תיבות הפנדורה בארכיון: המחזאי, המאהבת והאלמנה הקנאית
"אוי דן! אתה אומר את זה כל כך בחן, שאז אני לגמרי מתחרפן"
שבע שנות עבודתי ב'מכון 'גנזים' של אגודת הסופרות והסופרים העברים, היו מהשנים המעשירות והמרתקות בחיי המקצועיים, לאחר שפרשתי מארבעים שנות עבודה בארכיון המדינה. המפגשים שלי עם אנשי הספרות סיפקו לי לעיתים קרובות חוויות מעוררות עניין והנאה, שלא חוויתי כמותן. איך יכולתי לצפות שתיפול לידי ההזדמנות לשבת ביום קיץ תל אביבי חם ולח בסלון ביתו, מוגף התריסים והקריר של יהושע קנז ולהיות מרותק לדיבורו המהסס, המתנגן בקול חרישי ורך וליהנות מקסם אישיותו ומצניעותו שובת הלב; ומאידך, להבדיל אלפי הבדלות, לשהות למחרת לצידו של אהוד בן עזר, בן גילו ועירו, "אם המושבות", ולספוג את סערת רוחו ואת חיצי הביקורת המושחזים, שהוא שולח לכל עבר; באיזה תירוץ או אמתלה יכולתי לשבת במחיצתו של נתן זך, זקן המשוררים שנותר בודד בדורו בפסגת השירה העברית ולהיחשף לשנינותו ולסרקזם העוקצני שלו כלפי עמיתיו ויריביו מהעבר הרחוק? ומנגד, המפגש הרגוע עם בת דורו, השונה כל כך ממנו, שולמית לפיד החיננית; ובמרחק מה מביתה, להיבלע במחשכי דירתו של חיים חפר, עם חבורת לוחמי פלמ"ח בעשור התשיעי לחייהם, עולצים סביב בקבוק וויסקי המתרוקן במהירות וממשיכים כבעבר, סביב המדורה, לגלגל צ'יזבטים.
החרדה הגדולה של כל ארכיונאי היא, שחומר בעל ערך המיועד להפקדה בארכיון יילך בדרך כל שהיא לאבדון. מקרים מעין אלה שהם בגדר מצבי אל-חזור, מתרחשים לא פעם ודוגמאות רבות לכך לא חסרות. אחת מהן, מזעזעת ונוגעת ללב במיוחד, התרחשה עוד לפני תקופת עבודתי בגנזים. על כך סיפר לי במאי תיאטרון ידוע כאשר באתי לקבל את ארכיונו: יום אחד, בעיצומן של החזרות בתיאטרון, שח לי הבמאי, התקשר אליו בנו הצעיר של מחזאי שנפטר לא מכבר ובקול חנוק מבכי סיפר לו שאימו השליכה לרחוב את כל כתבי-היד של אביו, מאחר וגילתה ביניהם מכתבי אהבה ששלחה לו אחת משחקניות התיאטרון. המקרה המדובר אירע בתל אביב והבמאי שהיה באותה עת בחיפה, הזעיק שניים מחבריו שנחלצו מיד להציל את הארכיון מכלייה ולהעבירו לגנזים. לאחר שהסיפור נודע לי, צילצלתי לאלמנה ושאלתי אותה אם נשארו בידיה עוד כתבי-יד של בעלה המנוח, שעדין היא לא הפקידה ביד אוהבת בגנזים. לא אומר שהשיחה בינינו היתה נעימה.
מספרים שאחד מקודמיי בתפקיד, נהג לעבור כל בוקר על עיתוני היום ולגזור מהם את מודעות האבל של אנשי-עט שהלכו לעולמם. לאחר מיספר ימים, כאשר המשפחה האבלה ישבה עדיין שבעה, הוא היה מתייצב בביתם, אף שלא הכיר את הנפטר, ויוצר קשר ראשוני עימה. הופעתו הבלתי צפויה של הארכיונאי הלא-מוכר, בבית האבלים, עוררה לא פעם פליאה ולעיתים אף מבוכה לא קטנה. במקרה אחד, הזוי לחלוטין, דמה הארכיונאי השקדן דמיון מפתיע לאחיו הצעיר של הנפטר. אח שנעלם בערבות סיביר לאחר השואה ומאז לא נודעו עקבותיו. ההתרגשות הרבה שנעורה בבית הנפטר, עם התגלותו המפתיעה של "האח האובד" לא שככה במהרה, עד ש'האיש שלנו' הצליח בקושי לשכנעם שהסיבה הממשית להופעתו הבלתי צפויה בביתם, שונה לחלוטין ממה שהם דימו ומכאן שאין כל סיבה לשמחה ולהתרגשות שאחזה בהם.
במרבית המקרים, הנכונות של הארכיון הציבורי לקלוט את הארכיון האישי של היוצר מתקבלת מצידו בהוקרה ובתודה ואם כבר נפטר, מצד משפחתו. כך הם יכולים להיות בטוחים שכתבי-היד המקוריים, המכתבים, היומנים והרשימות שכתב וחלקם גם לא פורסם מעולם, ייפתחו מעתה לעיון הציבור. אך היו גם מקרים, שבני המשפחה התקשו מאד להיפרד מכתבי-היד של יקיריהם ולכן היה צורך לקיים איתם קשר מתמשך, בשיחות טלפון ובביקורים בביתם. כשנעתרו לבסוף להוציא אותם מידיהם, ניתן היה להבחין בצער-הפרידה שלהם מהכתבים הקרובים לליבם.
מקרה אחד כזה, עצוב במיוחד, נצרב בזיכרוני. אלמנה ערירית של משורר וחוקר ספרות פורה, הסכימה ברצון להפקיד את ארכיון בעלה אך ביקשה דחייה של חודשים מספר, כדי לארגן ולסדר אותו. חודשים אלה נמשכו לא פחות משלוש שנים! אחרי שסיימה לסדר את הארכיון העשיר, היא התעקשה גם לרשום כל פיסת נייר שנמצאה בו ולהכין קטלוג של מאות הפריטים שהוא הכיל. עבודה הנעשית בדרך כלל על ידי עובדי הארכיון. ברור היה לי, שקשה לה מאוד להיפרד מכתבי-היד של בעלה המנוח. כשהגיע מועד ההפקדה, מועד שנדחה על ידה מיספר פעמים, מצאתי אותה בביתה ממררת בבכי. היא גם התעקשה ללוות, הלוך ושוב, את המובילים שנשאו את תכולת הארכיון. וכאשר הם הוציאו את התיבות האחרונות, היא כמעט התמוטטה בפתח ביתה. דומה היה כאילו ברגע זה חזרה אליה סערת הרגשות שליוותה אותה, אולי, בעת הוצאת גופת בעלה האהוב מביתם.
אך לא כל הפקדות הארכיונים היו מלוות ביגון ובדרמות מסעירות. להיפך, ברוב המקרים המפגשים עם היוצרים או עם בני משפחותיהם, היו שמחים ונעימים ביותר. היתה כאן זהות אינטרסים מלאה בין הארכיונאי המבקש להעשיר את ארכיונו ובין המפקידים, שנטו לקוות שארכיונם יזכה במשכנו החדש לשמירה טובה ובטוחה יותר ולתנאים אופטימאליים של שימור, מזוג ומיגון נאותים. בנוסף לכך, כתבי-היד המופקדים בארכיון נועדו להיחשף לחוקרים ולציבור הרחב ובמקרים מסוימים לעלות לאתר הארכיון ולרשתות האינטרנט. כך יגיעו כתבי-היד, בלחיצת כפתור, לכל דורש ברחבי תבל.
היו גם אנשי ספרות שנרקמו לי עימם יחסי קירבה ואמון החורגים מקשרים סתמיים, בין הארכיונאי למפקיד. אחת מהן היתה משוררת אצילת נפש, פרטיזנית ידועה, שלחמה בנאצים בתקופת השואה ושהציעה לי לקבל את ארכיונה האישי. נסעתי לקיבוצה המרוחק בגליל ובזכות החווייה המרגשת של המפגש הראשון, חזרתי וביקרתי אותה פעמים רבות, על אף המרחק וקשיי הנסיעה אליה. כך נקשרה בינינו ידידות אמיצה. בביקורי האחרון בביתה, ביום בו חגגו לה משפחתה וחבריה יום הולדת תשעים, באתי לקבל ממנה את שארית ארכיונה. כשעמדתי לצאת, היא הובילה אותי לחדר השינה שלה ולהפתעתי סגרה את הדלת אחרינו והציגה בפני כספת קטנה, קבועה בקיר ומוסתרת מאחורי וילון בד מעוטר. לאחר שפתחה את הכספת ואפשרה לי להציץ בחטף בערימת הכתבים השמורים בה, היא הודיעה לי שאינה מוסרת לי אותם כעת. לשם כך, היא אמרה, אצטרך לבוא ולקחת אותם משם לאחר מותה. בדרכי החוצה היא הפקידה בידי מפתח קטן לכספת וביקשה ממני לא לגלות זאת לאיש.
חודשים מיספר לאחר מכן הודיעו לי על פטירתה הפתאומית. בבואי לביתה הוא המה אדם, כמו בחגיגת יום הולדתה. מיהרתי ישר לחדר השינה שלה והסטתי את הווילון המעוטר. דלת המתכת הקטנה היתה פתוחה לרווחה והכספת היתה ריקה. לא שיתפתי בכך איש מבני משפחתה. מי יודע מה היא הסתירה שם בכתביה, עליהם היא שמרה בסוד? מי לקח אותם? ומה עלה בגורלם?
לא פעם מתפרסמות בתקשורת ידיעות על מכירת כתבי-יד במכירות פומביות או בדרכים אחרות ועולות מעצמן השאלות, כיצד כתבים אלה, שעל פי רוב יש להם ערך ארכיוני ומחקרי רב וגם ערך כספי לא מבוטל, הגיעו לידי המוכרים? במקרים רבים הם הגיעו אליהם בדרכים כשרות אך יש גם מקרים לא מעטים, שכתבי-היד פשוט נגנבו או הוצאו בדרכים לא ראויות מידי בעליהם החוקיים. אמחיש זאת רק בשתי דוגמאות. אחת למקרה של גניבה ואחת לסחר בכתבי-יד.
יום אחד קיבלנו בקשה מבמאי טלוויזיה, שביקש להגיע לארכיון יחד עם צוות צילום ועם משוררת, הידועה בכתיבתה המתירנית, לצורך עריכת כתבה עליה. לבקשת הבמאי, הוצאנו עבורו צרור מכתבי אהבה לוהטים וארוטיים שהיא כתבה בנעוריה למשורר ידוע, שהיה אז המורה שלה לספרות. מכתביה הנועזים, ששפתיה המרוחות באודם הוטבעו בשוליהם, נשמרו בארכיונו האישי של המשורר, שהופקד בגנזים. לפי דרישת המשוררת, כדי לשמור על פרטיותה בשעת הריאיון המצולם, התבקש עובד הארכיון שלנו, שהיה אמור לשמור על האוסף בעת הצילומים, לצאת מהחדר. לאחר שצוות הצילום והמשוררת עזבו את הארכיון, גילינו שמיספר רב של מכתבים נלקחו מהצרור. פעולה מהירה מצידנו הביאה להשבה מיידית של הגניבה. לטענתה, כדי שמכתביה האינטימיים לא ייחשפו לעיני הציבור. על אף העבירה החמורה שבוצעה, נענינו לבקשתה והסכמנו להימנע להבא מחשיפת מכתביה, ללא אישורה.
מקרה אחר. עורך כתב-עת ספרותי, שהקפיד לשמור ברשותו את כתבי-היד המקוריים שהתפרסמו בעיתונו, הפקיד אותם במהלך השנים בגנזים. אולם בהגיעו לשיבה טובה, הוא התנה את הפקדת שארית ארכיונו בעסקה סיבובית מפתיעה. הוא יסכים להפקיד את שארית ארכיונו, שבו נותרו עוד פריטים יקרי ערך, בתנאי שנחזיר לו צרור מכתבים שכתב לו משורר ספרדי זוכה פרס נובל בספרות, אותם הוא הפקיד בארכיון עוד לפני שהמשורר הנודע זכה בפרס היוקרתי. ברור היה שלמכתבים אלה יש עתה ערך כספי רב. לנו הוא גילה, שדרישתו לקבלם חזרה נועדה לממן את כניסתו לדיור מוגן.
כלל מקודש אצל ארכיונאים, באשר הם, שאין להחזיר למפקיד תיעוד מקורי שהופקד בארכיון. בעיקר, כאשר המפקיד התחייב במפורש ב'הסכם ההפקדה', לא לדרוש אותו בחזרה. אך במקרה זה, הן מתוך התחשבות בבקשתו של העורך הקשיש והן מתוך רצון לזכות ביתרת ארכיונו, נטינו להסכים לדרישתו. הלבטים המועטים שעוד היו לנו בקשר לכך נגוזו, כשנודע לנו שמכון יוקרתי לספרות, בישראל, מתכוון לרכוש את האוסף במכירה הפומבית, יהיה מחירו אשר יהיה. בדרך זו קיבלנו את יתרת ארכיונו של העורך והמכתבים שהוחזרו לו, נרכשו והופקדו בארכיון של המכון לספרות ונפתחו לעיון הציבור.
ובאותו עניין, הסוגייה הכאובה של הוצאת חומר ארכיוני בעל ערך ספרותי-מחקרי, לאומי והיסטורי, מישראל. על-פי "חוק הארכיונים תשט"ו-1955", פריטים ארכיוניים "המצויים בכל מקום שהוא ושיש בהם עניין לחקר העבר, העם, המדינה או החברה או שהם קשורים לזיכרם או לפועלם של אנשי שם," לא יוצאו מגבולות המדינה "אלא אם ניתן לגנז לעיין בהם, להעתיקם או לצלמם או במקרה והגנז ויתר על סמכותו ואישר את הוצאתם מישראל." כלומר לגנז יש סמכות בלעדית לאשר את הוצאתם מישראל של רשומות בעלות ערך, גם אם לא נשארו כאן העתקים של החומר המוצא. כך שהחשש שארכיונים אישיים של יוצרי תרבות ישראלים מובילים וידועי-שם יירכשו על ידי גורמים מחו"ל ויוצאו מהארץ, קיים לכאורה.
לשמחת שוחרי הספרות בישראל, מקרים כאלה היו בודדים. ידוע המאבק הממושך שהצליח בסופו, למנוע את הוצאת כתבי-היד של פרנץ קפקא מישראל ומאידך מקנן עדיין בליבנו הצער, על הגליית ארכיון המשורר יהודה עמיחי מעבר לים. יש לציין שארכיון עמיחי הוצא מישראל באופן חוקי, לאחר שקיבל לכך את אישור הגנז.
ולא ניתן לחתום רשימה זו, מבלי להעלות מנבכי הזיכרון את המפגשים הרבים והמרתקים עם דן אלמגור, שבהם הוא חזר בו כל פעם מחדש, החליט והתחרט ושוב החליט והתלבט והתחרט – האם להפקיד את ארכיונו בגנזים או בארכיון אחר? כדברי המקאמה שהושמעה בערב ההשקה להפקדת חלק מארכיונו האישי בגנזים:
.... אך עם יקירנו דן אלמגור היו שיחות ארוכות ופגישות לאין ספור.
הרבה ביקורים מהנים ומרתקים, בהם הפלגנו יחד לעולמות רחוקים.
אך לא חסרו לדן, אם נהייה גם כנים, חרטות לבטים ולא מעט פקפוקים.
האם להעביר למכון גנזים את כל כתבי-היד וגם ת'פזמונים?
או רק את כתבי-העת ואת כרכי העיתונים?
ומה יעלה בגורל המחזות והכרזות?
דן מתלבט, חושב והוזה, ממש חומר גלם לעוד מחזה.
עד שבא לך בסוף לזעוק בקול גדול ומתחנן:
אוי דן! דן! דן! למה אתה בעצם מתכוון?
כשאתה אומר לי פעם לא ופעם כן.
האם זה כן סופי מוחלט? או רק דיבור של דיפלומט? ואם הלא הוא רק אולי אך לא כעת או שהלא הוא לגמרי בהחלט.
כשאתה אומר לי כן ולא, אני כבר לא יודע? מבולבל ומשתגע.
אוי דן! אתה אומר את זה כל כך בחן, שאז אני לגמרי מתחרפן.
כי אם אינך רוצה בכלל בכלל תגיד: סתלק כבר וחסל!
אמור לי: "די! ואל תגזים!
אנ'לא מוסר שום עיתונים ופזמונים, למכון גנזים.
ושכח מכל המחזות ולא ת'קבל את הכרזות!
אך אם הכן סופי מוחלט ולא רק נימוסי בלבד
אני דוהר מיד בהול, אל דירתך ברחוב משמר הגבול
ומעמיס את כל הארגזים וטס איתם למכון גנזים.
משה מוסק
מוטי הרכבי
1. ניצחון מפואר
זה נראה לי קצת מיותר ואפילו מגוחך להסביר את ההישגים המדהימים של ישראל במלחמה עם איראן, אני לא מאמין שהיתה מלחמה כזו מוצלחת לא רק בתולדות מלחמות ישראל, אלא בכל תולדות המלחמה העולמיים. נלחמנו ויכולנו למדינה שגדולה מגרמניה, צרפת, אנגליה ביחד ופי 22 ממדינת ישראל (בעם כלביא נלחמנו לבד ובשאגת האריה תודה לאל עם הרבה עזרה מארה״ב). אבל אחרי ששמעתי את ההצהרות של שני גיבורי הקשקשת לפיד ובנט, הגיבורים שנתנו את שדות הגז הפוטנציאלים לחיזבאללה רק בגלל שהחיזבאללה שלח כטב״מ בודד, הכפילו את הזרמת מי הכנרת (עוד מיליון קו״ב מים) לירדן רק להראות איזה בחורים טובים הם. היום הכנרת נמצאת אמנם בישראל אבל מי הכנרת זורמים לירדן. אז שניהם קבעו שישראל הפסידה. אני מבין שהם יריבים פוליטיים אבל לכל דבר יש גבול! גלגלו בגוגל ותראו איך מנחם בגין ונתניהו התנהגו כשהיו בזמן מלחמה באופוזיציה.
גם שמעתי באינסטגרם את ״המוסריים״ שבג״צ באקט של ״פיקוח נפש״ פסק בשבת שאפשר להביא 600 מפגינים (בניגוד מוחלט להוראות פיקוד העורף) להפגנה נגד המלחמה, אז אותם מפגינים נגד המלחמה פתאום מתלוננים ברשתות מדוע נתניהו הפסיק את המלחמה (כנראה המעבר ממצות ללחם גרם להם לשנות את דעתם). כך גם הלשעברים (שוב המצות) שטענו בחום שזה הזמן ללכת למשא ומתן ואיכשהו פתאום החליטו שמשא ומתן פירושו כניעה, הפסד, כישלון וכו'. יכול להיות שכל מה שרציתם זו כניעה, הפסד, כישלון וכו'.
אז החלטתי לפרט באופן חלקי בלבד את ההישגים המרשימים של המלחמה. חשוב לציין שלו ישראל היתה צריכה להילחם לבד ולהשיג אותם הישגים הינו צריכים לפחות 6 חודשים. זיכרו מטוס B 52 אחד נושא יותר פצצות מטייסת ישראלית שלמה.
ורק כדי שנקבל פרופורציה העתקתי ממה שהתפרסם ברשת על מלחמת רוסיה אוקראינה.
״לרוסיה 85,290 חיילים הרוגים/פצועים, ו-80,456 מגויסים ב-4 החודשים הראשונים של 2026, לראשונה מיספר האבידות בצבא הרוסי עולה על מספר המגוייסים.״
באשר לתמונת ניצחון, כבר ביום הראשון של המלחמה גם ב"עם כלביא" וגם ב"שאגת הארי, העובדה שמטוסי חיל האוויר טסים בשמי איראן ללא הפרעה ופוגעים בכל דבר שישראל רוצה. יש תמונת נצחון מפוארת יותר? בהמשך יהיו עוד הרבה תמונות ניצחון.
אז מה יצא לנו בינתיים ממבצע "שאגת הארי"? רשימה לא סופית:
1. חיסול המנהיג העליון של איראן עלי ח'אמינאי .
2. חיסול עשרות בכירים מהשורה הראשונה השנייה והשלישית בהנהגת איראן המדינית והצבאית.
3. השמדת חיל הים האיראני (הושמדו כ-150 כלי שיט איראנים המהווים יותר מ 90% מחיל הים האיראני) גם במפרץ הפרסי וגם בים הכספי.
4. השמדת חיל האוויר האיראני (עשרות מטוסים ומסוקים הושמדו – ובכלל זה גם מטוסי תובלה בהם השתמשה איראן להברחות נשק ונכסים).
5. השמדת רוב רובו של מערך ההגנה האווירית האיראנית.
6. השמדת רוב משגרי הטילים הבליסטיים ורוב הטילים הבליסטיים של איראן. השמדת ערי טילים.
7. השמדת מערך התעשייה הצבאית האיראני על כל מרכיביו, בדגש על שרשרת ייצור הטילים, כטב"מים גרעין ועוד.
8. השמדת רוב רובה של תעשיית הפלדה באיראן – מקור הכנסה חשוב של איראן.
9. השמדת רוב רובה של התעשייה הפטרוכימית של איראן – מקור הכנסה חשוב של איראן.
10. השמדת תשתיות לאומיות – גשרים, מסילות רכבת, מיספר תחנות כוח, מתקן הגז בשדה פארס דרום ועוד. בשבת לבד הפצצנו 8 גשרים בכבישים ראשיים.
11. השמדת מאות מרכזי באסיג' ומשטרה ברחבי איראן.
12. השמדת עשרות בסיסים של צבא איראן ושל משמרות המהפכה האיראנים. השמדת מאות מחסני אמל"ח.
13. פגיעה בשדות התעופה הבינ"ל המובילים של איראן.
14. חיסול של כעשרת אלפים איש מקרב כוחות המשטר.
15. קראתי שהנזק המצטבר באיראן עומד על לפחות טריליון דולר (אלף מיליארד).
השפעות נילוות:
1. ישראל ניהלה לראשונה מבצע צבאי בסדר גודל בינ"ל בשיתוף פעולה חסר תקדים בהיקפו ובעומקו עם המעצמה מיספר 1 בעולם בעוד שבעלות בריתה בנאט"ו נותרו מחוץ למבצע – שידרוג משמעותי למעמדה של ישראל, בדגש על עוצמה צבאית וקירבה לארה"ב. ישראל הפכה לבעלת הברית המובילה והמועדפת של ארה"ב.
2. כלי הנשק ומערכות ההגנה מתוצרת ישראל הוכיחו עליונות בשדה הקרב – צפי לעלייה משמעותית בביקושים לרכישות בזירה הבינ"ל.
3. התגברות האיבה מצד מדינות המפרץ כלפי איראן. התקרבות של מדינות המפרץ לישראל. חיזוק משמעותי לקשר עם איחוד האמירויות.
4. הרתעה אזורית, פגיעה משמעותית בראש הנחש – "הביריון השכונתי" הפך להרבה פחות מאיים.
5. התחדדה החשיבות ביצירת חלופות למצר הורמוז – יש להניח שפרוייקטי תשתית בתחום זה יקבלו דחיפה משמעותית כעת על מנת להחליש את אחיזתה של איראן במצר זה.
6. ישראל ממשיכה בדחיקת חזבאללה אל מעבר לנהר הליטאני ולמרות הפסקת האש – אין פגיעה במאמץ הזה. כעת יש יותר כלי טיס פנויים למשימה בעקבות הפסקת האש מול איראן.
זיכרו! ההפגנות באיראן התחילו בגלל חוסר במזון בסיסי ומים לתושבים. תארו לכם מה יקרה עכשיו, שאבק הקרב יתפוגג והאיראנים יצטרכו להתמודד עם העם שלהם.
מוטי הרכבי
2. מה ההבדל בין דיקטטורה לדה-מו-קרט-יה
כבר שנים שהשמאל מספר לנו שבהונגריה יש דיקטטורה ואז פתאום לפני יומיים בבחירות בהונגריה ״הדיקטטור״ מפסיד בבחירות ומוחלף על ידי העם. אפשר לשמוח אפשר להתעצב אבל מה לעשות כך עובדת דמוקרטיה (מיוונית שלטון העם) . בדמוקרטיה, העם בוחר את מי שינהיג וינהל אותו לתקופה קצובה (4 שנים, 5 שנים) ובסוף אותה תקופה קצובה העם בוחר או מחליף את המנהיג עלפי הביצועים של אותו מנהיג נבחר.
בישראל יש שלטון אחר, קוראים לו דה-מו-קרט-יה. בשלטון שלנו המנהיג העליון (נשיא בית המשפט העליון) לא נבחר על ידי העם, אלא על ידי קבוצה אקסקלוסיבית ולכן גם לא מחויב לשרת את העם. העם לא בחר בו והעם לא יכול להחליף אותו. המנהיג מחויב רק לאותה קבוצה אקסקלוסיבית שבחרה בו. הקבוצה נהנית מהעוצמה שהיא צברה ויכולה לדאוג למי שהיא רוצה, מתי שהיא רוצה והכל על חשבון העם שלא בחר בה. המנהיג העליון מקבל גלימה שחורה, כיסא רם ומשכורת של קרוב ל-1.5 מליון שקל + הוצאות וכו'. ויכול לעשות מה שהוא רוצה מתי שהוא רוצה. אז כן, זה ההבדל בין דיקטטורה לדה-מו-קרט-יה.
מוטי הרכבי
אורי הייטנר
צרור הערות 15.4.26
* טעם המערכה – מהו טעם המערכה בלבנון? מה מטרתה? בעיניי, צריכה להיות לה מטרה אחת – שתהיה זו מלחמת לבנון האחרונה. לשם כך, יש להסיר את האיום על ישראל מלבנון. בראש ובראשונה, יש להרחיק את הגבול. יש ליצור רצועת ביטחון עד הליטני+ (יש מקומות שהליטני מרוחק כשלושים ק"מ מהגבול ומקומות שהוא 8 ק"מ, ולכן אין זה נכון להיצמד דווקא לליטני, אלא כאמירה כללית). רצועת הביטחון תרחיק את איום הפלישה, איום המנהרות ואיום הנ"ט מיישובינו. הדבר יכול להיעשות רק בשליטה ישראלית. אי אפשר לבנות בטווח הנראה לעין על ממשלת לבנון וצבא לבנון ובטח לא על בדיחה כמו יוניפי"ל. כלקח מרצועת הביטחון של שנות ה-80 וה-90, הפעם עליה להתבסס פחות על מוצבים נייחים ויותר על תנועה, ניידות, יוזמה, הפתעה, מארבים וכו'. לכפרי רדואן – הכפרים השיעיים שחלשו על יישובינו, וכל בית בהם היה מוצב קדמי של חיזבאללה, חמוש מהמסד עד הטפחות, דרוך ומוכן לפלישה לישראל, לא נאפשר חזרה. שיבנו מחדש את כפריהם מצפון לליטני. רצועת הביטחון תהיה בידינו עד חוזה שלום בין ישראל ללבנון, אם וכאשר תהיה מדינה ריבונית באמת. במו"מ על חוזה השלום, ייקבע גבול הקבע בין המדינות. הוא בשום אופן לא יהיה הגבול הבינלאומי. הגבול, שלפני למעלה ממאה שנה נקבע בידי שני קצינים של מעצמות קולוניאליות, מתוך שיקולים קולוניאליסטיים, אינו מקום קדוש שיש להקריב על מזבחו עוד ועוד קורבנות אדם. שילמנו די בדמים, תרתי משמע. זה גבול שמעניק לאויב יתרון טופוגרפי ברור על ישראל ושליטה על יישוביה. אין שום סיבה לחזור לגבול שכבר ארבע פעמים נסוגונו אליו ושוב ושוב הותקפנו ממנו. רצועת הביטחון לא תפתור את בעיית הטילים. לכן, יש להילחם בחיזבאללה גם מצפון לה. יש צורך בכתישה אווירית במשך שבועות אחדים של כל מבנה ומתקן של חיזבאללה, יש לחנוק את הארגון כלכלית, ולהוציא פשיטות רגליות לביצוע משימות שאין דרך לבצען מהאוויר. מיטוט חיזבאללה יאפשר לממשלת לבנון לפרק את שרידי הארגון ושאר הארגונים מנשקם ולהחיל את הריבונות על ארצה, ואולי ידרבן אותה גם לשלום עם ישראל.
* שגיאה קונספטואלית – השר אלי כהן קרא, בראיון לקול ישראל, לתקוף את התשתיות הלאומיות של לבנון – שדה התעופה, תשתיות האנרגיה, תחנות הכוח וכד', כדי להפעיל לחץ על הממשל הלבנוני לפרק את חיזבאללה מנשקו. הרעיון הזה לוקה באותה שגיאה קונספטואלית כמו הקריאה לתהליך מדיני מול ממשלת לבנון, שיביא אותה לפרק את חיזבאללה. ההנחה השגויה בבסיס שני הרעיונות, היא שבכוחה של ממשלת לבנון לפרק את חיזבאללה. זו הנחה שאין לה על מה להתבסס. הצבא החזק, הגדול והמאומן בלבנון אינו צבא לבנון אלא חיזבאללה. על מנת שממשלת לבנון תוכל להטיל את מרותה על המדינה, יש להחליש באופן דרמטי את חיזבאללה. יש רק כוח אחד שיכול לעשות זאת –צה"ל.
* מוטב מאוחר –בדיעבד, נכון היה להטיל מצור ימי על איראן מיד בפתיחת המלחמה. כך היה מנוטרל מראש הנשק הפיראטי אך היעיל ביותר שלהם במלחמה – חסימת מצרי הורמוז.
* הלחי השנייה – בדרשה על ההר שנשא ישו, המופיעה ב"הבשורה על פי מתי" בברית החדשה (פרק ה' פסוק ל"ט), נאמר: "הַמַּכֶּה אוֹתְךָ עַל הַלְּחִי – הַטֵּה לוֹ גַּם אֶת הָאַחֶרֶת." האתוס התיאולוגי הזה, המחליף את המוסר של מאבק של הטוב ברע, במוסר של ויתור על המאבק, גם במחיר ניצחונו של הרע, הביא את הכנסייה הקתולית לידי אבסורדים בלתי מוסריים, שהשפל שלהם היה ההתנגדות של האפיפיור פיוס ה-12 למלחמה בנאצים ושתיקתו על השואה. ממשיך דרכו הוא האפיפיור הנוכחי, ליאו ה-14, שיוצא בתוקף נגד המלחמה באיראן, למרות שמדובר במדינת רוע מוחלט החותרת להשמדתה של מדינת היהודים אך גם להשתלטות על העולם והשלטת האסלאם על העולם כולו. הרי אם יצליחו, תהיה הכנסייה אחת הנפגעות המרכזיות. האתוס של "הלחי השנייה" אינו הדומיננטי בנצרות, גם לא בכנסיה הקתולית, אך הסנטימנט הזה קיים, ומשפיע על מדיניות הכנסייה.
* לב המחלוקת – "הארץ" מתגולל באופוזיציה, מתחילת מבצע "שאגת הארי", על תמיכתה במלחמה. עיקר המתקפות הן על יאיר לפיד, שהקים מתחילת המלחמה חמ"ל הסברה, להציג בעולם את צדקתה של ישראל וצדקת המלחמה, ואת יאיר גולן, שכמנהיג מפלגת השמאל, תמיכתו במלחמה מזעזעת אותם. לשם מה צריך אופוזיציה, הם תוהים, אם היא תומכת במלחמה? ההבדל בין "הארץ" לבין מפלגות האופוזיציה, הוא שהן אופוזיציה לממשלה והעיתון – אופוזיציה למדינה. הן חותרות להחלפת השלטון. העיתון – להחלפת המדינה. ובמלחמה בין ישראל לאויביה, הן בצד של ישראל והעיתון – בצד של אויביה. ביום ראשון, המתגוללים התורנים היו התועמלנים גדעון האו האו לוי ואיריס לעאל. שני הציטוטים הבאים ממצים את הפער בין מפלגות האופוזיציה ל"הארץ". איריס לעאל: "אין מצב שבו פוליטיקאי ציוני [...] לא יתמוך בְּמלחמה." גדעון האו האו: "מותר לחשוב שהניסיון הציוני נכשל. מותר? לפעמים צריך." זו אינה מחלוקת בין תומכי המלחמה למתנגדיה, אלא בין ציונים לאנטי ציונים.
* לקח אורבן –הבחירות בהונגריה היו דרבי בין שתי מפלגות הימין, בין שני מנהיגי הימין. ההבדל העיקרי ביניהם, והסיבה העיקרית למהפך, היא השחיתות בממשל אורבן. הסיבה לפרישה של מדיאר ממפלגתו של אורבן היתה השחיתות. על כך הוא הקים את מפלגתו, על כך הוא סחף את הציבור. אולם כדי למגר שחיתות, אין די בשינוי פרסונלי, אלא בהחזרת העיתונות החופשית ומערכת המשפט העצמאית, שהן החסם בפני שלטון ללא מצרים, שבהכרח הינו שלטון מושחת. אורבן הוא ידיד ישראל, ותמך בה במוסדות הבינלאומיים והאירופיים. עם זאת, לאחרונה התפרסם שהוא הציע עזרה לאיראן לאחר מתקפת הביפרים, מה שמטיל צל על הידידות הזאת. גם מדיאר הוא פרו ישראלי. אולם מדיאר חותר להתקרבות מחודשת לאיחוד האירופי, שנמצא בשפל מוסרי עמוק (ובעיניי במחלה אוטואימונית התוקפת את הגוף האירופי), שביטויו הבוטה והמכוער הוא גישה עוינת לישראל, ויש מקום לחשש שמדיאר ייגרר למקום הזה. מכאן לקח חשוב לישראל – אסור לנו להשתית את היחסים בינינו לבין מדינות אחרות רק על הקשר האישי עם המנהיג שלהם. מה עזרה לישראל השתתפותו של נתניהו בקמפיין למען אורבן? היא רק תקשה עלינו מול המשטר החדש. ועוד נקודה מעניינת, שאותה הציג עמית סגל. הוא ציין שכל הסקרים ב"ערוצי המיינסטרים" העניקו ניצחון למדיאר, ואילו ב"ערוץ 14 של אורבן", כהגדרתו של סגל, אורבן ניצח. לתשומת לבם של הבונים על הסקרים של פילבר.
* על דמוקרטיה ודיקטטורה בהונגריה ובישראל – האם הונגריה של אורבן היתה דיקטטורה? בדיקטטורה אין מחליפים את המנהיג בקלפי. עצם העובדה שהשלטון התחלף בבחירות חופשיות, היא עדות לכך שהונגריה היא דמוקרטיה. אורבן פגע בדמוקרטיה, החליש את המוסדות הדמוקרטיים, החליש את הדמוקרטיה. אבל הוא לא הפך את הונגריה לדיקטטורה. ראוי להיאבק על איכות הדמוקרטיה ועל מהותה, אולם גם לומר אמת. האמת היא שאין דיכוטומיה – או הדמוקרטיה המושלמת או דיקטטורה. יש רצף. אמת נוספת היא שקו פרשת המים בין דמוקרטיה לדיקטטורה הוא בחירות חופשיות ותחרות על השלטון. ועוד אמת, היא שאמנם המהפכה המשטרית היא פגיעה קשה בדמוקרטיה, אך היא יצאה נגד פגיעה אחרת בדמוקרטיה – המישפטיזם והאקטיביזם השיפוטי הקיצוני. רפורמה משפטית קונסטרוקטיבית בהסכמה רחבה, היא הדרך לאופטימיזציה של הדמוקרטיה, וסלילת שביל הזהב של איזונים ובלמים בין הרשויות, בהסכמה רחבה. האם יש סכנה לדיקטטורה בישראל? יש. הסכנה הזאת היא בן גביר. אם חלילה הוא יעלה לשלטון, הוא ינהיג כאן דיקטטורה פשיסטית כמו בכמה מדינות באירופה במחצית הראשונה של המאה שעברה. הפגיעה הקשה שפגע נתניהו בדמוקרטיה הישראלית, היא הכנסת הכנופייה הפשיסטית, הגזענית הקרימינלית לממשלה, ומסירת האחריות על ביטחון הפנים לראש הכנופייה. אך גם לשופטי בג"ץ, שהכשירו את השרץ ונתנו לכנופייה להתמודד בבחירות, חלק בכך. וההחלטה הזאת היתה התגלמות האקטיביזם – החלטה שעל פיה חופש הביטוי עומד מעל לחוק, ובמקרה הזה – מעל חוק יסוד. המאבק על הדמוקרטיה בישראל צריך להתמקד בדה-לגיטימציה לכנופיה והוצאתה אל מחוץ לחוק.
* המודל לחיקוי – אני מקווה מאוד שאחרי הפסדו בבחירות, נתניהו ינהג כמו חברו אורבן, ולא כפי שנהג חברו טראמפ.
* תסריט 7 באוקטובר – האם מישהו דמיין אי פעם שייראו בישראל המראות שראינו ב-7 באוקטובר? בהחלט. הליכוד הקרין בבחירות 2015 סרט תעמולה עם תסריט 7 באוקטובר, לא עם חמאס אלא עם דאעש, שיקרה אם הליכוד ונתניהו יאבדו את השלטון. הסרט מציג בדיוק, אבל בדיוק, את מה שראינו בשבת השחורה. המסר היה, שמה שיקבע אם יקרה תרחיש כזה, הוא השאלה מי יהיה ראש ממשלת ישראל. ומה שיעמוד בינינו לבין התממשות התסריט הוא נתניהו כראש הממשלה. נתניהו לא עשה דבר כדי למנוע את הטבח, כי התובנה היתה, שדי בכך שהוא ראש הממשלה כדי שהוא לא יתרחש. והשאר היסטוריה.
* מביך את עצמך – התגובה ה"קצת" מוזרה האחרונה של אהוד בן עזר למאמרי, ממש מביכה. אציג אותה ואנתח את מוזרותה. "ושגם אתה, בתמיכתך הנלהבת בהפגנות השנאה נגד ממשלת נתניהו, שהשפיעו על סינוואר לצאת לטבח – גם אתה לא איפשרת מלחמת-מנע אשר בחוכמתך הרבה אתה מטיף לה כיום!" דברי הבל כאלה מזמן לא שמעתי. ראשית, נקודת המוצא היא שנתניהו היה יוצא למתקפת נגד מקדימה, אבל הוא לא עשה זאת כי הוא פחד מהפגנות. אם כך, הוא לא מנהיג. תפקידו של מנהיג להוביל את העם ולא להיגרר אחריו. הוא לבטח אינו יכול לברוח מאחריות, אם לא עשה את הדרוש, כי פחד מהפגנות. אגב, למה הוא לא פחד מהפגנות כאשר הוביל את המהפכה המשטרית, המכלה כל חלקה טובה בחברה הישראלית? שנית, האם נתניהו אי פעם רמז שזו הדרך שהוא רוצה, אך לא ביצע אותה בשל ההפגנות או ההתנגדות? ההיפך הוא הנכון. הוא התגאה בדרך ההתמכרות לשקט. הוא התגאה שהוא, מר ביטחון, הביא, בדרכו האחראית, לעשור השקט ביותר בתולדות המדינה ובז לבנט וליברמן, שרי הביטחון שקראו לקו תקיף, והציג אותם כהרפתקנים, בניגוד אליו, המבוגר האחראי. לפני הבחירות האחרונות הוא פרסם את הביוגרפיה שלו "ביבי – סיפור חיי", שהיתה כרטיס הביקור שלו לבחירות. נתניהו כתב בספרו, שבנט דחף לכיבוש הרצועה וחיסול חמאס, בעוד שהוא, נתניהו, סבר שהמחיר בחיי אדם אינו מצדיק זאת. "בגלוי תמך בנט בפלישה קרקעית מלאה כדי 'לכבוש את עזה.' יעד זה היה כרוך בהרס חלקים נרחבים של עזה וברבבות הרוגים אזרחים... לא הייתה לי שום כוונה לעשות זאת. לא רציתי לשלוט במיליוני פלשתינאים. החלטתי נגד פלישה קרקעית." אז בגלל שהוא פחד מהפגנות הוא לא הורה להסיר את האיום לפני שיתפוצץ עלינו? באמת?! שלישית, הטענה שגם אני הייתי מפגין נגד המלחמה, שלה אני מטיף היום, בחוכמה שלאחר מעשה. כאן אהוד חוטא פעמיים. הפעם האחת, היא שהוא משליך מהבעייה שלו, אליי. כאילו, כפי שהוא קובע את כל עמדותיו על פי נתניהו, כך גם אני, רק מהצד שכנגד. ולכן, אם נתניהו היה נוהג הפוך מכפי שנהג, הייתי מתנגד ומפגין נגדו. אהוד, אהוד, אהוד. הבט לי בעיניים. נו, באמת... הרי פעמיים בשבוע אני כותב אצלך. אתה יודע שאני הראשון שתומך בנתניהו כאשר הוא פועל נכון בעיניי. כך, למשל, בחודש וחצי האחרון, במבצע "שאגת הארי". נכון, יש רל"ביסטים אוטומטיים, שהם תמונת הראי שלך. הם מכנים אותי "ביביסט". והדבר השני, באמת? רק לאחר מעשה אני קורא למתקפת נגד מקדימה? באמת?! הרי הטפתי לכך, בין השאר ב"חדשות בן עזר", במאות מאמרים לפני 7 באוקטובר. זו עמדתי מאז מבצע "חומת מגן". לדוגמה, מאמר שפרסמתי ב"ישראל היום" וב"חדשות בן עזר" באוגוסט 2021 תחת הכותרת "חומת מגן ברצועת עזה". משפט הסיום היה: "אי אפשר להשאיר את המצב ברצועה כמות שהוא ולצאת שוב ושוב ל'סבבים' בעזה שאינם משנים את המצב. על ישראל לבצע ברצועת עזה את 'חומת מגן 2' ולהחזיר לצה"ל את חופש הפעולה בתוכה נגד הטרור." תאמר, נו, כאשר נתניהו לא יזם קראתי למתקפת נגד, אבל אילו הוא יזם אותה הייתי מתנגד לה. העיקר לתקוף אותו. לא בכדי, הבאתי דווקא את המאמר הזה כדוגמה, כיוון שכתבתי אותו כאשר בנט היה ראש הממשלה, כך שאין הוא קשור כהוא זה לעמדתי על נתניהו. רביעית, האשמת ההפגנות באחריות לטבח. בחודשים הראשונים אחרי הטבח, כל אימת שאני או אחרים כתבנו על אחריותו של נתניהו למחדל, אהוד כתב את האמירה ה"קצת" מוזרה, שהטענה הזאת מסייעת לסינוואר, כאילו לא הוא אשם אלא נתניהו. אלה דברי איוולת. ודאי שסינוואר אשם בטבח. נתניהו אשם במחדל של אי מניעת הטבח. ופתאום, מותר להאשים מישהו זולת סינוואר. את ההפגנות. וכיוון שהשתתפתי בהפגנות, אני אשם. אין ספק שחלק מהמוטיבציה של סינוואר היתה התחושה שישראל נחלשה ומתפוררת בשל העימות הפנימי. האם אין לנתניהו ולממשלתו אחריות על המהפכה המשטרית שחוללה את המהומה, ועל העקשנות להתמיד בה למרות התוצאה החברתית ההרסנית שלה? הרי מדיניותו חוללה את המשבר. עם זאת, גם למחאה יש יד בדבר, ברגע שעברה מהפגנות לגיטימיות למעשים בלתי לגיטימיים ובראשם סרטן הסרבנות. אהוד יודע שנלחמתי בכל כוחי נגד הסרבנות הממארת, נגד הדיבור על הוצאת כספים מהארץ, נגד חסימת כבישים, נגד הפגנות ליד בתים פרטיים וכו'. הוא גם יודע שכאשר החלה הסרבנות, כתבתי שזו לא המחאה שלי, ולא השתתפתי בה עוד, למרות שדעתי על המהפכה המשטרית לא השתנתה. אבל מבחינתו כנראה הבעייה אינה בסרבנות או בהפרת חוק, אלא בעצם החוצפה להפגין נגד נתניהו. זו גישה דיקטטורית. הפגנות ומחאה הן נשמת אפה של הדמוקרטיה. אלא שיש לקיים מחאה על פי כללי הדמוקרטיה. במחאה שהייתי אחד ממנהיגיה, המאבק נגד הנסיגה מהגולן בשנות ה-90, הוא מופת של מאבק דמוקרטי. אהוד אהוד. מה יהיה איתך? מה יהיה עם ההערות ה"קצת" מוזרות שלך. הרי אתה מביך את עצמך.
[אהוד: אתה משקר במצח נחושה. אתה התלהבת ותמכת בראשיתן בהפגנות שהתברר שקיומן עודד את סינוואר לצאת לטבח! נכון שבהמשך יצאת נגד הסרבנות אבל זה היה כבר מאוחר מדי מלעצור את הגל של טירוף השנאה לנתניהו, הגל שעודד את סינוואר. ואתה גם העזת ברוב איוולתך, אמנם בהקשר אחר, לכנות את צ'רצ'יל, סליחה, את נתניהו – "סמרטוט"!]
* עוד ביטוי של תרבות השקר – אחרי 7 באוקטובר הגיעו אלינו קבוצות של מתנדבים לעבודה בחקלאות באזורי הספר. רובם באו דרך "השומר החדש". אחרים, לא מעטים, דרך "אחים למשק", זרוע ההתנדבות החקלאית של "אחים לנשק". שוחחתי איתם. לרובם לא היה שום קשר קודם ל"אחים לנשק". הם חיפשו דרך להתנדב לחקלאות, וכך הגיעו לארגון. כך גם עוד אלפי מתנדבים בתחומים אחרים. "אחים לנשק" היה אחד מארגוני ההתנדבות הגדולים והמשמעותיים שפעלו באותם חודשים, שבהם הממשלה היתה בהלם ומשרדי הממשלה בתת-תפקוד. אחת מאלפי המתנדבים הללו היתה קרן טרנר. הניסיון הנואל של תעשיית השקרים הביביסטית לקשור אותה, ואת בנט, שאל רשימתו היא הצטרפה, לסרבנות, הוא עוד ביטוי של תרבות השקר הביביסטית. הפרועה מכולם בגל ההסתה והשקרים היא עידית סילמן, בניסיונה להוכיח לבייס שהיא "טובה". כיוון שהיא בלשון המעטה, לא המיתר המכוון ביותר בגיטרה, ואם לדייק יותר, היא מיתר פרום, היא גם לוקה בחוסר מודעות עצמית מביך. היא מלהגת על רמת הנאמנות של בנט. היא, שמכרה את נשמתה לשרלטן תמורת אתנן כפול, מעזה לדבר על נאמנות. בנט אינו יכול לרחוץ בניקיון כפיו – השגיאה והחטא החמורים ביותר שלו, היו הכנסתה של הפוסטמה הזאת לחיינו. בחירתו בקרן טרנר, אשת מעשה מעולה, בעלת ניסיון מוכח ומוצלח של תרומה גדולה למדינת ישראל, מעידה שהוא למד את הלקח. זהו צעד של תיקון. ובכלל, איזו עזות מצח יש להם, כשהם מנסים להדביק לבנט את הסרבנות, שעה שהם עסוקים במרץ בחקיקת חוק ההשתמטות, המעגן את הסרבנות ההמונית של עשרות אלפי צעירים בריאים, להגן על המולדת, ומזרימים מיליארדים מצרכי האומה למימון ההשתמטות והמשתמטים, מכספי המיסים של המשרתים.
* לעולם כן עוד – רוגל אלפר פרסם פשקוויל נגד יום השואה ונגד זכר השואה. הוא ממורמר על כך שסוגרים לו ביום השואה את ערוצי הספורט, כי מה שהיה רוצה לעשות ביום הזה הוא לצפות בכדורגל אנגלי. בכך הם כופים עליו את הפולחן שזר לו. כבכל שנה הוא מגדיר את השואה פולחן ואת זכר השואה שטיפת מוח. והוא מסביר שבעצם הנאצים האמיתיים הם אנחנו, שמחוללים שואה לפלשתינאים. הביטוי שמעורר בו את עיקר הסלידה הוא "לעולם לא עוד", ואין זה מפתיע. תמיכתו בטרור הערבי, גם אחרי 7 באוקטובר, ובגל האנטישמי בעולם, כמוהם ההכרזה – לעולם כן עוד. בתקופת אינתיפאדת הסכינים, הוא פירסם ב"הארץ" מכתב גלוי למחבל שירצח אותו. הוא הצדיק אותו על שרצח את מי ששייך לעם הכובש, ונזף בו על שלקח לו כל כך הרבה זמן לעשות כן. ההבדל בין אלפר לאוטו ויינינגר הוא שוויינינגר עשה את המעשה התבקש על פי האוטו-אנטישמיות שלו, בעוד אלפר סתם פקה-פקה.
* פרובוקציה צינית – ב-7 באוקטובר, פלשו לישראל אלפי מחבלים, טבחו באכזריות ב-1,200 אנשים – גברים, נשים וטף, תינוקות וזקנים, אנסו נשים ונערות, ערפו ראשים, התעללו בגופות וחטפו 240 ישראלים, ובהם ילדים ותינוקות, נשים ונערות, זקנים וחולים, והתעללו בהם במנהרות חמאס. עשרות מהם הם רצחו בדם קר בשבי. רוב המחבלים הפולשים נהרגו, או במהלך הטבח או לאחר מכן במלחמה בעזה. ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, חוזר שנית ומדגיש – לחללי מערכות ישראל, ייערך טקס פרובוקטיבי חולני של התייחדות משותפת עם חללינו ועם המחבלים, הרוצחים והאנסים, מבצעי הטבח ועם קורבנותיהם. כולם – "קורבנות השנאה." נו, כרגיל יקפצו כמה מתחסדים ויאמרו, שזו לא התייחדות עם המחבלים. הרי יש הרבה אזרחים פלשתינאים שנהרגו. זו אחיזת עיניים. באף מודעה לא נכתב שזה טקס זיכרון לחללי צה"ל ופעולות האיבה ולאזרחים פלשתינאים שנהרגו בשוגג. בפירוש מדובר על טקס התייחדות עם כל ההרוגים משני הצדדים. ועם כל הצער על הרג המגינים האנושיים שמאחוריהם המחבלים מסתתרים, אין להם קשר ליום ההתייחדות הלאומי עם חללינו.
* ללמד בני יהודה קשת – ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל מקובל לקרוא בטקסים את קינת דוד לשאול וליהונתן. באורטל, אני קורא את הטקסט הזה מאז 1985. הקינה נפתחת במילים: "הצבי ישראל, על במותיך חלל, איך נפלו גיבורים." אבל היה לדוד משפט מקדים: "לְלַמֵּד בְּנֵי יְהוּדָה קָשֶׁת, הִנֵּה כְתוּבָה עַל סֵפֶר הַיָּשָׁר." מהו ספר הישר? כנראה ספר שלא נכנס בסופו של דבר למקרא, ואבדו עקבותיו. מי יודע, אולי הוא יימצא פעם בחפירות ארכיאולוגיות. הדבר המעניין הוא, שעוד בטרם הוא פותח בקינה, הדבר הראשון שיש לדוד לומר לעמו, ואלה בעצם הדברים הראשונים שאמר לעם כמלך, הוא ההכרח ללמד את בני יהודה להילחם. האם בלימוד התורה, שלשמה, כביכול, אנו משחררים עשרות אלפי צעירים בריאים משרות בצה"ל, הם לומדים על כך? איני יודע איזו תורה הם לומדים. בטח לא תורת ישראל. תורת ההשתמטות אינה תורת ישראל. חובתנו ללמד בני יהודה קשת. בלי לוותר על אף אחד.
* גם כלה מחופתה – מזעזע, שאחרי 7 באוקטובר, אחרי שנוכחנו בגבורת הלוחמות, במקצועניותן, בנחישותן, בעוז רוחן, עדין יש מי שמנהלים קמפיין בזוי נגדם. אבל מה שמנחם, הוא שזו מלחמת מאסף שנועדה לכישלון, בעיקר בזכות הבנות הדתיות הרבות שמתנדבות לשירות קרבי. הן יודעות שלמלחמת מצווה גם כלה יוצאת מחופתה, והולכות אחרי צו מצפונן ולא אחרי צו העסקונה.
* אלטרנטיבה לקנאות הדתית והדוסופובית – אין דבר שמלבה את הגל הדוסופובי יותר מההקצנה הדתית, הן בצורתה החרדית והן בצורתה החרד"לית, ומהעובדה שהקנאים הללו נמצאים בשלטון, הם הדומיננטיים בשלטון, והם רואים בשלטון כלי להשלטת דרכם הקיצונית. בדיוק לדברים הללו מכוון הביטוי "חילול השם". מה משניא את הדת ואת היהדות על הציבור יותר ממגזר שלם שבשם התורה, ולמעשה בשם סילוף התורה, משתמט מהגנה על המולדת, ומנהל מדינה בתוך מדינה, כשמדינתו האוטונומית ממומנת מכספי המיסים של הציבור המשרת והעובד? ומה מרחיק יותר מהיהדות מאשר דמותה כדת מסתגרת, קנאית וכפייתית, כפי שהיא מתגלמת בדמותם של פוליטיקאים כאבי מעוז, סמוטריץ' ורוטמן? ולהיפך. הקנאות הדוסופובית דוחקת את הדתיים להסתגר, להקצין, להיגרר אחרי הקנאים. פשעי השנאה הדוסופוביים בת"א ביום הכיפורים, בפאתי 7 באוקטובר, גרמו לזעזוע נורא, שגרם לרבים, שחיפשו את הגשר והחיבורים, להיגרר אחרי המתנתקים. הקיצוניות והקנאות של כל צד מזינה את הקנאות והקיצוניות של הצד שכנגד, מה שעלול לגרום לספירלה של הקצנה ושנאה עד קרע בלתי הפיך חלילה, שהוא האסון הגדול ביותר שעלול להכות במדינת ישראל ובעם היהודי. אסור לנו לתת לקנאים הפנאטים משני הצדדים להחריב את החברה הישראלית. יש להציב אלטרנטיבה לקנאות הזאת. אלטרנטיבה של התחדשות יהודית, של הכרה של כל חלקי העם היהודי שהיהדות היא של כולנו ואין לאף קבוצה זכות לתפוס עליה בעלות ומונופול. היהדות היא שלנו, ועל כולנו להיות בני בית בה ובעלי בית עליה. לשם כך, חשוב כל כך ללמוד ולהכיר את היהדות, את מורשת ישראל, את מקורות ישראל, את התנ"ך ואת התורה שבע"פ ואת ההיסטוריה היהודית ואת היצירה העברית. זו חובה של כל יהודי, חילוני כדתי. ההתחדשות היהודית תטפח יהדות שדרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום. יהדות חברתית, המבוססת על צדק חברתי, שיונק מהמצוות הסוציאליות בתורה, מחזון הצדק והחירות של נביאי ישראל וממסורת הסולידריות בקהילה היהודית. ההתחדשות היהודית כרוכה בהתחדשות ציונית. מישהו כתב לי השבוע, שהדרך שלי היא כניעת הציונות ליהדות. אני מניח שהנ"ל גאה בבורותו ביהדות, אך לא פחות מכך, הוא בור ועם הארץ בציונות. הציונות היא מימוש חזון הדורות של העם היהודי לתקומת ישראל, והיא דרך המלך של היהדות בת זמננו. ציונות שקמה על היהדות, היא גולם שקם על יוצרו. החרדים המשתמטים הלא ציונים, כופרים בעיקר היהדות, ודרכם בשום אופן אינה מייצגת את היהדות. יש לטפח את הרוח המסורתית, הפתוחה, החמה, החברתית, המתחשבת, המתונה, הפותחת את דלתותיה לכל חלקי העם. יש לטפח את החיבור בין חילונים ודתיים, במערכת חינוך משותפת, בקהילות משותפות, ביישובים משותפים. זכיתי, ואני שותף להקמת היישוב הקהילתי רמת הנשיא טראמפ בצפון הגולן, יישוב משותף של חילונים ודתיים. אני מודע מקרוב לקושי ולאתגרים. החיבור הזה הוא משימה הדורשת עבודה יומיומית, אך זו מלאכת קודש, שתקרין על העם היהודי כולו. אני יו"ר של מדרשת השילוב נטור, שאף היא מעורבת – חילונים, מסורתיים ודתיים, בנות ובנים, ומטרתה לעצב דור של תלמידות ותלמידי חכמים שיובילו את ההתחדשות הרוחנית, התרבותית והחברתית של היהדות ושל החברה הישראלית והעם היהודי. אני מנחה של הקהילה הלומדת "מעגלים", שכבר כעשרים שנה עוסקת בלימוד משותף ביהדות. תחילה הדומיננטיות של החילונים בה היתה מובהקת, ועם השנים נפתחנו והיום זו קהילה משותפת של חילונים ודתיים, וזה נפלא. כבר שנים רבות אני מוביל את התרבות היהודית בקיבוצי, אורטל – קבלות שבת וחג ועוד ועוד. כך עשיתי בגולן, בעשור שבו ניהלתי את מתנ"ס הגולן, ועד היום אני מעורב במגמות הללו בגולן. עשיתי זאת גם בגליל העליון כשניהלתי את מרכז "יובלים" – מרכז פלורליסטי לתרבות וזהות יהודית לפני כ-15 שנים. אני מזכיר כאן את עשייתי, כדי להבהיר שאיני רק נאה דורש, אלא נאה מקיים, ואני מדבר על כך מתוך עשייה בת ארבעה עשורים בתחום. ומתוך העשייה אני קורא לאנשים להצטרף לדרך הזאת. את הפוליטיקה של הכנעה מתוך כוח השלטון ועל בסיס רוב זעיר שנבנה בעסקאות מסריחות, יש להחליף בפוליטיקה של חתירה להסכמות לאומיות רחבות בנושאים השונים, ובהם גם בסוגיות דת ומדינה, ברוח אמנת גביזון-מדן. 7 באוקטובר הציב בפנינו מראה – קיימת בינינו שותפות גורל. אך התפוררות תחושת השותפות הזו בשנתיים וחצי שחלפו, מאותתת לנו שאין די בשותפות גורל, ועלינו לבנות, לחזק ולטפח את ברית הייעוד בינינו – ברית ייעוד יהודית, ציונית, דמוקרטית, חברתית.
* התנתקות מהעברית – הדוסופוב החולני נאור נרקיס מטיף "להפריד את השפה מהדת" ובין השאר לא להשתמש בביטוי היפהפה "שבת שלום", אלא "סופ"ש נעים". השבת היא המתנה הגדולה שהיהדות העניקה לאנושות. אין דבר נאור יותר מהשבת, ואין פלא שחשוך נרקיס מתעב אותה. אי אפשר לנתק את השפה העברית ממהותה ושורשיה. מה שיכול לצאת מהאובססיה החולנית של חשוך נרקיס, היא התנתקות מהעברית. גם מהעברית.
* מוטציה מנותקת – היתה לי עובדת דתיה. ביום חמישי בשבוע הראשון לעבודתה, בסוף היום, היא ניגשה אליי ואיחלה לי "שיהיה לך סוף שבוע קסום!" השבתי לה: "מה רע בשבת שלום?" "חשבתי שככה אתם [החילונים] מאחלים." "אני מאחל שבת שלום." זה היה לפני למעלה מעשרים שנה. ואכן, כך היה מקובל אז. מאז חל שינוי משמעותי. הציבור החילוני התאהב מחדש ב"שבת שלום". ובצדק. איך אפשר להשוות את הברכה העברית היפה כל כך, "שבת שלום", למוטציה העלגית המנותקת "שיהיה לך סופ"ש קסום"? עכשיו הדוסופוב חשוך נרקיס אסר ג'יהאד על ה"שבת שלום". מעניין מה חורה לו יותר – השבת או השלום?
* בחזרה למילואים – באוגוסט האחרון, קיבלתי הודעה מהצבא שעליי למלא טופס בקשה להאריך בשנה את התנדבותי למילואים, ואליו מצורף שאלון רפואי, שעליו עליי להחתים את רופא המשפחה. לא דאגתי. שנה קודם לכן, כדי לאשר לי בגילי להמשיך להתנדב כלוחם קרבי, נשלחתי לסדרה של בדיקות מקיפות, שמהן חזרתי כבריא עם דיפלומה. מאז, לא חל שום שינוי. שלחתי את הטופס, וקיבלתי תשובה שלא אושרה בקשתי להתנדב, בגלל איזו בעייה שמופיעה בטופס, ושנה קודם לא הפריעה לאיש. מכאן החל מסע ייסורים שנמשך לא פחות משמונה חודשים, שבו נאלצתי להתמודד עם כסת"ח רפואי, ועם בירוקרטיה צבאית אטומה. אחרי שהבאתי מכתבים מרופא המשפחה ורופא מומחה, המעידים שאותה בעייה שעליה הצביעו, כבר לא קיימת שנים רבות ובכל מקרה אין בה כדי לפגוע כהוא זה בכושרי הפיזי והמנטלי וביכולתי לשרת כלוחם קרבי, דחו אותי משבוע לשבוע, מחודש לחודש, וכל פעם שלחו לי טופס אחר שעליי למלא ולהחתים רופא. זה היה מתיש ומייאש. מישהו אחר במקומי, שאינו נחוש, אסרטיבי ונודניק כמוני, מזמן היה מרים ידיים. אך אני לא ויתרתי. איני מעלה על דעתי מצב שבו אורטל תותקף חלילה, ואני לא אהיה בכוח המגן עליה, למרות שאני כשיר לכך, בשל כסת"ח רפואי. אחרי מסכת ארוכה של מלחמה בבירוקרטיה, ואחרי שהטרדתי אישית, בעיצומה של מלחמה, את מפקד האוגדה כדי שיתערב למעני, ניצחתי. קיבלתי אישור להתנדב. אגב, בין ההודעה הראשונית על דחיית בקשתי להתנדב להודעה שעליי למסור את הנשק, התנדבתי להשתתף באימון, למרות שלא קיבלתי עליו ימ"מ (ימי מילואים). אני שמח מאוד, אבל גם מתוסכל מכך, שאני יודע שבעוד חודשים אחדים, כדי להתנדב ב-2027, שוב אעמוד באותה סיטואציה.
* ביד הלשון: רמות נפתלי – אחד היישובים המופגזים במלחמה עם לבנון, הוא רמות נפתלי. באוקטובר 2023 פונה המושב, אך הפעם תושביו, כמו תושבי כל קו העימות, נחושים להישאר ביישוב, ולא לחזור על הטעות. המושב נמצא סמוך לגבול לבנון, ומשתייך לתנועת המושבים ולמועצה האזורית מבואות חרמון. הוא עלה לקרקע ב-1945 כקיבוץ. ייסדו אותו חלוצים בוגרי ביה"ס החקלאי "מקווה ישראל", במסגרת הפלמ"ח, ולאחר מכן הושלם בידי גרעין של חיילים משוחררים מהצבא הבריטי. מיקום היישוב נקבע מלכתחילה משיקולים ביטחוניים, כחלק משרשרת יישובים לאורך הגבול עם לבנון. במלחמת השחרור הקיבוץ עמד במשך חודשים רבים תחת הפגזות וצליפות וניסיון כיבוש של צבא ההצלה הערבי בפיקודו של קאוקג'י, שנהדף במאמץ רב. רק שחרור הגליל במבצע חירם, בסוף אוקטובר 1948, שיפר את מצבו הביטחוני. בשנות ה-60 המוקדמות סבל הקיבוץ מעזיבות רבות, וכמעט ננטש. ב-1963 עלה למקום גרעין של בני מושבים יוצאי מרוקו ותוניסיה. הם שינו את היישוב מקיבוץ למושב. שמו של היישוב נובע ממיקומו בהרי נפתלי, בנחלת שבט נפתלי. אורי הייטנר לתגובות: uriheitner@gmail.com
חוה ליבוביץ כותבת לאהוד בן עזר
א.
אהוד יקר. לא נעלם מעיניי הטור של אורי הייטנר מלפני שבועיים-שלושה בעיתונך שבו הוא טורח באובייקטיביות-כביכול של גילוי נאות צבוע להוכחת צדקתו – לצטט את דבריו של עמיתו לדעות שעוקב אחר פרסומיו בבמות אחרות וגם בעיתונך... פשוט התפוצצתי אבל בחרתי שלא להגיב. שמחתי שנעמן כהן הגיב לדבריו במקומי. ושיקף את דעתי.
הא-נומליה של אורי הייטנר התגלתה בכל מערומיה. והיא הרישעות שטבועה בו. רישעות שהיא כל כך ממך והלאה. הוא רצה לפגוע בך ולהכאיב! זאת היתה מטרת הפרסום המכוער.
האם זה מגיע לך? ממש לא. אתה שנותן לו במה לפרסם את דבריו, לפרוק באורגזמיות את איבתו החולנית לכל מי שלא בא לו טוב בעיניים – בגידופים ובנאצות.
יש בו בצד שנאה חולנית גם הנאה חולנית להכאיב ולפגוע. רק הוא האחרון שיודה בכך. הפרסום המרושע הזה לפגוע בך פשוט בער בו. וזה כל כך הרתיח אותי.
וכל זה למה? כי הוא לא יכול לסבול שמישהו אחר, ובעיקר חכם ממנו – אינו בדעתו הפוליטית. כי הוא משטרת מחשבות! לכאורה הוא ליברל שוחר חופש הדעה אבל הוא לא יחסוך את נקמתו הקנטרנית מהחכם החולק על דעתו. את נקמתו החולנית הוא הגיש לך קרה. העמית המפוקפק שלו אמר דברים כל כך מכוערים עליך, איך אורי הייטנר העז לפרסם אותם במקום להודות לך שאתה מפרסם חופשי את הגיגיו הפוליטיים שאינם כולם מקובלים עליך – בעיתונך.
ב.
אהוד יקר מזל טוב ענק ליום הולדת בקשיש [ציטוט של יצחק נבון מיואל רפל] 90 ואין כמוך לא לנוח לא לשוח [כדברי יוסי אחימאיר] כותבי "פרקי אבות" לא הכירוך...
אין מה להוסיף על שלל המחמאות וציוני הדרך במפעל חייך שהעטירו עליך כל מוקיריך ומכיריך.
וכמה יפה וסמלי הוא שראשית מפעלך מתחיל בייסוד גרעין קיבוץ עין גדי כי מי ציוני שכמוך ארוג ושזור בתולדותיה של ארץ ישראל ומדינת ישראל.
מאחלת לך המון בריאות חיוניות וכוחות עד מאה כעשרים.
ג.
ברצוני להתייחס לביקורתו של נעמן כהן על זכייתו השנה של הסיפור "קונטיקט" בתחרות הסיפור הקצר בפרס הראשון מטעם עיתון "הארץ", גיליון פסח. [התחרות נערכת מטעמו מזה שנים רבות]
קודם כל לא הייתי נותנת קרדיט כזה לעיתון "הארץ" כוונתי לעצם הביקורת וההתייחסות לסיפור הספציפי. עדיף היה להתעלם! גם משום שרמת הספורים בתחרות הנ"ל כבר שנים בירידה דרסטית.
וגם משום שקוראי עיתונות יודעים וגם נעמן כהן מוכיח זאת בפינתו בעיתון חב"ע מדי שבוע, שעיתון "הארץ" הוא עיתון אנטי ציוני ונמבזי [בלשונו של נ"כ] וכולו פועל לקעקע את יסודותיה של מדינת ישראל והציונות ולהבאיש את שמן ברבים בארץ ובעולם. ביקורת כזו רק מוסיפה פרסום ו"לגיטימציה" [אבקש סליחה מחופש הדעה] לעיתון הזה.
לעצם הסיפור שמתאר מבצע או תחבולה של אם ישראלית חרדתית והיסטרית להברחת בנה החייל משירותו הצבאי בעזה במטוס לקונטיקט. אני חולקת על הדגשים של נעמן כהן ושאר המוחים כנגד זכיית הסיפור בפרס הראשון.
אינני חושבת שהסיפור מעודד עריקה או משבח עריקה. יש הבדל לו הסיפור היה נכתב מנקודת מבטו של החייל כגיבור הסיפור והוא היה יוזם את העריקה. לבין אימא חרדה שהיא גיבורת הסיפור והיא זאת שיוזמת את העריקה. הבן החייל שאינו יודע על תוכנית אימו אפילו מנסה למחות כנגד נחישותה להוציא אותו מהמחנה הצבאי בתואנות שונות. גם אם הוא איננו מורעל צבא ומשלים בפסיביות שלו את תמונת הראי של אימו האקטיבית ונחושה באקט של ייקוב הדין [של עצמה] את ההר. האם משקפת לדעתי בסיפור לא רק חרדות של כל אם ישראלית שלדאבון לב נדרשת לשלם בשתיקה רציונלית מחיר יקר של הקרבת בנה ביד הגורל למען הגנה קיומית קולקטיבית ואישית על ביתה, על אדמתה על עמה ועל עצמה – אלא למעשה כל אימא אוניברסלית באשר היא שנדרשת בעיתות מלחמה לשלם מחיר כזה.
לכן בעיני הסיפור הזה יותר משהוא סיפור על עריקה בעת מלחמה על הבית, הוא סיפור פנטזיה ובריחה מהמציאות הומוריסטי במשהו שמשרטטת לעצמה במוחה אימא ישראלית בפרט ואימא אוניברסלית בכלל. ואינני חושבת לכן שמוצדק להתקומם עד כדי כך על עצם זכייתו בפרס בשל העיתוי, מלחמה על חיינו. אנחנו בשלים כבר מספיק בתודעתנו לצערנו הרב לתת גם מקום לקול הזה של אימא חרדתית. אם תופסים את הסיפור כפי שתפסתי אותו אני כסיפור פנטזיה על עריקה ולא כסיפור שמעודד עריקה בזמן מלחמה.
כאשר קראתי את הסיפור נזכרתי בספר שהקדים אותו בנושא תסמונת האם החרדה "אישה בורחת מבשורה" של דוד גרוסמן היומרני, כבד ומפוטפט שמאוד לא סבלתי לעומת הסיפור הקומפקטי קליל והומוריסטי "קונטיקט".
לו היה זה סיפור קצר זוכה פרס ראשון שגיבורו הוא חייל שיוזם עריקה בעת מלחמה ובכלל, כמובן הייתי גם אני מצטרפת לשופטים את האירוע לחומרה.
מה שכן בכל זאת לא הייתי מזכה את "קונטיקט" בפרס ראשון ולו רק מטעמים של רגישות ועירות למצבנו הלאומי השברירי ומטעם של מראית עין. בעיני זו קצת טיפשות מצד השופטים, בזה כן צודק לדעתי נעמן כהן. אבל הסיפור כן ראוי לעניות דעתי להיכלל בין הסיפורים הזוכים. הייתי נותנת לו מקום שלישי. קראתי גם את הסיפורים שלא זכו והם פחות טובים.
כל מה שאמרתי בהמשך איננו סותר את דבריי בפתיח. לא הייתי מגיבה לא לטוב ולא לרע ליוזמות של עיתון "הארץ" האנטי ציוני כדי לא לתת לו במה. הייתי פשוט מתעלמת.
חוה ליבוביץ
אהוד: אני מקווה שיום אחד דויד גרוסמן ילמד לכתוב פרוזה ואז אנשים כמוני וכמוך יוכלו לקרוא אותו בלי להשתעמם.
הסיפור "קונטיקט" כתוב היטב ובהחלט מותח. אך קשה להניח שהחלטת השופטים לא היתה מושפעת מהקו התבוסתני הכללי של העיתון ושל מוספיו.
ובאשר לתחרות הסיפור הקצר, סופרים גדולים לא צמחו ממנה. כוחו של מוסף "תרבות וספרות" של "הארץ" היה לפני שנים רבות, כאשר כל שבוע פירסם סיפור ברמה גבוהה – של סופרים מתחילים וגם של ותיקים, זאת בימיהם של עורכיו יעקב הורוביץ ובנימין תמוז, וכך התחלנו את דרכנו בספרות העברית, מרבית בני דורי ואני, וגם ב"משא" בעריכת אהרון מגד, עוד בטרם פירסמנו את ספרנו הראשון.
אבל – במלאת לי 90 שנה לא פורסמה עליי ב"הארץ" אפילו מילה אחת ואני רואה בכך כבוד גדול ואישוש למעמדי כ"סופר נידח".
משה גרנות
האם התורה רלוונטית לחיינו?
הסקירה שאערוך ברשימה זאת תוכיח, אני מקווה, כי צווי התורה רחוקים מלהיות רלוונטיים, לחיינו, ואני גם מטיל ספק אם היו רלוונטיים אי פעם, אם לא הקורפוס הענק של פרשנות ודרשנות.
אתחיל בחוק המזעזע המרשה לאב למכור את בתו לעבדות נצח, ללא זכות לצאת לחופשי בשנה השביעית, יש אמנם מגבלות לקונה של הבת האומללה, אבל הרעיון שזוועה זאת מותרת, וירדה לעולם מפי הגבורה – מעוררת פלצות (שמות כ"א 11-7).
מסתבר שבעל עבד רשאי להכות אותו או את אמה עד מוות, ואם שרד העבד האומלל יומיים בגסיסה, בעל העבד לא ייענש על מעשהו "כי כספו הוא" (שם, פ' 21-20).
בכלל החוקים הנוגעים לעבדות אינם רלוונטיים בעולם הנאור והדמוקרטי, ובישראל אף נחקק חוק בנדון (2006). רק בפינות אפלות ביותר בעולם יש עדיין שרידים לחרפה הזאת שאדם קונה אדם כאילו הוא חפץ או בעל חיים. בין הזוועות שחוקי העבדות מהתורה מאפשרים– לשלוח את העבד לחופשי בשנה השביעית, אבל אם אדוניו נתן לעבד אישה, ונולדו לו ילדים, האישה וילדיה הם הקניין של בעל הבית (שם פ' 3-2). אם העבד ימאן לצאת לחופשי (למשל, משום סירובו להיפרד מאשתו ומילדיו), בעליו רוצע את אוזנו, והופכו לעבד עולם (שם פ' 6-5). איך זה רלוונטי היום לנו?
העונש הנפוץ ביותר בתורה הוא עונש מוות, לא רק על רוצח במזיד, אלא גם על תחומים אחרים, כמו בעניינים של אמונה: על עובד עבודה זרה ונביא המטיף לעבודה זרה, על נוקב שם ה' על מחלל שבת, על מי שאינו נשמע לכהן ולשופט, על מכשפה, על בעל אוב, על מכה או מקלל הורים, על בן סורר ומורה, על נואפים, על נערה מאורסה שלא נמצאו לה בתולים, על משכב זכר, על גילוי עריות, על משכב עם אישה דווה, ועוד ( דברים י"ג 12-2, י"ח 20; שמות ל"א 14, במדבר ט"ו 36-32; דברים י"ז 12;שמות כ"א 15, 17, ויקרא כ' 9; דברים כ"ב 22-20; ויקרא כ' 14-11 ועוד).
מערכת המשפט במדינת ישראל נמנעת מלהטיל עונש מוות אפילו על מחבלים הרוצחים מאסות של בני אדם, ורק פעם אחת בוצע עונש המוות כנגד הצורר אדולף איכמן. ברור שעונשי מוות (בעיקר בסקילה!) אינם רלוונטיים לימינו. אבל יש בממשלה שלנו שרים שמתגעגעים לעונש זה, ומחדשים אותו ברוח התורה. אבל גם שרים הזויים אלה לא יפסקו גזר דין מוות על נערה מאורסה שלא נמצאו לה בתולים בליל הכלולות, אבל אינני בטוח שהם לא היו מעדיפים עונש מוות להומוסקסואלים, ולמי שאיננו מאמין כי חוקי התורה הם משמיים.
צו אלוהי שאין סיכוי כי ניתן לקיימו הוא הצו לקיים כל שבע שנים שמיטת קרקעות – לא לעבד את הקרקע, ולא ליהנות מפירות הקציר, הכרם והמטע. האיכר חייב להפקיר את נכסיו לעניים, לגרים ולחיית השדה (ויקרא כ"ה 7-2). רק מי שאין לו מושג איך מתנהלת עבודת החקלאי יכול להעלות על הדעת הפקרות כזאת, הרי אין סיכוי שהמשק החקלאי יכול להשתקם מהפקרות כזאת. בארץ מוכת בצורות ורעב שפוקדים אותה לעיתים קרובות מחייבים הכוהנים בשם האל להפקיר את השדה, הכרם והמטע לחסדי זרים ולחסדי חיית השדה! לאחר שיבת ציון המודרנית מצאו הרבנים "פתרון" – מוכרים את ארץ ישראל לגוי – אין גבול לחשיבה המעוותת של המאמינים!
צו נוסף בלתי ניתן להיאכף הוא צו שמירת השבת, שלפי חוקי התורה איננה יום מנוחה, אלא יום של שיתוק מוחלט (שמות כ' 11-9, כ"ג 36-42, דברים ה' 17-12) מבמדבר ט"ו 36-32 אנחנו למדים שמי שמקושש עצים בשבת, כנראה, כדי להכין לעצמו ארוחה – דינו סקילה (ראו גם שמות ל"א 15-14). זאת הסיבה שהחרדים בימינו אינם מעיזים לקרוע את נייר הטואלט בשבת, אלא מכינים "מנות" של נייר יום קודם. אין חקלאות ותעשייה שיכולות לשרוד במשטר של שיתוק יום בשבוע.
כל פעם שאני קורא את פסיקת האל לגבי גורל האישה – אני מתחלחל: "אל אישך תשוקתך, והוא ימשול בך" (בראשית ג' 16). מדוע הרשעות הזאת?! בתורה נחשבת האישה לקניין הבעל: "לא תחמוד בית רעך, לא תחמוד אשת רעך ועבדו ואמתו ושורו וחמורו, וכל אשר לרעך" (שמות כ' 14). האם יש ספק בכך שהאישה היא חלק מהאינוונטר? "...רק לא ירבה לו (המלך) סוסים... ולא ירבה לו נשים... וכסף וזהב לא ירבה לו מאוד" (דברים י"ז 17-16). האם לא ברור שנשים ברכושו של המלך פחות חשובות מסוסים? האם חוק המלך הזה יכול להיות רלוונטי בעולם הנאור והדמוקרטי?
נושא לא רלוונטי במובהק לימינו, ונראה שגם מאז ומעולם, הוא עול הפולחן שהכוהנים כפו על העם: כל בכור באדם (ייפדה) וכל בכור בבהמה שייכים למקדש (שמות י"ג 2, 13-12, כ"ב 29-28, במדבר י"ח 15 ואילך; הביכורים חייבים להיות מוקדשים למקדש (שמות כ"ג 14-15, 19, ל"ד 20-19, 26, ויקרא ב' 14, כ"ג 10 ואילך כ"ז 26, במדבר ג' 13-12, י"ח 17-15, דברים ט"ו 19, כ"ו 2 ואילך. פרי העץ הוא קודש בשנה הרביעית, ואסור לבעליו, כמו גם שלוש שנים ראשונות המכונות "ערלה" (ויקרא י"ט 25-23)
הכוהנים מטילים עול ענק על המאמינים בכל הקשור בפולחן, שיש לו פנים רבות: עולה, חטאת, אשם, זבח שלמים, קורבן תודה, נדר כללי, נדר נזיר, איסר, נדבה, חרם, תרומה, מתנה למקדש ולכוהנים, מעשר, ביכורים, הקדשת רכוש (בית, שדה). לכל סוג של קורבן יש להוסיף מנחה (סולת טבולה בשמן ונסך יין). הכוהנים והלוויים נהנים מרוב הקורבנות – מחלק או משלימות (ויקרא א' ב' ג', י"ז 6-5, כ"ב 17 ואילך, כ"ד 8-5, כ"ז, במדבר ו' 10 ואילך, י"ח 21). בחגים חייבים בני ישראל להקריב מיספרים מופלגים של בהמות, לדוגמה בסוכות חובה להקריב 51 פרים, 36 אילים, 121 כבשים, 6 שעירי עיזים. בקידוש המשכן (במדבר, קל וחומר בארץ ישראל!) חובה על נשיאי השבטים להביא כל אחד 6 עגלות צב, 12 בני בקר, שור אחד, ועוד קערת כסף, מזרק כסף, כף זהב, פר, איל, כבש, שעיר עיזים, 2 בקר, 2 אילים, 5 עתודים, 5 כבשים – כל זה כפול 12! וכל זה במדבר, שם הרי התחננו לאוכל ואכלו מן ושלווים! ראו גם התרומה שמבקש משה לבניין המשכן: זהב, כסף, נחושת, תכלת וארגמן ותולעת שני, אבנים יקרות , עורות אילים (שמות כ"ה-ל', ל"ה-מ'). מישהו מבין מחברי התורה שכח שבני ישראל יצאו בחיפזון ממצרים, וגם קודם הם היו עבדים, ולא היו להם תועפות של עושר.
הזכרתי בסקירה הזאת רק חלק מהעול שהכוהנים (בהמשך גם המשוררים, השוערים, המנגנים) הטילו על עובד האדמה העשוק, וברור שלא היה מסוגל לעמוד בדרישות האבסורדיות של משרתי האל, דרישות המלוות בקללות נוראות למי שאינו ממלא אחריהן (27 פסוקים בויקרא כ"ו, ועוד 33 פסוקים בדברים כ"ח). המאמינים בטוחים כי הצווים הבלתי אפשריים האלה הוטלו על עם ישראל על ידי האל במעמד הר סיני, והרי כל מי שנותרה בליבו יכולת לבקר את הכתובים – ברור לו מעל לכל ספק כי כל החובות האלו התחברו על ידי כוהנים אינטרסנטים שחיו מאות שנים אחרי הימים בהם היה אמור משה לחיות, לפעול ולקבל השראה אלוהית.
במקרא עצמו הנביאים התקוממו כנגד ההנחה שאת האל חובה לעבוד על-ידי שחיטת בהמות ושריפתם. וכך הטיף עמוס הנביא: "שנאתי, מאסתי חגיכם, ולא אריח בעצרותיכם, כי אם תעלו לי עולות ומנחותיכם לא ארצה, ושלם מריאיכם לא אביט... הזבחים ומנחה הגשתם לי במדבר ארבעים שנה, בית ישראל?" (עמוס ה'25-21). דברים דומים אומר ישעיהו: "למה לי רוב זבחיכם, יאמר ה', שבעתי עולות אילים, וחלב מריאים, ודם פרים וכבשים ועתודים לא חפצתי. כי תבואו ליראות פניי – מי ביקש זאת מידכם, רמוס חצריי. לא תוסיפו הביא מנחת שווא, קטורת תועבה היא לי, חודש ושבת, קרוא מקרא לא אוכל, אוון ועצרה. חודשיכם ומועדיכם שנאה נפשי, היו עליי לטורח, נלאיתי נשוא" (ישעיה א' 14-11).
כך גם דעתו של ירמיהו: "...עולותיכם לא לרצון, וזבחיכם לא ערבו לי" (ירמיה ו' 6); "... עולותיכם ספו על זבחיכם, ואכלו בשר, כי לא דיברתי את אבותיכם ולא ציוויתים ביום הוציאי אותם מארץ מצרים על דברי עולה וזבח" (שם ז' 22-21). עמוס וירמיהו מטילים ספק אם האל בכלל ציווה על הררי הבשר שהתורה (שהתחברה לכל המוקדם בימיו של יאשיהו – סוף המאה השביעית לפני הספירה) מצווה על המאמינים להקריב לאל.
כיוון שאין כל סיכוי למלא אחרי הדרישות האבסורדיות של מעצבי האמונה, הפתרון המתבקש הוא לצאת לגלות, שם היהודי פטור מהמצוות הקשורות בארץ (קורבנות, שמיטה, העלמת החמץ בפסח, השיתוק בשבת, מתנות למקדש וכו'). בגלות אפשר לשמור שבת באמצעות גוי של שבת, ולשאר תדאג ממשלת הגויים – שיהיה בה חמץ בפסח, שלא תתקיים שמיטת קרקעות – זה כבר לא עניינם של היהודים. הגלות הפכה להיות הפתרון האולטימטיבי למצוקה האמונית של היהודים, ולכן חז"ל המציאו אגדה שמנרמלת את הלא נורמליות הזאת – לראות בגולה פתרון – האגדה טוענת שבני ישראל הושבעו שתי שבועות: שלא יעלו בחומה, כלומר, שלא יעזו לחזור ולכבוש את ארץ ישראל; שלא ימרדו בגויים, ושבועה שלישית נועדה לגויים, שלא ישעבדו את ישראל יותר מדי (בבלי, כתובות קי"א ע"א). כלומר, הגלות היא הבית של עם ישראל מכאן ואילך עד שיציל אותנו האל בדרך על-טבעית. אלא מה? הגויים כנראה לא ידעו שהושבעו, והם לא רק שיעבדו את עם ישראל, אלא ערכו אינספור גירושים מנחלותיהם, ערכו בו פוגרומים, העלילו עליו עלילות דם, ולבסוף השואה שהעולם הנוצרי והמוסלמי הצטרף לגרמנים בהשמדת יהודים.
רוב החלוצים שהחליטו לרפא את הריסות ארץ ישראל, ולבסוף – לקומם מדינה עברית חדשה, רוב זה, במודע, ולא במודע, לא התייחסו אל צווי התורה כאל מורשת מחייבת, כלומר, רובם לא ראו את התורה כמסמך רלוונטי, הגם שהביעו געגועים לסיפורי התנ"ך המתארים מדינה עברית בימי קדם. חבל שהאתוס הזה הולך היום ומתפוגג, ואנשים הזויים מבקשים להחזיר את הגלגל אחורנית, כלומר, לכפות על העם צווים ואיסורים חסרי שחר, הנחשבים בעיני המאמינים לצווי אלוה.
התיאוריה של קארל מארקס אימללה שליש מאוכלוסיית העולם, וכל מה שחזה בצורה דטרמיניסטית הוא חסר שחר לחלוטין, אבל באמרה אחת הוא צדק, כשקבע כי הדת היא אופיום להמונים. כמו שצורך אופיום חי בהזייה, ואינו מודע למציאות, כך גם מצבו של המאמין – האמונה מבטלת את המציאות ואת ההיגיון, ומנתבת אל הזיה חסרת שחר.
אם שואפי חיים אנחנו, עלינו להתייחס אל הצווים הבלתי אפשריים של התורה כאל מסמך לא רלוונטי, הגם שחובה להכיר צווים אלה ולדעת כי הם שייכים למורשת עמנו.
משה גרנות
מתוך היומן
הדסה ויורם
10.4.26. יום שישי. הדסה ויורם וולמן באים לבקר אותנו לפני הצהריים. יורם קורא שיר שכתב לכבודי:
לאודי בן עזר מלאו בימים אלו תשעים
האם הוא מוכן עם זאת להשלים?
כשלצידו המסורים לו יהודית ובנו בן,
נראה אם כן שהתשובה היא כן.
שהרי אודי בן עזר הוא צאצא לעובדי האדמה
שפתחו פתח תקווה לבאים אחריהם
כדי שבני ישראל לא יישארו בגולה על בלימה
שיתרחקו מהגולה ויעלו לארץ הקודש,
אותה ארץ שהבטיח לנו המלך כורש.
ותרומתו הגדולה של אודי לאומה נמדדה בכתיבת ספרים
רבים וחשובים, בהוצאה לאור של עיתון, בעריכה של ספרים,
בכינוס שיריה של המשוררת החלוצית אסתר וגם בעזרה
לצעירים בראשית דרכם,
ברצון טוב ובחינם.
אם כך, נאחל לאודי בריאות משופרת ואריכות ימים
ולכולנו תקווה לימים טובים.
יורם וולמן
אהוד בן עזר
"מסעותיי עם נשים" - פרק שלישי
פרקים מתוך הרומאן, 2003, מובאים ליובל ה-70 של קיבוץ עין גדי
פרק שלישי אני הורג במאפייה צפע עין-גדי בטוּטוּ שלי בגלל הביגוד הפשוט ומזג-האוויר החם והיבש לא היה לא היה לנו מה להתגאות בלבוש ובהופעה. חברנו פ. אפילו סנדלים לא נעל אלא פסע יחף כשגופו השמן מתנדנד מצד לצד בחלקות החקלאיות ועל סלעים ובבוץ וגם בשבילי המשק ובחדר-האוכל אפילו בלילות שישי כשהוא לבוש חולצה חגיגית לבנה. פ. צימח סוליות עבות של עור טבעי שהיו שחורות ומבוקעות כמערות ההרים אשר סביבנו. ויהי היום ו-פ. אושפז בבית-החולים שלימים נקרא על שם סורוקה בבאר-שבע ושכב במחלקה בחברת צמד בידואים משתעלים משבט אל-עזזמה, יחפנים אף הם וריאותיהם כניראה מורעלות בניקוטין. כאשר עבר ראש המחלקה ד"ר מתתיהו דניאלי המפורסם על פניהם התבונן בכפות הרגלים הפשוטות קדימה על הסדינים הצחורים ומבלי להרים עיניו גבוה יותר שאל בערבית את פ. שלנו לאיזה שבט הוא שייך, כי עובי כפות רגליים כזה לא ראה מימיו גם אצל בידואים! – ד"ר מתתיהו דניאלי מדד אותן וציווה לצלמן למחקר המדעי שעליו שקד: "בני-אדם וֵרְסוּס בהמות, תרבות גפיים תחתונות בחברות מידבריות." אחרי שנים נוסדה בחיפה שדולה פלסטינית שראתה במחקרו של ד"ר דניאלי דוגמה היסטורית מרשיעה לגישה גזענית. מזלו של דניאלי, שבינתיים גם נעשה פרופסור, שעלה בידו להוכיח שסוליית כף הרגל העבה ביותר שצולמה למחקרו היתה של פ. שלנו!
כאלה היינו. שלומפרים. אמנם לא כולנו יחפנים כשמרקה, אך יום אחד כאשר התחדש הוויכוח אם ירדנו לדרגת המוזנחות המידברית שנהגו לכנותה בשם "בדואיזם" סיפר חברנו אברום שיום אחד נסע לכפר-סבא, דפק בדלת בית הוריו, אימו פתחה לו ואמרה: "מה יש, בחור? מי אתה?" אמר לה אברום: "אני מעין-גדי." "מעין-גדי?!" בחנה אותו היטב בעיניה, "יש לך ד"ש מאברום שלי?" "אני אברום!" ענה לה.
ומדוע אושפז פ. שלנו? בערוגה בגן-הירק דרס בכף-רגלו בעלת העור הנוקשה – צפע עין-גדי. הנחש הארסי שבר מת ושן (סליחה – שבר שן ומת) אבל ליתר ביטחון השכבנו את פ. אפרקדן בקומנדקאר והעלנו אותו לבאר-שבע. לא הצלחנו להזעיק לשם כך את הפייפר משדה-התעופה הבריטי הישן במבואותיה המערביים של באר-שבע, שהיה נוחת אצלנו פעמיים בשבוע ומביא דואר ונוסע אחד במושב האחורי. היתה רשימה מסודרת של חברים טסים, וכאשר הגיע תורי היתה זו הטיסה הראשונה בחיי והקאתי חמש דקות מעל המקום שעליו עומדת כיום העיר ערד. גם אותי צילם ד"ר מתתיהו דניאלי, שהיה גם הרופא האזורי של חבל סדום, כאשר הגב שלי נעשה לתפרחת בצקית אדומה לאחר שריססתי את אדמת הכרם בקוטל עשבים חריף בשם סיינוקס. לפני שהייתי אופה הייתי כורם. חשבתי שמתאים לי להיות חקלאי, ונכשלתי. המזל של החקלאות הישראלית והאסון שלה – שכמעט איש מהעוסקים בה, הוא או אבותיו, לא נולדו איכרים ולא חיו בכפר מדורי-דורות. אילו היו כאלה היו שייכים, כמו בעמים אחרים, למעמד השמרני, חסר-ההשכלה ואפילו מפגר, שאינו מוכן לאמץ שיטות עיבוד חדשות אלא דבק באורח החיים של אבות-אבותיו. החקלאות הישראלית לא היתה מגיעה להישגים בקנה-מידה עולמי, שאותם פיתחו חקלאים משכילים שהיו פתוחים לחידושי הטכניקה והאגרונומיה. האסון הוא שרוב בניהם ובני-בניהם המשכילים של אותם חקלאים מוכשרים – לא המשיכו בעבודת האדמה אלא פנו למקצועות אחרים, עירוניים, שאיפיינו ומאפיינים את העם היהודי בגולה. ד"ר מתתיהו דניאלי אמר שמימיו לא ראה התפרצות אלרגית כה חמורה, והלעיט אותי גלולות פִּירוֹבֶּנְזָמִין ירוקות שניראו לי יעילות עוד בטרם בלעתי מהן, ולו רק בגלל העובדה ששם אבי בנימין – והוא צילם את גבי הפורח שניראה כקציצה לפני הטיגון. אולי השתקפות האור, החום והריחוק במקום הנמוך ביותר בעולם גרמו לכך שכל דבר קטן קיבל אצלנו מימדים גדולים הרבה יותר ממידתו, ממש מיתולוגיים, כאילו היינו אנשי כת סרך היחד שנשארו חיים מתקופת המגילות הגנוזות ואולי עוד מלפני כן, מימי התנ"ך. לימים, כשעבדתי כמורה בבית-ספר ערב למבוגרים ביישוב עולים בהרי ירושלים, ועבד אז ב"קול ישראל" קריין בשם פלטי בן-ליש. שאל אותי אחד התלמידים: "זה ששומעים ברדיו הוא אותו פלטי בן-ליש שנשאר מהתנ"ך?" והצפע שהרגתי? על כך בהמשך.
* תוספת מאוחרת: אודי ידידי שלום! כמו כל חברי גרעין "שדמות" אני כואב את פטירתו של פודי. למען הדיוק ההיסטורי ברצוני לתקן קצת את הסיפור על הכשת הנחש ו"סוליות" כפות הרגליים. פודי עבד ברפת והרגיש דקירה קלה בעקב אך לא התייחס לכך כלל. רק בתום העבודה עלה למרפאה וסיפר על הדקירה. ללי האחות עמלה ארוכות בקירצוף כף רגלו ורק אז התגלו 2 הנקודות שהצביעו על הכשת נחש. הזעיקו פייפר והטיסו אותו לבאר שבע. במקרה הייתי באותו יום בבאר שבע וביקרתי אותו בבית החולים "הדסה" ששכן אז בביתנים הישנים מול המשטרה. ביה"ח סורוקה הוקם שנים אח"כ במקום אחר לגמרי . נכון הוא שהבדואים המאושפזים ואורחיהם עלו לרגל לחדרו כדי לחזות בכפות רגליו של "היהוד". יונתן זמיר מתוך "חדשות בן עזר" 1416, 4.2.2019
מנחם רהט
או עיוור או כופר
לאהוד בברכה ממנחם רהט (וברכות מקרב לב בהגיעך לעשור העשירי בחייך, עד מאה ועשרים).
האם מי שאינו מודה על ניסי הקמת המדינה וקיומה, כופר בטובתו של בורא עולם ומסרב להודות עַל הַגְּאוּלָּה וְעַל הַתְּמוּרָה,על הניסים ועל התשועות שזכינו להם ב-78 שנות המדינה? * ומה כתב הסופר החרדי על אודות המדינה בפרק הגנוז? אגדה אורבנית בני ברקית מספרת, שבאחד מבתי הכנסת המקומיים, ממעוזי הליטאיות הקפדנית של עיר התורה והחסידות, נוהגים שגם כאשר נחגגת ברית מילה באותו בית כנסת ביום העצמאות, אין מדלגים על אמירת ה'תחנון' (שהיא תפילת תחנונים שמדלגים עליה בעתות שמחה, כמו ברית מילה), וזאת "כדי להוציא מליבם של הציוניסטים שה'תחנון' לא נאמר מחמת 'קדושתו' של יום העצמאות." ואילו בבתי הכנסת 'המזרחיסטים' לא רק שמדלגים על ה'תחנון' מתוך לב גואה משמחה 'עַל הַגְּאוּלָּה וְעַל הַתְּמוּרָה' במעמדו של עם ישראל, אלא גם מגדילים ראש בתפילות הודיה לבורא עולם, וגומרים את ההלל בברכה, והכל על בסיס ההנחה שמי שאינו רואה את גודש ניסי ההשגחה העליונה המלווים את מדינת העם היהודי מאז ייסודה לפני 78 שנה, הוא או עיוור או כופר. פעם זה היה אחרת בבני ברק. רבי יוסף כהנמן, דמות מופת מיתולוגית בעולם התורה, מייסד וראש ישיבת פוניבז' החרדית, ראה גם ראה את הנס הגדול שבהקמת המדינה. ומכוח ראייה זו, ציווה להניף את דגל המדינה היהודית על גג בניין ישיבתו החרדית, ומאז מתנפנף דגלה של 'המדינע הצייוניס' – שנואת נפשה של ה'השקופע הטהורה' הליטאית-חרדית – על גג בניין הישיבה בכל ימי העצמאות עד עצם היום הזה. ביטוי להתפעמות זו נתן במאמר שפירסם אחר מלחמת ששת הימים: "אחים יקרים ורחימאים! המותר לנו להיות קטנוניים בשעה גדולה ונשגבה זאת? הלא נבוש וניכלם להישאר בדלות ההשגות וקטנות המוחין בתקופה הרת פלאות, כשאנו מוקפים ממש בניסים, שגם עיוור יכול למשש בידיים[...] את הניסים והנפלאות התשועות והנחמות." הרב כהנמן ניסה להבין את פשר האיבה התהומית בעירו למדינה היהודית, והגיע למסקנה שרק מי שחי בגולה וחש על בשרו את עוצמת האנטישמיות, מסוגל להבין את חיוניותה של המדינה לקיומו ועתידו של עם ישראל : "ואולי מי אשר כמוני נדד באותם הימים על פני קיבוצי היהודים בגלויות, מסוגל יותר לחוש את תעצומת הניסים ולחשוב יותר על פשר המאורעות המופלאים למאוד." (מתוך ירחון ההגות החרדי 'בית יעקב', גיליון מס' 100, אלול תשכ"ז). אבל גם היום ישנם יהודים חרדים המשתאים מול תקומת המדינה. אחד מהם היה הרב משה יואל לייבל, ראש ישיבה חרדי בשטרסבורג. בנו הרב דוד לייבל, שניחון בראיה ריאליסטית של המציאות ומעודד יציאת בחורים חרדים מעולם הבטלה לעולם המעשה והפרנסה (במסגרת תנאי שירות הולמים), סיפר שכשצעד פעם אחת עם אביו ברחובות עירם שטרסבורג הוא (הבן דוִד), השמיע דברי בלע נגד 'המדינע הצייוניס', ואביו היסה אותו: "אלמלא מדינת ישראל לא היינו יכולים להתהלך כאן ברחוב בקומה זקופה. המדינה יישרה את גבנו השפוף." ועוד נקודת זכות מכרעת מצא הרב דוד לייבל לגבי המדינה, בכך שהיא מוזילה מיליארדים מכספה לתחזוקת עולם התורה, שמנהיגיו, ראשי הישיבות, יוצאים לחו"ל להתדפק על דלתותיהם של גבירים, ומושיטים יד לנדבותיהם: "חשוב לדעת שהכספים שאוספים ראשי הישיבות בחו"ל, אינם מגיעים ל-10% מכספי הסיוע של המדינה לישיבות." בין המשתאים מול קיומה הפלאי של המדינה, היה הסופר והמחנך החרדי הרב אליהו כי טוב (מוקוטובסקי), מחבר הספרים 'ספר התודעה' ו'איש וביתו' הפופולארים, שעניינם חגי ישראל והתנהלות הבית היהודי בראי ההלכה והמנהג. לכשנדרש להוסיף לספרו פרק המתייחס ליום העצמאות בעיניים חרדיות, הוא כתב פרק נוסף שמתמודד מול ה'השקופע' החרדית ובעיקר הליטאית העויינת (ע"ע תחנון ביום העצמאות), הטוענת שלא ייתכן שהקב"ה הטיל את המשימה ההיסטורית של הקמת מדינה יהודית, בידי חילונים פורקי עול. חתנו הרב חנוך בן ארזה ערך את המאמר והעניק לו את הכותרת המשתמעת מתורף דבריו: 'כבשי דרחמנא' (שמקורה באגדתא תלמודית על דו שיח בין חזקיהו המלך לישעיהו הנביא, שהזהיר את המלך לבל ינסה לחקור במופלא ממנו: 'כבשי דרחמנא למה לך?' – למה לך להיכנס לחשבונותיו ולשיקוליו הסמויים והנפתלים של בורא עולם באשר לאופן הנהגתו את ההיסטוריה העולמית?) בפרק 'כבשי דרחמנא', שלבסוף נגנז בעצת רבנים חרדים, מתמודד המחבר עם ה'השקופע' הטוענת שלא ייתכן שבורא עולם יפקיד את משימת הקמת המדינה בידי שאינם שומרי מצוות: "וגדול כבוד ישראל בגויים כאשר לא היה קרוב לאלפיים שנה – כל הטוב הזה נקבל ולא נשמח בו? ולא נכיר בחסדי ה' עלינו ולא נודה על טובתו?" הר כי-טוב מתייחס בהתרגשות דתית ב'כבשי דרחמנא' ליום שחרור ירושלים וליום העצמאות: "יום שבו חזר שלטון לישראל בחלק מארץ ישראל, לאחר 1,884 שנות חורבן, כניעה, גלות, שעבוד, השפלה וצפיה לגאולה; 3,706 שנים לאחר ההבטחה מפי הקב"ה המנחיל ארצות, בברית שכרת עם אברהם אבינו בין הבתרים 'לְזַרְעֲךָ נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת מִנְּהַר מִצְרַיִם עַד הַנָּהָר הַגָּדֹל נְהַר פְּרָת'"; והוא מתפלמס עם הטענה החרדית, שאין להתפעל מן המדינה היהודית החילונית: "ומי נתן לנו רשות להורות להקב"ה מה יעשה וכיצד יעשה?" כלומר, מי אנחנו שבכלל נעז למתוח ביקורת מחוצפת של פרומקייט על מהלכיו של בורא עולם? ומי יהין לבעוט בטובתו של הקב"ה? שאלה טובה – באמת מי? גם בחוגים חרדים אחרים התפעמו בעשורים הראשונים לקיום המדינה מעצם קיומה. אדמו"רים וראשי ישיבות מסלתה ושמנה של החרדיות התל אביבית, ובהם יו"ר אגודת ישראל בתל אביב הרב ש"א שצ'דרוביצקי והאדמו"רים לבית סדיגורא ובוהוש, הטריחו עצמם לתפילת הודיה חגיגית בבית הכנסת הגדול בת"א, בבוקר יום העצמאות תש"ך (1960). האדמו"ר רבי אברהם יעקב מסדיגורא ביטא אהדתו למדינה בהנפת דגל ישראל על גג ביתו בתל אביב, ואילו האדמו"ר מבוהוש אמר הלל בבית מדרשו בתפילת שחרית של יום העצמאות, וערך ביום העצמאות 'טיש' חסידי לכבוד היום, ובמהלכו בירך את באיו בברכת 'מועדים לשמחה'. ביטוי מובהק להתרגשות מעצם קיומה של המדינה מן הרב מנחם מנדל כשר מחבר סידרת 'תורה שלמה' בהגדתו 'הגדה ארצישראלית': "והנה בזמננו אנו שזכינו לראות בחסדי השם יתברך וישועתו עלינו בהקמת מדינת ישראל, שהיא אתחלתא דגאולה וישועה מגלות אדום וקיום הבטחת 'וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל הָאָרֶץ'..." הציבור 'הסרוג' איננו עיוור ואיננו כופר, ויבחר ביום העצמאות הבעל"ט בהודיה 'על מלא' לבורא עולם על 'עַל הַגְּאוּלָּה וְעַל הַתְּמוּרָה', שאנו זוכים להן בחסדי שמיים כאן ועכשיו. מנחם רהט
נעמן כהן
המרד הערבי – ניצחון ערבי ולקח היסטורי
בימים אלו מלאו תשעים שנה לתחילת ה"מרד הערבי הגדול". באנגלית: Arab revolt in Palestine 1936-1939 היישוב היהודי כינה אותו ""מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט, הערבים קראו לו "תַ'וּרַת פלסטין אלכֻּבְּרַה-המרד הגדול בפלסטין" הערבים פתחו במרד בדרישת עצמאות משלטון המנדט הבריטי, עצירת העלייה היהודית שהיתה בעיצומה של העלייה החמישית, והתנגדות להקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל. בספר בהוצאת "דבר" מ-1937, מופיע משה רוזנפלד, סמל המשטרה היהודי שנרצח על ידי חברי כנופיית עז א-דין אל-קסאם בנובמבר 1935, בראש רשימת הקורבנות של מאורעות תרצ"ו. חברי כנופיית עז א-דין אל-קסאם שחמקו ממעצר בנובמבר 1935, התמקמו בהרי שכם בהנהגת שיח' פרחאן אל-סעדי, והם אלה שככל הנראה הציתו את המאורעות האלימים בתחילת המרד. המרד היה בעיקרו פעולות טרור של ערבים נגד מוסדות המנדט הבריטי וכוחות הביטחון שלו, ונגד ההתיישבות היהודית בערים ובכפרים נגד רכוש והחקלאות היהודית. לצד פעולות הטרור נערכו הפגנות, נערכה שביתה רחבת היקף בניסיון לפגוע במשק היהודי, ובוצעו פעולות מרי אזרחי כדוגמת סרבנות מיסים. הכוחות לא היו שווים. במרד השתתפו בין 25,000 ל-50,000 חיילים בריטים. 20,000 שוטרים יהודים*, 15,000 לוחמי הגנה, 2283 שוטרים ממשטרת המנדט, 2000 אנשי אצ"ל. סה"כ כ- 89,000 לוחמים שלחמו כנגד 500 לוחמים ערבים בלבד. הנה דוגמה למה שקוראים היום מלחמה לא סימטרית. במהלך המרד נהרגו בין 3,000 ל-6,000 ערבים (רובם במסגרת חיסולי חשבונות בחברה הערבית ותקיפת מתנגדים), 630 יהודים, וכן גם 262 בריטים. במהלך המרד קהילות יהודיות ויישובים קטנים נחרבו באזורי ספר ובערים המעורבות ובהן משמר הכרמל, חוות משמר הכרמל, עין זיתים, פקיעין, רוחמה, שכונת שמעון הצדיק, חברון, כפר התימנים בשילוח, ביפו ובשכונות סביבה. ההנהגה הציונית התנאתה בכך שהמרד לא השיג את מטרותיו: הדרישות הפוליטיות של הערבים לא התקבלו על ידי השלטון הבריטי, והיישוב היהודי לא נפגע באופן מהותי ממעשי הטרור ואף התחזק; הופחתה התלות בפועלים ערבים ובמשק הערבי, נפתח נמל-ים בתל אביב, ושיטת יישובי חומה ומגדל באה לעולם – באישור שלטונות המנדט עד 1938, תוך עקיפת גזרות הספר הלבן של פאספילד. לעומת זאת, הציבור הערבי הוכה מבחינה כלכלית וצבאית, והתדרדר למצב של אנרכיה פנימית עקב הטרור הפנימי. אבל בראיה היסטורית רחבה המרד הערבי דווקא הצליח במידה רבה. הצלחה שיש לה השפעה רבה ומשמעות קשה עבורנו עד ימינו אלה. ההצלחה התבטאה בשלושה מימדים: אסלאמיזציה של המרד. המופתי הירושלמי מוחמד אל-חוסייני הפך את המרד למרד מוסלמי ג'יהאד, ואנשי הדת עוררו את תעמולת המרד בסיסמה סכנת הפגיעה במסגד אל-אקצא. בינלאומיות של המרד, והעניין הערבי-פלסטיני. מוחמד אל-חוסייני הפך את המרד לעניין בינלאומי שהקיף את כל העולם המוסלמי מהודו ועד צפון אפריקה וטורקיה. ההשפעה על בריטניה. ההצלחה הכבירה ביותר של המרד היתה עם תחילת מלחמת העולם השנייה כאשר המרד הערבי בעצם גווע והפסיק. בגלל החשש ממרד ערבי נוסף ממשלת המנדט מנעה הגירה של פליטים יהודים לארץ. לולי הצלחת המרד ניתן היה להציל מהשמדה לפחות מיליון יהודים ע"י עלייה לארץ, עלייה שהיתה משנה את מצבנו מבחינה היסטורית. החמצה היסטורית זו בעקבות הצלחת המרד הערבי מטילה צל של ספק עד היום על קיומנו כאן. כדאי שנלמד מזה משהו גם על מצבנו הנוכחי.
* מצ"ב בקובץ המצורף מכתב תודה ממשטרת המנדט לאבי חיים כהן ז"ל על שירותו ב"משטרת הישובים העבריים" שכונו "גאפירים". משטרה שקמה כדי להגן על הישובים היהודיים מהתקפות הערבים. https://he.wikipedia.org/wiki/משטרת_היישובים_העבריים
"פלסטין 36" (Palestine 36), השנה זכה לפרסום הסרט הבולט "פלסטין 36" (Palestine 36), דרמה היסטורית בבימויה של אן-מרי ג'אסיר. הסרט נבחר לייצג את הרשות הפלסטינית באוסקר 2026 ועוסק במרד הערבי הגדול (1936-1939) נגד המנדט הבריטי, תוך התמקדות בסיפורם של יוסוף ואפרה, נערים המנסים לנווט בין השינויים החברתיים והלאומיים בארץ ישראל המנדטורית. עלילה: הסרט עוקב אחר דמויות פלסטיניות בתקופת המרד, כולל מאבקים פנימיים וחיצוניים, ומגיע לשיאו בטבח שביצע הצבא הבריטי בכפר אל-בסה. הפקה ומשתתפים: מדובר בהפקה בינלאומית משותפת (ירדן, בריטניה, צרפת ועוד). מככבים בו היאם עבאס, סאלח בכרי, וג'רמי איירונס. הקשר אקטואלי: למרות העיסוק בהיסטוריה, הסרט נתפס כמשקף את המאבק הפלסטיני הנוכחי, וזכה לתשבחות בפסטיבלים בינלאומיים כמו טורונטו. https://he.wikipedia.org/wiki/פלסטין_36
עדיין קיים מצור על אילת כולנו מאחלים הצלחה למצור הימי שהטילה ארה"ב על איראן במסגרת Operation Epic Fury – המתקפה האווירית והימית של ארצות הברית נגד איראן. התקדים שעשתה ארה"ב כאשר הפסיקה לאחר זמן קצר את המתקפה שלה נגד החות'ים שחסמו את מיצר באב אל מנדב, והשאירה את ישראל לבדה כאשר החות'ים ממשיכים בהצלחה את המצור הימי על אילת מדאיג. נקווה שהפעם תלך ארה"ב עד הסוף. עד הניצחון. נראה היום דמיוני שב-1967 ישראל פרצה את המצור הימי על אילת שהטיל עליה גמאל עבד אל נאצר בגלל התלות שלה בנפט האיראני שהגיע דרך מיצרי הורמוז לישראל. לשמחתנו ישראל היום היא מעצמת גז ואת הנפט שלה היא מקבלת מהים התיכון. הנפט המגיע לישראל מקורו באזרבייג'ן. ישראל נחשבת לאחת הלקוחות המרכזיות של הנפט האזרי, והתהליך מתבצע בדרך כלל בשלושה שלבים עיקריים: 1. צינור הנפט BTC (באקו-טיביליסי-ג'ייהאן) זהו עורק החיים המרכזי של הפרויקט. הנפט נשאב מהשדות בים הכספי (בעיקר שדה "אזרי-צ'יראג-גונשלי") ומוזרם דרך צינור תת-קרקעי באורך של כ-1,768 קילומטרים. באקו (אזרבייג'ן): נקודת המוצא. טיביליסי (גאורגיה): תחנת המעבר בדרך לים התיכון. ג'ייהאן (טורקיה): נקודת הסיום של הצינור לחופי הים התיכון. 2. נמל ג'ייהאן בטורקיה. במסוף הימי בג'ייהאן, הנפט המגיע מהצינור מאוחסן במכלים גדולים ולאחר מכן מועמס על גבי מכליות נפט ומגיע לישראל . (למרות המורכבויות הפוליטיות המשתנות באזור, הזרם בצינור זה נחשב ליציב מבחינה אסטרטגית. בכל זאת התלות בטורקיה אינה טובה לנו). 3. ההובלה הימית לישראל המכליות מפליגות מנמל ג'ייהאן דרומה דרך הים התיכון אל נמלי ישראל: נמל חיפה: שם נמצאים בתי הזיקוק (בז"ן) המעבדים את הנפט הגולמי למוצרים כמו בנזין וסולר. נמל אשקלון: דרך התשתיות של חברת קצא"א (קו צינור אילת אשקלון). נכון איננו עוד תלויים בנפט ממיצרי הורמוז, אבל עם זאת אסור לשכוח כי נמל אילת עדיין שובת בגלל המצור החות'י. מצור שיש לחסלו.
הכאה על חטא על איזה עוון? "את עווני אני מזכיר היום," כותב יוסף גיסינוביץ-אחימאיר על המלצתו ליצחק יזרניצקי-שמיר לא לחתום לאהוד בן עזר על פרס ראש הממשלה בגלל שכתב ש"לולא עמדת בן גוריון בפרשת "אלטלנה" היינו במצבה של מדינת לבנון עם צבאות פרטיים שנלחמים זה בזה". ("חדשות בן עזר", 2150). שאפו. יוסף גיסינוביץ-אחימאיר מכה על חטא היותו מויסר-מלשין לרשות על אהוד בן עזר. "מודה ועוזב ירוחם," אבל למרבה הצער על החטא האמיתי שלו האשמת יצחק רבין כרוצח אנשי אלטלנה הוא אינו מכה על חטא, אלא ממשיך לאחוז בו. (מזלי שלא מגיע לי שום פרס).
דיבה – מי משקר? אורי הייטנר מאיים עלי בתביעת דיבה על שקר (אמנם בשטיק הפולני הקלאסי והשחוק (למרות שהוא רומני) של "איני נוהג לתבוע תביעות דיבה"...) על כך שבדיתי שאורי הייטנר בדה מליבו את דברי ההתפארות העצמית שלו ודברי ההכפשה על אהוד בן עזר, וזאת עוד לאחר שכתבתי: "נעזוב את דברי אותו 'קורא' אלמוני יהא אשר יהא. אשר אורי הייטנר מסתתר מאחורי דבריו." אורי הייטנר, אל תסתתר מאחורי דבריו של קורא אלמוני. לאחר שהבאת את דבריו על מנת לרומם את עצמך ולהשפיל את בן עזר. האם אתה גם עומד מאחורי דבריו? אנא תן גילוי נאות. כמתנאה בעצמך כאדם "ללא מורא." האם אתה באמת מזדהה ועומד מאחורי דברי אותו "קורא" אלמוני שאתה משתמש בעיתון "חדשות בן עזר" רק כפלטפורמה (קטנה מדי) להפצת "הידע הרב שלך" ו"דבריך החשובים" שאין בכוחו (השכלי) של עורך העיתון, אהוד בן עזר – לענות לך. ואם היית מפסיק לכתוב ב"פלטפורמה "הקטנה מדי" של אהוד בן עזר, היה הקורא נאלץ להסתפק רק ב'חומריו הממוחזרים ועם סיפוריו הפורנוגרפיים חסרי הטעם' שלו? – אתה מזדהה איתם, או מסתייג מהם?" הוא לא הסתייג מדבריו אלו, כלומר אישר אותם (שתיקה כהודאה דמיא), אבל כתב עכשיו שהעורך "אדם נחמד מאוד, נעים, לבבי וחם..." בדבר אחד הייטנר צודק – הוא לא עובד אצלי. (מעולם גם לא הייתי מעסיק אותו כבעל סגנון מתנשא גס ואלים), אבל העורך אהוד בן עזר כן עובד אצלו, ומפרסם את דבריו, ודווקא אותו הוא מכפיש. (אין אגב דבר מעליב יותר לכתוב אחרי הכפשות כאלה עליו שהוא "אדם נחמד"). וזו סיבה נוספת להזכיר שוב את גדלות הנפש של בן עזר המפרסם את ההכפשות עליו. התפלאתי מאד שמשה גרנות היודע לנתח טקסט שמסכם תמיד את דברי הייטנר לא התייחס כלל לדבריו המכפישים של הייטנר על בן עזר. אז אבקשו שישפוט אם אמרתי דבר שקר. אם לאו? אני לא נוהג לתבוע דיבה למרות שהיו לי בעבר סיבות טובות לתבוע את הייטנר, וההבטחתי זאת גם לעורך שאסר עליי בגלל חששו מתביעה לענות ולהתייחס להייטנר. בכל מקרה לא אתבע אותו על השקר שלו כשאמר שאני משקר. אדרבא שיתבע אותי, אני רק דורש ממנו לומר לי איזה דבר שקר אמרתי? נ.ב. אהוד בן עזר, אנא פרסם את המכתב השלם ששלחתי לך בתשובה, ולא רק משפט אחד מתוכו שפירסמת. תודה. אגב, בניגוד להייטנר, למרות שאני גר לא רחוק מאהוד בן עזר, מעולם לא הכרתי אותו. מעולם לא נפגשתי איתו, ומעולם גם לא דיברתי איתו במישרין, או בטלפון. לכן לא אוכל לומר אם הוא "אדם נחמד מאוד, נעים, לבבי וחם..."
דווקא היו מרכזים לאומיים יהודיים שהאריכו ימים לא עוד במסגרת הדיון האנטי ציוני בעיתון "הארץ" רבים המדברים על ירידה מהארץ והקמת מרכזים עבריים בגולה, כתב ד"ר אליהו בורוכוב: "מיכה אבנימלך טוען במכתבו למערכת (3.4) כי "משך דורות ארוכים ניסו שוב ושוב ליצור מרכזים לאומיים שעלו ונפלו ללא אריכות ימים." זה לא נכון. המרכז הלאומי בבבל, שיצר את התלמוד הבבלי, התקיים יותר מ-500 שנה (מחורבן בית שני בשנת 70, עד אחרי הכיבוש המוסלמי בשנת 616). המרכז היהודי בספרד, שבו נוצרה הקבלה וחובר ספר הזוהר, שבו נולדו ויצרו הרמב"ן, יהודה הלוי ושלמה אבן גבירול, התקיים גם הוא יותר מ-500 שנה (מהכיבוש המוסלמי בשנת 711 עד הגירוש בשנת 1492). כשדוד בן-גוריון ויצחק בן-צבי גורשו מארץ ישראל על ידי ג'מאל פחה, בתחילת מלחמת העולם הראשונה, היו בארץ פחות מ-25 אלף יהודים. הם מצאו בארצות הברית קהילה יהודית גדולה, שקיימה כבר אז מוסדות תרבות יהודיים והמשיכה מאז להתפתח. https://www.haaretz.co.il/magazine/letters/2026-04-08/ty-article/.highlight/0000019d-6295-db3c-a3df-eb95f3ec0000
המרכז היהודי בארה"ב – השמדת ערך של העם היהודי ד"ר בורוכוב מתעלם מהעובדה שמרכז יהודי חילוני אינו יכול להתקיים ולשרוד בגולה. בניגוד למרכז בבבל ובספרד שהיו מרכזים של יהודים אורתודוכסיים ארה"ב היא משמידת הערך הגדולה ביותר של העם היהודי (יותר מפולניה בזמן השואה) ב-1948 היו בארה"ב 6 מיליון יהודים, וכיום לאחר תוספת של כמיליון יהודים מבריה"מ לשעבר, וכמיליון יורדים מישראל, יהדות ארה"ב מונה כ-5 מיליון יהודים בלבד. והסיכוי שלה להתקיים כמרכז יהודי חילוני (ודתי) קלוש מאוד. רק בארץ ישראל יש סיכוי קיום לתרבות היהודית.
הפרדוקס הפרוטסטנטי שימו לב לפרדוקס הפרוטסטנטי. הפרוטסטנטים תבעו כל הזמן את סיום המלחמה והפגינו נגד מלחמה וברגע שהיא מפסיקה הם זועקים שהפסקתה היא אסון אסטרטגי... נהדר היה לדידם לו האיראנים היו עושים לנו מה שעשינו להם... ומיד החלה תרועת הפסטיבלים: הידד הפסדנו במלחמה! וחזרה שוב הקריאה, כמלפני ה-7 באוקטובר: הבה נלך כצאן לטבח! ובלבד שנתניהו ייפגע! נראה שמחלת הנפש ה"ביביפוביה" הינה חשוכת מרפא.
הידד הפסדנו במלחמה! הבה נלך כצאן לטבח! ובלבד שנתניהו ייפגע! (1) טיל נפל ליד ביתי זו מלחמה מטומטמת גוני ריסקין, המתנאה בעצמה כ"צלמת ואמנית, המתגוררת בתל אביב," כותבת: "כמה שעות לפני שנמצאו גופותיהם של בני המשפחה המתוקה שנהרגה מפגיעה ישירה של טיל בחיפה, נפל רסיס באזור מגוריי בתל אביב. בנס הוא פגע רק סנטימטרים אחדים מהבניין שלי וגרם לו נזק מינורי. הדירה שלי ניצלה אך בכל זאת נכנסתי לטראומה. ראיתי כתב של ערוץ i24News ופלטתי אני חושבת שזו מלחמה מטומטמת." "הדבר הכי חשוב שצריך לומר הוא לעצור את המלחמה." הוא לא הגיב והקטע לא צולם. "בשבועות האחרונים אני שוהה אצל אבי ניצול השואה ועוזרת לו להגיע למקלט. לאורך היום הוא צופה במהדורות החדשות. לי אין טלוויזיה בבית, וכעת אני נאלצת להיחשף לשידורי הערוצים. באולפנים ובציבור מלהגים בלי סוף על 'המלחמה המוצדקת והמוסרית בהיסטוריה' ועל מטרותיה – כאילו אנחנו חיים ביקום מקביל, בלי הנהגה קיצונית שמשתמשת באזרחיה ובורחת מאחריות. לא מדובר רק במצב מטומטם ובמלחמה מטומטמת – זאת מלחמה אכזרית שבה לתושבים רבים מאוד אין מרחבים מוגנים או נגישות אליהם, ובני אדם מופקרים למוות אכזרי בזמן שחברי הממשלה יושבים בבונקר מפנק. מעליהם כולנו מגינים אנושיים. "אי אפשר להתנגד לממשלה וגם לתמוך במלחמות שהיא מקדמת." (גוני רסקין, "טיל נפל ליד ביתי ורציתי לומר בראיון שהמלחמה מטומטמת. הכתב קטע את דבריי", "אל-ארצ'", 11.4.26). https://www.haaretz.co.il/opinions/2026-04-11/ty-article-opinion/.premium/0000019d-7ca5-da4e-a5df-7ebffb200000 הבנתם? המלחמה בחמאס, באיראן ובחיזבאללה היא מלחמה מטומטמת צריך לעצור אותה. הבה נלך כולנו כצאן לטבח, ונרגיש טוב כי זה יפגע בנתניהו. אז מי מטומטמת? המלחמה או גוני רסקין?
הידד הפסדנו במלחמה! הבה נלך כצאן לטבח ובלבד שנתניהו ייפגע (2) המלחמה באיראן ובחיזבאללה נקמת נתניהו בישראלים ד"ר שגיא אלבז המתנאה כמלמד בבית הספר למדע המדינה באוניברסיטת תל אביב, ועמית מחקר בכיר במכון למחשבה ישראלית," מעלה את מחשבתו הישראלית: "הפסקת האש הזמנית בלבנון, שנכפתה כעת על ישראל, שוב מוכיחה כי קו ישיר עובר בין המהפכה המשטרית ובין המלחמות הרציפות בעזה, בלבנון ובאיראן – מיום השבעת הממשלה הנוכחית, ב-29 בדצמבר 2022, ועד היום. הקו הזה הוא רגש הנקמה שמפעיל את בנימין נתניהו כלפי מדינתו שלו. "הנקמה שהובילה למלחמות הנצח בממשלת נתניהו השישית, היא לאומית. בעקבות מחדל 7 באוקטובר ותחושות ההשפלה והפגיעה בכבוד הלאומי שליוו את הטבח בתושבי יישובי העוטף וערי הדרום, הגיב נתניהו מהבטן ולא מהראש, בניסיון למחוק את חרפת ההפקרה של התושבים ואת מדיניות ההבלגה שנקט קודם לכן. "הדרך של נתניהו להסרת כתם הבושה וההשפלה הלאומית על מתקפת הפתע של חמאס והפגיעה הקשה בעורף הישראלי מלבנון ומאיראן היתה ועודנה תגובה לא פרופורציונלית – כלומר להורות על הפצצות חסרות הבחנה מהאוויר, על השטחת מבני מגורים ועל פגיעה בתשתיות אזרחיות ובחפים מפשע. במדיניותו מימש נתניהו את קריאות הנקם של שרים ושל חברי קואליציה. "במילים אחרות, בנימין נתניהו מתאים את האידיאולוגיה למציאות הפוליטית והמשפטית שלו. וככל שימנעו ממנו האויבים מבית (מוסדות המדינה הדמוקרטיים ומערכות אכיפת החוק) והאויבים מבחוץ את מימוש פרויקט חייו – הנצחת שלטונו וביטול משפטו – כך יגבר עליו רגש הנקמה, האישי והלאומי, והוא יוסיף לזרוע הרס, ארס, שנאה ופילוג בתוך החברה הישראלית. ואם חלילה ינצח בבחירות הקרובות, בהנחה שלא ידחה אותן לאחר מועדן הרשמי באוקטובר 2026, הוא לא יעצור עד שיפרק סופית את המדינה ואת מוסדותיה." (שגיא אלבז, זו לא אידיאולוגיה. נתניהו מקדם מדיניות לפי המציאות הפוליטית והמשפטית שלו, "אל-ארצ'", 11.4.26) https://www.haaretz.co.il/opinions/2026-04-11/ty-article-opinion/.premium/0000019d-7ca5-d81e-abdf-7ff7fd260000 הבנתם? "המחשבה הישראלית" של החוקר הבכיר במכון ל"מחשבה ישראלית" ד"ר אלבז, קובעת שהמלחמה באיראן ובחיזבאללה, אינה מלחמה קיומית, אלא רק נקמה של נתניהו בישראלים.
הידד הפסדנו במלחמה! הבה נלך כצאן לטבח ובלבד שנתניהו ייפגע (3) ניצחנו בקרב, הפסדנו במלחמה – כך נתניהו תימרן את כולנו ההיסטוריון, ולשעבר השר לביטחון פנים שדיכא את פרעות 2000, שלמה בן-אבו-בן עמי, מנתח את המצב: "נתניהו. סוכן מכירות ערמומי, שהצליח למכור לטראמפ ולציבור הישראלי את מטרות המלחמה ההזויות שלו. הפסקת האש שהוכרזה במלחמה עם איראן חותמת את התבוסה האסטרטגית של אדריכלי המלחמה, הצמד טראמפ-נתניהו. "הפוליטיקה של סחטנות נגד כלכלת האנרגיה העולמית, שחשבנו שחלפה מן העולם מאז חרם הנפט שהן הטילו במלחמת יום כיפור ב-1973 – חזרה להיות מרכיב קבוע בגיאופוליטיקה הגלובלית. ושני המנצחים הגדולים הם, לעת עתה, אויבי המערב, איראן ורוסיה, שהוסרו הסנקציות על הסחר שלהן בנפט. ולדימיר פוטין זכה בהכנסות החיוניות להמשך מלחמתו באוקראינה. כעת, אפילו לעת שלום, לא נראה שאיראן תוותר על ההשפעה הגיאופוליטית שלה במצר הורמוז, ועל הבוננזה החדשה שגילתה: הכנסות של מיליארדים ממיסוי על מעבר מכליות נפט במצר. "לסכסוך בין ישראל לאיראן היה נתיב דיפלומטי שאִפשר את מיתונו. אבל כפי שנתניהו הנציח את שלטון חמאס בעזה כדי לברוח מפתרון מדיני של הסוגייה הפלסטינית, כך הוא העצים את האיום האיראני כדרך ללכד את הישראלים סביב מנהיגותו המגוננת כביכול. לכן הוא פעל אישית להסתלקות ממשל טראמפ הראשון מהסכם הגרעין שנחתם עם איראן ב-2015, הסכם שטהראן עמדה בו באדיקות – כך קבעה גם מערכת הביטחון של ישראל. "נתניהו קרע את החברה הישראלית, שכוחה היה בלכידותה, ואף הביא להידרדרות מעמדה של ישראל בארה"ב לכדי איום אסטרטגי ואף קיומי." (שלמה בן עמי, "ניצחנו בקרב, הפסדנו במלחמה – כך נתניהו תימרן את כולנו", "אל-ארצ'", 9.4.26). https://www.haaretz.co.il/opinions/2026-04-09/ty-article-opinion/.premium/0000019d-71f9-da4e-a5df-7bff5d7f0000 הבנתם? נהדר. ישראל הובסה. איראן ניצחה. העיקר שנתניהו ייפגע.
הידד הפסדנו במלחמה! (4) סוכנות הידיעות האיראנית חוגגת על דברי יאיר למפל-לפיד: "אסון דיפלומטי שמעולם לא היה בכל ההיסטוריה של ישראל. נתניהו נכשל מדינית ואסטרטגית ולא השיג אף מטרה שלו." https://x.com/GadiTaub1/status/2042180367352782896/photo/1 הבנתם? נהדר. ישראל הובסה. איראן ניצחה. העיקר שנתניהו ייפגע.
נמרוד שפר: הידד הפסדנו אבל יש פתרון! (5) סרבנות נמרוד שפר, מראשי התנועה הפרוטסטנטית שקראה לסרבנות ול"הבה נלך כצאן לטבח ובלבד שנתניהו ייפגע," קורא לרוץ אחריו לבחירות. נמרוד שפר מצא דרך חדשה לנצח את איראן והיא סרבנות... https://x.com/GadiTaub1/status/2042813369074192523
צנזורה באינקוויזיציה הרל"בית קשה לצאת נגד הצנזורה של האינקוויזיציה הרלב"ית. את ההוכחה לכך מביא לנו היועץ החצרוני חסר האופי אברהם ג'ג'טי-בניהו: אבי בניהו: "לא יוצא לי בכל יום לומר דבר כזה. נתניהו צודק. הציבור בישראל לא יודע ולא מבין במידה הראויה את עוצמת, עומק ומשמעות הפגיעה בכלל המערכות באיראן. גם האיראנים עדיין לא. זה בקנה מידה בדיוני. צה״ל הפליא עשות, עמד בכל יעדיו והרבה מעבר לכך באופן שמעלה את רמת הניכסיות שלו בעיני בנות בריתנו ושמניח תשתית לבריתות צבאיות חדשות באזור. יש לנו במה ובמי להתגאות." https://x.com/AviBenayahu/status/2042654904221864224 לא עובר זמן רב ואברהם ג'ג'טי-בניהו מצייץ שוב: "בוקר טוב, בעקבות קצת נאצות והערות כאן ובפרטי ולבקשת חלק מהעוקבים, אני מבקש להכניס שינוי קטנטן לציוץ. במקום 'נתניהו צדק' יש לומר 'הרמטכ״ל וצה״ל צודקים'. זה יהיה קל יותר לעיכול לחלק מהציבור שחושב שנחטפתי או שאני רוצה משרת פקיד ממשלתית או משואה... ובשום מקום לא נכתב שכל היעדים – " https://x.com/AviBenayahu/status/2042848575130935429 הבנתם? לא חשוב ניצחון או הפסד לאיראן, החשוב הוא שנתניהו יפסיד וייפגע. דומה שטורקמדה לא היה משיג תוצאות טובות יותר מהצנזורה הרלב"ית.
כן ולא... יאיר גולדנר גולן מחליף את שמעון פרסקי-פרס. יאיר גולדנר-גולן: 28.2.26: "חיסול חמינאי הוא צעד דרמטי ומשמעותי." 8.4.26: "חיסול חמינאי היה טעות ולא תרם לביטחון ישראל." https://x.com/bodkim2022/status/2041839981128257594 הנה כי כן יש מחליף לפרס שבכל דבר ועניין אמר "כן ולא..."
הבכיר הפקיסטני כינה את ישראל "קללה על האנושות", בלשכת רה"מ הגיבו: "הצהרה מקוממת" שר ההגנה הפקיסטני ח'וואג'ה אסיף פרסם ציוץ ברשת X בו טען ש"ישראל היא רשע וקללה על האנושות". והוסיף: "בעוד ששיחות שלום מתנהלות באיסלאמאבאד, מתבצע 'רצח עם' בלבנון ונהרגים אזרחים תמימים על ידי ישראל – תחילה בעזה, אחר כך באיראן וכעת בלבנון".
Israel is evil and a curse for humanity, while peace talks are underway in Islamabad, genocide is being committed in Lebanon. Innocent citizens are being killed by Israel, first Gaza, then Iran and now Lebanon, bloodletting continues unabated. I hope and pray people who created… — Khawaja M. Asif (@KhawajaMAsif) April 9, 2026
הוא חתם את הדברים במילים בוטות ובנימה אנטישמית: "אני מקווה ומתפלל שאנשים שיצרו את המדינה הסרטנית הזו על אדמת פלסטין כדי להיפטר מיהודים אירופאים יישרפו בגיהינום." שר החוץ גדעון סער הגיב גם הוא לדברים והגדיר אותם עלילת דם אנטישמית. סער ציין שישראל רואה אותם בחומרה רבה, והוסיף: "לקרוא למדינה היהודית 'סרטן' זה למעשה לקרוא להשמדתה." לשכת נתניהו גינתה. "התבטאות שלא ניתן לקבל ממדינה הטוענת שהיא גורם ניטרלי המתווך לשלום." https://www.mako.co.il/news-world/2026_q2/Article-387b4b29a047d91026.htm?utm_source=AndroidNews12&utm_medium=Share כדאי לכל התמימים להקשיב. בדיוק ביום השואה זו תזכורת טובה לקיומה של אנטישמיות גזענית-מוסלמית התובעת את השמדת מדינת היהודים.
האוייב ארה"ב לא איראן. האיום נשקף דווקא מכיוון ארה"ב. מחריד לחשוב אילו עוד אסונות מצפים לנו כתב הארץ דימיטרי שומסקי כותב: "אין לכם היום בישראל אנלוגיה היסטורית מקובלת ומובנת מאליה יותר מאשר ההקבלה בין איראן האיסלאמיסטית השיעית לגרמניה הנאצית. "אפשרות הסכם הגרעין עם איראן –העשוי אולי להתגבש בהמשך להפסקת האש שהושגה באחרונה בינה לבין ארצות הברית – מוצגים מניה וביה כבני דמותם של מנהיגי מדינות אירופה שהגיעו להסכמי שלום עם היטלר בריטניה וצרפת במינכן וברית המועצות בהסכם ריבנטרופ-מולוטוב – ובכך החמיצו, בתמימותם ובעיוורונם, את הסכנה הקטלנית שנשקפה לעולם מהמפלצת הנאצית. "קשה לקבוע אם משטר האייתוללות אכן רואה באיסלאמיזציה בקנה מידה כלל-עולמי משימה ריאלית, כמו שאוהבים לספר לנו פרשנים אחדים בישראל ובמערב, או שמא מדובר בהערכות מוגזמות, כמו במקרה של התייחסות המערב לאיום הסובייטי במאה הקודמת. "אולם בדבר אחד קיים דמיון ניכר בין סיטואציות בינלאומיות אז והיום: כשם שבשנות ה-30 האיום (הלא מבוטל) הסובייטי משך את עיקר תשומת הלב המערבית עד כדי הזנחת סכנה הרבה יותר קטלנית לשלום האנושות מצד היטלר, כך גם עתה ההתרכזות של העולם הדמוקרטי באיום האזורי והבינלאומי של משטר הטרור האיראני תורמת להתעלמות מאיום גלובלי הרבה יותר חמור מזה של משטר האייתוללות: האיום הפוטנציאלי הגיאופוליטי לשלום העולם מצד ארה"ב. "נכון להיום, ארצות הברית היא המעצמה החזקה בתבל, בעלת עליונות צבאית וטכנולוגית מובהקת ובלתי מעורערת, לרבות בתחום של נשק לא קונבנציונלי. אין ספק שהיא מסוגלת להחריב ולמחות מעל פני האדמה ערים, מדינות וציוויליזציות שלמות. בה בעת, יש להכיר בכך שארה"ב זו מדינה שיש לה חברה חולה בחלקה המשמעותי, אינפנטילית ונטולת מצפן מוסרי. שכן רק חברה חולה, אינפנטילית ונטולת מצפן מוסרי, יכולה להעמיד בראש מדינתה נרקיסיסט ומגלומן מסוכן וחסר עכבות כמו דונלד טראמפ – פנומן שאין לו תקדים בהיסטוריה המערבית המודרנית, ושהמקבילה ההיסטורית ההולמת שלו היא, כמו שציין באחרונה במדויק רוגל אלפר, הקיסר הרומי הבלתי שפוי קליגולה. ("הארץ", 31.3). "מחריד לדמיין מה טראמפ – שהספיק עד כה להורות על חטיפת ראש מדינה ריבונית ורעייתו, לאיים בהשתלטות אלימה על שטח אוטונומי של מדינה ידידותית אירופית, ולהבעיר את המזרח התיכון בלהבות של מלחמת נפט אימפריאליסטית – עלול עוד לעולל לעולם עד סוף הקדנציה שלו. מוטב שהעולם החופשי – שאינו כולל עוד היום את ארה"ב – יהיה לכל הפחות ער לכך שהאיום הקיומי לעתידו נשקף כיום מכיוון מערב." (דימיטרי שומסקי, "האיום נשקף דווקא מכיוון ארה"ב. מחריד לחשוב אילו עוד אסונות מצפים לנו", "אל-ארצ'", 8.4.26). https://www.haaretz.co.il/opinions/2026-04-08/ty-article-opinion/.premium/0000019d-62bf-d68a-a39d-63bfdc2c0000 "אין לכם היום בישראל אנאלוגיה היסטורית מקובלת ומובנת יותר מאשר ההקבלה בין איראן האיסלמיסטית לגרמניה הנאצית," כותב המהגר מאוקראינה דימיטרי שומסקי. ולכם באוקראינה יש אנאלוגיה מובנת יותר? נשאל. נכון, גרמניה הנאצית לא נשבעה להשמיד אוקראינים (ששיתפו איתה פעולה בהשמדת היהודים) אבל השמידה יהודים בדיוק כפי שאיראן מחויבת להשמיד את ישראל בנשק גרעיני. האם אוקראיני לא יכול להבין את ההקבלה? הבנתם מי האוייב? האוייב אינו איראן הגרעינית המאיימת על העולם, אלא ארה"ב היא האוייב של העולם (וכמובן ישראל) למרבה הצער תפיסת האוייב המעוותת הזו היא נחלת רבים בעולם.
גם במפא"י "מפא״י: מפלגת השלטון, ששלטה ביד רמה במדינה וביישוב היהודי במשך עשורים, ברחה מהסוגייה (התיישבות בשטחים שנכבשו ב-67) באופן מודע ומכוון. למה? בגלל הרצון של בכירי המפלגה לשמור על ערפל שייתן להם יותר חופש פעולה כלפי הקהילה הבינלאומית ומדינות ערב ויקטין התנגדות ונזקים מדיניים," (דניאל ראם, "חדשות בן עזר", 2150). לא מדויק. היו במפא"י גם כאלו שתמכו בהתיישבות גם לאחר מלחמת ששת הימים עם שחרור יו"ש מהכיבוש העבר-ירדני. אברהם הרצפלד, אבי "ההתיישבות העובדת" שהיה מלווה כל הקמת יישוב בשירת "שורו הביטו וראו מה גדול היום הזה": https://www.youtube.com/watch?v=2Qg3aON4IRs אמר, מיד עם סיום מלחמת ששת הימים: "תכלית המאבק והניצחון היא, כי תוסר חרב-הדמים המתהפכת עלינו מאז קום המדינה, ותינתן לנו האפשרות להתנחל בכל אזורי הארץ. נוספו לנו שטחים עצומים שהיו מקום מחסה למרצחים ולזורעי-מוות בדרכים. כל שממה וכל שטח-הפקר, אינם אלא מרחב-מחייה למתנקש וסם-מוות לנו. וכל יישוב מוקם – תריס הוא בפניו. אמת זאת, אותה למדנו מניסיוננו בארץ, בעינה עומדת, כאז כן היום, וכוחה עתה ככוחה בימי חומה ומגדל ימי תל-עמל וחניתה. ההבדל הוא רק בכך כי אז מצווים היינו לעשות את הדבר מאחורי גבם של השליטים הזרים, בחשכת הלילה – ואילו היום השליטה בידינו היא, ואני חוזר ואומר כי על-אף הסייגים המדיניים, חייבים אנחנו לשוב ולעשות. כל אפס מעשה, לאחר ימים אלה, כישלון איום הוא, וכל מעשה של התנחלות חדשה, כמוהו כהמשך טבעי לשלל הגילויים המופלאים אותם הזכרתי לעיל. הברזל עודו מלובן, חייבים אנחנו לנַגדו ואוי לנו אם נחמיץ את השעה הגדולה." (אברהם הרצפלד, "שורו הביטו וראו", "הרצפלד מספר", ת"א, תשכ"ט, עמ' 287) ב-1981 הוציא חיים סוויטץ-גבתי, שר החקלאות מטעם מפא"י-לשעבר, את הספר "מאה שנות התיישבות", בו הוא סקר את תולדות ההתיישבות בארץ ישראל. בכהנו כשר חקלאות לאחר מלחמת ששת הימים פעל גבתי להמשך ההתיישבות בבקעת הירדן ובגולן, ואף הגה הקמת שכונה יהודית בעזה. ממשלת "הציונות הסוציאליסטית" – תנועת העבודה, הקימה את היישובים היהודים בקריית ארבע, בגוש עציון, בקעת הירדן, רמת הגולן, וכן, גם את "התנחלות" ירושלים המזרחית. שר החקלאות חיים גבתי זימן ישיבה עם סגן מנהל תה"ל, רפי קורביץ, בה נדונה שאלת המים לבקעת הירדן. איש תה"ל קבע, שהאפשרות היחידה להשקיית שטחי הבקעה היא ע"י קידוחים במקום, כלומר ניצול מי התהום. שימוש זה יגרע אמנם ממאזן המים הארצי, אך למען התיישבות החדשה הוחלט ללכת בדרך זאת. נעשו מספר קידוחים בתוצאות טובות, ואז הוקמו מיספר ניכר של יכשובים מעמק בית שאן עד ים המלח, לאחר מכן התחילו לשאוב ישירות מן הירדן. למשקי דרום רמת הגולן הוזרמו מים בשאיבה מהכנרת, ואילו לגבי צפון הגולן כרו מאגרים. חיים גבתי אף הרהר על התיישבות בעזה. ועדת השרים לענייני התיישבות קיימה דיון בנושא ההתיישבות בחבל עזה. ב-2.6.70, הציע שר-החקלאות חיים גבתי , שהיה "יונה צחורה" בתפיסתו הפוליטית, להקים שכונה יהודית בפאתי העיר עזה. "הממשלה החליטה שהיא מיישבת 250 משפחות בחברון" – אמר גבתי באותו דיון – "היא מקימה שם שכונה ותדאג למקורות תעסוקה בשבילם. מדוע אי אפשר לעשות דבר כזה ליד עזה? האפשרות ליצור שם מקום ל-250 משפחות קלה יותר מאשר בחברון." גבתי לא היה איתן בהתמדתו לעמוד על רעיונותיו וההצעה להקים שכונה יהודית בפרברי עזה נגוזה. (חיים גבתי "סיפור חיי" הוצאת הקבוץ המאוחד, ת"א, 1985)
בזמן שמחנות ההשמדה פעלו בפולין, גנרל נאצי רצה לשווק אותה כיעד נחשק לגרמנים הנס פרנק, שהיה יועצו המשפטי האישי של היטלר, יזם מדריך טיולים לפולין שהציג אותה "יפה ועתיקה, נקייה מיהודים." כאשר גרמניה וברית המועצות פלשו לפולין בספטמבר 1939, הן חילקו ביניהן את השלל. את האזור המערבי שכבשו הגרמנים הורה הפיהרר לחלק בשנית. כמחצית הטריטוריה סופחה לרייך השלישי, בעוד החצי השני הפך באופן זמני לשטחי גֵּנֵרָלגוּבֶרְנֶמַן – (Generalgouvernement), – אזור הממשל הכללי. הבחירה במשפטן ד"ר הנס פרנק למושל טריטוריה זו לא הפתיעה איש. פרנק היה יועצו המשפטי האישי של היטלר, ועם עליית הנאצים לשלטון ב-1933 כיהן בשורה של תפקידים חשובים. השטח חולק לארבעה מחוזות – ורשה, לובלין, ראדום וקרקוב, ואחר כך גליציה. ראשית רוכזו בהם היהודים, בגטאות. עם זאת, פרנק התנגד להפיכת הגנרלגוברנמן למה שיוזף גבלס כינה, "פח האשפה של כל הטינופת התת-אנושית." הוא דמיין שם את ה"ממלכה" שלו, "התרחבות טבעית של המולדת" כפי שכינה את השטח ביומניו, ורקם תוכניות רבות כדי להפוך אותו למרחב מחיה חדש במזרח. ואז, בוועידת ואנזה שהתקיימה בינואר של אותה שנה, הוחלט שדווקא בשטחיו של פרנק יבוצע השלב המאורגן והתעשייתי של הפתרון הסופי. והוקמו שלושה מחנות השמדה – בלזץ, סוביבור וטרבלינקה. פחות מ-50 ק"מ מעיר המחוז קרקוב הוקם קומפלקס עבדות-כליאה-השמדה אדיר בשם אושוויץ בירקנאו. פרנק רתח. הוא היה בעד פתרון הבעייה היהודית, אבל למה אצלו? בסדרת הרצאות ברחבי גרמניה, ובמכתב ששלח להיטלר, הוא ניסה לשכנע שזה לא המקום ולא הדרך לנקות את אירופה. הוא הבין שאי אפשר לעצור את הרכבות ואת תהליך ההשמדה, אך לא נואש מהרצון לא רק לנרמל את השטח העצום עליו הופקד – אלא להפוך אותו ל"גן עדן גרמני." לשם כך הוא פנה להוצאת הספרים בדקר, שנחשבה למשובחת ביותר בתחום מדריכי הטיולים. בקשתו-דרישתו היתה ברורה: תכינו מדריך טיול לגנרלגוברנמן. בספטמבר 1942 נפגש פרנק עם אוסקר שטיינהאל, מהכותבים הראשיים של הוצאת בדקר —פרנק העמיד לרשותו רכב, אישורים ומלווה. שטיינהאל נעזר רבות במידע שנצבר על ידי המחלקות השונות שהקים פרנק לצורכי הכתיבה, המיפוי והדירוג. תצלומים, תפריטים, שעות פעילות, מיפוי עירוני של כנסיות, אתרי תרבות ומורשת, ומוסדות כגון תחנות משטרה, רופאים מקומיים, מלונות, פונדקי דרכים – כל אלו נאספו בשלוש השנים שקדמו על ידי הרמן סטולברג, ראש מחלקת התיירות, ועל ידי מחלקת התעמולה. הפרויקט היה כה חשוב לפרנק שלמרות מדיניות הרכש בתקופת המלחמה, הוא הצליח להשיג לבדקר נייר שאיפשר הדפסת 20 אלף עותקים. כדי להצדיק את ההוצאה, טען פרנק שהמדריך שייצא לאור בגרמנית לא רק ימשוך מעבר של "גרמנים טובים" למרחב המחיה החדש, אלא גם ישמש את אנשי זרועות הביטחון והממשל הרבים שהוצבו באזור, ושבעזרת המדריך יוכלו להכיר לעומק את מנעמי הארץ. התוצר הסופי, שיצא בפברואר 1943 בלייפציג, נכרך בכריכה האדומה הקלאסית של מדריכי בדקר וכלל 234 עמודים – לא כולל חמש מפות אזוריות, ועוד שש מפות מפורטות של מרכזי ערים. "לאלה שבאים אל הרייך מן המזרח, הגנרלגוברנמן הוא מרחב שמעורר תחושות מוכרות. לאלו שמטיילים מתוך הרייך, זהו המפגש הראשון עם העולם המזרח," כתב פרנק בפתח הדבר הקצר. אף ששמו של קרל בדקר מתנוסס על עמוד הזכויות, את רוב הספר כתב שטיינהאל. לפי המדריך, בכל מקום בגנרלגוברנמן חיכו למבקרים "הרעות הגרמנית, השפה הגרמנית, מוזיקה גרמנית והאירוח הגרמני המפורסם." לעיר לבוב למשל, עכשיו למברג, הוקדשו שמונה עמודים ומפה גדולה, והודגשו בה המבנים והעבר הגרמני מ-30 שנות כיבוש גרמני במאה ה-17. הרינגפלאץ, אחת הכיכרות העתיקות, הוצגה כ"גרמנית באופן מובהק," כשבכנסייה הדומיניקנית שבה, ובזו הקתולית, ניתן למצוא אמנות שציירו גרמנים. הקהילה היהודית בעיר, השלישית בגודלה בפולין, נעדרה כמובן מהספר – בעוד שהמדריך נכתב, כ-100 אלף היהודים שרוכזו בגטאות כבר הועלמו, רובם לבלזץ. האריים ראויים גם למרגוע ומרפא, ואת אלו היה יכול המטייל למצוא במרחצאות המפורסמים של העיירה בוסקו־זדרוי, או בבריכות המינרלים של סולטש-זדרוי, ש"הכניסה אליהם לגרמנים בלבד". בנוגע לקרקוב – המדריך מדגיש את העובדה שיותר מ-120 רחובות בה נקראו בשם גרמני (כלומר שונו לשם גרמני, אך הדבר לא מצוין), ומציע לצאת לסיור בעיר משדרת אדולף היטלר. המילה "יהודי" על נגזרותיה השונות מופיעה במדריך 36 פעמים – תמיד בהקשרים שליליים או לשם הדגשת היעדרם. כך צוין למשל שהעיר קזימיר "היפה והעתיקה, נקייה מיהודים." כמובן אין אזכור למחנות, לגטאות או לרכבות "מיוחדות" – בכל זאת, מדובר על מדריך לגן עדן, לא לגיהנום. לפעמים מצוין באופן פתלתל שפעם היו כאן יהודים – רק כדי להזכיר את היותם אלו ש"השתלטו על המסחר בעיר" והרסו "את אופיה הגרמני ההגון." אתרים ומבנים שהקימו הפולנים כן מוזכרים, כי קשה למשל להתעלם מהטירה של וואבל, אחת הגדולות באירופה. גם בהקשר אליה הודגשה תקופתה תחת הכיבוש הגרמני. בנוגע לוורשה, בעת כתיבת המדריך היו בין כותלי הגטו שבשטחה קרוב ל-350 אלף יהודים. במדריך הוזכר דווקא כמה יפה הפארק הסקסוני (הסמוך לגטו), ומוזכרים ארמונות שמהם (אם ממש מתעקשים) אפשר להשקיף על הגטו – שכשלעצמו אינו מוזכר כלל. אחרי תבוסת גרמניה, הנס פרנק נמצא אשם במשפטי נירנברג והוצא להורג בתלייה. בהוצאת בדקר המשיכו להוציא לאור מדריכי טיולים, ושטיינהאל ערך בה סדרה פופולרית במיוחד של מדריכי כיס. (גלעד מלצר, "בזמן שמחנות ההשמדה פעלו בפולין, גנרל נאצי רצה לשווק אותה כיעד נחשק לגרמנים", "אל-ארצ'", 12.4.26). https://www.haaretz.co.il/gallery/literature/2026-04-12/ty-article-magazine/.premium/0000019d-622a-d759-ab9d-7bbb6c250000 כואב הלב לומר. לא צריך מדריך גרמני-נאצי. כל אחד יכול לראות במו עיניו. פולניה היום יפה מאוד בלי יהודים.
דברים שנאמרו בערב הספרותי שנערך במשכן האמנים בהרצליה ביום 1.9.05 למען הסדר הטוב – אהוד ואני ידידים מזה שנים רבות; יתרה מזו, שנינו חברים באגודת סתרים אחת שמספר הנמנים עליה הולך ומתמעט כחלוף השנים, הלא היא: "אגודת האזרחים העות'מנית של פלשתינה א"י". אבל כל מה שייאמר להלן אין בו משוא פנים. מה שנפלא בעיניי בשורות של שירה, ואולי הוא חלק ממהותה, הם השוליים הפרומים של המילים, שאיננו יכולים להגיע לסוף משמעותן, שמותירים בין המילים ובין השורות חידות, לא תמיד מתפענחות, אבל מחזירות אותי כקוראת אל השיר שוב ושוב. ושמתי לב שהמילים שמותירות שוליים פרומים הן לרוב מטבעות לשון וצירופים חד-פעמיים – חדים ועמומים גם יחד, ככל שיישמע הדבר פארודכסאלי. ואולי מה שאמר ט.ס. אליוט במאמרו על השירה, על התרגום של שירה משפה לשפה: "שירה היא בחינת איזכור מתמיד של כל הדברים העשויים להיאמר בשפה אחת ואינם ניתנים לתרגום," – תופש ביחס לשירה בכלל, לקריאה של שירה ולפיענוחה: שירה אינה ניתנת לתרגום אפילו בשפתה שלה, היא אינה ניתנת לפרפראזה. בעיניי שיר מובן עד סופו הוא שיר מת. גם באוזני תלמידיי טענתי תמיד: "לא צריך להבין שיר, צריך לשמוע ולקלוט בכל החושים." ב"סוף דבר" לספרו מספר לנו אהוד כי לאחר שגילה כי דודתו המשוררת אסתר ראב כתבה במשך ארבעים שנה רק כשמונים שירים אמר לעצמו: "אבל מה אעשה ביתר הזמן אם אהיה משורר?" – וכך החליט לעבור לכתיבת פרוזה בלבד, למזלו. ואף על פי כן חיידק השירה הוא כנראה איזה נגיף נצחי. והספר הזה הוא הוכחה ניצחת. משוררים הם עם מקולל. אני מתקנאה לפעמים בציירים, ובעיקר במוסיקאים. לשון העשייה שלהם מתייחדת רק להם. אחרי ככלות הכול אינך משמיע באוזני הקופאית בסופר סונָטה וגם אינך מצייר לה את רשימת הקניות שלך. השפה שמשמשת אותנו בחיי יום-יום לצרכים הנמוכים ביותר – משמשת אותנו גם בספירות הגבוהות ביותר. אותן מילים ממש. מה שעושה את השירה לשירה הוא לדעתי החד-פעמיות של הצירוף, בין השאר. ונדמה לי שחד-פעמיות של צירופי לשון מאפיינת את הספר "יעזרה אלוהים לפנות בוקר". כבר שמו של הספר "יעזרה אלוהים לפנות בוקר", חלק מפסוק מקראי שכאשר אתה תולש אותו מהקשרו בתהילים פרק מ"ו, שבו מושא המשפט היא "עיר האלוהים, קְדֹש משְכְני עליון, אלוהים בקִרבה בל תִמוט, יעזרה אלוהים לפנות בוקר" – משאיר אחריו תהיות. חזרתי עליו פעמים רבות תוך כדי היכרות עם הספר, ולמען האמת גם לפני כן, כשאהוד סיפר לי כי זה שמו. המשפט התיישב בתוכי כמו אותם פסוקים מתוך שירים ופזמונים שבאופן כפייתי אינם מניחים לי, ואפילו איני יודעת מדוע הם מתנגנים בי. כמובן הייתי כולי אחוזת סקרנות, וכרגיל כשאנחנו עומדים בפני קריאה של ספר שכתב ידיד וחבר, אחוזת חששות – אחרי ככלות הכול ראיתי תמיד באהוד כותב פרוזה מובהק, והנה לפתע משורר – וכשקראתי בפעם הראשונה נעלם החשש, פגשתי שירים מרתקים ובשלים, נתפשתי בחכתם של השוליים הפרומים, של החידות הבלתי פתורות. שיריו של אהוד בשני השערים הראשונים, ואני אתייחס אליהם בעיקר, עומדים בסימן של ניגודים פרדוכסאליים. כשם שהפרוזה של אהוד היא מזג של ריאליה ובדייה עד כדי כך שלפעמים קשה מאוד להבחין מתי מתחילה האחת ומסתיימת האחרת, כך השירים עומדים בסימן הכפילות בין הקונקרטי לפנטאסטי – הדובר (ואני יכולה לראות איך אהוד מעקם את שפתיו לשמע המינוח מלשון ביקורת הספרות – אבל מה לעשות אינני רוצה בשום פנים לזהות את מי שקולו נשמע בשיר עם אהוד האיש) – הדובר וגם הנמענת הם מוחשיים מאוד וגם הזויים. ("סתיו מתפורר בתוך ההמון", עמ' 42): "...יֵשׁ אֲנָשִׁים בְּדוּיִים, / כְּמוֹ שֶׁיֵּשׁ עֵצִים עֲרוּמִים, וְתִפְאֶרֶת שֶׁחָלְפָה." המבט של הדובר בשירים הוא גם תם, ילדותי, וגם מפוקח; יתירה מזו, ה"ילד הנצחי" שומר במודע על היסוד התם במבטו; יש בו אמונה בנצח האהבה שלא ישקר, מתוך ידיעה ברורה שהנצח הזה ישקר, ועוד איך ישקר! כך בשיר "חפרפרת" (עמ' 26):
הפקחון, ההתפכחות, הם מעין גזר דין של מוות. הוא מעמיד את מבטו העיוור-מדעת מול מבטם של הפקחים, שהם הסומים באמת, ומוכן לשלם את המחיר של הלגלוג, שלו הוא זוכה מאותם פקחים-סומים. הוא תופש את עצמו כמעט נבחר על שום התום בדעת. החיים במלוא מלאותם ייתכנו רק מתוך עיוורון מודע לעצמו, ויש בכך כמעט תחושה של נבחרות ושל קורבן גם יחד (בשיר "ולפסוע מלוגלג ותמים", עמ' 20):
כך שואל האוהב באחד משירי הספר: לצמוח ולנשור גם יחד, למות ולחיות גם יחד באהבה. ואל תצפו לשמוע תשובות לשאלה: הקיום הנשי-גברי, נגזר עליו מבראשית להתקיים מתוך כפילות; כמו סיפור גן העדן בבראשית: האישה שפקחה את עיניו של אדם לראות היא גם שגזרה עליו להיות אנושי, להיות בן מוות. שני השערים הראשונים, שיש בהם שירי אהבה מן החושיים והמסתוריים ביותר שאני מכירה בשירה העברית, שונים זה מזה בדרכי הביטוי הפואטי, אבל מבחינה תימאטית הם מעמידים מערכת נשית-גברית טעונה, פרדוכסאלית, לא ניתנת לגישור. ("רק מחסורי מיטיב לך", עמ' 49):
הארוס, שפת הגוף – אינה מאחדת בין הפרודים, ורק החִסָרון, ההיעדר, הוא באופן פרדוכסאלי – היש, המלא. האהבה היא מחוז געגועים בידיעה שהיא בלתי מושגת, ממש כמו המסע ההזוי הילדותי להודו. או אל אטלנטיס הממלכה האבודה, "עָפָר עַל כַּפּוֹת יָדַיִךְ / וְטַבַּעַת זָהָב." ("אטלנטיס", עמ' 37). האישה האהובה, וכמוה הגבר האוהב – הם ספציפיים, קונקרטיים ויחידאיים, אבל אולי דווקא משום כך הם כל אישה וכל גבר, הם הזוג הקדמון שנגזר עליו מבראשית לא להגיע. שיא הקירבה הוא להיות שני אגרטלים סדוקים עומדים זה בצד זה. כדי להגיע, להתאחד, הם חייבים להתפורר, להיות לאבק, ("שני אגרטלים", עמ' 31):
או בשיר אחר: "נִפְגָּשִׁים וְלֹא / נוֹגְעִים, נוֹגְעִים / וְאֵין לוֹמְדִים דָּבָר – " ("אם ניפגש", עמ' 40). האישה היא: "אִשָּׁה נִצְחִית, יַלְדָּה וְאֵם – " ("וככה אנשקך", עמ' 60); הגבר הוא תינוק והוא אב, גם כאשר הוא אוהב, או אולי איש יעוד, כפי שאנסה לרמוז אחר כך: "אִישׁ יִעוּד טִבְעוֹ כִּי יָעַשׂ / לֹא תִּפֹּל עָלָיו אַשְׁמָה." (שם, עמ' 60). התחושה שגיבורי או אנטי-גיבורֵי שירי האהבה האלה הם כל גבר וכל אישה באשר הם, שאי האפשרות להתממש באהבה, שהאהבה היא אטלנטיס בלתי מושגת – מתחזקת למקרא שירים אחדים בשער הראשון, שירי משפחה הייתי קוראת להם. ההורים, האב, האם, אינם משלמים בזמן את חובותיהם לאהבה; האב "חָדַל לְדַבֵּר / וּפָסַק לֶאֱהֹב." ואפילו מותו של האב וחילופי הגברים בחיי האם אינם מצילים את האם מן הכישלון. לפחות האחד אהב את תבשיליה, השני גם את תבשיליה לא אהב, כך אומר שיר אירוני אחד, "אבל הוא אהב את תבשיליה" (עמ' 46):
תחושת האשם על הכישלון האנושי להיות לאחד, לאהוב, היא מורשת המין האנושי באשר הוא אנושי; היא מוטבעת באדם באשר הוא אדם, היא מהותית לאנושיותו, כמעט אפשר לאמר תורשתית. בנים נושאים בחטא אבותם, בחטא המלכות הריקה: "כֹּה רֵיקָה הָיְתָה מַלְכוּתוֹ." ("אבא מָלך", עמ' 18), "אַשְׁמָתָם מְכַרְסֶמֶת / בָּנוּ." ("הורים", עמ' 19), ובשיר אחר: "הָיִיתִי אָב לָךְ שֶׁיָּדַע בְּשָׂרֵךְ." ("רק בחיקי בתי את", עמ' 48). וכך גם באשר לדמות הנשית ("אופליה", עמ' 38):
הזרות היא מולדת כמעט מוּרשת. לי נראה, אם כי הדברים מרומזים כיאה לשירה שהיא שירה, האפשרות היחידה של קירבה היא בתוך המשפחה. "רַק בְּחֵיקִי בִּתִּי אַתְּ וּבְלִבִּי אִשְׁתִּי." ("רק בחיקי בתי את", עמ' 48) או: "הָיִיתִי אָב לָךְ שֶׁיָּדַע בְּשָׂרֵךְ." (שם. עמ' 48). אולי זה מה שמשתמע גם מהשיר "אופליה", שהוא היחיד בספר שבו הדוברת היא אישה:
ונשארים כמובן כל סימני השאלה, השוליים הפרומים, כפי שאני קוראת להם: האם זה האב הביולוגי, האם זה האהוב שהוא גם אב? הכול פתוח. וזה מה שאני אוהבת בשירים האלה. הארוטיקה הכבושה, הכמעט אסורה – היא שכובשת אותי. במבט מפוקח יודע הגבר שהזמן הוא האויב הגדול של האוהבים: "עִתֵּךְ כַּנֵּר נִגְרַעַת" ("בשם כל אוהביה האילמים", עמ' 52), ו"אֲבָל הַזְּמַן אֵינוֹ יָדִיד לָךְ / וּמְכַרְסֵם אוֹתָךְ." ("יחף יחף בלילה לבדך", עמ' 54). אבל שוב, בסימן הפרדוכסאליות המאפיינת שירים אלה, הזמן אינו יכול לאוהבים, וגם כחלוף עשרים שנה, כשמו של אחד השירים ("אחרי עשרים שנה", עמ' 51) אומר האוהב:
ו"כִּמְעַט אֵינֶנִּי אוֹהַבֵךְ / אֲבָל אִתָּךְ גַּם הַמְּעַט לֹא יִגָּמֵר, וְכָכָה אֲנַשְּׁקֵךְ." ("וככה אנשקך", עמ' 60). נדמה לי שדמות האישה באשר היא אישה – ולא במקרה ניקד אהוד את המוטו של הספר "לָאישה בחיי" – (בקמץ) כל הנשים באישה אחת (אני משערת שנשים רבות ראו את עצמן באישה הזאת), היא אחת הדמויות הנשיות המורכבות בשירי אהבה שאני מכירה. ואגב השירה העברית אינה משופעת בשירי אהבה, אם כי אפשר למצוא בה שירים שמתייחסים בחרות מוחלטת לאברי הגוף, של האישה בעיקר, ובעיניי הם שירים על גבול הפורנוגרפיה, אם לא עברו את הגבול הזה. השירים מעמידים אותה בסימן של הדואליות הפרדוכסאלית שהזכרתי: היא מצד אחד פַאם פאטאל, טורפת גברים ("רק מחסורי מיטיב לך", עמ' 52): "הַגְּבָרִים שֶׁאָהַבְתְּ, לֹא לִבֵּךְ, הֵבֵאת לִי. כָּל / מָה שֶׁבָּךְ לֹא בָּא עַל פִּתְרוֹנוֹ, שֶׁהִשְׁתּוֹקַקְתְּ / לְהַשְׁכִּיחוֹ. דָּבָר שֶׁלֹּא הָיָה לִי בְּלִבִּי – // ...אֵין לִי מְנוּחָה בָּךְ, וְלֹא אֶהֱיֶה / טַרְפֵּךְ..." – ו"יוֹדַעַת לֹא לָקַחַת לֹא לָתֵת." ("בשם כל אוהביה האילמים", עמ' 52). אישה שגוררת את גורלה לבדידות שיש בה מן הקסם של חרות נוראת-הוד: "הוֹמִיָּה הִיא וְסוֹרֶרֶת, בְּבֵיתָהּ לֹא יִשְׁכְּנוּ רַגְלֶיהָ." ("זר כאש בעורקיה", עמ' 47); ומצד שני כמעט דמות אגדית, בלתי מושגת, כמעט אוורירית, מחוז חפץ לא מושג: "וּלְרֶגַע קָט / מֶרְחַק עָרִים קוֹפֵא / כְּאַגָּדָה: / שָׁם אַתְּ, / שָׁם, אַתְּ." ("צל הפנינה לשפתייך", עמ' 24). אישה חלושה, שברירית, אבודה בתוך עצמה, טרופת חלומות, טרופת פחדים, בודדה. היא חידה שהדובר הגבר מנסה לפתור שוב ושוב גם כחלוף עשרים שנה ללא הצלחה: "סַקְרָן לִפְתֹּר חִידַת שָׁנִים רַבּוֹת" ("בשם כל אוהביה האילמים", עמ' 52); ואולי, כפי שמיטיב להגדיר אותה אחד השירים: "אִשָּׁה נִצְחִית, יַלְדָּה וְאֵם" ("וככה אנשקך", עמ' 60); היא מחליפה צבעים כמו זיקית: "אַת לִפְרָקִים שְׁקוּפָה וּלִפְרָקִים / מִתְכַּוֶּצֶת בְּתוֹכוֹ." ("ערב בירושלים", עמ' 28). היא אשמה, מייסרת ומיוסרת, שפלת ברך וגאה, זרה וקרובה, היא נולדה זרה (אופליה), מפני שהיא אישה. היא אולי "האחר האולטימטיבי". לאן נמלט הדובר הגבר מן המפגש לא-מפגש הזה חסר התוחלת? המקלט הוא הבדידות של איש הייעוד. שוב רבים כאן סימני השאלה: האם המילים, הכתיבה – היא הייעוד? שכן הייעוד הנזכר אינו מפורש. "בִּבְדִידוּתוֹ יַשִּׂיג אֶת כָּל מַאֲוַיֵּי לִבּו" ("לשווא הן מחכות", עמ' 45), וכל הנשים, אשר כולן מתגלמות באהובה היחידה, מחכות לשווא. כאשר הדובר נוסע לביקור אצל משוררת זקנה וחולה הוא מזכיר לעצמו כי בבדידות יכיר האדם את עצמו, כפי שרמזתי קודם לכן: "אִישׁ יִעוּד טִבְעוֹ כִּי יָעַשׂ / לֹא תִּפֹּל עָלָיו אַשְׁמָה." ("וככה אנשקך", עמ' 60). אולי מן הנסיעה הזו אל המשוררת, המסתיים ב"לַשָּׁוְא הֵן מְחַכּוֹת" תוך כדי קריאה ב"סידהארתא", אולי משתמע מכאן שבמקום שמסתיים המסע הארוטי מתחיל המסע אל המילים והכתיבה. ואולי גם המפלט בפרוזה והבחירה בה ולא בשירה אינה בחירה כל כך פשטנית, כפי שהציג אותה אהוד ב"אחרית דבר". וקריאה מעין זו זוכה לתמיכה בשער "בפתח תקווה אחרת", שמעמיד אל מול המקום החושי, האיכרי, את איש המילים: "...פֵּרוּרֵי אַהֲבָה בְּמִשְׁעוֹלֵי הֶעָפָר. / מוֹשָׁבָה קְטַנָּה שֶׁל מַצֵּבוֹת בְּצֵל פַּרְדֵּסִים. אֵל / מָלֵא רַחֲמִים שֶׁל אִכָּרִים. מִשְׁפַּחַת רַאבּ שֶׁל / זִכְרוֹנוֹת. אֵהוּד בֶּן עֵזֶר שֶׁל מִלִּים." המבט המפוקח במסע האהבה, שאין לה מחוז חפץ, מעוצב ברבים מן השירים לא בלשון רומנטית מתפייטת, אלא בעולם מונחים הלקוח מתחום המסחר והמקח והממכר, וכך מעניק לשירים את הגוון האירוני המושחז. כך תמצאו כאן שיר שכולו רצוף מונחים מתחום הביטוח, ("באחריות גמורה וערירית", עמ' 59):
ושיר שכולו רצוף ביטויים מתחום המסחר ("בדיחה", עמ' 56): "הִיא יָרְדָה מִנְּכָסֶיהָ / ...אַתָּה שׁוֹמֵעַ / אֶת חֶשְׁבּוֹן מוֹחָהּ / ...הִיא מַגִּישָׁה אוֹתְךָ / לְפֵרָעוֹן / אַתָּה עוֹבֵר וָשָׁב / בְּכָל פְּשִׁיטוֹת רַגְלֶיהָ..." וכמה מילים על המקום והלשון. אלה שירים שכתובים במקום ולא על המקום, על משקל דברים שכתב אלתרמן: לכתוב את ולא על. החיבור אל המחזוריות של הטבע – היא מקומית ולא מזרח-אירופית, שרווחת בשירים עבריים וישראליים רבים. ואני מצטטת תמיד את מאיר ויזלטיר שכתב: "אביב אין בארץ הזאת" ("שרטוטים תל-אביביים"). הסתיו, ובראשו חודש חשוון, אינו חודש נכאים, אלא מבשר התחדשות ולידה מחדש. "חֶשְׁוָן מְלַטֵּף צַמָּרוֹת בַּשַּׁלֶּכֶת / אַהֲבָה עַתִּיקָה / ...וְאַתְּ צְמֵאָה אֵלַי כַּאֲדָמָה מִקֵּץ הַסְּתָו / עֵינַיִם מְדַבְּרוֹת בְּחֶסֶד מַבָּטִים." ("אהבה עתיקה", עמ' 12); אל החורף נמלטים ולא נמלטים ממנו: "סתיו מתפורר בתוך ההמון", (עמ' 42). וכמובן השיר "בפתח תקווה אחרת" – אל מלא רחמים על עולם שחרב, על ארץ ששינתה פניה, מוכרת לי כל כך מילדותי שלי. אחד הדברים שהפתיעו אותי, אחרי שעות רבות של קריאה בספר, היתה העובדה שלמרות המצופה מן השם, שהוא ציטוט מקראי, לא מצאתי ארמזים כלשונם מתוך לשון המקרא. וזהו בעיני הישג נפלא. אהוד משתמש בלשון המקרא אבל מצליח לעקוף את הצירופים המקראיים, שהפכו לעיתים קרובות להיות "צירופים כבולים", זאת אומרת שחוקים עד דק – ללוש ולברוא אותם מחדש. ואסיים במה שהתחלתי. כוחם של השירים הוא בלשון המתייחדת בצירופי לשון מפתיעים, לא שחוקים. לשון מקרא אבל גם לשון דיבור, והכול מותך ומהודק ללשון אחת עברית על כל רבדיה. לפעמים זכרי שירת ימי הביניים בחרוז מבריח, לפעמים זכר אלתרמן, שמיד נשבר אל תבנית חדשה ושונה. אני מקווה שהטעמתי אתכם מעט מזעיר מן החידתיות והיחידאיות של השירים האלה, וכל מה שנותר הוא לקרוא בהם שוב ושוב, לפענח ואולי להתפענח ואולי גם לא. ש. שפרה [פורסם בחוברת "כיוונים חדשים" בעריכת אלי אייל, סיון תשס"ו, יוני 2006, במדור "ביקורת ספרים", ש' שפרה, "הזמן אינו יכול לאוהבים", אהוד בן עזר, יעזרה אלוהים לפנות בוקר, שירים 1955-1995].
ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי,
נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":
* אהוד: תיקון טעות. בטעות נרשם תאריך הגיליון הקודם 2151 כ"ז בניסן תשפ"ו 13.4.26 – בעוד שהתאריך הנכון היה כ"ו בניסן תשפ"ו, 12.4.26.
* עדות לטמטום ולרפיסות השכל ההולכים וגוברים של חלק מהכותבים ב"הארץ": עפרי אילני: "נפוליאון של הטמטום. זו הבנה בלתי נתפסת: האיש החזק בעולם הוא בריון רפה שכל. מומחים מתעקשים שהמהלכים הגסים והאלימים של טראמפ עוד יוכתרו כגאונות אסטרטגית. ייתכן גם שהמציאות פשוטה בהרבה, ובבית הלבן פשוט יושב מטומטם." [14.4.26].
* אהוד: מעניין איך משטר האייטולות האיסלמו-נאצי השולט באיראן ישרוד את הקיץ הקרוב מבלי יכולת לספק לאוכלוסייתו החקלאית והעירונית די מים, חשמל, תאורה וקירור!
שועלה
מבחר חדש משירתה של אסתר ראב (פתח-תקוה 1894 – טבעון 1981), שכונתה "המשוררת הארצישראלית הראשונה", וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.
בעריכת הלית ישורון
הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020
הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה (kibutz-poalim.co.il)
ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978
או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il
המחיר 59 שקלים לפני משלוח
אהוד: זה הספר היחיד משירי אסתר ראב הזמין כיום לרכישה.
את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם: http://benezer.notlong.com http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגל") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את אלפי הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.
אל"מ (מיל') ד"ר משה בן דוד (בנדה): "...יוצאים מכלל זה 'חדשות בן עזר' והסופר הנידח, שהינם 'עופות די מוזרים' בביצה האינטלקטואלית המקומית, בהיותם חפים מכל שמץ של התקרנפות, תקינות פוליטית, אג'נדות מגדריות, אמוניות, חברתיות ופוליטיות – והתעקשותם לשחות נגד הזרם." ["חדשות בן עזר", 14.6.2021]
"שנה טובה אהוד, לך ולכל היקרים לך! מוריד בפניך את הכובע, על הכישרון, הנחישות וההתמדה כמו גם על עוז הרוח והיושר האינטלקטואלי. מי ייתן ותזכה לעוד הרבה שנים טובות ופוריות." ["חדשות בן עזר", 18.9.2023].
פינת המציאות: חינם!
היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר
נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי * מסעות כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם! עד כה נשלחו קבצים ל-70 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989! עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין! 05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה 94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה! עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות! עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות! עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי. * היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן! וכן "מנחום גוטמן לאליאס ניומן" ו"נחום גוטמן, מאמר", ס"ה 53 עמ' עד כה נשלחו קבצים ל-2,082 מנמעני המכתב העיתי. * אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"! עד כה נשלחו קבצים ל-2,089 מנמעני המכתב העיתי. * את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה". עד כה נשלחו קבצים ל-2,692 מנמעני המכתב העיתי. * אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב, צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה, וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה, עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות! עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,453 מנמעני המכתב העיתי * את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר. אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי * אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות! עד כה נשלחו קבצים ל-106 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר. עד כה נשלחו קבצים ל-2,636 מנמעני המכתב העיתי * את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י" [זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר. עד כה נשלחו קבצים ל-107 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"! עד כה נשלחו קבצים ל-77 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית! עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908! עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"! עד כה נשלחו קבצים ל-41 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"! עד כה נשלחו קבצים ל-40 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"! עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"! עד כה נשלחו קבצים ל-50 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה" עד כה נשלחו קבצים ל-39 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * את צרופת "מחווה לאברהם שפירא", הערב נערך בבית אברהם שפירא ברחוב הרצל בפתח-תקווה בתאריך 18.12.2005 בהשתתפות ראובן ריבלין, מאיר פעיל, מרדכי נאור, חנוך ברטוב ואהוד בן עזר עד כה נשלחו קבצים ל-1680 מנמעני המכתב העיתי * את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים עד כה נשלחו קבצים ל-16מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"! עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"! עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח" עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"! עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"! עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"! עד כה נשלחו קבצים ל-64 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"! עד כה נשלחו קבצים ל-34 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "הפרי האסור", שני שערי סיפורים! עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים! עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"! ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור. עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?" סִפּוּרִים לִילָדִים עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"! עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"! עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"! עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"! עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"! עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד" עם מאמרי ארנה גולן ומשה גרנות. עד כה נשלחו קבצים ל-32 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"! עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם. * אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"! עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם. * את צרופת הקובץ (171 עמ') "ידידי יצחק אורפז"! עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם. * את צרופת הקובץ "אורי שולביץ איננו"! אורי שולביץ, יהודה אטלס, דני קרמן, אהוד בן עזר, ואחרים. עד כה נשלחו קבצים ל-2182 מנמעני המכתב העיתי. * קישור לבלוג של דני קרמן המוקדש לאורי שולביץ: https://dannykerman.com/2025/02/21/shulevitz * את צרופת הקובץ "יהושע קנז – דברי חברים"! רות אלמוג, אהוד בן עזר. עזי שטרן. יפה ברלוביץ. עד כה נשלחו קבצים ל-2182 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם. * את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר. עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם. * את צרופת "100 שנים לרצח ברנר" מתוך "חדשות בן עזר", גיליון מס' 1641 ביום 2.5.2021, במלאת 100 שנה לרציחתם בידי ערבים של הסופרים יוסף חיים ברנר, צבי שץ ויוסף לואידור ביום 2.5.1921. עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי. * אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"! עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם. * אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב). מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר. עד כה נשלחו קבצים ל-59 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם. * הרצאת עמנואל בן עזר, נכדו של יהודה ראב, על תולדות פתח-תקווה. https://www.youtube.com/watch?v=h81I6XrtAag עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם. * אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"! עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם. * אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק. עד כה נשלחו קבצים ל-2,647 מנמעני המכתב העיתי * את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003. עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי * אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]! עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים. * את צרופת החוברת "פפיטה האזרחי 1963" עד כה נשלחו קבצים ל-2,295 מנמעני המכתב העיתי. * את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ. עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך. * את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"! עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * את צרופת ארנה גולן: הוויתור. אימי, זיכרונה לברכה, היתה צדקת גמורה. הדרמה השקטה בחייה של חלוצה וחברת קיבוץ. עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005. עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"! עד כה נשלחו קבצים ל-11מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"! עד כה נשלחו קבצים ל-26מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים! עד כה נשלחו קבצים ל-2,374 מנמעני המכתב העיתי ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"! עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-10 מנמעני המכתב העיתי * את צרופת דאוד אבו-יוסף. עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי * אֶת צרופת הנוסח המוקלד לרומאן של עדי בן-עזר "אפרודיטה 25"! Adi עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום. עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * שונות את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה"). עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * הבלוג של דני קרמן https://dannykerman.com/2021/10/28/ehud_ben_ezer דברים שעשיתי עם אודי – שירים למתבגרים כולל חלק ניכר מהעטיפות ומהאיורים שעשה דני קרמן לספרי אהוד בן עזר כדי להיכנס לבלוג יש ללחוץ אֶנטר ועכבר שמאלי
ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר
עד כה נשלחו קבצים חינם ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ PDFחינם
עד כה נשלחו קבצים ל-2,253 נמעני המכתב העיתי
ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.
הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!
📑 בגיליון:
משה מוסק:
תיבות הפנדורה בארכיון: המחזאי, המאהבת והאלמנה הקנאית
מוטי הרכבי:
1. ניצחון מפואר
מוטי הרכבי:
2. מה ההבדל בין דיקטטורה לדה-מו-קרט-יה
אורי הייטנר:
צרור הערות 15.4.26
חוה ליבוביץ כותבת לאהוד בן עזר:
א.
משה גרנות:
האם התורה רלוונטית לחיינו?
מתוך היומן:
הדסה ויורם
אהוד בן עזר:
"מסעותיי עם נשים" - פרק שלישי
מנחם רהט:
או עיוור או כופר
נעמן כהן:
המרד הערבי – ניצחון ערבי ולקח היסטורי
ש. שפרה:
"יעזרה אלהים לפנות בוקר" מאת אהוד בן עזר
ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, :
נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":
