באותה שעה שבה הכנסת רעשה וגעשה סביב חוק הגיוס וחוק הקדמת הבחירות, התקיים באוניברסיטת תל-אביב כנס היסטורי שהחזיר את משתתפיו אחורנית לימים אחרים, שבהם הממלכתיות במיטבה שלטה בחיי המדינה.

בין כתלי האוניברסיטה – שעולה לחדשות בכל פעם שנשיאה פרופ' אריאל פורת מפרסם מאמר חריף בגנות הממשלה, או כשנערכת בקמפוס הפגנה פרו-פלשתינית גועשת ומתריסה – התקיים כנס על "מנהיגות ואיפוק, דרכו של ראש הממשלה יצחק שמיר". יזמה וערכה אותו התוכנית ללימודי ביטחון בבית הספר למדעי המדינה. וכהסברו של פרופ' אביתר מתניה, ראש התוכנית, זהו "אירוע זיכרון ואירוע לימודי".

ישבתי באולם הסנאט, בקרב סטודנטים וכמה פרופסורים, כשומע ומאזין, כמבוגר שבחבורה והיחיד שהכיר כה מקרוב את יצחק שמיר, כראש הממשלה. שמונה שנים עבדתי לצידו במבחר תפקידים – דובר, יועץ רל"ש – ובכל זאת היה לי חשוב לשמוע מה פוסקים חוקרים נייטרליים על פועלו במבט היסטורי, ואילו ציונים הם מעניקים לשבע שנות כהונתו בראשות הממשלה.

באתי, ראיתי, שמעתי ו...הופתעתי לטובה. יצאתי בתחושה, שמרחק הזמן והמחקר נטול הפניות, עושים טוב למורשתו של מי שכונה בזדון בפי מבקריו "איש השב ואל תעשה." הגעגוע גבר.

היה זה פרופ' אודי זומר, ראש מרכז ברק למנהיגות, שהיטיב לסכם את הכנס בדברים קצרים וחד-משמעיים, כשתיאר את שמיר כ"גיבור הכובש את יצרו." הכוונה לאיפוקו במלחמת המפרץ, 1991, כאשר מנע תגובה ישראלית על מתקפת הטילים העיראקיים.

"השחקנים באותה עת אמרו לעצמם, כי מדינה שיכולה להתאפק, יש לה עוצמות לטווח ארוך." העשור שבא לאחר מכן, עשור של פריחה ושגשוג למדינה, אמר פרופ' זומר, הוא "במידה רבה הודות לאיפוק של יצחק שמיר."

פרופ' מתניה התרכז בדברי הפתיחה שלו בעיקר על "המנהיג שהוא אדם בודד, מוקף ביועצים, ובבדידותו עליו לקבל את ההחלטות. עצות יש הרבה, אבל אין משאבי כסף ומשאבי אנרגיה לבצע כל דבר, מכאן חשיבותה של ההחלטה. החינוך, ההשכלה, הניסיון והמורשת של המנהיג, מביאים אותו להחלטה הנכונה. מראש הממשלה אנו מצפים, שיקבל החלטה עכשיו וישלם מחיר עכשיו – בלי שיקול פוליטי."

"שמיר הוא דמות יוצאת דופן בפוליטיקה שלנו, מעולם לא היה כאן פוליטיקאי כל כך אנטי פוליטי כמוהו" – פתח את דבריו העיתונאי גיל ליטמן, אשר הדוקטורט שלו עוסק בשמיר עד לכניסתו לחיים הפוליטיים. והוא הסביר: לפוליטיקאי מצוי יש אגו מפותח – שמיר היה ללא אגו, סגפן; שאפתנות? – מעולם הוא לא נאבק על תפקיד כלשהו; פירסום? – סלד מכל חשיפה תקשורתית, אחד האנשים הכי חשאיים בפוליטיקה. הוא לא היה מניפולטיבי, רחוק מתככנות ומספינים. ולבסוף – הכריזמה.

לדברי ליטמן, שמיר לא היה נואם גדול, לא סחף אחריו המוני מעריצים. "עשה את מה שעשה בדרכו השקטה, כאיש של מעשים, נטול אמביציות, בלי חישובי הישרדות פוליטית ומה יגיד הציבור." והוא סיכם: מה שהניע את שמיר היתה השאיפה לדבוק באידאולוגיה שלו, שלימות ארץ-ישראל ושלימות העם.

ממקום מושבי בקהל חשבתי בליבי, שלא בכל הערכותיו גיל מדייק. ראש הממשלה שמיר למד במהרה להסתגל לתקשורת, להבין את חשיבותה כהכרח שהוא חלק מהמשחק, אף הירבה להעניק ראיונות ושיחות רקע לעיתונאים (מסויימים!) הודות למאמצי יועצי התקשורת שלו. היתה לי הזכות להפיק את קובץ נאומיו, תחת הכותרת "נאום ראש הממשלה" ואף להשתתף בכתיבת רבים מהם. אכן, שמיר היה חסכן במילים, מאופק, חף ממליצות, אבל חד, נוקב, אמין. תמיד האזינו לו בשקיקה.

הגדילה להאדיר את ראש הממשלה ד"ר שרה פיינברג, בדבריה על "ציפור נפשו של שמיר" – העלייה הגדולה מבריה"מ לשעבר. "זה היה אחד המיזמים החשובים ביותר בתולדות המדינה." כדי להביא את העולים, שמיר בסיוע "נתיב", ניצב בשלוש חזיתות: מול רוסיה, מול הבית הלבן ומול הקרובים לו ביותר. "גורבצ'וב הסכים לשחרר את היהודים, כתוצאה ממאמץ עקבי בהובלתו של שמיר. זה היה אחד המקרים הבודדים של ויתור סובייטי מול המערב, שבו שמיר מילא תפקיד מרכזי."

הוא שיכנע את המימשל האמריקאי, כי אין פה עניין של עקרון חופש הבחירה של המהגר. הם לא פליטים, יש להם בית לאומי!

"שליחות עמוקה ואחריות אישית, הם שהניעו אותו," אמרה המרצה. "היה בו שילוב של משה רבנו ויהושע בן-נון – החזון ומימושו. משה מוליך את בני ישראל במדבר אל ארץ לא נודעת, יהושע הוא איש של כיבוש ואדמה."

הדובר השלישי, ד"ר יניב פרידמן, העיר בפתח דבריו, כי הדוקטורט שלו עוסק בלוי אשכול ו"אז נתקלתי בפועלו של שמיר. הופתעתי לטובה. במידה רבה הוא היה ממשיך דרכם של ראשי הממשלה ממפא"י."

את עיקר דבריו ייחד למלחמת המפרץ: "שמיר הבין שסאדאם מצפה, שישראל תגיב על טילי הסקאד ששיגר אליה, ואז הקואליציה שגיבשו האמריקאים תתפרק. הוא נקלע לדילמה קשה – בין הלחץ הפנימי לפעול, להגיב, לבין הלחץ האמריקאי שלא לתקוף. היה עליו להחליט בין דחוף וחשוב.

"החשוב – שהאמריקאים יפעלו, הדחוף – שצה"ל יתקוף. שמיר התעלה מעל לרף הטקטי, יחסי ישראל-ארה"ב היו בעיניו חשובים ביותר, הוכיח שישראל היא נכס, לא נטל."

ואני הייתי מוסיף כאן, מתוך ידיעה, כי לא פחות מהנשיא בוש (האב) שלחץ על שמיר, ראש הממשלה לחץ על הנשיא, שיזרז את הפעולה בעיראק, שאם לא כן גם הוא, שמיר, לא יוכל עוד להתאפק ולא להגיב. הטלפון האדום בין הלשכה בירושלים ללשכה בוושינגטון הופעל לפחות פעמיים ביום, ב-41 ימי המלחמה.

מהי המורשת של שמיר? – נשאלו שלושת המרצים. ד"ר גיל ליטמן השיב כי שמיר ייזכר כמנהיג ממלכתי, נחוש, שראה בתפקידו שליחות ממלכתית, שהיה מסוגל לקבל החלטות שמיטיבות עם המדינה. הביטוי לכך – רעיון האחדות.

ד"ר פיינברג מנתה שלושה מרכיבים למורשת שמיר: הגעת מיליון העולים, גם מאתיופיה, ששינו את פני המזה"ת; ישראל היא שמחליטה על גורלה אפילו תוך התנגשות עם המעצמות; היכולת לפעול באופן עקבי, מאופק ולאורך זמן, תוך דבקות בעקרונות.

ד"ר פרידמן קבע קצרות: "שמיר נקט בשיקול הנכון במלחמת המפרץ. החלטתו היתה נכונה, שהרי למלחמה היו השלכות גם ברמת יחסינו עם ארה"ב." ואילו פרופ' מתניה סיכם בפשטות: "ארץ ישראל, עם ישראל, אחדות ישראל – זה היה העיקר אצל יצחק שמיר, ראש הממשלה השביעי."

בין אם יוקדמו הבחירות בכמה שבועות ובין אם יתקיימו במועדן, כבר אפשר לומר, כי הכנסת היוצאת קיימה את מלוא ארבע השנים שהוקצו לה בחוק, מה שלא היה מזה שנים רבות במערכות בחירות קודמות. היא הצביעה אמנם על פיזורה, אך טרם קבעה את המועד החלוט לבחירות לכנסת ה-26.

עדיין איננו יודעים מי יוביל בבחירות אלה את האופוזיציה, אבל אנו יודעים מי יוביל את הקואליציה, שבמרכזה כמובן תנועה הליכוד. זהו המנהיג שמזה 30 שנה הוא הדמות הדומיננטית בחיי המדינה, מכתיב דרכה וגורלה.

תמונותיו של "הטוען לכתר", נפתלי בנט, כבר מתנוססות על שלטי חוצות ענקיים, שעלותם מיליונים, אבל לבד מיאיר לפיד שהכפיף עצמו לבנט כדי להציל את "יש עתיד" מכיליון, ישנם עוד שני נאבקים על הנהגת האופוזיציה: גדי אייזנקוט ואביגדור ליברמן.

בקואליציה התמונה ברורה. איש אינו מערער על מנהיגותו-הובלתו של ראש הממשלה בנימין נתניהו. גם איומי החרדים יתבררו ברגע האמת כאיומי סרק. אין למנהיגיהם אופציה אחרת מלבד ממשלת ימין, כדוגמת זו היוצאת. הציבור הימני-לאומי-מסורתי נקעה נפשו מאיומי הרב-הפוליטיקאי דב לנדו, ולא מהאגואיזם של קיצוני החרדים ("נמות ולא נתגייס"), ויעדיף את נתניהו על פני כל מועמד לעומתי. ציבור זה אינו הולך שולל אחרי ההתחזות "ימנית" של בנט, ליברמן או אייזנקוט.

שמאל, כפי שמגולם על-ידי יאיר גולן, אינו סחורה פופולרית בשוק הבוחרים. אין רואים בו תחליף למפלגת העבודה המפוארת, שהלכה לעולמה. סוציאליסט אמיתי הוא לא. דיבורים על מדינה פלשתינית, האשמות ברצח עם, הזדהות עם ביקורת ארסית המוטחת בישראל באירופה – לא יקנו לו ולמפלגתו מעבר לעשרה מנדטים.

הציבור התפכח מהשמאלנות התבוסתנית, וחושש מקואליציה שיאיר גולן שותף לה. גם ליברמן אינו מצליח להתרומם. דעותיו הנחרצות נגד הדתיים, נגד הערבים ונגד נתניהו, לא יועילו לו. ראש ממשלה הוא לא יהיה.

בבחירות אלה הרל"ביזם יהיה הגורם המרכזי, והוא זה שמאחד את פלגי האופוזיציה. יהיו אלה בחירות אישיות לכל דבר, כאשר לא מצע, או אידאולוגיה ועקרונות, ימלאו בהן תפקיד ממשי. מישהו יודע מה מציע בנט בשלל נושאים בוערים שעל הפרק? או גדי אייזנקוט? זה האחרון זוכה לאהדה בזכות אישיותו ה"אבהית", ואילו בנט הלא-כריזמתי נהנה (לפחות בסקרים) מסלידה של ציבור רחב משלטונו הממושך של נתניהו.

בחירות אישיות במובהק התקיימו גם לפני 30 שנה, במאי 1996, והיו דרמטיות במיוחד. אז לראשונה ניצב בנימין נתניהו הצעיר בראשות הליכוד מול ראש הממשלה המכהן והלא-כל-כך צעיר, שמעון פרס. ההצבעה היתה לראשונה בשני פתקים – האחד למפלגה, השני לראשות הממשלה.

שיטת בחירות בעייתית שלא הוכיחה את עצמה. יכול היה אז המצביע לבחור באחד משני המועמדים אבל לא למפלגתם. ואכן, הן המערך והן הליכוד איבדו מספר ניכר של מנדטים, ואילו בפתק האישי, נתניהו הפתיע כשזכה בכ-30 אלף קולות יותר מיריבו. כך היה לראשונה ראש הממשלה.

הפרש הקולות היה אמנם קטן, אבל הניצחון היה גדול לנוכח העובדה שנתניהו גבר על ראש ממשלה מכהן, שנבחר לכהונתו שבועיים לאחר הירצחו של ראש הממשלה יצחק רבין. אין מה להתגעגע לימים ההם. ימים של טראומה לאחר הרצח הנורא, ימים של פיגועים ועשרות נרצחים, ימים של הסכמי אוסלו.

הגם שכהונתו הראשונה של נתניהו ארכה שלוש שנים בלבד – עת הפסיד לאהוד ברק, ב-1999 – אבל מאז הוא התברג לחיינו, והנה הוא על סף התמודדות נוספת שלו בראשות הליכוד.

האם שוב יוביל את תנועתו והמחנה הלאומי לניצחון? קשה לנבא. 25 מנדטים מובטחים, שהם ה"בייס" הליכודי, אין די בהם כדי לשמר את השלטון בידי המחנה הלאומי. הרבה סימני שאלה צצים לגבי המהלכים הפנימיים בתנועה.

אם הפריימריס הקרובים (יתקיימו או לא?) יהיו מפגן של השתוללות ולא יציגו במקומות ריאליים פנים חדשות, מבטיחות, בין השאר של אישים שמייצגים נאמנה את גיבורי ישראל שלאחר 7 באוקטובר, השלטון עלול לחמוק מידי הליכוד. בכך ייתמו שלושים השנה של נתניהו, שלבטח יסוכמו בשנים הבאות לטוב ולרע בעשרות ספרים ואין-ספור מחקרים. ובעוד אנחנו "משתעשעים" בתרגילי בחירות, אין לשכוח את המערכה העיקרית: חידוש המלחמה עם איראן, שמחכה ככל הנראה מעבר לפינה, והמערכה בלבנון. ניצחון במערכה זו קודם לכל, חשוב מכול!

יוסי אחימאיר

אסור להתרגל לשעה שש בבוקר למשמע צמד המילים הנוראיות, "הותר לפרסום."

אסור להתרגל לפנים מחייכות הניבטות מהמרקע.

אסור להתרגל לצער, לכאב, לאנחות, להספדים, לשיחה עם בני משפחה עוד טרם שנקבע מועד ההלוויה.

אסור להתרגל למעבר החד לנושא הבא, עד לפרצוף הבא של עלם חמודות שאינו יודע שעוד רגע יהיה הנופל הבא.

אסור להתרגל לטורי דגלי ישראל נישאים בידי החיים בדרכם ללוות את החללים.

אסור להתרגל לדקות אחדות של חסד, דמעות ההלוויה, חיבוק אמיץ, שיר הצעיר שנדם לנצח, הבטחות לזכור, להנציח, לפסוע לאורו, בדרכו, אל מלא רחמים, קדיש, עוד רגעים סביב לערוגה הפורחת.

אסור להתרגל למילות נחמה, ל"באתי לחזק ויצאתי מחוזק", ל"במותו ציווה חיים."

אסור להתרגל לזיכרון מהיר בתחולת חיים של סטטוס, לזיכרון קצר, לשכחה מהירה, לתוגה וצער על החלל הבא.

אסור להתרגל לקורבנות הפסקת האש, לקורבנות ההכלה, הספיגה, לקורבנות הגבורה היהודית-ישראלית.

אסור להתרגל לשמות, לנועם, לנהוראי, לאיתמר, למעוז, לנגב, לנועם, לאלכסנדר, לבן, למקסים, ליאם, אייל, כולם הי"ד, כולם הותירו אהבות, זיכרונות וגעגוע אינסופי.

אסור להתרגל לטפטופי המוות, אסור להתרגל לכוס הדמעות המתמלאת מיום ליום בחסות הפסקת האש.

אסור להתרגל לילדי בתי ספר מבוהלים המסתתרים באימה מתחת לשולחנות, אסור להתרגל לפצועים הרבים, לפצועי הנפש והחרדה, אסור להתרגל וחייבים לעשות מעשה.

בחסות הפסקת האש שלא פסקה לרגע, ממשיכים אריות האומה לפעול מול האוייב, לכבוש, לפגוע, אמנם במגבלות, אך פועלים במסירות להרחקתו מהגבול, מבתי האזרחים.

ממשלת ישראל והעומד בראשה חייבים לפעול כדי לעצור את הפסקת האש שנכפתה על ידי נשיא ארה"ב, אסור להתרגל לקורבנות הפסקת האש, אריות האומה המגינים על מדינת ישראל, ראויים להנהגה אשר לא תכבול בשלשלות ההסכם המופר שוב ושוב את ידי צה"ל.

הפסקת האש הגובה מחיר נורא חייבת להיפסק, חייבת לאפשר ללוחמים להמשיך בפעילותם המגינה על יישובי הצפון, על ילדי מטולה, על קשישות קריית שמונה, על חקלאי מרגליות, על נערות אביבים, מלחמה בחיזבאללה המאיים על ביטחון ישראל, מחיר הפסקת האש ותכליתו המוטלת בספק, גבוה וקשה מנשוא.

אל מול עדת הקוראים להרוס, לאבד, להשמיד, להפציץ, לרסק, אל מול התועמלנים בתקשורת לסוגיה המבליטים מאוד את המצוקה, המראיינים בעיקר מניפי דגל לבן, בעיקר מאשימי הממשלה, בעיקר המכנים את גיבורינו ברווזים במטווח וקורבנות שווא במלחמה שיש לעצור אותה ועכשיו.

אל מול הנחישות בתביעה לעצור את הפסקת האש ולשוב למלחמה עצימה עד להכרעת מחבלי ארגון הטרור, ראוי לזכור כי המציאות הישראלית מורכבת מאוד, על כתפי ראש הממשלה מונחות משימות מאתגרות, קיומיות, מלחמה בשבע חזיתות, להטוטניות מדינית מול אירופה, ארה"ב, מדינות ערב, מכלול אינטרסים לאומיים ובינלאומיים, מאבקים פנימיים, אופוזיציה, שנת בחירות, כל זה ועוד, משא על כתפו של אדם אחד, ראש הממשלה.

ועל אף זאת, אסור להתרגל לנפילתם של אריות האומה, גיבורי ישראל, קורבנות הפסקת האש, נועם, נהוראי, איתמר, מעוז, נגב, נועם, אלכסנדר, בן, מקסים, ליאם, אייל, כולם הי"ד.

לכבודם, לזיכרם, לכבוד הנופלים והחיים, חייבים לקבל החלטה המשחררת את גיבורינו מאזיקי הפסקת האש המדומה ולאפשר לגיבורנו לשוב להתקפה, להגנה, להכרעה, לניצחון.

המלחמה בלבנון, המלחמה בעזה, המלחמה באיראן, המלחמה בזירות עלומות וגלויות נוספות, היא מלחמת קוממיות, מלחמת תקומה, על הצמרת המדינית והצמרת הביטחונית לקבל את ההחלטה, כדי שגיבור ישראל, סמל נהוראי לייזר יהיה הקורבן האחרון של הפסקת האש.

בבסיס וביסוד המעשה עמד היגיון שאינו מופרך, להניח בידו של מבקש נפשך רובה טעון המוכן ללחיצה ולהודות לו על טוב ליבו שניאות לשתף עימך פעולה.

הנחת הרובה הטעון נעשתה על פי כל הכללים, על פי קוד נימוס, על פי אתיקה מובהקת, ההזמנה השיחה, הטיעונים, הלגיטימיות, התודה המנומסת בחתימת השיחה, פאנל הפרשנים המתקף, מאשש או מפריך את הנאמר והאקדח הטעון.

כאלה חלק מהיהודים המקדשים את הסימטריה, המתאבדים מטאפורית על חופש הביטוי, המעניקים כר נרחב , נוח ונעים למי שמבקש לראותנו שוחים בעומק הים של עזה וללא מצופים, או למבקשים להשמידנו מעל האדמה, המבקשים למחות זכרנו מתחת לשמיים, אין נאור יותר, מתקדם וליברלי יותר מלשוחח עם התליין והמוציא להורג שלך, בנעימות, בחביבות ולפי כללי הטקס, עד לאשכבה.

כך היה עם רבי מרצחים בחליפות, עם טרוריסטים בעלי חיוך כובש, עם תליינים, רוצחים, שונאים, כך היה גם עם האנטישמים המבקשים לחיות בעולם נקי נטול יהודים, עולם שבו יהודים יהיו רק בבתי קברות, וזכרם חקוק על אבני שיש ומוטבע על מדרכות.

לו היה היטלר בין החיים בוודאי היו נאבקים ברשתות שידור מסוימות על זכות הבכורה להעניק לו במה, מיקרופון להציג ולהשמיע את דעותיו על תוכניתו "הפתרון הסופי", על הדרכים להיפטר מיהודי העולם, על עולם ללא יהודים.

היטלר היה נשאל במתק שפתיים ובנימוס מופלג שאלות מעניינות, לא מאתגרות, והיה משיב בנאום תעמולה מדוע עד היהודי האחרון זו מטרה נעלה ולא אילוזיה אנטי מוסרית, הוא היה מפלבל בעיניו, מרים גבותיו, משתעשע עם שפמו, מניף ידיו, רוקע ברגליו, יורה את תעמולת השנאה וחוזר למשרדו להמשך תוכנית החיסול הנוראה.

היטלר לא זכה לעמוד מול מדינת היהודים, ממשיכיו זכו וזוכים, האחרון שבהם, טאקר קרלסון, אנטישמי וממשיך תורת הגזע, זכה להתראיין בערוץ טלוויזיה של היהודים במדינת היהודים, זכה להשחיר, להשמיץ, לגדף ולהעליל את עלילות הדם הנוראיות נגד היהודים.

האיש שכינה נשיא יהודי כעכברוש, כמנהג האנטישמיים הוותיקים, המאשים את היהודים כמי ששולטים בעולם, הנותן במה של כבוד למכחישי שואה ולאנטישמיים מובהקים, המפיץ סטריאוטיפים אנטישמיים על כסף, השפעה והשתלטות המפיץ את תיאוריית ההחלפה הגדולה אשר בבסיסה הטענה כי היהודים דוחפים להחלפת אוכלוסיות.

האיש הזה המאשים את היהודים בכל רע המתרחש בעולם, המעניק במה למעודדי טבח שבת שמחת תורה, המאשים כי ישראל הובילה את ארה"ב למלחמה כדי לבנות את בית המקדש, האיש הזה הקובע כי היהודים אינם צאצאיו הביולוגים של אברהם אבינו אלא פולשים שמבקשים לכבוש את ארץ ישראל – והרשימה ארוכה ומביכה בבורותה ובנלעגותה.

ואת האיש ההזוי והמסוכן הזה, הממומן כידוע על ידי קטאר, את האיש שמאשים את מדינת היהודים בפשעי מלחמה ובתחלואי העולם, בחרו לראיין ולהותיר לו את הבמה להנחת האשמתיו מעלות הצחנה האנטישמית,

אני מסרב להאמין כי הריאיון המיותר והבלתי הגיוני בעליל הזה התקיים במדינת היהודים כחלק ממכונות ההשמדה וההרס הפועלים מול הימין בישראל, אני מתעקש שלא להידרש לפתיח של המגיש הישראלי שרובו כתב ההאשמה לציבור הימין והשמרן בישראל, אני מזדעזע מהמחשבה שחלילה כל הצורך בפרוטוקול של אושיית הרשת הנבובה הזו בא לעולם כדי שמעל שיח התעמולה האנטישמי הזה יופיע הכיתוב: " נתניהו מוביל לחורבן ."

כמות הרעל, לא כולל החיוכים של המגיש והמרואיין, נגד היהודים ומדינתם, היתה מסע בתחנות האנטישמיות החדשה המסתתרת מאחרי סינר ביקורת לגיטימית של מדינת ישראל.

אני מסרב להאמין שבגלל פוליטיקה פנימית בחר מאן דהוא להעניק במה מרכזית למי שרואה ביהודים את האומה האלימה בעולם, את העם שאיבד את המוסר, את היהודים הרוצחים חפים מפשע, ובין לבין מביע במילות שנאה, הערבות לחלק מאוזניי היהודים במדינתנו, האשמות על ההנהגה ובעיקר על ראש הממשלה בנימין נתניהו, כשעל המסך מוקרנות תמונותיו, תמונות בני משפחתו.

"ראש ממשלת ישראל טועה. הוא פוגע קשות בישראל, הוא מוביל את ישראל לחורבן... אני חושב שהוא מנהיג גרוע מאוד ומנהיג לא חכם בכלל..." משפטים מוכרים ממחוזות לא רחוקים.

אינני איש קונספירציות או חלילה מעליל עלילות שווא, אני רוצה מאוד להאמין שהריאיון המיותר הזה נולד מכל הסיבות שבעולם רק לא ממניעים פוליטיים, ריאיון של אנטישמי שהפגין את בורותו בהבנת המציאות העולמית, המדבר בסיסמאות ובקלישאות ובעיקר באנטישמיות שוטפת.

המרואיין הבא הוא...

עמנואל בן סבו

אהוד: אם גבלס היה חי היו מביאים גם אותו כדי ללכלך על נתניהו.

עוד בטרם סיים חיל הים את פעולתו החשובה לבלימת משט הפרובוקטורים – טורקיים ואחרים – וכבר קם הפרובוקטור הגדול, השר איתמר בן-גביר, להרוס את ההישגים ההסברתיים של המבצע. במקום הסברה בעולם נגד שקריהם ועלילותיהם של אנשי המשט נאלצת ישראל לעסוק במזעור הנזקים שעשה אותו פיל בחנות חרסינה. שום תקציב הסברה ושום מסביר, כישרוניים ככל שיהיו, אינם יכולים לתקן את הנזקים הכבדים שאותו אדם גרם וגורם הן למדינת ישראל והן לימין הישראלי במעשי האיוולת שלו, מעשים המשרתים הן את יריבי ישראל בזירה הבינלאומית, והן את הפרובוקטורים הקיצוניים (ראה להלן) בישראל עצמה, שאותם משרתים מעשיו של איש זה. תגובתו של ראש הממשלה לא צריכה היתה להיות מילים רפות אלא הדחה מיידית.

ראש הממשלה היה להוט מאוד, להוט מדי, להקים "ממשלת ימין מלא" לפני 4 שנים, ועל כן הכניס לממשלתו לא מעט שרים מיותרים ובלתי ראויים לתפקידיהם, שנשענו על לא מעט חברי כנסת בעלי אותם מאפיינים. סייע לו בכך יו"ר האופוזיציה, אשר בסירובו לקבל את תוצאות הבחירות הקודמות, שבהן הבוחרים נתנו את השלטון לראש הממשלה בנימין נתניהו, דחף את נתניהו לזרועותיהם של בן-גביר ומרעיו. ישראל שילמה מחיר כבד ביותר על המציאות שנוצרה.

מעשהו הבולט היחיד של יאיר לפיד, יו"ר האופוזיציה, היה סיוע עקום זה להקמתה של "ממשלת ימין מלא." מעבר לכך, תפקיד יו"ר האופוזיציה נותר מיותם וריק.

כאן המקום להיזכר בדבריו של הלל הזקן (מסכת אבות, פרק ב', משנה ה'), שאמר: "במקום שאין אנשים, השתדל להיות איש." כוונתו היתה שבמקום שבו אנשים אחרים מתנהגים בחוסר אחריות, מתחמקים מלעשות את הדבר הנכון, או כשאין מנהיג שיוביל – אל תסתכל עליהם ואל תחכה להם, אלא קח יוזמה, פעל באומץ לב ומלא את החלל הנדרש כמנהיג.

יו"ר האופוזיציה נכשל בתפקידו – הנחשב כ"סמל שלטון" – ואת הריק שנוצר הזדרזה למלא מנהיגת האופוזיציה בפועל, גלי בהרב-מיארה. מאז היא עושה לילות כימים כדי למרר את חייו של ראש הממשלה עתיר ההישגים והכשלים. למעשה היא מתפקדת כמטען צד שהניח לפתחנו גדעון סער, מי שמינה אותה בהיותו שר המשפטים של הממשלה הרל"ביסטית. המשפט ההזוי המתנהל כלפי ראש הממשלה בזמן מלחמה, וההתמקחות הבזויה על כל שעת עדות בתקופה שבה ראש הממשלה חייב לעסוק בעיקר בניהול המלחמה, הם הקלון העיקרי המאפיין משפט ראווה זה.

הבבואה של איתמר בן-גביר היא יאיר גולן, האיש הקיצוני משמאל, אשר כאלוף במדים נאם וטען – בערב יום הזיכרון לשואה ולגבורה לפני עשר שנים – שהוא מזהה בישראל תהליכים חברתיים המזכירים את אלו שהתחוללו באירופה בכלל ובגרמניה בפרט לפני כ-90 שנים, תוך שהוא מצביע על עדויות לקיומם כביכול בחברה הישראלית. אמירות מסוכנות כאלה גובלות בהכחשת השואה.

רוב רובם של אזרחי ישראל כמהים למדינה יהודית, ציונית ודמוקרטית שתנוהל על-ידי נציגי הרוב הציוני. אין לקיצוניים כאלה – מצד זה או אחר של הקשת הפוליטית – ואין למשתמטים משירות בצה"ל, מקום בממשלה הבאה. טוב ונכון יעשו ראש הממשלה נתניהו ומי שיתייצב מולו מטעם הגוש הרל"ביסטי אם ינערו חוצנם מאלה ומאלה, ויודיעו לאלתר שאחרי הבחירות תוקם ממשלה ציונית, ממשלת המשרתים. טוב ונכון יעשו שני אלה אם יבהירו כבר היום שהמפסיד מביניהם יישב בממשלתו של המנצח.

ד"ר רון בריימן היה יו"ר חוג הפרופסורים לחוסן לאומי.

ניסיון לסכם בקיצור תובנות מבוססות היסטוריה,

לפי נושאים מרכזיים

א. פנינו לאן – ביטחונית:

תובנת היסוד היא ששורש הסכסוך איננו לא שטחים ולא עוול כזה או אחר (הנכבה, הפליטים וכיו"ב), אלא עצם עצמו של הרעיון הציוני (בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל במשפט העמים). הואיל והערבים הרשמיים, אלו שמובילים דעת קהל, אלו שמנהלים מדיניות ואלו שמסבירים אותה, משוכנעים מעל לכל ספק שכל מרכיבי הציונות יסודם בשקר (אין עם יהודי, אין ליהודים העכשוויים קשר לארץ ישראל, אין זכות למדינת לאום, משפט העמים הוא כסות מניפולטיבית ושיקרית לקולוניאליזם ולאימפריאליזם), הרי שהמסקנה הביטחונית חייבת לקחת בחשבון את המשך העוינות הערבית בשלל כלים ושיטות.

אין זה אומר ש'אין חדש תחת השמש'. להפך: כפי שהסבירו זאת מנהיגים ציוניים למיניהם (הרצל, ז'בוטינסקי, בן גוריון, משה שרת, גולדה מאיר, יגאל אלון ואחרים), כל אחד בדרכו ודגשיו, בניין האומה היהודית עומד במרכז הדרך להקטנת העוינות ואולי למיגורה המוחלט (כלומר הגעה למצב של הכרה מהותית בזכות קיומה של מדינת לאום יהודית בארץ ישראל). תפיסה זו איננה שוללת כמובן 'תהליך מדיני', כלומר את הכלים הדיפלומטיים, והיא בוודאי לא עומדת בניגוד לצעדים כמו הסכמי "השלום" עם מצרים וירדן, או 'הסכמי אברהם', אך כל הצעדים הללו חייבים לעמוד בביקורת קפדנית. אין לטפח לגביהם אשליות (הבאות למשל לידי ביטוי באמצעות הצגתם כ'שלום', או בדיבורים על 'יש לעשות הכול' כדי להגיע ל'שלום' וכיו"ב אמירות סרק מסוכנות), ואין עליהן לבוא על חשבון תפיסת בטחון מרחבי מהסוג שיגאל אלון היה המדויק ביותר במנסחיו (באמצעות המלים 'גבולות בני הגנה' או 'עומק אסטרטגי'). 

ב. פנינו לאן – כלכלית:

מפעל בניין האומה הציוני דרש מהרגע הראשון שלו 'כלים שלובים', כלומר 'פלורליזם רעיוני ומבני', גישה שראשון מנסחיה היה הרצל, שכתב ב'מדינת היהודים' גם בשבח התכנון המרכזי, גם בשבח הבעלות הציבורית על תשתיות חיוניות, גם על חשיבותה הקריטית של יזמות וחופש פעולה כלכלי, גם על יתרונותיה של הטכנולוגיה לטובת קידום יעדים כלכליים וערכים חברתיים, גם על מרכזיותו של המדע, גם על חשיבותה של אמונה ('אם תרצו אין זו אגדה').

המציאות הוכיחה את נכונות גישתו של הרצל, שיושמה בפועל מאז ראשית ההתיישבות הציונית (1878), למרות תמורות דרמטיות בנקודות זמן ידועות (החשובה בהן: 'תכנית הייצוב' ב-1985 על כל מה שבא אחריה, בעיקר 'חוק ההסדרים' המפקיע מידי נציגי ציבור כלי דמוקרטי מרכזי בשם תפיסות זרות לציונות ולכלכלה הרציונלית 'משולבת הכלים' גם יחד).

היעדים הלאומיים של ישראל היו תמיד כאלו שנדרש מאמץ ציבורי להשיגם: התיישבות, תשתיות לאומיות (מים, אנרגיה, קרקע, אקולוגיה) בניין כוח צבאי, פיזור אוכלוסין, סולידריות חברתית, מערכות רווחה (חינוך, בריאות, אבטלה, פנסיה). היסטורית יעדים אלו הושגו בשילוב-כלים מגוון למדי: יוזמה פרטית, מפעלים הסתדרותיים, יוזמות ממשלתיות. כך גדל שטח העיבוד החקלאי ויכולת התפוקה שלו עשרות מונים; כך הפכה ישראל את גורל המים שלה; כך פתרה את בעיית האנרגיה שלה; כך קלטו היישוב והמדינה אוכלוסייה עצומה בגודלה (בוודאי ביחס לנקודת המוצא: 24 אלף יהודים בלבד ב-1878!) ועוד יותר מכך במגוונה העדתי – יהודים הגיעו ארצה מעשרות מדינות כשהם מדברים עשרות שפות, והנה נוצרה כאן חברה מתפקדת.

כל מה שהיה נכון בעבר ממשיך להיות נכון היום ביתר שאת. היעדים הלאומיים לא רק שלא הסתיימו, אלא שעל הקבועים (כי כל הזמן יש לעבוד על תחזוקת הקיים בכל תחום) התוספו חדשים, בראשם ביטחון מזון והרחבת מוטת הריבונות הישראלית קודם כל על שטחים שאין מחלוקת לגבי היותם בריבונות ישראלית (נגב, גליל, שטחי C). למרבה הצער, בשנים האחרונות הולכת ומתחזקת תודעה שקרית לפיה ישראל הגיע לעוצמתה הכלכלית רק אחרי שכלכלתה שוחררה ל'כוחות השוק'. שקר זה משרת אג'נדות חינוכיות המתקיימות כבועה, גם ביחס להיסטוריה האמיתית של הכלכלה בארץ ישראל, וגם ביחס למתרחש במדינות מפותחות בעולם כולו: אין ולא תתכן כלכלה חופשית לחלוטין. אין מדינה שהממשלה לא מעורבת בכלכלה שלה ברמה כזו או אחרת. רוב המדינות המשמשות לישראל כנקודת ייחוס (OECD) רואות בחקלאות ובקרקע נכסים לאומיים.

ג. פנינו לאן – דמוגרפית:

בניגוד גמור לרוח הנכאים ששורה בעולם כבר מאז שהכלכלן דוד ריקרדו ניבא את סופה של האנושות כתוצאה של פער בלתי אפשרי לסגירה בין הגידול הדמוגרפי בטור הנדסי לעומת הגידול במשאבי הצריכה בטור חשבוני, העובדות מלמדות שאין שום בעייה לכדור הארץ לשאת בקלות גם אוכלוסייה של 12 מיליארד בני אדם לפחות.

מן הבחינה הזו ישראל היא בבחינת מקרה בטל בשישים, וכך גם לגבי העם היהודי. אבל לא רק בחנוכה כל אחד הוא אור קטן וכולנו אור איתן, אלא גם בענייני דמוגרפיה. המתרחש בישראל מבחינה זו אמור להיות המודל שחייב לעמוד לנגד עיניהם של תושבי כל המדינות הנהנות כמו ישראל מחברה ומפוליטיקה המבוססות על ליברליזם: גידול קבוע באוכלוסייה בשיעור של יותר מ-2% בשנה, לא 'רק' באוכלוסייה מיוחדת (החרדית) אלא לאורך ולרוחב החברה כולה.

העובדה ששטחה של ישראל קטן ומוגבל, לא אמורה להפוך למנוף לדכא גידול דמוגרפי. אתגרי פיזור האוכלוסין אמיתיים ויש לגשת אליהם באותה גישה שבנתה את הכלכלה בארץ הזו, מימי הרצל ואילך: תכנון, יוזמה פרטית ציבורית קהילתית ואחרת, תוך שילוב-כלים נחוץ, לגופו של עניין ומקרה (כי התיישבות בנגב איננה זהה להתיישבות בשומרון; ואתגריה האורבניים של חיפה אינם זהים לאלו של באר שבע).

יש לזכור שכבר ב-1922 קבעו 'מומחי' הספר הלבן שלארץ הזו יש 'כושר קליטה כלכלי מוגבל', ובהתאם רצו לווסת את העלייה היהודית (תוך התעלמות כמובן מההגירה הערבית, התעלמות המלמדת על היסוד הפוליטי-הלא-ענייני של הנחת היסוד אודות מגבלות כושר הקליטה הכלכלי). היה זה בימים בהם חיו בארץ פחות ממיליון בני אדם: כ-800 אלף ערבים וכ-100 אלף יהודים. היום חיים בשטחי המנדט לא פחות מ-15 מיליון בני אדם. השאלה הדמוגרפית לפיכך היא המשך של השאלה הכלכלית, וכשם שאת הכלכלה יש לנהל בשלל כלים-שלובים המתכנסים לפיתוח ממשי המאפשר השגת שלל יעדים לאומיים, כך גם את הדמוגרפיה, אותה יש לראות כ'נמען' של הפעולה הכלכלית, שהרי הכלכלה נועדה לשרת את החברה. 

ד. לאן פנינו – חברתית:

החברה הישראלית, כהמשך של החברה היישובית, מתאפיינת בהטרוגניות עצומה. יש הרואים בה איום, יש הרואים בה שיטה, יש הרואים בה ברכה. אך קודם כל יש לראותה כעובדה. הרואים בה איום חוששים מאובדן המכנה המשותף. לדעת הקיצוניים בקרבם החברה בישראל מזמן עברה את נקודת האל-חזור באשר ליכולתה לגבש מכנה משותף, ומסקנתם היא שיש לחזק את המערכות הממלכתיות שאינן תלויות ישירות בבחירות (כלומר מערכת המשפט) כך שהן תקבענה מה הוא המכנה המשותף.

הרואים בה שיטה מדברים על '12 השבטים' מהם מורכבת החברה בישראל, תוך שהם מציעים כותרות לשבטים הללו: 'רוסים', 'ערבים', 'חרדים', 'אשכנזים' וכיו"ב.

לכאורה מדובר בגישה המכבדת פלורליזם ומקדמת אותו, אך למעשה מדובר בגישה ריאקציונית שכמו במקרה של הכלכלה, מנסה לכפות על המציאות הדינמית צורת מחשבה המנוגדת למהות הדינמית: עולה מרוסיה איננו 'רוסי', זאת עוד לפני שנזכרים בעובדה ש'רוסיה' (כמו מרוקו או תימן וגם פולין וגרמניה) היא ארץ מספיק גדולה מכדי לייחס לכל יהודי שהגיע ממנה שורה ברורה של תכונות קבועות.

חשוב מכך: המציאות הדינמית מייצרת צורות מחשבה ותכונות חברתיות חדשות, ומסדרת את המוכרות בשלל דרכים מגוונות. מכאן, שיהודי שעלה מרוסיה למשל, נושא עימו את עברו והרגליו, אך הללו נמצאים במגע רציף ודינמי עם אלו של זולתו. 'שבטים' לא קיימים לא במובן הזה ועוד פחות מכך במציאות החברתית היומיומית: אנשים מחליפים מקומות מגורים; אנשים משתנים עם הגיל ועם מצב כלכלי ומשפחתי; אנשים מפתחים ומטפחים גישות תרבותיות בהתאם להבנתם את המציאות, והדברים ידועים ומוכרים לכל אדם באשר הוא. הדיבורים על 'מרוקאים' או 'תימנים' או 'יקים' הם דיבורי סרק חסרי כל משמעות מעשית, אפילו לגבי הדור הראשון של העולים מהארצות הנ"ל או מארצות אחרות, להוציא אולי לתקופת חיים קצרה וראשונית.

מכאן שהגישה הרואה בהטרוגניות ברכה, רואים את הברכה לא בסטטיות של מרכיבי ההטרוגניות אלא בדינמיקה שלהן. עצם העובדה שאנשים הולכים מצד אחד כשהם נושאים בגאווה כזו או אחרת את מוצאם, אך מצד שני מתחברים ומתקשרים עם אנשים בעלי עבר-מוצא שונה (יותר או פחות), היא סוד ההצלחה היחסית המוכחת של החברה הישראלית. דיבורים על 'קווי שבר' או על 'שסעים' בלתי הפיכים כביכול, הם פרי הסתכלות שטחית במקרה הטוב, אינטרסנטית-פוליטית במקרה הרע. בפועל החברה הישראלית כמו כל חברה חופשית ודינמית אחרת, מתפתחת כל הזמן לכיוון החיובי, לצד בעיות ידועות המאפיינות את המציאות המודרנית מעצם טיבה המתירני (הלא הוא הצד הנוסף של הליברליזם היקר לרוב המוחלט של האזרחים): סטייה, פשיעה, אלימות, בריונות כביש ועוד, שורה של עניינים ובעיות שגם בהם יש לטפל בשילוב-כלים שסוף ריבוי מעשיו בהרבה מאד מחשבה תחילה.

ה. פנינו לאן – למי ראוי לתת את הכוח הפוליטי להוביל?

בדמוקרטיה התשובה על השאלה הזו קבועה וברורה מאליה: סך כל הבחירות של 'רצון העם'. בשיטה הפוליטית הנהוגה בישראל המתאפיינת בייצוגיות שכמעט אין למעלה ממנה, יתרונה הוא גם חסרונה: יתרון הייצוגיות הוא ב'תחושת הבית' שהיא נותנת לאזרחים שאף אחד מהם כמעט לא יכול להתלונן על כך שסותמים את פיו בשלל שיטות, כמו למשל שרטוט מניפולטיבי של אזורי בחירה, או השיטה הפדרלית בארה"ב ובעוד מקומות, המעניקה לקבוצה קטנה של תושבי אלסקה בדיוק את אותו הכוח בסנט שיש לעשרות מיליוני תושבי קליפורניה.

חסרון הייצוגיות הוא בעובדה שכל ממשלה בישראל, ועוד לפני ייסוד המדינה, היא ממשלת קואליציה. גם בימי השיא של שלטון מפלגה אחת – 1969, שנה בה זכה המערך ב-56 מנדטים – מדובר בקואליציה, שהרי המערך היה חיבור של מפלגת העבודה עם מפ"ם, ואילו מפלגת העבודה היתה קואליציה של כוחות מנוגדים בתנועת העבודה: רפ"י מזה, אחדות העבודה מזה, ובתווך מפא"י, מפלגה שהיא עצמה קואליציה. על כל אלו יש להוסיף את הקואליציה בפועל עם מפלגות אחרות, והתוצאה כאמור היא ממשלת קואליציה שיכולת המשילות שלה נמוכה יותר מזו של ראש הרשות המבצעת בשיטה הפדרלית (הנשיא), הגם שכפי שראינו בשנים האחרונות, הפרדת הרשויות 'החדה והחלקה' שנוהגת השיטה הפדרלית, איפשרה לא פעם ולא פעמיים לרשות המחוקקת לשתק לחלוטין את פעולת הרשות המבצעת. כדבר הזה לא ייתכן בשיטה הפרלמנטרית וראוי לזכור זאת.

כל עוד לא משתנה השיטה בישראל, זו תהיה המציאות. לא רק שאין טעם להתלונן עליה או לקלל אותה, אלא כדי להפיק ממנה את המיטב יש להפנות את שאלת 'פנינו לאן' לא לנציגי הציבור הנוכחיים או לאלו שיחליפו אותם, או את חלקם, אלא לגורם שבידיו הכוח הפוליטי: הציבור עצמו. כל עוד הציבור בישראל ברובו לא מבין את שיטת הבחירות, וממשיך למשל לדבר במונחים של 'גושים' או במונחים פרסונליים, כך נציגי הציבור מגיבים לתפיסה המעוותת הזו על ידי כך שהם מעוותים אותה עוד יותר. במילים אחרות, במקום להעמיק את השימוש ביתרונות הייצוגיות וכורח הקואליציה (קודם כל בתפיסה חיובית של נשמת אפה של הייצוגיות הקואליציונית: חיפוש מכנים משותפים וראיית הפשרה לא כתקלה אלא כערך דמוקרטי שאין גדול ממנו!) השיח הפוליטי של הציבור (הלא הוא הגורם שהכוח הפוליטי הראשוני מופקד בידיו!) מרחיק את היעדים הללו – הרחבת מכנים משותפים ומציאת פשרות המשרתות, ולו באופן חלקי, את רוב הציבור.

התוצאה היא שיח הקצנה שנזקו כפול: הוא גם מלבה את אש העויינות (שמלכתחילה מאפיינת בני אדם מעצם היותם בני אדם, ובחברה דינמית והטרוגנית, רוויית אתגרים ביטחוניים ואחרים על אחת כמה וכמה), והוא גם מחליש את השלטון הנבחר, לא משנה מה הרכבו (ובכך מביא עוד ועוד אזרחים לחפש פתרונות על ואל דמוקרטיים, כמו חיזוק הרשות השופטת, העדפת הכרעותיהם של פקידי אוצר, וכמובן הצעות אנטי-דמוקרטיות בעליל כמו חידוש רעיון המלוכה, דיבורים על מדינת הלכה וכיו"ב).

לסיכום הסוגייה הפוליטית: דרושה העמקה והרחבה של חינוך אזרחי בליבו שילוב של תובנות ממדע המדינה (שיטות בחירות במבט השוואתי) והיסטוריה של העם היהודי, התנועה הציונית ומדינת ישראל.

אודי מנור

היסטוריון, חיפה.

על "מלחמת היהודים" מאת ליון פויכטוונגר מגרמנית – צבי ארד

זמורה ביתן 1984, 273 עמ'

אחד הדברים שעוררו בי התפעלות בקריאת הספר המרתק הזה הוא התחקיר האדיר שנזקק לו פויכטוונגר לשם חיבורו: הספר חושף בקיאות גדולה בטופוגרפיה של רומא, אלכסנדריה, ירושלים, של יפעת המקדש, של טבריה, מגדל, ציפורי, קיסריה; הספר חושף ידע מפורט של קורות האימפריה הרומאית מימי הקיסר נירון ועד ימיו של טיטוס; שליטתו של פויכטוונגר בקורות עם ישראל בוודאי נבעה מקריאת ספרו של יוסף בן מתתיהו "קדמוניות היהודים", אבל מפליא הידע שלו בהלכה ובארון הספרים היהודי, כי הרי הוא היה יהודי מתבולל – בעל תואר דוקטור לספרות (נשלל ממנו על ידי הנאצים), היה מייסד ועורך כתב-עת ספרותי גרמני, סופר ומחזאי גרמני, סוציאליסט התומך בסטלין. הוא מצטט את התנ"ך ואת חז"ל, ולמרות העובדה שגיבור של הספר, יוסף בן מתתיהו, חי בין שני עולמות – היהודי והרומי – הוא מתואר כמי שנוהג, בכל תהפוכות חייו, לקיים את מצוות הדת.

אביא כאן שתי דוגמאות מתוך רבות: צבאו של אספסיאנוס מכריע את יודפת, ועומד לשרוף את המערה, בה יוסף ולוחמיו התבצרו. יוסף מצליח לשכנע את הלוחמים לא להתאבד, אלא להרוג אחד את השני (חטא פחות גדול), ומצליח לשכנע את בן הזוג, שהיה אמור להרוג אותו, להיכנע לרומאים. לפני הכניעה הלוחמים סבלו מצמא מצמית, ויוסף מוכן שהרומאים יצלבו אותו (כך נהגו במורדים), ובלבד שקודם ייתנו לו לשתות. החיילים הרומיים נותנים לו לשתות, ויוסף, המיובש לחלוטין, אינו לוגם מהמים לפני שהוא מברך "שהכול נהיה בדברו".

דוגמה שנייה: אספסיאנוס חומד לו לצון ומחייב את יוסף לשאת לאישה נערה בשם מרה, שקודם הוא בעל אותה. הנערה שבויה ו"טמאה", לכן בהיותו כהן אסור לו לשאתה. כיוון שאולץ לכך, הוא חש חוטא, ולכך נוספה הטינה של היהודים על כך ש"בגד" במרד, ובכך שנכנע לרומאים. כדי להיטהר בעיני יהודי אלכסנדריה, הוא מבקש למרק את חטאו בכך שיקבל ארבעים מלקות פחות אחת לעיני הקהל, כפי שההלכה דורשת.

יוסף העריץ את רומא, והיה בטוח שאלוהים נטש את ארץ ישראל, ונדד לאיטליה, אבל מתחילת הספר ועד סופו הוא מתואר כיהודי מקיים מצוות קלות כחמורות.

הספר מתבסס על "מלחמת היהודים ברומאים", אבל מוזר שאיננו מזכיר אפיזודה מרתקת באשר לשליחות של יוסף לרומא כדי לשחרר כוהנים שנכלאו שם על ידי הנציב הרומי בקיסריה, משום מהומות של מורדים, כשהכוהנים עצמם לא היו מעורבים בהן. פויכטוונגר אינו מזכיר כי האוניה בה נסע לרומא טבעה בים, והוא ניצל על ידי אונייה אחרת. כלומר, הוא הגיע לרומא חסר כול, ובכל זאת הוא מתחבב על אשת הקיסר, ומצליח לשחרר את הכוהנים שנכלאו על לא עוול בכפם. לעומת זאת, פויכטוונגר מרחיב בתיאורו את הזוועות שעברו הכוהנים האלה בכלא ובעבודות הפרך במשרפת לבנים.

השהייה ברומא במשך כשנתיים הבהירה ליוסף עד כמה חסר סיכוי הוא המרד באימפריה הרומית האדירה, ולמרות הכול, בחוזרו ליהודה הוא רותם עצמו בהתקוממות נגד רומא. וכאן אנחנו פוגשים ברבן יוחנן בן זכאי שממליץ עליו להיות שליח הסנהדרין בגליל, למרות שלמרבה הפלא חכם זה אינו מוזכר אצל יוסף. בהמשך פויכטוונגר מתאר איך רבן יוחנן בן זכאי הוצא מחומות ירושלים שבמצור בארון קבורה, והשתדל אצל אספסיאנוס להעניק לו את יבנה ואת חכמיה, כמעין תחליף למקדש שעומד בפני חורבן (עמ' 149).

מסתבר שפופיאה, רעייתו של נירון קיסר, מתנה את שחרור הכוהנים בקיום ההבטחה של השחקן היהודי דמיטריוס ליבנוס, כי יופיע בהצגה על היהודי "הנצחי" אפלה, ששונאי ישראל דורשים ממנו לעבוד אלילים, גוזלים את כספו, הורגם את שאשתו וילדיו, והוא נאלץ לנדוד, בעטיין של הרדיפות, מארץ לארץ.

צריך לציין שגם אגריפס השני, ואחותו בריניקי, כמו יוסף, הבינו שאין סיכוי כנגד רומא. אלא שההצלחה של המורדים נגד התקפתו של קסטיוס גאלוס גרמה ליהודים להאמין בעזרת האל מול רומא.

בכתבי יוסף ובספר שלפנינו מתואר יוסף כבעל שבע נשמות. ראינו כיצד הוא ניצל מטביעה בים, ובדרך פלא מצליח להתחבב על הקיסרית – והנה בגליל, לשם נשלח על ידי הסנהדרין, הוא ניצל מאינספור ניסיונות להירצח על ידי שונאיו, שבראשם יוחנן מגוש חלב ויוסטוס מטבריה. אגב, יוסטוס, נציגו של אגריפס השני, מופגש על ידי פויכטוונגר עם יוסף ברומא.

לאחר הכישלון של קסטיוס גאלוס שולח נירון קיסר את אספסיאנוס, המצביא עטור הניצחון באנגליה, לדכא את המרד בגליל. צבאו של אספסיאנוס מבצע זוועות בגליל (בין השאר – הכנרת אדומה מדם אנשי מגדל הנרצחים, אלה שניסו לברוח מעירם בסירות). המעוז האחרון נגד אספסיאנוס הוא יודפת, שם התבצר יוסף עם הלוחמים, כשהוא מנהל את ההגנה בהצלחה רבה. בהמשך, לאחר הלשנה, המבצר נבקע, ושוב הצבא הרומי מבצע זוועות. כאן פויכטוונגר מתאר בפרוטרוט את זוועות הצליבה. אספסיאנוס הורג בין השבויים את מי שאיננו יכול לשמש כעבד.

יוסף יודע שאם יחזיק מעמד חמישים יום, יגיעו הגשמים, ואז ייבצר מאספסיאנוס לתקוף את ירושלים. הוא מחזיק מעמד עם לוחמיו במערה, אבל בעקבות הלשנה, הרומאים מגלים אותם, ומאיימים בהצתת המערה. שוב, מצליח יוסף לצאת חי מהמערה ("שבע נשמות"), ובמקום שייצלב כמו מאות לוחמים אחרים, הוא זוכה לחסדו של אספסיאנוס משום שניבא לו שיהיה משיח (עמ' 112). בספרו של יוסף הוא ניבא לו שיהיה קיסר, ובאמת זה בדיוק מה שקורה לאחר שנת 69 לספירה, בה שלטו בזה אחר זה ארבעה קיסרים (גלבה, אוטון, ויטליוס, אספסיאנוס). מה שפויכטוונגר אינו מזכיר היא העובדה שאספסיאנוס פלש לאיטליה עם צבאו, ניצח את ויטליוס, וכפה על הסנאט את כס הקיסר.

ברניקי, אחותו של המלך אגריפס השני (שלט בעיקר בעבר הירדן, ולכאורה, גם בגליל; מירושלים הוא גורש בחרפה משום אהדתו לרומא), היא אישיות דומיננטית, וידועה בעיקר כמאהבת של טיטוס, בנו של אספסיאנוס. מעניין שיוסף עצמו אינו מזכיר קשר בין טיטוס וברניקי (אולי התעלם מהקשר הזה לפי דרישת טיטוס, הפטרון שלו לכתיבת ספריו). ברניקי , ששני בעליה הראשונים נפטרים, ומהבעל השלישי, מלך קיליקיה, היא מתגרשת, ולפי רמזים שונים היו לה קשרי אישות גם עם אחיה (על הדמות החד-פעמית הזאת כתבו גדולי עולם כמו ז'אן ראסין והווארד פאסט). אצל פויכטוונגר ברניקי מוכנה להיות מאהבת של טיטוס בתנאי שטיטוס לא יחריב את המקדש. פויכטוונגר סבור שגם אספסיאנוס וגם טיטוס לא התכוונו להחריב את המקדש, והחורבן קרה משום ששר אלף בלגיון החמישי, קצין מצטיין, עלה על חומת המקדש (השלישית שהרומאים פרצו), זרק לפיד בוער למקדש, רצפת העץ מתלקחת, והמקדש עולה באש. לפי ספרנו, טיטוס העמיד לדין את הקצין על אי ציות לפקודה (עמ' 236). במציאות אספסיאנוס וטיטוס רצו בחורבן המקדש וענישה חמורה לללמורדים שגרמו לאבדות כבדות לרומאים במשך חמשת חודשי הלחימה.

כדי לתאר את החיים בירושלים בזמן המצור, פויכטוונגר בוחר להתרכז במשפחתו של נחום הזגג המצליח: בנו החכם אלכסס דורש לברוח מהעיר כל עוד אפשר, ואילו הבן השני, אפרים, מאמין בקנאים, ובסיוע משמיים נגד הרומאים. הסוף הוא נורא: בעטיו של הרעב, מתים ילדיו ואשתו של אלכסס, וגופות המתים מרעב מושלכות מעבר לחומה, בהיעדר אפשרות לקבור. מסופר אפילו על אישה שברעב צלתה את התינוק שלה, והקנאים באו לגזול את הבשר. הקנאים, ששרפו את מחסן התבואה, גוזלים את מעט האוכל של התושבים, וגוזלים גם את הכבשים, הלחם והשמן מהמקדש שנועדו לפולחן, וכל זאת למען סעודה שהם הכינו לעצמם. הכוהנים ממשיכים בשגרת הקורבן היומי, כל אחד על פי תפקידו – על ריק.

הספר מלא וגדוש באירועים מרתקים, ומקוצר היריעה אני נאלץ לוותר על סקירת נשותיו של יוסף (בירושלים, בקיסריה, באלכסנדריה וברומא), לא הזכרתי את שונאי ישראל באלכסנדריה, בראשם אפיון, לא הזכרתי את טיבריוס אלכסנדר, דודה של ברניקי, שהצטרף לצבאות רומא, ושנא את הקנאים במידה כזאת שהציע לצלוב את אלה המנסים להימלט מירושלים; לא הזכרתי את ספרי התורה החרוכים שיוסף מציל, ושבעים ושבעה שבויים שיוסף מצליח למנוע צליבה ועבדות, ביניהם יוסטוס, אויבו, שכבר הועלה על הצלב. לא הזכרתי את עפר ירושלים שיוסף מביא עמו לרומא, את תהלוכת הניצחון הסדיסטית של הרומאים, בה הובלו המורדים השבויים לנוכח קללות ויריקות של הקהל, את הלקאתו של שמעון בר-גיורא לעיני הקהל, והריגתו בחניקה, את הכסף ששילמה הקהילה היהודית ברומא כדי שיוכלו לקבור את גופתו, את שמחתם של הרומאים לראות את השבויים נטרפים על ידי חיות טרף, את יפעתה של ירושלים לפני החורבן ואת שלל שכיות החמדה מהמקדש שנגזלו על ידי הרומאים, והוצגו בתהלוכה.

למותר לציין שאני ממליץ מאוד על קריאת הספר הזה, שהתחבר בהמון אהבה כלפי עם ישראל, ובידע חובק עולם.

משה גרנות

סומליו"ן

ותיקי הסופרים לילדים ולנוער בישראל

אבלים על מות חברתם

הסופרת לילדים

חסידה פעיל

אלמנתו של מאירקה פעיל

*

ג'וחא: אתם לא מכירים את טראמפ. חכו כמוהו עד סוף הקיץ ותראו כיצד איראן מתפוררת בלי מים וחשמל!

*

אלי ארגון

ארכיון הגיליונות המלא של "חדשות בן עזר"!

מחפשים מאמר ישן? רוצים לקרוא גיליונות קודמים?

אתר האינטרנט החדש "חדשות בן עזר במרשתת" מאפשר לכם גישה נוחה, מהירה ומותאמת לנייד לכל הגיליונות שפורסמו מאז פברואר 2005 ועד היום.

1. ללא רישום: קריאה חופשית של כל הגיליונות ודפדוף בתוכן העניינים של המאמרים. העתקת קישור לכל מאמר ושיתופו לקוראים נוספים.

2. עם רישום (חינם): אפשרויות חיפוש מתקדמות לפי שם כותב/מחבר.

היכנסו עכשיו, קראו ושתפו עם חברים: https://hbe.mifgash.com

נשמח לקבל את תגובותיכם והצעותיכם.

* מפעל חשוב מאין כמוהו. לצערי, לא הצלחתי להיכנס ולצפות.

מאין יבוא עזרי?

בן-ציון יהושע

בעריכת הלית ישורון

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020

הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה (kibutz-poalim.co.il)

ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978

או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il

המחיר 59 שקלים לפני משלוח

אהוד: זה הספר היחיד משירי אסתר ראב הזמין כיום לרכישה.

הכרך "אסתר ראב / כל השירים" אזל מזה שנים רבות.

ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!