* למה הוא מחכה? – כמעט מתחילת המחאות באיראן טראמפ איים שאם המשטר יחל לירות במפגינים, ארה"ב תתערב.
המשטר טובח במפגינים, רצח כבר אלפים רבים, אולי למעלה מרבבה. למה טראמפ ממתין?
ועכשיו, לצד המשך האיומים יש דיבורים על פתרון דיפלומטי למשבר. איזה פתרון דיפלומטי? שהם ירצחו פחות? מעכשיו רק עשרות?
כל ניסיון להסדר עם משטר האייאתולות, פירושו השארת המשטר הזה על כנו, אולי לעוד עשרות שנים. תהיה זו נעיצת סכין בגבו של העם האיראני, המתקומם נגד המשטר הדיקטטורי המדכא.
אני מקווה מאוד שכל הדיבורים על פתרון דיפלומטי ועל התייעצויות ביטחוניות הם מסך עשן ותרגיל הונאה לקראת התקיפה, שהיתה צריכה כבר להתבצע.

* מותר לטבוח במוסלמים? – ב-7 באוקטובר החלו הפגנות זעם באוניברסיטאות במערב נגד הטבח הנורא. לא, לא נגד הטבח בנגב המערבי. לטבוח ביהודים זה סבבה. נגד מימוש זכותה של ישראל להגנה עצמית, שהוגדרה בפיהם "טבח" ו"ג'נוסייד".
אבל כבר שבועיים המשטר האיראני טובח ללא רחם באלפי מוסלמים. מה, מותר לטבוח במוסלמים? איפה המפגינים? איפה המוחים? איפה אותם נאורים?
התשובה לשאלה אם מותר לטבוח במוסלמים היא מורכבת. תלוי מי הטובח. משטר האייאתולות הוא ראש חץ במאבק נגד ה"קולוניאליזם" המערבי, ומכאן שהוא מהטובים. אם הוא מהטובים, הרי שאלה שהוא טובח בהם הם מהרעים, אז לטבוח בהם זה אחלה.
איך אמר מזכ"ל האו"ם על טבח 7 באוקטובר? הוא לא נעשה בחלל ריק. צריך לראות את ההקשר. אז הם רואים את ההקשר גם בטבח באיראנים.

* ממשלת מרמה והפרת אמונים – מרמה והפרת אמונים הן מילים נרדפות לשחיתות שלטונית.
ביטול העבירות הללו הן הפיכת השחיתות להליך חוקי.
קואליציית הפיגולים הרקובה והמושחתת, בהנהגת השרלטן, רוצה להפוך את המרמה לנורמה מקובלת ואת הפרת האמונים לציפייה של הציבור מנבחריו.

* הגיבור החדש של המהפכה – גיבור חדש נולד למהפכה המשטרית. מרדכי קרמניצר שמו. פתאום הדקלמנים של דפי המסרים נושאים את שמו על פיהם כנביאם החדש, ומציינים שהוא יצא נגד עבירת "הפרת האמונים". לרשומות שכתבתי נגד החוק לביטולם, קיבלתי תגובות – באחת מאמר שלו לפני שנים אחדות נגד החוק ובאחר אזכור עובדת התנגדותו לחוק. וזה אמור לשכנע אותי, כלומר אם קרמניצר אמר, קרמ-ני-צר! – מי אני שאתנגד.
אז קודם כל, קרמניצר אינו אורים ותומים שלי. רחוק מזה. קרמניצר הוא התגלמות האקטיביזם השיפוטי הרדיקלי שאני מתנגד לו מכל וכל. הוא מגלם את מה שהמהפכנים מאשימים בו את בג"ץ, ללא הצדקה. הוא, מצדו, תוקף קשות את בג"ץ על שמרנותו. מהו האקטיביזם של קרמניצר? דעותיו הפוליטיות, עמדות שמאל רדיקליות, הן החוק, הן המשפט, הן האובייקטיביוּת המוחלטת. ותפקיד המשפט הוא לכפות אותן על הממשלה והכנסת. אז פתאום אני צריך להתבטל בפניו כי המהפכנים מנפנפים בו כבדגל?
ובכלל, השיטה הזו של אנשי המהפכה "להוכיח" את צדקתם, כי הרי ההוא אמר ככה וההיא כתבה ככה, היא דמגוגיה זולה. לרוב הם משתמשים בציטוטים של אנשים שכתבו לאורך שנים נגד האקטיביזם השיפוטי, נגד מישפוּט היתר של החברה הישראלית. וכיוון שגם המהפכה יצאה נגד אותן תופעות, הנה גם הם מסופחים אליה. ולמה זו דמגוגיה?
כי אותם אנשים, לדוגמה רות גביזון, שלמה אבינרי, בן דרור ימיני, דניאל פרידמן, אמנון רובינשטיין, משה ניסים ועוד, אכן יצאו נגד האקטיביזם השיפוטי, אך לא העלו על דעתם תמיכה בפתרונות הרדיקליים החסלניים של המהפכה. עובדה, כל אותם אישים, זולת גביזון שנפטרה לפני המהפכה, אך גם אבינרי ורובינשטיין שהלכו לעולמם אך עוד ראו את ראשית המהפכה, יצאו נגד המהפכה בתקיפות רבה יותר מכפי שיצאו נגד מערכת המשפט.
גם אני יצאתי במשך שלושים שנה נגד האקטיביזם השיפוטי. אני תומך ברפורמה משפטית קונסטרוקטיבית, שבאה לתקן. המהפכה באה להרוס, להחריב. למה הדבר דומה? ל"רופא" שהפציינט שלו מתלונן על כאב ראש, והפתרון שלו הוא לערוף את ראשו. אגב, הרופא צודק, אכן לאחר הצעד הזה, החולה לא יסבול עוד מכאב ראש. זו תהיה התוצאה של עריפת הרשות השופטת, כפי שמציעים לוין, רוטמן וחבר מרעיהם.
במשך שנים אני קורא לפיצול תפקיד היועמ"ש, הן בגלל העומס, אבל בעיקר כדי לחזק את המלחמה בשחיתות השלטונית, באמצעות מינוי תובע כללי שאין לו חיכוך עם ראש הממשלה והשרים, ומשימתו היא אחת – להיות המצביא של המלחמה בשחיתות. לכאורה, המהפכנים מציעים אותה הצעה. למעשה, הם מציעים הצעה הפוכה. הם מציעים לפרק למיספר גורמים את תפקיד היועמ"ש, אך את ראש התביעה תבחר הממשלה. אז הם יכולים לצטט אותי, אך זו תהיה דמגוגיה.
רבים במערכת המשפט שוללים את עבירת הפרת האמונים. אני בטוח שהם אינם מתכוונים לעידוד השחיתות ובטח לא לתרגיל חקיקה שיגרום להפסקת משפטו של ראש הממשלה (אגב, לשם כך הם צריכים לבטל גם את עבירת השוחד). כלומר, אם לדון בהצעת חוק כזו, אז רק אחרי תום משפטו של נתניהו. הרי ברור שמדובר קודם כל בחקיקה פרסונלית רטרואקטיבית לביטול משפטו, של זה שיודע היטב שהתיקים לא "קרסו" כפי ששופריו מספרים.
אכן, יש בעייתיות בעבירת "הפרת האמונים", כיוון שהיא מעורפלת. עדיף, למשל על סמך התקדימים של הרשעות בעבירה הזאת, לחוקק חקיקה ספציפית שתגדיר בצורה מדויקת את העבירות הללו. עם זאת, חשוב שיהיו למערכת המשפט כלים להתמודד עם שחיתות מתוחכמת שעוקפת את ההגדרות הללו.
לא זה השינוי שאליו חותרים מציעי ההצעה. ממש לא.

* בשירות האויב הקטארי – ראש ממשלה שהוא אדם נורמטיבי – אילו גילה שאחד מאנשי לשכתו עובד במקביל בעבור ארה"ב, ידידתנו הגדולה ובת בריתנו, היה מפטר אותו בו ביום, ומזמין את השב"כ לחקור לעומק אם יש שותפים בלשכה למעשה הנבלה. הנאמנות של העובדים בקודש הקודשים של ביטחון המדינה חייב להיות אך ורק למדינת ישראל.
קל וחומר בן בנו של קל וחומר, כאשר לפחות שלושה מהכוורת הקרובה ביותר לרוה"מ, כולל העבריין הנמלט, שירתו בזמן מלחמה, תמורת שכר, מדינת אוייב, ומתוך הלשכה הוציאו קמפיין השפעה למען האוייב. קטאר היא הפטרון של חמאס, היא מימנה את טבח 7 באוקטובר, היא הובילה ומימנה את המסע האנטישמי שפרץ ב-7 באוקטובר בכל העולם, אחרי שהכשירה את הקרקע לאורך שנים, היא הבעלים של אל-ג'זירה – אמצעי תקשורת ההמונים האפקטיבי ביותר להסתה נגד מדינת ישראל ולאנטישמיות, היא זו שהכשילה את המו"מ לשחרור החוטפים, והעלתה כ"מתווכת" דרישות כניעה לישראל כדי להבטיח את ניצחון חמאס במלחמה. ובמלחמה, שעה שבנינו מסרו נפשם על הגנת המולדת, במלחמה נגד הפרוקסי של קטאר, לשכת רוה"מ עבדה אצל קטאר.
אם נתניהו ידע, הוא שותף לפשע החמור נגד מדינת ישראל. אם לא ידע – הרי הוא חסר כשירות בסיסית, כי אפילו את לשכתו אינו יודע לנהל.
ב-1974 נחשף שגינטר גיום, עוזרו האישי של קנצלר גרמניה וילי ברנדט, ריגל למען מזרח גרמניה. איש לא חשד שברנדט ידע ואיש לא האשים אותו בכך, אבל ברנדט לקח אחריות והתפטר. וזאת, בלי שלפני כן המיט אסון נורא על גרמניה, כמו 7 באוקטובר. רק על הפרשה הזאת הוא התפטר. כי הוא היה אדם נורמטיבי.
נו, אולי בהזדמנות חגיגית זו, כאשר קואליציית השחיתות מחוקקת חוק לביטול עבירות מרמה והפרת אמונים, היא תבטל גם את החוק האוסר סיוע לאוייב בזמן מלחמה.

* על ערכאותיהם אנו משתינים – גפני קורא לממשלה להתעלם באופן גורף לכל החלטות בג"ץ. זו גישתם למדינת ישראל. בלשכותיהם איננו מתייצבים. על מדינתם איננו מגינים. על חוקיהם אנו מצפצפים. על בתי המשפט שלהם - "ערכאות גויים" אנו משתינים. לעומת זאת, את תקציב המדינה שלהם אנו חולבים, וחולבים, וחולבים, וחולבים.
משתמטים טפילים.

* השתמטות כפולה – לא רק משירות בצה"ל הם משתמטים, אלא גם מלימוד תורה. מי שבאמת לומד תורה, יהיה הראשון להתגייס. מי שבאמת לומד תורה, לעולם לא ישתמט ולא יערוק ממלחמת מצווה. איני יודע מה הם לומדים, אך אין הם לומדים את תורת ישראל.
חלק מתורת ישראל הוא "ללמד בני יהודה קשת". לחיות על דמם של אחרים – זו אינה תורת ישראל.

* ילדז – היורד מהארץ יאיר נתניהו נבחר למרכז הליכוד.
נציג מחוז מיאמי.

* ייצוג למופת – מה שיפה בליכוד, הוא צביונו הדמוקרטי; העובדה שהסניפים שלו, המפוזרים ברחבי הארץ, מיוצגים במוסדותיו, ויכולים להציג בפני ראשי המדינה את הצרכים והמצוקות באזורים שאותם הם מייצגים.
הנה, לדוגמה, המועצה האזורית מעלה יוסף. מועצה של חלוצים, חקלאים, מיישבי הגליל, תושבי קו העימות, ששליש מהם פונו במלחמה ושני שלישים חיו תחת אש. היש מי שמתאים יותר לייצגם מאשר יאיר נתניהו, היורד לגולת התפנוקים במיאמי, ששעה שבני גילו חירפו את נפשם על הגנת המולדת, הוא גירבץ במיאמי וצייץ עלילות דם בזויות על צבא ההגנה לישראל?

* מסקנות עם שיניים למלחמה באנטישמיות – ראש ממשלת אוסטרליה החליט על הקמת ועדת חקירה ממשלתית לחקר הטבח בסידני, בו נרצחו 15 יהודים. החלטתו עוררה סערה. ועדת החקירה הממשלתית הוגדרה בידי הארגונים היהודיים וגורמים הגונים באוסטרליה ועדת טיוח. ראש הממשלה נכנע ללחץ והקים ועדת חקירה ממלכתית, בראשות שופטת בית המשפט העליון בדימוס.
טוב, זה כי מדובר ב-15 יהודים, לא רק ב-1,200.
המנדט של ועדת חקירה כולל חקר האנטישמיות באוסטרליה. כדי להגיע למסקנות משמעותיות בנדון, חשוב להגדיר מהי אנטישמיות. העולם החופשי ברובו אימץ את ההגדרה המלומדת והמדויקת ביותר לתופעה, של IHRA, שאינו מאפשר לאנטישמים להסתתר מאחורי אנטי ציונות ואנטי ישראליות, אלא מגדיר אותן בפירוש כאנטישמיות. בניגוד להיתממות של מתנגדי ההגדרה, היא בשום אופן אינה שוללת ביקורת עניינית על ישראל, ומגדירה בפירוש איזו "ביקורת" היא אנטישמית.
בלי אימוץ ההגדרה הזאת כהנחת העבודה של הוועדה, אין לה משמעות, ובלי המלצה חד משמעית לאוסטרליה לאמץ את ההגדרה בחוק, אוסטרליה לא תלחם באמת באנטישמיות.
לא בכדי, החלטתו הראשונה של ראש עיריית ניו-יורק, צורר היהודים ממדאני, היא ביטול הגדרת האנטישמיות בניו-יורק.

* למי קראת קאפו – לא פעם כתבתי שאני מקווה שיוסף חדאד יקים מפלגה של ערבים הדוגלים בהשתלבות במדינה ותומכים בה ובמאבקה הביטחוני. אני רוצה לראות מפלגה כזאת בקואליציה ואת יוסף חדאד ליד שולחן הממשלה.
תגובה שקיבלתי מאדם, שעל פי שמו הוא יהודי: יוסף חדאד הוא קאפו ערבי.
אם הוא קאפו – הרי שאנחנו הנאצים וערביי ישראל הם היהודים במחנות ההשמדה. על פי ההגדרה המקובלת של אנטישמיות, הצגת ישראל כנאצית היא אנטישמיות מובהקת.
אם כן, הטינופת שכתב את הדברים הוא אנטישמי. מכל סוגי האנטישמיות – הנחותה והבזויה ביותר, היא אנטישמיות של יהודים. אוטו-אנטישמיות.
האוטו-אנטישמי הנחות הזה הוא מכחיש שואה.
אגב, נכנסתי לדף הפייסבוק של האוטו-אנטישמי הזה, וראיתי מה הוא כתב ב-9 באוקטובר. "צה"ל מאמץ אסטרטגיות של צ'צ'נים חמומי מוח! עסוקים בנקמות!" והוא קרא "לחתור להפסקת אש ולעסוק בהחלפת שבויים, ובעיקר לעסוק בשיקום צה"ל והוצאתו מהשטחים הכבושים!" בדיוק כמו תומכי חמאס המובהקים. ב-7 באוקטובר הוא לא קרא להפסקת אש. רק כאשר חבריו סיימו את מלאכתם וישראל החלה להגיב, הוא קרא להפסקת אש. כאשר הוא מדבר על "חילופי שבויים", כוונתו שהילדים, הנשים והזקנים שנחטפו ממיטותיהם הם "שבויי מלחמה" והמחבלים הרוצחים הארורים שבידינו הם "שבויי מלחמה".
שמו של ה[---]ה - ידידיה דודו מור.

* ה"וכיתתו" שלי – בתוקף תפקידי כדובר צח"י (צוות חירום יישובי) של אורטל, הפצצתי בשנתיים+ האחרונות את היישוב בהודעות מלחמה. החל ב-7 באוקטובר ועד הפסקת האש עם לבנון, ומיד שוב עם נפילת משטר אסד והאירועים בסוריה וכעבור זמן לא רב במבצע "עם כלביא".
אני ממש, אבל ממש, משתוקק לשלוח הודעות של מטה שלג. מאז הקמת אורטל בכל שנה ירד שלג, זולת השנתיים האחרונות, שאולי היו בהן כמה פתיתים, אך לא נערמו ולא היו "אירוע שלג".
זה ה"וכיתתו" שלי.

* שמי השני – היום הוא יום ההולדת של אבי, יוסי הייטנר. אילו חי, היה בן 96. הוא נפטר לפני שש שנים. בעשר השנים האחרונות לחייו סבל מדמנציה.
לקראת יום הולדתו השמונים, כשרק החלה הדמנציה, מיהרתי לערוך עמו ראיון עומק, לאורך מספר פגישות, שבהן סיפר את סיפור חייו.

אחד הסיפורים קשור אליי, אף שהוא אירע שנים רבות לפני שנולדתי. אני כמובן מכיר אותו משחר ילדותי. כך הוא סיפר: "הייתי קשור מאוד לסבא עקיבא. תקופות ארוכות הוא גר אצלנו, וגם כשלא גר אצלנו הוא ביקר הרבה. ערב אחד, בחורף, כשהייתי בן 7, אימא וסבא ישבו בחדר, תחת המנורה. אני שיחקתי. לסבא היו מגפיים. ניגשתי אליו, ליטפתי את המגפיים. ביקשתי ממנו שיקנה לי מגפיים כאלה. סבא שאל: 'ומה תיתן לי בתמורה?' עניתי לו: 'כשאהיה גדול, ויהיה לי בן, אקרא לו על שמך.' אמא נורא התרגזה. לא היה מקובל אז לדבר על מוות. היא צעקה עליי: 'איך אתה מדבר?' סבא: 'אל תתרגזי, עשינו עסק.' זה נדר שקיימתי כשאורי נולד, וקראתי לו אורי עקיבא."
כן, שמי השני הוא עקיבא. ואף שאני נפגש עימו רק על טפסים רשמיים, כמו קופ"ח, בנק, מילואים וכד', הוא משמעותי לי וחלק מזהותי.

* ביד הלשון: מעלה יוסף – תושב מיאמי יאיר נתניהו נבחר למרכז הליכוד מטעם סניף... מעלה יוסף. ספק אם הוא שמע פעם על מעלה יוסף ואם הוא יודע למקם אותה על המפה, אבל הדבר החיובי בצעד המביך, הוא ההזדמנות להתוודע למועצה זו.
המועצה האזורית מעלה יוסף נמצאת בגליל המערבי, בקו העימות עם לבנון, בקרבת המועצה המקומית שלומי והעיר מעלות תרשיחא. המועצה מונה 22 יישובים, מתוכם 15 מושבים ושבעה יישובים קהילתיים. המועצה נוסדה ב-1958, והיא כללה גם את מעלות תרשיחא, שכעבור ארבע שנים היתה למועצה מקומית.
כשליש מתושבי המועצה פונו מבתיהם במלחמת "חרבות ברזל".
שמה המקורי של המועצה היה מעלה הגליל. ב-1974 היא קיבלה את שמה החדש, כדי להנציח את זכרו של יוסף וייץ (1890-1972), מגדולי המיישבים של ארץ ישראל, לפני קום המדינה ואחריה. וייץ היה במשך עשרות שנים יו"ר מחלקת הייעור בקק"ל וכונה "אבי היערות" ובהמשך היה חבר דירקטוריון קק"ל ומילא את מקום יו"ר הארגון. הוא יסד את מנהל מקרקעי ישראל (היום רשות מקרקעי ישראל), כאשר היתה מכוונת להתיישבות ציונית ולא להפרעה להתיישבות, והיה מנהלה הראשון (לצד תפקידיו בקק"ל). חלקו ביישוב הגליל גדול ולכן זכה בהוקרה – קריאת שמה של המועצה האזורית על שמו.
אורי הייטנר
לתגובות: uriheitner@gmail.com

2. הרוכב שנפל מסוסו
ספרו של יוסי אחימאיר "עם כלביא קם", הוא לכאורה ספר המשך לשני ספריו הקודמים – "מחצית השנה הראשונה" ו"המחצית השנייה". שני הספרים הקודמים הם קבצי מאמריו של אחימאיר בשנה הראשונה למלחמה וספרו זה הוא קובץ מאמריו בשנה השנייה. כמו בשני הקבצים הקודמים, גם כאן מתגלה אחימאיר כאחד הפובליציסטים הטובים בישראל, כותב בחסד. כמו שני הספרים הקודמים, מאמריו מעוטרים בתמונות, רבות מהן הוא צילם, דבר שאינו מקובל בספרי פובליציסטיקה, והם מוסיפים לספרים הרבה עניין וצבע. קריאה ברצף של מאמרים, על פי סדר כתיבתם, משקפת תמונה כרונולוגית שמציגה את האירועים הדרמטיים בשנתיים הללו, דרך עיניו של מתבונן אחד. לא קראתי את שלושת הספרים ברצף, אלא כל ספר לאחר צאתו לאור, ובכל זאת איני יכול שלא לחוש בשינוי שחל בכותב בין השנה הראשונה לשנייה. בשנה הראשונה יוסי אחימאיר היה כמעט קול העם. בשנה השנייה הוא היה לקול השבט. כשקראתי את שני הכרכים הראשונים של הטרילוגיה, הגם שלא הסכמתי עם חלק מן הדברים, בראיה הכללית חשתי שיוסי מבטא את המיית הלב שלי ושל כל העם לאחר הטבח; הזעם, היגון והבושה, את האהדה והאהבה לחיילינו בגזרות השונות, את הגאווה בהתעוררותו של עם ישראל להחזיר מלחמה שערה, את ההוקרה לגל ההתנדבות האדיר של העם, ברוח 8 באוקטובר, את השמחה לנוכח ניצחונותיו של צה"ל. וגם תמיכה במובן מאליו – הקמת ועדת חקירה ממלכתית. שמו של הספר השלישי, "עם כלביא קם", מצטייר, לפיכך, כהמשך ישיר לשני קודמיו, אף יותר מאשר אילו נקרא "השנה השנייה".
לעומת שני הספרים הראשונים, שהם ספרים לאומיים, הספר השלישי הוא בעיקר ספר של פוזיציה, של המחנה, של השבט. ספר הזה הוא בעיקר אפולוגטי, נושא שליחות של הגנה על ראש השבט נתניהו. אם לשונו החדה של אחימאיר בשני הספרים הראשונים כוונה לאויבי ישראל, בספר הזה היא מכוונת כלפי יריבי הממשלה, מי שמרשים לעצמם למתוח ביקורת על הממשלה והעומד בראשה.
אחימאיר מרבה לדבר על הצורך באחדות לאומית, לעיתים אף אומר ששני הצדדים צריכים לקחת על כך אחריות, ומיד תוקף בשצף קצף את מתנגדי נתניהו, את המוחים נגד הממשלה, את התקשורת ואת מערכת המשפט, ושיא השיאים – הוא מאמץ את הרעיון האבסורדי, ההזוי, הבלתי נתפס, שנתניהו אינו אחראי למחדל.
אי אפשר להבין איך אדם חכם כיוסי אחימאיר מסוגל לאמץ גישה הנוגדת את ההיגיון הבסיסי. איך אינטלקטואל בוחר בעיוורון כזה. זה בלתי נתפס.
תנועת הליכוד עברה מיפנה אדיר בשנים האחרונות. הפער בין הליכוד של היום לליכוד של פעם – תהומי. לא אחת אני תמה איך מי שתמכו בליכוד של בגין ושמיר ואפילו של נתניהו עד לפני כעשור, תומכים גם בליכוד של היום. אחד ההסברים לכך, הוא נאמנות למפלגה כמו לקבוצת כדורגל. זיהיתי תופעה כזאת גם בקרב תומכי מפלגת העבודה, שדבקו בה גם כאשר סטתה מדרכה ההיסטורית. ובכל זאת, כאשר מדובר באחימאיר, הדבר מאכזב, כיוון שהוא זכה לצקת מים על ידיו של יצחק שמיר, במשך 8 שנים רצופות, תחילה כיועץ התקשורת שלו ולאחר מכן כמנהל לשכתו. הרי מכל בחינה שהיא, שמיר הוא היפוכו המוחלט של נתניהו. השופט אליקים רובינשטיין, שהיה מזכיר הממשלה בתקופתו של שמיר, אמר עליו ששמיר הוא האדם היחיד שפגש בחייו, שאין לו אגו. נתניהו, לעומתו – כולו אגו. שמיר היה חף מכל אבק של שחיתות, ואם נאמץ את נראטיב השקרי של "משפט באגס באני", הרי גם סיפור כבאגס באני הזניח הזה, לעולם לא היה קורה לשמיר, שהיה קיצוני ב"הצנע לכת" שלו כמו בהיותו איש אמת. האמירה שלו ש"מותר לשקר למען ארץ ישראל" היתה ביטוי של כנות נדירה של איש אמת, שאינו מתכחש לכך שלעיתים לא אמר אמת, כי מותר לנהוג בתחבולות במלחמה נגד אויבי ישראל. מה לו ולשקרן מוחלט כמו נתניהו? איך אפשר להשוות בין שמיר, שלחם בכהנא, לא ראה בו מי שראוי לנהל אתו מו"מ קואליציוני, החרים אותו, יצא בהפגנתיות ממליאת הכנסת כשכהנא עלה לנאום והוביל את החוק נגד הכהניזם, שנועד לפסול אותו מלרוץ לכנסת, עם נתניהו, שחיבק את בן גביר הכהניסט, פעל להיבחרו לכנסת ותוך הפרת התחייבות מפורשת לציבור הכניס אותו לממשלה והפקיר בידיו את ביטחון הפנים של ישראל, ומגבה אותו כאשר הוא מחריב כל חלקה טובה והורס את משטרת ישראל. שמיר היה מהראשונים לעמוד על טיבו של נתניהו, שאותו הגדיר בהגדרה המדויקת "מלאך חבלה."
והנה, אחימאיר, שעבד עם שמיר, יוצא מעורו כדי לגונן על היפוכו המוחלט, והוא אף מציג אותו כממשיכם של בגין ושמיר. הוא לועג למתנגדי נתניהו, שמתגעגעים לבגין ושמיר. "הם מגלים לפתע געגוע לראשי הממשלה בגין ושמיר, ושוכחים עד כמה התנגדו השניים לעצם הרעיון של מדינה פלשתינאית" (ע' 15). ראשית, במתגעגעים לבגין ושמיר ומתנגדים לנתניהו רבים מאוד שמתנגדים אף הם למדינה פלשתינאית, לא פחות מאחימאיר עצמו. אך אנשי השמאל שמתגעגעים לבגין ושמיר, מתגעגעים ליריב אידיאולוגי שהוא אדם ישר והגון, והם מתגעגעים לבגין ושמיר של מדינת החוק, עליונות המשפט ואחריות לאומית, בימים שבהם נתניהו וממשלתו מנהלים מלחמת חורמה בערכים הללו.
אחימאיר מודע לסתירה המוחלטת בין דרכם של בגין ושמיר בתחומים הללו לדרכו של נתניהו, והוא מתרץ אותה בטיעונים מביכים. הוא מציין שגם בגין וגם שמיר, "שניהם אכן היו בעד 'עליונות המשפט', אבל למזלם בזמן כהונתם טרם נפלה על כולנו המהפכה המשפטית של אהרון ברק, אותו אקטיביזם שיפוטי שחירב את היחסים בין הרשות השופטת לבין רשויות החקיקה והביצוע" (ע' 85). הוא תוקף בחריפות את אהרון ברק, ש"נושא באחריות רבה למצב המסוכן שאליו הגיעה המדינה כיום. הוא האיש המורם מעם, שיזם את האקטיביזם השיפוטי, שמאפשר למערכת המשפט ולפקידי ה'דיפ-סטייט' [כן, אחימאיר מאמץ את המושג הבזוי, שנועד להחריב את הסיביל סרוונס – בבת עיניו של בגין. א.ה.] לטרפד כמעט כל מהלך של הרשות המבצעת, הנבחרת, באמתלות משפטיות, בבחינת 'יקוב הדין את הממשלה'."
בגין ירש את אהרון ברק כיועץ המשפטי לממשלה. הוא נהג לומר שהלוואי שכל הירושה שקיבל מממשלת המערך היתה כמו ברק. הוא קירב אותו והעצים את מעמדו של היועמ"ש כפי שלא היה מעולם קודם לכן, מתוך תפיסת העולם שלו – אקטיביזם שיפוטי קיצוני, שאותו הגדיר "עליונות המשפט". הוא הראשון שהכניס את היועמ"ש כמוזמן קבוע לישיבות הממשלה וועדת השרים לביטחון (אז עוד טרם נקרא קבינט), ואימץ אותו כאיש סודו ושותפו בכל מהלך מדיני וביטחוני שיזם. מי שיקרא את הגותו הרבה של בגין בתחום, ייווכח שבגין הוא אבי האקטיביזם המשפטי, בגירסה הרבה יותר קיצונית משל ברק. כאשר מרכז מורשת מנחם בגין הוציא ספר של נאומים ומאמרים של בגין בנושאי מדינת החוק ועליונות המשפט, באופן טבעי הוא ביקש מברק לכתוב את אחרית הדבר, וברק הציג את עצמו, בצדק, כתלמידו וממשיך דרכו של בגין בתחומים אלה. אגב, אני שולל את התפיסה האקטיביסטית הזאת, מבית מדרשם של בגין וברק, וסבור שנכון היה לבצע רפורמה משפטית קונסטרוקטיבית, להבדיל מהמהפכה המשטרית שהתנפלה על מערכת המשפט, כמו רופא שמציע כטיפול בכאב ראש, לערוף את הראש.
שמיר, בניגוד לבגין, לא הרבה להתבטא בנושא המשפטי ולא השאיר מורשת כתובה בתחום זה. מורשתו מתבטאת במעשים. בניגוד לדבריו של אחימאיר, "המהפכה המשפטית של אהרון ברק," כדבריו, נעשתה בידי ממשלת ישראל בראשות יצחק שמיר, ובהובלת הליכוד – שר המשפטים דן מרידור, המקורב ביותר לשמיר, שטיפח אותו כיורשו, ויו"ר ועדת חוק חוקה ומשפט של הכנסת אוריאל לין. הם, בשיתוף פעולה עם צומת מימין ועם מפלגת העבודה ושינוי משמאל, הובילו את חקיקת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו ואת חקיקת חוק יסוד: חופש העיסוק. הליכוד, הוא שנתן להם, בגאווה, את ההגדרה "מהפכה חוקתית", והתגאה בכך שהחוקים הללו נועדו למנוע חקיקה המנוגדת להם. הליכוד רץ לבחירות בראשות שמיר ב-1992, שבהם איבד את השלטון לרבין, כשהוא מנופף במהפכה החוקתית שחולל, ומבטיח להמשיך אותה עד השלמת החוקה.
זה הליכוד שנתניהו ירש. מיד אחרי ניצחונו של נתניהו בפריימריז בליכוד, התכנסה ועידת הליכוד בהנהגתו, והחליטה על המשך המהפכה החוקתית. וכך נכתב בהחלטתה: "בימי ממשלת הליכוד החלה מהפכה חוקתית בישראל. נחקקו חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו וחוק יסוד: חופש העיסוק. זכויות יסוד של האדם מוקנות עתה לא רק נגד עריצות השלטון אלא גם נגד פגיעה לא הוגנת ע"י המחוקק. הליכוד יפעל להשלמת חוק יסוד: זכויות היסוד של האדם, שהוא מיסודות השקפת העולם של הליכוד, כדי לעגן בחקיקה את השוויון בפני החוק, חופש הביטוי, חופש ההפגנה, חופש האסיפה, חופש ההתאגדות, חופש הדת, הזכות למשפט הוגן ועוד. הליכוד יפעל לחקיקת חוק יסוד: החקיקה. עם השלמת שני חוקי יסוד אלה תושלם למעשה חוקה למדינת ישראל". ומה תכלית החוקה? "החוקה תבטיח את אופייה של ישראל כמדינתו של העם היהודי, מדינה חופשית ודמוקרטית, המקיימת שוויון לכל אזרחיה ולכל תושביה ללא משוא פנים וללא אפליה."
פסיקת בג"ץ הראשונה שפסלה חוק של הכנסת כי הוא מנוגד לחוקי היסוד של "המהפכה החוקתית", פסק דין בנק המזרחי (1995) לא נעשה בקדנציה של ברק כנשיא בית המשפט העליון, אלא בתקופת קודמו, מאיר שמגר, לוחם האצ"ל, שנאסר בידי השלטון הבריטי והוגלה לאריתריאה. שמגר, ולא ברק, היה ראש ההרכב שקיבל את פסק הדין (שהיחיד מבן 9 השופטים בהרכב שהיה בעמדת מיעוט היה מישאל חשין).
אחימאיר משתתף במתקפה על היועמ"שית וקורא להדחתה, והוא כותב זאת כביכול מהפוזיציה של מי שהיה בכוורת של ראש הממשלה, וראה מערכת יחסים אחרת לגמרי בין ראש הממשלה והיועמ"ש. היועמ"ש לא יצא נגד הממשלה, לא יצא נגד החלטות הממשלה, אלא הוא נפגש עם ראש הממשלה, יעץ לו, והיחסים היו הרמוניים (ע' 85). לכאורה, נתניהו בדורו כשמיר בדורו, ומי שהשתנה הוא היועמ"ש, בהרב מיארה אינה חריש. אבל האמת הפוכה, ההבדל הוא בדמותו של ראש הממשלה. שמיר כיבד את היועמ"ש, נועץ בו ופעל על פי חוק. נתניהו מבזה את היועמ"שית ובועט בחוק. ההשוואה בין שמיר והסובבים אותו שהוא בחר, לנתניהו והסובבים אותו שהוא בחר, הוא תהומי. האם ניתן לדמיין את סביבתו של שמיר, נניח את אליקים רובינשטיין, יוסי בן אהרון, אבי פזנר ו...יוסי אחימאיר, מקבלים לצד עבודתם משכורת מסדאם חוסיין ובזמן מלחמת המפרץ מנהלים קמפיין השפעה למען עיראק?
מדי פעם מתפרץ ביוסי אחימאיר הליכוד המקורי, שמנסה להיאבק על דמותו, מול המהפך המתחולל בו. כך, לדוגמה, כאשר הוא תוקף בשצף קצף את ההתנפלות של השר קרעי על התקשורת החופשית בישראל. הוא רואה בקרעי סמל לשינוי שמתחולל בליכוד. "פעם שאלו, מיהו ליכודניק? והשיבו: אחד שיש לו כיפה בכיס לכל מקרה ואירוע שיהיו. היום הכיפות כבר על הראש. חלק ניכר ממצביעי הליכוד הם דתיים, מסורתיים, קרובים לש"ס. השר קרעי הוא מן הבולטים שבהם... אחד מאלה שצבעו את הליכוד בצבעים דתיים, משכו את התנועה לכיוון האמוני... כל זה בסדר, אילו השר – שעושה בתקשורת כטוב בעיניו – היה מצטט בהופעותיו לא רק את חז"ל, אלא גם את אבי התנועה, רבי זאב ז'בוטינסקי. המנהיג הדגול, חילוני, שכיבד את המסורת, ראה בה את קשר הדורות, ניתלה בה כדי להצדיק את זכותנו לא"י כולה, העריץ את השבט הספרדי בעמנו, אבל חזה מדינה יהודית מערבית, פתוחה וליברלית. ביקרתי פעם בלשכת השר קרעי בכנסת. לא ראיתי מאחורי גבו את כתבי ראש בית"ר. גם בלשכות אחרות ז'בוטינסקי יוק.... שאם היו כרכי ז'בוטינסקי סמוכים לשולחנו של שר התקשורת, יכול היה ללמוד מהם לא רק על הזכות לארצנו השלמה... הוא היה לומד 'מפי הסוס' על 'המלאכה הנשגבה' שאין כמותה כלשונו, של העיתונאי, הפובליציסט, ועל תפקיד התקשורת במדינה דמוקרטית..." (עמ' 29-39).
יוסי אחימאיר מצטט מדבריו של ז'בוטינסקי על התקשורת החופשית, ומבטא את הערכים שנגדם נלחם קרעי. "אחת ההבחנות היסודיות בין דמוקרטיה לעריצות, קובע עוד ז'בוטינסקי, היא השאלה, 'אם במדינה שמור החופש לכל המותח ביקורת פומבית על המשטר הקיים, או שזכות כזאת אסורה?' כבוד שר התקשורת, הנה פרק ללימוד בפרשת הימים האלה, שבהם אתה מבקש להביא לחיסולו של תאגיד השידור, הממומן בידי המדינה, משום שהוא מותח ביקורת לגיטימית מפעם לפעם על השלטון, הממשלה, שאתה נמנה עם חבריה." (ע' 31).
מילים כדורבנות. אך האם קרעי פועל על דעת עצמו? האם אין זו עמדת הממשלה כולה? האין זו דרכו של ראש הממשלה, שהאובססיה לתקשורת סיבכה אותו גם בפלילים?
אחימאיר מיתמם: "האם קרעי נוקט בצעדים אלה בשליחות ראש הממשלה? הן נתניהו הוא בנו של היסטוריון שהיה בקיא מאין כמוהו בתורת ראש בית"ר, עבד לצידו. יהיה זה עצוב ביותר אם בתקופתו של ביבי, התמיכה בתאגיד הציבורי ש'מרשה לעצמו' גם לבקר – תתמוסס. האם תנועת הליכוד – אם עודנה רואה עצמה כיציר כפיו של המנהיג וההוגה הריוויזיוניסטי – תסטה מדרך ז'בוטינסקי, המהלל את עקרון הדמוקרטיה, חופש הדיבור, הזכות לבקר, במדינת היהודים הלאומית-ליברלית?" (שם). ומה התשובה לסימני השאלה של אחימאיר? מה התשובה? באמת יוסי, מה התשובה? אחימאיר מציע: "כמדינה דמוקרטית על הממשלה אף לעודד ולהאדיר את התאגיד הממומן על-ידה, ערוץ 11, רשת ב', ולהרכין ראש בפני ביקורת שמוטחת בה פה ושם. מהותה של התקשורת, שהיא מציבה ראי לשלטון, מבקרת אותו כשצריך, ואל לה לממשלה ולשלוח אליה את זרועותיה ולהחניקה." (שם). מילים כדורבנות. אך הממשלה שולחת אליה את זרועותיה ומחניקה אותה, ואת גל"צ ואת התקשורת החופשית.
אך, כאמור, התופעה מסמרת השיער בספר, היא התגייסותו המוזרה של הכותב להרחיק את נתניהו מהמחדל ולהכחיש את אחריותו לו, שהיא לוז הספר.
"בימים אלה מתקדמים תחקירי השבעה באוקטובר הארור. התמונה המתבהרת קשה. תמונת 'הכל בסדר' בעזה כפי שהוצגה ערב המחדל לראש הממשלה. כישלון הצבא זועק לשמיים. השאננות, הבלגן, הבלבול, ההיסוס, העיכוב, חוסר התפקוד שהמיטו עלינו את האסון הכבד. כל זה אכן במשמרת של נתניהו, אבל כאשר אין מציגים לו ברגעי האמת תמונת מצב אמיתית ולא כל המידע המודיעיני מגיע לידיעתו... לא לפני המחדל ולא במהלכו – כובד האשמה על מפקדי הצבא גדול עוד יותר." (ע' 42).
מדהים! אחימאיר מתעלם מכך שבמשך עשור וחצי של שלטונו, נתניהו נקט במדיניות של פייסנות, הבלגה, הכלה והתמכרות לשקט, פיטם את המפלצת בפרוטקשן כדי שלא תאכל אותו, הרשה לחמאס להצית ללא הפרעה במשך 3.5 שנים את שדות הנגב המערבי, איפשר לחיזבאללה להתעצם ולהפוך לאיום קיומי על ישראל באין מפריע ולא עשה דבר כאשר ארגון הטרור הלבנוני הקים מאחז על אדמתה הריבונית של ישראל. כל אלה – יוק. כל מה שקרה, הוא שהסתירו ממנו מידע...
וכל זאת בהסתמך על התחקירים שצה"ל ערך בהגינות ובביקורת עצמית, אך לא נגעו בדרג המדיני, קובע המדיניות, מעצב תפיסת הביטחון שקרסה, שבורח מאחריות ומסכל חקירה. אחימאיר עצמו מבהיר, ש"את מלוא התמונה יכולה לברר רק ועדת חקירה ממלכתית" (שם). אכן. ומדוע אין ועדת חקירה ממלכתית? "נתניהו מתנגד לה. יש לו סיבה טובה לכך. הכמעט-נתק בין מערכת המשפט למערכת השלטון מביא לכך שלראש הממשלה אין אמון מלא במי שירכיב את הוועדה ובמי שיעמוד בראשה." (שם). והרי מי שיצרה את הנתק הזה היא הממשלה, ראש הממשלה ושר המשפטים. אחימאיר מודה ש"אין מנוס ממנה" (מו' חקירה ממלכתית), אך מעריץ בקריצה את התחמקותו המבישה של נתניהו ממנה, "גם את 'עובדה' מצליח הקוסם נתניהו לעבור בשלום. פניו לעיקר." (שם).
אחימאיר מתעלם מכך ש-7 באוקטובר הוא תוצאה של המחדל, שהוא מחדל בראש ובראשונה של הדרג המדיני, ומציג את 7 באוקטובר כמחדל עצמו, שבו אשם צה"ל. "חמאס יכול היה לנו באותו יום מר ונמהר, רק על שום המחדל הצבאי ואי התרעה לדרג המדיני." (ע' 81). ולפתע, יש מרכיב היסטורי למחדל. "שורשי 7 באוקטובר הם אפוא באוגוסט 2005." (ע' 76), כלומר בהתנתקות. הוא רק שוכח להזכיר שאת ההתנתקות הובילה ממשלת הליכוד ושנתניהו תמך בה. הוא גם מתעלם מכך שהיה לנתניהו עשור וחצי בשלטון כדי לתקן את כשל ההתנתקות, כפי שב"חומת מגן" ישראל תיקנה את כשל אוסלו. אך נתניהו לא עשה דבר וחצי דבר בנדון.
כפי שניתן ללמוד משמו של הספר, אחימאיר מעלה על נס, ובצדק, את מבצע "עם כלביא" באיראן. הוא מעלה על נס, ובצדק, את החלטתו המנהיגותית הנחושה של נתניהו על המבצע. ומה הוא אומר על צה"ל? "גם ביום זה ובימים הבאים שלאחריו אין לשכוח את מחדל ה-7 באוקטובר. הצבא שפישל אז, שלא בלם את גל מחבלי החמאס בעוטף עזה, שלא עמד במשימותיו, בשליחותו, ואחראי עיקרי לאסון הגדול ביותר שניחת על עמנו מאז השואה – זהו אותו צבא שמבצע באופן מופתי את מתקפת 'עם כלביא'." (ע' 142). הוא אינו אומר על נתניהו, האחראי למחדל הנורא, שזה אותו ראש ממשלה שמחליט באופן מופתי על "עם כלביא". על ראשו הוא כותר רק את כתר הניצחון וההצלחה.
המאמר המוזר ביותר, האבסורדי ביותר, הוא המאמר שלפני האחרון בספר – "הכול בגלל מסמר קטן", כשם שירה של נעמי שמר. הוא מתאר את האסון הנורא של 7 באוקטובר, כתוצאה טרגית נוראית של איזו תקלה קטנה, מסמר קטן, שיצר שרשרת תקלות שהביא לתוצאה המרה. "האם חזתה המשוררת בת כנרת את ה-7 באוקטובר?" תוהה אחימאיר, ושואל: "מיהו אותו מסמר, שבגללו הועמדה ישראל בסכנה קיומית?"
בטרם יצביע על האשמים, הוא מנקה את השולחן בנחרצות: "ראש הממשלה בוודאי שאינו." אלא מה? "בעיניי הוא הרוכב שנפל מסוסו כתוצאה מהכשל, מתעשת, מנהל את המשך המערכה, מתקן את מחדל ה'מסמר'." הוא מסיר ממנו את אחריותו, וזורק איזו עצם, לצאת ידי חובה "יש לו אחריות-על, משום שלא בדק היטב אצל שר הביטחון אם הסוס – כלומר צה"ל – ערוך לכל הפתעה שלא תבוא, כשיר לקרב."
אגב, רק על כך הוא אינו כשיר להיות ראש הממשלה, כי זו אחריותו המרכזית. אך אחריותו המיניסטריאלית מתגמדת לעומת אחריותו האישית, כמצביא המחדל. וכאן מדרג אחימאיר את האחריות. "אחריות הרמטכ"ל דאז ואולי גם קודמו, חמורה יותר." אך יש מי שאחראים יותר: "אז מיהו אותו 'מסמר קטן' שבעטיו הגענו למצבנו היום, לאחר יותר מ-1,200 נרצחים ו-912 לוחמים שנפלו בקרבות? התואר נחלק בין שניים: ראש השב"כ לשעבר וראש אמ"ן לשעבר. אילו לא 'צלע הסוס', פני ההיסטוריה היו שונים." (עמ' 209-210).
ובהמשך הוא מרחיב באשר לאשמת השניים. אבל אם לדבוק בהיגיון העקום הזה, גם הם אינם המסמר, אלא הכפופים להם, והכפופים לכפופים להם, עד אחרון הש"ג. התנערותו של נתניהו מאחריות והטלתה על הכפופים, מלווה בעלילת דם על בגידה, כביכול. עלילת הדם על יהודים, כאילו שיתפו פעולה עם מבצעי הטבח הנורא ביהודים, הגדול ביותר מאז השואה, היא עלילת דם שכל עלילות הדם האנטישמיות נגד יהודים לאורך הדורות מתגמדות לידה. היא ראויה לכל לשון של גינוי והוקעה. ניתן לצפות מאדם כאחימאיר שיעשה זאת. ומה יש לאחימאיר לומר עליה? "יש לא-מעטים בינינו שמדברים כיום במונחים שהם מעבר לכשל של 'מסמר' ו'פרסה'. הם מדברים על 'בגידה'." (ע' 210), מדווח אחימאיר לקונית, ללא שמץ של הסתייגות.
כיוון שאחימאיר מרבה לצטט את בגין, אצטט לסיום את דברי בגין על אחריותה של ראש הממשלה למחדל מלחמת יום הכיפורים. אף שהיא פחותה בהרבה מאחריותו של נתניהו ל-7 באוקטובר (אך זה נושא למאמר אחר), אני מסכים עם דברי בגין אז, ועל אחת כמה וכמה שהם נכונים היום. במאמר ב"מעריב" ב-5 באפריל 1974 כתב בגין:
"אמנם כן, הדו"ח של ועדת החקירה מטיל אשמה כבדה באגף המודיעין של המטכ"ל ובכירי מפקדיו. מסתבר, כי הם טעו בעיקר, בקריאת כוונתו של האוייב. הם, האמונים על כך, כי איש לא יערים על עמנו הקטן, מוקף האויבים, הולכו שולל על ידו. זוהי טרגדיה יהודית מיוחדת במינה. אויבי ישראל הצליחו להטעות ולרמות את המופקדים על ביטחונה... הערכת אמ"ן זו נופצה לרסיסים. אבל אם נשים לב לקביעת הוועדה, כי איש מן הנוכחים, חברי הממשלה הקובעים, לא השיגו כלל על אותה 'סבירות נמוכה', נבין את האחריות הרובצת על שכמם. אם היועצים הצבאיים טעו בהערכתם – והדו"ח מוקיע את טעותם הנוראה, הרי אנשי הדרג המדיני טעו בהערכה בלתי נכונה של חוות דעת מוטעית. ולהעריך הערכות מודיעיניות – זה תפקידה של המדיניות, זו חובתם העיקרית של מדינאים, זו אחריותם בפני בית הנבחרים ובפני הציבור כולו. לא תיתכן שום התחמקות מחובת האחריות הזאת. המחדל הוא פרי דיוניהם וסיכומיהם של חברי הממשלה... נושאת במלוא האחריות המוסרית, הציבורית והמדינית בעד טעותה יותר מאשר הפיקוד העליון הכפוף לה, אך בוודאי לא פחות ממנו. היכול איש הוגן כלשהו להעלות על הדעת כי הכפופים ייקראו לאחריות ואילו הממונים עליהם יחמקו ממנה?"
וכעבור ימים אחדים אמר בגין בכנסת: "הייתכן כי הרמטכ"ל יילך והממונה עליו, שר הביטחון יישאר? שאלה רצינית. אבל יש להמשיך ולשאול. שר הביטחון יילך והממונה עליו, ראש הממשלה, תישאר? האמת מחייבת לומר, שאם בממשלה קוראים לשר הביטחון סופר רמטכ"ל, יש לקרוא לראש הממשלה סופר שר הביטחון." ואם כך בממשלת גולדה שבה "מר ביטחון" המובהק היה שר הביטחון משה דיין, קל וחומר בן בנו של קל וחומר כאשר מדובר ב"מר ביטחון" "חזק מול חמאס" נתניהו.
יוסי אחימאיר, עם כלביא קם – השנה השנייה למלחמת שבע החזיתות, הוצאת "ניצנים" תשפ"ו, 218 עמ'.
אורי הייטנר

אהוד: רחם עלינו בכתבות הבאות. קצר. קוראים מתלוננים על האורך!

רומאן
כנרת, זמורה-ביתן, מוציאים לאור
נכתב בעקבות הרומאן (שאזל)
"לשוט בקליפת אבטיח" משנת 1987
נדפס בישראל 2009

פרק עשרים וחמישה
פּוֹטַשׁ, גופרית וסוכר, ותפוחי-אדמה
בטעם אבק-שריפה

המתכון היה פשוט: מערבבים סוכר, פּוֹטַשׁ וגופרית. במקום פוטש אפשר לשים מעט גרגירי דשן חימי לבן המופק מן האשלג, הוא הפוטַש, של ים המלח. לדשנים האלה, שנקראו אז בשם זבל חימי, היו שמות מצלצלים: אַמוֹניַאק, סוּפֵּרפוֹסְפַט – ובעינינו היו כולם טובים למטרתנו אם רק היה להם מראה של גרגירי מלחת לבנה. וכלום ישנה הוכחה חותכת יותר מהעובדה ששמה של חברת האשלג הוא פַּלֵשְׂתַיְן פּוֹטַשׁ? ואם פרופסור חיים וייצמן הצליח להפיק ממלחת-האשלגן אבק-שריפה בשביל האנגלים בתקופת מלחמת העולם השנייה, אז אנחנו, בוודאי, זאת אומרת, אולי, למה לא –
גופרית, גם זו לא בעיה, מקציעים אותה מראשי גפרורים. וגיורא כבר ישב על המלאכה, ממלא בצלחת-פח גופרית משתי קופסאות לערך. צבי הוסיף את הסוכר ואת הסוּפֶּרפוֹספַט או האמוניאק או אולי היה זה מלח-בישול גס רגיל, ביקש מאיתנו להתרחק מעט, והחל מערבב בצלחת, מרחוק, בקרש שבידו. הוא חושש, כך אמר, פן עצם המגע שבין שלושת היסודות הללו יגרום להתפוצצות.
עִרבב, ערבב – ומאום לא קרה.
לקח מקצת מן התערובת, הניח על אבן שטוחה ודפק מעליה באבן אחרת, כמין רֵחיים – ללא תוצאה. רק פירורי-גופרית אחדים השמיעו קול נפצוץ קל, ואולי היה זה קול חיכוך האבן באבן.
"אולי צריך להכות בין שתי אבני-אש?" הציע גיורא.
אבני-האש, אלה אבני-הצור החומות-אפורות, הקשות, שימשו לא רק להצתת אש אלא גם בתור סכינים, מגרדות וראשי-חיצים לאדם הקדמון.
יום אחד בא למושבה חוקר מן האוניברסיטה וגילה תגלית מרעישה זו בבור שבצלע הגבעה, לא רחוק מאחוזת פלז. בתוך ימים אחדים רוֹקַנוּ את כל מטמון סכיני הצור של האדם הראשון שנמצאו שם, וחשנו עצמנו בעלי אוצר, כאילו מצאנו יהלומים.
הערבים היו נוהגים לתקוע אבנים חדות אלה במוריגים שלהם כדי לדוש בהן את התבואה. לנו הן שימשו מקור למשחקים ממושכים. רובצים על פני הקרקע מול ערימה זעירה של קש ותפרחות-קוצים יבשות, דקות, כמין מוך צהבהב-לבנבנן, ומכים כנגדה שעה ארוכה בשתי אבני צור זו כנגד זו בתקווה שהניצוץ יצית את הערימה. אמנם, מעודי לא הצלחתי להצית אש בשיטה הזו, אך הקסים אותי הריח שהיה מותיר אחריו הניצוץ שהוציאו שתי האבנים במכת-החיכוך. ריח שריפה חריף, נקי וצורב מעט, כריח אבק-שריפה אמיתי.
צריך, אם כן, להצית את התערובת. "אורי, איפה אתה?" – טוב, אני עמדתי רחוק. תמיד הייתי ילד זהיר. וכאשר התרחשו לנגד עיניי תעלולים מסוכנים לא היו לי אומץ או תחושת-סמכות להפסיקם, אולי גם נהניתי לראות. אך השתדלתי לעמוד מן הצד. התקרבתי אפוא אליהם מכיוון התל המרוחק-מעט, שתחתיו קברנו את שיירי האבטיחים הרקובים, ונכנסתי למלונה והבאתי, באי-רצון בולט, את קופסת-הגפרורים שלי. חששתי פן יבזבזו גם אותה ונישאר לגמרי בלי גפרורים.
צבי נתן לגיורא את הגפרורים. גיורא הידק באגודלו השמאלי גפרור שראשו למטה, על גב הקופסה, ובהקשה קלה שיחרר את קצה האמה של יד-ימינו מן האגודל של אותה יד, וכך העיף את הגפרור, שנדלק בדרכו על גב הקופסה, ונתב בוער אל לב הצלחת של "אבק-השריפה".
עלה ריח רע של סוכר שרוף.
אח, אילו היה בידינו מעט דינמיט, או טיפ-טיפה מלחת-צ'ילי אמיתית!
ואז קרא גיורא:
"תפוחי-האדמה! מה עשיתם עם תפוחי-האדמה?"
ואכן, שכחנו לגמרי על קיומם במדורה העוממת. ניגשנו אליה שנינו, צבי ואני, וגִלגלנו אותם הצידה יחד עם עוד כמה גחלים לוחשות, כדי לצננם מעט. ואחר אספנו והכנסנו הכול על גבי קרש, וגם את צלחת "אבק-השריפה", אל המלונה פנימה, הנחנו על השולחן המאולתר, וישבנו לאכול. פולחים את הקַרְטוֹשְׁקֶס לשני חצאים, בוזקים מלח, וטועמים וכוֹוִים את קצה הלשון.
"צביקה," אמר גיורא, "מה דעתך לטבול תפוח-אדמה באבק-השריפה?"
"אל תצחיק אותי," אמר צבי, "זה לא אבק-שריפה. זאת מַרְמֵלַדָה. קָרָמֶל. זה טוב בשביל להוריד שערות מהרגליים, אולי – "
"מה איכפת לך, נסה – " הפציר גיורא.
צבי היסס רגע, חשדן, ואחר טבל תפוח-אדמה, כמעט זרק אותו לצלחת, מפני שהיה חם.
"נסה עוד!" אמר גיורא, "בוא נתערב – "
צבי זרק אחד, ועוד אחד, כמו כדי להרגיז ולגחך את גיורא. פתאום השמיע צעקה קלה, כי הרים גחלת עוממת-עדיין במקום תפוח-אדמה-צלוי ומיד זרק אותה –
טְשששש – – – –
עלתה לשון-אש חמה פתאומית מן הצלחת וליהטה את פנינו במשב-אוויר חם, כמעט חרכה אותם, והשחירה מעט את השק שמעלינו, אשר שימש גג למלונה.
הסתכלנו אחד בשני. מפויחים. הידיים. הפנים. מתפוחי-האדמה הנותרים עלה איזה טעם מבחיל של אבק-שריפה חרוך.
"טוב, מה זה היה צריך להיות?" שאל צבי בכעס עצור.
גיורא צחק. "אני יודע? הניסיון שלך בטח הצליח לבסוף."
"לא. אתה מסתיר ממני משהו."
"מסתיר-אֶמַכּ! טוּז – "
"מסתיר-אַבּוּכּ, מטומטם! יכולת לשרוף אותנו!"
"אני?" כך גיורא, ומיד – "יִלְעַן אַבּוּכּ יַא קַארַאחַאן אִבְּן קַארַאחַאנְצִ'יק, יַא זְבּוּן אִבְּן אִל כַּלְבּ, יַא סְמַארְק אִבְּן אִ-נַאר אִל-גִ'יהַנוֹם, חוּי, יַא פַאקֵר מַאדֶ'ר, חוּי, יַא קַאקֶר, יַא זְבַּאלֶה, חוּי, יַא פּוֹטַאשׁ אִבְּן אִל-עַקְרוּט, חוּי, יַא פִּיזְדַאק, יַא חַוַואגָ'ה טומטום שְׁטִיקֶע-בְּרוֹיט – "
"חוּי! – נראה אותך גיבור בחוץ – " אמר צבי.
ושניהם יצאו, קודרים ומתוחים, כדי להחליף מהלומות מחוץ למלונה הרעועה.

אני יצאתי אחריהם. התבוננתי בהם מתפלשים באבק, באדמה התחוחה, היבשה, בין שיחי האבטיח הקמלים. מצחו של גיורא כבר היה פגוע מקודם, ומרוח ביוד, והוא ניראה כאינדיאני. ועתה סבל עוד מכות אגרוף אחדות מידיו הארוכות של צבי. ואילו צבי ספג בתמורה בעיטות ונגיחות-ראש רציניות ביותר מצד גיורא.
ראיתי את יום-השדה עולה באבק ומתבטל, והרגשתי כמו נערה ששני גברים רבים ומתכתשים ביניהם כדי לזכות באהדתה.
"תפסיקו!" צעקתי, "גיורא שפך אבק-שריפה אמיתי לתוך הצלחת. הנה התרמיל הריק!"
ובאמת מצאתי מיד את התרמיל אלא שלקח לי מעט זמן להבין מה קרה.
מיד הפסיקו.
גיורא ניגש אליי בעיניים מוצפות דם, ואמר –
"אתה, אתה מלשין!"
העניק לי דחיפה מכאיבה בכתף ונכנס למלונה והמשיך לקלל בקול מוזר, כאילו הצטברו אצלו הרבה דברים יחד ורק עתה באו ליד פורקן.
"אִיחְסִים... פִיחְסִים... יִלְעַן-אַבּוּכִּים..." נשמע קולו הקטוע, "פֶרְצֵרִים, נַאחְסִים, נִיגֶ'סִים, פֶּזַבֵנְקִים... צְפִיעִים... חוּיִים... פִּיזְדַאקֶס... שְׁמֶקֶס... יַבְחוּשֶׁרִים..."
עמדנו בחוץ והקשבנו, נכלמים. כתפי כאבה. ואז תקע לי צבי אגרוף בכתף השנייה ונכנס גם הוא פנימה אל המלונה.
אמרתי לשניהם, מבחוץ:
"אני הולך הביתה! נמאסו עליי התעלולים שלכם! זְרָגִים!"
והתחלתי לארוז את הציוד שלי, מושך אותו מבעד לדופן המלונה, כי לא רציתי להיכנס פנימה.
אהוד בן עזר

הפסיקו לרצוח אחד את השני (ויהודים)
לאור הרציחות הרבות במגזר הערבי, ח״כ איימן עאדל עודה בישיבת סיעת חד״ש-תע״ל: "הנהגת האוכלוסייה הערבית בוחנת את האפשרות להכריז על מרי אזרחי בדרכי שלום. מה לא עשינו בשביל לחיות בחברה ללא נשק? פתאום כולם מדברים על הפשיעה בחברה הערבית. שרים, חברי כנסת, אפילו השר לביטחון לאומי כן, מדבר על הפשיעה בקרב האוכלוסייה הערבית. אבל לא בגלל שהוא נגד הפשיעה, אלא מפני שהוא יוצא נגד המאבק נגד הפשיעה. ועדת המעקב בוחנת את האפשרות למרי אזרחי בדרכי שלום. גנדי מימש זאת, מרטין לותר קינג מימש זאת, וכולם מעלים על נס את המאבקים שהם הובילו. אפילו המאבק נגד ההפיכה המשטרית הוא חלק ממרי אזרחי בדרכי שלום.
"מה לא עשינו כדי לחיות בחברה ללא נשק, ללא פשיעה? נאמנו, דיברנו מדם ליבנו, נפגשנו עם ראשי ממשלה ועם שרים, חסמנו כבישים. ומה התוצאה?
"במקום לקחת אחריות, תוקפים אותנו ואומרים שזו 'התרבות של האוכלוסייה הערבית,' אבל לא שואלים את עצמם: איך ייתכן שמ-1948 ועד שנת 2000 נרצחו פחות מ-250 אזרחים ערבים, ואילו אחרי שנת 2000, בשנה אחת בלבד, נרצחים כ-250?
"(היהודים) לא שואלים את עצמם מדוע שיעור הפשיעה הפלילית בקרב הערבים בישראל גבוה יותר מזה של כל קבוצה ערבית אחרת במדינות ערב. אין מדינה ערבית אחת שבה מיספר ואחוז הנרצחים על רקע פלילי גבוהים יותר מאשר בקרב האזרחים הערבים בתוך מדינת ישראל.
"אגיש הצעה לסדר על הקמת ועדת חקירה פרלמנטרית בנושא הפשיעה. חשוב שכל חברי האופוזיציה, כולם, יהיו נוכחים ויצביעו בעד. זהו מבחן לכולנו. מכאן אנחנו מחדשים את המאבק נגד הפשיעה בחברה הערבית.״
https://rotter.net/forum/scoops1/928562.shtml
https://x.com/AyOdeh/status/2010721502052925774
הבנתם? האשמה על כך שערבים רוצחים ערבים מוטלת על היהודים. זו לא התרבות הערבית אשמה, אלא התרבות היהודית, ולכן צריך לצאת למרי אזרחי נגד היהודים!
אדרבא ערבים, עשו מרי אזרחי, עשו שביתת רצח. הפסיקו לרצוח אחד את השני (ויהודים) בהצלחה לשביתה האי רצח.
נ.ב. אחד האשמים ברצח הערבים ע"י ערבים הוא ח"כ עודה הגזען האחמדי, הפועל שנים נגד גיוס ערבים למשטרה.

האם יועז הנדל ישלול את זכות הבחירה של שבות הלפרין-רענן?
מי שהפכה לסמל של מאבק הציונות הדתית נגד ההשתמטות משירות צבאי של החרדים היא שבות הלפרין-רענן. דתיה, ציונית, ימנית, מתנחלת, אם לחמישה ילדים, עם כיסוי ראש שהובילה את מאבק נשות המילואימניקים, והיום היא ממנהיגי מאבק המילואימניקים וגם שותפה למפלגת המילואימניקים בהנהגת יועז הנדל.
דא עקא "הסמל" של המאבק בהשתמטות מהצבא – שבות הלפרין-רענן עצמה, לא שירתה בצבא. "לא עשיתי צבא. הייתי קומונרית בבני עקיבא. גם הבת שלי שתבחר מה שטוב לה."
https://kula.co.il/news/72091
האם מי שלא שירתה בצבא יכולה לשמש "סמל" למאבק למען שירות צבאי?
ושאלה קשה יותר. האם מנהיגהּ – יועז הנדל ("טיבי לא תומך טרור"), שהכריז כפשיסט שהוא ישלול את זכות הבחירה מכל מי שלא משרת בצבא, ישלול גם את זכות הבחירה שלה כאחת שלא שירתה?
המאבק למען שרות צבאי ראוי, הסמל לא.

פרס ישראל לירידה מן הארץ?
יעקב גיבשטיין-אגם הוא אמן חשוב. אני אישית גם אוהב את המזרקה היפה שלו המשלבת בין מים לאש ומוסיקה בכיכר צינה חיה ברנר-דיזנהוף (בושה וחרפה שרון אובז'נסקי-חולדאי בכוונת מכוון משאיר אותה הרוסה), אבל לא נראה לי ראוי לכבדו בפרס ישראל. הסיבה פשוטה. הוא יורד שעזב את הארץ. הוא כמובן ראוי לכל פרס אמנותי בארץ ובעולם, אבל יורד מהארץ אינו זכאי לפרס ישראל.
יעקב גיבשטיין-אגם בהחלט ראוי כצרפתי לקבל את פרס צרפת.

הסרט "אני, אחימאיר"
תודה ליוסף גיסינוביץ-אחימאיר על פרסום מועדי הקרנת הסרט על אביו "אני אחימאיר", בגבעת עדה, ובפתח תקווה ("חדשות בן עזר", 2124). סרט מעניין. נקווה שיגיע גם לטלוויזיה.
אני סקרן לדעת אולי בסרט יש תשובה לשאלה ששאלתי, ולא קיבלתי תשובה. איך התייחס אבא שאול גיסינוביץ-אחימאיר מ"הציונות המקסימליסטית" לחברו לחבורת "הסכינאים" (סיקרקין ביוונית) אורי צבי גרינברג, שהחליט לבגוד ברעיון הציוני, ולרדת לפולניה ערב השואה?

תודה לאהוד בן עזר על שהביא את הראיון עם שמואל הוגו ברגמן
הריאיון ("חדשות בן עזר", 2124) היה מרתק ומאד רלוונטי לזמננו.

ועדת ואנזה
"משה גרנות: נעמן כהן מביא את הדיון על השואה – האם יצאה פקודה מפורשת מאת היטלר. אבל ועדת ואנזה מתועדת לפרטיה, כולל החלטותיה ומשתתפיה. צריך עוד הוכחות?" ("חדשות בן עזר", 2123).
ועדת ואנזה, שנמצא הפרוטוקול שלה, אינה מביאה הוכחה שהשמדת היהודים באה בפקודה ישירה של היטלר כי לא נמצא בפרוטוקול הוכחה לכך. לכן צריך היה לבסס את אשמת היטלר על הוכחות נוספות.

איך שומרים על איכות חיים בזיקנה?
שאלו את פרופ' ברונו לוננפלד, רק בן 99
ברונו לוננפלד הניח את הבסיס לכל טיפולי הפוריות המודרניים, ואז פנה לחקור איך ניתן לשפר את חייהם של גברים מזדקנים. כשרואים ושומעים אותו, אין שום ספק: הוא ההשראה הגדולה ביותר למחקר של עצמו.
ב-1982 נערך בווינה כינוס גדול של האו"ם בנושא הזדקנות. פרופ' ברונו לוננפלד היה אז בן 55, וכבר עטור תהילה בזכות התגליות שלו שהביאו לפיתוח תרופת הפרגונל והיוו בסיס לכל טיפולי הפוריות מהמחצית השנייה של המאה ה-20 ועד ימינו. "התחלתי לחשוב, הרי לא רק לנשים יש אייג'ינג, גם לגברים יש אייג'ינג," נזכר השבוע לוננפלד. "התחלתי לחקור את הדבר הזה."
כמו כל דבר בחייו, לוננפלד ניגש למשימה ביסודיות, בקפדנות ועם מידה בריאה של אופטימיות. הוא התחיל להקדיש מחשבה לנושא הזדקנות הגבר וב–1997 הקים את ארגון "ISSAM — International Society For The Study of the Aging Male". בחודש הבא לוננפלד יחגוג 99. הוא עדיין משמש בוועד המנהל של הארגון לחקר הזדקנות הגבר ועד לפני שנתיים עוד היה העורך הראשי של כתב העת "Aging Male". מעבר לזה הוא חי את החיים במרץ, מה שהופך אותו לפרזנטור הטוב ביותר של הארגון שהוא עצמו הקים. "המחשבה שלי היתה לאפשר לגברים להזדקן בבריאות ובכבוד," הוא אומר.
הוא נולד בווינה ב-1927 למשפחה יהודית מבוססת. ולדבריו סיפור חייו רצוף ניסים. עד גיל 11 היו לו חיים נהדרים. "אבא שלי היה עורך דין מאוד ידוע באוסטריה. ב-1919 הוא עזר למושל בוקובינה, הגרף אטסדורף, להגיע לווינה, והיה להם משרד ביחד. המשרד הזה גם טיפל בכספים של שושלת הבסבורג.
"אבא שלי היה חכם. ב-1936 הוא לקח אותי לאולימפיאדה בברלין, אני לא זוכר מזה כלום אבל הוא ראה מה קורה שם והבין לאיזה כיוון זה הולך. באותה שנה הוא נסע לארץ וקנה בית בתל אביב, ברחוב גורדון 4," בכל זאת הוא חזר לווינה. אני חושב שהוא רצה למכור את הרכוש ונתקע שם.
"הייתי בגימנסיה, וכל פעם שמורה היה נכנס היינו צריכים לעמוד ולהגיד 'הייל היטלר'. באחד הימים יצאתי החוצה וההיטלר יוגנד תפסו אותי, נתנו לי מכות, לקחו כל מה שהיה לי וחתכו לי את השרוכים של הנעליים. הייתי צריך ללכת ברגל שישה קילומטרים עד הבית. לא רציתי יותר ללכת לבית ספר. אבל היה לנו נהג, לאו, שהיה באמת לויאלי, והוא לקח אותי עם האופנוע שלו לבית ספר. זה היה נהדר בשבילי."
לאחר שאוסטריה סופחה לרייך השלישי אביו ודודו של לוננפלד נעצרו על ידי הנאצים. לא משום שהיו יהודים, אלא משום שנחשדו במונרכיות בשל קשריהם להבסבורגים. הדוד נורה למוות בדרך לדכאו, ואילו האב נאסר ובהמשך נשלח לבוכנוואלד. "מצאתי בארכיון פתק של החשבונות שלו וגיליתי שהוא שילם 38 רייכסמארק על הנסיעה מדכאו לבוכנוואלד," אומר לוננפלד. באותה שנה לוננפלד בן ה-11 נשלח על ידי אימו לאנגליה באמצעות הקינדר-טרנספורט (משלוחי הצלה משטחי גרמניה הנאצית לבריטניה). ראיתי את ההורים שלי שוב רק ב-1940 בארץ. אין לי מושג איך אבא השתחרר מבוכנוואלד.
"ההורים הגיעו לארץ ב-28 באוגוסט 1939, יומיים לפני שהתחילה המלחמה. יומיים אחר כך כבר היה מאוחר מדי. אני הגעתי לארץ בפברואר 1940 וביוני התחילה מלחמה עם איטליה וסגרו את הים התיכון לתנועה. אז אני חי על מירקלס, וזהו.
"יותר מדי דברים קרו לי, גם אחר כך בעבודה שלי, שאני אומר שזה לא יכול להיות מקריות." לכן "אני חייב להחזיר לעולם. אני מקווה שבאיזושהי צורה החזרתי לעולם בכך שעזרתי למיליוני נשים להקים משפחות בעזרת טיפולי הפריה, חשבתי על כל הנשים שאיבדו את הילדים שלהן במלחמה. רציתי לעזור להן. ואחר כך עזרתי לגברים מבוגרים להזדקן בבריאות ובכבוד. בכל הדברים האלה אני משתדל להחזיר מה שקיבלתי."
את לימודי התיכון הוא עשה בפנימיית סנט ג'ורג' בירושלים. לא היה אז בית ספר לרפואה בישראל, אז לוננפלד נסע ללמוד בז'נבה. כשפרצה מלחמת השחרור, לוננפלד, שהיה אחראי על האצ"ל בשווייצריה, נשלח לצ'כיה.
"אירגנו יהודים, עזרנו להם להגיע לארץ עם עלייה ב' וקנינו נשק. הנה, עוד מירקל אחד: הגעתי לפראג ונכנסתי למעלית, נכנסה איתי למעלית בחורה יפה מאוד, ופתאום היא עוצרת את המעלית ואומרת, 'כאן יש לך חמישים פרנקים שווייצריים וכרטיס טיסה לשווייצריה. אתה יוצא החוצה, אתה לוקח טקסי ונוסע לשדה התעופה. כל דבר אחר – אתה מת.'"
"לא הכרתי אותה. יצאתי החוצה, עשיתי בדיוק כמו שהיא אמרה לי. הגעתי לז'נבה, נסעתי משם מיד לפריז, כדי לדבר עם החברים במטה של האצ"ל בפריז. שלושה ימים אחרי זה הרגו ועצרו כמעט את כל החבר'ה של האצ"ל וההגנה בצ'כיה, אז זה עוד פעם מירקל שלי. ככה אני חי ממירקל למירקל. אני מאמין שיש משהו עליון שעוזר לי ושומר עליי. עשיתי הסכם עם הקדוש ברוך הוא, שאם אבא שלי ייצא בחיים מבוכנוואלד אני אניח תפילין. עד היום אני מניח תפילין כל יום. ואני אוכל שרימפס ולובסטר."
בז'נבה הוא גם הכיר את אשתו הראשונה שושנה, אם שני בניו. במקביל להקמת המשפחה, לוננפלד הקדיש את ימיו למחקר. בתחום הפריון. הפריה מלאכותית.
לאורך השנים לוננפלד פירסם 20 ספרים וכ-400 מאמרים. בשנות ה-80 הוא היה המדען הראשי של משרד הבריאות, ובמשך שמונה שנים היה האחראי על קשרי החוץ של המשרד. לוננפלד היה גם מדען אורח במכון ויצמן, ובמשך 36 שנים (בין 1959 ל-1995) שימש כמנהל המכון האנדוקריני בתל השומר. כאמור, מאז סוף שנות ה-90 לוננפלד מקדיש את תשומת ליבו המקצועית לחקר הזדקנות הגבר דרך ארגון ISSAM שהקים. בשנת 2000 התקיים בז'נבה הכנס הבינלאומי הראשון של ISSAM, בשיתוף ארגון הבריאות העולמי. מאז הארגון מקיים כינוסים קבועים, מוציא לאור כתב עת מדעי, משתף פעולה עם מכוני מחקר ומפרסם המלצות.
"הייתי רוצה שכל גבר בגיל 45 יעשה בדיקת טסטוסטרון כדי שיידע מה הרמה שבה הוא מרגיש טוב. ההמלצה שלנו היא שמגיל 60 צריכים לעשות בדיקת טסטוסטרון, ויטמין D, בדיקת דם כללית, PSA (אנטיגן ספציפי לערמונית) וקולונוסקופיה. אם עושים את הדברים האלה, ואם הכול תקין, לחזור על זה כל שלוש שנים, ואחרי גיל 70 כל שנה. קולונוסקופיה כל חמש שנים, ואחר כך כל שלוש שנים. בזכות זה כבר יש אחוז רציני מאוד של גברים שחיים בבריאות ובכבוד.
"אתה חייב פעילות גופנית מגיל צעיר. צריך אירובי ואנאירובי עד גיל 70, 75, 80. אולי אחרי 80 לעשות שחייה במקום הליכה.
"עשיתי קולונוסקופיה בגיל 70, מצאו אצלי טרום סרטן במעי. כשעשו את זה עם ביופסיה ראו שאני מתחיל סרטן. ילד שהייתי אצלו בבר מצווה ניתח אותי וניצלתי מסרטן המעי. אבא שלי, מת מסרטן המעי בגיל 65.
"גיליתי בגיל 96 שה-PSA שלי פתאום גבוה. מיד בדקתי, היה לי סרטן של הערמונית. קיבלתי הקרנה לא על ידי חומר ריאקטיבי, אלא על ידי פרוטונים. אין כזה טיפול בארץ. אצלי בפלורידה זה בדיוק 12 דקות מהבית שלנו. שישה חודשים אחרי הטיפול חזרתי לקחת טסטוסטרון ואני חי טוב מאוד עם זה. הטסטוסטרון נותן לך המון אפשרויות אבל תמיד עם פעילות גופנית. הוא עושה סינטוז של שריר, אבל אתה צריך פעילות גופנית כדי שהשריר הזה יעבוד. הטסטוסטרון עושה המון בשביל לייצר דם וגם עוזר מבחינה קוגניטיבית. אבל גם פה, אתה חייב להפעיל את הראש. זה אחד מהמוטואים שלנו: use it or lose it.
"פנינה ואני קמים נורא מאוחר בבוקר. אוכלים ארוחת בוקר בין שתיים לארבע ומאוחר יותר ארוחת ערב, בערך בשמונה. שתי ארוחות ליום. אני לא יודע אם זה טוב או לא.
"אנחנו משתדלים לאכול פעם אחת בשבוע בשר. רוב הזמן דגים. הרבה פעמים אוכל אסיאתי, שרימפס ודברים כאלה.
"אני שותה כוס יין בלילה, אני כבר לא שותה אחר הצהריים. אני מכין לפנינה מרגריטה כל יום בחמש וכאן אני מגיש לה פרוסקו.
"סקס זה דבר מאוד חשוב לחיים. use it or lose it זה בכל דבר. כל מה שיש בגוף צריך לעבוד כל הזמן.
"אני חייב לראות את הנינים ואת הנכדים שלי. בגלל זה אנחנו צריכים להגיע הנה מינימום שלוש פעמים בשנה. הילדים זה משהו שאני לא יכול לחיות בלעדיו."
לפרופ' לוננפלד עשרה נינים (ומיספר 11 בדרך) משמונה נכדים. יש לו שני בנים: פרופ' איתן לוננפלד הוא גינקולוג שניהל את היחידה להפריה חוץ-גופית בבית החולים סורוקה; ויורם לוננפלד מטפל בנכסי המשפחה באירופה. אשתו הראשונה של ברונו, שושנה, נפטרה מסרטן.
בשנים האחרונות לוננפלד ואשתו ביקרו באיי הפסחא, ושטו על סירות גומי באנטארקטיקה ובחוג הארקטי. השנה הם הפליגו סביב אנגליה וביקרו באיים הקטנים שבאזור. "אם אחיה עד יום ההולדת הקרוב," הוא אומר, "אחגוג אותו על אונייה ליד מלבורן."
כשהם בפלורידה הלוננפלדים גרים בדלריי ביץ', עיירת חוף הסמוכה לבוקה ראטון. ברונו מספר שהוא עדיין נוהג מדי פעם: "באמריקה יש לי רישיון בתוקף עד גיל 102 אז אני בסדר."
לוננפלד מדבר בצער כשהוא רואה מה קורה בישראל ובעולם, לדבריו זה מחזיר אותו לילדות שלו. "כואב לי הלב שזו לא המדינה שאני חלמתי ועזרתי להקים. בעיניי זו מתחילה להיות מדינה תיאו-פשיסטית, וזה מאוד מזכיר לי את 1938.
"אני לא יכול לקבל את זה שפועלים מתוך נקמה. מה שקרה בעזה, וזה שנתניהו רצה להמשיך להילחם בשביל לשרת את עצמו, ומה שקורה בגדה המערבית – זה נורא. רציתי להקים את המדינה הזאת יחד עם ערבים. עכשיו מה שקורה בגדה המערבית מאוד כואב לי. זה לא אמור לקרות. אבל זה לא רק כאן. גם בארצות הברית. כאן אנחנו הורסים את המדינה, וטראמפ הורס את העולם. אז זה כואב. בשבילי זה חזרה למה שראיתי בילדות. 1938 באוסטריה, ועכשיו כאן."
למה עברתם לגור בפלורידה?
"רבין היה שכן שלי בישראל, בניין אחד לידינו. אחרי שרצחו אותו, פנינה ואני אמרנו שאנחנו לא יכולים לחיות כאן יותר.
"הייתי אופטימי עד שרצחו את רבין. שם נגמרה האופטימיות שלי."
(מורן שריר, "איך שומרים על איכות חיים בזיקנה? שאלו את פרופ' ברונו לוננפלד, רק בן 99", "אל-ארצ'", 25.12.25).
https://www.haaretz.co.il/magazine/2025-12-25/ty-article-magazine/.highlight/0000019b-5078-d7a5-abbb-5afd8b8f0000
קינאה בפרופסור לוננפלד על בריאותו בגיל 99 ואורח חייו. נשתדל למלא את עצותיו.
צער גדול על כי אדם ברמתו עם סיפור חיים כל כך מיוחד, ירד מהארץ. עם זאת התירוץ שירד לאמריקה בגלל רצח רבין, (לאמריקה, שרצחה ארבעה נשיאים לינקולן, גארפילד, מקינלי, וקנדי), קצת מאולץ. מוטב היה בגילו להודות כי זה בגלל הכסף. כפי שהגדיר זאת קארל הלוי-מרקס "הממון".

ממדאני ניסה לבלום עסקת נדל"ן של חברה ישראלית בברוקלין – ונכשל
שעות ספורות לאחר שהושבע לתפקידו ראש עיריית ניו יורק החדש ניסה לעצור באופן חריג עסקה של חברת סאמיט אחזקות הישראלית, לאחר שזכתה במכרז לרכישת כ-5,000 דירות מתפוררות להשכרה בניו יורק ב-451 מיליון דולר. בחסות קמפיין לדיור בר השגה, טען כי אין לה יכולת או רצון לשקם את הבניינים הישנים. ביהמ"ש קבע אחרת.
הרוכשת המיועדת, שממדאני סימן כמטרה עוד לפני שנכנס ללשכה, היא חברת נדל"ן ישראלית, כזאת שנסחרת בבורסה בתל אביב. היא שלוחתה בארה"ב של סאמיט אחזקות נדל"ן שבשליטת זוהר לוי, לשעבר בעלת המניות הגדולה בפז. בסביבתו של ממדאני אומרים כי עובדה זו לא נעלמה מעיני ראש העיר.
המאבק בסאמיט איפשר לו לאותת לבייס הפוליטי שלו שהוא אינו מהסס להתעמת עם "הון זר" ישראלי. לאחר שביטל את ההגבלות על ה-BDS בעיר ועורר סערה, הקרב מול סאמיט נראה כפשרה פוליטית מדויקת: מיקוד בחברה ישראלית בשם הדיירים, מבלי להיגרר לקריאה פומבית לחרם.
אולם השופט הפדרלי דייוויד ג'ונס דחה את בקשת העירייה – ואיפשר למכירה להתקיים כמתוכנן.
(דניאל אדלסון)
https://www.ynet.co.il/economy/article/ryhxooes11g
כן ייכשל גם בעתיד.

אידיוטים שימושיים
לורן בות' גיסתו של ראש ממשלת בריטניה לשעבר טוני בלייר, שהתאסלמה: ״7 באוק היה יום אגדי בהיסטוריה של האומה המוסלמית, שחררו את פלסטין מהנהר ועד הים!"
https://rotter.net/forum/scoops1/928190.shtml
קווינס, ניו יורק: מפגינים חרדים מניפים דגלי ''פלסטין'' ושרים ''כאן אנחנו תומכים בחמאס''
https://rotter.net/forum/scoops1/928186.shtml
מסתבר שבניו יורק לא חסרים אידיוטים שימושיים.

מייקל וולצר – המלחמה של ישראל בפשיזם האיסלמו-נאצי-ג'יהאדיסטי של הערבים היא מלחמה צודקת!
באביב של 1967 נדד הפילוסוף הצעיר מייקל וולצר (90) ברחבי ארה"ב ונאם בלהט נגד המלחמה בווייטנאם, ואז פרצה מלחמת ששת הימים והמרצה מהרווארד הגן באותו להט על המתקפה הישראלית. "היו מי שחשבו שזה לא עקבי, ואני רציתי להסביר להם שיש מלחמות צודקות ומלחמות לא צודקות," הוא מספר. "אבל גיליתי שאין שום ספרות בנושא. האחרונים שעסקו בשאלת המלחמה הצודקת היו פילוסופים נוצרים מימי הביניים, ואת התיאוריות שלהם לימדו רק באוניברסיטאות קתוליות."
וולצר החל לעבוד על גירסה חילונית שתבחן מתי מלחמות הן מוצדקות ומתי אינן.
הספר שלו, "מלחמות צודקות ולא צודקות", ראה אור ב-1977 (בעברית הוא פורסם בהוצאת עם עובד בתרגום יורם ברונובסקי). "הייתי איש שמאל צעיר, ולתדהמתי בתוך כמה חודשים מפירסומו הספר נכנס לרשימת קריאת חובה באקדמיה הצבאית האמריקאית וסט פוינט. מאז הזמינו אותי לשם הרבה פעמים."
מה הופך מלחמה לצודקת? "הדבר הכי חשוב הוא הגנה עצמית. זה עקרון היסוד שמצדיק יציאה למלחמה. לכך אפשר להוסיף התערבות כדי להפסיק טבח. לדוגמה, כאשר הווייטנאמים פלשו לקמבודיה כדי לעצור את הקמר רוז' זה היה מוצדק. הבחנה חשובה היא בין מלחמה מונעת (preventive) למלחמה מקדימה (pre־emptive). את הראשונה אתה יוזם כשאתה חושב שמתקפה עליך עומדת להתרחש, זה יותר ספקולטיבי. הסוג השני הוא כאשר אתה יודע שמתקפה עליך עומדת להתרחש, אין לך שום שאלה ואתה מכה ראשון. זה מה שהיה ב-1967."
האם המלחמה מול חמאס היתה צודקת על סמך העקרונות שלך?
"יש לזכור שהמלחמה היתה גם עם ציר ההתנגדות של איראן. מבחינת רוב הישראלים, המוקד של המלחמה היה בעזה, אבל זאת היתה מלחמה רב-זירתית, שכללה תקיפה של איראן. וזה היה מוצדק, כי איראן היתה חלק מהמתקפה המאוחדת על ישראל. ישראל היתה בת מזל שהמתקפה לא היתה מתואמת, אולי כי חמאס חשש מדליפת הסוד. אם היא היתה מגיעה בו-זמנית משלושה כיוונים, עם הנשק שאיראן סיפקה, זה היה מאוד מסוכן לישראל. וחשוב לזכור את זה."
וולצר קובע חד-משמעית שהמלחמה שאליה יצאה ישראל אחרי מתקפת 7 באוקטובר היתה צודקת לגמרי. "כל מדינה בעולם היתה יוצאת למלחמה אחרי מתקפה כזאת," הוא אומר. אבל ככל שחלף הזמן החלו עולות שאלות. "יש הבחנה אתית חשובה בין המוּצדקוּת של ההחלטה לצאת למלחמה, מה שנקרא בלטינית jus ad bellum, ובין המוּצדקוּת המוסרית של האופן שבו המלחמה מתנהלת – jus in bello. היציאה למלחמה היתה צודקת, אחר כך דברים הסתבכו.
"אני מניח שצה"ל נלחם בתחילת המלחמה בצורה הגונה," הוא אומר. "אבל זה לא קל להילחם נגד מיליציה שמתחבאת בתוך אוכלוסייה ומשתמשת במגינים אנושיים. הכללים המקובלים אומרים שאחרי זיהוי של מטרה צבאית, הצד התוקף צריך לעשות הערכה של חשיבותה ושל מיספר האנשים הלא מעורבים שתקיפה כזאת תפגע בהם – ואז לקבוע אם הערך של המטרה מצדיק הרג של מספר כזה.
"היחס תלוי בקביעת הערך של המטרה. לכן זה מאוד בעייתי. עם זאת, צבאות כן נוטים ליצור כללים לגבי יחס הרג שהוא מוצדק. במבצעים קודמים בעזה היה יחס כזה, ולפי דיווחים בתקשורת קצינים ישראלים בכירים אמרו שבמלחמה הנוכחית ישראל שינתה את היחס כדי להצדיק הרג של יותר אזרחים. קשה לי לומר על זה משהו מדויק כשאני חי בניו יורק, אבל בהפצצות בשלב האחרון של המלחמה נראה היה כאילו לא עושים הערכה בכלל. מה שראו בטלוויזיה בארה"ב היה, למשל, בניין של שש-שבע קומות שקורס כולו בעקבות הפצצה. ואז הופיע דובר מטעם מצה"ל ואמר שעל הגג היתה יחידת תצפית של חמאס. כל מי שראה את זה חשב – זה לא מצדיק הריסה של 40 דירות. ההתקפות נראו חסרות פרופורציה, כאילו הן נועדו להפוך את עזה לבלתי ניתנת לחיים."
וולצר מדגיש שהשימוש במגינים אזרחיים בעזה היה חסר תקדים. אחת השאלות החשובות בדיון על מוסריות של מלחמה נוגע למידת הסיכון שמוצדק להטיל על חיילים, כדי לצמצם פגיעה באזרחים. "כשמדברים עם חיילים הם לעיתים קרובות מספרים על לקיחת סיכון כלשהו כדי לצמצם מוות של אזרחים. אבל בעזה היה שימוש כפול באזרחים, שזה משהו שלא ראינו לפני כן. קודם כל, חמאס שילב את אנשיו בתוך האוכלוסייה, בתוך בתי חולים, בבתי ספר, בתוך דירות של משפחות. אבל מעבר לכך, היתה גם העיר התת-קרקעית. אני יודע שקראו לזה 'מנהרות', אבל זו למעשה עיר. היו שם שלוש קומות, חלק עם אוורור, שדורש משאבות, אנרגיה. וכל זה מוגן על ידי העיר מעל. לא מצאתי בהיסטוריה הצבאית משהו דומה לזה. זו מלחמה מסוג חדש, וקשה לי לקבוע מה הכללים שלה ואילו סיכונים חיילים צריכים לקחת."
במקרה כזה מי שנושאים באחריות הכי גדולה הם לפעמים לא המנהיגים, הטייסים או הפרקליטים שמאשרים את התקיפות. "בצבאות שונים בזמנים שונים חיילים רבים ניסו להילחם לפי עקרונות מוסריים, והכי חשובים הם הקצינים שנמצאים בשטח," אומר וולצר. "יש יחידות שנלחמות היטב, ויש כאלה שנלחמות בברבריות, והרבה תלוי בקצין הזוטר. לא רק במוסר שלו, אלא גם בקור רוחו. בווייטנאם, כשהיו מעשי טבח, זו היתה לרוב תוצאה של קצינים זוטרים שנכנסו לפאניקה. שוחחתי עם קצין ישראלי שבמבצע קודם בעזה היחידה שלו חיפשה כניסות למנהרות. הוא סיפר שהכניסות האלה תמיד כוללות סוג של מלכודת, מארב, ואמר לי, 'אם המפקד שקול, קר רוח, הוא יכול בדרך כלל להוציא את אנשיו מהמלכודת בלי סיוע של ארטילריה או חיל אוויר – שמביאים להרג של אזרחים רבים.'
"לישראל לא היתה ברירה אלא לצעוד לתוך המלכודת של חמאס, אבל כשאתה הולך לתוך מלכודת עליך לחשוב איך לצאת ממנה. ברגע שהיתה דרך פוליטית לנצח ולשחרר את החטופים, המלחמה הפכה ללא צודקת. המאמץ לנצח, כשלא היתה דרך לנצח בלי להרוס את עזה, היה מאמץ קרימינלי."
המלכודת הגדולה יותר במלחמה לא היתה ליחידות בשטח, אלא לצה"ל ולישראל כולה. "חמאס למעשה תיכנן מתקפה שישראל לא תוכל להגיב עליה בלי להרוג אזרחים, להרוס בתים ולעקור אנשים," אומר וולצר. "זה מאפיין מקובל של מלחמות לא סימטריות, כלומר מלחמות בין צבא היי-טק לארגון לואו-טק. הארגון מסתתר בין אזרחים, והצבא הורג רבים מהם. היתה סדרה של מלחמות א־סימטריות, שהחלה בצרפתים באלג'יריה. כולן היו אסונות. הצבא עושה את רוב ההרג והוא מפסיד במלחמה, אלא אם כן הוא משמיד את האוכלוסייה – כמו שעשו הרוסים בצ'צ'ניה או הסרי לנקים מול הטמילים. אבל אפשר לעשות את זה רק אם לאף אחד לא איכפת. הצרפתים, האמריקאים, הישראלים לא יכולים לפעול ככה, כי העולם מתבונן. חמאס היה טוב במיוחד בהיטמעות בתוך אוכלוסייה אזרחית, והמוות וההרס היו חלק מהתוכנית שלו. לישראל לא היתה ברירה אלא לצעוד לתוך המלכודת הזאת, אבל כשאתה הולך לתוך מלכודת עליך לחשוב היטב איך לצאת ממנה. אפשר לשנות את המלכודת באמצעות מדיניות ודיפלומטיה, כמו שהמליצו אנשים בצה"ל ובממשל האמריקאי, ואפשר לפוצץ את דרכך החוצה – שזה מה שבחרה ממשלת ישראל."
הבעייה האתית החמורה ביותר לפי וולצר היתה המצור שהוטל על עזה: "זה היה מצור חלקי, עם הפסקות, אבל עדיין זה היה חלק משמעותי מהמאמץ הצבאי של ישראל וזה עשוי להיות החלק הכי קריטי בדיון על מוצדקות המלחמה – איזו אחריות היתה לישראל על המצב הרפואי והתזונתי של תושבי עזה. אחרי המתקפה של 7 באוקטובר רבים מהישראלים, וגם מהיהודים בעולם, חשבו שאין שום אחריות כזאת לאור גילויי השמחה בעזה על המתקפה. אבל זאת היתה טעות.
"תחשוב על המבנה של מצור. מקיפים עיר, עוצרים אספקה ואז מחכים. התושבים נעשים רעבים, הם לוחצים על המנהיגים, ולאורך ההיסטוריה זה מה שהביא לכך שהמנהיגים הסכימו למו"מ או נכנעו. אבל הסיפור הזה מניח חיבור מוסרי או פוליטי בין תושבי העיר ומנהיגיה. לא היה קשר כזה בין חמאס ותושבי עזה, ומקבלי ההחלטות בישראל ידעו זאת. זו אחת הסיבות המרכזיות שחמאס ספג גינויים כה נרחבים. מנהיגיו רצו להרוג יהודים, אבל הם גם רצו שיהודים יהרגו פלסטינים. המוות הנרחב בעזה היה חלק מהתוכנית שלהם. לכן המצור היה טעות פוליטית, וחמור יותר – שגוי מוסרית. אי אפשר לתאר אותו כבעל ערך מבחינה צבאית.
"ככל שזה יישמע מוזר, במלחמה א-סימטרית הרווחה של האוכלוסייה האזרחית היא באחריות צבא ההיי-טק. קודם כל, כי המוות של האזרחים הוא נכס לצד השני. גם אם חמאס גנב חלק מהדלק והמזון והרוויח מזה, הוא הרוויח יותר מההרס שיצר המצור. ישראל התכוונה לכך שלא תהיה הקלה בסבל עד שיהיה ניצחון מוחלט. ניצחון שלא היה אפשרי ושאף אחד, כולל צה"ל, לא באמת האמין בו.
"כאשר ג'ו ביידן ויועציו הגיעו לבנימין נתניהו ואמרו – גרמתם מספיק נזק, עכשיו אפשר להמשיך במאבק נגד חמאס בצורה דיפלומטית. כמומחה למלחמות ולמוסר אני יכול לומר שברגע שבו היתה דרך פוליטית להביס את חמאס ולשחרר את החטופים, המלחמה הפכה ללא צודקת. המאמץ לנצח כשלא היתה דרך לנצח בלי להרוס את עזה היה מאמץ קרימינלי. מלחמות הן לעיתים הכרחיות, אבל חייבים להיות להן סיום ומטרה. הממשלה שלכם סירבה להתחייב לסיום ומטרה כלשהם, מלבד כיבוש הרצועה וגירוש כל תושביה או מרביתם, אבל היה סיום טוב יותר. אני מדבר עכשיו כאמריקאי שהצביע לביידן והעריץ אותו. ב-8 באוקטובר, עם בהירות מנטלית ומוסרית, ביידן עמד לצד ישראל והיהודים כפי ששום נשיא אמריקאי לא עשה מעולם. הוא שלח נושאות מטוסים ויצר קואליציה להגן על ישראל מטילים. והיתה לו תוכנית לסיים את המלחמה, לפחות שנה לפני שדונלד טראמפ העתיק את אותה תוכנית. כמובן, התוכנית של ביידן לא היתה מושלמת, וכך גם התוכנית של טראמפ. שתיהן כרוכות בסיכונים."
בבחירות האחרונות בניו יורק הצביע וולצר לזוהרן ממדאני. "הוא סוציאל-דמוקרט טוב, ואנטי-ציוני", הוא אומר. "הקמפיין נגדו בימין היהודי היה היסטרי, דיברו על פוגרום ברחובות אם הוא ייבחר. ומה הדבר הראשון שהוא עשה? למנות אישה יהודייה לראש המשטרה."
וולצר סיפר שהוא עובד כעת על ממואר. במבט לאחור על החיים, במה אתה הכי גאה?
"שיש לי נכדים יהודים. כל הארבעה."
איזה עתיד אתה רואה עבורם?
"המצב נראה לא טוב, אבל צריך לזכור שדברים תמיד יכולים להשתנות. אני חושב על כמה מהשינויים הפוליטיים שראיתי בימי חיי, כמו נפילת הנאציזם או נפילת ברית המועצות. בפוליטיקה אתה חייב להיות מוכן להיות מופתע. אולי לא אחיה לראות את השינוי, אבל הוא יגיע."
(גדעון לב, "הפילוסוף מייקל וולצר, ציוני ברמ"ח איבריו, מצטרף בזהירות למבקרי ישראל", "אל-ארצ'", 25.12.26).
https://www.haaretz.co.il/magazine/2025-12-25/ty-article-magazine/.highlight/0000019b-5026-d7a5-abbb-5af770360000
מייקל וולצר טועה ומטעה.
המלחמה בעזה, קובע וולצר, היתה בתחילתה מוצדקת. המאס תקף במטרה לרצוח יהודים, וקיווה שישראל תתקוף וייהרגו הרבה עזתים. אמנם הוא אינו מביא את הציטוט מראשי החמאס: "אנחנו ננצח כי אנחנו אוהבים את המוות והיהודים את החיים," אבל, מעלה את העיקרון.
https://palwatch.org/page/6705
ראוי לציין שיש שני הבדלים בין הגרמנים הנאצים לערביי עזה. מעבר לעובדה שמטרת שני הצדדים היתה להשמיד את היהודים:
1. הנאצים שמרו בסוד את תוכנית ההשמדה, והערבים-הפלשתינים הצהירו על כך בגלוי.
2. הנאצים חסו על חיי ילדיהם ושמרו על ילדיהם במקלטים, העזתים בנו מקלטים למחבלים, והשתמשו בילדיהם כמגינים אנושיים בכוונת מכוון שייהרגו.
שני הטיעונים של וולצר על אי צדקת המלחמה הם:
1. המצור על עזה.
2. "כאשר ג'ו ביידן ויועציו הגיעו לבנימין נתניהו ואמרו – גרמתם מספיק נזק, עכשיו אפשר להמשיך במאבק נגד חמאס בצורה דיפלומטית. כמומחה למלחמות ולמוסר אני יכול לומר ברגע שבו היתה דרך פוליטית להביס את חמאס ולשחרר את החטופים, המלחמה הפכה ללא צודקת. המאמץ לנצח כשלא היתה דרך לנצח בלי להרוס את עזה, היה מאמץ קרימינלי."
שני הטיעונים מוטעים. בלי המצור על עזה לא היה ניתן להביס את העזתים (החמאס, הג'יהאד, ואש"פ), מה גם שישראל עשתה תקדים בהיסטוריה של המין האנושי. בפעם האשונה בהיסטוריה של האנושות, ישראל סיפקה לאוייב שהתקיף אותה בזמן מלחמה מזון, תרופות, ודלק. ארה"ב ובריטניה לא העלו על הדעת לספק זאת לנאצים וליפנים.
הטיעון השני מופרך לחלוטין. לא היתה שום דרך פוליטית להביס את החמאס, ולהביא לשחרור החטופים מלבד הלחימה בהם. זה מוכח גם היום.
אם היו הולכים לפי שיטתו של וולצר גרמניה הנאצית ויפן לא היו מובסות.
לכן יש לראות במלחמה של ישראל נגד הפשיזם האיסלמו-נאצי-ג'יהאדיסטי של הערבים, והאיראנים מלחמה צודקת לעילא ולעילא!
נ.ב. קביעתו של וולצר שמדיניותו של המוסלמי-שיעי אנטישמי, ממדאני מוצדקת. מעוררת דאגה. האם איבד את שיקול דעתו?
[אהוד: האם וולצר לא נראה לך קצת אידיוט?]

בהמשך להכרזת יאיר גולדנר-גולן כי יסגור את ערוץ 14 ממשיך עיתון "הארץ" המתנאה בדמוקרטיותו ובליברליותו לערוך קמפיין לסגירת ערוץ 14 – הקמפיין לסגירת ערוץ 14 (1)
את ערוץ 14 צריך לסגור, אבל לא בגלל הדעות. בגלל השקרים
נבו שפיגל המתנאה להיות "דוקטורנט לפילוסופיה באוניברסיטת תל אביב ועמית במכון מולד". כותב כך: "הליברלים צריכים להבין: במלחמה על האמת יש קולות שפשוט לא ראויים להישמע. יותר מעשור חלף מאז שערוץ 14 הפציע בחיינו, והיום אפשר לומר בעצב שהזילול בו, בראשית דרכו, התגלה כטעות. מדי ערב הוא מעניק לקהל עירוי מזוקק של שנאה, גזענות ובורות. ערוץ 14 הוא לא ערוץ תקשורת, אלא כלי להפצת תעמולה ושקרים, ובכך הוא מכרסם ביכולת לקיים דמוקרטיה ליברלית. חברה ליברלית זקוקה לאמת, ובלעדיה היא לא תשרוד.
"תרבות השקר בערוץ 14 אינה נספח של שיח השנאה, אלא תנאי מקדים לו.
"חופש הביטוי צריך להיות רחב דיו כדי לאפשר לאנטי-ליברלים לתלות את עצמם, אך לא רחב עד כדי כך שהם יתלו אותנו."
(נבו שפיגל, "את ערוץ 14 צריך לסגור, אבל לא בגלל הדעות. בגלל השקרים", "אל-ארצ", 7.1.26).
https://www.haaretz.co.il/magazine/the-edge/2026-01-07/ty-article/.highlight/0000019b-9859-dd39-a7ff-fb7b7f100000
הבנתם? נבו שפיגל המתנאה כפילוסוף "ליברל" ודמוקרט" שואף כנראה להיות המלך הפילוסוף הטוטליטרי של אפלטון שיקבע לכולם מה יחשבו. כד"ר גבלס, וכז'דנוב הוא יעמוד בראש משטרת המחשבות, ויקבע לנו מה לחשוב.
אגב במאמרו הוא לא הביא לנו אפילו דוגמה אחת של שקר. אבל גם אם יש, באיזה ערוץ תקשורת אין שקרים? בדיוק בשל כך נחוץ פלורליזם תקשורתי.
זהירות מפשיזם בכיסוי "ליברליות"...

איך מדינה יכולה לתפקד כאשר לכל ממונה יש את "האמת שלו"? (2)
זיווה שטרנהל: ברדוגו אצל קובן. כשברדוגו (שדר בערוץ 14) מכריז שהוא פועל לפי "האמת שלי", הוא מבטא בדיעבד את פירוק מערכת הערכים האוניברסלית שאמורה להוות בסיס גם להתנהלות המדינה ולחוקיה.
"הריאיון שערך רוני קובן עם יעקב ברדוגו ב("כאן 11") העיד עד כמה איש אמונו של בנימין נתניהו מייצג את ישראל של אחרי 7 באוקטובר. במידה רבה הוא מייצג לא רק את מהלכי נתניהו אלא גם את תהליך ההידרדרות של החברה הישראלית, שבה האמת חדלה להיות ערך מחייב והשחיתות הסירה את מסכותיה. כשברדוגו מכריז שהוא פועל לפי 'האמת שלי', הוא מבטא בדיעבד את פירוק מערכת הערכים האוניברסלית שאמורה להוות בסיס גם להתנהלות המדינה ולחוקיה. בסופו של דבר, לא מדובר רק בערעור החיים הפוליטיים; התפשטות השחיתות פוגעת במישרין ובעקיפין בחיי היום־יום של כל אזרח במדינה.
"אמנם מאז ומתמיד ההתנהלות של פוליטיקאים לא הצטיינה בשמירה על מוסר. בספר הנודע 'הנסיך', מעניק ניקולו מקיאוולי עצות איך לחפות על מהלכים מושחתים. אבל המציאות בממשלת נתניהו הנוכחית מוכיחה שהוא איננו זקוק עוד לעצותיו של מקיאוולי. נתניהו, שריו ושופרות כמו ברדוגו גם אם הם לא התעמקו מעולם בתיאוריות הביקורת המהפכניות שגובשו בשנות ה-60 – אשר פירקו את מערכת הערכים שהתבססה על קיומה של אמת אוניברסלית ועל חוקי מוסר על-זמניים – הם יודעים לנצל היטב את התיאוריות הפוסט-מודרניסטיות, שתורגמו לחיים הפוליטיים ונהפכו לגורם המשפיע על חיינו.
"אחרי 7 באוקטובר עולה ביתר שאת השאלה האם מדינת ישראל תוכל להתקיים לאורך זמן כשרמת התפקוד שלה הולכת ומידרדרת, ולכל מי שאחראי לגורלה יש את 'האמת שלו' או של השר הממונה עליו. וזאת שעה שהשחיתות חוגגת ומערכת הערכים המוסרית האוניברסלית מתפרקת לנגד עינינו. אפשר אולי להתעודד מריאיון אחר שערך קובן לפני שנה עם ד"ר אבישי בן חיים, מהדוברים המרכזיים שייבאו לארץ את 'פוליטיקת הזהויות', שתורגמה לאידיאולוגיה של מאבק בין 'ישראל הראשונה' ו'ישראל השנייה'. לתיאוריה זו היה תפקיד משמעותי בפירוק החברה הישראלית לשבטים, כאשר מרכז הכובד של הדיון הציבורי עבר מבעיות חומריות אובייקטיביות לשאלות של זהות תרבותית.
"כשקובן שאל את בן חיים אם הוא מצטער על משהו שהוא כתב או אמר, שתק בן חיים כמה רגעים וסירב לענות. שתיקתו מעוררת תקווה שההתפכחות מהמהפכה הפוסט-מודרניסטית המתרחשת בארץ ובעולם, שבן חיים כנראה מודע לה, תחלחל בעתיד הן לזירה הפוליטית והן למערכת הבירוקרטית הכושלת. כך אפשר יהיה להחזיר לאמת ולאמות המידה האובייקטיביות את כבודן, ואולי גם להציל את מדינת ישראל מהאסון הבא, ומשקיעתה והפיכתה לחלק מהעולם השלישי."
(זיווה שטרנהל, "איך מדינה יכולה לתפקד כאשר לכל ממונה יש את 'האמת שלו'?" "אל-ארצ'", 8.1.26).
https://www.haaretz.co.il/opinions/2026-01-08/ty-article-opinion/.premium/0000019b-9dc1-d01b-a7db-9ddda3170000
בלי קשר לתוכן המאמר, הפיליסטיניות של זיווה שטרנהל בהצגת תורת מוסר תמוהה.
בניגוד לדבריה אין בנמצא "מערכת ערכים אוניברסלית וחוקי מוסר על זמניים." כל הערכים הם סובייקטיבים ויחסיים. אין שום ערך משותף אוניברסלי בין בני האדם.
מה מוסרי? האם הערכים של חוקי נירנברג, או הערכים של משפטי נירנברג?
הימלר בנאומו המפורסם בפוזנן אמר שאין דבר מוסרי יותר מהשמדת היהודים, אבל אם מישהו יגנוב זהב מהגופות הוא יוצא להורג. לרצוח יהודים זה מוסרי לגנוב לא.
מה מוסרי? חוק השבות, או זכות השיבה?
האם עצתו של זאב שטרנהל לערפאת שפורסמה ב"הארץ" לרצוח יהודים רק מעבר הקו הירוק היא מוסרית, או אינה מוסרית?
לסיכום. אין ערכים אוניברסליים ואין ערכים על זמניים. כל הערכים הם סובייקטיבים ויחסיים. גם השימוש של ברדוגו במשפט "האמת שלי" בניגוד ל"אמת שלך" מראה על פיליסטיניות ובלבול. יש להבדיל בין משפטי ערך למשפטי עובדה. אמת ניתן להוכיח אמפירית ואובייקטיבית. האמת אינה ערך סובייקטיבי ויחסי. האמת משותפת לברדוגו ולשטרנהל, הערכים שלהם שונים.
לסיכום: מעולם לא היו במדינה ערכים אוניברסליים שכן אין כאלו בנמצא. יש לדאוג כמובן שערכי הדמוקרטיה מדינה יישמרו.

הצביעות הגזענית של אחמד טיבי
אחמד טיבי חבר כנסת, ויו"ר מפלגת תע"ל כותב כך: ההחלטה של בית הדין של ההתאחדות לכדורגל בעניין בני סכנין היא כתב אישום חריף נגד המוסר הישראלי המידרדר. העמדת הקבוצה לדין בגין קריאות "כהנא מת" חושפות את העיוות שפשה במערכת: הניסיון המאולץ לייצר סימטריה בין הקורבן לתוקף, בין המקודש לנתעב. בלב ההחלטה עומדת השוואה נואלת בין הקריאה "מוחמד מת" לקריאה "כהנא מת". אבל כל ניסיון להציב את שתי האמירות על אותה סקאלה ערכית הוא עיוות היסטורי, משפטי ומוסרי.
הקריאה "מוחמד מת" אינה עמדה פוליטית אלא קריאה גזענית, אנטי-דתית, שנועדה לרסק את כבודם של כ-1.5 מיליארד מוסלמים בעולם ולבזות את אמונתם. "כהנא מת" היא קריאה פוליטית לגיטימית נגד אידיאולוגיה שישראל עצמה הגדירה כגזענית ומסוכנת.
(אחמד טיבי, "ההתאחדות לכדורגל מלבינה את הכהניזם במגרשים", "אל-ארצ'", 8.1.26).
https://www.haaretz.co.il/opinions/2026-01-08/ty-article-opinion/.premium/0000019b-9dc9-dd39-a7ff-fffbfa670000
אין גבול לצביעותו של אחמד טיבי. מבחינתו לומר "מוחמד מת זו גזענות" וכשמוחמד אומר שיש לרצוח את כל היהודים כתנאי לגאולה –זו אינה גזענות. הנה ראו:
https://youtu.be/__6iZlzwcF8?si=aFCwLs6GPwswlh12
למרות פניות רבות טיבי מסרב לראות בדברי מוחמד המובאים באמנת החמאס ובדברי המופתי של אש"פ גזענות שהוא מגנה ולא מופת מוסרי.
מסתבר שאין גבול גם לצביעות עיתון "הארץ". את התגובה למעלה כתבתי בעיתון הדיגיטלי, וקורא בשם גלעד (שהתבייש לפרסם את שם משפחתו) "הוכיח" כאילו בעזרת צ'אט Gpt כי מוחמד לא אמר את זה... (אותו גלעד התעצל כנראה לקרוא את הנאמר בקישור)
בתגובה ביקשתי ממנו לשכנע בכך את החמאס ואש"פ, ובכך הוא יתרום לשלום. ואז עיתון "הארץ" מחק את שתי התגובות. התגובות נמחקו מן הסתם במסגרת מאבקו של העיתון למען "ליברליזם" וחופש דעות. אחר כך הם עוד יכתבו על שקרים.
נעמן כהן