[השיחה נערכה בחודש יוני 1970, לפני 56 שנים].

מתוך ספרו של אהוד בן עזר

"אין שאננים בציון"

שיחות על מחיר הציונות

ההקדשה: זכר למחנכת טוני הלה

ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986

נדפס לראשונה במהדורה האמריקאית בהוצאת הספרים של ה"ניו יורק טיימס"

"Unease in Zion", Quadrangle, 1974

אהוד בן עזר: מה היחס שלך ליהדות?

פנחס שדה: לפעמים עולה בדעתי – ואולי זה ביטוי מוזר – שאני היהודי של היהודים. הביטוי הזה נשמע לי בחלום אחד, לפני שנים. תיארתי את החלום בפרק האחרון של "החיים כמשל". לפעמים נידמה לי שיש בי, באופיי, וממילא בכתיבתי, איזה ריכוז קיצוני ביותר של תכונות הגזע היהודי, משהו שמגיע עד למקורות הקדומים ממש, עד לתקופת התנ"ך. באופן כזה אולי מצבי בתוך היהודים של היום הוא כמצב היהודים בתוך העולם הגויי. אני מרגיש קירבה בעבודתי לאופי עבודתם של נביאי הכתב, ולא שאני סבור שקירבה זו הינה זכות שלי, אלא שאני משוכנע שזוהי הדרך היחידה שבה כל סופר או משורר יכול ללכת, בנסותו לפרש את החוקיות האלוהית כפי שהיא מתבטאת בחיינו עלי אדמות. כל דבר אחר הוא בעיניי עבודת אלילים. השכלתנות היא האלילות האמיתית, היא עקרות-החיים, שנגדה לחמו הנביאים, ולא, כפי שסוברים בטעות – שהסגידה לטבע היא האלילות. האדמה איננה אוייב האלוהים. היא האימא שלנו, ואלוהים הוא האבא שלנו.

אהוד בן עזר: האם מקורות ההשפעה שלך היו יהודיים?

פנחס שדה: מקורות ההשפעה האישיים שלי לא היו יהודיים מקובלים. אמרתי לך שאני מתייחס רק למצבי השראה, לכן אענה לך ממה באמת ינקתי באופן חי, מה השפיע על חיי. מקורותיי הדתיים כללו בעיקר את הברית החדשה, התנ"ך, ספרים דתיים (ולאו-דווקא במובן המקובל) כגון "כה אמר זרתוסתרא", "פאוסט", שירי הלדרלין, הקוראן, דוסטוייבסקי, קנוט המסון. (אני אוהב את הטבע שבסיפורי קנוט המסון. אני בכלל אוהב טבע. אדמה. עשבים. עצים. נהרות ונחלים. בייחוד דברים ירוקים. הרים ומידבר פחות).

באשר לתנ"ך, הנה ההשפעה והקריאה החיונית בו הלכו וגברו אצלי משנה לשנה רק בשנים האחרונות. התנ"ך כמעט לגמרי לא השפיע עליי בנעוריי, משום שהלימוד המקובל שכפו עליי בבית-הספר (ואני למדתי דווקא בבית-ספר דתי) המאיס אותו עליי לגמרי. לגביי הוא היה ספר מת לגמרי. היום ספר תהילים ניראה לי כגילוי אלוהי, וקשה לי לתפוס כיצד לפני חמש-עשרה שנים עדיין היה משעמם ומאוס עליי. כאשר לימדו אותי את הספר הוא היה מנותק לגמרי מכל משמעות אישית. לא התייחס לחיי שלי. הבכי של דוד לא הזדהה עם הבכי שלי כשהייתי נער. הספר פורש בפניי רק כעניין לאומי. והייתי זקוק להרבה שנים כדי לחזור אל התנ"ך ולגלותו לעצמי.

היהדות עצמה, לפי מה שאני מרגיש כל השנים מאז שאני כותב, חושב וחי (ואלה שאלות של חיים ומוות בשבילי, כי אני משוחח איתך קרוב לחצות לילה, ואינני בטוח שלא אמות הלילה, ואינני יודע מה יהיה מחר – ) היהדות, כפי שהיא עד היום, לא אמרה לי שום דבר חיוני. במילים אחרות, הדת היהודית המקובלת אינה ניראית לי כדבר חי. אמנם, יש יסודות, לאורך ההיסטוריה של היהדות, אשר למרות שהם שייכים לעבר, הם בשבילי חיים לחלוטין: הנביאים יותר חיים בשבילי מן הרבנים. ובניגוד לקוהלת אני חושב כי טוב הארי המת מן הכלב החי.

אחרי-כן אני עובר לישו, שהוא עניין לעצמו. ולאחריו הייתי מזכיר גילויים, ניסיונות של הרוח הגזעית האמיתית הקדומה, שאני מרגיש אותה גם בתוכי, והיא ממלאת את הכתיבה שלי. הניסיונות להתפרץ ולבוא במגע עם החיים, כמו אצל שבתאי צבי. אפילו יעקב פראנק, אשר הניסיונות שלו, של התפרצות וביאה במגע עם החיים – היו מאוד מעורבים במיניות. אותי אין הניגודים מפחידים. היות וברור לי כי הניגודים יוצרים את השלמות, היות ואלוהים מאחד את כל הניגודים.

אהוד בן עזר: ברצוני לשאול אותך שאלה המתייחסת לקטע קונטרוברסאלי מאוד שבספר "החיים כמשל", קטע שעורר מהומות, לפחות בין המבקרים, עם פירסומו וגם במשך השנים. וקודם-כל אצטט קטע זה:

"היהודי הנהו לא-דתי ביסודו. מה מובנו של ההיות לא-דתי? הרי זה לבלתי התייחס לדברים החשובים של החיים אלא באופן מתראה, בדחני, ערמומי, ציני, בהמי ביותר; לבלתי דעת אפילו על אפשרות קיומו של היחיד השואל למובן הכול, הסובל את סבל הכול, הנוטל חלק באשמת הכול, הנושא באחריות לקיום כולו, התובע את עצמו להכרעה ולהגשמה של הרעיון האלוהי. כי איך יוכל מה שאיננו אישי להיות דתי? הלא החיים, שהם המילה של האלוהים, פונים אל היחיד! אבל האם יש בכתבי-הדת היהודיים איזו הכרה ביחיד? האם יש שם איזה רמז לאלמותיותה של הנשמה?

"היהדות לא הבינה מעולם את מושג הגאולה אלא במובן של גאולה חברתית, וזאת משום שלא הבינה את מושג האשמה אלא במובן של אשמה חברתית, פלילית; היהדות לא הקימה (שאלמלא כן היתה סותרת את טבעה) אף גאון אחד אמיתי בספרות, בפילוסופיה או באמנות, אלא אם כן חרג הלה, במיקרה או עקב רדיפות, אל מחוץ לתחומה, או שעמד, על כל פנים, בהתנגדות מרה כלפיה; היא שברה את נביאיה ומשורריה, או ששחטתם בין ההיכל למזבח, אם שהורידתם לבור הטיט, אם שצלבתם, אם שלעגה להם, ואם ששיקעתם אט-אט בטיט-היוון האזרחי, הפיקחי, הפחדני, הנואש, היהודי; היא מציצה מבין החרכים, בעיניים קרות ואויבות, בכל הנלהב, התמים, הגדול, הרציני, הפיוטי, וכדי לחסן את עצמה מפניו היא מטפחת בתוכה תרבות של חיידקים משכיליים, צבועים, העושים בעצם קיומם וכתבנותם חוכא ואיטלולא מכל שירת-אמת; היהדות היא אירוניה, פוליטיקה, המוניות, אפסות, מדע, חומרניות, כלומר, כל מה שסותם את פי מעיין-החיים, שמקפיא את הלב וחוסם את הפתח למלכות-השמיים; היא אוייבת את הגדלות, את האהבה, את הגעגועים, את החן, את החטא האמיתי, את האמת עצמה; היא יודעת רק להתלוצץ, להתלוצץ באופן מפלצתי, ולכן אין גורל אכזרי יותר מאשר להיוולד נביא או משורר בתוך היהדות, אבל, מצד שני, אין גם גורל נעלה וגיבורי יותר, אין כפרה וקורבן גדולים יותר; היא מתהפכת, שטופת זיעה, בשנתה הארוכה, שמוראותיה אינן הפורענויות החיצוניות (אף כי באיזה ייסורים נוראים התייסרה במשך אלפיים שנה! ייסורים אשר דיים היה להפוך אפילו את נבוכאדנצר, לעבד-יה; אבל הייסורים יש להם משמעות דתית רק בשביל היחיד, בעוד אשר ביחס להמון אין הם אלא שואות חומריות, מקריות) – אלא חלום-ביעותים של נפילה מתמדת תהומה; ואף-על-פי-כן, מי יודע? אולי דווקא מתוך הזוהמה והליצנות והאובדן הארורים ביותר, אולי דווקא מתוך הייאוש והייסורים הקשים ביותר, אולי דווקא מתוכם – זאת אומרת דרכם – צפויים לבוא החסד והגאולה." ("החיים כמשל", 1958, עמ' 181-180).

האם אתה מוכן לחתום על דברים אלה, שנכתבו לראשונה ב-1957, גם כיום?

פנחס שדה: אינני מסיר את חתימתי משום דבר שאי-פעם כתבתי בכלל, כי מה שכתבתי נבע מתוך חיי. ובאשר לעצם העניין, הרי לפעמים אני חושב שהיהדות היא אנטי-דת. האלילות שהיתה קיימת קודם בכנען היתה דת אמיתית, כלומר, בני-האדם הכירו במהות האלוהית של המציאות, של כל עץ ונחל, פרח והר. אחר-כך באה היהדות וצימצמה את מושג האלוהים לדמות של מפקח עליון על החוק, הסדר והמוסר החברתי. זה לא ייתכן. אני חושב כי ישו ביקש להחזיר את הדת ליהודים, ולבני-אדם בכלל, על-ידי זה שהוא שב והכניס את דיוקן אלוהים לעולם, לאדם ולטבע. אני חושב שאפילו הנביאים, אשר קדמו לישו, גם הם שאפו למשהו כזה, וכשהם דיברו נגד האלילים, הם התכוונו לאמיתו-של-דבר נגד הקיפאון, השחיתות והמוות של החברה הבלתי-דתית ונעדרת האלוהים. הם היו מבטאי הנעורים הנצחיים, המהפכה הנצחית, ההתלהבות הדתית הנצחית. למעשה, אני מוכן לומר כי כל דת מקובלת, ולא רק היהדות, היא אנטי-דת, היות ודת היא הניגוד למקובל, – דת היא הדחף האנושי הנצחי לבוא במגע מתחדש תמיד עם מהות ההווייה, לחקור אותה, לחיות אותה, לפרוץ אותה.

מבחינה היסטורית היהדות נשתחקה במשך הדורות, ונקודת-המשבר המהותית שלה היתה עם הופעתו של ישו. ומבחינה מהותית לא פתרה היהדות עד היום את השאלה הזאת. אגב, הנה צירוף-מאורעות מוזר ורב-משמעות: בעת ובעונה עם חתימת התורה על-ידי עזרא הסופר נסתתמה ופסקה הנבואה. כלומר, חדל הקשר האישי עם האל. המגע עם האלוהי, ואפילו להרף-עין, הוא מפחיד מאוד, והיהודים איבדו את הכוח והחיוניות לעמוד במגע כזה, ועל כן כשהופיע ישו נתקפו בפחד היסטרי ושינאה.

לאדם כפי שהוא, בחולשתו ובריפיונו, קשה מאוד לבוא במגע, אפילו רגעי, עם החיים, עם ההווייה, עם אלוהים. זאת אולי משמעותו של השיגעון. אפילו בחלום זה קשה ומפחיד. למשל, כשיעקב היה בדרך לחרן, התגלה אליו אלוהים בחלום, ובירך אותו, והיה נחמד אליו, ובכל זאת כאשר הקיץ יעקב הוא אמר: "מה נורא המקום הה, אין זה כי אם בית אלוהים!"

אהוד בן עזר: האם יש קשר בין הציונות לבין אותה התרסה חמורה שלך נגד היהדות?

פנחס שדה: הציונות הרסה את מה שנישאר מן היהדות, כלומר את הציפייה, במידה שעוד היתה, למשיח-אלוהים, ממש כפי שמדינת ישראל הרסה וירשה את הציונות. מבחינה יהודית, נותרה אולי רק בתופעה הפאתטית של "נטורי-קרתא" המצפים למשיח ומסרבים לקבל את התחליף הנוכחי, איזו שארית פליטה. כל היתר הוא, במיקרה הטוב, חסר משמעות, ובמיקרה הגרוע – נגאטיבי. כיום יש ביהדות חוסר חיוניות, חוסר כל קשר ליצירה חיה. היא התפוררה לאלמנטים זעירים ומנוונים של עסקנות ומלל, בדומה לשימוש שנעשה אצלנו בתנ"ך לשם ציטטות לאומיות, פזמונים וקריאה ברדיו. והלא החיים הממשיים כאן עומדים בניגוד מוחלט לחזון הנביאים! ובהשוואה להם כל המתרחש כאן הוא בהחלט קאריקאטורה של דת.

אבל, היות ואני אינני פרופסור או פובליציסט, שמקונן על המצב הציבורי או המוראל הירוד של החברה, הרי שאותי לא מפחיד כלל מצבה של היהדות. אינני חושב שאלוהים נפגע ממחסור בקליינטים. כל זמן שאני חי, הרי בשבילי (ואני חושב שכך צריכה ומוכרחה להיות הרגשתו של כל אדם לגבי עצמו), בשבילי – אני הוא ההתגלמות של ההתייחסות הדתית. וכאשר אני תוהה ונאבק על משמעות חיי ומנסה להביעה, וחותר להבנת החיים – הרי זו פעילות דתית מתמדת, שהיא גם התגלות של הדת היהודית. בעיניי עומד האדם לבדו מול אלוהים. לכן אינני סובל ואינני מודאג ממצבה של הדת היהודית המאורגנת. התרבות איננה מעניינת אותי.

אהוד בן עזר: האם אתה חושב שהפרדת הדת מהמדינה, בנוסח שמציע פרופ' ליבוביץ, היתה מחזירה את החיוניות לדת היהודית?

פנחס שדה: בן-אדם, אתה מצחיק אותי. הדת שייכת לאלוהים ולא לנו. לומר שהפרדת הדת מהמדינה, או הפרדת המדינה מהדת, או הפרדת הדת מתעשיית הפלאסטיק – מתייחסת באיזשהו אופן מהותי למצבו של האדם בעולם ולשאלת מותו – זה מגוחך. אלוהים לא נמצא במצב קשה משום שלא מפרידים את הדת מהמדינה. כל המושגים האלה שייכים לתחום התרבות. אך הדת היא אנטי-תרבות, והתרבות היא אנטי-דתית. הדת היא אנטי-פסיכולוגית.

אהוד בן עזר: למה אתה מתכוון באומרך ש"הדת היא אנטי-פסיכולוגית"?

פנחס שדה: הפסיכולוגיה היא משהו שטני, במובן הגרוע של המילה שטני. לשטן יש כישרון להציג את עצמו כמשרת ובדרך כזאת להשתלט ולהיות אדון. זה מה שקורה היום לתרבות ולספרות, ועל כן, כריאקציה, באות התפרצויות של אלימות פראית, שעוד תלכנה ותתגברנה. אולי אפילו עד כדי אפוקאליפסה אטומית-מימנית.

ועכשיו אסביר לך למה אני מתכוון: מטרת הפסיכולוגיה היא אנושית, הומאניטארית, לעשות את האדם מתאים לחברה, לסגל אותו, לסרס את הרוחני, המיסתורי, האידיאלי, הדתי, הפראי שבתוכו. לדעתי, זה עושהו לתת-אדם. לעומת זאת מטרת הספרות היא אלוהית, כלומר לתת ביטוי לאופי הדתי של המציאות, לחלום, לאהבה, לטבע, למוות, לחידת-הקיום. הפסיכולוגיה טועה והספרות צודקת, מפני שהקיום שלנו איננו אנושי, איננו חברתי, איננו שכלי, איננו מסודר. כשהטעות מנסה להחניק את האמת מוכרחה לבסוף להתחולל רעידת-אדמה. הדת פירושה: "החיים הם משל – ואלוהים הוא הנמשל," ואילו הפסיכולוגיה פירושה: "אלוהים הוא משל – והחיים הם הנמשל." ועל הניגוד הזה יש הצדקה להרוג וליהרג. אני בדיעה, אם כן, שיש לשרוף את כל הפסיכולוגים ולהרוס את הבסיס החברתי והתרבותי המשמש, כמו ערימת זבל, קרקע-גידול לפטריות-רעל כאלה.

המשך יבוא

יהודי בן 100 עמד על הבמה במרכז מורשת מנחם בגין בירושלים ונשא נאום קצר לכל מברכיו, ראשי המדינה וכל מוקיריו. עוד שנתיים זכה לחיות ואז הלך לעולמו בשנת 2012. בנאומו בן דקות ספורות הוא דיבר צלול, קצר ונוקב על האיום הקיומי הנשקף במיוחד מאיראן לישראל, וסיים באומרו כי ברגע האמת יידע העם היהודי להתלכד ולהגן על עצמאותו במולדתו ההיסטורית.

כל מי שזכה להיות באירוע ההוא אינו שוכח אותו מעמד מפעים, שהסתיים בדבריו – ואם תרצו בצוואתו – של ההיסטוריון פרופ' בנציון נתניהו ז"ל. בשורה הראשונה ישב בנו, ראש הממשלה. מאביו ספג את המסר, שהיה מופנה בראש וראשונה אליו. והוא אכן הפנים. ידע שנטל ההוכחה הוטל עליו, השרביט עבר מאב לבנו. מההיסטוריון למנהיג.

בכל שנות שלטונו הארוכות לא חדל בנימין נתניהו לחשוב על איראן והאיום הנשקף ממנה. מדינה איסלאמית, שנשלטת בידי משטר חשוך, פנאטי, חדור שנאה, שאינו מפסיק לאיים על ישראל, ששם לו למטרה עיקרית להשמיד את המדינה היהודית, אם באופן ישיר ואם באמצעות פרוקסים.

משטר האייתולות הציב טבעת חנק סביב ישראל, חיזבאללה בצפון, חמאס בדרום, סוריה ממזרח לגולן. נתניהו הבן ידע שזוהי משימת חייו, מרגע שהוטל עליו להנהיג את המדינה. לחסל את ראש הנחש בטהראן ובאותה הזדמנות גם לסייע לעם האיראני להיחלץ ממלתעותיו.

אחרי האסון הנורא של 7 באוקטובר, שאירע במשמרת שלו, אחרי הדיפת האיומים מסוריה, מעזה ומדרום לבנון, הגיע תורה של איראן הרחוקה. ראש הממשלה ידע, שיש לו תמיכה מידידתנו הגדולה, אבל בראש וראשונה ידע שיש לו על מי לסמוך, צבא ישראל. המחדל ב-7 באוקטובר רק הגביר את המוטיבציה בהנהגה שלנו ובזרועות הביטחון.

עם כלביא קם והיכה במשך 12 ימים במוקדי הגרעין ברחבי איראן. בכך לא היה די. ברור היה שהמשטר באיראן לא יירתע. גדול האנטישמים בימינו חמינאי הוסיף לאיים, להתגרות, הן בארה"ב והן בבעלת בריתה, ישראל. וכך אנו מוצאים עצמנו השבוע במלחמת "שאגת הארי", שכבר הנחילה הישגים כבירים. חמינאי וראשי צבאו חוסלו מיידית.

ישראל ממשיכה לספוג טילים בליסטיים, מלקקת פצעיה, אבל שאגתה נמשכת. חזונו של פרופ' בנציון נתניהו המנוח מתגשם והולך. האיום הקיומי על עמנו ומדינתו מוסר והולך, גם אם המחיר שאנו משלמים בינתיים אינו פשוט.

"שאגת הארי" שבאה בהפתעה לאויבנו, מזכירה את "מוקד". כבר לפני 56 שנה ישראל פתחה לבדה במלחמה יזומה להסיר את האיום דאז, שנשקף ממצרים, סוריה וירדן. במלחמת ששת הימים הקצרה והמהירה, 1967, חיסל צה"ל את צבאות האוייב והמם את מנהיגי המדינות הללו. האיום הוסר – ולו לתקופה מוגבלת. 11 שנה קודם לכן, יצאה ישראל למבצע "קדש", הפעם לא לבדה כי אם בתיאום עם בריטניה וצרפת, וכבשה את חצי האי סיני.

לאחר שתי מלחמות אלה נכנסנו לאופוריה מדומה, שהמיטה את שני המחדלים הגדולים – מלחמת "יום הכיפורים" ומלחמת "חרבות ברזל".

מנקודת מבט-על של היסטוריון, עקב פרופ' בנציון נתניהו אחר ההתרחשויות המסוכנות, התנהלות ההנהגה, יכולת האומה לעמוד מול הקמים עליה. גם לא חסך ביקורתו. את הגיונו הטמיע בשלושת ילדיו, לוחמים מהוללים בסיירות הצה"ליות. לא ראיתי דמעה על פניו כשבנו בכורו, סא"ל יהונתן נתניהו ז"ל, שנפל במבצע חילוץ הישראלים באנטבה, הובא למנוחות. עם כל האיפוק-כביכול, והכאב העז שנצר בליבו, גאה היה בבנו הגיבור, ששילם בחייו כדי להציל ישראלים מציפורני המחבלים הארורים. מי כמוהו ידע, כי עם כמונו השואף לחיים לאומיים, גם משלם במיטב בניו להגנת קיומו ומולדתו.

לפיד מורשת הגבורה והאמונה הועבר לבנו השני, בנימין. 'ביבי' קראו לו בחיבה בבית, והשם הזה נישא כיום בכל רחבי תבל. ראש ממשלה, שזוכה למטחי ביקורת (מוצדקת בחלקה) וטינופים מצד חלקים בבני עמו, אינו נרתע משום לחץ, לא פנימי ולא חיצוני, יצא להגשים את משימת חייו, עליה לא חדל לחשוב, להיערך ולהנהיג, בכל 18 שנות כהונתו. נסמך על הברית ההדוקה שרקם עם אמריקה של טראמפ, בוטח בחיל האוויר שלנו, בטייסים ובכל כוחות העזר, נתן נתניהו את האור הירוק להכות במסוכן באויבים שקמו עלינו אי פעם.

תחת הנהגתו, העם קם כלביא, והלביא שואג ולא ירפה – גם אם ייפצע – עד להשלמת משימת חייו, משימת כולנו, ואכן אנחנו בדרך הנכונה. ביטחון ישראל, הבטחת קיומה, המשך שגשוגה, הם מעל לכול!

יוסי אחימאיר

זה מול זה ניצבים שני מחנות: מצד אחד, אלה הרואים בכותל המערבי בית כנסת, שהשליטה בו היא של הרבנות הראשית אשר במהלך השנים הפכה מרבנות ראשית ציונית לרבנות ראשית חרדית המנוכרת לרוב הציבור היהודי; ומצד שני, אלה הרואים בו אתר לאומי ודתי – גם לאומי וגם דתי – משותף לכלל עם ישראל, בארץ ובתפוצות, ולא רק לפלג אחד ממנו. מי יגלה עפר מעיניהם של הרב הראשי אברהם יצחק הכהן קוק ושל הרב הראשי יצחק אייזיק הלוי הרצוג?! אם היו קמים לתחייה היו רואים את חזונם מתגולל בעפר.

הכותל, בעצם מהותו וההיסטוריה שלו כשריד בית מקדשנו וכמושא תפילותינו לאורך שנות הגלות הרבות, הוא האתר שבו מתקיימים טקסים ממלכתיים רבים וחשובים, שבהם נוטלים חלק חיילים וחיילות, אזרחים ואזרחיות, מכל קצוות הארץ ומכל קצוות תבל, ושבו מתקיימים אירועים משפחתיים רבים. זכיתי להיות בסמטה הצרה של הכותל המערבי ביומה האחרון של מלחמת ששת הימים – היום המרגש בחיי – וכמובן ראיתי מאז פעמים רבות את הכותל ברחבה הרחבה שבה הוא שוכן, וביקרתי לא פעם בהר הבית, המקום הקדוש ביותר לעם ישראל.

אבל, בעשורים האחרונים, שבהם הלכה הרבנות הראשית והתחרדה, השתנתה התחושה של רבים מן המבקרים במקום. המקום שוב אבד לרוב הציבור. לא רק שהר הבית אינו בידינו, מאז הורד ממנו דגל ישראל על-ידי שר הביטחון משה דיין, והונצחה דריסת הרגל של הכובש הירדני בניהול המקום הקדוש; אלא גם רחבת הכותל המערבי אינה בידינו, כי אם בידי מיעוט המטיל מגבלות על כלל הציבור, וגם מערים קשיים בדרכו של מי שרוצה לבקר בהר הבית.

והשבוע צץ הרעיון המקומם והמפלג לקדם חוק שימנע ממי שרוצה בכך את החוויה האישית ו/או המשפחתית של שהות ליד הכותל ומגע עם אבניו. אין להסכים עם הגדרת תפילה של יהודים כעבירה, בין אם בהר הבית ובין אם ברחבת הכותל המערבי. מדינת ישראל – המתיימרת להיות מדינה יהודית, ציונית ודמוקרטית – חייבת להבטיח חופש תפילה לכל, כולל יהודים, ואסור לה שתשלים עם מסירת המקומות הקדושים ביותר לעם ישראל לידיהן של רשויות האחרות, הוואקף המוסלמי והרבנות הראשית החרדית.

אי אפשר שהקו המפריד בין משתמטים לבין משרתים יהיה גם הקו המפריד בין מי השתלטו על הכותל המערבי לבין מי שמחזיקים רק בכבשת הרש בירכתי האתר.

הערה לסיום: אינני נכנס להתערבות החוזרת והנשנית של הרשות השופטת בהחלטותיהן של הרשות המחוקקת ושל הרשות המבצעת, התערבות אשר מהווה הפרה גסה של עקרון הפרדת הרשויות, ועל כן מצריכה תיקון יסודי, וזה הרקע לרפורמה המשפטית המתבקשת, גם אם לא בדרכו הלא-חכמה של יריב לוין.

ד"ר רון בריימן היה יו"ר חוג הפרופסורים לחוסן לאומי.

בתחילת 1994, בעיצומו של המאבק על הגולן – "העם עם הגולן", שבו שירתתי כדובר ועד יישובי הגולן, קיבלתי מהרב מנחם פרומן את הספר "אדם מן הארץ", ספר שירי אהבה לגולן, פרי עטו. תיאורי האהבה שלו לארץ ישראל בכלל ולגולן בפרט, היו מלאי תשוקה. הם עוררו בי התרגשות גדולה. פרסמתי כמה מן השירים בעיתון של ועד יישובי הגולן, בעריכתי, "הרי גולן".

ביום הפרסום קיבלתי טלפון זועם מאחד מתושבי הגולן, שצרח עליי בטלפון: "מה אתה מפרסם את החמאסניק הזה." חמאסניק, הוא העז לכנות אותו בעזות מצח.

הוא כינה אותו כך בשל הקשרים שרקם עם בכירים בחמאס, מתוך אמונה שהדרך היחידה לשלום בין העמים, היא שלום דתי, שאותו יובילו אנשי הדת משני הצדדים, סביב אמונת הייחוד המשותפת לשתי הדתות.

כמובן שהיתה זו אמונה נאיבית מאין כמותה. היא היתה אולי אפשרית אילו בצד השני היו פרומנים כמותו. אך לא זו בלבד שהוא לא מצא שם ולו בדל פרומניות, הוא לא מצא עוד פרומן גם בצד היהודי. אם אינו מצליח לרתום את אנשי הדת שלו למיזם (אם כי הצליח לעתים לרתום אחדים מהם, כמו למשל הרב הראשי בקשי דורון ליוזמות נקודתיות), איך יצליח להגיע להסכמה עם אנשי הדת המוסלמית? הרי עם בני דמותם של אותם חמאסניקים בקרב הרבנים היהודים (אמנע מאזכור שמותיהם, אך אני מניח שהקורא הבקיא יודע למי כוונתי) הוא לעולם לא היה מצליח להגיע להסכמה כלשהי. עם השייח' יאסין ושכמותו הוא יצליח? הוא לא הבין, בתמימותו, שהוא רק נותן להם הכשר תדמיתי ובכך משרת אותם.

אולם את המגעים עם אנשי חמאס ואש"ף הוא ניהל כיהודי, ישראלי וציוני פטריוט, אוהב הארץ, מתוך כוונות טובות. והוא לא עשה הנחות כלשהן לחמאס על רצחנותו, אלא הישלה את עצמו שניתן להפוך אוייב לאוהב. "אלוהים יכניס אותך לאש הגיהינום וישרוף אותך, כי אתה הורג נשים וילדים", צעק באחת הפגישות על השייח' יאסין.

לאחרונה יצאה לאור ביוגרפיה על הרב פרומן, מאת מורדי מילר – "האדמו"ר מתקוע". פרומן היה תושב תקוע שבמזרח יהודה, בגוש עציון. הוא היה לאורך עשרות שנים, עד יומו האחרון, רב היישוב ומנהיגו הרוחני. כן, ה"סמולן" הזה היה מתנחל. מתנחל, שלצד מאבקיו למען שלום עם הפלשתינאים ותמיכתו במדינה פלשתינאית (שבה יחיו יהודים כמיעוט שווה זכויות) הוא נאבק למען התנחלות בכל רחבי יהודה ושומרון, נגד עקירת יישובי סיני ונגד עקירת גוש קטיף. הוא השתתף בעליות בלתי לגליות של יישובים ביו"ש הן במאבקים של גוש אמונים בשנות ה-70, אך גם בשנות ה-90, בתקופת אוסלו. אשתו טענה שהסרטן אכל אותו בגלל ההתנתקות. וכשמדובר באיש מלא סתירות כל כך, וגם בדמות צבעונית כל כך, אין פלא שהביוגרפיה שלו מרתקת.

אין זו הסתירה היחידה. לא בכדי בחר הרב פרומן לתקוע את יתדו בתקוע. הוא עשה זאת בשל היותה יישוב מעורב של חילונים ודתיים. הוא האמין מאוד בחשיבות החיבור בין חילונים ודתיים, והוא אף הטיף לבני שיחו החמאסניקים לעשות שלום עם הפלשתינאים החילונים. וככל שהיה איש של קירוב לבבות עם חילונים, הוא היה קנאי דתי, איש של חומרות קיצוניות, ולאכזבתי למדתי שהוא היה קנאי בעמדה קיצונית ביותר נגד הלהט"ב.

פרומן היה אדם מיוחצן מאוד בהתנהלותו. הוא נהג ללכת כשתפילין מעטרים את זרועו וראשו לא רק בתפילת שחרית, אלא בפעילויות, בפגישות, בהפגנות. הוא נהג לעיתים, פתאום, ללא כל הקשר, לעמוד לפתע, לשאת את ראשו לשמיים, לפרוש את כפותיו לצדדים ולקרוא קריאת שמע בקול גדול. בעליות, לאורך עשרות שנים, ל"מאחזים וגבעות, בראשי הרים ובאישון ליל, היה מגיע, מנשק את האדמה, נושא כפיים, מתפלל. אהבת האדמה, ארוטית ממש." לעתים, תיאורי התנהגותו, הבזה למוסכמות חברתיות, והאנטי בורגנות שלו, הזכירו לי דווקא את האיש שצעק עליי על שנתתי במה ל"חמאסניק הזה". ברור שהתנהגותו, שהביכה לא אחת את ילדיו, וכן העובדה שלמד תורה כמעט 24 שעות ביממה, גם בזמן ארוחות משפחתיות, בנסיעות באוטובוס, וגם הקשר עם ילדיו היה בעיקר של לימוד ולא קשר הורה-ילד רגיל, לא תמיד היו קלים לילדיו ולמשפחתו, האף שהוא אהב את משפחתו אהבת נפש וכך גם משפחתו אותו. אך לא בכדי, דווקא בני משפחתו צוטטו בספר במונח "משוגע איש הרוח".

והקושי היה גם בשל פועלו הפוליטי, שעורר עליו את זעמם של בני המיליה החברתי והדתי שלו, בוגרי ישיבת מרכז הרב, אנשי יש"ע וגם אנשי תקוע, שלא אחת הפגינו נגדו, הפריעו לשעוריו, רגמו את ביתו באבנים. וגם אחד מבניו הפגין נגדו. קל, זה לא היה.

לעיתים טענו נגדו שהוא מתחנף לשמאל... מתנחמד לחילונים, אך זה לא נכון. ההיפך הוא הנכון, בעמדותיו הרדיקליות, אך הסותרות זו את זו בתפיסה המקובלת (אם כי מבחינתו הן ביטאו שלמות של אחדות ההפכים), הוא היה ההיפך מטפלון, כי הוא רב עם כולם, ובראש ובראשונה עם אנשיו. אך היו לו חברי נפש, על אף היריבות, כדוגמת חנן פורת.

רק במחלתו, לקראת מותו, הרב פרומן הפך לקונצנזוס. כל המחנות שאליהם השתייך ועימם התקוטט, הכירו בצדדים הטובים באישיותו, מבחינתם. הוא הוקף באהבה. הוא ערך בתקוע וברחבי הארץ התוועדויות מעין-אדמו"ריות, לבוש בקיטל לבן וראשו מעוטר בשטריימל לבן, וחרף מחלתו עיניו בוהקות, פניו מפיצות אור ודמותו אפופה נהרה, ולצידו אמנים כאהוד בנאי, אביתר בנאי, ברי סחרוף ואחרים; הוא הרביץ את תורתו והם ניגנו ושרו, והוא ערך טקס של מחיאות כפיים בצוותא, כשמחיאת הכף היא חיבור של יד ימין עם יד שמאל, היוצרת את המילה "ידיד".

הייתי בשני אירועים כאלה, עם הרב פרומן ואהוד בנאי, והיתה שם אווירה של קדושה, האווירה היתה מיסטית ודמותו עוררה השראה. לאירועים הללו נהר קהל מכל רחבי הקשת הדתית-חילונית, הפוליטית והחברתית. הלווייתו קיבצה את כל הקצוות הללו. רק הוא יכול היה לחבר בהלווייתו את איש המחתרת היהודית יהודה עציון שתכנן לפוצץ את המסגדים על הר הבית עם מזכ"ל שלום עכשיו, את אנשי ישיבת מרכז הרב עם שנואי נפשם ההיסטוריים – נטורי קרתא, אנשי דת יהודיים ומוסלמים מתונים וקנאים.

מורדי מילר השכיל לתפור ביד אמן את הביוגרפיה של הרב פרומן, באופן השוזר את ציר פעולתו החברתית והפוליטית עם הציר הרוחני של גיבוש תורתו, החל בנעוריו כחילוני בנוער העובד והלומד, דרך ישיבת מרכז הרב, לימוד תורת הרבנים קוק, לימוד תורת ברסלב ולימוד ספר הזוהר.

בשבועות האחרונים קראתי את הביוגרפיה של יריב בן אהרון ואת האוטוביוגרפיה של צביקה צמרת. בשני הספרים מילא הרב פרומן תפקיד בחיי הגיבורים. ושבתי ופגשתי אותם בספר הזה, כמי שמילאו תפקיד בחיי גיבורו.

אסיים בסיפור מתוך הספר: "בכינוס לאנשי רוח בבית הנשיא, בנושא יחסים בין דתיים וחילונים, מנחם נשא דברים. אלא שלהפתעת הכול, נמנע מהרצאה סדורה. במקום זאת, כך הודיע, יספר סיפור. ולא זו בלבד, אלא שאת הסיפור כתב הוא עצמו. האזינו הכול. פתח מנחם את פיו ונשא משלו. משל הפרפר והמכשף. במשל מבקש המכשף לשכנע את הפרפר לחתור את גופו – 'התולעת' – ולהפרידו מן הכנפיים. לטענתו, חיבור הגוף והכנפיים טומן בחובו סתירה מובנית. הכנפיים מבקשות לעוף אל המרחב החופשי, ללא מחויבות, ואילו הגוף יונק מן הפרח ובמהותו מסתגר. חתך המכשף את הפרפר והמיתו. התעורר הפרפר מן החלום. פנה מנחם את הקהל בבית הנשיא בשאלה: אולי נתעורר מהחלום כולנו?

הדתיים, הסביר, מייצגים את התולעת ואילו החילונים מייצגים את כנפי החופש. הפרדת הדתיים מן החילונים, כהפרדת האיש מן האישה, יולידו מוות רוחני. יחד, באיחוד הסתירות, יקום יצור מופלא: 'פרפר האמונה' שמו. מבחינה רציונלית, צודק המכשף, אמר מנחם. איש ואישה שונים במהותם זה מזה וכך גם הדתיים והחילונים. הפער נראה בלתי ניתן לגישור. זוהי התהום. זהו החלל הפנוי. זהו המרחב שעליו אמרו חז"ל שאם זכו איש ואישה 'שכינה ביניהם'. ביניהם ברווח שבין הדברים, כברווח שבין האצבעות, שם מופיעה השכינה ומחברת באופן מופלא את הניגודים. ללא אמונה נותרים אנו עם הקריאה ששם סארטר בפי אחד מגיבורי המחזה 'בדלתיים סגורות' [מנחם היה גם חובב תיאטרון ומחזאי. א.ה.]: הגיהינום הוא הזולת. בעזרת האמונה לומד האדם להתחבר לדברי הלל הזקן: 'ואהבת לרעך כמוך'."

* ראיון שהענקתי אמש,

ייתכן שיעניין אותך סופר נידח...

פורים שמייח לך וליקרים לך

בנדה

https://youtu.be/3HIRHPLmqkA?si=hC722WKVVZ0CYETL

* אהוד יקר פורים שמח, מחזקת אותך ורעייתך בימים קשים מאתגרים של " אם יש צדק – יופע  נא  מיד" כל הטרטורים למרחב המוגן, אבל נקווה שהסבל ואי הנוחות יהיו מס בל יגונה   מול הנצחון המתוק.  שמרו על עצמכם.

בניגוד לדעתו הפסקנית ואין בלתה  של אורי הייטנר שעל ראש הממשלה [ביבי] בוער הכובע [תרתי משמע] ועליו מוטלת מלוא האחריות לטבח אוקטובר ועליו להכיר באחריותו ולפיכך להתפטר משום שכשל בשמירה על ביטחונם של אזרחי  ישראל, אני חושבת שבמשטר דמוקרטי  האחריות לכישלון ביטחוני לאומי נחלקת  בין ראש הממשלה, הצבא, מערכות המשפט, הממשל התקשורת ולא פחות מכך הציבור כולו. רק במשטר  יחיד  רודני ניתן לגלגל את כל האשמה והאחריות על השליט.

במשטר דמוקרטי ראש הממשלה קשוב גם לרחשי לב הציבור. גם הוא בשר מבשרו של הציבור. על אחת כמה וכמה כאשר מדובר במציאות הישראלית למודת  סבל סבבי המלחמות  ומקדשת את ערך החיים ומתאמצת לשרוד ולהתקיים  חרף היותה מוקפת בדה- לגיטימציה ובשנאה רצחנית  מצד שכניה הערבים  כולל אלו שאיתם יש לה הסכמי שלום, ובחזיתות רוחשות טרור מועצם בלתי פוסק. ועתה לצערנו גם בדה לגיטימציה בינלאומית. בין כל הכוחות הסותרים הללו – ציבור ישראלי שעייף ממלחמות והקרבת ילדיו, דה לגיטימציה ואנטישמיות בינלאומית שכובלת את זכותה של ישראל להגן על עצמה. טרור מועצם על גבולה וטרור אפוקליפטי הרחק מגבולה, צריך ראש ממשלת ישראל לתמרן ולשקול שיקולים אופרטיביים. לצערנו  במציאות הרת גורל זו לפעמים זה מתגלגל  לכדי מימדים ומשגה של טרגדיה יוונית. 

בכל מקרה הציבור יחליט  אם על ביבי להתפטר והוא יחליט את זה בבחירות דמוקרטיות. ולא השקפתו של אורי הייטנר ודומיו יקבעו. אני מצפה ממנו  לכבד את הרצון והאינטליגנציה של  הציבור.

חג שמח,

חוה ליבוביץ

נ"ב נהניתי לקרוא את הריאיון עם פנחס שדה מ"אין שאננים בציון". נשמע בחלקיו אף אקטואלי היום.

* אהוד היקר, קודם אני רוצה לציין ש"חדשות בן עזר" הוא כתב העת היחיד שהגיע לביתי בעת חירום זאת – שום עיתון מודפס אינו מחולק בבתים.

תודה על פרסום הרשמים שלי מ"האומה" 240 , כתב עת בהחלט ראוי.

אני מודה שלא הבנתי את הערתך להצעה שלי (בעקבות קריאת המאמר של ד"ר משה יגר המנוח) שההסברה תפנה את המוסלמים שונאי ישראל אל 3 מקומות בקוראן המייחסים את ארץ ישראל לעם ישראל. אתה מבקש ממני להתפקח – מה כוונתך?

פוצ'ו מזכיר את השיחה האחרונה שלו עם תקוה וינשטוק. אני אהבתי והערכתי מאוד אישה נפלאה זאת, מבין ספריה אני כתבתי על "ידידינו בגן החיות" ו"בעקבות האב האבוד", והיא לא נשארה חייבת, וכתבה על ספריי –"באתי, ראיתי, חוויתי" ו"גם דודה אנה יפה" – ארבע הרשימות התפרסמו, כמובן, ב"חדשות בן עזר". יהי זכרה ברוך.

אני מסכים עם אורי הייטנר שההחלטה של יו"ר הכנסת לא להזמין את נשיא בית המשפט העליון לאירוע קבלת הפנים של ראש ממשלת הודו – בניגוד לתקנון, היא שערורייתית, ומגבירה את הפירוד בעם. הייטנר מציע, בעקבות הנ"ל, שהדוברים באופוזיציה לא יפתחו את דבריהם בנוסח הקבוע "אדוני היו"ר כנסת נכבדה," אלא רק ב"כנסת נכבדה."

וכן, הנטייה של הממשלה הזאת להפוך את הכותל לאחוזה פרטית של האורתודוכסים, גורמת לנידוי מיליוני יהודים ולניתוק יהודים טובים מעם ישראל בארצו.

אני חוזר ומודה לך,

משה גרנות

בעריכת הלית ישורון

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020

הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה (kibutz-poalim.co.il)

ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978

או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il

המחיר 59 שקלים לפני משלוח

אהוד: זה הספר היחיד משירי אסתר ראב הזמין כיום לרכישה.

הכרך "אסתר ראב / כל השירים" אזל מזה שנים רבות.

ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!