אהוד: האם עד פורים יושם סוף לפרס?

אהוד: אידיוטים שימושיים ישראלים! – שכחתם כיצד לפני שנתיים-שלוש נישקתם את התחת לקטארים תמורת כל נצנוץ מצידם של התקדמות לשלום? ועכשיו המנשקים הם בחזקת "מרגלים" ואילו אתם ממשיכים לטנף על ביבי בתקווה שיהיה אפשר להיפטר ממנו בעזרת מערכת המשפח!

היה רוצח ילד ערבי בגלל שהרגיש מאויים?

אני קורא בעיתונים ולא מצליח להירגע.  ילד יהודי נדרס למוות, פשוט נדרס למוות. ומיד השמאל לא מבזבז רגע ומיד מחבק את הנהג הדורס מכל הכיוונים. החרדים אשמים, המשטרה אשמה, ההפגנות אשמות, הבגדים השחורים אשמים ורק הנהג שפתח בדהירה ברחוב מלא אנשים (נניח שזה ללא מניע לאומני) לא אשם. 

אני לא מדבר על מירב מיכאלי שעוד לפני שהנהג הספיק לדרוס כבר קבעה שהנהג הוא הקורבן ואנחנו אשמים. ממנה אי אפשר לצפות ליותר.

השופטת שמבינה איך אפשר להתקדם במערכת המשפט, משחררת מיד את הנהג הדורס. זיכרו – את מי שהדליף מסמך שמראה איך ההפגנות עוזרות לחמאס – החזיקו חודשים במרתפים. חרטא גייט ששופט בית המשפט השלום קבע שלא בוצע כל פשע ובסוף גם שופט בית המשפט המחוזי קבע שלא בוצע כל פשע  אבל החזיקו את ״החשודים״  חודשים במרתפים. אבל נהג שדרס למוות ילד ופצע עוד 4, הנהג הוא הקורבן.

אני שואל איך הייתם מגיבים, איך היתה השופטת מגיבה לו נהג יהודי היה רוצח ילד ערבי בגלל שהרגיש מאויים. איך הייתם מגיבים, איך היתה השופטת מגיבה לו נהג חרדי או ימני היה דורס ילד בקפלן בגלל שהרגיש מאויים.

חוזר על מה שאמר ברל כצנלסון. ״היש עם בעמים אשר מבניו הגיעו לידי סילוף כזה, שכלי ונפשי, שכל מה שעושה עמם, כל יצירתו וכל ייסוריו הם בזויים ושנואים, וכל מה שעושה אוייב-עמם, כל שוד וכל רצח וכל אונס ממלא את ליבם רגש הערצה והתמכרות?״

לא מצליח להירגע. נער יהודי נדרס למוות, מערכת המשפט מונעת חקירה. 

החוצפה ועזות המצח של מערכת המשפט עולה שלב.  כנראה שההצלחה של מערכת המשפט למנוע את חקירת הפצ״רית, חקירת היועמ"שית, חקירת פשעי הרוגלות, חקירת הבן הגנב של היועמ"שית, חקירת המרגל מפיקוד דרום ובעיקר חקירת של אלו ששלחו אותו (טלי גוטליב הזכירה את שמו של יאיר גולן בנושא), חקירת העבירות לכאורה של יצחק עמית, חקירת מותו של אהוביה סנדק, חקירת הפדופילים הבכירים, פרשת רות דוד ועוד ועוד ועוד. מסתבר שההצלחה לבצע פשעים ולצאת נקיים מעודדת את מערכת המשפט והם עולים שלב. עכשיו עוברים לשלב הבא, אם הקורבן הוא חרדי שנוא, נדאג שגם כאן לא תהיה חקירה והשופטת משחררת מיד.

המשטרה לא קבעה אשמה, המשטרה ביקשה רק לחקור!!! לחקור!!!! שופטת המחוזי והפרקליטת מונעים חקירה!!!!! הבנתם. אני זוכר חקירות שנמשכו חודשים, בלי מפגש עם עורך דין ובלי מפגש עם המשפחה. אבל כאן אסור לעצור למטרות חקירה.

ואם האירוע יעודד עוד נהגים ערביים לבצע פעולות טרור לא נורא תמיד אפשר להאשים את בן גביר, את נתניהו, את שרה את המשטרה ואת הדת.  ממש כמו שעושים עכשיו עם האלימות של המגזר, המשטרה עובדת קשה, מצליחה למצוא את האשמים והשופטים משחררים. ואז כשמקרי הרצח במגזר מתרבים בגלל שהרשות השופטת משחררת את העבריינים אם הם ערבים. בן גביר והמשטרה אשמים.

חוזר על מה שכבר כתבתי קודם. תארו לכם רק תארו לעצמכם שנהג יהודי דורס ילד ערבי בגלל שהרגיש מאויים! תארו לכם שנהג ימני או חרדי דורס ילד בקפלן בגלל שהרגיש מאויים!

מוטי הרכבי

ככל שכל תועבה זוכה להכשרה, כל איום זוכה למחיאות כפיים, כל דיכוי זוכה לטפיחות על שכם, כל השתקה מתקבלת בשתיקה, החרדה והדאגה מתעצמים, ההבנה כי ההצהרות והמעשים הגלויים של נושא דגל הסגירה, הדיכוי, ההשתקה, החינוך מחדש, העלילה, הבאשת מדינת ישראל בארץ ובעולם, מצעידים את החברה הישראלית לכיוון אחד, דיקטטורה.

זה התחיל בזיהוי תהליכים, בערב יום השואה, "מה שמפחיד אותי בזיכרון השואה הוא לזהות תהליכים מזעזעים שהתרחשו באירופה," זיהוי מתיישבים יהודיים כתתי אדם, "אלה לא אנשים, אלה תתי אדם, בני אדם בזויים."

סדרת חינוך ללוחמים בני הציונות הדתית, "בני הציונות הדתית צריכים לעבור חינוך מחדש בצה"ל... חלקם זכו לחינוך לאומני קיצוני, יקבלו מסע תיקון בתוך צה"ל... חינוך לאזרחות דמוקרטית."

גם החברה החרדית נמצאת בתוכנית הגדולה של התמורות במדינת ישראל, "המדינה צריכה לעודד תוכניות מול החברה החרדית של יציאה בשאלה."

סגירת ערוץ טלוויזיה שמציג עמדות שונות, "כשאנחנו נעלה לשלטון, אנחנו נסגור את ערוץ 14."

קריאות למרי אזרחי, "כנגד ממשלת הזדון והרשע יש רק דרך אחת, מרי אזרחי רחב היקף," בנושא אי הציות, "אי ציות אזרחי כולל למשל-לא לעשות מילואים עד שהממשלה מתחלפת."

האשמת מדינת ישראל המבצעת הריגת תינוקות כתחביב, "ישראל בדרך להיות מדינה מוקצית... אם לא נחזור להתנהל כמדינה שפויה. מדינה שפויה לא נלחמת נגד אזרחים, לא הורגת תינוקות כתחביב, ולא נותנת לעצמה מטרות של גירוש אוכלוסייה." בעקבות התבטאות זו הורה שר הביטחון שלא לזמן את זה האיש לשירות מילואים.

אלו הם חלק מהאמירות המיוחסות לסגן הרמטכ"ל, האלוף במיל', יו"ר תנועת "הדמוקרטים", יאיר גולן, האיש שהתלהב מאוד כשאנרכיסטים צרו על המספרה בה הסתפרה אשת ראש הממשלה, האיש שצירף לתנועתו את ראשי מחאת קפלן הרדיקליים, בהם הקוראים לסרבנות, המסיתים באופן קיצוני נגד ראש הממשלה, ומנע מעיתונאים מערוץ 14 להיכנס לכנס ההכרזה.

מה שהחל כקוריוז של איש השוליים הסהרוריים, אשר כמעט והיה לרמטכ"ל, מתעצם בחודשים האחרונים, לאחר שהצליח להשתלט על מפלגת העבודה המצומקת, התחוור כי על אף זיהויו כמחולל דיקטטורה בפוטנציה, צובר תנופה, לגודל החרדה הסקרים מנבאים לתנועה זו מספר זוגי של מנדטים, לגודל הזוועה יש צרכנים להתבטאויות המחרידות שלו.

היו כבר מי שכינו את תנועת "הדמוקרטים" כתנועת הפשיסטים הראשונה, אינני ממהר לקבוע יתדות ולחתום על אבחנה זו, ב

רם, אני מתלבט בקול גדול, מה שם יקרא לתנועה בה המנהיג הוא חזק, מצמצם חירויות, מדכא חלק מהתקשורת, יוצר מצג עליונות על קבוצות אחרות בחברה הישראלית, מעודד כאוס ומרי אזרחי, מפיץ הסתה נוראה, מזרה אימה בהתנהלותו בנחרצות, בחדות, באמת שאין בילתה, הבוחר בשותפים את הרדיקליים והקיצוניים אשר על מצחם כתובות באותיות קידוש לבנה התבטאויות מעוררות דאגה.

אין להתייחס עוד ליאיר גולן ולשותפיו ולסייעניו כפסיק שולי במציאות הישראלית, חובה להקשיב לאיש שמבקש לחנך, לדכא, לסגור, המצהיר על כוונתו לפגוע בחירויות שונות, יאיר גולן וסייעניו הם סכנה אמיתית וגדולה לדמוקרטיה, לכן חלקם פועלים באופן אנטי דמוקרטי, עם התואר החדש, "דמוקרטיה מתגוננת", מדינת ישראל חייבת בדמוקרטיה מתגוננת מול יאיר גולן וסייעניו.

עמנואל בן סבו

אהוד: לדעתי האיש הוא סכל חייזר פוליטי ו"חסר לו בורג בראש" – וחברת סיעתו נעמה לזימי היא תומכת בעלילת הדם המרעילה של חטיפת ילדי תימן. אוי למפא"י שככה אחריתה!

מה זה להיות 'ראש ממשלה?"

א. גולדה

כידוע, גולדה מאיר לא רצתה להיות ראש ממשלה. ב-1969, כמעט כעת חיה, אחרי שאשכול מת, היא כבר היתה עייפה וחולה, ולעייפות ולבריאות הלקויה תרמו כמובן לא רק הסיגריות שעישנה בלי הרף, אלא בעיקר עשרות שנות פעילות ציבורית. מעט ישראלים יודעים על תרומתה הדרמטית ב-1948: השגת עשרות מיליוני דולרים מיהדות ארה"ב, מבצע שזיכה אותה בנשיקה מבן-גוריון.

אבל גולדה היתה אשת תנועה ומפלגה ורעיון, והיא חיה ופעלה בתקופה בה הרעיון של 'דין התנועה' לא היה במרכאות ואם הופנה כלפי מישהו, או מישהי, המשמעות היתה ברורה: קודם כל צרכי ציבור, אחר כך, אם בכלל, שיקולים אישיים. כך הרי רבין ויתר על קריירת הנדסת מים ויגאל אלון על קריירה מזהירה במחלקה למדעי המדינה באוקספורד, במחיצתו של לא אחר מאשר ישעיהו ברלין.

ולכן גולדה הסכימה לדרישת חבריה, וכמה שבועות לאחר לכתו של לוי אשכול, לקחה על עצמה את תפקיד ראש הממשלה, אותו מילאה בהצלחה ידועה כמעט בדיוק חמש שנים, עד לפרישתה באפריל 1974 לאחר פירסום הדו"ח החלקי של 'ועדת אגרנט'. סמוך לפרסום הדו"ח החלקי, רשמה גולדה עוד פרק מזהיר ולא ידוע – ואצל מי שכן ידוע, מוכחש או מושתק – המבטא את דרכה כאשת ציבור.

מעשה שהיה בערך כך היה, ולימים דיווחה עליו מזכירתה האישית: מזכיר הממשלה דאז קבל בפניה, אוף-דה-רקורד, כי 'ועדת אגרנט' לא עושה צדק עם הרמטכ"ל דדו, שהרי היא מפילה עליו את כל האחריות, ולכן לא ממלאת את תפקידה: חקר האמת. שעל כך ענתה לו גולדה בעוקצנות מזרח-אירופית טיפוסית, לאמור: 'נו יונגערמאן, אתה רוצה עוד פרשה?"

ב"פרשה" היא התכוונה כמובן לאותה פרשה בת כעשר בסך הכול, הלא היא 'פרשת לבון' שקרעה לא "רק" את המפלגה והתנועה, אלא את החברה והמדינה כולה. אחריותה הציבורית הביאה אותה להעדיף חצי-אמת היסטורית (בת כמה חודשים: מי אחראי למחדל באוקטובר 1973), על פני אמת-פוליטית שמשמעותה השלכת הציבור הישראלי לעוד מערבולת של טירוף מערכות.

כי מה שעניין את גולדה כראש ממשלה –כי זה מה שמעניין תמיד כל ראש ממשלה, אחרת הוא היסטוריון, עיתונאי, יושב קרנות, פובליציסט ובלוגיסט – הוא העתיד והעתיד בלבד.

והגם שהעתיד מתפתח מתוך העבר שלרגע סינגולרי מתגבש כהווה, הנה העתיד הוא העניין, כי רק את העתיד ניתן לעצב, וראש ממשלה, כל ראש ממשלה – אחרת הוא היסטוריון, עיתונאי, יושב קרנות, פובליציסט ובלוגיסט – נושא בתפקיד האיום וכפוי הטובה הזה (אפילו במדינות משמימות כמו דנמרק), רק ואך ורק כי הוא מוכן לקחת על עצמו את האחריות לעצב את העתיד.

כי העבר – וזה מה שהופך אותו לעבר – עבר. מת. הוא משאת נפשם ותחום עניינם של ההיסטוריון, העיתונאי, יושב הקרנות, הפובליציסט והבלוגיסט, וכל מי שהוא לא (עדיין ובדרך כלל אף פעם), ראש ממשלה.

ב. בגין

כידוע, בגין כל חייו הציבוריים, כלומר לכל הפחות מאפריל 1944, הרגע בו החליט להוביל את המרד נגד הבריטים, רצה להיות ראש ממשלה.

אפילו את הרגע בו כמעט פרש, בשלהי ינואר 1949, בעקבות התבוסה הצורבת שספגה מפלגתו הצעירה, חירות, עליה הכריז בגין בנאום מרהיב במוצאי אותה השבת שערב כניסתה כ-28 שעות קודם לכן הכריז יריבו המושבע, בן-גוריון, על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל היא מדינת ישראל, אין אלא להבין כחלק משאיפתו להיות ראש ממשלה.

כי בשונה מיריבי מפא"י בצד השני של הרחוב, מפלגת מפ"ם, שהוקמה רק כמה חודשים לפני 'חירות', שאנשיה תפסו עצמם כ'קורקטיבה' למפלגה הראשית, הנה מנחם בגין ראה עצמו כ'אלרטנטיבה'. ולכן, עם היוודע תוצאות הבחירות הראשונות שהתקיימו ב-25 בינואר 1949 – 19 מנדטים למפ"ם (לצד 46 מנדטים למפא"י) ורק 14 לחירות – הבין בגין שסיכוייו להיות 'אלטרנטיבה' קלושים ולכן מוטב שיפרוש.

המשך ההיסטוריה – היסטוריה. בגין קיבל חבל הצלה מפרשת 'הסכם השילומים', ומאז 'נותר על הגלגל', כשהוא מייחל ממערכת בחירות לזו שתמיד באה אחר כך, לשיפור בתוצאות, שיפור שאכן הצטבר והצטבר עד שבערב ה-17 במאי 1977 הכריז חיים יבין על "המהפך" המפורסם.

תודתו המרגשת של בגין לעליזה אשתו, על שהלכה אחריו במדבר, מעידה יותר מכל דבר אחר על המחיר העצום שבגין מוכן היה לשלם – והוא הרי המחיר העצום המשלם בריבית דריבית כל מי שמחליט לנסות להיות ראש ממשלה, קל וחומר אם הוא מצליח להיות ראש ממשלה – מי שרוצה להיות ראש ממשלה. ואת המחיר הזה הוא כפה קודם כל על בחירת ליבו, על שותפתו הנאמנה לחיים, ואין עדות עמוקה מכך על העניין לשמו התכנסנו: מה זה להיות 'ראש ממשלה?"

כידוע, בגין פרש מתפקיד ראש הממשלה בקול דממה דקה הצועקת עד היום באוזני כל מי שמוקיר, גם אם מתוך ביקורת עצומה, את מורשתו.

אבל את שתיקתו של בגין עד יום מותו כתשע שנים לאחר שפרש, אין אלא להבין כנובעת בדיוק מהמקום ממנו הצליח בגין לשאוב כוחות במשך עשרות שנים של כישלונות, השפלות, תיסכולים ועוד 'מטעמים' השמורים למי שמחליט לעשות את המעשה הנדיר:

לא רק לוותר על 'לעשות לביתו', אלא לשאוף למלא את התפקיד הקשה ביותר בחיים הציבוריים בכלל, ושל עם מוכה גורל וקשה עורף שווכחנותו-אמנותו ופלגנותו-גאוותו, שמיליונים מבנותיו ובניו התעקשו מתעקשים וממשיכים להתעקש לנטוע עץ ולבנות פרגולה באזור הרקוב, המושחת, האלים והשלילי ביותר על פני הגלובוס (המזרח התיכון אם זה לא ברור, ולא הגיאוגרפיה אשמה אלא התרבות והתרבות – הערבית-מוסלמית – בלבד, והדברים ידועים).

כי בגין שתק כי הוא נכשל (לדעתו על עצמו הוא נכשל) בלהמשיך ולעשות את מה שאמור היה לעשות כראש ממשלה – כי זה מה שמעניין תמיד כל ראש ממשלה, אחרת הוא היסטוריון, עיתונאי, יושב קרנות, פובליציסט ובלוגיסט – העתיד והעתיד בלבד.

והגם שהעתיד מתפתח מתוך העבר שלרגע סינגולרי מתגבש כהווה, הנה העתיד הוא העניין, כי רק את העתיד ניתן לעצב, וראש ממשלה, כל ראש ממשלה – אחרת הוא היסטוריון, עיתונאי, יושב קרנות, פובליציסט ובלוגיסט – נושא בתפקיד האיום וכפוי הטובה הזה (אפילו במדינות משמימות כמו דנמרק), רק ואך ורק כי הוא מוכן לקחת על עצמו את האחריות לעצב את העתיד.

ובגין ב-1983 עייף מלעצב את העתיד, ולכן חי את תשע שנותיו האחרונות בתחושת כישלון כבדה, כשלון אי העמידה באחריות על העתיד. כי העבר של בגין, עבור בגין, מת. כי העבר הרי הוא משאת נפשם ותחום עניינם של ההיסטוריון, העיתונאי, יושב הקרנות, הפובליציסט והבלוגיסט, וכל מי שהוא לא (עדיין ובדרך כלל אף פעם), ראש ממשלה.

ג. שמיר

שמיר ככל הנראה לא העלה על דעתו שהוא יהיה ראש ממשלה. כחייל במחתרת לח"י הוא ידע היטב את מוטת הכנפיים הצרה מאוד של התנועה המשונה לה השתייך, שבניגוד למפ"ם מזה ולחירות מזה, התאפיינה בניגודים מוחלטים (כנעניסטים מזה ובולשביקים מזה), שאחדותם התאפשרה רק ואך ורק במציאות סינגולרית נדירה: הצטרפות של שלל אויבים במרחב צר ומוגדר, הצטרפות ממנה נגזרה שיטת פעולה פשוטה עד פשטנית, שממילא עלתה בקנה אחד עם עוצמתה היחסית (כלומר חולשתה המייאשת) של תנועתו: לח"י.

ולכן לא פלא שמהר מאוד – בניגוד גמור לעמיתיו לכאורה באצ"ל – לא רק התיישבה דעתו הממלכתית אלא שהוא הצטרף ברצון למנגנון החשאי ביותר שתפקידו מאז שהומצא להגן על הממלכה באשר היא, בלי קשר לשאלה מי עומד בראשה ועל איזו מתמטיקה אלקטוראלית-קואליציונית.

אבל כמו גולדה ובני דורם, שמיר עדיין חי בתודעת 'דין התנועה', ולכן עם פרישתו של בגין מראשות הממשלה, נכנס שמיר לנעליו בלי יומרות, ויש האומרים – והוכחות רבות בידיהם – שהוא היה אחד מראשי הממשלה הטובים ביותר שהיו כאן, וכי רשימת הישגיו בולטת עוד יותר גם ביחס לנקודת המוצא האפרורית שלו: אדם ללא יומרות אך עתיר ערכים ציבוריים בריאים, קודם כל יושרה, ואחר כך חריצות, ותבונת-מצב והבנת הדברים המסובכים בשפת ליבם, ואמנות האפשר מעל לכל.

כי מה שעניין את גולדה כראש ממשלה – כי זה מה שמעניין תמיד כל ראש ממשלה, אחרת הוא היסטוריון, עיתונאי, יושב קרנות, פובליציסט ובלוגיסט – הוא העתיד והעתיד בלבד. 

והגם שהעתיד מתפתח מתוך העבר שלרגע סינגולרי מתגבש כהווה, הנה העתיד הוא העניין, כי רק את העתיד ניתן לעצב, וראש ממשלה, כל ראש ממשלה – אחרת הוא היסטוריון, עיתונאי, יושב קרנות, פובליציסט ובלוגיסט – נושא בתפקיד האיום וכפוי הטובה הזה (אפילו במדינות משמימות כמו דנמרק), רק ואך ורק כי הוא מוכן לקחת על עצמו את האחריות לעצב את העתיד.

כי מה שעניין את שמיר כראש ממשלה, הגם שלא חלם על התפקיד ואולי רצה בו עוד פחות מגולדה בשעתה, היה עתיד האומה והמדינה שהופקד בידיו, והעתיד הוא מה שמעניין תמיד כל ראש ממשלה, אחרת הוא היסטוריון, עיתונאי, יושב קרנות, פובליציסט ובלוגיסט.

ד. נתניהו

כידוע, ההבדל הגדול הבולט בין נתניהו לכל ראשי הממשלה שפעלו כאן לפניו, להוציא אולי את שני האהודים, הוא השתייכותו לדור שלא ידע לא את יוסף ולא את פרעה ולא את דין התנועה ולא את ערכי הצניעות והאיפוק והיושרה הציבורית. גם כאן הדברים ידועים, ומי ששכח כמה שנים עוסקת הציבוריות הישראלית בפרשיות שחיתות הקשורות בשמו של נתניהו בל יכעס על עצמו, כי מדובר כבר בכ-30 שנות פרשיות ופרשיות ופרשיות ועוד פרשיות, עד בלי די, עד קבס וגועל ובושה.

ואולי, אם נכון הפתגם לפיו כל עם ראוי למשטר שיש לו, הרי שאת ההבדל בין נתניהו לשמיר, בגין וגולדה (ואין צורך להוסיף את רבין, אשכול, שרת ובן-גוריון) יש לחפש קודם כל בתוך עצמנו, סביבתו החברתית-תרבותית של נתניהו.

אבל כך או כך – כי הרי הדברים הם גם כך וגם אחרת, מאוד אחרת, וגם כאן הדברים ידועים, שהרי הישראלים מכךכךים עצמם לדעת כבר 30 שנה, וכל המכךכך חזק יותר הרי זה משובח – ובכן כך או כך, דבר אחד אי אפשר שלא להבחין בו, והוא בולט וצלול בתוך ענן המתנות והסיגרים, וקולו נשמע צלול ובהיר גם מתוך הרעש וההמולה והצווחות והקירקורים שעשרים שנות חיי ציבור תחת נתניהו או בהשפעתו הישירה יצרו וממשיכים ליצור כאן, ובכן כל העם רואים את הקול הברור: נתניהו קיווה כל ימיו הציבוריים להיות ראש ממשלה, וקרוב לוודאי שהוא רצה בתפקיד יותר מכל ראש ממשלה אחר שפעל כאן לפניו.

ואני מרשה לעצמי לנחש שגם אחריו (וכן, יבוא היום בו נתניהו יפסיק להיות ראש ממשלה כי הטבע יעשה את שלו כי כך פועל הטבע, כי גם הוא, הטבע, כמו הפוליטיקה, ללא הפסקה) לא יהיה אדם שירצה בתפקיד כפי שנתניהו רצה בו.

ובשלב זה של הצגת הפרשנות ההיסטורית הזו שכותרת 'מה זה להיות ראש ממשלה', כבר אין צורך לומר שמה שחל על שמיר ובגין וגולדה, ועל כל ראש ממשלה אחר שפעל בארץ הזו, ועל כל עמית הפועל במדינות משמימות כמו פינלנד או אורוגוואי, חל גם על נתניהו, לאמור: עיצוב העתיד.

כי מה שעניין את גולדה, את בגין, את שמיר, את שני האהודים, את שרון, את רבין, את אשכול, את שרת, את בן-גוריון ולפניהם את חיים וייצמן ובנימין זאב הרצל (ואת ז'בוטינסקי בתקופה הקצרה בה החליף את העם והיה ראש ממשלת ההסתדרות הציונית הרוויזיוניסטית) מעניין את נתניהו, והוא הרי, וכאמור, עיצוב העתיד.

כי בשבתו כראש ממשלה זה מה שמעניין את נתניהו, העתיד, כי זה – העתיד –מה שעניין תמיד כל ראש ממשלה, אחרת הוא היסטוריון, עיתונאי, יושב קרנות, פובליציסט ובלוגיסט.

ולכן יחסו לשאלת 'ועדת החקירה'.

ולכן אי-חשיבות העיסוק בהטחת ההאשמות באחריותו לקונספציה, בין אם זו אחריות בלעדית, או משותפת, או לא-קיימת (ואין צורך לומר כי היא היתה גם היתה קיימת, אבל יש צורך לומר כי באופן משונה מעריציו השוטים לא מבינים שהיא היתה קיימת, שהרי אחרת הוא לא היה ראש ממשלה והרי ראש ממשלה הוא היה ועודנו ותפקידו של ראש ממשלה, כל ממשלה, הוא לגבש קונספציות לגבי העתיד כי העתיד כאמור הוא מה שמעניין ראש ממשלה אחרת הוא לא ראש ממשלה אלא בלוגיסט).

וכל עוד נתניהו הוא ראש ממשלה, ואין שום סימן שהוא מוכן, רוצה, שוקל או עומד לוותר על תפקידו כראש ממשלה, לא ענייני העבר יעסיקו אותו, אלא העתיד והעתיד בלבד.

ה. ומה איתנו?

כלומר , מה עם כל השאר – אזרחים, היסטוריונים, עיתונאים, יושבי קרנות, פובליציסטים ובלוגיסטים? 

נו, בפיהם ובלבבם לעשות, כי לא בשמיים היא: או שהם ימשיכו לעסוק בעבר, שהוא הדבר היחיד שלא מעניין את מי שבידיו הופקד עתידנו – או כפי מושא ביקורתם הם ינסו להבין מה נכון לעשות בעתיד, כי רק את העתיד ביכולתנו לעצב, הגם שהעתיד מתפתח מתוך העבר שלרגע סינגולרי מתגבש כהווה.

אדרבא, ככל שיותר אזרחים, בוודאי במדינה דמוקרטית, בוודאי אם שמה ישראל והיא נתונה בכף בין חלאות במערב לרוצחים מוצהרים סביבה ובתוכה – יעשו את מאמץ הבנת אפשרויות העתיד, כך אולי יצליח שר העתיד, הלא הוא ראש הממשלה, בתפקידו.

ודוקו:

כל ראש ממשלה, לאו דווקא זה או אחר. כי היום הוא פה, מחר הוא שם. אבל כל עוד הוא פה, עניינו (שהוא ענייננו-כולנו) הוא העתיד – אחרת הוא היסטוריון, עיתונאי, יושב קרנות, פובליציסט ובלוגיסט.

אודי מנור

היסטוריון, חיפה

שלום לקוראי חב"ע,

ברצוני להביא לידיעתכם כי הסרט התיעודי החדש (56 דקות) – "אני, אחימאיר" – על ד"ר אב"א אחימאיר, יוקרן בקרוב בשני מקומות:

ביום חמישי, 15.1.2026, בשעה 20.00, בבית התרבות בגבעת עדה.

ביום ראשון, 18.1.2026, בשעה 18.00, בבית יד לבנים בפתח תקווה.

לאחר ההקרנה מתקיים רב שיח בהובלתו של יגאל לרנר, מפיק ובמאי הסרט.

כולכם מוזמנים. הכניסה בתשלום סמלי.

הסרט מציג את המאבק על דמותו, פועלו, הגותו וצדקתו של המנהיג האידאולוגי של התנועה הרוויזיוניסטית, והאישיות הנרדפת ביותר בתולדות הציונות – דרך עיניהם של שלושת ילדיו, זאבה, יעקב, יוסי, ועוד אישים שמסבירים את תרומתו לניצחון הציונות.

עידכונים על מקומות הקרנה נוספים בעתיד – נביא בבוא הזמן.

בברכה,

יוסי אחימאיר

* שלום אהוד,

האם תוכל לשים לנו את התמונה  של המשוררת אסתר ראב שאני קורא את שיריה המקסימים כל שבוע? 

בתודה,

נתן ריינר 

* אהוד היקר, תודה כפולה: על ששלחת לי קובץ חב"ע שניתן לפתיחה, ועל כך שפירסמת את הרשימה על ספרו של אכסל מונתה.

אודה לך אם תסכים לפרסם את הסיפור "סיר הבשר".

וקצת הערות: יורם אטינגר מתאר בצורה מבהילה  את הארס האנטישמי במערכת החינוך הפלסטיני: הלל לרציחות ולטבח יהודים, ולכך מתווסף פרס כספי למשפחות הטרוריסטים, ויחס מחפיר לנשים.

יוסי אחימאיר טוען טענה נכונה כי נכווינו מספיק, ולא רק בטבח של ה-7.10.23, לכן אסור שתקום מדינה פלסטינית ליד לב המדינה. אני לא חושב שמישהו נבון יכול לפקפק בכך. השאלה שיוסי אחימאיר אינו עונה עליה, ולא רק הוא: מה יהיה גורלם של ערביי יהודה, שומרון ועזה? אם נספח, אנו מקבלים מיליוני ערבים עוינים לתוך מדינתנו – חס וחלילה שיהיו אזרחים ישראלים. אם לא, ניחשב למדינת אפרטהייד – לא לבלוע, ולא להקיא.

מנחם רהט מביא בשורה טובה: "הנגידים" האמריקאים שתורמים לישיבות בארץ מסתייגים מהתקפות הנהגת החרדים בארץ נגד צה"ל. אולי התחלה של התפכחות.

נעמן כהן כותב באירוניה על אבו מאזן המחשיב עצמו ככנעני, ועל כן קדם לישראלים. לא נותר אלא שיסגוד לבעל ולמולך, ולא לאללה.

נעמן כהן גם חוזר לדון על עלילת הדם של עוזי אזולאי ונעמה לזימי על חטיפת ילדי תימן. לא משנה שלא נמצא אפילו ילד תימני אחד "חטוף", עלילות דם אינן זקוקות לראיות ולעובדות – הרבנים התחננו במשך דורות מהכמרים שיבואו לראות איך מכינים מצות בפסח – זה עזר? קדחת! עד 1911 (משפט מנדל בייליס) עלילות הדם נמשכו לאורך דורות, והיהודים המשיכו להירצח ולהישרף חיים. הפעם המלעיזים הם אחינו שמעלילים עלילות זוועה.

שלך –

משה גרנות

* אהוד: לאחר מותו של אורי לופליאנסקי, מייסד המוסד המפואר על שם אימו "יד שרה", מן הראוי לשנות את שם המוסר ל"יד שרה ואורי".

* אהוד: כבר אמצע ינואר ולא זכיתי לטעום השנה תפוז שמוטי אמיתי, בכל המקומות כבר לא יודעים מה זה, וגם לא זכיתי לטעום קלמנטינה עסיסית דקת קליפה ומתוקה שאין צורך לירוק את פלחיה אחרי הלעיסה.

בעריכת הלית ישורון

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020

הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה (kibutz-poalim.co.il)

ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978

או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il

המחיר 59 שקלים לפני משלוח

אהוד: זה הספר היחיד משירי אסתר ראב הזמין כיום לרכישה.

הכרך "אסתר ראב / כל השירים" אזל מזה שנים רבות.

ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!