משטח הדשא מול ביתי הרמת-גני מלא בילדים והוריהם. חוגגים יום הולדת. כמה מחמם-לב לראות את הפעוטות משתובבים ונהנים, מתעלמים בשעת חסד קצרה מהאוויר הצח ומחום השמש. לפתע עוד אזעקה. הכול רצים למיקלט בית-הספר הסמוך, הורים עם ילדיהם, דוחקים בהם להידחק פנימה. אפילו הקטנטנים הסתגלו, דומה, למצב המלחמה. רק מחצלות, עגלות, אופניים, תיקים, נותרו על הדשא הנטוש תחת עצי הפיקוס הסוככים עליו. עוד דקות ארוכות יעברו עד ששוב יישמעו במקום מצהלות ילדים. עד לאזעקה הבאה, ובטרם יחשיך.

אלה הם חיינו ערב פסח תשפ"ו, חג החרות, חודש ימים מאז החלה מלחמת "שאגת הארי" להכחדת משטר האייתוללות באיראן, ועודנה נמשכת, גם גובה חללים בצידנו. אבות האומה בוודאי היו גאים בבנינו הלוחמים הנועזים, במפקדים בכל זרועות הצבא, שיוצאים למשימותיהם מסכנות החיים, בידיעה כי ההגנה הטובה ביותר היא ההתקפה. זרועו של צה"ל שלוחה למרחקים, לכל מקום שנשקף ממנו איום על קיום המדינה. הטייסים, לוחמי החי"ר, הטנקיסטים, יוצאים למשימותיהם בתחושת שליחות, מתוך אמונה בצדקת הפעולה, בידיעה שהם מבטיחים בגופם את ביטחון המדינה ושלום אזרחיה – גם אלה בתוכנו שמתנגדים לממשלה ולמלחמה באיראן.

ואכן, ישנם גורמים ואישים שיוצאים בריש גלי נגד מלחמת הקיום שבה פתחנו יחד עם אמריקה בעלת בריתנו, ובראשם עיתון "הארץ". כבר בתחילת השנה קבע מאמר המערכת בנחרצות: "לא להתערב באיראן". באותו מאמר נאמר, כי "ראש הממשלה מעוניין להציב סדר יום ביטחוני ומיליטאנטי לקראת הבחירות הקרובות. לישראל אסור לנצל את המשבר באיראן כדי לדחוף לתקיפה, אין צורך במערכות הרפתקניות נוספות."

שני המנהיגים טראמפ ונתניהו, לא שהו לעצות מבית מדרשו של שוקן – ומזה חודש ימים ויותר צבאות ארה"ב וישראל הולמים באיראן. המשימה – למנוע הגשמת חלום השמדת ישראל, שאליו משטר האייתוללות נערך ועליו מצהיר בגלוי.

אין זה קל לעמוד מדי יום ולילה באזעקות, בפגיעות, בחללים ובפצועים. אבל גם לא בהאשמות מהבית בזלמן שוקן 21, על תהליכי מיליטאריזציה ופאשיזציה העוברים כביכול על החברה בישראל. שני מושגים הכרוכים זה בזה ומרמזים, לבד משנאת הממשלה המכהנת, גם על חיקוי ישראלי עכשווי של משטרים אפלים מן העבר.

עוד ב-1929 כתב זאב ז'בוטינסקי, אבי הצבאיות העברית המתחדשת, כי "אין להיבהל מפני מילים לטיניות, אפילו מפני המילה 'מיליטאריזם'. השנאה למלחמות הרי היא ירושתו הרוחנית של עמנו. נביאנו היו ראשונים למחות נגד הנוהג של הרג המוני, וכולנו נאמנים לתורתם. ואיש מאיתנו אין לו כוונה ליצור בקרבנו דור, אשר יתאווה למלחמה. אולם לאותה דרך חינוכית, אשר קל לו ליריב עויין להדביק לה, תוך כדי גידוף, את שם התואר 'מיליטאריסטית', צדדים מיספר, העשויים להקים לנו דור טוב ובריא יותר."

במאמר אחר הוסיף: "אני מבין כשקוראים מיליטאריסטים לאלה שאינם רוצים להסתפק במינימום. אבל לתלות קולר כזה בצווארם של אלה, שאין להם כלום והרוצים להשיג לפחות את החלק העשירי מן המינימום, פירושו פליטת מילים סתם. לאדם שבע, שבכל זאת רוצה להוסיף לאכול, קוראים גרגרן, אבל כשדורש אוכל אדם, שהוא רעב, איש לא יקרא לו בשם זה."

תרגום לימינו: ישראל היא "האדם הרעב", שרוצה להתקיים, להבטיח את עתידה ושלום תושביה, בעוד האיסלאם – במיוחד בגילומו הקיצוני, איראן השיעית – רוצה בהתשתה עד כדי הכחדתה, כמו גם להשליט את "דין מוחמד בסיף" בכל המזרח-התיכון ובעולם המערבי. זו גרגרנות, תאוותנות, שנאת ה"כופר", שמונעת מאמונה רדיקלית-פונדמנטליסטית, חסרת מעצורים ובעלת תיאבון בלתי מוגבל, בשם אללה.

ישראל על כל פלגותיה שונאת מלחמות, שואפת לשלום, אבל לא כזה שיסכן את עצם קיומה. על כן אין זה מפליא שיש לה כיום הצבא אולי הטוב ביותר בעולם, מגשים את הגיונם של שני המנהיגים היריבים, ז'בוטינסקי ובן-גוריון, שבלעדי כוח מגן צבאי, מסירותם והקרבתם של בנינו, לא נוכל להתקיים בארץ אבותינו. זה לא מיליטאריזם ולא פאשיזם – זהו כורח ישראלי, לאומי קיומי. הרוב המכריע בעם מבין זאת, ולכן מוכן לקבל את מצב המלחמה הזמני. לא כן בקרב "רודפי השלום" בכל מחיר, שמוכנים לוויתורים מפליגים למיליטאריסטים והפאשיסטים האמיתיים.

"אפשר לצאת מהמרחבים המוגנים", מודיע פיקוד העורף. שוב נשמעת צהלת ילדים ליד ביתי. טוב שיש לנו צבא מעולה, שמאפשר את צחוקם וגידולם לעתיד טוב יותר. חג חירות שמח!

יוסי אחימאיר

הלילה הזה כולנו מסובין כבני חורין, כבני מלכים סביב שולחן החג, הנרות הזוהרים בהדרם, המצות המכוסות במלא יופיין, המפה הצחורה מביטה בהגדות של פסח הצבעוניות, ארבע הכוסות מוכנות ומזומנות ואליהו הנביא עוד רגע נכנס להביט בעמו ישראל הממשיך את שרשרת הדורות.

מה נשתנה הלילה הזה? בגבולות המדינה שוכבים במארבים בני תשחורת לצד מי שפאר פלומת שערם נחלת העבר, הרחק מהארץ המובטחת יזמזמו חרש לוחמים בעורף האוייב את "והיא שעמדה", ומהאוויר ישיבו להם "אחד מי יודע", ממצולות הים ישירו את "מן המיצר קראתי יה" וביבשה ינסו לפענח את סוד חידת "חד גדיא" ובבתי ישראל ישיבו בקול גדול: "לשנה הבאה בירושלים."

מה נשתנה הלילה הזה? במשפחות רבות, רבות מדי, יישארו כסאות ריקים, הגדה של פסח סגורה, תמונה גדולה על קיר של נער מלאך וכומתה ירוקה, אדומה, אפורה, שחורה.

ובבתים הללו חלל גדול, חסר עצום, געגוע אינסופי וזיכרון, זיכרון על שהיה ועל שבזכות, משפחות של אריות האומה ישירו בעין בוכה ולב שכולו געגוע, יקראו את ההגדה ויזכרו את היהלום הזוהר שלהם, במחרוזת הפנינים היהודית.

מה נשתנה הלילה הזה? אלמנות יחבקו יתומיהן, תינוקות שלא הכירו את אביהם יחייכו בפה חסר שיניים ועיניים קרועות לרווחה של אושר, אבות חדשים יחבקו יתומים של נשותיהן החדשות, סבים יבלעו רוקם כשבקול סדוק ישירו: "אתה בחרתנו," אימהות יביטו באחים ובאחיות, במשפחה המקיפה אותן ונוטעת בהם בכל יום מחדש את התקווה כי למרות הכול, קורבנן לא היה לשווא.

מה נשתנה הלילה הזה? ובבתי חולים במחלקות השיקום בין אנחה לאנקה יעלו ממצרים גיבורי ישראל, כואבים ומחייכים, נתמכים ותומכים, עצובים ושמחים, ובלילה הזה חלקם היה מבקש להיות עם חבריו לפלוגה בסוריה או לבנון, בעזה או ברמאללה.

מה נשתנה הלילה הזה? הקהילות החרבות מקימות חייהם מחדש, משקמות חורבות נפש וגוף, בונות, נוטעות, מבקשות חיים, תקומה, תחייה, אורות אחרי החושך הגדול.

מה נשתנה הלילה הזה? בבתים רבים יקיימו בהידור רב לצד קריאת ההגדה את: "הפכת מספדי למחול לי," יספרו ביציאת מצרים ובגבורת אריות האומה, ויש שיקראו בהתרגשות מהספדי ההורים השכולים, מופת של אמונה ורוח נשגבה, מהספדי האלמנות, היתומים, האחיות והאחים, הארוסות והחברים, שורות של גבורה, מילים של עוז, גווילי חיים.

הלילה הזה, ליל שימורים, לא נעצום עיננו עד שנראה את אליהו הנביא המגיע לבקר בבתינו, מברך את כוס היין הגדולה שהותרנו לו.

נחזה בפמליית המלאכים המלווה אותו מלווה, פמליה של מעלה, מלאכים עם נעליים שחורות, אדומות מאובקות, על ראשם כומתות סגולות, חומות, אדומות, שחורות, אפורות, ירוקות, פניהם אש ולהבה, רק אז נצדיע ונסיים את הגדת הפסח, "חסל סדר כהלכתו ונרצה", הגיע זמן הגאולה.

עמנואל בן סבו

כל הנתונים לקוחים מהויקיפדיה לפי שער יציג של הדולר 3.1236

משכורתו של נשיא בית המשפט העליון בארה״ב  עומדת על 212,000 $ לשנה.

משכורתו של נשיא ארה״ב עומדת על 400,000 $ לשנה, בנוסף עומד לזכותו הנשיא סכום של כ 200,000 $ נקיים ממס עבור הוצאות  פרטיות שונות (יש פרוט מלא בויקיפדיה).

כלומר משכורת של נשיא ארה״ב גדולה פי 2 (או 3 אם מוסיפים את ההוצאות) ממשכורתו של נשיא בית המשפט העליון בארה״ב.

מאחר וכידוע לארה״ב כלכלה מיספר 1 בעולם, כ-350 מיליון אזרחים ו-50 מדינות – הנחתי שהמשכורות בישראל צנועות יותר. בדקתי וזה נכון  לראש הממשלה אבל ממש לא נכון לנשיא בית המשפט העליון. משכורתו של ראש הממשלה בישראל היא חצי או שליש, ממשכורתו של נשיא ארה״ב. לעומת זאת משכורתו של נשיא בית המשפט העליון בישראל כפולה ממשכורתו של נשיא בית המשפט העליון בארה״ב!

משכורתו של נשיא בית המשפט העליון בישראל כ-450,000 $ לשנה. פי שניים ממשכורתו של נשיא בית המשפט העליון בארה״ב, גבוהה ממשכורתו של נשיא ארה״ב וכפולה ממשכורתו של ראש ממשלת ישראל.

משכורתו של ראש הממשלה בישראל 230,000 $ חצי או שליש ממשכורתו של נשיא ארה״ב וחצי ממשכורתו של נשיא בית המשפט העליון בישראל.

לא בדקתי את נושא הפנסיות התקציביות בארה״ב ולכן לא מתייחס.

אמר לי פעם חבר שמאלן והוא נשמע מאד משוכנע במה שהוא אומר, שחשוב לתת לשופטים משכורת גבוהה כדי שלא יתפתו. השבתי כן זאת אפשרות, אבל יש גם אפשרות לבחור שופטים ישרים שלא נצטרך לשחד אותם כדי שיפסקו ביושר. 

האמת שמשכורות העתק לא בדיוק עזרו, גם שילמנו הרבה ולא קיבלנו שופטים ישרים. חפשו בגוגל בייניש ותזמורת ירושלים, מזוזס ו-100,000 ש״חת [?], חיות עבירות בניה שלא לדבר על יצחק עמית, חפשו העסקת בני משפחה וכו'.

מוטי הרכבי

היתה לי תוכנית לנסוע לדהאראמסאלה לעשות ויפאסנה. אני כבר זמן רב בהודו, ועוד לא התנסיתי בעניין הזה שכל העולם מדבר עליו. אני אורז את רכושי הדל בתוך תיקים שבצידי האופנוע, וגלאם האיום מופיע:

"החלטת לבוא אליי?"

ואני: "כן."

והוא מתיישב במושב האחורי של האופנוע, ופוקד: "סע!"

"רגע, גלאם, אתה לא לוקח איתך כלום, אני יודע... תיק, מברשת שיניים... לא אומר כלום לגסטהאוס שאתה עובד?"

"מה פתאום? לא חייב לאף אחד שום דבר! אני בחיים לא עבדתי. באתי לכאן למצוא קונקשן, ומצאתי אותך, אין לי מה לעשות כאן יותר."

לא שאלתי אותו איך אני מתקשר לקונקשן.

נסענו. בפאנאראסה, פנינו ימינה בעלייה מבהילה – מימין צוקים, ומשמאל תהום.

"אני אכיר לך את טופי אחי. אני רוצה להשלים איתו..."

"מה זאת אומרת?"

"אנחנו לא מדברים הרבה שנים. אם אביא אותך אליו – הוא יסלח לי, ונשלים."

"על מה יסלח?"

גלאם לא ענה.

הדרך היתה לא רק קשה מאוד – האופנוע בקושי טיפס בכביש הצר והעקלקל, כשהוא נושא שני אנשים ותיקים כבדים – הדרך היתה גם מפחידה מאוד. אי תשומת לב של רגע, או פגישה עם רכב שמגיע ממול – יכולים להסתיים באסון. מדוע בכלל הסכמתי להסיע את האדם הבלתי אפשרי הזה? לאן הוא מוביל אותי? הכביש הגיע לכפר דאוחאן, ושם הוא הסתיים. נסענו לביתו של אחיו ששמו טופי, טיפוס שונה מאה ושמונים מעלות מגלאם – הוא משכיל, הומאני מאוד, בעל השקפת עולם בודהיסטית הדורשת מהאדם להתעלות על מצוקות החיים. כדי להבין באיזה בן אדם מדובר, אציין שבניגוד למסורת (כחסיד שרוף של גאנדי, שלבש בגדי "טמאים") – חי עם אישה "טמאה", האנסה, למגינת ליבם של הוריו. טופי היה הרופא של דאוחאן ושל הכפרים הקרובים, והכול קראו לו "דוקטור", למרות שלא למד אפילו סמסטר אחד רפואה. ואיך הוא הגיע להיות רופא? ובכן, הגיעו מיסיונרים לאזור ג'ואלה פור, וחיפשו מישהו שיודע אנגלית כדי ללמדו להיות כומר. טופי אינו מאמין בשום דת, אבל נענה להם כשנודע לו שהלימודים מתקיימים ב"מישן הוספיטל" בעיירה מנאלי. הוא למד שם כמורה שנתיים, ובחשאי ספג ידע ברפואה. כשהחליט שהוא יודע מספיק, חזר לכפרו דאוחאן עם מלאי של תרופות, ופתח קליניקה במבנה ששימש קודם כבקתה של פרות. הריפוי שלו הצליח, והוא זכה לכבוד ולהערצה מכל הכפריים. מי שפגש אותו בדרך, היה מנשק את שולי בגדיו מתוך יראה וכבוד. הוא קנה אופנוע, וכשהוא רוכב עליו, הוא מסייר בכפרים שמסביב לדאוחאן ומביא מזור לחולים.

טופי כמה למפגש עם אדם שנולד וגדל במערב. הוא היה צמא דעת, וביקש להתבשם מתרבותם הרחוקה של ילידי אירופה. בדאוחאן מעולם לא דרכה רגלו של אירופי עד שלפני שמונה שנים ביקר שם גרמני אחד, וטופי ערך לו קבלת פנים מלכותית. הוא הבטיח לחזור לאחר שיטייל בצפון, אך מעולם לא חזר. טופי נשאר מתוסכל, כשהכמיהה למפגש עם המערב אינה נותנת לו מנוח. טופי וגלאם חדלו לדבר ביניהם מזה שנים רבות, וגלאם האמין שאם יביא לו "מערבי" – משאת נפשו של אחיו – הוא ישלים עימו, וכך היה.

אני הייתי עד לסצנה הזויה לגמרי: ישבנו אני, גלאם וטופי בחדר ההסבה, על השולחן היתה תקרובת, טופי פונה אליי ומתאר את אישיותו של אחיו:

"גלאם הוא רמאי חסר תקנה. הוא רימה אותי, רימה את אבינו, גנב מאיתנו כספים וטובין, גנב מכל הכפר. אנשי הכפר כשרואים אותו, נועלים את הדלת ומגיפים את החלונות. אני שיחררתי אותו מהכלא בערבות. כשיש לו כסף, מגניבות, כמובן, הוא משתכר עד שהוא נשאר ללא הכרה. פעם מצאו אותו שיכור שוכב בשלג, ואנשים טובים הכניסו אותו הביתה, נתנו לו לשתות צ'אי חם, כדי להפשיר אותו, וכשחזרה אליו ההכרה, הוא סקר את המקום כדי לבדוק מה אפשר לגנוב. הוא רמאי ושקרן... לא יכולתי יותר, וניתקתי את הקשר איתו."

וכל הזמן הזה גלאם מהנהן בראשו ומאשר: "נכון, נכון, אני רמאי ושקרן."

"ואתה, אדון בנצי, היזהר ממנו, הוא לא רק שקרן ורמאי, הוא גם שתיין ללא תקנה. הוא ידע שאני אסלח לו אם יביא לביתי איש מהמערב, ואני באמת סולח לו."

השחרור בערבות של גלאם נעשה בדרך שרק ראשו של הודי יכול לתכנן ולבצע. תפסו את גלאם על פריצה, וכלאו אותו בבית סוהר בדלהי. טופי, ששנא לרדת מההרים, כי למטה יש רק לכלוך ומחלות – שהה בדלהי מיספר חודשים, שכר עורכי דין שהוליכו אותו שולל, ולבסוף הוא מצליח להשיג עבור גלאם חופשה לרגל נישואי אחותם. טופי חתם ערבות, אבל מעולם לא החזיר את גלאם לכלא – הוא טען שגלאם השתכר ונפל לתהום, ולמרות המאמצים – לא נמצאה הגופה. גלאם נחשב אם כן למת, ולכן שום הליך פורמאלי, כמו הנפקת תעודת זהות, טקס חתונה וכד' – הוא בלתי אפשרי – איש מת מהלך. הסיפור של טופי על גלאם הוגשם כמעט לכל פרטיו: לימים נודע לי שגלאם השתכר עד אובדן החושים, ונפל מצוק אל התהום. הצבועים והנשרים התכוונו לעשות ממנו ארוחה, אבל אנשי הכפר ירדו בסכנת נפשות אל הבקיע העמוק, והביאו את הגופה לשריפה מכובדת כדת וכדין. טופי ספד לנשמה האובדת. איש מהשלטונות לא שאל איך גלאם מת פעמיים – הכול אפשרי בהודו.

משה גרנות

* אהוד היקר, הפתעת אותי: למרות ההסתייגות שלך, פירסמת את המאמר שלי על שקריו של מחבר ספר דברי הימים, ופירסמת גם את המאמר על "אבות ובנים" של טורגנייב. תודה גדולה! אודה לך אם תסכים לפרסם את הסיפור "מת פעמיים".

אהבתי את המאמר של יוסי אחימאיר נגד מכונת הרעל משני הצדדים, וכן, הוא סבור שלא חובה להיות שמאלני כדי להזדעזע מהריגת המשפחה הערבית בטעות על ידי יחידת מסתערבים.

פרופ' אשר מעוז מצביע על הבלוף שנקרא "תורתו אומנותו". מסתבר שמאמר שנכתב לפני שמונה שנים – טענתו תקפה גם היום.

אורי הייטנר סוקר את קורותיה של האשלייה כי הקמת מדינה פלסטינית תביא מזור לסביבה המדממת שלנו – ניסיון ראשון בשנות התשעים גרם לאינספור פיגועים של מחבלים מתאבדים, וההתנתקות ב-2005, כאשר עזה היתה מדינה פלסטינית "נקייה" מיהודים, עם גבולות ברורים, וגרמה לטבח המזעזע של 7.10.23. אין ספק – "פרי פלסטיין" פירושו השמדת מדינת ישראל.

אני שוב מודה לך,

משה גרנות

אהוד: היו לי לבטים לגבי מאמרך כי אתה חוזר בו על אותה תזה שכבר כתבת עליה אצלנו אבל שבתי וקראתי אותו ונוכחתי כי היקפו מצדיק פירסום שלם נפרד ולכן שמחתי להפתיע אותך בפירסומו מבלי להודיע לך קודם. אתה אחד מאושיות המכתב העיתי.

* אני מברך אותך אודי בהגיעך לגיל 90. מאחל לך שנים טובות ומאושרות עם יהודית והמשך הכתיבה בעיתון האינטרנטי שלך.

אבי ליפסקי [בן-דודך מצד אימך]

* ברכות חמות ליום הולדתו של אודי. כולנו מאחלים לו בריאות  משובחת, יצירתיות שלא תעצור, נחת וסיפוק בכתיבתו.

יוסי ליפסקי [בן-דודך מצד אימך] ואשתו פנינה

בעריכת הלית ישורון

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020

הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה (kibutz-poalim.co.il)

ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978

או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il

המחיר 59 שקלים לפני משלוח

אהוד: זה הספר היחיד משירי אסתר ראב הזמין כיום לרכישה.

הכרך "אסתר ראב / כל השירים" אזל מזה שנים רבות.

ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!