היקום בנוי מציבור, ציבור הינו ראשי תיבות של: צדיקים ישרים, בינוניים ורשעים, ארבעה אפיונים אלה נמצאים בכל חברה שלב אדם פועם בה.

בהגדה של פסח אנו פוגשים בארבעה בנים באפיונים זהים, חכם, רשע, תם ושאינו יודע לשאול, הפסיפס האנושי, המשפחתי, החברתי, הלאומי, המציב את המצוי מול הרצוי, את המציאות מול האידיאל, את נפש האדם המסוגלת לעיתים לתכלל בתוכה את כל הארבעה יחדיו.

החכם נסבל בחוכמתו, הרשע נסבל ברשעותו, התם נסבל בתמימותו ושאינו יודע לשאול נסבל באי יכולתו, כולם אחים, כולם בנים, כולם בני אב אחד, כולם בני עם אחד, כולם מספרים את סיפורו של עם הנצח בדרכם, יונקים משורש אחד.

בשנים האחרונות נוצרה מוטציה ייחודית במדינת ישראל, סוג של מיזם המניב בעיקר, שילוב של חנ"א שרד"ג, ראשי תיבות של הבן החמישי: חרם, נידוי איבה, שנאה, רוע, דיבה גידוף, המקבילה העכשווית לדצ"ך עד"ש באח"ב, עשר מכות שכתובות בתורה.

בשנים האחרונות החרם האישי היה לחם חוק, כל מי שהעז להתקרב נכווה במכוות אש השנאה, ירא מהמאובחנים כמי שלוקים במוטציה, הוא הדין ל שאר הרעות החולות המרכיבות את המוטציה, שהגיעו לפסגות שלא נראו במחוזותינו.

הבן החמישי, המוטציה הישראלית העדכנית, חנ"א שרד"ג, היא האקסטרים של כל מה שרע, הקצה של הקצה, תופעות הלוואי שלה הרסניות במיוחד, המוטציה עלולה לפגוע בעורקים ראשיים ומכתה אנושה.

בימים אלה ב-FDA, סוכנות התרופות האמריקאית, לאחר שזיהו את התסמינים, בוחנים האם תרופה פסיכיאטרית שטרם נוסתה על בני אדם תוכל למגר את המוטציה הישראלית, האם החיסון שיורכב ממינון גבוה של אהבה, חמלה, הכלה, כבוד, חיבור, יהיה יעיל.

לארבעת הבנים בהגדה של פסח יש ייחודיות לטוב ולמוטב, כל אחד בדרכו רואה את עצמו כחלק מהאומה היוצאת ממצרים, לארבעת הבנים יש הזדמנות לתקן, לשפר, לחולל תמורה במציאות חייהם, כשנסב כבני חורין בליל הסדר נחשוב על הבן החמישי, המוטציה הישראלית שהתהוותה כאן בשנים האחרונות, המוטציה שבחרה להתנתק מהשורש, להיפרד מהגזע, נחשוב עליו כאח, נתפלל לרפואתו ולהחלמתו, נייחל לשובו להיות חלק מהציבור היהודי.

אסור לוותר על הבן החמישי גם אם פגיעתו קשה, גם אם הוא נושא את מוטציית החנ"א שרד"ג, את החושך לא מגרשים במקלות, לא מסלקים בחרמות נידויים, איבה, שנאה, רוע, דיבה וגידופים, את החושך מטביעים באמבטיה של אהבה, בחיבוק של הכלה, בתפילה של אחים.

הבן החמישי הוא מיעוט אשר כעצי הסרק, קולו נשמע למרחוק ונזקו לחוסן האומה משמעותי, ועדיין הוא אח שגם אם פגיעתו נוראה איננו מוכנים לוותר עליו.

חג הפסח הוא חג של חיבורים, תיקונים, שילובים, מהותו היא כל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח, כל המרבה באהבה, בחמלה, בכבוד הרי הוא משובח, הדרך ארוכה, לעיתים נדמית כעל פי התהום, ברם, מי שיצא ממ"ט שערי טומאה, מי שמעם עבדים מזי רעב היה לבן חורין, מי שהותיר את מצרים במצרים יוכל להתמודד עם הבן החמישי, הסורר, מבלי לקבל את דרכו הרעה, מבלי להסכים לאופיו הנורא, רק לנסות להחזירו אל ההגדה, להיות אחד מארבעת הבנים, גם רשע זו התחלה טובה.

אחת התהיות הגדולות בהגדה של פסח היא ההתכנסות המפתיעה של חמשת גדולי הדור ובהם נשיא הסנהדרין בביתו של התלמיד, רבי עקיבא, בליל הסדר, הלילה בו המהות היא "והגדת לבנך", העברת לפיד מדור לדור.

דחיפות וחשיבות ההתכנסות בבני ברק היתה כדי שתיאמר יציאת מצרים בלילות, דווקא בלילות, כשהחורבן והחושך מכסים על התקווה והאור, דווקא בימי האפלה והנדודים, דווקא בימי הגלות, ההשפלה והתבוסה, המסר הוא אחד, אחרי החושך יעלה האור, אחרי החורבן תבוא התקומה, אחרי ההרס תבוא הבנייה.

כשקראתי את ההגדה של פסח נזכרתי בלילה אחר, "הלילה", של הנער ששרד את בוכנוואלד, ששרד את אושוויץ, שניצח את החושך והאימה, שהתרומם מגיא ההריגה, מהכבשנים, הלילה שכתב חתן פרס נובל לשלום, הסופר אלי ויזל, המתאר את חייו בשואה, נזכרתי בלילה האישי שלו, בלילה הלאומי, בלילה שנדמה היה כי אחריו רק תהום אפילה.

כמו רבי עקיבא ורבותיו בבני ברק, כמו אלי ויזל באושוויץ, כמו החטופים שעלו מבורות המוות, מהמנהרות בעזה, כמו הילדה מבארי שהביטה למוות בעיניים ויכלה לו, כמו אריות האומה שחירפו נפשם למען המדינה, גם ביום האפלה, יום החושך, יום השחור, יום טבח שבת שמחת תורה, היום בו החושך כיסה את העולם ועם ישראל יכל לו.

הלילה נוכח בעולם היהודי מיום עומדו על בימת ההיסטוריה, הייאוש הופך לתקווה, השבר לצמיחה, החורבן לתקומה, התוגה לשמחה, החושך לאור גדול.

"הלילה" מלווה את העם היהודי בכל מסעות חייו, בכל תחנות חייו, "הלילה" הוא החסם מפני הנפילה אל תהומות הייאוש, מפני ההתבוססות במרה השחורה, מפני אובדן התקווה, "הלילה" הוא הביטחון, האמונה, האור העולה אחריו עד ללילה הבא, "הלילה" הוא השלב המשמעותי בדרך אל העתיד.

הלילה הזה כולנו מסובין כבני חורין, כבני מלכים, בני ישראל, בני עם הנצח, הלילה הזה הוא האור הבוקע מייחודו של העם העתיק שנושא על כתפיו את החלום, את התקווה, את התיקון, הלילה הזה הוא, למרות הכול, ואף על פי, הוא לילה של אורות.

עמנואל בן סבו

על "החי על המת" מאת אהרן מגד

עם עובד, 1965, 229 עמ'

משפטו של יונה רבינוביץ', הוא יונס, נמשך לאורך כל הרומן – הוא נתבע לדין על ידי המו"ל ששכר את יונס (החי) שיכתבו רומן על חייו של אברשה דוידוב (המת). יונס פרסם שלושה פרקים מרומן שאמור להיכתב על דוידוב, והעניק לו השם "גיבור דורנו". כיוון שדוידוב היה דמות מוכרת ואהודה, הפרקים הרשימו מוציא לאור, שהתחייב לשלם לו משכורת חודשית לאורך שנה וחצי, כדי לקבל את הזכויות על הספר שעמד להיכתב, אלא שיונס איננו מסוגל לעמוד במשימה, ולכן המו"ל תובע אותו לדין. בסוגריים אציין כי שם הרומן המתוכנן, שלא בא לידי מימוש – "גיבור דורנו" - הוא גם שמו של הרומן היחיד שפרסם מיכאל י. לרמונטוב (1841-1814, נהרג בדו-קרב). אני מודה שאין לי הסבר לשאילת השם הזה על ידי אהרן מגד, שהיה בקיא בספרות הקלאסית של רוסיה, כי גרגורי פצ'ורין, גיבור הרומן של לרמונטוב, היה שונה לחלוטין מדמותו של דוידוב.

דמותו של דוידוב היא כל כך מרתקת בעיני הציבור עד כי מלבד המו"ל, פונה אליו שחקן שמציע לו לכתוב מחזה עליו, כדי שהוא, השחקן, יוכל לקבל את התפקיד הראשי. שחקן זה מעניק ליונס מקדמה כספית. וכן, יש אפילו פנייה ממפיק הוליוודי שיונס יחבר תסריט. יונס אוגר 27 עדויות של אנשים שהכירו את דוידוב מקרוב, אבל מעבר לשלושת הפרקים שפירסם, הוא איננו מסוגל להתמודד עם המידע שאסף, ולאורך שנה וחצי הוא אינו מצליח לכתוב דבר.

אברשה דוידוב מצטייר כגיבור על: הוא הספיק ללחום בגבורה בצבא הרוסי, עלה לארץ ברגל מרוסיה בימי העלייה השלישית. היה ממנהיגי גדוד העבודה, סלל כבישים, עבד במחצבות, עבד בבריכות המלח בסדום, פיקד על העלייה לחניתה, העלה מעפילים בהסתר מהבריטים. באחת משתי הפעמים שיונס פגש את דוידוב שגויס לסלילת הכביש לסדום, אז התוודע יונס לאישיותו המרשימה של האיש – הוא עד לכך שדוידוב הפך עולמות כדי להחזיר טלה שלוחמים גזלו מבדווי.

בסוגריים אציין כי קוראים ומבקרים הצביעו על כך שדמותו של אברשה דוידוב נבנתה על פי דמותו וקורותיו של יצחק שדה, יש אמנם דמיון, אבל גם הבדלים מהותיים: בנו של דוידוב נהרג בנסיגה מלטרון, ובתו ברחה מהבית לאוסטרליה. ציפורה, אלמנתו של דוידוב, שנאה אותו שנאה עזה, ולא רק משום הרפתקאות האהבים שלו, אלא משום שדאג לכל העולם חוץ מאשר לה ולילדיהם המופקרים והמוזנחים. היא מאשימה אותו במותו של נמרוד הבן, ובבריחתה של הבת. ליצחק שדה היו שני בנים, ואף אחד מהם לא נספה במלחמה, ולא הייתה לו בת. יצחק שדה נפטר שנה אחרי שאשתו השלישית, מרגוט, נפטרה מסרטן. כלומר, למין ציפורה, האלמנה הנרגנת, לא היה מקום בחייו של יצחק שדה. ועוד דבר: על פי הספר שלנו, דוידוב נהרג בטעות על ידי זקיף, ואירוע כזה לא קרה ליצחק שדה, אלא לאלוף דויד מרקוס, קצין יהודי אמריקאי שבא להתנדב במלחמת השחרור.

יש קווים מקבילים שבין יונס ובין דוידוב, בעיקר בכל הנוגע להרפתקאות אהבים מזדמנות, אבל ההבדלים הם תהומיים: יונס חי חיים בוהמיים, מבלה את הלילות ב"המרתף" (רמז לצוותא?) שם משוררים קוראים את שיריהם ומשתכרים עד אובדן החושים. "דוקטור" מבאי "המרתף" מבקר קשות את הפסל פולישוק, שנפטר בחוסר כול, כי איש לא רכש את פסליו שנעשו בסגנון ההרואי הסובייטי, סגנון שבעיני "הדוקטור" עדין הטעם הם קיטש. ההקבלה שבין פולישוק לדוידוב מצביעה על כך שחלפה תקופה של הרואיות, ומתחילה תקופה של דקדנטיות.

יונס היה נשוי לאהובה, שפירנסה אותו, כי הוא סופר, וצריך להתפנות לכתיבה, למרות שלא הוציא לאור שום יצירה, והגרוטסקה מתגלה כאשר אהובה ההרה באה אליו אחרי הגירושין כדי להיוועץ בעניין ההפלה, כשבחדר רחצה משתכשכת נילי היפיפייה, הנשואה, אבל אוהבת את אביתר, ומסתפקת בינתיים ביונס. אגב ההפלה – לכל מבלי "המרתף" אין ילדים – כולם מלהגים על שירה ואמנות, אבל הם עקרים.

יונס בורח מאשתו וממגוריו בתקווה שיצליח לקבל את ההשראה הנחוצה לכתיבת הספר, אבל הוא חש שהנושא שנכפה עליו הוא כמו אוייב שאינו יכול להיפטר ממנו. קשה לבוהמיין חסר תקנה לגור באותה קורת גג עם גיבור. באחד השלבים הוא מאבד את 27 העדויות שאסף, ופרויד היה בוודאי מצביע על כך כי לא במודע הוא ממש שאף לאבד את העדויות לנושא שאין ביכולתו להתמודד עימו. כאמור, המו"ל, שהוציא עליו כסף רב, תובע אותו. עורך הדין של המו"ל הוא עברת, ועורך הדין של יונס שמו שילה (כאן נוקט מגד בתחבולה העגנונית, להעניק לגיבורים שמות המרמזים על אישיותם וגורלם, מבקרים הצביעו על כך שגם השם "יונס" מרמז על כך שהוא בורח משליחות כמו יונה הנביא). המו"ל דורש לפחות את 27 העדויות, אבל שילה, היודע שאלה אבדו, ממציא תירוצים מדוע הדבר איננו בא בחשבון. שילה מנחם את יונס, כי משפט כזה יכול להימשך חיים שלמים, משפט שבו מתמודדות שתי הוויות – של גבורה ותעוזה, ושל ניוון ועקרות. הביקורת של אהרן מגד על ההוויה המידרדרת בשנות השישים של המאה שעברה, מתאימה בוודאי גם לימינו. את הספר הזה קראתי ממש עם יציאתו לאור, ומסתבר שהוא רלוונטי מאוד לימינו.

משה גרנות

יצחק נוי היה היסטוריון, עיתונאי, סופר, עורך ושדרן רדיו ישראלי.  אתחיל בפרט אישי: בכל שבת בבוקר הייתי צועדת במטע הזיתים שלנו במושב, ומאזינה באמצעות האוזניות לתוכנית הרדיו של יצחק נוי "שבת עולמית" ברשת ב'. התוכנית נמשכה שעתיים. בשעה הראשונה העלה נוי נושא היסטורי ואירח שלושה מומחים בתחום, שהציגו קשת של דעות ותפיסות. השעה השנייה הוקדשה למאמרים שהוא ליקט מעיתונות העולם באותו שבוע. הוא בחר בנושאים שונים, לאו דווקא חדשותיים, אלא מתחומים מגוונים – מדע, גיאוגרפיה, התנהגות אנשים ובעלי חיים ועוד ועוד. ועוד זיכרון יש לי. זכיתי להתארח בשידור חי של יצחק נוי. זה היה במסגרת קורס תסכיתים לרדיו שלמדתי בו ב"קול ישראל" בירושלים.

ועתה הזדמן לי לשמוע ממקור ראשון, מרעייתו האוהבת נורית, על יצחק נוי האדם.

מספרת נורית: "איציק נולד במושב נטעים בשנת 1942. קדמה לו בשש שנים אחותו אטה. הוריו היו בין מקימי המושב בשנת 1932. הם קיבלו משק כמו כל המקימים. באותו זמן בין כל שתי חצרות העמידו רפת עם מחיצה, ולכל משפחה היתה פרה אחת. בית השימוש הביתי, אגב, היו בור ברפת. רק בשנות החמישים התקינו חדרי שירותים בתוך הבתים." והיא מוסיפה: "הם היו מאוד מאוד עניים, כמו שכניהם. לא היה להם הרבה, אבל היתה להם ציונות." היא מסכמת.

יצחק למד בבית ספר יסודי והחל ללמוד בבית ספר תיכון, אבל היה עליו לעזוב את הלימודים ולעזור בעבודות המשק, כשאביו חלה ורותק למיטה משותק עד יומו האחרון.

בצבא היה איציק חובש קרבי. אחרי הצבא השלים מיד את בחינות הבגרות ועלה לירושלים ללמוד היסטוריה. "היה לו קול מרשים מאוד." מציינת נורית. "ובעצם התאהבתי בו בזכות קולו, אותו שמעתי לראשונה מקריא חדשות. זה היה עוד לפני שפגשתי בו עצמו."

הקול הזה הוביל אותו ישירות לעבוד ברדיו, ב"קול ישראל" דאז. מספרת נורית: "הוא למד בקורס קריינים ושחקני רדיו של קול ישראל, ומאז, משנת 1965 הוא עבד ברדיו עד מותו במאי 2022. הוא היה עורך ומגיש תוכניות, כתב תסכיתים וגם השתתף בהם כשחקן, כתב וסיפר סיפורים ברדיו. ובמשך שבע השנים שהיינו בארצות הברית, איציק שימש ככתב 'קול ישראל' מבוסטון."

העבודה ברדיו היתה תוך כדי לימודיו האקדמיים. הוא למד היסטוריה כללית והיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטה העברית בירושלים, וסיים תואר ראשון ושני.

עבודה ברדיו

נורית מרחיבה לגבי עיסוקיו הרבים והשונים ברדיו: "איציק התחיל כקריין חדשות, ודי מהר עבר לשידורים שלו על עניינים אינטלקטואליים. הוא סקר מאמרי הגות וספרים. ברשת ב' היתה לו תוכנית בוקר מאוד מצליחה בשם 'כל צבעי הרשת'. ערך אותה עמנואל הלפרין ואיציק הגיש אותה. התוכנית שודרה בין עשר לשתים-עשרה בצהריים. מאוחר יותר לכך היתה לו תוכנית עיתונות בין לאומית ארבע פעמים בשבוע בין שלוש לארבע אחר הצהריים. " היתה לו גם תוכנית שחר, בין חמש לשש בבוקר. בתוכנית זו נתן סקירת עיתונות מקומית ובינלאומית. נורית מספרת אנקדוטה בעניין זה: "זה היה כאשר אריק שרון היה ראש הממשלה. הוא היה מתעדכן בעיתונות היומית בעזרת המזכיר האישי שלו בעת נסיעתם מהחווה לירושלים. יום אחד, שרון עצמו שמע במקרה את יצחק מסקר את העיתונות ברדיו, ואז אמר למזכיר שלו: 'אינך צריך לדווח לי על עיתונות יומית, מעכשיו אני עצמי מקשיב לתוכנית בין חמש לשש ליצחק נוי בעת נסיעתנו לירושלים.'"

"איציק היה קורא אובססיבי." מעידה רעייתו נורית. "הוא הקדיש שעות לקרוא וללמוד, והעביר את הידע שלו ברדיו. כאמור, הוא עסק בסוגים שונים של תוכניות. היו לו מאות שידורים. נוסף לכך הוא כתב תסכיתים וגם השתתף בהם כשחקן." יצחק היה מרצה פופולארי בהרבה ארגונים כמו אסכולות, קתדרה ורבים אחרים. היו לו אלפי תלמידים בהרצאותיו לאורכה ולרוחבה של ישראל.

הוא היה סופר מוכשר וכתב רבות. "יום אחד הוא ישב במזנון של הרדיו וכהרגלו סיפר על ילדותו במושב נטעים. מרים הרמן, שהיתה אז מנהלת תוכניות הילדים, שמעה אותו הציעה לו להעלות את הסיפורים שלו על הכתב ולספר אותם לילדים ברדיו." מאז הוא כתב סיפורים לילדים וקרא אותם בתוכנית "לאם ולילד", שהיתה מאוד פופולרית. ושודרה בכל יום בשתיים בצהריים, התוכנית אספה אליה את הילדים, וגם את הוריהם, לשמוע סיפורים. [גם כותבת שורות אלו זכתה שסיפוריה ישודרו בתכנית זו].

דוקטור בהיסטוריה

כאמור, יצחק נוי היה בעל תואר ראשון ושני בהיסטוריה מהאוניברסיטה העברית בירושלים. וכפי שקרה לרעייתו כמה פעמים בחייה, בהם פגשה אנשי מפתח לדרך חדשה, כך קרה גם ליצחק. באחד הכנסים בארץ בשנת 1970, פגש בו פרופסור סרנה מאוניברסיטת ברנדייס Brandeis University בבוסטון. הוא התרשם מיצחק והציע לו מלגה ללימודי דוקטורט בברנדייס. ואכן, בני הזוג נוי נסעו לארצות הברית בכוונה לשהות בה שנתיים, אבל נסיבות החיים – עבודה ולימודים של שניהם – השאירה אותם שם במשך שבע שנים.

נושא עבודת הדוקטורט של נוי החל מההנחה שיהדות ארצות הברית התגייסה לטובת יהדות אירופה בשואה. אבל הסתבר ממחקרו, המצוטט במקומות רבים, שפוליטיקה פנימית – ריבים של אלו שהיו צריכים לפעול ביניהם לבין עצמם לגבי מי יזכה בתהילה – מנעה עשייה של יהודים אמריקאים לטובת היהודים הנטבחים באירופה.

ברדיו עד מוות

הקהל הישראלי זכה ליהנות משלל עיסוקיו של יצחק נוי ז"ל – הן מאזינים מבוגרים וילדים בשידורי הרדיו השונים שלו, והן קוראים – מבוגרים וילדים – שנהנו מספריו. ביניהם: "גבעת האירוסים השחורים" (כתר, 1984), "רון וגודי" (כתר, 1986) ועוד ועוד. באתר האישי של יצחק ניתן למצוא את רשימת הספרים שהוציא לאור. www.Isaac-noy.com

נורית מספרת בכאב על סוף ימיו: "זה קרה לאחר ארוחת ליל שבת, איציק רצה לקום מהכורסה וקרס על השטיח. למחרת בבוקר ביקש ממני, בפעם ראשונה בחייו, שאסיע אותו לקיים את השידור השבועי באולפני רשות השידור בירושלים. באותה תוכנית הוא נשמע רגיל לגמרי, רהוט, בלי קטיעת חוט המחשבה. אבל כששבנו מירושלים ורצה לצאת מהמכונית נפל שוב. בקושי רב הצליח להיכנס הביתה וביקש לנוח. הזמנתי אמבולנס והוא הובהל לבית החולים. תוך מיספר שעות קיבלתי את גזר הדין. הסתבר שהיה במוחו גידול סרטני אלים מאוד Glioblastoma (GBM) ואין לכך כל מרפא.

אחרי מיספר ימים בבית החולים הועבר הביתה. לאחר חודש מיום גילוי הגידול, הוא נפטר במקום בו נולד. המאזינים יכולים עדיין לשמוע את קולו בשידורים חוזרים של תוכניתו ''שבת עולמית" בימי שישי בין עשר לחצות.

לאחר מותו הקימה עיריית ראשון לציון קרן מיוחדת לזיכרו של יצחק נוי. הציבור הרחב שהושפע משידוריו, מהרצאותיו ופעילותו, תורם לקרן זו. בכל שנה, לציון יום פטירתו בחודש מאי, מחלקים פרס כספי למצוינות באחד משלושה תחומים שהיו עניינו של יצחק: עריכה והגשה רדיופונית, הנחלת ההיסטוריה לקהל הרחב, ועידוד היצירה המקומית בכתיבה. בנוסף בשיתוף עם 'כותר ראשון' (רשת ספריות) נבחרים בכל שנה שני סופרים בתחילת דרכם ומקבלים פרס עידוד.

יהי זכרו של יצחק נוי ברוך.

* מי שמעוניין לתרום לקרן להנצחת זכרו ופועלו של יצחק נוי ז"ל, מוזמן להיכנס לאתר "קרן ראשון לציון" לדף 'פרויקטים' .

יצחק נוי בעת שידור ברדיו

יצחק נוי בעת שידור ברדיו

עדינה בר-אל

** שתי הרשימות נדפסו ב"קו למושב", גיליון 1403, 26.3.2026.

אהוד: מאז הלך לעולמו ידידי יצחק נוי אני פחות מעודכן בקורות העולם והארץ וכן בנעשה בתפוצות העולם כיום. הוא היה גאון בתחומיו.

על "אהבה מחרוז שני – מבחר אמרות ותובנות על אהבה, זוגיות ונישואים, בחרוזים", מאת עו"ד בני דון-יחייא

ביתן 2025, 78 עמ'

למתנה גדולה זכו יוצרים אלה שמסוגלים לכתוב בהומור – וכל כך – משום שהסיבות לעצב ולדיכאון גוברות תדיר על הסיבות לשמחה ולאושר: בני האדם שמאריכים ימים, נפרדים לנצח ממי שהם אוהבים, וגם חייהם מסתיימים, לא פעם, בייסורים קשים, כשאהובים אחרים נאלצים לסעוד אותם בימיהם האחרונים. לכך מתווסף הרוע השולט בעולם, ובראשו המלחמות על זוועותיהן. רבים ניסו להציע "אף על פי כן", כמו לדוגמה ויקטור פרנקל בספרו "האדם מחפש משמעות", ספר שחיבר מיד אחרי ששוחרר מאושוויץ, ואחרי שנודע לו מה היה גורלם של אהוביו. הוא מציע ריפוי באמצעות הלוגותרפיה. לדעתי, ה"אף על פי כן" הנכון יותר מצוי בהומור – פרצי צחוק הנובעים מאמרה מבריקה, המרפאה את השומע מהאוטומטיות שנקלע אליה (כך לימד אותנו אנרי ברגסון), מוחקת באחת כל זכר לאותו רוע קוסמי שלתוכו נקלעים בני התמותה. דון יחייא מצהיר במקום אחר שהוא תלמיד שקדן של סומרסט מוהם, קארל צאפק, אנטון צ'כוב, קורט וונגוט, גי דה מופאסאן, רואלד דאל. נאמן לאהבתו והערצתו ליוצרים הנ"ל הוא מנתב את הקורא אל המשעול המלבב של ההומור.

יחד עם זאת, אל לנו לשכוח כי בני דון-יחייא, הוא לפני הכול מבכירי עורכי הדין לדיני משפחה וירושה. הוא התברך בידע חובק עולם בתחום התמחותו, וכן בארון הספרים היהודי, ומה שמאפיין את כתיבתו – שהיא שווה לכל נפש. אני התמודדתי עם ספריו בתחום המשפט, ולמרות שאני הדיוט בתחום זה, לא היתה שורה שלא הבנתי, ולא הפנמתי.

בספר שלפנינו 33 מדורים, וכל מדור פותח בציור מלבב, כשהמדור עצמו כולו מחורז. ההפתעה שמועיד החרוז לקורא/שומע, מלווה בהברקה הומוריסטית אלו סודות ההנאה, הסוד השמור למחברי המקאמות מימי יהודה אלחריזי ועד חיים חפר.

ולפני שאדגים מספר זה אני מבקש להבליט את התופעה ששמה בני דון יחייא: עורכי-דין, בעיקר אלה שהתמחותם דיני משפחה, קולטים אינספור סיפורים מרתקים מאלה הנזקקים לשירותיהם, ובאמת מוזר שרק מיעוט מביניהם גם מושכים בעט סופרים. ייתכן שההכרח לנבור באוקיאנוס של חוקים (היום בא לעזרתם ה-AI), תקנות ופסקי דין, והציפייה מהם לחתור ביצירתיות להישג משפטי – מייבש את הכוח היצירתי האחר, הספרותי, הנחוץ כל כך לכתיבה. מסתבר שדווקא רופאים פלשו בהצלחה אדירה לעולם הספרות, והרי כולנו מכירים את המפורסמים שבהם, כמו אנטון צ'כוב, סומרסט מוהם ושאול טשרניחובסקי שלנו.

יוצא דופן במילייה של עורכי הדין בארצנו הוא, כאמור, בני דון יחייא – הוא מפורסם מאוד בתחום התמחותו – דיני משפחה – הוא מרצה על כך, מופיע ברדיו ובטלוויזיה, ואף חיבר ספרי משפט מבוקשים, אבל כל זה לא מנע ממנו את הלחלוחית הנחוצה כל כך לכתיבה ספרותית, והרי לפנינו כל הנחוץ לכתיבת ספרים מלבבים המתארים מעלות ומורדות בחיי הנישואין, הלא הם ספריו הקודמים "זוג משמיים", "במשפחות הכי טובות", "תורת היחסים", "הרי את מחודשת לי".

ועתה, אביא דוגמאות מתוך הספר שלפנינו – "אהבה מחרוז שני":

"כשזוגך מצהיר שיתלה היום תמונה – / אינך צריכה להזכיר לו כל חצי שנה" (עמ' 25). הנה האמת שבעל ההומור מתעלם ממנה: "מהו הומור בשורהאחת / המתת שיש לנו – ואין לזולת" (עמ' 33 – אין כאן שגיאה – המחבר מרשה לעצמו חופש בתחום הניקוד ובחיבור מילים). והנה, אמת שעל הרוב מתעלמים ממנה: "שלושה צדדים למטבע / כשזוג מתעמת: / הצד שלו, הצד שלה – והאמת" (עמ' 37).

הומוריסטנים רבים הבינו כי ההומור המועדף הוא הומור עצמי (כמו לדוגמה בהומור בסדרות של אדיר מילר). המחבר שלנו מודע לכך, ובמדורים השונים הוא מצביע על מקור פרנסתו של עורך הדין (כלומר, פרנסתו שלו!) – המצוקה בזוגיות: "זוגות נרגנים שמטרתם נקמה / בונים לפרקליטים עוד קומה" (עמ' 65).

רק עם פתגם אחד של המחבר אינני מסכים: "כשאיש מגיש פרחים סתם בכיף – / אשתו חיש תרגיש אם מצפונו נוקף" (עמ' 63). ומדוע אינני מסכים? משום שאני חבר של אהובתי 64 שנים, מביא לה פרחים בשמחה כל יום שישי – בלי נקיפות מצפון.

ההגדרה הכי קולעת לתוכנו של "אהבה מחרוז שני", ספר המשך ל"אהבה מחרוז ראשון" שראה אור לפני כשנה: ספר שלפנינו ממש חמוד, מומלץ לאוהבים לחייך.

משה גרנות

* אודי אחי יקר, במלאות לך 90 שנה !!!!

אשריך שזכית להגיע לגיל זה, השגת בגיל את כל בני משפחתך, שלא זכו לכך, למעט סבא יהודה ראב.

כיף גדול לי כל השנים שאתה אחי הבכור, ומגיל צעיר נהניתי מפער הגילים בינינו ומהיחסים היפים השוררים בינינו מזה עשרות שנים...

יש לי רק זיכרונות יפים, מאז היותי נערה צעירה ואתה כבר חייל בנח"ל...

מאחלת לך שתמשיך בדרכך, ליצור ולעניין את קוראיך, בבריאות ובאושר יחד עם אשתך היקרה.

בתקווה שנצליח להיפגש אחרי המלחמה ולהרים כוסית לכבודך...

אחותך האוהבת –

לאהלה

יאיר מצטרף לברכות ומאחל לך מזל טוב!

* אהוד היקר, תודה על פרסום הסיפור "מת פעמיים" והריאיון עם אהרן מגד. אודה לך אם תסכים לפרסם את הרצנזיה שלי על ספרו האחרון של בני דון יחייא. דון יחייא מנוי על "מקור ראשון", לכן ביקש ממני לפרסם את הרצנזיה שם. העורך פרסם (27.3.2026), אבל קיצר ושינה (הסכמתי, כמובן). אני שולח לך את הרצנזיה השלימה, המקורית בתקווה שתסכים לפרסם.

נעמן כהן צודק: אין שום דמיון בין אלג'יריה ובין יהודה ושומרון. האלג'יראים לא הצהירו אף פעם שהם רוצים להשמיד את צרפת, וגם הים התיכון מפריד בין אלג'יר לצרפת. אילו היה ים בינינו ובין יהודה ושמרון, אילולא היו שתי אינתיפאדות וטבח אוקטובר, ולא היו יושבים ממש על כביש שש, ועל נתב"ג – יש להניח שהיינו מסתדרים.

חדש לי שלאריג'אני כתב דוקטורט ושלושה ספרים על קאנט, כפי שמפרט נעמן כהן. זה מזכיר לי את איכמן שקבע כי הוא רצח יהודים לפי הצו הקטגורי של קאנט.

אהבתי את איזכור ההיגד החכם של אורוול על הטיפשות של האינטלקטואל, המוזכר אצל נעמן כהן בקשר לאהדת הפילוסוף פוקו למהפכה האיסלאמית באיראן.

 לא ברור לי באמת, מדוע ישראל לא נענתה ליד המושטת מצד ממשלת לבנון. אפשר להתנות את שיחות השלום בכך שלבנון תעניק לפלסטינאים אזרחות לבנונית, אבל באמת, ישראל לא תפסיד דבר אם תסכים לשיחות שלום.

מזל שלא ראית איך הסמקתי מהמחמאה שלך.

מצטרף למברכיך ביום הולדתך.

שלך –

משה גרנות

* שלום מר בן עזר ומזל טוב ובשעטו"מ בהגיעך לגיל מופלג. אני מבין שאתה חושב שחיית מספיק. מאחל שתבלה את שארית ימיך בבריאות סבירה ובחיוך וסיפוק והנאה ממש עד תומם. חירם [אמיר]

בעריכת הלית ישורון

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020

הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה (kibutz-poalim.co.il)

ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978

או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il

המחיר 59 שקלים לפני משלוח

אהוד: זה הספר היחיד משירי אסתר ראב הזמין כיום לרכישה.

הכרך "אסתר ראב / כל השירים" אזל מזה שנים רבות.

ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!