בתחילת החודש פורסמו בתחתית עמ' 5 בעיתוננו שתי ידיעות מעציבות. האחת נשאה את הכותרת: "פרידה מגלעד". השניה: "אותר חלל צה"ל שמקום קבורתו לא נודע". הראשונה דיווחה על הלווייתו של סמ"ר גלעד הראל ז"ל, שנפל בלבנון. השנייה סיפרה על טוראי דב פרמט ז"ל שנפל במרחב מלכיה שבגליל העליון, גם הוא בהגנה על יישובי הצפון.
78 שנים מפרידות בין השניים. 78 שנות עצמאות, שבהן לא פסקו מלחמות ישראל, ועדיין אין להכיר את ישראל של 2026, לעומת המדינה שבחיתוליה, 1948.
פחות מחודש זכה דב לחיות במדינה שאך זה קמה. אילו היה בחיים היום, גילו כבר היה נושק ל-100. כל חייו הקצרים, 21 שנה, חי גלעד בישראל. תמונתו בעיתון היא בצבע. תמונתו של דב – בשחור-לבן. שניים מ- 25,644 חללי מערכות ישראל, שמניינם נספר החל משנת 1860. בעמוד שבעיתון "שוכנים" השניים לצד זה. טמונים בשני בתי עלמין צבאיים נפרדים. שני חללים מבין הרבים שהקריבו חייהם למען הקמת המדינה, למען ביטחונה ולמען הבטחת עתידה.
ביום העצמאות ה-78 ניתן לומר שעצם קיומה של מדינת היהודים נתקבע. מ-600 אלף נפש בתש"ח הגענו לעשרה מיליון בתשפ"ו - כולל האזרחים הערביים המשתלבים היטב במדינה – גאים בעוצמת הרוח הישראלית, בתחושת הלאומיות המתעצמת, וברמת ההישגים בל ייאמנו שאליהם הגענו.
זאת – בזכות קורבנם של טובי בנינו שבמותם ציוו לנו את הקיום והחיים. כל נופל ועולמו, כל נופל וההפסד הגדול למשפחתו, לחברה בישראל, אבל גם מופת ודוגמא להמשך המאבק הקיומי שלנו.
את יום העצמאות ה-78 נחוג בסימן הפסקת אש (זמנית?) במלחמה הנוכחית נגד איראן, חיזבאללה וחמאס. האחרונה במלחמות ישראל מאז קוממיותנו. ישראל שרוייה כל שנותיה בהפסקות אש. מעולם לא חווינו מלחמה מתמשכת כמו זו שנפתחה עלינו ב-7 באוקטובר ההוא. מלחמה עם הפוגות. כמו במלחמתנו הראשונה – בתש"ח.
מדינה יחידה בעולם שמכל עבר מאיימים על עצם קיומה. מייחלים בגלוי ל"מוות לישראל". מדינה שמפעם לפעם מגיעות לבתי תושביה בשורת האיוב על נפילת בן, או אח, או אב – חייל או חיילת – בהגנה מפני הקמים עלינו.
מהיותה בעצם הגדרתה מדינת העם היהודי, העויינות לישראל המכה באויביה גוברת ברחבי תבל. האנטישמיות במערב מכוונת בעיקר נגד עובדת ייחודה, כעם לבדד ישכון בין אומות תבל. אין אוהבים לראותה חזקה ועוצמתית, אין אוהבים לראות יהודי נושא נשק, לוחם בעוז, נכון להקריב עצמו למען עמו ומולדתו.
קשה שלא לזכור את אמירתה של גולדה מאיר: "אם הערבים יניחו את נשקם, לא תהיה יותר מלחמה. אם ישראל תניח את נשקה, לא תהיה יותר מדינת ישראל." והנשק הכי חם שלנו הוא לא המטוסים, לא הטנקים ולא כיפת ברזל – כי אם האנשים שמפעילים אותם, לוחמינו בני כל הדורות, בכל המלחמות, בכל היחידות, ביבשה, באוויר, בים. מניחים מאחור את כל המחלוקות המשסעות אותנו מבפנים, יוצאים בלב אחד לחזית, גם בידיעה שאולי לא יחזרו או "רק" ייפצעו.
מאז תש"ח התהפך מאזן הכוחות האזורי. אז היינו פחות ממיליון נפש, 6,000 מתוכנו (אחוז אחד מכלל האוכלוסייה) נפלו בקרבות מול חמשת צבאות ערב. היום זרועו של צה"ל מגיעה עד טהרן ותימן, שותפה לבעלת בריתה הגדולה, ארה"ב של טראמפ, נלחמת לצידה חיל אוויר לצד חיל אוויר. ועדיין מלחמה היא מלחמה – ובמלחמה, צודקת ככל שתהיה, נחוצה ככל שתהיה, משלמים גם מחירים יקרים. ישראל היא מדינה שכולה.
לפי הסטטיסטיקה היבשה, יש בישראל כ-60 אלף משפחות שכולות, אבל כלום יש אזרח שאינו מכיר לפחות חלל אחד? שתי כפות ידיי לא יספיקו למנות את שמות החללים שהכרתי, חברים, שכנים. כל אחד ואחת מאיתנו נוצרים בליבם שמות של חללים ממלחמות ומבצעים שונים.
זו מחירה של עצמאות וריבונות. לא עוד "כצאן לטבח". הנחמה הגדולה היא, שעם ישראל חי, נושם, בועט במשנאיו, ובו בזמן מתקיים ומשגשג.
אם יש צוואה של הנופלים – רבבות בנינו שבדמם איפשרו את קיומנו – אחת היא: לשמור על רוחנו לבל תיפול, לחזק את הסולידריות הפנימית והאחדות שמעבר לאחידות. לא יתכן שמאחורי גבם של לוחמים, שדרוכים עכשיו בכל החזיתות, תימשך בעורף מלחמה פנימית קורעת, שסופה מי ישורנו.
אנחנו בהפסקת האש במלחמה הנוכחית, הבה נעשה הפסקה אש תמידית במלחמה הפנימית.
יוסי אחימאיר
יורם אטינגר
הממסד הביטחוני בארה"ב מצדיע לישראל
מלחמת "שאגת הארי" מפגינה סינרגיה ושיתופי פעולה צבאיים חסרי-התקדים בין ארה"ב לישראל, כאשר ארה"ב ממנפת את היכולות הייחודיות של ישראל – במיוחד בתחומי המודיעין, חיל האוויר והכוחות המיוחדים – במלחמה במשטר האייתוללה, המאיים על ארה"ב וישראל מאז 1979.
ישראל – יותר מכל בעלת ברית אחרת – מהווה מכפיל-כוח ייחודי עבור ארה"ב.
מיספר טייסי קרב אמריקאים – ביניהם גם חברי קונגרס ועוזריהם – סיפרו לי על הערכתם הגבוהה לחיל האוויר הישראלי ותרומתו לחיל האוויר האמריקאי בתחומי שליטה ובקרה, תורות לחימה בלתי שגרתיות, מערכות אלקטרוניקה ותחזוקה. הם מדגישים את התועלת הנובעת לארה"ב מתרגילים משותפים בין שני חילות האוויר, החושפים לעיני הטייסים האמריקאים שיטות תמרון נועז וחדשני של הטייסים הישראלים, המטיסים את המטוסים האמריקאים בעצימות יוצאת דופן ובתחושה של להיות-או-לא-להיות, הנגזרת מ"המותניים הצרות" של ישראל ואיומים ייחודיים בשבע חזיתות.
השימוש בעצימות חריגה במטוסי הקרב ב"שאגת הארי" – בנוסף למלחמות נגד חיזבאללה, חמאס והחות'ים, ונגד טרור פרו-אייתוללה בעיראק – הדגיש יכולת יוצאת דופן של צוותי הקרקע לבצע תחזוקה, חימוש והכנת מטוסים במהירות יוצאת דופן בין גיחות – באמצעות כוח אדם מצומצם מהמקובל – לטווחים של כ- 1,700 ק"מ לכל כיוון. המאמץ הבלתי פוסק לצמצום יכולות שיגור טילים איראנים מחייב מאמץ אינטנסיבי הכרוך לעיתים ב-34 שעות טיסה רצופות. לפי עדויות של טייסי קרב אמריקאים חיל האוויר פועל בקצב "השובר סטנדרטים עולמיים, לעיתים עד שלוש משימות ביום." חיל האוויר הצליח לתרגם תחזוקה מהירה על הקרקע למספר רב יותר תקיפות אוויר.
טייסי קרב אמריקאים מציינים שהמתקפה האווירית המקדימה של חיל האוויר הישראלי כללה 200 מטוסים בו-זמנית, תוך פגיעה ב-500 מטרות במרחק של 1,000-1,200 מייל, לעיתים ללא תדלוק אווירי. בזכות מיכלי דלק נתיקים חדשניים של ה- F-35שפותחו על ידי חיל האוויר והיצרן "לוקהיד מרטין. וחזרה ללא תקלות או אובדן מטוסים.
חיל האוויר חולל מהפכה בתורות הקרב האוויריות גם באמצעות ה-F-35 המשודרג ע"י ישראל, המצויד בשילוב חיישנים, לוחמה אלקטרונית ויכולות שיתוף נתונים, המאפשר למטוסים אחרים לפגוע במטרות תוך צמצום החשיפה.
לדברי רמטכ"ל ארה"ב, הגנרל דן קיין: "[המתקפה האווירית הפותחת והמקדימה] היתה תקיפת יום על ידי צה"ל, והופעלה בסיוע המודיעין האמריקאי.... [המבצע הישראלי היה] מרשים בהיקפו ומימדיו, וכלל כ-200 מטוסים ולמעלה מ-1,000 גיחות עד 2 במרץ... תוך שימוש במטוסי F-15, F-16 ו-F-35 ששודרגו ע"י ישראל..."
מומחי מודיעין אמריקאים משבחים את הזיהוי המהיר של מטרות (תוך כדי תנועה) על ידי ישראל, ואת הכוונת התקיפות בזמן אמת; את המיזוג היעיל של מודיעין אותות, תצלומים, מתקפות סייבר ומודיעין אנושי; ואת האבטחה המבצעית והחלוקה למדורים שאפשרו משימות מתואמות בין ארה"ב לישראל. הם ציינו כי זרימת המודיעין הישראלי במהלך 40 ימי הלחימה סיפקה היקף מידע מודיעיני שווה-ערך למספר סוכנויות ביון אמריקאיות CIA שתקציבו השנתי 15 מיליארדי דולרים. הדבר בא לידי ביטוי במיוחד בזיהוי של למעלה מ-7,000 מטרות קריטיות, והשמדת מערכי ההגנה האווירית של משטר האייתוללה וחלק ניכר מתשתיות הטילים הבליסטיים והמל"טים הקטלניים.
השורה התחתונה
על רקע המידע הנ"ל, יחסי ארה"ב-ישראל מהווים כביש דו-סטרי לתועלת הדדית, במסגרתו ארה"ב מבצעת השקעה שנתית של 3.8 מיליארד דולר ב- ולא מעניקה סיוע חוץ ל- ישראל. ההשקעה מניבה למשלם המיסים האמריקאי תשואה שנתית העולה בהרבה על 1,000%, שהיא הגבוהה ביותר בהשקעות ממשלת ארה"ב.
ישראל היא מכפיל-כוח ומכפיל-כלכלי ייחודי יותר מכל בעלת ברית אחרת של ארה"ב.
השגריר (בדימוס) יורם אטינגר
עמנואל בן סבו
1. הנה הם באים
שוב פוסעים, מכתתים רגליים, גוררים, משתרכים, צועדים, זקופים, גאים, נושאים בידם נר נשמה, דגל ישראל, סיפור, שורה כתובה של שיר שאהב, פסוק שהיה שגור על פה, תמונה אחרונה, הבטחה שלא קוימה, כיפה שקופה, שוב.
הם נוהרים מהגיא ומהעמק, מההר ומהבקעה, מהעיר ומהכפר, מהקיבוץ ומהמושב, מההתיישבות בגב ההר ומהגולה, כולם הולכים למקום אחד, לבית אהוביהם, לבית הקטן והצנוע, הבית בשכונה השלווה, השקטה, השכונה המטופחת.
ילדה קטנה עם חיוך של מלאכית מלטפת את הכרית המאובקת, אב חמוש במשקפי שמש על אף הצינה מביט בשתיקה, סבתא עטויה בשביס של מועד ושבת מסדרת את הפרחים, תינוק בן חודשו מתערסל בחיק אימו, והם באים.
והם באים, האם, האב, היתום, היתומה, האלמנה, הסבא, הסבתא, החברה, האח, האחות, השכן, המכר, הישראלי, היהודי, הרוח, הרוח הגדולה, הרוח המיוחדת, רוח הגבורה והזיכרון, רוח הגעגוע, רוח הניצחון, רוח ההקרבה, רוח האהבה לעם, למולדת, רוח החירות, התחייה והתקומה.
והם באים, כל אחד נושא בליבו את החותם, את התוגה, את הגאווה, את הפרק שכתבו בספר דברי הימים ותולדות האומה, נושאים על לוח ליבם את הכאב והמסירות, הגעגוע והאמונה, הזיכרון שאין תכלה לו.
והם באים, מהתש"ח עד התשפ"ו, מהטוראי עד רב אלוף, מהצל"ש עד אות הגבורה, מעיטור הלוחם עד עיטור המופת, מהשואה עד הפרהוד, מהפוגרומים עד הפרעות, מפעולות איבה עד הנובה, שורות שורות של אריות וכתר של עוז מעל רעמתם.
והם באים, מדור לדור, ממלחמה למלחמה, מחיל לחיל, עם מגבעות וכובע ברט, עם קוקו משוח לאחור וגוזמבות מתבדרות ברוח, עם כיפה שחורה, סרוגה, ועם כיפה שקופה, ובשמיים באמצע היום, כוכבים זוהרים, מאירים, והם באים.
והם באים, הפצועים בגוף ובנפש, המהלכים על הזיכרון, על הכאב, על הזעקה שהוחנקה, על התמונות שאינן מרפות, על השתיקות, על הדמעה המסתתרת בזווית העין, על הרעות, והם באים.
והם באים, מהמרכז, השמאל והימין, מהשדה והאקדמיה, מהישיבה ומהמפעל, מהגולה של המזרח וממזרח אירופה, והם באים, כבר 78 שנים, מתחברים לשרשרת הדורות, כבר 78 שנים נושאים את מגש הזהב המעוטר בפניני חיים, כבר 78 שנים מניפים אל על את אהבת מדינת ישראל, עם ישראל, והם באים ופניהם פני האומה, רוח, עוז ועוצמה.
והם באים, פרי הארץ לגאון ולתפארת, אוהבי המדינה ללא תנאים, גיבורים אדירי הרוח אשר אומה שלימה עומדת לכבודם, מריעה, מצדיעה, מוחה דמעה של געגוע, והם באים.
יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, היום בו מתייחד העם עם גיבוריו, היום בו כל אחד וכל אחת חייבים לשאול עצמם, האם אנו ראויים לגיבורים, אריות האומה, האם אנו ראויים למסירות הנפש, האם אנו ראויים לדמעות, לזיכרון ולגעגוע ,של הבאים בשערי בתי העלמין הצבאיים לזכור ולהזכיר לנו, שנהייה ראויים להם.
עמנואל בן סבו
2. לשקר יש שם, תפקיד ותואר
הקלות הבלתי נסבלת של תרבות השקר והרמייה באה לידי ביטוי מובהק בפרסום המעוות והמעוול של פרשה שלא היתה ולא נבראה, שפורסמה בניגוד לאמת, על אף שהובהר על ידי הנוגעים בדבר כי הינה שקר מוחלט, לא היתה ולא נבראה, אפילו משל לא היתה.
הצורך, הרצון העז והכמיהה הבלתי נשלטת לייצר תעמולת אנטי, תעמולה של שנאה ומחלוקת הביסה כל הגינות, יושרה, מקצועיות, האג'נדה שולטת בכל והאמת? שתהיה נעדרת.
סיפור השקר התורן, שהובא בכותרות ענק במהדורות חדשות, בערוצים מרכזיים המתווכים מעת לעת תעמולה במקום חדשות ועובדות, צבר תאוצה, הוביל לאלפי תגובות שכולן התבססו על הרמייה והשקר, פרסום הכזב התעמולתי.
השחקנים הראשיים: ראש ממשלה לשעבר, בתו, כתבת חדשות, ומחלקת תעמולה עם צבא מגיבים, העלילה: שרה שנואה שכל מהותה עשות רע כל היום ולרצות את הקיסר, פגיעה בצעירה אידיאליסטית חפה מפשע, הסאונד: נעימות אימה של זעזוע עמוק, קולות רקע של הלם ותדהמה, ארומה של קבס באוויר.
בתו של ראש ממשלת השינוי, הינה חניכה במכינה הנפלאה "עין פרת", מכינה שכולה ערכים ואהבת ישראל, נתינה ועשייה למען החברה הישראלית, מכינה בה דתיים וחילוניים, בנים ובנות, בני הפריפריה ובני המרכז פועלים אלה לצד אלה, בעל כורחה הוכנסה לקלחת הפוליטית, למדמנת הסחי והארס.
כתבת חדשות מוערכת מערוץ מוביל בתקשורת הישראלית, פירסמה כאילו שרת התחבורה הממונה על הטקסים הלאומיים החליטה, במעשה בריוני, לבטל את השתתפות חניכי המכינה בטקס המשואות, בגלל שבין החניכות נמצאת בתו של המתמודד מול ראש מפלגתה.
הצגת המעשה שלא היה ולא נברא, נועדה להיות חרוז רעל נוסף בשרשרת הכזב והרמייה, הצגת השרה כפוליטיקאית קטנה, נקמנית, מלחכת פינכה לראש מפלגתה, חנפנית, חסרת מעצורים, והאמת? לא כל כך חשובה.
עוד לפני שהחל מסע ההשחרה, מסע התעמולה, הבהיר ראש המכינה, אל"מ במיל' ארז אשל לכתבת כי מדובר בשקר מוחלט, כי לא היו דברים מעולם, וכי ההחלטה התקבלה בהוראת פיקוד העורף ואין לשרה כל קשר להחלטה, האמת? לא עניינה את הכתבת שהחליטה על אף ההכחשה הגורפת להפיץ את השקר.
והרצים יצאו דחופים, גדודי השנאה חברו למליציות התיעוב וגיבורי המקלדת החלו לעמול במרץ בהפצת הארס והרעל המזוקק, הכפשה, השחרה, הפעלת מכונות השנאה בכל מקום שהן.
ראש הממשלה לשעבר, המתמודד על ראשות הממשלה בבחירות הבאות, ובמקרה הוא גם אבא של החניכה במכינה, מיהר לעוט כמוצא שלל רב על השקר וכתב פוסט מרגש ורעיל כנגד השרה, והאמת? המלצה לא מחייבת.
הנורא הוא כי גם לאחר הפצת השקר הגס והמתועב, על אף דבריו הנוקבים וכתב ההאשמה ששיגר ראש המכינה, אל"מ במיל', ארז אשל, כנגד הכתבת והערוץ שבחר להתעלם מהאמת ולאמץ את השקר, לא התנצלה הכתבת, לא התנצל ראש הממשלה לשעבר, לא ביקשו מחילה מחניכי המכינה, מראש המכינה, מהשרה לא היתה ציפייה שיבקשו סליחה ומחילה, על הפצת השקר.
השקר אין לו רגליים אך יש לו שם מלא, תואר עבר, ומכונות הסתה ורעל רבות, רבות מדי.
לאור לקחי מלחמת "חרבות ברזל" הרצל הגדיר את הציונות "אידיאל שאין לו סוף." במילים אחרות, אין פוסט ציונות, כי אם הציונות היא אידיאל שאין לו סוף, אין "אחרי" הציונות. אני מאמין בכך. שני מנופי ההגשמה העיקריים של הציונות הם עליה והתיישבות. האם גם להם אין סוף? באשר לעלייה הדברים ברורים. כל עוד יש יהודים בגולה, אין לה סוף. ומה באשר להתיישבות? האם היא אינסופית או שיש לה סוף? אני משער שיש לה סוף. איני יודע מהו ומתי הוא. אבל בניגוד לבון-טון בשלושים השנים האחרונות, כולל בקרב תנועות ההתיישבות, לרגע לא פקפקתי בכך שאנו רחוקים מאוד ממיצוי החזון של יישוב ארץ ישראל. שלושה יעדים לאומיים מרכזיים של ההתיישבות הם הדמוגרפיה, החברה והביטחון. יש לחתור לרוב יהודי מוצק וברור בכל חלקי הארץ. היום אנו בבעייה חמורה בגליל, שבו יש רוב ערבי ובנגב, שבו באזורים שלמים איבדנו למעשה את הריבונות, בשל מיעוט בהתיישבות יהודית, לעומת התיישבות בדואית פרועה, בלתי חוקית ובלתי מוגבלת. אני יודע ששומר נפשו ירחק מדיבור על הצורך בייהוד הגליל והנגב. כל דיבור כזה יתוייג מיד כגזענות. אולם אני מאמין בחובתנו להבטיח שוויון זכויות אזרחי מלא לכל אזרחי המדינה, ללא הבדל השתייכות לאומית או דתית. אין זה פותר אותנו מהמחויבות הלאומית שלנו, כמדינת הלאום של העם היהודי, להבטיח את מימוש היעדים הלאומיים הציוניים של המדינה. להתיישבות יש משמעות חברתית בלתי רגילה. ההתיישבות הולידה את היצירות החברתיות היפות ביותר של הציונות – הקיבוץ, מושב העובדים, המושב השיתופי, היישוב הקהילתי. ההתיישבות היתה מאז ומתמיד מעבדה לחדשנות חברתית יוצרת. כך, אני משוכנע, יהיה גם בעתיד. היום, האיום החברתי הגדול ביותר הוא הקרע בין חלקי העם. הקמת יישובים משותפים של חילונים ודתיים, החיים כקהילה אחת, ובחלק מהמקומות גם עם מערכת חינוך אחת, היא הבשורה החברתית הגדולה של ההתיישבות ברבעון הרביעי של המאה הראשונה לקיום המדינה. אני גאה להיות שותף למהלך כזה, ביישוב הקהילתי המשותף לחילונים ודתיים רמת הנשיא טראמפ, בצפון הגולן, שהייתה לי הזכות להיות בצוות ההקמה שלו והיום – במִנהלת שלו. האם יש היום גם חשיבות ביטחונית להתיישבות? האם ההתיישבות רלוונטית לביטחון באמצע המאה ה-21? כדי לבחון את השאלה, נכון להגדיר קודם מה פירוש המושג "התיישבות ביטחונית". יש לכך שתי משמעויות. האחת היא, התיישבות באזור בעל חשיבות ביטחונית. ההתיישבות יוצרת מחויבות, מממשת ריבונית. הרבה יותר קשה (למרות שכבר נוכחנו פעמיים, למרבה הצער, בסיני ובגוש קטיף, שלא בלתי אפשרי) לסגת משטח מיושב. וככל שההתיישבות רבת אוכלוסין יותר וותיקה יותר, הקושי הזה גדל עד שהופך לבלתי אפשרי. כבר בשנות ה-90 היה ברור שההתיישבות בגושים ביו"ש הגיעה למסה קריטית שבעטיו היא בלתי הפיכה, ומכאן הצעות "חילופי השטחים" שהגה ביילין וברק ואולמרט הציעו לפלשתינאים. המשמעות השניה היא התיישבות שממלאת בעצמה פונקציה ביטחונית. כשבן גוריון הציג בנובמבר 1949 את חוק שירות ביטחון, הוא אמר שהגנת המדינה מושתתת על שלושה אדנים: הצבא הסדיר, צבא המילואים וההתיישבות באזורי הספר. הוא חזר על כך בכל נאום ומאמר שבהם הציג את תפיסת הביטחון הלאומי של ישראל. כך, למשל, במסדר של הנח"ל בנובמבר 1948: "ביטחון המדינה לא יושתת אך ורק על כוחות המגן הצבאיים. דרכי התיישבותנו יקבעו את ביטחון המדינה לא פחות משיטות בניין הצבא. רק התיישבות חקלאית צפופה לאורך הגבולות – שלשלת של משקים בצפון הארץ, על חוף הים, לאורך הירדן, בערבות הנגב – תשמש תריס נאמן ביותר לביטחון הארץ מפני התקפות חוץ. לא ביצורי אבן דוממים, אלא חומת אדם חיה, עובדת ויוצרת – החומה האחת שאינה נרתעת ונפגעת מכלי משחית של האויב – יש ביכולתה לשמור על גבולות הארץ. הבניין המבוצר ביותר אפשר לקעקע ולערער במכשירי חבלה מתוקנים ומשוכללים, אולם כל כלי משחית לא יצלח על בני אדם עזי רצון ורוח, השומרים ומגינים על קדשי-חייהם ופרי עמלם." טבח 7 באוקטובר העמיד את האקסיומה הבן-גוריונית במבחן. על פניו, אפשר לומר שפרדיגמת ההתיישבות הביטחונית קרסה לחלוטין. הקמת היישובים לאורך הגדר הפכה את התושבים בגבול עזה לבשר תותחים. הוכחה נוספת לכך היא הפינוי של יישובי הצפון, ואי החזרתם עד אחרי הפסקת האש עם לבנון. אם מזיזים את היישובים בזמן מלחמה, וכאילו אומרים להם: "אל תסתובבו לנו בין הרגליים," הרי שאין הוכחה גדולה מזו לכך שתפיסת ההתיישבות הביטחון אינה רלוונטית, אבד עליה כלח. אכן, שאלות מאתגרות. אך ככל שאני בוחן את הדברים ביושר, ומעמיד את אמונתי בהתיישבות הביטחון לחשבון נפש, מסקנתי חד משמעית – טבח 7 באוקטובר הוכיח ביתר שאת את צדקת תפיסת ההתיישבות הביטחונית. יגאל אלון, שבעיניי הוא גדול האסטרטגים בתולדות המדינה, הוא מאבות תפיסת ההתיישבות הביטחונית. בספרו החשוב "מסך של חול" (1959) הוא כתב: "רשת יישובים צפופה, פרושה לעומק, מבוצרת כהלכה, חמושה במיטב הנשק החדיש ומאורגנת במערך הגנתי טריטוריאלי מוצק, עשויה לשמש מעין עומק אסטרטגי, כתחליף לעומק הגיאוגרפי שאינו קיים. יחד עם הערכת הכוחות האופנסיביים [=התקפיים א.ה.] של צה"ל יש להביא בחשבון, כי אם הוא רוצה לקיים את היוזמה בידיו, או ליטול אותה לידיו, לא יכול להתפנות לתפקידים דפנסיביים [=הגנתיים א.ה] מובהקים. ההגנה המרחבית, אם תהיה חמושה לא בנשק קל בלבד, אלא גם בנשק כבד, נשק נגד-טנקי לסוגיו, לרבות טנקים קלים משלה, עשויה להפוך את הארץ הארוכה והצרה לבלתי חדירה, או לפחות למערכת קיפודי-הגנה, בעלת כושר-בלימה גבוה, שתאט במידה מכרעת את התקדמות צבאו הממוכן או הרגלי (באזורי ההרים) של האויב ותגבה ממנו מחיר גבוה על כל צעד של התקדמות. אמנם לא יהיה, ולא יכול להיות, בכוחה של ההגנה המרחבית למגר את האוייב, לפי שאין ממגרים צבאות בדרך דפנסיבית בלבד. אבל אין גם לנצח בלעדיה, באשר בהיעדרהּ ייקל על האוייב להתקדם על פני מרחבי הארץ וליצור עובדות מוגמרות, העלולות לזכות בהכרה בינלאומית בטרם ייערך צה"ל להתקפת-נגד מכרעת. ... ללא הגנה מרחבית המתבססת בעיקרה על ההתיישבות, היה נאלץ הצבא להפריש כוחות ניכרים לתפקידים דפנסיביים. צה"ל, שהוא קטן מצבאות ערב, המכתרים את ישראל מסביב, אינו יכול להתיר לעצמו החלשת כוחו האופנסיבי... עם כל הכבוד שהמחבר רוחש לצה"ל, ועם כל אמונתו בכוחו של זה, אין להוציא מכלל אפשרות גם הצלחות של האוייב, אסטרטגיות וטקטיות גם יחד. פעולות יזומות או נגדיות של האויב עלולות לעיתים לשבש את תוכניות צה"ל, לשלול ממנו את הניצחון המהיר והרצוי ולכפות על הארץ מלחמה ממושכת ומתישה יותר. גם במקרה ביש זה ומעין זה, צו עליון הוא לשמור על צה"ל ככוח בעל כושר אופנסיבי, ומכאן, שעיקר התוחלת לבלימת התקדמותו של האוייב או להאטתה, עד לבוא האופנסיבה הישראלית הנגדית, תהיה תלויה במידת חוסנה של ההגנה המרחבית, אשר תיעזר בכוחות של תגבורת, בעיקר של נשק מסייע ושל יחידות המסוגלות לגיחות, פשיטות ומכות-נגד מקומיות. הנה כי כן נמצא, שההגנה המרחבית, אף כי איננה עשויה לשמש תחליף לאופנסיבה, הרי קיומה הוא תנאי ליכולת של אופנסיבה יזומה או נגדית ישראלית." במילים אחרות – תפיסת ההתיישבות הביטחון אינה מדברת רק על כך שאזרחים יחיו על הגבול ובעצם חייהם שם יינתן המענה הביטחוני. היא מדבר על אופן ההתארגנות של ההתיישבות הביטחונית במתכונת של הגנה מרחבית. מה שעמד למבחן ב-7 באוקטובר, לא היה התיישבות ביטחונית מן הסוג שעליה דיברו בן גוריון ואלון. בעיניי, הפינוי הממושך בצפון היה שגיאה מדינית וביטחונית חמורה, עד כדי פשע נגד הציונות. אני יכול להבין פינוי בהול מפני חשש לפלישת חיזבאללה כשצה"ל אינו ערוך. אחרי שבוע נכון היה להחזיר התושבים לאדמתם ולבתיהם. לא אחרי שבוע? אחרי חודש. אחרי חודשיים. שנה וחצי?! מה שקרה בצפון, הוא שהקמנו בתוך שטח ישראל רצועת ביטחון, נקיה מאזרחים. בכך, למעשה, איבדנו את הריבונות. כי זאת לדעת, באין התיישבות – אין ריבונות. בהר דב, לאורך שנים, נמנעה כל נוכחות אזרחית ישראלית. היאחזות נח"ל שיאון לא אוזרחה אלא פורקה, לא אושרה פעילות חקלאית באזור, אזרחים לא הורשו לטייל באזור. הר דב הוא שטח בריבונות ישראל, אך אנחנו התייחסנו אליו כאל שטח צבאי, רצועת ביטחון. כשלא מימשנו את הריבונות, ההתנחלות היחידה בהר דב היתה של חיזבאללה. ובמשך חצי שנה, עד 8 באוקטובר, ראש ממשלת ישראל פחד להורות לצה"ל לסלק את הפולשים. אני מאמין, שאילו חיזבאללה היה מקים את המאחז ליד מטולה או זרעית, אפילו ראש ממשלת ההתמכרות לשקט היה מורה לגרש את הפולשים. אבל בהר דב איבדנו, למעשה, את הריבונות. בפינוי ההמוני, הפכנו את כל אזור קו העימות עם לבנון, מראש הנקרה ועד שניר, לרצועת ביטחון. במקום רצועת ביטחון בלבנון – רצועת ביטחון בישראל! כך מאבדים ריבונות. במשך שנה, ניהלנו מלחמת חפירות, ונמנענו מהכרעה. במקום להגן על היישובים, פינינו אותם. יתר על כן, לאורך השנה הזאת, ממשלת ישראל חתרה להסדרה עם לבנון. בינתיים היישובים המפונים הופגזו. מנרה, מטולה ומרגליות כמעט חרבו. ואנחנו חיכינו. ומשפינינו אותם, החזית עברה אחורה, לאזור הקריות. תושבי אדמית התפנו לכפר מסריק, והאש רדפה אחריהם לכפר מסריק. בסופו של דבר, אחרי שנה, עשינו את מה שנכון היה לעשות לכל המאוחר בדצמבר 2023 – מכת הפתיחה במבצע הביפרים והמהלך הגדול ששיאו חיסולו של נסראללה. וגם זה קרה, רק אחרי הטבח במג'דל שמס, וכאשר עלה חשש שחיזבאללה עומד לעלות על מבצע הביפרים. הטענה שהפינוי הוכיח שאין תועלת ביטחונית בהתיישבות שגויה, כי הפינוי היה שגוי. ההוכחה הגדולה לחשיבותה הביטחונית של ההתיישבות היתה בדרום, בנגב המערבי, ב-7 באוקטובר. בבוקר הזה, צה"ל לא היה שם להגן – לא רק על היישובים, אלא על המדינה. מה היה קורה אם לא היו היישובים? בתוך שעה קלה, האוייב היה מגיע למרכזי האוכלוסייה הצפופים במרכז הארץ. במקרה כזה, הטבח היה בממדים גדולים לאין שיעור, והיה קושי גדול לאין ערוך לעצור אותו. בבוקר הזה הכול קרס. וכשהכול קרס, מי הגן על המדינה? מי עצר את האוייב? היישובים בנגב המערבי. וזאת, למרות שבמשך שנים יובשו כיתות הכוננות, צומצם מיספר הלוחמים בהם, צומצם מיספר כלי הנשק שלהם, כלי הנשק לא היו ברשות הלוחמים אלא בנשקיות. אגב, בצפון, שבו האיום היה גדול יותר, המצב היה חמור יותר. כלי הנשק של כיתות הכוננות נלקחו בכלל מהיישובים, לבסיסי צה"ל. בכל יישוב בגבול לבנון ובגבול סוריה, נשאר נשק אחד בלבד, של הרבש"ץ. ואף על פי כן – בשבעה באוקטובר הוכח למעלה מכל ספק: בן גוריון צדק: "כל כלי משחית לא יצלח על בני אדם עזי רצון ורוח, השומרים ומגינים על קדשי-חייהם ופרי עמלם." היישובים הותקפו בהפתעה גמורה. לא היה צבא שיגן עליהם. הם היו בנחיתות מספרית עצומה, במיספר הלוחמים ובכלי הנשק. לא היה להם נשק זולת רובים אישיים. וכיתות הכוננות המדוללות הללו ניהלו מלחמת גבורה, שבה הרגו אלפי מחבלים, הצילו את חייהם של אלפי ישראלים, ובלמו את הפלישה ולא איפשרו לה להגיע למרכז הארץ. במקומות שבהם כיתות הכוננות היו קצת יותר מאורגנות, הן מנעו טבח ביישוב. בקיבוץ מגן, למשל, הרבש"ץ פעל בניגוד להנחיות והשאיר את הנשק בבתי הלוחמים. וכך, כיתת הכוננות הצליחה לקפוץ ולבלום את האוייב בלי שהצליח לחדור ליישוב. הלקח הוא, שאין ערוך לחשיבותה של ההגנה המרחבית, ויש לחזק אותה באופן משמעותי. אילו ב-7 באוקטובר, בכל יישוב היתה מחלקת הגנת יישוב, חמושה היטב בנשק אישי ומחלקתי ומאומנת היטב, המחבלים לא היו מצליחים לחדור לאף יישוב, ולבטח לא לבצע הרג המוני כזה וחטיפה המונית כזו. ולכן, יש לארגן את כל היישובים לאורך הגבולות כהגנה מרחבית. יש לראות ביישובים – יישובים לוחמים. יש לצייד את היישובים בנשק מחלקתי מלא, כולל נשק אנטי טנקי, נשק צלפים, רימונים ואפילו נגמ"ש או טנק. אם צה"ל החליט לאחרונה להוציא את נגמ"ש ה"אכזרית" משירות, למה הוא החליט לגרוס את הנגמ"שים, ולא למסור נגמ"ש כזה לכל יישוב ספר? אך הגנה מרחבית אינה רק כיתות כוננות או מחלקות הגנה יישוביות, כי אם גם יחידות אזוריות ניידות, המבוססות על לוחמים מן היישובים. ואכן, כחלק מלקח 7 באוקטובר, צה"ל משדרג באופן משמעותי את ההגנה המרחבית. השאלה היא האם הלקח לא יישחק ויישכח, ככל שנתרחק מ-7 באוקטובר. ההגנה הטובה ביותר היא ההתקפה. הלקח המשמעותי ביותר של מחדל 7 באוקטובר, הוא להיגמל מן ההתמכרות לשקט ולחזור לתפיסה התקפית, שבה היוזמה היא תמיד בידינו, ואנו מחסלים את האיום לפני שיתממש, ויוצאים למתקפת נגד מקדימה. שינוי זה הוא המהלך הנדרש לביטחון המדינה. אך תמיד יש צורך גם בהגנה על הגבולות. ובהגנה על הגבולות, מקומה של ההתיישבות הוא קריטי. זו המשמעות של התיישבות ביטחונית. באיגרת לחיילי צה"ל שכתב רפול, רפאל איתן, הרמטכ"ל ה-11 של צה"ל, ב-1981, נאמר: "... כאשר נשאלת השאלה מדוע לא נחזיק במקומות חיוניים כוחות צבא, התשובה היא כי צבאנו הסדיר מצומצם בהיקפו, ויעילותו נמדדת בניידותו, וכוחות המילואים צריכים להתגייס ולנוע להיערכותם המתוכננת מראש בצירי תנועה חופשיים, ושליטה עליהם היא תנאי לכך שהדבר הזה אכן יתבצע במועדו ובסדר. יישובי ההגנה המרחבית הם הצבא הסדיר המקומי. הם צריכים להבטיח שליטה, והם צריכים למנוע מהאוייב שיבוש מערכותינו במקרה מלחמה. לכן, חיוניים ביותר מיקומם הטקטי בשטח, ציודם בנשק חדיש, אימון תושביהם למשימתם והפיכתם ליישובים מבוצרים כהלכה". טבח 7 באוקטובר וחרפת הפינוי בצפון, מחייבים הפקת הלקח – חיזוק ההתיישבות הביטחונית. יש להקים רשת התיישבות צפופה לאורך הגבולות. יש משמעות ביטחונית רבה גם לפיזור אוכלוסין, למשל מול ירי מאסיבי של טילים בליסטיים מאיראן. התיישבות רבתי לאורך הגבולות עשויה להוות אתגר לאומי גדול לחברה הישראלית וליהדות * פורסם לראשונה ב"האומה".
אורי הייטנר
2. צרור הערות 19.4.26
* צומוד – ההמנון האישי שלי הוא שירו של אהוד מנור "אין לי ארץ אחרת". גם אם אדמתי בוערת. גם כשאדמתי בוערת. אין שום דבר בעולם שיוכל לגרום לכך שיחלוף במוחי, ולו להרף עין, הרהור קל שבקלים, על אפשרות שארד מן הארץ. ודאי שאין שום סיטואציה פוליטית שתגרום לי לרדת מהארץ, או לאיים בירידה מהארץ, או להתלבט על ירידה מהארץ. אפילו בתרחיש הקיצון ביותר, שאוייב זר יכבוש את הארץ ויחריב את המדינה – אלחם בו עד טיפת דמי האחרונה, אך לא אטוש את המולדת. לא עוד גלות. אני איש של צומוד. של הצומוד הציוני. דבקות בארץ ישראל בכל תנאי, ללא תנאי. על הערכים הללו חינכתי את ילדיי. במאה ה-19 רווחה קלישאה אנטישמית, שהיהודי, איפה שטוב לו – שם מולדתו. הציונות הפכה את המשוואה. היהודי, איפה שמולדתו – שם טוב לו. כאן, בארץ ישראל, מולדתי. כאן טוב לי. דבקותי בארץ אינה מותנית. היא תקפה גם אם אדמתי בוערת. גם אם יהיה לי רע. אבל טוב לי. יש בישראל בעיות רבות, יש אתגרים רבים, יש לי הרבה ביקורת, שאני מרבה להשמיע אותה, יש הרבה מה לשנות ומה לתקן. אך ישראל היא מדינה טובה וחזקה, עם כלכלה בריאה, עם חברה חסונה, עם תרבות עברית משגשגת, עם קידמה מדעית. לא בכדי, מדי שנה, מדינת ישראל, עם כל בעיותיה ומלחמותיה, היא אחת המובילות במדד האושר העולמי. זה המסר שלי בימים הלאומיים, הימים שבין יום הזיכרון לשואה ולגבורה, ליום הזיכרון לחללי מערכות ישראל וחג העצמאות. אין לי ארץ אחרת!
* קלקולי גבול – בדיווחים על המו"מ לשלום בין ישראל ללבנון, נמסר שיידונו המחלוקות על תוואי הגבול בין המדינות. קו הגבול צריך להשתנות, אך השיחות הללו הן על שינוי בכיוון ההפוך מהרצוי. הגבול בין ישראל ללבנון לא נקבע במלחמה בין המדינות ולא בהסכם שלום ביניהן. הגבול הבינלאומי הוא גבול שרירותי, ששורטט בידי שני קצינים של מעצמות קולוניאליסטיות, על פי האינטרס הקולוניאליסטי שלהן. אין בגבול הזה כל קדושה, בטח לא כזו שראוי להקריב על מזבחה עוד ועוד קורבנות אדם. ארבע פעמים ישראל נסוגה אל הגבול הזה, ובכל פעם הותקפה ממנו. הגיע הזמן לגבות מחיר טריטוריאלי מהתוקפן הסדרתי. זהו גבול בעייתי מאוד מבחינה ביטחונית, כי הוא מעניק יתרון טופוגרפי ברור לאוייב הלבנוני. לאורכו פזורים כפרים שיעיים ששלטו על יישובינו, וכל בית בהם היה מוצב קדמי התקפי של חיזבאללה, דרוך ומוכן לפקודה לפלוש לישראל. והאדמה הזאת היא אדמת ארץ ישראל, שהיתה חלק ממפת ארץ ישראל שהגישה ההסתדרות הציונית לחבר הלאומים, כשהגבול הצפוני שלה הוא נהר הליטני. בשטח הזה נמצאים גם שטחים חקלאיים השייכים לחקלאי מטולה, ומן הראוי להחזיר להם אותם. אבל כאשר מדברים על מו"מ על קו הגבול, כלל אין הכוונה לשינוי החיוני הזה, אלא לדרישות של לבנון לשנות את הגבול ב-13 נקודות מחלוקת. בשנת 2000 ישראל נסוגה מלבנון לגבול הבינלאומי, בהסכם בינה לבין האו"ם. על פי ההסכם, ישראל התחייבה לקבל את תוואי הגבול כפי שישורטט בידי האו"ם. ואכן, ישראל כיבדה את הכרעות האו"ם, גם במקומות שהיו בניגוד לעמדתה, כמו ויתור על שטחים חקלאיים של יישובים כקיבוץ משגב עם. לאחר הנסיגה, חיזבאללה המציא את פירכת חוות שבעא, כלומר הר דב, כתירוץ להמשיך במלחמה בישראל. הר דב הוא אחת מן הנקודות שלבנון תובעת לדון עליהם. אם חלילה ישראל תיסוג ולו משעל אחד, יהיה זה ביזיון, שבו לא זו בלבד שהתוקפן לא שילם בטריטוריה, אלא הוא קיבל פרס על תוקפנותו –אדמה ישראלית. על ישראל להודיע מראש, שלא יהיה דיון על הדרישות החצופות של לבנון, ולא יהיה מו"מ בלי שלבנון תסיר אותן מהפרק.
* האומה – נשיא לבנון ג'וזף עאון התייחס להפסקת האש ואמר כי "היא פרי של מאמצים גדולים בכל הרמות," אך הדגיש כי "משא ומתן לא אומר ויתור על זכות כלשהי. לא יהיה הסכם שיפגע אפילו קצת באדמת האומה." ואני רק שאלה, אם אפשר. איזו אומה בדיוק?
* דילמת לבנון – ביום חמישי בבוקר כתבתי: "ההכרעה שעומדת בפני נתניהו, היא האם להמשיך בנחישות כדי שתהיה זו מלחמת לבנון האחרונה, או להגיע להפסקת אש, ואז יהיה זה עוד סבב, בדרך לסבב הבא. האם הוא יקבל החלטה של מנהיג?" ביום חמישי בערב קיבלנו את התשובה. (ועל כך השיב לי ביביסט במצב אנוש: "לא יכולה להיות 'נחישות' במקום שיש בו 'ארבע אימהות'." זאת תמצית התרבות הביביסטית. זה עתה האליל שלהם נכנע, וכבר יש להם אשמים. "ארבע אימהות" שהתפרקו לפני 26 שנה. היועמ"שית. קפלן. לא העירו אותי. עלובי נפש.
* תן לצה"ל לנצח – נכתב לפני הפסקת האש: ניצחון במלחמה הוא מהלך דו-שלבי. המהלך האחד הוא ההישגים בשטח שהצבא יוצר, על פי החלטת הדרג המדיני. המהלך המשלים הוא מדיני – מינוף ההישגים הצבאיים לניצחון. יש מקרים שבהם הסדר מדיני מעגן את הישגי הצבא למציאות ארוכת טווח. יש מקרים שבהם ההסדר המדיני הופך ניצחון צבאי לתבוסה. כך בכל מלחמה וכך היום באיראן, בלבנון ובעזה. באיראן, זה מבחנו של טראמפ. בעזה ובלבנון – של נתניהו. כדי להגיע לניצחון המדיני, יש צורך בניצחון צבאי חד משמעי. מול אויבים כחמאס, חיזבאללה ואיראן, שמבחינתם עצם ההישרדות היא ניצחון, ושבזים לסבל של עמם, זה קשה יותר, ומחייב אורך רוח של הדרג המדיני. באיראן החליט טראמפ על הפסקת האש בטרם עת. בעניין הזה אין כל מקום לביקורת על נתניהו, כי ההחלטה היתה של טראמפ, מנהיג המעצמה שהובילה את המלחמה. בלבנון כל האחריות היא על נתניהו. אם ייכנע ללחץ של טראמפ – זו אחריותו המלאה. כבר עכשיו, החסינות לחיזבאללה בביירות היא סימן מבשר רע. נתניהו, תן לצה"ל לנצח!
* נתניהו צודק – אני מזדהה עם כל מילה של נתניהו כראש האופוזיציה אם ראש ממשלה אחר היה נכנע כך לטראמפ, עוצר כך את צה"ל בטרם הכרעה ומפקיר כך את יישובי הצפון.
* עקביים – כתבתי נגד הפסקת האש בלבנון, וקיבלתי תגובות מחסידי נתניהו, ברוח של: מזל שיש לנו מנהיג אחראי, שלא נגרר להרפתקאות צבאיות, לא שבוי בפנטזיות על מיטוט חיזבאללה, לא משקיע אותנו בבוץ הלבנוני, לא מסתכסך עם נשיא ארה"ב וכו'. אמנם דעתי שונה, אך אלה בהחלט עמדות הגיוניות, רציניות, מכובדות. אממה? הייתי מצפה מבעלי הדעות הללו, להיות עקביים. כלומר, יום לפני הפסקת האש, כאשר נתניהו וישראל כ"ץ דיברו על פירוק חיזבאללה והתחייבו שהמו"מ יהיה תחת אש וכו', שיגנו אותו על כך שהוא הרפתקן, חסר אחריות, פנטזיונר וכו'. אבל האמת היא שהם עקביים: תמיד יאמרו אמן על מה שנתניהו יחליט ויעשה, גם אם זה דבר והיפוכו, ויירדו על מי שמבקר אותו.
* מאזן ביניים – כל סיכום של המערכה בלבנון, עם כניסתה לתוקף של הפסקת האש, הוא סיכום ביניים, כיוון שזו הפסקת אש זמנית. להערכתי, הסיכוי שהאש תתחדש בתום עשרת הימים קלוש, אך נדע זאת בשבוע הבא. גם תוצאות המו"מ על הפסקת אש קבועה –מה יהיו תנאיה והיתכנות מימושה, אינם ידועים עדין. ובכן, זה סיכום הביניים שלי: ההישג המשמעותי הוא יצירת רצועת הביטחון בדרום לבנון, שקיומה יסכל אפשרות פלישה וירי נ"ט. הישג נוסף הוא גריעת היכולות של חיזבאללה שספג מכות קשות בחודש וחצי הזה. אמנם, לדעתי, המלחמה הזו צריכה להסתיים בהכרעה, אך באין הכרעה, יש משמעות לכל החלשה של יכולות האוייב. ההפסד העיקרי הוא שהאוייב לא איבד את יכולותיו הרקטיות והמשיך לירות ולפגוע עד הרגע האחרון. זו תוצאה בלתי נסבלת, כישלון של ממש. אין זה כישלון של צה"ל, אלא של הדרג המדיני, כי הוא נובע מהחלטה מדינית להפסיק את המלחמה ללא הכרעה. המלחמה הזו יכלה להיות מלחמת לבנון האחרונה. אין כוונתי שצה"ל היה צריך לפרק את חיזבאללה מנשקו, כיוון שהדבר מחייב את כיבוש רוב לבנון, ולכך אין הסכמה לאומית וגם אני אישית מתנגד לכך. בדברי על הכרעה וניצחון – לא ניצחון בנקודות אלא בנוק-אאוט, כוונתי למיטוט כוחו של חיזבאללה, כך שיהיה בכוחה של ממשלת לבנון לאכוף את ריבונותה ולפרק את חיזבאללה מנשקו. התחמושת העיקרית שנדרשת לכך היא זמן. מיספר שבועות של כתישה אווירית בלתי פוסקת של חיזבאללה בכל לבנון, מלווה בפשיטות יבשתיות ממוקדות. במקום הכרעת חיזבאללה, קיבלנו עוד סבב. נזק נוסף הוא הכרסום בריבונות של ישראל והפיכת טראמפ למנהיג העליון של ישראל, שמקבל את ההחלטות, לאו דווקא על פי האינטרס הישראלי. המבחן הקרוב הוא המו"מ על הפסקת האש. כאן על ישראל לעמוד על שלוש דרישות: א. עיגון רצועת הביטחון בהסכם, ללא הגבלת זמן. ב. פירוק חיזבאללה מנשקו. אמנם אין בכוחה של לבנון לאכוף זאת, אך חשוב שהדבר ייכתב, ואם לא ימומש – תהיה זו הפרת הפסקת האש, עם כל ההשלכות לכך. ג. חופש פעולה לישראל, בכל רחבי לבנון, ביבשה, באוויר והים, לאכיפת תנאי הפסקת האש וסיכול ההשתקמות של חיזבאללה. ב-2024 היכינו את חיזבאללה במבצע הביפרים, מבצע חיצי הצפון וחיסול נסראללה ושדרת הפיקוד של הארגון. כאשר האוייב היה בהלם ושכב על הקרשים, במקום להמשיך בתנופה ולהנחית עליו מכת מוות, היצלנו אותו בהפסקת אש. וכעת חזרנו על השגיאה הזאת.
* הם יפרקו את חיזבאללה? – ג'וזף עאון הוא נשיא לבנון, אך אין הוא מושל בלבנון. הכוח הצבאי החזק ביותר בלבנון הוא חיזבאללה. חמישה משרי הממשלה הם נציגי חיזבאללה. חלק ניכר מחברי הפרלמנט הם נציגי חיזבאללה. עאון זוכר מי רצח את הנשיא חרירי. וגם זיכרון רצח הנשיא באשיר ג'מאייל בידי סוריה, הפטרונית של חיזבאללה, עומד לנגד עיניו. ממשלת לבנון החליטה לגרש את שגריר איראן והכריזה עליו אישיות בלתי רצויה. חיזבאללה הודיע שההחלטה אינה מקובלת עליו, והשגריר נשאר בלבנון. האם הנשיא עאון וממשלת לבנון יוכלו, גם אם ירצו, לפרק את חיזבאללה מנשקו? האם הם יחתמו על חוזה שלום עם ישראל? אל נרמה את עצמנו.
* מחדל הורמוז – במלחמה, כמו בשח-מט, יש לחשב מספר מהלכים קדימה, להבין את מהלכי האויב, להיערך אליהם ולתכנן את מניעתם או את התגובה עליהם. אי ההיערכות לתרחיש של חסימת מצרי הורמוז היא מחדל חמור של ארה"ב וישראל, והיא פגעה מאוד בניצחון. בדיעבד, נכון היה מיד בפתיחת המערכה להטיל מצור ימי על איראן ובכך לנטרל את השימוש בנשק הזה. בסופו של דבר, חסימת מצרי הורמוז היא שהכתיבה את הפסקת האש המוקדמת, בטרם הכרעה, והצילה את משטר האייאתולות. הפסקת האש היתה תמורת פתיחת מצרי הורמוז, אך אחרי הפסקת האש איראן לא פתחה את המצרים אלא השתמשה בפתיחתם כאמצעי לסחוט את טראמפ לכפות על ישראל הפסקת אש בלבנון. בכך איראן הצילה את חיזבאללה, במלחמה שאחת ממטרותיה היתה הפסקת הסיוע של איראן לפרוקסיז. הכניעה של טראמפ היא חרפה. הכניעה של נתניהו לטראמפ היא חרפה. ושיא החרפה, היא ההוראה של טראמפ לישראל לא להפציץ בלבנון, כלומר לא לאכוף את תנאי הפסקת האש. עם זאת, יש לקוות שהפכפכותו של טראמפ תשחק לטובתנו בהיפוך הבא.
* טראמפ אמר להרים ידיים.
* הדיפ-סטייט – טעיתי. כל הזמן ירדתי על אלה שקשקשו על דיפ-סטייט. אבל יש דיפ-סטייט לישראל. יש לנו ממשלה נבחרת, אבל מי שבאמת מקבל את ההחלטות הוא טראמפ. הוא הקים מפקדה בקריית גת שמנהלת את הסכסוך מול עזה והוא נותן לנו הוראה להפסיק את האש בלבנון ולהציל את חיזבאללה, ומודיע על כך בפומבי לפני שנתניהו משחק את המשחק של החלטת קבינט.
* השקט שאני שונא –איש שמאל רדיקלי אנטי ציוני שמתעלק עליי לאחרונה בפייסבוק, "יורד עליי" על שאני "שונא שקט". איני שונא שקט. ממש לא. אבל יש שקט שאני שונא. אני שונא את השקט של 6:28 ב-7 באוקטובר. ואני שונא את ההתמכרות לשקט שהביאה לשקט הזה. ועל כך כתב ז'בוטינסקי, ששקט הוא רפש.
* דילמה בלתי אפשרית – שופטי בג"ץ ניצבים בפני דילמה בלתי אפשרית. מצד אחד, החלטה לחייב את ראש הממשלה להדיח שר, אינה סמכות שהחוק מקנה לבג"ץ. מצד שני, יש כאן שר שהעמיד את עצמו מעל החוק, החוק אינו מחייב אותו והוא פועל באופן קבוע בניגוד לחוק. מצד שלישי, יש כאן ראש ממשלה שמגבה את השר העבריין ומאפשר לו לרמוס את החוק. הדילמה של בג"ץ קשה מאוד. אם יקבל את העתירה, הוא ייצור תקדים אקטיביסטי קיצוני, בהחלטה בעייתית מבחינה חוקתית, שתעמיק את המשבר החוקתי ועלולה לדרדר אותו לתהום נוראית. אם יחליט לדחות את העתירה, משמעות ההחלטה היא שמותר לשרים לעשות ככל העולה על רוחם, שמרות החוק אינה חלה עליהם, וזאת, כשמושלת כאן ממשלה אנרכיסטית פרועה גם כך. אם יחליט לקבל את העתירה, עלולים ראש הממשלה ועוכר המשפטים לממש את איומם המאפיוזי האנרכיסטי להפר את ההחלטה, ולדרדר את המדינה לתהום. אם יחליט לדחות את העתירה, הדבר עלול להתפרש ככניעה לאיום המאפיוזי האנרכיסטי ולעודד את ההתנהלות העבריינית של הממשלה. בג"ץ נקלע לסיטואציה קשה של "אוי לי מיוצרי, אוי לי מייצרי". זו בחירה בין חלופות רעות, מזיקות ומסוכנות. כל החלטה שלו תהיה רעה. טוב היה אלמלא הוגשו העתירות. במקום שבו צריך לפרק מוקשים בתבונה, העותרים רק הוסיפו שמן למדורה, וקלעו את בג"ץ לדילמה בלתי אפשרית. במצב נורמלי, בג"ץ אינו אמור להתערב בשיקולים של ראש הממשלה אם לפטר שר. אבל במצב נורמלי שרים פועלים על פי חוק. וכשהחוק אינו ברור להם, הם פועלים על פי הנחיות היועמ"שית. ואם שר מצפצף על החוק, ראש הממשלה מדיח אותו מתפקידו. אבל אנחנו לא במצב נורמלי. הבעיה העיקרית היא, שעצם הדיון של בג"ץ וכל פסיקה שלו תעצים את ראש הכנופייה ותחזק את כוחו. וזה האיום הגדול ביותר על הדמוקרטיה הישראלית. זו תוצאת העתירה הנמהרת. ואי אפשר שלא להזכיר את העובדה, שמי שקלע אותנו למצב הזה, היו שופטי בג"ץ, שבהחלטה אקטיביסטית, המנוגדת לחוק ובוודאי לרוח החוק, איפשרו את הריצה של ראש הכנופייה לפוליטיקה. עכשיו כמעט בלתי אפשרי להחזיר את השד לבקבוק. השופטים המכובדים היו אידיוטים שימושיים של כנופיה פשיסטית גזענית, וכעת הם אינם יודעים כיצד להתמודד עם תוצאות החלטתם הנמהרת.
* הרע במיעוטו – ניסיונם של שופטי בג"ץ לגבש פשרה, של עיגון מסמך ההסכמות בין בן גביר ליועמ"שית, הוא המוצא הסביר ביותר שניתן, כנראה, להגיע אליו במילכוד, שאליו נקלעו. מצד אחד, אנו רואים בעליל עד כמה השופטים אינם רוצים ליצור את התקדים של התערבות בפיטורי שר; הם נזהרים מכך כמו מאש ועושים כל מאמץ אפשרי להימנע ממנו. מצד שני, הם אינם יכולים לדחות את העתירה ובכך לתת לכאורה גושפנקא להתנהלותו העבריינית והפרועה של ראש הכנופייה, ובכך ליצור תקדים שלפיו השרים יכולים לפעול בניגוד לחוק. מול שתי החלופות הרעות, הם בחרו ברע במיעוטו. למה זה פתרון רע? כי בן גביר הוא חיית פרא שאינה ניתנת לאילוף. הוא משולח רסן. השופטים יודעים שהוא ימשיך בדרכו. אך הם העדיפו לדחות את ההחלטה. נקווה, שבחודשים הבאים, הבחירות תצלנה את מדינת ישראל מאסון בן גביר.
* מרופדת באידיוטים שימושיים – מבלי להמעיט כהוא זה מאשמתו החמורה של נתניהו בפשע נגד מדינת ישראל – הכוח חסר הרסן שהוא העניק לראש הכנופייה חסר הגבולות, בן גביר, יש להודות שדרכו של ראש הכנופייה לצמרת מרופדת באידיוטים שימושיים שהתנדבו להיות השטיח האדום שלו. הראשונה היא התקשורת. התקשורת בנתה והעצימה את ראש הכנופייה. היא היתה לסוכנת הלגיטימציה שלו. כבר שנים שהבנדיט הזה היה לאורח קבוע באולפנים, כאשר כל בכירי התקשורת מסתחבקים איתו והופכים אותו לרוקסטאר. במקום להיות כלב השמירה של הדמוקרטיה, המזהירה מפני האיום, הם היו כלבלב השעשועים שלו. למה הם נהגו כך? אולי הם יצאו מעורם כדי להוכיח עד כמה הם ליברלים שבליברלים שפתוחים אפילו לטרוריסט הפשיסט הזה. אולי הם חשבו שהוא קוריוז והבמה שנתנו לו היא אדם נשך כלב = ידיעה. אולי הם חשבו, שברגע שהציבור יראו כמה הוא קיצוני ומסוכן הוא יימחק. איני יודע מה הם חשבו. מה שאני יודע, זה שהם האידיוטים השימושיים, הנושאים בחלק משמעותי באשמה. השנייה היא לשכת עורכי הדין, שהעניקה לפושע סדרתי תעודת עורך דין, מתוך איזו התייפיפות פסאודו-ליברלית. עוכר הדין הזה היה הלאה צמל של המחבלים היהודים. לא איש חוק שרואה שליחות בייצוג פושעים כחלק מהמשפט ההוגן, אלא פרקליטם של המחבלים בשל תמיכתו בהם. הוא הדוצ'ה שלהם. הוא זה שאילף אותם לשתוק בחקירה, לא לשתף פעולה, לשבש חקירה, ואח"כ להתבכיין בשם ה..."דמוקרטיה" על הפגיעה בזכויות החשודים. השלישי הוא בג"ץ, שבניגוד לחוק יסוד – התיקון לחוק יסוד הכנסת האוסר ריצה של מפלגות גזעניות, איפשר לו להתמודד ולטמא את בית המחוקקים של המדינה היהודית, בנוכחות של מפלגה, שבמדינה יהודית עם זיכרון היסטורי מינימלי הייתה חייבת להיות מחוץ לחוק. והרביעיים הם העותרים לבג"ץ בדרישה להורות על הדחתו, שקלעו את בית המשפט לדילמה בלתי אפשרית, שמאפשרת לה רק החלטות רעות למדינת ישראל ונהדרות לעוכר ישראל בן גביר. אידיוטים.
* שלטון ללא מיצרים – שר הכלכלה ברקת אמר בראיון לקול ישראל, שאין לבית המשפט העליון סמכות להתערב בפעולת הרשות המבצעת. איזו בורות! יש בכל העולם המערבי מחלוקת בין אקטיביזם ושמרנות במשפט. המחלוקת נוגעת לביקורת השיפוטית על הרשות המחוקקת. וגם היא, ברובה, אינה נוגעת לעצם הביקורת אלא למידתיות שלה. אין דמוקרטיה ללא ביקורת שיפוטית על הרשות המבצעת. ללא ביקורת שיפוטית, ללא איזונים ובלמים, זה שלטון ללא מיצרים. דמוקרטיה – זה לא. מה תפקידו המרכזי של בג"ץ בכל דמוקרטיה? ביקורת שיפוטית על פעולות הרשות המבצעת.
* עיט צבוע – באוגוסט 2006 עתרו ארגוני ימין לבג"ץ בדרישה להורות לראש הממשלה אהוד אולמרט להדיח מתפקידו את השר חיים רמון. בין העותרים – בן גביר. אז יש לבג"ץ סמכות להורות לראש הממשלה לפטר שר?
* ממשלה אספסופית – שתי שרות, סגן שר, ח"כית ממפלגת השלטון וח"כית ממפלגה בקואליציה, חמישה חוליגנים, התפרעו כאספסוף פורע חוק במהלך דיון בבג"ץ, השתוללו וגידפו את השופטים. במדינה מתוקנת, באותו יום ראש הממשלה היה מדיח אותם. אבל נתניהו מעודד אותם. זו ממשלת פיגולים שמחוללת אנרכיה ומעבירה לאזרחי ישראל ולנוער מסר עברייני, שראוי לעבור על החוק, לזלזל בחוק, להפר צווי בית משפט. ממשלה מתועבת. מה תעשה ח"כית [---] טלי גוטליב, אחרי שגנבו לה את הבלעדיות על הסטארט-אפ שלה – התפרעויות סדרתיות באולמות בתי המשפט? היא תהיה חייבת להעלות את מינון האנרכיה. אולי היא תפשיל את מכנסיה ותחרבן על כס המשפט? הדבר המזעזע ביותר, הוא הידיעה שהחוליגנים הללו עושים זאת מטעמי פריימריז. כלומר הפריימריסטים, שבוחרים את ח"כי הליכוד, הם אספסוף פרוע.
* צער בעלי חיים – אני מבקש בכל לשון של בקשה, לא לכנות את הח"כים החוליגנים שהתפרעו בבית המשפט העליון, טלי גוטליב, מאי גולן, סילמן, סון הר מלך ואלמוג כהן, "בהמות". אנא מכם, שמרו על כבודן של הבהמות.
* עדות בעלי הדבר – אלו לא הגזמות. אלו לא עלילות. אין זה ניסיון להכפיש. זה לא דו"ח "בצלם" או ארגון שמאל קיצוני זה או אחר. זה לא גדעון לוי. גם לא מסמך של ארגון "בעד התיישבות נגד אלימות", הארגון של המתנחלים הנלחמים במחבלים היהודים. זו עדות בעלי הדבר. בקבוצת הווטסאפ "חדשות אנ"ש" של הבן-גביר יוגנד, נערי הזוועות, הם מתפארים במעשיהם בחודש ניסן: "חודש טוב! סיכום חודש במאבק באויב הערבי בארץ הקודש בחודש ניסן: רשימת הכפרים שהותקפו ומספר התקיפות: מאספר יטא (5), מוכמוס (3), צוריף (2), אבו פאלח (2), קוצרא (2), בורקא רמאללה, דיר אל חטיב, עצירא אל קביליא, בורקא שכם, פונדוקומיא, סאלת א דהר, ג'אלוד, קריות, דיר שרף, סבסטיה, יעבד, סאלם, רמאללה, בית לחם, א-טוואני, בית פוריק, קדום, סעיר, ראמין, וואדי אל עוואר, דיר עמר, נחלין, אל ראווה, מראח רבאח, תיאסיר, ביתא, סלפית, לובן, מאדמא, סילוואד, עין שבאב, דומא, בית אומר, יברוד. מספר רכבים שנשרפו: 63 מספר מיבנים שהוצתו: 32 מספר הערבים שנפצעו: 79 מספר תגי המחיר: 17 בנוסף נופצו עשרות שמשות נכרתו מאות עצי זית ופונצ'רו עשרות צמיגים."
זו המשילות תחת ממשלת בן גביר.
* מהו עונש מידתי? – בצבאה של המדינה היהודית, המזון צריך להיות כשר. עליו להיות כשר, על מנת שכל חלקי העם יוכלו לאכול אותו, אך גם כאמירה תרבותית על אודות צביונה היהודי של המדינה וצביון מוסדותיה. לכן, יש להקפיד על כך, שהמטבחים וחדרי האוכל בצה"ל יהיו כשרים. עם זאת, איני רואה כל בעיה בכך שבאופן פרטי, לא במטבח הציבורי, חיילים ידליקו מנגל בשבת. הרי איש אינו אוסר עליהם לעשן בשבת, למשל (וכאן הם עוברים על עבירה חמורה נוספת: ונזהרתם לנפשותיכם). זו דעתי, אך הפקודות אחרות ויש לפעול על פי הפקודות, ומי שעבר עליהן, צריך להיענש. השאלה היא מה העונש ההולם את העבירה. בעיניי עונש הולם הוא נזיפה. אולי שעה ביציאה. אם לצאת מגדרי לחומרה – ריתוק לשבת. אבל 21 ימי מחבוש (ואחרי ערעור – 14) ללוחמים קרביים שמחרפים את נפשם על הגנת המדינה, בגלל מנגל?! התחרפנתם?! ובנוסף לכול, הם גם נותנים תחמושת לדוסופובים, שכמובן אינם מחמיצים הזדמנות להציג את האקדח המעשן לתאוריית ה"הדתה-שמדתה".
* פשקוויל דוסופובי – אנו שומעים קולות צורמים מקרב קיצוני הציונות הדתית נגד שירות בנות בצה"ל בכלל וכלוחמות בפרט. מי שאינו בקיא, אינו מודע למה שעומד באמת מאחורי הגל העכור הזה. זו מלחמת מאסף נגד מגמה הולכת וגדלה של התנדבות בנות דתיות לשירות בצה"ל (אף שהן פטורות), ומגמה דומה של התנדבות לשירות קרבי. ועוד תופעה – נשים דתיות, אימהות, בשנות השלושים לחייהן, שעשו שנתיים שירות לאומי איכותי ומשמעותי, אך לאחר 7 באוקטובר החליטו שהן רוצות לשרת בצה"ל. למרות שהן מטופלות בילדים רבים ושבני הזוג שלהם משרתים כלוחמים במילואים כבר מאות ימים, הן מתגייסות, עושות טירונות והכשרה ומצטרפות למערך המילואים, לרוב כתומכות לחימה, פרמדיקיות, קב"ניות וכד'. מן הראוי שכל ישראלי פטריוט יצדיע להן. אבל קיימת בתוכנו מחלה חשוכת מרפא ששמה דוסופוביה. הנה, גילוי מכוער של התופעה החשוכה הזאת. דוסופוב העלה תמונה בפייסבוק של טקס השבעה. מאחור מצולמות נשים דתיות, ידיהן מאחורי הגב ("הקשב") והן אוחזות בספר תנ"ך, כפי שכל חייל מקבל בטקס ההשבעה מאז קום המדינה, חלקן לובשות מכנסיים אך חלקן – שמלות צבאיות לוחכות רצפה וכיסוי ראש על ראשן. ומעל התמונה הוא כתב: "כך נראות החיילות החדשות... מיסיונריות בצבא והתנ"ך הקדוש בתחת... בושה לראותן ברחוב עם הלבוש האפגני והסמרטוט על הראש... זה לא צה"ל שלי." טוב, אפשר לומר שזה פשקוויל, אמנם בזוי ונתעב, של איזה דוסופוב, אבל למה להתרגש? אז יש אחד כזה. נכנסתי לתגובות. הנה לקט: "למה הסמרטוטים על הראש... הן מעוררות בחילה!" "חסר פאצ' של משיח על התחת," "איראן זה כאן," "כעת יש להגדיל את תקציב משרד הביטחון," כמות הבד הנצרכת למדים, הוכפלה או שולשה" (נכון, הגזרה שלהן אינה של בנות 18, ואגב התגובה המיזוגינית הזאת היא של אישה), "מה שיכוון את התנהגותן הם הדת ומנהיגיה." "בושה," "זוועה בצורה ובמהות," "כמו באיראן," "לא נותר אלא להתפלל שהחיילות האלו לא שייכות לחיל החינוך," "זה נראה יותר חלק מצבא באיראן," "עצוב," "דחוף דחוף מפלגה סוציאל דמוקרטית חילונית אשר תאבק ללא פשרות כדי להחזיר את המדינה לתושביה ע"פ מגילת העצמאות וחוקה שתתבסס על צדק ושוויון והפרדת הדת והמדינה" – ולא מעט אימוג'ים של הקאה. היו גם תגובות לא מעטות הפוכות, בזכות המתנדבות ובגנות הפשקוויל. הדוסופוביה אינה שונה במהותה מכל צורה של קסנופוביה, גזענות ואנטישמיות. מה שמדהים אצל הדוסופובים החשוכים, הוא חוסר המודעות העצמית. הם משוכנעים שהם... "ליברלים".
* דווקא כשצריך אותם – משרד הביטחון מפרסם בתקשורת, בגאווה, את הקמת גרעיני נח"ל להתיישבות בגבולות, המיזם הציוני היפה והחשוב שהוא מוביל. אנו קיבלנו השנה גרעין כזה. חבר'ה נפלאים, שדחו את השירות הצבאי בשנה, וכעת הם בשנת שירות באורט. ואז פרצה המלחמה, בשבת שבה הם היו בבית, ומשרד הביטחון הורה להם להישאר בבתיהם. לזכותם ייאמר, שחלק מהם גילו אחריות ובאו בהתנדבות כדי לסייע בחינוך. לאחר מכן הגרעין חזר, אך עד עכשיו משרד הביטחון אוסר עליהם לעבוד בחקלאות, בשטחים פתוחים. גרעין שבא לסייע להתיישבות בספר, חבר'ה עם מוטיבציה גבוהה ורצון לעשות – ודווקא במלחמה, כאשר צריך אותם יותר מתמיד, כאשר חקלאים משרתים במילואים, משרד הביטחון אוסר עליהם לצאת לעבודה. לא הגיוני.
* המחאה ואני – אהוד בן עזר שוב אינו מדייק, אם לנקוט לשון המעטה, בהצגת שותפותי במחאה. ולכן, אציג דברים כהווייתם. א. מחאה היא נשמת אפה של דמוקרטיה. הפגנות הן כלי דמוקרטי בסיסי. אין כל דבר שלילי במחאה, בין אם אני תומך בה או מתנגד לה. הדה-לגיטימציה של אהוד בן עזר לעצם קיומה של מחאה נגד מושא סגידתו, אינה דמוקרטית. ב. המחאה נגד המהפכה המשטרית מוצדקת לחלוטין. המהפכה היא איום על הדמוקרטיה הישראלית ועל היותה של ישראל מדינת חוק, וחובתו של פטריוט ישראלי, המאמין בדמוקרטיה, להיאבק נגדה. ג. במחאה, צודקת ככל שתהיה, לא הכול מותר. מחאה צריכה להיעשות על פי חוק וכללי הדמוקרטיה, ללא אלימות או איום באלימות, ובוודאי בלי סרבנות ממארת. הייתי ממנהיגי המאבק על הגולן בשנות ה-90. מאבק זה היה מופת של מאבק דמוקרטי. ואני בטוח שדווקא לכן ניצחנו בו. דווקא בזכות אופי המאבק, העם היה עם הגולן. ד. ההישג הגדול של המחאה נגד המהפכה המשטרית היה העובדה שלאורך כל כך הרבה זמן, שבוע אחרי שבוע, מאות אלפי ישראלים בכל חלקי הארץ יצאו להפגין. אילו המחאה היתה על טהרת הלגיטימיות, ההישג הזה היה נשמר לאורך זמן, ואף ממשלה לא היתה עומדת מול רצון העם. אולם המעבר למאבק בדרכים לא לגיטימיות פגע במאבק והכשיל אותו. ה. מתחילת המאבק, היו בשוליו תופעות שליליות. אולם אם מאות אלפים גדשו את קפלן ובתום ההפגנה 200 איש חסמו את כביש איילון, זה לא הכתים את המאבק כולו. גם לא כאשר היו, ומן ההתחלה היו, איומים בסרטן הסרבנות, כל עוד הם היו בשוליים. ברגע שהשוליים הפכו למרכז והסרבנות הממארת היתה למרכיב מוביל במחאה, היא הפכה אותה לסכנה חמורה יותר לדמוקרטיה מאשר המהפכה שהיא יצאה נגדה. ו. בשל התנגדותי הנחרצת למהפכה המשטרית, הצטרפתי למחאה בראשיתה. מן ההתחלה יצאתי נגד התופעות שהיו בשוליים. ברגע שהן הפכו למרכז, על אף שהתנגדותי למהפכה נותרה בעינה, הידרתי את רגליי מהמחאה. ב-21.2.23, חודש וחצי אחרי המהפכה המשטרית, נאמתי בהפגנה ברחבת האריה השואג בכפר גלעדי. אחרי דברי ביקורת חריפים על המהפכה המשטרית, סיימתי את הנאום במילים הבאות: "החברה הישראלית נמצאת במצב מסוכן ביותר. מצב שבו על הגה השלטון נמצאים שורפי האסמים. גם בקרב המחאה יש שורפי אסמים, הגם שהרוב המוחלט של מאות אלפי המוחים רחוקים מכך. יש לגנות את האיומים באלימות ואת האיומים בירידה מן הארץ, סרבנות והוצאת כספים מן המדינה. אין לנו ולא תהיה לנו ארץ אחרת! אין לנו ולא תהיה לנו מדינה אחרת! ואנו נאבקים על דמותה." כעבור כשבועיים, ב-4.3.23, נאמתי בהפגנה בגן שמואל. גם בהפגנה זו, לצד דבריי נגד הממשלה, הבעתי את דעתי על אופי המאבק: "המחאה הציבורית הרחבה, מחאת דגלי הכחול לבן, היא תופעה אזרחית מרשימה ויפה, של התנגדות ציבורית לעוולות השלטון ומאבק להגנה על הדמוקרטיה. כמה יופי יש במאות אלפי ישראלים, דגלי הלאום בידיהם, ששבוע אחרי שבוע יוצאים להיאבק בנחישות במהפכה המשטרית. אולם, למרבה הצער, גם בקרב מתנגדי המהפכה אנו רואים תופעות של חוסר אחריות לאומית, שהגיעו לשיאן השבוע. יש מקום למאבק דמוקרטי, על פי חוק, המושך אליו את מאות האלפים. אין מקום להפרת חוק, לאיומים מסוכנים ולשיבוש החיים במדינה. "הקול שלנו, המפגינים כאן, הקול הממלכתי, מוחה נגד המהפכה המשטרית, אך בדרך ממלכתית ודמוקרטית. אין במאבקנו ירידה מהארץ ואיומים בירידה מהארץ. אין לנו ארץ אחרת. איננו ישראלים על תנאי. שום דבר לא יגרום לנו לחזור להיות היהודי הנודד. שורשינו העמוקים באדמת ארץ ישראל לא ינועו ולא ינודו בשל אף מעשה פוליטי, חמור ככל שיהיה. איננו מסרבים בשירות מילואים וההתייצבות שלנו אינה מוטלת בספק. זו המדינה שלנו, האחריות עליה מוטלת על כתפינו, ותמיד נשאר תחת האלונקה. חוסר האחריות של הממשלה אינו נותן לנו לגיטימציה לנהוג בחוסר אחריות. אדרבא, חוסר האחריות של הממשלה מחייב אותנו ליתר אחריות, כי מישהו צריך להיות המבוגר האחראי." ברגע שהצדדים המכוערים והאפלים השתלטו על המחאה, פרסמתי מאמר שכותרתו: "זו לא המחאה שלי." וזו לא היתה עוד המחאה שלי. אבל כיוון שגישתו האנטי דמוקרטית של אהוד היא שמאבק נגד נתניהו, מעצם היותו נגד נתניהו, אינו לגיטימי, הוא ממשיך לתקוף אותי על עצם השתתפותי במאבק, שלוש שנים וחצי אחרי שהתנתקתי ממנו. חבל שהאמת אינה נר לרגליו. ז. טענתו של אהוד שהמחאה גרמה לסינוואר להחליט על הטבח מופרכת ואווילית, במיוחד כאשר היא חלק מהניסיון הפאתטי למחוק את אשמתו של נתניהו, מר מחדל, במחדל הנורא, שהמיט על העם היהודי את האסון הגדול ביותר מאז השואה.
* הסמרטוט של בן גביר – עוד נושא שעליו אהוד תוקף אותי, הוא שכיניתי פעמים אחדות את נתניהו "סמרטוט". מודה באשמה, אבל תמיד היה זה בהקשר אחד – התנהלותו הסמרטוטית מול בן גביר. אתן קרדיט לנתניהו – אני משוכנע שדעתו על בן גביר ועל התועבה הכהניסטית זהה לשלי. הבעייה היא שתאוותו לשלטון בכל מחיר חזקה ממנו, וגרמה לכך שהוא הכניס את הצלם להיכל. נתניהו הוא רב-מג פוליטי. את מי הוא לא הצליח לסובב על אצבעו, לאורך השנים? את גנץ, לפיד, הרצוג, ציפי לבני, שאול מופז, כחלון, דרעי, החרדים, בנט, ליברמן (פחות מאחרים), אהוד ברק, סמוטריץ' וכמובן את שרי הליכוד לדורותיהם. רק ראו מה נשאר ממה שהיה פעם גדעון סער. עם החרדים הוא הגיע להסדרה ארוכת שנים – אתן לכם להשתמט ואשמן אתכם בהרבה מיליארדים ואתם תתמכו אוטומטית בכל מה שאני רוצה. כאשר הכניס את ראש הכנופיה לממשלתו, הוא היה משוכנע שגם אותו הוא יביית. הוא האמין, שבכך שנתן לפרחח הזה להיות שר בכיר, הוא קנה אותו והוא יהיה לו עבד נרצע. הוא לא הכיר את בן גביר. לביריון הזה, מאז נעוריו, אין מרות. הוא לא סר למרות החוק, לא סר למרות המשטרה, לא סר למרות צה"ל, לא סר למרות רבנים, בטח ובטח שהוא לא סר למרות האלוהים, כי אין לו אלוהים. הוא גם לא סר למרותו של ראש הממשלה. הוא מצפצף על ראש הממשלה. הוא בז לו. הוא מסמרטט אותו. הוא הפך אותו לסחבה. הוא מינף את תאוות השלטון החולנית של נתניהו, ואת תלותו בו, כדי להפוך את נתניהו לעבד נרצע שלו.
* קקופוניה – יזהר כהן הלין בראיון לתוכנית של עקיבא נוביק ורינה מצליח ב"כאן ב'", על שהתקשורת אינה משמיעה את הקלאסיקה של הזמר העברי. מצליח השיבה לו שהוא מתפרץ לדלת פתוחה, כי דווקא התוכנית שלהם מקפידה להשמיע את השירים. וזה נכון. הבעייה היא, שכאשר הם משמיעים את השירים, מצליח פותחת מיקרופון ושרה איתם. היא זייפנית נוראית, עם קול מזעזע, והמיקרופון שלה תמיד מתגבר על הקול של הזמר.
* חזל"ש – כשדיברנו על חזרה לשגרה, לא התכוונו למכת הברד שפקדה את צפון הגולן והסבה נזקים רבים.
* פרס ירושלים – מדרשת השילוב נטור, שיש לי הזכות הגדולה להיות היו"ר שלה, זכתה בפרס ירושלים לאחדות ישראל. "בקטגורית החינוך זכתה מדרשת השילוב נטור – המפעילה בית מדרש המשלב דתיים וחילונים בלימודי קודש וחול ובמפגש אנושי מעמיק, ומטפחת זהות יהודית ישראלית משותפת המבוססת על הקשבה וכבוד לריבוי דעות. למעלה מ-250 ארגונים הוגשו כמועמדים לחמש קטגוריות הפרס.
* ביד הלשון: קשת יהונתן – סמ"ר יוני וודק, בן 20, לוחם בחטיבת השריון 188, נפל במלחמת יום הכיפורים, בקרבות הבלימה בגולן, בגזרת קוניטרה, עת התנדב לחלץ את המג"ד שלו, שנפצע. לזיכרו, הוקם במושב קשת שבגולן בית ספר שדה קשת יהונתן. שמו של בית-ספר השדה מכיל את שמו של יוני ואת שם היישוב המארח, ואת הפסוק מתוך קינת דוד לשאול ויהונתן: "מִדַּם חֲלָלִים, מֵחֵלֶב גִּבּוֹרִים, קֶשֶׁת יְהוֹנָתָן לֹא נָשׂוֹג אָחוֹר, וְחֶרֶב שָׁאוּל לֹא תָשׁוּב רֵיקָם." קשת יהונתן קם כבית ספר שדה של החברה להגנת הטבע. היום הוא אתר אירוח כפרי וקיימפינג. אורי הייטנר לתגובות: uriheitner@gmail.com
דווקא כך אֵינֶנִּי יוֹדֵעַ לָמָּה הַדָּבָר קָרָה וְכֵיצַד; כִּי מִצִּדִּי זֶה יָכוֹל הָיָה לִקְרוֹת לְגַמְרֵי אַחֶרֶת. אילן בושם
משה גרנות
התעלה
באור הדמדומים ראיתי את הבית: בית משותף בסגנון שנות החמישים. ילדים התרוצצו בחצר, צרחו במלוא גרונם. אני משוכנע שהוא הביט אלינו מהחלון – לא היה לי נעים להחזיר לשם מבט. הרכנתי את הראש והמשכתי לכיוון הכניסה. הלית הלכה אחריי, כאילו הבית זר לה.
הדלת היתה פתוחה. הול קטן, סלון מיניאטורי, ספה פינתית (קטיפה!) תמונת שמן גדולה על הקיר (ברבור, שקיעה), שתי כורסאות ושולחן נמוך, אגרטל קריסטל (סיגליות מפלסטיק), וילון ושטיח בצבע חום.
התיישבנו על הכורסאות. שתקנו. האב נכנס כעבור מספר דקות. מייד זיהיתי בו משהו מוכר. האף שלו – לא ניתן להחמיץ – ארוך, תעלה באמצע, בקצה, עיניים קטנות מאחורי משקפיים עבות, קרחת בצבע הדונג, לבש חולצה לבנה ארוכת שרוולים ומכנסי חאקי, רגליים יחפות בנעלי בית.
הוא נעמד באמצע החדר, מושיט לי את היד, מצפה שאקום לקראתו:
נראה לי שבשביל פגישה ראשונה הוא מגזים – מה זה שייך? רציתי לרטון, אבל שיתפתי פעולה:
"יש שני חדרים – אנחנו שני שותפים."
"וההורים, איך? עוזרים?"
מה הוא רוצה? למה הוא חותר? הסתכלתי על העדשות העבות, והיה לי קשה לקלוט את ההבעה שלו. הבטתי בייאוש אל הלית.
היא הרכינה את ראשה.
"לא, לא עוזרים, יש להם בעיות שלהם. הם גם לא יכולים, אפילו רצו... משתדל לא להעמיס את עצמי עליהם... אתה יודע..."
הלית הישירה את מבטה אל השקיעה שבתמונה, כאילו כל העניין אינו נוגע לה. רציתי לצוד את עיניה, להבין מה קורה כאן.
"ואדוין שור הולך עם שרה שלנו..."
"עם מה אני הולך?!"
"עם שרה," והוא החווה בידו כלפי בתו.
"אתה מתכוון להלית?"
"אני מתכוון לשרה. הלית זה בשביל האוניברסיטט. בשבילי היא שרה, כמו השם של אימא שלי, זכרוינה לברכה."
הרי לך עניין, ולכל זה נתנה הלית יד?
"אנחנו חברים, אם לזה אתה מתכוון."
"ככה... תגיד לי אדוין שור, וההורים שלך, מאיפה הם, מה הם עושים? ממה מתפרנסים?"
"מה שייך הורים שלי לכאן?"
"תאמין לי, אדוין שור – שייך!"
"ההורים שלי מרומניה."
"והפרנוסה? ממה הם חיים?"
"אבא שלי עובד בסנדלריה של הקיבוץ, ואימא במטבח."
"כלומר, אין ייחעס."
"מה זאת אומרת?"
"זאת אומרת, בעל מלוכע, לא סויחר, לא עצמאי, וגם בוקורשט זה לא בדיוק וארשה... ואחים, אחיות?"
"בשביל מה כל החקירה זאת?!" הזדעקתי (מאוחר מדי, כרגיל).
"נגיד שיהיו תנאים, צריכים (במלעיל!) לדעת מי הבחור, ומה ההכנסה שלו, ומה הייחעס של ההורים – לנו יש רק בת אחת, בת יחידה, לא ככה סתם נותנים ילדה מהבית. למה להצטער אחר כך?"
אני לא זוכר שרמזתי פעם להלית שאני רוצה להתחתן – סתם יוצאים יחד, ככה, בלי התחייבות. לא מובן כל העניין.
"אז מה," שאלתי, "אני מתאים לדרישות שלך?"
"בכלל לא, אדוין שור, ההכנסה שלך ככה ככה, אין לך דירה שלך, והעיקער, אין לך ייחעס, והאבא שלך סנדלר. איך אני נותן את הבת היחידה שלי לבן של סנדלר?"
השתררה דממה. לא התחשק לי להגיד דבר, וגם מנדלוביץ', לא ראה לנכון לומר דבר-מה שירכך את פסק-דינו הקשה. כעבור דקה או שתיים יצאה הלית מהחדר.
"ומה, למשל, יש לך להציע – נגיד נדוניה, ייחוס...?" ניסיתי לנגן על פי התווים שלו.
"זה לא ככה, אדוין שור, הילדה שלי, כמו שהיא. אותי לא צריכים (מלעיל!) לשאול. אני נותן בת שלי, וזה בשביל אחד כמוך, אחד חוצפן כמוך, שחושב שבנות צומח על העץ, בשביל אחד כמוך זה יותר מדי, אם אתה מבין מה אני מדבר..."
על הקיר היה לוח שנה, שהכריז באותיות שחורות ומרובעות שהיום השניים באפריל. אולי הוא פשוט מתח את חג השוטים, וסתם ככה החליט להתל בי? לא. זה לא נראה סביר. פניו נראו לי רציניים בצורה תהומית – הוא נראה כמו מי שהסתבר לו, למרבה הפלצות, שבחנות השכנה הוא יכול היה לקנות את אותם התחתונים עצמם בעשרה גרושים פחות.
נעשה לי פתאום חבל: הנה, אני באמת לא חתן מבוקש. לא שרציתי להתחתן עם הלית – אפילו לא רמזתי לה בכיוון הזה... התחלתי להבין מדוע היא עוללה לי את זה.
ישבתי שם נזוף, ולא הוצאתי הגה. רציתי להתנחם בכך שהלית בעוד כמה שנים תיראה כמוהו: שיערה הדליל יקריח, והתעלונת הקטנה והחיננית בקצה אפה תיהפך לתעלה עמוקה ומבהילה כמו של מנדלוביץ'.
לא הבטתי אליו. למרות רצוני, לא הצלחתי להביט אלא אל קצות נעליי (לא היו מצוחצחות!). מנדלוביץ' יצא מהסלון. שמעתי אותו מסתודד עם הפלונית שלו.
הלית לא התערבה.
הוא חזר, כשבידו עיתון, לרמוז לי שהריאיון תם.
"תראה, מר מנדלוביץ', ככה לא עושים עסק – לא ייתכן שרק אתה תחטט ותשאל עליי הכול, ואני... אני חושב שגם לי יש זכות לשאול מה העבודה שלך, ואיך אתה תעזור לנו להסתדר..."
מנדלוביץ' התרווח על הכורסה, שקודם ישבה עליה הלית, ונדמה לי שבפעם הראשונה מזה עשרים דקות שאני בביתו, הבחנתי בשביב חיוך על שפתיו הדקות, הכחולות:
"דברים כאלה, אדוין שור, הייתי מדבר עם האבא שלך, אם האבא שלך לא היה סנדלר, כלומר א-שיסטער, כמו שאתה בעצמך אמרת."
המשכתי לשבת, כאילו רציתי למשוך את הרגעים הנפלאים האלה של ההשפלה. כשהרמתי סוף סוף את פניי, לא הסתכלתי עליו, אלא על השקיעה שעל הקיר. בזווית העין יכולתי להבחין שהוא מתעמק, כביכול, בקריאה.
קמתי.
מנדלוביץ' לא ענה לשלום הרפה שלי. הילכתי לי שפוף עד הקונטסה תשע מאות שלי. עכשיו, חשבתי, היא לא תידלק לי, והאירוע יהיה מושלם. ישבתי במכונית, ולא הדלקתי את המנוע, אולי קיוויתי שהלית תפרוץ את המצור, תרוץ אליי בסערה, תחבק אותי ותבכה: יוסי, סלח לי, סלח לי!
היה חושך. מהשיכון נשמעו קולות רחוקים ומרים של קשי יום שחזרו הביתה מיום עבודה מפרך, ולא מצאו אותו כפי שקיוו, לא מצאו מנוחה. המוח שלי נעשה ריק ממחשבות. כמעט נרדמתי.
לבסוף, התנערתי. המכונית נדלקה לאחר השיעול השלישי. נסעתי לאט ברחובות העיר, בלי מטרה.
מה אתה כל כך עצוב? שאלתי את עצמי. אתה חס על האגו שלך שנפגע ממין מנדלוביץ' כזה, שיש לו בת עם אף ארוך, ותעלה באמצע, ופלומה מתחת לסנטר, ושיש לו ברבור ושקיעה על הקיר – אז מנדלוביץ' כזה איננו רוצה אותך כחתן, ביג דיל!
האמת היא שלהלית יש רק תעלונת, והיא די חמודה בעיניי...
איכשהו הגעתי לרחוב מאנגר. הרדיו סיפר משהו על ילדותה של גולדה. מה אני עושה כאן? פניתי לכיוון דיזנגוף, ואז הבזיקה במוחי תמונה:
הייתי צריך לנסוע לירושלים להשתלמות. זה היה לפני הקונטסה, אולי שנתיים לפני. היה לי תיק צד, ובו כל מה שצריך ליומיים: מברשת שיניים, סבון ומגבת (באכסנייה לא היו מותרות כאלה), מעיל לשעות הערב... כשחיכיתי לאוטובוס, נזכרתי שאין לי תחתונים להחלפה. כיוון שנותרו לי עוד כשמונה-תשע דקות, החלטתי לרוץ לשוק הימאים הקרוב, שם יש דוכן לתחתונים, גופיות, סדקית.
האיש מאחורי הדוכן הראה לי שלט: "שלוש בלירה."
"תחתון אחד עולה ארבעים גרוש," הסביר לי, "שלוש תחתונים עולה לירה. אם אדויני קונה שלוש, אדויני מרוויח עשרים גרוש."
"אני מבין, ובכל זאת, תן זוג אחד."
"רק אחד?!"
אכזבה קשה נשמעה בקולו.
"בטח אחד! אל תגיד לי שאתה לובש יותר מאחד..."
לא התעכבתי לראות את הבעת פניו מאחורי העדשות העבות. רצתי לתחנה, והספקתי לעלות על האוטובוס ממש ברגע האחרון.
משה גרנות
רון גרא
1. תודה
אהוד יקר,
בהגיעך לגבורת התשעים – תשעים אביבים של רוח, יצירה, מחשבה ולשון –
אני מבקש לעצור לרגע ולהוקיר.
אתה, בן לשושלת רבת שורשים מפתח תקוה,
נטעת במרחב התרבות העברית קול ייחודי-חד,
סקרן, בלתי מתפשר.
סופר, משורר, אשר המילים אשר בידיך
אינן רק תיאור – אלא נשימה, מחאה, וחיפוש.
כבר למעלה מעשרים עשורים,
דרך "חדשות בן עזר"
אתה ממשיך להדליק אור של מחשבה חופשית:
ספרות לשמה, שירה חיה ונושמת
ויכוחים פוליטיים שאינם חוששים מן האמת,
ודעה חדה המשרטטת את פני הזמן.
וברמה האישית – זכיתי גם אני.
על הבמה שאתה פותח בנדיבות, מצאו מילותיי מקום ונשימה.
והאפשרות להשמיע קול
בתוך מרחב חי ותוסס – אינה מובנת מאליה.
על כך תודתי העמוקה והכנה.
בעולם משתנה ורועש – אתה
עוגן של עומק,
עדות חיה לכך שהרוח אינה מזדקנת, אלא מתחדדת
עטך מוסיף לגעת, לעורר, לאתגר, לפתוח לבבות
ומחשבות.
מאחל לך, אהוד יקר, עוד שנים רבות של בריאות, השראה וכתיבה,
פגשתי את ניר ניצן בשנת 1999. השנה האחרונה של המאה הקודמת. זאת היתה פגישה ארוכה ולא קלה. אכתוב עליה יותר בהמשך הכתבה הזאת, המוקדשת לזיכרו. ניר ניצן נולד פחות או יותר באותו פרק זמן בו נוסד מושב כפר-מעש, בו גדל ובו חי במשך כל חייו. כפר-מעש נמצא מדרום לפתח תקווה, על גבול בקעת אונו, בסמוך לגת-רימון וגני-תקווה. המושב הוקם במסגרת "התיישבות האלף", תוכנית שמטרתה היתה ליישב 1000 משפחות פועלים בסמוך למושבות הוותיקות. ההתחלה היתה קשה. בימי המרד הערבי סבלו המתיישבים מערביי הכפר הסמוך יהודייה. לאחר הקמת המדינה ננטש הכפר יהודייה וכפר-מעש זכה באדמות נוספות. המושב מורכב למעשה מכמה מושבים קטנים שהתאחדו במשך הזמן. ומאחר שהמושב התרחב בהדרגה, דבק בו השם הזה – בהדרגה. זהו לפחות השם שאני היכרתי בילדותי, בפעמים הספורות שהגעתי לשם עם הוריי, שהיו להם שם כנראה מכרים. המושב מונה כיום כ-800 תושבים. כמה אישים ידועים מאוד מתחום התרבות גדלו במושב או התיישבו בו: המשורר נתן יונתן, הסופרת דבורה עומר, והציירת רות צרפתי. זהו גם מרכז של שירה בציבור: יעל שוהם, שגדלה באזור, היא מייסדת "חבורת שוהם". אביו של ניר ניצן, אברהם מינץ, הגיע לארץ ב-1920 מרוסיה הלבנה. הוא עבר את המסלול הטיפוסי של אנשי העלייה השלישית בגליל וביהודה. במושב הוא עסק בקידוח בארות בפרדסים, ויצא לו מוניטין של מומחה בעבודה זו. הוא היה איש בעל תחושה לאומית חזקה, אשר חש צורך להשתתף אישית באירועי הזמן. כשפרצה מלחמת העולם השנייה הוא התנדב לצבא הבריטי, על אף שהיה כבר בשנות הארבעים לחייו, ושירת בו ארבע שנים. הוא פעל גם במסגרת ארגון שח"ל כאשר בן גוריון קרא לתושבים הוותיקים לרדת לנגב. הוא היה מנאמני מפא"י האדוקים, מעריץ נלהב של בן גוריון. בבית קראו באדיקות את עיתון "דבר". הבנים הלכו בעקבותיו, מלבד הבן הבכור חגי, שהצטרף לתנועת "השומר הצעיר" בעקבות חברו מן הכפר נתן קליין, לימים המשורר נתן יונתן. על רקע זה התנהלו בבית ויכוחים לוהטים בין האב לבנו. הוא היה איש ישר להפליא, שלא חשב על טובתו האישית: בתקופת הצנע הוא לא הרשה למכור ביצים מחוץ למסגרת הרשמית של "תנובה", בעוד בעלי משקים אחרים מכרו תוצרת חקלאית בשוק השחור במחירים מופקעים. זה היה הרקע בו גדלו שלושת הבנים של משפחת מינץ: חגי, איתן, ניר. חגי ואיתן, אחיו הגדולים של ניר, השתתפו שניהם במלחמת תש"ח. איתן היה אז תלמיד כיתה י"א בבית הספר החקלאי "מקווה ישראל". בני כיתתו החליטו לעזוב את הלימודים כדי להתגייס לפלמ"ח, תמורת הבטחה שיוכלו להשלים את הלימודים אחרי המלחמה. כולם עמדו בהבטחה. זה היה רקע גידולו של הבן הצעיר ניר: שני אחים גדולים שנלחמו במלחמת העצמאות. הוא עצמו התנדב ליחידת הצנחנים, והגיע לדרגת סגן אלוף. חיכתה לו גם מלחמה משלו. במלחמת ששת הימים הוא שירת כקצין בדרגת סרן בתפקיד סגן מפקד פלוגה ב', בחטיבת הצנחנים במילואים. הוא נטל חלק באחד מקרבות הגבורה הזכורים ביותר של המלחמה: הקרב על גבעת התחמושת. 36 חיילים נפלו בקרב האכזרי הזה. על גבורתו במהלך הקרב זכה ניר ניצן בעיטור המופת. קרה כך שהעדות שמסר ניר ניצן על הקרב, בכתבה שהופיעה בשבועון "במחנה", שימשה בסיס לשורות הפתיחה של השיר "גבעת התחמושת", אחד משירי המלחמה שהפכו לנכס צאן ברזל בתרבות השכול הישראלית. השיר נכתב עבור להקת פיקוד מרכז. דני ליטאי, שניהל אז את הלהקה, חיפש שיר שנושאו קשור לחטיבת הצנחנים. יורם טהרלב, שהתבקש לכתוב את המילים, קרא את עדותו של ניר ניצן שהתפרסמה בשבועון "במחנה", ושילב מונולוגים של פרטים מן הקרב מנקודת מבטם של הלוחמים. בולט מביניהם תיאורו של ניר ניצן, שהיה מפקדו הישיר של איתן נאוה, חייל שעוטר בצל"ש לאחר מותו. ניר ניצן נותר פעיל בהנצחת מורשת הקרב של הצנחנים כל השנים.
לאחר שירותו הצבאי חזר ניר ניצן לכפר-מעש. הוא גידל 4 ילדים: איתן, גליה, יעל ותמר. הוא עסק כמובן גם בחקלאות, ואף גידל עיזים וגיבן גבינות מן החלב. הוא לימד שחייה בבריכה המקומית, ורבים מילדי פ"ת למדו אצלו לשחות. הוא היה איש מוסיקלי שניגן על כלי נגינה רבים, והיה קרוב מאוד אל משפחת שוהם וחבורתם. באתר הפייסבוק "פתח תקוואים 50 פלוס" הופתעתי לראות את מעספר התגובות הרב על מותו של ניר ניצן. רובן תגובות של תלמידים שלו מן העבר. הוא היה מורה לספורט בכמה בתי ספר בעיר, וכפי שכבר הוזכר היה גם מורה לשחייה נערץ. יצא כך שהיה לי קשר אישי עם ניר ניצן בתקופה מסויימת. הקשר נוצר בעקבות מחקר על פרשת המסעות האסורים לפטרה. המחקר החל ממש בסוף המאה שעברה והתפרסם בסוף 2013 ("הסלע האדום: המסעות האסורים לפטרה", יד יצחק בן צבי). במהלך המחקר נפגשתי עם בני משפחה ועם חבריהם של כל הצעירים והצעירות שניסו להגיע לפטרה בשנות ה-50 של המאה שעברה. כידוע, מאיר הר ציון ורחל סבוראי היו הראשונים שהצליחו להגיע לפטרה – וגם לחזור משם בשלום. אחריהם, באותה שנה (1953), ניסו גם חמישה יוצאי פלמ"ח (בתוכם שתי נשים) להגיע לפטרה. החמישה נורו ע"י הירדנים, בנסיבות שעד היום לא התבררו במלואן. אחד מן החמישה היה איתן מינץ, אחיו של ניר ניצן. את ניר ניצן פגשתי בשנת 1999, ממש בתחילת המחקר שערכתי. איתן מינץ היה הצעיר מבין החמישה. הוא היה בן 22. כזכור, בני כיתתו ב"מקווה ישראל" עזבו בכיתה י"א את לימודיהם כדי להתגייס לפלמ"ח, תמורת הבטחה שיוכלו להשלים את לימודיהם אחרי המלחמה. איתן, כמו רוב בני כיתתו, השלים באמת את לימודיו. הוא חזר אחרי המלחמה אל בית הוריו, אך הוא לא נמשך אל חיי מושב מסודרים. נוכחותו במושב גם לא היתה חיונית, שכן האח הבכור חגי, שחזר לכפר לאחר המלחמה, הרחיב את המשק ואף הקים רפת. איתן התחיל לעבוד במחלקה לשימור קרקע של משרד החקלאות. במהלך העבודה בנגב פגש את חבורת האנשים שחלמו על הקמת יישוב בנגב, חלקם חלמו אפילו על מפעלי השקייה בנוסח הנבטים הקדומים. יחד איתם היה איתן ממקימי קיבוץ שדה-בוקר. לאחר מותו הקימו חברי שדה-בוקר מצבה לזיכרו בקצה המישור הנשקף אל נחל צין. "לזכר חברנו איתן מינץ ז"ל שנפל בדרכו לפטרה עם ארבעה מחבריו בתשי"ג, קיבוץ שדה-בוקר." כתוב שם. לימים נעשתה המצבה נקודת ציון במערך ההדרכה של בית ספר שדה הסמוך, וגם נקודת פתיחה או סיום לטיולים. החמישה שנהרגו בדרך לפטרה הונצחו באמצעות ספר הזיכרון "עד סלע" (1960). הספר היה אמור לכלול 5 פרקים, כאשר כל פרק מוקדש לאחד מבין החמישה. בסופו של דבר נכללו בספר 3 פרקים בלבד. אביו של איתן (וגם אביו של הרוג נוסף, יעקב קלייפלד), סירבו לכלול בספר את הפרקים שנכתבו על בניהם. כאשר נודע דבר האסון לא ידעו עדיין בני המשפחות את נסיבות המוות לאשורן. אביו של איתן היה משוכנע שבנו נפל בעת מילוי תפקידו בצבא. איתן היה בקשר עם שלטונות הצבא, שביקשוהו לעדכן את מפות הנגב במהלך סיוריו עם המשלחות של החוקרים נלסון גליק, וגם וולטר קליי לאודֶרמילק. כאשר נודעה לו האמת הוא ירד לנגב כדי לערוך תחקיר משלו, בעזרת קשרים שהיו לו שם מימי שירותו בשח"ל. לאחר שהתברר סופית כי איתן לא נפל בתפקיד, חרב עליו עולמו. האב השכול לא יכול היה להשלים עם מותו של בנו בטיול, סתם טיול שלא שירת מטרה צבאית או לאומית, וזאת לאחר שאיתן ואחיו הבכור חגי חזרו בריאים ושלמים ממלחמה שצעירים כה רבים נפלו בה. הוא אסר על בני המשפחה ליצור קשר עם המשפחות האחרות. הוא אסר עליהם לעלות לאנדרטה שהוקמה לזכר החמישה, ולהשתתף בספר "עד סלע" שנכתב לזכרם. הוא האשים את יוזם ההליכה, את חבריו של איתן שלא מנעו ממנו ללכת, ויותר מכולם האשים את אלה שחזרו מפטרה ויצרו את "מיתוס פטרה". רק לאחר שנולד נכדו, שנקרא על שם איתן (הבן הבכור של ניר ניצן), הוא החל להתאושש. ולימים, כאשר סיים הנכד בהצלחה קורס טיס, כולם השתאו לראות בת צחוק על שפתיו. בשנת 2001 יצאה מהדורה שנייה של "עד סלע". ההורים כבר הלכו לעולמם, והבנים הסכימו להשתתף. סיפורי החיים המקוריים של איתן ושל יעקב לא השתמרו, והפרקים החדשים נפלו באיכותם מן הפרקים המקוריים. ובכל זאת שמח האח השכול, שיש זכר לאחיו. הוא סיפר אז: "כולנו כאבנו. הכאב הפך תמצית החיים ושום דבר כבר לא היה יכול להיות כפי שהיה, אבל אבא נכנס לדיכאון והפך מר-נפש. הוא רב עם כולם. עם הכפר ועם סתם אנשים ואפילו עם אימא, שרצתה שתוקם מצבה ותהיה פינה להתייחד עם איתן ולהתאבל עליו. אבא שצף ורגז ולא נתן לנו להתאבל ולא לכתוב עליו ולא לנסות לשמר מעט את זכרו." כך סיפר ניר ניצן הרבה שנים לאחר מות אביו, כאשר יצאה מהדורה שנייה של ספר הזיכרון "עד סלע" בשנת 2001 (עמ' 345), בה נכללו גם סיפורי חייהם של איתן ושל יעקב קלייפלד. ניר ניצן היה ללא ספק דמות מורכבת מאוד. לצד שמחת החיים שלו, הפעלתנות הרבה וההישגים שהשיג בחייו, הסתתר גם עצב עמוק שלא רבים הכירו. יהי זיכרו ברוך! נסיה שפרן
עדינה בר-אל
המעברה – כור היתוך?
"את המעברה צריך לבטל מן הארץ." כך צוטט מרדכי גובר, ראש המועצה האזורית באר-טוביה בעבר בכתבה בעיתון "דבר" (16 ביולי 1952). ואכן, אז החלו לחסל את מעברת קסטינה ובמקומה הוקמה העיר קריית מלאכי. זו היתה בעצם כוונת ראשי המדינה בשנות החמישים: לשכן עולים חדשים באופן זמני במקומות שונים בארץ, ואחר-כך הם יתפנו ויעברו ליישובי קבע. זאת כמובן להתגבר על זרם העלייה הגדולה בשנות החמישים הראשונות. אחת הדוגמאות לתהליך זה היא מעברת קסטינה באזור באר טוביה.
קסטינה – ממעברה לעיר באוקטובר 1950 הושיבו במחנה צבאי בריטי נטוש עולים חדשים מרומניה, עיראק וכורדיסטן. הם עבדו בחקלאות ביישובים הסמוכים. במרוצת הזמן התרחבה המעברה בעוד אוהלים ופחונים, נוספו עולים מארצות אחרות, וכולם חיו בדוחק. יש לציין שבאותה תקופה, תקופת הצנע, היה מצב כלכלי קשה בכל הארץ, על אחת כמה וכמה עבור העולים שהתפרנסו בקושי מעבודות זמניות. בעיקר סבלו התושבים במעברה בחודשי החורף, בהם הוצפו המבנים הארעיים שלהם במי גשמים, ולעיתים עפו אוהלים ברוח. בשנת 1952 התחילו להפוך את המקום ליישוב קבע, שהשתייך למועצה האזורית באר טוביה. בשנת 1958 הוכרזה קריית מלאכי כמועצה מקומית, ובשנת 1998 הפכה לעיר.
העלייה הגדולה "העלייה הגדולה" או "העלייה ההמונית" אירעה מאז קום המדינה עד סוף שנת 1951. אז הגיעו ארצה כשבע מאות אלף עולים. כמחציתם מארצות אירופה ומחציתם מארצות ערב והאיסלם. בתחילה הם הופנו למחנות עולים אשר מוקמו במחנות צבאיים בריטיים נטושים. במרץ 1950 הציע לוי אשכול, שהיה אז ראש מחלקת ההתיישבות וגזבר הסוכנות היהודית, לפרק את מחנות העולים ולהושיב זמנית את העולים ביישובי מעבר – מעברות. המטרה בהקמתן היתה לפזר את יישובי העולים במדינה ליד יישובים ותיקים, כדי שעולים חדשים יוכלו לעבוד בהם ולהתפרנס. בשנת 1952 היו בארץ 194 מעברות. ברבות השנים רובן חוסלו. בשנת 1977 עדיין נשארו 11 מהן. תנאי המחייה במעברות היו קשים. במגורים הארעיים – אוהלים, בדונים, פחונים, צריפונים ואסבסטונים – לא היו מים זורמים ולא חשמל. ידועים סיפורי הזיכרונות על תאורה באמצעות עששיות נפט ומנורות לוקס ובישול על פרימוסים או פתיליות נפט. בתי השימוש והמקלחות רוכזו במקומות ציבוריים. באותה תקופה התארגנה המדינה מבחינה חברתית וכלכלית. הארגון הפוליטי, בהמשך למצב בתקופת היישוב, היה מפלגתי, כאשר מפא"י היתה המפלגה הגדולה ביותר, והיא שלטה על מנגנון הקליטה של הסוכנות היהודית. כך שהפעילות בקרב העולים ודברים שהוענקו להם, היו לפעמים בתמורה להזדהות פוליטית. חיי היום יום במעברות ספר שסוקר את החיים במחנות העולים ובמעברות הוא: "היתוך בחום נמוך – שפה, דת, חינוך ויחסים בין-עדתיים במחנות העולים ובמעברות", מאת הילה שלם-בהרד, הוצאת מאגנס, ירושלים תשפ"ו-2025. הספר מבוסס על מחקר מקיף של שלם-בהרד באמצעות חומר ארכיוני ועדויות בעל-פה, והוא פורש בפני הקורא את חיי היום יום במחנות העולים ובמעברות בשנות החמישים. הספר מפרט כיצד הסתדרו בני העדות השונות עם מנהגי הדת והפולחן, כיצד התארגנו מבחינה חברתית, כיצד התנהל החינוך בקרב העולים. מובן שציינו גם את היחסים בין העולים למוסדות המדינה. יש דגש על סוכני תרבות בקרב העולים - אנשי דת, מורים ואחרים. לדברי שלם-בהרד המחקר שלה מחדֵש, באשר מחקרים קודמים סקרו את נושא המעברות מנקודת מבטם של הקולטים, בעוד היא מתמקדת בנקודות מבטם ועדויותיהם של הנקלטים, העולים החדשים עצמם. בתוך כך היא מצטטת זיכרונות של מי שעלו אז ארצה. שלושה תחומים מרכזיים בספר: שפה, דת וחינוך. אחד מיתרונותיו של הספר הוא סקירות כלליות שמובאות בתחילת כל נושא מהשלושה. הן מאירות את תולדות התרבות היהודית בכלל והעברית בפרט בגולה ובארץ, החל מתקופת היישוב ועד שנות המדינה. פרקי מבוא אלו כוללים נתונים מספריים, מגמות, החלטות של הממסד ויישומם בשטח. השפה, כידוע, היא אחד התנאים החשובים לקליטת מהגרים וליצירת זהותם בארץ חדשה. החוקרת מבחינה בין "שפת גשר" ל"שפת קשר" שהיו במעברות. הראשונה מתייחסת לשפה בה מתקשרים העולים בינם לבין עצמם, שזה היה עברית עם בליל של מילים בשפות מארץ המוצא, והשנייה היתה השפה בה העולים מקשרים עם נציגי הממסד. שלם-בהרד דנה בכינויים שניתנו לשתי קבוצות העולים העיקריות: "אשכנזים" שהם עולים מאירופה וה"מזרחיים" – עולים מארצות ערב והאיסלם. קבוצה נוספת היתה של התימנים, שידעו עברית אך מבטאם היה שונה מזה הנהוג בארץ. לפי המחקר הזה, האשכנזים הצליחו ליצור שפה משותפת עם נציגי מוסדות המדינה בזכות הקשר הלשוני, בעיקר ביידיש ובפולנית. זו היתה אחת הסיבות לכך, שאשכנזים רבים עזבו את המעברות זמן קצר לאחר הגעתם, ונותרו בהן בעיקר יוצאי ארצות האיסלם למשך שנים. ניתן למצוא ניצנים לתחושת הקיפוח אצל המזרחיים בעטיה של השפה. דוגמא לכך היא פעולת הריסוס ב-די.די.טי. וגזיזת השיער כנגד כינים. בספר מובאות עדויות שהעולים האשכנזים קיבלו הסבר ביידיש, פולנית או גרמנית לפני הפעולה לגבי חשיבותה, והם העבירו זאת גם לילדיהם. לעומת זאת זוכרים ילדים מעדות המזרח את הריסוסים וגזיזת השיער כפתאומיים, משפילים ומעליבים, שהוריהם לא קיבלו כל הסבר לגביהם. הדת ומנהגי הפולחן מייצגים את המסורות שהביאו העולים מארצות המוצא. אבל עקב ריבוי ארצות המוצא, בני העדות השונות היו צריכים להתפשר עם אחרים במעברה שלהם, וזאת כדי לקיים פולחן שמתאים לרובם. ואכן מסתבר, שלמרות התנאים המגבילים הצליחו בני עדות שונות לקיים פולחן משותף במעברות. לעיתים זה היה בעזרת רבנים נודדים בין המעברות. הם מילאו דוחות על המתרחש בהן, וגם יישבו סכסוכים כשהיה צורך.
החינוך בסקירה נרחבת על תולדות החינוך בקרב היהודים החל מה"חדר" בגולה ועד מערכת החינוך בארץ, משתקפות התמורות בחינוך במרוצת הזמן. לאחר הקמת המדינה היו ויכוחים ודיונים ארוכים בקרב מנהיגי המדינה והציבוריות היהודית בעניין העולים בכלל ובתחום החינוך שלהם בפרט. דווקא ההחלטה לקבוע מדיניות אחידה בחינוך לוותיקים ועולים מתוך רצון לשלבם במדינה, הביאה לפערים גדולים בהישגים של ילדי הוותיקים וילדי העולים, אשר התקשו בלימודיהם בגלל מגבלות השפה. המונח "טעוני טיפוח" נוצר אז. גם נושא הדת קשור לחינוך, באשר ההורים במעברות חששו שהחינוך בצביון ציוני ירחיק את ילדיהם מהדת. היו מאבקים פוליטיים במדינה בנושא זה, כאשר הציבור החילוני ומפלגות הפועלים נחשדו כמחלישים את היסוד הדתי אצל ילדי העולים ומשיכתם לכיוון החילוני, זאת בניגוד לכוונתם של אנשי המפלגות הדתיות. בספר יש הבחנה בין חינוך ילדים שלמדו במעברה עם מורים עולים או ותיקים, לבין חינוך ילדים שהוצאו מהמעברה למסגרות חינוכיות כגון פנימיות.
האם הצליח כור ההיתוך? כבר מן הכותרת "היתוך בחום נמוך" מסתמנת הדעה ש"כור ההיתוך" לא הצליח בארץ. לאחר שסקרה תאוריות ומחקרים על הגירה ואקולטורציה (סיגול תרבות), שלם-בהרד מגיעה למסקנה ש"המקרה של המעברות חותר תחת כמה מהנחות היסוד הבסיסיות של תיאוריות העוסקות בהגירה והיטמעות." וזאת מכיוון שבמעברות נחשפו העולים לנורמות החדשות באמצעות סוכנים של החברה הקולטת – כגון מורים, רבנים ונציגי ממסד אחרים –– ולא נטמעו בה ישירות. לדבריה העולים במחנות ובמעברות לא עברו תהליכי סיגול תרבות של היטמעות בחברה הקולטת "משום שלא נכחו במרחב הקולט." להלן סיפור זיכרונות של שניים, שהגיעו בילדותם למעברה עם בני משפחותיהם.
סיפורו של יהודה (יהושע) אורן יהודה (יהושע) אורן הגיע בגיל שש עם אימו האלמנה, לאחר שאביו הרופא נרצח בפולין בידי אנטישמים בערב ראש השנה, בספטמבר 1946. "עלינו ארצה בתחילת שנת 1950 מפולין באונייה 'קוממיות'. בתחילה היינו במחנה שער העלייה ליד חיפה. שם עברנו את התהליך כמו כולם – ריסוס ב-די.די.טי וגילוח השיער המועט שהיה על ראשי." לשאלה אם קיבלו הסבר לתהליך הזה, הוא אומר: "לא קיבלנו כל הסבר ואני לא זוכר את זה כטראומה." והוא ממשיך: "משם הגענו למעברת מחנה ישראל, שהיה בעבר מחנה צבאי בריטי. בתקופה הראשונה קיבלנו אוהל לשניים, עם שתי מיטות ברזל שעליהן היו מזרונים מקש. בין שתי המיטות עמד ארגז, אשר שימש גם כשולחן וגם כארון. היו בו מעט דברים שאימא שלי הביאה מפולין. זה היה חורף קשה מאוד. אני זוכר שבאחד הימים האוהל התמלא במים, וחיילים הגיעו וחילצו אותי ואת אימי מתוך השלולית הגדולה שהיתה בו." "הועברנו לבָּרָק, מין מבנה עם גג פח מעוגל, אחד מאלו מאשר שימשו את הצבא הבריטי בעבר. הכניסו אותנו לחדר עם עוד משפחה של יוצאי גרמניה, הורים ובתם כבת 14. וכך התגוררנו אתם ללא כל מחיצה. השירותים היו בחוץ," הוא מוסיף. "היו אלו מחראות עם חורים גדולים. אני זוכר שתמיד פחדתי ליפול לתוך חור כזה, לכן, בתושייה של ילד קטן, אספתי קרשים והִנחתי אותם כך שהבור יצטמצם." למזלם קיבלה אימו עבודה בבית חולים הסמוך של "מלבן", אשר הג'וינט הפעיל. היתרון היה, נוסף למשכורת הקטנה, שהיא היתה יכולה לאכול שם. "ואני, במחנה, אני עמדתי בתור עם מסטינג וקיבלתי באמצעות תלושים שתי פרוסות לחם עם חצי ביצה ..." לקראת סוף שנת 1951 נכנס יהודה ללמוד בכיתה א'. "אני זוכר שבית הספר במחנה היה בתוך בָּרָק שחור עם גדר מסביב. לא הייתי בגן ילדים ולא ידעתי עברית. המורה בכיתה דיברה רק בעברית, ואני הייתי בורח מהכיתה מחוסר עניין." הוא מודה. "עם הזמן נתנו לאימא שלי הזדמנות לקנות דירה עם משכנתא. למרות שלא הרוויחה הרבה, היא החליטה לקחת על עצמה את האתגר הזה." הם עברו לגור ביהוד ויהודה החל ללמוד בכיתה ב' בבית ספר בפתח תקווה. המעברה היתה קיימת עד שנת 1965. מסכם יהודה: " "אין לי כל טראומה מתקופת החיים במעברה. אנחנו קיבלנו את הדברים כמות שהם. ידענו שזאת מדינה בהתהוות ויש רצון לקלוט את כולם, בעיקר כשמדובר בעולים שסבלו כל כך."
סיפורה של שרונה חן שרונה חן נולדה בעיראק והגיעה ארצה עם משפחתה במרץ 1951 כשהיתה בת חמש. באותו זמן היו ארבעה ילדים במשפחה, הבכור בן שבע והצעיר תינוק בן תשעה חודשים. "הגענו ל'שער העלייה' רק עם הבגדים שעלינו." היא מספרת. עוד באותו לילה הושיבו אותם במשאיות והביאו אותם לאשקלון, למעברה שנקראה "מעברה ב'". "הכניסו אותנו לאוהל. בו היו מיטות ברזל עם מזרוני-קש. היו לנו שמיכות שעד היום אני זוכרת כמה הן היו דוקרות. באוהל לא היתה רצפה, אלא חול, ואנחנו חששנו לרדת מהמיטה ולהניח את הרגליים על החול, כי היו עקרבים ונחשים במעברה. חשמל לא היה. לתאורה השתמשנו בלוקס. עם הלוקס יצאנו גם בלילות לשירותים המשותפים, שהיו כמובן עם בורות..." "במעברה, במרחק של קילומטר לערך מהאוהלים, היתה גבעה. עליה עמדו מיכלים גדולים מרובעים של מים, שמולאו מדי פעם באמצעות משאיות. אנשי המעברה הלכו לשם יום יום לקבל מים בהקצבה. גם האוכל היה בהקצבה, בתמורה לתלושים שחילקו לנו. כל משפחה קיבלה פנקס תלושים בהתאם לגודלה, כפי שנהוג היה בכל המדינה בתקופת הצנע. אבל," היא מדגישה, "קיבלנו כל כך מעט. היינו רעבים." ועוד היא מוסיפה: "מי שעמד בתור כדי לקבל את מנות המזון היו הילדים, כי הנשים היו עסוקות בבישול בתנאים קשים, עם פרימוס ופתיליה, והעמידה בתור שעות היתה ממש סיוט לילדים," היא נזכרת. שרונה מספרת על העבודה במעברה: "לא היתה עבודה לכולם, לכן הנהיגו עבודת דחק. באחד הימים אמרו לאבי להתייצב במקום מסוים בלי לפרט את סוג העבודה. הוא לבש את החליפה היחידה שהיתה לו, עימה הגיע לארץ, ויצא לעבודה. ואז הסתבר לו, שהעבודה היתה הכנת האספלט לסלילת כביש. זאת היתה החוויה ביום העבודה הראשון שלו בארץ." היא מסכמת. במרוצת הזמן אביה החל לעבוד בתיקון מסילות רכבת – בהחלפת אדנים שנפגעו, בחדשים. לאחר שהתגוררו באוהל כחמש שנים, קיבלה המשפחה צריף שלא היה גדול, והמשפחה, שנולד לה תינוק נוסף, התגוררה בצפיפות. אבל אביה של שרונה הצליח לבנות מטבחון מחוצה לו. בעיר העתיקה של אשקלון, 'מגדל', היו בתים נטושים. באחד מהם למדנו בכיתות רב-גילאיות. "היינו צריכים ללכת דרך ארוכה לבית הספר. למדנו רק עברית וחשבון," מספרת שרונה. "במיוחד אני חייבת להדגיש את תרומת חברי הקיבוצים למעברה." היא אומרת. "הקיבוצים השתדלו אז לקדם את העולים החדשים ולשלב אותם במדינה. למעברה הגיעו מדריכים שלימדו את המבוגרים לקרוא ולכתוב בעברית. הם אספו את הילדים ובני הנוער והעסיקו אותם בפעילויות שונות." המשפחה התגוררה במעברה כשבע שנים. למרות התנאים הקשים, יש לשרונה זיכרונות טובים מילדותה: "אצל המבוגרים היו יחסי שכנות טובים, ואנחנו הילדים בעצם חיינו בטבע. היינו מסתובבים בשדות ובפרדסים במקומות שונים ב'מגדל', קוטפים תפוזים, ענבים ותאנים." עדינה בר-אל
חוה ליבוביץ
ועכשיו לענייני דיומא
שבת שלום אהוד, נהניתי לקרוא את שיריך הארצישראלים בגיליונות האחרונים מתוך ספר השירה שלך "יעזרה אלוהים לפנות בוקר" אגב מה משמעות הדימוי שבחרת לעטר בו את שם ספר השירים? כולל הסקירה הפרשנית הנרחבת לספרך של משוררת ומתרגמת שאהובה עליי ביותר שהלכה לעולמה בטרם עת ש. שפרה.
ראיתי איזשהו חיבור בינך לבינה בכך ששניכם ביטאתם את אותה היקסמות חושנית עד אירוטית מאותו מרחב גיאוגרפי – המזרח התיכון שהיסטורית כולנו הצברים דור חדש להתחדשות ציונית אנו ילידיו העתיקים בדמיון ברוח ובהשראה[התנכ"ית] וילידיו החדשים במעשים המכוננים. ש. שפרה בתרגומיה לשירת המזרח הקדום [השומרי] ואתה בסיפוריך ובשירתך הארצישיאלים של אותו מזרח תיכון מודרני שעובר תהפוכות היסטוריות. אבל על אותם אדמה ואותם שמיים.
וכמובן חייבת לציין את דודתך המשוררת הצברית הילידית הראשונה אסתר ראב שכותבת על המקום הזה. אם אינני טועה היום שירת מקום נקראת "אקופואטיקה".
אני גם נהנית לקרוא את סיפוריך מתקופת גרעין הנח"ל בעין גדי כל מיני ממואר מצחיקים מצ'וזבטים-לפעמים שיש בהם שובבות ותום ראשוני של פליאת נעורים בארץ ישראל המתהווה. לדוגמא אותו סיפור מצחיק על הכשת נחש הצפע את עקבו של פודי שהוא מעין סוליה סלעית שלא נראתה כמוה אפילו בקרב הבדואים. וכמובן פרקים מתוך "מסעותיי עם נשים" והפרוייקט העצום "אין שאננים בציון", ועוד.
ועכשיו לענייני דיומא. אמנם המאמר "ניצחנו בקרב הפסדנו במלחמה" שהתפרסם ב"הארץ" של ח"כ "העבודה" ושר המשטרה לשעבר, אינטלקטואל ופרופסור להיסטוריה שלמה בן עמי לא התפרסם בחב"ע אבל מאחר ונעמן כהן ציטט וסיכם מתוכו בביקורת בטוריו, מבחינתי ביקר אותו בחריפות לייט מדי. אני רוצה לומר שקראתי את המאמר וממש הזדעזעתי. לא אצטט דברים מהמאמר כי נעמן כהן כבר עשה זאת. אני רק רוצה לומר שהפייסנות תבוסתנות הצ'מברליינית שעולה מתוכו כלפי איראן שמצהירה שרוצה להשמיד את ישראל וגם מכינה את עצמה ליום הדין – הם התעלמות וחטא נוראיים שהייתי אפילו מרחיקה לכת ואומרת שהיא בלתי מוסרית. אדם שהיה להרף עין פוליטיקאי. רכש אטרקטיבי למפלגת ה"עבודה". ובזמנו הוא נחשב למושא סגידה חדש וחסר כל בסיס, אבל אפשר שלא לסגוד לפרופסור אינטלקטואל מומחה לאנליזות היסטוריות רחבות מבט שאותן הוא רתם לצרכים פוליטיים עכשוויים.
וכעת הוא הוסיף לתאריו האקדמיים גם את התואר פוליטיקאי-לשעבר, כלומר איש מעשה שמכיר את הפרקטיקה והמציאות הפוליטית בישראל כיהודי וכישראלי. איך הוא מעז מוסרית לפרסם מאמר כזה שמתרפס ומתבטל כלפי האיראנים כמו יהודי גלותי רכרוכי, שרועד מפחד מפני הקוזאק או כל פרוגרומיסט אחר. הזדעזעתי מהמאמר שמאחורי הסבריו האנאליטיים המפותלים וקוסמטיים מזדקרת כמגדלור כוונה שעליה הוא לא יודה. והיא – לא "ניצחון מוחלט" אלא ההיפך "כניעה מוחלטת" לאיראן החזקה.
ומהי הקוסמטיקה והכיסוי השקרי והחבוט? שאותה הוא מגלה לקוראיו באמצע ובסוף המאמר? לדידו של פרופ' שלמה בן עמי יש לכרוך את ההתמודדות עם איראן אך ורק לדבריו בפתרונות דיפלומטיים וביחד עם הבעייה הפלסטינית. "כל ניסיון לנתק את המלחמה באיראן מהסוגייה הפלסטינית רק משרת את השקר הגדול שבבסיסו השלטון הרעיל של נתניהו." ומהו השקר הגדול של נתניהו? "היה נתיב דיפלומטי עם איראן אבל הוא רצה להנציח את שלטון חמאס כדי לברוח מפתרון מדיני של הסוגייה הפלשתינית."
הזדעזעתי כי האיראנים לא זקוקים לתעמולה משלהם כדי להחליש את קורי העכביש-ישראל – יהודי ישראלי פרופ' שלמה בן עמי עושה את העבודה עבורם טוב מהם. ולא אתפלא אם המאמר מופץ בטהרן ובקרב הפרוקסיס ובטורקיה רוסיה סין קוריאה ציר הרשע.
[אהוד: חברי המנוח, המאייר והסופר אורי שולביץ, היה אומר שהאקדמיה מפתחת כל תכונה, גם את הטיפשות!"]
ועוד הערה על סקירתו-ביקורתו של אורי הייטנר את ספרו של אסף ענברי "נתן ועמוס". עדיין לא קראתי את הספר. אבל מעולם לא שמעתי מושג כזה שאותו הוא מייחס לעמוס עוז "ציונות הישרדותית". אין חיה כזאת. כלומר ממה שלמדתי מהניתוח של אורי הייטנר הוא לפי השקפתו של עמוס עוז " יהודי חי עדיף על יהודי מת" וכדי שלא יהרגו אותו הוא זקוק למקלט פיזי שבו יובטחו חייו ולא ימות. ובכך מתמצית הציונות "ההישרדותית "שלו.
לעמוס עוז לפי הניתוח הזה אין כל סנטימנט למקום, לעברו ההסיטורי עתיק היומין ולשום פריט מ"שרידיו" ההסטורים חלילה וחס. גם לא לסמל האולטימטיבי הכותל המערבי. מה חשב עמוס עוז על אמירתו של יגאל אלון הציוני המעשי וסוציאליסט [הגדרה נכונה] "עם שאינו יודע את עברו, ההווה שלו דל ועתידו לוט בערפל."
מקלט פיזי יכול להיות בכל ארץ בטוחה ומגוננת בגולה. לא קיבלתי את הנימוק למה עמוס עוז חושב שמקלט פיזי עבור חייו של יהודי חייב להיות בארץ ישראל דווקא ובעיקר שהיא כבר מיושבת פה ושם ב-700 אלף פלסטינים. האין בכך סתירה לפלפולי עמוס עוז.
ואפשר להרחיק לכת עוד יותר בשאלות פילוסופיות אם מרוקנים את כל המשמעות ההיסטורית דתית כולל המקום והארץ של מהו "היות יהודי" ומצמצמים אותה רק לשרידות קיומית והבטחת חייו של אדם אז למה בכלל להישאר יהודי?
באופן פרקטי, על פי יומרתו של הנביא עמוס עוז, הבטחת חייו של יהודי כאדם הרבה יותר בטוחה אם יוותר על היותו יהודי וייטמע ויתבולל. אם עמוס עוז כנביא משמש בלם שמאלני מפני סכנת משיחיות-יתר בתהליכי הציונות המתגשמת בא"י שעליה עמדו ברוך קורצוויל וגרשם שלום, עליו להביא נימוקים קצת יותר משכנעים. מה שאורי הייטנר מכנה בטעות "ציונות הישרדותית". אחרת הוא לא נביא ולא בן בנו של נביא. וזה היה חסר לי בניתוח של אורי הייטנר ואולי הם מצויים בספר.
חוה ליבוביץ
אהוד בן עזר
"מסעותיי עם נשים" - פרק רביעי
פרקים מתוך הרומאן, 2003, מובאים ליובל ה-70 של קיבוץ עין גדי
פרק רביעי "אוי, הלחם שלך מזויין!" צהלה מֶלָנְכּוֹלִי האלרגיה לא היתה הצרה היחידה שגרם לי המרסס. הוא פעל על עקרון משאבת-דחיסה. שמים בו נוזל הדברה, סוגרים מלמעלה ו"מנפחים" בו אוויר דחוס, תולים על הכתף ומתיזים בצינורית-רסס. לי היו כנראה שתי ידיים שמאליות. לרוע-מזלי פתחתי את מכסה המרסס בעודו טעון אוויר דחוס. המכסה עף לי לפרצוף ופתח את שפתי העליונה. שמו אותי אפרקדן על הקומנדקאר מאחור, כמו את שמרקה, ועם תחבושת-קרח גדולה על הפנים, והעלו לבית-החולים בבאר-שבע. שם תפר אותי רופא מתמחה שהותיר לי שפת-ארנבת שסועה לכל ימי חיי, מקור לרגש נחיתות כרוני ולשפמי הקבוע המצליח בקושי להסתיר את המום שבפניי. הניתוחים הפלסטיים שעברתי מאז לא הצליחו לתקן את הנזק שגרם לי הרופא הטיפש למרות שניתוחים כאלה מצליחים מאוד אצל אנשים שנולדים בשפה שסועה. אחת ממלכות היופי שלנו עברה בילדותה ניתוח איחוי שסע השפה ומאז נותרו בגופה רק הפתחים הרגילים. במשך חודש לא יכולתי לאכול מזון מוצק. רק מצצתי רסק בקשית. בטרם הושכבתי אפרקדן תחת מחט-התפירה של המתמחה אמרתי לו לתומי שאחת מחברותינו שוכבת כאן לאחר ניתוח אפנדיציט ואולי אגש לבקר אותה אחר-כך. התופר חייך ואמר: "ככה היא מספרת במשק? מעניין כמה פעמים אפשר להוציא אפנדיציט מאותה חברה!" לרוע-מזלו עבר אז ד"ר מתתיהו דניאלי ושמע אותו, וכפי שנודע לי מאוחר יותר, המתמחה שתפר אותי ברשלנות והוציא את דיבת חברתנו רעה – לא סיים את תקופת התמחותו בבאר-שבע אלא ממנה הועף כמו טיל. לימים דווקא הצליח ונעשה רופאו האישי של אחד מראשי-הממשלה שלנו ואצלו כבר לא הקפיד כל-כך לגלות את האמת.
גימנזיסטית צעירה, מבית-הספר הריאלי בחיפה, דפקה יום אחד על דלת חדרי כאשר שכבתי על המיטה מחזיק את הבולבול ביד אחת ומדפדף בחוברת של תמונות עירום בשנייה. זה היה לפני-הצהריים, שני חבריי-לחדר היו בעבודה, ואילו אני הרשיתי לעצמי להתבטל לאחר משמרת-לילה במאפייה. בצריף כבר פעל באותה תקופה מזגן שהחליף את הטפטפת, והיה נעים להתפנק בקרירות האפלולית לעומת החום הכבד בחוץ הממיס לך את המוח והזין גם יחד. בבתי-השימוש של הקיבוץ הצעיר לא היה אפשר לאונן. אלה היו קבינות עץ עם חורים על בור צואה, ירושת מחנה-הצבא של היאחזות הנח"ל. אם לא החזקת היטב בידיך מכאן ומכאן כאשר כרעת, היית עלול ליפול לחרא שהסריח למטה בחום של ארבעים מעלות בצל. כאשר המקישה פתחה – קודם את דלת-הרשת ואחר כך הדלת-עצמה, סונוורו עיניי מהאור ומקטע ההר שהחזיר גם הוא את את האור ברקע מאחוריה. עיניה היו זקוקות לשניות אחדות כדי להסתגל לחשיכה בצהרי-יום ובינתיים הצלחתי להחזיר את הבולבול למכנסיים הקצרים ולשלשל את חוברת העירום בין המיטה לקיר. התלמידה ביקשה לקנות לחם לחבריה לטיול. יכולתי לאכול אותה, כל-כך הייתי מגורה. היא הקישה על דלת-הרשת רגע לפני השפריץ, שאחריו חשבתי להירדם. היא נשארה לעמוד בפתח ולא נכנסה פנימה. יצאתי איתה למאפייה, הייתי מטושטש מהאור והחום ולא יכול להסיר את עיניי מהחזה הקטן הבתולי שלה, שהיה כלוא בחולצת טריקו לבנה. גם אחוריה היו מושלמים, אם כי מכנסי החאקי הרחבים שלבשה הסתירו אותם. נתתי לה יותר לחם משנתנה לי כסף. וטרי. בקושי הצלחתי להסתיר את הזיקפה שביקשה לחמוק החוצה מבעד למכנס, תחתונים לא היו עליי. כדי שלא תשים לב לבושה שלי נתתי לה מקל אפוי טרי מכוסה סומסום שחום. משהו. שום מאפייה בעולם לא הגיעה לרמה שאליה אני הגעתי שמה, במקום הנמוך ביותר בעולם. הגימנזיסטית הכניסה את מקל-המאפה המסומסם לתוך פיה לאט-לאט, קולטת אותו בשפתיה, לועסת, וכל אותו זמן עיניה נעוצות בי. המאפייה מלאה ריח של סומסום נגוס טרי. כניראה היה משהו נואש וחמדן במבטיי, כי הנערה הכריזה לתומה, במין חופשיות מהממת: "חבר אופה, נכון שאתה אוננת בדיוק כשנכנסתי לחדר שלך?" "אני... חיימקה... איך...? איך..." נתקעו לי המילים בפה מרוב תדהמה. "בדיוק גמרנו בגימנסיה את השיעורי-הדרכה על בחיי המין אבל אף פעם לא ראיתי איך בדיוק אתם גומרים. אומרים שיש ללבן הזה שיוצא מהפיפי שלכם ריח חזק?" מרוב מבוכה אמרתי: "זה קשור לעבודה שלי." "איך?" "אי אפשר להכין מחמצת-לבצק בלי טיפות זרע אחדות כמו שאי אפשר לגבן גבינה בלי לטפטף לחלב כמה טיפות פפסין." "אוי, הלחם שלך מזויין חיימקה?" צהלה, "אוי, אם ככה, כמה הייתי רוצה גם אני ללמוד את האפייה!" התרפקה עליי בערגה קצת חשודה כשהיא מחככת בי את חולצת טריקו עם קצה פטמה בתולית חצופה, "ומה מוסיפות האופות למחמצת?" "מה הבעייה?" הייתי לכוד כבר בקורי השקר, "חולבות את האופים כמו שרפתנים חולבים את הפרות ודירניקים את העיזים..." "חבר אופה חיימקה, אז אתה מוכן להראות לי איך אתה חולב את עצמך?" "איך מה?" "איך מטפטף לך הפפסין..." אמרה במילים כל-כך מתוקות שרציתי לנשק את השפתיים שלה, ממש, "אבל כאן חם מאוד," אמרתי, "אולי נחזור לחדר?" צחוקה התגלגל. "קוראים לי מֶלָנְכּוֹלִי, ההורים שלי עוד נולדו בהונגריה ואני עוד לא פתוחה," הלכה לפניי חובקת את כיכרות הלחם הטרי שלי מהלילה ואני חושב אולי אמרה בטוחה, "אבל אני עושה מה שאני מרגישה, עכשיו מתחשק לי לקבל ממך שיעור באפייה מפני שכל מה שאבא ואימא שלי יודעים לעשות זה לריב להתגרש, ולגלגל קבבים מסריחים על האש." הרגשתי במבטי הקינאה הננעצים בי כאשר צעדתי לצריף עם מלנכולי המוזרה והיפה המדברת בחרוזים. קיוויתי ששושקינד או אריאל לא יחליטו לחזור פתאום באמצע יום העבודה כדי לקחת משהו. המזגן עבד. עיני שנינו התקשו להסתגל לאפלולית ונתקלתי במלנכולי מאחור או אולי בכוונה עצרה. כיכרות הלחם הטרי נפלו על העיתונים שבהם רופדה הרצפה ואני תפסתי מאחור בחזה הקטן הבתולי שלה והתחלתי לסחוט אותו כשאני צובט את הפטמות בסיבוב בין אצבע לאגודל ונושק לפלומת העורף הזהבהבה שלה. ניסיתי להוריד לה את המכנסיים כדי לתקוע מאחור כדי שלא לפגום בבתוליה. נתגלה חריץ תחת לבן ושני פלחים, שהמשכם ניראה מבטיח ורחב מאוד. מלנכולי אמרה, "לא, לא! לא בא בחשבון!! לא מזמוז ולא זיון! אני צמחונית! מוכנה רק לראות איך אתה משפיך כמו כשהפרעתי לך קודם!" היתה לי ברירה? השתרעתי על צידי על המיטה, הפעם עם הפנים אליה ולא אל הקיר, ביקשתי ממלנכולי להרים את חולצת הטריקו שלה ולקרב את השדיים אל פי, זה היה מראה מדהים! ניסיתי לתפוס ולנשק אבל היא מיד חמקה עם שדיה הצחים כלפי מטה ועקבה בעיניים כיצד אני משפשף את הבולבול הגדול שלי, את הנמר ההמידברי, שכבר לא היה צריך הרבה כדי להתיז עליה ועל העיתונים והלחמים... "הלוואי שאתה היית אבא שלי..." תפסה לרגע במתיז שלי ומצצה את שאריתו. "אוף, כמה טוב לכם, אתם, האופים," אמרה, "כמה טוב לכם! פעם הבאה אני רוצה עם צימוקים!" אספה את הכיכרות ויצאה. מיד התחיל הכלב השחור של שמרקה לנבוח, כניראה בגלל הריח של השפיך על כיכרות הלחם הטרי. יצאתי וזרקתי עליו אבני-מידבר אחדות כשאני מסתכל בערגה על מכנסי החאקי הרחבים של מלנכולי זהובת השיער וצחת-העור ממוצא הונגרי (ואולי רומני?) מתרחקת לכיוון אכסניית הנוער שבה חנו המטיילים מהריאלי בחיפה. לא. היא לא ילדה מושחתת. היא מלאך! היא פלא טבע!
ממש באותם ימים נישאו שני זוגות מחברינו, מאורע שחייב אותי לבלות ללא-שינה את הלילה שלפני החתונה, ולאפות מאות בולקאלאך, לחמניות-ביס קטנות, רכות, למסיבת הנישאים, ושתי חלות-ענק – ולפנות-ערב טקס החופה בנחל דויד, קריאת מגילת הנישואים של חברי המשק, הכתובה על קלף בידי סופר סת"ם מהמושבה, אשר אני, המשורר המקומי, חיברתי את משפטיה – ומה הפלא שכאשר החלה המסיבה עם התקרובת והריקודים – עיניי נעצמו והלכתי לישון. לא רק לחם אפיתי אלא גם חלות, פיתות מקמח לבן עם בצל, מקלונים מצופים סומסום ולחמניות שנקראו בשם בולקאלאך. עבדתי בלילות, שאז היה פחות חם.
בהזמנות שהדפסנו לחתונות שילבנו פסוקים על עין-גדי שמופיעים בתנ"ך כ"אשכול הכופר דודי לי בכרמי עין-גדי" – עד שנגמרו. מזכיר המשק, שכמו רבים מחברינו היה בעל כוח המצאה שאינו נכנע לעובדות, ציטט בהזמנה לחתונת שני הזוגות האחרונים בתור מוטו פסוק: "כציץ יפרח בכרמי עין-גדי" כאשר שאלו אותו חברינו מניין לקח את הציטוט ואם הציץ רומז לציצים, ומהפקולטה לארכיאולוגיה באוניברסיטה הירושלמית התקבל מכתב השואל אם נמצא הפסוק על קרע קלף של מגילה גנוזה או חרס עתיק במידבר יהודה, שאם כן – זוהי תגלית בעלת חשיבות מדעית והיסטורית עצומה – ענה מזכירנו שמצא את הפסוק בתנ"ך הסיני!
החתונות של חברותינו עם חברינו בנחל דוד, הוא הסְדֵיר, הביאו עימן חידושים הלכתיים. לאחר שעלינו לעין-גדי פנה יהודה אלמוג, ראש המועצה האזורית תמר, לחברנו צבי למ"ד, וביקש ממנו להצטרף למקימי האגודה לקימום מצדה. צבי למ"ד הכיר את אלמוג (קופילביץ) מילדותו, שכן יהודה היה אח של סבתו. באחד מביקוריו של חברנו צבי למ"ד במצדה שהתה שם משלחת בראשותו של שמריה גוטמן, שעסקה במיפוי האתר ובשיפורים בשביל הנחש. התגלה במצדה מיבנה שהיתה עליו מחלוקת אם הוא בית מרחץ או מקווה טהרה. חברנו צבי למ"ד הבטיח לעזור בפתרון באמצעות עיון במשנה, בסדר טהרות הדן במקוואות. כשהיה בבית הוריו עיין ורשם לו את עיקרי הנושאים על דף נייר, עם האסמכתאות והפירושים. על פי המשנה, המקום שאותר במצדה ענה על הדרישות למקווה טהרה. כעבור זמן פנתה אליו אחת מחברותינו שעמדה להינשא, ואמרה שדורשים ממנה לבוא למקווה בבאר שבע כתנאי לחופה. צבי למ"ד אמר לה שלדעתו אין צורך והוא יטפל בעניין ביום ראשון, כאשר יעלה לבאר שבע. לאחר שהגיע לבאר שבע, לבוש מכנסיים קצרים ובסנדלים, שם כובע טמבל על ראשו ונכנס למשרדי הרבנות בעיר. הרב היחיד שהיה במקום היה הרב קושילביץ, וצבי למ"ד שלנו פנה אליו, הציג לו הנושא והסביר את דעתו, שהבריכות בנחל דוד עונות על הדרישות ממקווה טהרה, וזאת תוך הסתמכות על הנייר שנשא בידו. הרב לא נכנס לדיון אלא שאל מהיכן שאב חברנו את הידע? ענה צבי למ"ד, שבבית הוריו ישנם ספרים של סבו ז"ל, שלימד אותו איך לעיין ולמצוא פתרונות. הרב שאל לשם הסב, והתברר שאחי סבו של חברנו צבי למ"ד סמך את קושילביץ כרב. מיד קרא קושילביץ לפקיד שעוסק בנישואים ואמר לו שחברוֹת עין-גדי פטורות מלהגיע למקווה בבאר שבע, והן יכולות לטבול בבריכות שבנחל דוד! אך בכך לא נגמר הסיפור. בבוקר יום החתונה, כאשר אני כבר הייתי שקוע בשינה העמוקה שלאחר אפיית מאות הבולקאלאך לאורחים, חברינו צבי למ"ד ומזכיר המשק היו בישיבה בירושלים, ובצהריים החלו לחזור בקומנדקר דרך קריית גת ובאר שבע לעין-גדי. כשעברו על יד מנחת המטוסים הקלים של באר שבע, כיום, מלון נוף התמרים, הציע המזכיר שייכנסו למנחת, שכן כל הפייפרים חונים בו עדיין, ואם כבר הטיסו את הרב וחזרו, יטוסו פעם נוספת לעין-גדי כדי להחזירו, וכך אחד מבין שניהם יוכל לטוס במקום להיטלטל בדרך לא דרך לעין-גדי במשך שעות רבות. והנה התברר להם שהפייפר כלל לא המריא. הרב אמנם בא עם עוזרו, מצוייד בחופה ובארבעה מוטות, אך כשהתברר לו שאין מקום בפייפר למוטות וגם לא לעוזרו, סב על עקביו וחזר לעיר. מיד נסעו השניים למשרדי הרבנות, אך הם היו סגורים. בצר להם פנו לראש העיר דוד טוביהו, שהיה מוכר לחברנו צבי למ"ד מעבודתו בסולל בונה. טוביהו נסע איתם בקומנדקר עד שמצאו רב שהיה מוכן לטוס לעין-גדי לבד ולערוך את החופה, ואכן היא נערכה באיחור קל, ולאחר שהובטח לרב כי הכלה טבלה כדת וכדין במימיה הקרירים והצלולים של הבריכה הטבעית במורד זרימתו של נחל דוד, ורק לאחר מכן לבשה את שמלת הכלולות הלבנה, כמו בתקופת המקרא ובסיפור "מאחורי הצאן" של יעקב חורגין, שקראתי בשקיקה בגיליונות "הבוקר לילדים" ושהיה סיפור האהבה הראשון שהיכרתי ואשר התרחש בתקופת המלכים שאול ודוד, ואפילו אחרי שישים שנה אני זוכר את שם הנערה האהובה – אחימעץ! הוי אחימעץ, אחימעץ, הלבושה בגדי לבן בין עלי הגָפֶן, חלמתי על חמוקי בתולייך הנחבאים תחת לובן הכלולות בין כרמים, אשכול הכופר דודי לי בכרמי עין-גדי. שה וגדי, גדי ושה, יצאו יחדיו אל השדה. ובימים ההם התהלך בחבל ים-המלח סיפור המעשה על כך שבתקופת הראשית של מפעל האשלג בקליה, שבצפון הים, ואחר-כך בסדום שבקצהו הדרומי, כאשר רוב הפועלים היו חברי גדוד-העבודה שממנו נוסדו קיבוצים ברחבי הארץ – היו שולחים למפעל מהגדוד את הבחורות הפחות-יפות ואת אלה שטרם הצליחו למצוא להן חתן, שתעבודנה במיטבח, ובמרפאה. וראה זה פלא – אף אחת מהן לא נישארה רווקה! במקום הנידח והמבודד והנמוך ההוא הן זהרו כזוהר הרקיע. החברות שלנו מאוד לא אהבו את הסיפור כי יצא ממנו שכאילו אם היו בסביבה יפות מהן, לא היו נוצרים כל כך הרבה זוגות נשואים מקרב חברינו וחברותינו! ומי יודע אם הקרסביצות היו משיגות לעצמן בקלות שכזו חתן שם למעלה, בתחרות הקשה עם כל שאר בנות-גילן והצעירות מהן. אהוד בן עזר
נעמן כהן
הסכם הפסקת נשק עם החיזבאללה
מכיוון שמדינת לבנון אינה קיימת. (מדינה היא ארגון שיש לו מונופול של שליטה בשטח מסוים) הגיעה העת להפסיק לרמות את עצמנו. הסכם שביתת הנשק נעשה לא עם מדינת לבנון שאינה קיימת כאמור, אלא עם ארגון החיזבאללה השולט בלבנון כשלוחה של איראן. יש להכיר בעובדה כי כל הסכם בלבנון הוא רק עם חיזבאללה ואיראן, ולהציג אותו ככזה. בפוסט שכתב ברשת החברתית שלו TruthSocial, הודיע טראמפ כי ההסכם עם איראן לא כפוף למצב בלבנון, "אך ארה"ב, בנפרד, תעבוד עם לבנון ותטפל במצב עם חיזבאללה באופן הולם. ישראל לא תפציץ יותר את לבנון. ארה"ב אוסרת עליה לעשות זאת. מספיק זה מספיק!!! תודה!" https://www.ynet.co.il/news/article/rkyg03j6ze#autoplay ודוק: הסכם הפסקת אש שכפה עלינו טראמפ אינו עם לבנון, אלא עם חיזבאללה ואיראן. חיזבאללה הוא שהסכים להפסיק את האש. בחיזבאללה מאיימים על נשיא לבנון: "יאבד את מעמדו אם ייפגש עם נתניהו." על רקע הפסקת האש הזמנית בין ישראל לחיזבאללה, ולנוכח האפשרות שהנשיא הלבנוני ייפגש עם ראש הממשלה בנימין נתניהו בבית הלבן בוושינגטון, לבקשת נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ, בכיר חיזבאללה נואף אל-מוסאווי, המשמש כאחראי תיק המשאבים והגבולות בארגון הטרור, איים כי "אם עאון ייכנע לטראמפ וייפגש עם נתניהו, הוא יאבד את מעמדו כנשיא המדינה." https://www.ynet.co.il/news/article/rkj11ifl611x על נתניהו להודות בכנות כי ישראל האמצעות ארה"ב מנהלת רק מו"מ עקיף עם חיזבאללה. בינתיים המצב נראה עגום. מחבלים לבנונים שיעים חוזרים לכפר אל-חיאם הקרוב למטולה ומסריטים עצמם ללא פעולת נגד מצה״ל. האזור אמור להיות כבוש ובשליטת צה״ל. https://rotter.net/forum/scoops1/945492.shtml ולמרות הכרזות סרק של כץ, מיד לאחר הפסקת האש החלו אנשי חיזבאללה לשקם את הגשרים על הליטני והחלו לחזור אל כפריהם. כל ההכרזות הבומבסטיות על שמירת הליטני כגבול ביטחון וכלחץ למו"מ נדמו לריק. https://www.ynet.co.il/news/article/b1l8vsy611g אם ישראל לא תהין לומר לטראמפ עד כאן! אנחנו בבעייה. בינתיים גם טראמפ בבעייה. בניגוד לדברי הרהב של טראמפ האיראנים מכריזים שהם לא ימסרו את האורניום המועשר וכי הם ממשיכים במצור על אוניות במיצר הורמוז, והם אף ירו על מכלית הודית. במוצאי חג העצמאות ביום רביעי מועד פקיעת שביתת האש. נראה מה יילד יום.
איפה פיקו? חייל צרפתי נהרג במתקפה של חיזבאללה על כוח יוניפי״ל בדרום לבנון – מקרון קורא לממשלת לבנון ״לעצור מיד״ את המחבלים שאחראים לתקרית . https://rotter.net/forum/scoops1/945554.shtml צרפת הופכת לבדיחה של המערב.
ישראל היא מדינה קטנה, ומסתמן שטראמפ כבר לא סופר אותנו אורי בן אליעזר המתנאה כפרופסור אמריטוס לסוציולוגיה באוניברסיטת חיפה כותב: "מסתמן שהמדינה הקטנה במזרח התיכון שהיא משיחית ופרנואידית והעולם רואה בה מחרחרת מלחמות, נמאסה על הנשיא ועל המעגלים הקרובים לו. "סביר להניח שהאמריקאים יגיעו להסכם עם האיראנים. ומה שמוגדר על ידי הממשלה הנוכחית והעומד בראשה כ'אינטרס ישראלי' לא יעמוד לנגד עיניהם. ארה"ב הגיעה להבנות עם החותים ביחס לנתיבי השיט בים סוף במטרה להשיג 'יציבות באזור', מבלי שהתנתה זאת בהפסקת ירי טילים על ישראל. "סביר גם להניח שישראל תידרש בהסכם שייחתם להתחייב להפסיק להרוס את איראן (מה שממילא לא הוכח כמועיל), ולהפסיק להתנקש בחייהם של בכירים איראנים ובני משפחותיהם (עוד אמצעי שתועלתו אינה ברורה). ולא זאת אף זאת – היא גם תידרש לסגת מלבנון, אפשרות ששר הביטחון ישראל כץ עדיין לא הפנים. ההיסטוריה מלאה בהסכמים שבהם מדינות גדולות וחזקות לא התחשבו בקטנות. ואיראן היא מדינה גדולה וחזקה. "סייקס ופיקו, שרי החוץ של בריטניה וצרפת, לא שאלו מישהו בשנת 1916 כאשר חילקו ביניהם את המזרח התיכון, למרות שהבטיחו עצמאות לערבים? כלום התערבו המעצמות כאשר גרמניה סיפחה את אוסטריה ב-1938? את צ'כוסלובקיה אפילו לא שיתפו בוועידת מינכן, שם גם בריטניה וגם צרפת – שהיתה לה ברית הגנה עם צ'כוסלובקיה – הקריבו אותה על פי דרישתו של היטלר. "צ'כוסלובקיה היתה, מתועשת ובעלת צבא חזק, אבל לא חזקה דיה כדי להתנגד להסכם. שנה לאחר מכן חילקו ביניהן שתי מעצמות גדולות, גרמניה הנאצית וברית המועצות, את כל מזרח אירופה אפילו בלי ידיעתן של המדינות השונות. ולאחר המלחמה. "העולם לא התערב לטובת אוקראינה כשרוסיה סיפחה את חצי האי קרים ב-2014. ואפשר להיזכר גם בכורדים, שמישהו חשב בטיפשותו שהם יפילו את המשטר באיראן, מכיוון שישראל מעודדת אותם לכך. ב-1991 ארה"ב עודדה אותם למרוד במשטר של סדאם חוסיין, אבל היא לא סייעה להם כשהוא דיכא את המרד. ב-2019 אותה ארה"ב נסוגה מצפון סוריה. הבטחותיה לכורדים שיושבים שם לא מומשו, וטורקיה תקפה אותם באין מפריע. וכלום שכחנו כי בשנת 2020 'ידידתנו הקרובה' חתמה הסכם עם הטליבאן בלי לשתף את ממשלת אפגניסטאן, וכשנסוגה משם, המשטר קרס והתושבים שועבדו למשטר רצחני? "אז יישבו להם אי אלו נציגים בוושינגטון וידונו בעתיד לבנון, תוך כדי הרס בלתי הפיך של כפרים בדרום המדינה והקמת מוצבים – שאין בהם שום תועלת צבאית, אבל הם משרתים את הקונספציה לפיה לא עושים שלום אלא כופים אותו. מקסימום ישיגו Pax Americana שיקנה שקט זמני. כך יתאפשר לראש הממשלה הישראלי להתפאר בעוד 'הישג' לפני הבחירות. אבל במדינה שיש בה 40% שיעים, שלום לא עושים בין שגרירים אלא בין עמים. מה שמחזיר אותנו לפלסטינים. "אם מנהיגי ישראל, מהימין הקיצוני ועד לשמאל המתון, טרם הבינו כי מדינתם חלשה מכדי להישאר בשטחים אבל חזקה דיה כדי לסגת מהם, וכי הקמת שתי מדינות במרחב כמוה כנטרול המרעום של פצצה; אם הם לא הבינו כי זה הסיכוי לשלום אזורי עם הפלסטינים ולא בלעדיהם – אפשר שזה יהיה הצעד הבא של הנשיא האמריקאי. "מסתמן שהמדינה הקטנה במזרח התיכון שהיא משיחית ופרנואידית והעולם רואה בה מחרחרת מלחמות, נמאסה עליו ועל המעגלים הקרובים לו, שלא לדבר על ה'בייס'. ואם כך יהיה, אז אפשר שיבוא לציון גואל. אלא שגם אז ללא מרכז-־שמאל, שידביר באומץ מזיקים ויצמיח שורשים, עלים וגזע, הלך עלינו." (אורי בן אליעזר, "ישראל היא מדינה קטנה, ומסתמן שטראמפ כבר לא סופר אותנו", "אל-ארצ'", 16.4.26). https://www.haaretz.co.il/opinions/2026-04-16/ty-article-opinion/.premium/0000019d-95b0-de40-ad9f-95b565440000 הבנתם? לארה"ב נמאס מישראל לכן ממליץ הפרופסור לישראל לסגת ברצון מלבנון ומיו"ש, וזה יפתור את בעיות ביטחונה. האם בכוונת מכוון או שמא מפיליסטיניות לא הזכיר הפרופסור את העובדה שהמעצמות שלקחו את חבל הסודטים גירשו משם את כל הגרמנים ומסרו אותה בחזרה לצ'כיה? וכך גם שטחים נוספים שנלקחו מגרמניה לטובת פולניה? ישראל מספיק חזקה כדי לא להסכים להמלצתו של הפרופסור לסגת לגבולות אושוויץ מול מדינה חמאסית במזרח ובדרום, ומול מדינה חיזבאללה בצפון. ולהאמין בטוב ליבם. ושוב אי אפשר שלא לחזור לאמרתו הנכונה והאלמותית של אריק ארתור בְּלֵייר-ג'ורג' אורוול: ''ישנם רעיונות שהם כל כך אידיוטיים, שרק אינטלקטואלים מסוגלים להאמין בהם. האדם הפשוט איננו יכול להיות כל כך טיפש'' (some ideas are so idiotic that only intellectuals can believe in them, ordinary men cannot be so foolish). אורוול התייחס לאינטלקטואלים של השמאל באנגליה שטענו כי נוכחות הצבא האמריקאי באנגליה נועדה למנוע מהפיכה, והפלישה לאירופה היתה תירוץ כיסוי בלבד.
מיהו האפיפיור ליאו ה-14? לאפיפיור ליאו העשירי (Leo X) מיוחס המשפט "אם אלוהים העניק לנו את הכהונה, הבה נהנה ממנה." ליאו העשירי היה בן למשפחת מדיצ'י מפירנצה. הוא נודע כפטרון של אמנות (בין היתר של רפאל ומיכלאנג'לו) וכמי שאהב תענוגות, נשפים וציד. אימרה זו הפכה לסמל של השחיתות והנהנתנות בכנסייה הקתולית של תקופת הרנסנס. כשליאו העשירי החליט לבנות מחדש את כנסיית סן פטרוס כגדולה והמפוארת בעולם הוא מימן את הבנייה ע"י מכירת אינדולגנציות, כתבי מחילה, שהובילה את מרטין לותר לפרסם את "95 התזות" שלו ולייסד את הנצרות הפרוטסטנטית. שנים עברו ומצב הכנסייה השתנה. בינתיים קמה מדינת איטליה והשאירה את מדינת הוותיקן ריבונית רק בתחומי כנסיית סן פטרוס. כששר החוץ הפולני יוזף בק בשנת 1939, זמן קצר לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה ניסה לעורר את מצפונו של סטלין בנוגע לאיום הגרמני, השיב לו סטלין בזלזול כלפי סמכות מוסרית שאין לה כוח צבאי: "כמה דיוויזיות יש לאפיפיור?" סטלין כמובן לא צדק. לאפיפיור עדיין נותרה השפעה גם בלי חיילים השאלה רק למען מה הוא פעל ופועל היום. הכנסייה הקתולית פעלה תמיד רק ע"פ האינטרסים הכלכליים והפוליטיים שלה. מקיאבלי כתב למשל על אלכסנדר ה-6 לבית בורג'יה שהיו לו נשים וממזרים כי "גלוי וידוע, כי נסיך שומר אמונים ואינו מערים על הבריות בזדון ראוי לתהילה, ואין הדבר צריך ראיה. אולם הניסיון מלמד, שהנסיכים. שפעלו גדולות בימינו, הקלו דעתם מאד בנאמנות והשכילו להערים על הבריות ולהונות אותם ולסוף התגברו כל אלה, שהלכו בדרכי היושר וקיימו את כל הבטחותיהם. דעה זו אפשר לחזק ולהראות בעליל כמה בריתות שלום וכמה הבטחות הופרו ובטלו על שום בגידתם של הנסיכים; ומי שהשכיל יותר לעשות כמעשי השועל הצליח יותר. אבל הכרח הוא להלביש טבע זה אצטלה יפה מאד ולעשות גדולות בגניבת דעת ובהעלמת דברים, כאמן גדול במשחק, תמימותם של בני אדם רבה מאדוהם נשמעים תמיד לצורכי השעה בלבד, עד שכל הבא לרמות, ימצא תמיד אדם שאפשר לרמותו. מעשיו של האפיפיור אלכסנדר השישי כל הימים לא היו אלא הונאה וגניבת דעת. מעולם לא חשב על דרך אחרת, ותמיד נזדמנה לו שעת כושר לעשות כן. עדיין לא קם איש, שהבטיח יותר ממנו באלה ובשבועה וקיים פחות ממנו, ואף על פי כן הצליחה אונאתו תמיד, כפי רצונו, משום שידע יפה את טבעם זה של בני אדם." (מקיבלי הנסיך פרק 18). ודוק: הכנסייה הקתולית מעולם לא הלכה לאור דברי ישו בדרשה על ההר (מתי פרק ה'): 38 שְׁמַעְתֶּם כִּי נֶאֱמַר עַיִן תַּחַת עַיִן שֵׁן תַּחַת שֵׁן׃ וַאֲנִי אֹמֵר לָכֶם אַל־תִּתְקוֹמֲמוּ לָרָשָׁע וְהַמַּכֶּה אוֹתְךָ עַל־הַלְּחִי הַיְמָנִית הַטֵּה־לוֹ גַּם אֶת־הָאַחֶרֶת׃ 43 שְׁמַעְתֶּם כִּי נֶאֱמַר וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ וְשָׂנֵאתָ אֶת־אֹיְבֶךָ׃ וַאֲנִי אֹמֵר לָכֶם אֶהֱבוּ אֶת־אֹיְבֵיכֶם (בָּרֲכוּ אֶת־מְקַלְלֵיכֶם הֵיטִיבוּ לְשׂנְאֵיכֶם) וְהִתְפַּלֲלוּ בְּעַד (מַכְאִיבֵיכֶם וְרֹדְפֵיכֶם". (מעולם לא הגיש נוצרי את הלחי השנייה. רק יהודים יש שפעלו ופועלים כך עד היום) הכנסיה פעלה תמיד יותר לפי העיקרון של ישו: "אַל־תַּחְשְׁבוּ כִּי בָאתִי לְהָטִיל שָׁלוֹם בָּאָרֶץ לֹא בָאתִי לְהָטִיל שָׁלוֹם כִּי אִם־חָרֶב׃ כִּי בָאתִי לְהַפְרִיד בֵּין אִישׁ וְאָבִיו וּבֵין בַּת וְאִמָּהּ וּבֵין כַּלָּה וַחֲמוֹתָהּ וְאֹיְבֵי אִישׁ אַנְשֵׁי בֵיתוֹ"׃ (מתי י', 34) לפי מה פועל עכשיו האפיפיור האמריקאי רוברט פרנסיס פְּרִיבוֹסְט הלא הוא ליאו ה-14?
אחרי העימות עם טראמפ, ליאו ה-14 מסמן יעד חדש: לעצור את אלימות המתנחלים ליאו ה-14 ממצב את עצמו כאפיפיור הפוליטי ביותר זה שנים, וההשלכות יורגשו גם בארץ הקודש. ביום ראשון, שבוע לאחר חג הפסחא, דונלד טראמפ צייץ כי ליאו ה-14 הוא "חלש בענייני פשיעה וגרוע במדיניות חוץ," והוסיף כי האפיפיור האמריקאי הראשון לא היה נבחר לתפקידו בלעדיו. הרקע לציוץ החריף הוא כתבה ששודרה ב"60 דקות" של CBS, שבה מתחו שלושה קרדינלים ביקורת על המלחמה באיראן. עצם קיומה של הכתבה היה חריג, ושיקף את המפנה המואץ בעמדת הכנסייה מאז עלה ליאו לכס הקדוש. כשפתחו צבאות ארה"ב וישראל במלחמה עם איראן כבר בדרשה הראשונה שבה התייחס למלחמה, במרץ, קרא לכל הצדדים להפסקת אש. הממשל האמריקאי הנוכחי הוא נוצרי במופגן – הוא כולל קתולים בתפקידי מפתח, כשר החוץ מרקו רוביו וסגן הנשיא ג'יי־די ואנס – ורואה בגוש הקתולי עוגן פוליטי מרכזי. ושלישית, האפיפיור, שבקי בשפה העברית, מגלה עניין צפוי באתרי הנצרות בישראל, אך מוכן להתערב בהם יותר מקודמיו – ולא רק למען האתרים הקדושים, אלא גם למען הקהילה הנוצרית המקומית. היישוב הפלסטיני א־טייבה הוא מן העתיקים בארץ. כנסיית סנט ג'ורג', הפעילה בו עד היום, נבנתה במאה החמישית. כיום מתבלט הכפר כיישוב היחיד בכל שטחי ארץ ישראל שכלל תושביו נוצרים חלקם אורתודוקסים וחלקם קתולים. אחרי 7 באוקטובר 2023, ב-25 ביוני 2025 פשטו על הכפר עשרות מתנחלים דוברי עברית צחה, הציתו רכוש ובתים. ב-8 ביולי, כשהציתו פורעים אש סמוך לכנסיית סנט ג'ורג'. הגיב הביטאון הרשמי של הוותיקן – בידיעה מפורטת על הפוגרום. הוותיקן הקדיש לתופעה כתבה נרחבת שתיארה אותה כפגיעה בליבה של הנצרות: "העיירה א־טייבה, הידועה בעולם כעיירה הנוצרית האחרונה בגדה המערבית, מצויה תחת מתקפה חוזרת עם עלייה דרמטית באלימות מאז יוני 2025. בימים האחרונים ראינו הסלמה נוספת: מתנחלים השתלטו על המחצבה שבמערב העיירה. מאז שעות הבוקר ב-19 במרץ הם נכנסים שוב ושוב, מקיימים טקסים תלמודיים ותפילות, ותוקעים דגל ישראל. כעת הם מבססים את שליטתם במרחב." כומר הכפר, בשאר פוואדלה, התראיין לרדיו הוותיקן – שאף הוא נהנה מתפוצה עולמית – והתריע כי חל שינוי משמעותי באופי האלימות של המתנחלים כלפי נוצרים בישראל הקמפיין נגד מפעל ההתנחלויות זכה גם לסיקור נרחב ב–EWTN, ערוץ הטלוויזיה הקתולי המגיע לכ-400 מיליון מאמינים ב-160 מדינות. סגן הפטריארך בארץ הקודש, הבישוף וויליאם שומלי, תיאר בו בזעזוע את מה שעוברים נוצרים בגדה המערבית – בידי מתנחלים ובגיבוי הצבא, ולא רק בא־טייבה. "יש כאן איום ממשי למשפחות נוצריות. כך, לאט לאט, השטחים הפלסטיניים – שישראלים מכנים יהודה ושומרון על שם המקור התנ"כי –הופכים פחות פלסטיניים ויותר ארץ המתנחלים." (נתנאל שלומוביץ, "אחרי העימות עם טראמפ, ליאו ה-14 מסמן יעד חדש: לעצור את אלימות המתנחלים", "אל-ארצ'", 16.4.26). https://www.haaretz.co.il/magazine/the-edge/2026-04-15/ty-article/.highlight/0000019d-912c-d9bd-abfd-fbeda3470000 אם לפי עיתון "הארץ" ליאו ה-14 פועל ע"פ מדיניות העיתון כשהמוטיבציה שלו היא נגד המתנחלים בייו"ש, הרי בעיתון "ישראל היום" התמונה קצת מורכבת יותר.
ז'אנר חדש-ישן של אנטישמיות: המוסר הכפול של הוותיקן נחשף השבוע החולף ייזכר בזכות העימות הישיר שלו מול הבית הלבן והמעצמה החזקה בעולם, שהיא – במקרה או שלא במקרה – גם ארץ הולדתו. ללאו ה־14 יש הבנה ברורה של העוולות והצדקות במלחמה נגד איראן. הוא מודע היטב לאיום האיסלאמיסטי, ובו־בזמן מבין כי ישראל מגינה על עצמה ומגינה גם על עמים אחרים. אם כך, אולי ניתן לייחס את העימות הנוכחי בין טראמפ לאפיפיורות למורשת קודמו ולסביבה של לאו ה־14, אשר מורכבת כולה מן המינויים של קודמו? "הקוריה הוותיקנית (הרשות המבצעת של "הכס הקדוש", שעדיין מורכבת ברובה מאנשי פרנציסקוס, מחזיקה בכוח רב בקביעת מדיניותו של האפיפיור. עצמאותו של אפיפיור מוגבלת תמיד על ידי הקוריה שלו. יש לזכור את המקרה של בנדיקטוס ה־16, שנאלץ להתפטר גם בשל עמדותיו הפרו־מערביות והאנטי־אסלאמיסטיות. לאו ה־14 הוא ידיד מוצהר של ישראל ושל העם היהודי, והוא חזר על כך פעמים רבות, גם בשיחות עם התקשורת. הוא פועל רבות נגד האנטישמיות הגואה. הוא גם לא שותק נוכח הפגיעה בנוצרים ברחבי העולם המוסלמי. במהלך כהונתו הוא התייחס פעמים רבות לנוצרים הנרצחים באפריקה ובמקומות אחרים בידי קיצונים אסלאמיים, ובנאומי הדרשה שלו גינה שוב ושוב את האלימות הזו. ביקורו האפוסטולי הנוכחי באפריקה מהווה עדות לקרבתו לאוכלוסיות אלו. לאו ה־14 קרא לאחרונה לעצור את הלחימה של ישראל נגד ארגון הטרור חיזבאללה בלבנון, אף על פי שחיסול חיזבאללה הוא חלומם של הנוצרים הלבנונים, והישארות חיזבאללה היא גזר דין מוות עבורם. האם זהו עיוורון מכוון מצד מי שאמור לדאוג לאינטרס של הנוצרים? מיקלה אבראו, הוגת דעות איטלקייה שמעורה היטב בממסד הקתולי, אומרת שהאפיפיור אינו אחראי למדיניות הננקטת בשמו, ובעיקר אינו אשם בתוצאות הרעות שלה, אופיינית לאיטליה. בארץ המגף לא מקובל לבקר את האפיפיור בגלוי, ובוודאי שלא להטיח בו דברים קשים בפומבי. זהו גם אחד ממקורות הכוח הגדולים של האפיפיורות: יותר ממיליארד מאמינים בטוחים שהוא לא טועה. על אף מבטה האופטימי של אבראו, הטענות כלפי ההתנהלות הצבועה של הוותיקן רק הולכות ומתרבות. אותו אפיפיור שקורא מאז תחילת המערכה הצבאית באיראן לעצור את האלימות, נקט לשון מתונה מאוד – ויש שיגידו שתק לגמרי – כאשר משטר הטרור הברברי של האייתוללות רצח בדם קר רבבות אזרחים מפגינים וחסרי ישע. האייתוללות ממשיכים להוציא להורג מפגינים כמעט מדי יום, ובוותיקן שותקים. תמוה אף יותר, בוותיקן מתעלמים באופן עקבי מסבלם של הנוצרים באיראן, ולא יוצאים להגנתם בפומבי. מוסלמי באיראן שמעז להמיר את דתו לנצרות צפוי לעונשים חמורים ביותר, ולמרות זאת המעבר לנצרות הפך ברפובליקה האסלאמית לתופעה רחבה למדי. הייתם מצפים ש"הכס הקדוש" יושיט לנוצרים החדשים האלה יד, ידרוש ממשטר האייתוללות שלא להתנכל להם או לפחות יסמן לו כי להתנכלות שכזו יהיה מחיר מדיני ודיפלומטי, אלא שהמשטר בטהרן רואה כי בוותיקן לא נוקפים אצבע למען הנוצרים, ומסיק כי מותר להמשיך ברדיפות. אפילו ההפצרות הפומביות מצד יורש העצר האיראני רזא פהלאווי, שהתחנן להתערבות, לא הזיזו את הממסד הקתולי. לאו ה־14 כמו קודמו, מפנה את מבטו הצידה כדי לא לראות נהרות של דם ודמעות של בחורות איראניות אשר נאסרו, נאנסו ונטבחו רק משום שיצאו החוצה בלי כיסוי ראש. גם האיומים מצידה של איראן להשמיד את מדינת היהודים לא עוררו גינויים של "הכס הקדוש", אפילו כאשר הוכח שאיראן ממשיכה לשטות בקהילייה הבינלאומית ולדהור אל פצצת האטום, בוותיקן לא פצו פה – אף שמניעת הפצת נשק גרעיני נחשבת לאחת מאבני היסוד של מדיניות הכנסייה בעשורים האחרונים. בנושאים אחרים בוותיקן יודעים להתערב, בעקבות הידיעות שישראל מתעתדת להחיל את ריבונותה על יהודה ושומרון הביע הקרדינל פייטרו פארולין מורת רוח. ההתערבות של הוותיקן בנושא כזה, שהוא במובהק פוליטי, משמיטה את הקרקע מתחת לתשובה של לאו ה־14 לטראמפ, שלפיה הוא "לא עוסק בפוליטיקה אלא באמונה בלבד." המוסר הכפול של האפיפיורים, שנראים כמפעילים אמות מידה שונות כלפי המערב לעומת מדינות רודניות כמו איראן: מגנים תמיד את ישראל וארה"ב אבל נזהרים מאוד שלא לפעול, ואף לא לדבר, נגד איראן והאסלאם הקיצוני? "לאו ה־14 אכן ממשיך בגדול בקו של קודמו, אשר גילה המון סלחנות כלפי הפרות זכויות אדם בעולם השלישי ובמשטרים רודניים. אגב, פרנציסקוס קידם מאוד את היחסים של הוותיקן עם סין, על אף הפרות זכויות האדם שם וסלחנות ביחס לרדיפות של נוצרים בעולם המוסלמי והערבי. אנחנו שומעים מעט מאוד גינויים, אם בכלל, לנוכח הפגיעה בנוצרים בארצות האסלאם, זאת אף שמיספר הנוצרים שם ירד בחדות. בתחילת המאה ה־20 שיעור הנוצרים בעולם המוסלמי התקרב ל־20%, ועכשיו הם מיעוט זניח. "בד בבד, אנחנו לא שומעים, ואף פעם לא שמענו, הערכה ביחס למצב הנוצרים בישראל, אף שישראל היא בבחינת יוצאת דופן במזרח התיכון: דווקא במדינת היהודים, מספר הנוצרים עלה מ־32 אלף ב־1948 עד 185 אלף היום. שיעור הנוצרים בישראל בעליית מתמדת (בשנה שעברה הגידול עמד על 0.6%), ומצבם מבחינה סוציו־אקונומית מעל הממוצע הישראלי מבחינת השכלה והכנסה. בכל מקרה שמצטייר כפגיעה אינדיבידואלית בנוצרי בישראל, מייד יש גינויים מהוותיקן, ובהם גינויים בלשון בוטה, ואילו במקרים חמורים לאין שיעור שמתרחשים חדשות לבקרים בעולם המוסלמי – כולל שריפת כנסיות, השחתת עצי אשוח, ניפוץ פסלים – לא שומעים שום גינוי." כל מה שאתה אומר מעורר מייד את השאלה אם מדובר בשרידים של האנטישמיות הנושנה, שעדיין מורגשים בממסד הקתולי וגם בקרב מי שעומדים בראשו. (אריאל בולשטיין, "ז'אנר חדש-ישן של אנטישמיות: המוסר הכפול של הוותיקן נחשף", "ישראל היום", 14.4.26). https://www.israelhayom.co.il/magazine/hashavua/article/20340690 נראה שיש אמת בכל הדברים. הכנסייה שומרת על האינטרסים שלה בארצות האיסלם ומפאת חולשתה היא נרתעת מעימות, ובד בבד יש בכנסייה גורמים השומרים על האנטישמיות הטבועה בה מהיווסדה למרות הרפורמות שעשתה. הכול ביחד גורם למדיניות האפיפיור. למותר לציין את הנזק העצום לישראל שנגרם ע"י האלימות הקיצונית של חלק מתושבי יו"ש היהודים. על גורמי הביטחון לשים להם סוף לטובת כולם.
לא לחינם הלך הזרזיר אצל העורב ח״כ אחמד טיבי נפגש עם ראש ממשלת ספרד, פדרו סאנצ׳ס, בכנס תנועות ומפלגות שמאל מרחבי העולם: ״מעריכים את עמדותיך הנחרצות נגד העוול והכיבוש ובעד השלום, ומבקשים שתשמיע את קולך יותר ובכל מקום,״ אמר טיבי לסאנצ׳ס. https://rotter.net/forum/scoops1/945579.shtml ודוק: פדרו סאנצ'ס אינו מתיר לערבים לחזור לספרד, אחרי שגורשו ממנה, ואפילו לא מוותר למרוקו על האי פטרוזיל הזעיר. מעניין אם לזה טיבי התכוון...
בגידת היהודים (1) העיתונאי תומס לורן פרידמן מזהיר: "ישראל מאבדת את אמריקה" והוא האשם בכך בראיון לנריה קראוס ערוץ 13, העיתונאי האמריקני זוכה פרס הפוליצר אחד האנשים הכי משפיעים בארה"ב ואפילו בכירי הממשל מקפידים לקרוא את מאמריו. בריאיון נדיר לחדשות 13 הוא מספר על הירידה בדעת הקהל האמריקני – ועל השינוי ביחס לישראל: "מפחד שהנכדים שלי יכירו דבר שמעולם לא הכרתי – להיות יהודי בעולם שבו המדינה היהודית מנודה." https://13tv.co.il/item/news/abroad/em1u8-905097322/?pid=62&refc=902992383 מצב ישראל בדעת הקהל האמריקאי באמת בכי רע ומדאיג מאוד, אבל המראיינת נריה קראות החנפה אינה מעיזה לומר לתומס לורן פרידמן שהוא אחד הגורמים למצב הזה בהתקפותיו הבלתי פוסקות על ישראל. העובדה שהוא צריך היום הדנה על בית הכנסת שלו נגרמה במידה רבה על ידיו הוא. וכמובן על תומכיו בישראל המנאצים אותה ללא הרף כחולי מחלת הנפש ב"ביביפוביה". הם לא יינקו ממצב דעת הקהל בארה"ב ומאלו הדורשים לא למכור לה נשק הגנה ושילכו היהודים כולם כצאן לטבח!
בגידת היהודים (2) רם עמנואל: לא עוד סיוע צבאי אמריקאי לישראל רם עמנואל, בכיר בממשל אובמה וראש עיריית שיקאגו. בנו של יורד ישראלי שנולד בירושלים, ומועמד הדמוקרטים ב-2028, אומר בתוכנית של ביל מאהר: "לא עוד סיוע צבאי אמריקאי – לא סיוע כספי מכספי משלמי המיסים עבור ישראל. אתם מדינה כמו כל שאר בעלות הברית שלנו, יפן, דרום קוריאה, הבריטים והגרמנים. תשלמו מחיר מלא; תוכלו לקנות מה שתרצו, אבל תצטרכו לפעול לפי הכללים – וזה צריך להספיק. לא עוד תמיכה מכספי משלמי המסים האמריקאים… הייתי בחדר כאשר הסיוע הגדול ביותר ניתן תחת ברק אובמה. אנחנו מימנו את מערכת כיפת ברזל. אבל כאן – הימים שבהם משלמי המסיים סיבסדו את ישראל נגמרו. https://rotter.net/forum/scoops1/945578.shtml עם יהודים כאלו מה לנו שנתלונן על הערבים?
ואלה שמות בני ישראל הזמר אביב ברוך בארסקי-גפן, ואשתו שרון קאופמן הביאו לעולם בת ששמה מון רות. שמצטרפת כעת לשלושת אחיה הגדולים משני פרידן גרושתו - דילן, אליוט, וג'ון. (למה לא יוחנן?) https://pplus.ynet.co.il/rechilut/article/sjec11cyabe#google_vignette מה זה אומר על התרבות העברית והישראלית?
מכתב לעורך בגיליון 2152 ביקשתי מהעורך לפרסם את המכתב השלם שלי אליו. "אהוד בן עזר, אנא פרסם את המכתב השלם ששלחתי לך בתשובה, ולא רק משפט אחד מתוכו שפירסמת. תודה." הוא לא פרסם. אז הנהו:
לנעמן שלום, 2.4.26 אני עדיין חי ונושם וגם עורך את המכתב העיתי. אמנם מתקשה בהליכה וגם נשרו לי שיניים אחדות כך שאני כבר מתקשה לאכול אגוזים. מאז הגיליון הלפני-אחרון לא שמעתי דבר מאורי הייטנר. הייתכן כי החליט לעזוב את השתתפותו לאחר שכינה את משה כהן אליה חלאה? מצידי זה מצב עדיף מאשר שהייתי אני נאלץ להפסיק את השתתפותו. שלך וחג שמח, אהוד
אהוד שלום. 2.4.26 ברוך רופא חולים. אני שמח לשמוע. ליום הולדתך התשעים מאחל לך שנים רבות של אושר בריאות ויצירה. באשר לשאלתך על אורי הייטנר אין לי שמץ מושג מדוע הפסיק לכתוב. אולי כי אינו רוצה להודות כי הוא מזדהה עם דברי הבלע של הקורא האלמוני, עליך, שהביא. אני רוצה לציין שמעבר לכל הביקורת שלי עליו, עניינית ועל סגנון הדיבור. אני חושב שבהחלט דבריו חשובים. פעמים רבות אני מזדהה עם דבריו, ואני מקווה שימשיך לכתוב. העיקר הבריאות וחג פסח שמח. נעמן
התורה רלוונטית גם למשה גרנות לא ברור לי למה שוב ממחזר משה גרנות את מאמרו "האם התורה רלוונטית לחיינו". ("חדשות בן עזר", 2152) הנה בשנית מה שהגבתי למאמרו זה בפעם הקודמת:
רלוונטיות התורה אני מעריץ את ידענותו וחוכמתו של משה גרנות – לכן לא הבנתי איך הוא יכול היה לכתוב שטות כזאת שהתורה לא רלוונטית לו ולנו, ובה בעת לבחור את התנ"ך כמקצוע לחיים. לכן אני שמח שמשה גרנות תיקן את דבריו והסביר כי הוא לא התכוון לומר שהתורה אינה רלוונטית אלינו ולו, אלא הוא התכוון רק למצוות התורה. כלומר ההלכה. התורה לדידו כן רלוונטית לו ולנו. אני גם שמח שמשה גרנות תיקן את עצמו כשהוא כתב: "התנ"ך הוא חלק מהותי מתרבות עם ישראל, חלק שאינו ניתן לניתוק." ("חדשות בן עזר", 2089). למעשה גם המצוות רלוונטיות לו. לפחות חלקן. בטוחני למשל שהוא מקיים את המצווה החשובה ביותר בתורה "ואהבת לרעך כמוך" בפירושו של הלל הזקן "מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך." בטוחני שמשה גרנות חוגג את חג הפסח, ועוד מעט את ראש השנה. ועוד. יש לציין שגם המצוות שהביא משה גרנות לדוגמא שאינן רלוונטיות: "שלאב מותר למכור את בתו לעבדות נצח", "ארוסה שלא נמצאו לה בתולים צריך לסקול באבנים", "לסקול הומוסכסואלים" "הקרבת בעלי חיים", "חוק שבת". בעצם בוטלו על ידי חכמי ההלכה. אין עבדות יותר, ואין סקילת בתולה או הומוסקסואל (אגב בניגוד לנצרות בעבר, ולאיסלם היום, מעולם לא היה בתולדות העם היהודי מקרה של סקילת הומוסקסואלים). הרמב"ם ביטל את הקרבת בעלי החיים שלדבריו התאימה רק לתקופת האלילות. גם האולטרא דתיים בוחרים את דרך קיום המצוות, הנראית להם. נעמן כהן
ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי,
נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":
* אהוד יקירי, ושוב במקום בולט, בראש הגיליון, אתה מפרסם לשמחתי את המאמר שלי. אין מילים בפי להודות לך. הגיליון האחרון מעניין במיוחד, ממש מרתק כולו. יישר כויח!
יש לי בקשה נוספת, ברשותך. תוכל לפרסם במקורות השי את ההודעה הבאה, שהיא התכלס לפרסום:
הספר "עלילות ארכיון" של משה מוסק נמכר אך ורק באתר ההוצאה "ספרי ניב"
* לאודי ידידי שלום! אני קורא בגיליונך האחרון את הסיפור על כפות רגליו של פודי ואומר לעצמי שאני חייב אח"כ להגיב ולתקן מיספר עובדות היסטוריות שגויות.
והנה אני מגיע לסוף ורואה שהוספת את התיקון שלי לסיפור כבר מלפני 7 שנים.
יפה מאוד ויישר כוח.
כל טוב,
יונתן [זמיר]
* משה גרנות: אהוד היקר, תודה על פרסום המאמר על הרלוונטיות של התורה. אודה לך אם תפרסם את הסיפור "התעלה".
קראתי בעניין את הזיכרונות של ד"ר משה מוסק מימיו כמנהל "גנזים".
הבנתי שאהוד, נעמן כהן וחוה ליבוביץ' כועסים על אורי הייטנר. אני אוהב את הכתיבה שלו, שהיא תמיד מנומקת ומבוססת. לא תמיד אני מסכים איתו, אבל זה לא מונע בעדי להעריך את כתיבתו. אינני מסכים איתו בהיגד שהשבת היא המתנה הגדולה שהיהדות העניקה לאנושות. אני לא מתווכח על ההשפעה על העולם – לעמנו היא עשתה נזק נורא: השבת איננה יום מנוחה, אלא יום של שיתוק מוחלט: בתורה יש עונש מוות למי שמקושש עצים כדי להכין ארוחה. השיתוק הוא כל כך נורא עד כי החרדים מכינים מבעוד מועד "מנות" של נייר טואלט כדי שלא יצטרכו "לעבוד" בשבת על קריעת נייר טואלט. איך אפשר לנהל מדינה בתנאים כאלה? בגולה היה גוי של שבת, בארץ יש חילונים שממלאים מקום הגוי, ולכן אפשר לנצל אותם, ולבוז להם. אורי הייטנר החכם לא ראה את כל זה?
נעמן כהן מצטט את הפוסט האנטישמי-נאצי של בכיר פקיסטני. זוועה! דונלד טראמפ לא מצא ארץ יותר סימפטית שתהיה מתווכת לשלום עם מדינה נאצית אחרת – איראן? טראמפ הוא החבר הכי טוב של ארדואן, שהוא נאצי "עם תעודות". ישראל נפגעה מטילים מאיראן, מחיזבאללה ומתימן, והיא בכלל לא נקראה לשיחות בפקיסטן. כך נוהג המדינאי הכי טוב שהיה אי פעם לישראל?
* מוטי הרכבי: חבר שמאלן אמר לי, בהמשך לנרטיב של הערוצים, שאיראן בעצם ניצחה במלחמה.
אמרתי נכון מאוד.
איראן הצליחה ביום הראשון של המלחמה לחסל את רוב ההנהגה המדינית הישראלית כולל המנהיג העליון יצחק עמית, איראן השמידה את הקריה והצליחה לחסל את רוב האלופים (רמטכ״ל, סגן רמטכ״ל, מפקדי החילות, מפקדי הגייסות ועוד הרבה אלופים), איראן השמידה את רוב התעשיה הביטחונית הישראלית (תעשיה אווירית, תעשיה צבאית, רפא״ל, אלביט וכל השאר) השמידה את תעשיית הגרעין כולל את הכור בדימונה, מאגרי המים הכבדים וכל תעשיות הפיתוח סביב הגרעין). איראן חיסלה את רוב מדעני הגרעין והטילים בישראל, איראן השמידה את רוב הטילים בישראל, איראן השמידה את חיל האוויר, איראן השמידה את חיל הים, השמידה עשרות מאגרי תחמושת, איראן השמידה 10 גשרים עיקריים, השמידה תשתיות אזרחיות, איראן השמידה את התעשיה הפטרוכימית, (אין לנו תעשית פלדה אז איראן השמידה את תעשיית ההייטק), איראן השמידה סמלי שלטון, שליטה מלאה בשמי ישראל וזוהי רק רשימה חלקית.
אכן כשמדינה אחת עושה כל זה למדינה שנייה, זה נקרא ניצחון מזהיר.
זאת ועוד, חאבייר מיליי, נשיא ארגנטינה אחד מהחברים הנאמנים ביותר של ישראל, נשאל בראיון על הדמיון בין האופוזיציה בארגנטינה לאופוזיציה בארה״ב ובישראל. אהבתי את התשובה של חאבייר:
״אם יראו את נתניהו הולך על המים (משפט בעל משמעות מיוחדת לעולם הנוצרי. ישו ע״פ אמונתם הלך על המים בכינרת) יגידו שזה בגלל שהוא לא יודע לשחות.״
שועלה
מבחר חדש משירתה של אסתר ראב (פתח-תקוה 1894 – טבעון 1981), שכונתה "המשוררת הארצישראלית הראשונה", וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.
בעריכת הלית ישורון
הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020
הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה (kibutz-poalim.co.il)
ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978
או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il
המחיר 59 שקלים לפני משלוח
אהוד: זה הספר היחיד משירי אסתר ראב הזמין כיום לרכישה.
את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם: http://benezer.notlong.com http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגל") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את אלפי הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.
אל"מ (מיל') ד"ר משה בן דוד (בנדה): "...יוצאים מכלל זה 'חדשות בן עזר' והסופר הנידח, שהינם 'עופות די מוזרים' בביצה האינטלקטואלית המקומית, בהיותם חפים מכל שמץ של התקרנפות, תקינות פוליטית, אג'נדות מגדריות, אמוניות, חברתיות ופוליטיות – והתעקשותם לשחות נגד הזרם." ["חדשות בן עזר", 14.6.2021]
"שנה טובה אהוד, לך ולכל היקרים לך! מוריד בפניך את הכובע, על הכישרון, הנחישות וההתמדה כמו גם על עוז הרוח והיושר האינטלקטואלי. מי ייתן ותזכה לעוד הרבה שנים טובות ופוריות." ["חדשות בן עזר", 18.9.2023].
פינת המציאות: חינם!
היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר
נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי * מסעות כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם! עד כה נשלחו קבצים ל-70 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989! עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין! 05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה 94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה! עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות! עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות! עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי. * היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן! וכן "מנחום גוטמן לאליאס ניומן" ו"נחום גוטמן, מאמר", ס"ה 53 עמ' עד כה נשלחו קבצים ל-2,082 מנמעני המכתב העיתי. * אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"! עד כה נשלחו קבצים ל-2,089 מנמעני המכתב העיתי. * את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה". עד כה נשלחו קבצים ל-2,692 מנמעני המכתב העיתי. * אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב, צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה, וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה, עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות! עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,453 מנמעני המכתב העיתי * את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר. אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי * אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות! עד כה נשלחו קבצים ל-106 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר. עד כה נשלחו קבצים ל-2,636 מנמעני המכתב העיתי * את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י" [זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר. עד כה נשלחו קבצים ל-107 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"! עד כה נשלחו קבצים ל-77 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית! עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908! עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"! עד כה נשלחו קבצים ל-41 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"! עד כה נשלחו קבצים ל-40 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"! עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"! עד כה נשלחו קבצים ל-50 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה" עד כה נשלחו קבצים ל-39 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים עד כה נשלחו קבצים ל-16מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"! עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"! עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח" עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"! עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"! עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"! עד כה נשלחו קבצים ל-64 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"! עד כה נשלחו קבצים ל-34 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "הפרי האסור", שני שערי סיפורים! עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים! עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"! ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור. עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?" סִפּוּרִים לִילָדִים עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"! עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"! עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"! עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"! עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"! עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד" עם מאמרי ארנה גולן ומשה גרנות. עד כה נשלחו קבצים ל-32 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"! עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם. * אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"! עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם. * את צרופת הקובץ (171 עמ') "ידידי יצחק אורפז"! עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם. * את צרופת הקובץ "אורי שולביץ איננו"! אורי שולביץ, יהודה אטלס, דני קרמן, אהוד בן עזר, ואחרים. עד כה נשלחו קבצים ל-2182 מנמעני המכתב העיתי. * קישור לבלוג של דני קרמן המוקדש לאורי שולביץ: https://dannykerman.com/2025/02/21/shulevitz * את צרופת הקובץ "יהושע קנז – דברי חברים"! רות אלמוג, אהוד בן עזר. עזי שטרן. יפה ברלוביץ. עד כה נשלחו קבצים ל-2182 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם. * את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר. עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם. * אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"! עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם. * אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב). מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר. עד כה נשלחו קבצים ל-59 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם. * הרצאת עמנואל בן עזר, נכדו של יהודה ראב, על תולדות פתח-תקווה. https://www.youtube.com/watch?v=h81I6XrtAag עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם. * אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"! עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם. * אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק. עד כה נשלחו קבצים ל-2,647 מנמעני המכתב העיתי * את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003. עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי * אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]! עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים. * את צרופת החוברת "פפיטה האזרחי 1963" עד כה נשלחו קבצים ל-2,295 מנמעני המכתב העיתי. * את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ. עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך. * את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"! עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005. עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"! עד כה נשלחו קבצים ל-11מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"! עד כה נשלחו קבצים ל-26מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים! עד כה נשלחו קבצים ל-2,374 מנמעני המכתב העיתי ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"! עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-10 מנמעני המכתב העיתי * את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום. עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * שונות את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה"). עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר
עד כה נשלחו קבצים חינם ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ PDFחינם
עד כה נשלחו קבצים ל-2,253 נמעני המכתב העיתי
ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.
הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!
📑 בגיליון:
יוסי אחימאיר:
הפסקת אש פנימית
יורם אטינגר:
הממסד הביטחוני בארה"ב מצדיע לישראל
עמנואל בן סבו:
1. הנה הם באים
עמנואל בן סבו:
2. לשקר יש שם, תפקיד ותואר
עקיבא נוף:
עַצְמָאוּת שִׁבְעִים וּשְׁמוֹנֶה
אורי הייטנר:
התיישבות ביטחונית
אורי הייטנר:
2. צרור הערות 19.4.26
אילן בושם:
13 שירים ל'חדשות בן עזר' אפריל 2026
משה גרנות:
התעלה
רון גרא:
1. תודה
רון גרא:
2. בֹּקֶר שֶׁכְּזֶה
רון גרא:
3. הָרוֹפְאָה
נסיה שפרן:
עם מותו של ניר ניצן (1935-2026)
עדינה בר-אל:
המעברה – כור היתוך?
חוה ליבוביץ:
ועכשיו לענייני דיומא
אהוד בן עזר:
"מסעותיי עם נשים" - פרק רביעי
נעמן כהן:
הסכם הפסקת נשק עם החיזבאללה
ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי,:
נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":
