטי המתוכנן והמשווק ביותר בהיסטוריה, המבצע משימות הובלת מטען כבד, פריסת כוחות, תדלוק אווירי וסיוע הומניטרי. ישראל מעניקה לחיל האוויר האמריקאי תורות לחימה ייחודיות שגובשו בשדה הקרב.

יכולות מוכחות בשדה הקרב הן המאיץ החשוב ביותר של ייצוא ביטחוני. אתגרי ההישרדות של ישראל מאלצים את חיל האוויר (וצה"ל בכלל) להשתמש ב- – C-130(ובתריסרי מערכות לחימה אמריקאיות נוספות) בתרחישי קרב תובעניים. יותר מכל חיל אוויר בעולם, חיל האוויר הישראלי מתנסה בהלך רוח של "Do-Or-Die" באופן יומיומי, ומפיק ניסיון קרב ייחודי, תורות לחימה משנות-משחק, ושדרוגים טכניים ומכניים שרובם מגיעים ליצרנים ולחיל האוויר האמריקאיים.

לדוגמא, "מבצע יונתן" (אנטבה) מ-1976 ו"מבצע שלמה" מ-1991 (עליית 14,000 יהודי אתיופיה) היו מקדמי שיווק חזקים של ה"הרקולס", והפגינו יכולות חסרות-תקדים של טיסה סמויה לטווח-ארוך, ויכולת נחיתה על מסלולים קצרים. פרימיטיביים וחסרי תאורה-נאותה.

ישראל היא לא רק צרכנית של מערכות לחימה אמריקאיות מתקדמות, אלא משדרגת-מובילה של מערכות אלה, המשדרגת באופן משמעותי את הביצועים והייצוא של התעשייה הביטחונית האמריקאית – המעסיקה 2.5 מיליון עובדים – ואת תוחלתה החיים התפעולית של מערכות הלחימה, הרבה מעבר להערכות ההנדסיות המקוריות.

מינוף הניסיון המבצעי והתחזוקה הישראלים מוביל ליוזמות משותפות כמו מרכז הסימולציה המתקדם של ה- C-130 בנבטים, המשפר את שיטות האימון של ישראל וארה"ב.

ישראל תורמת באופן דומה לכ-400 ענקיות היי-טק אזרחיות אמריקאיות, המפעילות מרכזי מחקר ופיתוח פורצי דרך בישראל, התורמים ליתרונן בזירה העולמית, ליצוא ותעסוקה בארה"ב.

השורה התחתונה

* ישראל מקבלת מארה"ב – בהכרת תודה עמוקה – מערכות לחימה מובילות, ומתפקדת כמרכז המחקר והפיתוח הגדול והחסכוני בעולם ומעבדה בתנאי-קרב עבור התעשייה הביטחונית וזרועות הצבא של ארה"ב.

* השימוש המבצעי הישראלי חוסך לארה"ב עשרות שנות מחקר ופיתוח השווה עשרות מיליארדי דולרים. לדוגמא, עלות המחקר והפיתוח של - F-35 היא 55 מיליארדי דולרים.

* המעבדה הישראלית בתנאי-קרב משפרת את תחרותיות ארה"ב בשוק הבינלאומי, ומניבה לארה"ב יצוא בעשרות מיליארדי דולרים.

* הגדלת הייצור והיצוא מרחיבים את בסיס התעסוקה בארה"ב ומוסיפים מיליארדים לרווחי מס ההכנסה האמריקאי (מס חברות ויחידים).

*הניסיון הקרבי הייחודי של ישראל הפך אותה למרכז החדשנות היצרני ביותר של זרועות הצבא האמריקאי ומשפר את תורות הלחימה שלהם.

* ישראל מעבירה לארה"ב מידע מודיעיני איכותי ייחודי המסכל פעולות טרור אסלאמי (גם על אדמת ארה"ב) וחושף מידע קריטי על מערכות נשק של אויבים ויריבים. היקף ואיכות מידע מודיעיני זה נאמד ע"י מפקד המודיעין של חיל האוויר האמריקאי לשעבר, הגנרל ג'ורג' קיגן, כשקול ל-5 סוכנויות ביון (CIA) התקציב השנתי של CIA אחד הוא $15 מיליארדי דולרים.

*ישראל מהווה את הבסיס הצבאי האמריקאי הגדול והיעיל בעולם, מחוץ לארה"ב, שאין בו חיילים אמריקאים, נמצא באזור קריטי לכלכלת וביטחון ארה"ב, וחוסך לארה"ב את הצורך לייצר ולנייד לאוקיינוס ההודי ולים התיכון מספר נושאות מטוסים, בליווי 7-5 אוגדות יבשה. עלות ייצור של נושאת מטוסים מתקדמת אחת היא 13-10 מיליארדי דולרים, ועלות ניוד של אוגדת כוחות יבשה אחת למזרח התיכון היא מיליארד דולרים.

* הכביש הדו-סטרי בין ישראל וארה"ב מניב למשלם המיסים האמריקאי תשואה שנתית של (לפחות) עשרות מיליארדי דולרים על ההשקעה השנתית (ולא "סיוע חוץ") של 3.8 מיליארדי דולרים.

שגריר (בדימוס) יורם אטינגר

"האחרון שירד מהארץ שיכבה את האור," זאת היתה האווירה בישראל לפני מלחמת ששת הימים. הבדיחה הנפוצה היתה שכתובת ענק כזאת כתובה בשדה התעופה לוד (לימים נתב"ג). היו אלה הימים של המיתון הגדול. של מדינה במצור, מול ים ערבי שרק מחכה ליום כדי להסתער "ולזרוק את היהודים לים," כפי שהבטיח נאצר, נשיא מצרים, המנהיג הנערץ על העולם הערבי. ומדינת ישראל קטנה, ללא גבולות בני הגנה.

בשלושת שבועות ההמתנה לפני מלחמת ששת הימים היתה אווירה קשה של ערב השמדה. מגרשים הוכשרו לבתי קברות זמניים לרבבות ישראלים. מיצרי טיראן נחסמו והיתה מציאות של מצור כלכלי, לצד המצור הצבאי מכל עבר, של צבאות מגויסים ודרוכים לפלוש לישראל. היו אלה ימים של חרדה גדולה.

מלחמת ששת הימים הפכה את הקערה על פיה ושינתה את מציאות החיים בישראל מן הקצה אל הקצה. מתקפת הנגד המקדימה הפתיעה את צבאות ערב, אף שהיו דרוכים כקפיץ, והיכתה בהם קשות. צה"ל הביס את שלוש מדינות ערב שצרו עליו, הרחיב פי שלושה את שטח המדינה, שחרר חבלי ארץ ישראל שנקרעו עם הקמת המדינה, שחרר את העיר העתיקה, את הכותל, את הר הבית, איחד את ירושלים. ישראל נהנתה לראשונה מאז הקמתה מגבולות בני הגנה. יוקרת ישראל בעולם היתה בשיאה. לאחר המלחמה נהנינו מצמיחה כלכלית דרמטית אחרי המיתון הקשה.

והיום, וכבר עשרות שנים, יש בתוכנו חמיצות גדולה ביחס למלחמת ששת הימים, ויש שמציגים אותה כאסון גדול.

אתייחס כאן רק לנקודה אחת – גבולות בני הגנה.

בתקופת המאבק על הגולן, הרציתי בבית ספר במרכז הארץ, דיברתי על חשיבות הגולן, על חשיבות ההתיישבות בגולן ועל החשיבות הביטחונית של הגולן. מנהל בית הספר אמר בתגובה, שבמלחמת ששת הימים, בגבולות 4.6.67 זכינו לניצחון ענק. במלחמת יום הכיפורים, עם הגבולות הרחבים, הוכינו כפי שלא הוכינו מעולם. מכאן, שכל דבריי על החשיבות הביטחונית של הגולן, על הצורך בעומק טריטוריאלי וביתרון טופוגרפי, כל אלה חסרי משמעות.

השבתי לו, שנכון להשוות בין מלחמת ששת הימים למלחמת יום הכיפורים, אך ההשוואה היא במישור אחר לגמרי. עלינו לשאול את עצמנו מה היה קורה אילו הופתענו, כמו במלחמת יום הכיפורים, בקווי 4 ביוני 67'. מה היה קורה כשהצבא הסורי שהיה פולש היה כובש את קריית שמונה, צפת וטבריה? והצבא הירדני היה כובש את גוש דן.

אותו מנהל לא נשאר חייב והשיב בביטחון מוחלט: "אילו היינו בקווי 67', זה לא היה קורה. לא היינו מופתעים."

מדוע? תמהתי. "הופתענו כי היינו באופוריה, כי סמכנו על הגבולות. ב-67' זה לא יכול היה לקרות, כי בגבולות ההם היינו דרוכים ומוכנים."

איני יודע אם המנהל הזה עדיין חי, אבל חשבתי עליו ב-7 באוקטובר. הנה, נסוגונו לקווי 4 ביוני 67' ברצועת עזה, עד גרגר החול האחרון. עקרנו את כל היישובים, גירשנו את כל התושבים מבתיהם, נישלנו אותם מאדמתם, אפילו את המתים נשאנו עימנו, כמצוותו של המשורר הלאומני של הפלשתינאים. נו?! נו?!?! כמה דרוכים היינו? כמה מוכנים היינו?

ב-7 באוקטובר למדנו (אם כי היינו אמורים ללמוד זאת בשנים שבין אוסלו ל"חומת מגן" ביו"ש ומאוסלו עד 6 באוקטובר ברצועת עזה), מה המשמעות של מדינה פלשתינאית בפועל (גם אם אינה מוכרת רשמית כמדינה). ולמדנו גם מה המשמעות של גבולות בני הגנה.

את מנהל בית הספר שאלתי מה היה קורה אם צבאות ערב היו פולשים לישראל בגבולות הזרים ההם. אבל נוכחנו איזה מחיר שילמנו מפלישה של מחבלים, לא של צבאות גדולים עם טנקים ומטוסים. מה היה קורה אילו היתה מדינה פלשתינאית ביהודה ושומרון בקווי 4 ביוני? מה היו תוצאות פלישה בנוסח 7 באוקטובר משם? איך היינו מגנים על המדינה, כשכביש 6 הוא גבולה? עיקר האוכלוסייה הישראלית מרוכז בגוש דן. גוש דן היה עוטף המדינה הפלשתינאית. הרי 7 באוקטובר שם היה גובה מאיתנו מחיר גדול פי עשרה ויותר. המרחק בין גבול עזה לאופקים, שאליה הגיעו המחבלים וטבחו בתושביה, הוא בערך פי 1.5 מהמרחק מגבול המדינה הפלשתינאית לים, בכמה מקומות. הרי בתוך שעה הם היו מפצלים את מדינת ישראל.

מלחמת ששת הימים העניקה לנו גבולות בני הגנה. זהו נכס אסטרטגי שאסור לנו לוותר עליו בשום תנאי. ההגדרה היא "בשום תנאי" ולא "בכל מחיר", כי המחיר הכבד הוא של הנסיגה מהגבולות הללו, לא של ההישארות בהם.

אז יש מי שמצקצקים, ויש מי שבוחרים להיות חמוצים, ויש מי שאוהבים לומר שמלחמת ששת הימים המיטה עלינו אסון. אבל האמת היא, שמלחמת ששת הימים נתנה לנו את היכולת לחיות לאורך זמן, את היכולת לחיות כאן לדורות. ובלשונו של יגאל אלון – במלחמת ששת הימים השלמנו את מלחמת השחרור.

ובעבורי, מלחמת ששת הימים היא המלחמה שבה שיחררנו את הגולן ובעקבותיה יצרנו את מפעל ההתיישבות בגולן, מפעל החיים הציוני החלוצי שלנו, שאני כה גאה להיות חלק ממנו.

אולם לעיתים אין ברירה. לאורך שנות המדינה, נאלצנו לא אחת להתעמת עם ארה"ב. המדינה קמה מתוך עימות כזה, שבו ב"ג עמד בלחץ אדיר של הנשיא טרומן לדחות את הכרזת העצמאות. אלמלא נהג כך, מי יודע אם היתה קמה המדינה. ומאז היו עוד עימותים וגם נתניהו עצמו התעמת עם אובמה וביידן.

עם כל הכבוד לנשיא טראמפ, שהוא ללא ספק ידיד גדול של ישראל – ישראל היא מדינה ריבונית, ואיננו יכולים לוותר על ריבונותנו. כאשר טראמפ "אוסר עלינו" להגן על ביטחון המדינה ועל חיי אזרחיה וחייליה, אין ברירה אלא לומר לו "לא".

מצב שבו יישובי קו העימות עם לבנון סופגים ללא הפסק וחיילי צה"ל נהרגים בדרום לבנון וידיה של ישראל כבולות הוא בלתי נסבל, ובשום אופן אין להשלים עמו, גם במחיר עימות עם טראמפ.

לא הבנתי מדוע פרחיה מתנכרת לי – היא יושבת לידי בשיעור של ש"י פנואלי, ואיננה נענית לנענועי הראש שלי. עוברת על ידי בקפיטריה האומללה של מתחם האוניברסיטה באבו כביר, ואיננה מזכה אותי במבט. לא היינו חברות נפש, כאלו שמספרות בשושו כל מיני סודות, אבל למדנו באותה כיתה בגימנסיה "גאולה", היא העתיקה ממני שיעורים שלא הספיקה להכין בבית, מיספר פעמים בצעתי חצי מהכריך שלי, כי היא "לא הספיקה" להכין בבוקר. לא ידעתי מה היו העיסוקים שלה באותם ימים, אבל ברור שהלימודים לא היו בראש מעייניה. אני למדתי באבו כביר ספרות ולשון, לימדו אותנו פנואלי, אלקושי הברמן, מורג, קדרי, עירון. היא למדה ספרות ופסיכולוגיה. כל "הפסיכולוגים" הלכו עם האף למעלה (היו להם בחינות כניסה קשות), אבל האף של פרחיה היה בעננים. באיזה שהוא שלב הפסקתי להשתדל למשוך את תשומת ליבה, שתלך לעזאזל!

ואז, בלי שום הקדמות, היא פונה אליי: "אני צריכה את הברמן מלפני שבועיים..." הייתי בשוק! בוודאי שהייתי צריכה להעמיד אותה במקום, אבל הייתי כל כך מבולבלת שעניתי: "אצלם את הדפים ואתן לך." לפחות היה לי השכל לא לתת לה את המחברת, כי ספק גדול אם הייתי מקבלת אותה בחזרה. וזאת לדעת, באותם ימים צילום מסמכים לא היה דבר פשוט כלל.

לימים נודע לי שהיא קיבלה טור בעיתון נשים, וכולם, חוץ ממני, קוראים אותו בשקיקה. הלימודים באוניברסיטה, כמו הלימודים בתיכון, לא היו במרכז ההתעניינות שלה, ואני גם הבנתי איך הגיעה לתפקיד הנחשק הזה בעיתון – אני זוכרת שדיברו על כך שפרחיה נישאה לדן אביגד, שנחשב בגלל כל מיני חידושים פואטיים – בעיקר על ידי צירוף מספר מילים יחד, וחזרות אינסופיות על אותה מילה בכל שורות השיר – לגאון השירה העברית החדשה. דן היה נמוך ומכוער, אבל נשים ממש רדפו אחריו. הוא התחתן שלוש פעמים, אבל הילד היחיד שנולד לו, לא נולד מאחת מנשותיו, אלא דווקא מרווקה, שקראו לה כלנית או שם של איזה פרח אחר. שיריו הראשונים התפרסמו ב"קול העם", כי היה חבר בתנועת בנק"י, אבל הוא הפך במהרה לפרסונה גראטה במוספים הספרותיים של "הארץ", "דבר", "על המשמר", וגם בעיתוני הערב "ידיעות", "מעריב". מלחינים התחרו מי ילחין שירים שלו וזמרים מהשורה הראשונה שילבו את שיריו בתוכניות שלהם. ברגסון טען באיזה שהוא מקום כי אנשים חכמים יודעים להסתיר את רצון ההתבלטות שלהם. דן אביגד לא התאים לקביעה הזאת של ברגסון, הוא רצה שכולם יידעו עד כמה הוא גאון, שבעצם היה צריך להיוולד במאה השלושים, ולא במאה העשרים הדפוקה שלנו. ברור ש"גאון" ללא סמים אי אפשר, והוא לא רק צרך סמים, אלא גם כתב בספר כיצד הם גרמו לו להשראה.

וכן, אשתו הראשונה היתה פרחיה כץ, פרחיה שלנו. אבל אני מקדימה את המאוחר. היא היתה בכיתה י' כשדן אביגד התחיל איתה. הוא היה מחכה ליד השער של הגימנסיה, והיא היתה רצה אליו, ומייד שניהם היו נעלמים בריצה לרחוב יונה הסמוך. ההורים שלה היו פליטי שואה מפולין, וגם "בוגרי קפריסין". האב היה נגר, עובד בשכר יומי בנגרייה שליד נמל תל-אביב, והאם, כמו שהיה מקובל באותם ימים – עקרת בית. נדמה לי שהיה עוד אח קטן, אבל אינני בטוחה. כשנודע לאברהם כץ שבתו מתרועעת עם משורר שגדול ממנה בלפחות עשר שנים, הוא איים עליה שינעל אותה בבית, ולא ייתן לה לצאת עד שהציפורים יתעופפו לה מהראש: "משורר זה ארחי-פרחי, אלה אוכלי חינם, מפתים נערות וזונחים אותן עם בטן. לא רוצה לשמוע את השם שלו בבית הזה!"

אבל דן אביגד לא פראייר, הוא קבע פגישה עם בנצי, אחי הגדול, שבדיוק השתחרר מחיל השריון (אצל גורודיש), ועוד לא החליט מה יעשה, ודן מבקש ממנו טובה: "אתה תהיה כאילו המחזר של פרחיה, תבוא אליהם הביתה ("הבית" היה צריף רעוע בשכונת נורדיה, מכוסה בקרטון מרוח בזפת כדי שהגשמים לא יחדרו פנימה), תדבר יפה עם אברהם כץ ועם הפלונית שלו, תבקש יפה רשות לצאת עם בתם, ובאמת תלווה אותה עד כיכר צינה, ושם אני לוקח פיקוד, ואתה חופשי."

בנצי לא טיפש: "מה ייצא לי מזה?"

ודן: "אני כותב תסריט, וכשזה יהיה מוכן, אתה הראשון שאפנה אליו לשחק בסרט. מבטיח!"

וכך היה, בנצי הצליח – איך לא? – לכבוש את ליבו של אברהם כץ: "זה חברה'מן – איך את בכלל משווה לגמד ההוא?!"

ההסדר הזה נמשך בערך חודש. באיזה שהוא שלב כץ החל לחשוד, ועקב אחרי בנצי שהלך אנגז'ה עם פרחיה. כשראה את חילופי המשמרות, רץ מהר חזרה לצריף בנורדיה, הוציא גרזן מארגז הכלים שלו, ורץ אחרי דן כאחוז טירוף. המזל היה שבנצי היה עדיין בסביבה, הוא השיג את כץ וחיבק אותו חזק מאחור. כץ נופף בגרזן וצעק:

"תעזוב אותי, אני אהרוג אותו! ואתה שקרן רמאי! איך האמנתי לך, איך!"

"די, אדון כץ, די! הם אוהבים, תניח להם. אסור להתערב."

"מה 'אוהבים'? הרי זה קזנובה, מפתה נערות צעירות, ומשאיר אותן עם בטן. וי לי, למה הגעתי!"

וכץ מתמוטט שם על המדרכה, ופורץ בבכי.

"כך יותר טוב, אדון כץ, רק אלוהים יודע מה היה קורה לולא עצרתי אותך. אתה היית יושב בכלא, והמשפחה שלך – מי היה מפרנס?"

למותר לציין שבנצי לא שיחק מעולם בסרט, ולא רק של דן אביגד, אבל פרחיה יצאה נשכרת מהנישואין איתו (הקומוניסט התחתן כמו כל שלומי אמוני ישראל – ברבנות...). הוא אמנם זנח אותה והתחתן עם אחרת, כפי שניבא אביה, אבל קודם סידר לה פרוטקציה בעיתון, שם היא התקדמה, והפכה לימים לעורכת. הלימודים בקמפוס של אבו כביר היו בשבילה מין בילוי לשעות הפנאי, ואילו אני נותרתי עם המחברות מהן היא העתיקה בתיכון ובאוניברסיטה.

משה גרנות

עמוס נדן, "אדמות ופלאחים: משכתוב תיאוריה לכתיבת היסטוריה פלסטינית", רסלינג, תל-אביב 2025

פרופ' עמוס נדן הוא ראש מרכז משה דיין ללימודי המזרח התיכון ואפריקה באוניברסיטת תל-אביב. הוא חוקר את תולדות הפלאחים בתקופה העותומנית ובתקופת המנדט.

ניתן להגדיר את ספרו כשובר סטריאוטיפים ומצביע על היסטוריוגרפיה מוטעית. בפתח דבר הוא מציין שעד עתה הסתמכו  בכתיבת ההיסטוריה של הפלאחים על תיאוריות ותפיסות סטריאוטיפיות. הוא מצא פער בין תאוריות ונרטיבים שנכתבו, ואשר היסטוריונים ציטטו, לבין המציאות של הפלאחים באותם מאה וחמישים שנה, עד הקמת המדינה.

עתה הוא בוחן את העבר בניתוח מחודש של מציאות הפלאחים על בסיס ראיונות שהוא עצמו ערך עם פלאחים לשעבר ועל פי סקרים על כלכלת הפלאחים בתקופת המנדט. הוא משווה זאת למחקרים שעוסקים באיכרים במקומות אחרים בעולם.

מתוך נתונים של סקרים ומפקדי האוכלוסין, מסתבר שבשנת 1931 היו כתשעים אחוזים מן האוכלוסייה מוסלמים, רובם כפריים או נוודים, רוב האוכלוסייה הערבית לא היתה אוריינית אז. 

בספרות הנוסעים במאה ה-19 בעיקר הבריטים – תוארו הערבים כממשיכי דרכם של דמויות התנ"ך, וכמובן שאין כל הוכחה לכך. הפלאח הוצג כעובד בצורה פרימיטיבית, הבריטים התייחסו אליהם כמי שאינם מתפקדים ביעילות ואינם חושבים באופן רציונלי, ובכך הם תרצו את הפער בין הכנסות החקלאים היהודים לבין הפלאחים. אבל לדעת נדן לא היה מקום להשוואה זו. לרשות היהודים היה מיכון חקלאי ותנובת חלב גבוהה יותר, נדן מסביר את הפער: המיכון החקלאי ואמצעי ההשקיה הובילו אצל היהודים לשני מחזורים בשנה של גידול, בעוד שאצל הפלאחים שהסתמכו על גרמי השמיים, היה מחזור גידול אחד. ולגבי תנובת החלב – הפלאחים טיפחו פרות שהתאימו גם לעבודה. ולכן קיבלו פחות חלב, גם עיקרון העבודה העברית, בעטיו העסיקו בעיקר עובדים יהודים, גרם לירידה דרסטית במצבם הכלכלי של מחוסרי האדמות. 

ראשית כל, נדן שולל את התפיסה של "הפלאח כאוויל" ומוכיח שמוסדות הפלאחים התנהלו ביעילות ואף בחוכמה. הפלאח הפלסטיני עיבד את אדמתו בעיקר לצרכים עצמיים ופחות עבור השוק. וזה לא בגלל חששו משיווק. הפלאחים נוכחו לדעת שכדאי להם להפנות את רוב היבול לתצרוכת עצמית ולמכור את היתרה, כך יהיו רווחיהם גדולים יותר. הפעילות המסחרית של מכירת תוצרתם וקניית מוצרים בכסף הרבה פחות משתלמת. זאת ועוד, כיוון שרוב הגידולים שלהם היו גידולי בעל, וקשה היה לשער מה תהיה כמות היבול בסוף העונה; הם איחסנו את הדגנים וגם שימרו פירות וירקות. הם השתמשו בסחר חליפין למוצרים אחרים שלא היו ברשותם, או דחו את התשלומים לעת עונת היבול שלהם. כך נהגו אפילו בשירותים של בעלי מלאכה שנזקקו להם.

בנוסף לבעלי קרקעות היו פלאחים שעבדו עבור שכר אצל אחרים, בעיקר בפרדסים, והיתה גם תופעת אריסות, במסגרתה חכרו חקלאים חלקות של אנשים אחרים תמורת חלק מהיבול.

גם גידול בעלי החיים אצל הפלאחים התנהל ביעילות, בדרך כלל נשות המשפחה גידלו תרנגולות ליד ביתן, ובכל כפר ערבי היה לפחות רועה אחד לצאן של כולם. היו להם הסכמות בין חוכרים למחכירים לגבי אחזקת סוסים וסייחים.  

עוד פרט מוטעה השתרש לגבי חיי הפלאחים: מקובל היה לחשוב שהכפריים הערביים מנהלים משק בית בהיקף קטן, המתאים רק למשפחה הגרעינית שלהם, אבל במציאות הם חיו ועבדו בקהילות מגוונות – גרעיניות, משפחות רב דוריות (בעיקר בקשר משפחתי מצד האב), חמולות  או שבטים. היו גם מקרים בהם כמה משפחות התגוררו במתחם אחד אפילו ללא קשר משפחתי, [מעניין שמבנה המשק המשפחתי של משפחה גרעינית היה נהוג אצל יהודים, ראה ספרו של חזי עמיאור "משק בית האיכר", מרכז זלמן שזר, ירושלים 2016]. כך שבמידה רבה היתה אינטראקציה בין המשפחות והן לא היו מבודדות, אלא השתייכו לקהילה. לכל קהילה היתה זיקה לקרקע חקלאית ספציפית, ("משאע") ממנה התפרנסו כולם – גם פלאחים בעלי אדמות, גם אריסים וחוכריהם. היו גם כפרים שעיבדו אדמות במשותף.

וכך מוכיח נדן שההתנהלות הכלכלית היתה רציונלית. אפילו השימוש במחרשות עץ שנתפס כבלתי מתקדם, היה נכון עבור אנשים עניים.

בתקופה העותומנית ובמנדט רוב האדמות היו אדמות מדינה ומיעוטן בבעלות פרטית. בשנת 1858 חוקק השלטון העותומני את חוק רישום הקרקעות, מבחינת הפלאחים היו להם זכויות קניין בלתי פורמליות עוד לפני רישום הקרקעות, והוכחה לכך הן ההשקעות האינטנסיביות, לעיתים ארוכות טווח, שהם השקיעו  באדמותיהם – נטיעת עצים, במיוחד עצי זית, בניית טרסות, גידור חלקות בשיחי צבר, כל זה מוכיח שהפלאחים התייחסו לאדמה כקניין שלהם. כך שחוק הקרקעות של 1858 עיגן למעשה את הזכויות הבלתי פורמליות שהיו להם בעבר. עתה נמדדו קרקעות, שורטטו מפות והקרקעות נרשמו על שם מי שעיבד אותן, אבל מאז היתה אפשרות לאיכר למכור את הקרקע שלו לאדם אחר. כך החוק הזה אפשר בעצם להעביר קרקעות לאנשים עשירים יותר; זאת במקרה שפלאחים לא הצליחו להחזיר לסוחרים הלוואות שלקחו, או שהחלקות שלהם שימשו ערבון למלווים בריבית.

לגבי רכישת אדמות – ספרות המחקר עסקה בקניית אדמות של פלאחים  על ידי יהודים בתקופה העותומנית. אבל לדעת נדן זה היה בשלב השני. השלב הראשון היה קניית אדמות או העברת קרקע בין הערבים לבין עצמם, וזאת כאמור בעקבות החוק העותומני. ואחר כך היהודים קנו מידי בעלי קרקע ערבים שלא היו פלאחים.  

בעוד שמכירה וקנייה של אדמות על ידי ערבים היו מסיבות כלכליות, קניית אדמות על ידי יהודים היו כמובן מסיבות לאומיות ציוניות, בתחילה רכשו מוסדות יהודיים אדמות מבעלי קרקעות גדולים לצורך התיישבות. בספר מוזכרות שמות של משפחות ערביות שהחזיקו שטחים גדולים של קרקעות. אחר-כך החלו לרכוש שטחים קטנים יותר.

בתקופת המנדט, בעיקר בתקופת העלייה השנייה, לפלאחים פלסטינים שלא היו אדמות משלהם, לא היתה תעסוקה עקב העיקרון של "עבודה עברית" – העדפת פועלים יהודים על פני ערבים – ומצבם הכלכלי הורע.

בתקופת המנדט עלתה הלאומיות הפלסטינית. המרידות של הערבים בשנים 1929 ובשנים 1936-1939 היו ביטוי למלחמתם למען לאומיות פלסטינית. במאורעות אלו היתה השתתפות משמעותית של פלאחים. לדעת נדן בתקופת המנדט נחלשה לאט הזיקה הגנאלוגית המסורתית אצל הערבים והתגברה הזהות הלאומית הפלסטינית, אבל במשך הזמן החלה מלחמת אזרחים פנים-פלסטינית, עם חיזוק האסלם בתוכה, שגרמה למתח בין נוצרים למוסלמים,

היסטוריונים בונים את מחקריהם על מקורות וחוקרים קודמים להם. המחבר נותן להיסטוריונים "פרק הדרכה", ומייעץ להם לבדוק היטב אם החומר שלפניהם מושפע מתאוריה זו או אחרת, לפני שהם בונים תילי תילים על סמך קודמיהם. כי לפעמים, מבלי משים, יש טעויות במקורות ראשוניים, והן משתרשות במחקרי המשך. ומדן אמנם נהג כך. הוא הצביע על תפיסות מוטעות בהיסטוריוגרפיה לגבי המציאות הכלכלית של הפלאחים. הוא הוכיח שבניגוד לתפיסות אלו, הפלאחים עיבדו את אדמותיהם בהיגיון, בהתאם לתנאי חייהם אז.

הספר מעניין. יש בו נתונים רבים, והנושאים שנזכרו לעיל מפותחים ומנומקים. הוא מלמד פרק מסוים בתולדות החקלאות בארץ, הפעם תוך התבוננות באיכר הערבי לפני קום המדינה.

עדינה בר-אל

אהוד: אני מקווה שפרופ' עמוס נדן מכיר את תולדות הכפר הערבי בארץ ישראל לפני שהוא כותב הבלים, כמו בציטוט של עדינה מספרו: "בתקופת המנדט, בעיקר בתקופת העלייה השנייה, לפלאחים פלסטינים שלא היו אדמות משלהם, לא היתה תעסוקה עקב העיקרון של 'עבודה עברית' – העדפת פועלים יהודים על פני ערבים – ומצבם הכלכלי הורע."

אני ממליץ לו לקרוא את "הכפר הערבי" של משה סטבסקי.

אגדת עם עתיקה מהאי אוקינאווה.

מאמר תלמודי ידוע: כל הרוצה לשקר – ירחיק עדותו.

באי הירוק אוקינאווה בין גבעות מוריקות , פלגי מים צוננים, כרי דשא שופעים, כפרים שלווים, עדרי צאן ובקר, חיו איכרים ורועים אלה לצד אלה כשלמרות ההבדלים ביניהם וחילוקי דעות, למדו אלה מאלה – ואת הוויכוחים המרים לעיתים פתרה מועצת ה"זקנים" תמיד ברוב דעות שהתקבלו על ידי העם תוך הבנה שטובת הכלל היא הדבק המאחד.

באחד הכפרים שלמרגלות ההרים שסגרו על העמק מסביב , החליט אחד מן החוואים להשביח את עדרו על ידי יבוא כמה פרים שנודעו במקומותיהם כבעלי גוף שרירי ומפותח, ראש מאסיבי עם קרניים שלא חדלו מלצמוח והיו לסימן ההיכר המובהק של גזע הפרים הזה.

עברו דורות אחדים והפרים הגדולים בעלי הקרניים הגדולות והחדות, היו להערצה ולקנאה על ידי בעלי החוות האחרות, ושמעה של חוות ה"אגרוף הצהוב" נודע למרחוק.

באחת מן השנים הגיח לאוויר העולם עגל שהיה מרגע היוולדו חריג במידותיו ובקצב גידולו ועד מהרה נודע בסביבתו בשם ה"פרחח". לא היתה גדר שעמדה מול זעמו המתפרץ. לא היה מי שלא ננגח בקרניו הגדולות. לא היה כר דשא שלא נרמס בפרסותיו. אין גדר ואין חומה שלא נפרצו ונרמסו. לא אחת פגע הפר הפרא גם בבני אדם וגרם להם פגיעות חמורות.

זאת ועוד, גם מחוות אחרות נמלטו אל מרחבי הגבעות צאצאיו ופרים אחרים שאי-אפשר היה לשלוט בהתנהגותם. פנו האנשים אל מועצת הזקנים לבקש את עצתם והעלו טענות לכאן ולכאן. היו מי ששיבחו את אונו המוגבר ואת פרי זרעו שהיו גדולים והביאו רווח נאה למגדלים. מולם מנו אחרים את תכונותיו הרעות, את מזגו הסוער ואת הנזקים שגרם לחלקות טובות בעמק.

ישבו ודנו בדבר ולא הצליחו להגיע לידי החלטה כי נחלקו הדיעות לכאן ולכאן והדיונים הסתיימו בתיק"ו.

בין לבין גדל עדר הפרים הפראי ומעשיהם רק הלכו והקצינו. לקראת מועד חגיגות האביב נועדו רבים מאלה שנפגעו ממעשיו של ה"פרחח" וניסו לגרום לבעליו של הפר שיפעיל את מרותו, יקצץ אולי בקרניו או יסיר את אשכיו ועל ידי כך יירגע הפר.

אך בעליה של חוות ה"אגרוף הצהוב" לא היה מוכן לשמוע דבר על גורלו של הפר, וטעמו היה שהרווח ממנו עולה עשרות מונים על הנזקים שהוא מביא. מה עוד שרבים מבעלי החוות מרוויחים מן ההתנהגות הנלוזה ותומכים בבעל חוות "האגרוף הצהוב".

בבוא מועד פתיחת חגיגות האביב באותה שנה, ציינו החוגגים כי מסורת החג חייבת להימשך ובמרכזה סעודה שעיקרה מעדני בשר, מרק דשן ואומצות עסיסיות שניצלו על הגריל הענק. וזקני העדה ברכו את בני עדתם וציינו "מעולם לא היה מרק השור טעים כפי טעמו השנה והאומצות היו מן המשובחות והעסיסיות מאז ומעולם."

כל הקורא אגדה זו ומנסה להקיש ממנה לימינו אנו עושה זאת על אחריותו הבלעדית.

דורון גיסין

לארנב אחד לא היו חברים. הוא הרגיש בודד ויצא מהמאורה שלו

לחפש חבר או חברה. בדרכו פגש כל מיני חיות, צפרדע, צב, חרגול ועוד.

שאל הארנב כל אחד מהם: אתה מסכים להיות חבר שלי? וכל אחד מהם

ענה שכבר יש לו והוא לא צריך עוד מישהו.

הארנב שהיה כבר רעב, התחיל לאכול גזר ולפתע שמע קול:

אני יודע איפה תמצא לך חברה. הארנב שקראו לו "הארנב המאוהב"

כי הוא מאוד רצה לאהוב, מיהר בכיוון שהקול אמר לו.

האם מצא את החברה? זאת תגלו כאן בסיפור זה.

הספר מתאים גם לילדים וגם להורים, וגם לסבים,

כי כל אחד רוצה מישהו שיאהב אותו ושהוא יאהב אותו בחזרה.  

* אהוד יקר. לא זוכרת אם שלחתי לך פרטים אלה על ספר הילדים החדש שלי "הארנב המאוהב".

אשמח אם תצרף לעיתונך הנידח... 

באהבה

מיכל סנונית

* *

ג'וחא: אני משתתף בצערו של סמיד ג'הג'ה שהרג באקדח את בתו ליאלי במקום לרצוח באקדח הזה את אחיו. אתה לא אשם. אשמה הממשלה בראשות בנימין נתניהו. רק ניפטר ממנו ולא תהיינה

עוד רציחות במגזר הערבי!

* *

לחברתנו היקרה

הסופרת עדינה בר-אל

שפע ברכות במלאת לך שמונים!

אם יותר לי, גם בשם קוראייך במכתב העיתי

וחברייך ותיקי סומליו"ן –

המשיכי ברוב כישרון בכל מפעלותייך!

אהוד בן עזר

* *

* אהוד היקר, תודה על פרסום הרשימה על ספרו של פויכטוונגר. אודה לך אם תסכים לפרסם את הסיפור "אבו כביר".

אני זוכר את חסידה פעיל לטובה, פעם אחת הופענו בפני ילדים עם סיפורינו. יהיה זכרה ברוך.

אורי הייטנר מתקומם כנגד האובססיה של נעמן כהן להזכיר שמות קודמים. ללא ספק, תהיה תגובה.

קראתי בעניין אצל נעמן כהן על המהפך הפוליטי לטובת ישראל בשלטון החדש בסלובניה. מסתבר שגם אצל צ'כיה יש הבנה למצבנו.

אנחנו כמהים לחדשות טובות.

שלך –

משה גרנות

* אהוד: מבקר הספרות גבריאל מוקד [מונבז], שהלך לעולמו בגיל 92, מעולם לא קרא ספר מספריי ולמיטב ידיעתי מעולם גם לא כתב עליי אפילו מילה אחת. זה לא הפריע לו בזמנו לבקש להיפגש איתי בקפה "קלמנטיין" בשדרות [על שם דודו, בעלה של פולה מונבז] בן גוריון – כדי שאתמוך בו בבחירות לראשות הוועד של אגודת הסופרים. באותה פגישה הזהרתי אותו שזה לא בשבילו. ואבן, לבסוף הוא נבחר ליו"ר ופישל שם בגדול.

* *

אלי ארגון

ארכיון הגיליונות המלא של "חדשות בן עזר"

מחפשים מאמר ישן? רוצים לקרוא גיליונות קודמים?

אתר האינטרנט החדש "חדשות בן עזר במרשתת" מאפשר לכם גישה נוחה, מהירה ומותאמת לנייד לכל הגיליונות שפורסמו מאז פברואר 2005 ועד היום.

1. ללא רישום: קריאה חופשית של כל הגיליונות ודפדוף בתוכן העניינים של המאמרים. העתקת קישור לכל מאמר ושיתופו לקוראים נוספים.

2. עם רישום (חינם): אפשרויות חיפוש מתקדמות לפי שם כותב/מחבר.

היכנסו עכשיו, קראו ושתפו עם חברים: https://hbe.mifgash.com

נשמח לקבל את תגובותיכם והצעותיכם.

בעריכת הלית ישורון

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020

הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה (kibutz-poalim.co.il)

ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978

או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il

המחיר 59 שקלים לפני משלוח

אהוד: זה הספר היחיד משירי אסתר ראב הזמין כיום לרכישה.

הכרך "אסתר ראב / כל השירים" אזל מזה שנים רבות.

ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!