הגנרל והוגה הדיעות האיטלקי גוליו דואה (Douhet) טען בספרו 'השליטה באוויר', שיצא לאור בשנת 1921, כי מדינה שתצליח לשלוט בשמי יריבתה, תאלץ אותה להיכנע, גם בלי להזדקק לתמרון יבשתי. האמירה המיוחסת לו, לפיה 'המפציץ תמיד יחדור', מסכמת בקליפת אגוז את הרעיון המהפכני שניסח, ולפיו מלחמה מודרנית מוכרעת בעורף ולא בחזית, בתודעת האזרחים ולא בשדה הקרב. דואה לא חזה כמובן את המצאת הרדאר, הסילון, טילי קרקע אוויר, אוויר אוויר, ועוד... וטעה כשהאמין, שהפצצה ברברית של תשתיות תעשייתיות ומרכזי אוכלוסין, ימוטטו את המוראל בעורף. ההיסטוריה הוכיחה כי הפצצות חסרות אבחנה לא שוברות עמים – אלא רק מאחדות אותם סביב מנהיגיהם, רצחניים ככל שיהיו. נמצא שהוגי דעות מקוריים אינם בהכרח נביאים, אלא לכל היותר מצפנים. ודואה, הגם שלא ניבא את העתיד במדויק, כיוון נכון. מי ששולט בשמיים, משפיע מאוד על גורל המערכה.

כל צבא שלא הביא זאת בחשבון שילם על כך ביוקר. בלי עליונות אווירית אין לוגיסטיקה, חופש תמרון וסיוע לכוחות בשדה הקרב. מה שהוביל להשקעת טריליוני דולרים בפיתוח והצטיידות במטוסי קרב הפצצה משוכללים יותר ויותר, לאורך השנים. אלו הפועלים כיום בשמי איראן, מצוידים במערכות פיקוד ושליטה אוטונומיות, מודיעין לוויני בזמן אמת, ופצצות חכמות, המאפשרים להם הוציא לפועל משימות תקיפה, במנעד הנע בין הטקטי – לאיסטרטגי, באותה גיחה עצמה, ולעיתים ללא תיכנון מוקדם, מה שלא היה אפשרי בעבר. היכולת להפוך את המטוס מפטיש נפחים לאיזמל מנתחים – ולהיפך, הפך אותו כלי אידאלי לעיצוב תודעה ולכך מכוון המאמר הנוכחי.

עיצוב תודעה הוא פעולה, שמטרתה העיקרית היא לשנות תודעה, התנהגות, או לפגוע במורל של קהל יעד. בעידן המלחמה הקרה, כשעימות ישיר בין המעצמות היה בלתי אפשרי, זכו מבצעי השפעה מדינתיים לכינוי 'הכוח הרך', שהלם את אילוצי התקופה. אבל מזה למעלה מדור, בעקבות התפשטות הטרור הגלובלי והמלחמות הא-סימטריות, מלווים את אותו 'כוח רך', גם פעולות אלימות כמו ניטרול 'פצצות מתקתקות', חיסולים ממוקדים, התקפות סייבר ודומיהן, שנועדו להתמודד עם הטרור הגלובלי. שהינו אדריכל תודעה מתוחכם, העושה שימוש באלימות על מנת לזרוע פחד בעורף, שיגרום למדינות לקרוס לתוך עצמן.

פיגועי ה-11 בספטמבר, טבח ה-7 באוקטובר וירי הטילים של איראן וחיזבאללה למרכזי האוכלוסין בישראל כיום, לא נועדו להכריע מערכות, אלא לשחוק את כוח הסבל והעצבים של אזרחים מבועתים בעורף, שיפעילו לחץ על הממשלה לעצור את הלחימה. מדובר במלחמה תודעתית לכל דבר, שבה הפנמת הפחד – היא כלי הנשק העקרי.

הטרור המודרני, כפי שהיטיב להגדירו הפילוסוף זיגמונט באומן, הוא ביטוי מובהק של העידן הנזיל. הוא חסר גבולות, חמקמק, צורתו משתנה מארץ לארץ. הוא מגיח משום מקום, זורע הרס ואימה – ואז נבלע באוכלוסייה. אנטי-תיזה למלחמה הקלאסית, שבה המרחב, הזמן והאוייב היו מוגדרים ותחומים. טרור עירוני, כמו זה של ארגון 'חליסקו' CJNG במקסיקו, שונה מהטרור המדינתי של חיזבאללה, השונה מזה של משמרות המהפכה. אבל דבר אחד משותף לשלושתם. אי אפשר לנצח אותם רק באמצעות דיאלקטיקה הגליינית (הגנה מול – התקפה, מארב מול – פשיטה וכ'...) ומענים קינטיים. אלא חובה להוסיף להם אפקט תודעתי מרסק, שיערער את רוח הלחימה של הטרוריסטים, ויבהיר לתומכיהם, כי הם ולא אויביהם – יהיו הנפגעים העיקריים ממנו. השליטה באוויר של מטוס הקרב המודרני, הפכה זאת לאפשרי.

תחזיות מפוכחות, ככל שיהיו, אף פעם אינן מגשימות את עצמן במלואן. דואה הבין כי מלחמות מוכרעות בעורף ולא בחזית, אבל לא העריך נכון, עד כמה עמיד יכול להיות משטר, שאזרחיו תומכים בו, בעקבות אינדוקטרינציה אידאולוגית, בחירות דמוקרטיות, או חוסר ברירה. המפציץ המגושם שבו תלה את יהבו, היה מסוגל לבצע רק הפצצות שטח עיוורות, בלי להבחין, בין אזרח תמים – לאוייב, מתנגד משטר – לתומך בו. אי היכולת לבצע את הסגמנטציה הזו, גרם לכך שהפצצות השטח על גרמניה הנאצית, צפון וייטנאם ומקומות אחרים, ליכדו את העורף הפגוע סביב ההנהגה, במקום להתקומם נגדה.

מטוס קרב הפצצה מודרני, המצויד במודיעין ובחימוש מדויקיים, מסוגל לעשות זאת, מה שמוביל אותנו לעצם העניין, ולשאלה איך מיישמים זאת במערכה הנוכחית.

נתחיל בחיזבאללה. הבעייה העיקרית עם חיזבאללה כיום, היא ירי הטילים לעבר הצפון. מבצע אותו 'כוח באדר', המונה כיום פחות מאלף לוחמים, המחזיקים ארסנל של כ-25,000 פריטי רקטות וטילים. בעיקר בעלי טווח בינוני וקצר, ולצידם כמה עשרות טילים מדויקים לטווח ארוך ומאות כטב"מים. הכוח פרוס בכל רחבי לבנון מצפון לליטאני.

כפי שנוכחנו לדעת, שום מהלך צבאי מאז תחילת המערכה, בכלל זה ציד חוליות המשגרים, פגיעה במפקדות הארגון ועקירת מיליון שיעים צפונה, לא הוביל להפסקת הירי. בהנחה שאיש אינו מעלה על דעתו לכבוש את כל לבנון, כדאי לנסות להפחית את המוטיוווציה של חוליות השיגור באמצעים אחרים, תודעתיים. נקודת המוצא למהלך כזה היא ההערכה שבידי מודיעין פצ"ן רשימה חלקית של פעילי רדואן, וכי ניתן לאתר את כתובותיהם בקלות יחסית. פנייה ישירה למשפחותיהם – המבהירה כי מכאן ואילך כל שיגור רקטות מלבנון, יענה בהחרבת דירותיהם – עשויה לייצר את הלחץ הנדרש. לאחר מתן התראה של 3 שעות מראש, כמובן, שתמנע פגיעה 'לא פרופורציונלית'.

מבצעי השפעה נגד ה-AFGS – זרוע החלל והטילים הבליסטיים של משמרות המהפכה, מאתגרים הרבה יותר, בגלל המרחק, וסיבות נוספות שאין צורך להיכנס אליהן, אבל אינן בלתי אפשריות. העובדה שמדובר ביחידות עילית, המאוישות בבוגרי אוניברסיטאות מובילות באיראן בתחומי ההנדסה, האלקטרוניקה והמחשבים, יכולה לסייע באיתורם. בדומה ללבנון ניתן גם כאן במאמץ מסויים לטרגט אותם ואת בני משפחתם. ההודעה האישית למשפחה: "...בן משפחתכם משגר טילים לעבר אוכלוסייה אזרחית, יש לכם שלוש שעות לפנות את הדירה..." אינה רק אזהרה הומניטרית, אלא גם נשק השפעה רב עוצמה, שנועד לחולל שבר במנגנון הניתוק הפסיכולוגי של מי שמפעיל טרור בהוראת מפקדיו.

משגר טיל, שמשפחתו קיבלה הודעת פינוי, מפסיק להיות לוחם אנונימי, הממלא באדישות פקודות, והופך פתאום אדם שפעולותיו גורמות סבל לאנשים היקרים לו. מה שיוצר דיסוננס בין נאמנותו למשטר לנאמנותו למשפחתו הגרעינית. משפחה שמפנה את דירתה בחיפזון מעבירה מסר לכל הרחוב – המשטר והבן שלנו הביאו עלינו את האסון הזה... ולא רק ישראל...

בשלושים ושלושת ימי המערכה המשותפת של צבא ארה"ב וצה"ל נגד איראן, הושגו לפי הפירסומים הגלויים הישגים חסרי תקדים, ששמו – ובצדק! את הדגש ההתקפי על מרכזי כובד אסטרטגיים, כמו מתקני העשרת אורניום, מחסני טילים, מפקדות, תעשיות צבאיות ועוד... בנק המטרות הזה, כפי שטען לאחרונה מזכיר המלחמה פיט הגסת, הולך ומסתיים. מה שאומר, שניתן אולי להעביר בהדרגה את הדגש למבצעי השפעה. שיכללו במקרה האיראני, לא רק ענישה אינדיווידואלית, אלא גם קולקטיבית. שיעדיה, שיכוני 'צבא קבע' מסובסדים, בהם מתגוררים משפחות קצינים ואנשי קבע של משמרות המהפכה. כמו אלה המרוכזים ברובע השהיד חראזי, המכונה המנהטן של טהרן, בו כעשרה מגדלים בני 29 קומות כל אחד. או בשכונת שהראק מחלאתי, המכונה 'גטו המפקדים', המהווה את ביתם של מפקדים ובכירים רבים של ה-IRGC ומשפחותיהם. אגב, במסגרת 'עם כלביא' הותקפו מיספר דירות מגורים בשכונה הזו וחוסלו בה כמה קצינים בכירים. מה שמעיד על כך שמיקומה, וזהות המתגוררים בשכונה ידועים היטב למודיעין הישראלי.

כדי להפוך מבצע השפעה נגד טרור לאפקטיבי, יש צורך לשלב בהצלחה שלושה משתנים. הראשון – פעולה כירורגית. השני – תיעוד חזותי, והשלישי – פרשנות מלווה, שתסביר לקהל היעד את מטרת הפעולה. הפעלת כוח ללא עדות חזותית, ופרשנות מלווה, היא כמו העץ של הפילוסוף האירי ג'ורג' ברקלי. שטען שאת צלילי ה-'קרעעק', ה-'טראח' וה-'בום' שמשמיע עץ נופל, מכיר, רק מי שראה פעם, במו עיניו עץ נופל.

בקיצור, סירטון וידאו שיציג את הרס דירתו, או דירת הוריו של משגר טילים, מלווה בפרשנות של דובר צה"ל, הכרחי על מנת להפוך את הפעולה הכוחנית – למבצע השפעה. כזה שיתקע טריז בין הנאמנות הבסיסית של הלוחם לארגון – לקשר הדם המשפחתי שלו. ארגון ואידיאולוגיה דורשים נאמנות מופשטת, אבל משפחה, שהיא יחידת הקיום הבסיסית ביותר, דורשת נאמנות מוחשית (להורים, לאישה, לילדים). כשהארגון דורש להקריב בן משפחה, הוא גורם ליחיד להיקרע בין הנאמנות המופשטת – לבין ה-DNA שלו. המהווה כוח טבע ששום פקודה או רעיון לא יוכלו לו לאורך זמן.

השאלה היא כמובן האם זה חוקי? ובכן סעיף 51 למגילת האו"ם מכיר בזכותה של מדינה מותקפת לפגוע במקורות התקיפה, ובלבד שהתגובה תהיה כפופה לשלושה עקרונות: הכרח, פרופורציונליות ואבחנה.

ההכרח להפסיק את ירי הטילים של משמרות המהפכה והחיזבאללה, מצדיק פגיעה בכל מה שמאפשר אותו. פינוי משפחות טרוריסטים מדירותיהן, ופגיעה בהן ולא באחרות, יכולה להתיישב עם דרישות הפרופורציה והאבחנה. ועדיין, ככל שמדובר בחבורה הצבועה בבית הדין בהאג, קשה להעלות על הדעת מהלך לבלימת ירי הטילים – פשע מלחמה מובהק – שייענה במשהו, שהוא פחות מגינוי אוטומטי חד-משמעי. ועדיין, בהשוואה לתוכנית טרמפ להחזיר את איראן לתקופת האבן, על ידי הרס טוטלי של תשתיות החשמל, מתקני התפלת מים, ויצור האנרגיה. ורעיונות דומים שהועלו אצלנו ביחס ללבנון, פגיעה במשפחות משגרי הטילים – מהווה לכל היותר סיבוב פירואט (Pirouettes) של רקדנית בלט.

זאת ועוד, ספק אם הרס התשתיות בלבנון או באיראן, יוביל בהכרח להפסקת טיפטוף של טיל או שניים ליום. מציאות שישראל לא תוכל לחיות עימה. ואם נחזור לגוליו דואה, שאותו היזכרנו בתחילת המאמר, ייתכן שהעניין יוביל אפילו לתוצאה הפוכה מן המצופה. במקום שבירת מורל, הרס התשתיות עוד עלול ללכד את העורף האיראני והלבנוני כנגד האוייב המשותף, ולהפוך את טרור הטילים להישרדותי.

אחרון חביב, קרל פון קלאוזביץ החכם טען, שעל מנת לנצח במלחמה, צריך להיות בראש ובראשונה חזק יותר מהאוייב באופן כללי, אבל בנוסף על כך, גם בכל נקודה ונקודה. מה שהתכוון הוא, שקשה מאוד לנצח, כשהנתונים הבסיסיים (מיספר חיילים, משאבים, כלכלה) נחותים משמעותית משל האוייב. ולצד זה, שאפשר עדיין להיות חלש יותר 'באופן כללי', ועדיין לנצח במלחמה, אם מצליחים לשחוק את כוח הרצון של האוייב החזק, באמצעות הישגים טקטיים.

ישראל וארצות הברית נהנות מעליונות מוחלטת על איראן וחיזבאללה במישור הכללי, ואף הוכיחו יכולת לייצר עוצמה מוחצת בשדה הקרב. הגיעה העת לבחור את הנקודות הנכונות לניהול קרבות הסיום, שיפרקו את המוטיווציה של אויבינו להמשיך בלחימה.

אל"מ (מיל') משה (בנדה) בן דוד הוא ד"ר להיסטוריה ופילוסופיה של הרעיונות, איש הייטק וסמנכ"ל לשעבר בחברת אמדוקס. מילא מגוון תפקידי פיקוד ומטה במערך החי"ר, ומייסד פו"ם 'אפק' להכשרה בינזרועית בצה"ל.

"כנגד ארבעה בנים..." – קראנו בהגדה. אין להם שמות. מתוארת רק תכונתו של כל אחד מהם: חכם, רשע, תם ושאינו יודע לשאול. אבל ערב פסח הזה, נתבשרנו על ארבעה בנים שלהם שמות מפורשים: נועם, מקסים, רן, גלעד... מילה אחת משותפת לארבעתם – גיבורים! ארבעה לוחמי חטיבת הנח"ל, שנפלו בקרב בדרום לבנון, שהקריבו חייהם הצעירים על מנת להחזיר את השקט והביטחון ליישובי הצפון. קצין ושלושה מחייליו, והם מארבעה ישובים שונים: שדרות ולהבים, חולון ומודיעין. עוד ארבע משפחות שנוספו ערב חג החירות למשפחת השכול שכולנו מחבקים.

נפילת הארבעה וגם אלה שקדמו להם במעשה הגבורה וההקרבה, העצימה את תחושת הדיכדוך האופפת רבים בציבור. בוודאי גם המשך ירי הטילים הבליסטיים מאיראן וירי הטילים והכטב"מים מדרום לבנון לעבר הצפון, עם ה"בילוי" במקלטים ובממ"דים.

ואולם לא הכול מגלים דאגה, או מביעים בגלוי חשש לשלום המדינה. ארבעת הנופלים ועוד מאות גיבורים שקדמו להם, צעירים ומתרוננים, יצאו לחזית מלאי תחושת שליחות, התגייסו לצבא ישראל בתקופה של מלחמה מתמשכת מאז 7 באוקטובר, בידיעה שבמוקדם או במאוחר יתנו את חלקם במלחמת התקומה, יסכנו חייהם.

זוהי מהותו של צבא, שליחותם של לובשי המדים – בסדיר, בקבע ובמילואים. בבוא יום פקודה עליהם לצאת לקרב, להכות באוייב הקם עלינו. מי במטוס ומי בטנק, מי בזחל"ם ומי רגלי. מי באיראן ומי בלבנון, מי ביו"ש ומי בעזה.

מפעם לפעם נזרקות לחלל האוויר אמירות שאינן תורמות למורל הלאומי. דברים שנאמרים בחדרי חדרים – וכך צריך להיות – מודלפים החוצה, גורמים נזק מורלי ומעודדים את האוייב.

אמירת הרמטכ"ל (ואני מאשים אך ורק את מדליף דבריו) עוררה פרצי שמחה בטהרן. האוייב חשב לעצמו ש"קריסת צה"ל" ממשית וקרובה, ומיד הקשיח עורפו. בטהרן ובנותיה המוכות יומם וליל מן האוויר, כבר אומרים ראשי מדינת הטרור, שהם בדרך לניצחון, מגבירים את ירי הטילים על ישראל.

ולא רק דברים שנאמרים בחדרי חדרים. גם בתקשורת. "צה"ל נדרש למתוח עצמו עד לקצה ונותר בלי אוויר בחזית הצפון" – זו הכותרת הראשית שקידמה את קוראי "הארץ" ערב החג. הפעם עלצו והתעודדו מחבלי חיזבאללה בדרום לבנון. נשארנו בלי אוויר.

"אני חושש באמת לעתיד המדינה" – טילפן אליי בהפתעה חבר מנוער, "קפלניסט" מובהק. "מה עושים?" – שאל בקול רועד. השבתי לו שהחשש העיקרי שלי הוא מהקרע בעם, מהעובדה שציבור שבמיעוט אינו מקבל את לגיטימיות הממשלה המכהנת – כך היה לפני 7 באוקטובר, כך במהלך המלחמה, וכך גם היום – ציבור קיצוני מפגין וקוצף על השלטון הנבחר. העובדה שאנחנו בשנת בחירות, אף תחריף את ההקצנה.

חברי השיב, שצריך לחשוב יחד על איחוי הקרעים ומיתון השיח. בזאת הסכמתי עימו. העובדה שפנה אליי – חשבתי לעצמי – מלמדת שדאגתו הכנה מובילה לרצון טוב, אולי גם להתמתנות.

דווקא הידיד הגדול של ישראל, הנשיא טראמפ, האיש החזק בעולם, הוא מקור לעידוד ולדאגה גם יחד. מנהיג בלתי צפוי, שמשנה דעתו מיום ליום באשר להמשך המלחמה באיראן. מטריל את הסובבים אותו, גם את מנהיגינו, שבצדק אינם מוציאים מילה אחת של תמיהה או תרעומת. כולנו רוצים שהצבא הגדול בעולם ישלים בהקדם את מלאכת השמדת שלטון החנק של משמרות המהפכה, ובכך ישים קץ אחת ולתמיד לירי הטילים על ישראל.

חוסר הוודאות באשר להתנהלותו, "מה יגיד" היום ומה יורה לעשות מחר, מטריד כל ישראלי שנמצא כל רגע בכוננות אזעקות, בוודאי ככל שאוזל החול בשעון של הקדנציה הטראמפית שקרבה למחציתה. מימד הזמן במלחמה הזאת חשוב ביותר.

דאגות, פסימיות, חששות – אלה חלק מה-DNA של העם היהודי בכל תולדותיו הארוכות. שלא כבעבר, באלפיים שנות גלות, עת היינו חסרי מגן, ישראל היום, מדינת העם היהודי, חזקה ואיתנה מאי-פעם.

מה נשתנה הפסח הזה לעומת מצבנו בתחתית השפל בעקבות שמחת תורה של ה-7 באוקטובר? שישראל הקטנה מכה בעוצמה במעצמה האיראנית, הגדולה מאיתנו עשרות מונים הן בשטח והן באוכלוסין, הנתונה לשלטון ש"לא מדגדג" לו שראשיו מחוסלים בזה אחר זה.

לכל המדוכדכים בתוכנו יש לומר: עברנו את פרעה, אחרי עשר מכות שהמטיר הקב"ה, ועם סבלנות, סיבולת ואורך-רוח, עם ביטחון מלא בצה"ל ומפקדיו – נעבור גם את קאליבאף וחבר מרעיו, במאות המכות שממטירים טייסינו הגיבורים. עושים סדר חדש במזרח-התיכון, וישראל החזקה במרכזו.

יוסי אחימאיר

נשיא ארצות-הברית ידוע כבלתי-צפוי וכמי שמשנה תכופות את אמירותיו, אבל באופן כללי ניתן להתרשם שיש בהן מידה רבה של היגיון ותבונה, ואפילו של עקביות. באמירתו האחרונה (31 במרס) הוא אמר שהוא מוכן לסיום המלחמה באיראן גם בלי פתיחתם של מיצרי הורמוז לשיט חופשי בכלל ולהובלת נפט בפרט. מילים מעטות, פשוטות וברורות. ארצות-הברית אינה זקוקה לנפט האיראני ועל כן ייתכן שכלל לא תפעל ולא תסכן את כוחותיה בפעילות לפתיחתם של מיצרים אלה.

במילים אחרות, דונאלד טראמפ הודיע ל"מעצמות" אירופה הצבועות (המקרונים, הסאטמרים, הסאנצ'סים ומרעיהם), היושבים לבטח בארמונותיהם בבירות אירופה, שאין עוד ארוחות חינם לצבועים, ומי שחסימת נתיבי הנפט מקשה עליו ומייקרת את הדלק למכוניותיו – יתכבד וייצא בעצמו לפתוח אותם לשיט חופשי. ארצות-הברית לא תקיז את דמה למען הצבועים שלא נענו לפניותיו אליהם בראשית המלחמה כדי שיצטרפו, בטענה שאין זו מלחמה שלהם.

ארצות-הברית נחלצה פעמיים במהלך המאה העשרים והקריבה קורבנות רבים מאוד כדי להציל את אירופה מעצמה ומהמלחמות בין מדינותיה. אותם "מנהיגים" אירופיים מצפים גם שארצות-הברית תגן עליהם מפני הסכנה שהם מייחסים לרוסיה בראשות פוטין ולמלחמתו באוקראינה. מה שטרמפ אומר להם עכשיו הוא שעליהן לטפל בעצמן בענייניהן. חד וחלק!

במשתמע, דונאלד טראמפ הודיע לאותם "מנהיגים" אירופיים שארצות-הברית מוכנה לעזור למי שעוזר לעצמו – ע"ע ישראל – אבל לא למי שרוצה שהאמריקאים יוציאו עבורו את הערמונים הלוהטים מתוך האש האיראנית. מן הראוי שגם המדינות העשירות השוכנות לחופי המפרץ הפרסי יוציאו את המטוסים הרבים שרכשו – לשם מה? – ויתחילו להשתמש בהם בסיוע לאמריקאים, ואפילו בסיוע לישראל, שמלחמתה באיראן מסייעת גם להן.

ובהזדמנות זאת, כדאי שיושבי האולפנים – הן בצד המנחים והן בצד הפרשנים – יפסיקו לחלום ולהזות על "נורמליזציה" עם סעודיה – מדינה עשירה בכספים, בנפט ובמטוסים – המתנה "נורמליזציה" עם ישראל – אפילו לא שלום – בכך שתחילה תסכים ישראל להתאבד בדמות הקמתה של מדינה פלשתינאית בלב ארץ ישראל המערבית. שוב מוכרים לנו "שלום" בעטיפה מבריקה ומסוכנת. לא ייתכן שהסעודים גם ירצו להסתמך על עוצמתה של ישראל וגם ידרשו את התאבדותה.

ותזכורת אחרונה, חובה לשלול על הסף כל מעורבות צרפתית ומקרונית בהסכם עתידי בלבנון שבו תערוב "מעצמה" עוינת זו לקיומו של ההסכם.

ד"ר רון בריימן היה יו"ר חוג הפרופסורים לחוסן לאומי.

בכל ערב הם ניבטים מהמרקע, מצוטטים, הדורים בחליפות עם תארי עבר מודגשים מתחת לתמונתם, חלקם עטורים בדרגות ומתחת צילומיהם לבושים מדים מודגש עברם, הם כוכבים, אחד אחד.

הם הלהיט החם ברחובות ההומים בחורשי מזימות וזוכים להתייחסות גבוה אפילו מסרטי האימה האנטישמיים בימי הרמדאן.

הם מחובקים במנהרות, במחילות, בבונקרים, במוצבים, בלשכות ההפקה, הבימוי, הליהוק, הם הכוכבים הראשיים בכל מעוזי השנאה, בכל משרדי אדריכלי ההשמדה, הם כוכבים אחד אחד.

הם מצליחים היכן שצופיהם ומחבקיהם כשלו, הם מצליחים להפיח רוח בקרב מיליוני צופים נלהבים אשר למראה דמותם, אמונתם ניעורה, רוח של תקווה שאולי בכל זאת... רוח של מי שמתעורר מגלי חורבן וסבור אל מול הכוכבים, כי לא אפסה התקווה, לא אבד החלום, הם כוכבים אחד אחד.

הם רהוטים, הם ברורים וחדים, הם מדברים בנחרצות, הם אדוני הארץ, הם פרצופה של הציונות, פרצופו של הכיבוש, דיוקנה של הנכבה, תמונת מראה של האיש שהם רוצים לטבוח, להטביע, להעבירו מהעולם, והם כוכבים אחד אחד.

הכוכבים הללו המככבים בתעמולת האוייב, יומם וליל, הם אותם מנמיכי רוח האומה, מדכדכי הרוח, המחלישים הבוחרים בהשחרה שיטתית, בעלילות דם אוטו אנטישמיות, בהבאשת ריחה של מדינת ישראל בעולם.

חלק מהכוכבים הללו הם ראשי ממשלה לשעבר, רמטכ"לים ואלופים לשעבר, ראשי מערכות ביטחון לשעבר, נבחרי ציבור בהווה ובעבר, אנשי תקשורת המתורגמים לכל שפות האוייב באופן קבוע, אנשי אקדמיה, רפואה, משפט, אנשי רוח ותרבות.

אלה הם הכוכבים הגדולים בעזה, בלבנון, בטהרן, בצנעא, בדמשק, ברמאללה, בעיראק, בקמפוסים בארה"ב, בכל מקום בו שונאי יהודים, גזענים ואנטישמים חיים על פי הגלובוס, הם פרצופה המכוער של המדינה היהודית היחידה בעולם.

אלה הם מנמיכי רוח העם בעיצומה של מלחמת קוממיות, המספקים חומרי תעמולה והסתה נגד היהודים, מדינת ישראל, לוחמי צה"ל ומפקדיו, אלה הכוכבים הלוהטים, העושים עבודתם ללא תמורה.

אלה הנכסים ההסברתיים תעמולתיים היחידים שיש למטרי השנאה והרשע, אלה המסבירים כי הצבא לפני קריסה, כי מתחיל מרד פנימי בקרב אנשי המילואים, כי התחמושת אוזלת, כי זוהי מלחמה פוליטית, מלחמת שולל, מלחמת יש ברירה של אדם אחד, מטבח נתניהו ועד מלחמת נתניהו.

אלה התועמלנים בשירות האוייב, אלה המתראיינים בתוכניות של גדולי האנטישמים ומקעקעים את זכות מדינת ישראל להתקיים, אלה הקובעים כי האוייב הקיומי הוא לא איראן או החיזבאללה אלא ראש הממשלה, אלה המספרים לעולם שהובסנו בכל שדות המערכה, בעוד אריות האומה מחרפים נפשם ונלחמים להציל ישראל מיד צר.

אלה האצים רצים להאג למסור עדויות כזב נגד ממשלת ישראל וראשיה, נגד גיבורי ישראל, אלה, אדוני הארץ, מדושני העונג, המאמינים כי המטרה מקדשת את האמצעים וכדי להגשימה מותר ונכון להקריב את מדינת ישראל על מזבח השנאה.

אלה המופקרים וחסרי האחריות הגדולים ביותר שקמו לעם היהודי מאז שובו למכורתו, סוכני אוייב שלא מדעת, מטילי המורך בלב העם, מעוררי הספק בצדקת הדרך, אלה הפוגעים בביטחון מדינת ישראל ומהווים בכנה ממשית.

מביט בסרבני ההתפכחות, בטומני הראש באדמה, בחסרי ההבנה הבסיסית אשר גם לאחר טבח שבת שמחת תורה לא הפנימו עדיין כי גורל אחד להם ולנו, גורל אחד לכל יהודי בכל מקום בעולם, גם אם יתעייפו רגליו מריקודי "מה יפית", גם אם יפשוט את ידיו ויאמר: נאור אני, ליברל אני, ישראלי אני, איש העולם אני – אחת דתו, מוות.

בכל פעם אני חוזר אל האישה הנפלאה, מייסדת ארגוני שלום רדיקליים, אוהבת האדם, לוחמת למען השלום, אישה שכולה טוב, אישה שנאבקה למען אלה שהגיעו אז, בשבת שמחת תורה לביתה, לממ"ד בו הסתגרה, רצחו אותה, לא הותירו ממנה מאום, ורק לאחר 38 ימים נמצא נקבע כי נרצחה באותו יום נורא בביתה בבארי.

זוהרם של הכוכבים עומם, ברם, עדיין הם ממשיכים לזרוח בסוכנות האוייב.

עמנואל בן סבו

הדרך מבהונטאר לקאסול, דרך חתחתים ממש. מולי מגיח ג'יפ, ואני מתהפך. נשברה לי היד, ומתחיל לרדת גשם שהולך ומתגבר, ולי יש בילקוט קילוגרם שלם של ג'אראס, כך מכנים בהודו את החשיש. מגיעה ריקשה של החבר שלי, גובינד. הוא יושב מאחור בין ארגזי קטשופ, והנהג שלו מלפנים.

"תיכנס אתה לריקשה, הנהג יסיע אותך לאט, ואני אסע באופנוע."

נשמעתי לו, ונסענו לאט בגשם. כל גבשושית בכביש גרמה לי לכאבים עזים. בעיקול הכביש מגיחה משאית, והיא קורעת את הברזנט של הריקשה. גובינד רוצה להתנפל על הנהג, ואני מרגיע אותו: "זה כלום, אני אתקן לך את זה" (איך? אני בקושי מחזיק את היד הכואבת). המשכנו עד לקאסול, וגובינד ליווה אותי לבית החולים, שם גיבסו לי את היד.

ראיתי איך ביצעו את גיבוס היד, ובא לי רעיון גאוני שאפרט בהמשך. איחסנתי את הג'אראס בתחתית כפולה של התיקים שמשני צידי האופנוע, כשפניי מופנים לדלהי – נסיעה ארוכה מאוד. השתדלתי לנסוע בדרכים צדדיות כדי לא להיתקל במשטרה. מיליונים עוברים בהודו על החוק, אבל את מי שתופסים – משלם בשביל כולם. על סמים אפשר לקבל כלא לכל החיים.

הגעתי לצ'אנדיגאר, עיר ענקית כמו דלהי, אבל אין בה שום אתר תיירות, סתם עיר הודית טיפוסית עם פרות ברחובות, וצעירים שמחרבנים בצוותא. היו שם המון כיכרות, ואני, שלא ממש מומחה לניווט, התבלבלתי. הגעתי למחסום, ועצרתי לעשות חושבים. אם יעצרו אותי שם ויערכו חיפוש – הלך עליי. מגיע אוטובוס, ופותחים לו, אני ממהר להיכנס בעקבותיו. השוטר שבמחסום צועק מנופף בידיים, אבל אני כבר בפנים. לא ברור לי איפה אני. הרחובות נקיים, גינות נוי עם פרחים, ובמדרכות מהלכים אנשים במדים. איפה אני לעזאזל? לא ייתכן שזאת צ'אנדיגאר – איפה היא ואיפה פרחים!

אני עוצר ליד איש במדים: "איך אני מגיע לדלהי?"

"אתה רוצה לטוס לדלהי?"

"למה לטוס? אני על אופנוע."

"אדוני, כאן מחנה צבאי של חיל האוויר, איך בכלל נכנסת?"

הבנתי שהמחסום היה של ש"ג המחנה.

מה עושים?

לא היה לי זמן להתלבט, כי מגיע אליי חייל על וספה, ודורש ממני להתלוות אליו. אני נותן גז לכיוון המחסום הפתוח, ומפיל את רוכב הווספה. הוא צועק אל הש"ג: "קלוז דה גייט!" והמחסום יורד. חיילים קופצים עליי. אחד שולח יד ומושך את המפתח.

"אתה רוצה לגנוב לי את האופנוע?" ואני מושך את המפתח בחזרה.

דורשים לעשות חיפוש – מזה פחדתי כל המסע.

"תנו לי לצאת. אני טעיתי שנכנסתי. אשתי בבית חולים בדלהי, אני חייב להגיע אליה דחוף."

"אתה תגיע, אבל קודם נעשה חיפוש."

"אתם לא יכולים, אני יודע את הזכויות שלי, יש לי משפחה בקונסוליה. אסור לכם לעשות חיפוש. אתם לא יודעים מי אני, אל תתעסקו איתי."

"טוב, חכה, יבוא קצין וישאל שאלות, ותוכל ללכת."

אני הרי ידעתי בלב, שבהודו הקצין לפני שהוא קצין – הוא הודי. אולי אצא מהברוך.

שואלים אותי מאיפה אני? שירת בצבא? כן, יש לכם צבא חזק. נהייתי חבר שלהם. אחד מהם נותן לי את הכתובת שלו: "כשתגיע לבנגלור, תבוא לבקר."

מגיע הקצין.

"אדון קצין, אני תייר מבולבל, נכנסתי בטעות למחנה, תן לי לצאת, אשתי בבית חולים בדלהי."

הקצין פוקד על החיילים לתת לי צ'אי – זה הסימן לחברות בהודו.

נחכה לקצין יותר גבוה, ואחריו עוד קצין, ועוד אחד – עד אחת בלילה! אומרים לי שאין לי מה לדאוג.

באחת בלילה מגיע אוטו אמריקאי מפואר, ממנו יוצא אדם מרשים בחליפה יקרה, חזות הודית, אבל שום סימן למבטא:

"מדוע לא הרשית לאף קצין לבדוק את כליך?"

"אני יודע את הזכויות שלי, אסור לבדוק בלי צו של שופט."

"תשמע, אדון צעיר, אצלכם בישראל אם מישהו היה פורץ מחסום צבאי, היו יורים בו."

מה שנכון נכון.

"תן לי לצאת, אני כאן כבר עשר שעות, אשתי בבית חולים, אני כאן מהצהריים."

"עשר שעות? יש לך מזל שרק שעות, ולא שבועות. יש לך מזל שלא עצרו אותך, אני רואה שרכשת לך חברים, אבל יש לי שאלה: אם אתה בא מהצפון, איך זה שאשתך בדלהי? מדוע אתה לא בדלהי עם אשתך?"

היחיד שתפס את השקר.

"אדון, אל תחייב אותי להגיד לך דברים אינטימיים – הייתה לי חברה באוסטרליה, ולא סיפרתי לה שאני נשוי. היא באה לחפש אותי בקאסול, ואני נאלצתי לנסוע לשם כדי לדרוש ממנה לשמור מרחק..."

"וכל העניין הזה עם זכויות – מה אתה מחביא בתיקים?"

"תראה, אדון, כבר קרה לי בהודו ששוטרים דרשו לחטט בתיק שלי, עשו לי חיפוש, והמצלמה שלי נעלמה..."

"אתה לא מתבייש?! אין כאן עבריינים מתחזים – כאן מחנה צבא! אנחנו נחפש כשהתיק יהיה בידיים שלך, ותוכל להיווכח שלא לוקחים ממך דבר."

אני מחזיק את התיק, ומריח את הג'אראס. הצטמררתי.

הוא פוקד על סמל לפתוח את התיקים. מוצא יומן בעברית. כל החיים אני כותב מה עובר עליי.

"נצטרך לתרגם את המחברת, ואז נשחרר אותך."

תפסתי את הראש: "לתרגם?!"

קראו למשטרה אזרחית, והם הגיעו בג'יפ. כבר שתיים וחצי בלילה.

"אני אסע אחריכם על האופנוע."

השוטרים: "אחד מאיתנו ייסע על האופנוע, ואתה, עלה לג'יפ!"

"מה איתך? האופנוע הוא כמו האישה שלי, איך אני ארשה לך לנהוג בו?"

איש לא זכר שכמה שעות קודם הסברתי מדוע אין לי רישיון בכך שזה אופנוע של חבר שלי מאמריקה. רצו את מיספר הטלפון לוודא שאני דובר אמת.

איש החליפה מתערב: "יש לך קסדה? יש לך רישיון? יש לך ביטוח? אין לך! אל תעשה בעיות, עלה לג'יפ."

הסתבר שאני הייתי הזר היחיד שהגיע לצ'אנדיגאר הנידחת. השוטרים התיישבו סביבי ולא חדלו להביט בי בפליאה.

"תרצה צ'אי?"

"כן, תודה!"

אף אחד לא קם להכין לי תה, ממשיכים לבהות בי כאילו אני איזו אטרקציה.

"אתה אורח שלנו."

נתנו לי אוכל ושתייה, וסידרו לי מיטה במשרד, לא בתא המעצר.

אני משאיר את האופנוע קרוב לשער.

"אני יכול להשאיר את התיקים על האופנוע?"

"כן, אין שום בעייה."

בבוקר באים הסמלים מהמחנה לבקר אותי: "אין לך מה לדאוג, ישחררו אותך עוד מעט." השוטרים מתקרבים למשאית שגוררת טנק מים, ושם מצחצחים שיניים.

לוקחים טביעת אצבעות. וכאן היתה קומדיה שלימה – הם הניחו את כף היד שלי מרוחה בדיו על דף לבן, ורשמו את שמות האצבעות. כשהגיעו לקמיצה – איש לא ידע איך קוראים לה. העניין נמשך אולי שעה, שאלו את הקצינים והשוטרים, וכולם הרימו כתפיים. לבסוף הגיעה הגאולה מצידו של אחד הקצינים: "רינג פינגר"!

"זה רק פרוצדורה, אין לך מה לדאוג."

כמה פעמים אמרו לי שאין לי מה לדאוג...

נשארתי עם הסמל. החלטתי לנהוג כמו הינדי: כשהינדי מתלבט במחשבות, הוא מנענע את הראש, וכך גם אני, כשאני ממלמל כאילו אל עצמי: "אני חושב שאני יכול כבר ללכת..." והסמל מהנהן: "גם אני חושב ככה."

הלב שלי דפק עד כי החזה חישב להתפקע, אבל אני הולך לאט כאילו לא ממש בוער לי, ומתפלל שהאופנוע יתניע. והחמוד הזה התניע מיד, ואני יוצא אל החופש (השער היה פתוח!, וכעבור כמאה וחמישים מטרים אני נותן צעקה אדירה: "ניצלתי! אני חופשי, אני חופשי!"

משה גרנות

אהוד: איך נהגת באופנוע עם יד שבורה מגובסת?

אשריך שזכית להגיע לגיל זה, השגת בגיל את כל בני משפחתך, שלא זכו לכך, למעט סבא יהודה ראב.

כיף גדול לי כל השנים שאתה אחי הבכור, ומגיל צעיר נהניתי מפער הגילים בינינו ומהיחסים היפים השוררים בינינו מזה עשרות שנים...

יש לי רק זיכרונות יפים, מאז היותי נערה צעירה ואתה כבר חייל בנח"ל...

מאחלת לך שתמשיך בדרכך, ליצור ולעניין את קוראיך, בבריאות ובאושר יחד עם אשתך היקרה.

בתקווה שנצליח להיפגש אחרי המלחמה ולהרים כוסית לכבודך...

אחותך האוהבת –

לאהלה

יאיר מצטרף לברכות ומאחל לך מזל טוב!

* אהוד היקר, תודה על פרסום הרשימות שלי על "החי על המת" ועל הספר החדש של בני דון יחייא – שתי רשימות בגיליון אחד! זה מתאפשר רק בחב"ע.

אני הרי כותב יותר מדיי, וכדי לא להעמיס עליך, אני מחפש לפעמים במות נוספות, ובכן, בניגוד אליך, זמן ההמתנה שם נמדד בשבועות, ולפעמים בחודשים, כשבזמן הזה אני מנוע למשוך את כתב היד. יש עורכים ש"מתקנים" את כתב היד שלי, אחרים מחלקים כתב יד מעל 600 מילים  למיספר המשכים, כך שהקוראים (אם ישנם!) אינם זוכרים במה מדובר. באמת, אין עורך כמוך!

אני מאחל לך בריאות ואריכות ימים.

כתבתי לך בעבר שאני אוהב את כתיבתה של עדינה בר-אל – הפעם ריגשו אותי דבריה על שני אנשים יקרים: יצחק נוי ז"ל, היסטוריון, סופר, שדר רדיו ייחודי, ונורית נוי, תיבדל לחיים ארוכים, שאין ערוך לפועלה למען שיקום מוגבלי ראיה.

כצפוי, אני שוב מבקש ממך לפרסם את הסיפור "בצאנגיגר שבהודו", ואני מודה לך מראש.

באיחולי חג רגוע,

משה גרנות

* אהוד יקירי, מז"ט ליום הולדתך החל היום. בריאות, אושר ונחת לך ולכל יקיריך.

בברכה חמה ורק טוב,

 מוטי גלזר

חג פסח כשר ושמח, שהשקט והרוגע יחזרו לשכון במעונותינו.

נ.ב.

שלחתי לך גם בווטס-אפ אך אתה לא מגיב שם.

אהוד: תודה על הברכות. אין לי שום קשר לווטס-אפ.

* עקיבא נוף: ברכות חמות, אהוד, בהגיעך לשנת התשעים,

המשכה של עשייה מלאת תוכן.

איחוליי לך להוסיף ולזכות את הרבים

בפרץ של פעילותך הייחודית, המעשירה והמרווה.

* אהוד יקר, למיטב זיכרוני יום הולדתך הינו  2 באפריל  1936

 ליום הולדתך ה-90

הריני מברכך מעמקי ליבי  

הרבה בריאות וכל טוב בכל   🙏🙏🙏

לפחות עד  120 🤣🤣🤣

שלך, 

בן  בן-ארי

ניו יורק

אהוד: מילדותי היה תאריך הולדתי: ארץ ישראל, י"א בניסן תרצ"ו, 3.4.1936. בבית היולדות הדתי המודרני "רפאל" ברמת-גן, לשם נסעו נשים מהמושבה ללדת, כנראה בהמלצתו של ד"ר יעקב יוליוס בכרך ה"ייקה" המזוקן מפתח-תקווה, שהיה גם הרופא האישי של סבי יהודה בן עזר ראב.

יום אחד פקיד דתי עבדקן במשרד הפנים שינה את התאריך בלי לשאול אותי.

אני מעדיף לדבוק בתאריך המקורי שגם ייחרט על מצבתי.

ד"ר יעקב יוליוס בכרך, שעלה לפתח-תקווה עם משפחתו ב-1933 מהיילברון שבגרמניה, היה אביו של פרופ' אוריאל בכרך בן ה-99, הנשוי כיום לפרופ' זוהרה יניב, שהיתה אשתו הראשונה של חברי-לשעבר יהודה ג'אד נאמן.

במסיבת חתונתם של ג'אד וזוהרה בבית "הבונים החופשיים", שעמד ברחוב ויצמן בתל-אביב, רקדתי אז עם אהבתי הנכזבת פיצי.

* מזל טוף סופר נידח! מי ייתן ותזכה לעוד הרבה, הרבה, הרבה (מאוד!) שנים בריאות, מאושרות ופוריות!

שלך בהערכה עמוקה,

בנדה

* אפרת שטרן: הייתי מצפה ממערכת חב"ע לציין שהשיר "קניידאלאך" נכתב ברובו הגדול ע"י אפרת שטרן, ולא, כפי שפורסם, ע"י דניה עמיחי. 

אהוד: היתה כנראה אי-הבנה והייתי משוכנע שהשיר כולו הוא פרי יצירתה של דניה עמיחי.

* אהרון מורג: מזלטוב אהוד, בריאות טובה ואריכות ימים ועוד שנים רבות של כתיבה ועריכה. 

פורסם אתמול בפייסבוק בקבוצת נקמת הארכיון, וקבוצות נוספות.

חג שמח, ככל שזה אפשרי בימינו:

בעריכת הלית ישורון

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020

הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה (kibutz-poalim.co.il)

ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978

או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il

המחיר 59 שקלים לפני משלוח

אהוד: זה הספר היחיד משירי אסתר ראב הזמין כיום לרכישה.

הכרך "אסתר ראב / כל השירים" אזל מזה שנים רבות.

ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!