[השיחה נערכה בחודש יוני 1970, לפני 56 שנים].
מתוך ספרו של אהוד בן עזר
"אין שאננים בציון"
שיחות על מחיר הציונות
ההקדשה: זכר למחנכת טוני הלה
ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986
נדפס לראשונה במהדורה האמריקאית בהוצאת הספרים של ה"ניו יורק טיימס"
"Unease in Zion", Quadrangle, 1974
אהוד בן עזר: מה אתה רואה במלחמה בין ישראל לערבים?
פנחס שדה: מלחמה אינה דבר טוב או רע. גם שלום איננו דבר רע או טוב. יש לבחון כל דבר לגופו. באשר למלחמה כשלעצמה, הרי היא בטבעם של האנושות ושל הטבע, לא אנחנו בראנו אותה ולא אנחנו נחסל אותה. ההיסטוריה והטבע אינם מסיבת קוקטייל, אלא מאבק מתמיד ואפל המבטא את מצבו המהותי של האדם; ובמצב המהותי כלול המוות, שיבוא על כולנו במוקדם או במאוחר, והוא חלק מתעלומת הקיום. אני חושב כי אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: המילה האחת היא אהבה, והמילה השנייה היא מוות. ועל כן כל שאר המילים אינן חשובות. ובעצם ככל שאני חושב על זה יותר, כן קשה לי להניח שאלוהים זקוק לשתי מילים; וייתכן אפוא ששתי המילים הללו, הניראות לנו כשתי מילים, באמת אינן אלא מילה אחת.
ובאשר למלחמה היהודית, הרי אם עלה בגורלו ההיסטורי של העם היהודי שהוא הגיע חזרה לארץ-ישראל, והיה מוכרח להילחם עליה, על חייו, ועל האדמה (והאדמה היא דבר חשוב מאוד, היא אימנו) – הרי שצריך להילחם. ומה שנוגע למוות – נמות בין כה וכה, במלחמות ובלעדיהן.
אך השאלה היא אולי זאת: אם נילחמים – על מה נילחמים? ואם חיים בשלום – איך חיים את החיים האלה? שמעתי כי לפני זמן-מה שאלו את הרמטכ"ל רב-אלוף חיים בר-לב: "האם זה בסדר שהחיים בתל-אביב נמשכים כמו שהם, בו בזמן שחיילים נהרגים מדי יום בתעלת סואץ ובמקומות אחרים?"
והוא ענה: "הלא על כך לוחמים החיילים בכל הגבולות – כדי שהחיים כאן יימשכו כמו שהם."
עם כל הערכתי לרמטכ"ל כמצביא, אני שואל: מיהו הרמטכ"ל ומה סמכותו להחליט כי החיים כאן אכן צריכים להימשך כפי שהם נמשכים?! ותשובתי: אם החיים יימשכו כאן כפי שהם נמשכים, אז אין על מה להילחם. על זה לא כדאי להילחם. ומוטב אפוא למצוא איזה הסדר עם הערבים, שירחמו עלינו ושייתנו לנו לחיות בתל-אביב את החיים האלה; ואני חושב שהם יסכימו, כי החיים האלה ראויים לרחמים, ואללה הלא קרוי בשם "הרחום והרחמן".
אלא מה, אנשים גם רוצים להחזיק בכל הארץ הגדולה והיפה הזאת, בבית-לחם, בשכם, בחברון ובירושלים. ורצונם אינו שונה באופן מהותי מן ההתנחלות הראשונה בארץ-ישראל, מימי פתח-תקווה ודגניה. יפה מאוד. אבל אז צריך לזכור כי הדחיפה וההצדקה לבוא לארץ ולהתנחל בה מושרשות בתנ"ך ובדברי הנביאים. הצדקה אחרת אין, כי כאן ישב עם אחר, אנושי בדיוק כמו היהודים. אבל עכשיו אני מסתכל סביבי, ורואה את מציאות-החיים רחוקה לגמרי מרוחם של הנביאים. ומה בצע אם כן בניצחון על מצרים שמחוצה לנו, אם אנו עבדים חרופים למצרים שבתוכנו, לארץ הבצלים והקישואים, סיר-הבשר, עגל-הזהב, ואלילי הכסף, המיסחור והריקנות? – ואם כן, הרי אנשים עושים פלסתר את הצדקתם למלחמה. ובטווח רחוק הם משמיטים את הבסיס מתחת לרגליהם. שהרי אם האדמה הזאת היא אדמת הנביאים, והאנשים אינם נאמנים לאדמה, היא תישמט מתחת לרגליהם.
אהוד בן עזר: הנכון יהיה לומר, לאור דבריך האחרונים, שאתה רואה את מדינת ישראל כפי שהיא כיום כתופעה אבסורדית?
פנחס שדה: אין דבר עלי אדמות שאיננו נושא אופי אבסורדי, אבל יחד עם זאת אין גם דבר שהוא נטול משמעות אלוהית. אפילו נוצה של ציפור איננה נופלת במיקרה, והיות ואין אנו יודעים את המשמעות, אין אנו יודעים גם את ההבדל בין נפילת נוצה לבין נפילת ממלכה.
מממלכת בבל האדירה, למשל, לא נותר היום יותר משנותר מן הציפורים שהיו מקננות אז בין העצים שלחוף הנהר פרת. כך היה, וכך יהיה, ואותו העשב יכסה את את בתי-הניבחרים ובתי-הזונות גם יחד. (וזה מוכיח, אגב, כי בסופו-של-דבר זנות רוחנית אינה משתלמת יותר מזנות גופנית). בכל אופן, באשר למדינת ישראל, הרי זה כמובן נחוץ שליהודים יהיה מקום בו יוכלו להתקיים ולחיות, סוף-סוף, אבל לאחר שזה בא על תיקונו, אין יותר במדינה כשלעצמה שום דבר נשגב, היא לא אידאל. כל המדינות הן משהו מטומטם ומטמטם את האדם, והמדינה המודרנית אפילו גרועה מזו של ימי-קדם או ימי-הביניים, היות והיא מסחרית, כלכלית, במהותה: האידאל הוא, מצד אחד, לייצר יותר, להפיק יותר, לייצא יותר, ומצד שני לצרוך יותר (גם ה"תרבות" הפכה למיצרך וערכה נמדד בהתאם לביקוש בשוק), מה שמכונה היום – להעלות את "רמת-החיים" (אם אפשר לקרוא לזה חיים). המדינה מגדלת טיפוס של אדם שבע-רצון, זחוח, וזה מעורר בי סלידה. האידאל של מדינת ישראל הוא להיות אמריקה קטנה, וזכותם של תושביה לרצות בזה, אבל זאת בדיחה לחשוב כי זה חזון הנביאים. אני חושב שנגעתי בנושא זה בשיר שלי "ירושלים". ואני חושב כי המעשה האמיתי ביותר שהאנשים כאן, בעם הזה, יכולים לעשות ביחס לתנ"ך וביחס לעצמם הוא לשרוף את התנ"ך. לחפש, להחרים ולשרוף את כל הטפסים, עד האחרון. למחוק לגמרי.
אהוד בן עזר: בספר "החיים כמשל" אתה מתאר את היום בו התגייסת למלחמת העצמאות בשנת 1948, וברצוני לצטט קטע זה:
"ישבתי הזוי, אפוף בדידות כבדה. הרהרתי בעצב שאני הולך למות, ולמות בקרב הלא-נכון. למלחמה הלאומית לא היתה כל משמעות בעיניי ולא ראיתי מהו שיש לי להילחם עליו. אויביי האמיתיים היו אורבים לי במקום אחר, במיסתרים החשוכים של הנפש. לי לא היה איכפת מי ישלוט בעיר, לא היה איכפת לי מצעד של איזה חיילים יתגודד ההמון כדי לחזות בו, לא היה איכפת לי אם ישרפו את התיאטראות, האוניברסיטאות, בתי-הדואר, ומערכות-העיתונים, לא היה איכפת לי אם יהיו שריה וטפסריה של המדינה נימולים או ערלים. וכי מה זו מדינה וגלות מהי? עצם הקיום הזה הנהו הגלות הממשית." ("החיים כמשל", 1958, עמ' 125-124).
ובכן השאלה שלי היא, האם גם עכשיו אתה עומד מאחורי דברים אלה?
פנחס שדה: אינני מייחס ערך רב לתשובה אפשרית שלי עכשיו, היות ומה שחשוב הוא מה שהרגשתי וביטאתי ברגע האקטואלי של החיים, ולא חוות-דעתי עכשיו על מה שהרגשתי ומה שחייתי. החיים, ההרגשה, הם-הם האמת, והאמת אינה תלוייה בחוות-דעת, גם לא שלי. ולעצם העניין: האוניברסיטאות, למשל, הן חוכמת-אנשים-מלומדה (מה שירמיהו מכנה בשם "חוכמת-מה"), ולא השתוקקתי למות להגנתן. (רציתי לחיות עוד קצת כי הרגשתי צורך לכתוב שיר, אשר לפי הרגשתי היה יותר חשוב מבחינת מורשת רוח התנ"ך מאשר מה שנלמד באוניברסיטאות, ובאמת כתבתי באותו יום את "משלי בתולות", ואחרי-כן יצאתי מהחדר והלכתי להתגייס). ובאשר לשרי המדינה, מוסדותיה ותרבותה: [חיים] וייצמן אמר פעם (כמדומני שאמר זאת לבלפור) ש"אמנם אולי אנו בני סמרטוטרים אך נכדי הנביאים." זה מחניף כאן לכולם, אך אני שואל: אם אנו נכדי הנביאים, להיכן נעלמו נכדיהם של הורגי ורודפי הנביאים, שהיו, ככלות הכל, הרוב? האם היו הללו מעשרת השבטים שנעלמו? תחושת הזרות וההתבטלות שאני חש כרוכה בהרגשתי כי נכדיהם של הורגי-הנביאים, אם להשתמש בביטויו של אליהו, רצחו וגם ירשו.
אהוד בן עזר: בעיתון "הארץ" מיום ה-16 ביוני 1970, במאמר מאת סופרו הפארלמנטארי של העיתון, מובאים דבריו של חבר-כנסת חילוני מסויים שציטט, בנימה של מרירות, הערה של האדמו"ר מלובאביץ' – כי ביום אחד נהרגו חיילי ישראל במיספר גדול יחסית, בחזית תעלת סואץ, בשל פריצה בחומת הלכות הגיור, כלומר, בשל הפרת אחד מחוקי-התורה בימינו במדינת ישראל. על כך ענה אחד מחברי הכנסת הדתיים, שהוא גם רב, כי האדמו"ר רק חזר על אימרת ישעיהו הנביא – "אם תאבו ושמעתם, טוב הארץ תאכלו," ולא, "חרב תאכלו."
מה אתה אומר על דעתם של הרבנים הללו?
פנחס שדה: דעתם של החולקים על האדמו"ר מלובאביץ' מבוטלת בעיניי, ודעת האדמו"ר מלובאביץ' רחוקה מדעתי, אבל את דברי ישעיהו אני מקבל ככתבם וכלשונם. אולי הדבר נשמע פאנטאסטי ולא-ריאלי – במהלך החשיבה המודרני-כביכול שלנו, לאחר שהפסיכולוגיה, האקדמאיזם והז'ורנאליזם אכלו כאגזמה את אורח-החשיבה הטבעי, אבל אני מחזיק בדיעה התנ"כית של הנביאים (שהרי מי אני שאחלוק על דבריהם?) שאכן אם האדם לא יהיה ראוי לארץ הזאת – הארץ תקיא אותו מתוכה. ואם הוא יפר את חוקי ה' – אלוהים יעורר עליו את שבט זעמו. הדבר לא יקרה מהיום למחר. לא על-ידי נס חד-פעמי. אבל המצב, כפי שהוא היום, לא יוכל להימשך זמן רב.
מצד שני, וזה דבר אכזרי לאומרו, אם נסתכל במבט לא-הומאניסטי (ואני יכול לבכות למראה כאבו של ילד קטן; אינני מדבר על רגשותיי, אלא על ניסיוני להבין את הקיום, את כדור-האדמה, במשך הרף-העין הקצר הזה הקרוי חיים) – הרי כיום המלחמה היא הערך הגדול ביותר שקיים בארץ. הדת המקובלת, היהדות, ניראית לי כמרוקנת מחיוניותה, וכן הגילויים האמנותיים והספרותיים, וכל יתר הגילויים ה"רוחניים" כאן. לא הספרות, לא האמנות ולא הדת – אינן מעמידות כאן את האדם בעימות עם מצבו המהותי, חידת המוות ושאלת החיים. הדבר היחידי שנישאר כמבטא עוצמה אנושית, את הערכים, היא המלחמה. היא הספר האמיתי של החיים והמוות, היא הספרות והאמנות האמיתית כיום, לאחר שהספרות והאמנות אינן ממלאות את תפקידן לערוך עימות מתמיד של האדם עם מצבו המהותי. אולי זה אכזרי, ועצוב.
אהוד בן עזר: במה, לדעתך, מתבטא חטאה של הספרות כאן?
פנחס שדה: מאז למדתי לקרוא טימטמה הספרות העברית (להוציא שלושה-ארבעה שמות בודדים מאוד) – שני דורות צעירים, ונתנה להם מושג מזוייף של החיים. הספרות עסקה בעיקר בשאלות חברתיות במובן המצומצם והפרובינציאלי ביותר של המילה, וניכרו בה כל הגילויים המושחתים של שביעות-רצון עצמית ויחסים המתרקמים בין אנשי שלומנו בחברה קטנה וממוסדת. כשהשתלם, מבחינה חברתית לפחות, לכתוב על הפלמ"ח, כתבו על הפלמ"ח. אחר-כך על המדינה, או על מלחמת העצמאות, או על קיבוץ, או על מלחמת ששת הימים, וכן הלאה.
כל זה מאוס לא רק מבחינה אסתטית, אלא גם, ובעיקר, מבחינה מוסרית, עקרונית; ואסביר למה: כי הנוהג כך מפגין, במצח-אישה-זונה, את כפירתו בכוחה העצמי של הרוח, בעצמאותה, בסמכותה העליונה, ובוודאי במקורה האלוהי, והוא רואה בספרות מין זונה הנמכרת בשוק, סתם מצרך מסחרי שיש לו ערך רק בהתאם לביקוש של הצרכנים. לפי הרגשתי הכי פנימית – זאת זוועה. בעיניי משתייכת לתחום זה גם כל כתיבה אופנתית אחרת הבאה לספק את צורכי הציבור. למשל, אחרי שאותו ציבור נעשה קצת יותר אנין-טעם הוא גם מרגיש צורך להחליף את הכתבנות הפלמ"חאית במשהו ההולם יותר את אורח-החיים החדש, כלומר – בכתיבה יותר אינטלקטואלית, המאפשרת לחטט קצת ב"סימבולים" וב"מוטיבים" ובשאר החידודים שבתוכה, תוך כדי ישיבה נוחה בנעלי-בית, וכמובן שיש ספקים גם לזה. הכתיבה הזאת הולמת את נעלי-הבית, בדיוק כמו שהכתיבה מלפני עשר ועשרים שנה הלמה את הסנדלים. ולכתוב כל זאת בשפתם של נביאי התנ"ך! הרי כל זה רחוק מהחיים, מאהבה, מסבל, מרחמים, משאיפות רוחניות אמיתיות, ממצבו המהותי של האדם; כל זה אינו דורש כלום, אינו מעורר למאומה, חוץ מאשר לחידוד-מוחין קל אצל כמה מבקרים וקוראים. ובדומה לזה רוּבה – אף כי לא כולה – של השירה, שאיננה עכשיו אלא פיליטונים מחוכמים בחרוזים, ולמעשה אף לא טורחים המחברים לחרוז, כי זה עכשיו לא באופנה.
וכך אנשים חיו ומתו במיטתם, או במלחמות, בלי שום הבנה, ולא רק שהם לא ידעו את התשובות, הם אפילו לא ידעו על קיומן של השאלות! ספרות כזו היא ספרות בוגדת. ולבגוד באדם זה הרבה יותר נורא מאשר לבגוד במדינה: כי האדם הוא נציגו של אלוהים עלי-אדמות, ומדינה היא מושג מופשט. הספרות אשר טחה בוץ על עיני אנשים, כדי להסתיר מהם את אלוהים, היא ספרות אנטי-דתית במהותה. אך את אלוהים אי-אפשר להסתיר, כי הוא מתגלה לא במילים אלא בהווייתו ובעשייתו, בכך שהאדם חי ומת. ולא יצא שום ריווח לסופרים מחרפי שם-שמיים אלה, לנביאי השקר, מכיוון שאין שום ריווח בחטא. חטא במהותו זהה עם הפסד, לא עם ריווח. חטא הוא האינות.
מאחר שהרוח לא דיברה אל האדם, וגם אלה שהשתמשו באיצטלת הרוח לא דיברו אליו – לכן מדברים החיים עצמם אל האדם, ללא תיווך. והם מדברים עכשיו באמצעות המלחמה. המלחמה היא הספר שהאדם, הנוער, קורא אותו. ובו כתובים הדברים כמו שהם – מאבק, מוות, אהבה, מוות, מוות.
אהוד בן עזר: אם הבינותי נכון את משמעות דבריך, הרי כוונתך לומר שהמציאות העומדת בפני האמן, או הנביא – אין לה ממשות משלה, אלא היא רק כמין משל ומלבוש לאלוהים, שהוא הנמשל, כלומר הממשות היחידה והאמיתית; נקודת-המוצא שלך להבנת האדם איננה האדם אלא אלוהים. לדעתך, האדם הוא רק מאניפסטאציה, פירוש אחד מפירושים רבים, של אלוהים. ואילו הפסיכולוגים (המייצגים בתפיסתך גם את מהות הגישות האחרות, החברתית, הכלכלית, הפוליטית, הלאומית והמדעית) – רואים את חייו של האדם, מלידה ועד מוות, כממשות היחידה, כמציאות האמיתית היחידה, שהיא הנמשל, ואילו אלוהים בעיניהם הוא רק משל שהמציאו האדם לצרכיו, כדי להסביר את העולם או את המתרחש בנפש האדם. אלוהים, לדעתם, הוא השלכה פסיכולוגית, או צורת הטלה נפשית אחרת, שהמציא האדם לצרכיו. עכשיו אשאל אותך – מניין לך שאתה צודק והם הטועים?
פנחס שדה: מה אתה מדבר, בן-אדם! האם אתה תופש מה אמרת? אני – כל מה שחייתי, מה שכתבתי, היה מכוון – מיוסד על כך שמציאות אלוהים מובנת מאליה. אם, נניח, שהיית יכול עכשיו, לרגע, להוכיח לי שאני טועה, הרי הייתי מוכרח – הייתי מיד קם וקופץ מהגג. יותר קל לי לתאר את האלוהים בלי עולם, מאשר את העולם בלי אלוהים, וזאת מפני שהעולם הוא רק משל ואלוהים הוא הנמשל, כלומר, אלוהים (מבלי שיש לי שמץ של הבנה לגבי מה שהוא) הוא האמת המוחשית של ההווייה שמאחורי העולם, שכשלעצמו איננו אלא חלום חולף. אין זה כל-כך נורא אם אדם שוכח את אלוהים (זאת כמובן לא מעלה גדולה, אך ככלות הכל זה לא יכול לשנות לאלוהים ולא כלום) אך זה נורא מכל נורא אם אלוהים שוכח את האדם. שוכח את קיומו, את שמו, לא רוצה לדעת ממנו יותר. שהרי זו תכלית האימה, האובדן והאפס, – וכניראה שזהו המובן האמיתי של הגיהינום. אני גם כתבתי בסיפור על אבימלך מלך שכם כי "אמנם יש אשר בני-אדם, בטימטומם, שוכחים את אלוהים, ואך דבר זה אין בו חשיבות רבה, הואיל ומעשי האדם ומחשבותיו אפס הם בעיני אלוהים. לא כן הדבר אם שוכח אלוהים את האדם. זוהי תכלית האימה." ("מות אבימלך ועלייתו השמיימה בזרועות אימו", 1969, עמ' 9).
כך גם באמנות. החיים הם חומר, משל, המוצג לנגד עיני האמן האמיתי, כדי שיבין את הנמשל, כלומר את אלוהים, שהוא הנמשל המוחלט, אשר משהו מפעולתו מתגלה בפנינו בהיסטוריה האנושית. הדרך אל אלוהים עוברת גם דרך האישה, היופי, החלום, הטבע והחטא. הרי מוכרח להיות איזה קשר בין הנשיי, הנצחי, הטבע והמוות. אני חושב שארבעתם מרכיבים את האידאל של האישה. המיזוג של מתיקות עם חומרה, של פראות עם סדר, הוא חשוב מאוד. אמנם נכון הוא שאם אתה רוצה אתה יכול לטעון כי יש בדברים שלי איזו נקודה – איך לומר? – נאצית. אבל אל תשכח כי נקודה זו היא גם המאפיינת את האמנות, את היצירה האמיתית הגדולה, כלומר – מיזוג של פראות, של מתיקות משכרת, עם סדר חמור, ומכל לכל, זהו מה שמאפיין את הטבע: בג'ונגל הפראי והמסובך ביותר יש מיבנה מדוייק לכל עלה ולכל פרח; בטבע, במציאות, מאוחדים החלום והאטום.
אהוד בן עזר: מה היא השפעתם של האמן, של הספרות, על המציאות?
פנחס שדה: ההיסטוריה מוכיחה שלא היה מעולם נשק רב-עוצמה יותר מאשר ספר, ודרשה אחת שדרש בחור אלמוני, על גבעה אלמונית, בפני חבורה של אנשים אלמונים, עשתה את דרכה לכל מקום על פני כדור-הארץ, הפילה ממלכות, ועכשיו היא חוזרת ונשמעת, כעבור אלפיים שנה, בכנסיות מאלאסקה ועד ארץ-האש. הוא הדין, למשל, בספר בשם "הרכוש" שכתב מלומד אלמוני ורעב-ללחם, בספריית ה"בריטיש מוזיאום", ועכשיו מאיימים מאות מיליוני בני-אדם להשמיד אלו את אלו בטענה שמתנגדיהם אינם מארכסיסטים במידה מספקת.
היו בהיסטוריה לא מעט מלחמות ושואות נוראות שלא נותר להן זכר אמנותי. למשל, בבוכארה שחטו החיילים של ג'ינגיס-חאן מיליון וחצי אנשים, נשים וילדים תוך שבועיים, ועשו ערימה מכל הגוויות. אביא רק דוגמה אחת מיני רבות: לפי פלוטארך נהרגו קרוב לרבע מיליון גרמאנים בתבוסה שנחלו במלחמתם עם הרומאים: חלק נהרג בקרב, הבורחים נהרגו בידי נשותיהם ואימהותיהם, ולבסוף התאבדו הללו, וכל זה התרחש תוך שעות מעטות בלבד. באשר לעצם השאלה, הרי, כמו שהאמנות לא נועדה לשרת את הציבור בעניינים קטנים, כלומר לספק לו חומר קריאה העונה על דרישות השוק, כך היא לא נועדה לשרת את הציבור בעניינים גדולים, ובכלל אין היא משרתת את הציבור, אלא להיפך: הציבור, ההיסטוריה, מאורעות הזמן ותופעות החיים, הם חומר – או במילה אחרת: משל – המוצג לנגד עיני האמן האמיתי, כדי שאולי יפיק משהו מתוך הנמשל שבזה. כלומר, כל המתרחש אינו אלא רמז על אודות מהות הקיום, או במילים אחרות, על אחדות המשמעות האלוהית המתגלה בעולם.
אהוד בן עזר: נידמה לי שאתה מבקש לקבוע עמדה חד-משמעית בשאלה תיאולוגית ומיסטית עתיקה וקשה – שאלת הסתירה בין כל-יכולתו של האל לבין טובו: אם האל הוא כל-יכול – משמע שגם הרע נובע ממנו; ואם אין הרע בא מן האל – נפגמת כל-יכולתו של האל. אתה בוחר באורח חד-משמעי באמונה על דבר כל-יכולתו של אלוהים, ומפני כך אתה מוכרח לוותר לגמרי על משמעותם המוסרית וההומאנית של החיים, ועל כל המבדיל את הטוב מן הרע. אלוהיך הוא אלוהים אכזרי, ש"מושגיו לא מושגינו, הטוב והרע בטלים לגמרי בעיניו," כפי שאתה כותב על אודותיו בספרך "על מצבו של האדם" (1967). אין בהשקפתך מקום להשגחה פרטית, לשכר ועונש, אין מגע בין אלוהים ואדם.
משום כך נידמה כי אין כל הבדל בין מציאות האל, כפי שאתה מבין אותו, לבין ההשקפה האתיאיסטית המכחישה את קיומו מכל וכל. אלוהיך כה כללי ונצחי, כה מרוחק ואדיש לגורל האדם, כה בלתי-אנושי ובלתי-אישי – עד שאין הפרש רב לאדם אם קיים בכלל אלוהים כזה, ואם לא. קיומו וחסרונו אינם משנים מאום במהלך חיי האדם והעולם. אולי להיפך, קיום אלוה שכזה רק מגביר את הייאוש האנושי.
אבשלום, גיבור ספרך "על מצבו של האדם", אומר שהוא "מחשיב כאנושי רק מה שהוא על-אנושי," כלומר הוא שואף להתייחס אל העולם ואל החברה, ולפעול בהם, לא מנקודת-הראות האנושית, אלא מנקודת-מבט על-אנושית, כלומר אלוהית, לפי מה שהוא מבין את האל ואת הנהגתו בעולם. אין צורך לומר שזוהי נקודת-מבט אנטי-הומאניסטית לחלוטין. אלוהים קודר ונואש ש"התגרש" מן העולם, שהאדם אינו נחשב בעיניו, אלוהיו של אדם חילוני, אדם שנסתתמו בפניו שערי האמונה התמימה, התפילה והרחמים, ונפערה בפניו מלוא אימת התהום של התחליפים הריקים: מדינה ולאומיות, חברה, פסיכולוגיה, מדע, ארוס, עיתונות וספרות מזוייפת. האדם נאחז באלוהים אחיזה מיסטית, אך זה אלוהים שאין עימו תשועה ורחמים, שום אפשרות להסביר את העולם האנושי, אלא רק המבט הקר והעל-זמני, החורץ גזר-דין מוות על האשמים והחפים-מפשע גם יחד. אלוהים שאין בינו לבין כפירה גמורה כמעט ולא כלום.
מה פלא אפוא שאבשלום, ברצותו להידמות לאלוהים, בוחר ברע, או, כפי שאתה אומר עליו ש"הוא כאילו אינו רוצה להיות מוגבל על ידי הטוב, כשם שאיננו רוצה להיות מוגבל על ידי הרע." דומה שאבשלום (כמו שבתאי צבי ומיסטיקאים דומים שביקשו "לרדת לתוך קליפות הטומאה" מתוך הרגשה שזוהי הדרך לגאול את "ניצוצות הקדושה" הכלואים בתוכן) מבקש לבוא במגע עם כוחו של השטן, אשר לפי ביטויו שלו, או למעשה הביטוי שלך, הוא "כוח חיוני ומפרה"?
פנחס שדה: אתה תמה על שאני מייחס לשטן כוח חיוני ומפרה? אבל הרי מי, אם לא הוא, מפרה את חייו של פאוסט? הוא מחלץ אותו מנקודת הקיפאון שלו, מאותו רגע של ריקנות, הוא מפגיש אותו עם גרטכן ומעניק לשניהם את האהבה, האהבה הגואלת, ואת האסון, שגם הוא גואל. אני חושב שהיתה לפאוסט מין הרגשה כזו כאשר השתוקק פתאום לצאת... לצאת למסע כמו איזה אל שירד עלי אדמות והוא נודד – נודד בחזרה אל עצמו... נודד דרך העולם, דרך הייסורים, דרך החלומות, היופי, גם הזוהמה. כן, גם הזוהמה, כמובן – ... על זה ענה כבר לפני דורות, בפולניה, יעקב פראנק, שאמר כי לפעמים יש צורך לכבוש את "העיר הקדושה דווקא דרך תעלות-השפכין"... מי יוכל לומר איזוהי תעלת השפכין ואיזהו הנחל החלומי? הרי, למשל, דווקא בתוך הקלון אפשר להרגיש לעיתים מתיקות עמוקה, וכנגד זה בתוך הכבוד – בחילה. איך שהוא, נידמה לי שכבר ענה שבתאי צבי, כשאמר, שצריך לרדת אל הקליפות כדי לגאול מתוכן את ניצוצות-הקדושה.
כדי להגיע אל מחוז חפץ כלשהו, ניראה שצריך לעבור לפני כן דרך העולם, דרך מדורי תופת, התופת, ולפעמים, כמו פאוסט, גם בליוויית השטן, אולי אף בעזרתו... הנה הכל מכירים את אימרתו של ישו: "אל תתנגד לרע," אך דומני כי טועים מאוד בהבנתה. ניראה לי שכוונתו היתה פשוטה כמשמעה: "אל תתנגד לרע, תן לו לבוא בתוכך ולפעול את פעולתו, כי חייך יונקים מן הרע כמו מן הטוב" (וזה, אגב, מה שעשה פאוסט כאשר פתח את דלתו לפני השטן). הלא הרע הוא מושג דתי ממש כמו הטוב, הגיהינום ממש כמו השמיים. רק האמצע רחוק משניהם במידה שווה. האמצע רחוק מן השמיים יותר מאשר הגיהינום.
אהוד בן עזר: אם אנחנו מדברים על השטן, הרי באופן טבעי צף ועולה שמו של היטלר, שהוא התגלות השטן בתקופתנו. מה, בהקשר זה, אומר לך השם היטלר?
פנחס שדה: השם היטלר אומר לי הרבה. יותר מכפי שאפשר להבהיר בתשובה על השאלה. הוא אומר דברים מנוגדים, תהומיים, דברים אשר כבר נמצאים על הגבול שבין האנושי לבין הטבע ותעלומת-הקיום, כלומר, דברים אשר הופכים כבר לשאלה תיאולוגית. היטלר הוא אולי התופעה החשובה ביותר של התקופה. אחת השאלות שהוא מציג, למשל, היא כיצד איפשר לו אלוהים להגשים את עצמו ואת חלומותיו ואת סיוטיו במידה כה רבה, ומצד שני מנע אלוהים מכל האחרים, מכל התינוקות, מכל הנערות והאנשים, את מעט החיים שלהם. ובכן כאן מתעוררת השאלה בדבר כוונותיו ומושגיו של אלוהים ביחס לחיי האדם, לטוב ולרע, ובדבר מהות המציאות בכלל. בשום פנים ואופן לא ייתכן להתחמק משאלה זו.
אהוד בן עזר: התוכל לנסח מהי, בדיוק, השאלה הזאת?
פנחס שדה: השאלה במיקרה זה היא פשוטה ואכזרית: איך הניח אלוהים לדבר כזה כי יקרה? שהרי האחריות הסופית היא שלו. שהרי לא אוכל לקבל אף לרגע כי משהו מתרחש מחוצה לו. הרי אין להעלות על הדעת שהיטלר, או ג'ינגיס-חאן, או איזה ילוד-אישה אחר, נטל לידיו את הגורל ויצא מתחום הווייתו של אלוהים. ובכן השאלה הפשוטה והאכזרית היא: מדוע נתן אלוהים לדבר כזה כי יתרחש? מדוע נתן אלוהים לרוצח את האפשרות, יותר מאשר לכל אדם אחר, להתבטא, להגשים את חלומותיו וסיוטיו, להשתולל; מדוע?
אהוד בן עזר: והאם יש לך תשובה אפשרית על שאלה זו?
פנחס שדה: הייתי אומר שמושגיו של אלוהים לא מושגינו; הטוב והרע בעינינו בטלים בעיניו.
אהוד בן עזר: האם מתוך הדברים האלה לא נשמע שכאילו מצבו של האדם הוא חשוך-תקווה?
פנחס שדה: לא. נשמע משהו אחר לגמרי.
אהוד בן עזר: מה?
פנחס שדה: אני אגיד לך מהו שאני שומע. ואגיד לך זאת לא במילים השכלתניות שאני יכול למצוא כרגע, בשיחה זו, אלא במילים של השיר שכתבתי – "שש שורות: החליל הערבי":
פתאום שמעתי את קול החליל הצלול.
בא מפאת המידבר. בא מסוריה.
והודיעני שהאֵל רואה בחשיכה.
והשביעני להסיר מלב את דלות-הערך.
ואמר: את יהבך, כמו פרח מרווה, לרגלי האל הנח נא.
ואמר, שיקום-העולמות הולך ונפקח כשושנה של אור.
סוף השיחה
פנחס שדה נולד בשנת 1929 בלמברג שבפולין (היום רוסיה). עלה לארץ עם הוריו בהיותו בן ארבע, למד בבית הספר ביל"ו בתל-אביב ובקיבוץ שריד שבעמק יזרעאל. בין המלאכות שבהן עסק למחייתו – רועה צאן, לבלר, ספרן, ושומר-לילה במחנה עבודה בערבה. השתתף במלחמת העצמאות. שהה כשנה בלונדון, התגורר שנים אחדות בירושלים, אחר-כך ברמת-גן, ולבסוף בתל-אביב. ספרו האוטוביוגראפי שהקנה לו את שמו ואת השפעתו הגדולה על דור של קוראים וסופרים עבריים, "החיים כמשל", הופיע גם בתרגום אנגלי (1966), וכן הופיעו תרגומי שיריו לאנגלית, צרפתית, ערבית, גרמנית ושפות אחרות. דרכו המיוחדת של שדה אל האלוהים, השקפת עולמו וחותם אישיותו החזקה, המתבטאים בכל יצירותיו ומסביב להן, הביאו לשדה מתנגדים רבים כמו גם מעריצים מושבעים, הנוהים אחר כל נושא ששופע מעטו, לא רק שיריו, הגותו, ווידוייו, בעלי הסגנון המיוחד, המכושף, והאיכות הפיוטית העזה, אלא גם, למשל, ספר עיבודיו למעשיות ר' נחמן מברסלב, שנעשה, כרבים מספרי שדה עצמו, לרב-מכר.
ספריו: "משא דומה" (1951); "החיים כמשל" (1958, 1968 ואילך); "על מצבו של האדם" (1967); "מות אלימלך ועלייתו השמימה בזרועות אימו" (1969); "ספר השירים 1970-1947" 1970); "העשב האדום בוער לאט, הנהר הירוק זורם לעד" (1970); "נסיעה" (1971); "נסיעה בארץ-ישראל" (1974); "אל שתי נערות נכבדות" (1977); "ספר האגסים הצהובים" (1985). כמו כן ערך את "תיקון הלב; סיפורים, חלומות, שיחות של ר' נחמן מברסלב" (1981) ו"ספר הדמיונות של היהודים (1983).
השיר "שש שורות: חליל ערבי", המופיע בסוף השיחה, לקוח מספרו של פנחס שדה "ספר השירים 1970-1974", ברשותה האדיבה של הוצאת שוקן.
השיחה "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות", גדפסה לראשונה בספר "Unease in Zion" (1974).
בגיליון:
- פנחס שדה: אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות(המשך)
- אל"מ (מיל') משה (בנדה) בן דוד: זה לא יקרה כנראה בלי הצבא האיראני
- יוסי אחימאיר: המנהיג הנכון בזמן הנכון
- מוטי הרכבי: אפשר לסמן במלחמת התקומה שני אירועים שהיוו נקודות מפנה עיקריות:
- אברהם מורדוך: בואו נסתכל על חצי הכוס המלאה
- רון בריימן: החיפזון מן השטן, סבלנות עכשיו
- עמנואל בן סבו: אנחנו של ישראל
- אורי הייטנר: נכס לאומי או שטיבל חרדי
- אורי הייטנר: 2. צרור הערות 8.3.26
- רון גרא: בָּבַת עֵינִי
- רון גרא: בְּלֹא נָתִיב
- רון גרא: מַסֵּכָה
- עדינה בר-אל: פרופ' יונה חן ז"ל
- מיכל סנונית: מ ר ו ב א ה ב ו ת –: פוצ'ו: מ ר ו ב ה ז י ו ת
- משה גרנות: השופט מיאשי
- אהוד בן עזר: יַעְזְרֶהָ אלוהים לפנות בוקר
- ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי,: נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":
- שאר הגליון
מאמרים
פנחס שדה
אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות(המשך)
אל"מ (מיל') משה (בנדה) בן דוד
זה לא יקרה כנראה בלי הצבא האיראני
ההשגים המשמעותיים שהושגו במהלך ארבעת הימים האחרונים במערכה נגד איראן, בכלל זה הפגיעה הקשה ביכולת הייצור והשיגור של הטילים הבליסטיים, במתקן הגרעין הסודי בטהרן, בבכירי משמרות המהפכה ובראשם האייטוללה חמנאי, במתקני שלטון, מאגרי הדלק ועוד... עולים בקנה אחד עם משאלת הלב, לפיה עוד מאותו דבר, יוביל לקריסת המשטר. הסברה המקובלת היא שזה רק עניין של זמן. של עוד חיסול, ריכוך, פגיעה בתשתיות מדינתיות וצבאיות, ואז המגדל יקרוס.
אבל אם מה שהתבצע עד כה, רק עתיד להימשך, ייתכן שלא יהיה בכך די. הניסיון שצברנו בשלושים השנים האחרונות, לימד אותנו כי אי אפשר למוטט משטרים אידאולוגיים באמצעות הפצצות מן האוויר. ומה שלא עבד לנו עד כה מול חיזבאללה בצפון וחמאס בדרום, ולשותפינו האמריקאים מול הטאליבן באפגניסטן ודעא"ש במזרח התיכון, ספק אם יעבוד מול המשטר האיראני, ענין המחייב הסבר קצר.
במאמר חשוב הנושא את הכותרת: 'סוף המנהיג הוא לא סוף המערכה', מבהיר המומחה לאיראן ד"ר רז צימט, כי המערכת השילטונית שהתבססה באיראן ב-47 השנים האחרונות היא מערכת איתנה ומשומנת היטב, כזו שגם חיסול חמנאי וצמרת משמרות המהפכה אין בהם להוביל לפירוקה. לטענתו, המוצאת לה סימוכין גם בקרב 'איראנולוגים' נוספים, המערכת הפוליטית באיראן מורכבת משתי מערכות שילטוניות, הפועלות במקביל ומקיימות ביניהן מתח ניגודי משלים. המערכת הראשונה היא המערכת האזרחית. הכוללת את הנשיא והפרלמנט, המנהלת את ענייני המדינה השוטפים. והמערכת המהפכנית, שבראשה המנהיג הדתי, המסתייע במועצת שומרי החוקה, ובמועצת שמירת האינטרסים של המהפכה. הודות למוקדי הכוח הנתונים למרותו, שהעיקרים בהם הצבא האיראני, משמרות המהפכה, גופי המודיעין וכוחות ביטחון הפנים, המילה האחרונה – היא של המנהיג הדתי.
בשונה ממשטרים טוטליטריים אחרים בעולם, שבהם כל החוטים מובילים לשליט, באיראן קיימת כפילות מובנת, בין מוקדי הכוח האזרחיים והמהפכניים, וחשוב מכך, גם בינם לבין עצמם. מה שמכריח אותם לנהל תחרות חריפה, על מנת לזכות במשאבים, ולהשפיע על ההחלטות. הקונסטרוקציה השלטונית של צבא – מול משמרות מהפכה, מערכת משפט – מול בתי דין מהפכניים, פרלמנט – מול מועצת שומרי החוקה, קרויה 'כפילות מוסדית'. ומזכירה משטרים רודניים אחרים, כמו זה של היטלר בגרמניה. בדומה למשטר הנאצי, נמנעו גם האייטוללה חומייני, ויורשו חמנאי, מלבנות פירמידה שלטונית מסודרת. והעדיפו תחתיה רשת סבוכה של מוסדות וגופים חופפים, שיצרו מעין 'ספגטי ניהולי', שהבטיח חסינות ושרידות, אל מול טלטלות פנימיות וחיצוניות כאחד, דוגמת מלחמת איראן עיראק המדממת, ו-'המהפכה הירוקה'. מיותר לציין שמיבנה שבו יד שמאל אינה יודעת מה עושה ימין, אינו יעיל, אבל הוא הופך את המערכת השילטונית למן הידרה רבת-ראשים, שבה כריתת ראש אחד גורמת לצמיחת שניים במקומו.
הרקולס כזכור הצליח להרוג את ההידרה המיתולוגית, רק לאחר שצרב באש, את מקום החיתוך של כל ראש שכרת.
המסקנה המתבקשת היא, שזה לא יהיה פשוט בלשון המעטה, להפיל את משטר האייטוללות, יעמוד בראשו מי שיעמוד. הטיעון המקובל הוא, שבהיעדר האקס פקטור של כניסת כוחות קרקעיים לשטח איראן, לא נראה בזמן הקרוב יציאה של מיליוני איראנים לרחובות. אלא שישראל רחוקה מדי, והמשימה בכל מקרה גדולה עליה בכמה וכמה מיספרים. וטראמפ הגם שלא שלל את הרעיון על הסף, אינו רוצה ככל הנראה לראות מגפיים אמריקאיות על אדמת איראן.
טיעון אחר הוא, שהמשטר האיראני כבר על סף קריסה, ושהוא לא יוכל להמשיך במלחמה הנוכחית, מבחינה כלכלית וחברתית. לפי זה, השילוב בין המחסור החמור במוצרי מזון בסיסיים, העתיד עוד להחריף כתוצאה מהמצור האמריקאי, אינפלציה מטורפת, תחולת עוני המתקרב ל-40% מהאוכלוסיה, אבטלה המונית, אי השוויון בין מקורבים לשלטון לכל היתר, הכישלונות המחפירים שנוחל המשטר במערכה הנוכחית ועוד... עתידים להוביל ליציאת מיליונים לרחובות. נשמע הגיוני, אלא אם מביאים בחשבון שני גורמים נוספים, זמן – ואידאולוגיה רצחנית. נתחיל בראשון.
הזמן העומד לרשות שותפינו האמריקאים מוגבל. טרמפ המוביל את המהלך נגד דעת הקהל בארצו מודע לכך, שהוא חייב להשיג תוך 60 יום לכל היותר, את אישור הקונגרס למהלך הצבאי שיזם. מה שלא נראה סביר במצב העניינים הנוכחי, ועלול לאלץ אותו להחזיר את הארמדה היפיפייה לארה"ב. לוח הזמנים עלול גם להתקצר, אם מיספר הקורבנות בקרב הכוחות האמריקאים יזנק חלילה, אם מחיר הנפט יאמיר, או אם הסינים יגיבו על חסימת מיצרי הורמוז, במצור על טיוואן.
הגורם השני, שאותו חובה להביא בחשבון, הוא מיליון נושאי נשק פנאטיים. אנשי משמרות המהפכה וביטחון הפנים. שלנוכח האינדוקטרינציה העמוקה שעברו, לא יאפשרו לשום גורם להשתלט על מרכזי השלטון ללא מאבק נחוש. ההנחה כי המצב הכלכלי יוביל בהכרח להתקוממות עממית, שתפיל את המשטר – מתעלם מן האפשרות ההפוכה, שההפגנות עלולות להסתיים במרחץ דמים מחריד ולא במהפכה. ההיסטוריה מלמדת, כי שאלת הישרדותו של משטר רודני, אינה מוכרעת במיספר המפגינים ברחובות, אלא בנחישותם של אלו המחזיקים בנשק, לתמוך בצד זה או אחר.
יש הסבורים כי הגיאוגרפיה האתנית של איראן, עשויה לספק את התשובה. הרוב הפרסי מרוכז במרכז המדינה, והמיעוטים פרוסים לאורך גבולותיה. בולט במיוחד המיעוט הכורדי, המונה כ-6 מיליון בכורדיסטן העיראקית (KRG) וכ-10 מיליון בצפון-מערב איראן, משני עברי הרי הזגרוס. הגבול בן כ-220 הקילומטרים, בין כורדיסטן לאיראן, מתפתל בין רכסי ההרים התלולים, ומקשה מאוד על שליטה ביטחונית מלאה. מה שמאפשר לארגוני גרילה כורדיים איראניים, לפעול בשטח איראן, ולסגת בהמשך לכורדיסטן ולמצוא בה מחסה. בשנת 1946 הצליחו הכורדים האיראניים, בסיוע ברה"מ, להקים מדינה קטנה בצפון-מערב איראן, 'הרפובליקה של מהבאד', ששרדה רק שנה, אך הותירה טראומה עמוקה באיראן. וגרמה לה לחזק את השליטה הצבאית ואת הפיקוח 'המהפכני' על המרחב הכורדי. במיוחד באזורי מריוואן-סננדג׳, כרמנשה ופיראנשהר-מהבאד, ובמעברי ההרים. ולצאת משם למבצעים נגד בסיסי הגרילה, על מנת למנוע אפשרות, שהתסיסה תתפשט גם למיעוטים אחרים.
בימים האחרונים יש דיווחים תקשורתיים, על עליית מדרגה בעימות המזוין באזור. המתבטא בתקיפות גרילה כורדיות, על מוצבים ועמדות איראניות, המסתייעות בהתקפות מן האוויר, של חה"א הישראלי והאמריקאי. ועל הפגזות ארטילריות נרחבות והפעלת כטב"מים איראניים מנגד, בכלל זה לעבר אירביל, בירת כורדיסטן העיראקית. אבל מי שמצפה לכך, שבשלב מסויים נראה מאות טנדרי טויוטא דוהרים לעבר טהרן, על מנת להפיל את המשטר, רואה מהירהורי ליבו.
לכורדיסטן, העיראקית (KRG) יש אמנם צבא יבשה גדול, 'פשמרגה' (המישירים מבט אל המוות), המונה כמאה חמישים אלף לוחמים מנוסים. אבל למרות הקירבה האתנית, בין הנהגת כורדיסטן לבין הארגונים הכורדיים הפועלים באיראן, אין ביניהם סולידריות ממשית. ולכן קשה מאוד להאמין שהאיש החזק בפוליטיקה הכורדית, מסעוד בראזני, יסכים להפעיל את הפשמרגה על מנת לסייע לאחיו שמעבר להרים, לבטח לא ידהיר אותם לעבר טהרן.
הטרגדיה של הכורדים, היא שהם מעולם לא הצליחו להתגבר על הפיצול ביניהם ולהשמיע קול אחיד. גם הכורדים באיראן מפולגים מאוד. רוב הכורדים הם סונים, אבל יש מיעוט גדול של סופיים ויארסנים (נוטים לשיעה). למרות המגמות האירידנטיות, יש במג'לס האיראני כ-20 חברי פרלמנט כורדים, חלק מהכורדים קומוניסטים, אבל יש גם לאומנים, הנאמנים למשטר, משרתים בצבא הסדיר האיראני (Artesh). ביניהם כאלה הנושאים דרגות סא"ל, אל"מ ואפילו תא"ל. גם אירגוני הגרילה של הכורדים האיראניים אינם מדברים באותה שפה. לפי 'איראנולוגים' יש 4 אירגונים כורדיים איראניים, הנאבקים לאירידנטיות, עם אג'נדות, יכולות צבאיות, וקשרים חיצוניים שונים. והם אינם בהכרח משתפים פעולה זה עם זה.
הפעיל ביניהם מבחינה צבאית הוא ה-PJAK המפלגה לחיים חופשיים בכורדיסטן, הקשור אידאולוגית ל-PKK הקומוניסטי. בסה"כ מדובר על כ-6,000 לוחמים לכל היותר. רובם נמצאים בבסיסים באזורי הגבול עם איראן. לנוכח פער עצום מול הכוח הצבאי האיראני העומד מולם, הכולל עשרות אלפי חיילים של צבא איראן, משמרות המהפכה, ומיליציית הבסיג'. ובהיעדר עומק טריטוריאלי, או סיוע רציני מכורדיסטן, האירגונים הללו יכולים לכל היותר לבצע פשיטות מוגבלות, אבל לא להשתלט על שטח, או לאיים על המשטר.
הגם שאין לפסול על הסף תרחיש של לחץ מצטבר, מן השוליים האתניים כלפי המרכז, קשה להאמין כי פעולות גרילה של הכורדים, הבלוצ'ים ויתר המיעוטים המדוכאים יובילו להתפרקות איראן. לפי דיווח עדכני של הוושינגטון פוסט, טרמפ הבטיח למנהיגי הכורדים באיראן ובכורדיסטן, להגביר את החיפוי האווירי הנוכחי שהוא מעניק להם וסיוע נוסף, אם יפעלו להשתלט על שטחים במערב איראן. אבל לאור הניסיון שצברו במזה"ת, קשה להאמין שהאמריקאים מעוניינים בהתפרקות איראן. סביר יותר להניח שמדובר במבצע השפעה פסיכולוגי מבריק, המכוון לצבא האיראני (הארטש). צבא סדיר, היונק את כוחו מכל שכבות החברה, ומופקד על הגנת המדינה. זאת, על מנת שיציב משקל נגד אפקטיבי, מול הלוחמים הפנטיים של משמרות המהפכה, שיעשו הכל על מנת להגן על המשטר.
האייתוללות פעלו אמנם במשך עשרות שנים להצניע את ההיסטוריה והמסורת של העם הפרסי, אך רבים באיראן ממשיכים לראות בעבר הפרסי – ובייחוד בתקופת כורש הגדול וממשיכיו, מקור מרכזי לגאווה לאומית. בהינתן שהצבא הסדיר האיראני נבדל במעמדו ובזהותו ממשמרות המהפכה האינדוקטרינריים. ושייעודו הוא להגן על המדינה – ולא על המשטר, ייתכן כי תחושת אחריות להגנת אחדותה של איראן תדחוף גורמים בתוכו לפעול להפלת משטר, הנתפס בעיניהם כמי שמוביל את המדינה לעבר סכנת התפוררות, המלווה באסון כלכלי וחברתי. צבאות הנאמנים למסורת הלאומית, נוטים לתפוס עצמם כמגיני האומה – ולאו כמגיני המשטר, כאשר מדינתם נתפסת כמצויה בסכנה. כפי שהוכיחו לא מעט תקדימים היסטוריים. למשל קשר ה-20 ביולי בגרמניה 1944 (שנכשל), מהפכת 26 במאי 1960 בטורקיה, מהפכת הציפרנים בפורטוגל 1974 ואחרים... האופוזיציה האיראנית, האמינה בדרך כלל, מפרסמת בימים אלו ידיעות על עריקה של יחידות צבא איראניות שלמות, לפקיסטן ואפגניסטן השכנות, יתכן שמדובר בסנונית המבשרת את האביב.
אל"מ (מיל') משה (בנדה) בן דוד הוא ד"ר להיסטוריה ופילוסופיה של הרעיונות, איש הייטק וסמנכ"ל לשעבר בחברת אמדוקס. מילא מגוון תפקידי פיקוד ומטה במערך החי"ר, ומייסד פו"ם 'אפק' להכשרה בינזרועית בצה"ל.
יוסי אחימאיר
המנהיג הנכון בזמן הנכון
"היה לפני כמה שנים איש אחד, יצחק שמיר. היה ראש ממשלה. אני מתגעגע." כך נפתח מאמר שפורסם בעיתון זה ["מעריב"] ב-30 במרץ 1994. המתגעגע היה העיתונאי המחונן אורי אורבך ז"ל – שנתיים מאז פרש שמיר מראשות הממשלה, כיהן כח"כ מן השורה וביקר בחריפות את התנהלות יורשו יצחק רבין ז"ל. אורי אורבך, סופר ופובליציסט, נפטר שלוש שנים אחריו, כשהוא מכהן כשר בממשלת נתניהו הראשונה.
"רק שני דברים היו בראש שלו," כתב אורבך על שמיר, "ארץ-ישראל ויהודים. והכי טוב מבחינתו יהודים (הרבה) שמגיעים לארץ ישראל (והרבה)... הוא ידע שההיסטוריה תזכור אותו, אבל שכח שלהיסטוריה אין זכות הצבעה בקלפי. אז העם נקם בו בבחירות. גם העולים נקמו בו על זה שהוא הביא אותם לפה. ואפילו בימין, ובעיקר בתוך הליכוד, עזרו לו לעוף מן השלטון. יצחק שמיר פשוט היה גדול עלינו."
כמה ימים לאחר מכן פירסמתי בעיתון זה מאמר תגובה לאורבך, תחת הכותרת: "לא עת געגועים." הדברים אומנם נאמרו לו אבל כוונו לכל אלה, שבאו בטרוניות ובטענות אל שמיר כשישב על כס ראש הממשלה. "לא הייתם מרוצים, כמעט נלחמתם בו, ביזיתם אותו מאחורי הגב, גרמתם לפילוג המחנה, לפיצולו לרסיסי מפלגות, ועכשיו אתם מתגעגעים?" – כתבתי.
זה מזכיר לי את "הגעגועים שתקפו רבים במחנה הלאומי אל מנחם בגין," שגם אותו תקפו בהיותו ראש הממשלה. ואז הוספתי: "במקום להתגעגע אל יצחק שמיר, הגיע הזמן להתלכד סביב ביבי נתניהו. אפילו שמיר תומך בנתניהו. אולי גם הוא אינו מרוצה מאופן תפקודו, אבל הוא נותן לו את מלוא הגיבו והערכה."
אכן, גם בזכות ראש הממשלה לשעבר שמיר, זכה נתניהו בבחירות 1996 והיה לראשונה לראש הממשלה. 20 שנה עברו מאז, 18 מהן מכהן נתניהו בתפקיד הרם, ומוביל כיום את המערכה הקשה נגד האוייב שקם עלינו להשמידנו, איראן. זוהי החזית החשובה ביותר לו ולכל עם ישראל, השמדת השלטון המבקש להשמיד את מדינת היהודים. אבל נתניהו עומד מול עוד שתי חזיתות: החזית המשפטית ההזויה, שגוזלת ימים ושעות מזמנו היקר, והחזית התקשורתית, שברובה מתייצבת נגדו.
אין לכחד: שמיר, שתמך כל כך בנתניהו בראשית דרכו, התהפך עליו, כשהוא מאוכזב מאוד מאופן ביצועיו. קשה לי להסביר מדוע כינה אותו בראיון חפוז בגלי צה"ל, "מלאך חבלה," אבל נראה שהוא התאכזב מהתנהלות נתניהו בתחום האישי, ומכמה מהלכים שלא היו לרוחו ובראשם הסכם חברון והתמיכה המאולצת בהתנתקות.
שמיר היה המנהיג שלפני 35 שנה, כאשר הותקפנו בטילי סקאד מעיראק, מנע את תגובת ישראל, איפשר לאמריקאים – גם על פי דרישתם – לפעול לבדם. אפשר לומר שעברנו בשלום את הימים ההם של מקלטים ומסכות, בזכות איפוקו.
כיום המצב שונה. שוב תוקפים האמריקאים במזרח-התיכון, והפעם את איראן, כאשר ישראל שותפה מלאה במיתקפה. מאות גיחות של טייסי חיל האוויר מוכיחות את עוצמתה הצבאית של המדינה ואת תעוזת לוחמינו.
משמיר נחסך לראות את מחדל ה-7 באוקטובר. אבל גם את ה-28 בפברואר והימים שבאו לאחר מכן לא זכה לראות. לבטח היה מבקר קשות את ראש הממשלה נתניהו, שבמשמרת שלו אירע האסון שהפך למלחמה מתמשכת בת שנתיים וחצי. אני יכול לשער, שאילו יצחק שמיר היה בשלטון אז, ה-7 באוקטובר לא היה קורה כפי שקרה.
תשומת הלב המוחלטת לענייני האומה – ולא שיקול אישי או אחר – בוודאי היו מונעים את הגדול באסונות שנפל עלינו. ומנגד – שוב אני מניח, שמיר היה גאה ביורשו, בנימין נתניהו, שבהחלטה מנהיגותית אמיצה ביותר הורה לצה"ל לצאת למיתקפה באיראן, בבחינת הקם לתוקפך השכם לתוקפו. כך ב"עם כלביא", כך גם ב"שאגת הארי".
לצד כל זאת, נערך נתניהו גם למערכת הבחירות המתקרבת והולכת, אולי אף תוקדם מאוקטובר ליוני. הוא – ולא אחר –יוסיף להוביל את הליכוד, כנראה גם לניצחון בקלפי, חרף המתקפות עליו מצד יריביו באופוזיציה ומבקריו בתקשורת.
האיש הודף את כל הלחצים – לבד אולי מצד שותפיו החרדים, המשתמטים והאחרים. ואכן, כבר בשלב זה אפשר להביט על תקופת שלטונו הארוכה של נתניהו בהיבט היסטורי. עם כל כשליו ומגרעותיו, עם כל השנאה הרל"ביסטית, נתניהו הוא המנהיג הנכון בזמן הנכון. קשה למצוא לו תחליפים, אבל הם יימצאו.
כהונת נתניהו תגיע במוקדם או במאוחר לסיומה, ואז כנראה יימצאו עיתונאים שיתעלו על עצמם ויכתבו על "געגועינו לביבי."
יוסי אחימאיר
מוטי הרכבי
אפשר לסמן במלחמת התקומה שני אירועים שהיוו נקודות מפנה עיקריות:
״מבצע הביפרים״. מבצע הביפרים איפשר לשבור את עיקר הכוח של החיזבאללה. למי ששכח, אזכיר את נבואות החורבן של התקשורת שכמובן כהרגלם כבר שכחו את הנבואות שלהם עצמם. אלפי הרוגים בתל אביב , שבועות של עלטה. נבואות החורבן לא רק באו על בסיס ״רק לא ביבי.״ זיכרו ,לחיזבאללה היו 150,000 טילים. כוח של עשרות אלפי מחבלי רדואן שכל מטרתם היתה השמדת ישראל. מבצע הביפרים איפשר להסיר את האיום, ולכל אלה שפתאום אחרי שדרשו כניעה מתלוננים שהחיזבאללה לא הובס. חפשו סיסמה חדשה החיזבאללה יחוסל.
״עם כלביא״ לא רק שהביא ״מזרח תיכון חדש״, "עם כלביא" שינה את יחסי הכוחות בעולם. מעבר להישגים האדירים הברורים: השמדת תוכנית הגרעין האירנית, פגיעה קשה בתוכנית הטילים האיראנית וצרוף ארה״ב למלחמה. ההישג הכי חשוב של ״עם כלביא״ היה חשיפת ה״כוח״ האמיתי של איראן. גילינו איזה הערכת סופר יתר נתנו לאיראנים ואיזו הערכת חסר נתנו לעצמנו. כולנו חשבנו, והפעם לא רק האולפנים, שאיראן לא רק מעצמה אזורית אלא מעצמה עולמית. האמנו בדברי הרהב של האיראנים והאמנו שלאיראנים יש כוח אדיר. (זוכרים את השעון במרכז טהרן שספר את הזמן שלישראל נותר לשרוד?) כשהתקבלה ההחלטה לצאת למלחמה. ההערכה של גופי הביטחון היתה מאות הרוגים ונפילה של עשרות מטוסים. חשיפת ה״כוח״ האמיתי של האיראנים לא רק איפשרה לנו לנצח בצורה כל כך ברורה את איראן. אבל בעיקר איפשרה לאמריקאים להצטרף גם במבצע "עם כלביא" וגם במבצע "שאגת הארי".
באשר לקרדיט. מבצע הביפרים כולו רשום לזכות המוסד, מבצע "עם כלביא" רשום על המוסד וחיל האוויר. לצערנו עזה היתה כולה ע״פ דרישת השב״כ רק באחריות השב״כ. ההמשך ידוע.
אי אפשר לחלק קרדיט בלי לזכור את גבורתם של לוחמינו האמיצים בים, במשטרה (המשטרה היתה הראשונה לעצור את הרוצחים ב-7/10) אבל בעיקר את כוחות היבשה כוחות השריון, התותחנים וחטיבות הרגלים. עוז רוחם, נחישותם, ההתמדה והאמונה בצדקת הדרך של לוחמי המילואים והסדיר איפשרו לנו לנצח בכל החזיתות.
כולנו, כל אחד ואחד מאיתנו, חב ללוחמי היבשה את העובדה שאיננו חשים כמעט במלחמה. זיכרו, בזמן שהם נמצאים בתופת יום ולילה הם מאפשרים לנו שיגרה. חייבים לזכור ולהוקיר לוחמים אלו – הם הביאו את תקומת ישראל.
מוטי הרכבי
אברהם מורדוך
בואו נסתכל על חצי הכוס המלאה
מדינת ישראל נמצאת כעת באמצע מאבק משמעותי נגד איראן. רוב תושבי המדינה תומכים במלחמה למרות המחירים הכלכליים ולמרות ההתראות והאזעקות והטילים וההפרעה בקיום חיים שקטים ושלווים (מזמן כבר לא חווינו את זה). מלחמה זה לא כיף ויש הרוגים ונפגעים ונזקים רבים ושלוות הנפש של רבים מאיתנו מופרת. אבל הפעם אני רוצה להסתכל על חצי הכוס המלאה.
המלחמה היא בעיניי לא רק מלחמה נגד שלטון הרשע האיראני ומשמרות המהפכה. המלחמה הזו מייצרת שינויים גיאופוליטיים וכלכליים דרמטיים ולא רק במזרח התיכון. יש כמה דברים שרצוי וצריך לשים לב אליהם. אולי כשנראה ונבין אותם המחיר שאנחנו, גם אישית וגם כאומה, משלמים יראה לנו סביר יותר:
1. שותפות אסטרטגית: בנות בריתה העיקריות של איראן הן רוסיה וסין. שתי מעצמות אלו מקיימות עם איראן שיתופי פעולה אסטרטגיים וצבאיים. להזכירכם, איראן מספקת לרוסיה כטב"מים ואמצעים צבאיים נוספים במלחמה נגד אוקראינה. סין היא זו שמספקת לאיראן טכנולוגיות על טילאות, חלל, צוללות ועוד. שתי המעצמות האלו, רוסיה וסין, קולן לא נשמע כעת כאשר ארה"ב וישראל כותשות את איראן. הן מתחבאות וזה מציב את ארה"ב כהמעצמה הגדולה והחזקה בעולם ללא עוררין. תואם לחלוטין לסיסמתו של טראמפ MAGA – Make America Great Again. זה לא רק טוב לארה"ב זה מאוד טוב גם לישראל שהיא בת בריתה החשובה ביותר של ארה"ב. ישראל הפכה להיות בת ברית ושותפה במחקר ופיתוחים של טכנולוגיות צבאיות מתקדמות יותר מכל מדינות מערב אירופה גם יחד שחושפות לעין כול בעת הזו את הרפיסות והצביעות שלהן.
2. כלכלה: בעקבות המלחמה איראן סגרה את מיצרי הורמוז המהווים את צוואר הבקבוק, נקודת החנק, שבהם עובר כ-20% של הנפט והגז הטבעי הנוזלי העולמי. איראן היא זו ששולטת משלושה כיוונים על המעבר הימי הזה. עדיין היום, יום שישי, ארה"ב לא הצליחה להביא לפתיחת מיצרי הורמוז. ספקיות הנפט והגז הטבעי הבאות הן הנפגעות הישירות מהמהלך הזה – ערב הסעודית, כווית, בחריין, איחוד האמירויות וכמובן איראן עצמה. אבל לא רק הספקיות נפגעות היות שהמהלך הזה משפיע דרמטית על מחירי האנרגיה בעולם כולו. המהלך הזה של איראן מכריח את הספקיות במפרץ הפרסי לייצר אלטרנטיבה העוקפת את המיצרים. אם תבחנו היטב את מפת המזרח התיכון תראו שבעצם אלטרנטיבה כזו כבר קיימת וזה להעביר נפט וגז טבעי נוזלי ממזרח ערב הסעודית למערבה, בצנרת קיימת, ומשם דרך אילת, בקו צינור הנפט אילת אשקלון, לים התיכון ולאירופה. ישראל תוכל להרוויח מזה הון רב אבל מעבר לזה, ישראל תשב על הברז של הנפט לאירופה. נכון שישנן אלטרנטיבות נוספות לעקוף את מיצרי הורמוז באופן יבשתי אבל אלטרנטיבות אלו עשויות להיות יקרות הרבה יותר.
3. הסכמי אברהם: ערב הסעודית לא תוכל להמשיך ולשבת על הגדר ביחסה לישראל. היא, וכנראה כבר עכשיו, חייבת לשתף פעולה באופן צבאי עם ישראל. זה ברור יותר מאי פעם שהאוייב של ערב הסעודית ושאר המדינות הערביות במפרץ, בנוסף למדינות שבהסכמי אברהם, הם האיראנים – ובעלת הברית של המדינות הערביות היא ישראל. ישראל, ולא ארה"ב, היא המדינה שיכולה לספק להם את האמצעים להגן על עצמם. לישראל יש את מערכות ההגנה האווירית הטובות ביותר בעולם וההגנה היא לא רק על המדינות ועל האוכלוסייה שלהן ומערכי השלטון שלהן. ההגנה היא על מחירי הנפט והגז הטבעי בעולם כולו. לא אתפלא באם חלק מזה נעשה כבר עכשיו. מערכות ההגנה האווירית בכל אזור המזרח התיכון יכולות וצריכות להיות משולבות. ראינו את זה גם במתקפות האיראניות הגדולות של מלחמת שנים עשר הימים עם איראן כשחיל האוויר הירדני השתתף באופן פעיל ביירוט הכטב"מים שהוטסו מאיראן לישראל. גם היום, במידה וישראל תותקף בירי טילים מתימן על ידי החוט'ים, אני משוכנע שערב הסעודית תיקח חלק בהגנה מפניהם. זהו אינטרס מובהק של הסעודים וזהו אינטרס מובהק של ישראל.
4. דרך המשי: הודו, ערב הסעודית, המפרציות, ירדן וישראל, קפריסין ויוון זו דרך המשי החדשה. אתם לא תיראו שיירות גמלים לאורך הנתיב והמסע מקצה לקצה לא ייקח למעלה משנה אבל זה יהיה המסלול של חיבור אירופה המערבית אל המזרח הרחוק לכל מה שלא ניתן להטיס. ישראל היא נקודה מרכזית בדרך המשי הזו. המסלול היבשתי מקביל למסלול הימי. לא סתם מדינת ישראל קשרה יחסים עם סומלילנד השוכנת בקירבה לצוואר הבקבוק הימי בדרך אל תעלת סואץ ואל אילת – מפרץ עדן.
יש בוודאי עוד כמה נקודות אור חיוביות במידה והמלחמה הנוכחית לא מסתיימת בהפלת המשטר האיראני או בשינוי רדיקלי של המשטר. מאוד סביר שאיראן תמשיך להיות pain in the neck עבור ישראל והמערב. גם כשזה יקרה יש לא מעט נקודות אור במצב הגיאופוליטי החדש שייווצר. אני לא יודע באם ישראלים יוכלו להציף את טהרן כיעד התיירותי הבא אבל אני משוכנע שנוכל לנסוע לטייל בריאד תוך שנה שנתיים. לא רק לטייל אלא לקשור קשרי מסחר פתוחים ולא רק על רקע צבאי.
אברהם מורדוך
רון בריימן
החיפזון מן השטן, סבלנות עכשיו
במאה ה-21, שבה המידע זורם במהירות האור והתגובות שלנו נדרשות להיות מיידיות, הסבלנות הופכת למשאב יקר ערך עד כדי חיונית להישרדות. החיפזון – כמו גם הדחף הבלתי-נשלט כמעט להגיב כאן ועכשיו – ללא סקר סיכונים רציני וללא בחינה מעמיקה של השלכות עתידיות, עלולים להוביל לתוצאות הרסניות, במיוחד בתחומים שבהם הסיכון האישי והסיכון הלאומי שלובים זה בזה.
דוגמה מובהקת לכך ניתנה ממש בשעות שבהן נכתבות שורות אלה. כמעט בו-זמנית החליטה שרת התחבורה לחדש את הפעלתו (גם אם חלקית) של נמל התעופה בן-גוריון הטיסות לנתב"ג, ובהמשך גם ממנו, ואילו האיראנים החליטו ושיגרו טילים נוספים לעבר ישראל, לרבות למרחב נתב"ג. חוסר היציבות הביטחונית לא מנע את ההחלטה הפופוליסטית בעניין פתיחתו החפוזה של נמל התעופה הבינלאומי של ישראל.
חוסר הסבלנות, והדחף לחדש את הטיסות בסך הכול 5 ימים אחרי פריצת מבצע "שאגת הארי", אינם מעידים על אחריות ושיקול דעת. הם עלולים להסתיים באסון. לעומת זאת, הערכת הסיכונים באופן מושכל ויסודי וסבלנות בבחינת המצב, אינן מעידות על פחד, אלא על אחריות כלפי עצמנו וכלפי היקרים לנו.
דוגמא אחרת לחיפזון המסוכן היא חידוש הפעילות של מקומות העבודה ועובדיהם, גם זה 5 ימים בלבד אחרי תחילת המבצע. שוב, ההחלטה נראית כהחלטה חפוזה ובלתי אחראית. האם אפשר להשיב את ההורים לעבודה ללא פתרון לילדיהם? וכן, מה נותנת השיבה לעבודה ביום חמישי בצהריים בהשוואה ליום ראשון בבוקר? מצד אחד אפס בגידול התפוקה, ומצד שני אי-המתנה לבחינת המציאות במהלך סוף השבוע. החיפזון מן השטן!
בהקשר זה לא מיותר להזכיר את הפטפטת המתלהמת של סר (אין זו שגיאת כתיב) הביטחון, המכריז שוב ושוב שמבצע "שאגת הארי" יימשך ככל שיידרש ולא יופסק רגע לפני שתושגנה המטרות. בגילו ובניסיונו היה עליו לדעת שהמבצע לא יימשך ככל שיידרש, אלא יופסק בטרם השגת כל המטרות. למי ששכח, האם ברצועת עזה הושגו כל המטרות?! תמיד יימצא מי שיכפה עלינו הפסקת אש בטרם עת.
כל החלטה אנושית, קל וחומר החלטות עתירות-סיכונים בתנאים קיצוניים של חוסר ודאות, מצריכה חשיבה אסטרטגית, סבלנות, וניהול סיכונים קפדני ואחראי. רק פעילות מחושבת תצמצם את הסיכונים ותאפשר לנו להפיק את מירב ההישגים מן המלחמה המאתגרת.
ד"ר רון בריימן היה יו"ר חוג הפרופסורים לחוסן לאומי.
עמנואל בן סבו
אנחנו של ישראל
ברוך הטוב והמטיב, ברוך שעשה לנו נס במקום ובימים הללו, ברוכים גיבורי האומה לוחמי צבא ההגנה לישראל, ברוכה ההנהגה הצבאית, ברוכה ההנהגה המדינית, ברוכים ראשיה, שריה ויועציה של ראשית צמיחת גאולתנו, ברוכים אזרחי מדינת ישראל ויהודי העולם העומדים כאיש אחד בלב אחד למען מדינת ישראל, ברוכים חסידי אומות העולם העומדים כתף אל כתף ורואים עין בעין את חשיבותה של המלחמה המוסרית והצודקת במלחמות העם היהודי מדור דור, אנחנו שֶׁל וְעִם ישראל.
מלחמת הקוממיות של העם היהודי טרם תמה, בכל דור ודור עומדים עלינו ומאיימים לכלותנו, ואומת "קורי העכביש" ניצבת במלא עוזה, במלא אמונתה, במלא עוצמתה איתן מול הרוחות הרעות ומשיבה מלחמה השערה בעוז וחיל, אנחנו של ועם ישראל.
מדינת ישראל ניצבת באחת משעותיה הגורליות, החשובות, שעות וימים של כתבוני לדורות, ימים של תמורות דרמטיות המתחוללות בעולם והציר המניע את התהליכים הוא הציר היהודי המסרב לשוב לתפקיד הצאן לטבח, ציר החפץ חיים, חפץ התקווה, חפץ הניצחון, הבז לייאוש ולכניעה. ציר של אנחנו של ועם ישראל.
מאז טבח שבת שמחת תורה, יום התבוסה הנוראה, התחדדה ההבנה מי הרעים ומי הטובים, מי אנשי האור ומי אנשי החושך, מי הקורבנות ומי התוקפים, מי של עם ישראל ומי נגד עם ישראל, מי חוסה תחת אנטישמיות עטופה בשנאת ישראל ומי מתעטף באוטו אנטישמיות של שנאת השלטון, מי של ישראל ומי נגד ישראל.
ימי משבר כמו ימי מלחמה, העירו בכל פעם מחדש את הרוח היהודית-הישראלית, רוח העוז, רוח הערבות ההדדית, רוח האחים אשר גם אם חלוקים הם בשגרה, גם אם האידאולוגיה שלהם הפוכה, גם אם תהום פעורה ביניהם, אחים הם, המכנה המשותף איתן, הבסיס היהודי יציב, עומד בסערות הזמן.
בתובנה זו ניתן להבחין היה ביתר שאת בשנתיים שקדמו לטבח שבת שמחת תורה, ובראשיתה של מלחמת התקומה, אשר נדמה היה כי איש את רעהו חיים בלעו, אשר כפסע היה מיד איש באחיו, ושתי מדינות לעם יהודי אחד.
וברגע אחד ניערו אריות האומה את המחלוקות, את האיבה, את הפוזיציה וסילקו את האופוזיציה והקואליציה, היו לאיש אחד, כמו מכריזים, אנחנו של ועם ישראל.
ועתה, פרט לשוליים הסהרוריים, ההזויים, המופקרים, השוליים הפנימיים אשר אינם מזהים את גודל השעה, יצרני עלילות הדם, נתניהו מפקיר חטופים, נתניהו מבצע פשע עם, נתניהו שולח חיילים למות במלחמה פוליטית, טבח נתניהו, מלחמת בחירות, ושאר עלילות הדם העם שעם ישראל מתפלל ומייחל להצלחת המלחמה ולניצחון של האור על החושך.
גם הכוחות הבינלאומיים של שונאי ישראל, מכחישי שואה, מצדיקי טבח שבת שמחת תורה, מגנים את מסע ההצלה העולמי, מהדיקטטור מאנקרה, מראש ממשלת ספרד, דרך ראש העיר ניו יורק, עבור למי שהיו מי שהתפללו שתהיה נשיאת ארצות הברית, ועד למזכ"ל האו"ם האנטישמי, המנהיגים האירופאים החרדים מעליית הפונדמנטליסטים במדינותיהם הכבושות.
ויש את אלו הזקוקים לתפילות ולרחמי שמיים כמו, אחינועם ניני, איימן עודה, אורי משגב, איריס לעאל אנשי הפוזיציה אשר אינם מסוגלים לעצור גם ברגעים חשובים ולהתעלות על "כן נתניהו, לא נתניהו," וחבריהם המקוננים משכם ועד רמאללה. הם לא של ישראל.
מדינת ישראל והעולם כולו בימים הרי גורל, ימים של תמורות היסטוריות, כמו בטבח שבת שמחת תורה, כמו במלחמת התקומה, גם במלחמת "שאגת הארי", מבדילה בין אור לחושך, בין טמא לטהור, בין הרע והטוב. בין אנחנו עם ישראל לאנחנו נגד ישראל.
עמנואל בן סבו
מלחמת הקוממיות של העם היהודי טרם תמה, בכל דור ודור עומדים עלינו ומאיימים לכלותנו, ואומת "קורי העכביש" ניצבת במלא עוזה, במלא אמונתה, במלא עוצמתה איתן מול הרוחות הרעות ומשיבה מלחמה השערה בעוז וחיל, אנחנו של ועם ישראל.
מדינת ישראל ניצבת באחת משעותיה הגורליות, החשובות, שעות וימים של כתבוני לדורות, ימים של תמורות דרמטיות המתחוללות בעולם והציר המניע את התהליכים הוא הציר היהודי המסרב לשוב לתפקיד הצאן לטבח, ציר החפץ חיים, חפץ התקווה, חפץ הניצחון, הבז לייאוש ולכניעה. ציר של אנחנו של ועם ישראל.
מאז טבח שבת שמחת תורה, יום התבוסה הנוראה, התחדדה ההבנה מי הרעים ומי הטובים, מי אנשי האור ומי אנשי החושך, מי הקורבנות ומי התוקפים, מי של עם ישראל ומי נגד עם ישראל, מי חוסה תחת אנטישמיות עטופה בשנאת ישראל ומי מתעטף באוטו אנטישמיות של שנאת השלטון, מי של ישראל ומי נגד ישראל.
ימי משבר כמו ימי מלחמה, העירו בכל פעם מחדש את הרוח היהודית-הישראלית, רוח העוז, רוח הערבות ההדדית, רוח האחים אשר גם אם חלוקים הם בשגרה, גם אם האידאולוגיה שלהם הפוכה, גם אם תהום פעורה ביניהם, אחים הם, המכנה המשותף איתן, הבסיס היהודי יציב, עומד בסערות הזמן.
בתובנה זו ניתן להבחין היה ביתר שאת בשנתיים שקדמו לטבח שבת שמחת תורה, ובראשיתה של מלחמת התקומה, אשר נדמה היה כי איש את רעהו חיים בלעו, אשר כפסע היה מיד איש באחיו, ושתי מדינות לעם יהודי אחד.
וברגע אחד ניערו אריות האומה את המחלוקות, את האיבה, את הפוזיציה וסילקו את האופוזיציה והקואליציה, היו לאיש אחד, כמו מכריזים, אנחנו של ועם ישראל.
ועתה, פרט לשוליים הסהרוריים, ההזויים, המופקרים, השוליים הפנימיים אשר אינם מזהים את גודל השעה, יצרני עלילות הדם, נתניהו מפקיר חטופים, נתניהו מבצע פשע עם, נתניהו שולח חיילים למות במלחמה פוליטית, טבח נתניהו, מלחמת בחירות, ושאר עלילות הדם העם שעם ישראל מתפלל ומייחל להצלחת המלחמה ולניצחון של האור על החושך.
גם הכוחות הבינלאומיים של שונאי ישראל, מכחישי שואה, מצדיקי טבח שבת שמחת תורה, מגנים את מסע ההצלה העולמי, מהדיקטטור מאנקרה, מראש ממשלת ספרד, דרך ראש העיר ניו יורק, עבור למי שהיו מי שהתפללו שתהיה נשיאת ארצות הברית, ועד למזכ"ל האו"ם האנטישמי, המנהיגים האירופאים החרדים מעליית הפונדמנטליסטים במדינותיהם הכבושות.
ויש את אלו הזקוקים לתפילות ולרחמי שמיים כמו, אחינועם ניני, איימן עודה, אורי משגב, איריס לעאל אנשי הפוזיציה אשר אינם מסוגלים לעצור גם ברגעים חשובים ולהתעלות על "כן נתניהו, לא נתניהו," וחבריהם המקוננים משכם ועד רמאללה. הם לא של ישראל.
מדינת ישראל והעולם כולו בימים הרי גורל, ימים של תמורות היסטוריות, כמו בטבח שבת שמחת תורה, כמו במלחמת התקומה, גם במלחמת "שאגת הארי", מבדילה בין אור לחושך, בין טמא לטהור, בין הרע והטוב. בין אנחנו עם ישראל לאנחנו נגד ישראל.
עמנואל בן סבו
אורי הייטנר
נכס לאומי או שטיבל חרדי
הכותל הזה שמע הרבה תפילות,
הכותל הזה ראה הרבה חומות נופלות,
הכותל הזה חש ידי נשים מקוננות ופתקאות הנתחבות בין אבניו,
הכותל הזה ראה את רבי יהודה הלוי נופל לפניו.
הכותל הזה ראה קיסרים קמים ונמחים,
אך הכותל טרם ראה צנחנים בוכים.
הכותל הזה ראה אותם עייפים וסחוטים,
הכותל הזה ראה אותם פצועים ושרוטים,
רצים אליו בהלמות לב, בזעקות ובשתיקה,
ומזנקים כמטורפים בסמטאות העיר העתיקה.
והם שטופי אבק, וצרובי שפתיים,
והם לוחשים: אם אשכחך, אם אשכחך ירושלים
והם עוברים כרעם, והם עוברים בזעם,
והם זוכרים את אלפיים השנים הנוראות
שבהן לא היה לנו אפילו כותל כדי לשפוך לפניו דמעות.
והנה הם כאן, עומדים לפניו ונושמים עמוק,
והנה הם כאן, מביטים עליו בכאב המתוק,
והדמעות יורדות, והם מביטים זה בזה נבוכים
–איך זה קורה, איך זה קורה שצנחנים בוכים?
איך זה קורה שהם מביטים נרגשים בקיר?
איך זה קורה שמן הבכי הם עוברים לשיר?
אולי זה מפני שבחורים בני י"ט שנולדו עם קום המדינה,
נושאים על גבם אלפיים שנה.
למחרת היום בו שוחררה העיר העתיקה והושם קץ לכיבוש הירדני, כתב חיים חפר את המקאמה הזאת – הצנחנים בוכים, ופרסם אותה ב"ידיעות אחרונות". חפר היטיב לתאר את תחושתם של הצנחנים המשחררים ואת תודעת האומה כולה שראתה בכותל נכס לאומי, המגלם את ההיסטוריה היהודית ואת הזיקה והזכות של העם היהודי על ארץ ישראל, וחגגה את שחרור הכותל משִׁבְיוֹ.
בנובמבר 1911 קבע השלטון התורכי בארץ ישראל שאין ליהודים זכויות כלשהן על הכותל המערבי ואסר על היהודים להביא אל רחבת הכותל חפצים כמו מנורות, ספסלים, כסאות וספרי תורה. בכך נענה השלטון לדרישת המוסלמים בעיר, לנוכח התגברות הנוכחות היהודית במקום בראשית הציונות והעליות הראשונות לארץ, כאשר יותר ויותר יהודים ביקרו במקום, התקינו מתקני תאורה והציבו ספסלים וכסאות. השלטון הבריטי, אף שרשמית היה מחויב לערכים של חופש הדת והפולחן, אימץ את ההחלטה התורכית, בפחדו מפני הערבים.
היישוב העברי בא"י לא היה מוכן להשלים עם הגזירות הללו וראה במאבק על הכותל מאבק לאומי. הציונים לא ראו בכותל רק מקום תפילה, אלא סמל לאומי – היותו תחת כיבוש סימל את הגלות והחורבן, הכמיהה לשחרורו סימלה את הכמיהה לריבונות היהודית על א"י והמאבק על זכויות היהודים בכותל סימל את המאבק הציוני כולו. ניתן להמחיש זאת בדבריה של רחל ינאית, ממנהיגות העלייה השנייה ותנועת הפועלים החלוצית (ולימים רעייתו של נשיא המדינה יצחק בן צבי).
כמו רבים מן העולים, החלוצים, לאחר הגעתה לא"י ביקרה רחל ינאית בכותל, וכך תיארה את החוויה: "הנה הנן אבני הכותל, האבנים המקודשות, ספוגות הצער והיגון. לא אבנים דוממות הן, כי רוו סבלות יהודי כל העולם. קפאתי על עמדי. אימהות ישראל שופכות פה מרי לבן לפני ריבונו של עולם. כאן נצמדות הן אל האבנים, לדורי דורות – ועל גבן אימת הגלות ופניהן אל אבני הכותל. ולימיני – מתפללים יהודים מכל העדות, שקועים הם בתפילה, אומרים תהילים, ואחרים יושבים על הרצפה, כפופים בדומיה על ספרי הקודש. ביקשתי להיצמד גם אני אל האבנים ולבכות כשאר בנות ישראל, אך לא – הדמעות חונקות את גרוני ואינני בוכה. כמֵעצְמה מושטת ידי נוגעת באבנים ועיניי נעצמות, וראשי נסמך אל האבן הצוננת. אין מילים של תפילה בליבי: צער מפעפע בקרבי על שארצנו עודנה בשממתה. ולא חשתי שדמעות חמות נושרות גם מעיניי, כמעיני האימהות שעל ידי. עמדתי וליטפתי שפת האבן. העברתי עיניי מן המתפללות אל המתפללים והצער הפך לרגש של מרי וזעם. קם בי הרצון להטיח בכותל את מִרְיִי נגד הבכי, ולהטיח ראשי באבני הכותל, לזעוק על רוע הגורל: לא עוד נחיה באבל החורבן. נקומם הריסות, נחונן את אדמתנו. ביקשתי להעלים את סערת רוחי ונשאתי עיני במעלה הכותל – הזמן לא יכול להם, ומדברות האבנים אל הלב ומספרות על העבר יותר מכל ספר ומגילה."
כבר ב-1875 ניסה משה מונטיפיורי לגאול את הכותל, לרכוש אותו מידי הוואקף המוסלמי. שנים אחדות מאוחר יותר נכשל גם הברון רוטשילד בניסיון דומה. היוזמה חודשה בידי בנק אנגלו פלשתינה (אפ"ק), המוסד הפיננסי המרכזי של ההסתדרות הציונית, בראשית המאה העשרים, אך מלחמת העולם הראשונה גדעה את המהלך. בתקופת המנדט, היה המאבק על הכותל אחד ממוקדי הסכסוך היהודי ערבי. מאורעות תרפ"ט (1929) פרצו כהמשך להידרדרות שהחלה ממהומות של המוסלמים בירושלים נגד הנוכחות היהודית בכותל ומהתנכלות למתפללים היהודים. מידי שנה, במוצאי יום הכיפורים, הפרו יהודים את האיסור הבריטי על תקיעת שופר בכותל. צעירים יהודיים מ"ברית הביריונים" ומתנועת בית"ר, שהסתירו את השופר מתחת לבגדיהם, תקעו בשופר והקהל פרץ בשירת "התקווה", בעוד השוטרים הבריטיים מסתערים על הקהל ועוצרים את התוקע. דווקא לאחר הקמת המדינה, הגשמת חלום הדורות, מצבו של הכותל היה בשפל שלא היה כמותו – הוא היה נתון לכיבוש ירדני וכף רגל יהודית לא דרכה בו. האנומליה הזאת הסתיימה במלחמת ששת הימים. שירו של חיים חפר הוא עדות לתחושה הלאומית של כל חלקי העם – הכותל הוא נכס לאומי שחזר לבעליו.
הייתי ילד בן ארבע וחצי כשירושלים שוחררה, אך אני זוכר את החג הלאומי של שחרורו. אני זוכר את הנסיעה הראשונה של משפחתי לירושלים ולכותל לאחר המלחמה. וכעבור חודשים אחדים – את הנסיעה לכותל המושלג ואת אינספור ביקוריי במקום לאורך השנים, כילד, כמבוגר וכאבא עם ילדיי. אני זוכר טקס לילי בחצות, ברחבת הכותל, במסע פסח של צופי רמת גן, בהיותי בכיתה ה'. רב הכותל, הרב גץ זצ"ל, נשא דברים מרגשים באוזנינו, על הזיקה לכותל ועל הזהות היהודית. הוא לא ראה כל בעייה בכך שהיינו יחד, בנות ובנים. אני זוכר את עלייתי לתורה בכותל, בבר המצווה שלי. ואת טקס ההשבעה בכותל, לאחר גיוסי לצה"ל. ואת טקסי ההשבעה של חניכיי. ואת טקס ההשבעה של בני הבכור. ואת הסיורים בחפירות הכותל במסגרת לימודי התואר הראשון שלי בהיסטוריה של עם ישראל, ואת הביקור של ראשי ועד יישובי הגולן במנהרת הכותל לאחר פתיחתה, שלושים שנה לאחר שחרור ירושלים.
ובשנים האחרונות, אל התרוממות הרוח בביקוריי בכותל, נוספה תחושה קשה של חמיצות. תחושה, שיש המנסים להדיר אותי מן הכותל, לומר לי שאין הוא שייך לי ושאיני שייך לו. הכותל הפך, יותר ויותר, מנכס כלל לאומי לבית כנסת חרדי. כאשר ילדה המגיעה לכותל נדרשת לכסות את מכנסיה בסמרטוט, מחמת "צניעות", איני יכול שלא להיות שותף לעלבונה. הנה, שוב יש לשחרר את הכותל, להחזירו לכלל האומה.
החרדים הנם חלק חשוב בעם ישראל, אך הכותל שייך לעם ישראל כולו. הוא שייך לחרדים לדתיים למסורתיים ולחילונים, לאורתודוכסים לקונסרבטיבים ולרפורמים, לישראלים וליהודי הגולה, לנשים ולגברים. ובהיותו נכס לאומי, מדינת ישראל כמדינה יהודית מחויבת להבטיח שכל יהודי וכל יהודיה יוכלו לפקוד אותו, לשאת בו תפילה בדרכם, לבטא בו את רגשותיהם הדתיים והלאומיים. הדרת חלקים רחבים מן העם היהודי מן הכותל, והאופן האלים בו הדבר נעשה, היה מעשה אנטי לאומי, חרפה שיש לשים לה קץ.
המאבק הממושך והעקשני של נשות הכותל, הוא מאבק על חופש הפולחן, על זכויות האישה, על שוויון הזרמים, על פלורליזם ביהדות. אני מאמין בחופש הפולחן, בזכויות האישה, בשוויון הזרמים ובפלורליזם ביהדות, אך בעבורי זהו בראש ובראשונה מאבק לאומי על שחרור הכותל וחזרתו להיות נכס לאומי.
מה שחרה לי יותר מכל, הוא עצם הצורך במאבק. תחת שהכותל יהיה סמל לאהבת ישראל ולאחדות ישראל – המקום הפתוח לכל יהודי ויהודי באשר הוא, היה הכותל מוקד למחלוקת וריב אחים ממושך. במקום לשבת יחד ולקבוע נהלים שיאפשרו לכל היהודים לחוש בכותל בבית, נשלחו שוטרים לעצור נשים שהתפללו בו. איזה עלבון נגרם למיליוני יהודים, החברים בזרמים הליברליים בגולה, כאשר מדינת היהודים כך משפילה אותם, את מנהגיהם ואת דרכם ביהדות, דווקא במקום הקדוש הזה. איזה קרע בעם היהודי נוצר בשל כך.
לפני כעשור וחצי, ראש הממשלה נתניהו הטיל על יו"ר הסוכנות היהודית את המשימה לפתור את הבעיה. נתן שרנסקי, בחוכמתו, בנועם הליכותיו, ביכולת שלו להידבר עם כל חלקי העם, הצליח למצוא את שביל הזהב, הנותן מקום לכל – לגברים ולנשים הרוצים להתפלל בנפרד ולגברים ונשים הרוצים להתפלל יחד. הוא יצר פתרון מחוץ לקופסה – פשוטו כמשמעו. הרחיב את השטח שעליו נסובה המחלוקת, כך שהרחבה הקיימת תישאר רחבה בהפרדה וכמה מאות מטרים משם תקום רחבת ישראל, שבה יבקרו ויתפללו יהודים ללא הפרדה מגדרית. הוא הגיע להסכמה הזאת על דעת כל הצדדים, כולל החרדים. השכל הישר גבר על הקנאות והשנאה. היה זה אחד הצעדים הציוניים החשובים ביותר שהוביל נתניהו בכל דרכו הפוליטית.
ואז כמה רבנים חרדים קנאים הטילו וטו. וכל המפלגות החרדיות התיישרו לפיהן. ונתניהו התקפל, וההחלטה שהוא כל כך התגאה בה לא בוצעה. ופוליטיקת הזהויות הארורה, המחרבת כל חלקה טובה בחברה הישראלית, הביאה את כל "השבט" לתמיכה בקנאות הקיצונית ביותר. והדבר הידרדר לתמיכת הקואליציה ב"חוק הכותל" של אבי מעוז, חוק אנטי לאומי, אנטי ציוני, מרושע וברוטאלי. חוק שיפקיע מן העם היהודי את שריד מקדשנו ויהפוך אותו לשטיבל חרדי. אם החוק הזה יתקבל, תהיה זו חרפה לספר החוקים הישראלי.
ביום שבו שוחררה העיר העתיקה, יום לפני שכתב את "הצנחנים בוכים", כתב חיים חפר את המקאמה "היינו כחולמים":
בחודש אייר בשנת תשכ"ז, היה הדבר
ויבואו הרמטכ"ל ופמלייתו אל קבר דוד על ההר
ויעמדו לפניו בבגדים מעופרי עפר
וימחו ממצחם את נחל הזעה הניגר
וינשמו עמוקות ויצדיע הרמטכ"ל ויאמר
אדוני המלך, הר הבית שוחרר.
ותקום דממה גדולה וחזקה
דממה השואגת יותר מן הצעקה
דממה אלוהית, דממה דקה
ויאמר המלך וקולו נחנק:
דבר, דבר אלי יצחק.
ויקרב הרמטכ"ל אל המלך ויאמר:
לא אנחנו לבדנו שחררנו את ההר
לא אנחנו לבדנו עשינו את הנס
ולא רק בזכותנו הדגל מתנוסס
ואף כי לוחמינו הסתערו כאריות
לא הם בלבד פרצו את שער האריות
לא הם בלבד לחמו ברימונים וסכינים
מלחמת בית-לבית
וקרב פנים אל פנים
ולא רק דמם נשפך בסמטאות האבנים
לא, אדוני המלך, כי אתם צעדה
חטיבה שלמה של לוחמי מצדה
ואנשי בר-כוכבא הגיבורים והאמיצים
נלחמו לצִידם בקשתות ובחִצים
וליד אלה שמענו היטב את הצעדים
של כל הנרצחים והטבוחים והשדודים
של כל אלה שמתו מכיוון שהם יהודים
ולידם צעדו כהולכים בסך
כל עולי הגרדום ולוחמי תש"ח
כל חללי הלח"י והאצ"ל והפלמ"ח
"ויבנה בית-המקדש במהרה בימינו"
ונפרוץ את החומה ולא פסקנו מלכת
כי השיר הזה בלבנו כמו אש מלחכת.
ויאמר דוד אל הרמטכ"ל
זה נכון: אך עליך הטיל הגורל
להיות שליחם של כל החלומות והתפילות
של כל הבקשות הכי נעלות
ואתה עשית זאת עם הטוב שבחילות
ב"מלחמת בני אור" כמו שכתוב במגילות.
ויקום דוד המלך וייטול את הכינור
ויבט ברמטכ"ל ועל פניו האור
וישיר את השיר הזה לאמור
למנצח ליצחק מזמור.
חיים חפר
הכותל הזה ראה הרבה חומות נופלות,
הכותל הזה חש ידי נשים מקוננות ופתקאות הנתחבות בין אבניו,
הכותל הזה ראה את רבי יהודה הלוי נופל לפניו.
הכותל הזה ראה קיסרים קמים ונמחים,
אך הכותל טרם ראה צנחנים בוכים.
הכותל הזה ראה אותם עייפים וסחוטים,
הכותל הזה ראה אותם פצועים ושרוטים,
רצים אליו בהלמות לב, בזעקות ובשתיקה,
ומזנקים כמטורפים בסמטאות העיר העתיקה.
והם שטופי אבק, וצרובי שפתיים,
והם לוחשים: אם אשכחך, אם אשכחך ירושלים
והם עוברים כרעם, והם עוברים בזעם,
והם זוכרים את אלפיים השנים הנוראות
שבהן לא היה לנו אפילו כותל כדי לשפוך לפניו דמעות.
והנה הם כאן, עומדים לפניו ונושמים עמוק,
והנה הם כאן, מביטים עליו בכאב המתוק,
והדמעות יורדות, והם מביטים זה בזה נבוכים
–איך זה קורה, איך זה קורה שצנחנים בוכים?
איך זה קורה שהם מביטים נרגשים בקיר?
איך זה קורה שמן הבכי הם עוברים לשיר?
אולי זה מפני שבחורים בני י"ט שנולדו עם קום המדינה,
נושאים על גבם אלפיים שנה.
למחרת היום בו שוחררה העיר העתיקה והושם קץ לכיבוש הירדני, כתב חיים חפר את המקאמה הזאת – הצנחנים בוכים, ופרסם אותה ב"ידיעות אחרונות". חפר היטיב לתאר את תחושתם של הצנחנים המשחררים ואת תודעת האומה כולה שראתה בכותל נכס לאומי, המגלם את ההיסטוריה היהודית ואת הזיקה והזכות של העם היהודי על ארץ ישראל, וחגגה את שחרור הכותל משִׁבְיוֹ.
בנובמבר 1911 קבע השלטון התורכי בארץ ישראל שאין ליהודים זכויות כלשהן על הכותל המערבי ואסר על היהודים להביא אל רחבת הכותל חפצים כמו מנורות, ספסלים, כסאות וספרי תורה. בכך נענה השלטון לדרישת המוסלמים בעיר, לנוכח התגברות הנוכחות היהודית במקום בראשית הציונות והעליות הראשונות לארץ, כאשר יותר ויותר יהודים ביקרו במקום, התקינו מתקני תאורה והציבו ספסלים וכסאות. השלטון הבריטי, אף שרשמית היה מחויב לערכים של חופש הדת והפולחן, אימץ את ההחלטה התורכית, בפחדו מפני הערבים.
היישוב העברי בא"י לא היה מוכן להשלים עם הגזירות הללו וראה במאבק על הכותל מאבק לאומי. הציונים לא ראו בכותל רק מקום תפילה, אלא סמל לאומי – היותו תחת כיבוש סימל את הגלות והחורבן, הכמיהה לשחרורו סימלה את הכמיהה לריבונות היהודית על א"י והמאבק על זכויות היהודים בכותל סימל את המאבק הציוני כולו. ניתן להמחיש זאת בדבריה של רחל ינאית, ממנהיגות העלייה השנייה ותנועת הפועלים החלוצית (ולימים רעייתו של נשיא המדינה יצחק בן צבי).
כמו רבים מן העולים, החלוצים, לאחר הגעתה לא"י ביקרה רחל ינאית בכותל, וכך תיארה את החוויה: "הנה הנן אבני הכותל, האבנים המקודשות, ספוגות הצער והיגון. לא אבנים דוממות הן, כי רוו סבלות יהודי כל העולם. קפאתי על עמדי. אימהות ישראל שופכות פה מרי לבן לפני ריבונו של עולם. כאן נצמדות הן אל האבנים, לדורי דורות – ועל גבן אימת הגלות ופניהן אל אבני הכותל. ולימיני – מתפללים יהודים מכל העדות, שקועים הם בתפילה, אומרים תהילים, ואחרים יושבים על הרצפה, כפופים בדומיה על ספרי הקודש. ביקשתי להיצמד גם אני אל האבנים ולבכות כשאר בנות ישראל, אך לא – הדמעות חונקות את גרוני ואינני בוכה. כמֵעצְמה מושטת ידי נוגעת באבנים ועיניי נעצמות, וראשי נסמך אל האבן הצוננת. אין מילים של תפילה בליבי: צער מפעפע בקרבי על שארצנו עודנה בשממתה. ולא חשתי שדמעות חמות נושרות גם מעיניי, כמעיני האימהות שעל ידי. עמדתי וליטפתי שפת האבן. העברתי עיניי מן המתפללות אל המתפללים והצער הפך לרגש של מרי וזעם. קם בי הרצון להטיח בכותל את מִרְיִי נגד הבכי, ולהטיח ראשי באבני הכותל, לזעוק על רוע הגורל: לא עוד נחיה באבל החורבן. נקומם הריסות, נחונן את אדמתנו. ביקשתי להעלים את סערת רוחי ונשאתי עיני במעלה הכותל – הזמן לא יכול להם, ומדברות האבנים אל הלב ומספרות על העבר יותר מכל ספר ומגילה."
כבר ב-1875 ניסה משה מונטיפיורי לגאול את הכותל, לרכוש אותו מידי הוואקף המוסלמי. שנים אחדות מאוחר יותר נכשל גם הברון רוטשילד בניסיון דומה. היוזמה חודשה בידי בנק אנגלו פלשתינה (אפ"ק), המוסד הפיננסי המרכזי של ההסתדרות הציונית, בראשית המאה העשרים, אך מלחמת העולם הראשונה גדעה את המהלך. בתקופת המנדט, היה המאבק על הכותל אחד ממוקדי הסכסוך היהודי ערבי. מאורעות תרפ"ט (1929) פרצו כהמשך להידרדרות שהחלה ממהומות של המוסלמים בירושלים נגד הנוכחות היהודית בכותל ומהתנכלות למתפללים היהודים. מידי שנה, במוצאי יום הכיפורים, הפרו יהודים את האיסור הבריטי על תקיעת שופר בכותל. צעירים יהודיים מ"ברית הביריונים" ומתנועת בית"ר, שהסתירו את השופר מתחת לבגדיהם, תקעו בשופר והקהל פרץ בשירת "התקווה", בעוד השוטרים הבריטיים מסתערים על הקהל ועוצרים את התוקע. דווקא לאחר הקמת המדינה, הגשמת חלום הדורות, מצבו של הכותל היה בשפל שלא היה כמותו – הוא היה נתון לכיבוש ירדני וכף רגל יהודית לא דרכה בו. האנומליה הזאת הסתיימה במלחמת ששת הימים. שירו של חיים חפר הוא עדות לתחושה הלאומית של כל חלקי העם – הכותל הוא נכס לאומי שחזר לבעליו.
הייתי ילד בן ארבע וחצי כשירושלים שוחררה, אך אני זוכר את החג הלאומי של שחרורו. אני זוכר את הנסיעה הראשונה של משפחתי לירושלים ולכותל לאחר המלחמה. וכעבור חודשים אחדים – את הנסיעה לכותל המושלג ואת אינספור ביקוריי במקום לאורך השנים, כילד, כמבוגר וכאבא עם ילדיי. אני זוכר טקס לילי בחצות, ברחבת הכותל, במסע פסח של צופי רמת גן, בהיותי בכיתה ה'. רב הכותל, הרב גץ זצ"ל, נשא דברים מרגשים באוזנינו, על הזיקה לכותל ועל הזהות היהודית. הוא לא ראה כל בעייה בכך שהיינו יחד, בנות ובנים. אני זוכר את עלייתי לתורה בכותל, בבר המצווה שלי. ואת טקס ההשבעה בכותל, לאחר גיוסי לצה"ל. ואת טקסי ההשבעה של חניכיי. ואת טקס ההשבעה של בני הבכור. ואת הסיורים בחפירות הכותל במסגרת לימודי התואר הראשון שלי בהיסטוריה של עם ישראל, ואת הביקור של ראשי ועד יישובי הגולן במנהרת הכותל לאחר פתיחתה, שלושים שנה לאחר שחרור ירושלים.
ובשנים האחרונות, אל התרוממות הרוח בביקוריי בכותל, נוספה תחושה קשה של חמיצות. תחושה, שיש המנסים להדיר אותי מן הכותל, לומר לי שאין הוא שייך לי ושאיני שייך לו. הכותל הפך, יותר ויותר, מנכס כלל לאומי לבית כנסת חרדי. כאשר ילדה המגיעה לכותל נדרשת לכסות את מכנסיה בסמרטוט, מחמת "צניעות", איני יכול שלא להיות שותף לעלבונה. הנה, שוב יש לשחרר את הכותל, להחזירו לכלל האומה.
החרדים הנם חלק חשוב בעם ישראל, אך הכותל שייך לעם ישראל כולו. הוא שייך לחרדים לדתיים למסורתיים ולחילונים, לאורתודוכסים לקונסרבטיבים ולרפורמים, לישראלים וליהודי הגולה, לנשים ולגברים. ובהיותו נכס לאומי, מדינת ישראל כמדינה יהודית מחויבת להבטיח שכל יהודי וכל יהודיה יוכלו לפקוד אותו, לשאת בו תפילה בדרכם, לבטא בו את רגשותיהם הדתיים והלאומיים. הדרת חלקים רחבים מן העם היהודי מן הכותל, והאופן האלים בו הדבר נעשה, היה מעשה אנטי לאומי, חרפה שיש לשים לה קץ.
המאבק הממושך והעקשני של נשות הכותל, הוא מאבק על חופש הפולחן, על זכויות האישה, על שוויון הזרמים, על פלורליזם ביהדות. אני מאמין בחופש הפולחן, בזכויות האישה, בשוויון הזרמים ובפלורליזם ביהדות, אך בעבורי זהו בראש ובראשונה מאבק לאומי על שחרור הכותל וחזרתו להיות נכס לאומי.
מה שחרה לי יותר מכל, הוא עצם הצורך במאבק. תחת שהכותל יהיה סמל לאהבת ישראל ולאחדות ישראל – המקום הפתוח לכל יהודי ויהודי באשר הוא, היה הכותל מוקד למחלוקת וריב אחים ממושך. במקום לשבת יחד ולקבוע נהלים שיאפשרו לכל היהודים לחוש בכותל בבית, נשלחו שוטרים לעצור נשים שהתפללו בו. איזה עלבון נגרם למיליוני יהודים, החברים בזרמים הליברליים בגולה, כאשר מדינת היהודים כך משפילה אותם, את מנהגיהם ואת דרכם ביהדות, דווקא במקום הקדוש הזה. איזה קרע בעם היהודי נוצר בשל כך.
לפני כעשור וחצי, ראש הממשלה נתניהו הטיל על יו"ר הסוכנות היהודית את המשימה לפתור את הבעיה. נתן שרנסקי, בחוכמתו, בנועם הליכותיו, ביכולת שלו להידבר עם כל חלקי העם, הצליח למצוא את שביל הזהב, הנותן מקום לכל – לגברים ולנשים הרוצים להתפלל בנפרד ולגברים ונשים הרוצים להתפלל יחד. הוא יצר פתרון מחוץ לקופסה – פשוטו כמשמעו. הרחיב את השטח שעליו נסובה המחלוקת, כך שהרחבה הקיימת תישאר רחבה בהפרדה וכמה מאות מטרים משם תקום רחבת ישראל, שבה יבקרו ויתפללו יהודים ללא הפרדה מגדרית. הוא הגיע להסכמה הזאת על דעת כל הצדדים, כולל החרדים. השכל הישר גבר על הקנאות והשנאה. היה זה אחד הצעדים הציוניים החשובים ביותר שהוביל נתניהו בכל דרכו הפוליטית.
ואז כמה רבנים חרדים קנאים הטילו וטו. וכל המפלגות החרדיות התיישרו לפיהן. ונתניהו התקפל, וההחלטה שהוא כל כך התגאה בה לא בוצעה. ופוליטיקת הזהויות הארורה, המחרבת כל חלקה טובה בחברה הישראלית, הביאה את כל "השבט" לתמיכה בקנאות הקיצונית ביותר. והדבר הידרדר לתמיכת הקואליציה ב"חוק הכותל" של אבי מעוז, חוק אנטי לאומי, אנטי ציוני, מרושע וברוטאלי. חוק שיפקיע מן העם היהודי את שריד מקדשנו ויהפוך אותו לשטיבל חרדי. אם החוק הזה יתקבל, תהיה זו חרפה לספר החוקים הישראלי.
ביום שבו שוחררה העיר העתיקה, יום לפני שכתב את "הצנחנים בוכים", כתב חיים חפר את המקאמה "היינו כחולמים":
בחודש אייר בשנת תשכ"ז, היה הדבר
ויבואו הרמטכ"ל ופמלייתו אל קבר דוד על ההר
ויעמדו לפניו בבגדים מעופרי עפר
וימחו ממצחם את נחל הזעה הניגר
וינשמו עמוקות ויצדיע הרמטכ"ל ויאמר
אדוני המלך, הר הבית שוחרר.
ותקום דממה גדולה וחזקה
דממה השואגת יותר מן הצעקה
דממה אלוהית, דממה דקה
ויאמר המלך וקולו נחנק:
דבר, דבר אלי יצחק.
ויקרב הרמטכ"ל אל המלך ויאמר:
לא אנחנו לבדנו שחררנו את ההר
לא אנחנו לבדנו עשינו את הנס
ולא רק בזכותנו הדגל מתנוסס
ואף כי לוחמינו הסתערו כאריות
לא הם בלבד פרצו את שער האריות
לא הם בלבד לחמו ברימונים וסכינים
מלחמת בית-לבית
וקרב פנים אל פנים
ולא רק דמם נשפך בסמטאות האבנים
לא, אדוני המלך, כי אתם צעדה
חטיבה שלמה של לוחמי מצדה
ואנשי בר-כוכבא הגיבורים והאמיצים
נלחמו לצִידם בקשתות ובחִצים
וליד אלה שמענו היטב את הצעדים
של כל הנרצחים והטבוחים והשדודים
של כל אלה שמתו מכיוון שהם יהודים
ולידם צעדו כהולכים בסך
כל עולי הגרדום ולוחמי תש"ח
כל חללי הלח"י והאצ"ל והפלמ"ח
"ויבנה בית-המקדש במהרה בימינו"
ונפרוץ את החומה ולא פסקנו מלכת
כי השיר הזה בלבנו כמו אש מלחכת.
ויאמר דוד אל הרמטכ"ל
זה נכון: אך עליך הטיל הגורל
להיות שליחם של כל החלומות והתפילות
של כל הבקשות הכי נעלות
ואתה עשית זאת עם הטוב שבחילות
ב"מלחמת בני אור" כמו שכתוב במגילות.
ויקום דוד המלך וייטול את הכינור
ויבט ברמטכ"ל ועל פניו האור
וישיר את השיר הזה לאמור
למנצח ליצחק מזמור.
חיים חפר
אורי הייטנר
2. צרור הערות 8.3.26
* טיפטופים – לא נעים. ממש לא נעים.
אזעקות, רקטות, קטב"מים, מקלט, השתטחות על האדמה, שתי נפילות בשטחים פתוחים בקרבת אורטל. ואנו, החקלאים, עובדים בשטחים פתוחים, שכיפת ברזל אינה מכסה אותם.
לא נעים.
ומחשבה אחת אינה נותנת לי מנוח. תושבי הנגב המערבי חיו כך למעלה מעשרים שנה. למעלה מעשרים שנה! ומדינת ישראל הפקירה אותם. מדינת ישראל נקטה בהבלגה, "הכילה" את הירי, נתנה לו שם חיבה – "טיפטופים". מדי פעם יצאנו ל"סבבים" שהיו בהם הישגים טקטיים, לעיתים הם הביאו לתקופה מסוימת של שקט, אך לא שינו את המצב היסודי.
התייחסנו לתושבי הנגב המערבי כאילו הם אינם "אנחנו". מה, הם בכלל "העוטף".
כיוון שבאופן בסיסי, בוודאי בימים אלה של "שאגת הארי", אנו נוכחים במהפך חד באסטרטגיה של ישראל לעומת שנות המחדל וההתמכרות לשקט, אני מקווה שננצל את הטעות של חיזבאללה למכה אסטרטגית שתפיל את חיזבאללה לקרשים כך שממשלת לבנון תוכל להשלים את המלאכה ולפרק את הארגון מנשקו, להרחקת הגבול עד לליטני ולאי החזרת תושבי כפרי רדואן למקומם המקורי השולט על יישובים ישראליים.
אם כך נעשה הפעם, אני מקבל את אי הנעימות, את האזעקות, את הרקטות, את הקטב"מים, את המקלט, את ההשתטחות על האדמה, את הנפילות, באהבה ובשמחה. לא נעים? לא נורא!
* לא עוד ילד כאפות – נעים קאסם, מזכ"ל חיזבאללה, מתבכיין: "שיגרנו רק מטח אחד, וישראל פתחה במלחמה, האם מטח בודד מצדיק מלחמה?"
אפשר להבין אותו. הרגלנו אותם במשך למעלה מעשרים שנה, מאז הנסיגה מלבנון, שישראל היא ילד כאפות מורתע, שבורח מעימות, מפחד מהסלמה, מכור לשקט. הרגלנו אותם שיש "משוואות" ו"כללי משחק", שחיזבאללה כמובן קובע אותם, ואנו רוקדים על פי החליל שלו.
כל כך הרגלנו אותם, עד שגם אחרי שנה וחצי, שבה אנחנו כבר נוהגים אחרת לגמרי, מאז מבצע הביפרים, חיסול נסראללה, התמרון הקרקעי בלבנון והאופן האקטיבי שבו אנו אוכפים את הפסקת האש, בניגוד לעבר, עדיין לא נפל להם האסימון.
אז כן. מי שיורה עלינו, מזמין מלחמה קשה, מלחמת מחץ, מלחמה למיטוטו.
* גבולנו הטבעי – לקראת ועידת פריז 1919, ועידת השלום לאחר מלחמת העולם הראשונה, ביקש חיים ויצמן, הדמות המרכזית בהנהלה הציונית (וכעבור שנה נשיא ההסתדרות הציונית העולמית) מאהרון אהרונסון, מנהיג ציוני, מדען בכיר ומנהיג מחתרת ניל"י, לשרטט בשם התנועה הציונית את מפת המדינה היהודית שתוגש לוועידה. שני העקרונות המובילים בשרטוט המפה היו שטח שיספיק כדי לקלוט את מרבית העם היהודי, ושליטה על מקורות המים של ארץ ישראל. המפה ששורטטה והוגשה לוועידה החלה בנהר הליטני, דרך החרמון, מזרעת בית ג'אן, לאורך פרשת המים עד מסילת הברזל החיג'אזית מהירמוך עד עקבה. על התוכנית היו חתומים ויצמן, נחום סוקולוב, הלורד רוטשילד ואהרונסון. יש לציין, ששטח הגולן, שאמור להיות בידי ישראל על פי המפה הזאת, כולל את השטח שנמצא בידינו כעת, מאז נפילת משטר אסד, ואף מעבר אליו. כאמור, הגבול בין ישראל ללבנון היה הליטני, גבול טבעי, השולט במקורות המים, והוא בעל יתרונות טופוגרפיים משמעותיים מאוד להגנה על ישראל.
לחיים ויצמן היה חשוב במיוחד להבטיח שהליטני והחרמון יהיו בידי המדינה היהודית, והוא הפעיל מערכת לחצים על ראש ממשלת בריטניה לויד ג'ורג' בנדון.
ב-1920, יצאה לסיור לימודי בארץ ישראל משלחת של תנועת פועלי ציון, ללימוד מצב הפועלים בארץ ולהכשרת הקרקע לעלייה המונית לארץ ישראל ולהתיישבות רחבה בה. הדו"ח המפורט עסק בין השאר בגבולותיה הראויים של הארץ. את הפרק הזה בדו"ח כתב בן גוריון, ומאוחר יותר הוא פירסם אותו כמאמר תחת הכותרת "גבולי ארצנו ואדמתה". מאמרו המלומד עוסק בגבולות הארץ ההיסטוריים, החל בגבולות ההבטחה, תיאורים שונים של גבולות הארץ בתנ"ך ובמקורות חז"ל וההיסטוריה של ההתיישבות היהודית לאורך הדורות. מסקנתו העיקרית היא שהגבולות המקראיים האידאליים גדולים מדי ואינם ריאליים ואילו גבולות ההתיישבות היהודית ההיסטורית לאורך הדורות קטנים מדי ואינם מספקים את הצורך לקלוט את רוב העם היהודי. בין השאר הוא שרטט גם את הגבול בין ישראל ללבנון: "נהר הליטני, או כמו שהערביים קוראים לו נהר קסימיה, הוא הקו המבדיל בין שני חלקי הארץ. מדרום הנהר – הטבע של הארץ וצפיפות יישובה יותר קרובות לאלה של הגליל, מצפון הנהר – לאלה של הלבנון. עכו וצור הן ערי-החוף הטבעיות של 'פנים הארץ', זהו הגליל התחתון והעליון, ובלא ה'הינטרלנד' [המרחב העורפי] של ארץ-ישראל אין להן כל ערך מסחרי ואפשרות של קיום. צידון, להיפך, קשורה יותר בחבל הלבנון, והרי היא נמצאת כבר מחוץ לגבולי ארצנו. גבול צפון של ארץ ישראל צריך אפוא להיות הנהר קסימיה, בנטייתו הצפונית עד הקו שלושים ושלוש מדרגות ושלושים דקים של הרוחב הצפוני מעבר הצפוני של הר חרמון."
למרבה הצער, לא כך נקבע הגבול. את קו הגבול שרטטו המעצמות הקולוניאליסטיות בריטניה וצרפת על פי האינטרסים שלהן, וזה הבסיס ל"גבול הבינלאומי" שנקבע בידי חבר הלאומים (הארגון שקדם לאו"ם) ב-1923; גבולות בעייתיים למדי בכל רחבי המזה"ת, אך קצרה היריעה מלהיכנס לכך כאן. הגבול הבינלאומי הוא הגבול בין ישראל ללבנון עד היום. זה גבול בעייתי מאוד מבחינה ביטחונית, כיוון שלבנון נהנית מיתרונות טופוגרפיים משמעותיים וחולשת על יישובינו.
האם עלינו לחתור להרחבת גבול הארץ על פי המפה הציונית ששורטטה לפני למעלה ממאה שנה? האם יש קדושה בגבול הבינלאומי?
אילו הגבול הבינלאומי היה גבול של שלום, לא היתה לנו כל עילה לתביעה לשטח שמעבר לו. אולם למחרת הקמת המדינה, לבנון פלשה למדינת ישראל, יחד עם שאר צבאות ערב, במטרה להשמיד את המדינה היהודית בת יומה ולהטביע בדם את היישוב היהודי, שלוש שנים לאחר השואה.
במבצע "חירם" במלחמת השחרור, צה"ל שחרר את הגליל כולו ואף כבש שטחים בדרום לבנון, עד הליטני. הייתה לנו כל הצדקה להישאר בשטחים הללו, שנכבשו במלחמת מגן מול פולש תוקפן, אך ישראל נסוגה מהם, ואף מעמק עיון הכולל שטחים של חקלאי מטולה.
בעשרים השנים שאחרי הסכם שביתת הנשק, שנחתם במרץ 1949, גבולנו עם לבנון היה שקט. לבנון היא המדינה היחידה סביבנו, שלא הצטרפה למלחמת ששת הימים. אולם ב-1969 החלו להתבסס כוחות פת"ח בדרום לבנון וביתר שאת לאחר גירוש אש"ף מירדן בספטמבר 1970, אז ביסס ערפאת את צבאו לאורך הגבול עם ישראל. גבול לבנון הפך לגבול מלחמה וטרור עקוב מדם, מאז ועד היום. תחילה העימות היה עם הפלשתינאים בלבנון, ולאחר המהפכה באיראן הוקם חיזבאללה, שלאחר גירוש אש"ף מלבנון במלחמת שלום הגליל הפך לאוייב העיקרי. במשך כשני עשורים ישראל שלטה ברצועת ביטחון בדרום לבנון אך נסוגה מהם באופן חד-צדדי ב-2000. הנסיגה לא הביאה לשקט או להרגעת הסכסוך, עד היום.
יש לישראל כל ההצדקות לשנות את גבולה ולגבות מחיר טריטוריאלי מהתוקפן הסדרתי. איני מציע לספח לישראל את השטח שעד הליטני, וזאת מסיבה דמוגרפית. הרי רק צור ובנותיה מונה 175,000 איש. אך על ישראל ליצור רצועת ביטחון עד הליטני ובמקומות שהליטני קרוב לגבול – אף מעבר לו, כדי להבטיח שלא תהיה סכנה של פלישה קרקעית ליישובי הגליל ולא אפשרות לירי נ"ט. אין לאפשר חזרת כפרי רדואן שחלשו על יישובינו וכל בית בהם היה מיני מוצב של חיזבאללה. את היישובים החרבנו, ומן הראוי שישוקמו מצפון לליטני. בעתיד, נכון יהיה לספח חלק מאותם שטחים לישראל, על פי שיקול דמוגרפי. ולבטח שיש להחזיר סוף סוף לאיכרי מטולה את אדמותיהם, שרשומות בטאבו, ואפילו על פי החוק הלבנוני הן שייכות להם.
* דונלד לא גר פה יותר – ריבוי האזעקות ברמת הנשיא טראמפ מעורר בי חשד שחיזבאללה חושבים שטראמפ גר שם.
* חמינאי ג'וניור עדיין חי.
* קדושת הרצון – במשך 21 שנה, עד לפני עשרים שנה, שירתי בגדוד הצנחנים 420. כמובן, שיש לי אליו פינה חמה בלב, וכיוון שנשארו בו עוד כמה חתייארים מהתקופה שלי (אז הם היו ינוקות) אני מתעדכן מפעם בפעם.
מאז 7 באוקטובר, הם שירתו כבר 370 יום ברצועת עזה ובלבנון. והשבוע שוב נקראו לצו 8, הפעם בגבול סוריה. כמה אחוזי התייצבות היו בגדוד?
ככל שהמלחמה התארכה, שמענו כל מיני סיפורים על השחיקה, ושמסתירים מאיתנו את הנתונים, וקשה לגייס את המילואימניקים וכו'. אבל הנה, אחרי 370 ימי מילואים, כשקראו להם, 95% התייצבו.
אסור לנו לראות זאת כמובן מאליו. מדובר באזרחים, לרבים מהם יש כבר אישה וילדים או לפחות חברה, יש להם מקום עבודה או עסק, או שהם בלימודים ובשנתיים וחצי האחרונות הכול עבר למדרון אחורי והזהות שלהם היא קודם כל כמילואימניקים. ומדובר בנכונות לחירוף נפש, לפציעות בגוף ובנפש, בקושי פיזי ומנטלי גדול. והם מתייצבים. הם רואים סביבם את אלה שאינם משרתים. הם רואים איך הממשלה, ששולחת אותם לקרב, מקדמת במקביל חוק השתמטות מושחת, אך הם חשים שקיום המדינה ושלום אזרחיה מוטל על כתפיהם, והם באים.
אחד הגורמים ל-7 באוקטובר הוא השדר שהעברנו לאוייב בעשרות השנים האחרונות, שאיבדנו את רצון הלחימה. והנה, המילואימניקים שואגים: אנחנו פה.
ב"יזכור" שכתב ברל כצנלסון על טרומפלדור וחבריו, שהוא המסד ל"יזכור" לחללי צה"ל, הוא אמר את המילים האלמותיות: "חמדת הגבורה, וקדושת הרצון, ומסירות הנפש." ואלה, אנו נוכחים, פועמים בלבות הנינים והחימשים של דורו של טרומפלדור.
זה לא רק הגדוד הזה. כך כל היחידות הלוחמות. אני רואה זאת בשירותו של בני, הנושק כבר ל-400 יום מתחילת המלחמה וגם כעת מגויס, ובשירותם של חברים שלי מהקיבוץ.
עלינו להוקיר אותם ולהצדיע להם, אך גם לחולל שינוי משמעותי בחוזה בין המדינה לאזרחיה, שיבטיח הרחבה משמעותית של מעגל המשרתים. אין זה הוגן לנצל את נכונותם ומסירותם של המילואימניקים ולהעמיס עליהם בלי סוף.
* גדעון לוי מודל 1945 – גדעון לוי תוהה בסרקזם: "תרומה אירופאית זעירה לארגון זכויות האדם – התערבות זרה בענייני המדינה. ניסיון להפיל משטר במדינה אחרת באמצעות הפצצות מטורפות – צעד דמוקרטי לגיטימי." מה הייתה דעתו, על המטרה של הפלת משטר בגרמניה באמצעות הפצצות מטורפות, לפני 81 שנה?
מי ששנים מטיף לחרם בינלאומי על ישראל, לסנקציות על ישראל; מי שכתב לאובמה "אנא, בכוח," כלומר השתמש בכוח נגד ישראל ואח"כ תקף אותו לאורך שנותיו על כך שאינו פועל נגד ישראל, פתאום מתנגד להתערבות זרה למען הפלת משטר טרור, שהוא האיום הגדול ביותר על העולם מאז גרמניה הנאצית ומטרת העל שלו, שהוא מקריב למענה את כלכלת ארצו ואת משאביה, היא השמדת ישראל.
* כל פטריוט ישראלי – כל פטריוט ישראלי יתייצב לצדו של נשיא המדינה, מול המתקפה הברוטלית וגסת הרוח של טראמפ, וידחה כל ניסיון של טראמפ להתערב ברגל גסה בענייניה הפנימיים של ישראל.
ישראל היא מדינת חוק דמוקרטית וריבונית. נתניהו נמצא כחוק בהליך משפטי, עקב אישומים פליליים. המקום היחיד שבו האישומים נגדו יתבררו, אך ורק על סמך הראיות, הוא בית המשפט, ושום התערבות זרה לא תחלץ אותו מאימת הדין.
* אם יקבל בקשת חנינה – על הרצוג להבהיר, שאין לו סמכות להפסיק משפט פלילי.
יש לו סמכות לחון מי שהורשע.
יש לו סמכות תקדימית לחון נאשם או חשוד שהודה בהאשמות נגדו ולקח אחריות, גם אם המשפט לא הסתיים.
כיוון שלא קיבל בקשת חנינה, אין הוא יכול לדון בה.
* מעשה בוגדני – השרה המטומטמת עידית סילמן בצרות בפריימריז, ואין לה מעצורים במרדף אחרי הבייס. האידיוטית פירסמה פניה לנשיא טראמפ להטיל סנקציות על נשיא בית המשפט העליון והיועמ"שית של ישראל. שרה בממשלה! הפנייה הזאת היא מעשה בגידה, שווה ערך לפניות של ישראלים לבית הדין בהאג להוציא צו מעצר לנתניהו, ואף חמור יותר כי היא נכתבה בידי שרה בישראל.
השרה הכושלת אינה מתעניינת כלל בתחומי אחריותה, אלא רק בפריימריז וחנופה לבייס. זה מה שיש לה לעשות בזמן מלחמה, כאשר נדרשת אחדות לאומית. העובדה שנתניהו לא פיטר אותה בעקבות המעשה החמור ואף לא גינה אותו ולא יגנה אותה, מעידה על כך שהדברים נעשו ברשותו ובכל מקרה הוא נושא באחריות להם.
מן הסתם, הוא שולח את האהבלה כבלון ניסוי ובהמשך אולי נשמע את הדרישה הבוגדנית הזאת גם מפיו.
* הפסקת אש – לא אהבתי את העיתוי שבו הגישה היועמ"שית את חוות דעתה לבית המשפט העליון, שעל פיו יש להורות לראש הממשלה לפטר את בן גביר, אם לא יחול שינוי דרסטי בהתנהגותו.
אנו בעיצומה של מלחמה, העורף נמצא במצב חירום, הציבור מבלה במקלטים, וזה לא הזמן להחריף את העימות הפנימי, ובוודאי לא בחוות דעת תקדימית ושנויה כל כך במחלוקת, שעלולה להחריף את המשבר החוקתי. זה לא הזמן. אין לציבור קשב לכך. זה רק יחזק את ראש הכנופייה וייתפס בציבור כאובססיה. מן הראוי היה שהיועמ"שית תכתוב לבית המשפט, שבשל מצב החירום, היא מעכבת את חוות הדעת עד אחרי המבצע.
באותה המידה, על הממשלה והקואליציה היה לעצור לחלוטין עד סוף המבצע את כל החקיקה השנויה במחלוקת, כלומר את חוקי המהפכה המשטרית ואת חוק ההשתמטות.
ישראל נלחמת, וזו העת להפסקת אש פנימית.
* עצירת החקיקה המטורללת – פרשנים פוליטיים מעריכים שנתניהו מעונין להקדים את הבחירות, כדי שתתקיימנה סמוך למבצע "שאגת הארי" ולביקורו הצפוי של טראמפ ביום העצמאות, ושהן תתקיימנה בסוף יוני.
אין לי מושג אם זה נכון, אך אני מקווה שכן. או-טו-טו הכנסת יוצאת לפגרת הפסח. אם הבחירות תוקדמנה, הפגרה תגלוש היישר לפגרת הבחירות. הכנסת תושבת עד אחרי הבחירות.
לנוכח צונאמי החקיקה המטורללת המאיים על החברה הישראלית, עצירת החקיקה היא אינטרס לאומי חשוב מאוד.
* בעלי הברית של הטובחים – בטבח בניר עוז ב-7 באוקטובר, נטבחה משפחת קדם סימן טוב – ההורים תמר וג'וני וילדיהם ארבל ושחר, תאומות בנות חמש וחצי, ועומר בן השנתיים.
"מתו הנכדים" זעקה מדם לבה הסבתא ראומה קדם. ראומה היא פעילה מוכרת במחאה נגד המהפכה המשטרית.
הסרטון הוויראלי של המשפחה מפ"ת הצוהלת ורוקדת בשירי "ביבי המלך", כאשר כל בני המשפחה לבושים בחולצות שמלפנים כתוב "פאק קפלן", הסיסמה של מרדכי דוד, ומאחור "מתו הנכדים", מכוונת לראומה קדם. זה ריקוד של שמחה לאידה של יריבה פוליטית, מתנגדת משטר, על אסונה הכבד.
המנוולים המוסתים ומוכי השנאה הללו הם בני בריתם של רוצחי המשפחה. יש להם אוייב משותף, "הקפלניסטים"; אלה רצחו ובני בריתם צהלו. ועל כך אפשר לומר: רשעים – מלאכתם נעשית בידי אחרים.
עד לאלו תהומות עוד תדרדר אותנו ההסתה והשנאה?
* חילול השם – הרבנים הראשיים (אלה שהקואליציה רוצה להפקיר בידיהם את הכותל המערבי) תקפו את שרת התחבורה מירי רגב על החלטתה לאפשר תחבורה ציבורית בשבת, לצורך הסעות לישראלים המחולצים מחו"ל, ומחו נגד "חילול השבת ההמוני."
איזה אנשים מנותקים, שאינם מסוגלים להתעלות לגודל השעה, גם בזמן מלחמה. הרי אין דבר שממאיס על הציבור את השבת ומשניא את הדת, יותר מחילול השם הזה שלהם.
* תסריט 7 באוקטובר של וינגייט – בבית שטורמן בקיבוץ עין חרוד מוצגת תערוכת קבע על אורד וינגייט, מייסד פלוגות הלילה המיוחדות במאורעות תרצ"ו-תרצ"ט, וממעצבי תורת הלחימה של היחידות המיוחדות בצה"ל (שנוסד כעשור אחרי נפילתו) ותפיסת הביטחון של ישראל. מדי שנה נערך יום עיון על וינגייט בבית שטורמן. פעם אחת באתי ליום העיון המרתק הזה. השנה לא הצלחתי לפנות לכך זמן, אך נשלחה אליי הקלטה של יום העיון, והאזנתי לה מרותק.
ההרצאה המרכזית הייתה של מזכירו הצבאי של ראש הממשלה והמיועד לתפקיד ראש המוסד רומן גופמן. הוא היה מרשים מאוד. ראשית, הוא הרשים ברמה האינטלקטואלית שהפגין בדבריו ובידע ההיסטורי הנרחב שלו והבקיאות במקורות ישראל. שנית, המסרים שהוא ביטא היו המסרים שאני מאמין בהם בכל ליבי, ושאני משוכנע שאלמלא נטשנו אותם לא היה מתרחש עלינו טבח 7 באוקטובר: ערך היוזמה הצבאית, כהכרח ביטחוני, והתובנה שאם לא ניזום ונפתיע את האוייב, חזקה עליו שהוא ייזום ויפתיע אותנו.
פרק מרכזי ביום העיון הוקדש לשלושה ארגזים מארכיונו הפרטי של וינגייט שהגיעו לאחרונה לספרייה הלאומית, ובהם ממצאים מרתקים. אחד מהם הוא מסמך שכתב וינגייט לחיים ויצמן, נשיא ההסתדרות הציונית העולמית, שבו הציג תוכנית מפורטת כיצד להקים את הצבא של המדינה היהודית שתקום בארץ ישראל (שהוא חלם, כנראה, לפקד עליו) ואת תפיסת הביטחון של המדינה שתקום. בין השאר הוא הציג תסריט 7 באוקטובר (!) על פלישה של אלף ערבים לבצע פרעות בחדרה. הוא דיבר על האמצעים המודיעיניים שיש לנקוט בהם כדי לסכל הפתעה כזו, ותיאר את דרך ההתגוננות – מיליציות מקומיות שיש להקים בכל יישוב (כיתות הכוננות) שתיתנּה את המענה המיידי וכוחות משמר הגבול שיצטרפו אליהם בתוך זמן קצר ויגנו על היישוב ויהדפו את הפולש, עד הגעת כוחות הצבא. אפשר לומר שווינגייט היה גם אבי ההגמ"ר (ההגנה המרחבית).
* שר הדואר – השר דודי אמסלם בראיון לערוץ הכנסת: "אומר לנתניהו – חייבים שרים מזרחים בכירים, אותנו לא שמים שרי הדואר".
מה זה שר הדואר? היה היה משרד כזה. לאן הוא נעלם? הוא הפך למשרד התקשורת.
שר הדואר האחרון היה אלימלך רימלט מגח"ל (גוש חירות ליברלים – גלגולו הקודם של הליכוד), בממשלת האחדות הלאומית (אז היא נקראה ממשלת הליכוד הלאומי) בראשות גולדה מאיר שקמה ב-1969.
באוגוסט 1970 גח"ל פרשה מהקואליציה. תיק הדואר נמסר לידי שמעון פרס, עד אז שר ההסברה. מיד עם כניסתו לתפקיד, שינה פרס את שמו למשרד התקשורת. פרס קיבל לידיו גם את משרד התחבורה, שאף הוא עד אז היה בידי גח"ל, וכיהן בו עזר ויצמן.
פרס היה שר התחבורה והתקשורת. עזר ויצמן היה נותן בו סימנים: שר התח"ת.
* החטוף מחפש משמעות – 80 שנה מלאו לצאת ספרו של ויקטור פראנקל "האדם מחפש משמעות". זו הזדמנות לחזור ולקרוא אותו.
ויקטור פראנקל (1905-1992) הוא פסיכיאטר יהודי אוסטרי בעל שם, מייסד תורת הלוגותרפיה; תפיסה פסיכולוגית, שעל פיה הדרך לנתח את נפש האדם מתמקדת בשאיפה למשמעות (חלקו השני של הספר הוא מבוא ללוגותגרפיה). פראנקל הוא שורד שואה, ששרד את מחנות אושוויץ ודכאו.
בספרו, פראנקל מספר את חוויותיו הנוראות במחנה, ומנתח את דרכי ההתמודדות שלו, ושל אנשים אחרים, שאותם ראה במחנה כבתצפית מקצועית, באמצעות חיפוש המשמעות, שנתנה פשר לסבלם ואיפשרה להם לשרוד את התקופה. המוטו של הספר – משפט שמופיע בו שלוש פעמים, והשאר – פירושו הוא, הוא של הפילוסוף ניטשה: "מי שיש לו למה שלמענו יחיה, יוכל לשאת כמעט כל איך." אגב, שמעתי לא פעם אנשים המייחסים את המשפט לפראנקל עצמו, למרות שהוא הביא אותם בשם אומרם, מה שמעיד על כמה שהוא וספרו מזוהים עם הרעיון. אני רואה בספר – ספר מופת, בעיקר כיוון שאני מאמין מאוד ברעיון.
קראתי את הספר לראשונה לפני כארבעים שנה. מה נשתנה בקריאה הפעם? מן הסתם היא בוגרת יותר, ויש בה יותר ניסיון חיים, אבל בעיקר – היא היתה בצל סיפורי החטופים, שורדי השבי, שאני שומע וקורא את עדויותיהם.
יש כמובן הבדלים רבים בין שבי במחנה השמדה נאצי לשבי במנהרות חמאס, אך גם הרבה דמיון. עצם העובדה שאינך מרצה עונש כלשהו, אלא איבדת את חירותך רק בשל זהותך הלאומית, לשבי שאינו קצוב בזמן, ובכל יום אתה עלול לאבד את חייך. מה שעורר בי, בקריאת הספר, את האסוציאציות בקריאת עדויות שורדי השבי יותר מכל, הוא הרעב וההתמודדות עם ההתעללות הנוראית הזאת.
וגם בסיפורם של פדויי השבי, המוטיב המרכזי היה חיפוש המשמעות, שהוא שנתן לחטופים את הכוחות להתמודד. כמעט כל מי ששמעתי או קראתי את עדותו דיבר על זה. אצל אחד זו המשפחה שנשארה בארץ, אצל אחר זו הזהות היהודית, אצל שלישי זו האמונה באלוהים. בספרו של אלי שרעבי "חטוף" הדבר בולט במיוחד, הן בסיפורו על עצמו והן בדרך שבה חיזק אחרים. והיו שציינו שהספר "האדם מחפש משמעות" ליווה אותם במנהרות והעניק להם כוחות.
* ביד הלשון: היית לנצח – בסיום הצהרתו היומית, ערב פורים, הזכיר דובר צה"ל שהערב קראנו את מגילת אסתר ואח"כ שרנו את השיר:
תשועתם היתה לנצח
ותפארתם לכל דור ודור.
לפי ההיגוי הזה, התשועה שלהם, כלומר של היהודים בממלכת פרס, היתה לנצח. אך ההיגוי הזה שגוי. השגיאה הזו שגורה, ולדעתי היא נובעת מלחנו של ידידיה אדמון.
מילות הפיוט, "שושנת יעקב" שמחברו אינו ידוע, אחרות:
תְּשׁוּעָתָם
הָיִיתָ לָנֶצַח,
תִּקְוָתָם
בְּכָל דּוֹר וָדוֹר.
כלומר, השיר הזה נאמר בגוף שני. למי הוא פונה? לאלוהים. והוא שר לו, שאתה, אלוהים, היית תשועתם לנצח, ותקוותם בכל דור ודור.
וזה הפיוט במלואו:
שׁוֹשַׁנַת יַעֲקֹב צָהֲלָה וְשָׂמֵחָה
בִּרְאוֹתָם יַחַד תְּכֵלֶת מָרְדְּכָי.
תְּשׁוּעָתָם הָיִיתָ לָנֶצַח
וְתִקְוָתָם – בְּכָל דּוֹר וָדוֹר.
לְהוֹדִיע שֶׁכָּל קֹוֶיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ
וְלֹא יִכָּלְמוּ לָנֶצַח כָּל הַחוֹסִים בָּךְ.
אָרוּר הָמָן אֲשֶׁר בִּקֵּשׁ לְאַבְּדִי.
בָּרוּךְ מָרְדְּכַי הַיְּהוּדִי.
אֲרוּרָה זֶרֶשׁ אֵשֶׁת מַפְחִידִי.
בְּרוּכָה אֶסְתֵּר בַּעֲדִי.
אֲרוּרִים כָּל הָרְשָׁעִים.
בְּרוּכִים כָּל הָצָדִיקִים.
וְגַם חַרְבוֹנָה זָכוּר לַטּוֹב.
אורי הייטנר
לתגובות: uriheitner@gmail.com
אזעקות, רקטות, קטב"מים, מקלט, השתטחות על האדמה, שתי נפילות בשטחים פתוחים בקרבת אורטל. ואנו, החקלאים, עובדים בשטחים פתוחים, שכיפת ברזל אינה מכסה אותם.
לא נעים.
ומחשבה אחת אינה נותנת לי מנוח. תושבי הנגב המערבי חיו כך למעלה מעשרים שנה. למעלה מעשרים שנה! ומדינת ישראל הפקירה אותם. מדינת ישראל נקטה בהבלגה, "הכילה" את הירי, נתנה לו שם חיבה – "טיפטופים". מדי פעם יצאנו ל"סבבים" שהיו בהם הישגים טקטיים, לעיתים הם הביאו לתקופה מסוימת של שקט, אך לא שינו את המצב היסודי.
התייחסנו לתושבי הנגב המערבי כאילו הם אינם "אנחנו". מה, הם בכלל "העוטף".
כיוון שבאופן בסיסי, בוודאי בימים אלה של "שאגת הארי", אנו נוכחים במהפך חד באסטרטגיה של ישראל לעומת שנות המחדל וההתמכרות לשקט, אני מקווה שננצל את הטעות של חיזבאללה למכה אסטרטגית שתפיל את חיזבאללה לקרשים כך שממשלת לבנון תוכל להשלים את המלאכה ולפרק את הארגון מנשקו, להרחקת הגבול עד לליטני ולאי החזרת תושבי כפרי רדואן למקומם המקורי השולט על יישובים ישראליים.
אם כך נעשה הפעם, אני מקבל את אי הנעימות, את האזעקות, את הרקטות, את הקטב"מים, את המקלט, את ההשתטחות על האדמה, את הנפילות, באהבה ובשמחה. לא נעים? לא נורא!
* לא עוד ילד כאפות – נעים קאסם, מזכ"ל חיזבאללה, מתבכיין: "שיגרנו רק מטח אחד, וישראל פתחה במלחמה, האם מטח בודד מצדיק מלחמה?"
אפשר להבין אותו. הרגלנו אותם במשך למעלה מעשרים שנה, מאז הנסיגה מלבנון, שישראל היא ילד כאפות מורתע, שבורח מעימות, מפחד מהסלמה, מכור לשקט. הרגלנו אותם שיש "משוואות" ו"כללי משחק", שחיזבאללה כמובן קובע אותם, ואנו רוקדים על פי החליל שלו.
כל כך הרגלנו אותם, עד שגם אחרי שנה וחצי, שבה אנחנו כבר נוהגים אחרת לגמרי, מאז מבצע הביפרים, חיסול נסראללה, התמרון הקרקעי בלבנון והאופן האקטיבי שבו אנו אוכפים את הפסקת האש, בניגוד לעבר, עדיין לא נפל להם האסימון.
אז כן. מי שיורה עלינו, מזמין מלחמה קשה, מלחמת מחץ, מלחמה למיטוטו.
* גבולנו הטבעי – לקראת ועידת פריז 1919, ועידת השלום לאחר מלחמת העולם הראשונה, ביקש חיים ויצמן, הדמות המרכזית בהנהלה הציונית (וכעבור שנה נשיא ההסתדרות הציונית העולמית) מאהרון אהרונסון, מנהיג ציוני, מדען בכיר ומנהיג מחתרת ניל"י, לשרטט בשם התנועה הציונית את מפת המדינה היהודית שתוגש לוועידה. שני העקרונות המובילים בשרטוט המפה היו שטח שיספיק כדי לקלוט את מרבית העם היהודי, ושליטה על מקורות המים של ארץ ישראל. המפה ששורטטה והוגשה לוועידה החלה בנהר הליטני, דרך החרמון, מזרעת בית ג'אן, לאורך פרשת המים עד מסילת הברזל החיג'אזית מהירמוך עד עקבה. על התוכנית היו חתומים ויצמן, נחום סוקולוב, הלורד רוטשילד ואהרונסון. יש לציין, ששטח הגולן, שאמור להיות בידי ישראל על פי המפה הזאת, כולל את השטח שנמצא בידינו כעת, מאז נפילת משטר אסד, ואף מעבר אליו. כאמור, הגבול בין ישראל ללבנון היה הליטני, גבול טבעי, השולט במקורות המים, והוא בעל יתרונות טופוגרפיים משמעותיים מאוד להגנה על ישראל.
לחיים ויצמן היה חשוב במיוחד להבטיח שהליטני והחרמון יהיו בידי המדינה היהודית, והוא הפעיל מערכת לחצים על ראש ממשלת בריטניה לויד ג'ורג' בנדון.
ב-1920, יצאה לסיור לימודי בארץ ישראל משלחת של תנועת פועלי ציון, ללימוד מצב הפועלים בארץ ולהכשרת הקרקע לעלייה המונית לארץ ישראל ולהתיישבות רחבה בה. הדו"ח המפורט עסק בין השאר בגבולותיה הראויים של הארץ. את הפרק הזה בדו"ח כתב בן גוריון, ומאוחר יותר הוא פירסם אותו כמאמר תחת הכותרת "גבולי ארצנו ואדמתה". מאמרו המלומד עוסק בגבולות הארץ ההיסטוריים, החל בגבולות ההבטחה, תיאורים שונים של גבולות הארץ בתנ"ך ובמקורות חז"ל וההיסטוריה של ההתיישבות היהודית לאורך הדורות. מסקנתו העיקרית היא שהגבולות המקראיים האידאליים גדולים מדי ואינם ריאליים ואילו גבולות ההתיישבות היהודית ההיסטורית לאורך הדורות קטנים מדי ואינם מספקים את הצורך לקלוט את רוב העם היהודי. בין השאר הוא שרטט גם את הגבול בין ישראל ללבנון: "נהר הליטני, או כמו שהערביים קוראים לו נהר קסימיה, הוא הקו המבדיל בין שני חלקי הארץ. מדרום הנהר – הטבע של הארץ וצפיפות יישובה יותר קרובות לאלה של הגליל, מצפון הנהר – לאלה של הלבנון. עכו וצור הן ערי-החוף הטבעיות של 'פנים הארץ', זהו הגליל התחתון והעליון, ובלא ה'הינטרלנד' [המרחב העורפי] של ארץ-ישראל אין להן כל ערך מסחרי ואפשרות של קיום. צידון, להיפך, קשורה יותר בחבל הלבנון, והרי היא נמצאת כבר מחוץ לגבולי ארצנו. גבול צפון של ארץ ישראל צריך אפוא להיות הנהר קסימיה, בנטייתו הצפונית עד הקו שלושים ושלוש מדרגות ושלושים דקים של הרוחב הצפוני מעבר הצפוני של הר חרמון."
למרבה הצער, לא כך נקבע הגבול. את קו הגבול שרטטו המעצמות הקולוניאליסטיות בריטניה וצרפת על פי האינטרסים שלהן, וזה הבסיס ל"גבול הבינלאומי" שנקבע בידי חבר הלאומים (הארגון שקדם לאו"ם) ב-1923; גבולות בעייתיים למדי בכל רחבי המזה"ת, אך קצרה היריעה מלהיכנס לכך כאן. הגבול הבינלאומי הוא הגבול בין ישראל ללבנון עד היום. זה גבול בעייתי מאוד מבחינה ביטחונית, כיוון שלבנון נהנית מיתרונות טופוגרפיים משמעותיים וחולשת על יישובינו.
האם עלינו לחתור להרחבת גבול הארץ על פי המפה הציונית ששורטטה לפני למעלה ממאה שנה? האם יש קדושה בגבול הבינלאומי?
אילו הגבול הבינלאומי היה גבול של שלום, לא היתה לנו כל עילה לתביעה לשטח שמעבר לו. אולם למחרת הקמת המדינה, לבנון פלשה למדינת ישראל, יחד עם שאר צבאות ערב, במטרה להשמיד את המדינה היהודית בת יומה ולהטביע בדם את היישוב היהודי, שלוש שנים לאחר השואה.
במבצע "חירם" במלחמת השחרור, צה"ל שחרר את הגליל כולו ואף כבש שטחים בדרום לבנון, עד הליטני. הייתה לנו כל הצדקה להישאר בשטחים הללו, שנכבשו במלחמת מגן מול פולש תוקפן, אך ישראל נסוגה מהם, ואף מעמק עיון הכולל שטחים של חקלאי מטולה.
בעשרים השנים שאחרי הסכם שביתת הנשק, שנחתם במרץ 1949, גבולנו עם לבנון היה שקט. לבנון היא המדינה היחידה סביבנו, שלא הצטרפה למלחמת ששת הימים. אולם ב-1969 החלו להתבסס כוחות פת"ח בדרום לבנון וביתר שאת לאחר גירוש אש"ף מירדן בספטמבר 1970, אז ביסס ערפאת את צבאו לאורך הגבול עם ישראל. גבול לבנון הפך לגבול מלחמה וטרור עקוב מדם, מאז ועד היום. תחילה העימות היה עם הפלשתינאים בלבנון, ולאחר המהפכה באיראן הוקם חיזבאללה, שלאחר גירוש אש"ף מלבנון במלחמת שלום הגליל הפך לאוייב העיקרי. במשך כשני עשורים ישראל שלטה ברצועת ביטחון בדרום לבנון אך נסוגה מהם באופן חד-צדדי ב-2000. הנסיגה לא הביאה לשקט או להרגעת הסכסוך, עד היום.
יש לישראל כל ההצדקות לשנות את גבולה ולגבות מחיר טריטוריאלי מהתוקפן הסדרתי. איני מציע לספח לישראל את השטח שעד הליטני, וזאת מסיבה דמוגרפית. הרי רק צור ובנותיה מונה 175,000 איש. אך על ישראל ליצור רצועת ביטחון עד הליטני ובמקומות שהליטני קרוב לגבול – אף מעבר לו, כדי להבטיח שלא תהיה סכנה של פלישה קרקעית ליישובי הגליל ולא אפשרות לירי נ"ט. אין לאפשר חזרת כפרי רדואן שחלשו על יישובינו וכל בית בהם היה מיני מוצב של חיזבאללה. את היישובים החרבנו, ומן הראוי שישוקמו מצפון לליטני. בעתיד, נכון יהיה לספח חלק מאותם שטחים לישראל, על פי שיקול דמוגרפי. ולבטח שיש להחזיר סוף סוף לאיכרי מטולה את אדמותיהם, שרשומות בטאבו, ואפילו על פי החוק הלבנוני הן שייכות להם.
* דונלד לא גר פה יותר – ריבוי האזעקות ברמת הנשיא טראמפ מעורר בי חשד שחיזבאללה חושבים שטראמפ גר שם.
* חמינאי ג'וניור עדיין חי.
* קדושת הרצון – במשך 21 שנה, עד לפני עשרים שנה, שירתי בגדוד הצנחנים 420. כמובן, שיש לי אליו פינה חמה בלב, וכיוון שנשארו בו עוד כמה חתייארים מהתקופה שלי (אז הם היו ינוקות) אני מתעדכן מפעם בפעם.
מאז 7 באוקטובר, הם שירתו כבר 370 יום ברצועת עזה ובלבנון. והשבוע שוב נקראו לצו 8, הפעם בגבול סוריה. כמה אחוזי התייצבות היו בגדוד?
ככל שהמלחמה התארכה, שמענו כל מיני סיפורים על השחיקה, ושמסתירים מאיתנו את הנתונים, וקשה לגייס את המילואימניקים וכו'. אבל הנה, אחרי 370 ימי מילואים, כשקראו להם, 95% התייצבו.
אסור לנו לראות זאת כמובן מאליו. מדובר באזרחים, לרבים מהם יש כבר אישה וילדים או לפחות חברה, יש להם מקום עבודה או עסק, או שהם בלימודים ובשנתיים וחצי האחרונות הכול עבר למדרון אחורי והזהות שלהם היא קודם כל כמילואימניקים. ומדובר בנכונות לחירוף נפש, לפציעות בגוף ובנפש, בקושי פיזי ומנטלי גדול. והם מתייצבים. הם רואים סביבם את אלה שאינם משרתים. הם רואים איך הממשלה, ששולחת אותם לקרב, מקדמת במקביל חוק השתמטות מושחת, אך הם חשים שקיום המדינה ושלום אזרחיה מוטל על כתפיהם, והם באים.
אחד הגורמים ל-7 באוקטובר הוא השדר שהעברנו לאוייב בעשרות השנים האחרונות, שאיבדנו את רצון הלחימה. והנה, המילואימניקים שואגים: אנחנו פה.
ב"יזכור" שכתב ברל כצנלסון על טרומפלדור וחבריו, שהוא המסד ל"יזכור" לחללי צה"ל, הוא אמר את המילים האלמותיות: "חמדת הגבורה, וקדושת הרצון, ומסירות הנפש." ואלה, אנו נוכחים, פועמים בלבות הנינים והחימשים של דורו של טרומפלדור.
זה לא רק הגדוד הזה. כך כל היחידות הלוחמות. אני רואה זאת בשירותו של בני, הנושק כבר ל-400 יום מתחילת המלחמה וגם כעת מגויס, ובשירותם של חברים שלי מהקיבוץ.
עלינו להוקיר אותם ולהצדיע להם, אך גם לחולל שינוי משמעותי בחוזה בין המדינה לאזרחיה, שיבטיח הרחבה משמעותית של מעגל המשרתים. אין זה הוגן לנצל את נכונותם ומסירותם של המילואימניקים ולהעמיס עליהם בלי סוף.
* גדעון לוי מודל 1945 – גדעון לוי תוהה בסרקזם: "תרומה אירופאית זעירה לארגון זכויות האדם – התערבות זרה בענייני המדינה. ניסיון להפיל משטר במדינה אחרת באמצעות הפצצות מטורפות – צעד דמוקרטי לגיטימי." מה הייתה דעתו, על המטרה של הפלת משטר בגרמניה באמצעות הפצצות מטורפות, לפני 81 שנה?
מי ששנים מטיף לחרם בינלאומי על ישראל, לסנקציות על ישראל; מי שכתב לאובמה "אנא, בכוח," כלומר השתמש בכוח נגד ישראל ואח"כ תקף אותו לאורך שנותיו על כך שאינו פועל נגד ישראל, פתאום מתנגד להתערבות זרה למען הפלת משטר טרור, שהוא האיום הגדול ביותר על העולם מאז גרמניה הנאצית ומטרת העל שלו, שהוא מקריב למענה את כלכלת ארצו ואת משאביה, היא השמדת ישראל.
* כל פטריוט ישראלי – כל פטריוט ישראלי יתייצב לצדו של נשיא המדינה, מול המתקפה הברוטלית וגסת הרוח של טראמפ, וידחה כל ניסיון של טראמפ להתערב ברגל גסה בענייניה הפנימיים של ישראל.
ישראל היא מדינת חוק דמוקרטית וריבונית. נתניהו נמצא כחוק בהליך משפטי, עקב אישומים פליליים. המקום היחיד שבו האישומים נגדו יתבררו, אך ורק על סמך הראיות, הוא בית המשפט, ושום התערבות זרה לא תחלץ אותו מאימת הדין.
* אם יקבל בקשת חנינה – על הרצוג להבהיר, שאין לו סמכות להפסיק משפט פלילי.
יש לו סמכות לחון מי שהורשע.
יש לו סמכות תקדימית לחון נאשם או חשוד שהודה בהאשמות נגדו ולקח אחריות, גם אם המשפט לא הסתיים.
כיוון שלא קיבל בקשת חנינה, אין הוא יכול לדון בה.
* מעשה בוגדני – השרה המטומטמת עידית סילמן בצרות בפריימריז, ואין לה מעצורים במרדף אחרי הבייס. האידיוטית פירסמה פניה לנשיא טראמפ להטיל סנקציות על נשיא בית המשפט העליון והיועמ"שית של ישראל. שרה בממשלה! הפנייה הזאת היא מעשה בגידה, שווה ערך לפניות של ישראלים לבית הדין בהאג להוציא צו מעצר לנתניהו, ואף חמור יותר כי היא נכתבה בידי שרה בישראל.
השרה הכושלת אינה מתעניינת כלל בתחומי אחריותה, אלא רק בפריימריז וחנופה לבייס. זה מה שיש לה לעשות בזמן מלחמה, כאשר נדרשת אחדות לאומית. העובדה שנתניהו לא פיטר אותה בעקבות המעשה החמור ואף לא גינה אותו ולא יגנה אותה, מעידה על כך שהדברים נעשו ברשותו ובכל מקרה הוא נושא באחריות להם.
מן הסתם, הוא שולח את האהבלה כבלון ניסוי ובהמשך אולי נשמע את הדרישה הבוגדנית הזאת גם מפיו.
* הפסקת אש – לא אהבתי את העיתוי שבו הגישה היועמ"שית את חוות דעתה לבית המשפט העליון, שעל פיו יש להורות לראש הממשלה לפטר את בן גביר, אם לא יחול שינוי דרסטי בהתנהגותו.
אנו בעיצומה של מלחמה, העורף נמצא במצב חירום, הציבור מבלה במקלטים, וזה לא הזמן להחריף את העימות הפנימי, ובוודאי לא בחוות דעת תקדימית ושנויה כל כך במחלוקת, שעלולה להחריף את המשבר החוקתי. זה לא הזמן. אין לציבור קשב לכך. זה רק יחזק את ראש הכנופייה וייתפס בציבור כאובססיה. מן הראוי היה שהיועמ"שית תכתוב לבית המשפט, שבשל מצב החירום, היא מעכבת את חוות הדעת עד אחרי המבצע.
באותה המידה, על הממשלה והקואליציה היה לעצור לחלוטין עד סוף המבצע את כל החקיקה השנויה במחלוקת, כלומר את חוקי המהפכה המשטרית ואת חוק ההשתמטות.
ישראל נלחמת, וזו העת להפסקת אש פנימית.
* עצירת החקיקה המטורללת – פרשנים פוליטיים מעריכים שנתניהו מעונין להקדים את הבחירות, כדי שתתקיימנה סמוך למבצע "שאגת הארי" ולביקורו הצפוי של טראמפ ביום העצמאות, ושהן תתקיימנה בסוף יוני.
אין לי מושג אם זה נכון, אך אני מקווה שכן. או-טו-טו הכנסת יוצאת לפגרת הפסח. אם הבחירות תוקדמנה, הפגרה תגלוש היישר לפגרת הבחירות. הכנסת תושבת עד אחרי הבחירות.
לנוכח צונאמי החקיקה המטורללת המאיים על החברה הישראלית, עצירת החקיקה היא אינטרס לאומי חשוב מאוד.
* בעלי הברית של הטובחים – בטבח בניר עוז ב-7 באוקטובר, נטבחה משפחת קדם סימן טוב – ההורים תמר וג'וני וילדיהם ארבל ושחר, תאומות בנות חמש וחצי, ועומר בן השנתיים.
"מתו הנכדים" זעקה מדם לבה הסבתא ראומה קדם. ראומה היא פעילה מוכרת במחאה נגד המהפכה המשטרית.
הסרטון הוויראלי של המשפחה מפ"ת הצוהלת ורוקדת בשירי "ביבי המלך", כאשר כל בני המשפחה לבושים בחולצות שמלפנים כתוב "פאק קפלן", הסיסמה של מרדכי דוד, ומאחור "מתו הנכדים", מכוונת לראומה קדם. זה ריקוד של שמחה לאידה של יריבה פוליטית, מתנגדת משטר, על אסונה הכבד.
המנוולים המוסתים ומוכי השנאה הללו הם בני בריתם של רוצחי המשפחה. יש להם אוייב משותף, "הקפלניסטים"; אלה רצחו ובני בריתם צהלו. ועל כך אפשר לומר: רשעים – מלאכתם נעשית בידי אחרים.
עד לאלו תהומות עוד תדרדר אותנו ההסתה והשנאה?
* חילול השם – הרבנים הראשיים (אלה שהקואליציה רוצה להפקיר בידיהם את הכותל המערבי) תקפו את שרת התחבורה מירי רגב על החלטתה לאפשר תחבורה ציבורית בשבת, לצורך הסעות לישראלים המחולצים מחו"ל, ומחו נגד "חילול השבת ההמוני."
איזה אנשים מנותקים, שאינם מסוגלים להתעלות לגודל השעה, גם בזמן מלחמה. הרי אין דבר שממאיס על הציבור את השבת ומשניא את הדת, יותר מחילול השם הזה שלהם.
* תסריט 7 באוקטובר של וינגייט – בבית שטורמן בקיבוץ עין חרוד מוצגת תערוכת קבע על אורד וינגייט, מייסד פלוגות הלילה המיוחדות במאורעות תרצ"ו-תרצ"ט, וממעצבי תורת הלחימה של היחידות המיוחדות בצה"ל (שנוסד כעשור אחרי נפילתו) ותפיסת הביטחון של ישראל. מדי שנה נערך יום עיון על וינגייט בבית שטורמן. פעם אחת באתי ליום העיון המרתק הזה. השנה לא הצלחתי לפנות לכך זמן, אך נשלחה אליי הקלטה של יום העיון, והאזנתי לה מרותק.
ההרצאה המרכזית הייתה של מזכירו הצבאי של ראש הממשלה והמיועד לתפקיד ראש המוסד רומן גופמן. הוא היה מרשים מאוד. ראשית, הוא הרשים ברמה האינטלקטואלית שהפגין בדבריו ובידע ההיסטורי הנרחב שלו והבקיאות במקורות ישראל. שנית, המסרים שהוא ביטא היו המסרים שאני מאמין בהם בכל ליבי, ושאני משוכנע שאלמלא נטשנו אותם לא היה מתרחש עלינו טבח 7 באוקטובר: ערך היוזמה הצבאית, כהכרח ביטחוני, והתובנה שאם לא ניזום ונפתיע את האוייב, חזקה עליו שהוא ייזום ויפתיע אותנו.
פרק מרכזי ביום העיון הוקדש לשלושה ארגזים מארכיונו הפרטי של וינגייט שהגיעו לאחרונה לספרייה הלאומית, ובהם ממצאים מרתקים. אחד מהם הוא מסמך שכתב וינגייט לחיים ויצמן, נשיא ההסתדרות הציונית העולמית, שבו הציג תוכנית מפורטת כיצד להקים את הצבא של המדינה היהודית שתקום בארץ ישראל (שהוא חלם, כנראה, לפקד עליו) ואת תפיסת הביטחון של המדינה שתקום. בין השאר הוא הציג תסריט 7 באוקטובר (!) על פלישה של אלף ערבים לבצע פרעות בחדרה. הוא דיבר על האמצעים המודיעיניים שיש לנקוט בהם כדי לסכל הפתעה כזו, ותיאר את דרך ההתגוננות – מיליציות מקומיות שיש להקים בכל יישוב (כיתות הכוננות) שתיתנּה את המענה המיידי וכוחות משמר הגבול שיצטרפו אליהם בתוך זמן קצר ויגנו על היישוב ויהדפו את הפולש, עד הגעת כוחות הצבא. אפשר לומר שווינגייט היה גם אבי ההגמ"ר (ההגנה המרחבית).
* שר הדואר – השר דודי אמסלם בראיון לערוץ הכנסת: "אומר לנתניהו – חייבים שרים מזרחים בכירים, אותנו לא שמים שרי הדואר".
מה זה שר הדואר? היה היה משרד כזה. לאן הוא נעלם? הוא הפך למשרד התקשורת.
שר הדואר האחרון היה אלימלך רימלט מגח"ל (גוש חירות ליברלים – גלגולו הקודם של הליכוד), בממשלת האחדות הלאומית (אז היא נקראה ממשלת הליכוד הלאומי) בראשות גולדה מאיר שקמה ב-1969.
באוגוסט 1970 גח"ל פרשה מהקואליציה. תיק הדואר נמסר לידי שמעון פרס, עד אז שר ההסברה. מיד עם כניסתו לתפקיד, שינה פרס את שמו למשרד התקשורת. פרס קיבל לידיו גם את משרד התחבורה, שאף הוא עד אז היה בידי גח"ל, וכיהן בו עזר ויצמן.
פרס היה שר התחבורה והתקשורת. עזר ויצמן היה נותן בו סימנים: שר התח"ת.
* החטוף מחפש משמעות – 80 שנה מלאו לצאת ספרו של ויקטור פראנקל "האדם מחפש משמעות". זו הזדמנות לחזור ולקרוא אותו.
ויקטור פראנקל (1905-1992) הוא פסיכיאטר יהודי אוסטרי בעל שם, מייסד תורת הלוגותרפיה; תפיסה פסיכולוגית, שעל פיה הדרך לנתח את נפש האדם מתמקדת בשאיפה למשמעות (חלקו השני של הספר הוא מבוא ללוגותגרפיה). פראנקל הוא שורד שואה, ששרד את מחנות אושוויץ ודכאו.
בספרו, פראנקל מספר את חוויותיו הנוראות במחנה, ומנתח את דרכי ההתמודדות שלו, ושל אנשים אחרים, שאותם ראה במחנה כבתצפית מקצועית, באמצעות חיפוש המשמעות, שנתנה פשר לסבלם ואיפשרה להם לשרוד את התקופה. המוטו של הספר – משפט שמופיע בו שלוש פעמים, והשאר – פירושו הוא, הוא של הפילוסוף ניטשה: "מי שיש לו למה שלמענו יחיה, יוכל לשאת כמעט כל איך." אגב, שמעתי לא פעם אנשים המייחסים את המשפט לפראנקל עצמו, למרות שהוא הביא אותם בשם אומרם, מה שמעיד על כמה שהוא וספרו מזוהים עם הרעיון. אני רואה בספר – ספר מופת, בעיקר כיוון שאני מאמין מאוד ברעיון.
קראתי את הספר לראשונה לפני כארבעים שנה. מה נשתנה בקריאה הפעם? מן הסתם היא בוגרת יותר, ויש בה יותר ניסיון חיים, אבל בעיקר – היא היתה בצל סיפורי החטופים, שורדי השבי, שאני שומע וקורא את עדויותיהם.
יש כמובן הבדלים רבים בין שבי במחנה השמדה נאצי לשבי במנהרות חמאס, אך גם הרבה דמיון. עצם העובדה שאינך מרצה עונש כלשהו, אלא איבדת את חירותך רק בשל זהותך הלאומית, לשבי שאינו קצוב בזמן, ובכל יום אתה עלול לאבד את חייך. מה שעורר בי, בקריאת הספר, את האסוציאציות בקריאת עדויות שורדי השבי יותר מכל, הוא הרעב וההתמודדות עם ההתעללות הנוראית הזאת.
וגם בסיפורם של פדויי השבי, המוטיב המרכזי היה חיפוש המשמעות, שהוא שנתן לחטופים את הכוחות להתמודד. כמעט כל מי ששמעתי או קראתי את עדותו דיבר על זה. אצל אחד זו המשפחה שנשארה בארץ, אצל אחר זו הזהות היהודית, אצל שלישי זו האמונה באלוהים. בספרו של אלי שרעבי "חטוף" הדבר בולט במיוחד, הן בסיפורו על עצמו והן בדרך שבה חיזק אחרים. והיו שציינו שהספר "האדם מחפש משמעות" ליווה אותם במנהרות והעניק להם כוחות.
* ביד הלשון: היית לנצח – בסיום הצהרתו היומית, ערב פורים, הזכיר דובר צה"ל שהערב קראנו את מגילת אסתר ואח"כ שרנו את השיר:
תשועתם היתה לנצח
ותפארתם לכל דור ודור.
לפי ההיגוי הזה, התשועה שלהם, כלומר של היהודים בממלכת פרס, היתה לנצח. אך ההיגוי הזה שגוי. השגיאה הזו שגורה, ולדעתי היא נובעת מלחנו של ידידיה אדמון.
מילות הפיוט, "שושנת יעקב" שמחברו אינו ידוע, אחרות:
תְּשׁוּעָתָם
הָיִיתָ לָנֶצַח,
תִּקְוָתָם
בְּכָל דּוֹר וָדוֹר.
כלומר, השיר הזה נאמר בגוף שני. למי הוא פונה? לאלוהים. והוא שר לו, שאתה, אלוהים, היית תשועתם לנצח, ותקוותם בכל דור ודור.
וזה הפיוט במלואו:
שׁוֹשַׁנַת יַעֲקֹב צָהֲלָה וְשָׂמֵחָה
בִּרְאוֹתָם יַחַד תְּכֵלֶת מָרְדְּכָי.
תְּשׁוּעָתָם הָיִיתָ לָנֶצַח
וְתִקְוָתָם – בְּכָל דּוֹר וָדוֹר.
לְהוֹדִיע שֶׁכָּל קֹוֶיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ
וְלֹא יִכָּלְמוּ לָנֶצַח כָּל הַחוֹסִים בָּךְ.
אָרוּר הָמָן אֲשֶׁר בִּקֵּשׁ לְאַבְּדִי.
בָּרוּךְ מָרְדְּכַי הַיְּהוּדִי.
אֲרוּרָה זֶרֶשׁ אֵשֶׁת מַפְחִידִי.
בְּרוּכָה אֶסְתֵּר בַּעֲדִי.
אֲרוּרִים כָּל הָרְשָׁעִים.
בְּרוּכִים כָּל הָצָדִיקִים.
וְגַם חַרְבוֹנָה זָכוּר לַטּוֹב.
אורי הייטנר
לתגובות: uriheitner@gmail.com
רון גרא
בָּבַת עֵינִי
אֶמֶשׁ לָחֲשָׁה לִי
כִּי אֵין בָּהּ עוֹד כּוֹחַ לְהִתְמוֹדֵד.
הִיא לֹא מַפְסִיקָה לָתֵת וְלָתֵת
בְּאַהֲבַת אֵין קֵץ.
עַד הִתְרוֹקְנוּת
אֵין מִי שֶׁיְּמַלֵּא אֶת יָמֶיהָ, לֵילוֹתֶיהָ.
עֲיֵפָה,
אֵין מִי שֶׁיַּחְזִיק בַּכַּפַּיִם אֶת הַנֶּפֶשׁ.
בְּשָׁמֶיהָ דִּמְדּוּמִים רַבִּים
הִיא תִּשְׂמַח לְהִפָּגֵשׁ שָׁם
"עִם אִמָּא וְסָבְתָא וּלְהֵרָגַע
כִּי מָה כְּבָר שָׁוִים הַחַיִּים?"
חָזְרָה וְטִלְפְּנָה וְהִתְנַצְּלָה:
"אַבָּא, מְקַוָּה שֶׁלֹּא תַּגִּיד לִי
שֶׁלֹּא יָשַׁנְתָּ בַּלַּיְלָה בִּגְלָלִי."
הִבְטַחְתִּי.
כִּי אֵין בָּהּ עוֹד כּוֹחַ לְהִתְמוֹדֵד.
הִיא לֹא מַפְסִיקָה לָתֵת וְלָתֵת
בְּאַהֲבַת אֵין קֵץ.
עַד הִתְרוֹקְנוּת
אֵין מִי שֶׁיְּמַלֵּא אֶת יָמֶיהָ, לֵילוֹתֶיהָ.
עֲיֵפָה,
אֵין מִי שֶׁיַּחְזִיק בַּכַּפַּיִם אֶת הַנֶּפֶשׁ.
בְּשָׁמֶיהָ דִּמְדּוּמִים רַבִּים
הִיא תִּשְׂמַח לְהִפָּגֵשׁ שָׁם
"עִם אִמָּא וְסָבְתָא וּלְהֵרָגַע
כִּי מָה כְּבָר שָׁוִים הַחַיִּים?"
חָזְרָה וְטִלְפְּנָה וְהִתְנַצְּלָה:
"אַבָּא, מְקַוָּה שֶׁלֹּא תַּגִּיד לִי
שֶׁלֹּא יָשַׁנְתָּ בַּלַּיְלָה בִּגְלָלִי."
הִבְטַחְתִּי.
רון גרא
בְּלֹא נָתִיב
כְּכָל שֶׁלּוֹקֶה אָדָם בִּבְרִיאוּתוֹ
אִישׁ לֹא יִרְצֶה בְּכַד דִּמְעוֹתָיו
בּוֹ הוּא יוֹצֵק אֶת כְּאֵבָיו
בּוֹ מוֹצֵא אֶת מִסְתּוֹרוֹ.
בַּאֲוִיר פּוֹרֵחַ פֶּרַח הַפְּרֵדָה
מְפַזֵּר אַבְקַת פְּרָחָיו
שֶׁגַּם בְּרוּחַ עַז יִנְשֹׁם הַחוֹלֶה
עוֹד פְּרֵדָה.
כָּךְ בְּלֹא נָתִיב
בִּשְׁבִילֵי רִגְשׁוֹתָיו
יַחֲרִישׁ.
אִישׁ לֹא יִרְצֶה בְּכַד דִּמְעוֹתָיו
בּוֹ הוּא יוֹצֵק אֶת כְּאֵבָיו
בּוֹ מוֹצֵא אֶת מִסְתּוֹרוֹ.
בַּאֲוִיר פּוֹרֵחַ פֶּרַח הַפְּרֵדָה
מְפַזֵּר אַבְקַת פְּרָחָיו
שֶׁגַּם בְּרוּחַ עַז יִנְשֹׁם הַחוֹלֶה
עוֹד פְּרֵדָה.
כָּךְ בְּלֹא נָתִיב
בִּשְׁבִילֵי רִגְשׁוֹתָיו
יַחֲרִישׁ.
רון גרא
מַסֵּכָה
אִלּוּ יָכֹלְתִּי לְהִתְאַפֵּר
לְהַחְלִיף פָּנִים,
לְשַׁנּוֹת לִבְלִי הַכֵּר.
לְחַפּוֹת עַל תּוּגָה שׁוֹקַעַת
בְּעֵינַי.
שֶׁאִישׁ לֹא יְרַחֵם
לֹא יִלְעַג לְמַסֶּכֶת חַיַּי.
בָּאָבִיב אֶלְבַּשׁ עַלְוָה חֲדָשָׁה
עֲנִיבָה, מִקְּטוֹרוֹן
בְּחִיּוּךְ אֶלְגֹּם מִן הַשֹּׁקֶת
הַשְּׁבוּרָה
אַמְתִּין צְפוּנוֹתַי עַד
תֹּם.
לְהַחְלִיף פָּנִים,
לְשַׁנּוֹת לִבְלִי הַכֵּר.
לְחַפּוֹת עַל תּוּגָה שׁוֹקַעַת
בְּעֵינַי.
שֶׁאִישׁ לֹא יְרַחֵם
לֹא יִלְעַג לְמַסֶּכֶת חַיַּי.
בָּאָבִיב אֶלְבַּשׁ עַלְוָה חֲדָשָׁה
עֲנִיבָה, מִקְּטוֹרוֹן
בְּחִיּוּךְ אֶלְגֹּם מִן הַשֹּׁקֶת
הַשְּׁבוּרָה
אַמְתִּין צְפוּנוֹתַי עַד
תֹּם.
עדינה בר-אל
פרופ' יונה חן ז"ל
הפעם אספר על אדם שלא הכרתי אישית, ושוחחתי עימו רק פעם אחת בטלפון. זה היה במסגרת כתבה שלי בעיתון "קו למושב" שפורסמה בשנת 2024 תחת הכותרת "הפקולטה לחקלאות – המחקר החקלאי והמלחמות." המדובר בפרופ' יונה חן. עתה נודע לי על פטירתו מפרסום של מכללת תל-חי, באשר הוא היה נשיא מכללה זו. כל כך התרשמתי אז, בשיחה טלפונית בודדת זו מאישיותו ומפועלו. בראיון שלי התמקדנו בתקופה בה היה סטודנט, מרצה ודיקאן בפקולטה לחקלאות ברחובות. הוא סיפר בריאיון כיצד הצליח ללמוד לשלושה תארים תוך כדי לחימה במלחמות ישראל. והנה הוא נפטר עתה, בעיצומה של עוד מלחמה. כמו כן עולה תרומתו הרבה לפקולטה כדקן. מאוד נגע לליבי שהוא ייחס חשיבות רבה גם למדעי הרוח, וניסה לשלב אותם בפקולטה לחקלאות. יהי זכרו של פרופ' יונה חן ברוך.
להלן מה שכתבתי עליו בגיליון 1333 של "קו למושב", ב- 16 במאי 2024. (התמונות הן אלו ששלח לי אז).
לימודים, מלחמות והתפתחות הפקולטה
מאת: עדינה בר-אל
"היו שנות לימודים קשות מאוד בגלל המלחמות." אומר פרופ' יונה חן, שסיים בפקולטה לחקלאות שלושה תארים בהצטיינות, עם הפסקות עקב לחימה במלחמות ישראל. בתפקידו כדֶקָן הפקולטה הוא תרם רבות להרחבתה הן במבנים והן בתכנים. ואילו זה היה תלוי בו, היתה הפקולטה מכשירה היום גם תלמידים במדעי הרוח...
פרופ' יונה חן נולד ב-1941. הגיע לפקולטה לחקלאות מרקע חקלאי. הוא בן המושב השיתופי שבי ציון, אחד משלושת המושבים השיתופיים הראשונים בארץ.
מספר יונה: "בילדותי ובנעוריי היו למושב כמה אלפי דונם חקלאיים, והיו בו כל הענפים המקובלים כמו גידול עופות, בקר, צאן, פרדס גדול, מטע אבוקדו ועוד. אבל אני ועוד כמה מחבריי למדנו רחוק מהבית, בבית ירח – תיכון חקלאי של עמק הירדן לחוף הכינרת. התגוררנו כילדי חוץ בקיבוץ דגניה א' ושם עבדנו בחקלאות מיספר קטן של שעות כמה ימים בשבוע. המורים בבית הספר הזה היו מצוינים, חלקם היו מרצים באוניברסיטאות." הוא מציין. "אבל הקיבוצים אז התנגדו לבחינות הבגרות, לכן סיימתי את בית הספר ללא תעודת בגרות."
הוא שירת בחיל התותחנים, ואחרי השירות הצבאי חזר לשבי ציון, התכונן לבחינות הבגרות האקסטרניות לבדו, ועבר אותן בציונים גבוהים. בשנת 1965 הוא נשא לאישה את נחמה, בת מושב בית חנן, ונרשם ללימודים בפקולטה לחקלאות.
יונה התמחה במסלול קרקע ומים וסיים לימודי תואר ראשון, שני ושלישי בהצטיינות. "חוקרים מצוינים הדריכו אותי." הוא מציין. "בתואר שני – פרופ' עמוס בנין ז"ל ופרופ' נועם להב ז"ל. ובתואר השלישי פרופ' בנין."
הוא שימש בתפקיד דֶּקָן הפקולטה במשך ארבע שנים, החל משנת 1993, ומספר על ניסיון מעניין ללמד גם מדעי הרוח ברחובות, נוסף על לימודי החקלאות.
מדעי הרוח ברחובות?
"פנה אלי אז פרופ' יהושע בן אריה רקטור האוניברסיטה והציע שנפתח פקולטה למדעי הרוח ברחובות." מספר יונה. "הרעיון נראה לי מאוד מעניין. קיבלתי מעיריית רחובות בנין שהיה בעבר בית ספר אורט, ופתחנו בו פקולטה למדעי הרוח בראשותו של פרופ' יוסי הקר, שהיה מאוד דינמי ואדם יעיל בעבודתו ונעים הליכות. הרעיון היה שהסטודנטים למדעי הרוח ילמדו בשנה הראשונה והשנייה ברחובות, ובשנה שלישית יעברו לירושלים לסיום לימודיהם לתואר הראשון."
אבל הפרויקט לא שרד זמן רב, לצערו של יונה. אחרי כחצי שנה התמנה נשיא חדש באוניברסיטה העברית, ואחרי דיונים סוערים בסנט האוניברסיטה הוחלט לסגור את הפרויקט." לדעתו של יונה ההחלטה הזו היתה טעות גדולה והאוניברסיטה הפסידה תלמידי מדעי הרוח רבים מאזור השפלה. אלו חסרו לה מאוד במהלך השנים.
מלחמות ישראל בעת הלימודים
"במבט רטרואקטיבי היו שנות הלימודים קשות מאוד בגלל המלחמות." הוא מספר. "בשנת 1967, כשהייתי לקראת סיום לימודי התואר הראשון, גייסו אותי. היינו בסיני ודהרנו במשך שישה-שבעה ימים מרפיח עד תעלת סואץ בתנאי לחימה קשים, עם פגזים שנפלו בסביבתנו ולחימה בגייסות שריון מצריים. אחרי סיום המלחמה בניצחון שלנו כידוע, הייתי עוד כחודש חודש וחצי באזור תעלת סואץ. כאשר השתחררתי השלמתי את הלימודים שהפסדתי מתוך ספרים ומתוך מחברות של חבריי שנכחו בהרצאות."
שנתיים אחר-כך, בשנת 1969, כאשר למד כבר לתואר השני, גייסו אותו בגיוס חירום למלחמת ההתשה. "ירדנו לתעלה עם תותחים מתנייעים. עברנו שם כמה שבועות של מלחמה רצינית ביותר. היה זה מהשבועות המלחמתיים הגרועים ביותר שהיו לי. באחת הפעמים היתה גיחה של מטוסים מצריים, (לראשונה בצד הישראלי), והם צללו על הגדוד שלי. והיו עוד 'הרפתקאות'. באחד הסיורים בסיני ליד התעלה, בתפקיד של יחידת סיור גדודית, עלינו על מוקש והחלק הקדמי של הזחלם נפגע, ואנחנו קפצנו ממנו דווקא אל שטחממוקש שסבב אותנו. במזל יצאנו מהאירוע בשלום בעזרת חיילי חיל הנדסה שהוזעקו למקום.
"כמובן שכאשר חזרתי לפקולטה הייתי צריך להשלים חומר רב בלימודי התואר השני, וגם היתה לי עבודה רבה מאוד בניסויים במעבדה. הדבר הזה דרש ממני מאמץ לא קטן. אז כבר היו לנו שני ילדים קטנטנים וזה לא היה קל."
מלחמת יום הכיפורים פרצה כאשר יונה למד לדוקטורט, בשנת 1973. "התגייסתי ועלינו ביום השני למלחמה מצמח לרמת הגולן. התפרסנו באזור תל א-סאקי. טנקים סורים התקרבו אלינו ופגזי התותחים שלנו, למזלנו הטוב, הרתיעו אותם. יקצר המצע מלתאר מה שעברנו בימים, בשבועות ובחודשים הבאים. היינו ברמת הגולן כשמונה חודשים! עד אחרי חג הפסח."
ואז הוא חזר ללימודים ולמחקר שלו. "חזרתי. כמה ימים אחר כך נכנסתי למעבדה והתחלתי לעבוד במרץ אדיר, וסיימתי את הדוקטורט בזמן קצר יחסית, בארבע וחצי שנים."
לאחר מכן, בשנת 1975 יצא יונה עם משפחתו לפוסט דוקטורט באוטווה, בירת קנדה. "עבדתי במעבדה לכימיה וביולוגיה של משרד החקלאות הקנדי, והתמחיתי אצל פרופ' מוריס שניצר, מומחה עולמי לחומר אורגני בקרקעות. אחרי שנתיים חזרנו ארצה. והתחלתי ללמד בפקולטה."
חוגים חדשים יחסית
מדעי המזון ותזונה – החוג התחיל לפעול תחת הכותרת "כלכלת בית", והתייחסו אליו כחוג לעבודות בית לנשות ישראל. "הן למדו שם לבשל ולתפור וילונות. הורגש יחס קצת מזלזל מצד מורי הפקולטה. תוך זמן קצר עבר החוג טרנספורמציה והפך לחוג מדעי של ממש. הדבר החל כאשר בצמוד אליו, נפתח בפקולטה החוג למדעי התזונה, עבור תלמידים ששאפו לעסוק בתזונת האדם. התחולל במערך הלימודים שינוי דרמטי. מדענים מובילים החלו ללמד בחוג, שהפך תוך זמן קצר ל"'מכון לביוכימיה ומדעי המזון והתזונה', לתלמידים בעלי יכולת ומוטיבציה," מספר יונה. "עד היום יש בחוג כ-90% נשים, שהן היו אז וכך גם היום, מהתלמידים הטובים בפקולטה. הכשרתם התרכזה ומתרכזת עד היום בתזונת האדם בהקשר הקליני. הדגש היה על התאמת תזונת האדם בכיוון הבריאותי, ובעיקרו התאמת התזונה לבעיות הרפואיות של האדם. ללימודים במכון יש ביקוש רב, לכן מתקבלים אליהם רק תלמידים ותלמידות המוכשרים ביותר ורמת הלימודים בתחום גבוהה."
גם בית הספר לווטרינריה, שנמצא מאז הקמתו בתחומי הפקולטה, זוכה לביקוש אדיר. בעבר למדו הישראלים וטרינריה בחו"ל. "בתקופת היותי דֶּקָן," מספר יונה, "הגבילה 'המועצה להשכלה גבוהה' את מכסת התלמידים לעשרים תלמידים בלבד בכל שנה. ממספר נמוך זה נבע קושי כלכלי כבד משקל, כיוון שנדרשה הקמה ותחזוקה של בית חולים לבעלי חיים, וכן נדרש מיספר רב של מורים בעלי התמחות בתחומים רחבים של היריעה הרפואית
"בשנה השנייה להיותי דֶּקָן פניתי אל 'המועצה להשכלה גבוהה', כדי שיאשרו לי קליטת סטודנטים נוספים. הגעתי אליהם עם נתונים מספריים שאספתי לגבי סטודנטים ישראלים שלמדו אז וטרינריה במקומות שונים בעולם: בולוניה באיטליה, היילדלברג בגרמניה, אוטרכט בהולנד ובמקומות נוספים. בסך הכול בין מאתיים לשלוש מאות סטודנטים. הצלחתי לשכנע את אנשי המועצה להשכלה גבוהה, והם הגדילו את המכסה ל-45 סטודנטים. והיום עומדת מכסה זו על 65 סטודנטים בכל שנה. זהו הישג גדול, ובשטח הפקולטה נבנה בניין גדול ויפה. בית החולים הווטרינרי נמצא עדיין בבית-דגן, שם עורכים הסטודנטים את הסטאז' בשנה השביעית ללימודיהם; ובית החולים משרת את אוכלוסיית בעלי החיים במשקים החקלאיים ובבתי האזרחים בישראל."
המיוחד בפקולטה לחקלאות
"הפקולטה מאז ומתמיד הצטיינה במערכת יחסים קרובים בין הלומדים והסגל." אומר יונה. "ברור שזה מתבטא במיוחד בתקופת לימודי התואר השני והשלישי, כאשר הסטודנטים והמנחים עובדים יחד במעבדות, נפגשים יום יום, ויש גם קשר עם המשפחות. אבל הדבר אמור גם במידה מסוימת לגבי תלמידי התואר הראשון, למרות שעם הזמן גדל מספר הסטודנטים הכולל בין כמה עשרות למאות."
לדעתו של יונה גם הסביבה הפיזית משפיעה מאוד – הכול ירוק מסביב. הקרן הקיימת תרמה שולחנות עץ, וסביבם יושבים סטודנטים, משוחחים ואוכלים. נוצר הווי נינוח באווירה טובה מאוד."
פרופ' יונה חן פעל רבות בפקולטה לחקלאות. בין השאר הצליח גם לגייס תורמים משמעותיים לפיתוח הפקולטה. כספי אחת התרומות שגייס הושקעו בבניית שער הכניסה החדש לפקולטה ברחובות ושיפוץ בניין המחלקה לבעלי חיים ובניינים נוספים שופצו ואחרים נבנו, לרווחת חוקרי ותלמידי "הפקולטה לחקלאות, מזון ותזונה" בשמלתה ה"חדשה" מזה כ-22 שנים.
לסיום, לא פלא שהפקולטה לחקלאות התרחבה ממכון קטן שנוסד ב-1937, למוסד אקדמי מפואר, שנקרא עתה "הפקולטה לחקלאות, מזון וסביבה"; באשר יש בה אנשים דוגמת פרופ' יונה חן, שהם גם מדענים וחוקרים מצטיינים וגם אנשי מעש ויזמים. יישר כוח.
עד כאן מה שלמדתי מפרופ' יונה חן בשנת 2024.
יהי זכרו ברוך.
עדינה בר-אל
להלן מה שכתבתי עליו בגיליון 1333 של "קו למושב", ב- 16 במאי 2024. (התמונות הן אלו ששלח לי אז).
לימודים, מלחמות והתפתחות הפקולטה
מאת: עדינה בר-אל
"היו שנות לימודים קשות מאוד בגלל המלחמות." אומר פרופ' יונה חן, שסיים בפקולטה לחקלאות שלושה תארים בהצטיינות, עם הפסקות עקב לחימה במלחמות ישראל. בתפקידו כדֶקָן הפקולטה הוא תרם רבות להרחבתה הן במבנים והן בתכנים. ואילו זה היה תלוי בו, היתה הפקולטה מכשירה היום גם תלמידים במדעי הרוח...
פרופ' יונה חן נולד ב-1941. הגיע לפקולטה לחקלאות מרקע חקלאי. הוא בן המושב השיתופי שבי ציון, אחד משלושת המושבים השיתופיים הראשונים בארץ.
מספר יונה: "בילדותי ובנעוריי היו למושב כמה אלפי דונם חקלאיים, והיו בו כל הענפים המקובלים כמו גידול עופות, בקר, צאן, פרדס גדול, מטע אבוקדו ועוד. אבל אני ועוד כמה מחבריי למדנו רחוק מהבית, בבית ירח – תיכון חקלאי של עמק הירדן לחוף הכינרת. התגוררנו כילדי חוץ בקיבוץ דגניה א' ושם עבדנו בחקלאות מיספר קטן של שעות כמה ימים בשבוע. המורים בבית הספר הזה היו מצוינים, חלקם היו מרצים באוניברסיטאות." הוא מציין. "אבל הקיבוצים אז התנגדו לבחינות הבגרות, לכן סיימתי את בית הספר ללא תעודת בגרות."
הוא שירת בחיל התותחנים, ואחרי השירות הצבאי חזר לשבי ציון, התכונן לבחינות הבגרות האקסטרניות לבדו, ועבר אותן בציונים גבוהים. בשנת 1965 הוא נשא לאישה את נחמה, בת מושב בית חנן, ונרשם ללימודים בפקולטה לחקלאות.
יונה התמחה במסלול קרקע ומים וסיים לימודי תואר ראשון, שני ושלישי בהצטיינות. "חוקרים מצוינים הדריכו אותי." הוא מציין. "בתואר שני – פרופ' עמוס בנין ז"ל ופרופ' נועם להב ז"ל. ובתואר השלישי פרופ' בנין."
הוא שימש בתפקיד דֶּקָן הפקולטה במשך ארבע שנים, החל משנת 1993, ומספר על ניסיון מעניין ללמד גם מדעי הרוח ברחובות, נוסף על לימודי החקלאות.
מדעי הרוח ברחובות?
"פנה אלי אז פרופ' יהושע בן אריה רקטור האוניברסיטה והציע שנפתח פקולטה למדעי הרוח ברחובות." מספר יונה. "הרעיון נראה לי מאוד מעניין. קיבלתי מעיריית רחובות בנין שהיה בעבר בית ספר אורט, ופתחנו בו פקולטה למדעי הרוח בראשותו של פרופ' יוסי הקר, שהיה מאוד דינמי ואדם יעיל בעבודתו ונעים הליכות. הרעיון היה שהסטודנטים למדעי הרוח ילמדו בשנה הראשונה והשנייה ברחובות, ובשנה שלישית יעברו לירושלים לסיום לימודיהם לתואר הראשון."
אבל הפרויקט לא שרד זמן רב, לצערו של יונה. אחרי כחצי שנה התמנה נשיא חדש באוניברסיטה העברית, ואחרי דיונים סוערים בסנט האוניברסיטה הוחלט לסגור את הפרויקט." לדעתו של יונה ההחלטה הזו היתה טעות גדולה והאוניברסיטה הפסידה תלמידי מדעי הרוח רבים מאזור השפלה. אלו חסרו לה מאוד במהלך השנים.
מלחמות ישראל בעת הלימודים
"במבט רטרואקטיבי היו שנות הלימודים קשות מאוד בגלל המלחמות." הוא מספר. "בשנת 1967, כשהייתי לקראת סיום לימודי התואר הראשון, גייסו אותי. היינו בסיני ודהרנו במשך שישה-שבעה ימים מרפיח עד תעלת סואץ בתנאי לחימה קשים, עם פגזים שנפלו בסביבתנו ולחימה בגייסות שריון מצריים. אחרי סיום המלחמה בניצחון שלנו כידוע, הייתי עוד כחודש חודש וחצי באזור תעלת סואץ. כאשר השתחררתי השלמתי את הלימודים שהפסדתי מתוך ספרים ומתוך מחברות של חבריי שנכחו בהרצאות."
שנתיים אחר-כך, בשנת 1969, כאשר למד כבר לתואר השני, גייסו אותו בגיוס חירום למלחמת ההתשה. "ירדנו לתעלה עם תותחים מתנייעים. עברנו שם כמה שבועות של מלחמה רצינית ביותר. היה זה מהשבועות המלחמתיים הגרועים ביותר שהיו לי. באחת הפעמים היתה גיחה של מטוסים מצריים, (לראשונה בצד הישראלי), והם צללו על הגדוד שלי. והיו עוד 'הרפתקאות'. באחד הסיורים בסיני ליד התעלה, בתפקיד של יחידת סיור גדודית, עלינו על מוקש והחלק הקדמי של הזחלם נפגע, ואנחנו קפצנו ממנו דווקא אל שטחממוקש שסבב אותנו. במזל יצאנו מהאירוע בשלום בעזרת חיילי חיל הנדסה שהוזעקו למקום.
"כמובן שכאשר חזרתי לפקולטה הייתי צריך להשלים חומר רב בלימודי התואר השני, וגם היתה לי עבודה רבה מאוד בניסויים במעבדה. הדבר הזה דרש ממני מאמץ לא קטן. אז כבר היו לנו שני ילדים קטנטנים וזה לא היה קל."
מלחמת יום הכיפורים פרצה כאשר יונה למד לדוקטורט, בשנת 1973. "התגייסתי ועלינו ביום השני למלחמה מצמח לרמת הגולן. התפרסנו באזור תל א-סאקי. טנקים סורים התקרבו אלינו ופגזי התותחים שלנו, למזלנו הטוב, הרתיעו אותם. יקצר המצע מלתאר מה שעברנו בימים, בשבועות ובחודשים הבאים. היינו ברמת הגולן כשמונה חודשים! עד אחרי חג הפסח."
ואז הוא חזר ללימודים ולמחקר שלו. "חזרתי. כמה ימים אחר כך נכנסתי למעבדה והתחלתי לעבוד במרץ אדיר, וסיימתי את הדוקטורט בזמן קצר יחסית, בארבע וחצי שנים."
לאחר מכן, בשנת 1975 יצא יונה עם משפחתו לפוסט דוקטורט באוטווה, בירת קנדה. "עבדתי במעבדה לכימיה וביולוגיה של משרד החקלאות הקנדי, והתמחיתי אצל פרופ' מוריס שניצר, מומחה עולמי לחומר אורגני בקרקעות. אחרי שנתיים חזרנו ארצה. והתחלתי ללמד בפקולטה."
חוגים חדשים יחסית
מדעי המזון ותזונה – החוג התחיל לפעול תחת הכותרת "כלכלת בית", והתייחסו אליו כחוג לעבודות בית לנשות ישראל. "הן למדו שם לבשל ולתפור וילונות. הורגש יחס קצת מזלזל מצד מורי הפקולטה. תוך זמן קצר עבר החוג טרנספורמציה והפך לחוג מדעי של ממש. הדבר החל כאשר בצמוד אליו, נפתח בפקולטה החוג למדעי התזונה, עבור תלמידים ששאפו לעסוק בתזונת האדם. התחולל במערך הלימודים שינוי דרמטי. מדענים מובילים החלו ללמד בחוג, שהפך תוך זמן קצר ל"'מכון לביוכימיה ומדעי המזון והתזונה', לתלמידים בעלי יכולת ומוטיבציה," מספר יונה. "עד היום יש בחוג כ-90% נשים, שהן היו אז וכך גם היום, מהתלמידים הטובים בפקולטה. הכשרתם התרכזה ומתרכזת עד היום בתזונת האדם בהקשר הקליני. הדגש היה על התאמת תזונת האדם בכיוון הבריאותי, ובעיקרו התאמת התזונה לבעיות הרפואיות של האדם. ללימודים במכון יש ביקוש רב, לכן מתקבלים אליהם רק תלמידים ותלמידות המוכשרים ביותר ורמת הלימודים בתחום גבוהה."
גם בית הספר לווטרינריה, שנמצא מאז הקמתו בתחומי הפקולטה, זוכה לביקוש אדיר. בעבר למדו הישראלים וטרינריה בחו"ל. "בתקופת היותי דֶּקָן," מספר יונה, "הגבילה 'המועצה להשכלה גבוהה' את מכסת התלמידים לעשרים תלמידים בלבד בכל שנה. ממספר נמוך זה נבע קושי כלכלי כבד משקל, כיוון שנדרשה הקמה ותחזוקה של בית חולים לבעלי חיים, וכן נדרש מיספר רב של מורים בעלי התמחות בתחומים רחבים של היריעה הרפואית
"בשנה השנייה להיותי דֶּקָן פניתי אל 'המועצה להשכלה גבוהה', כדי שיאשרו לי קליטת סטודנטים נוספים. הגעתי אליהם עם נתונים מספריים שאספתי לגבי סטודנטים ישראלים שלמדו אז וטרינריה במקומות שונים בעולם: בולוניה באיטליה, היילדלברג בגרמניה, אוטרכט בהולנד ובמקומות נוספים. בסך הכול בין מאתיים לשלוש מאות סטודנטים. הצלחתי לשכנע את אנשי המועצה להשכלה גבוהה, והם הגדילו את המכסה ל-45 סטודנטים. והיום עומדת מכסה זו על 65 סטודנטים בכל שנה. זהו הישג גדול, ובשטח הפקולטה נבנה בניין גדול ויפה. בית החולים הווטרינרי נמצא עדיין בבית-דגן, שם עורכים הסטודנטים את הסטאז' בשנה השביעית ללימודיהם; ובית החולים משרת את אוכלוסיית בעלי החיים במשקים החקלאיים ובבתי האזרחים בישראל."
המיוחד בפקולטה לחקלאות
"הפקולטה מאז ומתמיד הצטיינה במערכת יחסים קרובים בין הלומדים והסגל." אומר יונה. "ברור שזה מתבטא במיוחד בתקופת לימודי התואר השני והשלישי, כאשר הסטודנטים והמנחים עובדים יחד במעבדות, נפגשים יום יום, ויש גם קשר עם המשפחות. אבל הדבר אמור גם במידה מסוימת לגבי תלמידי התואר הראשון, למרות שעם הזמן גדל מספר הסטודנטים הכולל בין כמה עשרות למאות."
לדעתו של יונה גם הסביבה הפיזית משפיעה מאוד – הכול ירוק מסביב. הקרן הקיימת תרמה שולחנות עץ, וסביבם יושבים סטודנטים, משוחחים ואוכלים. נוצר הווי נינוח באווירה טובה מאוד."
פרופ' יונה חן פעל רבות בפקולטה לחקלאות. בין השאר הצליח גם לגייס תורמים משמעותיים לפיתוח הפקולטה. כספי אחת התרומות שגייס הושקעו בבניית שער הכניסה החדש לפקולטה ברחובות ושיפוץ בניין המחלקה לבעלי חיים ובניינים נוספים שופצו ואחרים נבנו, לרווחת חוקרי ותלמידי "הפקולטה לחקלאות, מזון ותזונה" בשמלתה ה"חדשה" מזה כ-22 שנים.
לסיום, לא פלא שהפקולטה לחקלאות התרחבה ממכון קטן שנוסד ב-1937, למוסד אקדמי מפואר, שנקרא עתה "הפקולטה לחקלאות, מזון וסביבה"; באשר יש בה אנשים דוגמת פרופ' יונה חן, שהם גם מדענים וחוקרים מצטיינים וגם אנשי מעש ויזמים. יישר כוח.
עד כאן מה שלמדתי מפרופ' יונה חן בשנת 2024.
יהי זכרו ברוך.
עדינה בר-אל
מיכל סנונית: מ ר ו ב א ה ב ו ת –
פוצ'ו: מ ר ו ב ה ז י ו ת
בהתחלה היה הספר 'מרוב אהבה' שכתבה מיכל סנונית ואחר כך היה פוצ'ו, שקרא את השירים וקיבל רשות ממיכל לתת לכל שיר סוף אחר, בדומה למטפס הרים, שמצליח להגיע לפסגה ואז, כשהוא חושב לנוח ולהירגע, הוא רואה שיש לפניו עוד פסגה...
והוא האישוְהוּא הָאִישׁ שֶׁהֶאֱכִילַנִי מִיָּדָיו כְּמוֹ יוֹנָה
וַאֲנִי אֶל תּוֹכוֹ שָׁאַפְתִּי
וְהוּא הֵבִיא אוֹתִי שָׁמָּה
וְשָׁמָּה מִהַרְתִּי לָבוֹא.
וְהוּא הָאִישׁ שֶׁתָּלָה אוֹתִי
בְּרֹאשׁ שִׂמְחָתוֹ
וַאֲנִי שָׂמַחְתִּי
שָׁמָּה לָבוֹא.
וְלֹא יָדַעְתִּי שֶׁיֵּשׁ אִישׁ כְּמוֹתוֹ
עַד שֶׁלֹּא רָאִיתִי אֶת כַּפּוֹת יָדָיו
הַמְיֻבָּלוֹת מִכָּל טוּב הָאָרֶץוְהֵרַחְתִּי אוֹתָן
וְשָׁאַפְתִּי לְתוֹכָן וְנֶחְבֵּאתִי בְּתוֹכוֹ.
**
הָאִישׁ שֶׁהֶאֱכִיל אוֹתָהּ זֶה אֲנִי הָרַחֲמָן
וּבִגְלַל זֶה הַמִּסְכֵּנָה מֵתָה מִזְּמַן.
זֶה קָרָה לִפְנֵי שֶׁהִסְפִּיקָה לָבוֹא אֶל תּוֹכִי
הַאִם זוֹ הַסִּיבָּה שֶׁהִיא לֹא יוֹצֵאת מִמּוֹחִי?
וכשהיינו אי שם
וּכְשֶׁהָיִינוּ אֵי שָׁם
בַּהֵיכָל הַגָּבוֹהַּ שֶׁל הַזְּמַן
חַסְרֵי מִשְׁקָל
וְעַתִּירֵי יֶדַע
הוֹשַׁטְנוּ יָדֵינוּ
לָאַהֲבָה.
יוֹתֵר גָּבוֹהַּ מִשָּׁם
לֹא רָצִינוּ לַעֲלוֹת.
**
לְעִתִּים, כְּשֶׁהָאַהֲבָה נוֹשֵׂאת אוֹתִי לַשָּׁמַיִם
אֲנִי חָשׁ כְּנוֹצָה הַמְּרַחֶפֶת מֵעַל הַמַּיִם
וְאָז כְּשֶׁאֲנִי בְּשִׂיא הָאַהֲבָה עִם טַעַם לְעוֹד
אֲנִי נֶחְרָד לִשְׁמֹעַ מִצִּדֵּךְ צְלִיל שֶׁל נֹאד.
יופי וכאב
אָמַר הַיֹּופִי לַכְּאֵב
בִּלְעָדֶיךָ אֵינֶנִּי קַיֶּמֶת
אָמַר הַכְּאֵב לַיֹּפִי
יוֹפֶיךָ אֶת נַפְשִׁי שׁוֹמֶרֶת.
וְכָךְ בְּעוֹדָם שָׂחִים
הַיֹּופִי וְהַכְּאֵבנִצְּתָה בֵּינֵיהֶם אַהֲבָה
כְּאֵב וְיֹופִי יֹופִי וּכְאֵב.**
מָה שֶׁאֲנִי הֲכִי אוֹהֵב
זֶה לִרְאוֹת סֶרֶט עִם יֹופִי וּכְאֵב
הַיֹּפִי הוּא שֶׁל הַכּוֹכֶבֶת עִם הַמַּרְאֶה הַבִּלְעָדִי
וְהַכְּאֵב הוּא בִּגְלַל שֶׁהִיא לֹא זֹאת הַיּוֹשֶׁבֶת לְצִדִּי.
משה גרנות
השופט מיאשי
אימא שלי היקרה, שבזמן המלחמה השתחלה בין החצרות כדי להביא לגוזל שלה (לי!) קערת חלב ואורז – אימא שלי האהובה, הטהורה – הואשמה על ריגול ובגידה במולדת, לא פחות!
כך היה המעשה:
לפני שהרוסים חדרו לעירנו, כשבראשם אנה פאוקר (לימים שרת החוץ של רומניה) רוכבת על סוס, לגאוות יהודי העיר – רגע לפני זה העיר הופגזה קשות – על ידי הרוסים! בין הבתים שניזוקו היה גם "בית האיכר", המקום בו אוחסן המזון – גרעינים, סוכר, קמח תירס. הבית עלה באש, ואימא הסתכלה על הלהבות, ואמרה בינה לבין עצמה: "כפי שהבית הזה בוער – הלוואי שתבער כל רומניה הרשעה."
ידענו אז מה עוללו הרומנים בגאלאץ, בדורוחוי, בבוקרשט ובפוגרום המזוויע ביאשי. שכנה גויה שהבינה יידיש, רצה למשטרה כדי להלשין על "הבוגדת". בינתיים האש התקרבה לדירה שבה גרנו, ואימא חשבה להציל את הדבר היקר היחיד שהצליחה להוציא מביתה בעת שגורשנו מעיירתנו, פרומושיקה – מערכת סכו"ם מכסף עם פסים דקים של זהב, מזכרת מחתונתה עם אבא, שבאותם ימים לא ידענו מה עלה בגורלו. כשבאו השוטרים, מצאו אותה עם הסכו"ם ביד, וטענו שהיתה בידה סכין שבה התכוונה להתנגד למאסר. השוטרים אזקו אותה, והחרימו, כמובן, את הסכו"ם היקר. השוטרים הרי לא התפרנסו מהמשכורת העלובה, כשלכסף לא היה כמעט ערך – הם החרימו "רכוש לא חוקי", והפכו אותו ל"חוקי" כשעבר לחזקתם.
אימא ישבה במעצר כמה ימים (לחם צר ומים לחץ), ואחר כך נשלחה לבית המשפט ביאשי. התביעה דרשה עונש מוות על ריגול, בגידה והתנגדות אלימה למעצר.
השופט שאל את השוטר:
"אתה נכחת בשעת המעצר?"
"לא כבודו, עצר אותה סמל פְּרִיבִּיאָגו."
"ואיפה פריביאגו זה?"
"הוא נשאר בבוטושאני כדי להשליט סדר ולמנוע ביזה."
"איפה האישה שהעידה במשטרה?"
"כבוד השופט, יש בבוטושאני אנדרלמוסיה... לא מצאנו אותה..."
"אז תסביר לי, שוטר נכבד, איך אני אמור לקבוע פסק דין מרשיע ללא עדים ובלי שום ראיות?"
"אבל, כבוד השופט, היא יצאה עם סכין מול המשטרה..."
"לא חשוב, אין ראיות, אין עדים – אני קובע בזה ששפרינצה צ'יזמָרוּ זכאית מחוסר ראיות, ויש לשחררה באורח מיידי. נדון עתה בתיק הבא!"
בימים הרעים ההם הרשה לעצמו השופט מיאשי לרחם על יהודייה, באותה העיר שארבע שנים קודם ערכה את הפוגרום המזוויע ביותר ביהודים.
משה גרנות
כך היה המעשה:
לפני שהרוסים חדרו לעירנו, כשבראשם אנה פאוקר (לימים שרת החוץ של רומניה) רוכבת על סוס, לגאוות יהודי העיר – רגע לפני זה העיר הופגזה קשות – על ידי הרוסים! בין הבתים שניזוקו היה גם "בית האיכר", המקום בו אוחסן המזון – גרעינים, סוכר, קמח תירס. הבית עלה באש, ואימא הסתכלה על הלהבות, ואמרה בינה לבין עצמה: "כפי שהבית הזה בוער – הלוואי שתבער כל רומניה הרשעה."
ידענו אז מה עוללו הרומנים בגאלאץ, בדורוחוי, בבוקרשט ובפוגרום המזוויע ביאשי. שכנה גויה שהבינה יידיש, רצה למשטרה כדי להלשין על "הבוגדת". בינתיים האש התקרבה לדירה שבה גרנו, ואימא חשבה להציל את הדבר היקר היחיד שהצליחה להוציא מביתה בעת שגורשנו מעיירתנו, פרומושיקה – מערכת סכו"ם מכסף עם פסים דקים של זהב, מזכרת מחתונתה עם אבא, שבאותם ימים לא ידענו מה עלה בגורלו. כשבאו השוטרים, מצאו אותה עם הסכו"ם ביד, וטענו שהיתה בידה סכין שבה התכוונה להתנגד למאסר. השוטרים אזקו אותה, והחרימו, כמובן, את הסכו"ם היקר. השוטרים הרי לא התפרנסו מהמשכורת העלובה, כשלכסף לא היה כמעט ערך – הם החרימו "רכוש לא חוקי", והפכו אותו ל"חוקי" כשעבר לחזקתם.
אימא ישבה במעצר כמה ימים (לחם צר ומים לחץ), ואחר כך נשלחה לבית המשפט ביאשי. התביעה דרשה עונש מוות על ריגול, בגידה והתנגדות אלימה למעצר.
השופט שאל את השוטר:
"אתה נכחת בשעת המעצר?"
"לא כבודו, עצר אותה סמל פְּרִיבִּיאָגו."
"ואיפה פריביאגו זה?"
"הוא נשאר בבוטושאני כדי להשליט סדר ולמנוע ביזה."
"איפה האישה שהעידה במשטרה?"
"כבוד השופט, יש בבוטושאני אנדרלמוסיה... לא מצאנו אותה..."
"אז תסביר לי, שוטר נכבד, איך אני אמור לקבוע פסק דין מרשיע ללא עדים ובלי שום ראיות?"
"אבל, כבוד השופט, היא יצאה עם סכין מול המשטרה..."
"לא חשוב, אין ראיות, אין עדים – אני קובע בזה ששפרינצה צ'יזמָרוּ זכאית מחוסר ראיות, ויש לשחררה באורח מיידי. נדון עתה בתיק הבא!"
בימים הרעים ההם הרשה לעצמו השופט מיאשי לרחם על יהודייה, באותה העיר שארבע שנים קודם ערכה את הפוגרום המזוויע ביותר ביהודים.
משה גרנות
אהוד בן עזר
יַעְזְרֶהָ אלוהים לפנות בוקר
שירים 1995-1955
אסטרולוג הוצאה לאור, 2005
שירי ילדים
חלב של עננים
א. חִידָה
מֵהַצִּיצִי שֶׁל הֶעָנָן יוֹרֵד גֶּשֶׁם שֶׁל חָלָב
מִי שֶׁלֹּא מַאֲמִין שֶׁיּוֹצִיא אֶת הַיָּד עַכְשָׁיו
וּמִמֵּי-הַמָּטָר יַרְתִּיחַ קָקָאוֹ, אוֹ תֵּה אוֹ קָפֶה
וְיִשְׁתֶּה לוֹ בְּנַחַת מַשְׁקֶה שֶׁל חָלָב לְבַנְבַּן וְיָפֶה.
ב. פִּתְרוֹן
מִי שֶׁלֹּא הֵבִין – יַחְשֹׁב נָא בְּשֶׁקֶט
הָאֲדָמָה כְּמוֹ תִּינוֹק מִשָּׁמַיִם יוֹנֶקֶת
שׁוֹתָה אֶת הַגֶּשֶׁם, מַצְמִיחָה אֶת הַדֶּשֶׁא, הַחָצִיר
וְהָעֵשֶׂב, הַפָּרוֹת לוֹחֲכוֹת אֶת הַיֶּרֶק בְּחֵשֶׁק –
וְכָל צִיצִי-פָּרָה שֶׁקּוֹרְאִים לוֹ – עָטִין, מִתְמַלֵּא בֶּחָלָב,
מָה הַפָּרוֹת הַשְּׁמֵנוֹת שֶׁבָּרֶפֶת תַּעֲשֶׂינָה עַכְשָׁיו? –
תַּעֲמֹדְנָה בְּשֶׁקֶט, עִם הָרֹאשׁ בָּאֵבוּס, וּמְכוֹנוֹת-חֲלִיבָה
תַּאֲסֹפְנָה בֵּינְתַיִם, מִצִּיצִי לְצִיצִי, אֶת כָּל הַתְּנוּבָה –
וּמִי שֶׁרוֹצֶה קְצָת חָלָב לְקָקָאוֹ, כּוֹס תֵּה אוֹ קָפֶה
יִגַּשׁ לַחֲנוּת וְיִקְנֶה שָׁם קֻפְסָה שֶׁל חָלָב לְבַנְבַּן וְיָפֶה,
עֲסִיס עֲנָנִים, בְּטַעַם שֶׁל יֶרֶק, שֶׁל טַל וְשֶׁל גֶּשֶׁם
בִּרְכַּת צִיצִי-שָׁמַיִם מֵעַל, וּבִרְכַּת הַפָּרוֹת הַשְּׁמֵנוֹת מִן הַמֶּשֶׁק.
ינואר 1977
אסטרולוג הוצאה לאור, 2005
שירי ילדים
חלב של עננים
א. חִידָה
מֵהַצִּיצִי שֶׁל הֶעָנָן יוֹרֵד גֶּשֶׁם שֶׁל חָלָב
מִי שֶׁלֹּא מַאֲמִין שֶׁיּוֹצִיא אֶת הַיָּד עַכְשָׁיו
וּמִמֵּי-הַמָּטָר יַרְתִּיחַ קָקָאוֹ, אוֹ תֵּה אוֹ קָפֶה
וְיִשְׁתֶּה לוֹ בְּנַחַת מַשְׁקֶה שֶׁל חָלָב לְבַנְבַּן וְיָפֶה.
ב. פִּתְרוֹן
מִי שֶׁלֹּא הֵבִין – יַחְשֹׁב נָא בְּשֶׁקֶט
הָאֲדָמָה כְּמוֹ תִּינוֹק מִשָּׁמַיִם יוֹנֶקֶת
שׁוֹתָה אֶת הַגֶּשֶׁם, מַצְמִיחָה אֶת הַדֶּשֶׁא, הַחָצִיר
וְהָעֵשֶׂב, הַפָּרוֹת לוֹחֲכוֹת אֶת הַיֶּרֶק בְּחֵשֶׁק –
וְכָל צִיצִי-פָּרָה שֶׁקּוֹרְאִים לוֹ – עָטִין, מִתְמַלֵּא בֶּחָלָב,
מָה הַפָּרוֹת הַשְּׁמֵנוֹת שֶׁבָּרֶפֶת תַּעֲשֶׂינָה עַכְשָׁיו? –
תַּעֲמֹדְנָה בְּשֶׁקֶט, עִם הָרֹאשׁ בָּאֵבוּס, וּמְכוֹנוֹת-חֲלִיבָה
תַּאֲסֹפְנָה בֵּינְתַיִם, מִצִּיצִי לְצִיצִי, אֶת כָּל הַתְּנוּבָה –
וּמִי שֶׁרוֹצֶה קְצָת חָלָב לְקָקָאוֹ, כּוֹס תֵּה אוֹ קָפֶה
יִגַּשׁ לַחֲנוּת וְיִקְנֶה שָׁם קֻפְסָה שֶׁל חָלָב לְבַנְבַּן וְיָפֶה,
עֲסִיס עֲנָנִים, בְּטַעַם שֶׁל יֶרֶק, שֶׁל טַל וְשֶׁל גֶּשֶׁם
בִּרְכַּת צִיצִי-שָׁמַיִם מֵעַל, וּבִרְכַּת הַפָּרוֹת הַשְּׁמֵנוֹת מִן הַמֶּשֶׁק.
ינואר 1977
ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי,
נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":
* שלום סופר נידח, מקווה שאתה והיקרים לך שרויים בטוב בימים היסטוריים אלו.
מצ"ב מאמר שעניינו: 'זה לא יקרה כנראה בלי הצבא האיראני', שיעניין אולי את קוראי המכתב העיתי.
היה ותחשוב כך, שמורה לך (כרגיל...) זכות ראשונים לפרסמו.
שא ברכה וראה אך טוב!
בנדה
אגב, נדמה לי שהגיע הזמן שתתחיל לגייס תומכים, על מנת להתמודד על קבלת פרס ישראל לספרות. אין לדעתי כיום בישראל 'יוצר מילים' יש מאין, עם יבול ספרותי כה מגוון ומתמשך כשלך.
על כך יש להוסיף את תרומתך לענייני דיומא, באמצעות 'חדשות בן עזר', אותו אתה עורך בחריצות, התמדה וכשרון מעשה מעוררי התפעלות, גם בלי להביא בחשבון את מניין שנותיך.
ועל אחת כמה וכמה, כאשר מביאים גם אותן בחשבון.
כידוע לך זכייה בפרס ישראל אינה מתרחשת מעצמה – והיא כרוכה במידה לא מבוטלת של יוזמה ועבודה מאחורי הקלעים.
בגילך אתה בוודאי יודע היטב, שהקשר בין התרומה לתרבות – לרשימת הזוכים, אינו בהכרח חד ערכי, אם לנקוט לשון המעטה.
חשוב מאוד גם ה-Timing ובעניין זה נדמה לי שבאקלים הנוכחי, עם הממשלה 'הנוראה', 'המשיחית', 'הבלתי אפשרית', שבראשה עומד לא פחות מאשר לוציפר, בכבודו ובעצמו, יהיה יותר קל לעכל 'פרא אדם' כמוך, השואב עונג מבעיטה במוסכמות.
באופן אישי אשמח לחבר מכתב המלצה, אבל אני איני איש 'חשוב', נסה לפשפש בזיכרונך, על מנת לאתר כמה דמויות בעלות משקל ציבורי, שיוכלו להעמיד את שמן מאחורי מועמדותך.
דומני שלא יהיה זה מופרז לטעון שמועמדות כזו איננה רק עניינך הפרטי, אלא במידה רבה, גם מחווה ראויה לתרומתך רבת-השנים לתרבות העברית.
בנדה
אהוד: תודה על דבריך הנכונים אבל אין סיכוי שאקבל. אני מסתפק בכך שבבוא היום, על מצבתי בקצה השורה בבית הקברות סגולה בפתח תקווה, שורה שבה קבור סבי, יהיה כתוב:
אהוד בן עזר
סופר
נכדו של יהודה ראב
* אהוד היקר, צודק ד"ר רון בריימן שאסור להעניק לחרדים מונופול על הכותל המערבי, נידוי זרמים אחרים ביהדות (רפורמים, קונסרבטיבים, חופשיים) מהזכות לקרוב לכותל יגרום לכך שמיליוני יהודים יסתייגו ממדינת ישראל.
נעמן כהן הוא ידען גדול, ואני מקפיד לקרוא את דבריו בכל גיליון של חב"ע, הגם שלא תמיד אני מסכים עם דעתו, למשל, האשמתו את אורי הייטנר בשנאה פתולוגית לנתניהו. זכותו של אורי הייטנר לבקר את ראש הממשלה, כפי שעושים גדולי תומכיו בעבר, כמו אייל מגד, דן מרידור, בני בגין, ברק סרי, לימור לבנת, ציפי לבני, גלעד שרון, משה יעלון (רשימה חלקית). אני מניח שנעמן כהן לא יכנה את אלה כבעלי שנאה פתולוגית.
אני מסכים עם נעמן כהן שמבקש לתקן את דבריה של הרבה עדה זבידוב, כי ההערצה של מפ"ם לסטלין איננה שוות ערך לאהדה של אב"א אחימאיר לפשיזם. סטלין, בניגוד לפשיסטים והנאצים, קלט פליטים יהודים, ולא השמיד אותם בגז, למרות שגם הוא לא היה פילושם. נעמן צודק, אבל מדוע לכתוב שהרבה משקרת?
נעמן כהן מזכיר את מעלליו של שונא מדינת ישראל – יגאל סרנה. אני הכרתי את אביו (שנינו הועסקנו בתחום בחינות הבגרות על ידי משרד החינוך), הוא היה יהודי ציוני בלב ובנפש.
אני אוהב את הפינה של מיכל סנונית ופוצ'ו – הפיוטיות והכנות של מיכל מעומתת עם הפיכחון הטבול בהומור של פוצ'ו.
אהבתה החד-כיוונית של מיכל המקראית לדויד גרמה לנעמן כהן לסקור מצב טרגי זה מהמקרא ועד היינה.
שלך –
משה גרנות
* נרי לבנה המטורללת: "...אני ממש מייחלת לכך שהפגישה תסתיים כבר והרכבת הנוסעת לכיוון הגיהנום ושבה נוהגים שני מטורללים, הנהג הגדול דונלד טראמפ ונהג המשנה שלו בנימין נתניהו, תרד סוף סוף מהפסים." ["הארץ" באינטרנט, 5.3.26].
* יוסף אתר: וכן כן ליבי נכמר עליך, על כך שאתה (ואולי יש עוד קורא נוסף) חייב לקרוא את הגיגיו המייגעים של אורי הייטנר מתוך דאגה שמא יבולע לך כמפיץ את כתיבתו. ואני תמה מתי הוא מוצא את הזמן לכתוב את מגילותיו הארוכות והחוזרות על עצמן, ועוד פעמים בשבוע? ירחם השם.
שועלה
מבחר חדש משירתה של אסתר ראב (פתח-תקוה 1894 – טבעון 1981), שכונתה "המשוררת הארצישראלית הראשונה", וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.
בעריכת הלית ישורון
הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020
הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה (kibutz-poalim.co.il)
ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978
או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il
המחיר 59 שקלים לפני משלוח
אהוד: זה הספר היחיד משירי אסתר ראב הזמין כיום לרכישה.
הכרך "אסתר ראב / כל השירים" אזל מזה שנים רבות.
הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות
כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.
אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.
מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג
מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג
ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"
בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.
©
כל הזכויות שמורות
"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2184 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה עשרים למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית
המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום
פרופ' יוסי גלרון ב-Ohio State University
פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא
את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:
http://benezer.notlong.com
http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm
מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגל") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את אלפי הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.
http://benezer.notlong.com
http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm
מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגל") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את אלפי הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.
אל"מ (מיל') ד"ר משה בן דוד (בנדה): "...יוצאים מכלל זה 'חדשות בן עזר' והסופר הנידח, שהינם 'עופות די מוזרים' בביצה האינטלקטואלית המקומית, בהיותם חפים מכל שמץ של התקרנפות, תקינות פוליטית, אג'נדות מגדריות, אמוניות, חברתיות ופוליטיות – והתעקשותם לשחות נגד הזרם." ["חדשות בן עזר", 14.6.2021]
"שנה טובה אהוד, לך ולכל היקרים לך! מוריד בפניך את הכובע, על הכישרון, הנחישות וההתמדה כמו גם על עוז הרוח והיושר האינטלקטואלי. מי ייתן ותזכה לעוד הרבה שנים טובות ופוריות." ["חדשות בן עזר", 18.9.2023].
פינת המציאות: חינם!
היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר
נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח
רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי
*
מסעות
כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!
עד כה נשלחו קבצים ל-70 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!
05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה
94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי.
*
היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל
אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!
וכן "מנחום גוטמן לאליאס ניומן" ו"נחום גוטמן, מאמר", ס"ה 53 עמ'
עד כה נשלחו קבצים ל-2,082 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,089 מנמעני המכתב העיתי.
*
את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".
עד כה נשלחו קבצים ל-2,692 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,
צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,
וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16.
עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!
עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,453 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.
אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!
עד כה נשלחו קבצים ל-106 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,636 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"
[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-107 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-77 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!
עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!
עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-41 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!
עד כה נשלחו קבצים ל-40 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-50 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"
עד כה נשלחו קבצים ל-39 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת "מחווה לאברהם שפירא", הערב נערך בבית אברהם שפירא ברחוב הרצל בפתח-תקווה בתאריך 18.12.2005 בהשתתפות ראובן ריבלין, מאיר פעיל, מרדכי נאור, חנוך ברטוב ואהוד בן עזר
עד כה נשלחו קבצים ל-1680 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים
עד כה נשלחו קבצים ל-16מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!
עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-64 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-34 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "הפרי האסור", שני שערי סיפורים!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!
ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"
סִפּוּרִים לִילָדִים
עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד" עם מאמרי ארנה גולן ומשה גרנות.
עד כה נשלחו קבצים ל-32 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!
עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הקובץ (171 עמ') "ידידי יצחק אורפז"!
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הקובץ "אורי שולביץ איננו"!
אורי שולביץ, יהודה אטלס, דני קרמן, אהוד בן עזר, ואחרים.
עד כה נשלחו קבצים ל-2182 מנמעני המכתב העיתי.
*
קישור לבלוג של דני קרמן המוקדש לאורי שולביץ:
https://dannykerman.com/2025/02/21/shulevitz
*
את צרופת הקובץ "יהושע קנז – דברי חברים"!
רות אלמוג, אהוד בן עזר. עזי שטרן. יפה ברלוביץ.
עד כה נשלחו קבצים ל-2182 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת "100 שנים לרצח ברנר" מתוך "חדשות בן עזר", גיליון מס' 1641 ביום 2.5.2021, במלאת 100 שנה לרציחתם בידי ערבים של הסופרים יוסף חיים ברנר, צבי שץ ויוסף לואידור ביום 2.5.1921.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת
יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).
מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-59 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
הרצאת עמנואל בן עזר, נכדו של יהודה ראב, על תולדות פתח-תקווה.
https://www.youtube.com/watch?v=h81I6XrtAag
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,647 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.
*
את צרופת החוברת "פפיטה האזרחי 1963"
עד כה נשלחו קבצים ל-2,295 מנמעני המכתב העיתי.
*
את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.
*
את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת ארנה גולן: הוויתור. אימי, זיכרונה לברכה, היתה צדקת גמורה. הדרמה השקטה בחייה של חלוצה וחברת קיבוץ.
עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-11מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-26מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,374 מנמעני המכתב העיתי
ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-10 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת דאוד אבו-יוסף.
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד לרומאן של עדי בן-עזר "אפרודיטה 25"!
Adi עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: "תחנת הרכבת".
עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
שונות
את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").
עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
הבלוג של דני קרמן
https://dannykerman.com/2021/10/28/ehud_ben_ezer
דברים שעשיתי עם אודי – שירים למתבגרים
כולל חלק ניכר מהעטיפות ומהאיורים שעשה דני קרמן לספרי אהוד בן עזר
כדי להיכנס לבלוג יש ללחוץ אֶנטר ועכבר שמאלי
*
את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,232 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939
*
את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"
בשנים 2005-2009!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי
*
מסעות
כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!
עד כה נשלחו קבצים ל-70 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!
05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה
94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי.
*
היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל
אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!
וכן "מנחום גוטמן לאליאס ניומן" ו"נחום גוטמן, מאמר", ס"ה 53 עמ'
עד כה נשלחו קבצים ל-2,082 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,089 מנמעני המכתב העיתי.
*
את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".
עד כה נשלחו קבצים ל-2,692 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,
צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,
וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16.
עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!
עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,453 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.
אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!
עד כה נשלחו קבצים ל-106 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,636 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"
[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-107 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-77 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!
עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!
עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-41 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!
עד כה נשלחו קבצים ל-40 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-50 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"
עד כה נשלחו קבצים ל-39 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת "מחווה לאברהם שפירא", הערב נערך בבית אברהם שפירא ברחוב הרצל בפתח-תקווה בתאריך 18.12.2005 בהשתתפות ראובן ריבלין, מאיר פעיל, מרדכי נאור, חנוך ברטוב ואהוד בן עזר
עד כה נשלחו קבצים ל-1680 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים
עד כה נשלחו קבצים ל-16מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!
עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-64 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-34 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "הפרי האסור", שני שערי סיפורים!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!
ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"
סִפּוּרִים לִילָדִים
עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד" עם מאמרי ארנה גולן ומשה גרנות.
עד כה נשלחו קבצים ל-32 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!
עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הקובץ (171 עמ') "ידידי יצחק אורפז"!
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הקובץ "אורי שולביץ איננו"!
אורי שולביץ, יהודה אטלס, דני קרמן, אהוד בן עזר, ואחרים.
עד כה נשלחו קבצים ל-2182 מנמעני המכתב העיתי.
*
קישור לבלוג של דני קרמן המוקדש לאורי שולביץ:
https://dannykerman.com/2025/02/21/shulevitz
*
את צרופת הקובץ "יהושע קנז – דברי חברים"!
רות אלמוג, אהוד בן עזר. עזי שטרן. יפה ברלוביץ.
עד כה נשלחו קבצים ל-2182 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת "100 שנים לרצח ברנר" מתוך "חדשות בן עזר", גיליון מס' 1641 ביום 2.5.2021, במלאת 100 שנה לרציחתם בידי ערבים של הסופרים יוסף חיים ברנר, צבי שץ ויוסף לואידור ביום 2.5.1921.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת
יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).
מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-59 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
הרצאת עמנואל בן עזר, נכדו של יהודה ראב, על תולדות פתח-תקווה.
https://www.youtube.com/watch?v=h81I6XrtAag
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,647 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.
*
את צרופת החוברת "פפיטה האזרחי 1963"
עד כה נשלחו קבצים ל-2,295 מנמעני המכתב העיתי.
*
את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.
*
את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת ארנה גולן: הוויתור. אימי, זיכרונה לברכה, היתה צדקת גמורה. הדרמה השקטה בחייה של חלוצה וחברת קיבוץ.
עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-11מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-26מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,374 מנמעני המכתב העיתי
ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-10 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת דאוד אבו-יוסף.
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד לרומאן של עדי בן-עזר "אפרודיטה 25"!
Adi עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: "תחנת הרכבת".
עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
שונות
את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").
עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
הבלוג של דני קרמן
https://dannykerman.com/2021/10/28/ehud_ben_ezer
דברים שעשיתי עם אודי – שירים למתבגרים
כולל חלק ניכר מהעטיפות ומהאיורים שעשה דני קרמן לספרי אהוד בן עזר
כדי להיכנס לבלוג יש ללחוץ אֶנטר ועכבר שמאלי
*
את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,232 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939
*
את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"
בשנים 2005-2009!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר
עד כה נשלחו קבצים חינם ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ PDFחינם
עד כה נשלחו קבצים ל-2,253 נמעני המכתב העיתי
ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.
הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!
📑 בגיליון:
- פנחס שדה: אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות(המשך)
- אל"מ (מיל') משה (בנדה) בן דוד: זה לא יקרה כנראה בלי הצבא האיראני
- יוסי אחימאיר: המנהיג הנכון בזמן הנכון
- מוטי הרכבי: אפשר לסמן במלחמת התקומה שני אירועים שהיוו נקודות מפנה עיקריות:
- אברהם מורדוך: בואו נסתכל על חצי הכוס המלאה
- רון בריימן: החיפזון מן השטן, סבלנות עכשיו
- עמנואל בן סבו: אנחנו של ישראל
- אורי הייטנר: נכס לאומי או שטיבל חרדי
- אורי הייטנר: 2. צרור הערות 8.3.26
- רון גרא: בָּבַת עֵינִי
- רון גרא: בְּלֹא נָתִיב
- רון גרא: מַסֵּכָה
- עדינה בר-אל: פרופ' יונה חן ז"ל
- מיכל סנונית: מ ר ו ב א ה ב ו ת –: פוצ'ו: מ ר ו ב ה ז י ו ת
- משה גרנות: השופט מיאשי
- אהוד בן עזר: יַעְזְרֶהָ אלוהים לפנות בוקר
- ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי,: נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":
- שאר הגליון