נדפס לראשונה במהדורה האמריקאית בהוצאת הספרים של ה"ניו יורק טיימס"
"Unease in Zion", Quadrangle, 1974
אהוד בן עזר: אני נזכר כי בספר "שיחות בחצות-לילה עם פנחס שדה" (שערך עימך יוסף מונדי) אמרת: "ישו הוא בעיניי בן-אדם, בחור ישראלי, שחי בנצרת או בבית-לחם, סבל, אהב, אמר את מה שאמר, לפעמים גם התלוצץ." אולי תסביר את יחסך לישו?
פנחס שדה: אני מתפלא שלא עמדו על חוש ההומור הפראי שלו, לפעמים: למשל, כשבאה אליו פעם אישה יפה (אולי היתה זאת מרים המגדלית), יצקה שמן-בושם יקר על רגליו וניגבה בשערותיה. יהודה איש-קריות, שהיה הגזבר של החבורה, התרגז ואמר שמוטב היה למכור את השמן ולחלק את הכסף לאביונים. על כך ענה לו ישו: חביבי, העניים לא יברחו, הם יהיו תמיד, אבל אני – היום כאן ומחר מי יודע איפה. הוא לא השתמש בדיוק במילים הללו, אבל זה היה המובן. יש מקומות אחרים עם הומור תהומי ומסובך, אך לא איכנס כאן לזה. ולבסוף הוא נצלב ומת.
מצד שני, ישו הנהו גם הסמל הגדול ביותר של מצב האדם עלי אדמות. כלומר, מרצון או שלא מרצון הוא חי בתוך כל אדם, וגם בתוכי. ברגעים מסויימים בחיים אני מזדהה איתו, במידה שאני מזדהה עם עצמי. במידה שאני שוכח את עצמי, אני שוכח אותו. ואני שוכח את עצמי כאשר המהומה של העולם החיצוני, המזוייף והחולף, מבלבלת אותי, מפחידה אותי ומתנכלת לי. אני מנסה לענות לישו על מה שהוא דיבר אליי. לא רק לו, אלא גם לכל אותם שחיו בדורות קודמים, שדיברו אליי. הם השומעים האמיתיים שלי, השופטים שלי, ואפילו המבקרים שלי. בכל אדם חוזר המיתוס של ישו. הרי כל אדם עובר דרך העולם כשהוא נושא את סבלו, צופה לגאולה, ולבסוף נצלב לבדו. ישו היה אחד האדם. הוא היה האדם.
אהוד בן עזר: מדוע אמרת קודם: "ואפילו לחולל מלחמה גרעינית"? אתה כאילו אוהב את הקאטאסטרופה.
פנחס שדה: לפני חודשים אחדים ביקר אצלי בחור אנגלי שלא היכרתיו קודם לכן, ושחזר ממסע בהודו. בעבר הוא היה משורר, וויתר על כך. לדעתו כבר מתו לחלוטין ישו, בטהובן, הנצרות, כל התרבות והדתות הקודמות. לדעתו אנו מצויים עתה בעידן חדש. הוא אינו מאמין ביצירת יחיד, במילה הכתובה, אלא רק בפגישות חיות עם אנשים, ואפילו באמצעות כלי-התקשורת ההמוניים. אותו בחור אנגלי הצטרף לכת דתית חדשה, אשר לה כוהן עליון בניו-יורק, בו הם רואים את התגשמות האל עלי-אדמות. הוא בא לישראל, לדבריו, כדי להבין את המשמעות האמיתית של מה שמתרחש פה. לדעתו שתי נקודות-המוקד של העולם בעתיד תהיינה סין וישראל, ומשום-מה הגיע למסקנה תחושתית כי אם ברצונו להבין באמת את המתרחש פה עליו לבוא אליי. זה אולי מוזר במקצת, שהרי אני לא מייצג כלום במדינה, אין לי שום עמדה. אך כזאת היתה תחושתו, והוא בא, וישבנו כל הלילה.
בין השאר הוא אמר שאינו מאמין כי תפרוץ מלחמה עולמית וכי פצצת-המימן תתפוצץ אי-פעם. לדבריו, על האנושות פשוט לדחות את הפצצה מתודעתה ולא להאמין באפשרותה, ואז הפצצה תהיה כאילו איננה.
אמרתי לו כי לדעתי כל מה שעשו אנשים אי-פעם, סופם שהשתמשו בו, ואם יש פצצות-מימן, הדעת נותנת שלבסוף הן תתפוצצנה.
לשמע דבריי התעצב מאוד. ואז אמרתי שהרי שנינו אנשים רליגיוזיים, ואם-כן הרי חשובה בעינינו רק נקודת-ראותו של אלוהים, ואם -כן מה הוא חושש – שאם תאבד האנושות יהיה אלוהים "out of business"? – "הלא אתה אדם דתי, ובכן לגבי אדם דתי חשוב רק האלוהים. ואלוהים יוכל להמשיך ולהתקיים גם בלי בני-אדם."
למשמע דברים אלה, ואולי דווקא בגלל נימת-ההתבדחות (השעה היתה אז ארבע לפנות-בוקר, ובשעה זו יש לי מצב-רוח פראי ומיטאפיזי במקצת) – ממש החווירו פניו, והוא הביט בי בחרדה אמיתית. הרגשתי שהוא ראה בדבריי מבע אינסטינקטיבי למה שהיהודים בישראל יעשו אם יגיעו מים עד נפש, כלומר אם תהא נשקפת להם כלייה, וכי יראו כמוצדק לסחוב איתם את כל העולם כולו להשמדה כללית. אם אושוויץ – אז לכולם יחד. חוש הצדק דורש זאת, והצדק הוא חשוב מאוד.
אהוד בן עזר: אמרת שהסכסוך בינינו לבין הערבים הוא שטחי מאוד. מה יחסך לערבים?
פנחס שדה: אני אוהב את סיפורי "אלף לילה ולילה", את הישיבה השקטה והסובלנית של הערבי עם נרגילה או ספל קפה, את הסגנון של הקוראן, את קריאות המואזין, את האוטוביוגראפיה של אל-גזאלי, את השווקים והכפרים הערביים. זמן-מה לאחר מלחמת ששת הימים נסעתי באוטובוס ערבי מירושלים לבית-לחם. הנהג היה קשיש. בקצה העיר ירושלים ביקשה ממנו נוסעת ערבייה צעירה שייקח איזה נוסע שאינו יכול כניראה להגיע לתחנה. לתימהוני הרב סטה הנהג מהמסלול, עשה סיבוב גדול והגיע אל הבית אשר לשם הינחתה אותו הבחורה. לא נמצא שם שום אדם, והנהג חזר לדרך בית-לחם, ושוב התחילה הנוסעת החיננית להתווכח איתו, וכניראה ששיכנעה אותו כי אם ינסה עוד פעם אין ספק שיצליח. התקשיתי להאמין למראה עיניי, אבל עובדה היא שהנהג החזיר עוד פעם את האוטובוס שלו לאותו מקום, ושוב לא מצא איש. אף אחד מן הנוסעים הערביים לא התלונן ולא אמר כלום.
משהגענו למבואות בית-לחם התברר שהבחורה הערבייה מחפשת איזו כתובת אך איננה מתמצאת ברחובות העיר. שוב הופתעתי כשהנהג עצר את האוטובוס, ירד עם הבחורה ועזר לה למצוא את מבוקשה, אחר-כך חזר והסיע אותנו סוף-סוף לתחנה.
ואז חשבתי שאמנם הערבי הזה הוא נהג-אוטובוס בלתי-יעיל, ובוודאי גם נהג טאנק בלתי-יעיל, אבל הוא הולם את נוף הארץ יותר מאשר נהג ישראלי יעיל. הוא לא נוסע בין ירושלים לבית-לחם כמו בין שתי נקודות שעל המפה, אלא כמו בין ירושלים לבית-לחם. וחשבתי גם שדומה כי ככל שמדינת ישראל מתרחבת כך גם מתכווצת ארץ-ישראל. בכל אופן, עכשיו שוררת מלחמה, ובמלחמה כמו במלחמה.
אהוד בן עזר: דבריך אינם דומים להערכות הפוליטיות, החברתיות והלאומיות השגורות בדרך-כלל בישראל. מהי נקודת המוצא שלך?
פנחס שדה: אינני סבור שהאדם הוא חיה פוליטית, כדעת אריסטו, ולא חיה כלכלית, כדעת פרויד. אני חושב שהאדם הוא חיה דתית, שרובצת על כדור-האדמה, המרחף בחלל. לרוב שותקת, לפעמים ממלמלת משהו, מייללת מול הכוכבים. לפעמים נושכת את עצמה. (לפני שבועות אחדים, בלונדון, ראיתי הופעה נפלאה, מהפנטת, של רקדנית-עירום כושית, ואז הבינותי כי, לפעמים, האדם הוא גם חיה רוקדת. חשוב מאוד להוסיף גם פרט זה).
מצבו של האדם הוא מצב דתי, על כן לכל התייחסות יש ערך רק במידה שהיא דתית. ועל כן דת איננה יכולה, בסופו של דבר, להיות מוסד מקובל, כי דת פירושה ניסיון מתחדש שוב ושוב לבוא במגע עם החיים, מהותם ומשמעותם. הדרך אינה יכולה להיות קלה ונוחה. לפעמים צריך לעבור דרך חור-המחט כדי להגיע למלכות-השמיים, ולפעמים – כמו שאמר יעקב פראנק, מוכרחים לעבור דרך תעלות-הביוב כדי להגיע לעיר-הקודש ירושלים.
לאור כל זה אני לא מייחס ערך לליטראטורה, לתרבות, לתיאוריות ולגישה האקדמית אל הדברים, מפני שהן אינן עומדות ביחס אמיתי לחיים. אני חושב שהדרך היחידה, והקשה ביותר, היא לנסות ללמוד ולהסיק מסקנות מן הרגעים שבהם אנו זוכים להיפתח לרגע אל החיים, אל העולם, אל הטבע והמציאות. החיים הם רק משל, הם ההשתקפות האלוהית, והנמשל שלהם הוא אלוהים. מפני כך קראתי לספרי העיקרי "החיים כמשל".
כל מילה שכתבתי היתה פרי חווייה, מחשבה או דרך דתית, ובמיקרה שלא היתה כך הריהי חסרת כל ערך. אני משוכנע כי כל מילה בלתי-דתית היא חסרת קיום. פעם שאלו אותי סטודנטים בירושלים שאלה פרובוקאטיבית, האם גם התנועה הנאצית היתה תנועה דתית, ועניתי: האם תוכלו להראות לי תנועה כלשהי שאיננה דתית? הרי במיקרה זה היא תהיה, כביכול, מחוץ לאלוהים, באיזה איזור אכסטריטוריאלי. כשלטאה מנענעת את הזנב שלה זו תנועה דתית. כשגנב מטפס על צינור זו תנועה דתית. כשעולים לרגל לירושלים זו תנועה דתית.
המשך יבוא
יהודה ראב בן עזר
ניצני "אמנות" ותרבות
[פורים בפתח תקווה לפני 140 שנה, ב-1886 לערך] מתוך ספר זיכרונותיו "התלם הראשון", 1966, 1988 למרות קשיי החיים היה מצב-רוחנו טוב. אנשים חפשים וצעירים היינו, ומלאי חום נעורים. המקום היה קטן וכולנו שווים לשמחה, לצער ולעוני. אפילו מעשי קונדס לא חסרו. אנסה לתאר את משחק הפורים של אותה שנה ואת העונג "האמנותי" שגרם לי, אף עם פי שלא השתתפתי בו ורק התבוננתי אליו מן הצד. היו בינינו צעירים אחדים, שידעו משהו מהאוֹפּירטות של גולדפדן, וכן ראו תיאטרון. על פי יזמתם נערך משחק פורים, אשר כמוהו לא ראתה פתח-תקוה. חושבני, כי גם לא תראה יותר... סנדר חדד רכב באישון לילה לירושלים להביא משם ניר מוזהב לקשוט התלבושות. התפקידים חולקו. כבר היו לנו מרדכי הצדיק, צנום כגרוגרת, והמן בן-חיל, לבוש גלימה אדומה. רק בתפקידי הנשים התקשתה הרג'יסורה. רווח והצלה עמד לנו ממ. ק. שתבע לעצמו בתוקף שני תפקידים: של ושתי ושל אסתר המלכה. בקשתו ניתנה לו, היה מוחזק לידען בהלכות נשים... מלבד אלה היו שם עוד ארבעה שומרי ראש המלך, לבושים כצ'רקסים ומזוינים בחרבות אשר שאלו מבדואים מכריהם. הכל היו מרוצים – מלבד אחד, אשר מחה נמרצות על שהשאירוהו בלא תפקיד. למען השלום המציאו בשבילו תפקיד נוסף; מעין "שר הפנים" או "וזיר". הלבישוהו מחלצות ונתנו בידו מקל כבד, שחור, וגולת כסף בראשו, ממין המקלות שהיו בידי ה"קאווסים" של הקונסולים. מדי עבור איש מפמלית המלך אחשורוש, היה "הוזיר" מקיש במקלו על הרצפה ושר את הפזמון שחובר לכך: "שורו, הביטו, קונסולטים, איש החצר הופיע"! המשחק נערך לראשונה בליל קריאת המגלה בביתו המרווח של זרח ברנט. אכן היה זה מחזה מרהיב עין! הכל התנוצץ בשלל צבעים וזהב. החרבות שקשקו והאקדחים הוצמדו למתנים, ועל הכל ניצחו בעלי התפקידים הראשיים. גולת הכותרת – אסתר יעלת החן, הגדולה והרחבה כענק. את הטקסט חיברה או התאימה הרג'יסורה לפי מבחר מנגינות יהודיות, וולכיות, ומרשים של תזמורת הצבא התורכי בירושלים... הרי בית אחד לדוגמה, שנשתמר עד היום בזכרוני. שר אותו מרדכי הצדיק לאסתר בהילקחה אל בית המלך, וזו לשונו בערך: אסתר'ל עטרת ראשי, / את מחלצותיך לבשי, / וביפי פניך הזעירים / שחרי פני מלך המלכים. ואם ישאלוך: מי את "יא אחתּי"? / ענה תעני: שבט בנימין משפחתי; / אסתר משבט בנימין, / והמאמין יאמין... מסוף המשחק יצאו הכל אל הרחוב וירו באקדחיהם לאויר העולם, ואחר כך רכבה כל הלהקה ליהוד והציגה את המחזה לפני "האינטליגנציה" היהודאית. למחרת היום המשיכה בהצגותיה פעמים רבות, בעברה מבית לבית. השתיה היתה כדת, לבסוף הגיעה השמחה לדרגה כל כך עילאית, עד שאחשורוש שלנו הסיר מעליו את כל הבגדים החמודים, נשאר רק ב"חלטו" [חלוקו] לעורו (יום חמסין היה היום ההוא) והחל לרוץ ברחובות ולהכריז בקולי קולות, כי עולה הוא ירושלימה להוריד את הפחה מגדולתו... רוצה הוא להציל את נתיני מדינתו שלו מידי ה"תרכּלה שיקסֶה"! בקושי רב עלה בידי חבריו להשיגו, אך הוא לא נרגע עד שתפשוהו והטבילוהו הטבל היטב בשוקת הבהמות של הקולוניה. באותו זמן החלה פתח-תקוה להקרין מהשפעתה על כל יהודי הארץ שמספרם גדל והלך. ה"מרכז הרוחני" שביהוד, אשר הכיל את טובי אנשי הרוח אשר בארץ; חלוצי פתח-תקוה הצעירים, אשר צעיף אגדה החל להתרקם על מעשי הגבורה וחרוף-הנפש שלהם; מן הנמנע היה שכל אלה לא ידברו אל לב כל יהודי ויהודי, אשר במעמקי נפשו רצה בודאי באותו הדבר שאנחנו רצינו בו, ואפילו היה ממתנגדינו. החלו לבוא אלינו מפעם לפעם אורחים מיפו ואפילו מירושלים, כדי לשאוף מן האוירה שלנו ולהשתחרר קצת מאוירתה של ירושלים. בין אלה היה גם איש שהוא כיום אחד הרבנים החשובים מקנאי ירושלים. גם ביפו החלו להיראות סימני חיים. הודות למושבות האחדות שבסביבתה החל להתפתח בה ישוב אשכנזי. באותו זמן נמצא כבר שם ר' שמעון רוקח, העסקן המחונן ורב-הפעלים, אשר ביחד עם חבורת יהודים טובים, עסק בהקמת שכונות עבריות. (נוה שלום, נוה צדק). המלון של "משה חיה-טויבעס" היה משמש מרכז שבו היו נפגשים יהודי שתי המושבות (פ"ת וראש"ל) עם יהודי יפו. במלון זה התגורר זמן מה אימבר המשורר, מחבר "התקוה", ושם נלמדו והופצו שיריו ושירי אחרים. אגב, באותו בית מלון קרה פעם שאימבר פרץ במרוצה מתוך בית הכבוד וצעק בקולי קולות: "אַקאראנדאש, אקאראנדאש"! (עפרון, עפרון!). רוח השירה נחה עליו פתאום, וישכח עולם ומלואו... אותה תקופה היה קיים כבר גם בית-ספר בפתח תקוה, אשר גורדון ואליהו ספיר היו המורים בו. יהודה ראב
פוצ'ו
וזה מה שסיפרה לי תקוה וינשטוק
בעקבות השלט על ביתה של תקוה ברחוב ביל"ו, נזכרתי בסיפור שסיפרה לי וחשבתי שכדאי לכתוב אותו לפני שיישכח.
זה היה בתקופת הקורונה שהפכה את כל תושבי הארץ לסגורים ומסוגרים בביתם. אגודת הסופרים החליטה שזאת ההזדמנות לנצל את המצאת ה'זום' כדי לערוך מפגשי סופרים שיעברו בעזרת האינטרנט לחברי האגודה. בתור אחד מקשישי האגודה הייתי בין הראשונים שהוזמנו לבית אגודת הסופרים (זה היה לפני שהדביקו לנו את השם המסורבל אגודת הסופרות וגם הסופרים). עליתי על הבמה ולפני קהל שמנה כעשרה אורחים שהעזו לצאת מהבית התחלתי וסיימתי לספר את מה שאני יודע על עצמי.
כשאמרתי תודה לכל הנוכחים התרוממה יד אחת ובעקבותיה בעלת היד שאמרה שהיא רוצה לספר עליי משהו שלא סיפרתי. היתה זו תקוה וינשטוק שבקושי הצליחה ללכת ולהגיע אל קרבת הבמה.
וזה מה שסיפרה: "בעתון 'חדשות בן עזר' התחיל להופיע סיפור בהמשכים של פוצ'ו שנקרא 'בחיי'. יום אחד אני קוראת פרק המספר איך המחבר, כשהיה ילד בן חמש, היה הולך בקיץ עם אימו למרחצאות של תל אביב, שעמדו על כלונסאות על שפת הים בואכה רחוב אלנבי. יום אחד פוצ'ו וחברו זאביק זחלו בין הכלונסאות וכשהרימו את ראשם ראו ברווחים שבין לוחות העץ של הרצפה את מקלחת הנשים ובן נשים העומדות ערומות ומסתבנות. היה זה מראה משובב נפש והשניים שכחו כמעט שהם באו להתרחץ בים. כאשר גמרתי לקרוא את הפרק – המשיכה תקוה לספר – תפשתי את שערות ראשי ואמרתי לעצמי: אוי ויי! הרי גם אני הייתי נוסעת בקיץ מפתח תקוה לים של תל אביב והייתי מתקלחת באותו בית מרחצאות, אז פוצ'ו בטח ראה לי! ...
"כמה ימים לאחר מכן הלכתי לאיזה מופע בצוותא, שם פגשתי את פוצ'ו וסיפרתי לו את כל הסיפור. ברגע הראשון פוצ'ו לא אמר כלום, אבל לאחר מכן ראיתי איך עיניו מתרחבות והוא שולח בי מבט מלא ניצוצות. 'עכשיו אני מבין,' אמר לי. 'מה אתה מבין?' שאלתי. 'אני מבין מדוע תמיד היית מוכרת לי!'"
מודה ומתוודה שאני לא זכרתי את אותה שיחה משעשעת, אבל תקוה נאמנה עליי שלא בדתה את הדברים מליבה.
כחודש או חודשיים לאחר אותו מפגש ב''בית אגודת הסופרות וגם הסופרים'' קראתי בעיתון על מותה של תקוה וינשטוק בת ה-97 . אני חושב שאותו סיפור שסיפרה, היה סיפורה האחרון לפני קהל. יהי זכרה ברוך.
פוצ'ו
עמנואל בן סבו
1. וקוטיק לא תכרע ולא תשתחווה
המתקפה על שומרי הסף מתפשטת, המתקפה על הדמוקרטיה בעיצומה, ללא מסכות, ללא תחפושות, גלויה לעין כל.
האחשדרפנים, הסריסים, הרצים יצאו דחופים, ככה ייעשה לאיש אשר אינו מצופף שורות, אינו שר את זמר המקהלה, אינו כורע ואינו משתחווה לאדוני הארץ.
ויאמר פרשנדתא כי לא על הממלכה בלבד עוותה הסוררת כי אם על כל אדוני הארץ, שק ואפר יוצע לה וכדי ביזיון וקצף.
ראשי מחנות "החינוך מחדש", בוגרי פקולטות הנדסת התודעה למתקדמים, קידשו, את שומרי הסף, דיברו אודותם בחרדת קודש, הציבו סביבם חומות הגנה מפני סכנות מומצאות ומדומיינות, עמדו כחומה בצורה, כסכר פלדה בפני כל מי שההין להרהר שמא, אולי, כל מי שהעז להשמיע בדל ביקורת, אתרוגים מהודרים לעילא ולעילא.
והנה שוב התנפצה המציאות אל מול גלי הצביעות, אל מול הפוזיציה, אל מול מחשבה אחרת, דעה שונה.
בין רגע, כהרף עין, באבחה אחת, שומרי הסף הקדושים הפכו למי אינם ראויים להגנה, למי שאפשר, רצוי, ראוי וכל המרבה הרי משובח, להשתלח בהם, לבזותם, להשפילם, לפגוע במעמדם, לשמם לבוז ללעג וקלס, לאיים עליהם מעל המרקע, וכדי ביזיון וקצף.
אוותם מגלגלי עיניים, בעלי המצפן הסלקטיבי, אשר אך לפני רגעים אחדים, היו מוכנים להישבע בנקיטת חפץ שאין עוד מלבדם של שומרי הסף, שהסבירו לאונה עד כמה חשובה החובה להגן עליהם ממש בגופם, לבל יהין מאן דהוא לחלל את הקודש.
אותם טהרנים מפוזיציה, מתחסדים ונאורים בעיני עצמם מתגוללים על שומרי הסף שהעזו לצאת מהשורה, וכדי ביזיון וקצף.
הטהרנים מפוזיציה יצאו למסע השפלה וצייד נגד שומרי הסף, מזעזעת, לא פחות, שתיקתם המחפירה והעלובה של בני דמותם, שופטי עליון ונשיאים, יועצים משפטיים, פרקליטי מדינה, ארגוני זכויות, עמותות למען ... כולם קולם נדם.
אין פרץ ואין צווחה, אין רמז לזעזוע, מאמרים מלומדים לא נכתבו, נאומים חוצבי להבות לא נישאו, מחאות עם קצף על השפתיים לא נראו, וכדי ביזיון וקצף.
הסתדרות הרופאים וראשי האקדמיה לא הוציאו פשקווילים בגנות המתקפה הנפשעת על שומרי הסף, הכלכלנים ואנשי ההייטק לא חתמו על עצומה להציל את מערכת המשפט, להגן על שלטון החוק, להילחם על המבצר, וכדי ביזיון וקצף.
הם שתקו כשתקפו את שומר הסף הראשי, מתניהו אנגלמן, מבקר המדינה, הם שתקו כשתקפו וניסו למנוע בכל דרך אפשרית את מינוי שומר הסף, ראש השב"כ דוד זיני, הם שתקו כשתקפו את שומר הסף, מפכ"ל המשטרה, דני לוי, הם שתקו כשתקפו את כבוד נשיא בית המשפט השלום, מנחם מזרחי, הם שתקו כשתקפו את המשנה לנשיא בית המשפט העליון, נועם סולברג, הם שתקו, כש"תחקירים" מומצאים פורסמו עת הוחלט על מינויו של רומן גופמן לראש המוסד.
כעת, מול הלינץ הציבורי הנעשה בראש חוצות, הכיכר העיר באין מפריע ליועצת המשפטית של משרד המשפטים, עו"ד יעל קוטיק, לינץ אלים ובוטה, חסר עכבות מעל המרקע, בתוכניות רדיו, בהקראות פומפוזיות ודרמטיות של פרשנים אשר מעל ראשם גוש חמאה, ב"תחקיר" בושה, בעלילות והשמצות לפני 33 שנים בהן יצאה צחה כשלג, והם שותקים.
הם שותקים מול מסע הציד הנורא הנעשה בכיכר העיר, מול הניסיונות ההזויים להלך עליה אימים, מול ההשחתה המוסרית אותה מובילה חבורה טהרנית זו, מול ניסיון ההשתקה וסתימת הפיות, וכדי ביזיון וקצף.
ההתגייסות של סריסי הצדק הסלקטיבי והמוסר המעוות, אינם בוחלים באמצעים, הם מנהלים מתקפה רב זירתית חסרת רסן, חסרת מעצורים, מובילים מסע של השמצות והכפשות, פוגעים בשמה הטוב, במקצועיותה, מייצרים סיפורי בדים וכזבים עם סיפור חלקי, מהונדס עד דק, מלפני 33 שנים ו"שוכחים" לספר לעם מוכה התימהון היושב בציון, כי בעו"ד המותקפת לא דבק רבב, מקצועיותה אינה מוטלת בספק, וכי ה"תחקיר" אינו מספר את תוצאתו, זיכוי מהדהד ומוחלט של מושא ה"תחקיר", וכדי ביזיון וקצף.
ולא נמצא צדיק אחד בסדום שיבקש לעצור את מחול השדים, לא נמצא אחד מהצודקים תמיד, מאדוני הארץ, שיעמוד בשער העיר וימחה על החרפה וכדי ביזיון וקצף.
"חטאה" הנורא של עו"ד יעל קוטיק, היועצת המשפטית של משרד המשפטים, הוא קביעתה, שנתמכה על ידי שלושה שופטי עליון, כי קיים חשש לניגוד עניינים בקרב הפרקליטות והיועצת המשפטית לממשלה בפרשה הנוראה של הפצרי"ת, יפעת תומר ירושלמי.
ניסיון השתקתה היה למין הרגע הראשון כאשר הפרקליטות והיועצת המשפטית לממשלה סירבו להעביר אליה חומרים כדי לקבל החלטה, אך כמו במקומות אפלים, הללו שמרו על זכות ההתעלמות והשתיקה וסרבו לשתף עימה פעולה. וכדי ביזיון וקצף.
המסע להטלת אימה, סתימת הפיות, וההשתקה המכוונת בעיצומם.
חג הפורים הוא מהחגים האהובים בלוח השנה היהודי, חג של ניצחון מזהיר, של נסים ונפלאות, של כ-פסע על פי התהום, של תהומות הייאוש. חג הפורים הוא חג של משפחה, של שמחה, של ארוחת חג, משלוחי מנות, מעות פורים, מתנות לאביונים, של קריאת מגילת התהפוכות והניצחון. חג של רבדים, של שכבות, של גוונים, של מסכות, רעשנים, שירים וריקודים, חג של מתבוסה לניצחון, מייאוש לתקווה, משיכרון לפיכחון. ואחרי הכול, זהו חגם של הילדים, אשר בגתן ותרש אחשוורוש וויזתא, מרדכי וממוכן, התך וזרש, אסתר והאחשדרפנים פחות עניינו אותם. בכל שנה המתנו, הילדים הקטנים של פנינה ושלמה, לחג הפורים, במשך שש שנות חיי הראשונות התחפשתי לקאובוי, בשנה השביעית התחפשתי לזורו, בשנה השמינית הפסקתי להתחפש. שבוע לפני החג הוציאה אימי מארון הקיר עם הפורמייקה בצבע שמנת, את מסכת הקאובוי מהשנה שעברה, שחורה ומסתירה רק את העיניים, אחריה שלפה את הכובע רחב השוליים, אחריו את שקית הניילון הירוקה ובתוכה ג'קט עשוי מעור. את סרטי הבד האדום-כחול, תפרה אימא במיומנות לאורך המכנסיים, ובכל שנה מילא אבא את תפקידו החשוב והמיוחד, רכישת אקדח וקפצונים. בכל שנה התרגשתי מחדש כשהתחפושת הוצאה והורכבה מחדש, המכנסיים התחלפו פעם בשנתיים, פעם התקצרו, פעם לא נסגרו, פסי הבד נתפרו מחדש. אחרי התחפושות המוכנות, התפנתה אימא להכין את משלוחי המנות המושקעות, סלסילות וקעריות מלאות בכל טוב, ריח של ה"מִשְּׁמֵנָהּ", חלת הסוכר המיוחדת שנאפתה בו ביום. בהמשך התקינה את הסעודה, הכינה את התיק הקטן ובו רעשנים, צפצפות, קפצונים, מגילות אסתר, בדרך לקריאת המגילה, לאחר תענית אסתר. בבוקר פורים, השכימה קום אימא, יותר מבכל יום, ציירה שפמים משפמים שונים, ולאחיות הקטנות והיפות לבבות וכוכבים. בדרך לבית הספר פגשנו כהן גדול, אלאדין, דוד המלך, פיות ומלכים, מלכות, שוטרים וחיילים, גיבורי על, וקאובאים, הרבה קאובואים. רגעי השיא נמשכו לאורך כל היום, הרגע המשמעותי עבורנו כילדים היה הזכות הגדולה לכתת רגלינו ברחובותיה של העיר ובידינו משלוחי מנות. ובכל בית בו הגשנו את משלוחי המנות קיבלנו משלוחי מנות במצוות גומלין בצרוף מעות חנוכה, שטרות כסף בהם שמחנו, אותם הראנו להורים ושמרנו לעצמנו. וברחוב פגשנו ביהודים שמחים, חלקם מבושמים מיין של עד לא ידע, מרוח פורימית. ואחרי שהייתי לאבא, התעמעם מעט זוהרו של חג הילדים, התחפושות נרכשו, משלוחי המנות הארוזים נרכשו והובאו ברכב לחברים ובני משפחתם, את מעות הפורים לא קיבלו, ההורים, שהם אנחנו הותרנו זכר למעות חנוכה, הענקנו לכל הילדים שווה בשווה, השמחה נזקקה לעידוד. ועתה משהייתי לסבא התפעלתי ונעצבתי בכל פעם מחדש כשהגיעו החבילות מעבר לים, תחפושות בלי הפסקה, את צמצום משלוחי המנות למחויב על פי ההלכה, מאיצי שמחה עדיין לא יוצרו בשיין, בעלי אקספרס. נוות ביתי ואנוכי נאחזים בציפורניים, לשמור על חיינו המיוחד של חג הפורים, בשילוב עבר והווה, אף אנו מתחפשים ומתעקשים על מקוריות, מתעקשים על הרחבת מעגל משלוחי המנות, מתעקשים על מחצית השקל, על מעות לאביונים, על חלוקה שווה לנכדים, לילדים לחתן ולכלה של מעות פורים, מתעקשים על קריאת מגילה יחדיו בבית הכנסת עם המגילה שעברה מסבתה של נוות ביתי לאביה המנוח שהעבירה לבני בכורי. נרגשים ושמחים להתקין את סעודת פורים, את המשתה, את התוכן, את השירים, דברי התורה וגולת הכותרת חרוזי ה-יוּמָ-מֶה. תמיד, ברגעי הפרידה מחג הפורים עולה באפי ריח ה-מִשְּׁמֵנָהּ", אצבעותיה הדקות והזריזות של אימי התופרת את הפסים האדומים במכנסי הקאובוי, החיוך של אבא ואימא כשהם רואים את האושר על פנינו בשובנו מחלוקת משלוח המנות ובידינו שטרות של כסף, בעיקר אני שומע את הצחוק המתגלגל בסמטאות השכונה, וההתרגשות מהכאת המן בבית הכנסת. עמנואל בן סבו
אורי הייטנר
מכתב גלוי לראש הממשלה הבא
לכבוד
המועמד לראשות הממשלה,
שלום רב!
הנדון – אתה הראש, אתה אחראי
הואיל ואתה מועמד לראשות הממשלה
והואיל שרבים הסיכויים שתיבחר לתפקיד
הריני רואה לנכון לשלוח לך מכתב התרעה ואזהרה זה, שכותרתו: "אתה הראש, אתה אחראי".
לידיעתך, מרגע שתישבע אמונים כראש הממשלה, אתה האחראי לכל הקורה במדינה. אתה אחראי להצלחות. אתה אחראי לכישלונות. ככל שההצלחה גדולה יותר, כך אחריותך לה גדולה יותר. ככל שהכישלון גדול יותר, אחריותך לו גדולה יותר.
האם ראש הממשלה אחראי על כל דבר פעוט? למשל, לטירון שפולט כדור במטווח? תיאורטית, האחריות הכוללת שלו היא על הכול, אך מעשית, כמובן, יהיה זה אבסורד לצפות לכך ממנו. אולם במה שקשור לתוצאות ההחלטות הגדולות או ההימנעות מהחלטות, בתוצאות המדיניות בתחומים השונים, האחריות היא אישית וחד-משמעית. ומעל הכול, בכל מה שקשור לביטחון הלאומי של ישראל, במלחמה ושלום, בכשירותו ויכולתו של צה"ל. בנושא הזה, האחריות עליו היא אחריות מוחלטת, אישית, ואין לו כל זכות לגלגל אותה מטה. גם לכפופים לו יש אחריות, אך היא נגזרת מכפיפותם אליו ואינה גורעת כהוא זה מאחריותו.
אהיה ספציפי יותר – הייעוד העליון של תפקיד ראש הממשלה, הטעם לקומו בבוקר והליכתו לעבודה, ההצדקה למשכורת שמשלם לו הציבור, הוא קודם כל להבטיח את ביטחונה וחוסנה של המדינה היהודית; להבטיח שבמדינת ישראל לא יהיו עוד פוגרומים, להבטיח שאויב לא יפלוש לישראל, ולא יטבח באזרחיה. אם, חלילה, הוא לא הצליח להבטיח זאת, הוא נכשל בתפקידו, ולא יהיה ראוי להישאר בו.
אתה בוודאי ער לזיקת הכותרת "אתה הראש, אתה אחראי" לסיסמה "אתה הראש, אתה אשם." מה הקשר בין אחריות לאשמה? אפרופו האמירה של השר לביטחון פנים אמיר אוחנה אחרי אסון הר מירון: "אני אחראי, אך לא אשם."
האחריות נוגעת לעתיד. האשמה – לעבר. מרגע שלקחת על עצמך בתפקיד, האחריות שלך על מה שיהיה ומה שייעשה במסגרתו מוחלטת. אם נכשלת, אתה אשם בכישלון. ברגע שתיכנס לתפקיד ראש הממשלה ואילך, אתה אחראי להבטיח את ביטחונה הלאומי של ישראל. אם במשמרת שלך לא יובטח הביטחון – תהיה זו אשמתך.
אתה תמה, מן הסתם, מדוע אני טורח לכתוב לך זאת. שמא חושד אני בך שמשמעות אחריותך אינה נהירה לך? ברור לי שאתה מודע לאחריותך, אך מי שנכווה ברותחין נזהר בצוננין, ודי לחכימא ברמיזא. האמת היא שיותר משהמכתב ממוען אליך, הוא ממוען למכותבים להעתק, שחוו בשנים האחרונות תרבות של בריחה מאחריות, שאולי חלחלה לתודעתם עד שהפנימו אותה כנורמה, ואין להם ציפיות ממנהיג, לנהוג כמנהיג.
בכבוד רב!
העתק:
אזרחי ישראל.
נ.ב. ביום שבו תיכנס לתפקיד, אשלח לך שוב את המכתב.
* פורסם לראשונה ב-ynet
[אהוד: באמת חבל שנתניהו, "הסמרטוט" בלשונך המגלומנית, יבזבז את זמנו על שטויות של פגישה עם ראש ממשלת הודו. יותר טוב שיקרא את דברי החוכמה שלך, שהרי לא מאות מיליוני המוסלמים, השואפים להשמידנו, מאיימים על קיומנו – אלא נתניהו! האין גבול לסכלותך?]
אורי הייטנר
2. צרור הערות 1.3.26
* ליזום ולהסיר את האיום – הלקח החשוב ביותר מ-7 באוקטובר, הוא שעלינו ליזום ולהסיר את האיומים, ולא להמתין שהאויב יתקוף. על כל עם ישראל להתייצב היום מאחורי ממשלת ישראל, צה"ל והמוסד, בתמיכה לאומית רחבה במלחמה הצודקת. יחד ננצח!
* המטרה – הפלת המשטר – המטרה של המערכה צריכה להיות הפלת משטר האייאתולות, שהוא איום על העולם החופשי, על ישראל ועל אזרחי איראן. אילו ישראל לחמה לבדה, לא הייתי סבור שזו צריכה להיות המטרה, כי היא גדולה עלינו. אבל כיוון שארה"ב שותפה – זו צריכה להיות המטרה. איני חושב שניתן להחליף משטר כזה בלי לכבוש שטח, וארה"ב כנראה לא תרצה להסתבך במלחמה יבשתית, אבל היא יכולה להכות מכות קשות את מרכזי השלטון ולחסל את ראשי השלטון, ולעודד בכך התקוממות עממית שתשים לו קץ.
* שח מת.
* העזרה הגיעה!
* האריה השואג 2 – אין שם מתאים יותר למבצע שנפתח בי"א באדר מאשר "שאגת הארי".
* תקופת ההמתנה – בתקופת ההמתנה ערב מלחמת ששת הימים, נמתחה ביקורת חריפה על "הססנותו" של ראש הממשלה לוי אשכול, שלא יצא למתקפה. אבל בדיעבד, שלושת השבועות הללו נוצלו היטב להיערכות של צה"ל, לגיבוש העם ולהשגת תמיכה בינלאומית, בהבנה שעשינו הכול כדי למנוע מלחמה. ההמתנה שירתה את המלחמה. כך גם עתה. התנהלותו של טראמפ נראתה הססנית ותמוהה. ייתכן שבאמת רצה לתת צ'אנס למו"מ וייתכן שזו היתה הטעייה. בדיעבד, היתה זו המתנה לטובה.
* והיד רושמת – שעה שארה"ב נלחמת באוייב הגדול ביותר של העולם החופשי, ארדואן, חברו ואהוב נפשו של טראמפ, נשיא טורקיה החברה בנאט"ו, מצהיר שלא יאפשר מעבר בשמי ארצו לצורך הפעילות באיראן. נקווה שטראמפ רושם לפניו את העובדה הזאת, ויזכור גם אחרי המלחמה, מי עמית ומי טורף.
* הראש אחראי – כל הכבוד לנתניהו על מבצע "שאגת הארי"! הוא הראש – הוא אחראי. להצלחות ולכישלונות. האחריות אינה ניתנת לחלוקה. כל הכבוד לצה"ל! לרמטכ"ל, למפקדים, לטייסות ולטייסים, לפיקוד העורף. כל הכבוד למוסד.
* עשבים שוטים – האופוזיציה מגלה אחריות, ממלכתיות ופטריוטיות ומתייצבת מאחורי הממשלה וצה"ל במערכה באיראן. ראש האופוזיציה יאיר לפיד הודיע שבעת הזאת אין קואליציה ואופוזיציה. אבל יש עשבים שוטים, ויש להם מכונת רעל וכבר החלו להמציא קונספירציות מתועבות. ניצב בדימוס אריה עמית כתב: "מלחמת ביטול הבחירות החלה." חכ"ל רם שפע כתב: "יש הסבר ביטחוני מינימלי להקפיץ למקלטים מיליונים אנשים סתם? או שזה הכול שוב בשביל לנפח את החזה של הברברים בממשלה שהבטיחו לנו שהם הסירו את האיום האיראני לדורות רק לפני פחות משנה?" האנשים הללו הם תמונת הראי של מרדכי דוד."
* עקביות – יגאל סרנה גינה את חיסול חמינאי, ואת ישראל שהורגת כל מנהיג שלא נראה לה. כיוון שסרנה עקבי – תמיד הוא בצד של אויבינו, ברור לצד מי הוא היה לו חי במלחמת העולם השנייה.
* התחשבות – שאפו על ההתחשבות. שלא העירו אותנו באמצע הלילה.
* תסכול – החל גיוס כיתת הכוננות, ולי צה"ל טרם אישר את ההתנדבות לשנה נוספת, בשל כסת"ח רפואי וגילנוּת. אני כבר ארבעה חודשים נאבק על זה. תסכול נורא. לפחות, אני בצח"י (צוות חירום יישובי).
* בפורים הבא בשושן הבנויה!
* לקח הפינוי –דו"ח מבקר המדינה מותח ביקורת חמורה על אופן ניהול הפינוי של היישובים בצפון ובדרום במלחמת "חרבות ברזל". הדו"ח מצביע על כשלים חמורים בנושא הזה, גם בנושא הזה. הממשלה, ראש הממשלה, השרים והפקידות הבכירה לא תיפקדו. מול תת-התפקוד הזה, הרשויות המקומיות קצת הצילו את המצב. בעיניי, הדו"ח הזה הוא החמצה גדולה, כי הוא מבקר את אופן הפינוי, אך לא את עצם הפינוי, ובכך הוא יוצר נורמליזציה של הפינוי. המסקנות שלו הן – איך לעשות זאת נכון בעתיד. אולי ועדת החקירה הממלכתית תבקר את חרפת הפינוי. איני שולל קטגורית כל פינוי. ברור שב-7 באוקטובר צריך היה למלט את התושבים בשטח שהפולש כבש בנגב המערבי. אך אחרי שבוע נכון היה להחזיר את היישובים שלא נהרסו פיזית. גם בצפון אפשר להבין את הפינוי המיידי, כאשר היה חשש מפלישה דומה של חיזבאללה, וצה"ל לא היה שם כדי להגן על היישובים. אחרי שבוע התושבים היו צריכים לחזור. תפקיד המדינה להגן על היישובים, לא לפנות אותם. היה נוח מאוד לממשלה לפנות ובמשך שנה לא להילחם ממש בצפון, בניסיון נואש להגיע להסדרה. רק אחרי הטבח במג'דל שמס הממשלה התעשתה, ועשתה את מה שהיה עליה לעשות זמן קצר אחרי תחילת המלחמה. הנזק לציונות, להתיישבות, לקהילות ולתושבים כתוצאה מהמדיניות המופקרת הזאת עצום, והנזק הוא לשנים קדימה. חובתנו להפיק לקחים, אך לא לקחים של איך עושים זאת נכון, אלא איך לא עושים זאת.
* הרחבת אסטרטגיית הפריפריות – שדרוג היחסים בין ישראל להודו הוא הישג מדיני חשוב לישראל. ראשית, עצם הידוק היחסים עם אחת המדינות הגדולות והחשובות בעולם, שבעבר הייתה עוינת מאוד לישראל, התנגדה לעצם הקמתה ותמכה באויביה. שנית, בשל ההישגים הכלכליים המשמעותיים בהסכמי שיתוף הפעולה. שלישית, יש בכך ביטוי והרחבה לאסטרטגיית הפריפריות שבן-גוריון הגה עוד בשנות ה-50; בריתות עם גורמים לא ערביים ידידותיים, הפורצים את טבעת החנק הערבית על ישראל. אז הפרטנריות המרכזיות היו איראן, טורקיה ואתיופיה. היום איראן וטורקיה הן האויבות המרות ביותר שלנו. אני מאמין שרבים הסיכויים שהרפובליקה האיסלמית באיראן תיפול בהתקוממות עממית אחרי המכה הקשה שארה"ב וישראל מטילות על איראן, והשלטון החדש יהיה פרו ישראלי. ברית עם איראן והודו, עשויה להיות משקל נגד לציר הסוני המאיים בהובלת ארדואן וקטאר, השולח את זרועותיו לסוריה, לעזה וארצות אחרות, והוא מחובר גם לפקיסטן, אויבתה הסונית של הודו. גם עם אתיופיה מתהדקים היחסים, ובימים אלה נשיא המדינה עורך ביקור מדיני חשוב באתיופיה (וכך נחסכה ממנו חרפת הדיון בכנסת בהשתתפות מודי). נתניהו יכול להתברך בהישג המדיני, בביקורו של מודי. חבל שהוא פגם בו בפוליטיקה קטנה, אינפנטילית ומרושעת, בהחרמת נשיא בית המשפט העליון יצחק עמית בדיון בכנסת.
* נער שליחויות – הזעם על ההשתוללות הבריונית של אמיר אוחנה מוצדק, אבל אסור לשכוח שמי שעומד מאחוריו, ומותח את הקפיץ בגבו, הוא נתניהו. אוחנה אינו ממלא את תפקידו על פי המודל של כל היו"רים משפרינצק ועד אדלשטיין, אלא על פי המודל המהפכני שעיצב יריב לוין. עד אז, כל היו"רים ראו בתפקידם תפקיד ממלכתי, של מייצגי הריבון ומי שעומדים על כבוד הכנסת ועל עצמאותה. חלקם עשו זאת ביתר הצלחה, חלקם הצליחו פחות. אך זו היתה המחויבות של כולם. מודל לוין-אוחנה אחר לגמרי. הם מבהירים בפירוש שהם שליחי ראש הממשלה. כלומר, אוחנה הוא הפיון של נתניהו, המנהיג העליון, לניהול הכנסת. וכך, הכנסת הפכה לאסקופה נדרסת של הממשלה ושל ראש הממשלה. הכנסת בהנהגת אוחנה הידרדרה לשפל שלא היה כמותו מאז קום המדינה. איני יודע אם נתניהו "הינחה" את אוחנה לא להזמין את נשיא בית המשפט העליון יצחק עמית לישיבה החגיגית עם ראש ממשלת הודו, או שאוחנה הבין את רוח המפקד. כך או כך, ברור מי היום "מפקד הכנסת" ומה הוא רוצה. אוחנה הוא עושה רצונו. כל סיפור ההחרמה הבזויה של נשיא בית המשפט העליון, מתחיל ונגמר באינטרס אישי של נתניהו. כל הסיפורים על עמית הם שקרים, כל הטענות על אופן מינויו הן חרטא ברטא. אין להם שום בעייה עם עמית האיש, אלא עם נשיא בית המשפט העליון. אם זה לא היה עמית, מי שהיה נבחר היה עובר בדיוק אותו מסע של הסתה, דה-לגיטימציה, הכפשות ושקרים. הבעייה היא שעל פי חוק ועדות חקירה ממלכתיות, מי שממנה את הוועדה הוא נשיא בית המשפט העליון. כיוון שאסטרטגיית-העל של נתניהו היא סיכול, בכל מחיר, של חקירת המחדל שהוביל לטבח, הוא מוביל קמפיין נתעב נגד בית המשפט העליון ונגד נשיא בית המשפט העליון, כדי לחלץ את עצמו מאימת ועדת החקירה. ואם לשם כך צריך לבזות את בית המשפט, לבזות את הכנסת, לזמן חכ"לים כחלקי חילוף, לבזות את ראש ממשלת הודו – הכול כשר. ולאוחנה יש רווח נוסף – עוד נקודות בפריימריז.
* כנסת נכבדה –על ח"כי האופוזיציה שינאמו במליאה בשעה שאוחנה יישב בראש הישיבה, לא לפתוח את נאומם בנוסח המקובל "אדוני היו"ר, כנסת נכבדה", אלא לפתוח ב"כנסת נכבדה". זה צריך להיות צעד סמלי אחד, לביטוי דה-לגיטימציה לביריון שמבזה את הכנסת, ומרשה לעצמו, כאילו בשם הכנסת (!) "לא להכיר" בנשיא בית המשפט העליון יצחק עמית.
* איך ייבחר יו"ר הכנסת – נדרשת רפורמה משטרית משמעותית, בהסכמה רחבה, ועיקרה –עיצוב חדש למערכת האיזונים והבלמים בין שלוש רשויות השלטון בישראל. הדבר החשוב ביותר הוא לחזק את הכנסת, הרשות המחוקקת, שמעמדה ותפקודה הם בשפל חסר תקדים. יש לחזק את הכנסת הן מול בית המשפט העליון, אך בעיקר מול הממשלה שרומסת אותה היום. בין השינויים יש לעצב מחדש את תפקיד יו"ר הכנסת – להנהיג את הכנסת ולהבטיח את עצמאותה וריבונותה, ולהיות אחראי לכך שהכנסת תמלא את תפקידה לפקח על הרשות המבצעת. יש לשנות את אופן בחירת יו"ר הכנסת – הבחירה תהיה בהצבעה חשאית, כפי שנבחרים נשיא המדינה ומבקר המדינה. כך תקטן תלותו של יו"ר הכנסת במפלגתו ובראש הממשלה.
* גם המובן מאליו צריך להיאמר – עצוב ומזעזע שהידרדרנו, או ליתר דיוק דירדרו אותנו, לשפל המדרגה, שיש צורך שראש השב"כ יאמר שלא היתה בגידה. אבל משהידרדרנו, כלומר דירדרו אותנו, לדיוטא הנחותה הזאת, טוב וחשוב שראש השב"כ אמר את הדברים. עכשיו יהיו מי שיטענו שהוא קפלניסט.
* שתי קונספירציות – ביום שבו זיני הפריך את הקונספירציה המרושעת על "בגידה", כביכול, הוצגו מסמכי אגף המבצעים שהפריכו את הקונספירציה על כך שערב 7 באוקטובר הוסטו כוחות מהנגב המערבי ליהודה ושומרון, ולכן חסרו בעת הטבח. כפי שהקונספירציה על הבגידה נרקחה כבר בימים הראשונים אחרי הטבח, כדי לחפות על אשמתו של נתניהו במחדל, כך הקונספירציה על הזזת הכוחות נרקחה באותם ימים בדיוק, כדי לשלוח אצבע מאשימה כלפי ההתנחלויות. שתי הקונספירציות התקבלו בידי ציבור רחב, כי הן התאימו לפוזיציה. ואין ספק שגם להבא רבים מהם ימשיכו להאמין בקונספירציות, ועוד יומצאו עוד ועוד "הוכחות" לצדקתן.
* סותר חוק יסוד –חוק הכותל סותר חוק יסוד. בחוק יסוד: ישראל – מדינת הלאום של העם היהודי, המוכר כ"חוק הלאום", שבעיניי הוא אחד החוקים החשובים ביותר בספר החוקים של ישראל, ונדבך מרכזי בחוקת המדינה, נאמר שישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי. הדרת מיליוני יהודים מן הכותל המערבי, שריד מקדשנו, אינה מתיישבת עם ההגדרה הזאת. לפיכך, מדובר בחוק בלתי חוקתי, שדינו להיפסל.
* 7 שנים על לבישת מכנסיים – על פי הצעת החוק הדרקונית, חוק הכותל, מי שלא ינהג בכותל על פי הנחיות הרבנות הראשית, מעשהו ייחשב כחילול מקום קדוש, והוא צפוי למאסר של עד 7 שנים. אם הרבנות תקבע שאסור לאישה וילדה ללבוש מכנסיים בכותל, מי שתלבש מכנסיים עלולה לשבת עד 7 שנים בכלא. אגב, הרבנות הראשית שוללת, מסיבות הלכתיות, עליית יהודים להר הבית. האם כל הקואליציה, שהצביעה כאיש אחד בעד הצעת החוק הביריונית של אבי מעוז, נשמעת גם בנושא הזה לרבנות? אגביים, גם בנושא הר הבית אני מתנגד לפסיקת הרבנות ואיני נשמע לה (ביקרתי לא פעם בהר הבית), וכמובן שהיא לא מחייבת אותי באופן שבו אני רוצה לממש את יהדותי, על פי אמונתי, בכותל המערבי.
* הרע והמכוער בפוליטיקת הזהויות – גלגוליה של פשרת הכותל הם התגלמות הרע, המכוער והמסוכן בפוליטיקת הזהויות. זו דינמיקה של הידרדרות הרסנית. ראש הממשלה נתניהו יזם, בצעד ציוני ראוי לשבח, פשרה בין הזרמים ביהדות ובין הגורמים השונים בחברה הישראלית, בנושא הכותל המערבי, כראוי לנכס לאומי. הוא מינה את נתן שרנסקי להוביל את הפשרה. שרנסקי הוביל פשרה יפה וחכמה, התגלמות ה-win-win: שטח הכותל, שעליו נסוב הדיון, הורחב הרבה מעבר לרחבת הכותל הקיימת. סוכם שהרחבה הקיימת תמשיך לפעול במתכונת האורתודוקסית הקיימת, וכמה מאות מטרים משם, במקום שאי אפשר לראותו מהרחבה הראשית, תקום עזרת ישראל, שבה תתקיים תפילה מעורבת, נשים תוכלנה לעלות לתורה וכד'. נתניהו התהדר בצדק בהישג הזה. הפשרה התקבלה בממשלה בהסכמה מלאה. כל הגורמים, כולל המפלגות החרדיות, תמכו בפשרה. הרי הפשרה הזו היא המודל לאפשרות להגיע להסכמות רחבות בחברה הישראלית. אבל אז קמו כמה רבנים קנאים והטילו וטו. המפלגות החרדיות התיישרו על פיהם ואיימו על הקואליציה. נתניהו נכנע. ההחלטה לא מומשה עד היום, כעבור עשור. ועכשיו, בפוליטיקת הזהויות והקרע, כל שבט ביבי התיישר בהתלהבות אחרי העמדה הקנאית ותומך בחוק החוליגני האלים של אבי מעוז להדרת מיליוני יהודים משריד מקדשנו. המחנה ה... "לאומי".
* אשכיו אחוזים – נתניהו מתנגד ל"חוק הכותל" המרושע והאנטי ציוני, אבל אשכיו אחוזים בצבתות של בן גביר, סמוטריץ', אבי מעוז, החרדים והכהניסטים בליכוד. הלוואי שבאופן נדיר וחריג הוא יגלה מנהיגות ויסכל את הפיגוע.
* מיהו לוזר – ח"כ פורוש מכנה את ממשלת בנט "ממשלה של לוזרים". וחשבתי לעצמי, שאם הוא ועדתו כאלה וינרים, למה שלא יתגייסו לצה"ל ויתרמו לניצחון בשדה הקרב? עדיפה ממשלה של לוזרים על ממשלה של משתמטים.
* אפשר גם אחרת – אילו במקום להצהיר בהתרסה שהוא יחנך את בתו לא להתגייס לצה"ל, סמוטריץ' היה אומר שיחנך את בתו לשירות לאומי משמעותי, לא היתה מתעוררת המהומה שפרצה. אבל אילו אמר כך, הוא לא היה סמוטריץ'.
* שאילתא לאיזנקוט – אני מעריך מאוד את גדי איזנקוט. אולם אם הוא מבקש את תמיכתי בו לראשות הממשלה, עליו להבהיר את עמדותיו, ולהצהיר שגבולה המזרחי של ישראל הוא הירדן, ולא תהיה ממערב לו כל ריבונות זרה או צבא זר.
* מופת של השתלבות – לוסי אהריש מגלמת את השאיפה של מי שחפצים להשתלבות ערביי ישראל במדינה. היא ישראלית פטריוטית אקטיבית. אינשאללה (סליחה על הביטוי) שדרכה היתה הדרך של ערביי ישראל. ראוי להעלות אותה על נס, כמופת של השתלבות. לכן היא שנואה על הלאומנים הערבים, בשל בחירתה בישראליות, ועל הגזענים היהודים הכהניסטים בשל החוצפה שלה – להיות ערבייה. בעקבות המתקפה הבריונית עליה של האיש המיותר ומעריציו הרבים, היה גל גדול של אהדה כלפיה וסולידריות עימה של יהודים ממגוון ציבורי רחב מאוד. הגל הזה עורר את חמתה של המרגלת ענת קם. לטענתה, זו לא חוכמה לגלות סולידריות עם מי שמגלה סולידריות איתנו. היא מצפה שנזדהה עם ערבים לאומנים. ובעיניה, מי שמזדהים איתה אך לא עם הלאומנים, והיא נקבה בשמותיהם של בן דרור ימיני ובנט, הם... גזענים. אין בי שמץ של סולידריות עם ערבים אנטי ישראלים, לא בשל ערביותם אלא בשל דעותיהם. אדרבא, הם עדיפים בעיניי על יהודים אנטי ישראלים. אני מעדיף מאה אחמד טיבי ולא עופר כסיף אחד, מאה איימן עודה ולא גדעון לוי אחד, מאה זועבי ולא המרגלת ענת קם אחת.
* אינשאללה – הודעה דחופה למרדכי דוד. עליך לחסום מיד את "הצל", כיוון שבשירו "עם הנצח" הוא כתב: "אתה שם במרומים למעלה / תן לי כוח לא להתייאש / תעזור לנו אינשאללה / כי הכול פה עולה באש." אינשאללה?!
* הבחנה בין טוב לרע – לפני כשנתיים וחצי, בשיא המאבק נגד המהפכה המשטרית, קיימתי שיחה עם ח"כ בכיר באופוזיציה. השמעתי באוזניו את תפיסתי השוללת מכל וכל את סרטן הסרבנות. הוא האזין בקשב ואמר, אתה צודק, זה באמת עלול לתת לגיטימציה לסרבנות של הימין כשאנחנו נהיה בשלטון. התגובה הזאת ביאסה אותי. נכון, זה היה אחד הטיעונים שלי, אך היה זה טיעון צדדי. קודם כל שללתי את הסרבנות הממארת, כי היא רע מוחלט. ועם זאת, הלגיטימציה לסרבנות הממארת באמת עלולה להביא לסרבנות דומה אחרי חילופי השלטון, ומי שתמכו, בפועל או בשתיקה, בסרבנות הממארת אז, יתקשו לצאת נגדה כשתופנה נגדם. אנו רואים זאת היום, מול פשעיו הנתעבים של האיש המיותר מרדכי דוד, המנהל מרדף אלים נגד מתנגדי משטר בתמיכה נלהבת של הממשלה. יש מידה של צביעות בגינוי המעשה מפי מי שתמכו במעשים דומים, כמו רדיפת ילדיו של שיקלי, למשל. וכך גם בזעזוע מצד אלה שאולי לא תמכו, אך שתקו או המעיטו בחומרת המעשים. פוליטיקת הזהויות, המחרבת כל חלקה טובה בחברה הישראלית, מחליפה את האבחנה המוסרית הקטגורית בין טוב ורע, לאבחנה בין טובים ורעים. הטובים הם כמובן "אנחנו". הרעים הם כמובן "ההם". השיפוט של כל מעשה אינו בפני עצמו, שיפוט בין טוב ורע, אלא הוא מותנית זהות. אם את המעשה עשה מישהו מהשבט שלנו, המעשה טוב. אם עשה אותו מישהו מהשבט היריב, המעשה רע. מהו מוסר? היכולת להבחין בין טוב ורע, לבחור בטוב ולהילחם ברע. פוליטיקת הזהויות שמחליפה את המהות במיהות, את המה במי, היא פוליטיקה בלתי מוסרית. מי שמגנה, בצדק, את מרדכי דוד, אך רואה בנאווה רוזוליו ובברק כהן גיבורים, הוא צבוע. אגב, אילו מרדכי דוד לא חסם את אהרון ברק ואהוד ברק אלא את ברק כהן, היה לי קשה לצאת נגדו, כפי שאתקשה לא לתמוך בחסימה דומה של מרדכי דוד.
* בקשה מהפריץ – נעמן כהן צודק בביקורתו החריפה על העצומה הבוגדנית שיזם משה איליה כהן לנשיא טראמפ, בבקשה להטיל עיצומים אישיים על היועמ"שית בהרב מיארה. במשפט הבא הוא אינו מדייק: "דומה שמאז פנו אריסטובלוס השני [כאן נשמט בטעות שמו של הורקנוס השני], בניו של אלכסנדר ינאי ושלומציון לפומפיוס שיבוא ויכריע ביניהם וישלוט על יהודה, טרם היתה פנייה בוטה כזו של ישראלי להתערבות גורם זר בריבונות הישראלית." בין שני המקרים היה מקרה חמור לא פחות – תחינתו של נתניהו לפריץ טראמפ שיפעל לחלץ אותו מאימת הדין.
* גם אחרי המהפכה – כתב משה גרנות: "אורי הייטנר צודק שהשמאל והמרכז לא נידו את נתניהו בעבר – הם הצטרפו לממשלותיו בעבר, הנידוי החל עם הרפורמה המשפטית בממשלה הנוכחית." תודה, ותיקון קטן. גם אחרי המהפכה המשטרית, הצטרפה כחול לבן לממשלה אחרי 7 באוקטובר. וגם לפיד היה מוכן להצטרף אם יגורש בן גביר.
* אותה בכיינות – גדעון לוי משתפך במאמר ביקורת ב"הארץ"-ספרים על ספרו של אסף שרון "מלחמת אחים". "לתזה הזאת חיכיתי," הוא פותח את מאמרו. התזה היא בוז וסלידה עמוקים מרעיון האחדות ומהאיום מפני מלחמת אחים. נו, אך טבעי שקיצוני הקיצונים יסלדו מאחדות ויחרחרו מלחמת אחים. התזה של שרון ולוי היא שמשמעות המושג "אחדות" הוא שהשמאל יאמץ את עמדות הימין, יוותרו על עמדותיהם, והימין לא יוותר על כלום. המרכז, הוא סוכן הימין לסתימת פיות השמאל. המעניין הוא שזה בדיוק, אבל בדיוק, באותן מילים, מה שטוען הימין הקיצוני. זה בדיוק מה שכותבים לי קוראים ימניים כל אימת שאני מטיף להסכמה לאומית. הסכמה לאומית הוא ש"אנחנו", הימין, נוותר "כרגיל" על עמדותינו ונאמץ את עמדות השמאל. והמרכז הוא שמאל בתחפושת. אותו מסר, אותן מילים, אותה בכיינות. והאמת היא שהמחלוקת האמיתית אינה בין השמאל לימין אלא בין המיינסטרים הציוני, הממלכתי, מרכז הכובד של החברה הישראלית, לבין השמאלימין הקיצוני, מחרחר מלחמת האחים. הבעיה היא שפוליטיקת הזהויות מעניקה את כובד המשקל למחנה הקיצוני על שתי דפנותיו. האתגר להצלת ישראל, הוא שיקום המיינסטרים ודחיקת הקיצונים לשוליים.
* המקור מצחיק יותר – ככל שכותבי "ארץ נהדרת" מאמצים את דמיונם הפרוע ואת חוש ההומור שלהם כדי להמחיש את טיפשותו של הגנו"ט (הגאון ניסים ואטורי), התוצאה חיוורת לעומת המציאות. במקרה הזה, עדיף לוותר על החקיין ולהביא את המקור. זה יהיה יותר מצחיק. הבעיה היא שהבדיחה היא על חשבוננו.
* ביד הלשון: רחוב – "וַיִּקַּח הָמָן אֶת-הַלְּבוּשׁ וְאֶת-הַסּוּס, וַיַּלְבֵּשׁ אֶת-מָרְדֳּכָי, וַיַּרְכִּיבֵהוּ בִּרְחוֹב הָעִיר, וַיִּקְרָא לְפָנָיו: כָּכָה יֵעָשֶׂה לָאִישׁ אֲשֶׁר הַמֶּלֶךְ חָפֵץ בִּיקָרוֹ!" (אסתר ו', י"א). מהו רחוב העיר? האם זה רחוב ששמו העיר? האם זה הרחוב הראשי בעיר? או שמא זה הרחוב היחיד בעיר? המילה רחוב במובנה המודרני, שונה ממובנה התנ"כי. בלשון התנ"ך המילה רחוב נובעת מהמילה רחב. כמו היום – רחבה. הרחוב הוא החוץ. כמו חוצות העיר. הרחוב הוא המקור הרחב בעיר. בלשון ימנו היינו אומרים שהמן הרכיב את מרדכי בכיכר העיר. (תודה לאבשלום קור, שעימו התייעצתי בהכנת הפינה). אורי הייטנר לתגובות: uriheitner@gmail.com
נסיה שפרן
כמעטים
שנה למותו של הבמאי והקולנוען רנן שור
כמעט כל אדם צובר לו כמה כמעטים במהלך חייו: דירה שכמעט קנינו באזור שהיה אז נידח ומרוחק והפך לימים לשכונת יוקרה; הזדמנויות לנסוע למקומות רחוקים שהחמצנו כי זה לא היה הזמן המתאים וכבר לא נגיע אליהם לעולם.
אני רוצה לכתוב כאן על כמה כמעטים הקשורים לעולם הכתיבה. כמעט אחד אירע בעבר הרחוק, והכמעט האחר אירע לא כל כך מזמן. בצעירותי פירסמתי סידרה של כתבות היתוליות בירחון הנשים "את" על חיי הסטודנטיות באוניברסיטה העברית בירושלים. העורך, יוסף לפיד (ידוע כיום בעיקר כאבא של-), הציע לפרסם את הכתבות המשעשעות כספר. זה היה הכמעט הראשון. הכתבות נותרו בחוברות המצהיבות של "את". כמעט דומה אירע לי גם עם שורת כתבות שפירסמתי לפני שנים ספורות ב"חדשות בן עזר". אלה היו רשמי נסיעה בליטא בעקבות שורשי משפחתה של אימי. היה מי שהתעניין בכתבות האלה והציע לפרסם אותן כספר. גם זה נותר בחזקת כמעט.
הכמעט הכי גדול שהיה לי בתחום הכתיבה קשור לבמאי והקולנוען רנן שור, שהלך לעולמו בדיוק לפני שנה.
בשנות ה-80 של המאה שעברה קיבלתי מכתב מפתיע – מאוד מפתיע – מן הבמאי רנן שור. הוא היה אז הבמאי הכי ידוע בארץ. הסרט "בלוז לחופש הגדול" היה אז, ואולי זה נכון גם היום, הסרט הכי מצליח בתולדות הקולנוע הישראלי. ומה כתב לי רנן שור? הוא קרא את הספר שפירסמתי לאחרונה ורוצה לעשות סרט המבוסס על הספר שלי.
הספר היה "שלום לך קומוניזם", שהתפרסם ע"י הוצאת "הקיבוץ המאוחד". כתבתי בו על נעוריי "האדומים": על חברותי בתנועת "ילדי עמל", ברית הנוער הקומוניסטי (בנק"י), ועל משבר העזיבה. אף אחד בארץ לא כתב קודם לכן על הנושא הזה. לא היו לי הרבה ציפיות. למעלה מעשור קודם לכן פרסמתי רומן נעורים שכתבתי במהלך השירות הצבאי. איש הספרות ישראל זמורה, שתמך בכותבים צעירים, הוציא אותו לאור בהוצאת "מחברות לספרות". הספר לא זכה לשום תגובה. לא לטוב ולא לרע. השתיקה ההיא השתיקה אותי למשך שנים רבות.
היחס לספר "שלום לך קומוניזם" היה שונה לחלוטין: ביקורות בכל העיתונים, ראיונות ברדיו, השתתפות בתוכנית הטלוויזיה "ערב חדש". הייתי מאושרת. ליותר מזה לא ציפיתי. ופתאום סרט? סרט?!
בסופו של דבר נפגשתי עם רנן שור. זה היה ב-19 בספטמבר 1984. נפגשנו במקום שנקרא "הגלריה הלבנה", בשדרות רוטשילד פינת כיכר הבימה. איך אני זוכרת את כל הפרטים האלה? מאז גיל 17 אני שומרת את לוחות השנה הקטנים, רובם פנקסים שחורים, שהייתי נושאת איתי לכל מקום, בשנים בהן הייתי מחוץ לבית רוב הזמן. עברתי במהירות על פנקסי אמצע שנות ה-80, ומצאתי מיד: הפגישה נקבעה לשעה 5:00 לפנות ערב.
בשלב זה כבר ידעתי שלא יהיה סרט. מדוע רצה רנן שור לפגוש אותי איני בטוחה עד היום. אולי חש צורך להסביר לי פנים אל פנים מדוע שינה את דעתו, ואולי סתם היה סקרן לדעת מי אני. הוא סיפר לי מיד שבמאי צרפתי, כבר איני זוכרת אם ציין את שמו, עובד עכשיו על סרט אשר גיבוריו הראשיים הם אב קומוניסט ובתו. משום כך אין טעם לעשות סרט על נושא דומה. הסיבה נשמעה לי מוזרה אז. לא ממש הבנתי מה עניין הסרט שמישהו עושה בצרפת – לסרט שלו בישראל. היום אני מבינה שרנן שור לא ראה עצמו כבמאי ישראלי בלבד. הוא ראה עצמו כבמאי בקנה מידה בינלאומי, או לפחות בקנה מידה אירופאי.
אין לי מושג אם הסרט הצרפתי נעשה אי פעם. לא שאלתי אותו באותה פגישה שום פרטים על הסרט הצרפתי. עניין מיוחד בקולנוע הצרפתי כבר לא היה לי אחרי תקופת הזוהר של שנות השישים. ובאותם ימים טרום-אינטרנטיים גם לא הייתי יודעת כיצד לחפש מידע כזה.
השנים חלפו, לא היה לי שום קשר עם רנן שור, אך מקריאה בעיתונים הבנתי שהוא הקים בית ספר לקולנוע בירושלים, וזהו עיסוקו המרכזי. ואם בהתחלה היה בי כעס מסוים כלפיו, על כך שהפיח בי תקוות גדולות כל כך, תקוות שהתבררו כבלתי מציאותיות לחלוטין, הרי היחס השתנה במהלך השנים. זכרתי בראש ובראשונה את העובדה, שהוא אהב את הספר שכתבתי עד כדי כך – שרצה להפוך אותו לסרט. כמו כמעטים אחרים בחיי, מכל הסוגים, הזיכרון הזה התעמעם במהלך השנים, הלך ונמוג, ורק לעיתים רחוקות, בעיקר כאשר הוזכר בית הספר לקולנוע בעיתונים, נזכרתי בפגישה עם רנן שור.
לפני שנה הוא הלך לעולמו. הוא מת בגיל 72, שנחשב היום לגיל צעיר יחסית. בשנה האחרונה חשבתי עליו יותר מאשר בכל עשרות השנים שחלפו מאז שפגשתי אותו. רציתי פתאום לברר מי הוא היה. כצפוי, התחלתי בוויקיפדיה. נדהמתי מכמות המידע על אודותיו:
הוא צמח במשפחה עם ייחוס רב. אביו היה רופא, סבו היה היסטוריון, סבא רבא היה רב. הוא היה דור שישי בארץ מצד אימו. הוא למד בתיכון עירוני א' בתל אביב, חממה בה צמחו מצליחנים רבים אחרים. בצבא הוא היה חבר להקת פיקוד מרכז, כתב צבאי בגלי צה"ל ובשבועון "במחנה", שם גם כתב ביקורות על סרטים. לאחר השירות הצבאי הוא השתלם בארה"ב כעוזר במאי. הוא עסק בביקורת ובכתיבה עיונית ועיתונאית על הקולנוע הישראלי בכתבי עת שונים. הוא היה שותף לכתיבת תסריט "מסע אלונקות", ערך את התסריטים לסידרה "שיעור מולדת", וגם לימד לימודי קולנוע וטלוויזיה באוניברסיטת תל אביב. הוא הביא להכרה ממסדית של יוצרי הקולנוע הוותיקים נתן אקסלרוד ודוד פרלוב. הוא ריכז את מגמת הקולנוע ב"בית צבי". הוא עשה גם כמה סרטים קצרים לפני שניגש לפרוייקט הכי ידוע שלו: "בלוז לחופש הגדול". הסרט הפך במהרה לסרט פולחן, מעין "שיער" ישראלי. תוך 3 חודשים צפו בו מאות אלפים בישראל הקטנה של אז. הסרט הוצג בשלושים פסטיבלים בינלאומיים. זה היה "סרט מיתולוגי שעשה את הקריירה של רנן שור", כתבו עליו שנים רבות אחר כך (טיים אאוט, 10.11.2016).
אבל זה היה הסרט הגדול האחרון. במהלך השנים עשה כמה סרטים קטנים יותר, דוקומנטריים בעיקרם: "חתונה בירושלים", על החתונה של בנו של אורי זוהר, שחזר בתשובה, עם בתו של אריק איינשטיין שחזרה גם היא בתשובה; הסרט "בודדים" נוצר בהשראת מרד האסירים בכלא 6 ב-1997. מאוחר יותר התוודע לשורשיו המשפחתיים. הוא הקים את הוצאת הספרים שור-הלר (אימו היתה ממשפחת הלר), והוציא לאור ספר שירים שכתבה דודתו המנוחה ציפורה הלר: "ובכל זאת מתלקח האור". הוא הוציא לאור גם ספר על סבו, הרב אברהם הלר, בשם "גיבור בעל כורחו". הספר שימש בסיס לסרט תיעודי באורך מלא על סבא שלו בשם "המעורר".
השלב המוכר ביותר בחייו מלבד "בלוז לחופש הגדול", היה הקמת בית ספר לקולנוע. הוא היה אז בן 37. בית ספר "סם שפיגל" הוקם בירושלים, ובכך הוזז מוקד הכוח של הקולנוע הישראלי מתל אביב לירושלים. "סם שפיגל" נחשב לאחד מבתי הספר לקולנוע הטובים בעולם, והוביל לשילוב ישראל כחברה באקדמיה האירופית לקולנוע. הוא ניהל את בית הספר במשך 30 שנה.
בשנת 2015 הוא הסיר את מועמדתו לפרס ישראל, בשל התערבותו של ראש הממשלה: "פרס ישראל שהיה לסמל המובהק של הרוח הישראלית, סמל חוצה מחנות פוליטיים, התרסק ומשהו עמוק בי נסדק," כתב אז. מאוחר יותר, בשנת 1924, זכה בפרס למפעל חיים מטעם משרד התרבות והספורט.
הבאתי רק חלק ממפעליו ופעולותיו של רנן שור. איש מצליח מכל הבחינות. ובכל זאת מנקרת בי השאלה: האם הסרט שהתעתד לעשות בעקבות ספרי "שלום לך קומוניזם" הוא כמעט שלי בלבד? האם זה לא היה גם כמעט שלו? רנן שור זכור בעיקר כיוצר הסרט "בלוז לחופש הגדול". הוא לא זכה לביים סרט אחר גדול, מרכזי, מונומנטלי. בשנות ה-80 של המאה שעברה היה עדיין נושא הקומוניזם במרכז החדשות. אף אחד לא יכול היה אז להתנבא שברית המועצות תתמוטט תוך פחות מעשור. הקומוניזם היה עדיין נושא חי ורלוונטי, בוודאי באירופה. אני כותבת את הדברים האלה לזכר הכמעט שלי – ואולי גם שלו. יהי זכרו ברוך!
נסיה שפרן
משה בר-יוסף
השמוטי זן תפוזים מצויין
שהפך את יפו בעבר להצלחה בפרשת תרומה תשפ"ו השתתפתי בסמינר מעניין על יפו שאורגן על ידי אבות ומייסדים במלון יערים מעלה החמישה. הסמינר פרשׂ את ההיסטוריה המעניינת של יפו ומגוון רחב של נושאים הקשורים לעיר שהולידה את תל-אביב – מאז אזכורה התנ״כי ועד סיפורי הפרדסים שהקיפוה. אישית היה חסר לי אזכור לדבריו של אהוביה ארליך, בעלה של בת דודתי שולה, שסיפר לי לפני כשישים שנה כי סבתו, נכדת מייסד נס ציונה, טמונה מתחת לכביש הסמוך לגדר בית העלמין היהודי. ביפו. לדבריו, בפקודת חסאן באק הטורקי קברה כוסה בחומר שבו השתמשו בימים ההם לסלילת הכביש העובר כיום בסמוך לשארית בית העלמין במקום. עוד חסר היה בעיניי אזכורו של עניין חשוב מאין כמוהו – חשיבות זן התפוזים המצוין, השמוטי, בהפיכת יפו לעיר משגשגת. הזכירו את תעשיית הסבון ועוד כמה תעשיות זעירות יחסית לענף הפרדסנות ששעגשגו בעבר ביפו, אך מה שהפך את "יפו" JAFFA למותג ולשם דבר באירופה הצפונית היה "תפוח הזהב" היפואי – השמוטי. השם שמוטי בערבית מציין כנראה את צורת הפרי, המזכירה את צורת הזכוכית המגינה על להבת האור בעששית הנפט של פעם. השמוטי ויפו – אחד הם. פרדסני יפו היו יצרנים וסוחרים מצוינים וידעו לדאוג שתפוזי שמוטי יגדלו ויתנו את פרי השמוטי בסביבת יפו בלבד. כיום יש חוקים המחייבים כינויי מוצר חקלאי לפי מקורותיו הגאוגרפיים, שמפניה לדוגמה, השמורה לייצורו ולשיווקו רק מאזור ייצור מסוים בעולם . יינן שייצר משקה באזור אחר אינו רשאי לכנותו בשם התלוי בגאוגרפיה. כך גם מוצרים אחרים, כגון חלומי קפריסאי או גבינות אחרות, ששמם נשמר ואסור לשימוש מסחרי באירופה על ידי יצרנים מחוץ לאזורם. השמוטי הוא תפוז מצוין, מבשיל בין סוף דצמבר לסוף מרץ ותחילת אפריל. קליפתו עבה מעט , מתקלפת בקלות יחסית, כמעט כקליף, הוא חסר כמעט זרעים ובעל טעם משובח. מקורו במוטציה סומטית (ספורט בפי הגננים) שאירעה כנראה בפרדסו של פרדסן יפואי בשם איוב, בעץ תפוזים מהזן המקומי בלדי. הבלדי פירותיו היו עגולים, קליפתו חלקה והיה גדוש זרעים. במוטציית השמוטי תוקנו חסרונות אלה והתקבל תפוז גדול יותר, קליפתו פחות חלקה והוא חסר כמעט זרעים. הפסיקו לגדל בלדי מזמן ולכן קשה לדעת עד כמה מוטציה זו שכיחה היתה. היו גם טענות כי השמוטי אינו מוטנט אלא זריע של תפוז בשם מלטז, הדומה לו חיצונית. העובדה היא כי השמוטי שינה את פרדסנות יפו, שכבר מומחי הצבא של נפוליאון ציינו את יפי פרדסיה – אף שבימיהם עדיין לא הכירו את השמוטי. מתי בדיוק התגלה השמוטי קשה לקבוע, אך ידוע כי בשנת 1850 כבר נשלחה תיבת שמוטי אחת מנמל יפו לחצר מלכת אנגליה. איכותו עודדה את פרדסני יפו להרחיב את נטיעתו. בהיותו מוטנט ומועט זרעים, ריבויו נעשה בהרכבה על כנת הלימטה המתוקה. בעקבות צירוף ההרכבה הזה, הקדימו פירות השמוטי להבשיל וקליפתם הייתה עדינה יותר כבר משנות הנטיעה הראשונות. הצלחת השמוטי באנגליה ובארצות הצפון עודדה נטיעה נרחבת של הזן בסביבת יפו – תחילה בעיקר על ידי נוטעים ערבים ובהמשך גם על ידי נוטעים יהודים, תחילה בסביבת יפו ובהמשך במקווה ישראל ובמושבות. לצורך הכנת שתילי שמוטי נזקקו היהודים לחומר ריבוי של הזן המובחר, אך פרדסנים ערבים נמנעו מלספק להם חומר ריבוי. מסופר כי פרדסנים יהודים שכרו את שירותיהם של גנבים ערבים שתלשו עבורם ענפים מעצי השמוטי ביפו. לאחר מחזור או שניים של ריבוי השמוטי בפרדסי היהודים כבר היה בידיהם די חומר להמשך הרחבת הענף בכל מקום שנמצא זמין לנטיעה ונמצאו בו מים מתוקים דיים להשקיית העצים. אם לגידול המקומי של הזן המצויים במשק היהודי נמצא פתרון, הרי הערבים והיהודים כאחד, עשו הכול כדי לשכנע את העולם כי השמוטי מתאים לנטיעה רק בסביבתה הקרובה של יפו – זן בעל דרישות גאוגרפיות ייחודיות, לא מכוח חוק אלא מכוח טבעו לגדול ולעשות פרי משובח רק באזור מוגבל זה. כיצד עשו זאת? על ידי היענות לפניות של מגדלים בעולם שביקשו לגדל שמוטי – אך כנראה סיפקו להם חומר ריבוי של זנים אחרים. וכשגילה המגדל כי השמוטי שגידל אינו דומה לזה שראה בביקורו בלונדון, ענו לו: הרי אמרנו לכם כי הזן גדל רק ברצועת חוף צרה ליד יפו. זו אגדה אורבנית אבל חלקה וודאי תואם מציאות, כי שמירת זן בימים שטרם חוקי זכויות מטפחים חייבה תחכום רב. די היה בענף בודד כדי להתחיל בגידול זן אצל מתחרים בארצות שופעות קרקע ומים ואמצעי יצור זולים שהיו פוגעים ברווחיות הגידול בארץ בה הזן פותח. סיפורו של השמוטי בפרדסי יפו מתקשר למין הדרים שונה לחלוטין – האתרוג. השמוטי היה זן מאכל מצוין, ואילו האתרוג כולו הדר ומשמש לקיום מצוות ארבעת המינים בחג הסוכות. פרדסני יפו גידלו אתרוגים עבור היהודים בערי הקודש, שנים רבות בטרם התגלה השמוטי. מר יהוסף שוורץ, יהודי חרדי שעלה לירושלים מגרמניה בשנות הארבעים של המאה התשע עשרה , לאחר שלמד שם באוניברסיטה והפך לגאוגרף, תר את הארץ לאחר עלייתו וחיפש קשר בין המציאות בימיו לימי הזוהר של ארץ ישראל בעבר. כמובן שהגיע גם לפרדסי יפו – מקום גידול האתרוגים שסיפקו את קהילתו בירושלים . שאלה חשובה בהכשר האתרוגים בה התעניין יהוסף שוורץ , היתה גידולם על עצים בלתי מורכבים. במהדורה ראשונה של ספרו תבואת הארץ משנת 1845 נכתב, כי פרדסני יפו אינם מרכיבים את עצי האתרוג, על מה ביסס זאת? על נתון פשוט ומשכנע לפיו פרדסני יפו אינם בקיאים במלאכת ההרכבה. ואילו במהדורה הרביעית של הספר, שיצאה בשנת 1865 לאחר פטירתו, נכתב כי פרדסני יפו עוסקים בהרכבות. מה קרה באותן עשרים שנה? ראשית – הצלחת השמוטי, שכאמור גידולו אפשרי היה למעשה רק בהרכבה. שנית – הופעת מחלת הגומוזיס, מחלה פטרייתית התוקפת מיני הדר שונים ובעיקר אתרוגים. פרדסני יפו ידעו מניסיונם כי המחלה אינה פוגעת בעצים המורכבים אצלם על לימטה מתוקה. במסגרת אחרת אעסוק בעניין עמידות כנת הלימטה למחלת הגומוזיס עניין המתקשר לפרק בספרו של מאיר שלו רומן רוסי . זה פרק משעשע על הצלה מופלאה של פרדסי פתח תקווה על ידי סבו באמצעות הרכבות תמך של כנות חושחש. הרכבה משפיעה מעט על טעם ואיכות הפרי והיא מצילה ממש מפני גורמי מחלה ומזיקים. הבעייה של הרכבה באתרוג אינה בעיית טעם וצורה אלא בעיה הלכתית הקובעת כי פרי אתרוג יפה ומהודר ככל שיהיה מעץ אתרוגים מורכב אינו כשר לקיום מצוות ארבעת המינים. משום כך יצאה כעשרים שנים לאחר הפרסום ב"תבואת הארץ" משלחת מיוחדת מטעם רבני ירושלים שכללה את הרב משה יואל סלומון לבחון באם מגדלי הפרדסים הערבים ביפו נוהגים להרכיב את עצי האתרוגים מהם הם סיפקו לאורך השנים את הפירות לקיום מצוות "ולקחתם לכם פרי עץ הדר" לקהל היראים בירושלים. המשלחת עשתה מלאכתה נאמנה, חפרה ליד צוואר השורש של עצי האתרוג ביפו ומצאה כי אכן חלק מעצי האתרוגים שגודלו ביפו מורכבים היו, והם הוסיפו בדוח שכתבו כי נדרשו מומחים לקבוע אילו מעצי האתרוג הגדלים בפרדסי יפו נותרו בלתי מורכבים וראויים לברכת הקהל. אך חשוב להדגיש כי בעייתם הקשה של האתרוגים המורכבים לא נגעה כלל להמשך החיבה של הקהל בארץ ובעולם של פירות שמוטי המורכב. חלפו מאז כמעט מאה שנים של הצלחת תפוחי השמוטי עד שהזן התחיל מאבד ממעמדו בארץ לטובת זני הדר אחרים, חלקם שונים לחלוטין דוגמת מנדרינות מצוינות וקודם אשכוליות ורודות ופומלית מתוקה וגם זני תפוזים אחרים פרי מוטציות מעניינות מקדימות ואפילות משל השמוטי שנמצאו בין תפוזי הוושינגטון טבורי.
אבל מעניין לציין כי השמוטי נותר זן תפוזים מצוין וחסרונו העיקרי כי בפירות כמו בשמלות לאופנה משקל שיווקי מכריע. בעניין האופנתיות יש את הסיפור של פאנל מקצוענים שאירגן אחד ממנהלי ענף ההדרים בארץ לאחר פירוק המועצה לשיווק פרי הדר. למפגש הפאנל הוזמן מומחה שיווק דרום אפריקאי והוא עמד מול הקהל ומנה אחת לאחת את תכונות התפוז האידאלי, לדעתו. רשמתי את התכונות החשובות שמנה וציינתי מה מהדברים תאם לשמוטי ובסיכום התברר לי כי בכל אחד מהסעיפים שציין השמוטי היה מצויין, פרי נאה טעים מתקלף צבע יפה ועמיד במשלוח ולמרות הכול בארץ מגדלים היום פחות שמוטי ומייצאים הרבה פחות תיבות הזן שמוטי מאשר בימים שהמומחה פירט אחת לאחת תפוז אידאלי כדומה ממש לשמוטי. בעיקר כיוון ששכח לכלול במשוואה את תופעת האופנתיות בהתייחסות שווקים לפירות ושנית כי שווקי אירופה מוצפים בתפוזים מצוינים ממקומות בהם הוצאות היצור כולל מים עיבודים קטיף ומשלוח זולים מאשר בארץ. והכול כלכלה טמבל כלל נכון אפילו לתפוחי זהב. משה בר-יוסף
אהוד בן עזר
המלך תפוז
בעקבות סיפור בעל-פה של אסתר רַאבּ א לפני שנים רבות, כאשר נוסדה המושבה הראשונה, לא היה לאיכרים מה לאכול והיו רעבים. הלכו אל החיטה ואמרו: "חיטה, חיטה, תהיי המלכה שלנו." אמרה החיטה: "אם אתם רוצים שאהיה המלכה שלכם, תקנו מחרשות ושוורים. תחרשו את השדות אחרי הגשם הראשון. תזרעו חיטה בתלמים. תקצרו את השיבולים בקיץ. האסמים יתמלאו חיטה. תטחנו את החיטה לקמח ולא יחסר לכם לחם לאכול." קנו האיכרים שוורים ומחרשות. חרשו את השדות וזרעו את גרגירי החיטה. אבל השמיים הורידו יותר מדי גשם, הצמחים בשדות חלו במחלות חיטה – קימחון, חילדון ופחמון, ולא היה לאיכרים מה לאכול. ואז אמר סבא, האיכר: "אין דבר, ניטע גפנים."
ב הלכו האיכרים אל הגפן ואמרו: "גפן, גפן, תהיי המלכה שלנו." אמרה הגפן: "אם אתם רוצים שאהיה המלכה שלכם, תטעו באדמה זמורות גפן. בקיץ הרביעי תבצרו את האשכולות ותאכלו ענבים מתוקים. תסחטו מהענבים את המיץ, זה התירוש, שיתסוס בחביות ביקב ויהיה ליין שמשמח את הלב. תמכרו את היין ותהיו עשירים ולא תהיו רעבים אף פעם." נטעו האיכרים כרמים. בנו יקב וגם בית-חרושת לבקבוקים, למילוי היין. בעונת הבציר הובילו בעגלות אל היקב סלי-נצרים מלאים ענבים. שרו שירי בציר. האוויר היה מלא ריח נפלא של תירוש ועינב שתססו בחביות והיו ליין. אבל קיץ אחד התמלאו העלים של הגפנים כנימות שחדרו עד לשורשים. הגפנים התייבשו. האיכרים הלכו בכרמים ובכו ועקרו את הגפנים. ואז אמר סבא: "אין דבר, ניטע עצי תות ונגדל זחלי משי."
ג הלכו האיכרים אל התות ואמרו: "תות, תות, תהיה המלך שלנו." אמר התות: "אם אתם רוצים שאהיה המלך שלכם, תטעו עצי תות. את העלים יאכלו זחלי המשי. מהפקעות תעשו קורי משי. מהקורים תטוו בד משי יקר ותמכרו אותו, ולא תהיו רעבים." התמלאה המושבה עצי תות רחבי צמרת. באביב ובקיץ קטפו האיכרים את העלים ושמו עליהם את הביצים הזעירות. מהביצים בקעו זחלי המשי והם כירסמו את העלים, גדלו והשמינו. אחר-כך סגר עצמו כל זחל בפקעת של קורי משי זוהרים, והאיכרים אספו את הפקעות הצהובות וזרקו אותן לדודי מים רותחים בבית-החרושת למשי. אבל האיכרים לא הצליחו להפריד מן הפקעות את קורי המשי. בית-החרושת למשי נסגר לפני שטוו בו אפילו סליל חוט אחד. ואז אמר סבא: "אין דבר, ניטע שקדים."
ד הלכו האיכרים אל השקד ואמרו: "שקד, שקד, תהיה המלך שלנו!" אמר השקד: "אם אתם רוצים שאהיה המלך שלכם, תטעו כרמים של שקדים. תמכרו את היבול ולא תהיו רעבים." נטעו האיכרים כרמים של שקדים. בט"ו בשבט התכסו הגבעות, עד קצה האופק, בשלג יפה של פריחה. בקיץ קטפו את השקדים. בכל החצרות ישבו האיכרים וקילפו את השקדים. במרפסות נאספו עשרות שקים גדולים ובהם ארוזים שקדים שהדיפו ריח טרי. אבל התברר שאי-אפשר למכור את השקדים. אין קונים, מפני ששקדי חוץ-לארץ טובים יותר. עקרו האיכרים את עצי השקד. ולא היה כסף לקנות די לחם, והאיכרים היו רעבים. ואז אמר סבא: "אין דבר, ניטע עצי שיטים וניבנה בית-חרושת לבושם."
ה הלכו האיכרים אל השיטה [האקציה] ואמרו: "שיטה, שיטה, תהיי המלכה שלנו!" אמרה השיטה: "אם אתם רוצים שאהיה המלכה שלכם, תטעו שדרות של עצי שיטה. מהפרחים תייצרו בושם ותמכרו אותו לנשים בכל העולם. מכולן יעלה ריח הבושם שלי. מי שמייצר אותו לא יהיה רעב לעולם." נטעו האיכרים שדרות של עצי שיטה. באביב פרחו העצים, ושלג צהוב של פרחים מילא את כל המושבה בריח חריף ומשכר. אבל גם בית-החרושת לבושם נכשל. ביום עבודה שלם הצליח איכר לקטוף פרחי שיטה שאפשר להפיק מהם תמצית רק לבקבוק בושם אחד. המצב נעשה קשה. פחות פרה ברפת. פחות ופחות לחם. בגדים יותר משומשים, ולא היה כסף לשלם שכר-לימוד של הילדים. ואז אמר סבא: "אין דבר, ניטע פרדסים."
ו הלכו האיכרים אל התפוז ואמרו: "תפוז, תפוז, תהיה המלך שלנו!" אמר התפוז: "אם אתם רוצים שאהיה המלך שלכם, לכו ליפו ותביאו את תפוח-הזהב הכי טעים – את השאמוטי. תגדלו אותו, ותייצאו אותו באוניות לכל העולם, ולא תהיו רעבים אף פעם." חרשו האיכרים חריש עמוק. חפרו בארות והכניסו בהן משאבות-מים. בנו תעלות להשקאה. התלהבות הנטיעות תפסה את כולם. בכל החצרות עלו ריחות שתילים של לימון-מתוק וחושחש, והשתילים שימשו ככנות שעליהן הורכב השאמוטי של יפו. בין חלקות הפרדסים הצעירים פרשו מסילות ברזל צרות. על הפסים משכו סוסים קרוניות עמוסות פרי אל בתי-האריזה, שם ישבו המבררות על מחצלאות, האורזים עטפו את התפוזים ושמו בתיבות, והנגרים היכו בפטישים והכינו תיבות-עץ. מבתי-האריזה יצאו שיירות גמלים טעונים ארגזי תפוזים אל הנמל. הסבלים העמיסו את הארגזים על האוניות, והן הפליגו לארצות רחוקות. והמלך תפוז כבש את העולם, והארץ התמלאה פרדסים ובהם עצי שאמוטי, ולנסיה, לימון, אשכולית, טבורי, קלמנטינה, סצומה, אתרוג, תפוזינה, פומלו ופומלית. וכל חורף שואלים הרבה אנשים, בארצות רבות: "מתי כבר יהיה אפשר לקנות את התפוז הטעים ביותר בעולם, את השאמוטי?" ומאז האיכרים, וגם סבא, לא היו רעבים אף פעם. אהוד בן עזר
אהוד: כיום לא מצליחים לקנות עבורי בשוק הכרמל אפילו תפוז שמוטי אחד ורוב המוכרים אפילו לא יודעים במה מדובר.
Bottom of Form
משה גרנות
עיון ב"האומה" 240, ינואר 2026
הגיליון הנוכחי של "האומה", בעריכתו המסורה והמשובחת של יוסי אחימאיר, מכיל מאמרים של מיטב המוחות בתחום המדיניות וההגות, ואני אתייחס ברשימה זאת רק אל אותם מאמרים שגירו את סקרנותי ואת רצוני להגיב:
ד"ר משה יגר (שנפטר לפני שהמאמר שלו ראה אור) מציע הצעה מעניינת כדי להתמודד עם חומת האיבה הערבית כלפי עם ישראל בארצו – לפנות אל חכמי הדת המתונים שכבר מביעים ספיקות לגבי היחס העויין של המוסלמים כלפי היהודים. ואם יורשה לי להוסיף – בקוראן (קראתי את התרגום של יוסף יואל ריבלין) יש פסוקים הקובעים מפורשות שארץ ישראל ניתנה על ידי האל לעם ישראל (סורה 5 פ' 21; סורה 10 פ' 93, סורה 17 פ' 104).
[אהוד: אתה תמים או מיתמם? מתי תיפקחנה עיניך לראות את המציאות שבהה אתה חי?]
ד"ר תמר עילם גינדין מתארת את ההווי במגרשי הכדורגל באיראן – מאחר שקשה למשטר להתעלל שם בשונאי המשטר, הקהל מביע אהדה לישראל, ובוז לעזה שהמשטר מגבה. המחברת מציינת שסין ורוסיה, שתי ידידותיה של איראן, לא יצאו להגנתה כשהותקפה על ידי ישראל וארה"ב. בעיקר מוזרה היא התעלמותה של רוסיה שזכתה לסיוע ממשי מאיראן במלחמתה נגד אוקראינה.
ד"ר אורי מילשטיין מתפלמס עם מאיר פעיל המנוח באשר לטבח האצ"ל בכפר דיר יאסין, ולעומת זאת, מזכיר מעשי טבח שביצע הפלמ"ח, שאניטה שפירא העלימה בכתביה. לדעתו, בן גוריון אחראי לתרבות המושחתת בענפי הביטחון של ישראל. אני מניח שהיסטוריונים אחרים עשויים להתפלמס עם קביעות אלו. מילשטיין מתלונן שמונעים את פרסום ארבעה כרכים שחיבר על מלחמת השחרור.
ח"כ מיכאל ביטון מזהיר מפני המחלוקות שגרמו לחורבן בקורות עם ישראל. העימות "רק ביבי" – "רק לא ביבי" – בעיניו אינו מחלוקת עניינית. נראה לי שהוא אינו מדייק פורתא: "רק ביבי" היום מבטא השפלת זרועות המשפט, פטור גורף מגיוס לחרדים, תוך הענקת תקציבי עתק, עבריין מופקד על המשטרה. ציינתי היום, כי בעבר בנימין נתניהו היה אדם אחר לגמרי (ביחס לבית המשפט, וביחס לטפילות החרדית).אני מסכים עם מיכאל ביטון שאסור לשלטון להתעלם מהמחצית השנייה של העם.
ח"כ משה סעדה טוען טענה נכונה שהטרור איננו עשוי להירגע לנוכח מחוות כלכליות (עשרות אלפי עזתים עבדו ביישובי העוטף, מאות מיליוני דולרים הוזרמו לעזה). הטרור מנצל את המחוות הכלכליות לצבירת כוח. בהמשך כותב סעדה כמו איש אופוזיציה: מגנה את האבסורד שחלק מהעם לא מתגייס, וחלק זה זוכה להעדפה מצד השלטון. חרדים וערבים זוכים לא רק לפור של 3 שנים על פני הישראלי המתגייס, אלא זוכים להעדפות מפליגות נוספות – זה גובל באנומליה.
ד"ר שוקי פרידמן צופה עתיד עגום לעם ישראל: הנטייה של העם היא לא רק ימינה, אלא גם אל כיוון הדת. החילונים היום הם רק 43% מהציבור, ואצל הצעירים האחוז אפילו קטן יותר. קארל מארקס אמר וכתב דברים מופרכים שהביאו אסון על העולם (קראתי את "הקפיטל" ואת "המניפסט הקומוניסטי") אבל בדבר אחד הוא צדק: "הדת היא אופיום להמונים."
פרופ' מיכאל בר-זוהר מצטט את אביגדור קהלני שעם הערבים אסור לדבר ביידיש, אלא צריך ללמוד את שפתם – ערבית. שמעתי את הטענה המופרכת הזאת מספר פעמים בעבר, שכאילו במקום פרס ורבין היו מקיימים משא ומתן יודעי ערבית – התוצאה היתה אחרת. ירשו לי לשאול – האם חצי מיליון ערביי סוריה שנרצחו על ידי בשאר אסד לא דיברו ערבית? האם הפוגרומים שעורך אל-ג'ולאני בדרוזים ובעלאווים נובע מכך שהם לא יודעים ערבית? אבל בר-זוהר מתעשת מהאשלייה חסרת השחר הזאת וקובע כי הערבים אינם מעוניינים ברווחה כלכלית ובחיים רגועים, אלא בחובה להשמיד את הכופרים. הוא מביא סיפור על אימא עזתית שבנה חולה הסרטן התרפא בבית חולים ישראלי – האם שמחה שהילד הבריא כי עכשיו יוכל להיות שאהיד. זאת אנומליה שאדם נורמלי לא מסוגל להבין.
פרופ' דן שיפטן צודק בוודאי שעם חתימת הסכם השלום עם המעצמה הערבית החזקה ביותר, עם מצרים, נפתח הצוהר להסכמים נוספים עם ארצות ערביות, כי המדינה החזקה ביותר מנוטרלת. וכן, הוא מצביע על כך שהמדינות שנלחמו כדי להשמיד את ישראל, ולא חתמו איתנו על שלום – הן הולכות ומתפוררות.
ד"ר ליאוניד גרשוביץ מצביע על כך שהחלום של שנות התשעים לשתי מדינות שיחיו זו לצד זו בשלום נגוז סופית בשני שלבים: שלב 1 – האינתיפאדה המזעזעת של שנת 2000, ושלב 2 – הטבח הנורא של 7.10.2023. ברור ללא צל של ספק, שהיעד העיקרי של המדינה הפלסטינאית –הוא שלילת זכות קיומו של העם היהודי. תכלית קיומה של מדינה פלסטינאית היא השמדתנו. את זה כבר הבנו, לא ברור איך "העולם הנאור" מצדד בגישה הנאצית- אנטישמית הזאת.
דוידי בן-ציון כותב על כך שבשום אופן אסור למסור שטחים ביהודה ושומרון, כי שליטה בהר היא סכנה לגוש דן ולנמל התעופה. מסירת שטחים היא בבחינת התאבדות, וההתנתקות היתה אסון (למרבה המזל, הפעם לא השמאל אשם, אלא אריאל שרון, מייסד הליכוד, בתמיכה של בנימין נתניהו). ארה"ב מתנגדת לריבונות ישראלית ביו"ש, וחובה לנו לציית, אבל דה-פאקטו יש שם ריבונות ישראלית.
פרופ' מירון מדזיני קובל על היעדר התייחסות להסברה, לעומת ההסברה החזקה של הפלסטינאים.
פרופ' יואב גלבר סוקר את פרשת "החוטפים" ו"הקנטוניסטים" בתקופת הצאר אלכסנדר הראשון, ומצביע על כך שלמרות השלטון הרוסי האכזר, לא צלח גיוס היהודים, רבים מצאו דרכים להשתמט (נישואין מוקדמים, כופר כספי, הצגת מומים), ורבים מאלה שאיתרע מזלם להיות מגויסים ל-25 שנים, הרעיבו עצמם עד מוות כדי לא לאכול טרף. יואב גלבר שואל, אם השלטון העריץ ההוא לא הצליח לגייס מאסות של יהודים, האם השלטון הדמוקרטי שלנו יצליח לגייס את החרדים? הדוגמה היא לא ממין העניין – בארצנו רוב היהודים מתגייסים לצבא העם, ולא יסכימו לאורך ימים שהחרדים יהיו אקס-טריטוריה במדינה מאוימת מכל שכנותיה. עובדה שבמלחמת השחרור חרדים התגייסו, ונפלו על הגנת המולדת. הפתרון: סגירת ברזים לפרזיטים. יואב גלבר מצטט את הרב פרופ' אפרים אורבך שבהספד על בנו שנפל במלחמת השחרור, מגנה בתוקף את המשתמטים. בהמשך הגיליון שלנו מוזכרים דבריו רב אחר, הרב דוד לייבל, שכועס על החרדים שנהנים מזכויות, ואינם נושאים בעול החובות.
נאווה אגמון כותבת על אביה שלמה אלקנה, בן יקר לעם היהודי: הוא הצליח לברוח מכלא בסוריה, הופקד על איסוף ראיות במשפט אייכמן, פתר את חידת היעלמותו של אבשלום פיינברג, חקר את גורלם של אנשי הפלמ"ח שנהרגו בפיצוץ גשר אכזיב, חקר את רצח ארלוזורוב, את גורלם של כ"ד יורדי הסירה, היעלמותה של הצוללת דקר, את 1300 מנותקי קשר ממלחמת יום הכיפורים.
הרבה עדה זבידוב, היא נכדתו של אב"א אחימאיר, בתה של זאבה זבידוב, חברתה כאחות של נעמי שמר, ואחייניתו של עורך "האומה". היא מספרת שסבה נפטר בהחזיקו אותה על ברכיו, פעוטה בת שנתיים. עדה מבכה את הסבל של סבה, על לא עוול בכפיו בפרשת רצח ארלוזורוב. וכן, היא מקוננת על ההשמצות עליו בדבר תקופה קצרה בה העריץ את הפשיזם. היא תוהה כיצד באים חשבון עם סבה על הפשיזם, ולא באים חשבון עם מאיר יערי ויעקב חזן על הערצה לרוצח הגדול – סטלין.
פרופ' מריוס אינגריס מספר על מעלליו של בית המשפט תחת השלטון הנאצי: יהודי מגיש תלונה לבית המשפט על כך שנער זרק אליו אבן, הוא התכופף, והאבן שברה את חלון חנותו. בית המשפט קבע שאילו היהודי לא היה קיים, כל האירוע לא היה מתרחש, לכן יש להטיל קנס על היהודי. זה בדיוק מה שקרה עם הנאצים של חמאס: הם ערכו טבח נורא ביישובי עוטף עזה, אבל העולם "הנאור" סבור שאילו היהודים לא היו במקום, הטבח לא היה מתקיים, לכן, מי אשם? כמו בתקופה נאצית – היהודים.
למנחם רהט (מעניין למה הוא מסתיר את שמו המקורי?) היתה הארה. במאמרו "איך אומרים צומו בפרסית עתיקה?" ("חדשות בן עזר", 2137) הוא מספר שלראשונה "הבין" את מגילת אסתר. "עשרות שנים אני מקשיב בבית הכנסת לקריאת המגילה, אבל רק עכשיו אני למד שמעולם לא הבנתי את הסיפור. הסיפור האמיתי מעולם לא סופר לנו." התגלית המפתיעה של הרב יצחק בן פזי, לשעבר ראש ישיבת ההסדר בעפולה ומייסדה היתה שהגיבור האמיתי של המגילה היה אחד מסריסי המלך אחשוורוש שהועמד ידו לרשות אסתר המלכה ושמו – הֲתָךְ: שתיווך בינה לבין מרדכי. אסתר דורשת מעמה הכנה רוחנית: "לֵךְ כְּנוֹס אֶת כׇּל הַיְּהוּדִים הַנִּמְצְאִים בְּשׁוּשָׁן וְצוּמוּ עָלַי וְאַל תֹּאכְלוּ וְאַל תִּשְׁתּוּ שְׁלֹשֶׁת יָמִים... וּבְכֵן אָבוֹא אֶל הַמֶּלֶךְ." התך לא מבין כלום. מה זה 'וְצוּמוּ עָלַי'? מה זה צום? שהרי בפרס העתיקה, שמאמינה רק במזל שמנתב גורלו של אדם, אין מושג כזה. מה יועיל צום בעולם שבו המזל חורץ גורלות? והרי הכול נגזר בידי הגורל. הפרסים הם דטרמיניסטים. הם האמינו, אומר הרב בן פזי, שהמזל, הוא שחורץ את גורלו של האדם. לבן אנוש אין שום יכולת לשנות את גזירת הגורל. שום צום לא יועיל. גם לא תפילה, גם לא "שַׂק וָאֵפֶר." הדת הפרסית היא, אפוא, דת דטרמיניסטית של 'הכול צפוי'. גורלם של בני האדם והאומות הוא בלתי נמנע. אי אפשר להימלט ממנו, גם לא באמצעות צום, לא בתפילה, לא ב"זְעָקָה גְדוֹלָה וּמָרָה," וגם לא בלבוש "שַׂק וָאֵפֶר." יש במגילה מספר רמזים לדטרמיניזם הפרסי, התלוי רק בגורל. הבולט שבהם הוא הפור שהטיל המן הרשע: "הִפִּיל פּוּר הוּא הַגּוֹרָל." הכול בממלכת פרס כפוף לגורל. האמונה בנחרצותו של הגורל, אינה מאפשרת לפרסי המאמין להבין ביטוי כמו "וּמִי יוֹדֵעַ אִם לְעֵת כָּזֹאת הִגַּעַתְּ לַמַּלְכוּת." הפרסי יכול להבין רק ביטוי כמו 'בעת הזאת': לָמָּה הִגַּעַתְּ לַמַּלְכוּת? כי גורלך בעת הזאת שיחק לך. הגורל החליט. רק בחשיבה יהודית, כפי שדייק מרדכי, יש לדברי מרדכי משמעות: את הגעת למלכות דווקא 'לְעֵת כָּזֹאת', למען העת הזאת. לְמָה הִגַּעַתְּ לַמַּלְכוּת? בשביל מה? – כדי להציל את עמך ומולדתך. את כל זה מספרת המגילה. גם שהפרסית העתיקה לא מכירה במילה 'צוּמוּ'. צריך רק לקרוא. וואו." באמת ואו. הרב הרב יצחק בן פזי, לשעבר ראש ישיבת ההסדר בעפולה ומייסדה מתגלה כאן כפיליסטיני גמור. כל התיזה שלו שקרית. הדת הפרסית העתיקה בדומה ליהדות אינה דטרמיניסטית בלבד. יש בה גם חופש בחירה. יסודות האמונה של הדת הזרטוסטרית של פרס העתיקה הוא מאבק בין טוב לרע, מאבק בין: אהורה מזדא — אל הטוב, האמת והאור אהרימן (אנגרה מייניו) — רוח הרע, השקר והכאוס המאבק הזה הוא קוסמי, והוא מתקדם לפי תוכנית אלוהית ברורה. במובן הזה יש גורל כללי לעולם: הטוב ינצח בסוף, והיקום יעבור טיהור וחידוש. גורל קוסמי מול בחירה חופשית אנוש. אחד המאפיינים הייחודיים של הדת הפרסית הוא השילוב בין גורל קבוע מראש ברמה הקוסמית. חופש בחירה מלא ברמה האישית. כל אדם נדרש לבחור בין אשה (אמת, צדק) לבין דרהוג (שקר, רוע). הבחירה הזו אינה מוכתבת מראש – היא חופשית לחלוטין, והיא זו שקובעת את גורלו של האדם לאחר המוות. לכן, בניגוד לדתות עתיקות אחרות שבהן הגורל שולט בכל, הזורואסטריות מדגישה אחריות מוסרית. לפי זרתוסטרא, בעקבות האלים, גם בני האדם מחולקים לשני מחנות: ההולכים-בעקבות-האמת (ashavant), שהם צדיקים ויראי שמיים, והמרושעים (dregvant), שהם כל מי שפועל, מדבר או חושב בצורה רעה. חלוקה הזאת אינה דטרמיניסטית, ולכל אדם יכולת – ואף חובה – לבחור לאיזה מחנה הוא מצטרף – לטוב או לרע. הבוחרים בטוב מסייעים לאהורה מזדא להביס את כוחות החושך. זרתוסטרה האמין כי סופו של הטוב לגבור על הרע. הבחירה החופשית היא עקרון חשוב מאוד אצל הזרואסטרים. https://he.wikipedia.org/wiki/זורואסטריות ולנו לא נותר אלא לשאול איך אומרים "פיליסטיני" בור בפרסית עתיקה? ייתן הרב הגאון יצחק בן פזי, לשעבר ראש ישיבת ההסדר בעפולה ומייסדה פרשנות אשר ייתן למגילת אסתר, אבל שלא יפרש אותה בעקבות הדת הפרסית שבה הוא מתגלה פיליסטיני גמור. איך אומרים "פיליסטיני" בור בפרסית עתיקה? ומסקנה להיום. יש לנו גם חופש בחירה במאבק נגד המן המודרני חמינאי. עלינו לפעול שסופו יהיה כשל המן האגגי. והפעם נציל גם את הפרסים ממנו. נראה שהצלחנו בזה.
איימן עודה תומך באיראן איימן עודה שסירב לכנות את חמאס ארגון טרור וסירב לגנות את הרג 368 חייילי צה״ל ב-7.10 מגנה עכשיו את המתקפה באיראן. המלחמה היא מלחמה אימפריאליסטית כדי לשעבד את העולם לאמריקה. https://rotter.net/forum/scoops1/934493.shtml איימן עודה: שמרו על עצמכם, כי הממשלה הזו לא תעשה זאת במקומכם. היא תמשיך להפוך את ישראל מספרטה לסופר-ספרטה. אבל תמיד היה אפשר לבחור בדרך אחרת, כי המציאות הזו אינה גזירת גורל. פתרון שיביא צדק, שלום, ביטחון, יציבות ושגשוג לכולנו. ממשלת ישראל בחרה שנחיה תחת החרב לעד. אנחנו נמשיך להתנגד לגישה הזו לעד. עד שהחיים ינצחו את חרב המוות. https://x.com/naaman_c/status/2027717640928505883 מר עודה, בני עדתך האחמדים מאוימים בהשמדה ככופרים בדיוק כמו היהודים. רק ישראל מגינה עליהם כי הם נחשבים לא לגליים בכל השטחים הכבושים ע"י הערבים 13 מיליון קמ"ר. ובמיוחד הם נרדפים ע"י הפלסטינים. ואיתו גד איזנקוט ויאיר גולדנר-גולן רוצים להקים ממשלה.
קמלה האריס תומכת באיראן קמלה האריס: "דונלד טראמפ גורר את ארצות הברית למלחמה שהעם האמריקאי לא רוצה בה. הרשו לי להבהיר: אני מתנגדת למלחמת שינוי משטר באיראן, וחיילינו נמצאים בסכנה למען מלחמת הבחירה של טראמפ." https://x.com/KamalaHarris/status/2027820065886777456 האם קאמלה האריס תומכת באיראן כי היא יודעת שמשטר האייתולות באיראן מחויב לרצוח את בעלה היהודי?
ליבוביץ פרשן לא שקרן (2) משה גרנות: תשובה לנעמן כהן בעניינו של ליבוביץ': מלכים ב' כ"ג ונחמיה ח' מוכיחים בעליל שהתורה התקדשה מאות שנים לפני שהופיע חכם מחכמי חז"ל על בימת ההיסטוריה; שקלא וטריא היו רק לגבי ספר יחזקאל, משלי, שיר השירים, קהלת ואסתר (מראי מקום בספרי "אמונה משלו – היהודי החילוני ומשנתו של ישעיהו ליבוביץ'", מודן 1993, עמ' 121 הערה 4). על התורה, על נביאים ראשונים, ועל הנביאים הקלאסיים (להוציא את יחזקאל) לא היתה כל שקלא וטריא. וכן, אין בכל התנ"ך ובכל המשנה והתלמוד מאמין אחד שאינו מייחל לגמול על אמונתו – בתנ"ך – בעולם הזה, ואצל חז"ל – בעולם הבא. ליבוביץ' המציא אמונה שאינה קיימת. ("חדשות בן עזר, 2137). אז העובדות הן: רק חז"ל הם שהחליטו שהתורה, נביאים ראשונים, נביאים קלסיים, יחזקאל, משלי, שיר השירים, קהלת ואסתר, הם ספרים קדושים. בין אם היתה ביניהם מחלוקות, ובין אם היתה ביניהם הסכמה. ליבוביץ הוא פרשן (בעקבות הרמב"ם) ולא שקרן כפי שמציג אותו גרנות, ודאי שלא המציא דת חדשה. לפי ישעיהו ליבוביץ, אמונתו של אברהם אבינו היא מופת לדת המבוססת על עבודת השם לשמה (ללא שכר או תועלת), והיא מתגלמת בנכונות לציות מוחלט לצו האלוהי, גם כשהוא סותר את המוסר האנושי, השכל הישר או הרגש (כמו בעקדת יצחק). אברהם מייצג אמונה שאינה מותנית ב"הכרת ה-is" (ידיעת המציאות) אלא ב"קביעת ה-ought" (הרצון לעבוד את ה'). עקדת יצחק כשיא האמונה: אברהם בעקדה מוכיח שאמונתו אינה לשם קבלת שכר, אלא עמידה במבחן העליון של ביטול הרצון העצמי בפני רצון השם. (אברהם בניגוד לדבריו של גרנות "אינו מייחל לגמול על אמונתו"). הדת כעבודה, לא כחוויה: אמונה אינה הרגשה דתית אלא הכרעה רצונית לפעול (לקיים מצוות). אברהם הוא ה"עובד" האולטימטיבי, שדבק בצו האלוהי למרות הקושי הנפשי. הפרדה בין מוסר לדת: אברהם מבין שהמוסר האנושי הוא אנושי, בעוד עבודת השם היא על-אנושית. הציות בעקדה הוא ביטוי לכך שהאל אינו כפוף לקריטריונים אנושיים של צדק. הליכה אל הלא נודע: אברהם מייצג את ה"לֵךְ לְךָ" – התנתקות ממסגרות קיימות והליכה לקראת מטרה שאינה מובנת מאליה, רק מכוח הציווי האלוהי. לסיכום: רשאי משה גרנות לפרש את התורה והיהדות כרצונו. פירוש אחר לגיטימי באותה מידה.
אברהם גבריאל-יהושע – זקן ממרא תודה לאהוד בן עזר על הראיון המעניין עם אברהם גבריאל יהושע. וראשית שאלה: אהוד בן עזר: "א.ב. יהושע נולד בירושלים ב-1936, דור חמישי למשפחת אביו, ממוצא ספרדי, אך גם מצאצאיהם של רבי יצחק פראג, יליד צ'כיה, שעלה לארץ-ישראל בשנת 1838 ו"הסתפרד", אף החליף שם-משפחתו מפראג לאופלטקא והיה רגיל לחתום "צעיר וזעיר יצחק אופלטקא ס"ט"." מה המקור והסימוכין לשרשרת היוחסין הזו? לא מצאתי לה סימוכין בשום מקום. האם עלינו לקרא לו מעתה אברהם גבריאל פראג-אופטלקא-יהושע?
צ'רצ'יל ציוני פושע מלחמה הפסל החדש של בריטניה https://t.me/MyGPLANET/35079 בריטניה משנה את ההיסטוריה שלה. אללה הצל את המלך. נעמן כהן
אהוד בן עזר
ספר הגעגועים - פרק שלושים ושישה
רומאן כנרת, זמורה-ביתן, מוציאים לאור נכתב בעקבות הרומאן (שאזל) "לשוט בקליפת אבטיח" משנת 1987 נדפס בישראל 2009
פרק שלושים ושישה ילדים הם כמו תרנגולות שמנקרות את התחת לתרנגולת פצועה והורגות אותה. החרם על פוּלִיק שוֹמרון
ארוחת-צהריים הכנו שוב במו-ידינו. קלי תירס. מלפפונים. נקניק. לחם קלוי. בישלנו קפה מתוק בסיר האמאיל הישן. צבי הביא אבטיח קריר שאותו טמן בבוקר בתעלת-המים בפרדס הסמוך, וגם ענבים צוננים שהסתיר שם. עם האבטיח והענבים חיסלנו גם חריץ גבינת-עיזים קשה ויבשה שהביא גיורא מביתו. צבי וגיורא הוציאו שוב את קופסת ה"מטוסיאן" ועישנו. שכבנו בצל המלונה. על ריפוד השקים. שתינו מים קרירים מן הג'ארה. וצבי אמר: "עוד מעט נגמר החופש הגדול. מתחילים הלימודים. ונצטרך שוב לראות את הפרצוף של פוּלִיק." אביו של פוליק בא יום אחד אל אבא-של-צבי, לקח ממנו בהשאלה את הג'יפט, רובה-הציד, הלך אל בית-הבאר שבפרדסו, במערב המושבה, חלץ את נעלו ובבוהן-הרגל לחץ על ההדק ולוע-הקנה בפיו. פניו שוסעו ומוחו ניתז אל הקירות. אמרו שזו היתה תאונה. שרצה לנקות את הנשק ונפלט כדור. אמרו גם שהיה חולה ב"מרה שחורה". מה זאת "מרה שחורה"? – היה במותו דבר סוד אשר לא ידענו. אולי פרשת אהבה ובגידה נוראה? ביום בו הרג אביו את עצמו לדעת, אכל אצלנו פוליק ארוחת-ערב. אני זוכר במעומעם את הארוחה על המרפסת הפונה לרחוב אך אז לא ידעתי כי אותה שעה היה כבר פוליק יתום מאב. גם הוא לא ידע. אירחו אותו אצלנו כדי להרחיקו מן האסון שבביתו. פוליק התגורר עם אימו ברחוב הראשי של המושבה, רחוב המייסדים. הוא היה ראשון בכיתה בציוניו אבל צבי היה תלמיד טוב ממנו, ואני הייתי השלישי, חוץ מאשר בחשבון ובאנגלית, שבהם היו עוד תלמידים שהקדימו אותי בציוניהם. היתה בינינו תחרות עזה. היה נדמה לנו שהמורים מַפְלים את פוליק לטובה, ולא סלחנו לו על כך. ציוניו בחיבור היו תמיד הגבוהים ביותר, והמורה נחמיה גבעולי שיבח את התיאורים המשעממים (בעינינו) של זריחת השמש ושקיעתה, של השדות הירוקים, בעלי-החיים, עונות השנה. זה ניראה לנו בזבוז זמן. לנו היו רעיונות ודֵעות, והבענו אותם בקיצור בחיבורים. מתוך אותו דחף הוצאנו יום אחד שולחן מתקפל אל מתחת לעץ הזית בחצר ביתי, שם ישבנו עם ספר התנ"ך ועם הכרך הראשון של "דברי ימי ישראל" המנוקדים של גרץ, בכריכת עור חומה, והחלטנו להמחיז ולספֵּר את תולדות העולם עד לתקופתנו, ולכלול גם את ייסוד המושבה, אלא שקורות השבוע הראשון לבריאת העולם כה עייפו אותנו עד כי נואשנו עד מהרה מן ההמשך. כלומר, צבי נואש, ואילו אני ממשיך לכתוב עד עצם היום הזה... בימים הרחוקים ההם עדיין היתה לַמוֹרֶה העברי היכולת הלשונית והשכלית לבדוק חיבור עברי ולכן לא היססו להטיל עלינו לכתוב חיבורים רבים ובדקו ותיקנו אותם, וקיבלנו עליהם ציונים – פעילות אינטלקטואלית פשוטה של תלמיד בשפת אימו, שלמיטב ידיעתי כיום אפילו סטודנטים באוניברסיטה מתקשים לעשותה. לא למדנו הבעה עברית כשם שלא לימדו אותנו לנשום. זה שכמה מטומטמים ומפגרים לא הצליחו גם אז לכתוב חיבור או משפט עברי בלי שגיאות – שייך לאחוז מסויים של פיגור שכלי שקיים בכל אוכלוסייה, אבל לפחות המורים ידעו לכתוב ולדבר עברית בלי שגיאות ולא גידלו דורות של עילגי לשון.
ועוד מידה מגונה היתה בו, בפוליק. לא רק שהיה תלמיד טוב אלא גם שמר בקנאות על מחברותיו ולא הִרשה לאף תלמיד להיעזר בהן, מה שנקרא בלשון פשוטה – להעתיק שיעורים, או אפילו סתם כך, להשוות. "מה פתאום שאני אתן למישהו מהדברים שלי?" – היה אומר בקולו המתפנק, הבכייני-מעט, כשהוא מסוכך בידיו על המחברות הפרושות על שולחנו ומחייך כאילו החזיק אוצר. אוּך, כמה שנאנו אותו – למרות שלא היינו זקוקים לו כלל כדי להעתיק ממנו, אך העיקרון היה חשוב לנו. והמרגיז ביותר שאבא-של-צבי היה מפציר בנו שנתחבר עם פוליק ונשתף אותו במשחקינו. שבת אחת אף הופיע פוליק אצל צבי, במכנסיים קצרים, חגיגיים, לא מחאקי, עם כתפיות, צוחק מדי פעם שלא לצורך. מתפאר בספריו ובמשחקים שבביתו כדי למשוך אותנו שנבוא לבקר אצלו. לכאורה היינו שלושתנו חברים, אך בין שנינו לבינו רחשו קינאה עזה ואיבה. ביקרנו בביתו. הִירשה לנו לרכוב על האופניים שלו. צילם אותנו במצלמתו. היו לו משחקים רבים יותר מאשר לנו, אימו ביקשה כנִראה לפצותו על מות אביו בהרבותה לקנותם לו. כאשר הזמינה אותנו להישאר עימו לארוחת-ערב, ברחנו בלי לומר תודה. ובינתיים נמשכו ההפליות-לטובה בבית-הספר. שבת אחת לפנות-ערב חזרנו, רוב ילדי הכיתה, ממסיבת יום-הולדת אשר פוליק, מִסיבה כלשהי, לא השתתף בה. כאשר צעדנו ברחוב, ליד ביתו, אינני יודע איזו רוח-שטות עברה בנו, ומי היה הראשון שהתחיל בכך, צעקנו יחד – "פוּ – לִיק! – פוּ – לִיק!" קריאה שלא היה בה שמץ של ידידות אלא מעין הוקעה ולעג. תהלוכה פרועה, בצלצול פעמון-אופניים, בצהלה אכזרית – "פו – ליק! – " וכשהתרחקנו חשנו איזו שמחה של גנבים.
אימא-של-פוליק התלוננה בבית-הספר. הדודות שלו באו לדבר עם הורינו. אבא-של-צבי שוחח איתו ואיתי. תחילה לא איים. לא הפציר. רק ניסה לדבר אל תבונתנו. כאשר נוכח כי לדבריו אין השפעה עלינו, החל מתחנן. פניו קדרו. היתה הרגשה שהוא חש עצמו אחראי לְמה שאנחנו מעוללים לבן ידידו הטוב. שעדיין מכרסמת בו אולי תחושת אשמה על שנתן את הרובה לאבא-של-פוליק. גם אבא שלי דיבר, תחילה איתי בלבד ואחר-כך עם שנינו. דיבר על רוח רעה שנכנסה בנו. על עקשנות מטומטמת. על כך שיבוא יום ונבין, ונתחרט. "ילדים הם כמו תרנגולות שמנקרות את התחת לתרגולות פצועה בלול והורגות אותה," אמר ושילח אותנו מעל פניו בארשת חמלה ובוז. "איזה רעל מפעפע בכם!" כל זה אירע לפני החופש הגדול האחרון (בחיים אנחנו לא נקרא לחופש הגדול – החופשה הגדולה, ושיקפצו לנו חכמי האקדמיה ללשון העברית!). ועתה היה הזמן המתאים להתחיל לחשוב על האסטרטגיה שלנו לשנה הבאה. נפשנו, כך ניראה לי כיום, אכן נעשתה אז חולה באיזו הרעלה פנימית. אולי השפיעה האכזבה מן החלום לבנות אווירון. אם אין אנו יכולים לעוף, צרות אנחנו יכולים לעשות, ועוד איך. עוד יראו שאי-אפשר להתעלם מאִיתנו או לגרום לנו עוול. צבי התלונן בסוף השנה על כאבי-ראש עזים בגלל ה"הפלייה" של המורה נחמיה גבעולי. כן, חוש הצדק שלנו היה מפותח מאוד, וכמובן, רק לגבי מה שעוללו לנו, ולא להיפך. "אם נחמיה גבעולי ימשיך להפלות את פוליק לטובה," קבע צבי כשהוא משתרע על מרבד השק, ועשן הסיגריה מסתלסל מפיו אל חלל המלונה המוצל והחם, "אז תישאר לנו רק דרך אחת – שכל הכיתה תעשה 'ברוגז' עם פוליק. אנחנו נחרים אותו. ולא איכפת לי מה יגידו אבא שלי ונחמיה גבעולי, ואפילו אם יזמינו אותנו אל החדר של חיים-צימוקי והוא ישלח אותו משם ישר כעונש למחנה-ריכוז, ההיטלר הזה – " "יותר טוב פעם אחת לתפוס אותו ולהרביץ לו מכות," הציע גיורא, ומנחיריו מסתלסל גם כן עשן, "זה אמנם כואב יותר אבל עושה פחות בעיות אחר-כך. אם כולם יכריזו עליו ברוגז – בסוף, כּוּס-אֶמוֹ, עוד יכריחו את כולנו לבקש ממנו סליחה – " "לא," אמר צבי, "אם נרביץ לו אז הוא יקבל ציונים עוד יותר גבוהים מפני שכל המורים ירחמו עליו. אבל אם נחרים אותו אז כל הציונים שהוא יקבל כבר לא יהיו חשובים בכלל, והוא יֵדע היטב שאף אחד בכיתה לא חושב שהם מגיעים לו, ובצדק!" צֶדֶק. צדק. גם אני השתתפתי בעשייתו. נגרפתי אחר צבי. אבל האמת היא כי בילדותו היה פוליק בא לא פעם לבקר אצלנו עם אביו כשהוא מחזיק בידו, ואנחנו הסתדרנו בינינו לא רע, ואפילו חיבבתי אותו אם כי היה בו משהו מוזר: צהלני מדי, משתדל להיות חבר טוב אך נותר תמיד סגור ומפונק. ביקרתי בביתו פעמים אחדות גם אחרי מות אביו ואכלתי אצלם, והאמת היא שרק כאשר החלה החברות ההדוקה שלי עם צבי – התחלתי לחוש סלידה מפני קירבתו של פוליק ומפני ניסיונותיו להיות נחמד אליי ולקנות את ליבי – כן, אולי קינאתי בפוליק מחשש פן יתיידד הוא עם צבי ויחד יהיו מנהיגי הכיתה, ואני אֶשאר בצד. ואולי, וגם זו כנִראה אמת – חשתי עיוורון כלפי הסבל שלו וראיתי רק את הציונים הגבוהים שקיבל – וזאת דווקא משום שהייתי ילד מופנם, חלש ובעל רגש נחיתות, ולכן היתה בי רגישות עצומה לעניין הציונים. זה היה מִבחן הכוח היחיד שבו היה לי סיכוי להגיע להישגים. לכן הייתי ילד תחרותי מאוד בלימודים, ובייחוד באותם מקצועות שבהם הצטיינתי כגון עברית ודברי-הימים וידיעת-הארץ ותנ"ך וטבע ונגרות (כן, למדנו גם נגרות, ועד היום אשתי משתמשת בקופסת כלי-תפירה דו-קומתית שהתקנתי במו-ידיי בנגריית בית-הספר לפני שישים שנה). ובייחוד הייתי רגיש לציונים שקיבלתי על חיבוריי. ראיתי עצמי, גם מכוח היותי מחבר הפיליטונים של ה"שִיכְבָה" בצופים, ככותב החיבורים המצטיין בכיתה. ואם אירע ומישהו קיבל ציון טוב משלי – היה הדבר ממלא אותי זעם ומרירות כי הייתי בטוח שכל מה שכתוב בחיבורו הן שטויות במילים יפות וחגיגיות כדי למצוא חן בעיני המורה נחמיה גבעולי. רק על צבי לא כעסתי אף פעם כי החיבורים שלו היו יבשים ותמציתיים, ולפעמים אפילו עם שגיאות כתיב, ואף שזכה לציונים טובים כי כתב בחוכמה, ראיתי כי כל העניין הזה של חיבור באמת לא מעניין אותו. אבל כשפוליק קיבל ציון גבוה ממני בחיבור הייתי בא הביתה וצורח ומאיים שלא אלך יותר לבית-הספר אם יימשך האי-צדק הזה. "לא איכפת לי שאבא שלו מת," אמרתי, "אבל גם לי מגיע טוב-מאוד בחיבור ולא כמעט-טוב-מאוד! אתם רוצים שבגללו אני אחדל ללמוד? זה יהיה לכם טוב?" אימא לא התעצלה והלכה עם החיבור שלי למורה נחמיה גבעולי ואמרה לו, כך נודע לי אחר שנים, שבאתי הביתה והתחלתי לסבול מכאבי-ראש נוראים בגלל הכמעט-טוב-מאוד, ושגם לדעתה מגיע לי טוב-מאוד על החיבור שלי. אבל המורה נחמיה גבעולי סירב בכל תוקף לשנות את הציון. הוא אמר שאם הדבר כל-כך איכפת לי, שאני אגש אליו בעצמי ואומר לו זאת, דבר שכמובן לא הסכמתי לעשותו כי ראיתי בכך ויתור על כבודי.
באותה שיחה בְּטֵלָה ביום-השדה, כשאנו מתייעצים בינינו בכובד-ראש כיצד להשליט צדק בכיתה ולהפסיק הפליות מצד המורים – הונח היסוד לתוכנית ה"ברוגז" עם פוליק. וכך אמנם קרה. כבר בשבוע הראשון ללימודים הרגשנו כי שוב חוזרת אותה תופעה – כל פעם שפוליק מצביע – הוא הראשון שמקבל את רשות הדיבור, ולא חשוב כמה פעמים דיבר כבר קודם, והאחרים – לא. אז חדלנו לדבר איתו. קודם צבי ואני. ואחר-כך שאר הכיתה. הדבר חיזק בקִרבנו את הרגשת החשיבות העצמית. אם מתנגדים לנו – סימן שאנחנו צודקים. הלא כך ממש, למרות שהייתי ילד רזה וחלש ונמנע מתגרוֹת – היה תופס אותי לפעמים חשק מטורף להרביץ למישהו. הלא כך נלחמתי בשעתו מלחמת דוויד בגוליית בעתידי הבריון שרדף אחריי והרביץ לי על אם-הדרך, בחזרה מן הטיול לקיבוץ הסמוך למושבה. וזאת מפני שרציתי לחזור לבדי הביתה. לעיתים קרובות חשתי צורך ללכת לבד, להתחמק, להתבודד ולברוח. לא הייתי עז-פנים או חצוף, פשוט הייתי נעלם כי לא יכולתי לסבול שאני נתון למרותו של מישהו, שנותנים לי פקודות. גם צבי לא היה כה חזק בילדותו, אבל הוא היה חכם מאוד וערמומי וידע לשמור את גופו ממכות, ולנַצֵח לא-פעם בהיאבקות בזכות תרגילי ג'ודו שלמד, לפי דבריו, מתוך חוברת שאף פעם לא הראה אותה לנו. ועם זאת ידענו כי הוא נער חולני, סובל מאסטמה, וכי אימו אוסרת עליו באיסור חמור לשתות מים מברז אלא רק מים רתוחים. במִטבח בביתו היתה ניצבת צִנצנת גבוהה, מכוסה מטלית בד לבן, ובה המים הרתוחים עבורו. התחילה תקופה של שיחות ובירורים. והזמנת ההורים לבית-הספר. קראו לנו "המסיתים", איימו עלינו בעונשים – שיעבירו אותנו לכיתות נפרדות אם לא נבטל את החרם על פוליק. ואנחנו בעקשנות – לא. זה לא רק אנחנו. זאת כל הכיתה. מגיע לו. שהמורים יפסיקו להפְלות אותו לטובה. פוליק היה מתבונן בנו בעיניו העצובות. מסדר את הספרים והמחברות בילקוטו הגדול. כאילו כל רגע הוא מתוכנן לפנות אלינו בדברים ואינו כועס כלל עלינו. אבל אנחנו הפנינו לו עורף. התעלמנו ממנו. שנאנו אותו. אולי, מפני שהיה מִסְכֵּן. "בזויה חוכמת המִסְכֵּן," היה אבא אומר לא פעם, ודאי כהד לכישלונותיו שלו, לכך שלא שמעו בקולו, לא הקשיבו לעצותיו, וגם מסנן מבין שיניו: "מַסְכִּין אַלְלָה יַחְרַבּ בֵּיתוֹ!" – ולא פעם המחיש דבריו בסיפור מהווי בני-דורו וקודמיהם, המשגיחים על הפועלים העובדים במושבה. כאשר בחבורה של פועלים נמצא אחד שעושה צרות, עַבַּדַאי, מוטב להיזהר ולא להגיע לעימות עימו כדי שלא לאבד את הכבוד והסמכות בעיני הפועלים האחרים. שיטה קלה ובדוקה יותר היא לחפש דווקא את החלש מביניהם, להתאנות אליו, לקרוא לו ולביישו ולחרפו לעיני כולם, אפילו על לא עוול בכפו, וכך להטיל עליהם פחד מבלי להסתכן הרבה. אני לא מאמין שאבא נהג כך מימיו בפועלים שלו, אבל הסיפור ודאי מצא חן בעיניו, בגלל ההתאכזרות העצמית שבו.
אינני זוכר איך הסתיימה פרשת החרם על פוליק. ככל שאני מתאמץ לחזור לאותה תקופה ולהיזכר – יורד איזה קיר על אותה פרשה ומסתיר את סופה מפניי. אבל הייתי רוצה לסיים את הפרק במילים: "פוליק, אם אתה קורא עכשיו את הדברים האלה, סלח לי. התנהגנו כלפיך כִּנְבָלִים. כמו תרנגולות אכזריות שכוחן בהיותן להקה והן מתנפלות על החלשה והפגועה מביניהן. פוליק, לא ארמה אותך, אני יודע שאילו היה עליי לחיות את ילדותי מחדש הייתי מתנהג כלפיך באותה אכזריות ממש. לא הייתי מסוגל לשנות את עצמי. ילדים הם באמת חיות צמאות-דם, לפעמים. לכן סלח לי, כי אתה האדם היחיד אשר חטאתי כלפיו בנעוריי, חטא נורא, למרות שמעודי לא הרמתי עליך יד – "אתה היחיד אשר ממנו עליי לבקש סליחה – "
אבל פוליק אינו יכול לקרוא את הספר הזה. הוא נהרג בקיץ של שנת 1961 בתאונת-אימונים מוזרה, בעת שירותו במילואים. לפני כן נפגשנו לא פעם כי למדנו אותה תקופה יחד באוניברסיטה בירושלים, אבל אף פעם לא דיברנו על פרשת החרם. עד שבא היום ופוליק, כנִראה, בדרכו של אביו הלך. אהוד בן עזר
* אהוד היקר, תודה על פרסום הסיפור "סחלין" ועל פרסום ההזמנה להרצאה שלי ב-9.3.2026. אני מתנצל על שגיאה שלי: במקום לציין בהזמנה – 9.3.2026, כתבתי 2019. הסיבה לטעות: את ההרצאה הזאת הרציתי לפני 7 שנים, וחזרתי להרצות אותה השנה, ולא שמתי לב שלא שיניתי את השנה בהזמנה החדשה. אל תכעס עליי על הבלבול.
יוסי אחימאיר מתאר מה עבר על קיבוץ חולית ב-7.10.2023 – הוא מביע אמפתיה כלפי חלוצים אלה שנקלעו לגיהינום, להבדיל מדבריהם של מספר "חכמים" שטענו כי הקיבוצניקים נענשו על היותם שמאלנים וכופרים. "חכמים" אלה לא שמו לב שגם שדרות לקתה קשות ב-7.10.2023, ושם אין "כופרים".
אורי הייטנר צודק: נתניהו מטיף לאחדות בשעות הקשות שעתידות לחול על מדינתנו. ברור שצריכה להיות אחדות, אבל הממשלה שלנו דווקא זורעת פירוד: מדירה את הרפורמים בכותל, מבזה את נשיא בית המשפט העליון ואת היועצת המשפטית, מחדשת את הרפורמה המשפטית, שגרמה למאות אלפים לצאת להפגנות – לא בדיוק מתכון לאחדות.
מצטרף לאורי הייטנר בשבחים לממשלה שתמכה באוקראינה במלחמתה עם רוסיה, בניגוד לעמדה האמריקאית.
הזיווג של שירי האהבה של מיכל סנונית, והתוספות של פוצ'ו – הוא בהחלט מהנה ומרתק.
נעמן כהן מגנה את "האחים לנשק" על הצהרת הסירוב להתנדב, אבל בוודאי הוא שם לב שהם היו הראשונים לחרף נפשם בקרב, לפני שצה"ל התאושש מהתרדמת שלקה בה בשעותיו הראשונות של הטבח.
שלך –
משה גרנות
שועלה
מבחר חדש משירתה של אסתר ראב (פתח-תקוה 1894 – טבעון 1981), שכונתה "המשוררת הארצישראלית הראשונה", וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.
בעריכת הלית ישורון
הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020
הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה (kibutz-poalim.co.il)
ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978
או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il
המחיר 59 שקלים לפני משלוח
אהוד: זה הספר היחיד משירי אסתר ראב הזמין כיום לרכישה.
את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם: http://benezer.notlong.com http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגל") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את אלפי הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.
אל"מ (מיל') ד"ר משה בן דוד (בנדה): "...יוצאים מכלל זה 'חדשות בן עזר' והסופר הנידח, שהינם 'עופות די מוזרים' בביצה האינטלקטואלית המקומית, בהיותם חפים מכל שמץ של התקרנפות, תקינות פוליטית, אג'נדות מגדריות, אמוניות, חברתיות ופוליטיות – והתעקשותם לשחות נגד הזרם." ["חדשות בן עזר", 14.6.2021]
"שנה טובה אהוד, לך ולכל היקרים לך! מוריד בפניך את הכובע, על הכישרון, הנחישות וההתמדה כמו גם על עוז הרוח והיושר האינטלקטואלי. מי ייתן ותזכה לעוד הרבה שנים טובות ופוריות." ["חדשות בן עזר", 18.9.2023].
פינת המציאות: חינם!
היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר
נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי * מסעות כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם! עד כה נשלחו קבצים ל-70 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989! עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין! 05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה 94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה! עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות! עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות! עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי. * היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן! וכן "מנחום גוטמן לאליאס ניומן" ו"נחום גוטמן, מאמר", ס"ה 53 עמ' עד כה נשלחו קבצים ל-2,082 מנמעני המכתב העיתי. * אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"! עד כה נשלחו קבצים ל-2,089 מנמעני המכתב העיתי. * את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה". עד כה נשלחו קבצים ל-2,692 מנמעני המכתב העיתי. * אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב, צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה, וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה, עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות! עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,453 מנמעני המכתב העיתי * את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר. אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי * אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות! עד כה נשלחו קבצים ל-106 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר. עד כה נשלחו קבצים ל-2,636 מנמעני המכתב העיתי * את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י" [זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר. עד כה נשלחו קבצים ל-107 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"! עד כה נשלחו קבצים ל-77 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית! עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908! עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"! עד כה נשלחו קבצים ל-41 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"! עד כה נשלחו קבצים ל-40 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"! עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"! עד כה נשלחו קבצים ל-50 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה" עד כה נשלחו קבצים ל-39 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * את צרופת "מחווה לאברהם שפירא", הערב נערך בבית אברהם שפירא ברחוב הרצל בפתח-תקווה בתאריך 18.12.2005 בהשתתפות ראובן ריבלין, מאיר פעיל, מרדכי נאור, חנוך ברטוב ואהוד בן עזר עד כה נשלחו קבצים ל-1680 מנמעני המכתב העיתי * את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים עד כה נשלחו קבצים ל-16מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"! עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"! עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח" עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"! עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"! עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"! עד כה נשלחו קבצים ל-64 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"! עד כה נשלחו קבצים ל-34 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "הפרי האסור", שני שערי סיפורים! עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים! עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"! ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור. עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?" סִפּוּרִים לִילָדִים עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"! עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"! עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"! עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"! עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"! עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד" עם מאמרי ארנה גולן ומשה גרנות. עד כה נשלחו קבצים ל-32 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"! עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם. * אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"! עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם. * את צרופת הקובץ (171 עמ') "ידידי יצחק אורפז"! עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם. * את צרופת הקובץ "אורי שולביץ איננו"! אורי שולביץ, יהודה אטלס, דני קרמן, אהוד בן עזר, ואחרים. עד כה נשלחו קבצים ל-2182 מנמעני המכתב העיתי. * קישור לבלוג של דני קרמן המוקדש לאורי שולביץ: https://dannykerman.com/2025/02/21/shulevitz * את צרופת הקובץ "יהושע קנז – דברי חברים"! רות אלמוג, אהוד בן עזר. עזי שטרן. יפה ברלוביץ. עד כה נשלחו קבצים ל-2182 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם. * את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר. עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם. * את צרופת "100 שנים לרצח ברנר" מתוך "חדשות בן עזר", גיליון מס' 1641 ביום 2.5.2021, במלאת 100 שנה לרציחתם בידי ערבים של הסופרים יוסף חיים ברנר, צבי שץ ויוסף לואידור ביום 2.5.1921. עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי. * אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"! עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם. * אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב). מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר. עד כה נשלחו קבצים ל-59 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם. * הרצאת עמנואל בן עזר, נכדו של יהודה ראב, על תולדות פתח-תקווה. https://www.youtube.com/watch?v=h81I6XrtAag עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם. * אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"! עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם. * אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק. עד כה נשלחו קבצים ל-2,647 מנמעני המכתב העיתי * את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003. עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי * אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]! עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים. * את צרופת החוברת "פפיטה האזרחי 1963" עד כה נשלחו קבצים ל-2,295 מנמעני המכתב העיתי. * את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ. עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך. * את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"! עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * את צרופת ארנה גולן: הוויתור. אימי, זיכרונה לברכה, היתה צדקת גמורה. הדרמה השקטה בחייה של חלוצה וחברת קיבוץ. עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005. עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"! עד כה נשלחו קבצים ל-11מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"! עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"! עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"! עד כה נשלחו קבצים ל-26מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים! עד כה נשלחו קבצים ל-2,374 מנמעני המכתב העיתי ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"! עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-10 מנמעני המכתב העיתי * את צרופת דאוד אבו-יוסף. עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי * אֶת צרופת הנוסח המוקלד לרומאן של עדי בן-עזר "אפרודיטה 25"! Adi עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: "תחנת הרכבת". עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום. עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב. עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * שונות את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה"). עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * הבלוג של דני קרמן https://dannykerman.com/2021/10/28/ehud_ben_ezer דברים שעשיתי עם אודי – שירים למתבגרים כולל חלק ניכר מהעטיפות ומהאיורים שעשה דני קרמן לספרי אהוד בן עזר כדי להיכנס לבלוג יש ללחוץ אֶנטר ועכבר שמאלי * את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840]. עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"! עד כה נשלחו קבצים ל-2,232 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939 * את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר" בשנים 2005-2009! עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר
עד כה נשלחו קבצים חינם ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ PDFחינם
עד כה נשלחו קבצים ל-2,253 נמעני המכתב העיתי
ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.
הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!
📑 בגיליון:
פנחס שדה:
אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות
יהודה ראב בן עזר:
ניצני "אמנות" ותרבות
פוצ'ו:
וזה מה שסיפרה לי תקוה וינשטוק
עמנואל בן סבו:
1. וקוטיק לא תכרע ולא תשתחווה
עמנואל בן סבו:
2. פסי הבד האדומים-כחולים של הקאובוי הנצחי
אורי הייטנר:
מכתב גלוי לראש הממשלה הבא
אורי הייטנר:
2. צרור הערות 1.3.26
נסיה שפרן:
כמעטים
משה בר-יוסף:
השמוטי זן תפוזים מצויין
אהוד בן עזר:
המלך תפוז
Bottom of Form:
משה גרנות
אילן בושם:
11 שירים, פברואר 2026
נעמן כהן:
איך אומרים "פיליסטיני" בּוּר בפרסית עתיקה?
אהוד בן עזר:
ספר הגעגועים - פרק שלושים ושישה
אהוד בן עזר:
יַעְזְרֶהָ אלוהים לפנות בוקר
ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי,:
נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":
