[מתוך ספרו החדש של משה מוסק "עלילות ארכיון"]

זמן קצר לאחר שובו של פרופ' גרשם שלום ממסע ארוך באירופה, בסוף אוגוסט 1946, הופיע בפני עמיתיו מהאוניברסיטה העברית ופתח את דבריו במילים האישיות הבאות:

"אי-אפשר לחזור מאירופה ברוח טובה לאחר שראה אדם את אירופה בכללה ובייחוד אי-אפשר ברוח טובה ובלב לא מדוכא, כשהוא מעלה בדעתו את מצב היהודים."

דברים אלה משקפים בזהירות רבה ובלשון המעטה מזערי את הרגשתו הכבדה של שלום לאחר שובו מאירופה. את המצב הקשה לאשורו, שהיה שרוי בו, חשפה פניה רעייתו שנים רבות לאחר מכן:

"הוא חזר ארצה תשוש בגופו ומדוכא ברוחו. היה שוכב רוב שעות היום בחוסר מעש, כמעט לא דיבר עם איש ורק מפעם לפעם היה חוזר על משפטים כאלה: 'עם ישראל נרצח, חדל מלהתקיים. לא נשארו אלא אודים עשנים חסרי-כוח, חסרי כיוון. מקור יניקתנו אינו קיים. נגדע העם מן השורש ואנחנו בישראל קומץ אנשים, שארית הפליטה.' היה מוטל על מיטתו, עובר ממיטה למיטה בביתו, ולא מוצא מרגוע לנפשו."

פרופ' שלום יצא ארבעה חודשים קודם לכן לאירופה בשליחות משולבת של האוניברסיטה העברית, הספרייה הלאומית (אז בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי), החברה הישראלית להיסטוריה והוועד להצלת אוצרות הגולה, במסווה של עובד חינוך מטעם ארגון הג'וינט. מטרת שליחותו היתה: "לאתר את הספריות היהודיות שנשדדו ע"י הנאצים באירופה ולנהל משא ומתן על העברתן לירושלים."

תיאור קצר של מסע זה מופיע במאמר פרי עטי: "א"י תהייה המרכז לחוכמת ישראל," ("הארץ", "ספרות ותרבות", 28.3.25).

מה היתה הסיבה או נכון יותר, הגורמים שהביאו על שלום משבר נפשי כה עמוק, ממנו הוא לא הצליח להתאושש שנים רבות לאחר מכן? תשובות מפורטות וממצות על כך, מציע ההיסטוריון פרופ' נועם זדוף בספרו "מברלין לירושלים ובחזרה – גרשם שלום בין ירושלים לברלין."

שלום יצא למסעו ב-12 באפריל 1946, מלווה באברהם יערי, הספרן הראשי של הספרייה הלאומית, בהרגשת שליחות נלהבת אך גם בחשש כבד שאישורי הכניסה לגרמניה ולמדינות היעד האחרות במרכז אירופה, להן ציפו חודשים ארוכים בארץ, עלולות להתעכב עוד זמן רב.

ואכן החשש והמתח שליוו אותו מתחילה הלכו וגברו במהלך שבועות הציפייה הנוספים, בשהייתם בפריז, ואף גרמו לעמיתו אברהם יערי לאחר כחודש להחליט לוותר על שליחותו ולחזור לארץ.

התסכול והמתח שכרסמו בקרבו בתקופה זו נבעו מהחרדה ששליחותו אחרה את המועד ומצבורי הספרים מהספריות היהודיות, הציבוריות והפרטיות, עלולים להימסר לארגונים יהודיים באירופה ובארצות הברית או למוסדות ממשלתיים מקומיים, ומכאן שאולי אין כבר כל הצדקה להמשך שהייתו בחו"ל.

חרדה זו התממשה אף מעבר לראיית השחורות שלו, כאשר סוף סוף התקבלה בראשית יולי הוויזה המיוחלת שלו לגרמניה והוא הגיע למחסן הספרים הגדול בעיירה אופנבך הסמוכה לפרנקפורט. במחסן זה הצטברו עד סוף המלחמה למעלה ממיליון וחצי פריטים. אך שם נודע לו שכבר בסוף אפריל, חודשיים לפני בואו, כבר הוחזרו לבעליהם כמיליון פריטים וכ-800,000 נותרו במחסן. בסוף יוני הגיע מספר הפריטים שהוצאו מהמחסן ל-1,220,000. נתונים אלה, אף כי הגבירו את הרגשת התסכול וההחמצה שבקרבו, היו משניים לתחושתו הקשה שבלא קשר למיספר הפריטים שנותרו במחסן, אין כמעט סיכוי שהממשל הצבאי האמריקאי עשוי להסכים שחלק מהשלל יימסר לאוניברסיטה עברית. גם ארגון הג'וינט, שתמך לכאורה בנסיעתו ואף מימן אותה, לא סייע לו מול הממשל הצבאי ומול הארגונים והמוסדות היהודיים בארצות הברית שפעלו באירופה שהיו מעוניינים אף הם לקבל לעצמם את הספרים וכתבי היד שנותרו במחסני הספרים בגרמניה.

לאחר שהייה של שבוע באופנבך המשיך שלום לפרנקפורט, להיידלברג ולמינכן, בחיפוש ואיתור מצבורי ספרים נוספים ולבסוף הגיע בראשון באוגוסט לעיר מולדתו, ברלין. המפגש עם העיר שבה עברו עליו שנות ילדותו, נעוריו ובחרותו היתה נקודת השבר המשמעותית ביותר, בביקורו בגרמניה. מראה העיר החרבה, אותה זכר בשיא יופייה ותפארתה, בהשוואה לממדי ההרס שחזה מול עיניו, עוררו בו געגועים עזים וכואבים לימי הזוהר של חייו השלווים בחיק משפחתו, בעבר. כאן גם עשה לעצמו חשבון נפש עגום ומתסכל על כישלון שליחותו ואכזבתו המרה מהתנהלות ארגון הג'וינט כלפיו, שיצא לכאורה מטעמו, ומהיחס המזלזל והפוגעני אליו. בנוסף לכך התגברה בו הרגשת חוסר האונים מול היריבות המתמדת עם הארגונים היהודיים-האמריקאים שפעלו בהסתר ובגלוי, להכשיל את שליחותו ולנכס לעצמם את יתרת מצבורי הספרים שעדיין נשארו ללא יורשים.

למצבו הנפשי הקשה התלוו רגשות אשם כבדים שאיחר מאוד להגיע לאירופה ובעקבות האיחור נגרם נזק חמור לאינטרסים היהודיים. תחושות אלה הביאו את שלום להחלטה, כבר בימיו הראשונים בברלין ולאחר לילה ללא-שינה, לסיים לאלתר את שליחותו, לוותר על הביקור באזור הכיבוש הבריטי של ברלין ולבטל את תוכניתו המקורית, להמשיך במסעו המתוכנן לארצות הברית. אירוע בלתי צפוי שהתרחש למחרת, חיזק עוד יותר את החלטתו להחיש את חזרתו ארצה. בצומת רחובות בלב ברלין פגע אופנוע בג'יפ הצבאי בו נסע וגרם לפצע עמוק בזרועו הימנית, שגרם לו לחרדה ולכאבים עזים.

כזכור נשלח שלום למשימתו האירופית מטעם האוניברסיטה במסווה של שליח חינוך מטעם הג'וינט. משימה שלא נשארה בגדר מעטה בלבד. על כך יעידו הנסיעות התכופות שלו למחנות העקורים ששכנו בסמוך לערים, בהן ביקר לצורך איתור מצבורי הספרים. במכתביו הרבים אל משפחתו ואל עמיתיו בארץ ובדיווחיו הרשמיים לאוניברסיטה, במהלך ביקורו בגרמניה, הוא ממעיט לתאר את תחושותיו האישיות ממפגשים אלה ואת התובנות שהפיק מהן.

אך רק לאחר שחזר ארצה והתפנה לצלול לעומק תחושותיו הפנימיות הוא לקה במעין פוסט-טראומה, שכבר צוינה לעיל. בארכיונו של שלום בספרייה הלאומית, השמור בחדר מיוחד המוקדש לכתביו, לפרסומיו ולספרייתו הפרטית, שהועברה בשלמותה מביתו ברחביה, מצויים מכתבים ודיווחים רבים על נסיעתו. המפורט והמדויק ביותר הוא המכתב גלוי-הלב על חברתו הקרובה חנה ארנדט. וכך הוא כותב לה:

"חזרתי מגרמניה כה מותש, עד כדי התמוטטות גמורה ורק עכשיו אני מתאושש אט אט. חוויותיי באירופה היו מאוד עגומות ומעיקות וחזרתי הביתה מדוכא מאוד. המרחק בין היהודיות השונות באירופה לבין אמריקה ופלשתינה הוא בעיני קטסטרופלי ולא ניתן עוד לגשר עליו. הכול מתפרק שם ואיש לא מבין את רעהו עוד. אין לנו מושג מה עובר על יהודי אירופה ולאף אחד מהם אין מושג מה עובר פה. חוששני שנסיעה זו רק שברה את ליבי. מכל מקום את תקוותיי השארתי מאחור באירופה. היכן אוכל למצאן שוב? הייתי רוצה בעצמי לדעת."

עוד לפני שהספיק להתאושש ממועקתו וכבר נחתה על שלום עוד פרשה מעיקה, הקשורה בנסיעתו.

במהלך מיון וזיהו הספרים באופנבך, הפריד שלום 378 כתבי יד וספרים נדירים ובעלי ערך מיוחד, אותם ארז בחמישה ארגזים. החשש שאוצרות יקרים אלה יפלו קורבן לגניבה או לסחר בשוק השחור, גרם לו להגיש בקשה לשלטונות הצבא האמריקאי, לקחתם עימו ארצה. בקשתו נתקלה בסירוב, כשבליבו עולה חשד מריר שמאחורי הסירוב עומד לחץ לא הוגן מצד אנשי בית המדרש לרבנים בניו יורק, שאף הם היו מעוניינים בפריטים אלה.

במצוקתו שיתף שלום רב צבאי צעיר ששירת באופנבך בשם הרברט פרידמן, שהבטיח לסייע לו למצוא פתרון לבעייה. ארבעה חודשים לאחר חזרתו ארצה הצליח פרידמן להבריח את הארגזים באמבולנס של הג'וינט וממנו באמצעות משאית צבאית שעשתה את דרכה למשרדי הסוכנות היהודית בפריז. בסוכנות סירבו לקחת חלק במזימה ולקבל את הארגזים הגנובים אך הציעו לו לצרף אותם לספרייתו הפרטית של חיים ויצמן, שהועברה באותה עת מאנגליה לארץ-ישראל, בספינה שעגנה אז בנמל אנטוורפן. פרידמן המשיך במסעו הנועז לבלגיה וצירף את חמשת הארגזים למכולת הספרים של ויצמן, שהגיעו בשלום לירושלים, בראשית 1947. אך בכך לא תמה פרשת הספרים הגנובים.

חודשיים לפני שהספרים הגיעו דרך הים ארצה, באפריל 1947, כבר נודעה ונפוצה הידיעה הסנסציונית על פרשת הגנבה ממחסן הספרים באופנבך ועל מעורבותו כביכול של שלום בפרשה זו. פרידמן שפעל ללא ידיעתו של שלום ומבלי להתייעץ עימו, הודה במעשיו ויצא בעונש קל יחסית. שוחרר מהצבא ונשלח חזרה לארצות הברית ואילו הכתובת בארץ להחזרת הארגזים הגנובים לגרמניה, נפלה כתפיו על שלום.

במצבו הנפשי הירוד, ההתעסקות הארוכה והמסובכת בהחזרת הארגזים הגנובים, לא הוסיפה לו בריאות נפשית איתנה. אך יותר מכל הכבידה עליו המחשבה שכל תוכניותיו, לחזור בהקדם לאירופה ולנצל שם את הידע ואת הניסיון שרכש שם בביקור הראשון, להמשך מפעל השבת אוצרות התרבות היהודית מהגולה, נגוזו. נחמה פורתא לפרשה עגומה זו, שהביאה על שלום מצוקה נפשית נוספת ומבוכה רבה ניתן למצוא בהחלטה, שבאה לאחר תהפוכות רבות לגבי גורל הספרים מול שלטונות הצבא בברלין, לא להחזירם לגרמניה אלא להפקיד אותם למשמרת בספרייה הלאומית.

משה מוסק

בהוצאת ספרי ניב

ד"ר משה מוסק, היסטוריון, ארכיונאי וסופר (חמישה ספרי עיון ושני ספרים לבני הנעורים) פירסם לאחרונה קובץ מאמרים העוסקים בעולם הארכיונאות, בו עסק במרבית שנותיו, כגנז המדינה ומנהל מכון גנזים של אגודת הסופרים, ובהם פרשיות הנחשפות לראשונה מתיקים גנוזים בארכיונים בארץ ובעולם.

להלן מספר דוגמאות, מעוררות עניין: כיצד גנז המדינה הראשון, ד"ר אלכס ביין, העלים באמתחתו אלפי מסמכים מהארכיון הממשלתי המזרח-גרמני בברלין והבריח אותם לישראל? ואיך זה מונתה סופיה יודין, ספרנית ועולה חדשה מארצות הברית, ע"י בן גוריון, להקים ולנהל, בחוסר כישרון, את ארכיון מדינת בישראל? וכיצד הופק הסרט העלילתי העברי הראשון ע"י הצלם נתן אקסלרוד והמשורר אלכסנדר פן, נגנז ואבד לעולמים בשריפה? ואיך מותו הטרגי של אופה בורקס ירושלמי, עולה חדש מבולגריה, הביא להקמת ועדה חקירה ממשלתית? ומדוע כינה משה שרת את בן גוריון רוצח! לאחר טכס הכרזת המדינה? וכיצד הוברחו כתבי היד של פרנץ קפקא מישראל? הרומן הסוער בין שז"ר לגולדה בארצות הברית. הפוסט טראומה של פרופ' גרשם שלום לאחר חזרתו מאירופה לאחר השואה. עשר הגרסאות השונות של מגילת העצמאות. וחיי העוני וההשפלה של המשוררת אלזה לסקר שילר, בירושלים המנדטורית.

אלה ועוד מאמרים נוספים, החושפים פרשיות מתיבות פנדורה, החבויות בארכיונים השונים, נחשפות בספרו המרתק של משה מוסק.

רכישת הספר על נייר ובדיגיטל, באתר של ספרי ניב.

עוד מן הבוקר עלו תמרות עשן מכפר-סבא, שתושביה נמצאו בפתח-תקווה – פתאום הגיעה שמועה שגוזלים את העדר בביצה. פלוגה של חמישה רוכבים יצאה, הרוכבים רק הספיקו להגיע עד התחלת הביצה – והנה ערבים לפניהם, מיד פנו עורף והחלו לברוח. הם במשעולים שבין הפרדסים – והערבים כבר בתוך הפרדסים כשתי לשונות משני צידי הדרך, וכשהגיעו הבחורים לאם דרכים, ניתך עליהם מטר-כדורים מתוך הפרדסים. אבשלום [גיסין] נפצע מיד אך ישב עוד הכן על הסוס, רכב כמאה מטר ונפל. שם הקיפוהו הערבים ויבתקוהו בחרבותיהם.

יתר הבחורים שבו כשידיות רוביהם וחולצותיהם סדוקות מכדורים, אחד מהם הספיק לקפוץ מן הסוס, לעזוב אותו לרוחו, והוא עצמו מתפתל בין גדרות השיטה עד הגיעו למחנה שלנו.

אז החלה המערכה – הם היו כמה אלפים. כל הסביבה מצפון למושבה המכוסה פרדסים – רחשה מערבים. בראש הלכו ערב אבו-קישק (שבט שחלוצי פתח-תקווה מצאו על גדות הירקון בעלותם על אדמת פתח-תקווה. משפחת שייכים, שהיו להם עבדים כושים וערבים מן הסביבה, רועי צאן ובקר. הכושים התערבו בשבט ומתערובת זו יצא טיפוס בידואי עז-נפש, שאינו מואס בשוד).

אלה הפשילו את כתונתם והחזיקוה בפיהם, מחלפות הראש התבדרו, ושוקיהם ערומות; ובקול פרא פרצו: "עליהום, עליהום!" – התלהבותם היתה גדולה, ושלנו היו מוכרחים לסגת אחור מעט, בכדי לתפוס עמדה, ולכן עזבו את הפרדסים האחרונים ואת שורת הבתים שלפני תחנת הרכבת, ועברו דרך הכיכר הגלוייה של תחנת הרכבת, עד לכרמי השקדים שלפני המושבה. ופלא הוא שבנסיגה זו לא נפצע איש – מלבד חפירת הגנה עתיקה מימי כיבוש האנגלים לא היה שם כל מגן; חפירה זו, הרוסה ומלאה חול במחציתה, היתה מחסה לשלושה בחורים, כעשרה מטר מאחריהם, שמאלה, מתחת לגדר שיטה צפופה, נמצא שאר המחנה: בסך הכל שלושים רובה על כל החזית הצפונית. הערבים ירו בזעף; נפצעו הרבה מאלה שעברו בדרכים מכרם לכרם, או הרוכבים על הסוסים. גם סוסתו של המפקד הראשי ש. [אברהם שפירא] נפצעה תחתיו. שלושה קיבלו פצעי-מוות באותו מעמד, [גרינשטיין, רפפורט ואורלוף], וארבעה נפצעו יותר קל, מלבד אבשלום שנהרג לפני זאת.

על אם דרכים, בזווית פרדס אחד, תחת גדר של שיטה צפופה, עצרו חמישה אנשים (ארבעה רובים ומאוזר) – מחנה של מאות ערבים. היריות היו תכופות – גם להם היה מחסה. מול זווית זאת עומד בית-אריזה מפחי-צינק, שאורכו כעשרים וחמישה מטר, ובכל זאת נפלו רבים מהם [מהערבים], אחדים טיפסו על גג בית-האריזה. "אנחנו הורדנום כציפורים!" – סיפר לי אחד [משלנו]. גם חליפת [חילופי] דברים היו בין שני המחנות, מובן ששלנו בחרו את [הקללות] היפות, בחריפות שלהם; בינתיים התחממו הרובים, אחדים משלנו היו מוכרחים להפסיק, באותו רגע באו אנשי עין-גנים, עזבו את המשמרות שלהם ובאו. זה חיזק את הידיים. אחד מבני זות [לא ברור] זאת סיפר: "ידי דבקה לרובה, ולשוני לחיכי (יום חמסין היה) והרגשתי שעיניי רעבות לגלות ראש ערבי והאצבעות נמשכות אחרי העיניים. נידמה היה לי שלא רובה בידי – אלא שאני הנני בעל חי שיש לו אבר יקר ונפלא המקיא מוות מסביבו ואינו נותן לאחרים לגשת אליך."

אחרי הבידואים הלכו המוני פלאחים: מכפרי קלקיליה, ג'לג'וליה, כפר-סבא, תול-כרם; מחנה כבד, ביניהם גם נשים. הם הביאו איתם עגלות וגמלים להעמיס את השלל, פחי-נפט היו איתם, כפי הנראה היה בדעתם לשרוף אחר-כך את המושבה, כי בכל הפרדסים שעברו בהם, הדליקו את בתי-המנועים.

ומדרומה של המושבה הלך מחנה שני כבד, אשר איש לא יכול היה לשים לב אליו, כי כל הכוחות התרכזו בצפון, שלא לתת להתפרץ למושבה. בדרום הלכו רק פלאחים – "המתונים", הם חיכו שהבידואים יחריבו – ואזי יבואו הם לשלול. לפי סימנים שונים – נודע, שהם חיכו בכרמים כמה שעות. בינתיים באו אווירונים [של האנגלים] והחלו לזרוק עליהם פצצות. גם שם היו הרוגים ופצועים לא מעט.

בבור אחד נטמנו ארבעים איש. כיום משתרע שם שדה עגבניות, והעגבניות מצליחות להפליא.

מלבד זאת, נהרגו כמה וכמה [ערבים] מן הפצצות; ואחרי כן החלו שלנו גם לזנב את הפרדסים, פה ושם עוד נמצאו ערבים מפגרים וערבים פצועים. כולם נהרגו, מלבד הפצועים שהספיקו הקודמים להסיע על העגלות והגמלים, אשר עליהם חשבו להעמיס את שלל המושבה.

שלנו שלחו ליושבי קלקיליה שיבואו לקחת את מתיהם, והם ענו שאין שם מתים משלהם, וכי לא השתתפו בהתקפה, אבל הבחורים הכירו כמה מהם, שהיו באים למושבה, מוכרי פחמים וסיד.

כיום נקבע יחס של כבוד מיוחד לבני פתח-תקווה מערביי כל הסביבה.

לכשתפגוש באחד מהם בערוצי נחל בין הערביים, או לצד גדר, יברכך בטון הטיפוסי בשבילם – כשהם רואים לפניהם טיפוס אדם שהוא נראה חזק מהם או לכל הפחות מישהו, שראוי להתחשב עימו.

*

נכתב: סוף שנות ה-20 לערך. תקופת התרחשות הסיפור: מאי 1921. נדפס לראשונה: "הארץ", 17.5.1991, לאחר מותה של אסתר ראב. שני הפרקים האלה כלולים בכרך "אסתר ראב: כל הפרוזה" 2001, הנשלח חינם בקובץ וורד לכל מבקש.

אותם רל"ביסטים המאשימים את ראש הממשלה נתניהו בהכלה, כביכול, של שקט מדומה ברצועת עזה של טרום ה-6 באוקטובר ההוא, מתגוללים עליו עכשיו בגין לחימתו הנוכחית באירן. מטיפיםלהפסקת המלחמה.

אותם מומחים צבאיים שהלעיטו את הדרג המדיני בסיפורים על "החמאס המורתע", אותם "אנשי אחריות מפוכחים" בצמרת אנשי הביטחון בישראל, שהדליפו ורתמו את אנשי מימשל ביידן למניעת הפצצת הכור באיראן בשלביו המוקדמים, ע"י ישראל בראשות נתניהו, חוככים ידיים בהנאה מול כל עיכוב במלחמה הנוכחית באיראן.

אלה אשר העבירו לידי החיזבאללה, ללא אישור הכנסת, שדות נפט שבטריטוריות הים של ישראל, וטענו כי בכך קנו שקט, אלה אשר כמו ארנבת מהופנטת ע"י פנסי מכונית הדוהרת לדורסה, קפאו חסרי מעש מול דהירתה של איראן אל הפצצה, אלה אשר הישלו בחלומות על אפשרות של משא ומתן עם אוייב, אשר תנאיו הראשון והאחרון הם לא טריטוריה, לא אינטרס, אלא אך ורק אידאולוגיה המקדשת את השמדתנו.

אלה אשר צידדו בהסכם עם פנאטים אשר פעם אחר פעם הפרו הסכמים, גם הסכמים אשר חתמו עם רשויות הפיקוח הבין-לאומי; אלה אשר קיוו, אף פעלו, לבחירתה של קאמלה האריס ולכישלון דונלד טראמפ, כמו שהם מייחלים עכשיו, לנפילתו של אורבן ראש ממשלת הונגריה, רק משום שבהשפעת נתניהו בולם סנקציות מצד האיחוד האירופי.

אלה הם המתעלמים, ללא בושה, מההישגים העצומים אשר, כבר בשלב זה, השיגה ישראל, בהנהגת נתניהו, אל מול האוייב . אוייב אשר ממצב עמידה על סף ייצור הפצצה האטומית, הוסג, כבר בשלב הנוכחי, אל חוסר יכולת לשנים רבות.

אוייב אשר כל תעשיית הייצור על ידיו של טילים בליסטיים חדשים, הושמד לחלוטין. אוייב שהשקיע ביצירת טבעת חנק סביבנו, ומוצא עצמו עכשיו, כאשר שמיו כבושים ע"י מטוסים ישראליים השולטים מלמעלה על כל שטחו, כאשר הנהגתו הזוממת רע מחוסלת זה אחר זה, והנותרים עסוקים בבריחה.

כן, צבא ישראל בהנהגתו של מפקדו העליון, ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו, נילחם באוייב חזק. אוייב השולט בארץ רחבת שטח, שגודלו כגודל מדינות רבות יחד באירופה, שעמה מונה 90 מיליון בני אדם, מתוכם כ-20 מיליון תומכי משטר הרצח, פוטנציאל לצבא ענק.

משטר שב-50 שנות קיומו, עסק, כמעט בלעדית, ברכישת נשק ובדהירה אל סף סיום פיתוחה של יכולת גרעינית לצורך השמדתנו הפיסית והשמדת הציוויליזציה המערבית הליבראלית. אויב שלרשותו הון עותק, פרי שליטתו בעתודות נפט נרחבות ובסחר נרחב של סמים מסוכנים.

אוייב, אשר כזה היה כוחו, הבסתו היא בתהליך. לעומת מוכי ההלם בשמאל הישראלי שבהו חסרי מעש בסכנה המתקרבת ובעוד הם מלהגים על קרע בין ישראל לארה"ב, הצליח נתניהו לרתום את כל עוצמתה של ארה"ב לפעול עימנו להרחקת הסכנה האירנית.

צבא ישראל אשר על ביצועיו מברכים ומתפעלים כל קצוות הקשת, פועל, מתוקצב, מונחה ומעוצב ע"י ההנהגה המדינית הדמוקרטית – ממשלת ישראל בראשות בנימין נתניהו.

מול אוייב זה, מצויים אנו בתהליך המתקדם צעד אחר צעד, להשגת הניצחון המלא, בדרך לחיסול יכולותיו.

ציני, כוזב ובלתי דמוקרטי הוא המאמץ להפרדה מלאכותית בין הצבא המופלא לבין הממשלה המופקדת על אותו צבא העם. תבוסתני ופוגעני הוא הדיבור המתעלם מההישגים אשר, כבר, הושגו ומהכיוון הברורשל העשייה הנמשכת באותה דרך, באותה מדיניות, ועל-ידי אותו צוות.

עקיבא נוף

מאה שנה מלאו ביום שישי לאחד האישים המיוחדים והערכיים ביותר במדינה, ידיד נפש של אבי-מורי וגם שלי – ראובן קשאני נ"י.

איש ירושלים, יליד אפגניסטן, מפעילי העדה הספרדית ועדות המזרח.

קשה למנות בנשימה אחת את כל פועלו, ובראשו מאות המאמרים, החוברות והספרים על יהדות בוכרה, איראן ואפגניסטן, על קהילות ישראל השונות, על מנהגי העדות, על חגים ומועדים, על אישים וביניהם: הרצל, ז'בוטינסקי ואורי צבי גרינברג.

הוא שהקים את המכון לחקר יהדות אפגניסטן, היה ממייסדי בית החולים "משגב לדך" ומנהלו 26 שנים, חבר הנהלת ועד העדה הספרדית בירושלים, עורך כתב העת "משואות" למורשת יהדות אפגניסטן.

כל אלה רק מעט מן המעט שאפשר למנות על רגל אחת.

ראובן קשאני פירסם המוני מחקרים ומאמרים בכתבי העת השונים, וביניהם "האומה".

"אבא אחימאיר היה כמו אבא שני שלי" – אמר לי לא פעם ושיבח את הרבעון שאני עורך ואת המורשת הלאומית הנשמרת מעל דפיו ובמכון ז'בוטינסקי. "איני רואה עוד אדם כמוך, ובאיזה כוח, שמחזיק כתב עת ומקפיד על הופעתו בזמן," החמיא לי לא פעם.

וצריך להזכיר את היותו חבר האצ"ל, כאשר עבד לפרנסתו בשנות ה-40 במפעל יהלומים, נעצר בידי הבולשת הבריטית, נחקר ארוכות עד ששוחרר. במלחמת העצמאות אף נפצע בהיותו בתפקיד בהר ציון.

ראובן קשאני הוא מאחרוני עדת הספרדים המפוארת בירושלים, שעימנו עד 120, תמיד ער למתרחש, אציל, אופטימי, ציוני בכל נפשו, שהקים גם משפחה לתפארת.

אחד התיקים השמנים ביותר בארכיון "בית אבא", הוא מיכל שנושא את השם ראובן קשאני, ובו עשרות מכתבים ומאמרים בכתב ידו ועשרות חוברות וספרונים מתחומי מחקרו, מעוצבים בטוב טעם, תענוג לעין ולנשמה. אדם ואישיות שאני מוקיר כל כך.

נאחל לראובן קשאני עוד 20 שנה בבריאות איתנה, בבשורות טובות, ויראה בשלום ציון וירושלים, בהמשך קיבוץ הגלויות, בישראל היושב בטח במולדתו.

אוהבים אותך, ראובן! מזל טוב!

הם יוצאים להפגין בכל מקרה ובכל מצב. כך היה לפני "שאגת הארי" וכך גם לאחר ההכרזה על הפסקת האש. הדרג המדיני, לדידם, מחרחר מלחמה באיראן ובדרום לבנון. צה"ל הוא רק המבצע. פעם הם נגד המלחמה ופעם קובלים על חוסר תוחלתה. מלגלגים על ההפוגה. מזלזלים בהישגים, מצביעים על כישלונות. מתוסכלים.

חיסול הצמרת בטהראן, פגיעה בתוכנית הגרעין, במערך ההגנה האווירית ובאיום הטילים הבליסטיים, ביסוס ישראל כמעצמה צבאית מספר אחת באזור, הברית ההדוקה עם ארה"ב? – כל אלה אינם מעניינים אותם. כאילו אנחנו ה-גולית, איראן היא ה-דוד.

והרי כל העולם, ובוודאי העולם הערבי, משתאה לנוכח יכולתה של ישראל הקטנה להגן על עצמה מפני המעצמה השיעית שאינה מסתירה את מטרתה: "מוות לישראל." ואין לך הגנה טובה יותר מאשר התקפה, במיוחד כשזו התקפה מוצדקת, להבטיח את ביטחונה ועתידה של ישראל.

כמו מלחמת ששת הימים, גם המלחמה הנוכחית נפתחה בפעולה יזומה, מלחמת אין ברירה. לא כן חושבים יפי-הנפש ורודפי-השלום-בכל-מחיר בקרבנו.

בעבורם כל מצב הוא עילה לביקורת נוקבת על ההנהגה הנבחרת. כמעט כל האמצעים כשרים. המניע שלהם אחד – הפלת הממשלה ויהי מה. גם במצב המלחמתי שהמדינה נתונה בו. האמצעים – הפגנות מתלהמות בכיכרות, כרזות משתלחות, ביטויי שנאה מוקצנת למנהיג, ובעצם שנאה עצמית.

לדידם, ישראל, כלשון מודעה אנונימית בביטאונם, היא המפקירה, היא היוזמת של "מלחמת הנצח", האשמה בהרג ובהרס, הכובשת, המבצעת רצח עם, ומה לא. דיבורים שבינם לבין תעמולת שונאי ישראל בעולם – כמעט אין ולא כלום.

אפילו את טראמפ כמעט שכחו, העלימו. כאילו הוא ת"פ של ביבי, שכביכול הסית אותו לצאת למלחמה. כך גם טוענים חוגים פרוגרסיביים באמריקה. אם כך, אולי הוא גם הסית את הנשיא האמריקני להפסקת אש?

לעזרתם של חוגים קיצוניים אלה עומדת תקשורת נשכנית, מוטית שמאלה, שבחלקה שמה לה למטרה לבקר כל מהלך של הממשלה הימנית, לגמד את הישגי המלחמה המשותפת לישראל ולארה"ב, עד כדי אי-הצדקתה. ומה לעשות שמיספר האבדות בצידנו נמוך מן המצופה? גם עובדה מעודדת זו אינה מרככת את התרסתם בכיכרות, בכרזות, בשלטים, בהתבטאויות ארסיות.

לא מכבר יצא לאור ספרו החשוב של ד"ר אלעד ליסון, בהוצאת "כרמל", "הסיכסוך היהודי-יהודי". הספר מנתח את הקיטוב החריף בתוכנו ותוהה מה קורה לנו ברגע שאנו פושטים את המדים וישובים כל אחד בביתו? מה גורם לכל צד לראות בצד השני איום קיומי? מסתבר כי הקרע בימינו אינו דבר חדש, ראשיתו עוד מראשית המהפכה הציונית.

המחבר, מרצה לפילוסופיה ולתיאולוגיה פוליטית, סבור כי עוצמת המריבות והוויכוחים הפוליטיים אצלנו גבוהה מדי, ולדבריו, נובעת מתחושת מצוקה סביב הזהות שלנו. "עלינו להפסיק לחשוב, שיריבנו הפוליטי, שאינו חלק מ'אנחנו' המצומצם שלנו, הוא אידיוט, מטורף או בוגד."

לדבריו, "הבנה הדדית חשובה ואף הכרחית כדי למנוע התפוצצות או התפוררות של הקיום המשותף כאן בישראל וברחבי העולם היהודי," וכן "עלינו להתעלות על עצמנו ולתת הכרה לעמדה שכנגד, מבלי לוותר על העמדה שלנו."

האם מחקר אקדמי, נהיר ככל האפשר, שמציב לנו תמרור אדום, אכן יכול לגרום להקהות את הניגודים, את השאיפות הפוליטיות שמקצינות, את האיבה שרובה מוטחת בעיקר משמאל לימין? האם המתחים בתוכנו עלולים להמיט אסון על הבית הלאומי המשותף? אכן, הפתרון לא יימצא במחקר אקדמי, חשוב ככל שיהיה.

פעם סברנו, שמלחמה, שמאיימת על שלום כולנו, מביאה לאחדות, להתלכדות מול האוייב המשותף. לא כן במלחמה הנוכחית, שבה האופוזיציה הרעשנית לא רק שאינה ממתנת את ביקורתה, כאשר מאות אלפי בנינו טרם פשטו מדיהם, אלא מחריפה אותה משיקולים פוליטיים, ואם תרצו ממצוקה פוליטית.

המחשבה שאולי נתניהו דווקא יגרוף בונוסים פוליטיים מהמלחמה, מ"הניצחון המוחלט" שטרם הושג, מדאיגה את ראשי האופוזיציה. הללו – שגם בינם לבין עצמם טרם השלימו – יוצאים מגדרם כדי לנגח את הממשלה, גם במלחמה שבה הרוב בעם תומך, עומד מאחורי ממשלתו וצבאו. בסופו של דבר כולנו יושבים באותה סירה. הטרור האיסלאמי אינו מבחין בין ימין ושמאל בישראל.

"עת צרה היא ליעקב" וגם אזהרה לכולנו, ישראלים-פטריוטים מכל המחנות: כאשר ארה"ב לא נסוגה מאפשרות הנחתת מכה צבאית אנושה, וכאשר הסיכסוך הישראלי-איראני עומד לפני הכרעה, הסיכסוך היהודי-יהודי עלול רק להחריף. מסכנה זו גם טראמפ לא יצילנו.

יוסי אחימאיר

האתגרים הייחודיים וההון האנושי של ישראל הפכו אותה לזירה קריטית עבור כ-250 ענקיות הייטק אמריקאיות המפעילות בישראל מרכזי מחקר ופיתוח (לדוגמא, גוגל, אנבידיה, מיקרוסופט, פייסבוק, דל, אפל, טקסס אינסטרומנטס, אינטל, ג'ונסון אנד ג'ונסון, אינטוויט, ג'נרל אלקטריק). חברות אלו מינפו את היכולות הישראליות לביצור יתרונן בתחרות העולמית, תוך שהן מזרימות מיליארדי דולרים לכלכלת ארה"ב.

באופן דומה, ישראל משמשת כמרכז מחקר ופיתוח הגדול והמנוסה בעולם וכמעבדה בתנאי-קרב הגדולה בעולם עבור התעשיות הביטחוניות של ארה"ב, הממנפות את יכולות ישראל לביצור מעמדן המוביל בעולם. היכולות הישראליות מייצרות מיליארדי דולרים לכלכלת ארה"ב באמצעות חיסכון של שנים רבות במחקר ופיתוח, הגדלת הייצוא, הרחבת התעסוקה, והגדלת הכנסות ממיסים.

כמו כן, אתגרי הביטחון הלאומי האינטנסיביים והייחודיים של ישראל הפכו אותה למרכז החדשנות הראשי עבור הכוחות המזוינים של ארה"ב. ישראל חולקת את תורות הלחימה שלה עם זרועות צבא ארה"ב, שרק לעיתים רחוקות חווה אתגרים מבצעיים דומים לאלו של ישראל.

לדוגמא, השימוש המבצעי בעצימות גבוהה של ישראל במסוקי האפאצ'י של "בואינג" (מאז 1990) ומסוקי בלאק-הוק של "לוקהיד-מרטין" (מאז 1994) שידרג את איכות ותוחלת החיים של שני המסוקים. הדבר הניב חיסכון דרמטי בעלויות המחקר והפיתוח, שיפור המוניטין של שני המסוקים בשוק העולמי, הרחיב את היקף התעסוקה והגדיל את הכנסות המדינה ממיסים (חברות ופרטיים).

תהליך זה מאפיין כ-100 מערכות צבאיות אמריקאיות מתקדמות המסופקות לישראל ומשודרגות ע"י צה"ל – עדות למערכת היחסים הדו-סיטרית המועילה לארה"ב ולישראל כאחד.

ניסיון הלחימה העשיר של ישראל ויכולות התעשייה הביטחונית הישראלית הניבו שידרוגים ושרידות-משופרת למסוק האפאצ'י, כולל שיפור מערכות תקשורת, ניהול, לחימה, התרעה והגנה נגד טילים, לוחמה אלקטרונית, פיזור נורי הטעייה וחיישנים מתוחכמים. ללא ישראל, "בואינג "היתה נאלצת לפתח ולבחון מערכות אלו באמצעות משחקי סימולציה (הנחותים מתנאי קרב אמת) ובעלות גבוהה בהרבה."

ישראל מתפקדת כשותף ייחודי ומנוסה-קרבות של התעשיות הביטחוניות של ארה"ב, החוסך להן כ-10 שנות מחקר ופיתוח המסתכמות במיליארדי דולרים. לשם המחשה, עלות המחקר והפיתוח בעלויות 2026 היתה 16 מיליארדי דולרים עבור האפאצ'י ו-21 מיליארדי דולרים עבור הבלאק-הוק.

השימוש המבצעי היעיל והשיטתי של ישראל באפאצ'י ובבלאק-הוק תורם למוניטין שלהם, כפי שקורה עם ה F-35-ו- F-16של "לוקהיד-מרטין" ו F-15-של "בואינג". המוניטין המשודרג הגדיל את ייצוא מסוקים אלו, ובמיוחד האפאצ'י, שהפך להצלחה עולמית. ישראל משמשת כ"אולם תצוגה" גלובלי המדגיש את יתרון מסוקים אלו על פני המתחרים. האפאצ'י (40-35 מיליוני דולרים ליחידה) נמכר לפולין (10 מיליארדי דולרים ב-2023), בריטניה (2.3 מיליארדי דולרים ב-2024), דרום קוריאה (3.5 מיליארדי דולרים ב-2024), הולנד, יוון, יפן, סינגפור, ערב הסעודית, כווית, מצרים, איחוד האמירויות, טייוואן ומרוקו.

הבלאק-הוק (30-25 מיליוני דולרים ליחידה) נמכר לאוסטרליה (2 מיליארדי דולרים ב-2022), יוון, אוסטריה, ברזיל, שבדיה (מיליארד דולרים ב-2024), פולין, יפן, דרום קוריאה, טייוואן, ערב הסעודית, פיליפינים, אינדונזיה, הודו, מקסיקו, ליטא, נורווגיה, לטביה, מרוקו, טורקיה, תאילנד, צ'ילה, מצרים, קולומביה, בחריין, סינגפור, סלובקיה, דנמרק, תוניסיה וקרואטיה.

האפאצ'י והבלאק-הוק נהנים מביקוש-שיא לייצוא. לדוגמא, אישורי הייצוא של האפאצ'י לשנים 2026-2023 לפולין, דרום קוריאה, ישראל, מצרים וכווית עולים על 20 מיליארדי דולרים. אישורי הייצוא של הבלאק-הוק לשנים 2023- 2026 ליוון, שבדיה, אוסטריה, ברזיל, אוסטרליה ואחרות הגיעו ל-10-8 מיליארדי דולרים.

הנתונים לעיל מבליטים את ישראל כמכפלן דולרי וביטחוני המוביל של ארה"ב. יתרה מכך, הנתונים מדגישים את העובדה שארה"ב אינה מעניקה "סיוע חוץ" של 3.8 מיליארדי דולרים לישראל, אלא מבצעת בה השקעה שנתית בסיכון נמוך/אפסי, המניבה תשואה-על-השקעה (ROI) של כמה מאות אחוזים – התשואה הגבוהה ביותר על השקעות שביצעה ארה"ב אי פעם.

השגריר (בדימוס) יורם אטינגר

קווים לדמורליזציה בהתהוות

כשקראתי את הפרסום הגדול לו זכה מכתב של הורים בודדים ללוחמים מגדוד 50 בחטיבת הנח"ל אשר יצאו בקריאה פומבית לעצור את המלחמה בלבנון, נזכרתי במכונת הדמורליזציה שהצליחה, אוי לניצחון שכזה, במלחמות-עבר לאוהבי מדינת ישראל על תנאי.

הניסיון ליצור מחלוקת פוליטית בצבא, לעודד סרבנות הורים בעיצומה של מלחמת התקומה, נבלם בעוז ובגאווה על ידי הרוב המכריע של הורי לוחמי גדוד 50 אשר הפיצו מכתב נגד שכולו רוח של עוצמה וגבורה, רוח של אהבת הצבא, רוח של חיזוק המפקדים והלוחמים, עד הניצחון.

ההורים הגיבורים, במכתב הבלימה של המיעוט המחליש, הבהירו כי הטלת ספק בנחיצות המשימה היא פגיעה ברוח הלוחמים, ובביטחונם.

זוהי קריאת אזהרה לכולנו, בוגרי טבח שבת שמחת תורה, זוהי קריאת אזהרה לבל יהינו שוב מי מאזרחי מדינת ישראל להכניס את הצבא למחלוקות הפוליטיות, לעודד סרבנות, לנרמל אי התנדבות, בל יהינו לשוב למאבקי העמדות, לשיח הגרדומים הרעיל, בטבח שבת שמחת תורה שילמנו על הניסיון הנורא הזה מחיר כבד מנשוא, איום ונורא.

הכנסת הצבא לשיח הפוליטי היא קו אדום שנחצה בימי ניסיון ההפיכה של מיעוט אשר סירב לקבל את תוצאות הבחירות הדמוקרטיות, מיעוט השולט במוקדי הכוח וההשפעה ופגע בחוסן הלאומי באופן כמעט אנוש את התוצאה הנוראה קיבלנו בבארי ובנתיבות, בכפר עזה ובשדרות.

אין משמעות הדבר שאסור לבקר את המלחמה, את תוצאותיה, את מהליכיה, את מוביליה, מותר ואף חובה לבקר מתוך אחריות, מתוך אהבת צבא ההגנה לישראל ומדינת ישראל, ללא תנאים.

שוב החלו להישמע הדיבורים המסוכנים על מלחמת שולל, מלחמת נתניהו, מלחמת ההפקרה, מלחמה בה אנו מפסידים, מנוצחים, מובסים, "אמיתות" בסגנון קול הרעם מקהיר, אשר כל מטרתן ניסיון לייצר דמורליזציה בקרב הלוחמים, ליצור תחושות ייאוש, אובדן רוח הלחימה בקרב אריות האומה.

שוב חזרו לשיח הרעיל ביטויים בסגנון "לשקוע בבוץ הלבנוני", "מלחמת נצח", "מלחמה פוליטית לשרידות ראש הממשלה", שדרנית שבעת ימים מהדהדת בקול חנוק להעיר את תופעת "ארבע אימהות", אלופים מופקרים מסתערים באולפנים על "התבוסה של הצבא" על ש"אי אפשר לח", "תם עידן הניצחונות", "מהן מטרות המלחמה?" "מהי האסטרטגיה?" לאן נעלמה הרגל הסוגרת?" "המלחמה כושלת בצורה חריגה", ושאר ירקות שכל תגרן בשוק יכול להוסיף עליהן עוד כהנה וכהנה, לפחות עדיין לא החלו בספירה יומית של חללי המערכות.

ושוב, קומץ אנרכיסטים עותר לבית המשפט העליון בבקשה לקיים בעיצומה של מלחמה רב זירתית הפגנה נגד המלחמה, נגד ממשלת ישראל, נגד הלוחמים הגיבורים, נגד העם, נגד ההיגיון והשכל הבריא.

הפעם, בניגוד לימים בהם הצליח קומץ שורפי אסמים, מופקרים וחסרי אחריות להוביל בכחש ובמסע הפחדה את העם לתהומות הייאוש, ניצב עם חדור אמונה בצדקת המלחמה, בחשיבותה, עם הנכון לשליחות השואף לניצחון ולהכרעה, עם של גיבורים, עם של אחרי טבח שבת שמחת תורה, עם מפוכח.

תפקידו של יום הזיכרון לשואה ולגבורה, יום השואה הבינלאומי, מהותו, לזכור ולא לשכוח, להבטיח כי לעולם לא עוד, למנוע את השואה הבאה, למנוע את שנאת האדם, למנוע את רצח העם השיטתי, נדמה כי בעשורים האחרונים, מאז השואה, נפערו סדקים באמונה כי יום זה בעולם הגדול, מקיים את ייעודו.

יש רגעים בהיסטוריה בהם המציאות אינה מסתתרת, היא אינה דורשת פרשנות עמוקה או קריאה בין השורות, היא ניצבת מולנו, חדה, גלויה ורבים בוחרים להסיט מבט, כך נראית האנטישמיות של ימינו, לא תופעה שולית, לא רעש רקע, אלא זרם עכור הזורם במרכז הנהר.

האנטישמיות של המאה ה-21 אינה דומה לזו של העבר, היא גם אינה שונה כפי שהיינו רוצים להאמין, האנטישמיות העכשווית המרימה שוב ראשה במלא כיעורה, החליפה שפה, לבשה בגדים חדשים, אך שמרה על תקוותה העתיקה, דה לגיטימציה של היהודים כפרט, כקהילה וכעם.

האנטישמיות אינה רק צללים אפלים בשוליים, מצעדי גלוחי ראש, תקיפות יהודים בעולם, כרזות שגבלס היה מעניק בונוס ליוצריהם, עמוקה הרבה יותר מתוצאותיה החיצוניות, האנטישמיות חדרה למרחבים שהיו אמורים להיות חסינים, אוניברסיטאות, פרלמנטים, רשתות חברתיות, לרוב מתהדרת בשמות מתעתעים של ארגוני זכויות לסוגיהם, בשיח זכויות אדם, לרוב במסווה פוליטי, בשנאה גסה שאינה מתביישת עוד.

הסכנה הגדולה המרחפת מעל האנושות בכלל והעם היהודי בפרט, היא הנרמול, הקבלה, השתיקה מול הזוועות, מה שבעבר, גרם לבשרו של כל אדם שייעשה חידודין חידודין, מה שזכה לגינויים ולהבעת זעזוע עמוק מכל ביטוי, אמירה, פגיעה ביהודי בעולם, מה שהיה בלתי מתקבל על הדעת, הופך בהדרגה ללגיטימי, לגינוי רפה, להתעלמות, להשתקה, לביטול, ואף להצדקה, השינוי הדרמטי הוא בעלייה בעוצמות האנטישמיות והשתיקה הדוממת מולה.

באווירת האנטישמיות המתפרעת בראש חוצות, הזוכה לגיבוי ועידוד ממנהיגים באירופה וארה"ב וכמובן במדינות מוסלמיות, בוחרים האנטישמים לעטוף את שנאת היהודי המסורתי גם בהקשר למדינת ישראל וממשלתה, ביקורת שכולה אנטישמיות מוצקה.

המהפכה הטכנולוגית מאיצה את תהליך התגברות האנטישמיות בעולם, הרשתות החברתיות הפכו למגפי העור של הקלגסים של העת הזו, השוליים ההזויים, תשושי הנפש האידאולוגית מוצאים בה כר רחב. הקול המתועב הזה נשמע כאילו הוא קול המרכז, שנאה, רמייה, עלילות דם וקונספירציות זוכות לתהודת מיליונים בעולם, כמעט מבלי יכולת להתמודד עם האנטישמיות שיצאה מהרכבת וקרונותיה מלאים בזוהמה אנושית.

האנטישמיות אינה רק בעיה יהודית. היא סמן מוקדם למחלה עמוקה יותר בחברה האנטישמית התפוררות של ערכים, אובדן הבחנה בין אמת לשקר, והידרדרות מוסרית.

ברור לכל כי האנטישמיות מתעצמת בעשורים האחרונים, השאלה היא מה אנו בוחרים לעשות נוכח פניה הגלויות, שתיקה איננה ניטרלית, היא מצע, אדישות איננה זהירות, היא הסכמה סמויה, נדרש כעת יותר מגינוי רפה, נדרשת הנהגה אמיצה המציבה גבולות ברורים לשיח מסית, נדרשת אכיפה נחושה שאינה מהססת מול אלימות, גם כשהיא עטופה בסיסמאות נוחות.

נדרשת מערכת חינוך אמיצה היוצאת חוצץ נגד כל סוגי האנטישמיות, האחריות אינה רק של ממשלות בעולם, היא של כל אחד מאיתנו, לעצור שקר כשהוא מופץ, לאתגר שיח רעיל גם כשהוא פופולרי, ולסרב לנרמל שנאה, בשיחה, ברשת, ובמרחב הציבורי.

קרונות השנאה דוהרים על פסי הרכבת בעולם, הם גדושים בשנאת יהודים, אימפריות קמו ונפלו, אידאולוגיות צמחו ונקברו, עם הנצח, עם הבחירה, עם הסגולה נשאר כאן כדי להפוך את העולם לטוב יותר, לעולם שהתיקון הכללי היהודי ישפיע על האנושות כולה.

עמנואל בן סבו

באחד הלילות אני חוזר מחבר, זואולוג, שצלל וצילם את החורבן שעשתה הסערה באילת לשונית האלמוגים. שקענו בשיחה, ואיכשהו התאחרנו עד שתיים בלילה.

נפרדתי, נכנסתי למכונית ונסעתי הביתה, כשאני חוזר ומשחזר לנגד עיניי, תוך כדי נהיגה, את המראות הקשים שעל צג המחשב של חברי. אינני מזכיר את שמו, ועוד מעט יסתבר מדוע. אני כבר קרוב לביתי, ומתכוון להיכנס לחניה, ופתאום מחסום משטרתי – מכונית משטרה עומדת באלכסון לרוחב הכביש. במחסום שני שוטרים, שמסמנים לי בידיים שעליי להחנות את המכונית בצד הרחוב. אחד היה בעל דרגת רב-סמל, והשני בעל דרגת סמל. לחצתי על כפתור החלון, ושאלתי מה קורה?

"מה אתה עושה כאן בשעה כזאת?"

אני חשבתי שהם מתלוצצים: "יש איסור לנסוע בלילה?"

"אין איסור, אבל זה מחשיד. מה אתה עושה כאן? היו פה מספר פריצות."

"אני גר כאן," ואני מראה באצבע: "הקוטג' הזה הוא הבית שלי."

"יש לך הוכחות?"

"מה זה, הוכחות? ממתי צריך להוכיח למשטרה... מה אתם רוצים ממני?"

"איך אנחנו יודעים שלא באת לכאן כדי לפרוץ לאיזה בית?"

"אתם בטח מתלוצצים – אני נראה לכם פורץ?! זה הבית שלי, יש לי מפתחות, ואוכל להוכיח לכם. אדרבה, אני מזמין אתכם לדירה שלי..."

"אתה לא נראה פורץ, אבל כן נראה כמו בליין שאיחר לחזור הביתה ממסיבה. נבדוק אותך בינשוף, אתה מתנגד?"

"למה שאתנגד, בבקשה, תבדקו."

"תנשוף חזק! יותר חזק!"

"נו, מה מצאתם?"

הם לא טרחו לענות. הם הסתכלו פנימה:

"מה זה הסכין הזה?"

"זה? קיבלתי אותו... זה סכין למריחת חמאה..."

"מה עושה הסכין אצלך במכונית?"

"מה? באמת... זה סכין לחמאה... ערכתי קנייה בסופר של עזריאלי, כיוון שקניתי ביותר מחמש מאות שקלים, הקופאית נתנה לי שובר מתנה ושלחה אותי לקופה הראשית. המתנה היתה הסכין הזה... זה כל הסיפור של קורפוס דליקטי."

"אנחנו שאלנו על הסכין, לא על קור... דליקטי. למה הסכין באוטו? מה התכוונת לעשות בו?"

"למה באוטו? כי לא היה לי מה לעשות בו, כמו כל המתנות הטיפשיות שאתה מקבל בחנויות, אז השארתי אותו... מדוע אתם לא שואלים מה עושה מטריה במכונית שלי בחום הזה?"

"אנחנו נשאל מה שאנחנו חושבים לנכון. אתה נראה לחוץ... למה אתה לחוץ?"

"מה זה? נעים כאילו להיפגש איתכם..."

"צא, צא מהאוטו, נערוך עליך חיפוש."

הייתי המום מהפקודה, יצאתי.

"אם נערוך חיפוש, נמצא דברים אסורים?"

"כמו מה?"

"אתה יודע בעצמך, מה אתה אומר?"

"למיטב ידיעתי, חוץ מקצת בלגן לא תמצאו כלום."

הרגשתי את הולם הדם בצדעים – כמו פטישים!

"מיטב ידיעתך – לא מספיק, אתה, חביבי, נראה לחוץ כהוגן!"

הם נכנסו למכונית, בלשו לכל הפינות, חיטטו, אחר כך פתחו את תא המטען, שם באמת היתה להם הרבה עבודה, היו שם גלילי נייר טואלט, תרמיל על גלגלים עבור קניות בסופר, בקבוקי מים מינראליים, נעליים להחלפה, שתי חולצות וכמה זוגות תחתונים שהתכוונתי להביא למכבסה... הם טרחו והפכו את כל התכולה, וברור שלא מצאו מה שחיפשו.

"תרוקן את הכיסים!"

הבנתי שהם החליטו לא לחזור לתחנה שלהם בלי עצור. כנראה, קיבלו הוראה מגבוה. החלטתי להיות ממושמע, לשתף פעולה. לא היה לי חשק לבלות לילה על מיטה מפורעשת בבית המעצר.

הם הוציאו מהכיסים שלי מפתחות של הבית וארנק. על מחזיק המפתחות היה תלוי אולר קטן.

"אתה אוהב סכינים... אה?"

"זה אולר קטן, אולרון, אולי שלושה סנטימטרים, באמת, מה אתם עושים עניין..."

"זה התפקיד שלנו, אדוני הנכבד, מדוע יש לך אולר במחזיק מפתחות?"

"אני עזרתי לקולגה שלי באוניברסיטה באיזה עניין, והוא העניק לי תשומת לב קטנה..."

"אתה סטודנט?"

"אני פרופסור באוניברסיטת תל-אביב..."

"בחלום! בן כמה אתה?"

"אני בן חמישים."

"זה לא מה שאנחנו רואים, אתה מקסימום בן שלושים."

הסבלנות שלי פקעה: "יש איזה איסור חוקי להיראות צעיר?"

הם לא ענו לי. במקום זה הרס"ל פתח את הארנק שלי לנגד עיניי:

"שים היטב לב, שאנחנו לא לוקחים מהארנק שלך מאומה. אתה מוקלט... מה יש לנו כאן? מה זה?"

הוא הוציא את כרטיס המנוי לספרייה.

"כתוב כאן 'פרופ' שמואל קינן' – מי זה?"

"זה אני."

הוא מביט בי בחוסר אמון: "יש לך תעודת זהות?"

"לא, אבל בארנק תמצא את רישיון הנהיגה שלי, שם יש תמונה ומיספר תעודת הזהות."

"יקי," הוא פונה לסמל, "תקליד את המיספר הזה, ובדוק בגוגל – 'שמואל קינן'."

הסמל קורא מהמכשיר: "שמואל קינן, יליד 1970, סיים לימודי תואר ראשון ושני בהצטיינות יתירה, בעל תואר דוקטור בתחום הבוטניקה, משנת 2013 בדרגת פרופסור מהמניין..."

בלי להתנצל, בעצם בלי לומר מילה, החזירו לי את הארנק והירשו לי לעבור. הצטערתי שלא רשמתי לעצמי את המיספר והשם הטבוע על לוחית שעל הכתף השמאלית של החולצה, אבל לאחר מחשבה חשבתי שזה לא היה רעיון כל כך טוב.

הגעתי הביתה תשוש לגמרי. התיישבתי על הכורסה בסלון, והחזקתי את הצדעים בשתי ידיי. כשצחצחתי שיניים, הגנבתי מבט אל המראה – לא הכרתי את עצמי – מה שאני רואה, זה עדיין אני? לא נראיתי בן שלושים.

משה גרנות

הרצאה שמינית בסדרה לשנת תשפ"ו,

המרצה – ד"ר משה גרנות

החתונה באולימפוס, משפטו של פאריס, אלף ספינות בדרך לטרויה, גבורתו ואכזריותו של אכילס, "עקב אכילס", "סוס העץ", נפילת טרויה, חזרת הגיבורים, "האודיסיאה"

הספרייה המרכזית

בית יד לבנים

רח' המחתרת פינת ההגנה

רמת השרון

מועד ההרצאה:

ביום ב', 13.4.2026 בשעה 17.30 באולם המחתרת

בבית יד לבנים

הכניסה חופשית

הערה: בתחילת ההרצאה יוקדש סיכום קצר של הנושא: "מקבילה של המוטיב 'מקבת' במקרא, נושא שנבצר מלהיות נדון ב-9.3.2026 בעטיה של המלחמה.

* ישראל הראל: "נא להסביר: כיצד עולות בקנה אחד הפגנות נגד המלחמה (שנשיא העליון, יצחק עמית, הגדירן "פיקוח נפש") עם הגדרת הפסקת האש כ"כישלון אסטרטגי?" ["הארץ", 10.4.26].

בעריכת הלית ישורון

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020

הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה (kibutz-poalim.co.il)

ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978

או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il

המחיר 59 שקלים לפני משלוח

אהוד: זה הספר היחיד משירי אסתר ראב הזמין כיום לרכישה.

הכרך "אסתר ראב / כל השירים" אזל מזה שנים רבות.

ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!