משטח הדשא מול ביתי הרמת-גני מלא בילדים והוריהם. חוגגים יום הולדת. כמה מחמם-לב לראות את הפעוטות משתובבים ונהנים, מתעלמים בשעת חסד קצרה מהאוויר הצח ומחום השמש. לפתע עוד אזעקה. הכול רצים למיקלט בית-הספר הסמוך, הורים עם ילדיהם, דוחקים בהם להידחק פנימה. אפילו הקטנטנים הסתגלו, דומה, למצב המלחמה. רק מחצלות, עגלות, אופניים, תיקים, נותרו על הדשא הנטוש תחת עצי הפיקוס הסוככים עליו. עוד דקות ארוכות יעברו עד ששוב יישמעו במקום מצהלות ילדים. עד לאזעקה הבאה, ובטרם יחשיך.
אלה הם חיינו ערב פסח תשפ"ו, חג החרות, חודש ימים מאז החלה מלחמת "שאגת הארי" להכחדת משטר האייתוללות באיראן, ועודנה נמשכת, גם גובה חללים בצידנו. אבות האומה בוודאי היו גאים בבנינו הלוחמים הנועזים, במפקדים בכל זרועות הצבא, שיוצאים למשימותיהם מסכנות החיים, בידיעה כי ההגנה הטובה ביותר היא ההתקפה. זרועו של צה"ל שלוחה למרחקים, לכל מקום שנשקף ממנו איום על קיום המדינה. הטייסים, לוחמי החי"ר, הטנקיסטים, יוצאים למשימותיהם בתחושת שליחות, מתוך אמונה בצדקת הפעולה, בידיעה שהם מבטיחים בגופם את ביטחון המדינה ושלום אזרחיה – גם אלה בתוכנו שמתנגדים לממשלה ולמלחמה באיראן.
ואכן, ישנם גורמים ואישים שיוצאים בריש גלי נגד מלחמת הקיום שבה פתחנו יחד עם אמריקה בעלת בריתנו, ובראשם עיתון "הארץ". כבר בתחילת השנה קבע מאמר המערכת בנחרצות: "לא להתערב באיראן". באותו מאמר נאמר, כי "ראש הממשלה מעוניין להציב סדר יום ביטחוני ומיליטאנטי לקראת הבחירות הקרובות. לישראל אסור לנצל את המשבר באיראן כדי לדחוף לתקיפה, אין צורך במערכות הרפתקניות נוספות."
שני המנהיגים טראמפ ונתניהו, לא שהו לעצות מבית מדרשו של שוקן – ומזה חודש ימים ויותר צבאות ארה"ב וישראל הולמים באיראן. המשימה – למנוע הגשמת חלום השמדת ישראל, שאליו משטר האייתוללות נערך ועליו מצהיר בגלוי.
אין זה קל לעמוד מדי יום ולילה באזעקות, בפגיעות, בחללים ובפצועים. אבל גם לא בהאשמות מהבית בזלמן שוקן 21, על תהליכי מיליטאריזציה ופאשיזציה העוברים כביכול על החברה בישראל. שני מושגים הכרוכים זה בזה ומרמזים, לבד משנאת הממשלה המכהנת, גם על חיקוי ישראלי עכשווי של משטרים אפלים מן העבר.
עוד ב-1929 כתב זאב ז'בוטינסקי, אבי הצבאיות העברית המתחדשת, כי "אין להיבהל מפני מילים לטיניות, אפילו מפני המילה 'מיליטאריזם'. השנאה למלחמות הרי היא ירושתו הרוחנית של עמנו. נביאנו היו ראשונים למחות נגד הנוהג של הרג המוני, וכולנו נאמנים לתורתם. ואיש מאיתנו אין לו כוונה ליצור בקרבנו דור, אשר יתאווה למלחמה. אולם לאותה דרך חינוכית, אשר קל לו ליריב עויין להדביק לה, תוך כדי גידוף, את שם התואר 'מיליטאריסטית', צדדים מיספר, העשויים להקים לנו דור טוב ובריא יותר."
במאמר אחר הוסיף: "אני מבין כשקוראים מיליטאריסטים לאלה שאינם רוצים להסתפק במינימום. אבל לתלות קולר כזה בצווארם של אלה, שאין להם כלום והרוצים להשיג לפחות את החלק העשירי מן המינימום, פירושו פליטת מילים סתם. לאדם שבע, שבכל זאת רוצה להוסיף לאכול, קוראים גרגרן, אבל כשדורש אוכל אדם, שהוא רעב, איש לא יקרא לו בשם זה."
תרגום לימינו: ישראל היא "האדם הרעב", שרוצה להתקיים, להבטיח את עתידה ושלום תושביה, בעוד האיסלאם – במיוחד בגילומו הקיצוני, איראן השיעית – רוצה בהתשתה עד כדי הכחדתה, כמו גם להשליט את "דין מוחמד בסיף" בכל המזרח-התיכון ובעולם המערבי. זו גרגרנות, תאוותנות, שנאת ה"כופר", שמונעת מאמונה רדיקלית-פונדמנטליסטית, חסרת מעצורים ובעלת תיאבון בלתי מוגבל, בשם אללה.
ישראל על כל פלגותיה שונאת מלחמות, שואפת לשלום, אבל לא כזה שיסכן את עצם קיומה. על כן אין זה מפליא שיש לה כיום הצבא אולי הטוב ביותר בעולם, מגשים את הגיונם של שני המנהיגים היריבים, ז'בוטינסקי ובן-גוריון, שבלעדי כוח מגן צבאי, מסירותם והקרבתם של בנינו, לא נוכל להתקיים בארץ אבותינו. זה לא מיליטאריזם ולא פאשיזם – זהו כורח ישראלי, לאומי קיומי. הרוב המכריע בעם מבין זאת, ולכן מוכן לקבל את מצב המלחמה הזמני. לא כן בקרב "רודפי השלום" בכל מחיר, שמוכנים לוויתורים מפליגים למיליטאריסטים והפאשיסטים האמיתיים.
"אפשר לצאת מהמרחבים המוגנים", מודיע פיקוד העורף. שוב נשמעת צהלת ילדים ליד ביתי. טוב שיש לנו צבא מעולה, שמאפשר את צחוקם וגידולם לעתיד טוב יותר. חג חירות שמח!
יוסי אחימאיר
עמנואל בן סבו
מה נשתנה הלילה הזה?
הלילה הזה כולנו מסובין כבני חורין, כבני מלכים סביב שולחן החג, הנרות הזוהרים בהדרם, המצות המכוסות במלא יופיין, המפה הצחורה מביטה בהגדות של פסח הצבעוניות, ארבע הכוסות מוכנות ומזומנות ואליהו הנביא עוד רגע נכנס להביט בעמו ישראל הממשיך את שרשרת הדורות.
מה נשתנה הלילה הזה? בגבולות המדינה שוכבים במארבים בני תשחורת לצד מי שפאר פלומת שערם נחלת העבר, הרחק מהארץ המובטחת יזמזמו חרש לוחמים בעורף האוייב את "והיא שעמדה", ומהאוויר ישיבו להם "אחד מי יודע", ממצולות הים ישירו את "מן המיצר קראתי יה" וביבשה ינסו לפענח את סוד חידת "חד גדיא" ובבתי ישראל ישיבו בקול גדול: "לשנה הבאה בירושלים."
מה נשתנה הלילה הזה? במשפחות רבות, רבות מדי, יישארו כסאות ריקים, הגדה של פסח סגורה, תמונה גדולה על קיר של נער מלאך וכומתה ירוקה, אדומה, אפורה, שחורה.
ובבתים הללו חלל גדול, חסר עצום, געגוע אינסופי וזיכרון, זיכרון על שהיה ועל שבזכות, משפחות של אריות האומה ישירו בעין בוכה ולב שכולו געגוע, יקראו את ההגדה ויזכרו את היהלום הזוהר שלהם, במחרוזת הפנינים היהודית.
מה נשתנה הלילה הזה? אלמנות יחבקו יתומיהן, תינוקות שלא הכירו את אביהם יחייכו בפה חסר שיניים ועיניים קרועות לרווחה של אושר, אבות חדשים יחבקו יתומים של נשותיהן החדשות, סבים יבלעו רוקם כשבקול סדוק ישירו: "אתה בחרתנו," אימהות יביטו באחים ובאחיות, במשפחה המקיפה אותן ונוטעת בהם בכל יום מחדש את התקווה כי למרות הכול, קורבנן לא היה לשווא.
מה נשתנה הלילה הזה? ובבתי חולים במחלקות השיקום בין אנחה לאנקה יעלו ממצרים גיבורי ישראל, כואבים ומחייכים, נתמכים ותומכים, עצובים ושמחים, ובלילה הזה חלקם היה מבקש להיות עם חבריו לפלוגה בסוריה או לבנון, בעזה או ברמאללה.
מה נשתנה הלילה הזה? הקהילות החרבות מקימות חייהם מחדש, משקמות חורבות נפש וגוף, בונות, נוטעות, מבקשות חיים, תקומה, תחייה, אורות אחרי החושך הגדול.
מה נשתנה הלילה הזה? בבתים רבים יקיימו בהידור רב לצד קריאת ההגדה את: "הפכת מספדי למחול לי," יספרו ביציאת מצרים ובגבורת אריות האומה, ויש שיקראו בהתרגשות מהספדי ההורים השכולים, מופת של אמונה ורוח נשגבה, מהספדי האלמנות, היתומים, האחיות והאחים, הארוסות והחברים, שורות של גבורה, מילים של עוז, גווילי חיים.
הלילה הזה, ליל שימורים, לא נעצום עיננו עד שנראה את אליהו הנביא המגיע לבקר בבתינו, מברך את כוס היין הגדולה שהותרנו לו.
נחזה בפמליית המלאכים המלווה אותו מלווה, פמליה של מעלה, מלאכים עם נעליים שחורות, אדומות מאובקות, על ראשם כומתות סגולות, חומות, אדומות, שחורות, אפורות, ירוקות, פניהם אש ולהבה, רק אז נצדיע ונסיים את הגדת הפסח, "חסל סדר כהלכתו ונרצה", הגיע זמן הגאולה.
עמנואל בן סבו
מוטי הרכבי
משכורות, שופטים וראשי מדינות
כל הנתונים לקוחים מהויקיפדיה לפי שער יציג של הדולר 3.1236
משכורתו של נשיא בית המשפט העליון בארה״ב עומדת על 212,000 $ לשנה.
משכורתו של נשיא ארה״ב עומדת על 400,000 $ לשנה, בנוסף עומד לזכותו הנשיא סכום של כ 200,000 $ נקיים ממס עבור הוצאות פרטיות שונות (יש פרוט מלא בויקיפדיה).
כלומר משכורת של נשיא ארה״ב גדולה פי 2 (או 3 אם מוסיפים את ההוצאות) ממשכורתו של נשיא בית המשפט העליון בארה״ב.
מאחר וכידוע לארה״ב כלכלה מיספר 1 בעולם, כ-350 מיליון אזרחים ו-50 מדינות – הנחתי שהמשכורות בישראל צנועות יותר. בדקתי וזה נכון לראש הממשלה אבל ממש לא נכון לנשיא בית המשפט העליון. משכורתו של ראש הממשלה בישראל היא חצי או שליש, ממשכורתו של נשיא ארה״ב. לעומת זאת משכורתו של נשיא בית המשפט העליון בישראל כפולה ממשכורתו של נשיא בית המשפט העליון בארה״ב!
משכורתו של נשיא בית המשפט העליון בישראל כ-450,000 $ לשנה. פי שניים ממשכורתו של נשיא בית המשפט העליון בארה״ב, גבוהה ממשכורתו של נשיא ארה״ב וכפולה ממשכורתו של ראש ממשלת ישראל.
משכורתו של ראש הממשלה בישראל 230,000 $ חצי או שליש ממשכורתו של נשיא ארה״ב וחצי ממשכורתו של נשיא בית המשפט העליון בישראל.
לא בדקתי את נושא הפנסיות התקציביות בארה״ב ולכן לא מתייחס.
אמר לי פעם חבר שמאלן והוא נשמע מאד משוכנע במה שהוא אומר, שחשוב לתת לשופטים משכורת גבוהה כדי שלא יתפתו. השבתי כן זאת אפשרות, אבל יש גם אפשרות לבחור שופטים ישרים שלא נצטרך לשחד אותם כדי שיפסקו ביושר.
האמת שמשכורות העתק לא בדיוק עזרו, גם שילמנו הרבה ולא קיבלנו שופטים ישרים. חפשו בגוגל בייניש ותזמורת ירושלים, מזוזס ו-100,000 ש״חת [?], חיות עבירות בניה שלא לדבר על יצחק עמית, חפשו העסקת בני משפחה וכו'.
* יד אחת מחזקת השלח – בילדותי, אימי נהגה לומר לי, שבטח עד שאגיע לגיל 18 כבר יהיה שלום ולא יהיה צבא. רבים מבני דורי יכולים לספר אותו הסיפור. זו היתה האווירה. אחרי מלחמת ששת הימים, היה ברור שכעת הערבים למדו לקח, יבינו שאין להם סיכוי להשמיד את ישראל ולכן מוטב להם להשלים עם קיומה, ויבוא שלום. אלו היו מילות השירים: "כשיבוא יבוא שלום אז ברכבת ניסע לדמשק ... בני בגדד אז יבריאו בטבריה... ניסע לסקי בלבנון. נשתה לחיים כוס ערק זחלווי." "פרחים בקנה ובנות בצריח ישובו לעיר חיילים בהמון... החיילים לעיר יגיעו בעם רב, עם נערות ושיר ועם פרחי זהב, וכל אשר אתמול ידע מכאוב ושכול, לא עוד ידע שלכת וקרב." וכששרנו על בנות בצריח, ממש לא התכוונו ללוחמות בחיל השריון... "ועל המשחתות הישנות יטעינו תפוחי זהב... ארי בעדר צאן ינהג... מחר כשהצבא יפשוט מדיו." אחרית הימים עכשיו. ואם לא עכשיו... "כל זה אינו משל ולא חלום, זה נכון כאור בצהריים, כל זה יבוא מחר אם לא היום, ואם לא מחר אז מחרתיים." גג מחרתיים.
אחרי הצפירה שפילחה את האוויר בעיצומו של יום הכיפורים, לא שמעתי עוד הבטחות כאלו מאימי. התגייסתי לצה"ל חצי שנה לפני מלחמת שלום הגליל. בגין הבטיח אז ש"תשקוט הארץ ארבעים שנה," אך זה היה דומה יותר לשיר "אף אחד לא קם": "אם לא ארבעים שנה אז ארבעים יום... אפילו על שבועיים היינו מתפשרים." אני כבר לא הבטחתי הבטחות כאלו לילדיי. וגם הם לחמו במלחמות. ודומני שגם לנכדיי, שטרם נולדו, לא אבטיח זאת. ומדוע אני כותב זאת? דווקא כמי שמטיף להכרעה וניצחון, ומזהיר שאם לא נשלים את המלאכה יהיה זה רק עוד סבב, אני סבור שיהיה זה בלתי אחראי לשגות בחלומות שווא. לא יהיה שלום בטרם אויבינו יקבלו את זכותנו למדינה יהודית בארץ ישראל, ולמרבה הצער, הם רחוקים מזה. ולכן, כנראה שהתשובה לשאלתו של אבנר בן נר את יואב בן צרויה לפני שלושת אלפים שנה "הלנצח תאכל חרב," היא... מסתמן שכן. אז מה היא ההכרעה שעליה אני מדבר? אני מדבר על הסרת האיום הקיומי על ישראל, שהתפרץ בגבול עזה ב-7 באוקטובר במלוא זוועתו, וזה עלול היה להיות גרוע הרבה יותר, אלמלא הפליטה המוקדמת של סינוואר, כי התוכנית האיראנית היתה 7 באוקטובר בו זמנית מכל הכיוונים, בגיבוי משלוח אלפי טילים בליסטיים מאיראן, וגם תוכנית הגרעין שלהם לא נועדה להפיק חשמל. שנתיים וחצי אנו עמלים על הסרת האיום הזה, וטרם השלמנו את המלאכה – לא מול חמאס, לא מול חיזבאללה ולא מול איראן, אף שההישגים שלנו גדולים ומרשימים. כשנסיר את האיום הזה, ונכריע במערכה הזאת, מצבנו הביטחוני יהיה טוב לאין ערוך, ויש סיכוי שנזכה לתקופה ארוכה מאוד של גבולות שקטים, יחסית, ושל הרבה פחות פיגועי טרור. אך יהיה עלינו לתחזק את ההישג, כדי לא לתת לאיום להיבנות מחדש. וכדאי לזכור, שאסד נפל, והגיע אל-ג'ולאני שאינו טוב ממנו. וגם אם איראן תיפול, ארדואן לא יוותר על חלומות האימפריה העות'מאנית. כך, שאחרית הימים כנראה אינה ממתינה לנו מעבר לפינה, ומי שטוען אחרת הוא משיחיסט. האם נחיה על החרב? לא. אבל גם לא נחזיר את החרב לנדנה. חרף מצב המלחמה בנינו מדינה חזקה, מתקדמת, עם כלכלה חזקה, עם יצירה תרבותית נהדרת, עם מערכת משפט מפוארת, עם עם נפלא, כבר 8.5 מיליון יהודים חיים בארץ, רק השבוע שמענו את התחזית הנפלאה של יו"ר ההסתדרות הציונית העולמית שבתוך חמש שנים רוב העם היהודי כבר יחיה בארץ. יש לנו עוד משימות רבות בעלייה, בהתיישבות, בבניין חברת מופת, בהתעצמות כלכלית, מדעית, תרבותית וחינוכית. לכל הישגינו הגענו למרות שביד אחת אחזנו בחרב, וכך יהיה גם להבא.
* לב פרעה – אני מעריך שערב מבצע "עם כלביא" טראמפ ניסה באמת ובתמים להגיע להסכם עם איראן, ומה שהביא אותו לתת לישראל אור ירוק לתקוף ואף להצטרף לתקיפה, היתה הסרבנות האיראנית. כך בדיוק היה ערב מבצע "שאגת הארי" / "צדק אפי". וכך עכשיו. טראמפ חותר להסכם. ההסכם שהוא חותר אליו הוא הסכם רע ומסוכן. טראמפ מעריך, שאחרי המכות הקשות שחטפו, האיראנים יתגמשו. אני מקווה מאוד שהוא טועה. ויחזק ה' את לב פרעה.
* אפשר לטעון – סגן נשיא ארה"ב ג'יי. די. ואנס הוא איש האגף הבדלני במחנה טראמפ. הוא התנגד למלחמה באיראן. החלטתו של טראמפ למנות דווקא אותו לנהל את המו"מ עם איראן מדאיגה, כיוון שהמטרה שלו היא הפסקת המלחמה ולאו דווקא הניצחון בה. בראיון לעיתון אמריקאי אמר ואנס: "השגנו את רוב היעדים הצבאיים שלנו מול איראן. אפשר לטעון שהשגנו את כולם." באמת?! האם מיזם הגרעין האיראני בוטל? האם האורניום המועשר סולק מאיראן? האם מיזם הטילים הבליסטיים הושמד? האם הופסק הקשר בין איראן לפרוקסי'ז שלה? נכון, יש הישגים מזהירים לארה"ב ולישראל במלחמה הזאת, אבל המלאכה עוד רבה, יש צורך בנחישות ואורך רוח, ואנו רחוקים מהשגת היעדים. אולי מילת המפתח היא "אפשר לטעון". אכן, אפשר לטעון שהשגנו את המטרות. אפשר לשקר.
* מוחמד באקר דו-אלקדר עדיין חי.
* כל מה שאפשר – נתניהו צודק בקריאתו לראשי הרשויות בצפון לעשות כל מה שאפשר כדי שהתושבים לא יתפנו, כי אם הם יתפנו יהיה זה ניצחון לחיזבאללה. אכן, על ראשי הרשויות לגלות מנהיגות, ולעשות כל מה שאפשר כדי שהתושבים לא יתפנו. והתושבים עצמם, ברובם הגדול, מתכוונים להישאר. די היה להם בפינוי לפני שנתיים. לא עוד. אבל האם נתניהו עושה כל מה שאפשר כדי שהתושבים לא יתפנו? מדוע הוא לא דאג לממ"דים בכל בית בקו העימות? צריך היה לעשות זאת בשנת 2000 לקראת הנסיגה מלבנון. או לכל הפחות אחרי מלחמת לבנון השנייה. ואם זה לא נעשה אז ולא נעשה מאז, חובה היה לעשות זאת עם שובם של המפונים ועד עתה. למה הממשלה לא עשתה הכול כדי שהתושבים לא יתפנו? לא היה לה כסף? הרי מיגון קו העימות עולה פחות מהמחטף בלילה המר והנמהר בעיצומה של המלחמה, שבה הועברו מיליארדים למשתמטים, כדי שיצביעו בעד התקציב למרות יירוט חוק ההשתמטות. כאשר נתניהו קורא לתושבים להישאר כדי לא לתת ניצחון לחיזבאללה, ברור שהוא מודע לכך שהוא עצמו העניק ניצחון לחיזבאללה בחרפת הפינוי לפני שנתיים וחצי, ובכך שהקים רצועת ביטחון בשטח ישראל ובמשך שנה במקום להגן על התושבים הוא פינה אותם. אבל הוא לא מודה בכך ולא נוטל אחריות ורק מסכל את הקמתה של ועדת חקירה ממלכתית, שתחקור את המחדל הזה כמו את שאר מחדליו.
* המנוע שלי – מה המנוע שלי, כשאני עובד כל יום במלחמה בכרם, למרות ששטחי החקלאות מוגדרים "שטחים פתוחים", כיפת ברזל אינה מכסה אותם, טיל שישוגר לשטח הזה לא ייורט, ואין כאן מיגוניות ואין לאן לרוץ, ומה שמגן עליי אלו רק השכיבה על האדמה וחיפוי ראשי בידיי? המנוע שלי, הוא הידיעה שאיני עושה זאת רק לפרנסתי ופרנסת הקיבוץ שלי, אלא אני ממלא משימה לאומית. זו משמעות הבחירה שלי לבנות את ביתי ולהקים את משפחתי בספר. כשאני שומע שוב דיבורים על פינוי, לבי נחמץ.
* למגן את הכבישים המרכזיים – חברי אורטל, נועה וניר ברנס, נהרגו, לפני קרוב לשנתיים, מפגיעה ישירה ברכבם, בכביש המרכזי של הגולן, כביש 91, שלא היה מוגן, ועדיין אינו מוגן, בכיפת ברזל, אלא נחשב לשטח פתוח. השבוע נהרגה בת הגולן נוריאל דובין מפגיעת רקטה בכביש מרכזי אף יותר – כביש 90. הדבר חייב להשתנות. אמירה שצריך לכסות את כל השטחים הפתוחים ואת כל הכבישים בארץ היא פופוליסטית ודמגוגית. הדבר בלתי אפשרי. אין מספיק חימושים ואין תקציב שיאפשר זאת. ואני כותב זאת כחקלאי שעובד בשטחים פתוחים, מודע לכך שהם אינם מכוסים ומקבל זאת. אבל את הכבישים המרכזיים חייבים לכסות.
* תמצית המחדל – אני קורא עכשיו את הספר "עקורים", מאת תמר מור סלע, ספר של ראיונות עם מפוני 7 באוקטובר בדרום ובצפון. קראתי ראיון עם אישה משתולה, שסיפרה: "לאורך הגדר שלנו היו פרוסים עד לא מזמן מגדלי תצפית של חיזבאללה שהם בנו במשך שנים בלי הפרעה. ראיתי אותם מהבית, מהמרפסת. בקצה המושב יש שטח ירוק שאם אני חוצה אותו, אני רואה אותם מתצפתים עלינו. לפעמים מקללים ומתגרים. פעם אחת בזמן טיול עם הכלבים הם צעקו לי מעבר לגדר, מאיפה את? יום אחד נבוא לבקר בשתולה והבית שלך יהיה ראשון!" ואני שואל, איך איפשרנו לזה לקרות? איך איפשרנו להם להקים מוצבי תקיפה מעל כל יישוב שלנו, שבו הם מתצפתים על כל בית ועל כל אדם, כאשר הם דרוכים ומוכנים לקריאה לצאת למתקפה? כי סמכנו שיהיה בסדר. כי לא רצינו "הסלמה". כי הבלגנו, והכלנו, והתמכרנו לשקט. זה המחדל. הסיפור הזה הוא הוא תמצית המחדל. לא העזנו להרוס מגדלי תצפית מעל היישובים שלנו. זה לא "לא העירו אותי בזמן." זה גם לא "חיזקנו את חמאס כדי להחליש את רש"פ." כל הסיפורים הללו לא רלוונטיים. המחדל הוא ההתמכרות לשקט. כל סיפור אחר, מסיח את הדעת ומסכל את הפקת הלקחים.
* נעים קאסם עדיין חי.
* תוכנית השלבים של מועצת החלום – מועצת החלום של טראמפ הציגה את תוכנית השלבים לעזה. התוכנית כוללת את פירוז הרצועה בתוך 8 חודשים ונסיגה ישראלית מרצועת עזה לאחר הפירוז. שלושה ארגוני טרור, ובהם הג'יהאד האיסלמי הפלשתינאי והחזית העממית לשחרור פלשתין (בכתבה בוויינט לא צוין מי הארגון השלישי) כבר השיבו בשלילה לתוכנית. חמאס טרם נתן את תגובתו הרשמית, אך העביר מסרים של "כן, אבל," שה"אבל" מוחק, למעשה, את הכן. עיקר ה"אבל" הוא התנגדות לפירוק חמאס מהנשק הקל, הקלצ'ניקובים. יש לזכור, שהנשק העיקרי שבו הם טבחו את אחינו ואחיותינו ב-7 באוקטובר הוא קלצ'ניקוב. והקלצ'ניקוב הוא הנשק שבאמצעותו הם שולטים בעזה. וכל עוד הם חמושים, גם אם כוח בינלאומי זה או אחר יוגדר כמושל בעזה – השלטון בפועל יהיה של חמאס. כמובן שאסור להתפשר על פחות מפירוז מוחלט – אף אקדח בידי חמאס וארגוני הטרור. הם מדברים על הנשק בשם העיקרון המקודש של "זכות ההתנגדות", ושכל עוד נמשך הכיבוש אסור לוותר על הזכות הזאת, הנובעת ממנו. "ההתנגדות" – המוקאוומה, היא הטרור. כך כבר עשרות שנים. זה העיקרון שבשמו חיזבאללה חמוש ופועל נגד ישראל ובשמו הוא מסרב להתפרק מנשקו. ומהו הכיבוש? לא מה שמפגינים אצלנו האידיוטים השימושיים שלהם, כשהם מדקלמים את סיסמאות "די לכיבוש" העבשות, מתוך דבקות במקומות הקדושים, הלוא הם קווי 4.6.67, שקדושתם מקדשת כל מחיר דמים. חיזבאללה לא התפרק מנשקו ולא הפסיק את מלחמתו כשישראל נסוגה מכל לבנון עד המטר האחרון, כי "הכיבוש" שנגדו הם נלחמים מתחיל תמיד מהנקודה שאליה אנו נסוגים. ההתנחלויות משגב עם, מנרה, קריית שמונה, מטולה, שתולה, נהריה, שלומי, חניתה וכן הלאה – הן הכיבוש. וכאשר הם יורים לחיפה ות"א הם יורים על הכיבוש. ותוכנית כיבוש הגליל שלהם, נועדה לממש את תפיסת "די לכיבוש". וכאשר ב-7 באוקטובר הנוח'בות חצו את הגדר שנבנתה אחרי שישראל נסוגה מכל רצועת עזה עד גרגר החול האחרון ועקרה את כל המתיישבים עד היהודי האחרון, כולל המתים, כמצוות שירו של המשורר הלאומי הפלשתינאי דרוויש, הם דיווחו בקשר – נכנסנו לכיבוש, ולאחר מכן "נכנסנו להתנחלות בארי... התנחלות כפר עזה... התנחלות ניר עוז... התנחלות שדרות... התנחלות אופקים... התנחלות נתיב העשרה... התנחלות נחל עוז" וכן הלאה. ההתנגדות, המוקאוומה, היא המלחמה נגד קיומה של ישראל ונגד כל נוכחות יהודית בארץ ישראל, וכל נשק שבידם, מסכין עד טיל, נועד למימוש המטרה הזאת. לכן, אסור להתפשר על פירוז מלא. הצעת מועצת החלום בעייתית מאוד מבחינתנו, ועל ישראל להשיב לה בשלילה, כלומר ב"כן, אבל", אך אבל כזה, שישנה את התוכנית מן היסוד. ראשית, הם מדברים על סימולטניות בדרישות מישראל ומחמאס. אחרי שהם יתפרקו מהנשק הכבד שלהם, ישראל צריכה להוציא את הנשק הכבד שלה מהשטחים שבידיה. ואחרי שהם יתפרקו מהנשק הקל, על ישראל לסגת מרצועת עזה. ובעיה נוספת, היא שמי שיפקח על פירוז עזה, תהיה ועדת הטכנוקרטים הפלשתינאים, מה שמבטיח חזרה למדיניות "הדלת המסתובבת" של ערפאת, שכביכול נלחם בחמאס במחוות למראית עין, ולמעשה השתמש בו כזרוע הטרוריסטית שתממש את מה שהוא אומר בערבית, במקביל למתק השפתיים שלו באנגלית. על ישראל לעמוד על כך שהיא תפקח על פירוק הנשק, והיא היחידה שתוסמך לתת את האישור שעזה פורזה וארגוני הטרור פורקו מנשקם. על ישראל לעמוד על כך, שלא תהיה שום סימולטניות. עד שהרצועה תפורז, ישראל לא תוציא שום כלי כבד מהשטח שבידה. השליטה שלנו על למעלה ממחצית הרצועה היא הקלף שלנו למימוש הפירוק והפירוז, ועלינו לממש אותו ללא סייג עד הפירוז המלא. על ישראל להבהיר שבשום אופן לא תיסוג לקווי 7 באוקטובר, אלא בכל מקרה תתייצב על קו הגנה שישמור בידיה פרימטר, ובו כל האזורים השולטים על יישובים ישראליים, שליטה בציר פילדלפי ובתוחמת הצפונית. ודרישה נוספת, היא חופש פעולה לצה"ל ולכוחות הביטחון בכל רחבי הרצועה, במלחמה בטרור. ולא רק "מרדף חם" לעומק עזה אחרי פיגוע, אלא יכולת לבצע מעצרים ולסכל פיגועים כפי שהדבר קיים בשטחי הרש"פ, שם ישראל מסכלת מדי שנה מאות פיגועים קטלניים. וכדי שהדבר יוכל להתבצע, הפתרון הרע במיעוטו הוא שלטון רש"פ על רוב עזה, כי יהיה לנו קשה מאוד לפעול במקום שבו יהיו צבאות זרים.
* מה משותף לי ול"הארץ" – במאמר המערכת של "הארץ" מצאתי שתי נקודות השקה בין עמדתי לעמדת העיתון. שנינו מבקרים את תוכנית טראמפ בעזה. ושנינו מבקרים את הסימטריה בין פירוז עזה לנסיגה. זה המשותף. אבל יש גם הבדל קטנטן. אני מתנגד לסימטריה כי אני נגד נסיגה מלאה מעזה (אם כי אני בעד היערכות מחדש ונסיגה מחלק מהרצועה, אחרי פירוז מלא ופירוק חמאס וארגוני הטרור מנשקם), והם מתנגדים לסימטריה כי בעיניהם הנסיגה הישראלית היא המטרה ואין לקשור אותה לפירוז. מאמר המערכת תוקף את התבססות צה"ל על הקו הצהוב, יוצא נגד הקמת המוצבים, מאשים את ישראל בהרג סיטוני אחרי הפסקת האש ואין שם מילה וחצי מילה, גם לא אות, על כך שבצד השני של הקו הצהוב שולט שלטון הטרור של חמאס, זה שביצע את טבח 7 באוקטובר, ומוציא פיגועים נגד חיילי צה"ל, ושבכל מקום שממנו ניסוג ישתלט עליו חמאס, ואם ניסוג מכל רצועת עזה, נחזור לקווי 7 באוקטובר ולמציאות 7 באוקטובר. מה יש בצד השני של הקו הצהוב? "מצטופפים 2.1 מיליון עזתים, המנסים להתקיים בין הריסות שאין ביכולתם לפנות. מאות אלפים חיים באוהלים רעועים ובמבנים שנפגעו בהפצצות." אף מילה על שלטון חמאס. אף מילה על הטרור. אף מילה על מה שגרם למציאות הקשה, והיא באמת קשה, שהם מתארים. כנראה שלרח' שוקן טרם הגיעה השמועה על 7 באוקטובר, והם חוזרים בדיוק מופתי על הסיסמאות מתקופת ההתנתקות: "גם אם יישום התוכנית יתעכב [כלומר חמאס לא יתפרק מנשקו א.ה.], יש לזכור כי זהו אינטרס ישראלי לסגת מעזה, ועל המדינה להגן על עצמה מתוך גבולותיה ולא ממוצבים בשטחים לא לה." ספרו את זה לחברי כפר עזה וניר עוז, סופה וכיסופים, בארי ונירים. ספרו את זה לתושבי שדרות ואופקים.
* כקליפת השום – רוני קובן שאל את דן חלוץ, במהלך הריאיון עמו, האם הוא מתחרט על תמיכתו במכתב הטייסים הסרבנים ועל האמירה שלו שגם הוא היה מסרב. הוא העניק לו את ההזדמנות לחזור בו מהמעשה הנואל ולהתנצל בפני עם ישראל. חלוץ לא מיצמץ, ושב והביע תמיכה בסרבנות. כן, גם אחרי 7 באוקטובר, הוא אינו מודה בטעות. משאמר את הדברים הללו, כל מה שאמר לפני כן ואחרי כן במהלך הריאיון, שווה כקליפת השום. אגב, רוני קובן לא שאל אותו על מכירת תיק המניות אחרי חטיפת החיילים, שהביאה לפתיחת מלחמת לבנון השנייה, שבה כיהן כרמטכ"ל. לא מתאים לרוני קובן לא לשאול את השאלה הזאת, ואני מסיק מכך, שחלוץ התנה בפני קובן את נכונותו להתראיין, בכך שהוא לא יישאל על הפרשה.
* גיוס לכולם – הרמטכ"ל מניף עשרה דגלים אדומים! צה"ל עלול לקרוס לתוכו בשל עומס המשימות. חייבים לקדם גיוס של כולם. זו תהיה המשימה העליונה של הממשלה הבאה.
* קמפיין נגד הרמטכ"ל – ממשלה שבזמן מלחמה מנהלת קמפיין רעיל נגד הרמטכ"ל לא היתה במדינת ישראל, מאז... שהיתה כאן ממשלה שניהלה קמפיין רעיל נגד הרמטכ"ל בזמן מלחמה. זמיר יכול להחליף רשמים עם הלוי.
* ממשלת ההשתמטות – שר הביטחון יואב גלנט הודח, כיוון שהפריע להעברת חוק ההשתמטות. הרמטכ"ל הרצי הלוי נדחק להתפטר כיוון שהפריע להעברת חוק ההשתמטות. סביר להניח שמי שהדליף את דברי הרמטכ"ל, שמילא את חובתו והניף עשרה דגלים אדומים, עשה זאת כאות הפתיחה של קמפיין להזזת הרמטכ"ל זמיר, שלא הבין את הרמז ואינו זורם עם חוק ההשתמטות, שנתניהו התחייב לחדש את העברתו אחרי הפסח.
* שירות של שלוש שנים – שלוש שנים שירתתי בסדיר. בני הבכור שירת עדיין שלוש שנים. במרבית שנות קיומה של המדינה אורך השירות של הבנים היה שלוש שנים. שירות של שלוש שנים – 36 חודשים מלאים, אינו איזו גזירה שאין הציבור יכול לעמוד בה. קיצור השירות נעשה בשם קונספציה של "צבא קטן וחכם", שמרוב שהיה חכם, הוא לא ידע להגן על הנגב המערבי, ולא יכול היה להילחם במקביל בשתי חזיתות. יש צורך בשינוי מבני עמוק בחברה הישראלית, בגיוס של כולם, בסיום ההשתמטות החרדית, בהעמקת הגיוס בשאר חלקי החברה, בהחזרה לשירות מילואים של עשרות האלפים שקיבלו פטור כי הצבא הקטן והחכם חשב שאינו צריך אותם, ויש לבצע שינוי ארגוני בתוך צה"ל כדי להגדיל באופן משמעותי את המערך הלוחם ותומך הלחימה, ולהקטין את המערך המנהלי. אבל החזרת השירות לשלוש שנים הוא צעד מחויב המציאות, ואין להתנות את ביצועו המיידי בביצוע אותן רפורמות. ההתנייה שהאופוזיציה והייעוץ המשפטי עושים בין החזרת השירות ל-36 חודשים לבין גיוס חרדים, נעשית בשם הדאגה לציבור המשרת, אך למעשה מכבידה את הנטל על המילואימניקים, שהוא כבד מנשוא. ואגב, רוב המילואימניקים הללו שירתו בסדיר 3 שנים. הרי ברור שהממשלה הרעה הזאת, השבויה בידי המשתמטים, לא תפעל לגיוס חרדים, וכל עוד היא בשלטון, ויש לקוות שזה לא יהיה עוד הרבה זמן, לא יהיה שינוי בתחום הזה. ההתנגדות להארכת השירות לא תביא לגיוס חרדים, אך תמנע את הרחבת הצבא הסדיר באופן שיקל מאוד על המילואימניקים. ההתנגדות להארכת השירות, הופכת את המילואימניקים לבני ערובה במאבק נגד ההשתמטות החרדים. למה הדבר דומה? למי שעוקר את עינו האחת כנקמה על כך שעקרו את עינו השנייה. על האופוזיציה לנהוג באחריות ולהסיר את התנגדותה להארכת השירות הסדיר, ולא לנהל מאבק, צודק ככל שיהיה, על גב המילואימניקים.
* ללא סייג – השר ניר ברקת נשלח לריאיון ברשת ב', על מנת לדקלם מסר היסטרי, התוקף את האופוזיציה, על כך שבשעת מלחמה היסטורית היא אינה מטה כתף ואינה תומכת. שקרן עז מצח. כל האופוזיציה, על כל מפלגותיה, על כל מנהיגיה, כולל יאיר גולן והדמוקרטים, תומכת במלחמה ללא סייג מתחילתה. מנהיגי האופוזיציה נרתמו להסברת המלחמה בחו"ל. ההתנגדות למלחמה היא רק ב"הארץ" ובשמאל הרדיקלי החוץ פרלמנטרי, והם תוקפים, מבחינתם בצדק, את האופוזיציה על תמיכתה במלחמה. האופוזיציה תוקפת את הממשלה רק על כך שהיא עצמה מחבלת במזיד במאמץ המלחמתי, בלכידות הלאומית ובחוסן החברתי, בחקיקה מפלגת בזמן מלחמה, בהעברת משאבי המדינה במיליארדי שקלים מצרכי האומה למימון ההשתמטות, בניסיון להפסיק את משפט רוה"מ כדי לחלץ אותו מאימת הדין וביוזמה הזויה לכבד את "הגברת" בהשאת משואה.
* בעד 7 באוקטובר – במוצ"ש התקיימו ברחבי הארץ הפגנות מחאה נגד המלחמה. במודעה על המחאה, בעמוד הראשון של "הארץ", מרוח מלל רב המסביר נגד מה הם מפגינים – נגד ונגד ונגד ו"נגד מלחמת-נצח", מלחמת-שמצח. חבל על המלל הרב. חדל פטפטת. אפשר להסביר בקצרה בעד מה הם מפגינים. זו הפגנה בעד 7 באוקטובר. כי הגישה הפציפיסטית שלהם, שעל פיה אסור לישראל להגן על עצמה ועל חיי אזרחיה, היא דבקות בדרך שהובילה לתוצאתה הבלתי נמנעת – 7 באוקטובר. לעולם לא עוד!
* היה או לא היה – זיו אגמון טוען שהמצרים העבירו לנתניהו התרעה על 7 באוקטובר. נתניהו מכחיש. רק ועדת חקירה ממלכתית תוכל להגיע לחקר האמת. למה נתניהו אינו מאפשר את הקמתה? מה הוא מסתיר?
* בגלל ההפגנות – אחד התירוצים לכך שנתניהו לא עשה את המתחייב מאחריותו כראש הממשלה ולא יצא למתקפת נגד מקדימה להסרת האיום החמאסי לפני 7 באוקטובר, הוא שהשמאל היה מתנגד ומפגין. אם כן, למה השיקול הזה לא עניין אותו כשיצא למהפכה המשטרית?
* מי בעד "זכות" ה"שיבה" – דף מסרים חדש של תעשיית השקרים וההסתה: נשיא בית המשפט העליון יצחק עמית פסול למינוי ועדת החקירה, כי הוא פסק בעד איחוד משפחה פלשתינאית. לא בדקתי אם הטענה נכונה. אבל אני זוכר היטב איך נתניהו, בשבתו כראש האופוזיציה למדינה, יחד עם שותפיו טיבי ועודה, הצביע הצבעה בוגדנית נגד האינטרס הלאומי – נגד חוק האזרחות, כלומר בעד "זכות" ה"שיבה" ובמיוחד באמצעות הטקטיקה של "איחוד משפחות". רואים לכם. יאללה, חפשו תירוץ נבוב חדש להצדקת מנוסתו מוגת הלב של מר מחדל מחקירת אסון 7 באוקטובר.
* סביבה גזענית – זיו אגמון, נתן אשל, שרה נתניהו - איזו סביבה גזענית, שונאת עדות המזרח.
* די לגלותיות – מה זה "מרוקאים"? הם לא מרוקאים, אלא יהודים, ישראלים, שהם או הוריהם או סביהם עלו מגולת מרוקו. אנחנו לא מרוקאים, פולנים, אתיופים, רומנים, רוסים, תימנים, פרסים או הונגרים. די לגלותיות הזאת.
* יד שרה – שרה נתניהו נאמה בכינוס "הגברות הראשונות", וסיפרה כמה סובלים ילדי ישראל, ונתנה כדוגמה את "הילד בן 34" שלה, היורד לגולת התפנוקים במיאמי. לדעתי, היא ראויה להשיא את משואת המודעות העצמית.
* מה הזוי יותר? – שפנינה רוזנבלום תקבל פרס נובל לספרות על שיריה, או ששרה נתניהו תשיא משואה בזכות תרומתה האסטרטגית למדינת ישראל?
* פי מיליון – אני מתנגד לחוק הרחבת סמכויות בתי הדין הרבניים, כיוון שאין מקום במדינה מסודרת לשתי מערכות משפט הפועלות על פי חוקים שונים. אבל מכל גל החקיקה המפלגת, שהממשלה מתקיפה בה את החברה הישראלית בעיצומה של המלחמה, החוק הזה הכי פחות מטריד אותי. למה? כי ההידיינות בבית הדין הרבני היא רק בהסכמה בכתב של שני הצדדים. כך שלא כצעקתה. האמירה של יאיר לפיד שעם חקיקת החוק מת הסטטוס קוו מנותקת מהמציאות, מהסיבה שהחוק הזה דווקא מחזיר את הסטטוס קוו שהיה קיים עד לפני עשרים שנה, ובוטל בידי בג"ץ. צריך לדעת על מה להיאבק ובמה לרכז את הביקורת. הכפפת התובע הראשי אישית לשר המשפטים וחובת הדיווח שלו לשר, במסגרת החוק לפיצול תפקיד היועמ"ש, היא חוק לעידוד השחיתות השלטונית ולסירוס המלחמה בשחיתות. החוק הזה חמור פי אלף מסמכויות בתי הדין הרבני. הצעת החוק המכפיפה את כל מרחב הכותל המערבי לרבנות הראשית, היא הפיכת נכס לאומי לשטיבל חרדי והיא נעיצת סכין רעילה בגבם של מיליוני יהודים. זה חוק אנטי ציוני והוא מנוגד לחוק הלאום, הקובע בחוק יסוד שישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי. החוק הזה חמור פי רבבה יותר מחוק סמכויות בתי הדין הרבני. שימון המשתמטים במיליארדים, המקוצצים מצרכי האומה האמיתיים, כדי שיתמכו בתקציב למרות יירוט חוק ההשתמטות, הוא פגיעה במזיד במאמץ המלחמתי ויריקה בפרצופם של חיילי צה"ל ובני משפחותיהם, תושבי אזורי הספר והעסקים הנפגעים במלחמה. זה חמור פי מיליון יותר מהרחבת בתי הדין הרבניים. והרשימה ארוכה. אני מסרב להתרגש מהנהי דווקא על הרחבת סמכויות בתי הדין הרבני.
* ברכת המינים – על מי נכתבה הברכה "ולמלשינים אל תהי תקווה, וכל המינים כרגע יאבדו"? מי הם אותם "מויסרים", שכבר אלפיים שנה מתפללים נגדם שלוש פעמים ביום? אלה הטיפוסים השליליים ביותר בחברה. למשל, הבוגדים שפנו לטריבונל האנטישמי בהאג בדרישה להוציא צו מעצר לראש ממשלת ישראל. למשל, הבוגד משה כהן איליה ודומיו, שפונים לפריץ כדי שיטיל סנקציות אישיות על נשיא בית המשפט העליון של מדינת ישראל. צריך להקיא אותם מהחברה, להוקיע אותם, להחרים אותם. אין מקום בחברה לחלאות הללו.
[אהוד: בוש והיכלם על דבריך ההזויים הפשיסטיים האלה! יצאת מדעתך?]
* מה אפשר לעשות עם "חוות הדעת"? – אם "חוות הדעת" של השר הכהניסט, שעל פיה על הנשיא להפסיק, ללא כל סמכות, משפט פלילי של נאשם מגה-סלב, נכתבה על נייר טואלט רך, יכול להיות לה ערך כלשהו.
* המשימה של אבי בלוט – הגורמים המיליטנטים הבן גביריים ביו"ש, נערי הזוועות למיניהם והמחבלים היהודים, סימנו אוייב – אלוף פיקוד המרכז אבי בלוט. או בלשונם "עלוב הפיקוד". זאת למרות שהוא דתי לאומי וידיד אמת של ההתיישבות ביו"ש, אך הם זיהו שמבין הגורמים בשטח, הוא זה שלוקח ברצינות את המשימה – למגר את הטרור שלהם. המשטרה אינה נוקפת אצבע, כי היא כפופה לדוצ'ה של הפורעים, שהופך אותה למיליציה פרטית חמושה. שר הביטחון אינו נוקף אצבע, כי הוא מחניף לכהניסטים שהתפקדו לליכוד, וכל מעייניו נתונים לפריימריז. הוא מסרב לבטל את החלטה המוזרה לא להטיל מעצרים מנהליים על מחבלים יהודים, למרות שכל גורמי המקצוע, כולל ראש השב"כ, אלוף הפיקוד והמפקדים בשטח מסבירים לו שזה אחד הכלים החשובים והיעילים. גם האלוף לא עשה מספיק עד כה, אולם לאחרונה הוא לקח על עצמו את המשימה. הוא רותם את מנהיגי הציבור והרבנים ביו"ש למלחמה בתופעה. והוא מעביר מסרים נחושים, שאם אכן יממש אותם, הוא עשוי לחולל שינוי. אם כך יהיה, אין ספק שההסתה נגדו תגבר וחשוב מאוד שיקבל עידוד ותמיכה מהישראלים הפטריוטים, הציונים.
* כתבנו הצבאי – אני קורא עיתונים מושבע משחר ילדותי, מאז היותי בכיתה ג'. העיתון בביתנו היה "מעריב", באותם הימים "העיתון הנפוץ ביותר במדינה" כפי שנכתב בסלוגן שלו, עוד שנים אחרי שזה כבר לא היה כך. את העיתון יצרו עיתונאים מצוינים – הן העורכים והפובליציסטים הגדולים והן הכתבים, שחלקם היו בהמשך הדרך לפובליציסטים. שלום רוזנפלד, שמואל שניצר, משה ז"ק, טומי לפיד, יוסף חריף, יהושע ביצור, אברהם תירוש, שמואל שגב, משה מייזלס, מ. שמריהו, פיליפ בן, עדה לוצאטי ואחרים. אחד הבולטים שבהם היה "כתבנו הצבאי" יעקב ארז, לימים עורך העיתון וחתן פרס סוקולוב. קראתי את העיתון, בשבת ובחול, בשקיקה. אהבתי את הקריאה בעיתון יותר מאשר את ההאזנה לרדיו והצפייה בטלוויזיה. והקריאה הזו, של העיתונאים הללו, הייתה נדבך בעיצוב השקפת עולמי. יעקב ארז הלך לעולמו, בגיל 87. הוא אחד האחרונים שנשארו מבין העיתונאים מאותם הימים, שרובם הלכו לעולמם לא מכבר. יהי זכרו ברוך! מבין כתבי ""הארץ" באותם הימים, חיים אתנו עדין, ויבדלו לחיים ארוכים, עודד גרנות ("כתבנו לענייני ערבים") ומנחם רהט ("כתבנו בצפון"), שעד היום אני נהנה לקרוא את מאמריו ב"חדשות בן עזר".
* שתים דובים – מאיר שלו הוא אחד הסופרים האהובים עליי ביותר. למה אני כותב עליו בלשון הווה? כי האיש אמנם מת, אך יצירתו נצחית. קראתי בשקיקה את ספריו. את ספרי הילדים שלו – בעיניי הוא גדול סופרי הילדים העבריים, את ספרי העיון שלו וכמובן את הרומנים הנפלאים שלו. חוץ משניים, השניים האחרונים – "שתים דובים" ו"אל תספר לאחיך". מדוע לא קראתי אותם? אין לי מושג. אולי כיוון שתמיד קראתי את ספריו מיד כשיצאו, וכיוון שמשום מה לא קראתי את שני אלה כשיצאו, כאילו הלכתי הלאה והם נשארו מאחור. וטוב שכך. בהנחה שהמנוח לא יְזכה אותנו בעוד ספרים, השארתי לי שתי מנות ליהנות מהן. בימים האחרונים קראתי את "שתים דובים" ונזכרתי שוב מדוע אני אוהב כל כך את הסופר הנפלא הזה. איזה סיפור! אילו דמויות. איזו מקוריות. איזו יצירתיות. ואיזו עברית, איזו עברית! ואיזו אהבת התנ"ך ובקיאות בתנ"ך. דומני שזה הספר התנ"כי ביותר שלו. וכל הזמן חשבתי, כמה מפסיד מי שקורא את הספר ואינו בקיא בתנ"ך. הקריאה שלו אינה אותה הקריאה, ההנאה אינה אותה הנאה, כמובן שהאסוציאציות אינן אותן אסוציאציות. ובספר הזה יש גם שלושה ספרי ילדים, וכבר כתבתי שהוא גדול סופר הילדים. וכמו תמיד, הוא עסק באותם נושאים – במשפחה, בקהילה, באהבת האדמה, בגבריות, בחברות. ואיזו מורכבות גאונית יכולה לגרום לקורא להתאהב בדמות של רוצח נתעב. ואיך החידות של הספר הולכות ומתגלות במהלכו ולקראת סופו, אך נשארות עוד מחשבות המלוות את הקורא גם אחרי הקריאה. ועניין אקטואלי שקשור לסיפור השנתיים וחצי האחרונות. רק בתקופה הזאת, עם החשיפה למשפחות החטופים החללים, הבנתי את החשיבות הקיומית למשפחה, בסגירת המעגל עם קבלת הגופה של יקירה. רק עכשיו הבנתי עד כמה המושג "קבר ישראל" משמעותי לחיים עצמם, ללא קשר לדת. לפני כן, ממש לא הבנתי זאת. איני רוצה לעשות קלקלן (ספוילר) לקוראיי שלא קראו את הספר, אך הנוכחות של התובנה הזאת חזקה מאוד מאוד בספר הזה. מעניין אם הייתי קורא אחרת את הספר, אילו קראתיו קודם לכן. בעוד כשבועיים ימלאו שלוש שנים למותו של מאיר שלו. נשאר לי עוד ספר אחד שלו שטרם קראתי. אקרא אותו. אבל לא בוער. לאט לאט.
* ביד הלשון: פוליגון – אחת המילים הבולטות בלקסיקון "שאגת הארי" היא פוליגון – אזור התרעה גיאוגרפי של פיקוד העורף. פוליגון הוא מצולע – חלק ממישור המתוחם על ידי מספר סופי של קטעים הנפגשים זה עם זה בקודקודים. לדוגמה: משולש, מרובע, משושה, המתארים את המצולע (פוליגון) על פי מספר הצלעות שלו: שלוש, ארבע, שש (בהתאמה). המילה פוליגון מורכבת משני חלקים, שמקורם ביוונית עתיקה: פולי – ריבוי. גון – זווית, פינה. על מנת לדייק ככל הניתן בשליחת ההתרעות לציבור, ולא להכניס לשווא את כל המדינה למרחב המוגן על כל התרעה, חולקה הארץ למקטעים רבים, המכונים פוליגונים. המילה פרצה לתקשורת ולציבור הרחב ב"שאגת הארי". אני הכרתי אותה כבר ב"חרבות ברזל" בשל חברותי בצח"י (צוות חירום יישובי) של אורטל. בשיח המקצועי בצח"י למדנו על נושא ההתרעות והאזעקות, כולל המונח "פוליגון", שבחודש האחרון פרץ לתודעת הקהל הרחב. אורי הייטנר לתגובות: uriheitner@gmail.com
היתה לי תוכנית לנסוע לדהאראמסאלה לעשות ויפאסנה. אני כבר זמן רב בהודו, ועוד לא התנסיתי בעניין הזה שכל העולם מדבר עליו. אני אורז את רכושי הדל בתוך תיקים שבצידי האופנוע, וגלאם האיום מופיע:
"החלטת לבוא אליי?"
ואני: "כן."
והוא מתיישב במושב האחורי של האופנוע, ופוקד: "סע!"
"רגע, גלאם, אתה לא לוקח איתך כלום, אני יודע... תיק, מברשת שיניים... לא אומר כלום לגסטהאוס שאתה עובד?"
"מה פתאום? לא חייב לאף אחד שום דבר! אני בחיים לא עבדתי. באתי לכאן למצוא קונקשן, ומצאתי אותך, אין לי מה לעשות כאן יותר."
"אני אכיר לך את טופי אחי. אני רוצה להשלים איתו..."
"מה זאת אומרת?"
"אנחנו לא מדברים הרבה שנים. אם אביא אותך אליו – הוא יסלח לי, ונשלים."
"על מה יסלח?"
גלאם לא ענה.
הדרך היתה לא רק קשה מאוד – האופנוע בקושי טיפס בכביש הצר והעקלקל, כשהוא נושא שני אנשים ותיקים כבדים – הדרך היתה גם מפחידה מאוד. אי תשומת לב של רגע, או פגישה עם רכב שמגיע ממול – יכולים להסתיים באסון. מדוע בכלל הסכמתי להסיע את האדם הבלתי אפשרי הזה? לאן הוא מוביל אותי? הכביש הגיע לכפר דאוחאן, ושם הוא הסתיים. נסענו לביתו של אחיו ששמו טופי, טיפוס שונה מאה ושמונים מעלות מגלאם – הוא משכיל, הומאני מאוד, בעל השקפת עולם בודהיסטית הדורשת מהאדם להתעלות על מצוקות החיים. כדי להבין באיזה בן אדם מדובר, אציין שבניגוד למסורת (כחסיד שרוף של גאנדי, שלבש בגדי "טמאים") – חי עם אישה "טמאה", האנסה, למגינת ליבם של הוריו. טופי היה הרופא של דאוחאן ושל הכפרים הקרובים, והכול קראו לו "דוקטור", למרות שלא למד אפילו סמסטר אחד רפואה. ואיך הוא הגיע להיות רופא? ובכן, הגיעו מיסיונרים לאזור ג'ואלה פור, וחיפשו מישהו שיודע אנגלית כדי ללמדו להיות כומר. טופי אינו מאמין בשום דת, אבל נענה להם כשנודע לו שהלימודים מתקיימים ב"מישן הוספיטל" בעיירה מנאלי. הוא למד שם כמורה שנתיים, ובחשאי ספג ידע ברפואה. כשהחליט שהוא יודע מספיק, חזר לכפרו דאוחאן עם מלאי של תרופות, ופתח קליניקה במבנה ששימש קודם כבקתה של פרות. הריפוי שלו הצליח, והוא זכה לכבוד ולהערצה מכל הכפריים. מי שפגש אותו בדרך, היה מנשק את שולי בגדיו מתוך יראה וכבוד. הוא קנה אופנוע, וכשהוא רוכב עליו, הוא מסייר בכפרים שמסביב לדאוחאן ומביא מזור לחולים.
טופי כמה למפגש עם אדם שנולד וגדל במערב. הוא היה צמא דעת, וביקש להתבשם מתרבותם הרחוקה של ילידי אירופה. בדאוחאן מעולם לא דרכה רגלו של אירופי עד שלפני שמונה שנים ביקר שם גרמני אחד, וטופי ערך לו קבלת פנים מלכותית. הוא הבטיח לחזור לאחר שיטייל בצפון, אך מעולם לא חזר. טופי נשאר מתוסכל, כשהכמיהה למפגש עם המערב אינה נותנת לו מנוח. טופי וגלאם חדלו לדבר ביניהם מזה שנים רבות, וגלאם האמין שאם יביא לו "מערבי" – משאת נפשו של אחיו – הוא ישלים עימו, וכך היה.
אני הייתי עד לסצנה הזויה לגמרי: ישבנו אני, גלאם וטופי בחדר ההסבה, על השולחן היתה תקרובת, טופי פונה אליי ומתאר את אישיותו של אחיו:
"גלאם הוא רמאי חסר תקנה. הוא רימה אותי, רימה את אבינו, גנב מאיתנו כספים וטובין, גנב מכל הכפר. אנשי הכפר כשרואים אותו, נועלים את הדלת ומגיפים את החלונות. אני שיחררתי אותו מהכלא בערבות. כשיש לו כסף, מגניבות, כמובן, הוא משתכר עד שהוא נשאר ללא הכרה. פעם מצאו אותו שיכור שוכב בשלג, ואנשים טובים הכניסו אותו הביתה, נתנו לו לשתות צ'אי חם, כדי להפשיר אותו, וכשחזרה אליו ההכרה, הוא סקר את המקום כדי לבדוק מה אפשר לגנוב. הוא רמאי ושקרן... לא יכולתי יותר, וניתקתי את הקשר איתו."
וכל הזמן הזה גלאם מהנהן בראשו ומאשר: "נכון, נכון, אני רמאי ושקרן."
"ואתה, אדון בנצי, היזהר ממנו, הוא לא רק שקרן ורמאי, הוא גם שתיין ללא תקנה. הוא ידע שאני אסלח לו אם יביא לביתי איש מהמערב, ואני באמת סולח לו."
השחרור בערבות של גלאם נעשה בדרך שרק ראשו של הודי יכול לתכנן ולבצע. תפסו את גלאם על פריצה, וכלאו אותו בבית סוהר בדלהי. טופי, ששנא לרדת מההרים, כי למטה יש רק לכלוך ומחלות – שהה בדלהי מיספר חודשים, שכר עורכי דין שהוליכו אותו שולל, ולבסוף הוא מצליח להשיג עבור גלאם חופשה לרגל נישואי אחותם. טופי חתם ערבות, אבל מעולם לא החזיר את גלאם לכלא – הוא טען שגלאם השתכר ונפל לתהום, ולמרות המאמצים – לא נמצאה הגופה. גלאם נחשב אם כן למת, ולכן שום הליך פורמאלי, כמו הנפקת תעודת זהות, טקס חתונה וכד' – הוא בלתי אפשרי – איש מת מהלך. הסיפור של טופי על גלאם הוגשם כמעט לכל פרטיו: לימים נודע לי שגלאם השתכר עד אובדן החושים, ונפל מצוק אל התהום. הצבועים והנשרים התכוונו לעשות ממנו ארוחה, אבל אנשי הכפר ירדו בסכנת נפשות אל הבקיע העמוק, והביאו את הגופה לשריפה מכובדת כדת וכדין. טופי ספד לנשמה האובדת. איש מהשלטונות לא שאל איך גלאם מת פעמיים – הכול אפשרי בהודו.
משה גרנות
משה גרנות
מראיין את הסופר אהרן מגד
"האירוניה מציגה את האדם באורח אמביוולנטי"*) תל-אביב, י"ז בתמוז תשס"א (8.7.2001)
אהרן מגד אירח אותי בחדר עבודתו, כשהוא משתדל להנעים לי את השהיה שם: "קפה? עוגיות? רק מים?!" שאל-תָמַהּ באכזבה. אחר כך הביא לי שרפרף כדי להקל עליי את החזקת מצע הכתיבה על הברך, ויצא שוב להביא מאוורר כדי לצנן את החדר. הוא ישב לאורך הראיון סמוך לשולחן עתיק, בעל מגירות כבדות, שעליו מונח מחשב חדיש ופקס, והביט בי בעיניו הכחולות במה שנראה לי כתהייה – מה הולך איש זה לעולל לי בראיון שלו? עיניו הן בעלות גוון כחול בלתי מצוי, ומהן נשקף הרבה עצב יהודי, צער עולם, וכשהן מחייכות, נשקפת מהן חיוניות צעירה, הגם שעל רקע השיבה העוטרת את ראשו.
הזהרתי את אהרן מגד שהשאלות תהיינה ארוכות, לא מפני שאני אוהב לשמוע את עצמי, אלא משום שאני מבקש להגיש שירות לקורא, ולא להעמיד לפניו חידות: הסופר המרואיין – חזקה עליו שהוא יודע על מה מדובר. אם נהיה אופטימיים, נניח שגם המראיין יודע מה הוא שואל. נותר הקורא, שלמענו כל הטרחה הזאת, וראוי שגם הוא יהיה בעניינים; על כן, תהיינה הבהרות פה ושם, וכמובן, מראי מקום הכרחיים. אהרן מגד הסכים, רק שאל בחיוך אם זה אומר שהוא צריך לקצר את תשובותיו… הבטחתי לאהרן מגד, כמו למרואיינים במדור זה שקדמו לו, כי לא אפרסם דבר לפני שיקבל את הטיוטה לבדיקה ולאישור.
מ'ג': בחודש מאי 2001 פניתי אליך בבקשה לראיין אותך. אתה הסכמת, אבל ביקשת ממני לקרוא את הנובלה "עד הערב". בשל התחייבות קודמת (ראיון עם משה שמיר), נדחתה מעט הקריאה. להודות על האמת, בתחילה לא הבנתי מדוע הדחייה הזאת מצידך – סוף סוף, סופר פורה כמוך שחיבר עשרות ספרי פרוזה ומחזות – מדוע צריך לקרוא דווקא את הנובלה האחרונה כדי לתהות על קנקנו? ועוד, הרי הריאיון הזה יתפרסם כעבור חודשים, כאשר הנובלה תהיה כבר "ותיקה על המדף". אני מודה עכשיו שצדקת: "עד הערב" היא אמנם "מגד", אבל "מגד" מיוחד במינו, והריאיון הזה היה עושה לך עוול, אילולא כלל אותה. הריאיון יתחיל בשאלות על יצירה זאת, וממנה יתנתב אל יצירות אחרות.
הגיבור ב"עד הערב" הוא לא רק "אנטי גיבור", אלא גם שלומיאל ושלימזל – כל ביש מזל וכל תאונה אפשרית נדבקות אליו, והוא גם חסר שם (לסופר יש מספר הזדמנויות לגלות זאת – כמו בפגישה עם זייגר, למשל – אך עד סוף הנובלה הקורא איננו מתוודע אל השם). יחד עם זאת, הנובלה בנויה בתבנית אודיסיאית: גיבור עובר ממקום למקום, כולל "השאול", חווה חוויות, גולש מדמיון למציאות ולהיפך – וכל חייו נפרשים לאורכו של יום אחד – "עד הערב" (כמו ב"יוליסס" של ג'ימס ג'ויס). אתה מוכן לשתף את הקורא במחשבותיך – מדוע בחרת לגיבור כזה – מסגרת אירועים כזאת?
א'מ': אני אינני קובע מראש את התבנית, אני זורם עם הגיבור, יוצא איתו מהבית, הולך איתו. אני יודע שהמסגרת היא יום אחד – "עד הערב", אך לא תיכננתי תבנית מיתולוגית, לא חשבתי על קשר לאודיסאוס, או ל"יוליסס" של ג'ויס. זה קרה בדיעבד – זו באמת "אודיסיאה" קצרה, אבל לא ראיתי זאת מראש, לא תיכננתי. בכל היצירות שלי אינני קובע מראש את המסגרת, אם כי יש לי תמונה של העלילה, אבל אני רואה כעיקר ללכת עם הגיבור מתוך אמפתיה אליו. אני גם אינני חושב שהגיבור הוא שלומיאל – הוא עבד הרבה שנים, קודם בכפר, אחר כך בעיר. הוא לא נכשל בעצם. מישהו העיר את תשומת ליבי ש"עד הערב" הזכיר לו את הספר "תפוס את היום" של סול בלו. רצתי להשיג את הספר, וראיתי שיש משהו דומה, אבל אצלו הגיבור הוא כישלון טוטלי, בכל מה שפעל, הוא נכשל: מפוטר מהעבודה, נכשל בעסקים, נפרד מאשתו, אביו בז לו, יש ביניהם יחסים נוראים. הגיבור שלי הוא אנטי-גיבור, כמו רבים מגיבוריי. הוא חריג, לא משתלב בחברה, מפני שבחברה הישראלית, בה הוא נמצא, יש מידה רבה של תוקפנות, של גסות רוח, של תחרותיות, של חומרנות. הכול רוצים להשיג יותר כסף, להרוויח יותר. הוא שונה, הוא מחוץ לתחרות, הוא עומד בצד, בשולי המגרש, אבל הוא לא שלומיאל. למה הוא חסר שם? זו לא הפעם הראשונה שאני נוהג כך, גם ב"מקרה הכסיל" הגיבור חסר שם…
מ'ג': הכנתי שאלה על "מקרה הכסיל", ברשותך, נדון בה בהמשך.
א'מ': לא שאלתי את עצמי למה אין לו שם, אבל נרתעתי מלהגיד את שמו, מאותה הסיבה שב"מקרה הכסיל" לא ציינתי שם. הגיבור מבטל את עצמו, הוא עצמו מעלים את שמו, אולי זו הסיבה. מה שאני אומר, זה לא מוחלט, אני חושב על זה תוך כדי שאני עונה לך. גיבור כזה מתהלך ברוב היצירות שלי.
מ'ג': הנובלה הזאת מצטרפת לספרים אחרים שלך, בהם מתואר איש "יוצר", בדרך כלל, סופר, או סופר בסתר, שהוא עקר בגלל האימה התוקפת אותו אל מול אנשי מעשה של ממש (אולי בגלל עומס התרבות שרובץ עליו), שאשתו היא המשענת, ולעתים, גם המפרנסת. אזכיר כאן אחדים: יונס מ"החי על המת", אלברט מ"געגועים לאולגה", "אסף הגואל" ב"עוול". האם אתה מסכים עם הטענה הקשה המשתמעת מהמחזה של אלתרמן "פונדק הרוחות", שעולם האמנות עושק את עולם המציאות?
א'מ': לא כל כך מסכים איתך. בכל האנשים האלה יש פסיביות מסוימת, זה נכון. יש בהם ביטול עצמי, יש להם שאיפות שלא באו לידי הגשמה. יש להם חיים פנימיים עשירים, הם אינטרוברטים, ובתור שכאלה הם מודחים. אין הערכה רבה אצלנו לאינטרוברטים. החברה הישראלית היא מאוד אקסטרוברטית. כך היה גם בתקופה שהייתי צעיר, הפלמ"ח היה מאוד אקסטרוברטי, התבדחו, צעקו. מי שלא השתלב, היה מסכן. ככה זה בצבא עד היום. בכל החברה הישראלית שולט הקו הזה. יש עמים שיש בהם כבוד כלפי האינטרוברטים – כך הם האנגלים עם האנדרסטייטמנט שלהם, אנשים צופנים בתוכם דברים וחצאי דברים. כך זה בצפון אירופה, ואולי גם במזרח הרחוק. לפי דעתי, זו תכונה יהודית, שאני לא אוהב אותה. בבית הכנסת צועקים לאלוהים, כאילו הוא חירש. בכנסיה ובמסגד יש שקט. אצלנו צועקים, וכל אחד רוצה לגבור על רעהו. הגיבורים שלי סולדים מההרגלים האלה ומההווי הזה. אצלי אין דיכוטומיה בין האמנות ובין המציאות. אני חושב שמעשה האמנות משקף את המציאות, או מבטא אותה. לטולסטוי יש מסה גדולה על האמנות, בה הוא מגדיר את מעשה הסופר. הסופר מעביר את הרגשות והחוויות שלו לקורא, מתוך תקווה שהקורא ירגיש כמוהו. מה אני הייתי רוצה מן הקורא? יש לי אמפתיה כלפי האנשים שאני כותב עליהם, ואני מקווה שהקורא גם כן יחוש כלפיהם אמפתיה. אם לא – או שנכשלתי, או שהקורא אטום. אם זה לא מדבר אל הקורא, הרי זה מפני שאין לו אמפתיה אל הגיבור, והוא איננו רוצה להבינו.
מ'ג': הגיבור ב"עד הערב" איננו מרוצה מתולדות חייו. הוא מעריץ את תולדות חייו של אביו האידיאליסט ושל אשתו ניצולת השואה. זה מגיע לידי כך שהוא ממציא לעצמו תולדות חיים של לוחם גטו וניצול שואה. "היתרון" הזה של ניצולי שואה על פני ילידי הארץ מופיע אצלך במספר מקומות, למשל בסיפור הקצר "יד ושם" ("מבחר סיפורים" ע' 81) – סבא זיסקינד "צודק" כשהוא מבקש לקרוא לנכד שלו "מנדלה", ולא "אהוד". הסבא הוא חצי סנילי, אבל דווקא עובדה זאת גורמת לקורא לצדד בעמדתו. אתה גם כתבת ספר דוקומנטרי "מסע הילדים אל הארץ המובטחת" (פרשת ילדי סלבינו), שם מובעת הערצה ממש אל הילדים והנערים הניצולים, ואל הוריהם הנרצחים (למשל, הסיפור על שש האחיות, שניצלו משום הפקודה שקיבלו מאימן הגוססת להשאירה ולהמשיך לדאוג זו לזו). יואב, בנו ה"יאפי" של המספר ב"עד הערב" מציע לאבא שלו לקרוא ב"פרקי בנים" ולהניח ל"פרקי אבות". הדברים נאמרים שם באירוניה על "הצבר" חסר השורשים. האם משתמע מדבריך ש"הצבר" הוא אכזבה, שתרמילו ריק ביחס לתרמילם של החלוצים וביחס לזה של ניצולי השואה?
א'מ': הדברים אינם נובעים מאכזבה מהצבר, אלא מתוך היחס האטאוויסטי שלי ליהדות הגולה. יש בי "עבָרים" שונים. אני חש שאני חי בעבר שלפני הולדתי. זה עבר שלא חוויתי בפועל, כי אני באתי ארצה בגיל חמש. מעט מדי אני זוכר מאז. איכשהו, מבלי לדעת איך להסביר לעצמי, אני חש שותפות גורל משפחתית חזקה עם יהדות פולין, עם היהודים מפולין. אני הכרתי רק את אלה שעלו לארץ. ההורים שלי לא היו טיפוסים של אנשי העיירה. שניהם היו מורים לעברית, אבי היה המורה הראשון ברעננה. דיברנו בבית עברית. אבא שמר קצת מסורת: הדליקו אצלנו נרות בליל שבת, השתדלו לא לעבוד בשבת, אם כי ראיתי את אימי מבשלת בשבת. אז היתה לי תקופה קצרה של דבקות במסורת ובאמונה. כעסתי על הוריי שנהגו, לפי טעמי, בצביעות. במושבה הקטנה היו יוצאי פולין מתאספים, מתפללים בבית הכנסת, דיברו ביידיש. למדתי מעט יידיש מהשכנים, מחברים בקיבוץ. כשאני נכנס לאיזה כנס של יוצאי עיירות פולין, אני מרגיש שאני שייך להם. אמרתי שאני לא אוהב את בית הכנסת היהודי בגלל הצעקות, ולמרות זאת, אני חש תחושה של סולידריות, הרגשה של חום יהודי, השופע כאילו מתוך הטליתות וממלא את חלל האולם. אני חש רגשי סולידריות עם עַם שנידון למוות בתקופות שונות. גם היום מרחף עלינו צל של קץ, כפי שכתב אלתרמן ב"שמחת עניים" – "חיים על קו הקץ שלמים וחזקים." "יד ושם" הוא אחד הסיפורים הראשונים שלי – יש בו סימפתיה לסבא הטוען נגד הדור השני והשלישי, המבטלים כל מה שהיה קודם. הרי לא התחלנו כאן. היתה תרבות ביידיש ובערבית ובארמית. אכזבתי מהצבר היא רק מבחינה זאת. הרי קיווינו שייווצר כאן טיפוס שונה מהחנווני והסוחר של הגולה, אך מאכזבת העובדה שהאיש החדש משליך מאחורי גוו את העבר. היום הוא משליך מאחורי גוו גם את העבר של הארץ. האתרים השונים בארץ ספוגים בזיכרונות מהתנ"ך: הנוף, השמות, העתיקות. יש כאלה שגם את זה זורקים. מי שזורק "עבָרים", נשאר ריק ומרוקן, מתקיים על פסולת של תרבות אמריקנית. תרבות לאומית היא סך הכול של כל "העבָרים" של העם.
מ'ג': ובאותו העניין: אתה מרבה לשבץ משפטים ביידיש בנובלה (לדוגמה: ע' 92, 113). כך אתה נוהג גם בספרים אחרים (לדוגמה: "פויגלמן"), ותמיד ללא תרגום. אתה אינך נוהג כך כשמדובר בשפה אחרת, למשל, כשאתה מביא שיר בגרמנית, אתה טורח לתרגם אותו בהערת שוליים (ראו לדוגמה: "היינץ ובנו והרוח הרעה" ע' 15). האם אתה סבור שהקורא צריך לדעת יידיש?
א'מ': יידיש זו שפה של יהודים. אני יודע שחלק גדול מהקוראים אינם יודעים. שיילכו ויחפשו, שישאלו את סבא שלהם, או את השכנים. אני לא רוצה לחסוך להם את הטרחה. גרמנית, אנגלית, צרפתית לא חייבים לדעת. יידיש צריכה להיות מוכרת, כמו קרובת משפחה. אם אביא תרגום, כאילו העמדתי חיץ – אינני רוצה שייוצר חיץ.
מ'ג': אבל חצי מהעם איננו יכול אפילו ללכת לסבא לשאול על המילים ביידיש…
א'מ': אני מצפה שמספרים שישבצו לדינו לספריהם – לא יתרגמו את המשפטים. הזז הכניס הרבה ערבית אצל גיבוריו התימנים, ועד כמה שזכור לי, הוא לא תרגם. אתה בוודאי זוכר שטולסטוי משבץ צרפתית ברומנים שלו, והוא לא תרגם לרוסית…
מ'ג': אני קראתי את טולסטוי בתרגום עברי, ושם יש תרגום מצרפתית בתחתית הדף.
א'מ': אשר לשאלתך בדבר יחסי לאמנות, אני מבדיל בין יחסי לאמנות המבטאת את רוח היצירה, שהיא חלק ממני, לבין יחסי לאמנים. יש לי יחס אירוני, ואפילו סאטירי, לאנשי "הברנז'ה", "קריית ספר". פה אני רואה תופעות כל כך מגוחכות, אפילו מאוסות, של יחסים בין אנשים – נקמות, קנאות, שנאות. אצלנו יש מושבה ספרותית קטנה – כולם מכירים את כולם אישית. החיכוכים הם הרבה יותר חזקים מאשר, למשל באנגליה, או באמריקה, שם האנשים פחות נפגשים בגלל המרחק. יש דברים גרוטסקיים ממש ביחסים בין הסופרים, וזה מעורר בי את יצר הסאטירה, כמו ב "הגמל המעופף ודבשת הזהב", וזה נמצא, כמובן, גם ב"החי על המת".
מ'ג': בתיאור "המרתף"…
א'מ': כן, ואתה יודע שהשם "סימן קריאה" כשם של כתב-עת לקוח משם? אני מדבר על תופעות לא סימפתיות. אין יחסי אחווה בין סופרים – יש חבורות אינטרסנטים. גם אני הייתי בחבורה של "סופרי הפלמ"ח", ערכתי את "משא", שם פירסמו רוב הסופרים המוכרים היום. אחר כך החבורות מתפוררות – כל אחד הולך לדרכו. היו חבורות כמו "לקראת", שהתחילו יחד יפה מאוד, או לפני כן "כתובים", "טורים", "יחדיו". היו מריבות מרות בין שלונסקי לבין רבים ממתנגדיו, וכך גם עם אלתרמן, רטוש ורבים אחרים. אני יכול להתייחס לזה רק בהומור, זה לא שולל יחס של כבוד ליצירות עצמן.
מ'ג': הרושם הוא שאתה ממש מצליף ב"עולם הספרות": כבר הזכרתי את העקרות של עולם הספרות לעומת עולם המעשה. דוגמה בולטת לכך ב"עד הערב": כל החברים של המספר בכנס המחזור הגיעו לעמדות כוח, רק הוא ספרן מתפוטר, הכותב בגיל 63 למגירה! אתה מצביע גם על האגוצנטריות והתועלתנות של הסופרים (יורם שניידרמן מתכחש לגיבור "עד הערב" לאחר שאיננו יכול עוד להשתמש בו; גבריאלה גת ב"פרספונה זוכרת" משתמשת באנשים – בעל, בת, מבקרים, משוררים צעירים – ואחר כך מתנכרת להם), אתה מצביע על הקלות שבה דווקא אנשים אלה נופלים בקסמו של השקר הדתי (גבריאלה גת נתפסת לקסם הברסלבים ב"פרספונה זוכרת"); אתה לועג לרצנזיסטים, שכדברי בלזק, לא נחוץ להם לקרוא ספר כדי לדעת את טיבו ("הגמל המעופף ודבשת הזהב"). נדמה לי שיש שני מקומות בספריך שמתארים בצורה בוטה ביותר את עמדתך הספקנית לגבי כוחן של המילים: גבריאלה גת אומרת מפורשות שאין גאולה במילים ("פרספונה זוכרת" ע' 189) והמספר חסר השם ב"עד הערב" נזכר בחלום שבו הוא מתכוון להגיע לאתרוג שמעל לראשו, ולשם כך הוא עולה על 17 הכרכים של בן-יהודה, על ספר הזוהר ועל "הטור השביעי" – ושום דבר איננו מועיל – אל האתרוג הוא איננו מגיע. הארמז הסמלי למיתוס של טנטלוס מצביע על כך שכביכול איש הרוח, איש הספר, נמצא "בעונש". האם אינך שומט את השטיח שעליו אתה עומד?
א'מ': יפה שמצאת משמעות סמלית בעניין הזה עם האתרוג – האמת שלא הייתי מודע לכך. יש דברים שאינם מודעים לסופר. אם תרצה, זה יכול להיות גם סמל פרוידיאני. יפה שעוררת בי את תשומת לבי לחלום הזה. נכון שב"פרספונה זוכרת" מביעה גבריאלה גת ייאוש מיכולת המילים לגאול. אבל הרי אני עוסק במילים, מילים הן כלי העבודה שלי, צינור הנפש של הסופר, ובה בשעה אני יודע שהמילים אינן גואלות את העולם. הניסיון בעבר הרחוק והקרוב מלמד אותנו שאין בכוחן של מילים לגאול את העולם. בגרמניה היתה ספרות הומניסטית נהדרת – זה לא עצר את הגרמנים מלהיסחף לפסיכוזה הנאצית. גבריאלה גת לא מצאה גאולה לנפשה. לגבי נפש היחיד – יש כוח למילים: התפילה היא מילים, והשירה היא מילים. בתחום היחיד הן "עושות" משהו…
מ'ג': "ייסורי ורתר הצעיר" גרם בזמנו לזעזוע – צעירים התאבדו בעקבות קריאת הספר…
א'מ': אני אוהב מאוד את הסיפור של טולסטוי "מותו של איוואן איליץ". פעם נתתי אותו לנערה בת ארבע עשרה. היא קראה אותו, ובאה אליי ואמרה: "אחרי שקוראים סיפור כזה – כל החיים משתנים!" יש לפעמים דברים כאלה, השירה משפיעה, סיפור משפיע.
מ'ג': כיוון שהזכרתי לעיל סמלים, אקדיש שאלה אחת לסמלים ביצירתך. אתה רחוק מהגישה של עגנון בנושא הנ"ל (אצל עגנון, למשל, כל שם של גיבור נושא סמל). יש ביצירתך סמלים מאוד עדינים ומתוחכמים, כמו למשל החלום על האתרוג ב"עד הערב", אך לא חסרים אצלך גם סמלים "מנקרי עיניים", כמו כובע טמבל של שלומי ב"חדוה ואני", כמו המשפט הנצחי בין עו"ד עברת ועו"ד שילה ב"החי על המת", כמו חברת ביטוח בשם "אקרופוליס" ב"החיים קצרים", כמו מיכאל, רפאל וגבריאלה ב"פרספונה זוכרת". נדמה לי שב"פרספונה זוכרת" אתה ממש הלעטת את הקורא בסמלים מפוענחים ובלתי מפוענחים, כמו שם הספר, המצביע על מתח בין חיים למוות, כמו העלמה והאוניקורן בוויטרז'ים ובשטיחים, כמו השמות "הבדויים" איפגניה, נוגה, מושי, הכלב השנאוצר – צרברוס (גם הכלב הרוטווילר ב"עד הערב"). אני כקורא מתייחס תמיד בהסתייגות כלפי סמלים. אלה באים, כביכול, לומר לי שהנה הנה הסופר עומד לגלות לי את כבשונו של עולם – רק אני צריך להתאמץ לפענח את חידת סמליו. זה כמעט מעליב אותי כקורא. מדוע אתה נוקט בדרך הזאת?
א'מ': לפעמים זה מכוון, זה נכון – למשל, "רפאל", "מיכאל" ו"גבריאלה" – ברור שזה מכוון, ויש אפילו הערה על כך בסיפור. זה החלק הסאטירי. בסאטירה מותר לעשות דברים כאלה. יש, כמובן, דברים לא מכוונים, אחר כך באים דרשנים ומוצאים דברים שלא עלו כלל על דעתי, כמו לגבי הגיבור של "החי על המת" – יונס – בעלי מדרש השמות חצו את השם: "יונה נס", שכן יונס בורח מתפקידו. אני סיפרתי כבר את האנקדוטה הזאת, ואחזור עליה עוד פעם: השם יונס כרוך באסוציאציה שהיתה לי בגימנסיה – המורה לאנגלית הייתה פותחת כל שיעור במשפט: "יונה'ס קומפוזישן ווס וורי גוד אוף קורס" – זהו מקור ה"יונס". ב"מסע באב" יש גיבורה בשם איה, ואני שומע הרצאה של בעל מדרש, ממנה משתמע שאיה היא ראשי תיבות של "ארץ ישראל היפה"…
מ'ג': מאוד יצירתי!
א'מ': את "יד ושם" לומדים בהרבה בתי ספר, והמורים אינם יכולים להימנע מלדרוש את השמות מנדלה, מנחם, זיסקינד – לא הכול כל כך מכוון. אצל עגנון יש כוונה כזאת: ב"עידו ועינם", למשל, השמות המתחילים בגימל…
מ'ג': קשה להבין איך אדם כל כך כישרוני עשה כאלו שטויות…
א'מ': אינני יודע אם אלה שטויות. הוא מאמין בתכונות המיסטיות של אותיות. גם בי יש אמונה כזאת. אין דומה לשפה העברית מהבחינה הזאת: לאותיות עצמן יש משמעות, שלעתים היא מיסטית.
מ'ג': הזכרתי קודם את "חדוה ואני" – מי שבודק יצירה זאת בעיניים של ימינו, רואה שעיצבת את חדוה כקריקטורה של אישה מתברגנת. היום זה לא היה עובר לך בקלות. בימים ההם היו בוודאי כבלי "תקינות פוליטית" אחרים. אילו כבלים חברתיים נראים בעיניך יותר קלים לשאת – אלה של היום, או אלה של ימיה הראשונים של המדינה?
א'מ': כמו הגיבור של "עד הערב" – גם אני שואל למה לי מדיח כלים. יש לי מושגים מפגרים ביחס לימינו. חדוה מביאה מהקיבוץ מטאטא. היום היתה חושבת על מקלט טלוויזיה, אלה היו ימים של צנע וצניעות. לא הרגשתי שום כבלים פוליטיים. כשסופר כותב מאמר, אפשר שהוא מתחשב במושגים המקובלים. אבל בסיפורת זה לא משפיע. "חדוה ואני" היה מאוד פופולרי, כי היה אנטי זעיר-בורגנות. חדוה היא זעיר-בורגנית, עיירתית. כולם שמחו שלגלגתי עליה, לא רק בקיבוץ, גם בעיר שמחו... היום חדוה היתה שואפת לדברים יותר רציניים ויקרים. אתה באמת חושב שהיום היו אומרים שהספר הוא אנטי-פמיניסטי?
מ'ג': אני בטוח בזה! תרשה לי עוד שאלה על "חדוה ואני": אני זוכר שבשנות השבעים כשיצאה הסדרה בטלוויזיה, אתה התרעמת מאוד, והתכחשת לקשר בין יצירתך לסדרה. עד היום לא ברור לי מדוע כעסת כל כך? הרי ברור לכל צרכן אמנות שמעבר מכלי לכלי כרוך בשינויים מפליגים: הסרט "מלחמה ושלום" עם אודרי הפבורן איננו טולסטוי, אבל אחרי שאנשים ראו את הסרט, חזרו וקראו את הספר. כך נדמה לי קרה גם ל"חדוה ושלומיק" שהוקרן בטלוויזיה – אני זוכר שצעירים צבאו על הספריות לקרוא את "חדוה ואני". לאחר שנים, איך אתה רואה את התנהגותך אז?
א'מ': קודם כול, כשהקרינו את הסרט, הייתי באנגליה נספח תרבות בשגרירות, כך שלא ראיתי אותו. מה שנתנו לי לבחון – זה היה טקסט התסריט. כשראיתי את זה – חשכו עיניי! לא היה שם אף משפט שלי. רציתי לתבוע אותם למשפט. הם שינו את השם ל"חדוה ושלומיק" בעקבות האיום שלי לתבוע אותם. לא היה לי ניסיון רב בהעברת סיפורת לסרט. יש סרטים שהאיכות שלהם אינה נופלת מאיכות הספר, ויש סרטים שלפחות משתמשים בהרבה מהטקסט המקורי. ב"מלחמה ושלום" יש הרבה מהטקסט של טולסטוי. הרולד פינטר מעבד ספרים לסרטים ברמה איכותית מאוד, ואף מקנה להם ערך מוסף. יש כך ויש אחרת. סופרים, בדרך כלל כועסים על תסריטאים – לא הייתי יוצא מן הכלל.
מ'ג': ב"הגמל המעופף ודבשת הזהב" מוזכר ד"ר קלויזנר, המעריץ את הרומן הריאליסטי של המאה ה-19, ובעיקר את דוסטויבסקי. כתיבתך, רובה ככולה ריאליסטית, להוציא אולי את "מקרה הכסיל", הגובל באבסורד. אני גם כן חושב ששיאו של הרומן הוא הרומן הריאליסטי, אלא שלמגינת הלב, קשה לחדש בו, ואילו בפרוזה האבסורדית, בפרוזה הבדיונית העתידנית, בפרוזה הסימבולית ניתן להגיע ביתר קלות לתבניות מקוריות. האם אתה חש די חופשי בכתיבה הריאליסטית שלך?
א'מ': אין שום הגבלה. הסגנון הריאליסטי איננו מגביל – יש בו אפשרויות אינסוף. כמו שהמציאות היא עניין רחב ורבגוני, כך גם הספרות. אפשר לכתוב בגישה ריאליסטית באינספור דרכים: אתה לא יכול להשוות את הנרי ג'יימס לג'ין אוסטין, או לסול בלו. כולם ריאליסטים, והם שונים זה מזה. גם פרוסט הוא למעשה, ריאליסט, והוא שונה מכולם. ההיפך הוא הנכון: מה שמגביל הוא הניסויים האוואנגרדיים קצרי החיים. אותו הדבר בציור: יש היום ריאליזם, או "היפר-ריאליזם" בסגנונות שונים, ופחות פונים למופשט. קיים אפילו ייאוש מהציור המופשט, ויש חזרה לציור הריאליסטי. בספרות רווח בצרפת, בשנות החמישים והשישים, "הנובו רומן", והוא נבל מהר מאוד. כבר לא זוכרים אותו. גם הניסיונות האוואנגרדיים באמריקה לא הצליחו, והרוב חוזרים לריאליזם. זה לא נכון שיש הגבלה בזרם הזה.
מ'ג': חלק מהרומנים שלך נחשבים ל"רומני מפתח": הגיבור דוידוב ב"החי על המת" מזוהה עם יצחק שדה; חייה של גבריאלה גת מזכירים את חייה של המשוררת אלזה לסקר-שילר, הגם שלא מדובר באותה התקופה. ב"פרספונה זוכרת" מבלה גבריאלה עם משורר המזכיר את נתן זך ועוד. סופרים נוהגים להכחיש כוונות כאלו. מה יש לך להגיד "להגנתך"?
א'מ': להגנתי, אוכל לומר שכל הגיבורים שלי הם מזיגה של דברים שאני מכיר מהמציאות ודברים מהדמיון. אין אף גיבור שלי שמישהו יכול להצביע בוודאות שמדובר בפלוני שהוא מכיר. אבל יש קווי דמיון בין גיבוריי לדמויות מוכרות. המקרה הבולט ביותר הוא דוידוב, שזוהה עם יצחק שדה, אך הביוגרפיות של השניים ממש שונות. ליד הדמיון יש הרבה אי-דמיון. דוידוב הוא גיבור מורכב, אך לא גיבור של תקופה כמו יצחק שדה. יש תחנות בחיים שהן דומות, אך את זאת אפשר להגיד על הרבה גיבורים. היו אבסורדים לא מעטים בעניין הזה. אנשים "מכירים" את הגיבורים. ב"מחברות אביתר" קוראים רבים חשבו שהם יודעים מי הוא ריכטר הסופר, מי הוא אביתר, ומי היא המשוררת היידית לאה ברלין. אחד הסופרים כתב מכתב לי בזו הלשון: 'אני יודע מי הוא ריכטר – אך מה שכתבת הוא שקר – לא הייתה לו פרשת אהבה כזאת עם המשוררת היידית שאתה קורא לה לאה ברלין!' יש פה ושם דמיון – מה אני יכול לעשות? למשל, אימא של עשהאל דומה לאימא שלי… אתה הרי יודע כמה חיטטו לדעת מי היו "אנה קרנינה" ו"מדאם בובארי". מחפשים מי הוא מי, אבל "פיקשן" זה "פיקשן". הסופר תורם מדמיונו, יוצר עולם חדש שלא היה עד כה. אני לא העתקתי אף דמות מהחיים אל הספר. כל היופי בסיפורת היא בבריאת עולם חדש ואנשים חדשים. היוצר מתחרה באלוהים – בורא עולם במילים.
מ'ג': שמתי לב שאתה מעדיף את התבנית של "מספר עד" (על גירסותיה השונות: יומן, מכתבים, "כתיבה למגירה", וידוי וכד') על פני "מספר כל יודע". הספר "מסע באב" כתוב מתוך נקודת ראות של "מספר כל יודע", לעומת זאת "חדוה ואני", "עשהאל", "דודאים מהארץ הקדושה", "החי על המת", "געגועים לאולגה", "פויגלמן", "יום הולדת של ענת" ועוד – כתובים בתבנית של "מספר עד". לתבנית הזאת יש הרבה מגבלות, והיא מעמידה קשיים רבים בפני הסופר, כמו למשל, תיאורו של המספר עצמו. מדוע אתה דבק בדרך הזאת?
א'מ': אינני מרגיש שום הגבלה. כשאני כותב בגוף ראשון, יותר קל לי להזדהות עם הגיבור. אני נכנס לעורו, כמו ששחקן משחק תפקיד ומזדהה עמו – השחקן חדל להיות הוא עצמו, הופך לדמות, אותה הוא משחק, ובה בשעה הוא משקיע את עצמו בתוך הדמות, כך שיש בה משניהם. הדרך הזאת יותר מבטאה אותי. וכמו שיש מגבלות ב"האני המספר", כך יש מגבלות גם ב"מספר כל יודע". בספר של סול בלו "תפוס את היום", שאותו הזכרתי, יש דמיון לגיבור שלי מ"עד הערב", אך סול בלו כותב מבחוץ, ואני מבפנים – ההבדל איננו בטיב – זו פשוט מהות אחרת.
מ'ג': נחזור אל "עד הערב" – נדמה לי שסוד קסמה של הנובלה טמון בתחושה שבמספר יש משהו מכל אחד מאתנו, שבו אנו מתביישים, ונוח לנו שזה רובץ על שכמו של גיבור בדוי. לדוגמה: שקיק המצרכים שמתפרק לגיבור ולרעייתו בלובי של מלון בקורדובה (ע' 66), – מקרה ביש המועד כמעט לכל תייר ישראלי מצוי; או קריאת השועל שלו כשאיננו יכול להיכנס דרך הפרצה הצרה אל הענבים המתוקים שבכרם – המספר מכנה את טירוף "הסטארט אפ" שתקף את הצעירים המוכשרים בארץ בשם – "מהר שלל סטארט אפ" (ע' 72). הספר מלא בגילויים אנושיים ריאליסטיים כאלה, הגם שרוב הנובלה איננו מתאר מעשים, אלא הרהורים וזיכרונות. נדמה לי שהאירוניה שלך בנובלה זאת היא הרבה יותר רחומה מאשר ביצירותיך הקודמות. האם אני צודק?
א'מ': אתה צודק – האירוניה היא באמת יותר רחומה. האמת היא שגם כשאני כותב דברים עצובים, יש שם גם נופך אירוני. ב"עד הערב" יש אירוניה עצמית של הגיבור. מלווה הומור, כמו באפיזודה שהזכרת – כל ההליכה שלו ממקום למקום, לבית של אבלים, שהוא בכלל איננו מכיר, לבנק, שם הוא מבלבל את המוח לפקידים - כל זה מתוך הומור עצמי. הנימה הזאת קיימת אפילו בספרים הטרגיים שלי, כמו "פויגלמן". גם שם ההסתכלות היא קצת אירונית. אני מתאר שם אסיפה של סופרי יידיש בעלי גינוני התנשאות הנובעת מנחיתות. אפילו ב"עוול", שהוא באמת סיפור על עוול – גם שם יש נימה של אירוניה. זה משהו יסודי בכתביי. אני רואה עצמי כשייך לשושלת של סופרים שכותבים מתוך אירוניה, כמו סרמגו, קבוקי, סול בלו, דובלטוב. את האירוניה לספרות העברית הכניס עגנון. לפניו כתבו רוב הסופרים ברצינות כבדה. ראה ברנר, למשל…
מ'ג': ומה באשר למנדלי?
א'מ': מנדלי זה סאטירה. ביידיש היה הרבה הומור – שלום עליכם, איציק מאנגר… אבל בעברית היתה רצינות – ברדיצ'בסקי, ברנר, דבורה בארון…הגדולה של ביאליק, שליד שירים עמוקי יגון, כמו "בעיר ההרגה", השירות הגדולות, "צנח לו זלזל" וכו' וכו', היו לו גם יצירות כתובות בהומור נפלא, כמו "אלוף בצלות ואלוף שום", וכך בפזמונים שלו. גם לטשרניחובסקי היה הרבה הומור. בסיפורת התחילה האירוניה עם עגנון. מה זה נותן? האירוניה מציגה את האדם באורח אמביוולנטי. הוא גם כך, וגם אחרת. הוא גם טראגי, כי החיים הם טראגיים, וסופם מוות, אבל החיים הם גם קצת אחרת. האדם הוא גם קצת נלעג אל מול ההוויה הגדולה. אני נוטה לכתיבה כזאת.
מ'ג': ולסיום אני מציע, בדרך כלל, למרואיין, אולי יש שאלה שציפה כי ישאלו אותו, ולא שאלתי. אם יש שאלה כזאת, אנא, שאל וענה.
א'מ': אתה שאלת שאלות יפות. אין לי כרגע שאלה. אתה הבטחת לשלוח לי את הטקסט לפני שאתה מביא לדפוס – אולי אז תעלה שאלה, כמו, למשל: למה אתה כותב בכלל?
מ'ג': מערכת "מאזנים" ואני מודים לך.
*) הראיון עם אהרן מגד הוכן עבור כתב העת "מאזנים", והוא כלול בספרי "שיחות עם סופרים", הוצאת קווים 2007, עמ' 168-149. משה גרנות
אהוד בן עזר
ספר הגעגועים - פרק ארבעים ושניים
רומאן כנרת, זמורה-ביתן, מוציאים לאור 2008
פרק ארבעים ושניים אהוד בן עזר. בטעם זיתים מריר. קָלְמָנִיָה (א).
לפני שנים פנה עיתון "הארץ" אל סופרים אחדים בהצעה לכתוב על הבית, הרחוב או המקום שהטביע חותמו בחייהם. כתבתי רשימה בשם "בטעם זיתים מריר" (מוסף "תרבות וספרות", 28 באוקטובר 1977), והיא אינה חלק מ"ספר הגעגועים" כי מספֵּר אותה אני, אהוד בן עזר, ולא אורי בן עמי, שהוא אמנם בן דמות שלי ושל ילדותי ברומאן, אבל כפי שוודאי כבר חשדתם – לא כל מה שקרה לו – קרה לי, ולהיפך. הרבה דברים צירפתי והמצאתי ושיניתי לצורך הסיפור הזה, וחלק מהם אפשר לגלות אם משווים את "ספר הגעגועים" עם הרשימה המקורית "בטעם זיתים מריר". מי שמבקש ללמוד על חייו של הסופר מתוך הגיבורים בני-דמותו בספריו – עלול להגיע גם למסקנות מאוד משונות ולא-מדויקות. אחד המעשים החביבים על סופרים, גם הרציניים – הוא לבדות את חייהם בספריהם וככה להתל בקוראים ובמבקרים שלהם. אפילו יוסף חיים ברנר הרציני נהג כך. שנים רבות חלפו מאז נדפסה הרשימה "בטעם זיתים מריר" המקורית, והיה צורך להרחיבה קצת.
בטעם זיתים מריר למקומות לא היה לי מעולם יחס, אלא אם כן היתה בהם התרחשות כלשהי, בימה לאנשים, לעלילות ולמשחקים. כך שמבחינה מסוימת נותרתי "יהודי נודד" אשר ההיסטוריה של פתח-תקווה ושל ארץ-ישראל במאה וארבעים השנים האחרונות היא לו מקום ממשי יותר מאיזה בית או מקום שגר בו מימיו. (אגב, האמת היא – לָעָבר אין בי שום געגועים, רק סקרנות עזה ומידת-מה של הנאה שבהיזכרות). המקום המוכר והזכור לי ביותר הוא חצר ביתנו ברחוב פיק"א 10 בפתח-תקווה, מקום גידולי מיום הולדתי, אשר גבלה מצידה האחורי בחצר ביתו של סבי, ר' יהודה רַאבּ (בן עזר), שהיה לי ידיד ילדות. הוא נהג לשחק עימי ולספר לי סיפורים, שרובם טרם הבנתי, על לילות שמירה בפרדסי המושבה, על שריפות וגניבות ומארבים. הוא אף התקין לי במו ידיו "אווירון" עשוי עץ, עליו נהגתי לרוץ-לרכוב ולהרכיב חברים. פעם אף הרכבתי עליו ילדה קטנה שגרה במורד כמה בתים ברחובנו, ואשר אביה הרופא עסק בגידול דבורים וברדיית דבש, ושמה רות לוּמפּ, היום – אלמוג. (אגב, בניגוד לסברה המקובלת, לא כל הסופרים בני פתח-תקווה נולדו ברחוב אחד. את יהושע קנז, למשל, שנולד ברחוב הרצל, בקצה האחר של המושבה, הִיכרתי רק לאחר שנים רבות, ועד היום נראית לי המושבה שתיאר, מן הצד שלו – שונה לגמרי מזו שנִראתה מן הצד שלי). לחפצים אני קשור. לימים ניסר סבא את האווירון שהתקין לי, וקבע את הקרש למראשות הכיסא-נוח שלו, למען לא יישמט הכר שלמראשותיו. הכיסא, שהוא כבר בן עשרות שנים, משמש אותי עד היום, על המרפסת, בערבי-קיץ, עם אותם המסמרים והקרש שקבע בו סבא יהודה. וכדרכם של חפצים שוּלִיִים, הוא יותר אותנטי מן "המחרשה הראשונה" המפוברקת, המוצגת כיום במוזיאון המקומי של המושבה וגם בכניסה אליה מצד מערב, ליד בית-החולים בילינסון, שהיום הוא המרכז הרפואי רבין. [לימים מסרתי את כיסא-הנוח של סבא עם הקרש המקורי למראשותיו – למוזיאון המושבה, יחד עם ה"דוק" והג'ולים ועוד הרבה חפצים שלי]. לעיתים היה מופיע בחצר אחיו הצעיר של סבא, ר' משה-שמואל ראב, צעיר-ברוחו היה, נמוך וצנום ועיניו שובבות, ומצחיק אותי בזריזותו, דוקר ומנופף באוויר את מקל-ההליכה שלו, כמשחֵק עימי ב"פַּרטִיזָנִים". וכשהיה מסובב את ידית המקל, היה זה מתפרק ומתגלה כרובה לעת-מצוא ובו בית-בליעה לכדור אחד. מכשיר מוזר זה מצוי עד היום בבית אחד מנכדיו, דוד בן עזר, בפתח-תקווה. [לימים שוחחתי בבית הספר בצופית עם תלמידי כיתות גימ"ל, ופגשתי ילדה נחמדה בשם פלג ראב, שמשה-שמואל ראב הוא סבא של סבא שלה! – והיו שם עוד שתי ילדות וילד ממשפחתנו, שהיכרתי את סבא של סבא שלהם! – וחשבתי שנחמד שכל זה מתרחש בבית הספר שבו למדתי בכיתות ג'-ה' וממש תחת אותה קורת-גג, אף כי לי עצמי אין נכדים]. האווירון שבנה לי סבא, כמו שאר צעצועים ומשחקים, נוצר על רקע מלחמת העולם השנייה. כשפרצה, הייתי בן שלוש, והמעמד זכור לי. אבי בנימין עמד ועדר בטורייה במגרש הריק, סמוך לחצרנו, שאותו חכר בשנה ההיא כדי לזרוע בו תפוחי-אדמה. המגרש והחצר היו גבוהים מן הרחוב. פתאום בא דודי שמחה זילברווסר, ועמד למטה ברחוב ואמר לאבא – "המלחמה פרצה." אבא הפסיק מיד את עבודתו. ניגב זיעתו בידיו. פניו השחומים והרציניים תמיד, כמו קדרו עוד יותר. והוא חשק שפתיו ו"ירד למושבה", כלומר הלך למרכזה, והביא שני שקי קמח, אחד לבן ואחד שחור, ושק סוכר. זו היתה ה"אגירה" שלנו. כולם אגרו. דומה שעדיין חזקים היו זיכרונות הרעב והמחסור מתקופת מלחמת העולם הראשונה. ואימי היתה אופה, במשך שנות המלחמה, שתי חלות קטנות מקמח לבן (שלא היה אז כלל בנמצא) מדי שבוע. ביתנו, וכל אורח חיינו, היו חילוניים לגמרי. אך מאכלים – זה היה עניין שונה, מקודש כמעט, של מִטבח ארצישראלי-ערבי, ופולני (מצד אימי) גם יחד, שאם אתחיל למנות אותם (כי למאכלים, בניגוד למקומות, אני קשור) – לא יהיה לדבר סוף. אמחיש זאת רק בדוגמא. זיתים הם אחת מאהבותיי הגדולות. עצי זית. שמן זית ערבי טרי (עם זעתר בזוק). וזיתים "דפוקים" בנוסח מקומי, ארצישראלי. ביתנו ברחוב פיק"א, ככל הבתים בסביבה, ניצב על כרם זיתים שנטעו הגננים – כלומר האגרונומים – של הברון רוטשילד. בכל חצר היו כארבעה-חמישה עצי זית עתיקים. מבט על הסביבה ממעוף הציפור היה מגלה ודאי את קווי הנטיעה של הכרם, שתי וערב. ומאחר שהכרם היה ניסיוני, היו הזיתים צמוקים ובלתי-ראויים למאכל. אבל המחילות העמוקות שבתוך הגזעים, והטיפוס על הענפים (על אחד מעצי הזית, שנגדע בהסתעפות ענפי-גזעו, ניצב שובך-היונים שלנו, וענפי זית צעירים צומחים סביבו ומעטרים אותו) – כל אלה היו חלק מעולם המשחקים הדימיוני של ימי ילדותי. התמונה המצויֶרת הראשונה הזכורה לי היא ציור-שמן של עצי-זית ותחתיהם רובצות שתי עיזים, מאת הצייר אריה אלוואיל, תלוי מעל למזנון, במקום הנכבד ביותר בביתנו. מדי סתיו היה אבא קונה זיתים אצל הערבים, משרה אותם בגיגיות בחצר, ומשתף אותי בכתישתם ובכבישתם בפחי נפט ריקים ורחוצים היטב, שיהיה מה לאכול במשך השנה כולה. ההכנה פשוטה: תמיסת מי-מלח, שביצה טרייה עשויה לצוף בהם. רבעי-לימונים ופלפלים ירוקים חריפים. וטעם זה, של זיתים "דפוקים" בני יומיים-שלושה, בעודם מרירים לגמרי ובטרם הסתיימה תסיסתם, הוא אחד מתאווֹת-החיך החזקות ביותר אצלי. ושום זיתים "דפוקים" שבשווקים, אפילו אצל הערבים, אינם די מרירים לטעמי, אלא כאילו עברו איזה תהליך של סירוס, בתוספת סודה-לשתייה. וכך, מדי שנה, הגם שאני גר בקומה שלישית בבית-דירות בתל-אביב, אני משתדל להשיג כמה קילו זיתים ירוקים, ולכתוש אותם בעצמי ולשמֵר בצנצנות. והזיתים שלי בהחלט אינם הליכה בעקבות הזמן האבוד, וגם לא עוגיות מַדלֵין (אולי משום שלימים הייתי אני עצמי אופה בעין-גדי). הזיתים הם חלק מן ההווה. אני נהנה מהם כיום בדיוק כשם שנהניתי אז. ובני בנימין, שעזר לי לכתוש את הזיתים מדי סתיו מאז היותו בן שנתיים ("תוּק-תוק זית" בלשונו אז), כרוך אף הוא אחר טעמם. אכן, יש אנשים המורישים לבניהם אוצרות תרבות וחומר. אני, שלא בכוונה – את האהבה לזיתים. אני מרגיש כי כשאוכלים זית מריר מבינים את ארץ-ישראל. אבל אצלי אכילה אינה סמל, אלא מציאות, הנאה, הרפתקה קטנה של הלשון.
* הזיכרון הראשון שלי – שהלכתי לאיבוד. מול ביתי ניצב בית ובו ילד בן-גילי, יריב אליצוּר. ילד חולני. חבר ראשון למשחקי ילדות. ולו אחות בוגרת בעלת שם שמעודי לא פגשתי כמוהו – סָפִידָה. יום אחד, יריב עם קורקינט ואני עם גלגל מחובר למקל, שכּנִראה גם אותו התקין לי סבא יהודה, יצאנו לדרך. עברנו את החצר של סבא, עם שׂדרת שיחי הטוּיָה, ועצי הברוש, הדובדבן-היפאני, הוואשינגטוניה והאשכולית – בסך הכול היו שם שני עצים מכל מין, ועץ חרוב אחד, שלא נשא פרי, שהביא דודי ברוך מתחנת הניסיונות החקלאיים של אהרון אהרונסון בעתלית, אצלו עבד בזמנו, ומשום כך היה אסור לכרות את העץ עד שלא נפטרו כל בני הדור ההוא, ונמכרו החצרות, ועתה ניצבים עליהן בתים משותפים. ירדנו מן החצר והמשכנו במורד רחוב ביל"ו (כן, חיי התנהלו בין ביל"ו לפיק"א), שגבל אז במגרש גדול וריק, שרק איזו חורבה מסתורית בת חדר אחד ניצבה על גבעה במרכזו. הלכנו והלכנו (ולא ידענו שאנחנו הולכים לאיבוד) בשדה הגדול, עד שהגענו לגבול גוש הפרדסים שהיה קרוי "פרדס סביסלוצקי" (ליד אחד מעציו, כך סופּר לימים בביתנו, היה טמון "סליק" נשק גדול של המושבה, אשר מקום הימצאו המדויק נשכח, ולא נמצא גם לאחר שנים, כאשר כל הסביבה נבנתה שיכונים-שיכונים). על גבול הפרדסים ניצבו בתים אחדים, ורפת באחד מהם. ניגשנו. קיבלו אותנו בחביבות. נדמה לי שגם נתנו לנו לשתות מים, ולא חשדו בנו שאנחנו הולכים לאיבוד. אחרי שתרנו סביב-סביב כל צורכּנו, חזרנו במעלה רחוב ביל"ו, והנה ההורים, כולם, עומדים שם דואגים ורגוזים. "איפה הייתם? הלכתם לאיבוד!" ואז נודע לנו לאן הלכנו: לאיבוד. וזה כמובן הוסיף איזה נופך מוזר, מסתורי, לטיול התמים.
לאחר שנים אחדות, ומשפחתי כבר גרה בקלמניה, ואני מטפס ומטייל על עצים ובפרדסים אחרים, אומרת לי אימא: "אתה יודע שיריב, החבר שלך, מת. מדלקת קרום המוח." ואני שותק. וממשיך לשחק. "לא איכפת לך שהחבר שלך מת?" ואני שותק. אדיש. לא רציתי שיהיה איכפת לי.
* שובב לא הייתי. ובקטנותי אף פחדתי לטפס על עצים. מדי חורף היה סבא יהודה, בן השמונים ויותר, קוטף את האשכוליות שבשני העצים בחצרו. סבי, כמו אבי, לא הוריש לבניו אחריו שום חלקת אדמה, שום פרדס או כרם, לבד מחצרו. אני, בגיל צעיר, הבנתי שלהיות חקלאי ותלוי בתהפוכות מזג-האוויר, בכ ימשון, בקִימחון, ובזבוב ים-התיכון – זה לא עתיד בשבילי. ולהיות חצי-איכר וחצי-משהו-אחר, כמו אבא, כמו סבא, כמו עוד מבני משפחתי, פירושו להיות אדם קרוע. ולכן, מנעוריי, וחרף התנגדות כל המשפחה, החלטתי לעסוק רק במשהו האחר. וזאת עשיתי ואני עושה עד היום, בחדרים הקטנים שבהם כתבתי כל ימיי וכיום בדירה מרווחת בקומה השלישית, רחוקה מהאדמה, תלויה באוויר, אבל בעקשנות של בן-איכרים. ופעם אמר לי אבי: "סבא שלך פתח את התלם הראשון, ואתה סגרת אותו." אכן, אני, אפילו על סוס לא רכבתי מעודי, חוץ מהפעם האחת כשהעלה אותי עליו שבוי איטלקי, שהיה סייס אצל מייג'ור נורדי, הבּוּרי הענק מדרום-אפריקה, שאצלו עבד אבי בשדות התבואה של הצבא הבריטי ברַאס-אל-עֵין.
סבא יהודה הזקן מטפס על העץ ומַזמרה בידו, ואני עומד למטה ומתבונן בו ובמעשיו, ומקבל ממנו את האשכוליות הצהבהבות ומניח אותן בזהירות אחת-אחת בסל של נצרים, שדופנותיו הפנימיות מרופדות שק. בל"ג בעומר תש"ח, כשמת סבא, כבן תשעים, והוא היחיד מבין מייסדי פתח-תקווה שעלו על אדמתה בסתיו תרל"ט, שלהי 1878 – שזכה גם לראות בהקמת המדינה, ורק אז נחה דעתו ונעצמו עיניו – בא תלמידו, שומרה האגדי של המושבה, אברהם שפירא (על אודותיו כתבתי לימים את ספרי "ג'דע"), זקוף וחגיגי, ושפמו זקור ולבן, עמד בפתח החדר שבו היתה מונחת הגופה, הצדיע ושר את "התקווה".
* החצר היתה הממלכה שלי. אהבתי לשחק בה עם עצמי. ולגן-ילדים הלכתי רק בשנה האחרונה לפני בית-הספר. החצר שקקה חיים – עֵז (בזכותה הייתי חבר באגודה הראשונה בחיי, אגודת "עזיזה" של מגדלי עיזי-בית), תרנגולות, יונים, כלב, חתול, ומדי פעם גדיים ואפרוחים. ועצים, ולפעמים גם ערוגות של ירקות. ומחסן שהיה לי "מעבדה" פרטית. אהבתי לשחק לבדי, או עם חבר טוב אחד, שותף לדימיונות, זאב קליין, לימים הרופא ד"ר זאב קינן. קווים אחדים בדמותו של צבי לקוחים ממנו. ואם בחבורה – אז לא מִשחקי תחרות, אלא המצאה. לא כדורגל. אלא "פרטיזנים". את הג'ולים שלי מעולם לא סיכנתי במשחק עם ילדים אחרים, כי היה חבל לי להיפרד מהן. הן שימשו אותי במשחקי דימיוני, כמייצגים דמויות של בני-אדם, של אהבות-סתר ועלילות גבורה. החומר שאהבתי ביותר היה פלסטלינה. ולא מתוך נטייה לאמנות הפלסטית, אלא משום שהיה אפשר לבנות באמצעותו עולמות חדשים. להסתגר ולחלום. את רוב חלומותיי בניתי בפלסטלינה – אנשים זעירים, מכוניות, בתים, וזאת בתוספת קסמי-עץ, נייר, מסמרים, חוטים, גיגיות-מים, שפופרות-זכוכית, וחומרים וגרוטאות נוספים שנמצאו בחצר ובסביבה. והמשכתי לשחק כך, במין "דיבוק" שכבר כמעט החשיד אותי באיזו מופרעות נפשית, עד גיל ארבע-עשרה לערך. מאחר שהצטיינתי במעשה-ידיי, שלחו אותי ללמוד בבית-הספר המקצועי "שבח", משם ברחתי אחרי שבוע, וכשהפסקתי, לערך באותו זמן, לשחק בפלסטלינה, התאהבתי בנערה נהדרת אחת מן ה"שיכבה" שלנו בצופים, והתחלתי לכתוב פיליטונים ולקרוא אותם, בין היתר גם כדי לעשות רושם עליה. וכאשר הפסקתי בהם, כבר התחלתי לכתוב שירים וסיפורים. הייתי מחכה בקוצר-רוח לכך שבני הקטן יגיע לגיל שבו נוכל לשחק יחד בפלסטלינה מבלי לחשוש שיאכל אותה. (אבל הוא העדיף לשחק ב"לגו", ועד מהרה עבר למחשבים ונישאר שם).
* בקלמניה גרנו שלוש שנים. תיארתי אותה בדייקנות כפייתית-כמעט ברומאן הבִּדיוֹני "הלילה שבו תלו את סרג'נט מוֹרטוֹן", שמתרחש במשך יממה אחת בלבד בשנת 1947 לערך, ומופיעים בו גם המושבים שדה-וַרבורג וצופית, הסמוכים לקלמניה. זו היתה אחוזה פרטית שבנה דודי, ברוך רַאבּ (בן עזר), למען איש עשיר מאנגליה, משה גְרֵיידִינְגֶר שמו, שקרא אותה על שם אביו, קַלְמַן – קלמנְיָה. וכותרת-מישנה – "גן עצי פרי ומשק בריטי". ויש המבטאים דווקא – קַלְמָנִיָה. קלמן גריידינגר, יהודי מן העיירה זְלָטוֹפּוֹל, היה סוחר בביצים ומסחרו פשט והצליח ועד אנגליה הגיע. לימים עקר האיש את ביתו ועבר לגור באנגליה ועימו בנו משה. המסחר בביצים התפתח עד שנקרא משה גריידינגר בשם "מלך הביצים" של אנגליה. הוא נעשה איש עשיר אך נִראה שלא זכה לכבוד החברתי שאליו שאף בארצו החדשה, ולפיכך חשב לעשות משהו חשוב בארץ-ישראל, שבזכותו יקנה לו כאן מעמד שלא זכה לו שָׁם. בשנת 1928 לערך פנה משה גריידינגר וביקש מיצחק רוקח שימצא לו אדם מהימן לממש את חלומו להקים משק חקלאי בארץ-ישראל. רוקח המליץ ואמר שיש רק אדם אחד בארץ-ישראל שיעשה את העבודה במקצועיות וביושר – והוא ברוך ראב מפתח-תקווה. התנהלה חליפת מכתבים בין גריידינגר לדודי ברוך, ולא היתה התקדמות. שלח גריידינגר כרטיס-אונייה מיוחד לדודי שיבוא אליו לאנגליה. דודי בא, שמע את דברי גריידינגר – התנהל כבר אז משא-ומתן עם ערביי מיסקי על קניית האדמה – ופרש בפני גריידינגר את תוכניתו להקמת משק חקלאי, בתנאי שיבדוק קודם את האדמה וימצא שהיא ראויה לקנייה. גריידינגר התרגז. "הכסף שלי ואתה אומר לי מה לעשות בו?" אמר לו דודי: "הכסף שלך ואתה יכול לעשות בו כרצונך. לחפש לך מישהו אחר. אני מוכן להקים את המשק החקלאי רק אם תיתן לי יד חופשית, ולפי התוכנית שפרשתי לפניך." השניים נפרדו מבלי שדודי ברוך יקבל עליו את המִשרה, שמשכורתה היתה הון-עתק באותם ימים – 40 לא"י (שהיו שוות-ערך ללירות שטרלינג) לחודש. דודי חזר ארצה. התעקשותו נבעה בין-היתר מכך שחלומו היה לבנות משק חקלאי בהשפעת תחנת-הניסיונות החקלאיים שיסד בעתלית אהרון אהרונסון, מורו-ורבו בחקלאות. דודי שימש מנהל העבודות החקלאיות של התחנה בשנות מלחמת העולם הראשונה, עד שפרש בגלל מעורבותו של יוסף לישַנסקי, שניראה לו קל-דעת וחסר-אחריות – בפרשת הריגול של ניל"י. במשפחת דודי היה מתח. יקבל את העבודה, או לא? לבסוף, לאחר שכנראה לא הצליח גריידינגר למצוא אדם מהימן אחר שייקח עליו את העבודה, הוא אישר לדודי לסיים את קניית אדמת קלמניה ולבנותה לפי תוכניתו. ברוך תִכנן את חלוקת השטח, הנטיעות, הענפים השונים, החומה ובנייני-המשק השלובים בה, בית-האריזה הגדול, המודרני, רשת פסי-הברזל והקרוניות להובלת הפרי מהפרדס, הכול. הוא לא אהב תרנגולות, לכן מעולם לא היו לולים בקלמניה, חרף העובדה שגריידינגר עשה את הונו באנגליה ממסחר הביצים. דודי ברוך הִתנה תנאי נוסף. לו-עצמו לא תהיה שום נגיעה ישירה לענייני כספים. את התשלומים יבצע מישהו אחר. גריידינגר מינה לשם כך את גיסו שישב בארץ, פבריקאנט, וכך היה במשך כל התקופה שעבד בקלמניה – החשבונות היו עוברים לפבריקאנט וזה היה משלם, ולדודי לא היתה שום נגיעה בכספים עצמם. עם ייסוד קלמניה עבר דודי להתגורר במשך השבוע בכפר-סבא, (שם היו לא-מעט פועלות שהעריצו אותו), ורק בימי שישי היה חוזר בכרכרתו לפתח-תקווה. לימים קנה מכונית טו-סיטר של פורד, והיה חוזר מדי יום למושבה. ברוך ייסד וניהל את קלמניה במשך כעשר שנים, עד 1939 לערך. בחסכנות רבה נהג בבנייתה. שלושים אלף לי"ש בלבד עלה המשק כולו, כולל האדמות, הבנייה, האינוונטאר לסוגיו ושכר-העבודה. יושרו של דודי ברוך היה קיצוני. בשעתו היה צורך לקנות צינורות-ברזל כדי לרָשֵת את קלמניה. סוחר-צינורות גדול היה בתל-אביב, גליקמן, ואצלו קנו אותם. יום אחד הופיעה מכונית בביתו של ברוך בפתח-תקווה, עדיין דירה קטנה, לא הבית שניבנה לימים ברחוב רוטשילד – וממנה פרקו אמבטיה, כיור ואסלה. אותה תקופה לא היה בבית דודי בית-שימוש אלא רק תא-עץ בחצר, והיו מתרחצים באמבטיה גדולה במִטבח. בא ברוך ביום שישי מקלמניה ושאל את רבקה אִשתו: "מה זה?" "אני לא יודעת," ענתה, "שלחו לנו מתל-אביב." לא היסס, וביום ראשון בבוקר הזמין משאית, הטעין עליה את כל ה"עמלה" ושלח חזרה לגליקמן בתל-אביב. במשך שנים היו באים תלמידי מקווה-ישראל ללמוד ולהשתלם בקלמניה. לא אצל גריידינגר "מלך הביצים" למדו חקלאות כי אם אצל דודי ברוך. קלמניה, שאותה הקים וניהל, היתה הגשמת חלום-חייו – המשק החקלאי הפרטי הגדול והמשוכלל ביותר בארץ. כל מה שלמד אצל אהרונסון יישם והמשיך בכוחות-עצמו. הפועלים, שחלקם היה לימים ממייסדי המושב הסמוך צופית, עבדו ולמדו אצלו חקלאות. לקלמניה היתה גם חשיבות ביטחונית והיא שימשה בסיס למודיעין על הנעשה בסביבה ומקום אימונים בנשק לחברי ההגנה. אחד מראשיה הנסתרים של ההגנה, חיים קרמר, גר בבית סמוך לשלנו בקלמניה. אשתו רבקה היתה המורה שלי בבית-הספר בצופית. האחוזה קלמניה היתה שם-דבר בשעתה. דוגמה כמעט יחידה למשק חקלאי מגוון, מתוכנן היטב, רִווחי ומוצלח מכל הבחינות. ומדוע עזב דודי את מִשרתו? במלאת לאחוזה עשר שנים טען שהקמתה הושלמה וכי אין צורך במשכורת גבוהה של מנהל משיעור-קומתו כדי להחזיק הלאה את המשק!
בכניסה לחצר קלמניה, שהוכרזה אתר שימור היסטורי, מְסַפּרוֹת אותיות חקוקות באבן את תולדותיה, הקשורות כולן למשפחת גריידינגר. רק שמו של מתכנן ובונה האחוזה – ברוך בן עזר (רַאבּ), אינו נזכר שם. אבן עלולה יום אחד להישבר או להיזרק. אותיות חקוקות בספר לא תיעלמנה לעולם.
* בין פתח-תקווה לבין כפר-סבא וקלמניה שׁכָן כפר מָלָ"ל. שמו הראשון היה עין-חי ובו גר תקופת-זמן הסופר הצעיר התימהוני יוסף לואידור, שחיזר אחר דודתי אסתר ואשר נרצח יחד עם הסופר יוסף חיים ברנר במאורעות 1921. שנים אחדות לאחר מכן, כאשר ביקשו המוסדות הלאומיים לתת שם חדש למקום, הציע דודי ברוך למתיישביו את ראשי-התיבות מל"ל, על שם משה לייב לילנבלום. המל"ליים הם לא רק בני הכפר שבו נולד וגדל ראש-הממשלה אריאל שרון (שיינרמן) אלא הם זן האבטיחים הנפוץ ביותר בארץ-ישראל, פרי הכלאה מִקרִית בין הזן צִ'ילִי לזן הערבי המקומי, הבַּלָדִי, הוא כנראה הזן אִמְחֶסְנִי שעליו מספר דודי ברוך. הזיווג המוצלח התרחש במִקשה של אחד האיכרים בכפר-מל"ל, שהיום על מקומו עומדת העיר הוד השרון. בטעות קראו ברבות שנים לאבטיח המָלָ"לִי – אבטיח הגליל, שגם הוא כבר כמעט שנעלם. האבטיח המל"לי הוא פרי כדורי בגודל בינוני, קליפתו קשה, צבעה ירוק כהה ובעלת לחי לבנה מפני שבעת גידולו היא מונחת על הקרקע, מוסתרת מהשמש. הוא נשמר היטב במשך ימים רבים. ציפתו אדומה ומכילה עד שמונה וחצי אחוז סוכר, שזה הרבה מאוד בשביל אבטיח, והזרעים לבנים עם שוליים שחורים. אפשר לשוטפם, להמליחם, לייבשם בשמש או לקלותם כפיצוחים. אבא של המל"לי – הזן צ'ילי שמוצאו מארה"ב, גם הוא אבטיח בגודל בינוני אבל קליפתו דקה ונוטה להסתדקות, צבעה ירוק עם פסים כהים, ציפתו מכילה שמונה אחוז סוכר וזרעיו שחורים לגמרי. כן, זו היתה הכלאה מופלאה של צ'ילי בַּבַּלַדִי. איפה הימים היפים שבהם זני פירות וירקות חדשים לא נוצרו באופן מדעי בתחנות הניסיונות החקלאיים (כמו העגבניות הנוראות שאנחנו אוכלים היום) אלא נולדו כפרי אהבה בין שיחים בשדה או בין עצים במטע? הלא ככה גילה דודי ברוך את זן התפוזים שַמוטי-דם, שמוטי שפלחיו אדמדמים, וקרא אותו "שרה" על שם שרה אהרונסון גיבורת ניל"י, שאותה העריץ ואולי גם אהב כבר בהיותו נשוי ואב לבנות (ברומאן "המושבה שלי" הקדשתי לשניהם פרק שבוּסס על סיפור זיכרונות אמיתי שכתב). טוב, מי שלא יכול להבדיל בין הטַבּוריים (וואשינגטון נַאוִיל) של תחילת העונה והוַלֶנסיה של סוף העונה – לבין כַּדִיוּתוֹ וטעמו של מלך התפוזים, השמוטי, המבשיל באמצע העונה (הבדל שאפילו מרבית הירקנים כבר לא מבינים היום) – יותר טוב לו שלא יקרא את הספרים שלי כי לא אליו הם מכוּונים. אני כותב את ספריי לקומץ קוראים שמֵבין אותי ומֵבין בְּתפּוּזים, בעוד אשר הבנתן של האקדמיה, הביקורת והתקשורת בְּספרות ארצישראלית כשלי – נמוכה לעיתים ברמתה מהבנת הירקנים בני תקופתי כיום בַּתפּוּזים. או כפי שכתב על ספריי המבקר פרופ' איזידור לְבוֹנָה, שחלם כל ימיו להיות רקדן בלט: "מדוע סבור בן עזר שתיאורי שנות ילדותו צריכים לעניין אותנו? הלא ממש פתטיים הם ניסיונותיו של הסופר השמן המזדקן להמציא מִיגדָר לוקאלי, ערטילאי, ספק-לֵגיטימי וללא ספק טריוויאלי – של ספרות צאצאי המושבות העות'מניות של פלשתינה-א"י. "ועוד החוצפה שלו להציג את נרטיב הספרות שלו כשווה-ערך לעולמם האותנטי, המיוסר והמקופח של יוצרות פמיניסטיות בחוגי-הבית של ויצ"ו הצעירה ובאקדמיה; של מזרחיים/יוֹת (שפרופסור שֵׁנהוּדָה הבבלי קורא אותם בשם: יהודים ערבים); של יוצרים/רוֹת שׁוֹאָתִיִים דור שני ושלישי שגם מלקקים/קוֹת לגרמנים; של סופרים/רוֹת מוּכּי רגשות אשמה כלפי ערבים מצפוניים שאינם מסוגלים לרצוח אפילו ילדה קטנה או תינוקת; של רומאנים למשרתות שכותבות סופרות דתיות; של הגיגי סַפְּפוֹאִיוֹת על חוף האי תל-אביב-יפו עם פריחת הדגדגן; של פַלסטינים/יוֹת מֵאָשָׁפוּת שיטת הסאלאמי של השיבה הביתה אל השלום הצודק; של אִינְצֶסְטִיוֹת ואכסהיביציוניסטיות (אבא או אח התעללו בהן ואחרי עשרים שנה יוצא ספרן הראשון לאור ומתבשר בתקשורת שהפיפי שלהן עודנו סובל מאוד או קטום); של אַנַלִיִים (שמביאים בְּהַפוּכָה), ושל סדומיים ושל פדראסטים, כולם עבריים למהדרין. "והלא בן עזר עצמו מודה שילדותו המַנדַטוֹרית עומדת בסימן גזעני, קולוניאלי, לְבַן-עור (לְבַן עור – לְבֶן עזר, שימו לב למשחק המילים שלי. – א.ל.) זימתי, ומקפֵּח. והלא בטח יש בו בבן עזר משהו גזעני נגד יוצאי עיראק, מרוקו ותימן – בגלל סטירת הלחי שחטף בנעוריו מהמורה לפיסיקה העיראקי צָדְקָה בגימנסיה אחד-העם בפתח-תקווה. והלא הרושם מתחזק אם בוחנים את משפחתו הפרדסנית והמנַשלת לאור הגדרותיו של הסופר הצדיק הנודע ר' טַאהְר אִבְּן-גָ'אלוּן, מוח אינטלקטואלי ופדגוגי פריזאי מבריק – שגילה כי יש מקבּילה בין הגזענות כלפי המוסלמים הצפון-אפריקאיים בצרפת – לבין הסכסוך בין ישראל לַערבים..." עד כאן מקצת דברי פרפ' לְבוֹנָה עליי, שמקצתם אולי סאטירה עליו-עצמו. ראוי לציין גם כי ר' טאהר הצדיק, בספרונו "הגזענות כפי שהסברתי לבתי" (שבביקורו בישראל ליקקו לו בְּגינו מקצת התקשורת וצמרת הספרות את התחת) – הסביר כי בשואה נשמדו רק חמישה נקודה שלושה מיליון יהודים. אולי הסתמך על עדויות פקידי-ממשלה צרפתיים מתקופת וישי ותעודות משלוח יהודי צרפת ברכבות לאושוויץ (העשויות לשמש גם כיום מורי-הלכה לְאספסוף בִּריוני אנטישמי של מוסלמים בצרפת) – וכמובן שהכחיש נמרצות ואמר כי מימיו לא העסיק שפחה חרופה בחדריו ולא נִיצל אותה ולא עינה אותה ולא גֵירשָה בעוני ובחוסר-כל חזרה לאלג'יר כדרך אפֶנדי בעבדיו וכפי שפירסמו על אודותיו בעיתונים בצרפת. ועדיין אני עושה הנחה לקורא שאינו בקיא בטקס קילוף השמוטי משום שבימינו קל אולי יותר למצוא אהבה אמיתית, או לפחות זיון טוב – מאשר תפוז שמוטי טעים, וכאשר אני שומע שמוכרים את המותג העולמי המפורסם ביותר לפרי-ההדר שלנו, גָ'אפָה – לסינים... אז אולי טוב שיאשימו אותם בהרס שֵׁם השמוטי, שהרי אצלנו הפרי כבר מזמן הוא רק בגדר געגוע! ארץ-ישראל בלי תפוזי שמוטי זה אסון גדול יותר מאשר... אני לא יודע מה. פטרוזיליה. שמעתי כי פרדסי השרון זקנים, וחדשים אינם ניטעים, ובשנים האחרונות מנסים לרמות את עצי השמוטי בהקטנת כמויות המים הניתנות להם בקיץ. לכן התפוזים בחורף יבשים. אתה לועס את ציפת הפלח, ולאחר שמיצית את מעט עסיסו, אינך יכול לבלוע אותו אלא אתה יורק את שרידיו כעומד להקיא. יותר טוב כבר לשתות מיץ תפוזים טרי, אבל לֵך דע אם לא מייבאים אותו קפוא מברזיל! בפרדס ילדותי בקלמניה היתה חפורה לכל עץ "צלחת" רבועה של עפר תחוח, גודלה כהיקף נופו, והיו ממלאים אותה עבורו בשפע מים פעמים אחדות במרוצת הקיץ. לא היתה עבודה נעימה יותר מאשר לעמוד עם הטורייה בצל חופת העלווה הסמיכה, הירוקה, האפלה והקרירה, באמצע הקיץ, להעביר את זרם המים מתעלת הבטון ל"צלחת", עץ אחר עץ, לחכות בסבלנות ש"הצלחת" תתמלא, לתקן פה ושם את דופנותיה כדי שהמים לא יגלשו מעבר להן, כמו לבנות סכרים לנחל. ואת המים הצלולים, הקרירים, שנשאבו מבאר האחוזה, היה אפשר לשתות ללא כל חשש. ובחורף יושבים בחבורה או במשפחה ואוכלים תפוזים. עשרה, עשרים במכה אחת. ויורקים רק חרצנים, לא את הציפה! והיום צריך לקלף עשרה תפוזים כדי למצוא מהם אחד ראוי לאכילה!
* קדיש יהודה סילמן, סופר ירושלמי ומחבר פזמונים ("שם שועלים יש") וספרים סאטיריים, היה איש עגלגל ואוהב צחוק שהתגורר עם משפחתו בשכונת בית-הכרם. במאי 1931 יצא למסע מתל-אביב לקלמניה, ואת רשמיו פִּירסם בעיתון "העולם" גיליון ל"ב מיום 18 באוגוסט 1931. הגיליון אינו מצוי תחת ידי, ואני מעתיק את כתב-היד המקורי ששלח סילמן לדודי ברוך. אינני בטוח אם כל המובא כאן אכן הודפס בעיתון. הדברים נכתבו כשלוש שנים לאחר ייסוד קלמניה וכשלוש-עשרה שנים טרם בוא משפחתנו לגור שמה. אהוד בן עזר
נעמן כהן
"עומדים ביחד עם איראן" (1)
FCK WAR זה היה צפוי. ככל שהמלחמה עם איראן וחיזבאללה מתמשכת החלו בעולם וגם בארץ הפגנות תמיכה באיראן. גימלאי מר"צ, משה מזרחי-רז, וגולדה זלטה שניפיצקי-זהבה גלאון, החברים עתה בתנועת "עומדים ביחד עם הערבים" יצאו שניהם להפגנה בעד איראן לבושים בחולצות ועליהן הכתובת FCK WAR ותבעו את הפסקת המלחמה בה, באיראן, ובחיזבאללה. https://x.com/mossi_raz/status/2034955913954468273 משה מזרחי-רז, וגולדה זלטה שניפיצקי-זהבה גלאון מה כוונתכם ב FCK WAR האם אתם תומכי איראן חיזבאללה ומתנגדים למלחמה בהם? האם אתם בעד הסיסמה בעולם: FCK ISR?
"עומדים ביחד עם איראן" (2) נתניהו מנצל את המלחמה. זה מפחיד, זה קשה, אבל חייבים לצאת לרחובות נגד המלחמה עם איראן– הבה נלך כצאן לטבח! אורי ערד המתנאה בעצמו כאל"מ ואיש צוות אוויר בדימוס, פעיל מחאה, מפרסם ב"הארץ" את הקריאה הבאה: "נתניהו משתמש במלחמה כדי להבטיח את שרידותו וכדי להשיג מטרות פוליטיות מובהקות: קידום ההפיכה המשטרית, הימנעות מהקמת ועדת חקירה ממלכתית, השתקת העיסוק בקטארגייט וחבלה בקיומן של בחירות חופשיות והוגנות. לכן אי אפשר ולא צריך לחכות לסוף המלחמה — המחאה מוכרחה לחזור לרחובות, עכשיו. "אפשר להתווכח על הצידוק ביציאה למלחמה ועל מטרותיה. אבל גם בהנחה שיש הצדקה לניסיון להסיר איום קיומי לכאורה, עדיין אסור לשכוח שלכל ההחלטות אחראי אדם אחד, שלרוב הציבור אין אמון בו. "לכן האינטרס של ישראל הוא לחתור לסיום המערכה. כדי לקדם זאת על אזרחיה לצאת מהבית ולזעוק: סיימו את המלחמה. "הצהרתו מלאת הרהב של הרמטכ"ל אייל זמיר, שהבטיח לפתור אחת ולתמיד את בעיית חיזבאללה, אינה מבשרת טובות שכן היא משרתת את נרטיב מלחמת הנצח של נתניהו. "רבים חוששים לצאת מהבית כעת, ובצדק. חוץ מהפחד האישי המובן מהטילים, הם צפויים לקללות כגון בוגדים, עוכרי ישראל ועוד מיני כינויים שמטרתם לדכא את המחאה. ואולם אין להירתע. המעשה הפטריוטי מחייב להניף את דגלי הפסקת המלחמה." (אורי ערד, "נתניהו מנצל את המלחמה. זה מפחיד, זה קשה, אבל חייבים לצאת לרחובות", "אל-ארצ'", 24.3.26). https://www.haaretz.co.il/opinions/2026-03-24/ty-article-opinion/.premium/0000019d-20a5-d62e-addd-23af923c0000 אורי ערד (מישהו יודע את שמו המקורי?) היה מראשי הפרוטסטנטים שפעלו לפני טבח ה-7 באוקטובר לסרבנות בצה"ל מתוך הקונספציה של "הבה נלך כצאן לטבח! ובלבד שנתניהו ייפגע." והוא ממשיך כעת את אותה קונספציה: "הבה נפסיק את המלחמה באיראן בחיזבאללה, ונלך כצאן לטבח" העיקר שנתניהו ייפגע.
תעמולה איראנית סוכנות הידיעות האיראנית תסנים המזוהה עם משמרות המהפכה האיראנים פירסמה לפני זמן קצר את הסרטון המצורף מתל אביב: הפגנה נגד המלחמה. https://rotter.net/forum/scoops1/939914.shtml לא יאומן כמה אידיוטים שימושיים מפגינים בעד איראן הרוצה להשמידם.
זהירות פשיזם הפשיסט יוסף ורטר – מיהו האויב הקיומי? נתניהו! "בנימין נתניהו ושותפיו אינם יריבים פוליטיים לגיטימיים; הם אוייב קיומי, מסוכן בהרבה מכל משטר רצחני או ארגון טרור." (יוסי ורטר, "ניצחון אחד הממשלה כבר השיגה: הביזה וההפיכה נמשכות, ואין מי שיעצור אותן", "אל-ארצ'", 20.3.26). https://www.haaretz.co.il/news/politics/2026-03-20/ty-article/.highlight/0000019d-07b1-da5c-a7bd-2fb5a4060000 מכונת הרעל של יוסף ורטר אינה פוסקת. האוייב הקיומי של ישראל אינו איראן חיזבאללה חמאס, אלא נתניהו וכל שותפיו הפוליטיים ולכן אינם לגיטימיים. זהו ביטוי פשיסטי מובהק של ורטר הזקן המתנאה להיות כאילו דמוקרט ליברל, בעודו שולל את הדמוקרטיה כפשיסט. הנה עוד דוגמה למחלת הנפש ה"ביבפוביה" העלולה להוביל (כמו מחלת הנפש ה"ביביפיליה") לפשיזם.
משה סמולינסקי-יעלון אדם ערכי משה סמולינסקי-יעלון משתף את הציבור במערכת ערכיו: "הערכים שלי ושל מנסור עבאס משותפים יותר מאשר שלי ושל סמוטריץ' או של בן גביר". https://x.com/dvirluger/status/2036822090469302689 מר משה סמולינסקי-יעלון הוא באמת איש ערכי. מענין רק מה הם בדיוק הערכים המשותפים שלו עם עבאס? האם ערכי התנועה האיסלמית? האם ערכי תנועת "האחים המוסלמים"? האם דברי מוחמד שיש לרצוח את כל היהודים כתנאי לגאולה כפי שמאמין מנסור עבאס? https://www.youtube.com/watch?v=__6iZlzwcF8 לא יאומן שהיו בכלל אנשים כל כך אווילים שראו בו איש "בעל ערכים" והריצו אותו לתפקיד ראש הממשלה.
אברהם בורג אדם ערכי האזרח הצרפתי אברהם בורג התראיין לאנטישמי טאקר קרלסון ואמר: "המטרה של ישראל ונתניהו היא רק להרוג ולא להגיע להסכם." אברהם בורג, לשעבר ממפלגת העבודה, יו"ר ועדת החינוך של הכנסת, יו״ר הכנסת ויו״ר הסוכנות היהודית (שני קברים מובטחים בחלקת גדולי האומה) מלכלך על ישראל אצל האנטישמי טאקר קרלסון, מסביר שהמטרה של ישראל ונתניהו היא רק להרוג, לא להגיע להסכם. https://rotter.net/forum/scoops1/940434.shtml אין ספק. שהאנטישמי אברהם (אברום) בורג שהתנער מיהדותו (ולכן ניתן להגדירו כאנטישמי ולא כאוטו-אנטישמי), המתנאה באזרחותו הצרפתית הוא אדם בעל ערכים אנטישמיים.
בדידות המשרתת התאילנדית דומה שמאז השיר על הבדידות של ביאליק – לְבַדִּי: https://benyehuda.org/read/2103 לא קראתי שיר כל כך נוגע ללב על בדידות כמו שירהּ של דניה מיכלין עמיחי על בדידותה בליל הסדר כאשר נאלצה לחגוג את הסדר רק עם המשרתת השיקסע התאילנדית שלה שהיא משכנת במרתף ביתהּ. ("חדשות בן עזר", 2146). ביאליק דיבר על בדידות השכינה. כאן מדובר על הבדידות הנוראה של המשרתת השיקסע התאילנדית המנוצלת הגרה במרתף בארץ זרה לה. איזו בדידות.
כולם היו אומרים אז טוב מאד למי למי יש יותר כבוד? 1. הכבוד ליוסף גיסינוביץ'-אחימאיר "כאיש ימין וכתומך הממשלה (עם לא מעט ביקורת)," כותב יוסף גיסינוביץ-אחימאיר, "הפתעתי את חבריי הווירטואלים (רובם אינם חברים בפועל), לרוב שותפי דעה, בפוסט הבא: 'אי אפשר שלא להזדעזע מהרג זוג הורים ושניים מילדיהם, ערבים פלסטינים, בידי לוחמים מסתערבים ישראלים. מכונית המשפחה האיצה לעבר הכוחות – טענו בצה"ל ובמשטרה. איני יודע מה היה שם באמת, אבל בוודאי זו אינה סיבה מספקת לפתוח מיד באש קטלנית. האם היד קלה מדי על ההדק? דרושה חקירה רצינית של הטרגדיה, אבל הנזק התדמיתי כבר נגרם. לא זו הדרך לפעול בקרב אוכלוסייה שתחת שליטתנו. הייתי רוצה לשמוע התנצלות אמיתית משר הביטחון.'" כך כתבתי בדף הפייסבוק לפני שבוע ועוררתי על עצמי גל תגובות קשות מצד אנשי ימין. להיות איש ימין מזוהה אין פירושו להצדיק כל מהלך של ממשלת הימין, או להימנע מכל ביקורת כלפי תיפקודה. אותם מגיבים שיצאו בחרי-אף נגד הפוסט הזה (לא אצטט את דברי הגידופים, הסילופים, נעדרי הרגש, שהוטחו בי), הם אלה שהיללו מאמר שפירסמתי בעיתון זה ןהועלה גם בדף הפייסבוק שלי – על מנהיגותו הייחודית של בנימין נתניהו. ולהיפך: אותם אלה שגידפו אותי על תמיכתי בנתניהו ("הפוליטרוק האחרון, כמוהו היו מרידור, אולמרט, בני בגין, לבנת, ריבלין, כולם התפקחו"), שיבחו את הפוסט. היד קלה על המקלדת, הפלטפורמה זמינה בקלות, והכל מפוזיציה מקובעת, בלי מחשבה יתרה, בלי פתיחות, גם מתוך סילוף כוונת הכותב. בקיצור, תעשיית הדיכדוך ומכונות הרעל פועלות משני הכיוונים, ולא רק בתקשורת הממוסדת והמצולמת, או בכנסת ישראל. הרשתות החברתיות הפרוצות לחלוטין, ומאפשרות לכל דיכפין להפיץ ברבים את "הגותו" הרגעית, רק מוסיפות שמן על מדורתה של תעשייה זו, מעכירה את מצב הרוח הלאומי. סכנתה נעוצה ביתרונה: היא זמינה, תפוצתה מיידית, קלה לפעולה, בלי לעשות חשבון לאיש, לרוב על מנת לקבל תשואות (לייקים) מהשותפים לדעה הפוליטית. "חדשות (בן עזר", 2146). כל הכבוד. אכן דברים כדורבנות. דברי אמת. נשאר רק שיוסף גיסינוביץ-אחימאיר יפסיק עם מכונת הרעל הבלתי פוסקת שלו, המפיצה את עלילת הדם הבזויה שמורשת רבין היא רצח אנשי אלטלנה. ובא לחברה הישראלית גואל ואחדות.
כולם היו אומרים אז טוב מאוד למי למי יש יותר כבוד? 1. הכבוד לרפאל הלברשדט "עיתון בן עזר הוא רק פלטפורמה קטנה מדי להפצת 'הידע הרב' ו'דבריו החשובים' של אורי הייטנר שאין בכוחו (השכלי) של עורך העיתון, אהוד בן עזר לענות לו. ובכלל אם הייטנר בעל 'הידע הרב' ו'דבריו החשובים' היה מפסיק לכתוב בפלטפורמה 'הקטנה מדי' של אהוד בן עזר היה הקורא נאלץ להסתפק רק בחומריו הממוחזרים ועם סיפוריו הפורנוגרפיים חסרי הטעם שלו. כך מפרסם אורי הייטנר דברי קורא אלמוני במטרה שיפאר וירומם אותו, וישפיל את העורך. ("חדשות בן עזר", 2144). כפי שכתבתי, "גם אם קיים קורא כזה" (המפרסם את דברי הבלע האלו ביהירות שאין לה גבול) "זהו הסגנון גס הרוח הנמבזה הטיפוסי של אורי הייטנר וניכר על ה'קורא' שבניגוד להייטנר הוא מתבייש בדברי בלע ושחץ כאלו. עובדה שלא חתם בשמו." כמובן, וכל כך טיפוסי להייטנר שבמקום להשיב עניינית ובצורה בוגרת על הביקורת שלי על סגנון דברי הבלע היהירים והנמבזים של "הקורא שלו" על אהוד בן עזר (שהוא התפאר והתנאה בהם ולא הסתייג מהם) הוא "מחזיר" לי ומכנה בילדותיות בחזרה את דבריי "דברי בלע עלובי נפש בזויים מאחד נעמן כהן"... ואפילו לא מסביר במה ולמה הם "דברי בלע עלובי נפש בזויים." זה האיש. מזלי עוד שהוא לא כתב "אתה חרא טוסיק פויה..." והנה לסיוע לדבריו של "הקורא האלמוני" מצא הייטנר קורא אחר שיאשר את דבריו המפארים ומרוממים אותו, את הייטנר, ומשפילים את בן עזר. והפעם הקורא האחר, רפאל הלברשדט אפילו חותם בשמו המלא על הסכמה עם דברי הבלע הללו, אבל בכל זאת יש לו הסתייגות קטנה. "אתה (הייטנר), הוא כותב, "הסיבה הראשית שאני ממשיך לקרוא את העיתון האינטרנטי פעמיים בשבוע." ("חדשות בן עזר", 2146). אופס. "הידע הרב" ו"דבריו החשובים" של הייטנר הם בשביל הלברשטדט רק הסיבה הראשית... הקורא, מר הלברשטדט, מוצא בכל זאת בעיתון "חדשות בן עזר" גם עניין כלשהו ב"בחומריו הממוחזרים עם סיפוריו הפורנוגרפיים חסרי הטעם" של אהוד בן עזר, (ואולי גם בדברי אחרים). כל הכבוד מר הלברשטדט* על העניין שאתה מוצא בעיתון גם מחוץ "לדבריו החשובים" של בעל "הידע הרב" אורי הייטנר. אתה ממש איש רנסנס. אז נעזוב את דברי אותו "קורא" אלמוני יהא אשר יהא. אשר אורי הייטנר מסתתר מאחורי דבריו. אורי הייטנר, אל תסתתר מאחורי דבריו של קורא אלמוני. לאחר שהבאת את דבריו על מנת לרומם את עצמך ולהשפיל את בן עזר. האם אתה גם עומד מאחורי דבריו? אנא תן גילוי נאות. כמתנאה בעצמך כאדם "ללא מורא". האם אתה באמת מזדהה ועומד מאחורי דברי אותו "קורא" אלמוני שאתה משתמש בעיתון "חדשות בן עזר" רק כפלטפורמה (קטנה מדי) להפצת "הידע הרב שלך" ו"דבריך החשובים" שאין בכוחו (השכלי) של עורך העיתון, אהוד בן עזר לענות לך. ואם היית מפסיק לכתוב ב"פלטפורמה "הקטנה מדי" של אהוד בן עזר, היה הקורא נאלץ להסתפק רק בחומריו הממוחזרים ועם סיפוריו הפורנוגרפיים חסרי הטעם" שלו"? אתה מזדהה איתם, או מסתייג מהם? ושוב, אי אפשר שלא להתפעל מגדלות הנפש והסובלנות של אהוד בן עזר המפרסם בעיתונו (הפלטפורמה ה"קטנה מדי") דברי בלע כאלו עליו.
* בלי קשר, מעניין שבעיר הלברשטדט בסקסוניה גרמניה שרפאל קרוי על שמה, היתה קהילה אורתודוכסית גדולה ולא היתה קהילה רפורמית. https://he.wikipedia.org/wiki/הלברשטאדט
הצבא ניצח, צרפת הפסידה. מה אפשר ללמוד ממלחמת אלג'יריה? ושוב דווקא עכשיו במהלך המלחמה האזורית של ישראל נגד הפשיזם האיסלמו-נאצי-ג'יהאדיסטי העולמי ממחזרים מחדש את השוואת ישראל לצרפת במלחמה על אלג'יריה. אורי קומלוש-(כהן)-דרומי מוציא ספר: "אלג'יריה זה כאן? / (הוצאת ספרי עליית הגג וידיעות ספרים, 368 עמודים). "זמן קצר לאחר הכיבוש (הצרפתי) החלה ההתנחלות. השלטון סיפח והפקיע עוד ועוד אדמות, ואלו הועברו למתיישבים שהגיעו בעידוד ממשלתי ומתוך תחושה של שליחות ותחייה לאומית. התושבים הערבים –רוב מוחלט בשטח – נותרו חסרי זכויות ונתונים לחסדי הממשל הצבאי. עשרות שנים חלפו כך, קהילות שלמות קמו. כשהתושבים המקומיים דרשו זכויות, הלובי הפוליטי של המתנחלים מנע כל נסיגה או פשרה. הפגנות פרצו ודוכאו, הטרור החל להשתולל, הצבא הגיב ביד קשה; הוצאות להורג בלי משפט, מאסרים המוניים ועינויים הפכו לעניין שבשגרה. זה לא הספיק למתנחלים, שהקימו מחתרת משלהם ופתחו בסדרת פיגועי תג מחיר שהעכירו את האווירה עוד יותר. התוצאה היתה בידוד בינלאומי הולך וגובר ומשבר פוליטי מבית; נשיא דמוקרטי חדש בוושינגטון דרש נסיגה מיידית מהשטחים. זוהי, בתמצית, פרשת שלטונה של צרפת באלג'יריה, שנמשכה כ-130 שנה. אלג'יריה, הניצבת בדיוק מדרום לצרפת, לא היתה קולוניה רגילה: צרפת סיפחה אותה אליה וראתה בה חלק מהמולדת; המתנחלים (שכונו "פייה־נואר") שלחו נציגים לפרלמנט הצרפתי וענייניהם נוהלו במשרד הפנים, לא על ידי המשרדים האחראים על המושבות. "הים התיכון מחלק את צרפת כמו שנהר הסן מחלק את פריז," כתב אחד מתומכי אלג'יריה הצרפתית. "אלג'יריה זה כאן? מה ניתן ללמוד מניסיונם של הצרפתים לשלוט על עם אחר," ספרו החדש של אורי דרומי, מבקש להביא את האנלוגיות האלו לחזית התמונה. המחבר – עורך, עיתונאי, נווט בחיל האוויר ומנהל לשכת העיתונות הממשלתית לשעבר – אחראי לחלק נכבד ממדף הספרים העברי על מלחמת אלג'יריה: כמפקד ההוצאה הצבאית מערכות, היה זה דרומי שהוציא לאור בעברית את "מלחמה פראית לשלום". הוא ערך את המהדורה העברית של "הטרגדיה האלג'יראית" מאת הפילוסוף השמרני רמון ארון ותירגם את "סגן באלג'יריה", יומן חוויותיו של ז'אן־ז'אק סרוואן־שרייבר במלחמה שנודעה לו השפעה אדירה בצרפת, ואת אסופת המאמרים "מלחמת אלג'יריה". שלושת הספרים האחרונים ראו אור בתקופת האינתיפאדה השנייה, מתוך תקווה מוצהרת שהמטפורה האלג'יראית תסייע לקדם במשהו את הדיון הציבורי הישראלי בשאלת השטחים. זה לא היה רעיון מופרך: אריאל שרון עצמו התעמק ב"מלחמה פראית לשלום", ואולי גם ראה בעצמו סוג של דה גול שיוצא למהלך מכריע בשאלת השטחים. כעת, על רקע מלחמה ישראלית־פלסטינית נוספת, (בעצם מלחמה אזורית של ישראל נגד הפשיזם האיסלמו-נאצי-ג'יהאדיסטי העולמי נ.כ) איומה עוד יותר מקודמותיה, חוזר קומלוש-דרומי לאלג'יריה. את "אלג'יריה זה כאן?" הוא לא מייעד למנהיגים הישראלים או לגנרלים (אלא ל"מאות האלפים שנזעקו להציל את הדמוקרטיה הישראלית מידי הקמים עליה להורסה." (נעם שיזף, "הצבא ניצח, צרפת הפסידה. מה אפשר ללמוד ממלחמת אלג'יריה?" "אל-ארצ'", 24.3.26). https://www.haaretz.co.il/literature/study/2026-03-24/ty-article-magazine/.premium/0000019d-1fd5-dc71-a7ff-dfdf5b930000 אולי השאלה החשובה ביותר שאינה בספר נוגעת להשוואת התנאים שאיפשרו את סיום הכיבוש הצרפתי באלג'יריה, אבל לא את סופו של הכיבוש הישראלי ביו"ש. בסופו של דבר, אלג'יריה היתה בעייה נפרדת מצרפת. בניגוד לפלסטינים, לאף־אל־אן מעולם לא היו תביעות לכיבוש צרפת עצמה, ולמרבית הצרפתים לא היה עניין מיוחד באלג'יריה, גם כשהם שלחו את מיטב בניהם להרוג ולהיהרג למענה. הפלסטינים (איראן וחיזבאללה) מצהירים בגלוי שמטרתם כיבוש כל ישראל ורצח כל היהודים כתנאי לגאולה ע"פ דברי מוחמד נביאם. לכן כל השוואה בין ישראל לאלג'יריה היא מופרכת מיסודה. וכל כך פתטית התיאוריה שקומלוש-דרומי רוצה להצמיד לתנועה הפרוטסטנטית שוויתור על יו"ש יביא הצלה לדמוקרטיה הישראלית.
וכאן אוסיף משהו שכבר כתבתי בעבר. "הערבים אינם כובשים" אפרופו הוויכוח על אלג'יריה, הצדק, וחיי אימו של אלבר קאמי, לפני שנים, עוד לפני האינתיפאדה הראשונה, הוקרן בתיאטרון העירוני בחיפה הסרט "הקרב על אלג'יר". הקרב על אלג'יר הוא סרט איטלקי שיצא לאור ב-1966 ומתאר את התפתחות האירועים בעיר אלג'יר בזמן מלחמת העצמאות של אלג'יריה (1954-1962) בסגנון כעין דוקומנטרי. הסרט מתאר את הסלמת המתיחות והאירועים האלימים במאבק שבין ה-FLN, חזית השחרור הלאומית האלג'יראית ובין הצבא הצרפתי והפייה-נואר, המתיישבים הצרפתים באלג'יריה. מחוץ לאולם התיאטרון ישבה ארנה מר (הפלמ"חניקית מראש פינה שנישאה לערבי-הנוצרי צליבא (צלב) חמיס, ואימו של ג'וליאנו מר-חמיס שנרצח בג'נין כערבי-נוצרי ע"י קנאים מוסלמים-פלישתינאים) – עם שלטים שבהם עשתה אנאלוגיה בין הכיבוש הצרפתי של אלג'יר לבין הכיבוש הישראלי. שאלתי אותה מדוע היא אינה מפגינה נגד הכיבוש הערבי של אלג'יר. מדוע הכיבוש הצרפתי פסול והכיבוש הערבי כשר? האם הבֶּרְבֶּרִים הכבושים אינם זכאים לעצמאות? היא ענתה לי: "הערבים אינם כובשים!..." ודוק: האם כיבוש הצרפתי גרוע יותר מהכיבוש הערבי? מאז השגת העצמאות נהרגו באלג'יריה ע"י הצבא וארגונים איסלמיים מספר הרבה יותר גדול של ערבים ובֶּרְבֶּרִים מאשר נהרגו ע"י הצרפתים. בערך 160,000-230,000 הרוגים.
אבוי לפילוסופיה מקאנט לרוסו ולמישל פוקו 1. הפילוסופיה האיראנית-מקאנט למשמרות המהפכה אחרי ההתנקשות בחמינאי, התמנה עלי ארדשיר אַאמולִי לאריג'אני (בינתיים חוסל ע"י ישראל) נחשב לאיש החזק ביותר באיראן, זה שמחזיק בסמכות העליונה בנושאי ביטחון לאומי ומדיניות חוץ. https://he.wikipedia.org/wiki/עלי_לאריג'אני הוא היה פוליטיקאי חסר רחמים שניצח על טבח המפגינים. אבל גם הוגה שחיבר שלושה ספרים על קאנט. "גיליתי," כותב בהתפעלות גדעון לב, "הוגה מבריק, שמשלב בצורה יוצאת דופן חיי עיון וחיי מעשה. לאריג'אני מנסה להגן בכתביו על הנחות היסוד של התפיסה הדתית הקיצונית שלו לאור כללי הפילוסופיה המערבית." לאריג'אני האמין שהמלחמה האמיתית אינה על נכסים גשמיים, אלא על הרוח. הוא מזהה את החוליים בעולם המערבי ומציב בפניהם מראה. לאריג'אני, 67, נולד למשפחה שתוארה בעבר כמקבילה האיראנית של משפחת קנדי. אביו היה כוהן דת שיעי בכיר. אחיו הבכור, ד"ר מוחמד ג'וואד, שימש יועץ קרוב לחמינאי בענייני חוץ. ג'וואד הוא פיזיקאי שלמד מתמטיקה באוניברסיטת ברקלי בקליפורניה, ייסד באיראן מרכז לפיזיקה תיאורטית והיה הראשון שקיבל אישור להכניס אינטרנט למדינה. אחיו השני, סאדק לאריג'אני, עמד במשך עשור בראש מערכת המשפט של איראן ומכהן מאז 2018 כיו"ר המועצה לאבטחת אינטרס המשטר. האח הצעיר במשפחה, מוחמד באחר, שימש בעבר סגן שר הבריאות ומכהן היום כנשיא אוניברסיטת טהראן למדעי הרפואה. לאריג'אני עצמו התחתן עם פרידה, בתו של התלמיד הקרוב ביותר לחומייני, מורטזה מוטהרי — מראשי האידיאולוגים של המהפכה האיסלאמית. לאריג'אני למד לתואר ראשון במתמטיקה ומדעי המחשב באוניברסיטת שריף לטכנולוגיה, המוסד הטוב בתחומו באיראן. אז הוא שינה כיוון, המשיך ללימודי תואר שני ושלישי בפילוסופיה, וכתב את הדוקטורט שלו על הפילוסופיה של המתמטיקה של עמנואל קאנט. הוא פירסם בהמשך שלושה ספרים על קאנט וכן ספרים על פילוסופיה פוליטית וממשל, לצד מאמרים אקדמיים רבים שראו אור בכתבי עת בפרסית. את הבחירה של לאריג'אני בקאנט אפשר לראות על רקע התנגשות הציוויליזציות שבה צמח. המהפכה של 1979 היתה הפעם הראשונה בעידן המודרני שבה נוסדה תיאוקרטיה שמבוססת על חוקים דתיים. תומכי המהפכה ניסו להציג את האיסלאם כאידיאולוגיה שלמה שמסוגלת להציע אלטרנטיבה פילוסופית ראויה לעולם המודרני, ואינטלקטואלים שיחקו תפקיד מרכזי בעיצוב השקפת העולם של הרפובליקה האיסלאמית. התפיסה היתה שהציוויליזציה המערבית הגיעה לנקודת הקצה שלה ומתמודדת עם מחלות כמו ניכור ובדידות. הפתרון היחיד הוא לנטוש את האגואיזם של המערב ואת ההומניזם שלו, להתנער מן הספקנות שלו, ולעקור מן השורש את העץ ה"רקוב" של המודרניות כולה. התפיסה באיראן היא שיש להבין את הפילוסופיה המערבית כדי להבין ולקדם את הפילוסופיה האיסלאמית, "חומייני עצמו למד אפלטון ואריסטו. התפיסה שלו של המנהיג הדתי היא וריאציה של המלך הפילוסוף של אפלטון." הבחירה של לאריג'אני להקדיש את מחקריו דווקא לקאנט אינה מובנת מאליה. החשיבה הביקורתית של קאנט היא מבשרת הנאורות, והפילוסופיה שלו מזוהה עם חילוניות ויוצאת במובהק נגד פונדמנטליזם. קאנט הוא הפילוסוף החשוב מכולם בתנועה שהמהפכה האיסלאמית יצאה נגדה. לאריג'אני בחר להתמודד איתו ולזכות ממנו במעין גושפנקא. "ההכשרה של לאריג'אני היא של מתמטיקאי, ויש קשר בין מתמטיקה, מוסר ותיאולוגיה אצל קאנטף" אומרת ד"ר עפרה רכטר מהחוג לפילוסופיה באוניברסיטת תל אביב. "רק מעט חוקרים נגעו בקשר הזה. באחד הטקסטים המוקדמים של קאנט, שמעניין רק פילוסופים של המתמטיקה, השיב קאנט לשאלה אם תיתכן ודאות בתיאולוגיה כפי שיש במתמטיקה. הוא טען שכן". את העיקרון הזה ורק הוא אימץ אריג'אני ביסודות התיאוקרטיה האיסלמית שאותה ניסה לכפות על האנושות. מפתה לראות בלאריג'אני גיבור טרגי שנדחק לביצוע טבח. אבל הוא עצמו היה קרוב לוודאי בז לתיאור כזה, שניתן מבחינתו מנקודת מבט מערבית, סנטימנטלית ורכרוכית. הוא ויתר על הטוב, במובן העמוק ביותר, למען האמונה —שהיא הדבר החשוב ביותר בחייו. כמו אבי המאמינים, אברהם, שהיה מוכן לקטול את בנו, יחידו, אשר אהב. ובכל זאת יש עוד פרט חשוב בסיפור. אברהם לא נעץ את המאכלת. (גדעון לב, הוא ניצח על טבח המפגינים. הוא גם הוגה שחיבר שלושה ספרים על קאנט. צללתי לכתביו של לאריג'אני, ונתקלתי בדמות מתעתעת, "אל-ארצ'", 12.3.26). https://www.haaretz.co.il/magazine/2026-03-12/ty-article-magazine/.highlight/0000019c-dbb2-d9b7-a5fd-dffa1ebd0000 בעוד שישעיהו ליבוביץ הפריד בין אמונה למדע, אריג'אני חיבר ביניהם בפירוש מוטעה של קאנט. קאנט היה אתאיסט חילוני וראה באלוהים רק גאראנט של מוסר. ערבות לקיום מוסר אנושי. המוסר ההומניסטי של קאנט (שהאל רק ערב לו) הוא הצו הקטגורי (ב-Kategorischer Imperativ, שהוצג לראשונה בשנת 1785 בספרו הנחת יסוד למטפיזיקה של המידות, והוא דורש מהאדם ליצור אוניברסליזציה של פעולותיו, לשפוט אותן כאילו היה שופט חוק כללי. הצו עצמו, כפי שניסחו קאנט, הוא: עֲשֵׂה מַעֲשֶׂיךָ רַק עַל פִּי אוֹתוֹ הַכְּלָל הַמַּעֲשִׂי אֲשֶׁר, בְּקַבֶּלְךָ אוֹתוֹ, תּוּכַל לִרְצוֹת גַּם כֵּן כִּי יִהְיֶה לְחֹק כְּלָלִי. הבעיה היא שבניגוד לפירוש של קאנט לפי הפילוסוף לאריג'אני החוק הכללי של המוסר (שאללה אלוהיו קובע ולא ערב לו) הוא החוק של המפרש אותו האייתולה השליט בתיאוקרטיה האיסלמית השיעית האיראנית. הוא המלך הפילוסוף של אפלטון.
מישל פוקו על מה חולמים האיראנים הוגה הדעות השוויצרי-צרפתי, ז'אן-ז'אק רוסו Jean-Jacques Rousseau; (1712-1778) היה תיאורטיקן פוליטי, ותיאורטיקן של החינוך שהשפיע רבות על תקופת הנאורות והמהפכה הצרפתית, כמו גם על התפתחות התיאוריה הסוציאליסטית ועל רעיון הלאומיות. בחיבורו "האמנה החברתית" מ-1762 המתחיל במשפט המפורסם: "האדם נולד חופשי ובכל מקום כבול הוא באזיקים," טבע רוסו את המושג "הרצון הכללי" (volonte general). ההיסטוריון יעקב טלמון ראה את מושג "הרצון הכללי" כמקור האידיאולוגי למה שהוא כינה "הדמוקרטיה הטוטליטרית" – המשטרים הטוטליטאריים של המאה העשרים, הקומוניזם, הפשיזם והנאציזם, שטענו, כל אחד מהם, שהם מבוססים על מושג "הרצון הכללי", בעוד שבמציאות אין "רצון כללי" אלא רק רצון פרטי. כתיאורטיקן חינוכי עסק רוסו בפילוסופיה של החינוך, ונחשב להוגה הדעות הראשון שהציג מתווה לחינוך ילדים בגישה טבעית. בספרו "אמיל", או על החינוך" (Émile ou De l'éducation), שהוא מעין נובלה בידיונית העוסקת בגידולו של נער צעיר בשם אמיל על ידי רוסו עצמו, הוא תיאר את חינוך הנער אמיל בכפר, מפני שבו האנשים קרובים יותר למצב הטבעי מאשר בעיר, שבה ילמד מנהגים רעים, פיזיים ואינטלקטואליים. מטרת החינוך, לפי רוסו, היא ללמוד לחיות, ואת זה יש להשיג באמצעות הליכה בעקבות המורה המבוגר (רוסו), היכול להראות לצעיר את הדרך אל החיים הטובים. בניגוד לתיאוריה החינוכית היפה שהציג בספר, במציאות נהג רוסו ההיפך בדיוק. מיחסיו עם פילגשו תרז לווסר (Levasseur), תופרת חסרת השכלה, נולדו לו חמישה ילדים. מרגע לידתם הוא נטש אותם על מדרגות בית העירייה, שיילקחו לבית יתומים. וולטר כבר עמד על הסתירה הזו בין התיאוריה למעשה. בימים אלה מציינים מלאות מאה שנה להולדתו של הפילוסוף הצרפתי פול מישל פוקו, שהתפרסם מהתלהבותו מהמהפכה האסלאמית באיראן וכתב אחרי ביקורו בטהרן ב-1979, "איש מעולם לא ראה את 'הרצון הכללי', אני באופן אישי חשבתי שהוא כמו אלוהים, כמו הנשמה, משהו שלעולם לא נגיע אליו. אינני יודע אם תסכימו איתי, אבל בטהרן וברחבי איראן נפגשנו עם הרצון הכללי של העם." במאמריו על המהפכה, כ"על מה חולמים האיראנים", כתב פוקו כי באיראן התרחש אירוע יחידאי שהיה בו פוטנציאל לא רק להחליף שלטון דכאני במשטר נאור יותר אלא מה שנראה כפיתרון לבעייה שפוקו התחבט בה בשנים אלה, האם המוכפפים יכולים לשנות את עצמם תוך־כדי המהלך המהפכני והאם יהיה בכוחם לכונן משטר שלא יהיה מבוסס על דיכוי? האם ייתכן סובייקט שאינו כבול ליחסי כוח? האם ייתכן שדווקא מהמזרח, מתוך המסגדים והמדרסות שבו, תוכל לצאת בשורה שתוכל לשנות את המחשבה הפוליטית בעידן שלאחר המודרנה? את התשובה לשאלות אלה ניסח פוקו באמצעות המושג "פוליטיקה רוחנית". רוחניות בעיניו, כפי שהסביר בהרצאה בקולז' דה פראנס בינואר 1982, אין עניינה בדבקות אמונית או נסיגה מהמציאות לעבר פנטסיה אלא היכולת לעבור שינוי פנימי, לא כנמען של ידע אלא בשם מאבק על אמת שהיא מעבר לאינטרס הפרטי. הכתם הזה בדמות הפילוסוף שהתיימר להתייצב לצד המדוכאים העמיק והתחזק אחרי מותו של פוקו, בעיקר אחרי 11.9. פוקו תואר כמי שנכשל בשל רדיקליות־יתר. בשל סלידתו מרציונליות ומערכים ליברליים חיפש מקלט כוזב בפנטסיות שחרור פוסט־קולוניאליות תוך התעלמות מהאלימות והדיכוי שעוררו. הנה עוד עדות לכך, טענו כלפיו, שאינטלקטואלים של השמאל טועים פעם אחר פעם תוך שהם תומכים במשטרים הרצחניים ביותר. תמיכתו הנלהבת של הפילוסוף הצרפתי מישל פוּקוֹ במהפכה האסלאמית באיראן (1978-9) שימשה לא רק כבסיס להאשמות ולזלזול בתיאוריות שלו ובהשקפותיו אלא גם לפסילת גורפת של החתירה של הגות פוסט־מודרנית שמאלית תחת ההבחנות הבינאריות שבין מערבי למזרחי, חילוניות ליברלית ושעבוד דתי. עצם הניסיון לראות בחיוב את המזרח, מעבר למה שלימים יכונה בשם "מלחמת הציביליזציות." "בימים אלה, שבהם אנו מציינים מאה שנים להולדתו של פוקו בעיצומה של מה שמבקשים לתאר לנו כמלחמת ציביליזציות נגד הרפובליקה האסלאמית הרשעה," מסיים גל הרץ את דבריו, "אולי כולנו זקוקים לביקור באיראן מדומיינת או איזה מסע אל־אס־די בעקבות זה של פוקו ולנסות לאתר את רוחו מתוך האש והאפר." (גל הרץ, "על מה חולמים האיראנים", "אל-ארצ'", 24.3.26). https://www.haaretz.co.il/literature/tarbut-sifrot/2026-03-24/ty-article/.premium/0000019d-2174-d7c1-a59f-ef7f38ca0000 כמו במקרה של רוסו שוולטר עמד על הסתירה בין התיאוריה למעשה. כך גם אצל פוקו. "הרצון הכללי" של רוסו שחווה פוקו באיראן היה לתלות אותו כהומוסקסואל. גל הרץ כותב שכולנו זקוקים בעקבותיו לביקור באיראן... כאילו שאיננו יודעים או מודעים לכך שלו היו האיראנים יודעים הם היו רוצחים את הפילוסוף פול מישל פוקו (שמת למזלו מאיידס) בעוון הומוסקסואליות כפי שרוצחים בתלייה את כל ההומוסקסואלים באיראן. ושוב אנחנו חוזרים לאמרתו הנכונה והאלמותית של אריק ארתור בְּלֵייר-ג'ורג' אורוול: ''ישנם רעיונות שהם כל כך אידיוטיים, שרק אינטלקטואלים מסוגלים להאמין בהם. האדם הפשוט איננו יכול להיות כל כך טיפש'' (some ideas are so idiotic that only intellectuals can believe in them, ordinary men cannot be so foolish). אורוול התייחס לאינטלקטואלים של השמאל באנגליה שטענו כי נוכחות הצבא האמריקאי באנגליה נועדה למנוע מהפיכה, והפלישה לאירופה היתה תירוץ כיסוי בלבד.
הפילוסוף דונלד טראמפ על רקע "הפילוסופיה" הביזארית של פוקו אי אפשר שלא להשוות אותה עם הרציונאליות הפילוסופית של נשיא ארה"ב דונלנד טראמפ. בראיון לפוקס ניוז נשאל טראמפ: האם אייתוללה ג'וניור הומו? טראמפ: ככה ה-CIA אמרו לי שמוג'תבא חמינאי הוא הומו זה בסדר גמור מבחינתי, אבל אולי לא ההתחלה הכי טובה בשבילו כמנהיג של מדינה כמו איראן (שבה יש עונש מוות להומואים). ובכלל המון גייז הצביעו לי. אף נשיא רפובליקאי לא קיבל כל כך הרבה קולות גייז כמוני. ואני גאה בזה. אפילו בחרתי את ההומואים להמנון הבירות שלי (הכוונה לשיר YNCA של להקת וילג' (Village People). באמת אף פעם לא הבנתי מה זה הארגון הזה "הומואים למען פלסטין", כשבעזה זורקים גייז מהגגות. הרי הם הורגים אותם מיד, הם זורקים אותם מבניינים." https://x.com/haradar10/status/2037284485218107395 כמה רציונליות יש לפילוסוף טראמפ לעומת פילוסוף כפוקו המהלל וכמהה לרציחתו כתורה מוסרית.
הצעת שלום ללבנון – תחי עצמאות לבנון ראש ממשלת לבנון המוסלמי-סוני, נוואף סלאם (שהיה בעברו שופט בבית הדין הבינלאומי לצדק בהאג) אמר על הצעת נשיא לבנון ג'וזף ח'ליל עאון, הנוצרי מרוני למו''מ עם ישראל: "אנחנו הבענו את נכונותנו למשא ומתן. לנכונות הזו יש תנאים וסדר יום. צריך לקבוע אותו. השקנו את היוזמה הזו, ועד היום לא קיבלנו תשובה מישראל מה התפיסה לגבי סדר היום הזה, איפה יתקיים המו"מ, מה יהיה סדר היום, מתי הוא יתחיל, מי יהיו המנהלים שלו. יש מכלול של נושאים שעדיין לא הוסכמו, אבל יוזמת המשא ומתן מצדנו עדיין עומדת בעינה." https://rotter.net/forum/scoops1/940286.shtml על ישראל להיענות להצעתו. על ישראל לומר כי היא מוכנה מיד לדון עם ממשלת לבנון על ההסכם שנחתם עימה ב-17 במאי 1983 שהיא הפרה באופן חד צדדי ב-5 למרץ 1984. (חוזה שלום ישראל לבנון ב-17 במאי 1983) https://www.gov.il/en/pages/114-agreement-between-israel-and-lebanon-17-may-1983 https://he.wikipedia.org/wiki/הסכם_ישראל–לבנון_1983 ישראל תקיים את ההסכם בשני תנאים: 1. תוקם מחדש מדינת לבנון. בהנחה שמדינה זה ארגון שיש לו מונופול של שליטה בטריטוריה מסוימת. לבנון איננה עוד מדינה. על הלבנונים (אולי בעזרת הצרפתים שהקימו את מדינת לבנון בעבר) להשיג מחדש עצמאות ולהקים מדינה ריבונית. (יש לתבוע מהאו"ם לבטל את חברותה באו"ם של מדינת חיזבאללה הקיימת היום בלבנון). 2. על מדינת לבנון הריבונית לפרק לחלוטין את ארגון הטרור חיזבאללה מנשקו. לאחר קיום תנאים אלו נשמח לדון עם ממשלת לבנון הריבונית על ההסכם שבוטל על ידיהם כדי להגיע להסכם שלום. הכרזה זו תועיל לישראל במישור הבינלאומי בייחוד נגד ממשלת צרפת. ברור שבלי זה ישראל תישאר על גבול הליטני (לא ברור לי למה ישראל לא מספחת אליה חזרה גם את האדמות הפרטיות של תושבי מטולה בעמק עיון). האם בנימין מיליקובסקי-נתניהו, וגדעון משה זריצ'נסקי-סער יתעלו על עצמם?
תחי עצמאות ישראל משה גרנות: "נעמן כהן צודק כשהוא מצביע על פנייתם של עידית סילמן ופרופ' משה כהן אליה לדונאלד טראמפ להפעיל סנקציות נגד יצחק עמית וגלי בהרב מיארה – לא משנה מה דעת הציבור לגבי הרפורמה המשפטית – פנייה כזאת יש בה כדי ויתור על ריבונות. אהוד: טול קורה מבין עיניך! אין בדרישתו הצודקת של טראמפ שום ויתור על ריבונות ישראלית! הצבועים המלינים על כך לא היססו להפעיל לחצים על ביידן שיפעיל לחצים על נתניהו בניגוד לאינטרסים של ישראל במלחמה. שלא לדבר על הררי הדולרים שהוזרמו בניגוד לחוקי ארה"ב לתמיכה בתנועות ההתנגדות הפוליטיות לנתניהו בישראל ואשר עליהם הם עתידים לתת את הדין בארה"ב! תחזקנה ידיו של טראמפ!" ("חדשות בן עזר", 2145). אכן בדרישתו (הצודקת או לא צודקת) של טראמפ אין ויתור על ריבונות. ויתור על ריבונות יש רק בבקשה המתרפסת של פרופ' משה כהן אליה, ועידית סילמן מטראמפ להוכיח ריבונות על מוסדות המדינה, ומערכת המשפט שלה. אסור לוותר על ריבונות לא לביידן, לא לטראמפ, וכמובן לא למחליפו שיבוא. עצמאות ישראל שעליה אנחנו נלחמים חשובה מכדי לוותר עליה. תֶּחֱזַקְנָה יְדֵי כָל-אַחֵינוּ הַמְחוֹנְנִים עצמאות ישראל בארצו! נעמן כהן
* אהוד היקר, הפתעת אותי: למרות ההסתייגות שלך, פירסמת את המאמר שלי על שקריו של מחבר ספר דברי הימים, ופירסמת גם את המאמר על "אבות ובנים" של טורגנייב. תודה גדולה! אודה לך אם תסכים לפרסם את הסיפור "מת פעמיים".
אהבתי את המאמר של יוסי אחימאיר נגד מכונת הרעל משני הצדדים, וכן, הוא סבור שלא חובה להיות שמאלני כדי להזדעזע מהריגת המשפחה הערבית בטעות על ידי יחידת מסתערבים.
פרופ' אשר מעוז מצביע על הבלוף שנקרא "תורתו אומנותו". מסתבר שמאמר שנכתב לפני שמונה שנים – טענתו תקפה גם היום.
אורי הייטנר סוקר את קורותיה של האשלייה כי הקמת מדינה פלסטינית תביא מזור לסביבה המדממת שלנו – ניסיון ראשון בשנות התשעים גרם לאינספור פיגועים של מחבלים מתאבדים, וההתנתקות ב-2005, כאשר עזה היתה מדינה פלסטינית "נקייה" מיהודים, עם גבולות ברורים, וגרמה לטבח המזעזע של 7.10.23. אין ספק – "פרי פלסטיין" פירושו השמדת מדינת ישראל.
אני שוב מודה לך,
משה גרנות
אהוד: היו לי לבטים לגבי מאמרך כי אתה חוזר בו על אותה תזה שכבר כתבת עליה אצלנו אבל שבתי וקראתי אותו ונוכחתי כי היקפו מצדיק פירסום שלם נפרד ולכן שמחתי להפתיע אותך בפירסומו מבלי להודיע לך קודם. אתה אחד מאושיות המכתב העיתי.
* אני מברך אותך אודי בהגיעך לגיל 90. מאחל לך שנים טובות ומאושרות עם יהודית והמשך הכתיבה בעיתון האינטרנטי שלך.
אבי ליפסקי [בן-דודך מצד אימך]
* ברכות חמות ליום הולדתו של אודי. כולנו מאחלים לו בריאות משובחת, יצירתיות שלא תעצור, נחת וסיפוק בכתיבתו.
יוסי ליפסקי [בן-דודך מצד אימך] ואשתו פנינה
שועלה
מבחר חדש משירתה של אסתר ראב (פתח-תקוה 1894 – טבעון 1981), שכונתה "המשוררת הארצישראלית הראשונה", וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.
בעריכת הלית ישורון
הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020
הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה (kibutz-poalim.co.il)
ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978
או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il
המחיר 59 שקלים לפני משלוח
אהוד: זה הספר היחיד משירי אסתר ראב הזמין כיום לרכישה.
את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם: http://benezer.notlong.com http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגל") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את אלפי הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.
אל"מ (מיל') ד"ר משה בן דוד (בנדה): "...יוצאים מכלל זה 'חדשות בן עזר' והסופר הנידח, שהינם 'עופות די מוזרים' בביצה האינטלקטואלית המקומית, בהיותם חפים מכל שמץ של התקרנפות, תקינות פוליטית, אג'נדות מגדריות, אמוניות, חברתיות ופוליטיות – והתעקשותם לשחות נגד הזרם." ["חדשות בן עזר", 14.6.2021]
"שנה טובה אהוד, לך ולכל היקרים לך! מוריד בפניך את הכובע, על הכישרון, הנחישות וההתמדה כמו גם על עוז הרוח והיושר האינטלקטואלי. מי ייתן ותזכה לעוד הרבה שנים טובות ופוריות." ["חדשות בן עזר", 18.9.2023].
פינת המציאות: חינם!
היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר
נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי * מסעות כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם! עד כה נשלחו קבצים ל-70 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989! עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין! 05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה 94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה! עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות! עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות! עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי. * היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן! וכן "מנחום גוטמן לאליאס ניומן" ו"נחום גוטמן, מאמר", ס"ה 53 עמ' עד כה נשלחו קבצים ל-2,082 מנמעני המכתב העיתי. * אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"! עד כה נשלחו קבצים ל-2,089 מנמעני המכתב העיתי. * את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה". עד כה נשלחו קבצים ל-2,692 מנמעני המכתב העיתי. * אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב, צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה, וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה, עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות! עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,453 מנמעני המכתב העיתי * את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר. אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי * אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות! עד כה נשלחו קבצים ל-106 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר. עד כה נשלחו קבצים ל-2,636 מנמעני המכתב העיתי * את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י" [זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר. עד כה נשלחו קבצים ל-107 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"! עד כה נשלחו קבצים ל-77 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית! עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908! עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"! עד כה נשלחו קבצים ל-41 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"! עד כה נשלחו קבצים ל-40 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"! עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"! עד כה נשלחו קבצים ל-50 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה" עד כה נשלחו קבצים ל-39 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * את צרופת "מחווה לאברהם שפירא", הערב נערך בבית אברהם שפירא ברחוב הרצל בפתח-תקווה בתאריך 18.12.2005 בהשתתפות ראובן ריבלין, מאיר פעיל, מרדכי נאור, חנוך ברטוב ואהוד בן עזר עד כה נשלחו קבצים ל-1680 מנמעני המכתב העיתי * את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים עד כה נשלחו קבצים ל-16מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"! עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"! עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח" עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"! עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"! עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"! עד כה נשלחו קבצים ל-64 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"! עד כה נשלחו קבצים ל-34 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "הפרי האסור", שני שערי סיפורים! עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים! עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"! ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור. עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?" סִפּוּרִים לִילָדִים עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"! עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"! עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"! עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"! עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"! עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד" עם מאמרי ארנה גולן ומשה גרנות. עד כה נשלחו קבצים ל-32 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"! עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם. * אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"! עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם. * את צרופת הקובץ (171 עמ') "ידידי יצחק אורפז"! עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם. * את צרופת הקובץ "אורי שולביץ איננו"! אורי שולביץ, יהודה אטלס, דני קרמן, אהוד בן עזר, ואחרים. עד כה נשלחו קבצים ל-2182 מנמעני המכתב העיתי. * קישור לבלוג של דני קרמן המוקדש לאורי שולביץ: https://dannykerman.com/2025/02/21/shulevitz * את צרופת הקובץ "יהושע קנז – דברי חברים"! רות אלמוג, אהוד בן עזר. עזי שטרן. יפה ברלוביץ. עד כה נשלחו קבצים ל-2182 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם. * את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר. עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם. * את צרופת "100 שנים לרצח ברנר" מתוך "חדשות בן עזר", גיליון מס' 1641 ביום 2.5.2021, במלאת 100 שנה לרציחתם בידי ערבים של הסופרים יוסף חיים ברנר, צבי שץ ויוסף לואידור ביום 2.5.1921. עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי. * אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"! עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם. * אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב). מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר. עד כה נשלחו קבצים ל-59 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם. * הרצאת עמנואל בן עזר, נכדו של יהודה ראב, על תולדות פתח-תקווה. https://www.youtube.com/watch?v=h81I6XrtAag עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם. * אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"! עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם. * אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק. עד כה נשלחו קבצים ל-2,647 מנמעני המכתב העיתי * את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003. עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי * אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]! עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים. * את צרופת החוברת "פפיטה האזרחי 1963" עד כה נשלחו קבצים ל-2,295 מנמעני המכתב העיתי. * את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ. עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך. * את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"! עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * את צרופת ארנה גולן: הוויתור. אימי, זיכרונה לברכה, היתה צדקת גמורה. הדרמה השקטה בחייה של חלוצה וחברת קיבוץ. עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005. עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"! עד כה נשלחו קבצים ל-11מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"! עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"! עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"! עד כה נשלחו קבצים ל-26מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים! עד כה נשלחו קבצים ל-2,374 מנמעני המכתב העיתי ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"! עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-10 מנמעני המכתב העיתי * את צרופת דאוד אבו-יוסף. עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי * אֶת צרופת הנוסח המוקלד לרומאן של עדי בן-עזר "אפרודיטה 25"! Adi עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: "תחנת הרכבת". עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום. עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב. עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * שונות את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה"). עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * הבלוג של דני קרמן https://dannykerman.com/2021/10/28/ehud_ben_ezer דברים שעשיתי עם אודי – שירים למתבגרים כולל חלק ניכר מהעטיפות ומהאיורים שעשה דני קרמן לספרי אהוד בן עזר כדי להיכנס לבלוג יש ללחוץ אֶנטר ועכבר שמאלי * את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840]. עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"! עד כה נשלחו קבצים ל-2,232 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939 * את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר" בשנים 2005-2009! עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר
עד כה נשלחו קבצים חינם ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ PDFחינם
עד כה נשלחו קבצים ל-2,253 נמעני המכתב העיתי
ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.
הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!
📑 בגיליון:
יוסי אחימאיר:
מי הם המיליטריסטים?
עמנואל בן סבו:
מה נשתנה הלילה הזה?
מוטי הרכבי:
משכורות, שופטים וראשי מדינות
שמעון שלוש:
שירים באביב
אורי הייטנר:
צרור הערות 29.3.26
רון גרא:
שַׁחַר נִדָּח
משה גרנות:
מת פעמיים
משה גרנות:
מראיין את הסופר אהרן מגד
אהוד בן עזר:
ספר הגעגועים - פרק ארבעים ושניים
נעמן כהן:
"עומדים ביחד עם איראן" (1)
אהוד בן עזר:
יַעְזְרֶהָ אלוהים לפנות בוקר
ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, :
נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":