ארכיון קישורים אודות צור קשר התחברות
חדשות בן עזר #2163 25/05/2026 ט' סיון התשפ"ו

מאמרים

אלי ארגון

ארכיון הגיליונות המלא של "חדשות בן עזר"!

מחפשים מאמר ישן? רוצים לקרוא גיליונות קודמים?

אתר האינטרנט החדש "חדשות בן עזר במרשתת" מאפשר לכם גישה נוחה, מהירה ומותאמת לנייד לכל הגיליונות שפורסמו מאז פברואר 2005 ועד היום.

ללא רישום: קריאה חופשית של כל הגיליונות ודפדוף בתוכן העניינים של המאמרים. העתקת קישור לכל מאמר ושיתופו לקוראים נוספים.

עם רישום (חינם): אפשרויות חיפוש מתקדמות לפי שם כותב/מחבר.

היכנסו עכשיו, קראו ושתפו עם חברים: https://hbe.mifgash.com

נשמח לקבל את תגובותיכם והצעותיכם.

מוטי הרכבי

האדמו״ר אהרון ברק

האדמו״ר אהרון ברק, ויסלחו לי הקפלניסטים שהורדתי אותו בדרגה. אז לקפלניסטים אוסיף בורא עולם, מלך המלכים, הקדוש ברוך הוא. יש כמובן תארים נוספים למשל  ״נתין״ כך קרא לעצמו. נתין שמשתכר כ-2 מיליון שקל לשנה מכספנו האזרחים הלא ״נתינים״. האיש שבראיון טלוויזיה מיישר את עיניו למצלמה,  ואומר בלי להתבלבל ״אני מישראל השנייה.״ (הייתי אומר שהוא מישראל השנייה ממש כמו שלתפיסת השלטון שלו יחד עם מערכת המשפט הוא קורא דמוקרטיה). זה האיש שהביא עלינו פילוג, הסתה, שנאה וכמעט מלחמת אחים.

דדי שמחי, תת אלוף לשעבר, ניסה במהלך ההתפרעויות סביב הניסיון שלא הצליח להחזיר את השלטון לעם ולהחזיר את הדמוקרטיה. דמוקרטיה ע״פ הפירוש המקורי של דמוקרטיה – שלטון העם. אז כשההמון המוסת בתמיכת התקשורת, היועמ"שית (אין הפגנה אפקטיבית ללא הפרעה לסדר הציבורי) והשב״ב שרפו כבישים, ניפצו מכוניות, ניסו להכניס פילוג ושנאה בצה״ל, תלו בובות של נתניהו וניסו לפגוע באשת ראש הממשלה (הסיפור במספרה). התפרעויות שהביאו עלינו את ה 7/10.

דדי שמחי יחד עם קצינים בדימוס אחרים נפגשו עם האדמו״ר ברק ובקשו בוא נתפשר. הם אמרו לו, למה לא למנות מרוקאי אחד, רק אחד, לבית המשפט העליון? מה כבר יכול לקרות אם יהיה לנו שופט בבית המשפט העליון, שופט עם שם  כמו ד״ר ביטון או ד״ר בוזגלו. 

התשובה הלא מפתיעה של האדמו״ר ברק, אין פשרה! עד כאן כאמור אין הפתעה. אבל אז הוסיף.  יש זמן שאדם צריך ליפול על חרבו! הבנתם? ראשית כדאי שלא נטעה. לא הוא מתכוון ליפול על חרבו זה אנחנו שצריכים ליפול על חרבנו ממש כמו כ 1200 צעירים שנרצחו במסיבת הנובה. 

שלא נטעה, אם חלילה ניפול על חרבנו ויהיו גופות בירקון (בידקו בגוגל גופות בירקון). לאהרון ברק ולמשפחתו, לא יקרה דבר, להם יש לאן לברוח. בכמות הכסף שצברו מהקופה הציבורית במהלך השנים הם יכולים להתקבל בכל מקום עם כל הפינוקים בעולם. ואנחנו הבבונים נשלם את המחיר.

הפרשה מזכירה לי מקום אחר במזרח התיכון, מקום שבו הרבה אנשים נפלו על חרבם, ואלה שסירבו ליפול על החרב, עזרו להם. אם זה לא ברור אני מדבר על איראן.  גם שם ממשיכים באותו קו ״לא מתפשרים״, גם הם מוכנים שעוד אנשים יפלו מעל חרבם. גם שם ללא מתפשרים יש כסף רב , ויש הרבה מקומות שישמחו לקבל אותם ואת כספם, וגם הם יוכלו לנטוש כשהיה צורך.

מוטי הרכבי

יצחק הילמן

ישראל נכנסת לתקופת המתנה

השיחות בין ארה"ב לאיראן מתקרבות לחתימה על הסכם מסגרת. באנגלית זה נקרא הסכם MOU, דהיינו: .Memorandum of Understanding מבחינה משפטית בינלאומית זה אומנם הסכם לא מפורט דיו, אבל הוא מחייב כמו הסכם מפורט. בכך, זכתה איראן בניצחון. הסיבה לכך היא שאיראן זכתה להרוויח זמן, שהוא המשאב הכי חשוב מבחינתה, יהיה מחיר המלחמה אשר יהיה.
גם אם בהסכם הסופי שייתכן וייחתם עד סוף שנת 2026, וגם אם הוא יכלול את הוצאת האורניום המדובר משטחה. וגם אם איראן תיאלץ, ככל הנראה להתחייב, שלא לפתח נשק גרעיני, היא לא תעמוד בכך. כפי שקרה בעבר, איראן תמשיך בפיתוח נשק גרעיני בחשאי, דווקא כלקח מהמלחמה הנוכחית. תוך מיספר שנים היא תחדש מן הסתם את הפרויקט של הגרעין הצבאי, תוך השגת כמות קטנה של פצצות גרעיניות ובין שיהיו לה כל המרכיבים הדרושים להרכיבן. בכך תיהפך איראן למדינה גרעינית, או סף גרעינית.
טראמפ מבחינתו, ימשיך להכריז שלאיראן לעולם לא יהיה נשק גרעיני, כי בכך הוא שומר על אמינותו מבחינת דעת הקהל האמריקאית. אחרי שהוא יחתום על הסכם המסגרת טראמפ ימהר להכריז שארה"ב ניצחה במלחמה. לראיה, מיצרי הורמוז יהיו פתוחים, ומחירי הדלק בארה"ב יחזרו למחירם שלפני המלחמה עם איראן וגם האורניום, כנראה כבר לא יישאר באיראן אם כי לא ברור לפי שעה לאן יועבר.
לכן, מבחינת טראמפ, אם המלחמה עם איראן תסתיים, קיים סיכוי טוב שבבחירות הקרובות לבית הנבחרים ולסנט, הרפובליקנים ימשיכו לשלוט לפחות באחד מהבתים ואולי גם בשניהם, ובכך יש לטראמפ זמן להכין יורש או אפילו לתקן אולי את החוקה ולהמשיך להתמודד על כהונה שלישית, כמו שקרה עם רוזבלט במלחמת העולם השנייה.
יוצא שנקלענו למצב דומה למצב שהיה ב-1938 עם הסכם מינכן. הבריטים חתמו אז על הסכם "שלום" עם היטלר כדי להרוויח זמן. בריטניה, שרק נחלצה מהמשבר הכלכלי העולמי, לא היתה חמושה דיה למלחמה עם גרמניה הנאצית. לא שצ'מברלין היה תבוסתן, וגם צ'רצ'יל מזכיר זאת בזיכרונותיו, אלא שהבריטים נאלצו לקנות זמן, תוך הקרבתה של צ'כוסלובקיה. במהלך זה, הם גם גזרו את גורלה של פולין. וזאת מפני, שזמן קצר אחרי חתימת הסכם מינכן ברה"מ הבינה שגרמניה היא החזקה והמסוכנת מבחינתם וגם הם חייבים לקנות זמן. זאת הם עשו על יד חתימת הסכם מולוטוב ריבנטרופ ,שמשמעו חיסול פולין וחלוקתה בין גרמניה וברה"מ. הכול כדי לקדם את פני הרעה, שקרתה שנתיים לאחר מכן, עם הפלישה הגרמנית ב-1941 לברה"מ.
אנחנו, לצערנו במצב דומה לאירועי שנות השלושים המאוחרות האלה. ארה"ב מבינה שאין בכוחה להכריע כעת את איראן, כי באיראן אין דעת קהל ואין אופוזיציה. לרוע המזל, כשהציבור באיראן התקומם, ארה"ב הבטיחה להתערב, אבל לא היתה מסוגלת עדיין לעמוד בהבטחתה. וכך הוחמצה ההזדמנות להחלפת המשטר האיראני שהוא מקור הרעה. גם ישראל היתה עסוקה כולה בעזה ובלבנון וגם היא חששה לתקוף לבדה את איראן. לקח לארה"ב להכין את כוחותיה, כולל כוחות ניכרים שבחלקם גם נפרסו בישראל להגנה נגד טילים, ובינתיים ההזדמנות התפוגגה. איראן לא נכנעה, חרף המהלומות שהיא ספגה, כולל חיסולו של מנהיגה חמנאי, מפני שהציבור חשש להתקומם לאור הטבח שהמשטר הפעיל נגדו, וגם מפני שרמת החיים אומנם צנחה, אבל התשתית האנרגטית כמעט ולא נפגעה ולמשטר לא היתה כל אופוזיציה להחלפתו.
מאחר וישראל קשורה חזק מאוד לממשל הנֹוכחי וממילא הסכם המסגרת וגם ההסכם הסופי יחייב גם אותה, ככל הנראה, טראמפ לא יאפשר לישראל לפעול לבדה מול איראן. נקלענו למצב של המתנה, לזמן לא ידוע. ייתכן עד שאיראן תפר באיזו שהיא צורה את ההסכם, או שהמצב, בעיקר מול לבנון יביא לפיצוץ מבחינת ישראל ולמרות ההתנגדות האמריקאית היא תאלץ לפעול לא רק מול לבנון אלא גם מול איראן, גם ללא ארה"ב, אבל בהסכמתה השקטה.
בטווח הארוך, ייתכנו נסיבות, שאין לראותן כרגע, וישראל בכל זאת, בין בהסכמה או אי הסכמה עם ארה"ב תאלץ לפעול הן בלבנון והן באיראן או לפחות בלבנון. במקרה כזה, בניגוד למה שקרה בשעתו לצ'כוסלוקיה, לישראל יש די כוח להגן על עצמה, וארה"ב תמשיך, ככל הנראה, לתמוך בישראל בחימושה ובהגנתה המדינית במועצת הביטחון, אבל לא תתערב בלחימה במישרין בכל צורה שהיא.
בניגוד לכל החששות, הברית בין ישראל לארה"ב תוסיף להתקיים, בלי קשר לאופי הממשל, כי היא מתבססת על אינטרסים עמוקים של שני הצדדים. ישראל תוסיף להיות הכוח הדומיננטי באזור אבל אין לצפות למעורבות צבאית אמריקאית כפי שקרתה במלחמה הנוכחית. נאלץ להילחם לבד. למרות זאת, כוחה של ישראל יספיק גם לכך, למרות שהנסיבות המדיניות תהינה הרבה פחות נוחות מבחינתנו.
יצחק הילמן

עמנואל בן סבו

בין ברלין לתל אביב

לפני שנות ראינו רעה, טרם עליית המוסלמים הפונדמנטליסטים על בירות אירופה וכיבושה תוך מאבק בצביונה ובזהותה, נסעתי עם משפחתי לטייל בבירותיהן, בכפריהן, בקהילות היהודיות שפרחו בהן, באלה שחרבו ובאלה שנבנו מחדש, התפעלנו, מי פחות מי יותר, משכיות החמדה ותמיד צעדנו זקופי קומה כשהסממנים היהודיים גלויים.

באחת הנסיעות , בלב ברלין, סמוך לאנדרטת השואה, שוחחנו בעברית, כיפות לראשינו, לפני מעבר החצייה, רכוב על אופניים, הביט גרמני גדל גוף היישר על כיפתנו, ירק בהפגנתיות לעברנו וכשהישרתי מבט מוכיח לעברו כמו מנסה לומר, תמו ימי האימה, איננו עוד עם ללא מגן, ללא מדינה, לא עוד נרדפים וניצודים – נמלט כעכבר מפני חתול.

הימים הללו בהם יהודי על אדמת אירופה לא היה צריך להסתיר את יהדותו חלפו עברו להם, מדינות נכבשו על ידי פונדמנטליסטים, רדיקליים ופנאטים שעלו על האנטישמיים הקלאסיים, ואת הגרמני היורק החליפו אנטישמיים חדשים-ישנים אשר מקרוב באו.

ומדוע מצאתי לנכון להלאות בשינוי המתרחש באירופה, כי כאן, במולדת שלנו, בארץ הבחירה, בארץ ישראל , מסתובבים אוטו-אנטישמים , בשר מבשרנו המתנהגים לאחיהם היהודים כמו הגרמני במעבר החצייה ליד אנדרטת השואה בברלין וכמו המוסלמי בהייד פארק בלונדון והפונדמנטליסט בסמוך לבית אנה פרנק באמסטרדם.

התסמונת של שנאת האח, באה לידי ביטוי באופנים שונים ולא נצטט שוב את שאמר ברל כצנלסון " היש עוד " וגו', עיין שם.

יהודייה, בעיר העברית הראשונה, עיר שבוניה, ראשיה ומייסדיה קידשו את הזהות היהודית ושמירת השבת, תל אביב , הילה טוב שמה.

כשראתה שני לוחמים בחופשה מסתובבים עם כיפות, ונשק בהצלבה עליהם, נחרדה, הזדעזעה, בשרה חמרמר, אגלי זיעה קרה נטפו על צווארה ובמצב כזה כל שנותר לה הוא למהר ולהביע את חרדותיה, ופחדיה מפני היהודים המשיחיים, ההזויים, הממלאים את בתי העלמין הצבאיים בהגנה עליה ועל שכמותה.

הגרמני ראה כיפה ואולי גם חוטם יהודי, היהודייה ראתה כיפה ונשק, ושניהם הזדעזעו, זה ירק זו מיהרה לפרסם את שנאתה הצרופה.

"באופן מדאיג ומעורר סלידה תל אביב נכבשת על ידי חובשי כיפה ונשק, ובעוטרות בובוז' סטייל 'ראש יהודי', ואל תתחילו עם יש מקום לכולם – כי אין. תראו מה קורה בערד, למשל, ההשתלטות על תל אביב מכוונת ושיטתית."

חסרה לחתימת הפרוטוקול של זקנת ציון רק האמירה: "יהודים עם כיפה החוצה" או שמא הצבת שלט: "הכניסה ליהודים עם כיפה ונשק אסורה"?

השנאה הנוראה, הכפייתית והאובססיבית ליהודים שומרי החותם היא מחלה אשר טרם נמצאה התרופה שתוכל לבלום את הידרדרותה, ובוודאי שלא ולהתחיל במלאכת הריפוי.

הכירו את תופעת ההילה טוב השונאת, אשר יהודים חובשי כיפה , אוחזים בנשק, גורמים לה רע בעין ולזעזוע בנשמה.

להילה טוב רע רק עם יהודים חובשי כיפה נושאי נשק, טוב לה עם האחים המוסלמים, עם האחיות האנרכיסטיות, עם המסתננים ועם הפליטים האפגנים שתבעה ממשלת ישראל לקלוט אותם בתל אביב.

לפני חמש שנים כתבה הילה, מתעבת יהודים עם כיפה ונשק: "ממשלת ישראל חייבת להזמין פליטים ופליטות אפגניים לישראל. זו פעולה אנושית ומוסרית מתחייבת, כדור הארץ הוא לא 'שלנו' , הכדור הוא משאב משותף של כל בני האדם שחיים בו."

אינני יודע אחרי או לפני איזה כדור נכתבו הדברים, יודע רק דבר אחד, על כדור הארץ של הילה טוב יש מקום לכולם חוץ מיהודים דתיים נושאי נשק.

טרם שפורסמו דברי השנאה של הילה חושבת הרע, ליוו אלפים בדרכו האחרונה למנוחת עולמים , יהודי עם כיפה נושא נשק , סרן מעוז ישראל רקנטי הי"ד מאיתמר שהותיר הורים ושישה אחים , ארוסה לה עמד להינשא, רני.

לאחר פרסום הפרוטוקולים של זקנת ציון, נפל עוד יהודי חובש כיפה עם נשק ,רס"ן איתמר ספיר הי"ד ,שגדל והתחנך ביישוב הגיבורים עלי, אישה של רואי ואביו של מעיין בן השנה וחצי.

את מעוז וספיר הילה חושבת רע, לא היתה מוכנה לראות פוסעים בתל אביב, הם האנשים היחידים על כדור הארץ שאין להם מקום בתל אביב.

הבשורה הטובה והמנחמת היא שהילה חורשת רע, יש מעטות, והן הולכות ומתכנסות בין "עומדות ביחד" ל"מסתכלות לכיבוש בעיניים", הן מתאדות מעצמן, ועד שהרישעה כולה תכלה מהארץ עלינו לברך על כל יהודי עם כיפה ונשק, על כל יהודייה עם שביס ועגלת תינוק המסתובבים ברחובותיה של העיר העברית הראשונה, בראש מורם ובגו זקוף.

מישהו יודע מה הטלפון של "ראש יהודי" ועמותות העצמת הזהות היהודית והעמקת השורשים לתרומות?

עמנואל בן סבו

אורי הייטנר

1. החוק לקידום החקלאות

המציאות הקשה שאליה דרדרה הממשלה הרעה הנוכחית את מדינת ישראל, מעוררת בנו געגוע לימיה היפים, גם אם הקצרים מדי, של ממשלת השינוי, וייחול להקמתה של ממשלת תקווה ברוחה, שתתקן את קלקולי החברה הישראלית.
אולם בנושא אחד, אין הבדל משמעותי בין הממשלה הנוכחית לקודמתה, ואם יש הבדל, הוא דווקא לרעתה של ממשלת השינוי – היחס לחקלאות.
בממשלת השינוי הובילו שר החקלאות פורר ושר האוצר ליברמן רפורמה הרסנית בחקלאות, שאילו מומשה, היא עלולה היתה להביא למכת מוות למפעל ההתיישבות החקלאית הציונית בארץ ישראל. בממשלת "על מלא" הוביל שר האוצר סמוטריץ', בגיבוי של ראש הממשלה, רפורמה בענף החלב, באותה רוח "קֹהלתית", שאיימה על קיומו של הענף. לזכותה של הממשלה הנוכחית ניתן לציין ששר החקלאות בה, אבי דיכטר, לחם נגד הרפורמה והצליח לבלום אותה, בעוד קודמו הוביל אותה בעצמו.
יש לנו כל הסיבות שבעולם לפעול למהפך שלטוני, אך כבר עכשיו יש לפעול בקרב ראשי האופוזיציה ולהשפיע על דרכם ועל מחויבותם לעתיד החקלאות. יש לעבוד חזק מול בנט ואיזנקוט, ולמרות הניסיון הלא מוצלח, גם מול ליברמן, על מנת לחבר אותם להבנת חשיבותה הלאומית של החקלאות ולתוכניות לאומיות להבטחתה.
תנועת "ארצי" – התנועה לחיזוק החקלאות, ערי השדה והמרחב הכפרי, שאותה יזם וייסד משה הר ציון, חקלאי מאחוזת שושנה, החליטה לא להמתין לכנסת הבאה, ובעיקר – לא לשבת בחיבוק ידיים ולהמתין למדיניות הממשלה הבאה, תהיה אשר תהיה, אלא להוביל וליזום.
התנועה ניסחה הצעת חוק מפורטת – חוק קידום החקלאות תשפ"ו 2026, וכבר הניחה אותו על שולחן הכנסת. ספק אם ניתן להביא את החוק בזמן שנותר עד הבחירות אפילו לקריאה ראשונה, אך ראוי לעשות את המאמץ, ובמקרה הגרוע, לחדש את המהלך מתחילתו בכנסת הבאה, לאחר שנוצרה תשתית של בשלות לקבלתו.
השיטה הפוליטית לקידום החוק מעניינת. הכוונה היא לחקיקת חוק חוצה גושים, ולגבש סביבו קונצנזוס לאומי רחב, של הקואליציה והאופוזיציה, בכל הרכב אפשרי של הכנסת הבאה. הדבר המעניין הוא, שהח"כים החתומים על החוק, שכבר הונח על שולחן הכנסת, הם ח"כים חרדיים – ינון אזולאי מש"ס ואורי מקלב מדגל התורה. אני משער שהפנייה דווקא אל הרחוקים ביותר מאורח חיים חקלאי, נועדה להסיר כל טענת "ניגוד עניינים" המוטחת לרוב נגד השדולה החקלאית בכנסת, המורכבת מחקלאים ומאנשי ההתיישבות העובדת. הכוונה היא להחתים על החוק שורה של ח"כים מכל סיעות הבית, קואליציה ואופוזיציה כאחד.
אלה עיקרי הצעת החוק:
1. הגדרת החקלאות כתשתית לאומית: הצעת החוק מגדירה את החקלאות הישראלית כתשתית לאומית ומרכיב מרכזי בחוסן הלאומי של המדינה.
2. החזרת סמכויות לשר החקלאות: החוק מבקש להחזיר לשר החקלאות וביטחון המזון סמכויות בתחומי הקרקע, המים והעובדים הזרים, אשר נלקחו ממנו לאורך השנים.
3. קידום חדשנות וקידמה: הצעת החוק כוללת נושאים שמטרתם להצעיד את החקלאות לעבר חדשנות, למען הדורות הבאים.
4. התמודדות עם יוקר המזון: החוק נועד להוות בסיס להתמודדות עם יוקר המזון הטרי בישראל, לטובת הצרכנים והמדינה.
5. מתן מענה לאתגרי הענף: דברי ההסבר לחוק מציינים כי הוא נועד לסייע לחקלאים מול אתגרים כמו ירידה בכדאיות הכלכלית, תחרות מול ייבוא, רגולציה כבדה, עליית מחירי תשומות ושינויי אקלים.
6. ביטחון מזון: החוק שואף לקבוע אמצעים לתמיכה בענף ולחיזוק יציבותו כדי להבטיח את ביטחון המזון של ישראל.
אסיים בציטוט מתוך דברי ההסבר לחוק: "החקלאות מהווה יסוד מרכזי בתולדותיה, בכלכלתה ובזהותה של מדינת ישראל והיא הבסיס לחגי ישראל ולתרבות הישראלית. מאז הקמת המדינה, החקלאות הישראלית התפתחה והפכה למרכיב משמעותי בביטחון המזון, בכלכלה, בהתיישבות ובשמירה על השטחים הפתוחים. לצד זאת, חקלאים ניצבים בפני אתגרים משמעותיים, ובהם ירידת כדאיות לעבודה בענף, תחרות מול ייבוא תוצרת חקלאית, ריכוזיות בענף, התמודדות עם רגולציה כבדה, עלייה במחיר תשומות – קרקע, מים ועובדים, השלכות שינוי אקלים, חוסר ודאות בשל שינויי מדיניות ועוד. לאור האמור עלה צורך להגדיר את החקלאות כתשתית לאומית במדינת ישראל וכמרכיב מרכזי בחוסנה הלאומי, להגביר את מעורבות שר החקלאות וביטחון המזון בגורמי הייצור בחקלאות וכן לקבוע אמצעים לתמיכה בענף ולחזק את יציבותו, למען ביטחון המזון של ישראל והדורות הבאים."

אורי הייטנר

2. צרור הערות 24.5.26



* 7 באוקטובר – 7 באוקטובר 7 באוקטובר 7 באוקטובר 7 באוקטובר 7 באוקטובר 7 באוקטובר 7 באוקטובר 7 באוקטובר 7 באוקטובר 7 באוקטובר 7 באוקטובר 7 באוקטובר 7 באוקטובר 7 באוקטובר 7 באוקטובר 7 באוקטובר 7 באוקטובר 7 באוקטובר 7 באוקטובר 7 באוקטובר 7 באוקטובר 7 באוקטובר 7 באוקטובר 7 באוקטובר 7 באוקטובר 7 באוקטובר
לאנשי השותפות המוזרה של המכחישים, המשכיחים והמגמדים: זה לא יעזור לכם.

* אתה אשם – כוחות צה"ל השתלטו בלב ים על המשט האנטישמי וסיכלו את הפרובוקציה, אך המשט האנטישמי ניצח. מי שהעניק לו את הניצחון הוא ראש הכנופייה.
בן גביר והמשט ניצחו את מדינת ישראל, השפילו את ישראל. גם אילו המשט היה פורץ את המצור ומגיע לחמאס, הנזק שלו היה קטן יותר מהנזק שראש הכנופייה גרם לו, בעבור חופן לייקים.
נתניהו מנסה לנקות אחריו ולהתנער מהמעשה המחפיר. זה לא יעזור לו.
נתניהו, כמו ב-7 באוקטובר – אתה אשם. אתה הפקרת את ביטחון ישראל בידי ראש הכנופייה. אתה ידעת היטב מיהו ומהו. אתה ידעת שהפקרת-ביטחון-הפנים בידיו היא הרס ביטחון הפנים. עשית זאת למען שלטון בכל מחיר. זה לא ייסלח לך!

* המחבל – אחרי ההשתלטות בלב ים על המשט האנטישמי הקודם, כתבתי שמגיע לממשלה צל"ש על האופן המושלם שבו טיפלה בפרובוקציה, ובין השאר בכך שלא כלאה את האנשים, אלא שחררה אותם מיד. בין השאר נימקתי זאת בכך, שנחסך מאתנו מופע האימים המזיק שראש הכנופייה היה עושה אילו הגיעו.
חבל מאוד, שהפעם הממשלה נהגה אחרת. ואכן, ראש הכנופייה מיד קם וחיבל במזיד באינטרס הלאומי של מדינת ישראל, חיבל ביודעין במעמדה הבינלאומי של ישראל, חיבל במזיד בביטחון הלאומי, במופע פופוליסטי מבחיל ומעורר קבס של השפלת העצורים לעיני המצלמות. האיש הזה הוא מחבל, לא רק בהיותו טרוריסט מנעוריו, אלא גם כי הוא מחבל במדינת ישראל. הוא יודע שהוא מחבל באינטרס הלאומי, אך הוא עושה זאת כדי לקבל עוד כמה לייקים מהבייס. וכאשר ראש הכנופייה נתקל בדילמה בין האינטרס הלאומי של ישראל לבין איזה לייק עלוב – אין דילמה.
שר החוץ גדעון סער התעלה מעל שיקולי פריימריז והגיב: "גרמת ביודעין נזק למדינה במופע המחפיר הזה ולא בפעם הראשונה. הורדת לטמיון מאמצים אדירים מקצועיים ומוצלחים שנעשו על ידי רבים רבים – מחיילי צה״ל ועד עובדי משרד החוץ ועוד רבים וטובים. לא, אתה לא הפנים של ישראל."
אבל אתה שר החוץ של ממשלת הפיגולים שהפקירה את ביטחון ישראל בידי ראש כנופייה פשיסט, גזען, טרוריסט וקרימינל. מי שנותן לפירומן גפרור ומציב אותו ליד חבית אבק שריפה – על מה הוא מלין?
כל יום שבו ראש הכנופייה הוא שר בממשלת ישראל, הוא כתם על ההיסטוריה של העם היהודי, והוא נזק נורא למדינת ישראל.
אם לא נחסל את הבן גביריזם, הבן גביריזם יחסל אותנו.

* לא פיטר אותו – 3 ימים אחרי שראש הכנופייה פירסם את סרטונו שחיבל במדינת ישראל, שבו העניק למשט האנטישמי ניצחון, שאנשיו לא חלמו עליו בחלומותיהם הוורודים ביותר, ונתניהו עוד לא פיטר אותו.
אפס במנהיגות.

* האיש שנולד עם חבל תלייה ביד.

* אישיות בלתי רצויה – מדינות שונות מגדירות את ראש הכנופייה – פרסונה נון גרטה.
מי שצריכה הייתה לעשות זאת ראשונה, היא המדינה שראש הכנופייה פוגע בה ומחבל בה יותר מכול. ישראל.

* הפגנה בוגדנית - בעיצומה של מלחמה קשה ועקובה מדם, שעה שחיילי צה"ל מגינים בגופם על המולדת, ורק היום הותר לפרסום על נפילתו של חייל נוסף, מפגינים אנשי הימין הבן גביריסטי הפגנה בוגדנית ליד ביתו של הרמטכ"ל, מגדפים אותו ובעזות מצח מכנים אותו בוגד.
ארורה הממשלה שהאספסוף הנחות הזה הוא הבייס שלה.

* מי אשמים בבןגבירוקרטיה – ביביסטים, שמצפונם מעיק עליהם בשל שלטון כנופיית בן גביר, אך אינם מסוגלים להטיל ספק בכל מה שנתניהו עושה, כותבים בימים האחרונים פוסטים של נזיפה במפלגות "אסמול" (כלומר מי שלא ב"גוש") שהם אשמים בשלטון בן גביר, בגלל ה"חרם" על נתניהו.
אתייחס לטיעון הזה ממספר כיוונים.
א. השלטון אינו מטרת-על שמצדיקה כל תועבה. הקמת ממשלה עם הכנופייה פסולה באופן מוחלט, וכמובן שרדיפת שלטון בכל מחיר אינה מטהרת את השרץ. שלטון אינו מטרה אלא אמצעי, ואינו מקדש את כל האמצעים.
ב. נתניהו של היום בשום אופן אינו מוכן לוותר על ה"גוש" ועל הברית עם הכנופייה ועם המשתמטים, כי הוא יודע שהם ילכו אתו לכל מהלך שנועד לחלץ אותו מאימת הדין, ובעיקר בניסיונו להשתלט לשם כך על הרשות השופטת.
הוא מוכן לצרף עוד מפלגות, אך רק כגלגל חמישי בנוסף ל"גוש".
ג. אגדת החרם שקרית. לפיד ולבני היו בממשלתו וערב בהיר אחד הוא הדיח אותם בשידור חי בנאום משפיל, תוך שהוא בדה מליבו "פוטש" שלא היה ולא נברא, שזכה לכינוי ההולם "פוטש בננה".
לאחר מכן גנץ ויתר על מחצית כוחו הפוליטי כדי להיכנס תחת האלונקה בקורונה, ואיתו מפלגת העבודה ודרך ארץ. הנוכל תקע סכין רעילה בגבו של גנץ וגנב את הרוטציה, בתרגיל הנוכלות המבאיש בתולדות המדינה, ועל הדרך ביצע פשע נגד כלכלת ישראל כשלא הגיש תקציב.
ד. חרף הבגידה הנכלולית, אותו גנץ שב ונכנס תחת האלונקה במלחמת חרבות ברזל. אגב, גם לפיד היה מוכן להצטרף אך התנה זאת בסילוק הכנופייה. נתניהו העדיף את בן גביר.
ה. נגד חרמות? אדרבא. שנתניהו יודיע שהוא מוכן לשבת בממשלה תחת בנט, איזנקוט או ליברמן.
ו. התירוץ הזה הוא התגלמות תרבות האנטי מנהיגות הביביסטית. נתניהו אינו אחראי לשום כישלון ולשום חטא. תמיד יש שעירים לעזאזל והם האשמים.

* זרזיר אצל עורב – מאי גולן שכרה כיועץ פוליטי את העבריין רפי קדושים.
לא לחינם הלך זרזיר אצל עורב, אלא מפני שהוא מינו.

* אפילו אני יכול – את מה שעשתה ח"כית ה[---]ות טלי גוטליב, כל אחד יכול לעשות. זו לא בעיה. אפילו אני יכול, התאמינו?
הנה, אני יושב כעת בחדרי, מול מסך המחשב וכותב: טלי גוטליב היתה שותפה בתיכנון טבח 7 באוקטובר. ב-6 באוקטובר סינוואר נפגש איתה, והיא אישרה את התוכניות.
הנה, כתבתי. אמנם כתבתי שקר גס ומתועב. עלילת דם מרושעת, בזויה ונאלחת. הכול בדיתי מליבי, ללא שום ראייה, סתם כי בא לי.
בדיוק כפי שעשתה גוטליב.
אלא שאני משלם לגוטליב משכורת כדי שתעשה מעשה חולני כזה. ואני לא יכול לאחוז כמוה בקרנות החסינות.

* הנחת דביל – אז אני רוצה להבין. אתה טוען שצריך לתת לניסים ואטורי הנחת דביל? כלומר, לדעתך אני צריך למתן את ביקורתי עליו, כיוון שהוא מטומטם?
יש בזה משהו. בדבוקת הסְחְלֶה של הגוטליביאדה יש הרבה חוליגנים, רשעים ושקרנים. ואטורי גם טיפש. אתה יודע מה? אשקול את בקשתך.
אבל האם הסברת את זה גם למצביעי הפריימריז? או שהם שוב ישלחו קדימה את האהבל.
מצד שני... תגיד אחי, אתה מכיר את שירו של ויסוצקי "טמבל"? תקשיב, ונדבר שוב.

* שיטה חולנית – ראשי ערים מהליכוד הציעו לנתניהו להכריז על "הוראת שעה" של ביטול הפריימריז והקמת ועדה מסדרת לקביעת הרשימה. הצעה אחרת היא שנתניהו יוכל לשריין עשרה ח"כים ברשימה.
גם בליכוד מתחילים להבין שהפריימריז הוא אסון לדמוקרטיה – שיטה חולנית, שיוצרת אוכלוקרטיה; מגרדת את תחתית החבית של הסחלה האנושי ומעלה אותם לדרגת שרים וח"כים. הגוטליביאדה היא תוצאה ישירה של הפריימריטיס.

* מה הפריע לי – שני דברים הפריעו לי בתוכנית "עובדה" על גדי איזנקוט.
האחד, הוא שאיזנקוט לא אמר מילה וחצי מילה על עמדותיו ותוכניותיו בתחום המדיני ביטחוני, בתחום החברתי כלכלי, בתחום המשטרי משפטי, בתחום דת ומדינה, בתחום החינוך.
השני, הוא שאיזנקוט לא נשאל ולו שאלה אחת על הנושאים הללו.

* על-תנאי-לנד – בתוכנית "עובדה" על איזנקוט צולם חוג בית שלו בחצר של טייקון, שזימן את המילייה שלו. אחת המשתתפות איימה, שאם לא יחול שינוי, 50% מהילדים של היושבים כאן לא יחיו בארץ. ואיש מהיושבים לא פצה פה וציפצף.
על ישראל לשאוף תמיד להיות טובה יותר, להיות הטובה ביותר, להיות מדינת מופת. יש להבטיח עתיד טוב ככל הניתן לדורות הבאים.
אולם אין לקבל בשום אופן את התרבות הזאת של ישראלים-על-תנאי. אינכם מרוצים ממה שקורה במדינה? קחו אחריות על תיקונה. 50% מהילדים שלכם חושבים לרדת מהארץ? זה כישלון חינוכי חרוץ שלכם. גם של מערכת החינוך, אך קודם כל שלכם.
איזו מין אליטה אתם? במקום להיות אליטה משרתת ללא תנאי, לוקחת אחריות ללא תנאי ובכל מקרה דבקה בארץ ישראל, במדינת ישראל, אתם אליטה מפונקת של ישראלים על תנאי.
המרתם את אלטנוילנד בעל-תנאי-לנד.
חבל שלא הוצגה תגובתו של איזנקוט. אני מקווה מאוד שהוא אמר להם דברים ברוח זו.

* סיפור מופרע – הסיפור, שלפיו ארה"ב וישראל בנו על אחמדינג'אד כשליט החלופי של איראן כל כך מופרע, שאני מתקשה מאוד להאמין שהוא אמיתי.
אחמדינג'אד אינו רק בשר מבשרו של משטר האייאתולות. הוא אחד הקנאים הפונדמנטליסטיים ביותר בתוכו.
מבחינתו, השמדת ישראל, הג'יהאד ופיתוח הנשק הגרעיני האיראני, הם עיקרי אמונתו הדתית. זה טעם חייו. לשם כך הוא קם בכל בוקר. לכך הוא מתפלל חמש פעמים ביום. המחשבה, שסכסוך עם חמינאי יגרום לו להתהפך על דתו ועל דעתו – הזויה.
כאמור, אני מתקשה להאמין שזה נכון.

* ארץ ישראל בטרם ציונות – בספרו "מסע תענוגות לארץ הקודש" תיאר מארק טווין את רשמיו המדכאים מביקורו בארץ ישראל ב-1867. סיורו היה מסע של קבוצת צליינים עשירים מארה"ב בא"י. עם משתתפי המסע נמנה ספרי ביץ', בעל העיתון הפופולארי, באותם ימים, "ניו יורק סאן". את רשמיו הוא פרסם בכתבות בעיתון. ההיסטוריון מנחם בלונדהיים וקבוצה מתלמידיו חקרו את המסע ותרגמו את כתביו של ביץ' והם פורסמו בשני מאמרים בכתב העת "הָיֹה הָיָה" של האוניברסיטה העברית. עופר אדרת, הכתב המצוין לענייני היסטוריה של "הארץ", פרסם כתבה על המחקר המרתק.
רשמיו של ביץ' דומים מאוד לרשמיו של חברו למסע טווין. הוא מתאר את א"י כארץ ריקה, נטושה, פרימיטיבית, מוזנחת, מזוהמת ומסריחה.
זו ארץ ישראל בתקופה הטרום ציונית, בטרם עלו הציונים לחונן את עפרה ולהחזיר אותה להיותה ארץ זבת חלב ודבש.

* פרקטיקה אנטישמית – מאז מסע האונס וההתקפות המיניות בטבח 7 באוקטובר וההד הציבורי לפשע הנתעב, הארגונים האנטישמיים מצאו שיטה חדשה -– להעליל על ישראל תקיפות מיניות ואונס. וכעת עושים זאת משתתפי המשט האנטישמי.
הפרקטיקה האנטישמית שלהם, היא להפיץ את עלילות הדם, כמובן ללא כל ראיות, ואז לדרוש מישראל "ראיות" להפרכתן.

* הגל האנטישמי באירלנד - פיליפ סאטקליף, חבר מועצת העיר דבלין, מתאגרף אולימפי ומאמן איגרוף מוביל, פרסם בסטטוס הווטסאפ שלו סרטון אנטישמי נאצי, המשתף קטעי נאומים של היטלר, תיאור קונספירציות נאציות על היהודים וקריאה לפתרון הסופי ליהודים.
הפרסום הזה הוא המשך לגל אנטישמי קיצוני באירלנד, בהובלת הממשלה. רק השבוע אמרה נשיאת אירלנד שהיא גאה מאוד באחותה, שהשתתפה במשט האנטישמי.
הארגונים היהודיים באירלנד הביעו זעזוע מהפרסום ומהעובדה שהוא עבר ללא גינוי ציבורי משמעותי ואמרו שהוא חלק מן הגל האנטישמי השוטף את המדינה.
יהודי אירלנד – שובו הביתה, למולדתכם ההיסטורית, לישראל; מדינת הלאום של העם היהודי, המדינה היחידה שבה לא תהיו זרים ונרדפים, אלא בני בית ובעלי הבית.

* אחדות-הקצוות האנטישמית – מזמן לא נראתה זהות מוחלטת כל כך בין השמאל הרדיקלי האנטישמי והימין הרדיקלי האנטישמי, כמו פשקוויל ההערצה והליקוק של גדעון האו האו לוי למטיף האנטישמי הימני הרדיקלי הפשיסטי טאקר קרלסון, בגיליון החג של "הארץ".
היה חסר שם רק אנטישמי איסלמיסט ג'יהאדיסט רדיקלי כדי להשלים את הטריקולור האנטישמי – אדום שחור ירוק.

* מתכנן החלופה לקצרין – לפני כעשור, כתבתי מחקר על הנושא "קצרין בירת הגולן". המחקר עסק באופן שבו קצרין, יישוב עירוני, הוקם ביוזמה ובהובלה של קיבוצים ומושבים, כדי שיהיה המטרופולין האזורי, ועל מערכת היחסים הייחודית בין קצרין והיישובים בעשרים + שנותיה הראשונות. אך למעשה, המחקר חרג מן השאלות עצמן, ועסק בהרחבה בהקמת קצרין (אני מקווה שאזכה פעם לפרסם את המחקר כולו, מלבד מאמר תמציתי על אודותיו שפירסמתי בזמנו בכתב העת "אופקים בגיאוגרפיה").
במהלך המחקר עברתי על כל החומר הארכיוני של הקמת קצרין, ומצאתי שם פנינה – תכנון חלופי לקצרין, של האדריכל ישראל גודוביץ'. מסתבר שבפני מקבלי ההחלטות עמדו שתי תוכניות אב, האחת של האדריכל חנן מרטנס, המתכנן הראשי והאחראי על התכנון העירוני במשרד השיכון, שבסופו של דבר התקבלה ועל פיה נבנתה קצרין, והשנייה, של האחראי על התכנון הכפרי במשרד השיכון, גודוביץ'. דחיית הצעתו, שהאמין בה מאוד, בידי שר השיכון אברהם עופר, ובחירת התוכנית האחרת, שגודוביץ' ראה בה תוכנית שגרתית ואפורה, פגעה בו מאוד, והביאה להתפטרותו מהתפקיד ולפרישתו בסערה ממשרד השיכון.
ב-2013 התראיין גודוביץ' ל"הארץ", וסיפר את סיפור תוכניתו היצירתית לקצרין: "השאלה היתה איך מתכננים עיר חדשה, ואסור לשכוח: זו עיר גבול, ספר, תחת הפגזות של הסורים – זו היתה מלחמה." נזכר גודוביץ'. את תוכניתו הוא הגדיר "דבר שאף אחד לא ראה קודם ולא הבין."
מיקומה של קצרין נקבע בין שני כבישים עולים לגולן והיא יושבת בשיפוע קל שיורד לכנרת. גודוביץ' הציע לרכז את כל שטחי הציבור שלה תחת כיכר מרובעת בשטח של עשרה דונם, שתשמש מקלט אדיר ממדים. התקציב שהגדירה המחלקה הפרוגרמטית למקלט היה כמעט שווה ערך למחצית התקציב להקמת היישוב כולו, לדבריו. המגורים בתוכנית זו היו אמורים להיבנות בשני אופנים – כשיכון אורכי מדורג בן שלוש־ארבע קומות שמקיף את הכיכר מצפון־מזרח, ומצידה השני צבר של בתים צמודי קרקע: כך, מכל הבתים אפשר יהיה להשקיף על הכנרת. אפילו גורדי שחקים היו אמורים לקום שם, מאחורי הבתים הטוריים. התוכנית נמצאת בארכיון הגולן.
בשבועות הלך לעולמו, בגיל 92, ישראל גודוביץ', מגדולי האדריכלים בישראל ובעל שם עולמי. גודוביץ' ידוע כאדריכל יצירתי, מקורי, דעתן וצבעוני. עיקר פרסומו הציבורי היה כמהנדס העיר תל-אביב, וכן בזכות מיזמים אדריכליים יצירתיים כמו בית ספר שדה חצבה, שזיכה אותו בפרסי בינלאומיים. גודוביץ' תיכנן את יישובינו בסיני.
יהי זכרו ברוך!

* ביד הלשון: רצוא ושוב – קריאת התורה בשבועות, חג מתן תורה, היא תיאור מעמד הר סיני; ההתגלות האלוהית הפומבית לעיני כל עם ישראל ומתן התורה. ההפטרה היא תיאור מעמד ההתגלות האלוהית האישית לנביא יחזקאל בן בוזי – אנו קוראים בספר יחזקאל את פרק א' ואת פסוק י"ב בפרק ג'.
פסוק יד נאמר: וְהַחַיּוֹת רָצוֹא וָשׁוֹב כְּמַרְאֵה הַבָּזָק.
רצוא ושוב היא תנועה תזזיתית מכאן לשם ומשם לכאן וחוזר חלילה. הביטוי קיבל משמעויות רוחניות לאורך הדורות ובפרט בקבלה ובחסידות.
הפשט של הפסוק, הוא שחיות הקודש, המלאכים, רצות בתשוקה לעבר האלוהים אך מסתנוורות מן האור ובורחות ממנו, אך שוב משתוקקות ורצות לכיוונו וחוזר חלילה.
צירוף המילים היה לביטוי המתאר תנועת נפש של האדם בין התעוררות, תשוקה והתעלות רוחנית לבין ירידה לקרקע המציאות, לחיים הגשמיים האפורים.
בקבלה ובחסידות ה"רצוא" מבטא את רצון הנשמה להתנתק מן הגוף ולדבוק בבורא, וה"שוב", מתאר את החובה שלה לחזור לקרקע המציאות, כדי לפעול מתוך המציאות לתיקונה.
בתורת ר' נחמן מברסלב ה"רצוא ושוב" הוא הנגדה בין שתי עמדות רוחניות של האדם כלפי עצמו וכלפי האחר. ה"רצוא" הוא תביעה וה"שוב" הוא קבלה. ה"רצוא" הוא העמדת דרישות גבוהות וחמורות כלפי עצמך וכלפי החברה שבה אתה חי, ודרישה למתיחות רוחנית ומעשית גבוהה, אינסופית. ה"שוב" הוא היכולת של האדם לקבל את עצמו ואת זולתו, על החולשות שבהם, ולהשלים עם חוסר השלמות.
בעברית המודרנית משתמשים בביטוי לתיאור פעולה החוזרת על עצמה, כמו הליכה הלוך ושוב. אני נוהג להשתמש בביטוי לתיאור העמקה שיטתית בטקסט – קריאתו רצוא ושוב.
אורי הייטנר
לתגובות: uriheitner@gmail.com

עקיבא נוף

גֹּורֶן דָּוִד



חג השבועות הוא יום הולדתו של דוד המלך,
הנין של רות ושל בועז

עֵת יוֹם מַתַּן תּוֹרַת חַיִּים
עִם בִּכּוּרֵי מַאֲוַיִּים,
יוֹם שְׂעוֹרִים וּקְצִיר חִטִּים,
יָכִין וּבֹעַז מְפֻתִּים

לַבוֹא אֶל גֹּוֹרֶן הַמַּחְמִיד
אֲלֻמָּתָם לְהַעֲמִיד,
זַרְעָם יָאִיר לָנוּ תָּמִיד
בַּדֶּרֶךְ אֶל מַלְכוּת דָּוִד.

הִכָּה דָּוִד בְּרִבְבוֹתָיו,
עָטוּר בְּתַלְתַּלֵּי זָהָב,
אַהֲבָתוֹ חָלַק, נָתָן,
בֵּינוֹת מִיכַל לִיהוֹנָתָן.

דָּוִד מַלְכֵּנוּ, רָם הוֹדוֹ,
וְאֵין מוֹנֵעַ בַּעֲדוֹ,
לֹא אוּרִיָּה וְלֹא נָבָל
מִקַּחַת אֶת כִּבְשַׂת הַדַּל,

כִּי עֲטָרָה לוֹ וּמִיכְּחוֹל –
אוֹתוֹ בַּקֶסֶת הוּא יִטְבּוֹל,
צַח וְאָדוֹם וְעַז לֵבָב
חַרְבּוֹ שְׁלוֹּפָה, דָרוּךְ לַקְּרָב,

וְאָז, בְּפֶרֶץ שֶׁל מִלִּים
הוֹסִיף מִזְמוֹר לִתְהִלִּים,
וַאֲבִישַׁג הַשּׁוּנַמִּית –
הִיא לוֹ תַּנְחוּם בְּעֵת עַרְבִית.

אהוד בן עזר

במלאת למלך דוד שבעים ושבע

במלאת למלך דוד שבעים ושבע

הביאו אליו לחגוג את אשתו הזקנה בת-שבע

נזדעק האריה הקשיש ושאג:

"אני רוצה את אבישג!

אמנם בשביל מה כבר אין לי כל כך מושג

אבל אני רוצה את אבישג!"

חיפשו אותה בכל הממלכה

איש לא ידע לאן השרמוטה הלכה

לבסוף מצאו בבית מחסה את אבישג

אשר מרוב שימוש תוקפה כבר פג

דוד המאוהב הושיב אותה על הברכיים

אבל אויה! – כי משניהם יצאו רק מים!

"תביאי לי חיתול!" צעק המלך לבת-שבע:

"זו לא בושה – גברים בגילי נוזלים מן הטבע!"

לקחה בת שבע שמיכה ענקית

עטפה את המלך כמו בשקית

הכניסה שמה גם את אבישג

וזרקה את שניהם מן הגג!

3.4.2013

משה גרנות

בצבא קובעות הדרגות

זה קרה ב-1970, אחרי הפסקת האש עם מצרים, ותחילת ההתנכלויות של פת"ח מדרום לבנון. באותם ימים הייתי כבר איש נשוי ואב לילדה בת שלוש. נקראתי למילואים של 47 יום! 47 יום! – באותם ימים זה היה יוצא דופן. בכל התקופה הארוכה הזאת היו לנו רק שתי חופשות קצרות. הבסיס של יחידת הסיור שלנו היה בבירנית שעל הגבול הצפוני. התפקיד שלנו היה לצאת כל בוקר לכיוון עייטה א-שעב שבלבנון, להתמקם על גבעה, לתצפת ולהפגין נוכחות. מסע של פחות משלושה קילומטרים נמשך שלוש שעות. בראש הכוח הלך הגשש הבדווי סלמן, שחיפש עקבות של "מבקרים" פוטנציאליים. אחריו הלך המ"מ, איציק גבע, ובעקבותיו שמונה סיירים בשני טורים ברווח של נוהל קרב. הלוחמים נשאו על הגוף נשק, תחמושת, ררנ"טים, מא"גים, מחסניות, פצצות. מאחור נהם בכבדות הזחל"ם מדופן בשקי חול כדי שלא יתעופף אם יעלה על מוקש. בתוך הזחל"ם היו רק שניים: הנהג שמואל דומב, והמקלען, דוב קמפבל, רואה חשבון בחייו האזרחיים. מאחורי הזחל"ם הלכו עוד שישה לוחמים, עליהם הוטל להביט אחורה, כי לא אחת קרה שהמחבלים הרשו לכוח לעבור אותם, ורק אחר כך תקפו.

הגענו לגבעה ללא פגע, כפי שקרה גם בכל הבקרים הקודמים. על הגשש הוטל לבדוק את השטח לוודא שלא ביקרו שם בלילה חורשי רעה, ולאחר שאישר שהשטח נקי, פרקנו את המטען מהזחל"ם – ארגזי תחמושת, מכלי מים, מנות קרב, מכשירי קשר, משקפות – והתמקמנו בעמדות. ובכן, סלמן בדק ואישר שהשטח נקי. בינתיים דומב הנהג הניח שמיכה בשולי דרך העפר ונשכב עליה אפרקדן.

דוב הציע שדומב יסיע את המטען עד כיכר החצץ שבראש הגבעה, וכך יקל עלינו את נשיאת הארגזים הכבדים לעמדות, ודומב: "אני לא טקסי, עד שמצאתי לי מקום בלי אבנים – אני לא זז."

"אבל, מיקרוב אחד, הרי אתה בלאו הכי תצטרך לנסוע לשם כדי להסתובב כשתחזור לבירנית – מה אכפת לך להסתובב עכשיו?"

"אז עכשיו אני מיקרוב?! אפילו עם בולדוזר לא תזיזו אותי מכאן."

בלית ברירה העמסנו את הציוד על הגב הדואב מנשיאת המטען האישי לאורך כל העלייה לגבעה. העמדות היו פזורות בקצוות הגבעה שהייתה מסולעת ומיוערת. כשהתמקמנו כבר בעמדות, שמענו את נהימת הזחל"ם – דומב בוודאי קם מהשמיכה והסיע את הרכב לכיכר שבראש הגבעה, המקום היחיד שהזחל"ם יכול היה להסתובב. ואז שמענו פיצוץ אדיר, ורסיסים של מתכת התעופפו באוויר וחלפו מעל ראשינו. היינו משוכנעים שהמחבלים החליטו להמתין כדי שנתפזר בעמדות, ואז לתקוף.

המ"מ קרא בקשר בקול רגוע למדי: "אחד מכל עמדה – כנוס אלי מיד!"

קמתי ורצתי חגור בחגור וחבוש בכובע פלדה. כשהגעתי למרכז – מיד הבנתי מה קרה: פצצת בזוקה חדרה לתוך תא הנהג של הזחל"ם והרסה אותו כליל. מדומב נשארו בשלמות רק רגליים וכובע פלדה. בשרו ודמו נמרחו על הקירות המעוקמים והמפויחים של הזחל"ם. מתחת לגלגל הקדמי השמאלי נראה בבירור אטב מתכת שסגר מעגל חשמלי והפעיל את הפצצות. פצצה שנייה חדרה לתוך מכשיר הקשר של הזחל"ם, עליו ישב דוב עשרים דקות קודם. אילו שמע דומב לבקשת החיילים ונסע עימו עד כיכר החצץ – היה גם גורלו של דוב נחרץ. הפצצה השלישית (נשארו שלושה זווילים ריקים בצד הכיכר) חלפה מעל העמדה המזרחית והתפוצצה בשדה.

אף פעם לא החשבתי את עצמי לגאון צבאי, אבל באמת צריך מוח של זבוב כדי לפקד על חיילים להגיע כל בוקר אל אותה גבעה, להתפזר באותן עמדות, כשהזחל"ם מסתובב באותה כיכר חצץ, ובלילה לנטוש את הגבעה. מה מונע מהמחבלים להגיע למקום בלילה ולהשאיר "דרישת שלום"? אנחנו רטנו על כך כל המילואים, אבל מי שמע לנו? בצבא קובעות הדרגות, לא ההיגיון.

איציק, המ"מ הנפלא שלנו, קרא אליו את הגשש, אבל הוא סירב לקום, טען שאבן עפה לו מהפיצוץ על ברכו הימנית, והוא לא מסוגל לקום.

"עזוב אותו, ארטיסט, זה גשש זה?! איך הוא לא ראה את האטב, את החוטים ואת הזבילים שבין השיחים? פושע!"

איציק התקשר לבירנית וביקש שישלחו זחל"ם נוסף כדי לגרור את הזחל"ם הפגוע. הוא דרש שיבוא גם מישהו מהרבנות, כי יש הרוג. המ"פ הודיע שהוא בדרך, ופקד לרכז את הציוד כדי להעלות אותו על הזחל"ם שלו. שוב נראו הלוחמים נושאים על הכתפיים ארגזי תחמושת, מכלי מים, מקלעים, מנות קרב. הזחל"ם של המ"פ התקדם במהירות בלי לוחמים מלפנים ומאחור, בלי נוהל קרב – כי הרי "פתחו לו את הדרך," והמחבלים בוודאי נבהלו כשראו מי בזחל"ם...

מלבד המ"פ היו על הזחל"ם הנהג, בחור צעיר, "סדירניק" וחזי רימון, המ"מ של המחלקה השנייה. הוא רצה להחזיר ציוד, כי אשתו עמדה ללדת בבית חולים רמב"ם בחיפה, אבל כששמע שדומב נהרג, החליט להצטרף אל המ"פ בדרך לגבעה.

הידיעה על הפיגוע הגיעה עד אלוף הפיקוד, והוא רתח מזעם כששמע שהמ"פ פקד להעמיס את הציוד ולהסתלק:

"מה פתאום?! ממשיכים להפגין נוכחות. לא מפסיקים פעולה בגלל נפגעים. להחזיר מיד את הציוד לעמדות!"

המ"פ הנזוף, שהיה עצבני מאוד, הצביע עליי: "קפוץ על הזחל"ם ופרוק את הכול!" הורה לי. ובכן, קפצתי והתחלתי להעמיס על הכתפיים של חבריי את הציוד הכבד. הלוחמים היו כבר לגמרי סחוטים – לפרוק, להעמיס, שוב לפרוק... חזי התקרב לדופן הזחל"ם, וחייך אלי בהבנה. אני שמתי על כתפו ג'ריקן מים. באותו הרגע נשמעה נקישה ואחריה הד המום, משהו הדומה לצליל ירייה של רובה טוטו. הג'ריקן חורר, וסילוני מים הותזו ממנו. חזי הביט בי מיוסר, והתמוטט.

"העין, הוי, העין!"

היינו בטוחים שיורים בנו.

הראשון שהתעשת היה, כרגיל, איציק גבע: "חבר'ה, המקום ממוקש. אף אחד לא זז," ואז הוא פנה אל משה שרגל החובש: "משה, בזהירות!"

משה לא שמע בקולו – הוא רץ אל חזי, חבש לו את שתי עיניו, ביתק בפגיון את נעלו המרוסקת וחבש את כף רגלו השותתת דם.

"תשמע, חזי, העין נראית בסדר, אבל אם נכנס רסיס – צריך לחבוש את שתי העיניים כדי שגלגל העין הרואה לא יזיז את גלגל העין הפגועה, והרסיס לא יגרום לנזק יותר גדול. אתה מבין, חזי?"

חזי לא ענה.

איציק דרש בקשר שישלחו גשש אחר, ועלינו פקד לא לזוז מהמקום.

כעבור כחצי שעה הגיע זחל"ם נוסף, ובתוכו אלוף הפיקוד עצמו עם פמליה של קצינים, וגם רופא שניגש לטפל בפצוע. מהזחל"ם קפץ בזריזות של נער חמאד, הגשש החטיבתי. הוא היה לבוש בבגדי "אלף", דרגת רס"ר מבהיקה על אמת ידו הימנית – לפי איך שהוא נראה, כנראה גם הוא היה אמור לצאת לחופשה. הוא ניגש לצד הדרך העפר, שבר ענף משיח, הסיר ממנו את העלים, והתקרב בצעדים מהירים לעבר כיכר החצץ.

"שהחבלן יילך אחרי!"

עזרא קם, העמיס על עצמו את הציוד והתקדם לכיוונו של חאמד.

"אני אראה לך את המקומות בענף, ואתה תסמן. אחר כך תפוצץ."

חמאד התכופף, הישיר מבט אל אבני החצץ וסינן בין שפתיו: "הנה, אחד! תפסת? הנה, שני, שלישי..."

עזרא, חובש כיפה סרוגה, ציציות, הלך מכופף מאחוריו, מסמן בסרט לבן סביב המוקשים. תוך חמש דקות מצא חמאד שנים-עשר מוקשים.

"איך זה שסלמן לא ראה כלום?"

חמאד הביט אל סלמן במבט מצמית.

עכשיו הגיע תורו של עזרא. הוא הצמיד לבנת חבלה לכל מוקש, חיבר חוטים כדי שיהיה פיצוץ אחד ויחיד, רשם בנחת כל מה שהוא עושה על דף נייר. הוא פעל בביטחון כאילו יש בידו חוזה עם הקדוש-ברוך-הוא שלא יינזק. אלוף הפיקוד וכל פמליית הקצינים הביטו בו בעניין מעל דופן הזחל"ם.

אחר כך נשמעה הקריאה "פוצץ!" וכולנו השתופפנו וכיסינו את העורף בידינו. פטריית אבק ענקית התרוממה מעל הכיכר, ושנייה אחר כך נשמע פיצוץ אדיר. עזרא היה חבלן מנוסה. פיצוץ שני לא היה.

במשך כל הזמן הזה לא זזנו סנטימטר. מי שהיה צריך להשתין – השתין במקום. כל אותו היום לא אכלנו, ועוד נכונו לנו שעות רבות עד שנעזוב את המקום הארור הזה. המחנה המטונף בבירנית נראה בעינינו כגן עדן לעומת הנוף הפסטורלי שבו ישבנו שעות רבות רועדים מפחד.

במרחק של שני מטרים ממני ישב הנהג הסדירניק. הוא הסיר את כובע הפלדה, והתגלו פניו הצעירות – אדמוני עם יפה עיניים – מקסימום בן תשע-עשרה. פגשתי בו לפני מספר ימים במוסך בבירנית, אבל שכחתי את שמו. הפעם ישבנו שעות זה ליד זה מבלי שהוצאנו הגה. כשעזרא החל להניח את חומר הנפץ, שמעתי את קולו לראשונה:

"מה אתה אומר על עזרא?"

"מקצוען," עניתי, "נקווה שנגמור עוד מעט עם הסיוט הזה."

"אם אני יוצא חי מהמקום הזה, אני חוזר בתשובה."

משה גרנות

רוֹן גֵּרָא

נִיצוֹצוֹת

נִיצוֹצוֹת יְדִידַי שֶׁאֵינָם
נִתָּזִים אֱלֵי
בְּמֶשֶׁק כַּנְפֵיהֶם.

מַחֲשָׁבוֹת טְעוּנוֹת אוֹר
צָצוֹת מֵעַרְפִלֵּי הַמֶּרְחַקִּים.

יוֹדֵעַ אֲנִי –
יוֹם אֶחָד
אֵאָלֵץ לְהִפָּרֵד גַּם מֵהֶן.

אֲבָל הֵן נוֹגְעוֹת בִּי
וְאֵינָן נוֹגְעוֹת,
מְרַחֲפוֹת סָמוּךְ לְרוּחִי
כִּלְחִישָׁה עַתִּיקָה.

לִפְעָמִים נִדְמֶה
כִּי מֵעֵבֶר לַשֵּׁנָה וְלַזְּמַן
הֵם עוֹד מְבַקְּשִׁים לוֹמַר דְּבַר מָה,
וַאֲנִי אֵינִי מַצְלִיחַ לְהָשִׁיב.

אֲנִי מִתְעוֹרֵר
וּמוֹצֵא עַצְמִי נִכְבַּשׁ
עַל יָדָם.

הַלְוָיָה אַחַת
לברכה רוזנפלד
הַלְוָיָה אַחַת
וּבִקּוּר תַּנְחוּמִים אֶחָד
בְּבֹקֶר אֶחָד.

הָרָקִיעַ מְעֻנָּן
נִקְרָאִים בּוֹ אוֹתוֹת
שֶׁל כְּאֵב,אַהֲבָה, נְהִי וְחִיּוּךְ.

עַתָּה, בְּרָכָה,
אַתְּ מְשֻׁחְרֶרֶת
מִכָּל נֵטֶל,
מִן הַזְּמַן.

עַכְשָׁו אֶת חֲלוֹם.

מְאֻשֶּׁרֶת בִּנְאוֹת סְמָדַר,
מַלְאָכִים וּמְשׁוֹרְרִים יִזְדַּקְּפוּ
לְהַקְדִּים לָךְ שָׁלוֹם
לִלְחֹשׁ אֶת שִׁירַיִךְ בִּדְמָמָה.
רוֹן גֵּרָא

אהוד בן עזר

50 שירי מתבגרים



רכגולד ושות' חברה בע"מ-עירית שגיב, מוציאים לאור
תל אביב 1987
ציורים ועטיפה דני קרמן

9.

אֲנִי עוֹמֶדֶת בַּמַּעְגָּל וּמַבִּיטָה סְבִיבִי
וַאֲנִי לֹא מוֹצֵאת אַף אֶחָד בָּרָמָה שֶׁלִּי
מַה לַּעֲשׂוֹת, מַה לַּעֲשׂוֹת
שֶׁאֲנִי חֲכָמָה כָּזֹאת –
אִמָּא אוֹמֶרֶת שֶׁהַכֹּל יִסְתַּדֵּר
אַחֲרֵי שֶׁיְּיַשְׁרוּ לִי אֶת הָאַף –

נעמן כהן

טאקו? תיקו או הפסד?

יום יום אנחנו במתח. האם תחודש המלחמה באיראן, או ארה"ב תגיע להסדר איתה על הפסקת אש, פתיחת מיצרי הורמוז, ופתיחת מו"מ על הוצאת האורניום המועשר לעתיד לבוא שפירושו הפסד דרמטי במערכה לאיראן. בינתיים קיבל טראמפ את הכינוי טאקו:
"Trump Always Chickens Out" (TACO)
https://en.wikipedia.org/wiki/Trump_Always_Chickens_Out
ייתכן שעד פרסום הדברים בראשון בערב נדע את התוצאות. בינתיים מתח.

שם חיבה
כהרגלו אורי הייטנר מחרף ומגדף בשפתו הגסה חברת כנסת. חרפות כל כך חריפות עד שהעורך מצנזרן מחשש תביעות דיבה, מה שמגוחך הוא שלמרות החרפות והגידופים הוא ממשיך לקרא לה דווקא בשם חיבה ילדותי – טלי. האם למרות החרפות הוא בסתר ליבו מחבב אותה?
הגיעה העת (כבר לפני שנים רבות) להפסיק לקרא לפוליטיקאים מבוגרים בשמות חיבה ילדותיים כמו לילדים בגן או בתנועה. לדוגמה:
לא ביבי, אלא בנימין מיליקובסקי-נתניהו
לא ציפי, אלא ציפורה מלכה בז'ז'וביץ-לבני-שפיצר
לא בוגי, אלא משה סמולינסקי-יעלון
לא בוז'י, אלא יצחק הלוי-הרצוג
לא הרצי, אלא הרצל גורדין-הלוי
לא דדי, אלא דוד ברונר-ברנע
לא מוסי, אלא משה מזרחי-רז
לא טלי, אלא רוויטל רדזינסקי-גוטליב.
מי שמפריע לו השם המלא יכול לקצר. אבל די בשמות חיבה ילדותיים.

נמחה שמי
אשיבה חורפיי דבר
במאמרו "וְאָשִׁיבָה חֹרְפִי דָבָר" ("חדשות בן עזר", 2162) כשמשמעות הביטוי "וְאָשִׁיבָה חֹרְפִי דָבָר" (משלי פרק כ"ז, פסוק י"א) היא: "כדי שאוכל להשיב תשובה (דבר) לאדם שמחרף אותי" – מחה גרנות את שמי למרות שמעולם לא חרפתי וקיללתי אותו. כתבתי רק ביקורת עניינית.
ואני אדגיש פעם נוספת אני מעריך מאד את משה גרנות הן כחוקר תנ"ך והן כסופר ומבקר ספרות. מעולם לא פקפקתי באהבתו את עם ישראל ובציוניותו ובתרומתו לצבא ולמדינה. ביקורת ספציפית אין פירושה חוסר הערכה. חבל שבמקום להתייחס עניינית לביקורת הוא בחר להתקרבן ולהציג אותה כעלבון אישי.

איזו אירוניה
מלחמת נאצי בנאצי
ב-18 במאי 2026 התרחש ירי במתחם המרכז האיסלאמי של סן דייגו (Islamic Center of San Diego) – מסגד עם בית ספר יסודי שבו למדו כ-140 ילדים.
שני נערים לבנים, קיילב ליאם ואסקז (18) וקיין לי קלארק (17), הגיעו חמושים, ירו והרגו שלושה אנשים: המאבטח אמין עבדוללה (51, אב לשמונה, מומר לאיסלם, לשעבר – Brian Matthew Climax, מנסור קזיחה (78), נדיר אוואד (57).
אמין עבדוללה לשעבר בריאן מתיו לימקס, נלחם בהם, סגר את הכיתות והציל את חיי הילדים. השניים התאבדו אחר כך במכונית גנובה. המשטרה והרשויות שיבחו אותו כגיבור שמנע טבח המוני.
האירוניה:
בריאן מתיו לימקס כעת אמין עבדוללה היה אחד המוסלמים שהביעו הבנה (ואף אהדה) כלפי היטלר. הוא כתב "FO SHO!" (For Sure – "בהחלט כן") בתגובה לפוסט בפייסבוק עם תמונת היטלר והכיתוב "Do you now understand why I did what I did?!" – קלאסיקת אנטישמיות שרומזת על "הצדקת" השואה. המסגד עצמו הביעה תמיכה בשהידים של ה 7.10:
השניים שרצחו אותו היו ניאו-נאצים מוצהרים. הם פרסמו מניפסט ששיבח את היטלר, הכחיש את השואה, כלל סמלים נאציים והתבטאויות שנאה קשות נגד מוסלמים, יהודים, שחורים, מהגרים, להט"בים ושמאלנים. הם הושפעו בין היתר ממתקפת כריסטצ'רץ' (2019). כלומר – נרצח על ידי שני מעריצי נאצים, כשהוא עצמו הביע אהדה דומה להיטלר.
https://rotter.net/forum/scoops1/949787.shtml
נאצי נרצח ע"י נאצי.

מתנגדי הציונות בעד מדינה שוויונית ודמוקרטית,
ולא קוראים לגירוש היהודים...
כתב "הארץ", עפר ניימן המתנאה בהיותו "אזרח ישראלי אנטי־ציוני, פעיל בארגוני זכויות אדם בישראל ובתנועה הבינלאומית לסולידריות עם הפלסטינים," מגיב לכתבה של עופרה רודנר שתיארה את תנועת הסולידריות הבינלאומית עם הפלסטינים (השוללת את קיומה של מדינה יהודית) כחבורה של אנשים תלושה מהמציאות, (עליה כתבתי בטור הקודם שלי), וכותב: "תומכי הפלסטינים מתעקשים להזכיר כי הציונות מראשיתה דגלה ב'רוב יהודי', וכי הפעולות להשגתו היו כוחניות מההתחלה. הם מציינים, למשל, את סילוק הפלאחים הפלסטינים מקרקעות שנרכשו בימי השלטון העותמאני והמנדט הבריטי, או את האלימות המאורגנת נגד פועלים פלסטינים כדי לסלקם מאתרי הבנייה למען קידום 'עבודה עברית'. גם אחר כך, הם אומרים, הפריווילגיה היהודית היא מהיסודות של מדינת ישראל.
במדינת ישראל, אלו השייכים לקולקטיב היהודי, וליתר דיוק 'זכאי חוק השבות', נהנים מעליונות חוקתית על פני יושבי הארץ הפלסטינים, כולל אזרחי ישראל הפלסטינים.
"מתנגדי הציונות בתנועת הסולידריות הבינלאומית עם הפלסטינים, ובהם פעילים יהודים וארגונים יהודיים רבים, מציעים חלופות מפורטות. אחת מהן היא המעבר למדינה שוויונית ודמוקרטית. את הקולות הללו אפשר למצוא גם במדינת ישראל. כך למשל, עמותת 'זוכרות' המקומית מגבשת מתווים מעשיים לשיבת הפליטים הפלסטינים במסגרת דמוקרטית עתידית.
"שינוי יסודי ממילא ייכפה כאן על ידי המציאות, ומוטב לפעול כבר כעת, כדי שהוא יהיה דמוקרטי ושוויוני."
(עפר ניימן, "מתנגדי הציונות בעד מדינה שוויונית ודמוקרטית, ולא קוראים לגירוש היהודים", "אל-ארצ'", 22.5.26).
https://www.haaretz.co.il/opinions/2026-05-22/ty-article-opinion/.premium/0000019e-454d-dab3-adfe-dd7da4ee0000
הבנתם? עפר ניימן, מהדהד את התעמולה הישנה של מוחמד יאסר ערפאת על הקמת מדינה ערבית-מוסלמית "דמוקרטית ושוויונית" לכול. גם ניימן רוצה להקים כאן מדינה ערבית-מוסלמית שתהיה דמוקרטית ושוויונית (כמו כל מדינות ערב...) בה המיעוט היהודי יחיה ב"דמוקרטיה ושוויון" בסגנון הערבי.
ודוק: לדידו של ניימן הגזען האוטו-אנטישמי. רק לעם היהודי אין זכות לריבונות. לא היה עולה על דעתו לשלול את זכות הריבונות מהצרפתים, הספרדים, הפורטוגזים המלטזים, האיטלקים, היוונים, הגיאורגים, והארמנים בגין זה שסילקו את היבוש הערבי ואת כל ההתנחלויות הערביות משטחן.
ותנחשו מי יהיה הראשון שיימלט מאותה מדינה ערבית-מוסלמית "דמוקרטית ושוויונית" שמציע עפר ניימן? כמובן שהוא עצמו.

לוסי אהריש היא רות המואבייה של ימינו?
לקראת חג השבועות בו קוראים את מגילת רות. הכתיר עיתון "הארץ" את השדרנית הערבייה-מוסלמית, לוסי אהריש, כ"רות המואביה של ימינו". והנימוקים הם כדלקמן:
"יש דמיון בין הבחירה העמוקה של אהריש הערבייה בזהות הישראלית, מעבר לאזרחותה החוקית במדינה – ובין הבחירה העמוקה של רות המואבייה בזהות הישראלית," כותב דוד קורן, "לא במקרה ביקרה אהריש בראיון אצל רוני קובן את האזרחים הערבים הרבים שאינם מסוגלים להוציא מפיהם את המילים 'אני ישראלי.'
"הצטרפותה של רות לישראל עמדה בניגוד לאיסור המקראי "לֹא יָבֹא עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי בִּקְהַל יְהֹוָה גַּם דּוֹר עֲשִׂירִי לֹא-יָבֹא לָהֶם בִּקְהַל יְהֹוָה עַד עוֹלָם" (איסור שנקבע עקב התנכלות שני העמים לבני ישראל). אבל התנ"ך – ובועז, במקרה זה – חיבק את רות בזכות הבנותיה ובחירותיה. יש דמיון מסוים גם בין 'גיבור החיל' בועז ובין גבורת צחי הלוי, לא רק כדמות קולנועית אלא גם בשירותו הצבאי ובהתייצבותו לצד אשתו.
"'עמך עמי, אלוהייך אלוהיי' אמרה רות לחותנתה נעמי, ויש ללבן את ה'אלוהייך אלוהיי' הזה: רות עברה מעבודת האליל המואבי כמוש לתודעת אלוהים. דרכה של אהריש קצרה יותר – הבנתה שאלוהים ואללה הם אחד. בשם האל האחד הזה היא אמרה "אינ-ש-אללה" ("אם ירצה השם"), העולבים באהריש בשם ההלכה היהודית בגרסתה המסתגרת, פעלו כבבואה של האסלאם הקנאי שהשתבש לאחר תור הזהב הנאור והמשכיל שלו."
(דורון קורן, "לוסי אהריש היא רות המואבייה של ימינו", "אל-ארצ'", 19.5.26)
https://www.haaretz.co.il/gallery/opinion/2026-05-19/ty-article/.premium/0000019e-3653-dab6-a7ff-bfff502f0000
הבנתם? מעבר לדרור קורן הפיליסטיני שאינו יודע ש"תור הזהב" בספרד הוא רק כינוי ליצירה תרבותית של יהודים תחת שלטון כיבוש ערבי-מוסלמי, ולא כינוי למשטר "בני חסות" שלא היה כלל "נאור" כדבריו, הרי לוסי אהריש לא הצטרפה כרות המואבייה לעם ישראל, ולא אמרה כרות "עמך עמי, אלוהייך אלוהיי," היא נשארה בזהותה ערבית-מוסלמית. (כמה מגוחך הזיהוי שעושה קורן הפיליסטיני בין אלוהי ישראל לאללה – אלוהים הערבי-מוסלמי. ודוק: אלוהי ישראל לא דורש להרוג את כל היהודים), בדבריה היא התכוונה לאזרחות ישראל בלבד. זו כמובן זכותה ובחירתה ואסור בשום אופן לרדוף אותה או להציק לה בביתה ובכל מקום.
אבל יש דבר עצוב בדבריה. לוסי אהריש חוזרת ומסרבת לבקשה שתהיה מתוקף תפקידה וערכיה הערבייה-המוסלמית הראשונה שאינה גזענית, שתראה בדברי מוחמד (המובאים באמנת החמאס ובדברי המופתי של אש"פ) לפיהם יש לרצוח את כל היהודים בעולם כתנאי לגאולה גזענות, ולא מופת מוסרי?
https://x.com/naaman_c/status/1975929084128747983
https://x.com/naaman_c/status/1960360365558038748
למרבה הצער טרם נמצא ערבי-מוסלמי שאינו גזען לכן יש חשיבות גדולה לדבריה.
(אגב אם אתם מכירים אחד כזה אנא הציגוהו).
חבל עצוב. אבל לוסי אהריש אינה רות המואבייה.

מפלגת העבודה מא"ד גורדון לרביי גלעד קרבינסקי-קריב
ועד פלורה מאי בדרה-גולן
בין א"ד גורדון לרב אברהם יצחק הכהן קוק היה דמיון מסוים. שניהם עלו לארץ מהאימפריה הרוסית בשנת 1904; שניהם קיבלו חינוך יהודי-דתי. שניהם העמידו במוקד הגותם את המשמעות הרליגיוזית והקוסמית של שיבת עם ישראל לארץ ישראל
שניהם העלו על נס את הצמחונות וראו בשחרורם של בעלי החיים מיחסם הנצלני והפוגעני של בני האדם, אידיאל מוסרי־דתי. יחד עם זאת, עם עלייתם לארץ בעוד הרב קוק התמנה מיד עם בואו לרבה של יפו והמושבות, גורדון הצטרף אל צעירי העלייה השנייה, וכמותם מצא את פרנסתו בעבודה חקלאית מפרכת על בסיס יומי.
גורדון עבד כפועל בפרדסי רחובות. ובין מנחה למעריב היה בא לשמוע את דברי הרב קוק. פעם ראה על השולחן את החוברת 'הניר' וביקש רשות לקחתה לזמן־מה לשם עיון. כעבור כמה ימים החזיר את החוברת בתוספת דף כתוב, ובו ביקורת על מאמרו של הרב קוק 'דרך התחיה'".
המאמר "מתוך קריאה: על הרב קוק" נכתב על־ידי גורדון במאי 1909, בעת שהתאושש באכסניית חיים ברוך ביפו מן הפציעה והטראומה שנגרמו לו מהתקפה אלימה של שודדים ערבים.
גורדון פתח את המאמר בביקורת חריפה על סגנונו של הרב קוק. "יש בדבריו טעם, אבל כמעט תמיד יותר מדי מתוק. אהבה יתרה או יראה יתרה או שניהם כאחד יתרים." גורדון ראה במתק דבריו מסווה ליחס פטרנליסטי כלפי הצעירים החילונים.
גורדון, שלאורך כל ימיו התריע נגד סכנת היבלעותו של היחיד בלוע החברה והקבוצה הסוציאליסטית, דוחה את עמדתו המתבטלת והמתרפסת של הרב לפני האלוהות, שיש בה משום טשטוש ומחיקת עצמיותו של היחיד. "אתה מרגיש בקולו," הוא כותב, "איזו התבטלות של קדוּשה, איזו התמוגגות של אהבה, הנותנת לדבריו ריח של שמן משחת קודש.". אפילו משה רבנו "אינו מתבטל ואינו מתמסמס. ואפילו בשעת 'וַיִּקֹּד אַרְצָה וַיִּשְׁתָּחוּ' נפשו כאילו נשארה עומדת בבחינת 'וְנִצַּבְתָּ לִי שָׁם'."
גורדון כורך את ביקורתו התיאולוגית על הרב קוק בביקורת על תפישתו הלאומנית המסוכנת, לטענתו. "דבריו על דבר אלוהים מקבלים צורה של הטפה לדתיות מוגבלה וחשכה, ודבריו על דבר ישראל - מקבלים צורה של שוביניות נפרזה. וחבל!" לאומנות צרה. ההתבטלות לפני האל משועתקת ל"התבטלות של קדושה" בפני עם ישראל, שקירבתו הטבעית לאלוהים מקנה לו עליונות על שאר העמים.
הרב קוק, במאמר הפותח את הקובץ "הניר", קובע כי עם ישראל הוא העם היחיד שיש לו זיקה טבעית לאלוהים, "הנקודה האחת של האנושיות שהטבעיות של התביעה האלוהית נמצאת בה בעצם רעננותה ובהירותה היא בישראל, 'גוֹי גָּדוֹל אֲשֶׁר לוֹ אֱלֹהִים קְרֹבִים אֵלָיו'."
גורדון, לעומת זאת, קושר את ייחודו של עם ישראל בבחירתו ליצור מתוך סבלו ההיסטורי מוסריות נעלה, המחייבת את היחיד ואת העם גם יחד. "אנחנו הודענו ראשונה כי האדם נברא בצלם אלוהים," מכריז גורדון בנאומו בפראג ב-1920, ולכן "אנחנו צריכים ללכת הלאה ולאמור: העם צריך להיברא בצלם אלוהים. ולא מפני שאנחנו טובים מאחרים, כי אם מפני שאנחנו נשאנו וסבלנו את כל מה שתובע את זה על כתפינו. במחיר ייסורינו, שאין דוגמתם בעולם, קנינו את הזכות להיות הראשונים ביצירה הזאת, ובכוח ייסורינו נמצא את הכוח ליצירה הזאת."
הרב קוק קיבל בסלחנות, את כפירתם של צעירי העלייה השנייה, משום שראה בהם שותפים, גם אם בלתי מודעים, לתהליך גאולת עם ישראל. ואילו גורדון – שהחליף את התפילין במעדר –ראה בחתירתם של החלוצים למטרה גדולה ונעלה מהם ביטוי להתפרצות "חיים כבירים" שאינם אלא אמונה המשוחררת מכבליה של הדת. הרגש הדתי, מכריז גורדון במקום אחר, "בין אם יש שם אמונה באלוהים, ואפילו באין שם אמונה באלוהים," מצוי "בכל מקום שיש נפש עמוקה ויחס עמוק אל החיים."
(יובל גובני וירין רבן, "א"ד גורדון סלד מהקיטש הדתי של הרב קוק ולא טרח להסתיר זאת", "אל-ארצ'"", 19.5.26).
https://www.haaretz.co.il/literature/tarbut-sifrot/2026-05-19/ty-article/.premium/0000019e-3d1a-d394-addf-ff3ae2870000
המאמר מתעלם משום מה מההבדל המהותי בין שני האישים. הרב קוק היה לא רק בעל תפיסה דתית קבלית (שפרופסור ישעיהו ליבוביץ הגדיר כשמץ עבודה זרה) אלא רב שהעיקר אצלו הוא שמירת מצוות וההלכה האורתודוכסית, ואילו א"ד גורדון הפך ליהודי רפורמי שביטל את המצוות. מה שהובן ונתפס כ"דת העבודה" היתה בעצם פילוסופיה הומניסטית חילונית.
אהרן דוד אורייביץ גורדון (1856-1922), היה יהודי דתי שעבד עשרים שנה כפקיד אצל הברון גינצבורג. כאשר עלה לארץ ב-1904 בגיל 48 עבד כפועל חקלאי שכיר ופיתח תורת גאולה המורכבת משעטנז בין הגות יהודית לטולסטוי ולניטשה, ולמיזוג עם הטבע.
(חיבורו "האדם והטבע"): https://benyehuda.org/read/4790
גורדון נהפך למעין יהודי רפורמי ("ניו אייג'י" במונחים של ימינו). הוא הפסיק לקיים מצוות עֲשֵׂה. וקיים רק מצוות לא תעשה. תורת המוסר שלו נודעה בשם "דת העבודה" שהשפיעה על "הפועל הצעיר", ועל תנועת הנוער "גורדוניה" שנקראה על שמו.
אם העבודה אצל בורוכוב מ"פועלי ציון" המרקסיסטית היא אמצעי לבניית חברה ומדינה יהודית, אצל גורדון עבודת הכפיים היא מטרה. אידיאולוגיה רומנטית. עבודה גואלת.
מתוך השפעתו על "הפועל הצעיר" היה א"ד גורדון מעין הרב או הסמכות הדתית-רוחנית של תנועה העבודה. (נכון לא של חלקה מ"פועלי ציון".)
והנה עם שקיעתה של מפלגת העבודה ההיסטורית, לראשונה אחרי עשרות שנים חזר פתאום רבאיי רפורמי לפעול במפלגת העבודה. הלא הוא הרב הרפורמי רבאיי גלעד קרבינסקי-קריב.
למרות שא"ד גורדון וגלעד קרבינסקי-קריב הם שני יהודים רפורמים, ההבדל ביניהם הוא כשמיים וארץ.
רבאיי קרבינסקי-קריב לא בא מהמסורת הנרודניקית הרוסית, של טולסטוי, ולא מן המסורת הסוציאליסטית, או מהשפעת ניטשה, או ראיית העבודה כעצמה כערך ע"פ "דת העבודה" של א"ד גורדון, אלא בא מרקע חילוני, בוגר תנועת הצופים, שהחליט להתגדות ולקבל את העולם הרוחני הבורגני-קפיטליסטי של התנועה הרפורמית באמריקה שבסיסה "בית דניאל" בתל אביב.
והנה חוזר הקונפליקט של שנים רבות שאת תפקיד של הצד הימני יותר (לא הדתי) תופסת שרת "השיוויון החברתי ומעמד האישה", פלורה מאי בדרה-גולן.
השרה "השוויונית, בעלת המעמד כאישה" יצאה בכנסת בנאום שנאה נגד חה״כ רבאיי גלעד קרבינסקי-קריב במליאה: ״מה שרפי קדושים (העבריין ממשפחת פשע) עושה, אתה לא תעשה עוד מאתיים גלגולים כשאתה מחתן כלבים בבתי כנסת ההזויים שלך..." בשביל פלורה מאי בדרה-גולן "השוויונית" הומואים הם כלבים.
חה״כ הרב קרבינסקי-קריב בתגובה: ״מאי גולן לא בחרה להכפיש אותי עם דבריה האנטישמיים, אלא מיליוני יהודים רפורמים בארץ וברחבי העולם. עוד מעט ניפטר מהחבורה האנטישמית, הגזענית והמושחתת הזו.״
https://www.instagram.com/reel/DYj-MrDN1Fy/
יפה עשה יחיאל לייטר השגריר בארה"ב שהגדיר את דבריה כמגעילים ושיתנצל בפני מנהיגי התנועה הרפורמית באופן אישי, והדגיש: "הבדלים תיאולוגיים, פוליטיים ואידאולוגיים הם בסדר ואף הכרחיים, אמר, אבל יש קו שאין לחצות: הקו שמפריד בין ביקורת לשנאה ולפופוליזם. רבים מדי עוברים את הגבול הזה, וההתבטאות של גולן היא אחת מהם."
https://x.com/Haaretz/status/2057501103881589006
פלורה מאי בדרה-גולן אינה ראויה לשבת בכנסת ישראל. האחריות של בנימין מיליקובסקי-נתניהו הוא לסלקה משם לאלתר.

פטריוטיות גרמנית
שום אירוויזיון לא ימרק את שמה של ישראל בעולם
נרי רחל יענטע וייס-לבנה-הירשפלד מתמוגגת בברלין בירת הרייך: "יום ראשון היה יום אביבי בברלין. שמיים כחולים, עצים פורחים, יום חמים במושגים אירופיים. יצאתי מלאת אופטימיות אל בית הקפה הסמוך למקום מגוריי, מוכנה להכיל את כמויות החיבה והאהבה שיופנו אליי כבת עמו של נועם בתן שזכה במוצ"ש במקום השני באירוויזיון.
"אבל העולם, שונא אותנו, בגין רצח של עשרות אלפי אנשים וילדים בלתי מעורבים, והפיכת הדמוקרטיה לדיקטטורה.
"ההצלחה של נעם בתן באירוויזיון היא בעיניי הצלחה אישית שלו. העולם אולי אוהב את מישל, אבל אותנו העולם ממשיך לשנוא. האמת, גם לו היה קורה נס וישראל היתה זוכה בגביע אירופה בכדורגל העולם היה ממשיך לשנוא אותנו. אה, כן, אנחנו בכלל לא אירופה. מה ההתעקשות הזאת להשתתף בתחרויות אירופיות? מה אנחנו נדחפים בכלל. אירופה אותתה לנו באופן ברור שאיננה מעוניינת בנו. כמה מדינות אירופיות גם ביטלו את השתתפותן באירוויזיון בגלל השתתפותה של ישראל. ישראל היא אולי המדינה הכי שנואה עכשיו בעולם המערבי, ואי אפשר להכריח אף אחד לאהוב אותך. מדובר ביחסים רעילים. האהבה שאנחנו מנסים להכריח אותם לאהוב אותנו היא אהבה רעילה, בערך כמו אהבתו של גבר מכה לאשתו. הם לא רוצים אותנו, ואנחנו מנסים לכפות עליהם אהבה, גם אלף נועם בתנים ורבבות גל גדות לא יצליחו להעיר ולעורר את האהבה הזאת, עד שתחפץ."
(נרי לבנה, "שום אירוויזיון לא ימרק את שמה של ישראל בעולם", "אל-ארצ'", 20.5.26).
https://www.haaretz.co.il/magazine/2026-05-20/ty-article/.highlight/0000019e-4416-dab3-adfe-dc76cb580000
האם נרי רחל יענטע וייס-לבנה-הירשפלד, מאשימה את ישראל בברלין ב"רצח של עשרות אלפי אנשים וילדים בלתי מעורבים, והפיכת הדמוקרטיה לדיקטטורה", (ודוק: לא בהרג בלתי נמנע של בלתי מעורבים שנכפה עליהם לשמש מגינים אנושיים) – בהשפעת בניה הפטריוטים הגרמנים, או שהם הפכו בגללה לפטריוטים גרמנים?
https://x.com/naaman_c/status/2057921649459028326
בכל מקרה בטוח ששום אירווויזיון לא ימרק את שמה של נרי רחל יענטע וייס-לבנה-הירשפלד.

צפו: טקס ההשבעה לראשות העיר בבירמינגהאם
https://rotter.net/forum/scoops1/949601.shtml
בקרוב תושבע כך ממשלת בריטניה כולה.

וגם בארה"ב
מועמד דמוקרטי לקונגרס מניו יורק, בראד לנדר, מקריא פסוק מהקוראן במסגד בקווינס, ואומר שהוא מקווה לשתף פעולה בקונגרס עם אילהאן עומאר ורשידה טלאיב; האימאם מתפלל שהמהדי יהרוג את הכופרים בחרבו.
https://rotter.net/forum/scoops1/949751.shtml
בקרוב גם בממשלת ארה"ב? ישמרנו אלוהים.

פיגוע הסברתי (1)
איתמר חאנן-בן-גביר
השר לביטחון פנים, איתמר-חאנן-בן-גביר גרם באווילותו ובאינפנטיליות שלו פיגוע הסברתי גדול לישראל.
בסרטון שהפיץ בעולם הוא הופיע עם דגל ישראל והכריז בפני עצורי המשט לעזה: ''אנחנו בעלי הבית כאן'': וקורא לראש הממשלה - תן לי אותם לעוד הרבה זמן!
https://rotter.net/forum/scoops1/949568.shtml
בכל העולם הופיע הסרטון המבייש שהפך את משתתפי המשט לגיבורים בינלאומיים במקום שיישכחו. טוב עשו ראש הממשלה בנימין מיליקובסקי-נתניהו, ושר החוץ גדעון משה זריצ'נסקי-סער שגינו את המעשה. אבל זה לא מספיק. עליהם לדאוג שחאנן-בן-גביר לא יוכל יותר לעשות פיגוע הסברתי כזה שמזיק לעניינה של ישראל בעולם.

פיגוע תקשורתי (2)
אהוד סגל ראיון עם טאקר קרלסון
השדרן אהוד סגל עשה פיגוע תדמיתי לישראל כאשר הכשיר את האנטישמי טאקר קרלסון בראיון שקיים איתו בטלוויזיה בערוץ 13. הנה הראיון המלא:
https://www.youtube.com/watch?v=DEkNdpFBFr4
הנה התוכן:
https://13tv.co.il/item/news/abroad/carlson-905163060/
טאקר קרלסון יצא מנצח בוויכוח והוכיח יכולת רטורית טובה בהרבה ומשכנעת, הבעייה לא הייתה האנגלית הדלה של אהוד סגל, אלא עצם טיעוניו.
אין פלא שמיד לאחר הריאיון קפץ "לורד האו האו הישראלי" גדעון לואי (לוי) וטען כי לטאקר קרלסון יש פה גדול, אבל הוא דובר אמת.
"כבר מזמן לא שודר כאן ריאיון שכזה," התמוגג גדעון לואי (לוי): "כולו אמת. לא היתה מילה בדברי טאקר קרלסון, שלא היתה אמת. אמת מזוקקת, מראה מדויקת, ולכן סערו כאן הרוחות כל כך.
"קרלסון הוא אולי פה גדול, אבל פה של אמת. הלוואי שיותר ישראלים יקשיבו לו. הזרם הזה רוצה ישראל אחרת. מה שמסוכן הוא שהישראלים רוצים את ישראל הנוכחית שלהם. עוקרת מיליוני בני אדם מבתיהם, הורגת רבבות חפים מפשע, מוחקת מעל פני האדמה ערים וכפרים ומפלה חמישית מאזרחיה. ואז כשמגיע אחד שלא מתרשם מכל הקלישאות השקריות ואומר לנו ולאמריקאים: המלך שגרר את ארה"ב למלחמה רעה באיראן הוא עירום – מתייגים אותו כאנטישמי. ואולי הוא נאצי? תודה לך, טאקר קרלסון."
דעון לוי: "לטאקר קרלסון יש פה גדול, אבל הוא דובר אמת", "אל-ארצ'", 21.5.26).
https://www.haaretz.co.il/opinions/2026-05-21/ty-article-opinion/.premium/0000019e-4601-d0ff-afbe-4641e3c90000
אהוד סגל עשה פיגוע הסברתי לישראל בכך שהזמין מלכתחילה את האנטישמי קרלסון לריאיון, ועוד נתן לו להביס אותו בוויכוח, ולהוכיח שהוא מוסרי ולא אנטישמי. למשל הוא לא שאל אותו מה הוא מבין מהקריאות באיראן מוות לישראל מוות לאמריקה? ולמה בהתנגדותו למלחמה הוא תומך באיראן גרעינית? ובהתנגדותו ולסיפוק נשק לישראל הוא מוביל להשמדת מדינת היהודים?
https://x.com/naaman_c/status/2057059809044652175
והחמור יותר שהוא הסכים עם קרלסון שישראל רוצחת ילדים, ולא ניסה כלל להזים את השקר הזה. גם באנגלית הדלה שלו יכול היה לשאול אותו האם מוסרית הוא מבחין בין רצח להרג? בין רצח יהודים בכוונת תחילה לבין הרג בלתי נמנע של בלתי מעורבים המשמשים כמגינים אנושיים? האם היה נמנע מירי עליו אם היורה עליו היה מוקף בילדים?
https://x.com/naaman_c/status/2057060943994007958
ודוק: ההבדל בין הריגה ורצח Killing ל-Murder נובע מההקשר המשפטי ולכוונה שמאחורי המעשה.
הריגה Killing מונח המתאר את עצם הפעולה של נטילת חיים, ללא קשר לנסיבות. הריגה יכולה להיות חוקית ומוצדק, למשל: הגנה עצמית. במהלך מלחמה.
רצח Murder זהו מונח משפטי ספציפי המתאר גרימת מוות של בן אדם בידי בן אדם אחר באופן לא חוקי ועם כוונת תחילה. כוונה (Malice): כדי שמעשה ייחשב כ-Murder, צריכה להיות כוונה מוקדמת לפגוע או להרוג. רצח הוא תמיד עבירה פלילית חמורה.
הערבים באו בכוונה תחילה לרצוח יהודים. המעורבים בעזה נהרגו כתוצאה מחיובם לשמש כמגינים אנושיים למחבלי החמאס שהסתתרו במנהרות. במקום ההיפך.
ניכר היה שאהוד סגל כלל לא התכונן לראיון. ראיונות כאלו מוטב שלא יתקיימו.
נעמן כהן

אהוד בן עזר

פחד – זמן – יצירה: ראיון עם יצחק אורפז

נערך באוקטובר 1972

[בעקבות שתי השיחות שהתקיימו בימים שלישי ושישי באוקטובר 1972. המשפטים בסוגריים מרובעים הושמטו לימים בידי אורפז. הריאיון לא הודפס בשעתו בספר, שבהוצאת הקיבוץ המאוחד, אלא לימים ב"אפיריון" שבעריכת ארז ביטון].

אהוד: אתה כותב בשני סגנונות: ריאליסטי וסוריאליסטי. באיזה מהם אתה חש שאתה מבטא את עצמיותך ביתר שלמות?

יצחק: אלמנטים פנטאסטיים ישנם גם בסיפורים הראשונים שלי. היסוד הפנטאסטי גדל במשך הזמן על חשבון היסוד שאתה מכנה ריאליסטי. כל ההבחנה שלך לא נראית לי. קח למשל את "ציד הצביה" – שלושה בני-אדם מסתובבים בג'יפ בנוף ראשוני, בסביבות אילת, ואיש אחד מביניהם רואה צביה. האם האחרים רואים אותה? אנו לא בטוחים. האם הצביה אמנם שם? גם בזה אין אנו בטוחים. האם הצביה, שמבחינת הפרטים היא מתוארת באופן ריאליסטי, היא צביה ריאלית?
ועוד, האם אתה בטוח שהאישה קיימת? בביוגראפיה שלי אולי היה לאישה קיום קודם. אבל בסיפור יש לצביה יותר קיום. כי מה שיוצר את הנוגה שמסביב לסיפור הוא קיום הצביה. ובכן, מה שהופך את הצביה בסיפור למציאות כל-כך מכרעת, זוהי העובדה שהצביה נתפסת ואינה נתפסת בעת-ובעונה-אחת.
בסופו-של-דבר כל זה אומר – יותר כאב. [הכאב של הנכסף]. אינני פוחד מזה. הבדידות והכיסופים הולכים יד-ביד. [הבדידות יכולה להיות טובה, מפרה, אוהבת אנשים]. מן הניתוק אני פוחד, כי הוא גובל עם הריק. היו מקרים בהם הרגשתי שאני מתקרב אל גבול הריק, ואז הלכתי לשוק.
אתה מכיר את המיתוס של אנתיאוס? גיבור בלתי-מנוצח כל עוד עמדו רגליו על הקרקע. בא הרקולס והרימו מן הקרקע וכרת את ראשו. זו סכנה האורבת כיום להרבה סופרים. התקופה היא צנטריפוגלית, משליכה מן המרכז חוצה. וצריך כוחות נפשיים כבירים כדי להינצל מסכנת הניתוק. האיש העומד מול הצביה הוא איש בודד, אבל השאיפה החזקה שלו לפגוש את הצביה היתה מאבדת כל משמעות, אלמלא הנוכחות של הנוהג בג'יפ ושל האישה.
פתיחוֹת סיפוריי הן תמיד ריאליסטיות, בעצם מיקרו-ריאליסטיות. וזאת דווקא משום שאני מכיר את הנטייה שלי להפלגות פנטאסטיות וחושש מהן.

אהוד: ולכן אולי אתה מרבה בפרטים תיאוריים. איך, בכל זאת, אתה מגיע להפלגותיך הפנטאסטיות?

יצחק: ההתפרטות הופכת את הריאליזם למיקרו-ריאליזם, ואז הוא נעשה פנטאסטי. כשאתה מתאר בפרוטרוט נמלה, היא הולכת ומתגדלת עד שהיא מאבדת את הפרופורציות שלה בטבע. דווקא הניסיון להיצמד אל הפרטים הריאליסטיים-ביותר גורם באורח מוזר, מודע-למחצה, לכך שההתפתחויות הן פנטאסטיות. מתהווה כאן תהליך כפול: התפוררות מצד אחד וצירופים בלתי-צפויים מצד שני.

אהוד: הזכרת התפוררות. רבים מגיבורי סיפוריך כמו מתפוררים לקראת איזושהי בשורה, משמעות או פשר לחייהם, המצויים מעבר להם, אולי באלוהים. בהתפוררות הם כאילו מנקים את עצמם, עוברים מטמורפוזה, המכשירה אותם לקבלת הבשורה וההשתנות. אך סיפוריך מביאים אותם אל סף ההשתנות, ולא מעבר לה, אל הקיום החדש. מפני כך יש הרבה "סיומים פתוחים" לסיפוריך.

יצחק: אספר לך סיפור. כשהייתי ילד היינו עושים רכבת מכיסאות. איך? היינו הופכים שני כיסאות, והנה – רכבת. טוב, נוסעים ברכבת. אבל לאן נוסעים? אז היינו תולים מגבעת ואומרים: "הנה הדגלן, הוא יסמן לנו. אם הצד הפתוח מופנה כלפינו, מותר לנו לעבור. ואם הצד השני – צריך לעצור או להחליף כיוון."
ידענו כמובן שזה משחק, אך לקחנו אותו ברצינות גדולה מאוד.
לפעמים יש לי הרגשה שאני מנסה בסיפורים שלי לתלות כובע כזה. הסיפור כולו כאילו חותר למוקד שמחוצה לו. גיבוריו אולי נראים כהורסים את עצמם, אבל לגבי עצמם הם הורסים אל איזה דבר, או מכוונים על איזה דבר, שמחוצה להם. הם כאילו בונים מערכה לקראת איזושהי התרחשות גואלת. שאינה מתרחשת, כמובן. אינני מסוגל היום לתלות כובע על קולב ולומר: "הנה הדגלן." אני יודע ואני מקבל שהאדם הוא "אדם משחק", אני יכול לשחק את תליית הכובע, אבל חסר לי כושר האשלייה, או כוח האמונה, שאוכל אחר-כך לומר על הכובע – אלה אלוהיך.
אולי אני מרחיב כאן מצוקה פרטית למצוקה כללית. אינני יודע כמה אנשים מרגישים כך את המצוקה הזאת, את הכורח הזה לחיות חיים של טעם בעולם בלי אלוהים.

אהוד: מדוע חיים של טעם בסיפוריך משמעם התפוררות?

יצחק: אני חש כי בכל אדם יש יסוד דתי במובן של שאיפה אל השלֵם. אם יש לאדם אחיזה מחוצה לו בצורת אידיאל, אלוהים או כנסייה, השאיפה הזאת מקבלת את סיפוקה. אבל אם אין לו את זה? הוא עשוי אז אולי לנסות להגיע לשם על-ידי ניפוץ מחיצות, קליפות. שמע מעשה:
ביקרתי אצל ידיד אחד בקיבוץ, בעל לאישה ואב לילדים. אדם שגדל במקום ואהב את ביתו. ישבנו ושוחחנו עד לשעות הקטנות. אמרנו כל מה שהיה לנו לומר ונשתרר שקט. שנינו הסתכלנו בחלון שעה ארוכה ושתקנו. [השתרר כמעין חלל יונק]. פתאום התמלטה לי שאלה:
"מה אתה באמת רוצה, נתן?"
"הביתה!" – ענה לי, גם הוא בלי לחשוב. הוא הופתע כמוני. מסתבר שכך וכך חדרים, ילדים ואישה אהובה, הישגים חומריים, מעמד, כל אלה עדיין אינם הבית. כי מדובר בעולם, ביקום, כביתו של אדם.
האם זו כמיהה דתית? אני חושב שהיא גוזלת את מנוחת גיבוריי, ואני מודה, היא גוזלת את מנוחתי. אז מה? לנפץ. לפרוץ. [לחפש]. להכין את בימת ההתרחשות. פירושו אולי סיפורים שאינם ההתרחשות עצמה, כי אם רק הכנת הבימה של ההתרחשות. וכמו שאמרת – הם אינם נגמרים, סיומם תמיד, או כמעט תמיד, פתוח. אני מרגיש שהגעתי בהם אל גבול המותר. מעבר לזה – מתחילה הארץ של הסכנות הגדולות והתקוות הגדולות.

אהוד: יש בסיפוריך התפתחות מתקופה בעלת סגנון נאיבי לתקופה שסגנונה פנטאסטי, כהגדרתך, עם יותר מודעות עצמי. להתפתחות זו ודאי מקבילה גם התרחשות ביוגראפית.

יצחק: בערך. התקופה הנאיבית היתה קשורה בעובדה שעוד היו בעולמי כמה דברים מוצקים, שרידים של אידאלים וערכים מוצקים. אבל העולם הנאיבי היה מוחזק יחד באופן מלאכותי במקצת. ולכן המודעות העצמית, שבאה אחר-כך, ועימה התפוררותו ההכרחית של אותו עולם, היה בהם גם צד חיובי – השתחררות של אנרגיה יוצרת. במהותו הפנימית היה זה תהליך טראגי. מבחינה סיפורית הפך את גיבורי לגיבור מחפש, ומבחינה ביוגראפית, אותי – ליוצר מחפש.

אהוד: מדוע החיפוש הוא טראגי?

יצחק: מפני גילוי העובדה, הלא-כל-כך נחמדה, שמדובר בעולם ריק. עולם שיש בו עצים נאים ואנשים נאים וחפצים נאים – ובכל זאת ריק. ואז אתה עומד לפני הדילמה: להרים את הידיים ו"להתאבד" אל השיגרה, אל העיסוקים המופרזים במין, אל הסמים, או אל העסקנות ושאר החליפים, שהם צורות שונות של התאבדות – או ליהפך למין הרפתקן טראגי. להאמין ולא לדעת בדיוק במה, להתפלל (ואני רואה את יצירותיי בראש ובראשונה כמעין תפילות פרטיות מן המיצר) – ולא לדעת אל מי. ובסופו-של-דבר למצוא את עצמך בנתיב של חיפושים מתוך תקווה עמומה שאם רק תתמיד ותחפש – תמצא.

אהוד: את מה? את מי?

יצחק: לא יודע. סיפוריי הם חיפושיי.

אהוד: מהו ה"אני מאמין" שלך?

יצחק: יש בי הרגשה פנימית עמוקה שאנו חיים בתקופת ביניים שבין תקופת אמונה לתקופת אמונה. הבעייה היא איך להיערך בתקופת הביניים. [להיערך לקראת תקופת אמונה חדשה – פירושו לעשות משהו כדי לקרב אותה. לחפש אותה באלף דרכים. הערך היחיד האפשרי לתקופת ביניים, הוא אם כן החיפוש. והדרך הטובה ביותר לממֵש את החיפוש היא בתחום היצירה. יוצר הוא הרפתקן, הוא אינו מהסס לשגר שדרים אל החלל החיצון. אגב-כך מדליק שם כמה אורות, איתותים]. ננסה לראות זאת על-ידי משל קטן.
נניח קלקול בתחנת הכוח, והחשמל כָּבֶה בביתי. מה הדבר הראשון שאני עושה? אני ממהר לחלון להסתכל החוצה לראות איפה דולק אור. אני מוצא איזה חלון מואר, או כוכב, ומתחיל לשרטט לי מפת התמצאות [על פיהם. וכך בונה לי את ראשית האוריינטציה שלי]. ייתכן שבדמיוני, המוּנע אותה שעה על-ידי פחד ובדידות, אני אצית בכמה חלונות אורות דמיוניים, ואולי אקבע גם כמה אורות דמיוניים למעלה. הכול כדי להחזיר לעצמי מידת-מה של ביטחון בעולם, של כיוון והתמצאות. בעצם, להחזיר את עצמי לעולם.
[החדר האפל הוא תקופת הביניים. הבית שבו כבו האורות].

אהוד: המחזוריות, או המעגליות, היא יסוד חוזר בהתפתחות הצורנית של סיפוריך. מה הסיבה לכך?

יצחק: האגדה מספרת, שחוני המעגל חג מעגל סביבו ואמר לאלוהים: "לא אצא מהמעגל עד שתוריד גשם." לא היתה לו כמובן ברירה, שם למעלה, והוא הוריד גשם.
לתוות מעגל, זה בעצם לערוך בימת התרחשות. וליצור ציפייה. החזרות מעמיקות את הציפייה, הופכות אותה לתקווה, להשבעה, לייאוש. חוני המעגל מוחק את המעגל בסוף, או אולי הגשם מוחק אותו, כי אלוהים נענה לו. וכאן נגמר הדמיון. בסיפוריי אין סוף גואל. [בסיפוריי הציפייה נמשכת גם בסוף הסיפור, ואחרי סוף הסיפור, כי אין עונה. זהו מעמד שיש לו השלכה כמעט על כל דבר. הוא עוקר את הסיפור מן הזמן הקווי, המוליך כביכול לפיתרון, אל מה שקרוי: סוף. זמן ו"פתרון", שניהם מסוכנים למעמד המעגלי-צלייני].

אהוד: מדוע תופסים קירות, חיות, חרקים ושאר חפצים מקום כה חשוב בעולמך הסיפורי?

יצחק: אם אינך יכול להשליך את עצמך אל הגדול לאין-סוף, אתה מנסה לרדת אל הקטן לאין-סוף. כל חפץ קטן הוא אוצר. בהתבוננות אתה מגלה עולמות בחפצים הקטנים. החפצים הם לעיתים קרובות אבזרים של בדידות. אינני מרים דגל של ייסורים. אני תופס את הבדידות במובן חיובי, כיחס מתוך ריחוק. אולי זה קשור במאבק בין שני דחפים שבי: השאיפה לראות כל דבר שייך לכל דבר, בתוך מין הרמוניה קוסמית, וכנגד זה – ההרגשה, אולי התאווה – של עולם מתפורר.
לעיתים קרובות שני הדחפים הללו פועלים ביחד. אז אני מבחין במעין זרימה בין שלושה קטבים: פחד – זמן – יצירה. הציפיות והחרדות שלנו קשורות עם הרגע הבא. לעכל את הפחד, הוא להפקיע את החווייה מן הזמניות, הווי אומר – פעילות יוצרת. הייתי מפליג ואומר, שהיצירה נמצאת במעלות הגבוהות של הפחד.
אדגים במקרה קטן שקרה לי והשפיע עליי מאוד.
ביום שמש חורפי עמדתי בתחנת האוטובוסים ליד שוק חשמונאים וראיתי שם איש זקן מאוד, כולו קמטים, עם סלי כעכים בשתי ידיו, יוצא מן השוק, מדדה וחוצה את הכביש וניגש לתחנה. היתה בו מין חיוניות שלא עמדה בשום יחס עם פניו חרושי הקמטים. הסתכלתי בו. ייתכן שיש בי איזו הרגשת חמלה או משהו דומה. הוא היפנה פניו אל השמש והביט בשמש, אך דיבר אליי: "אל תסתכל עליי, תסתכל בשמש. השמש תמיד צעיר. תאכל כעך."
דבריו גרמו לי ריגוש. ראיתי את פניו: אור השמש שטף את הקמטים והם התבהרו. עיניו היו נקיות וצלולות להפליא.
למרות שלא הייתי רעב, קניתי אצלו כעך ואכלתי. אני מספר את הסיפור באהבה גדולה. באותו מעמד הבחנתי בכל אכזריותו ונפלאותו של המשולש: פחד – זמן – יצירה. אותה שעה נרקם בי סיפור. וגם אחר-כך, כל פעם שהיתה נובעת בי אותה הרגשה של חסד, הקודמת ליצירה, היתה דמותו עומדת לנגד עיניי. הוא עזר לי לעזור ליצירה להתגבר על פחדיי. דמות הדייג ב"מסע דניאל" גזורה על פיו.

אהוד: האם גם האישה היא בעיניך אובייקט להתבוננות, יסוד מאגי, מקלט מאימת ההתפוררות?

יצחק: אישה יוצרת נוכחות מאגית, וזה מה שעושה לך מעשה היצירה. אֵימה – וכוח מפקיע מאימה. האישה מוקפת טקסיות ממש כמו היצירה. אלה לא דברים שאפשר להסביר, אבל כשזה קורה לך, אתה יודע. אולי על פי סימנים מבשרים, כגון דגדוג רגיש, כמעט כואב, באצבעות. כל גוני הרגש עוברים שם. ואתה יודע שכך זה נכון – הכול נוצר כאן בין נגיעה וניתוק, נגיעה וניתוק. ביצירה כמו באהבה. ראית את "בריאת העולם" של מיכלאנג'לו? הבריאה זורמת מאצבע אלוהים לאצבע האדם, ואתה מרגיש כי בגוף הקולט קיים איזה רטט, שאולי מבטא בצורה המרוכזת ביותר את השמחה האין-סופית יחד עם הפחד האין-סופי.
אגב, אדם בציור זה הוא יצור קולט, פאסיבי, כאילו נברא מיסוד נשי. תמיד היתה קרובה לי ההרגשה שהעולם נברא מיסוד נשי. תיהַמָת, מן האפוס הבבלי, נקרעת לגזרים על-ידי מָרדוּך, ומגופה הוא נוטה שמיים וארץ. האלה שדיברה אליי יותר מכל היא קאלי, מן המיתולוגיה ההודית. ארבע זרועות לה, בשתיים מלטפת ובשתיים קורעת לגזרים. האישה היא מין יסוד כזה שצריך להרוס אותו ולקרוע אותו כדי ליצור עולם.

אהוד: נחזור לשניות של היסוד הפנטאסטי והיסוד הריאליסטי שבכתיבתך. לאן פניך מועדות?

יצחק: אנסה שוב לענות לך בסיפור קטן. כשהייתי ילד בן ארבע-חמש למדתי במעין "חדר מתוקן". לאחר שהיה מסיים את ארוחת-הבוקר שלו בחדר הסמוך, היה המלמד יוצא מתוך עשן הבצלים המטוגנים, שמילא את הבית, ומיד נטפל לתלמיד הראשון: "מה עשית עד עכשיו?" שאל.
"עשיתי את השיעור," השיב הילד.
המלמד סטר לו על פניו ואמר: "גוי, למה לא התפללת?" – ועבר לילד שני ושאל גם אותו: "מה עשית עד עכשיו?"
"התפללתי," התחכם לו הילד.
אך המלמד סטר גם לו על פניו ואמר: "שייגץ, למה לא הכנת את השיעור?"
אני ישבתי אחריהם מלא פחד, וטרם גמרתי בליבי מה אענה לו. אבל המלמד משום-מה פסח עליי.
במצב זה נשארתי עד עצם היום הזה.
שני דחפים חיים בתוכי ולא בשלום. יש שגובר עליי הצורך "לעשות את השיעור", להיות מעורב בין הבריות, לחוות דיעות, לנקוט עמדה, להשתתף במאבקים ציבוריים, ואז גם קורה שאני כותב סיפור שאינו מחוסן לגמרי בפני הדחף הזה. וכנגדו – הדחף האינדיווידואלי, שצומח מתוך הבדידות ונותן בי כוח לומר את התפילה שלי. שיעור או תפילה. פירושו להתנודד בין קרני הדילמה, לא לשקוט, לא להיצמד לדרך הבעה אחת, לעולם לא לחשוב: הגעתי.
שאלת: לאן. אני מסתכל סביב. נראה כאילו הספרות הסיפורית נוטה לברוח אל הקצוות. מצד אחד – אל החווייה המיידית, הגולמית, והביטוי הגולמי. מצד שני, אל סוּפּר-ארגון, אל מה שנראה כניסיון לארגן את המציאות הלא-מובנת בתבניות מיתולוגיות ארכיטיפָּליות.

אהוד: על חשבון הריאליזם?

יצחק: ריאליזם? איך אפשר להתחרות באימפקט הריאליסטי המרטט של מדיומים כמו הטלוויזיה והקולנוע? הבעייה המרכזית כבר היום, והיא תלך ותחריף – היא בעיית המשמעות, הקיום בחלל ריק. האדם ניסה להשיב על כך בשעה שתפס את עצמו לראשונה כאדם חושב, אז יצר את המיתוסים הקדמוניים. האנושות עשתה שוב סיבוב שלם. בוא ואספר לך משהו. ודאי כבר שמת לב, שכאשר אני מתקשה להשיב, אני "מספר משהו".
ביקר אצלי מכיר אחרי כמה שנים טובות בניו-יורק. הוצאתי אותו למרפסת שיראה שקיעה יפה על הים.
הוא אמר: "זה קיטש!"
האמירה שלו גרמה לי הרבה יותר מאי-הבנה – אולי פחד. פתאום היתה לי הרגשה, שאולי מדובר בעולם המשנה לא את צורתו, אלא את מהותו. שאולי צריך לבדוק את העץ, ההר, הנחל, הציפור, ואולי גם את עצמנו, על פי איזה דגָמים מכניים. מעין מימֶזיס הפוך.
ואז עלה בדעתי, שאולי יהיה צורך במיתולוגיה חדשה, כדי להחזיר עולם של מוחות אלקטרוניים אל האנושי. אינני יודע. יש לפעמים הרגשה כאילו המציאות חומקת מפניך, לובשת צורות שאינן ניתנות לקליטה משמעותית. וזה מבהיל. זהו אולי הפחד הגדול ביותר של הסופר.

[אהוד: המשפטים בסוגריים מרובעים הושמטו לימים בידי אורפז, אך חשבתי שכדאי להביאם מהנוסח המקורי של הראיון. א.ב.ע. תל-אביב, מאי 2004].

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי,

נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

 * אהוד היקר,  מצאתי עניין בדבריו של נעמן כהן על אנשי המחתרות שכמהו למות על הגרדום. הוא מזכיר בהקשר זה גם את אביו של יוסי אחימאיר. מעניין אם יוסי אחימאיר יגיב.

 שלך –

משה גרנות

* אהוד בן עזר שלום רב. מדוע אינך מפרסם את אתר חדשות בן עזר של אלי ארגון בעיתון?

https://hbe.mifgash.com/

ודוק: באתר בן יהודה ובאתר אוהיו חסרים אין ספור גיליונות, רק באתר הזה יש את כל הגיליונות עם אפשרות חיפוש.

אמנם קל למצוא את האתר בגוג ל, אבל עדיף שיופיע גם בעיתון כמו שמופיע אתר בן יהודה.

תודה ויום טוב.

נעמן

אהוד: תודה. פירסמתי ואמשיך לפרסם באופן קבוע. תודה לאלי ארגון על שקידתו.

* אהוד, שלום רב, אודה לך אם תכלול בגיליון הקרוב של עיתונך את השורות דלקמן:

 בעת היותי סטודנט באוניברסיטה העברית בירושלים, חילקתי בקמפוס עלוני הזמנה להשתתפות בכנס שאירגן תא הסטודנטים של תנועת החרות.

על פניי עברה סטודנטית פעילת מפ"ם (לימים "מר"צ"), שהפטירה לעברי:

"אתה ניראה יותר מדי אינטליגנטי מכדי להיות חרותניק."

זה היה הרגע בו החלטתי סופית להצטרף לתנועת החרות (שמאוחר יותר היתה ל"ליכוד") ולהבין כי לעולם לא יהיה חלקי עם המתנשאים והמפלגים הנותנים כתרים לעצמם ע"י הדבקת תוויות של ביזוי הזולת.

מאז גאה אני להיות לא "פון אונזרה".

עקיבא נוף   

שועלה

מבחר חדש משירתה של אסתר ראב (פתח-תקוה 1894 – טבעון 1981), שכונתה "המשוררת הארצישראלית הראשונה", וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.

בעריכת הלית ישורון

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020

הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה (kibutz-poalim.co.il)

ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978

או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il

המחיר 59 שקלים לפני משלוח

אהוד: זה הספר היחיד משירי אסתר ראב הזמין כיום לרכישה.

הכרך "אסתר ראב / כל השירים" אזל מזה שנים רבות.

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.
מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.



©
כל הזכויות שמורות
"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2182 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה עשרים למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית
המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

פרופ' יוסי גלרון ב-Ohio State University

פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:
http://benezer.notlong.com
http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm
מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגל") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את אלפי הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.
אל"מ (מיל') ד"ר משה בן דוד (בנדה): "...יוצאים מכלל זה 'חדשות בן עזר' והסופר הנידח, שהינם 'עופות די מוזרים' בביצה האינטלקטואלית המקומית, בהיותם חפים מכל שמץ של התקרנפות, תקינות פוליטית, אג'נדות מגדריות, אמוניות, חברתיות ופוליטיות – והתעקשותם לשחות נגד הזרם." ["חדשות בן עזר", 14.6.2021].

  "שנה טובה אהוד, לך ולכל היקרים לך! מוריד בפניך את הכובע, על הכישרון, הנחישות וההתמדה כמו גם על עוז הרוח והיושר האינטלקטואלי. מי ייתן ותזכה לעוד הרבה שנים טובות ופוריות." ["חדשות בן עזר", 18.9.2023].  

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח
רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי
*
מסעות
כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!
עד כה נשלחו קבצים ל-70 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!
05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה
94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי.
*
היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל
אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!
וכן "מנחום גוטמן לאליאס ניומן" ו"נחום גוטמן, מאמר", ס"ה 53 עמ'
עד כה נשלחו קבצים ל-2,082 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,089 מנמעני המכתב העיתי.
*
את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".
עד כה נשלחו קבצים ל-2,692 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,
צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,
וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16.
עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!
עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,453 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.
אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!
עד כה נשלחו קבצים ל-106 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,636 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"
[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-107 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-77 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!
עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!
עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-42 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!
עד כה נשלחו קבצים ל-41 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-50 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"
עד כה נשלחו קבצים ל-39 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת "מחווה לאברהם שפירא", הערב נערך בבית אברהם שפירא ברחוב הרצל בפתח-תקווה בתאריך 18.12.2005 בהשתתפות ראובן ריבלין, מאיר פעיל, מרדכי נאור, חנוך ברטוב ואהוד בן עזר
עד כה נשלחו קבצים ל-1680 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים
עד כה נשלחו קבצים ל-16מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!
עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-64 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-35 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "הפרי האסור", שני שערי סיפורים!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!
ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"
סִפּוּרִים לִילָדִים
עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד" עם מאמרי ארנה גולן ומשה גרנות.
עד כה נשלחו קבצים ל-32 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!
עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הקובץ (171 עמ') "ידידי יצחק אורפז"!
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הקובץ "אורי שולביץ איננו"!
אורי שולביץ, יהודה אטלס, דני קרמן, אהוד בן עזר, ואחרים.
עד כה נשלחו קבצים ל-2182 מנמעני המכתב העיתי.
*
קישור לבלוג של דני קרמן המוקדש לאורי שולביץ:
https://dannykerman.com/2025/02/21/shulevitz
*
את צרופת הקובץ "יהושע קנז – דברי חברים"!
רות אלמוג, אהוד בן עזר. עזי שטרן. יפה ברלוביץ.
עד כה נשלחו קבצים ל-2182 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת "100 שנים לרצח ברנר" מתוך "חדשות בן עזר", גיליון מס' 1641 ביום 2.5.2021, במלאת 100 שנה לרציחתם בידי ערבים של הסופרים יוסף חיים ברנר, צבי שץ ויוסף לואידור ביום 2.5.1921.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת
יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).
מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-59 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
הרצאת עמנואל בן עזר, נכדו של יהודה ראב, על תולדות פתח-תקווה.
https://www.youtube.com/watch?v=h81I6XrtAag
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,647 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.
*
את צרופת החוברת "פפיטה האזרחי 1963"
עד כה נשלחו קבצים ל-2,295 מנמעני המכתב העיתי.
*
את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.
*
את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת ארנה גולן: הוויתור. אימי, זיכרונה לברכה, היתה צדקת גמורה. הדרמה השקטה בחייה של חלוצה וחברת קיבוץ.
עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-11מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-26מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,375 מנמעני המכתב העיתי
ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-10 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת דאוד אבו-יוסף.
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד לרומאן של עדי בן-עזר "אפרודיטה 25"!
Adi עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
שונות
את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").
עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
הבלוג של דני קרמן
https://dannykerman.com/2021/10/28/ehud_ben_ezer
דברים שעשיתי עם אודי – שירים למתבגרים
כולל חלק ניכר מהעטיפות ומהאיורים שעשה דני קרמן לספרי אהוד בן עזר
כדי להיכנס לבלוג יש ללחוץ אֶנטר ועכבר שמאלי
ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר.

עד כה נשלחו קבצים חינם ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ PDFחינם

עד כה נשלחו קבצים ל-2,253 נמעני המכתב העיתי

ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!

📑 בגיליון:

  • אלי ארגון: ארכיון הגיליונות המלא של "חדשות בן עזר"!
  • מוטי הרכבי: האדמו״ר אהרון ברק
  • יצחק הילמן: ישראל נכנסת לתקופת המתנה
  • עמנואל בן סבו: בין ברלין לתל אביב
  • אורי הייטנר: 1. החוק לקידום החקלאות
  • אורי הייטנר: 2. צרור הערות 24.5.26
  • עקיבא נוף: גֹּורֶן דָּוִד
  • אהוד בן עזר: במלאת למלך דוד שבעים ושבע
  • משה גרנות: בצבא קובעות הדרגות
  • רוֹן גֵּרָא: נִיצוֹצוֹת
  • אהוד בן עזר: 50 שירי מתבגרים
  • נעמן כהן: טאקו? תיקו או הפסד?
  • אהוד בן עזר: פחד – זמן – יצירה: ראיון עם יצחק אורפז
  • ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי,: נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":
  • שאר הגליון
🏠 📑 A− A A+