תנועת העבודה וההתיישבות בגולן 1967--1969״
דניאל ראם: חוקר, דוקטור למתמטיקה, חבר ביחידה למען הגולן
הקדמה מאת אורי הייטנר, 2023
ספרו המעניין ״אל נאחר רגע נכסף״ [1] של אורי הייטנר, שמבוסס על עבודת תזה לדוקטורט באוניברסיטת בן-גוריון, בהנחיית פרופ׳ אבי בראלי וד״ר חבצלת יהל, הוא מחקר היסטורי רב ערך בתחומו שעוסק בהיבטים שונים שקשורים ליחסה של תנועת העבודה לסוגיית ההתיישבות בגולן בתקופה שבאה אחרי מלחמת ששת הימים ביוני 1967, אז ישראל השתלטה על שטחים נרחבים ובהם הגולן (להלן: השטחים המשוחררים), והסתיימה עם פטירתו של ראש הממשלה לוי אשכול בסוף פברואר 1969. פה ושם הספר נוגע בנושאים קשורים ובתקופות רלוונטיות נוספות. הספר מעורר המחשבות הזה, שהוא פרי עבודה מאומצת שנמשכה זמן רב וכללה בין השאר נבירה רבת שנים בכמה וכמה ארכיונים וביצוע ראיונות עם עשרות אנשים רלוונטיים, עוסק בהרחבה בהצהרות ובעמדות של תנועת העבודה דאז, על חבריה וזרמיה השונים, בנוגע להתיישבות בשטחים המשוחררים ובמיוחד בגולן, בוחן עד כמה תמכה התנועה בהתיישבות ומה היו הסיבות והמניעים לתמיכה או להתנגדות/הסתייגות, בוחן את הפער בין ההצהרות והעמדות האמורות לבין ישומן בפועל, ונותן הסברים לפער. בנוסף, הספר נוגע בפן המדיני של השטחים המשוחררים בכלל והגולן בפרט, ובמאפיינים הניווניים שאפיינו את תנועת העבודה בתקופה הנחקרת (והחמירו בשנים הבאות), תוך התמקדות באופן בו הם באו לידי ביטוי בנוגע להתיישבות בשטחים המשוחררים ובמיוחד בגולן. המאמר סוקר את הספר ומציג מספר מחשבות והערות רלוונטיות, שאחת מהן שווה להציג כבר עתה: למרות האופי הלכאורה ארכאי של נושא המחקר, עניינים מסויימים שעלו בספר נותרו אקטואליים, ביניהם סוגיית ההתיישבות היהודית בשטח הריבוני של מדינת ישראל ובשטחים אחרים בהם היא שולטת, לרבות ביו״ש ובשטחים המשוחררים שעברו לשליטת מדינת ישראל במלחמת התקומה (כולל בגולן המורחב): ההצלחות והכישלונות עליהם מדבר הספר רלוונטיים גם למקרה הזה וניתן ללמוד מהם.
תוכן הפרקים וממצאי המחקר
ניתן לחלק את הספר לארבע חטיבות מרכזיות של פרקים: החטיבה הראשונה מורכבת מפרק א, בו מוצגים נושאי המחקר ורקעם ההיסטורי, ומפרק י"א, שמסכם את הספר ומנסה להסביר את ממצאי הספר. החטיבה השנייה מורכבת מפרק ב' הקצר שעוסק בפן המדיני של סוגיית הגולן בשבועות ובחודשים שבאו אחרי מלחמת ששת הימים, תוך התמקדות באופן בו תפסו שרי הממשלה את הגולן: האם כפיקדון זמני עד לחתימה על הסכם שלום, או כחלק בלתי נפרד ממדינת ישראל. לב הספר הוא החטיבה השלישית (פרקים ג, ד, ה, ו, י), שעוסקת בעמדת הזרוע ההתיישבותית של תנועת העבודה על פלגיה השונים בנוגע לגולן, והחטיבה הרביעית (פרקים ז-ט), שעוסקת בעמדת הזרוע הפוליטית של תנועת העבודה על פלגיה השונים בנוגע לגולן. להלן אתמקד בשתי חטיבות אלו ובעניין קשור שעלה בסיכום.
עמדת הזרוע ההתיישבותית: בשנים הרלוונטיות למחקר הורכבה הזרוע ההתיישבותית של תנועת העבודה משלוש תנועות קיבוציות ומתנועת המושבים, שלכולן היה אתוס חלוצי חזק ועבר התיישבותי מפואר. למרות זאת, היו הבדלים ניכרים באופן בו הן תפסו את סוגיית ההתיישבות בגולן בפרט ובשטחים המשוחררים בכלל.
תנועת הקיבוץ המאוחד (הקבה״מ): היתה התנועה הקיבוצית האקטיביסטית ביותר בסוגיה. תנועה זו הושפעה מאוד מהמנהיג הכמעט בלתי מעורר שלה יצחק טבנקין, ומהאידיאולוגיה החלוצית שלו. אידיאולוגיה זו הדגישה את חשיבות ההתיישבות היהודית בכל רחבי ארץ ישראל (במובנה הרחב) לקביעת הגבול ולחיבור בין העם לארצו, את הצורך והמוכנות לחיות חיי ספר (פריפריה) ולשלם מחירים כבדים ברמת החיים והביטחון ועוד כדי להגשים זאת, וכל זאת תוך תחושת בהילות תמידית שדרשה ליזום ולפעול במלוא העוצמה עד גבול היכולת ומעבר לכך מתוך תפיסה שמנוחה תביא לדעיכה ובהמשך לניוון ולחידלון. מלחמת ששת הימים, ותקופת המתח וההמתנה וההתגייסות שקדמו לה, יחד עם השטחים המשוחררים הנרחבים שהניצחון במלחמה פתח בפני התיישבות יהודית, נתנו תקווה גדולה לרבים בקבה״מ שיש הזדמנות פז להחזיר עטרה ליושנה ולהביא לפריחה מחודשת של האידיאולוגיה החלוצית ושל תנועת העבודה, שהיו שתיהן בעיצומו של תהליך ניווני. בפועל, התרוממות הרוח הזו, ותחושת הדחיפות שנלוותה לה, לא הביאו להרבה מעבר למספר התכנסויות של התנועה בשבועות ובחודשים שבאו אחרי המלחמה ולהצגת חזונות גרנדיוזים (כגון חזונו של טבנקין על הקמת 100 קיבוצים בני 100 חברים תוך שנה, וחזונו של יהודה הראל – תלמידו של טבנקין והמנהיג בפועל של מתיישבי הגולן – שראה במתיישבים חלוץ ההולך לפני המחנה שיביא לשינוי חברתי עמוק בארץ וביהדות התפוצות, ויוביל, תוך חודשים ספורים, לעלייה ענקית ולתנועה חברתית של מאות אלפי יהודים שיקימו אימפריית התיישבות) שהיו רחוקים מאוד ממימוש.
מהר מאוד נחשפו המחלוקות בתנועה ובהנהגתה באשר ללגיטימציה ולתועלת שבהתיישבות בשטחים המשוחררים, באשר לגודל ההתיישבות ומיקומי הישובים, ובאשר לקשיים ליישם את חזון ההתיישבות הגדול לאור המחירים שהוא גבה מהקבה״מ ובמיוחד מהקיבוצים החלשים שבו. גם השרים ישראל גלילי ויגאל אלון, שראו עצמם כממשיכי דרכו של טבנקין, הציגו עמדות יותר פרגמטיות לאור מה שהם פירשו כמגבלות הכוח של תנועתם ושל ישראל. חזון ההתיישבות הגדול מומש בצורה מאוד דלה אפילו בגולן, שלגביו היתה הסכמה מקיר לקיר בקבה״מ לחשיבות הרבה של התיישבות בו ולהישארות ישראל שם (לאור זאת שלא נותרה בו כמעט אוכלוסייה ערבית ולאור הזיכרון המר מהטרור רב השנים שהפעילו הסורים על יישובי צפון המדינה לפני המלחמה): בתקופת המחקר התנועה הקימה בגולן רק שני קיבוצים: קיבוץ גולן – לימים מרום גולן, שבתחילה קם כקיבוץ שאינו מזוהה עם אף תנועה קיבוצית – וקיבוץ עין זיוון.
תנועת איחוד הקבוצות והקיבוצים: לעומת הקבה״מ, היתה תנועה זו הרבה יותר צנועה ופאסיבית. היא אמנם ראתה בחיוב את התיישבות בשטחים המשוחררים בכלל ובגולן בפרט, אבל במקביל הכירה במגבלות כוחה ובמחיר שההתיישבות תגבה, ודי מיעטה לדון בנושא. בפועל, התנועה הקימה שני קיבוצים בגולן בתקופת המחקר (מבוא חמה – שבתחילה קם כקיבוץ שאינו מזוהה עם אף תנועה קיבוצית – ואפיק), מספר זהה למספר הקיבוצים שהקימה תנועת הקבה״מ.
תנועת הקיבוץ הארצי (הקבה״א): עמדתה ביחס להתיישבות בגולן היתה מורכבת: מצד אחד היו בה קולות בולטים (״הניצים״), כמו מנהיגי התנועה יעקב חזן ומאיר יערי ואנשי קיבוצי התנועה בגליל העליון ובעמק הירדן שסבלו קשות מהטרור הסורי מהגולן במשך כמעט 20 שנה, שתמכו חזק בשליטת ישראל על רוב או כל הגולן משיקולים ביטחוניים ולאומיים, ולכן תמכו בהקמת קיבוצים של התנועה בגולן. מצד שני, היתה להם אופוזיציה גדולה וקולנית בתוך התנועה (״היונים״), שהורכבה מחלק מחברי הקיבוצים ומצעירים חניכי השומר הצעיר בקינים העירוניים (שלא חוו את הטרור הסורי הבלתי פוסק מ״ההר שהיה כמפלצת״) שראו בשליטת ישראל בגולן ובהתיישבות יהודית אזרחית בו מכשול לשלום עם סוריה; חלק מהיונים ראו בהן גם ביטוי של שאיפת התפשטות ומעשה בלתי מוסרי שעומד בסתירה לערך אחוות העמים שהתנועה דגלה בו.
לאורך כל תקופת המחקר היתה תנועת הקבה״א שרוייה בלבטים בלתי פוסקים, והנהגתה עשתה מאמצים ניכרים ללכת בין הטיפות ולמצוא איזושהי פשרה שתמנע את התפצלות התנועה: לדוגמה, הקיבוץ היחידי שהיא הקימה בתקופה זו באזור הגולן היה קיבוץ שניר, שהוקם אמנם בשטח משוחרר אבל כזה שהיה באזור המפורז ממערב לגבול הבינלאומי, והוא הוקם גם כהיאחזות צבאית (היאחזות נח״ל) ולא אזרחית, מה שנתן לו אופי יותר זמני (ההיאחזות אוזרחה רק אחרי כשנה). דוגמה נוספת: התנועה פירסמה תכנית מדינית בה הובעה נכונות לנסיגה מחלקים בגולן בלי להציג קו גבול מפורש.
תנועת המושבים: בדומה לקבה״מ, גם תנועה זו הביעה תמיכה מקיר לקיר בגולן ישראלי ובהתיישבות בו ובשטחים משוחררים נוספים בהם לא היתה בעייה דמוגרפית, אבל היא התקשתה לגשר על הפער בין הרצוי למצוי, ובסופו של יום חזונה התממש בצורה מאוד חלקית (הקימה בגולן בתקופת המחקר רק את המושבים גבעת יואב, אליעד ורמות), דבר שעורר אכזבה ותסכול בתנועה.
בניגוד לתנועות הקיבוציות – איתן תנועת המושבים נאבקה על כמה מהנקודות בהן הוחלט להתיישב – תנועת המושבים לא התקשתה לגייס כוח אדם לצרכי ההתיישבות, והיא הציגה מה שאז היה פתרון חדשני לבעיית הפרנסה והמחסור במים ובעוד משאבים: מעבר מפרנסה מבוססת חקלאות לפרנסה המבוססת, לפחות חלקית, על תעשייה.
עמדת הזרוע הפוליטית: בשנים הרלוונטיות למחקר הורכבה הזרוע הפוליטית של תנועת העבודה ממפלגת אחדות העבודה-פועלי ציון (שהיתה למעשה הזרוע הפוליטית של תנועת הקבה״מ והחזיקה בערך באותן עמדות), ממפלגת מפ״ם (שהיתה הזרוע הפוליטית של תנועת הקבה״א והחזיקה באותן עמדות), ממפלגת השלטון מפא״י, ממפלגת רפ״י, ובהמשך הדרך ממפלגת העבודה (שהיתה שילוב של מפא״י, אחדות העבודה ורפ״י).
המימצא הבולט שעולה מהספר הוא שמפא״י, רפ״י ומפלגת העבודה כמעט שלא עסקו בסוגיית ההתיישבות בשטחים המשוחררים ובגורל אותם שטחים.
מפא״י: מפלגת השלטון, ששלטה ביד רמה במדינה ובישוב היהודי במשך עשורים, ברחה מהסוגייה באופן מודע ומכוון. למה? בגלל הרצון של בכירי המפלגה לשמור על ערפל שייתן להם יותר חופש פעולה כלפי הקהילה הבינלאומית ומדינות ערב ויקטין התנגדות ונזקים מדיניים, ובעיקר מפני שהיתה מחלוקת עמוקה בין היונים לניצים במפלגה בנוגע לגורל השטחים המשוחררים: מחלוקת זו העלתה חששות ממשיים לפיצול וקרע במפלגה ובמחנה, בדיוק בזמן שהיא השקיעה רבות באיחוד פוליטי עם מפלגות נוספות (עם רפ״י ואחדות העבודה, למה שיהפוך תוך זמן קצר למפלגת העבודה, ובהמשך הדרך – אחרי האיחוד עם מפ״ם – למערך). היה נוח גם לניצים וגם ליונים המצב הקיים בו, לאור הסרבנות העיקשת של מדינות ערב, אין סיכוי להגיע איתן להסדר שלום אמיתי ואף לקיים איתן משא ומתן לשלום, מו״מ שעצם קיומו (לפני הגעה לאיזשהו הסדר) עלול לתבוע מחירים כבדים מהמפלגה, ממחנה השמאל ומשאר המדינה.
מימצא מעניין שתומך בכך הוצג בפרק הסיכום, בעמוד 232, שם מספר הייטנר שהוא עבר על כל הפרוטוקולים הגלויים של מוסדות מפא״י בתקופה הרלוונטית למחקר, ולא מצא בהם אפילו דיון אחד והתבטאות אחת על סוגיית ההתיישבות. למרות האמור לעיל, ראש הממשלה לוי אשכול כן פעל רבות ובהצלחה יפה יחסית לטובת קידום התיישבות יהודית בגולן, תוך ניצול כוחו ומעמדו וניסיונו הרב בתחום ההתיישבות, אבל הוא העדיף לקבוע עובדות בשטח בלי הצהרות רמות, כדי לא לעורר התנגדות פנימית ובינלאומית.
מפלגת רפ״י: מיעטה מאוד לעסוק בשאלות מדיניות ובסוגיית ההתיישבות בגולן ובשאר השטחים המשוחררים משום שהיא השקיעה את עיקר מעייניה באיחוד שנועד להקים את מפלגת העבודה. למרות זאת, פה ושם הסוגיות האלה עלו בישיבות המפלגה ובנאומים וראיונות שנתנו בכיריה: ראש המפלגה וראש הממשלה לשעבר דוד בן-גוריון ראה תחילה בגולן מקור של צרות אבל בהמשך עבר לתמיכה בגולן ישראלי ובהתיישבות יהודית בו. שר הביטחון משה דיין הבין את החשיבות הביטחונית של הגולן והיה מעורב בהקמת התיישבות יהודית אזרחית וצבאית, אבל הציג עמדות שמהן השתמע שהוא מוכן לדון בנסיגה מסויימת מהגולן תמורת שלום. ומזכיר המפלגה שמעון פרס לא אמר במפורש שהוא נגד נסיגה מהגולן ובעד התיישבות יהודית בו, אבל הבין היטב שנסיגה תפגע קשות בביטחון וכנראה לא תביא לסיום הסכסוך.
מפלגת העבודה: המפלגה, שאחרי הקמתה בתחילת 1968 היתה מפלגת השלטון ושריה כיהנו בעמדות המפתח בממשלה, התעלמה כמעט לגמרי מסוגיית ההתיישבות, כפי שמראים אמנת היסוד שלה, דבר ועידת האיחוד, חוקת המפלגה, ודבריהם של בכירי המפלגה בוועידת האיחוד ובישיבה הראשונה של מרכז המפלגה.
הסבר אפשרי לקוטנה של ההתיישבות: בתקופת המחקר הוקמו בגולן 11 יישובים יהודיים: שמונה יישובים אזרחיים ועוד שלוש היאחזויות נח״ל שאוזרחו אחר כך (ולשם השלמות, שווה לומר שעד לפרסום הספר בשנת 2023 הוקמו בגולן 35 ישובים בהם התגוררו כ 30,000 איש: 33 יישובים במועצה אזורית גולן, קיבוץ שניר במועצה אזורית גליל עליון, ומועצה מקומית קצרין שאמורה להפוך לעיר).
בהשוואה לתקופות קודמות בתולדות המדינה ולפני קום המדינה מדובר על כמות קטנה למדי. איך ניתן להסביר זאת? מעבר להסברים שהובאו קודם, כגון חוסר הלהט בנושא שהיה אצל הנהגת תנועת העבודה ואצל רוב תומכיה בזרועותיה השונות ובציבור, הייטנר העלה את התאוריה (עמודים 247-249) לפיה הגורם המרכזי לכישלון היה העדר עלייה גדולה באותה תקופה (למרות התקווה הגדולה שתהיה כזו עלייה). ביתר פירוט, הוא מספר שתקופות קודמות בהן תנועת העבודה הצליחה להקים מפעלים התיישבותיים גדולים בארץ ישראל לוו במקביל בעליות גדולות, בהן חלק לא זניח מהעולים הופנו לישובים החדשים כתושבים או כיוזמים ומקימים. כך היה למשל בהקמת המושבות הראשונות בסוף המאה ה-19 (עלייה ראשונה), ובהקמת הקבוצות והעיר העברית הראשונה ת״א (עלייה שנייה), ובהקמת קיבוצים ומושבים רבים בתקופת העלייה השלישית, ובהקמת מושבים רבים אחרי קום המדינה בהתבסס על עולי יהדות ארצות ערב והאיסלאם ואירופה. למרות שהתיאוריה הזו נראית הגיונית, הייטנר בעצמו קרא עליה תיגר בעזרת שתי דוגמאות נגדיות להן הוא נתן הסבר חלקי (עמודים 249-252): ההתיישבות ביהודה ושומרון כדוגמה להתיישבות גדולה שהצליחה בלי עלייה גדולה במקביל, והעלייה הגדולה מברית המועצות לשעבר שלא לוותה במקביל בהתיישבות גדולה.
מיספר מחשבות והערות
1. תהליך ה״יוניזציה״ של תנועת העבודה: התהליך הזה, שהתנועה היתה מצויה בעיצומו אחרי מלחמת ששת הימים (כפי שמראים פרקים ה, ז, ט) והואץ בשנים שבאו בהמשך, היה הרבה יותר חלש במהלך מאשר אחרי מלחמת העצמאות, אז למשל התנועה הקימה בלי לבטים רבים קיבוצים באזורים שיועדו על-פי תכנית החלוקה להיות שייכים למדינה הערבית, ביניהם געתון, סער וכברי (שני הקיבוצים האחרונים גם הוקמו על אדמות כפרים ערביים שנחרבו). יש לציין שבזמן אמת היו אנשים מתנועת העבודה שמתחו ביקורת על אותה יוניזציה, לדוגמה אמנון לין שהיה בעברו חניך מפ״ם, אלא שלין ציין (עמוד 163), בלי לדייק, ש״ההיסטריה״ הזו, של נקיפות מצפון בעניין השטחים המשוחררים ואף רצון לסגת מהם, לא היתה קיימת בנוגע לגולן.
2. הגעה לשטח כאמצעי שיכנוע אפקטיבי לתמיכה בגולן ישראלי: בין השורות ניתנו בספר שתי דוגמאות לכך. האחת מופיעה בעמודים 111-116 ומראה איך סיור של אנשי הקיבוץ הארצי בגולן, ופגישה עם תושבים מקיבוצי התנועה מעמק החולה, הטביעו חותם עז במסיירים ובאלה ששמעו את סיפורם, אחרי שהם הבינו עד כמה יישובים אלה היו נתונים לחסדי הסורים במשך כמעט 20 שנות טרור. אלא שדי מהר הרושם הזה התעמעם אצל רבים והצד הפייסני-וותרני-קוסמופוליטי אצל אנשי הקבה״א התחזק, ולימים (אחרי תקופת המחקר) נהיה הדומיננטי בתנועה.
דוגמה שנייה מופיעה בעמודים 183-184, שם ניתן לקרוא איך שני סיורים בגולן, בחודשים שאחרי מלחמת ששת הימים, לרבות פגישה עם חלוצי הגולן, הפכו את בן-גוריון ממישהו שראה בגולן מקור של צרות והסכים לוותר עליו לתומך חזק בגולן ישראלי.
3. התיישבות יהודית בתחומי הקו הירוק מאז מלחמת ששת הימים: מתקבל הרושם מהספר כאילו היא היתה קטנה, אבל למעשה ניתוח של נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה [2] מראה שבין 1967 ל 2023 הוקמו לא פחות מ 169 ישובים יהודיים בתחומי מדינת ישראל של הקו הירוק (לרבות מיספר קטן מאוד של יישובים שהחלו להיבנות מעט קודם – כמו זרעית – אבל נחנכו אחרי מלחמת ששת הימים), מתוכם שלוש ערים (אלעד, מודיעין-מכבים-רעות, חריש), מועצה מקומית שהיא כמעט עיר (שוהם), מועצה מקומית בעלת מאפיינים עירוניים (קריית יערים), 96 ישובים קהילתיים, שלושה מושבים קהילתיים, 35 מושבים, 24 קיבוצים, ושישה ישובים נוספים מסוגים אחרים (כמו כפר זוהרים שהוא כפר נוער, הישוב הזמני מחנה יתיר, והישוב האקולוגי הלא מוסדר כדיתה, הישוב המעורב נווה שלום, שנמצא מעבר לקו הירוק באזור שהיה שטח הפקר בין ישראל לירדן, הושמט מהספירה הכוללת).
נכון לסוף 2023 התגוררו בישובים אלה כ-390 אלף איש, כולל זרים (כמו סטודנטים ועובדים זרים), כאשר רובם המכריע של התושבים (כ-97.6%) הם יהודים ואחרים (״האחרים״ הם זכאי שבות לפי חוק השבות שאינם יהודים). אם מתעלמים משלוש הערים אז מדובר על אוכלוסייה של בערך 203 אלף איש. ההתיישבות הזו אמנם רחוקה מלהיות מימוש של חזון ההתיישבות של הראל וטבנקין, אבל עדיין מדובר על כמות ישובים שעולה על כמות היישובים היהודיים המוסדרים ביו״ש ובבקעת הירדן שהוקמו באותה תקופה (128 ישובים, לרבות היישוב שני ליבנה שהקו הירוק עובר בתוכו).
הניתוח הזה, שככל הידוע לי הוא חדש, קורא גם הוא תיגר על התאוריה של הייטנר בנוגע לגודלה הקטן יחסית של ההתיישבות בגולן בגלל היעדר עלייה גדולה במקביל.
4. ציטוט אמירות מאוד מעניינות ומפוכחות של שמעון פרס: האמירות הללו, משנת 1967, שהייטנר גילה בארכיונים, נשארו נכונות עד עצם היום הזה, וחבל שפרס עצמו בחר להשליכן ולהשכיחן בהמשך דרכו כפוליטיקאי.
אמירה ראשונה (עמוד 192): ״בסופו של דבר זקוק העולם הערבי לתקופה של שלום – שלום עם עצמו. של התפכחות, של התפתחות, של מעבר מעולם מדומה לעולם מציאותי, ודבר זה עלול לקחת זמן רב״.
אמירה שנייה (עמוד 193): ״יתר על כן, היעדר השלום אינו תוצאה של מדיניות של ישראל, אלא פרי המיבנה החברתי של הערבים. המיליטריסט הוא השולט בכיפה הערבית. העולם הערבי במצב רוח זועם. והזעם אינו נעצר בגבולות הבין-לאומיים של המזרח התיכון, הוא מאפיין את החברה הערבית פנימה… את השלום, אפוא, אי אפשר לאנוס. אפשר לשלם בגללו מחיר, אבל גם המחיר לא יביא לתמורה אמיתית… בין שלום לבין מלחמה עדיין משתרע שטח רחב ידיים ומגוון למדי, של מצב ׳לא-שלום׳, ׳לא-מלחמה׳.״
5. הדמיון בין הרוח החלוצית-טבנקינאית לבין הרוח החלוצית של הציונות הדתית: קשה להתעלם מדמיון זה, למרות שיש גם הבדלים לא זניחים (למשל אנשי הקבה״מ הונעו גם משיקולים סוציאליסטים, ואנשי הציונות הדתית הונעו גם משיקולים דתיים), וחלוצי תנועת העבודה לדורותיה, לרבות חלוצי ההתיישבות בגולן, מזכירים את חלוצי גוש אמונים, גוש קטיף, אנשי החוות החקלאיות ביו״ש ובבקעה, ותנועות ההתיישבות בבשן, ברצועת עזה ובלבנון שקמו במלחמת התקומה.
6. שגיאות הקלדה וטעויות קלות אחרות בספר: פה ושם ניתן למצוא כאלו, וישנם עוד נושאים מינוריים שאני מקווה שיטופלו במהדורות עתידיות. פירוט נרחב נשלח באופן פרטי למחבר.
מקורות[1] אורי הייטנר, אל נאחר רגע נכסף: תנועת העבודה וההתיישבות בגולן 1967-1969, בהפקת מנדלי מוכר ספרים ברשת, 2023
[2] יישובים בישראל – קובצי יישובים, נתוני אוכלוסייה סופיים לשנת 2023, הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, 23/12/2025https://www.cbs.gov.il/he/publications/Pages/2019/יישובים-בישראל.aspx
https://www.cbs.gov.il/he/publications/DocLib/2019/ishuvim/bycode2023Sofi.xlsx
דניאל ראם
