בגיליון:
- שירי אסתר ראב: שירים נוספים
- אהוד בן עזר: ההערות שלי
- שמואל הוגו ברגמן: סינתיזה ישראלית של הומאניזם ודת
- מוטי הרכבי: איך היתה השופטת מגיבה לו נהג יהודי
- עמנואל בן סבו: דמוקרטיה מתגוננת
- אורי הייטנר: 1. סכנה – אוכלוקרטיה
- אורי הייטנר: 2. צרור הערות 11.1.26
- דבורה סלפ גוטמכר: היום – 10 בינואר 2026 –
- בן בן-ארי: עלי חמנאי [כל כלב בא יומו]
- אודי מנור: גולדה, בגין, שמיר, נתניהו – או:
- משה גרנות: סיר הבשר
- אילן בושם: 11 שירים ל'חדשות בן עזר' ינואר 2026
- יוסי אחימאיר: הסרט "אני, אחימאיר"
- יוסף אליעז: סיפורים ירושלמיים
- אהוד בן עזר: ספר הגעגועים - פרק עשרים וארבעה
- עקיבא נוף: דַּי!
- אהוד בן עזר: יַעְזְרֶהָ אלוהים לפנות בוקר
- ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי,: נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":
- שאר הגליון
מאמרים
שירים נוספים
בְּעֶצֶם לֹא הִגַּעְתִּי אַף פַּעַם
לְדַרְכִּי
דֶּרֶךְ רְחָבָה זְרוּעַת אוֹר וּשְׁתוּלָה עֵצִים
בְּיַרְכָתֶיהָ
תָּמִיד הִשְׁתַּלְשַׁלְתִּי בְּיִסּוּרִים גְּדוֹלִים
בִּדְרָכִים צְדָדִיּוֹת לֹא שְׁלֵמוֹת, טְבוּלָה בְּצַעַר
לֹא הִגַּעְתִּי לִכְלָל פְּרִיחָתִי הַטָּבוּעַ בִּי
אוּלַי הָיוּ אֵלֶּה עֲשֶׂרֶת בָּנַי הָאֵיתָנִים כְּאַלּוֹנִים
שֶׁלֹּא יָצְאוּ מִמֵּעַי
אוּלַי אֲנִי אֵם שֵׁבֶט שֶׁאִבֵּד דַרְכּוֹ בַּמִּדְבָּר
אוֹ צוּפִית נַעֲלָה כְּחֻלָּה וְאֶלֶגַנְטִית
וְאוּלַי אֲנִי נִיצוֹץ מִכּוֹכַב אָבוּד בֶּחָלָל
•
• שיר מן העיזבון. נמצא רק בכרך "אסתר ראב / כל השירים", מהדורה שנייה 2008, שאזל, ונשלח חינם בקובץ וורד לכל מבקש. מתוך: "הערות ל'שירים נוספים'" המצויות בסוף הכרך. השיר "אני" נמצא בעמוד ראשון של בלוק מכתבים כחול, שזמנו כנראה קיץ 1977.
אהוד בן עזר
תל-אביב, 1994
ההערות שלי
אהוד: האם עד פורים יושם סוף לפרס?
אהוד: אידיוטים שימושיים ישראלים! – שכחתם כיצד לפני שנתיים-שלוש נישקתם את התחת לקטארים תמורת כל נצנוץ מצידם של התקדמות לשלום? ועכשיו המנשקים הם בחזקת "מרגלים" ואילו אתם ממשיכים לטנף על ביבי בתקווה שיהיה אפשר להיפטר ממנו בעזרת מערכת המשפח!
סינתיזה ישראלית של הומאניזם ודת
מתוך ספרו של אהוד בן עזר
"אין שאננים בציון"
שיחות על מחיר הציונות
ההקדשה: זכר למחנכת טוני הלה
ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986
נדפס לראשונה במהדורה האמריקאית בהוצאת הספרים של ה"ניו יורק טיימס"
"Unease in Zion", Quadrangle, 1974
אהוד בן עזר: האין אנו משלמים מחיר רב מדי בעד הגשמת הציונות – מחיר אובדן רגישותנו? אובדן החוש לסאטירה, להומור, אובדן ה"זרות" האינטלקטואלית היהודית, אותה "תלישות" פורייה, אשר איפיינה ומאפיינת את מעמדו של האינטלקטואל היהודי בגולה?
הוגו ברגמן: אם אתה שואל על ההערכה של מצבנו בגולה, ועל ה"מחיר" ששילמנו, אני מוכרח לומר שאינני מעריך כלל וכלל את תפקידנו כאינטלקטואלים בגולה באותה מידה של הערכה הנשמעת מדבריך.
התפקיד שלנו היה פאראזיטי. לפני עיניי כל אותם היהודים שפעלו בגרמניה לפני מלחמת-העולם הראשונה ובייחוד אחריה, בשנות העשרים; אולי היתה להם, ובוודאי היתה להם, פונקציה מעוררת כלפי העם הגרמני בשעתו, אבל כביטוי של עם, של העם היהודי וכתרומתו לתרבות האנושית – דומני, כי הסיכום הוא שלילי מאוד. תפקידנו אז בגרמניה, וכנראה כיום באמריקה ובאנגליה (אך איני מומחה לכך) – אינו עושה עליי כלל רושם חיובי.
קשה להסביר זאת למי שלא חי באותה תקופה שבאה, בין-היתר, לידי ביטוי בולט בכתב-העת של שווארצשילד "Tagebuch" וב-"Weltbuhne" של זיגפריד יעקובזון – מעל דפיו זרקו היהודים מדי שבוא בשבוע איזו זריקה של שלילה ושל רוגז לתוך דמו של העם הגרמני. הם, היהודים, ראו הרבה, ומתוך מצבם נטול-האחריות יכלו להרשות לעצמם לגלות את כל הצדדים השליליים שבחיי העם הגרמני; והם יכלו לצחוק על הקצין הגרמני, על הבורגני הגרמני ועל הבית הגרמני – ולגלות בהם את כל הצדדים השליליים. הדבר התחיל כבר עם היינה.
ייתכן כי בשביל העם הגרמני היה בזה מין סם מרפא ומחיה על-ידי גרימת כאבים וגם בצורה של הלעגה, אך דומני שאנחנו הציונים, ובצדק, סלדה נפשנו מן התפקיד הזה. מובן שהיו אנשים, גם מבין הגויים, שראו בתפקיד זה שליחות של עם ישראל; אך אם כישרונו מספיק רק לידי-כך – אני מעדיף את התרומה החיובית הקטנה ביותר שאנו תורמים, או מקווים לתרום כאן, על כל הדבר המרעיש הזה.
אבינאריוס, שהיה עורכו של Kunstwort (כתב-עת שמילא תפקיד חשוב גם בהתפתחותו של קאפקא ואשר כעת מרבים להזכירו בביוגראפיה שלו), כתב פעם: "היהודים הם האדמיניסטראטורים של הספרות הגרמנית." וזה היה נכון. חלק גדול מן הספרות הגרמנית היה תלוי ביהודים. בפראג, עיר-מולדתי, היה תיאטרון גרמני שמנהלו היה יהודי (איש בעל השראה בשם אנג'לו נוימן), השחקנים היו בחלקם הגדול יהודים, והקהל היה כמעט כולו יהודי], כי לא היו בעצם בפראג גרמנים רבים שהלכו לתיאטרון; ובעיר היתה רווחת ההלצה: המנהל הוא יהודי, השחקנים יהודים והקהל הוא יהודי – וביחד קוראים לכך "תיאטרון לאומי גרמני".
וההלצה היתה מרה מאוד. בעיני הצ'כים היתה מכאיבה התופעה שתיאטרון גרמני, ודווקא בעל רמה גבוהה, מתקיים בעיר הבירה הצ'כית. היהודים עשו בכך שירות לאומי גרמני, וכמובן שהתכחשו כלפי חוץ וכלפי פנים לעובדה שהם יהודים. התיאטרון, במקרה המסופר כאן – זוהי תרומה חיובית. אך התרומה הכוללת של היהודים היתה תרומה של ביקורת (כמו, כנראה, בספרות האמריקאית כיום) ובעצם היה בכך עניין של פאראזיטיות.
אהוד בן עזר: ההינך סבור אפוא שקיימת אנאלוגיה בין מעמדה התרבותי של יהדות גרמניה וצ'כיה לתפקידה של היהדות בארה"ב כיום?
הוגו ברגמן: עד כמה שאני קורא ומכיר, ושופט על-פי ידיעתי זו – דומני שיש אנאלוגיה רבה. וכאשר אתה שואל אם לא שילמנו מחיר גדול מדיי בכך שוויתרנו בבואנו לארץ-ישראל על תפקידנו זה – אני סבור שמה ששילמנו כשוויתרנו על תפקיד זה של מבקרי הגויים, לא היה כל כך הרבה, אם כי מובן שבעולם נודע בעיקר תפקידנו הקודם, ולא, באותה מידה, עבודתנו כאן בארץ.
מה עוד שאותו "תפקיד" יצר ביהודים של אז (ואיני יודע בבירור אם זה כך גם באמריקה כיום) איזה מין התנשאות, מין רגש של עליונות לגבי הגויים, אף-על-פי שלמעשה אנחנו נהנינו מן העבודה הפיזית והרוחנית שלהם. עובדה שהיתה אז בגרמניה ספרות גרמנית-גויית שהיהודים כלל לא קראו אותה – למרות שהיינו תלויים בלשון זו; היו סופרים שתיארו את חיי האיכרים הגרמניים והדבר כלל לא עניין את היהודים, כך שבעצם היו שתי ספרויות: אחת שהיהודים מעוניינים בה והאחרת שאין הם שמים אליה לב. והבלתי-בריא והמסוכן ביחס הזה בין גרמנים ויהודים היה בכך, שהיהודים היו בעלי העיתונים הגדולים והוצאות-הספרים הגדולות ושלטו באופן זה על הספרות הגרמנית.
אהוד בן עזר: "מחיר הציונות" פירושו, בין היתר, שהדורות האחרונים של ילידי הארץ, שהעברית היא שפתם היחידה ואשר הקשר עם העולם המערבי בא להם רק אחר מאבק ממושך בשפה ובתרבות זרות – אולי יתקשו לשמור על דיוקן חייה הרוחניים של ישראל. לפני שאלת המחיר הזה לא עמד כלל דורך, משום שמראשיתכם הייתם מעוגנים בשפה ובתרבות מערבית, לכן אולי לא הרגשתם בחומרתו של התהליך?
הוגו ברגמן: הדברים ודאי נכונים אך מה אפשר לעשות? תפקידנו יחד אתכם, הדור הראשון שחי באווירה היהודית ובשפה העברית בישראל – תפקידנו הוא לתרגם עד כמה שאפשר. ופה ודאי שנגעת בנקודה מכאבת מאוד. אלא שדומני כי זהו תפקיד העומד בפני כל עם קטן.
באוניברסיטה הצ'כית בפראג היה בתחילת המאה פרופסור לגרמנית, יהודי צ'כיה מתבולל בשם ארנושט קראוס (וגם אחריו היה הפרופסור לגרמנית המשורר היהודי אוטוקאר פישר. ומעניין שעד היום היהודים הם בשביל הצ'כים מביאי התרבות הגרמנית, כמו הפרופסור גולדשטיקר המשמש בכהונה זו עתה, והוא ממבשרי תורתו של קאפקא. והיה בשעתו ציר של צ'כיה בישראל).
א. קראוס זה ייסד, בערך ב-1900, מין ברית שהוא קרא לה בשם "בבל" – ברית של עמים קטנים לשם סיוע הדדי, לא-פוליטי. הוא עצמו הגשים את הברית על-ידי-כך שמדי שנה בשנה נסע עם קבוצה של איכרים צ'כים לדניה כדי לקשור קשרים בין שני העמים, ובייחוד כדי ללמד את הצ'כים על בית-הספר העממי הגבוה בדניה מיסודו של גרונטוויג.
סוונד גרונטוויג (1872-1783) היה הוגה-דעות לאומי דני, פילוסוף ותיאולוג, והוא יסד תנועה שעד היום נשארה בחשיבותה בכל ארצות סקאנדינאביה – תנועה של השכלה למבוגרים. בגיל 20-22 מפסיקים האיכרים את עבודתם בשדה והולכים לתקופות של כמחצית-השנה ללמוד בבית-הספר למבוגרים מסוג זה.
קראוס – ודאי גם מתוך תודעה יהודית עמוקה – ייסד את התנועה של קשר בין שני העמים הקטנים, דניה וצ'כיה. הוא ראה שכל עם קטן מוכרח למצוא לעצמו דרך אל עמים קטנים אחרים, דרך שלא תביא לידי התבוללות אלא להיכרות הדדית, ועל-ידי-כך ייפתח חלון אל העמים האחרים ויגבר הסיכוי להילחם בהצלחה בסכנה של הקרתנות.
חשיבותו של מאסאריק מבחינה תרבותית (והיא עולה על הבחינה הפוליטית) נעוצה בכך שהוא הטיף תמיד למה שהוא קרא בשם: "פתיחת חלונות". ובייחוד פתיחת חלונות לעבר תרבויות שהיו די רחוקות מן הצ'כים, כמו האנגלית והרוסית. הוא עצמו חיבר הרבה ספרים בנושא הזה וגם דירבן לכך את תלמידיו שילכו בדרכו ויקרבו את תרבויות העמים האחרים אל העם הצ'כי.
דומני שעלינו בישראל ללמוד מכך; מה גם שהיום הדברים קלים הרבה יותר למגע עם הרחבת דרכי הקומוניקאציה שהביאה עימה תקופתנו גם בשדה התרבות.
אהוד בן עזר: האם תיתכן, לדעתך, התחדשות דתית בארץ? כיום ההכרעה אצל אדם חילוני בישראל לקבל על עצמו אורח-חיים דתי כמוה כמעבר למחנה אחר – כה קשוחה החלוקה בין המחנות בארץ. הייתכן כי יש מקום לקבל השפעה מניסיונה של יהדות ארה"ב, על זרמיה הדתיים המרכזיים, כגון: הקונסרבטיבים והריפורמים, העונים לצורך זה של המציאות? ושמא יש ניצנים לתהליך זה כאן בארץ, באתגר שמדע-היהדות, שהוא "חילוני" ברובו – מעמיד בפני היהדות ואף בפני היהדות התורנית. כמו, למשל, התביעה ההיסטוריוסופית לראות את היהדות כדינאמית ורב-צדדית; האם אפשרי כי השקפות אלה, בצירוף דרישותיה של המציאות – יביאו לתקופה של התחדשות פורייה במחשבה הדתית ובהלכה?
ברנארד לווין כתב בשעתו ב"ניו-סטייטסמן" מסה בשם "האם אני יהודי?" בה הוא מעלה את הדעה, כי כיום ישנן רק שתי אפשרויות לקיום יהודי – קיום יהודי-דתי (בתפוצות) וקיום יהודי (גם חילוני) בישראל. כל היתר, כמוהו – המתבוללים, או בלשונו: אלה שאינם מוצאים כל קשר ליהדות, אינם יכולים עוד לחוש עצמם כיהודים. בכך הוא עומד באופן פאראדוכסאלי בדעה אחת עם אותם "כנענים" השואפים להכחיש את יהדותם (בזהותם יהדות עם דת) ולהתבולל בתוך "ישראליותם" או "עבריותם". האם אחדות-הדעות המתמיהה בין יהודים אלה שם וכאן, מבשרת קץ לבשורתה ולשליחותה של היהדות בתור שכזו בקרב עמנו ובעולם כולו?
הוגו ברגמן: היתרון הגדול של היהדות הוא בזה, שהיא ממשות לאומית מוחשית ולא אמונה מופשטת, ועל-יד-כך אבר אורגאני של האנושות, חלק מן ההיסטוריה הכוללת של האנושות. ואילו חסרונה וסכנתה היא המתיחות בין האוניברסאליזם ובין הפארטיקולאריזם הלאומי. היתרון הגדול של הדתות הבינלאומיות, כגון הנצרות והאיסלאם, הוא בזה שבתוך הכנסייה בוטלו ההבדלים בין העמים השונים. אולם יתרון זה נקנה על-ידי-כך, שהכנסייה אינה ממשות חברתית מלאה, כדרך העם; שהיא אינה מקיפה את כל מחוזות-החיים; שהיא מנותקת במידה רבה מן המוחשיות והאחריות של החיים ההיסטוריים. ואותה המתיחות בין האוניברסאליים והפארטיקולאריזם הועתקה שם מן הקרקע הלאומי אל הקרקע הדתי על-ידי שקיים שם כעת ההבדל, קיימת התהום, בין "המאמינים" ו"הבלתי-מאמינים". על זה הצביע לפני שנים יצחק היינמן. אך אין זה מענייננו לפרט כאן את ההבדלים, או לשאול את השאלה מה הם התפקידים האקטואליים המוטלים על "התאים" השונים של האנושות ברגע זה לגבי הסכנה המאיימת על האדם ועל ההומאניזם.
רק לגבי יהדותנו חייבים אנו לומר מילה אחת: מאז ומתמיד נאבקות בתוך אמונתנו, בתוך עמנו, שתי השאיפות שהזכרנו, האוניברסאלית והפרטיקולארית. מתיחות זו היא בריאה ופורייה כל עוד קיים שיווי-משקל דינאמי בין שתי השאיפות, ואין זו מחניקה את זו. תולדותינו הקשות בין העמים הביאו פעם בפעם לכך, שהמגמה הפארטיקולאריסטית התגברה במידה מסוכנת. מושגים כמו "גוי", "אדום", "עמלק" השתלטו על נפש היהודי, ואבותינו סלדו מפני עולם הגויים "סלידת פחדים וסלידת כאב" (כמו שכתב בשעתו בנימין תמוז ב"הארץ", י"ט אדר תשט"ז, במאמרו "סיוט").
ברגע שבו נעשינו מדינה, עם במשפחת העמים, התחזקה אמנם במידת-מה השאיפה האוניברסאלית, אך התחזקו מן הצד השני גם השאיפות לקראת התבדלות ובדידות. כאן אורבת סכנה איומה לנו ולעמדתנו בין העמים. אנו צווינו למחות את זכר עמלק, אך אל נרים בארצנו את חומות הגיטו במו ידינו. נהיה מה שכינה א.ד. גורדון בשם עם-אדם, ואז יהיה מקומנו ניכר במאבק האדם על הומאניזם חדש. ומי יודע אם מצבנו הגיאוגראפי, ההיסטורי והנפשי כאן בארץ, בין המזרח והמערב, אינו מכשירנו למלא תפקיד חשוב במאבק זה.
אהוד בן עזר: האם הסינתיזה אפשרית?
הוגו ברגמן: השאלה היא מה תהיה התפתחותה של דת-ישראל? אם צודקים אלה הרוצים לבנות חומה בינינו לבין העולם, ואם אלו יהיו פניה של דת ישראל – אז כל השאיפות לשבץ את עם ישראל במשפחת העמים תעלינה בתוהו. קראת בחג חנוכה האחרון את מאמרו של ש. שניצר ב"מעריב" בו, בין היתר, הוא יוצא מנקודת הטיעון שהמכבים לא קראו את סופוקלס ואוריפדס, ואם אנו ממשיכים להדליק נרות חנוכה לכבודה של אותה תנועה – עלינו להוציא מסקנות עקיבות.
ואכן זוהי השאלה – האם עם ישראל רוצה להיות "עם לבדד ישכון"? ומהי "בדידות" זו בין העמים, לשם מה אנו מתבודדים, האם התבודדות זו היא אמצעי או מטרה? אני כמובן נגד התבוללות, אבל לצערנו אנו רואים אצלנו תופעה אחרת – רבים הם העושים את האמצעי למטרה. תכליתה של דת ישראל היא להיות דת הומאניסטית ולגאול את האדם – ואנו התבודדנו כדי שנוכל להיות יותר נאמנים לבשורתנו – אך אל לנו לשכוח, כי בשורתנו היא בשורה אנושית-כללית. אמצעיה של דת ישראל אינם מטרה לעצמם אלא אמצעי למטרה נעלה ובעלת משמעות דתית ואנושית מקפת יותר.
כל קיומה של הפרטיקולאריות הדתית בישראל כיום הוא בלתי-אפשרי מעיקרו, מאחר שהיא בכל-זאת קיימת, היא מביאה שלא בטובתה, לידי ריאקציה כנענית. אלא שגם הכנעניות היא פרטיקולאריות, אם כי מסוג אחר.
ואכן, מסוג גרוע יותר, ריק יותר. אינני סבור שבזמננו, כאשר עמים מתקרבים והמרחקים אינם עוד מה שהיו – שבזמן הזה אנו יכולים להתפרנס מבחינה רוחנית מעצמנו בלבד ולראות בכל התרבות של האנושות רק כמין "פרחים", כמאמר יהודה הלוי, "שאינם נותנים פרי."
לצערי, אין אני מכיר את הפרטים אך אינני מתאר לי שהחינוך בישיבות, כשנותנים חמש או שבע שעות ביום לתלמוד – שהחינוך הזה יכול ליצור אדם בריא. זוהי דיספרופורציה בין התרבות האנושית הכללית לתרבותנו שלנו. וכאן הבעייה מאוד קשה: למצוא סינתיזה. כי באופן אחר אנחנו באמת נהיה שני עמים מבחינה תרבותית: אלה שרואים את עיקר הווייתם כהווייה אנושית, ואלה שבזים לתרבות האנושית הכללית. ואין המדינה והשפה העברית המשותפת די חזקים כדי לגשור מעל התהום.
כאן אני רואה את מקומו של בובר בתרבותנו, אם ניתן לקחת את האיש כסמל – איש שהיה מצד אחד כה מושרש בתרבות היהודית, ומן הצד השני היה כולו מושרש באנושות עד-כדי-כך שהביא בשורה לאנושות. אני נוקט בשמו, כי אני רואה כאן את הסמל של השאיפה לסינתיזה. השאלה היא, אם אפשרית סינתיזה כזו. בכך לדעתי תלוי הכול. גילויים שונים אינם מעודדים. ונראה, שבית-הספר הממלכתי שלנו לא הצליח למצוא את הדרך. כל העניין אולי תלוי בבית-הספר אם הוא יכול להקנות לתלמידים את הידיעות הללו. עניין התודעה היהודית, כנראה, לא הצליח. ואולי לא הצליח מטעם מאוד יסודי: לא רק שאין לנו מורים היודעים ללמדה, אלא שאי-אפשר ללמד יהדות כאובייקט, מבלי שהתלמיד יחיה את יהדותו. זו אינה תרבות-יוון שאפשר ללמדה כחומר לילד יהודי, אלא כאן צריך להימצא איזשהו דבר העושה אותה כסובייקט. בלי קיום המצוות אין, כנראה, אפשרות ללמד את תוכנן של המצוות.
מצד שני, אין, כנראה, בית-הספר הממלכתי-דתי מצליח להקנות את הערכים האנושיים, כך ששני טיפוסים אלה של בית-הספר שיש לנו בישראל כבר מכריזים בעצם קיומם על כך שאיננו מצליחים, ואולי אף איננו רוצים להצליח, בסינתיזה זו. והסינתיזה הזאת הרי היא-היא המטרה שמוטלת על הדור שלנו ושלכם, הצעירים, כאחד.
לפני קום המדינה השלינו את עצמנו שרעיון המדינה והציונות הוא הגשר שיגשר על התהום הזאת. ומכאן מידה של אכזבה מייסוד המדינה, המובעת בשאלותיהם ובתהיותיהם של בני-הדור.
אהוד בן עזר: יש האומרים כי ה"כנעניות" מנצחת בארץ לא רק כתנועה רעיונית אלא בתוך הפריפריה הרחבה של השטחיות והסתמיות. אנשים מתעלמים מעברם ההיסטורי לא מסיבות אידיאולוגיות אלא מפני שכך קל יותר. מהי דעתך על הסיכוי שההשקפה הזאת, ביודעין ושלא-ביודעין, בפוליטיקה ובחיי-הרוח – תקנה לעצמה הגמוניה של כיוון התפתחותה העתידה של ישראל?
הוגו ברגמן: קשה לי לתאר כי דבר ממין זה יכול לעמוד בפני איזה מבחן שהוא. אם הכנעניות תצא מנצחת אצלנו – ואני מנסה לתאר לעצמי את שאלתך אך איני חפץ להעלות אפשרות זאת על שפתיי – דומני, שאם נעמוד אי-פעם לפני מבחן צבאי רציני נוסף, לא תוכל ההשקפה הזאת לשמש דבק ממשי לעם. קשה לקוות ולתאר, שמישהו יקריב קרבנות גדולים למען העדר זיקה תרבותית ממין זה.
אהוד בן עזר: אך טענתה של ההשקפה הכנענית הפוכה היא. על-פי גירסתה נוצר "עם עברי" חדש בארץ-ישראל ובישראל, אשר קיומו וצרכיו מחייבים מערכת-מושגים חדשה, שאינה קשורה עוד בעם היהודי ובעברו ההיסטורי. גישה זו תחייב את העדפת האינטרס הישראלי בכל שטח שהוא על-פי האינטרס היהודי, כמו, למשל, בשאלת היחסים עם גרמניה, עם המרחב הערבי, שלא לדבר על המומנט התרבותי בו קיימת תביעה "עברית" לאוטונומיות ול"התחלה חדשה". מכאן שהפטריוטיזם הכנעני עשוי לתבוע לעצמו מעמד של עדיפות על-פי הלאומיות היהודית, שהיא בעיניו "תלושה" וקוסמופוליטית.
הוגו ברגמן: מהי לאומיות כנענית זו – בת שלושים שנה או חצי-מאה שנה? במלחמת-העולם השנייה נכנעו האיכרים הצרפתיים לגרמנים מכיוון שתודעתם הלאומית היתה כה קטנה שאמרו בליבם: מוטב לחיות תחת שלטון הגרמנים מאשר למות כצרפתים. ואז כתב סימונה וייל ספר בשם: "השתרשות", והתיזה של הספר היתה: עלינו ללכת עד השורשים כדי לגלות את הסיבה של מפלתנו. ומכאן היא בנתה תכנית לרפורמה שלמה של חיים צרפתיים. כדאי היה לקחת פעם את הספר ולהשוותו למצבנו אנו.
לי נדמה שברור כאור-היום שאנחנו יכולים לחיות כאן רק אם דת-ישראל תדע להשתחרר מאותם הכבלים של גטואיות, כך שתהיה דת הומאניסטית שתוכל לספוג לתוכה את כל האידיאות של האנושות, וכפי שידעה לעשות זאת בזמן המשנה. ומן הצד השני קיימת התביעה שאלו הקרויים "חילוניים" יעשו תשובה – אם לומר זאת באופן פשוט. מבחינה זאת אנו עומדים לפני אתגר ענקי. והוא תפקיד גדול לגבינו ולגבי האנושות כולה.
אהוד בן עזר: אך האם האתגר הזה משמש באמת אתגר לצעיר היהודי בישראל? וכלום יש בו כדי לקסום לצעיר היהודי בגולה? הנה רואה נוער יהודי תוסס ואידיאליסטי בארצות-הברית בהליכה לעזרת הכושים למיסיסיפי משום אתגר, בעוד הציונות, או הדת, דומה שאינם אומרים לו כמעט ולא כלום, לא כאן, וגם לא שם. האתגרים של הציונות ושל דיוקן היהדות בארץ איבדו כנראה את חיוניותם וכוח-משיכתם. ואם אמנם ישנה, ודומה שישנה, התעוררות יהודית או אנושית-כלכלית בקרב יהדות ארצות-הברית וצעיריה – מנין לנו שאפיקה יפנה בכיוון שלנו?
הוגו ברגמן: התפקיד הזה למצוא סינתיזה והתחלה חדשה של חיי הדת בעם ישראל, התפקיד הזה הוא לא פחות מושך מאשר התפקיד לצאת להפגנות לטובת הכושים (האם אין גם אצלנו אפשרויות של "הליכה אל העם", של ההזדהות עם הנדכאים והנעלבים, כמו שהן קיימות בצפון-אמריקה? שאל את יעקב מימון בירושלים ויגיד לך).
אינני יודע באיזו מידה יכולה יהדות אמריקה לעזור לנו בשטח ההתחדשות הדתית – ההתחדשות הדתית על-פי תקדימיה, כפי שהזכרת בשאלה הקודמת. יש לי הרבה סימפאטיות לתנועות הרפורמיות והשמרניות בין יהודי ארצות-הברית, אך התפקידים המוטלים עלינו כאן בישראל הם הרבה יותר קונקרטיים, והבעיות מסכנות הרבה יותר את קיומנו הממשי. שם, אחרי ככלות הכול, אין בכך משום סכנת קיום.
לכן, אילו היינו מצליחים באתגר הזה, במציאת הסינתיזה – היתה הצלחתנו הרבה יותר חשובה, פורייה ומשמעותית, אם גם קשה יותר מאשר אצל יהודים בכל מקום אחר.
אהוד בן עזר: מדינת ישראל, השאלה הערבית וסיכויי השלום כרוכים יחדיו בקשר הנראה חסר-מוצא. כיצד הנך משקיף על הבעיה בכללותה כיום?
הוגו ברגמן: בהתחשב בקצב המהיר של ההיסטוריה נדמה לי שעלינו להעלות על הדעת כבר היום את האפשרות שבעוד זמן מועט יהיה המזרח, אפילו הרחוק, קרוב מאוד. רוסיה מצוייה כבר באזורנו. ומחר-מחרתיים אולי גם סין. כיום מהלך כאילו החשש, או הסיכוי, שהערבים הם שייהנו מן התהליך הזה. אך האם באמת כך יהיה?
השאלה הביטחונית, עם כל ההשפעות המזיקות שהיא עשויה לגרום וגורמת בחיי-פנים – עדיין נשארת ממילא הראשונית במעלה, ואינני רואה תפישה שהיתה יכולה לשנות זאת.
לגבי העבר – הרי יצירת המדינה היתה מעבר לתקוותיהם של החולמים הקיצוניים ביותר, וזה מראה עד כמה אנו עיוורים לגבי ההיסטוריה. נעשה פה דבר ששום ציוני לא חלם על כך. היו בינינו חילוקי-דעות כאשר "ברית שלום" פעלה – לגבי הערכת הלאומיות הערבית. המנהיגים הציוניים ראו עדיין באותה תקופה את הערבים כאלמנט שאפשר לקנותו. אך איש לא חלם על כך שהערבים יעזבו את הארץ. כל הדברים הללו רק מראים שההיסטוריה אינה נעשית על-ידי בני-האדם בלבד. רק במידה קטנה מאוד יש לבני-האדם השפעה על יצירת העתיד, לכן כה קשה לדבר על העתיד. אנו צריכים לעשות את הכול כאילו העתיד תלוי בנו, אבל יחד עם זאת עלינו לדעת שהעתיד תלוי סוף-כל-סוף בכוחות עליונים. אם תרצה לומר – הקדוש-ברוך-הוא.
לותר אמר פעם מלה על היחס בין תפילה ובין עבודה, והוא אמר בערך כך: אתה חייב לעבוד כאילו לא היה אלוהים בעולם והכול תלוי בעבודתך, ואתה חייב להתפלל כאילו עבודתך לא היתה קיימת כלל. כך גם אנו צריכים לחשוב, להתאמץ ולחשוב על העתיד, אבל יחד עם זאת לנסות לדעת שמחשבתנו בכל-זאת איננה המכריעה.
מובן שכל בנייה של גשרים אל שכנינו היא צו-השעה; ואולי עם הזמן ועם הימשך קיום המדינה – דור חדש של ערבים וישראלים יהיה רחוק יותר מאותו הניצחון שלנו ואותה המפלה שלהם – ואז יהיה קל יותר למצוא את הגשר. אך במידה רבה אנחנו תלויים בכוחות היסטוריים שאינם ברשותנו ובשליטתנו. אני סבור, שאין אנו יכולים לעשות הרבה, אך מה שאפשר לעשות – צריך לעשותו. וקודם-כול, הדבר הפשוט ביותר, לקרב את הערבים שבארץ אל מדינת ישראל. לנקוט פוליטיקה כזאת שהערבים יהיו מוכנים לראות בקיום המדינה גם את עניינם הם. התקווה אינה גדולה אך כל מה שניתן לעשות – צריך להיעשות.
ברור לי שהעניין הביטחוני איננו יכול להיות, לטווח ארוך, הערב לקיומנו. אי-אפשר לבנות קיום של עם קטון על כידונים.
אהוד בן עזר: והרי אחת מטענותיה של הציונות היתה, כי היא מביאה עמה הביטחון של הקיום היהודי.
הוגו ברגמן: הציונות טעתה לגמרי. היא הצילה כמובן אותנו, אותי ואת בני-משפחתי, במידה שעלינו לארץ. אבל בטווח רחב יותר – קיומנו ככלל לא נעשה יותר בטוח. פראנץ רוזנצווייג אמר, שעם ישראל יכול להבטיח את קיומו רק צעד אחר צעד, ומבחינה זאת ראה את הציונות כהבטחת קיום לזמן קצר בלבד. ערכה – שהיא מבטיחה את קיומנו לעוד דור. הוא חשב שעם ישראל יכול להבטיח את קיומו רק בדרך זו – דור אחר דור, מתוך הפיתרון הספציפי לכל תקופה. אך זו היתה, כמובן, תפישה מאוד לא-ציונית.
[חלק זה של השיחה נערך בחודש אפריל 1970]
אהוד בן עזר: כיצד נראה בעיניך מחיר הציונות ועתיד היחסים בין יהודים לערבים לאור המציאות שנוצרה אחר מלחמת יוני 67'?
הוגו ברגמן: אני לא חדלתי להאמין שהיחסים בין יהודים לערבים יהיו פעם יחסים נורמאליים. יתר על כן, יחסים של עזרה הדדית וקואופראציה אמיתית ונאמנה, יחסים כמו שחזו אותם נביאי ישראל לא רק בעבר הרחוק, אלא גם בזמננו. אנו לא באנו אל ארץ-אבותינו כדי להיות בה כובשים ואדונים שולטים, אלא כדי לבנות את עצמנו מתוך נאמנות ליהדות הומאניסטית.
כשהוקמה מדינת ישראל, כתב הוגה הדעות הדתי-נוצרי Van Passen שארץ-ישראל צריכה להיות, ותהיה, מעבדה שבה יפתרו היהודים את הבעיות של חיי שיתוף המעיקות על האנושות כולה. ואילו אצלנו כתב א.ד. גורדון, שאנחנו מחויבים על-ידי ההיסטוריה שלנו להגשים בארץ-ישראל את האידיאל של עם-אדם, היינו שהעמים יחיו ביניהם חיי שיתוף כמו שחיים אותם בני-אדם יחידים.
המלחמה של 1967 לא החלישה בי את האמונה הזאת. די לי להזכיר את ההדים שעוררה המלחמה בליבותיהם של צעירינו ששבו מן המערכה ללא שמץ של שנאה (ראה את הספר "שיח לוחמים" ובו דברי עדות של צעירי-הקיבוצים ששבו מן המלחמה).
ובאשר לשנאת הערבים ליהודים: מי שראה את הערבים מן העיר העתיקה שבירושלים, כשנפתחו השערים, אחרי מלחמת יוני 67', כשהם זורמים לאלפיהם אל העיר המערבית, לראות את שכניהם היהודים, לחבקם ולהתנשק עמהם, אינו יכול להאמין ששורשי השנאה בין שני העמים היו עמוקים.
אנו חייבים להישאר נאמנים לאידיאל של נביאי ישראל. איני רוצה להביא כאן פסוקים זולים, שדופים. אביא רק פסוק אחד: "ביום ההוא יהיה ישראל שלישייה למצרים ולאשור ברכה בקרב הארץ. אשר בירכו ה' צבאות לאמור ברוך עמי מצרים ומעשה ידיי אשור ונחלתי ישראל." (ישעיהו, יט 25-24).
אהוד בן עזר: האם נראה לך כי הדת היהודית ממלאת תפקיד חיובי בישראל בימינו אלה, או שמא היא פונה לפסים מסוכנים, כמו – קידוש הכוח הצבאי, "שלמות הארץ", וכפיית הלכות דתיות באמצעים חילוניים על רוב העם שאינו דתי? כמו למשל בקבלת ההחלטה בכנסת בשאלת "מיהו יהודי?"
הוגו ברגמן: לצערי צדקת בשאלתך. אבל כדי לתת תשובה צודקת ונכונה על השאלה שלך לא די להסתמך על אירועים פוליטיים ועל צירופים של קולות קואליציוניים. קומבינאציות פוליטיות חולפות ועוברות. הסכנה האמיתית האורבת למצב הדתי בישראל היא הניהיליזם הדתי שאינו מאמין בשום דבר ומקבל מן העולם את הנוסחאות הלאומניות כתחליף-לדת; דת שאיבדה את כוחה ואת חיוניותה, שוויתרה על האידיאל המשיחי של אחדות כל בני-האדם, שהוא הרעיון היסודי של התחלת ספר בראשית.
"אם אין אלוהים, אזי הכול מותר" אמר דוסטויבסקי, וזו היא האווירה הצינית שבה אנו מחנכים את הדור הצעיר בישראל, ולא רק בישראל כי אם בעולם כולו. סכנת הציניזם הזה היא הסכנה האמיתית האורבת לאנושות כולה ובייחוד לישראל. בהשוואה עם הסכנה הזאת, הרי מלחמתנו באורתודוכסיה היא דבר חסר-חשיבות, או, על-כל-פנים, חשיבותו היא קטנה. שהרי כאן, כמו שאמרתי כבר, יש לנו עניין בצירופי-מפלגות מקריים וחולפים, אבל אותו הניהיליזם איננו חולף, מכיוון שבן-האדם אינו רואה את הסכנה והוא בולע עם כל נשימה ונשימה, את הרעל אשר עשוי להמיתו.
דרך אגב: רואה אני בכל קשירת קשר בין דת וגזע אנאכרוניזם הסותר את התפתחותו הרוחנית של האדם כיום. אין מכחישים שקשר זה היה מוצדק בזמנים קדומים, אך כיום הוא מתנגד לדרגה רוחנית שאליה הגיע האדם בעלייתו. דבר זה בא לידי גילוי, הברור לעיני כל אדם, בחוקי-הגזע הגרמניים. כל מי שמחזיק, בצורה זו או אחרת, בקשר בין דם ודת, מן ההכרח שיגיע לידי מסקנות חומרניות השמות לאל את החיים הדתיים.
רואה אני את הקשר בין דת ופוליטיקה לאסון גדול מאוד, אסון גדול למדינת ישראל ואסון גדול לדת ישראל. העובדה ששיקולים פוליטיים, שיקולים של קואליציה וכדומה, שואפים לכך (או מסכימים לכך), להנחיל לחוגי-הדת עמדה או פונקציה פוליטית-אדמיניסטראטיבית במדינה, מן-ההכרח שתפלג את העם. התפתחות זו, ההולכת ומתחזקת אצלנו, היא הרת-אסון ליהדות ולמדינתנו. אך אני מדגיש, שכל זה נאמר כאן "דרך-אגב". איני מאמין ב"סכנה" האורבת לנו מן המפלגות הדתיות. הסכנה היא באווירה הניהיליסטית שבה אנו חיים – יחד עם העולם כולו.
שמואל הוגו ברגמן נולד בפראג ב-1883, והיה ידיד נעוריו של פראנץ קאפקא. ברגמן למד באוניברסיטאות פראג וברלין, וקיבל את תוארו האקדמי באוניברסיטת פראג ב-1905. בשנים 1919-1907 היה ספרן בספריית האוניברסיטה בפראג, ומפעילי תנועת הסטודנטים הציונית "בר-כוכבא" בעיר זו. בובר וא.ד. גורדון השפיעו רבות באותה תקופה על הגותו היהודית והלאומית של ברגמן. ב-1919 עבר ללונדון וניהל שם את מחלקת התרבות של ההסתדרות הציונות. הוא עלה לארץ-ישראל ב-1920 וניהל את בית-הספרים הלאומי והאוניברסיטאי בירושלים עד 1935. היה חבר "הפועל הצעיר" והשתתף בוועידת ייסוד ההסתדרות. היה ממייסדיה וראשיה של אגודת "ברית שלום" להתקרבות יהודית-ערבי, החל מ-1925. מ-1928 מרצה לפילוסופיה באוניברסיטה העברית בירושלים, ומ-1935 ועד לפרישתו ב-1955, פרופסור בחוג לפילוסופיה, וכן כיהן כרקטור הראשון של האוניברסיטה בשנים 1938-1935. במשך יותר משבעים שנה החל מ-1903, פרסם, תחילה בגרמנית ומ-1912 גם בעברית, מאות מאמרים ומחקרים בפילוסופיה, יהדות, ציונות וספרות עברית, וכתב ספרים רבים בתולדות הפילוסופיה המשמשים, יחד עם תרגומיו, נכסי צאן ברזל של הספרות בשפה העברית, והשתתף משך שנים רבות בעיתונות ובבמות ספרותיות שונות בארץ, גם כעורך וכמתרגם. הוא נפטר בירושלים ב-1975, תשל"ה.
במשך שנים השפיע ש"ה ברגמן בגישתו ההומאניסטית-דתית, הן בתחום התחדשות חיי הדת היהודית בישראל ברוח ערכים הומאניים (כיוון שהתבדה כמעט כליל), והן בדרישתו ליחס מתון וצודק כלפי הערבים. הוא חינך דורות של תלמידים שחלקם נעשו מורים בעקבותיו, והנחיל להם בעיקר ערכי ענווה, שקדנות, בהירות המחשבה ושאיפה ללשון כתיבה והרצאה שוות לכל נפש, שהן ההפך הגמור מן המקצוענות האקדמית המתנשאת, הפרטנית, שפשתה במדעי-הרוח.
מספריו העבריים: "הפילוסופיה של עמנואל קאנט" (1927); "הפילוסופיה של שלמה מימון" (1932, 1967); "הוגי הדור" (1935, 1970); "מבוא לתורת ההכרה" (1940, 1973); "מדע ואמונה" (1945); "מבוא לתורת ההיגיון" (1953); "אלוהים ואדם במחשבה החדישה" (1957); "הוגים ומאמינים" (1959); "תולדות הפילוסופיה החדשה", א' (1970), ב' (1973), ג' (1977); "הפילוסופיה הדיאלוגית מקירקגור עד בובר" (1974).
חלקה הראשון של השיחה "סינתיזה ישראלית של הומאניזם ודת" נדפס לראשונה [לפני 60 שנה] בירחון "מאזניים", אפריל-מאי 1966, ובשלמותה ב-"Unease in Zion" (1974).
אהוד בן עזר
לצערי הוצאת "עם עובד" מסרבת זה שנים רבות להוציא ב"ספריית אופקים" הדפסה שנייה של "אין שאננים בציון", שיצא בה לאור לראשונה רק בשנת 1986 בזכותו של אברהם שפירא פַּצִ'י, שהיה אז מעורכי ההוצאה, בעוד אשר 12 שנים קודם לכן, בשנת 1974, שנת הוצאתו לאור לראשונה של הספר בארה"ב בתרגומו האנגלי מכתב-היד, סירבו עורכי "ספריית אופקים" דאז ב"עם עובד" להוציא לאור את המקור העברי בטענה שגרשם שלום אינו מתמודד עם השאלות שהצגתי בפניו ואילו הריאיון עם יונתן רטוש אינו שווה את הנייר שנכתב עליו. הספר אזל, אבל אפשר לקבל אותו במלואו ממני בקובץ מחשב ואם איני טועה גם בפרוייקט בן יהודה.
איך היתה השופטת מגיבה לו נהג יהודי
היה רוצח ילד ערבי בגלל שהרגיש מאויים?
אני קורא בעיתונים ולא מצליח להירגע. ילד יהודי נדרס למוות, פשוט נדרס למוות. ומיד השמאל לא מבזבז רגע ומיד מחבק את הנהג הדורס מכל הכיוונים. החרדים אשמים, המשטרה אשמה, ההפגנות אשמות, הבגדים השחורים אשמים ורק הנהג שפתח בדהירה ברחוב מלא אנשים (נניח שזה ללא מניע לאומני) לא אשם.
אני לא מדבר על מירב מיכאלי שעוד לפני שהנהג הספיק לדרוס כבר קבעה שהנהג הוא הקורבן ואנחנו אשמים. ממנה אי אפשר לצפות ליותר.
השופטת שמבינה איך אפשר להתקדם במערכת המשפט, משחררת מיד את הנהג הדורס. זיכרו – את מי שהדליף מסמך שמראה איך ההפגנות עוזרות לחמאס – החזיקו חודשים במרתפים. חרטא גייט ששופט בית המשפט השלום קבע שלא בוצע כל פשע ובסוף גם שופט בית המשפט המחוזי קבע שלא בוצע כל פשע אבל החזיקו את ״החשודים״ חודשים במרתפים. אבל נהג שדרס למוות ילד ופצע עוד 4, הנהג הוא הקורבן.
אני שואל איך הייתם מגיבים, איך היתה השופטת מגיבה לו נהג יהודי היה רוצח ילד ערבי בגלל שהרגיש מאויים. איך הייתם מגיבים, איך היתה השופטת מגיבה לו נהג חרדי או ימני היה דורס ילד בקפלן בגלל שהרגיש מאויים.
חוזר על מה שאמר ברל כצנלסון. ״היש עם בעמים אשר מבניו הגיעו לידי סילוף כזה, שכלי ונפשי, שכל מה שעושה עמם, כל יצירתו וכל ייסוריו הם בזויים ושנואים, וכל מה שעושה אוייב-עמם, כל שוד וכל רצח וכל אונס ממלא את ליבם רגש הערצה והתמכרות?״
לא מצליח להירגע. נער יהודי נדרס למוות, מערכת המשפט מונעת חקירה.
החוצפה ועזות המצח של מערכת המשפט עולה שלב. כנראה שההצלחה של מערכת המשפט למנוע את חקירת הפצ״רית, חקירת היועמ"שית, חקירת פשעי הרוגלות, חקירת הבן הגנב של היועמ"שית, חקירת המרגל מפיקוד דרום ובעיקר חקירת של אלו ששלחו אותו (טלי גוטליב הזכירה את שמו של יאיר גולן בנושא), חקירת העבירות לכאורה של יצחק עמית, חקירת מותו של אהוביה סנדק, חקירת הפדופילים הבכירים, פרשת רות דוד ועוד ועוד ועוד. מסתבר שההצלחה לבצע פשעים ולצאת נקיים מעודדת את מערכת המשפט והם עולים שלב. עכשיו עוברים לשלב הבא, אם הקורבן הוא חרדי שנוא, נדאג שגם כאן לא תהיה חקירה והשופטת משחררת מיד.
המשטרה לא קבעה אשמה, המשטרה ביקשה רק לחקור!!! לחקור!!!! שופטת המחוזי והפרקליטת מונעים חקירה!!!!! הבנתם. אני זוכר חקירות שנמשכו חודשים, בלי מפגש עם עורך דין ובלי מפגש עם המשפחה. אבל כאן אסור לעצור למטרות חקירה.
ואם האירוע יעודד עוד נהגים ערביים לבצע פעולות טרור לא נורא תמיד אפשר להאשים את בן גביר, את נתניהו, את שרה את המשטרה ואת הדת. ממש כמו שעושים עכשיו עם האלימות של המגזר, המשטרה עובדת קשה, מצליחה למצוא את האשמים והשופטים משחררים. ואז כשמקרי הרצח במגזר מתרבים בגלל שהרשות השופטת משחררת את העבריינים אם הם ערבים. בן גביר והמשטרה אשמים.
חוזר על מה שכבר כתבתי קודם. תארו לכם רק תארו לעצמכם שנהג יהודי דורס ילד ערבי בגלל שהרגיש מאויים! תארו לכם שנהג ימני או חרדי דורס ילד בקפלן בגלל שהרגיש מאויים!
מוטי הרכבי
דמוקרטיה מתגוננת
ככל שכל תועבה זוכה להכשרה, כל איום זוכה למחיאות כפיים, כל דיכוי זוכה לטפיחות על שכם, כל השתקה מתקבלת בשתיקה, החרדה והדאגה מתעצמים, ההבנה כי ההצהרות והמעשים הגלויים של נושא דגל הסגירה, הדיכוי, ההשתקה, החינוך מחדש, העלילה, הבאשת מדינת ישראל בארץ ובעולם, מצעידים את החברה הישראלית לכיוון אחד, דיקטטורה.
זה התחיל בזיהוי תהליכים, בערב יום השואה, "מה שמפחיד אותי בזיכרון השואה הוא לזהות תהליכים מזעזעים שהתרחשו באירופה," זיהוי מתיישבים יהודיים כתתי אדם, "אלה לא אנשים, אלה תתי אדם, בני אדם בזויים."
סדרת חינוך ללוחמים בני הציונות הדתית, "בני הציונות הדתית צריכים לעבור חינוך מחדש בצה"ל... חלקם זכו לחינוך לאומני קיצוני, יקבלו מסע תיקון בתוך צה"ל... חינוך לאזרחות דמוקרטית."
גם החברה החרדית נמצאת בתוכנית הגדולה של התמורות במדינת ישראל, "המדינה צריכה לעודד תוכניות מול החברה החרדית של יציאה בשאלה."
סגירת ערוץ טלוויזיה שמציג עמדות שונות, "כשאנחנו נעלה לשלטון, אנחנו נסגור את ערוץ 14."
קריאות למרי אזרחי, "כנגד ממשלת הזדון והרשע יש רק דרך אחת, מרי אזרחי רחב היקף," בנושא אי הציות, "אי ציות אזרחי כולל למשל-לא לעשות מילואים עד שהממשלה מתחלפת."
האשמת מדינת ישראל המבצעת הריגת תינוקות כתחביב, "ישראל בדרך להיות מדינה מוקצית... אם לא נחזור להתנהל כמדינה שפויה. מדינה שפויה לא נלחמת נגד אזרחים, לא הורגת תינוקות כתחביב, ולא נותנת לעצמה מטרות של גירוש אוכלוסייה." בעקבות התבטאות זו הורה שר הביטחון שלא לזמן את זה האיש לשירות מילואים.
אלו הם חלק מהאמירות המיוחסות לסגן הרמטכ"ל, האלוף במיל', יו"ר תנועת "הדמוקרטים", יאיר גולן, האיש שהתלהב מאוד כשאנרכיסטים צרו על המספרה בה הסתפרה אשת ראש הממשלה, האיש שצירף לתנועתו את ראשי מחאת קפלן הרדיקליים, בהם הקוראים לסרבנות, המסיתים באופן קיצוני נגד ראש הממשלה, ומנע מעיתונאים מערוץ 14 להיכנס לכנס ההכרזה.
מה שהחל כקוריוז של איש השוליים הסהרוריים, אשר כמעט והיה לרמטכ"ל, מתעצם בחודשים האחרונים, לאחר שהצליח להשתלט על מפלגת העבודה המצומקת, התחוור כי על אף זיהויו כמחולל דיקטטורה בפוטנציה, צובר תנופה, לגודל החרדה הסקרים מנבאים לתנועה זו מספר זוגי של מנדטים, לגודל הזוועה יש צרכנים להתבטאויות המחרידות שלו.
היו כבר מי שכינו את תנועת "הדמוקרטים" כתנועת הפשיסטים הראשונה, אינני ממהר לקבוע יתדות ולחתום על אבחנה זו, ב
רם, אני מתלבט בקול גדול, מה שם יקרא לתנועה בה המנהיג הוא חזק, מצמצם חירויות, מדכא חלק מהתקשורת, יוצר מצג עליונות על קבוצות אחרות בחברה הישראלית, מעודד כאוס ומרי אזרחי, מפיץ הסתה נוראה, מזרה אימה בהתנהלותו בנחרצות, בחדות, באמת שאין בילתה, הבוחר בשותפים את הרדיקליים והקיצוניים אשר על מצחם כתובות באותיות קידוש לבנה התבטאויות מעוררות דאגה.
אין להתייחס עוד ליאיר גולן ולשותפיו ולסייעניו כפסיק שולי במציאות הישראלית, חובה להקשיב לאיש שמבקש לחנך, לדכא, לסגור, המצהיר על כוונתו לפגוע בחירויות שונות, יאיר גולן וסייעניו הם סכנה אמיתית וגדולה לדמוקרטיה, לכן חלקם פועלים באופן אנטי דמוקרטי, עם התואר החדש, "דמוקרטיה מתגוננת", מדינת ישראל חייבת בדמוקרטיה מתגוננת מול יאיר גולן וסייעניו.
עמנואל בן סבו
אהוד: לדעתי האיש הוא סכל חייזר פוליטי ו"חסר לו בורג בראש" – וחברת סיעתו נעמה לזימי היא תומכת בעלילת הדם המרעילה של חטיפת ילדי תימן. אוי למפא"י שככה אחריתה!
1. סכנה – אוכלוקרטיה
בספרו "הסטוריות" או "עלייתה של האימפריה הרומית", תיאר פוליביוס שלוש שיטות משטר וכיצד כולן צפויות לתהליך בליה ושחיקה, שיהפוך אותן למעין קריקטורה מנוונת של עצמן, שתרחיק אותן מאוד מייעודן המקורי. כל צורת משטר נועדה במקורה להיטיב, והיא עלולה להידרדר לצורה שסופה להרע.
המונרכיה, שלטון מלוכני, עלולה להפוך לטירניה – עריצות. האריסטוקרטיה, שלטון הטובים ביותר, כלומר שלטון של מצוינות, עלול להפוך לאוליגרכיה – שיטה שבה רוב הכוח הפוליטי מצוי אצל חלק קטן מהאוכלוסייה, בעלי הכוח, לרוב בעלי ההון הגדולים או גנרלים. הדמוקרטיה, שלטון העם, עלולה להידרדר לאוכלוקרטיה – שלטון האספסוף. קרטיה = שלטון. אוכלוס = המון (מכאן המילה העברית אוכלוסיה). שם אחר לשיטה הזו הוא וולגורקרטיה, (מכאן המילה וולגרי).
פוליביוס מתאר מצב שבו ההמון נוהה אחרי מנהיגים פופוליסטיים וצמאי כוח, מעניק להם עוד ועוד כוח, ובסופו של דבר האוכלוקרטיה תהיה שלב מעבר מדמוקרטיה לטירניה.
הסכנה הזאת אורבת בפינה לכל דמוקרטיה. חוששני שישראל, בעיקר בשלוש השנים האחרונות, מתדרדרת לאוכלוקרטיה, שהיא חלק מגל עולמי, שטראמפ הוא מייצגו העיקרי.
יש לכך סממנים רבים. מעבר להערצת המנהיג, נוצרה השקפת עולם כוחנית, של דמוקרטיה רובנית. הדמוקרטיה אינה עוד שלטון העם, אלא שלטון הרוב. גם אם הרוב קטן, גם אם הוא רוב מלאכותי באמצעות בריתות משונות בין מיספר קבוצות מיעוט, ברגע שהוא הרוב, הוא לוקח את כל הקופה, הוא מכניע את המיעוט, הוא חותר לשלטון ללא מיצרים, כי זה רצון הרוב, הוא חותר לביטול האיזונים והבלמים, כי הוא הרוב ובאיזו חוצפה המיעוט יאזן וירסן אותו, הוא חותר להיות מעל החוק, כי הוא הרוב והרוב הוא החוק. בישראל, הממשלה החלישה מאוד את הכנסת, שהיתה לאסקופה נדרסת שלה. מעולם הכנסת לא היתה חלשה ושולית ונרמסת בידי הממשלה, כמו בימים אלה, כאשר יו"ר הכנסת רואה בעצמו שליחו האישי של ראש הממשלה לצורך השליטה בכנסת.
המהפכה המשטרית נועדה להשתלט גם על הרשות השופטת ובינתיים היא רומסת אותה, מסיתה נגדה ומשפילה אותה, ויוצרת דה-לגיטימציה לראשיה. הממשלה פועלת להשתלטות על התקשורת והחלשתה. כל אלה מסכנים מאוד את הדמוקרטיה הישראלית. השיטות הללו עלולות לדרדר את הדמוקרטיה הישראלית לדמוקרטיה נוסח פוטין או ארדואן, שבהן הדמוקרטיה מצטמצמת לבחירות, שבהן המנהיג הפופוליסט והפופולרי מנצח והוא נהנה משלטון ללא מיצרים. אסור לנו להגיע לכך.
ביטוי נוסף של האוכלוקרטיה הוא הקקיסטוקרטיה – שלטון הגרועים ביותר. אני מעדיף שלא לנקוב בשמות, אך לפחות בחלק ממשרדי הממשלה כאילו נבחר בפינצטה האדם הכי פחות מתאים במדינה לעמוד בראשם. ורמתם של חברי הכנסת, בעיקר ממפלגת השלטון, נמוכה להחריד.
אני נוהג להשתמש במונח לינצ'וקרטיה (לא מונח מדעי מוכר, אלא המצאה לשונית שלי) – גם לינץ' הוא שלטון הרוב. בלינץ' הרוב הורג את המיעוט. הרי הוא הרוב וזה רצון הרוב. אולי זה רצון הרוב, אך דמוקרטיה – זה לא. תיאור ציורי ללינצ'וקרטיה נתן הפילוסוף וההיסטוריון היהודי-בריטי סיר ישעיה ברלין (1909-1997): "החלטת רוב היא כאשר שלושה זאבים וכבשה מחליטים על ארוחת ערב."
איך אפשר להגן על הדמוקרטיה, כדי שלא תידרדר לאוכלוקרטיה?
ראשית, יש להפנים שדמוקרטיה אינה שלטון הרוב אלא שלטון העם, שנועדה להיטיב עם כל העם, שחייבת להבטיח את זכויות המיעוט ואת זכויות הפרט, ואין שום זכות לרוב לשלול אותן. לכן, הרוב חייב להיות מרוסן.
הדבר החשוב ביותר, הוא הפרדת רשויות עם איזונים ובלמים בין הרשויות. כנסת חזקה ועצמאית הרבה יותר מכפי שהיתה גם בימיה הטובים, לא כל שכן מכפי שהיא היום. למשל, בחירה חשאית של יו"ר הכנסת, כדי שלא יהיה נציג רוה"מ אלא מנהיג הרשות המחוקקת. למשל, צעדים אפקטיביים שיחזירו לכנסת ולוועדותיה את תפקידן כמוסד המפקח על השלטון, עם הרבה יותר עצמאות לוועדות וליו"ר הוועדות (ולבטח ללא אפשרות לראש הממשלה להדיח יו"ר ועדה או להקים ועדה עוקפת כמו הוועדה בנושא התקשורת), ועם יכולת פיקוח ובקרה אפקטיביים. למשל, עם יכולת להחליט בהצבעה חשאית על ועדת חקירה ממלכתית, גם אם הממשלה מנסה למנוע זאת. וצמצום המשמעת הקואליציונית הגורפת, למיספר מוגדר של הצבעות בכל מושב.
הפרדת הרשויות מחייבת מערכת משפט חזקה ועצמאית. איני מדבר על אקטיביזם שיפוטי, בנוסח אהרון ברק, ולבטח לא על הגרסה הקיצונית יותר, עליונות המשפט, בנוסח מנחם בגין. אבל בהחלט אסור לוותר על רשות שופטת, שהיא אחת משלוש רשויות השלטון, וחובתה להפעיל ביקורת שיפוטית על הרשות המבצעת, וכן ביקורת שיפוטית מאזנת ומרסנת על החקיקה.
מחסום נוסף בפני האוכלוקרטיה הוא שלטון החוק. שלטון החוק פירושו הכפיפות המוחלטת של הכול בפני החוק, ללא הנחות לחזק ולשליט. ראש הממשלה ושריו אינם עומדים מעל החוק, הם חייבים לפעול על פיו, וכאשר הם עוברים על החוק, החוק ייאכף עליהם כמו על כל אזרח (איני משתמש במושג "כמו אחרון האזרחים," כי אני מאמין בשוויון בין האזרחים).
כמו כן, יש להבטיח מערכת שירות ציבורי המבוססת על מצוינות ומקצועיות, וברובה היא קבועה ואינה מתחלפת עם חילופי השלטון (למעט תפקידי אמון המוגדרים בחוק). פגיעה בשירות הציבורי היא פגיעה באינטרס הציבורי והיא הולמת אוכלוקרטיה, לא דמוקרטיה.
וכמובן יש להבטיח תקשורת חופשית, הפועלת ללא מורא השלטון ובלי שהשלטון פוגע בה.
כל היסודות הללו, שנועדו להבטיח שהדמוקרטיה לא תידרדר לאוכלוקרטיה, נמצאים תחת מתקפה, ולכן הדמוקרטיה הישראלית נמצאת בסכנה של הידרדרות לאוכלוקרטיה.
הדרך למנוע זאת, היא הרגעת הטירוף הלאומי של פוליטיקת זהויות שבטית, והמרתה בפוליטיקה של הסכמות, שבה הצדדים השונים של המתרס מגבשים יחד פתרונות מוסכמים, בעיקר באשר למערכת היחסים, האיזונים והבלמים בין הרשויות. הסכמה כזו היא אינטרס לאומי, גם של מי שהיום הוא הרוב, אך ביום מן הימים הקערה תתהפך והוא יהיה המיעוט, ולבטח לא ירצה להיות הכבשה בארוחת הערב של הרוב.
2. צרור הערות 11.1.26
לחברה הישראלית האירוע המזעזע צריך להדליק זרקור אדום ענק. הקרעים בחברה, האלימות, הפרת החוק, הפיכת מחלוקות למלחמה, היא מתכון לשפיכות דמים. מותו של יוסף אייזנטל חייב לעורר חשבון נפש בחברה הישראלית. לא הכול מותר במאבק ציבורי.
המשטרה אישרה את ההפגנה וחסמה צירים, וקבוצת פראים סטתה ממנה ופעלה באלימות כלפי כלי הרכב שנסעו בכביש, אובדן השליטה הסתיים במוות.
הפגנות הן לחם חוקה של הדמוקרטיה, אולם הפיכתן לפריעת חוק היא התנקשות בדמוקרטיה.
זו קריאת השכמה גם למנהיגים מופקרים ומסיתים, כמו סמוטריץ' שהסית לדרוס את נשיא בית המשפט העליון.
הלוואי שמותו הטראגי של אייזנטל יהיה שעון מעורר לחברה הישראלית.
* לעקור משורש – טוקבקי השמחה על מותו של יוסף אייזנטל בהפגנה – מחפירים ומזעזעים.
אני זוכר את הזעזוע העמוק שלי, כשנתקלתי לראשונה, כנער, בכתובת המצמררת "דרוס כל דוס, השמד כל חרד." זו אחותה התאומה של הקריאה האיומה "מוות לערבים."
הרי אלו הקריאות שרדפו את אבותינו בגולה הדוויה. את התועבה הזאת עלינו לעקור משורש.
* אין להם ילדות? – כרזת האונס המתועבת שהניפו אוהדי מכבי חיפה אינה נותנת מנוח.
לא מדובר באיזה סוטה שצייר ציור. זו כרזת ענק, שאנשים רבים ציירו, אנשים רבים הניפו והמונים שרו ורקדו סביבה, ולא היה צדיק בסדום שקרע אותה או אפילו דרש להסיר אותה.
האם לכל אחד מאותם אנשים אין אישה, אין אימא, אין אחות, אין יְלדוֹת?!
הבנתי שהטענה, שהציור נועד לסמל את אוהדת הפועל חיפה, פדויית השבי רומי גונן, שהעידה על התקיפות המיניות שחוותה בשבי חמאס, אינה נכונה. אך גם כך מדובר בתועבה.
* א-דאולה מענה – אני צופה בסרטוני הזוועה של פורעים, בנים לאימהות יהודיות, שמשתוללים בתוך כפרים פלשתינאים, חמושים באלות, מכים בכל כוחם בקשיש שלא הצליח לברוח מפניהם. לזוועה הזאת קוראים פוגרום. הפורעים הגזענים האלה הם בני דמותם של הפורעים בפוגרומים נגד יהודים באירופה.
הם עושים זאת כי הם מרגישים שמותר, ש"א-דאולה מענה", הממשלה איתנו, כפי שצווחו פורעי תרפ"ט לצד צווחות "איטבח אל-יאהוד". הדוצ'ה שלהם, הוא השר ל"ביטחון" לאומני. ראש הממשלה, שהוא אפס במנהיגות, תלוי בראש הכנופייה, משקשק מולו ומצהיר שלא יפטר אותו. השר אוסר על המשטרה לבצע את תפקידה, וזאת התוצאה.
הפורעים החוליגנים הללו הם אויבי מדינת ישראל, אויבי העם היהודי, אויבי הציונות ואויבי ההתיישבות ביהודה ושומרון.
* שנוא נפשם של הבן גבירניקים – מרגע בחירתו של דוד זיני לראש השב"כ, כתבתי שהוא יהפוך מהר מאוד לשנוא נפשם של הבן גבירניקים ומושא הסתתם.
הנה, ציטוט של פשקוויל בן גבירניקי, על רקע תמונה של זיני: "זיני, תוריד מהם את האזיקים! שיטה חדשה לרדיפת נערים יהודים הומצאה ע״י ראש השב״כ ואלוף הפיקוד. הם החליטו להפוך נערים יהודים לאסירים אלקטרוניים. בלי משפט ובלי הוכחות פשוט מעקב צמוד 24/7 ע״י אזיק מעקב... נפלת לקונספציה של השמאל?? אל תיתן למערכת להפוך אותך למי שנלחם בחלוצים."
אני מקווה ומאמין שזיני יצליח היכן שנכשלו קודמיו במלחמה במגיפת הטרור הבן גבירי ביו"ש.
* הס פן תזיק – בימים שלהם נועדו דברי התבונה "והמשכיל בעת ההיא יידום," השר הכהניסט עמיחי אליהו קופץ בראש ומספר בגל"צ שבשעה זאת פועלים סוכנים ישראלים באיראן. טוב שהוא לא הצהיר שישראל תטיל פצצת אטום על טהרן.
* שלמות העם או שלמות הקואליציה – הציונות הדתית – לא מפלגת ההשתלטות העוינת על המותג, אלא הציבור הציוני הדתי – מובילה את המאבק נגד חוק ההשתמטות. זה גם הציבור האפקטיבי ביכולת להניא ח"כים מן הקואליציה לתת ידם למעל.
מולם עומדים גורמי ימין שדבקים בעסקה המושחתת והרקובה – השתמטות לנצח תמורת שלטון, ויוצאים למתקפת נגד, עם המסר של "הם מפילים את הימין... מעלים את השמאל..." וכו'. הרי בתפיסה העקומה שלהם בנט, ליברמן ויועז, לדוגמה, הם סססס0מול, ולעומת זאת המשתמטים מצה"ל, העורקים ממלחמת מצווה, הם המחנה ה... "לאומי". מה כל כך לאומי בסרטן ההשתמטות? מכל מקום, כל אלה הם כביכול "שמאל", ומי שנאבק בעד שירות בצה"ל של החרדים הוא שמאלן או משת"פ של השמאל.
מי שהפכה לסמל של מאבק הציונות הדתית נגד ההשתמטות הממארת היא שבות רענן. דתיה, ציונית, ימנית, מתנחלת, אם לחמישה ילדים, עם כיסוי ראש, רהוטה, סוחפת, מי שהובילה את מאבק נשות המילואימניקים והיום היא ממנהיגי מאבק המילואימניקים וגם שותפה למפלגת המילואימניקים בהנהגת יועז הנדל. והיא היתה למוקד של הסתה ושנאה של הימננים הקיצונים, שמרוב לאומיות הם השותפים הטבעיים של כת "נמות ולא נתגייס," או אם לדייק יותר: "תמותו ולא נתגייס."
שבות היא הפנים היפות, תרתי משמע, של הציונות הדתית.
ובעניין זה אצטט את דבריה הנכוחים של מיה אוחנה מורנו, אלמנתו של עמנואל מורנו: "שלמות העם חשובה יותר משלמות הקואליציה."
* מוחלת על חטאיו – המרגלת ענת קם תומכת ביאיר גולן וקוראת לאחרים לתמוך בו, אבל יש בעייה. הוא שירת שנים רבות בצה"ל, צבא האוייב. איך אפשר לתמוך בו? "שמאלנים טובים וותיקים יצביעו לגולן, אדם שלבש מדים עשרות שנים ואחראי אישית לכמה מעוולות הכיבוש, שהם מתנגדים לו בכל רמ"ח איבריהם ושס"ה גידיהם, כי בשעת החירום הנוכחית אפשר וצריך למחול על חטאי העבר."
סגן הרמטכ"ל, המרגלת מוחלת לך על חטאי העבר שלך: ההגנה על מדינת ישראל והשירות בצה"ל.
* מיהו מרגל – כמעט בכל פעם שאני מותח ביקורת על מאמריה של המרגלת ענת קם, קופץ איזה חוכמולוג ו"מתקן" אותי: "היא לא מרגלת."
מיהו מרגל? אפשר לתת יותר מהגדרה אחת, אבל אני חושב שעל הגדרת המינימום הבאה לא צריכה להיות מחלוקת כלשהי: "מרגל הוא מי שהורשע בבית המשפט הישראלי בריגול."
ענת קם הורשעה בריגול. לא סתם בריגול – בריגול חמור. ופסק הדין החמור הזה ניתן בעסקת טיעון, כלומר קם עצמה הודתה בריגול חמור והסכימה עם ההרשעה.
* נתניהו והחטופים – חרף התנגדותי הנחרצת לנתניהו וביקורתי החריפה עליו, במיוחד לאחר מחדל 7 באוקטובר, שהוא בראש ובראשונה מחדל שלו, ומנוסתו הפחדנית מאחריות – למרות זאת, אני מקפיד לשמור על עקרונותיי: להתנזר לחלוטין מכל פוזיציה, מכל פוליטיקת זהויות שבטית או מחנאית, להיות ענייני עד הסוף ולבחון כל עניין לגופו. וכאשר מגיעים לנתניהו שבחים, איני מהסס לשבח אותו, כפי שאיני מהסס לבקר מנהיגים שאני תומך בהם ואף כאלה שאני מצביע להם. ובוודאי שאיני מהדהד קמפיינים שקריים נגד נתניהו. יש מספיק סיבות טובות להתנגד לו, אין צורך להוסיף לכך שקרים.
שקר כזה הוא הטענה שנתניהו הפקיר את החטופים, הקריב אותם למען "מלחמת נצח" (טמבלים, הרי המחדל שלו הוא הפחד המשתק ממלחמה) וכל הבבל"ת הזה. לא. נתניהו לא הפקיר את החטופים.
בשלושת החודשים האחרונים, המסר המוביל של נרטיב "מפקיר החטופים", הוא שנתניהו יכול היה לחתום על אותו הסכם בדיוק הרבה קודם. זה שקר מוחלט. לאורך כל התקופה היה ברור, שהסכם לשחרור של כל החטופים הוא הפסקת המלחמה ונסיגה לקווי 7 באוקטובר ללא תנאי. לא זו בלבד שזה לא המצב היום (שהוא רחוק מלהשביע רצון), אלא שהמצב היום מוכיח עד כמה היה מסוכן להיכנע לעסקה שהוצעה אז.
היום ישראל שולטת על כמחצית רצועת עזה וחמאס שולט על המחצית השנייה. השלטון של חמאס בשטח שבידיו מתבסס והולך, בשיטותיו הרצחניות, והוא שב ומגייס אלפי מחבלים חדשים ומתעצם. אילו חלילה נכנענו לתכתיב, חמאס היה שולט ביד רמה בכל רצועת עזה, עד קווי 7 באוקטובר. כמה מתושבי הנגב המערבי היו חוזרים לבתיהם במצב הזה?
החזרת החטופים בלי נסיגת צה"ל היא הישג גדול, שהושג הודות ללחץ הצבאי על חמאס ובעיקר הודות לכך שצה"ל עמד לכבוש את העיר עזה ולחסל את מעוז התנגדותם האחרון. ישראל חתמה על הסכם, שכלל בתוכו דרישה לפירוק חמאס מנשקו ופירוז הרצועה.
מה יהיה הלאה? במקרה הגרוע, חמאס לא יתפרק מנשקו ויישאר בשלטון – שלטונו יצטמצם למחצית הרצועה כשצה"ל על גרונו ומחצית השטח בידינו. במקרה הטוב, חמאס יתפרק והרצועה תפורז וצה"ל יתבסס על הפרימטר. אני מקווה מאוד שלא נוותר על פירוק חמאס; שניתן צ'אנס למהלך המדיני של טראמפ (אף שאיני מאמין שייצא ממנו משהו) ואם הוא לא יצלח, צה"ל יפרק את חמאס בכוחו. אך גם התרחיש הגרוע רחוק ת"ק פרסה מהתרחיש של כניעה להסכמים שהוצעו אז. ובלחץ על חמאס, הן המדיני והן הצבאי, לא נותר בידיו הקלף הגדול שלו – החטופים ובעיקר החיים. אמנם הוא ממשיך להחזיק בידיו את החלל החטוף רני גואילי, אך אם לא נמצמץ, הוא ייאלץ להחזיר גם אותו.
כן, איני מהסס לקבוע שבמו"מ על החטופים נתניהו ראוי לשבח על עמידה איתנה (ולא אופיינית לו, ע"ע עסקת שליט המופקרת).
אך היה לנתניהו כישלון חמור בנושא החטופים, והוא הסכמתו להגדרת קטאר כ"מתווכת". קטאר היא הפטרון של חמאס ושל הטבח, וכל מטרתה במו"מ היתה להציל את חמאס. התיווך שלה היה ניסיון להכניע את ישראל ולהשאיר בידי חמאס את החטופים, כתעודת ביטוח, אלא אם ישראל תיכנע לחלוטין. הסכמתנו להיותה מתווכת היא כישלון מדיני מובהק של נתניהו.
* בירת הגליל המזרחי – אני גאה בשכניי, המועצה האזורית גליל עליון, שוויתרה מיוזמתה, ללא צורך בוועדת גבולות של משרד הפנים, על שטח מוניציפלי, והחליטה על העברת שטח הקמפוס המזרחי של אוניברסיטת תל-חי לקריית שמונה.
זה הרבה יותר מארנונה. הארנונה היא פיצוחים לעומת הצרכים של קריית שמונה. מדובר במיתוג, ביוקרה, במיצובה של קריית שמונה כבירת הגליל המזרחי. נכון שהאוניברסיטה תהיה בה, כי העצמתה של קריית שמונה, בוודאי בימים אלה, היא ברכה לגליל כולו.
לגבי שמה של האוניברסיטה – אני מקווה מאוד שהשם תל-חי לא יימחק, כי המשמעות של אתוס תל-חי היא לאומית ולא מקומית. אפשר למצוא נוסחה שתשמר את השם.
* לרצות את תיאבון הבייס – אילו הבעייה שלהם היתה האנומליה בתחנת שידור צבאית, הם היו מובילים מהלך של איזרוח גל"צ במסגרת השידור הציבורי, אולי במסגרת תאגיד השידור הציבורי. חלופה נוספת היא הפרטתה. נכון, אלה תהליכים ממושכים.
אבל הבעייה שלהם היא אחרת. הבייס הפנאטי, הקנאי, רוצה לרמוס, לדרוס ולהרוס. סגירת גל"צ היא מבחינתו חלק מהמלחמה בתקשורת החופשית, כדי שהכול כאן ייראה כמו ערוץ התעמולה 14. הבייס הזה הוא ציבור המצביעים בפריימריז במפלגת ביבי. הפריימריז האלה הם השיקול העליון בכל החלטה של מי שאמור להיות שר הביטחון של ישראל. המהלך נועד לרצות את הבייס הזה, כחלק מן הפריימריז. זה כל הסיפור.
סוגיית סגירת התחנה עלתה על סדר היום פעמים רבות בעבר. גם אני כתבתי פעמים רבות בעד איזרוחה או הפרטתה. הדילמה של שרי ביטחון קודמים שעסקו בכך, היתה בין האנומליה בתחנת שידור צבאית, לבין הרצון לשמר את הפנינה התרבותית גל"צ, שהיא הרבה מעבר לתחנת שידור. המטרה של הבייס שאותה מנסה כ"ץ לרצות, היא השמדת הפנינה התרבותית.
* בין ונצואלה לגרינלנד – מה משותף לוונצואלה, שאותה תקף טראמפ, לבין גרינלנד, שעליה הוא מאיים להשתלט?
בשני המקרים התשובה היא כלכלית. טראמפ פעל נגד ונצואלה כי הוא לוטש את עיניו לאוצרות הנפט שלה, והוא מאיים על גרינלנד, כי הוא לוטש את עיניו למרבצי המינרלים והנפט שלה. הוא קולוניאליסט שרוצה לנצל את אוצרות הטבע של אותן ארצות, למען האינטרס של ארצו. למה? כי הוא יכול. כי הוא חזק. כי הוא ביריון.
מה ההבדל בין ונצואלה וגרינלנד?
ונצואלה היא רודנות מושחתת, אנטי אמריקאית, אנטי מערבית, עם נשיא שזייף וגנב את הבחירות, היא מנהלת טרור סמים, משמשת מוצב קדמי של איראן בעורפה של ארה"ב ותומכת בטרור בכלל ובחיזבאללה בפרט.
גרינלנד היא אוטונומיה דנית דמוקרטית קטנטנה ושוחרת שלום, שאינה מאיימת על איש ואין לה שום סכסוך עם ארה"ב.
גם אם המוטיבציה של טראמפ לפעול נגד ונצואלה נובעת מאינטרס זר, צעדו נגדה קידם את שלום העולם. אם יפעל נגד גרינלנד, תהיה זו פגיעה בשלום העולם ומסר לרודנים כמו פוטין, שי וארדואן, שעכשיו מותר.
* מפלגת המחשבות – אני ממליץ על הסכת שאני מקפיד להאזין לכל פרקיו – "מפלגת המחשבות", בעריכה והגשה של ד"ר מיכה גודמן ואפרת רוזנברג שפירא, בסדרת ההסכתים של בית אביחי. ההסכת עוסק, כהגדרתו, "ברעיונות שמאחורי הפוליטיקה."
העונות הראשונות של ההסכת, שאותן לא שמעתי ואולי עוד אחזור אליהן, עסקו בפוליטיקה הישראלית. נחשפתי להסכת והתחברתי אליו בעונה שעסקה בפוליטיקה האמריקאית ולאחר מכן בעונה שעסקה באיראן. העונה הנוכחית עוסקת בבינה המלאכותית.
מיכה ואפרת הם שני אנשים חכמים, בקיאים, רהוטים ושיחתם קולחת. הם עוסקים במהפכת הבינה המלאכותית מכיוונים שונים, בוחנים את משמעותה לאנושות, בין הגישות האוטופיות בנוגע אליה לבין הגישות הדיסטופיות אליה, אך גם את הגישה האוטופית הם בוחנים ורואים שגם בה יש איום חמור על האנושות. מצד שני, הם בהחלט רואים גם את ההזדמנויות, ומדברים על הדרכים לנצל את ההזדמנויות ולהישמר מפני האיומים. השיח שלהם הוא שקלא וטריא שבו הם מעלים תזה ומציגים אותה בהתלהבות ולאחר מכן קוטלים אותה באנטיתזה באותה התלהבות. הם אינם עוסקים כלל בצדדים הטכנולוגיים שלה (ומטילים ספק אם נכון להגדיר אותה טכנולוגיה), אלא במשמעותה לעתיד האנושות. אין כל צורך להתמצא בעולם הבינה המלאכותית כדי להתחבר להסכת, וכאמור, אני ממליץ עליו בחום.
* האמן אגם – אחת התחפושות האהובות עליי בביוגרפיה הפורימית שלי, היתה ב-1988. התחפשתי אז לפסל "מים ואש" של יעקב אגם בכיכר דיזנגוף בת"א, שהיה אז בכותרות, בערך שנתיים לאחר הקמתו, וניטשה עליו מחלוקת ציבורית בקרב התל-אביבים. הלבשתי על עצמי מתקן מקרטון בצורת הפסל, צבוע בשלל הצבעים של הפסל, בידי האחת מתז עם מים ובידי השניה זיקוק – הסתובבתי על צירי כאשר הזיקוק דלק ולחצתי על השפריצר.
אני דווקא אהבתי את המיצג בכיכר, למרות שהבון טון היה ללעוג לו ולהציגו כקיטש. אני זוכר שהמוסף הסאטירי "דבר אחר" ירד על יעקב אגם תדיר, ונהג לכנותו "האגם יעקב אמן" (כפרודיה על כך שהגדרתו בתקשורת היתה "האמן יעקב אגם"). יש משהו קרתני בנטייה שלנו לרדת על ישראלים שזכו להכרה והצלחה רבתי בעולם, כמו אגם.
השבוע, בגיל 97, זכה אגם בפרס ישראל. הוא ראוי לפרס, והיה ראוי לו מזמן, על אפם וחמתם של הפלצנים.
* ביד הלשון: אל תיראו ואל תחתו – בהצהרה לתקשורת בנושא פרשת קטארגייט, קרא נפתלי בנט למשטרה ולשב"כ לחקור את הפרשה עד תום, וסיים במילים: "אל תיראו ואל תחתו."
אלו מילות החיזוק של יהושע בן נון ללוחמי ישראל במלחמה נגד חמשת מלכי האמורי: "וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם יְהוֹשֻׁעַ אַל-תִּירְאוּ וְאַל-תֵּחָתּוּ, חִזְקוּ וְאִמְצוּ, כִּי כָכָה יַעֲשֶׂה יְהוָה לְכָל-אֹיְבֵיכֶם אֲשֶׁר אַתֶּם נִלְחָמִים אוֹתָם" (יהושע י', כ"ה).
בכך יהושע הדהד ללוחמיו את הדברים שאמר לו אלוהים לקראת המלחמה בעי: "וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-יְהוֹשֻׁעַ: אַל-תִּירָא וְאַל-תֵּחָת, קַח עִמְּךָ אֵת כָּל-עַם הַמִּלְחָמָה, וְקוּם עֲלֵה הָעָי. רְאֵה נָתַתִּי בְיָדְךָ אֶת-מֶלֶךְ הָעַי וְאֶת-עַמּוֹ וְאֶת-עִירוֹ וְאֶת-אַרְצוֹ" (יהושע ח', א').
באותן מילים פונה דוד לבנו שלמה, שאותו הוא מכשיר לתפקיד המלך: "וַיֹּאמֶר דָּוִיד לִשְׁלֹמֹה בְנוֹ: חֲזַק וֶאֱמַץ וַעֲשֵׂה, אַל תִּירָא וְאַל תֵּחָת, כִּי יְהֹוָה אֱלֹהִים אֱלֹהַי עִמָּךְ, לֹא יַרְפְּךָ וְלֹא יַעַזְבֶךָּ עַד לִכְלוֹת כׇּל מְלֶאכֶת עֲבוֹדַת בֵּית יְהֹוָה" (דבה"י א', כ"ח, כ').
משמעות הביטוי הוא "אל תפחדו". תיראו – מהמילה יראה = פחד. ומה מקור המילה תחתו?
אנו אומרים על אדם שהוא "עשוי לבלי חת". למה הכוונה? לאדם שאין בו פחד.
אנו אומרים "הטיל עליו חתתו". הכוונה להִפחיד אותו.
במלון אבן שושן, ההגדרה למלה חִתִּית הוא "מורא, פחד".
ובכן, הן אל תיראו והן אל תחתו פירושם אל תפחדו. הכפלה לשם הדגשה.
אורי הייטנר
לתגובות: uriheitner@gmail.com
היום – 10 בינואר 2026 –
אודי יקירי, השלום לך?
איזה יום היום, הא?
מעבירה לך קטע, מברכה ארוכה ומעוטרת תמונות, ששלחתי לעין גדי, אודות אותו יום היסטורי, ב-10.1.1956, סיפור העלייה שלנו לעין גדי.
אז – בשנת 1956 – התפללנו וייחלנו
אל מחר, אל יום חדש, שאינו מאכזב
"ישר כוח, וכל המילים היפות," הטובות –
נכתבו ונשלחו ממני, דבוישה, אליכם,
לאורך השנים
ישר מן הלב...
והיום, ידידַי, בעשרה בינואר שנת 2026
כולנו צריכים לשמוח במה שיש,
כי בהחלט, בהחלט, בהחלט –
עין גדי תוססת, כקהילה,
ולנו, הקשישים, אין במה להתבייש!
מאחלת לכולנו,
שעוד נשוב, ניפגש,
בשמחות ובבריאות איתנה, נזדמן
ונרים כוסיות לחיים – אמן ואמן!
שלכם, כמו תמיד,
דְּבויְשֶה
{זה השם, ולא אחר,
דבורה סְלֶפּ גּוּטְמָכֶר}
אהוד: היה לילה קר וחשוך. המשאית שקעה בבוץ קילומטרים אחדים לפני עין גדי, רוב החברים המשיכו את דרכם ברגל וסיימו בריקודים בחדר האוכל של ההיאחזות. דבוישה איבדה אחת מנעליה ששקעה בבוץ. אני נשארתי לישון על המשאית והגעתי בה לעין גדי רק בבוקר.
עלי חמנאי [כל כלב בא יומו]
בעת תקיפת ישראל-ארה"ב באיראן [יוני 2025] פירסמת ב"חדשות בן עזר" את שירי :
עלי חמנאי [כל כלב בא יומו]
אשר רבים הגיבו אליי בשמחה ותקווה שנבואתי זו אכן תתגשם במהרה.
לאור המצב המהפכני באירן כעת, אם תחליט לפרסמו שוב, הריני מצרפו כאן עכשיו בשמחה.
רק טוב ובשורות טובות בכל מקרה.
שלך בתודה,
בן בן-ארי
ניו יורק
עַלִי חַמנַאי [כָּל כֶּלֶב בָּא יוֹמוֹ]
רוּחַאלַלה חוּמֵינִי
הֵקִים וְשָׁלַט
בֶּעָשׂוֹר הָרִאשׁוֹן.
אַתָּה, עלִי חַמנַאי
צוֹרֵר שִׁיעִי אָרוּר
לֵךְ כְּבָר לִישֹׁן.
"מַנְהִיג עֶלְיוֹן"
לְעוֹלָם אֵינוֹ טוֹעֶה
קִצְּךָ עַל הַסַּף
הַאֵינְךָ זֹאת רוֹאֶה?
אָיָיתוּללה שִׁיעִי
אַךְ תֹּאַר הִנּוֹ,
גַּם כֶּלֶב כָּמוֹךָ
[כּוּל כַּלְבּ בִּיגִ'י יוֹמוֹ]
גולדה, בגין, שמיר, נתניהו – או:
מה זה להיות 'ראש ממשלה?"
א. גולדה
כידוע, גולדה מאיר לא רצתה להיות ראש ממשלה. ב-1969, כמעט כעת חיה, אחרי שאשכול מת, היא כבר היתה עייפה וחולה, ולעייפות ולבריאות הלקויה תרמו כמובן לא רק הסיגריות שעישנה בלי הרף, אלא בעיקר עשרות שנות פעילות ציבורית. מעט ישראלים יודעים על תרומתה הדרמטית ב-1948: השגת עשרות מיליוני דולרים מיהדות ארה"ב, מבצע שזיכה אותה בנשיקה מבן-גוריון.
אבל גולדה היתה אשת תנועה ומפלגה ורעיון, והיא חיה ופעלה בתקופה בה הרעיון של 'דין התנועה' לא היה במרכאות ואם הופנה כלפי מישהו, או מישהי, המשמעות היתה ברורה: קודם כל צרכי ציבור, אחר כך, אם בכלל, שיקולים אישיים. כך הרי רבין ויתר על קריירת הנדסת מים ויגאל אלון על קריירה מזהירה במחלקה למדעי המדינה באוקספורד, במחיצתו של לא אחר מאשר ישעיהו ברלין.
ולכן גולדה הסכימה לדרישת חבריה, וכמה שבועות לאחר לכתו של לוי אשכול, לקחה על עצמה את תפקיד ראש הממשלה, אותו מילאה בהצלחה ידועה כמעט בדיוק חמש שנים, עד לפרישתה באפריל 1974 לאחר פירסום הדו"ח החלקי של 'ועדת אגרנט'. סמוך לפרסום הדו"ח החלקי, רשמה גולדה עוד פרק מזהיר ולא ידוע – ואצל מי שכן ידוע, מוכחש או מושתק – המבטא את דרכה כאשת ציבור.
מעשה שהיה בערך כך היה, ולימים דיווחה עליו מזכירתה האישית: מזכיר הממשלה דאז קבל בפניה, אוף-דה-רקורד, כי 'ועדת אגרנט' לא עושה צדק עם הרמטכ"ל דדו, שהרי היא מפילה עליו את כל האחריות, ולכן לא ממלאת את תפקידה: חקר האמת. שעל כך ענתה לו גולדה בעוקצנות מזרח-אירופית טיפוסית, לאמור: 'נו יונגערמאן, אתה רוצה עוד פרשה?"
ב"פרשה" היא התכוונה כמובן לאותה פרשה בת כעשר בסך הכול, הלא היא 'פרשת לבון' שקרעה לא "רק" את המפלגה והתנועה, אלא את החברה והמדינה כולה. אחריותה הציבורית הביאה אותה להעדיף חצי-אמת היסטורית (בת כמה חודשים: מי אחראי למחדל באוקטובר 1973), על פני אמת-פוליטית שמשמעותה השלכת הציבור הישראלי לעוד מערבולת של טירוף מערכות.
כי מה שעניין את גולדה כראש ממשלה –כי זה מה שמעניין תמיד כל ראש ממשלה, אחרת הוא היסטוריון, עיתונאי, יושב קרנות, פובליציסט ובלוגיסט – הוא העתיד והעתיד בלבד.
והגם שהעתיד מתפתח מתוך העבר שלרגע סינגולרי מתגבש כהווה, הנה העתיד הוא העניין, כי רק את העתיד ניתן לעצב, וראש ממשלה, כל ראש ממשלה – אחרת הוא היסטוריון, עיתונאי, יושב קרנות, פובליציסט ובלוגיסט – נושא בתפקיד האיום וכפוי הטובה הזה (אפילו במדינות משמימות כמו דנמרק), רק ואך ורק כי הוא מוכן לקחת על עצמו את האחריות לעצב את העתיד.
כי העבר – וזה מה שהופך אותו לעבר – עבר. מת. הוא משאת נפשם ותחום עניינם של ההיסטוריון, העיתונאי, יושב הקרנות, הפובליציסט והבלוגיסט, וכל מי שהוא לא (עדיין ובדרך כלל אף פעם), ראש ממשלה.
ב. בגין
כידוע, בגין כל חייו הציבוריים, כלומר לכל הפחות מאפריל 1944, הרגע בו החליט להוביל את המרד נגד הבריטים, רצה להיות ראש ממשלה.
אפילו את הרגע בו כמעט פרש, בשלהי ינואר 1949, בעקבות התבוסה הצורבת שספגה מפלגתו הצעירה, חירות, עליה הכריז בגין בנאום מרהיב במוצאי אותה השבת שערב כניסתה כ-28 שעות קודם לכן הכריז יריבו המושבע, בן-גוריון, על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל היא מדינת ישראל, אין אלא להבין כחלק משאיפתו להיות ראש ממשלה.
כי בשונה מיריבי מפא"י בצד השני של הרחוב, מפלגת מפ"ם, שהוקמה רק כמה חודשים לפני 'חירות', שאנשיה תפסו עצמם כ'קורקטיבה' למפלגה הראשית, הנה מנחם בגין ראה עצמו כ'אלרטנטיבה'. ולכן, עם היוודע תוצאות הבחירות הראשונות שהתקיימו ב-25 בינואר 1949 – 19 מנדטים למפ"ם (לצד 46 מנדטים למפא"י) ורק 14 לחירות – הבין בגין שסיכוייו להיות 'אלטרנטיבה' קלושים ולכן מוטב שיפרוש.
המשך ההיסטוריה – היסטוריה. בגין קיבל חבל הצלה מפרשת 'הסכם השילומים', ומאז 'נותר על הגלגל', כשהוא מייחל ממערכת בחירות לזו שתמיד באה אחר כך, לשיפור בתוצאות, שיפור שאכן הצטבר והצטבר עד שבערב ה-17 במאי 1977 הכריז חיים יבין על "המהפך" המפורסם.
תודתו המרגשת של בגין לעליזה אשתו, על שהלכה אחריו במדבר, מעידה יותר מכל דבר אחר על המחיר העצום שבגין מוכן היה לשלם – והוא הרי המחיר העצום המשלם בריבית דריבית כל מי שמחליט לנסות להיות ראש ממשלה, קל וחומר אם הוא מצליח להיות ראש ממשלה – מי שרוצה להיות ראש ממשלה. ואת המחיר הזה הוא כפה קודם כל על בחירת ליבו, על שותפתו הנאמנה לחיים, ואין עדות עמוקה מכך על העניין לשמו התכנסנו: מה זה להיות 'ראש ממשלה?"
כידוע, בגין פרש מתפקיד ראש הממשלה בקול דממה דקה הצועקת עד היום באוזני כל מי שמוקיר, גם אם מתוך ביקורת עצומה, את מורשתו.
אבל את שתיקתו של בגין עד יום מותו כתשע שנים לאחר שפרש, אין אלא להבין כנובעת בדיוק מהמקום ממנו הצליח בגין לשאוב כוחות במשך עשרות שנים של כישלונות, השפלות, תיסכולים ועוד 'מטעמים' השמורים למי שמחליט לעשות את המעשה הנדיר:
לא רק לוותר על 'לעשות לביתו', אלא לשאוף למלא את התפקיד הקשה ביותר בחיים הציבוריים בכלל, ושל עם מוכה גורל וקשה עורף שווכחנותו-אמנותו ופלגנותו-גאוותו, שמיליונים מבנותיו ובניו התעקשו מתעקשים וממשיכים להתעקש לנטוע עץ ולבנות פרגולה באזור הרקוב, המושחת, האלים והשלילי ביותר על פני הגלובוס (המזרח התיכון אם זה לא ברור, ולא הגיאוגרפיה אשמה אלא התרבות והתרבות – הערבית-מוסלמית – בלבד, והדברים ידועים).
כי בגין שתק כי הוא נכשל (לדעתו על עצמו הוא נכשל) בלהמשיך ולעשות את מה שאמור היה לעשות כראש ממשלה – כי זה מה שמעניין תמיד כל ראש ממשלה, אחרת הוא היסטוריון, עיתונאי, יושב קרנות, פובליציסט ובלוגיסט – העתיד והעתיד בלבד.
והגם שהעתיד מתפתח מתוך העבר שלרגע סינגולרי מתגבש כהווה, הנה העתיד הוא העניין, כי רק את העתיד ניתן לעצב, וראש ממשלה, כל ראש ממשלה – אחרת הוא היסטוריון, עיתונאי, יושב קרנות, פובליציסט ובלוגיסט – נושא בתפקיד האיום וכפוי הטובה הזה (אפילו במדינות משמימות כמו דנמרק), רק ואך ורק כי הוא מוכן לקחת על עצמו את האחריות לעצב את העתיד.
ובגין ב-1983 עייף מלעצב את העתיד, ולכן חי את תשע שנותיו האחרונות בתחושת כישלון כבדה, כשלון אי העמידה באחריות על העתיד. כי העבר של בגין, עבור בגין, מת. כי העבר הרי הוא משאת נפשם ותחום עניינם של ההיסטוריון, העיתונאי, יושב הקרנות, הפובליציסט והבלוגיסט, וכל מי שהוא לא (עדיין ובדרך כלל אף פעם), ראש ממשלה.
ג. שמיר
שמיר ככל הנראה לא העלה על דעתו שהוא יהיה ראש ממשלה. כחייל במחתרת לח"י הוא ידע היטב את מוטת הכנפיים הצרה מאוד של התנועה המשונה לה השתייך, שבניגוד למפ"ם מזה ולחירות מזה, התאפיינה בניגודים מוחלטים (כנעניסטים מזה ובולשביקים מזה), שאחדותם התאפשרה רק ואך ורק במציאות סינגולרית נדירה: הצטרפות של שלל אויבים במרחב צר ומוגדר, הצטרפות ממנה נגזרה שיטת פעולה פשוטה עד פשטנית, שממילא עלתה בקנה אחד עם עוצמתה היחסית (כלומר חולשתה המייאשת) של תנועתו: לח"י.
ולכן לא פלא שמהר מאוד – בניגוד גמור לעמיתיו לכאורה באצ"ל – לא רק התיישבה דעתו הממלכתית אלא שהוא הצטרף ברצון למנגנון החשאי ביותר שתפקידו מאז שהומצא להגן על הממלכה באשר היא, בלי קשר לשאלה מי עומד בראשה ועל איזו מתמטיקה אלקטוראלית-קואליציונית.
אבל כמו גולדה ובני דורם, שמיר עדיין חי בתודעת 'דין התנועה', ולכן עם פרישתו של בגין מראשות הממשלה, נכנס שמיר לנעליו בלי יומרות, ויש האומרים – והוכחות רבות בידיהם – שהוא היה אחד מראשי הממשלה הטובים ביותר שהיו כאן, וכי רשימת הישגיו בולטת עוד יותר גם ביחס לנקודת המוצא האפרורית שלו: אדם ללא יומרות אך עתיר ערכים ציבוריים בריאים, קודם כל יושרה, ואחר כך חריצות, ותבונת-מצב והבנת הדברים המסובכים בשפת ליבם, ואמנות האפשר מעל לכל.
כי מה שעניין את גולדה כראש ממשלה – כי זה מה שמעניין תמיד כל ראש ממשלה, אחרת הוא היסטוריון, עיתונאי, יושב קרנות, פובליציסט ובלוגיסט – הוא העתיד והעתיד בלבד.
והגם שהעתיד מתפתח מתוך העבר שלרגע סינגולרי מתגבש כהווה, הנה העתיד הוא העניין, כי רק את העתיד ניתן לעצב, וראש ממשלה, כל ראש ממשלה – אחרת הוא היסטוריון, עיתונאי, יושב קרנות, פובליציסט ובלוגיסט – נושא בתפקיד האיום וכפוי הטובה הזה (אפילו במדינות משמימות כמו דנמרק), רק ואך ורק כי הוא מוכן לקחת על עצמו את האחריות לעצב את העתיד.
כי מה שעניין את שמיר כראש ממשלה, הגם שלא חלם על התפקיד ואולי רצה בו עוד פחות מגולדה בשעתה, היה עתיד האומה והמדינה שהופקד בידיו, והעתיד הוא מה שמעניין תמיד כל ראש ממשלה, אחרת הוא היסטוריון, עיתונאי, יושב קרנות, פובליציסט ובלוגיסט.
ד. נתניהו
כידוע, ההבדל הגדול הבולט בין נתניהו לכל ראשי הממשלה שפעלו כאן לפניו, להוציא אולי את שני האהודים, הוא השתייכותו לדור שלא ידע לא את יוסף ולא את פרעה ולא את דין התנועה ולא את ערכי הצניעות והאיפוק והיושרה הציבורית. גם כאן הדברים ידועים, ומי ששכח כמה שנים עוסקת הציבוריות הישראלית בפרשיות שחיתות הקשורות בשמו של נתניהו בל יכעס על עצמו, כי מדובר כבר בכ-30 שנות פרשיות ופרשיות ופרשיות ועוד פרשיות, עד בלי די, עד קבס וגועל ובושה.
ואולי, אם נכון הפתגם לפיו כל עם ראוי למשטר שיש לו, הרי שאת ההבדל בין נתניהו לשמיר, בגין וגולדה (ואין צורך להוסיף את רבין, אשכול, שרת ובן-גוריון) יש לחפש קודם כל בתוך עצמנו, סביבתו החברתית-תרבותית של נתניהו.
אבל כך או כך – כי הרי הדברים הם גם כך וגם אחרת, מאוד אחרת, וגם כאן הדברים ידועים, שהרי הישראלים מכךכךים עצמם לדעת כבר 30 שנה, וכל המכךכך חזק יותר הרי זה משובח – ובכן כך או כך, דבר אחד אי אפשר שלא להבחין בו, והוא בולט וצלול בתוך ענן המתנות והסיגרים, וקולו נשמע צלול ובהיר גם מתוך הרעש וההמולה והצווחות והקירקורים שעשרים שנות חיי ציבור תחת נתניהו או בהשפעתו הישירה יצרו וממשיכים ליצור כאן, ובכן כל העם רואים את הקול הברור: נתניהו קיווה כל ימיו הציבוריים להיות ראש ממשלה, וקרוב לוודאי שהוא רצה בתפקיד יותר מכל ראש ממשלה אחר שפעל כאן לפניו.
ואני מרשה לעצמי לנחש שגם אחריו (וכן, יבוא היום בו נתניהו יפסיק להיות ראש ממשלה כי הטבע יעשה את שלו כי כך פועל הטבע, כי גם הוא, הטבע, כמו הפוליטיקה, ללא הפסקה) לא יהיה אדם שירצה בתפקיד כפי שנתניהו רצה בו.
ובשלב זה של הצגת הפרשנות ההיסטורית הזו שכותרת 'מה זה להיות ראש ממשלה', כבר אין צורך לומר שמה שחל על שמיר ובגין וגולדה, ועל כל ראש ממשלה אחר שפעל בארץ הזו, ועל כל עמית הפועל במדינות משמימות כמו פינלנד או אורוגוואי, חל גם על נתניהו, לאמור: עיצוב העתיד.
כי מה שעניין את גולדה, את בגין, את שמיר, את שני האהודים, את שרון, את רבין, את אשכול, את שרת, את בן-גוריון ולפניהם את חיים וייצמן ובנימין זאב הרצל (ואת ז'בוטינסקי בתקופה הקצרה בה החליף את העם והיה ראש ממשלת ההסתדרות הציונית הרוויזיוניסטית) מעניין את נתניהו, והוא הרי, וכאמור, עיצוב העתיד.
כי בשבתו כראש ממשלה זה מה שמעניין את נתניהו, העתיד, כי זה – העתיד –מה שעניין תמיד כל ראש ממשלה, אחרת הוא היסטוריון, עיתונאי, יושב קרנות, פובליציסט ובלוגיסט.
ולכן יחסו לשאלת 'ועדת החקירה'.
ולכן אי-חשיבות העיסוק בהטחת ההאשמות באחריותו לקונספציה, בין אם זו אחריות בלעדית, או משותפת, או לא-קיימת (ואין צורך לומר כי היא היתה גם היתה קיימת, אבל יש צורך לומר כי באופן משונה מעריציו השוטים לא מבינים שהיא היתה קיימת, שהרי אחרת הוא לא היה ראש ממשלה והרי ראש ממשלה הוא היה ועודנו ותפקידו של ראש ממשלה, כל ממשלה, הוא לגבש קונספציות לגבי העתיד כי העתיד כאמור הוא מה שמעניין ראש ממשלה אחרת הוא לא ראש ממשלה אלא בלוגיסט).
וכל עוד נתניהו הוא ראש ממשלה, ואין שום סימן שהוא מוכן, רוצה, שוקל או עומד לוותר על תפקידו כראש ממשלה, לא ענייני העבר יעסיקו אותו, אלא העתיד והעתיד בלבד.
ה. ומה איתנו?
כלומר , מה עם כל השאר – אזרחים, היסטוריונים, עיתונאים, יושבי קרנות, פובליציסטים ובלוגיסטים?
נו, בפיהם ובלבבם לעשות, כי לא בשמיים היא: או שהם ימשיכו לעסוק בעבר, שהוא הדבר היחיד שלא מעניין את מי שבידיו הופקד עתידנו – או כפי מושא ביקורתם הם ינסו להבין מה נכון לעשות בעתיד, כי רק את העתיד ביכולתנו לעצב, הגם שהעתיד מתפתח מתוך העבר שלרגע סינגולרי מתגבש כהווה.
אדרבא, ככל שיותר אזרחים, בוודאי במדינה דמוקרטית, בוודאי אם שמה ישראל והיא נתונה בכף בין חלאות במערב לרוצחים מוצהרים סביבה ובתוכה – יעשו את מאמץ הבנת אפשרויות העתיד, כך אולי יצליח שר העתיד, הלא הוא ראש הממשלה, בתפקידו.
ודוקו:
כל ראש ממשלה, לאו דווקא זה או אחר. כי היום הוא פה, מחר הוא שם. אבל כל עוד הוא פה, עניינו (שהוא ענייננו-כולנו) הוא העתיד – אחרת הוא היסטוריון, עיתונאי, יושב קרנות, פובליציסט ובלוגיסט.
אודי מנור
היסטוריון, חיפה
סיר הבשר
אני הייתי אכלנית גרועה מאוד, וההורים שלי, שעשו מאמצים כבירים להשיג עבורי כבד עוף כדי שאתחזק, היו מביטים בי חסרי אונים, כשהייתי טועמת מעט, מעקמת את הפה, ומביטה בהם בתחנונים שיניחו לי. לעומת זאת, אבא היה אכלן רבא – תענוג היה לראות אותו אוכל – העיניים שלו היו מבריקות, הלסתות עבדו בלי הפסקה, הוא היה בולס את המנה הענקית של תפוחי אדמה מעורבבים בגבינה מלוחה, כשמצחו מזיע ממאמץ ומתענוג, ותמיד משאיר צלחת ריקה.
"ככה צריך לאכול. בימים אלה אסור להשאיר פירור בצלחת!"
היו בידי שתי ראיות שאל לב הגבר מגיעים דרך הקיבה: אבא שלי, ודודי צבי, אחיו של אבא. הדוד הזה התחתן בגלל צלי עוף! בבית נטוש בשיח' מואניס, שבו נמצאת עכשיו אוניברסיטת תל-אביב, גרה ברוניה גוטהלף, ניצולת שואה שמספר היה מקועקע לה על זרועה השמאלית. איך היא שרדה את התופת? היא שיננה ארבע מילים בגרמנית "אִיך בין איינֱה שניידרין," שפירושו "אני תופרת." מנגלה הביט בה רגע ארוך ושלח אותה לצד הנידונים לחיים ולעבודות פרך. אדלג על כל התלאות שעברה עד שרב סרן אנטולי שפירו היהודי נכנס למחנה אושוויץ בראש גדוד של הצבא האדום. ברוניה התנסתה גם בגירוש לקפריסין, וגם שירתה בתור תופרת בדרגת רב"ט מיספר חודשים בצה"ל שעדיין לחם את מלחמת השחרור. לבסוף, כחיילת משוחררת זכתה לחדר בבית נטוש, עם שירותים בחוץ, בלי מקלחת – העיקר – קורת גג. היא התקבלה לעבוד בחנות לבגדי גברים המפורסמת של גברת נוסבוים בנחלת בנימין. לפי עצתה של בעלת החנות, היא נכנסה, כאילו בטעות למשרדו של הדוד בבית ברנר (אז הדוד היה גרוש מאשתו הראשונה), כביכול לבקש להירשם כחברת הסתדרות (היה לה מזמן "פנקס אדום"...). הדוד היה אדיב כלפיה, הגיש לה תה עם קצת רקיקים, והיא קבעה שהוא נראה לא טוב, כי איננו אוכל מזון בריא.
"אני צריך לספר לך שבצנע אי אפשר להיות מפונקים..."
"אסור להזניח. אם תרשה לי, נתח עוף היה מיטיב עם הבריאות שלך. אני אכין לך צלי עוף ומרק, ואתה תיראה אחרת לגמרי."
"איך, החברה ברוניה?! הרי זה עולה הון. לא ארשה... איך תשיגי? ברור לך שאני אשלם."
ברוניה הבינה שהדוד בלע את הפיתיון: "בפעם הבאה אתה תשלם" – ברור שצריכה להיות "הפעם הבאה."
כעבור שבוע ברוניה נסעה אל הדוד בשני אוטובוסים, וגם היתה לה כברת דרך ללכת ברגל. היא הגיעה אל בית הדוד באפיסת כוחות, הביאה לו עוף צלוי, מרק ותפוחי אדמה אפויים, קומפוט מקישואים ממותקים בדבש חרובים. ברוניה עמדה על כך שיכסו את השולחן במפה לבנה, שידליקו נרות על פמוטים, וישתו לחיים. למותר לציין שאת כל המעדנים האלה קנתה גברת נוסבוים בשוק השחור עבור העובדת המסורה שלה.
כעבור חודשיים הדוד וברוניה התחתנו, לאחר החופה ברוניה נפלה לזרועותיה של גברת נוסבוים, ושתיהן פרצו בבכי משחרר.
אבל נחזור לאבא ואימא שלי – אני חוזרת מבית הספר, הייתי אז בכיתה ח', ואבא מבשר לי שהביא את אימא לארזה, ואנחנו לבד. ידעתי שאימא מכינה אוכל לשבוע בו תיעדר מהבית, ולא דאגתי לאוכל, כי אוכל היה עבורי ממש הדאגה האחרונה. אבא מביט בי בחיוך כומס סוד, מביא אותי למטבח, ומראה לי סיר ענק על הכיריים.
"את זה אימא הכינה?!"
ואבא מסביר לי שהאוכל שאימא הכינה נמצא במקרר, את הסיר הביאה שושנה, המזכירה שלו במשרד הבריאות. היא שמעה שאימא תיעדר מהבית שבוע, והיא הכינה את הסיר הענק הזה, ובו נתחי בשר, אורז מתובל עם צנוברים ושקדים קלופים, כמיטב המסורת הקולינרית של יוצאי עיראק, ממש חגיגה! האושר ממש נשפך מעיניו של אבא. גם אני טעמתי – באמת נפלא, ושלא כדרכי – השארתי צלחת ריקה.
כל יום היינו מוציאים את הסיר הענק מהמקרר (פירקנו לשם כך מדף), היינו מחממים במחבת חלק שיספיק לשתי מנות – מנה גדושה לאבא, מנה קטנה לי, ואנחנו אוכלים ומתענגים.
כשאימא חזרה, הראיתי לה את הסיר, שהיה עדיין מלא לכדי שליש.
"מה זה?"
"זה שושנה, המזכירה של אבא."
"מה?! אני אתן לו על זה! האוכל שלי כבר לא טוב לו!"
כשאבא חזר הביתה מהעבודה, אימא הראתה באצבע על הסיר: "אני אלמד אותך לקח, המופקרת הזאת עושה עליך מניפולציות! ברגע זה אתה זורק את מה שנשאר בסיר לפח הזבל! שלא יישאר שריד!"
אבא הנזוף לקח את הסיר, ובלב כבד החל להטות אותו כלפי הפח, התכולה החלה לזלוג אט אט – נמלאתי רחמים כלפי ההקרבה הזאת של אבא. אני מודה שגם לי היה קשה לראות איך המזון הנפלא הזה ניגר אל פח האשפה. כשהיה נדמה לאבא שאימא הסבה את ראשה, הוא היה חוטף מדי פעם חתיכת בשר ותוחב אל תוך הפה. לחצתי חזק על הפה שלי שלא אפרוץ בצחוק.
היו לי שתי ראיות שאת לב הגבר כובשים דרך הקיבה, לכן עשיתי מאמצים ללמוד לבשל ולאפות כדי שאוכל לכבוש את ליבו של זה שיהיה לימים בחיר ליבי, אלא שרצה הגורל שכאשר נישאתי לבן זוגי, התברר לי שהאוכל לא עמד בראש מעייניו. אדרבה, תוך שהוא אוכל בחוסר רצון, הוא בכלל חושב על משהו אחר. תמיד קיוויתי שהוא חושב עליי.
משה גרנות
11 שירים ל'חדשות בן עזר' ינואר 2026
*
אָמַר הַיּוֹצֵר לְעַצְמוֹ:
"תִּצֹּר, תִּצֹּר
בְּלִי מַעֲצוֹר
אִם יֵשׁ לְךָ מָה;
שֶׁיַּגִּידוּ מָה שֶׁיַּגִּידוּ
(תָּמִיד יֵשׁ מָה לְהַגִּיד)
וְאַתָּה בְּשֶׁלְּךָ
תִּצֹּר וְתִצֹּר
בְּלִי מַעֲצוֹר!
גיל
תְּחִלָּה יוֹנֵק שָׁדַיִם תִּינוֹק
וּלְבַסּוֹף מִשְּׁדֵי הָאֲדָמָה
הוּא עָתִיד לִינֹק.
*
עִם כָּל יוֹם שֶׁעוֹבֵר
אֲנָשִׁים שׁוֹקְעִים בַּחַיִּים
יוֹתֵר וְיוֹתֵר;
נִדְמֶה לָהֶם שֶׁהֵם חַיִּים
אֲבָל הֵם כְּמוֹ מְפַרְפְּרִים,
עוֹשִׂים תְּנוּעוֹת בַּיָּדַיִם
כְּדֵי לְהַחְזִיק עַל פְּנֵי הַמַּיִם,
מִתְעַסְּקִים בְּכָל מִינֵי דְּבָרִים
לְבַל יֵעָשֶׂה לָהֶם לְרוֹעֵץ
הַהִרְהוּר הַמַּפְחִיד בִּדְבַר הַקֵּץ.
*
הִיא הָיְתָה נָאָה,
רֹאשָׁהּ עָטוּף בְּמִטְפַּחַת
וְקִבְּלָה אֶת הַנִּכְנָסִים לַמִּסְעָדָה
בִּמְאוֹר פָּנִים וְרֹב נַחַת
כְּמוֹ רַק אֵלֶיךָ הִיא פּוֹנָה
וּבָא לְךָ לְהַזְמִינָהּ
לְהָסֵב עִמְּךָ אֶל הַצַּלַּחַת.
*
הָאִשָּׁה שֶׁהִתְעַסְּקָה
בַּהֲלִיכוֹת וְנִימוּסִים
הָלְכָה לְעוֹלָמָהּ
וְזֶה כָּל כָּךְ
לֹא מְנֻמָּס,
כָּל כָּךְ גַּס
לְהוֹרִידָהּ לַבּוֹר
הַשָּׁחֹר.
*
הָאִישׁ הָיָה רָזֶה
אֲבָל חֲתוּלָתוֹ לֹא
הִתְרַגְּשָׁה מִזֶּה;
כְּשֶׁיָּשַׁב אוֹ שָׁכַב
הָאִישׁ הַיָּקָר
הִשְׂתָּרְעָה הִיא עָלָיו
כְּמוֹ עַל כַּר
וְדַי לָהּ.
חיית מחמד
"גַּשׁ הֵנָּה
חֲתוּלִי הַיָּקָר,
הַנַּח רֹאשְׁךָ
לְצִדִּי עַל הַכַּר."
כָּךְ הָאִישׁ
לַחֲתוּלוֹ אָמַר
וְזֶה אֶת הַהַצָּעָה
מִהֵר לְקַבֵּל,
נָתָן זִנּוּק
וּלְצִדּוֹ הִתְכַּרְבֵּל.
*
הוּא עָשָׂה עַצְמוֹ תָּמִים
אַךְ מִבְּלִי מֵשִׂים
נָעָה אֶצְלוֹ הַיָּד
כְּלַפֵּי הַשַּׁד
שֶׁל בַּת-שִׂיחוֹ.
התאונה
פָּגוֹשׁ פָּגַשׁ פָּגוֹשׁ
וְהַנּוֹסְעִים נִפְגְּשׁוּ
בְּעוֹלַם הָאֱמֶת.
הנדל"ניסט
הוּא הִתְעַסֵּק
בְּנִכְסֵי-דְּלָא-נָיְדֵי,
מָה שֶׁגָּרַם לוֹ לַחֲשֹׁב
שֶׁלְּעוֹלָם לֹא יַעֲבֹר
מִן הָעוֹלָם.
*
הוּא הָיָה פַּעַם
זַמָּר מֻכָּר
אֲבָל זֶה שָׁנִים
שֶׁהוּא כְּבָר לֹא שָׁר
וּבְדִירָה צְנוּעָה הוּא גָּר.
עַל עָתִיד אֵין מָה לְדַבֵּר
וּמָה שֶׁהָיָה נִגְמַר.
אילן בושם
הסרט "אני, אחימאיר"
שלום לקוראי חב"ע,
ברצוני להביא לידיעתכם כי הסרט התיעודי החדש (56 דקות) – "אני, אחימאיר" – על ד"ר אב"א אחימאיר, יוקרן בקרוב בשני מקומות:
ביום חמישי, 15.1.2026, בשעה 20.00, בבית התרבות בגבעת עדה.
ביום ראשון, 18.1.2026, בשעה 18.00, בבית יד לבנים בפתח תקווה.
לאחר ההקרנה מתקיים רב שיח בהובלתו של יגאל לרנר, מפיק ובמאי הסרט.
כולכם מוזמנים. הכניסה בתשלום סמלי.
הסרט מציג את המאבק על דמותו, פועלו, הגותו וצדקתו של המנהיג האידאולוגי של התנועה הרוויזיוניסטית, והאישיות הנרדפת ביותר בתולדות הציונות – דרך עיניהם של שלושת ילדיו, זאבה, יעקב, יוסי, ועוד אישים שמסבירים את תרומתו לניצחון הציונות.
עידכונים על מקומות הקרנה נוספים בעתיד – נביא בבוא הזמן.
בברכה,
יוסי אחימאיר
סיפורים ירושלמיים
אירוע זה הוא אחד מזיכרונות הילדות החזקים שלי, והוא כולל בחובו כה הרבה מִאָוִירַת אותם ימים, שמצאתי כי ראוי הוא לְהִכָּתֵב.
כילדים יָחֲסֵנוּ לבריטים, בשלהי שנות המנדט, לא היה חד-משמעי אלא מעורפל:
מצד אחד – כולנו שנאנו אותם. ידענו שהבריטים חוצצים בינינו לבין העצמאות, כעסנו על מלחמתם בעלייה לארץ, על רדיפתם את המחתרות העבריות, והתפעלנו מעלילות הגבורה של אותן מחתרות.
היינו אז כבני שש או שבע, והיינו רק כשנה או שנתיים בארץ. על "ההגנה" והפלמ"ח כמעט ולא ידענו דבר. למדנו להכירם במועד ובגיל מאוחרים יותר, כאשר השיירות לירושלים החלו לפרוץ את המצור עליה. שמענו הרבה יותר על האצ"ל, הארגון הצבאי הלאומי, שאת כרוזיו המודבקים על קירות הבתים קראנו מעת לעת. הרבה זמן ניטש בינינו הוויכוח מה שמה הנכון של מחתרת זו: אצ"ל? הרצל? במוסדנו המבוגרים המועטים לא היו די נגישים, ואף לא שימשו בהכרח מקור אמין בעינינו לשאלות מורכבות שכאלו.
על מחתרת הלח"י ידענו פחות. גם אנשיה הדביקו בְּהֵחָבֵא מודעות בראש חוצות, שאותן קראנו בשקיקה, אם גם אין זה בטוח שהבינונו הכול. אך את שם המחתרת ידענו יפה, הגם שהתקשיתי להבין מה למחתרת ודווקא ללחי? אולי רמז לִלְחִי החמור בה היכה שמשון את הפלשתים?!
אז גם טרם הבינונו את המושג "ראשי-תיבות"...
מצד שני – ואני בטוח שגם מבוגרים מאיתנו התחבטו לא מעט בכך– המאבק בבריטים לא עלה בקנה אחד עם הכבוד הרב אשר רחשנו להם, כאומה אשר הובילה את המלחמה בנאצים, ואשר לבסוף הביסה אותם, ובכך תרמה להצלת שארית העם היהודי באירופה ובארץ.
מלחמת העולם השנייה עוד היתה קרובה וּטְרִיָּה בזיכרוננו. עדיין נשאנו את צלקותיה.
גם מעט סרטי הקולנוע שעלה בידינו לראות לעיתים, בעיקר כאשר הצלחנו "להתפלח" לקולנוע "אדיסון" או לקולנוע "סמדר" המרוחק, היו סרטי מלחמה בריטים או סרטי גבורה רוסיים. גם סרטי "טרזן" הפופולאריים נסבו סביב נתין בריטי החי עם קופים חסרי נתינות...
מוֹסָדֵנוּ שכן ברחוב רש"י, שבשכונת מקור-ברוך בירושלים. באותו יום פסעתי ברחוב רש"י, מפינת רחוב תחכמוני לכיוון רחוב הטורים, אשר אז טרם נסלל. כמנהג אותם ימים לבשתי מכנסי חאקי קצרים, חולצה ועליה סוודר אפור וחבשתי כובע בֶּרֶט ירושלמי כחול ועגול. לרגלי נעליים גבוהות ועליהן כרוכות חותלות, שכונו אז "פָּאטֶס", כמנהג החיילים הבריטים אשר אומץ גם בפלמ"ח וממנו, מאוחר יותר, בצה"ל. שום ילד המכבד עצמו אצלנו לא חשב אז לנעול סנדלים או נעלי-התעמלות כמנעל רגיל. ככל שהנעל היתה כבדה יותר, וממוסמרת בְּסוּלְיַתָּה – כן תיטב.
עודי צועד והנה הגיח מאחורי מְשׁוּרְיָן בריטי, מאותן שריוניות קלות, שהיו משאת נפשם של לוחמינו מאוחר יותר, כאשר פרצו הקרבות. היה זה רכב גבוה, כבד-גלגלים, שבראשו צריח מסתובב ובו מקובע מקלע "בְּרֶן" כבד. אותו מקלע מוזר שמחסניתו מזדקרת כלפי מעלה, ולא כלפי מטה כביתר המקלעים בעולם. בַּמְּשׁוּרְיָן היו ארבעה או חמישה "טוֹמִים", צנחנים בריטים שכונו כך בשל היותם מזוינים בְּתַתֵּי-מקלע מסוג "טומיגן" כאשר סבבו בחוצותינו. אחרים כינו אותם "כלניות", בשל כומתותיהם האדומות.
הַמְּשׁוּרְיָן נסע לאיטו, מעט מֵאֲחוֹרַי ובסמוך לי, בקצב הליכתי. הדבר היחיד שהפריע לי היתה הָאַנְטֶנָּה של מכשיר הקשר שהתנוססה מעל לצריחו של המשוריין.
כיום אני יודע שֶׁחָיִינוּ אז בעולם אשר המציאות והדמיון שלטו בו במעורב. דומני שהילדים כיום, ובעיקר אלו שחיים בחיק משפחה "רגילה", חיים כבר במציאות אחרת, מציאותית הרבה יותר. הם חשופים לתקשורת המונים, ובעיקר לטלוויזיה, מועשרים בְּשֶׁפַע ידע טכנולוגי, רב לאין-שיעור מאשר ידענו אנו. אפשר גם שבמוסד השלמנו בדמיוננו יותר חֲסָרִים בידע, באשר לא היו לנו הורים לְהִוָועֵץ בהם או לְשָׁאֲלָם שאלות. אפשר גם שאני, בשל דמיוני העשיר ואהבת הקריאה שלי, חייתי ביתר-שְׂאֵת בעולם דמיוני.
אך הבה נחזור למשוריין ולאנטנה שבראשו. בצריח המשוריין, מאחורי המקלע, ישב אחד החיילים ולאזניו אוזניות.
רַווחה אז בקרבנו הידיעה "הוודאית" כי האנטנה משמשת לקריאת מחשבותיהם של אנשים. מישהו, ואפשר ועשה זאת בצחוק – ולדעתי נטיעת מידע כוזב בְּאָזְנֵיהֶם של ילדים עֵיְרַנִּיִים הוא מעשה נפשע גם אם אין כוונה רעה בצדו – ייחס לאנטנות "סגולה" זו של קריאת מחשבות, ואנו, הקטנים, הֶאֱמַנּוּ בה אז ללא עוררין. מסתבר שהאנטנות הזיקו למוחותינו כבר שישים שנה לפני הקרינה הנובעת, אם אמנם, ממכשירי הטלפון הסלולריים של ימינו...
ובכן – אני הקט צועד ולצידי המפלצת המאיימת קוראת המחשבות, שהאטה ונסעה מעט מאחוריי, עוקבת אחריי וקוראת את מחשבותיי... ידעתי שאני שונא את הבריטים ומשום מה מחשבתי התרכזה באותם רגעים מביכים דווקא בתחושה עזה זו. נִסִּיתִי להתכחש למחשבה זו ולחשוב שאני בעצם די אוהב צעירים נועזים אלה, שהיכו לא מכבר בגרמנים, אך הדבר לא נסתייע. לא קל לשלוט במחשבות. התאמצתי לחשוב על משהו אחר – אך בִּכְדִי. לבסוף החלטתי "תמות נפשי עם פלשתים," לא אאבק עוד ברגשותיי! חשבתי לעצמי: "אני שונא אתכם, לוואי ותמותו או תצאו כבר מן הארץ הזאת. כך או כך – אני שונא אתכם!!"
חִכִּיתִי לחוש את מגע הידיים השריריות הלופתות את זרועותיי, לְחָיַי המתינו לסטירות הבלתי-נמנעות, אך דבר לא קרה. המשכתי ללכת לתומי, כאשר המשורעין בעקבותיעע, והחייל החבוש באוזניות, ישוב בצריח וקורא את מחשבותיי, בולש בהן שְׁתִי וַעֵרֶב, ואין בידי להושיע. חשתי ממש גופנית את הגורם הזר המשוטט לו בְּשׁוּפִי וְנַחַת בקודקודי.
היו אלו דקות ארוכות וקשות של מלחמתי העזה באימפריה הבריטית. מלחמה שהתנהלה כולה בראשי [ובאנטנה...] היתה זו אחת מהמלחמות הקשות והנועזות שלחמתי מעודי.
כאשר קרבנו אל פינת הרחוב, שלימים נקרא "רחוב הטורים", הגבירה השריונית את מהירותה, פנתה ימינה לכוון מחנה שְׁנֶלֶר, ונסעה לדרכה.
האימפריה הבריטית כָּשְׁלָה בקרב אף מבלי שתדע על-כך...
[או, אולי, אותו צנחן בריטי פשוט לא שלט בשפה העברית...אז לא חשבתי על כך].
יוסף אליעז
ספר הגעגועים - פרק עשרים וארבעה
רומאן
כנרת, זמורה-ביתן, מוציאים לאור
נכתב בעקבות הרומאן (שאזל)
"לשוט בקליפת אבטיח" משנת 1987
נדפס בישראל 2009
פרק עשרים וארבעה
משחקי הפְּלַסטֶלינָה הם
התחלה של סופר
יש לי מקטרת מועדפת שאותה אני מעשן כבר שנים רבות. כל האחרות שניצבות על שולחני אינן מוצאות חן בעיניי ביותר, ואותן אני פוקד לעיתים רחוקות. לפני זמן לא רב החלה נושבת רוח-פרצים במקטרת האהובה עליי. מצחיק? עובדה. פתאום האוויר נכנס בה גם מלמטה. נִבְעָה בה חור. לאט-לאט נצרב העץ ונאכל עד לקליפה החיצונית. האם אפרד מן המקטרת הישנה? אני? נזכרתי בתבונת-הכפיים שנתברכתי בה בנעוריי ואשר בזכותה נשלחתי ללמוד (יומיים) בבית-הספר המקצועי "שבח", ניקיתי היטב את פנים המקטרת בסכין ובצמר-גפן טבול בספירט, וייבשתי. הכנתי גוש טרי, בצקי, של גבס משובח, ומילאתי וסתמתי בו והידקתי היטב את מקום החור, ומאז המקטרת שבה לשמש אותי והיא טעימה כבראשונה.
מקטרות ועישון העסיקו אותנו רבות בשנות נעורינו. במזרחה של אחוזת פלז היתה שדרת אלונים אשר מבלוטיהם הקשים, המבריקים כאגוז ובעלי קליפה עבה ודוקרנית בחלקם התחתון, היינו מתקינים בעבודת-פרך את ראש המקטרת, ומצרפים אליו קנה-סוף קשה ודק בתור פִּיָה, או קנה במבוק צעיר. במקום טבק נהגנו לשים עלי איקליפטוס יבשים, ושאפנו מהם ריח שהזכיר תרופה נגד הצטננות.
דרך פשוטה יותר היתה להצית קצה של קנה קש ארוך ו"לעשן" אותו, אך טעמו, טעם קוצים שרוף, היה מריר וחם ומגרה לשיעול. ועוד דרך היתה לעשות "סיגר", אך זה תפקידו לא היה לשמש לעישון אלא בתור פצצת סירחון. לשם כך היה צורך להשיג פילמים ישנים אחדים של צְלוֹלוֹיד, שהיו גדולים אז פי כמה וכמה מאלה של היום (ודליקים ביותר וגרמו לא פעם שריפה באולמות-קולנוע), לגלגל אותם בתוך דף-מחברת למעין סיגר ארוך. לקפל פנימה ולאטום בצד האחד, ולהצית בגפרור את הצד האחר. "פצצה" כזו, כשהיתה נזרקת אל רצפת הכיתה, היתה מעלה ענן עשן לבנבן ומסריח כריח שיער חרוך, ולא היה אפשר לכבות אותה וגם לא להישאר בכיתה מפני המחנק. כאשר ניסיתי להכין עם בני הקטן פצצת סירחון שכזו, התברר שסרטי הצילום של ימינו עשויים מחומר שאינו בוער בנקל.
לאחר שסיימו שניהם לעשן את סיגריות ה"מַטוֹסְיַאן" (חלקם שלהם בקופסה המהודרת שהמִכסה שלה מעובד מקרטון מבריק שפינותיו מעוגלות ובטנתו עשויה רפידה רכה של צמר-גפן מצרי. לא כקופסאות הפשוטות של היום, הנפתחות בקודקודן למעלה) – פנה צבי אל גיורא ואמר:
"תוריד כבר את הסמרטוט מהראש שלך, ותעזור לנו לייצר מה שהחלטנו."
ואליי פנה ואמר: "איפה חוברת אבק-השריפה?"
הוא התכוון לחוברת "הטכנאי הצעיר" אשר בה נדפס המאמר על תולדות אבק-השריפה, ודרך הכנתו. הניסיונות הללו העסיקו אותנו הרבה, ומקומם היה בדרך-כלל במחסן אשר בחצרי. מחצית המחסן היתה שייכת לעז ולתרנגולות. העז ישנה על דרגש-עץ. צווארה קשור בשרשרת. וריח זבל עומד תמיד במחסן.
המחסן היה ממלכתי. רק רשת חוטי-ברזל דקה הפרידה בין אגפיו, ולעיתים היתה נפרצת ותרנגולת חומקת אליי ומנקרת בשוקיי. היו שם שולחן כתיבה ישן, ארגזים, אורלוגין הקיר השבור של סבא-מצד-אבא, וכלי-עבודה: טורייה, מעדר רגיל, מגרפה, קלשון ומכוש. וגם המִזְרֶה של סבא, הקרוי בערבית מִידְ'רֶה, הוא הרַחַת – מַלְגֵז-עץ בעל ארבע שיניים ארוכות, המרים את ה"חמיס", זה הקש שכבר נדוש – מול רוח הבוקר הקלה, שהיא הרוח המְזרָה ומפרידה את התבן והמוץ מן הבר.
ועוד היו במחסן דוּד נחושת גדול וכרסתני לכביסה, מושחר כולו בפיח מצידו החיצוני. היו מעמידים אותו על חצובה בחצר, או על לבנים אחדות, ומבעירים מתחתיו ענפים וגזעי עצים כדי להרתיח את הכביסה.
יחף ומחזיק במריצת-פח גדולה הייתי הולך לקרפיף של יוסקה דְרֵעק, בעלה של פרלה, וקונה אצלו מלוא המריצה גזעי עצים מבוקעים בגרזן כדי להבעיר את האש תחת דוד הכביסה. ריח העשן היה נספג בכבסים התלויים לייבוש על חוטי-ברזל בחצר, נספג בחולצות, בלבנים, בסדינים ובציפות, והיה נודף מהם גם לאחר הקיפול והגיהוץ. וכך נשאר שנים בזיכרוני כריחה של כביסה טרייה, ריח טוב מאין כמוהו.
והיתה במחסן גיגית עמוקה ובתוכה "פַּיילוֹת", גיגיות של נחושת מסודרות על פי קוטרן, זו בתוך זו, ואף הן שימשו לכביסה ולהשריה. וגם חבית גדולה לתערובת מזון לעז ולעופות. ועכברושים. הרבה עכברושים. ולפעמים גם נחש. וכמובן גם ה"מעבדה" בה צבי ואני (גיורא העדיף כדורגל) היינו חוזרים על הניסיונות בחימיה (קראו למקצוע – טבע), בחומרים שלקחנו, בין ברשות ובין שלא ברשות, מבית-הספר. לפי הוראות "הטכנאי הצעיר" התקנו מבערת-כוהל מקסת-דיו ריקה אשר חור נקבנו במכסה-הפח העגול שלה, והשחלנו בו פתיל עשוי צמר-גפן.
אני התמחיתי בבניית אוניות. ספינות מפרש עשויות קרשים, מסמרים, חוטים, תרנים ומטליות-בד. אוניות מטען שקירבן חלול והן עשויות קופסאות גפרורים מצופות שעווה מותכת, כדי שהמים לא יחלחלו לתוכן. צוללות שגופן עשוי מבחנה או שפופרת זכוכית דקה, גלילית, ששימשה כאריזה לטבליות רפואה. כמות האוויר בצוללת היתה קובעת את יכולתה להימצא מתחת לפני המים אך לא לשקוע כליל אלא לרחף בהם. בתוך הצוללת נמצאו אנשים קטנים עשויים פְּלַסטֵלִינָה, והם איישו את כל חדריה ומדוריה. היה אפשר לראותם מבעד לדפנות השקופות. חרטומה היה פקק-של-שעם ובו נעוצה מחט ארוכה וחזקה.
והיו גם מנועים לאוניות – כפיס-עץ שטוח, צר וארוך, המחובר בגומייה, שמשמשת לו מעין ציר, והיא מולבשת על ירכתי הספינה שאותן ניסרתי בצורת חי"ת פתוחה לאחור. עם סיבוב הכפיס לאחור היה אוצר תנופה, ובהשתחררו במים היה מכה כגלגל-משוט של ספינות הקיטור הראשונות, והספינה שטה קדימה בכוחות עצמה עד תום תנופתה. בתור ים שימשה אותנו גיגית-הכביסה הגדולה, העשויה אבץ, ומילאנו אותה מים בצינור-השקאה, "קִישְׁקֶע".
בראשית תקופת הפלסטלינה היה צבי מבלה איתי יחד ימים שלמים במחסן, ואולם ברבות הימים סר עניינו במשחק, והוא חדל לבקר אותי לעיתים קרובות והחל מחפש לעצמו חברים חדשים. לבסוף נעשה ה"חבר" של נלי, ונוצרה בינינו זרות – אכזבה מצידי והתנכרות מצידו. ומוזר, דווקא כאשר כבר הייתי שקוע כולי במשחקי הדימיון, אשר אליהם סחף אותי בראשונה, נעשיתי בעיניו "ילדותי" מדי, כך ממש היו דבריו אליי. והותיר אותי לערוך את המילחמות לבדי.
לאוניות היו להביורים. מזלף בעל ראש חלול מגומי, שמשמש להזלפת טיפות-אף, שאותו התקנתי על ציר מסתובב. בפנותו לצד אחד היה שואב אל קירבו נפט מפחית קטנה המותקנת על סיפון האונייה, ובפנותו לצד השני היה מתיז סילון דלק מעל לנר בוער שמוצב באונייה, ויורק לשון של אש לעבר ספינת האויב, ואם היתה זו ספינת מפרשים, היתה נדלקת בקלות וכל מלחיה בוערים ונמסים.
אכן, מלחי וחיילי המחנות השונים היו עשויים פלסטלינה וגובהם כציפורן. הייתי בורא עשרות מהם. כל אדם מורכב משישה חלקים שאותם גִלגלתי עד דק באצבעותיי – שתי רגליים, גוף, שתי ידיים וראש עגול. מדביק בלחיצה. צבעי הפלסטלינה קבעו את שייכותו למחנה זה או אחר.
יום אחד שרפתי כך אַרְמַדָה שלימה.
חיילי הפלסטלינה הותכו ובערו.
הנפט נשפך מן הסיפונים על פני המים וגם הם בערו.
כל הים בער.
כמו אחרי התקפת היפאנים על הצי האמריקאי בפֶּרְל הַרבּור, בדצמבר 1941.
כה חזקה היתה האש עד שכמעט ופרצה שריפה בחצר המחסן, ואחזה גם בעץ הזית העתיק. ופניי להבו. מין תאווה משונה היתה בי. בניתי כדי לשרוף.
רק שתי צוללות שרדו אז מן האש. הן שטו במי-הגיגית פנימה ולמלחיהן לא אונה כל רע. אפילו לא נמסו בחום כי המים שמרו למטה על קרירותם.
לעת לילה הייתי משאיר מִשלטים של חיילי-פלסטלינה במקומות סתר ובתצפיות, על ענפיו של עץ הזית, ובפינות החצר. אוויר-הלילה היה משפיע לטובה על חיילי-הפלסטלינה. הם היו מתקשחים. עמדות התצפית היו מקושרות ביניהן בגשרי-חוטים תלויים. יחד עם צבי ערכתי בשעתו ניסיונות בייצור עצמי של פלסטלינה. עִרבבנו אבקת-גבס (או שחקנו זנבות-גיר שלקחנו מבית-הספר) עם צבע-שֶמֶן ושעווה מותכת.
הרגשתי שמִן החומר החדש אני בורא עולם ונותן בו חיים כרצוני.
אפילו באווירוני-הנייר שהייתי מתקין תוך כדי קיפול של דף-מחברת – היו שכלולים שאין למצוא כמותם בשום מטוס-נייר אחר שבעולם. את הקפל המרכזי, היוצר את חרטום המטוס, הייתי מרחיב ופותח קצת, חותך במספריים מקום לדלת, מדביק בנייר-דבק, והרי לך תא הטייס. מובן מאליו שאנשי-הפלסטלינה היו יושבים שם בתור טייסים, נווטים ומקלענים. גג הפח הגלי והמשופע של המחסן שימש שדה-תעופה, אווירוֹדְרוֹם. הייתי מטפס אליו בסולם-העץ ומשם מעיף אותם לגובה, לטיסות ארוכות ברחבי-החצר. בזנבותיהם הייתי ממציא קיפולים שונים, על פי תורת האווירודינמיקה שעל אודותיה למדתי מקריאת "הטכנאי הצעיר", וכך יצרתי הגאֵי גובה וכיווּן אשר קבעו את מסלול הטיסה.
במשך הזמן הגעתי לשכלול כה רב עד שהיו מטוסים מכוּוָנִים-היטב כך שהייתי מעיפם מעל הגג והם עושים סיבוב שלם על פני כל החצר, מצטרפים ליונים החגות סביב לשובך הגדול (שניצב על גזע עץ זית כרות, מוקף ענפים צעירים ירוקים), וחוזרים לנחות בשלום לצידִי על הגג. ויש מהם שהיו נופלים אל תוך מלחמת הציים, ועולים באש על סיפוני האוניות הבוערות, כטייסי הקמיקאזה היפאניים.
בדייקנות, בעזרת סכין-גילוח אוֹקָבָה מתוצרת בית-החרושת בראשון-לציון, הייתי מעצב בפלסטלינה מכוניות מכל הסוגים, רגילות, משוריינות וגם טנקים, ובתוכם יושבים חייליי הזעירים. בתוך המחסן פנימה נמצאו המפקדות, המחסנים והקסרקטינים. בלילה הייתי מכסה אותם היטב ב"פיילה" של נחושת שטוחה-מעט ועגולה, סגולה נגד שיני העכברושים, אשר מדי פעם היו עושים שמות בצבאותיי.
ובמקום נסתר ומוגן היטב נמצאנו אני ונלי, עשויים בתשומת-לב רבה ביותר ומן הפלסטלינה הכי יפה, ולנו ארמון שלם, מוגן ותת-קרקעי, שהיה גם המפקדה הראשית הכללית. ולצידו חנתה מכונית משוריינת מפלסטלינה ושְמה של נלי חרוט על הפגוש הקדמי שלה בפלסטלינה אדומה על גבי צהובה. היתה זו מלאכת-מחשבת מיניאטורית אשר יום אחד הצבתי אותה לתומי על גבי המזנון בבית, ולפי הסומק שעלה בלחיי לשמע השאלה – "למה כתוב כאן שמה של נלי?" – גילו אבא ואימא את סודי.
לעיתים, בלילות, הייתי משכיב אותי ואת נלי יחד.
אלה היו רגעים כמוסים, נפלאים, הה, ליבי המאוהב. הצעיר. השוגה בדימיונות.
האמנתי במעשה-ידיי. חייתי בהם. דרכם.
על רצפת-המלט המבוקעת של המחסן היתה מתרחשת מערכה כבדה של כוחות שריון וחיל-רגלים. גשרים ניבנו על סדקי הרצפה, ששימשו בתור נהרות וואדיות. שיירות של כלי-רכב וחיילים עשו דרכם עליהם.
[כאשר אני מקליד דברים אלה מודיעים ברדיו ומראים בטלוויזיה פיגוע טרור פלסטיני נוסף – אוטובוס שלנו לא רק פוּצץ בשני מטעני-חבלה אלא המחבלים ירו אש קטלנית וזרקו רימונים לעבר אלה מנוסעיו שניצלו מההתפוצצות והחלו לברוח החוצה.
רבים מאיתנו נהרגו ונפצעו.
אני חורק שיניים וממשיך להקליד את הספר אבל אני מוכרח להודות שהשנאה לרוצחים וחוסר-האמון המוחלט בהנהגתם גוברים בי מיום ליום מאז ספטמבר 2000. אני לא מאמין שיהיה אי-פעם שלום אמת איתם. אני חושש שרבין נרצח לחינם ואפילו לא היה קורבן השלום מאחר שהסכם אוסלו מת ושום קורבן-חיים לא יחיֶה אותו. אני חושש שגם אם רבין לא היה נרצח אלא ממשיך להנהיג אותנו – היינו מגיעים לאותה שעת אמת אכזרית מול אויבינו.
לא יהיה עימם שלום. רק הפסקות אש ושביתות נשק זמניות שבהן ודאי יאגרו כוח לסיבוב הבא – כי הם טרם איבדו את תקוותם לעקור אותנו מארץ-ישראל וגם אין סיכוי שיאבּדו תקווה זו בעתיד הנִראה לעין].
גם תותחים ירו, קניהם היו תרמילים ריקים, מוכספים, של כדורי רובה-זעיר "טוטו" ממולאים באבק-שריפה שאותו הייתי מוציא מכדורי רובה אנגלי. אחרי מלחמת 1948 היינו אוספים את הכדורים הללו בעשרותיהם בבתים הנטושים של הכפר הערבי הסמוך למושבה. כל זה אירע כבר לאחר שאדון פלז הזקן, סבא של נלי, מכר את האחוזה, ועזב את המושבה, וזמן לא רב אחרי כן הלך לעולמו ונקבר בחיפה.
ההחלטה על מכירת משק האחוזה, הרפת, הפרדס, הכרמים וכל השאר – נפלה לאחר שהפועלים הערביים, אשר על עבודתם הזולה היה המשק מיוסד, נסו מן הכפרים הקרובים והחלו נוטשים את האזור. "פועל יהודי וחקלאות הם שני הפכים," היה אבא נוהג לומר, ומוסיף על כך את דברי דודי אלכס, אמן המעשיות העממיות מפי בני-ערב: "אם יגלו יום אחד זהב בנגב, תעלה כרייתו יותר מאשר אילו קנו והביאו אותו מחוץ-לארץ."
הם היו אנשים פסימיים. דור של איכרים, פרדסנים ומשגיחים על עבודות חקלאיות, אשר טבע שני היה להם, מימי נעוריהם, שלא לתת אמון רב בפועל העברי.
ובינתיים אני את פתיתי אבק-השריפה האפורים הייתי ממלא בתרמילי הטוטו הזעירים, המצופים ניקל, ומכוונם באלכסון כלפי מעלה. וכאשר קירבתי ללוע את ה"תותח" גפרור בוער, נשלחה לשון-אש למרחק בקול שריקה עזה, חותכת באוויר ופוגעת וממיסה את רכב-הפלסטלינה של האויב. תותחי-הנחושת הללו היו מתחממים לאחר כל ירייה, עד שכרכוביהם ממיסים את מֶרכַּב הפלסטלינה שלהם-עצמם, ושוקעים.
וכך היתה עתידה לחלוף שנה, ועוד שנה. כבר הייתי בר-מצווה ויותר, ועדיין המשכתי לשחק לבדי בחיילי-הפלסטלינה אשר במחסן. הלהיטות שלי להתבודד ולשחק ע ם עצמי החשידה אותי.
"כבר יותר טוב שהיית משחק כדורגל כמו גיורא."
כך אימא.
"אילו היה צריך לעבוד לפרנסתו – "
כך אבא.
ואילו קרובי-המשפחה, ידידים ושכנים, התחילו להתלחש אז –
"אורי נעשה קצת לא-נורמאלי. נער מוזר ומתבודד. מוזר, והרי הוא היה ילד נחמד כל-כך."
התגובות הללו נמשכות בעצם עד היום. כמעט אחרי כל ספר חדש שאני מוציא, אנשים אומרים לי (רובם מבלי לקרוא אותו, רק מפי השמועה, וחלקם, המבוגרים ממני, כבר מתו): "איך אדם שקט ומהוגן כמוך כותב ספרים נוראים כאלה? מאיפה באה לדימיון שלך כל הזוהמה הזו? זאת לא ספרות. אין שום חג – בחיים שאתה מתאר. שום דמות חיובית!"
ואני מחייך את החיוך (הטיפשי) שכבר הרגיז בשעתו את צבי ועונה להם במחשבותיי את התשובה שענה הגנרל הצרפתי קֶנִיג לפילדמרשל הגרמני רוֹמֶל, ומי שאינו יודע שיפתח את "הטור השביעי" כרך אל"ף של המשורר נתן אלתרמן ויקרא. שירי הספר הנהדר הזה התנגנו בי בילדותי, עד שבתקופת ההתבגרות גיליתי את ספרי שיריו האחרים: "כוכבים בחוץ", "שמחת עניים" ו"שירי מכות מצריים", ואם לא נעשיתי משורר של ממש, למרות שזה מה שרציתי להיעשות בראשונה, הרי זה בגלל השפעתו המשכרת של אלתרמן, שכל השירים שכתבתי בנעוריי היו כחיקוי חיוור של שירתו.
"רק העבודה תרפא אותו," היה אבא חוזר ואומר, "שריריו יתמלאו והוא יוכל להכות בחזרה, אם יותקף. מלחמת הקיום היא המוֹרה הטוב ביותר. רק החזקים נִשארים, ובצדק."
ואילו אני, משעה שחדלתי לשחק בפלסטלינה, התחלתי לכתוב. קודם את הפיליטונים, אחר-כך שירים וסיפורים, ולבסוף רומאנים. ולימים הבנתי כי במקרה שלי –
משחקי הפלסטלינה הם התחלה של סופר.
אהוד בן עזר
דַּי!
לִמְשֹׁךְ לְעוֹד 43 יְשִׁיבוֹת
אֶת חֲקִירָתוֹ שֶׁל רוה"מ נְתַנְיָהוּ
בַּפְּרַקְלִיטוּת –
כָּךְ, חוּט אֶל חוּט,
תָּפְרוּ תִּיקִים,
מִלְּאוּ יַלְקוּט,
יַלְקוּט כְּזָבִים מִסּוּג שׁוֹנֶה,
מְפו-בּרָק-ים מִפִּי שׂוֹנֵא,
הֶחָשׁ תִּסְכּוּל וּמְקַנֵּא
בְּזֶה אֲשֶׁר שָׁב וּמוּרָם
בַּקַּלְפִּי, בְּאֵמוּן הָעָם.
אָסְפוּ כָּל קַשׁ וְכָל גְּבָבָה,
הִמְרִידוּ חַיָּלֵי צָבָא,
כָּךְ, בְּטֵרוּף, לְלֹא חֶשְׁבּוֹן
חֲבְרוֹ אֶל כָּל מַשְׁמִיץ חִיצוֹן
וּבַמִשְׁפַּט הַמְּקַרְטֵעַ
שָׁבְרוּ דִּינִים לְהִתְפָּרֵעַ,
וְכָל עֵד, לַתְּבִיעָה הוּא "פַּנְצֵר"
וּלְבַסּוֹף – no case to answere.
וּשְׁאֵלָה הִיא: עַד מָתַי?
מָתַי יֹאמְרוּ שׁוֹפְטֵינוּ: דַּי!
דַּי לַחוֹקְרִים מְתַפְקְדִים
בְּסַחְטָנוּת כְּלַפֵּי עֵדִים,
דַּי לַתביעה מַעֲלִימָה
אֶת מָה שֶׁאֵין בּוֹ הֲלִימָה
לִפְסַק אֲשֶׁר מֵרֹאשׁ הֻגְדַּר
וּמִסְּבִיבוֹ עִגוּל צֻיַּר;
דַּי לָרוֹגְלוֹת, לַ"טָעוּיוֹת",
לְהַפְלָיוֹת, לְהַטָּיוֹת,
לְהַדְלָפוֹת נוֹטְפוֹת רִשְׁעָה,
לְהַנְדָּסַת הַתּוֹדָעָה.
מָתַי, אַחֲרֵי הַמִּתְרַחֵשׁ,
יָבוֹא הָאַקְט הַמִּתְבַּקֵּשׁ,
שֶׁבּוֹ יֹאמַר בֵּית הַמִּשְׁפָּט: –
שָׁמַעְנוּ דַּי, טִרְלוּל מֻחְלָט,
וּכְבָר עַכְשָׁו יֻשַּׂם הַגְּבוּל
לְסִבּוּכֵי הַתַּעֲלוּל,
וּפְרַקְלִיטוּת, בְּרֹב הָדָר,
תֻּחְזַר אֶל חֹק וְאֶל מוּסָר.
יַעְזְרֶהָ אלוהים לפנות בוקר
אסטרולוג הוצאה לאור, 2005
שער שלישי: שירים מאוחרים
א. אוקטובר 1973
בשולי פנקס הכיפורים
הוֹי נִיזָאר, נִיזָאר, מוֹלַדְתְּךָ עֲצוּבָה
בִּן רֶגַע הָפַכְתָּ גַּם אוֹתִי
לְגֶבֶר דַּל אֲשֶׁר חַיָּיו נִתְּנוּ לוֹ מַתָּנָה
וּבְיוֹם רָעָה מִלְּטוּהוּ טַנְקִים וּמְטוֹסִים
וְהַפֶּצַע בְּלִבּוֹ גָּדוֹל מִנְּיָרוֹתָיו –
פַּעֲמוֹן הַכָּבוֹד צִלְצֵל וְאוֹתוֹת הַנִּצָּחוֹן הוֹפִיעוּ
כִּי אֵין בַּמָּוֶת זִכְרֵךָ, בַּשְּׁאוֹל מִי יוֹדֶה לָךְ.
הוֹי נִיזָאר, נִיזָאר, אִם גַּם לָכֶם קָם
דּוֹר חָדָשׁ, שׁוֹנֶה –
וְהוּא אֵינוֹ מוֹחֵל מִשְׁגִים, אֵינוֹ סוֹלֵחַ
עַד אֲשֶׁר יָבִיס אֶת תְּבוּסַתְכֶם –
אֱמֹר, מַדּוּעַ זֶה גַּם הוּא מוּבָל לַטֶּבַח?
פַּעֲמוֹן הַכָּבוֹד צִלְצֵל וְאוֹתוֹת הַנִּצָּחוֹן הוֹפִיעוּ
כִּי אֵין בַּמָּוֶת זִכְרֵךָ, בַּשְּׁאוֹל מִי יוֹדֶה לָךְ.
הוֹי נִיזָאר, נִיזָאר, הַפַּעַם לּא נִכְנַסְתֶּם לַמִּלְחָמָה
בְּכִשְׁרוֹן הַנְּאוּם שֶׁל אִישׁ הַמִּזְרָח
בְּהֶגְיוֹן הַתֹּף וְהֶחָלִיל
וּבְהִתְרַבְרְבֻיּוֹת אֲשֶׁר מֵעוֹלָם לֹא הָרְגוּ זְבוּב –
הַפַּעַם לְבַשְׁתֶּם קְלִפַּת צִיבִילִיזַצְיָה
גַּם רוּחֲכֶם אֵינָהּ שַׁיֶּכֶת עוֹד לִתְקוּפַת הַבַּעֲרוּת...
אֲבָל בִּגְזֵרַת הַבַּעֲרוּת הַחֲדָשָׁה –
פַּעֲמוֹן הַכָּבוֹד צִלְצֵל וְאוֹתוֹת הַנִּצָּחוֹן הוֹפִיעוּ
כִּי אֵין בַּמָּוֶת זִכְרֵךָ, בַּשְּׁאוֹל מִי יוֹדֶה לָךְ.
הוֹי נִיזָאר, נִיזָאר, בִּשְׁנֵי עָמִים קְשֵׁי עֹרֶף
מַכּוֹת נָקָם חֶשְׁבּוֹן דָּמִים תַּקְשַׁחְנָה
אִם גַּם נִצַּל כְּבוֹדְכֶם בְּמָוֶת זֶה – עַתָּה
פִּנְקַס תְּבוּסָה חָדָשׁ יֹאכַל אֶת לְבַבְכֶם
וְהוּא גָּרוּעַ מֵחָשִׁישׁ וְעֹנִי וְהוּא
מַר מִשִּׁעוּל וָבֶכִי, הוּא שָׁנִים שֶׁל
חֹשֶׁךְ, טֵרוּף שֶׁל דָּם, הוּא רַעַל – בּוֹ
גַּם מֻכִּים הִנְכֶם מַכִּים בִּשְׁאֵרִית חֲלוֹמוֹתֵינוּ –
פַּעֲמוֹן הַכָּבוֹד צִלְצֵל וְאוֹתוֹת הַנִּצָּחוֹן הוֹפִיעוּ
כִּי אֵין בַּמָּוֶת זִכְרֵךָ, בַּשְּׁאוֹל מִי יוֹדֶה לָךְ.
הוֹי נִיזָאר, נִיזָאר, גַּם אִם אוֹמַר: אֵינֶנִּי
רוֹצֶה לִהְיוֹת עָם וְנֶגְדְּךָ לָלֶכֶת –
עֵת בְּנֵי עַמְּךָ פּוֹלְשִׁים אֵלַי
לִי אֵין לְאָן לָלֶכֶת –
וְכָךְ, אַחַר שָׁנִים רַבּוֹת וְרֶגֶשׁ
אַשְׁמָה מְסֻיָּם, לִי אֵין בְּרֵרָה
אֶלָּא לֶאֱהֹב כִּבְרַת מוֹלֶדֶת זוֹ, עַם, דְּמָעוֹת,
כְּדֵי לְהַצְדִיק אֶת קִיּוּמִי
כְּנֶגֶד הַמֵּתִים –
פַּעֲמוֹן הַכָּבוֹד צִלְצֵל וְאוֹתוֹת הַנִּצָּחוֹן הוֹפִיעוּ
כִּי אֵין בַּמָּוֶת זִכְרֵךָ, בַּשְּׁאוֹל מִי יוֹדֶה לָךְ.
הוֹי נִיזָאר, נִיזָאר, עַד מָתַי נַעֲמִיד פָּנִים
אִסְלָאם אַתָּה? מִדְבָּר אַתָּה, גְּאֻלַּת דַּם וְנֶפְט –
אֲנַחְנוּ בִּגְזֵרַת גּוֹרָל, יְהוּדִים, כּוֹפְרִים,
יוּ.אֵס.אֵי לְצַד אֶלֹהִים
אַלְלָה בְּצַד ס.ס.ס.ר
וּבְלַפִּידֵי אֵשׁ מִזְרָחֵנוּ עוֹבֵר –
וְאַתָּה לֹא מִפִּי אַלְלָה
רָשַׁמְתָּ בְּשׁוּלֵי פִּנְקַס הַתְּבוּסָה:
"לֹא נִכְנְסוּ הַיְּהוּדִים דֶּרֶךְ גְּבוּלוֹתֵינוּ
כִּי אִם... הִסְתַּנְּנוּ כִּנְמָלִים...
דֶּרֶךְ פְּגָמֵינוּ..."
אֶלָּא –
פַּעֲמוֹן הַכָּבוֹד צִלְצֵל וְאוֹתוֹת הַנִּצָּחוֹן הוֹפִיעוּ
כִּי אֵין בַּמָּוֶת זִכְרֵךָ, בַּשְּׁאוֹל מִי יוֹדֶה לָךְ.
אוקטובר 1973
לאחר מלחמת ששת הימים פירסם המשורר הסורי נִיזָאר קַבָּאנִי את "בשולי פנקס התבוסה", שיר שכולו ייאוש מר והלקאה עצמית של הדור "המובס הכושל והרקוב". אמנם קבאני סיים את שירו בהבעת תקווה שהדור החדש "הזועם, הענק, ינתץ את הכבלים, ויהיה הדור אשר יביס את התבוסה" – אולם השיר בכללותו זורע דכדוך, אינו נרתע מלעג מר, ומהווה כתב אישום חמור כלפי מנהיגי ערב.
נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":
* שלום אהוד,
האם תוכל לשים לנו את התמונה של המשוררת אסתר ראב שאני קורא את שיריה המקסימים כל שבוע?
בתודה,
נתן ריינר

* אהוד היקר, תודה כפולה: על ששלחת לי קובץ חב"ע שניתן לפתיחה, ועל כך שפירסמת את הרשימה על ספרו של אכסל מונתה.
אודה לך אם תסכים לפרסם את הסיפור "סיר הבשר".
וקצת הערות: יורם אטינגר מתאר בצורה מבהילה את הארס האנטישמי במערכת החינוך הפלסטיני: הלל לרציחות ולטבח יהודים, ולכך מתווסף פרס כספי למשפחות הטרוריסטים, ויחס מחפיר לנשים.
יוסי אחימאיר טוען טענה נכונה כי נכווינו מספיק, ולא רק בטבח של ה-7.10.23, לכן אסור שתקום מדינה פלסטינית ליד לב המדינה. אני לא חושב שמישהו נבון יכול לפקפק בכך. השאלה שיוסי אחימאיר אינו עונה עליה, ולא רק הוא: מה יהיה גורלם של ערביי יהודה, שומרון ועזה? אם נספח, אנו מקבלים מיליוני ערבים עוינים לתוך מדינתנו – חס וחלילה שיהיו אזרחים ישראלים. אם לא, ניחשב למדינת אפרטהייד – לא לבלוע, ולא להקיא.
מנחם רהט מביא בשורה טובה: "הנגידים" האמריקאים שתורמים לישיבות בארץ מסתייגים מהתקפות הנהגת החרדים בארץ נגד צה"ל. אולי התחלה של התפכחות.
נעמן כהן כותב באירוניה על אבו מאזן המחשיב עצמו ככנעני, ועל כן קדם לישראלים. לא נותר אלא שיסגוד לבעל ולמולך, ולא לאללה.
נעמן כהן גם חוזר לדון על עלילת הדם של עוזי אזולאי ונעמה לזימי על חטיפת ילדי תימן. לא משנה שלא נמצא אפילו ילד תימני אחד "חטוף", עלילות דם אינן זקוקות לראיות ולעובדות – הרבנים התחננו במשך דורות מהכמרים שיבואו לראות איך מכינים מצות בפסח – זה עזר? קדחת! עד 1911 (משפט מנדל בייליס) עלילות הדם נמשכו לאורך דורות, והיהודים המשיכו להירצח ולהישרף חיים. הפעם המלעיזים הם אחינו שמעלילים עלילות זוועה.
שלך –
משה גרנות
* אהוד: לאחר מותו של אורי לופליאנסקי, מייסד המוסד המפואר על שם אימו "יד שרה", מן הראוי לשנות את שם המוסר ל"יד שרה ואורי".
* אהוד: כבר אמצע ינואר ולא זכיתי לטעום השנה תפוז שמוטי אמיתי, בכל המקומות כבר לא יודעים מה זה, וגם לא זכיתי לטעום קלמנטינה עסיסית דקת קליפה ומתוקה שאין צורך לירוק את פלחיה אחרי הלעיסה.
מבחר חדש משירתה של אסתר ראב (פתח-תקוה 1894 – טבעון 1981), שכונתה "המשוררת הארצישראלית הראשונה", וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.
בעריכת הלית ישורון
הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020
הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה (kibutz-poalim.co.il)
ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978
או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il
המחיר 59 שקלים לפני משלוח
אהוד: זה הספר היחיד משירי אסתר ראב הזמין כיום לרכישה.
הכרך "אסתר ראב / כל השירים" אזל מזה שנים רבות.
כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.
מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג
בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.
©
כל הזכויות שמורות
"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2184 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה עשרים למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית
המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום
פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא
http://benezer.notlong.com
http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm
מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגל") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את אלפי הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.
"שנה טובה אהוד, לך ולכל היקרים לך! מוריד בפניך את הכובע, על הכישרון, הנחישות וההתמדה כמו גם על עוז הרוח והיושר האינטלקטואלי. מי ייתן ותזכה לעוד הרבה שנים טובות ופוריות." ["חדשות בן עזר", 18.9.2023].
היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר
רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי
*
מסעות
כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!
עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!
05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה
94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי.
*
היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל
אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!
וכן "מנחום גוטמן לאליאס ניומן" ו"נחום גוטמן, מאמר", ס"ה 53 עמ'
עד כה נשלחו קבצים ל-2,082 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,089 מנמעני המכתב העיתי.
*
את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".
עד כה נשלחו קבצים ל-2,692 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,
צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,
וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16.
עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!
עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,453 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.
אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!
עד כה נשלחו קבצים ל-106 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,636 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"
[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-107 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-77 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!
עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!
עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-41 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!
עד כה נשלחו קבצים ל-40 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-50 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"
עד כה נשלחו קבצים ל-39 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת "מחווה לאברהם שפירא", הערב נערך בבית אברהם שפירא ברחוב הרצל בפתח-תקווה בתאריך 18.12.2005 בהשתתפות ראובן ריבלין, מאיר פעיל, מרדכי נאור, חנוך ברטוב ואהוד בן עזר
עד כה נשלחו קבצים ל-1680 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים
עד כה נשלחו קבצים ל-16מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!
עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-64 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-34 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "הפרי האסור", שני שערי סיפורים!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!
ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"
סִפּוּרִים לִילָדִים
עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד" עם מאמרי ארנה גולן ומשה גרנות.
עד כה נשלחו קבצים ל-32 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!
עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הקובץ (171 עמ') "ידידי יצחק אורפז"!
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הקובץ "אורי שולביץ איננו"!
אורי שולביץ, יהודה אטלס, דני קרמן, אהוד בן עזר, ואחרים.
עד כה נשלחו קבצים ל-2182 מנמעני המכתב העיתי.
*
קישור לבלוג של דני קרמן המוקדש לאורי שולביץ:
https://dannykerman.com/2025/02/21/shulevitz
*
את צרופת הקובץ "יהושע קנז – דברי חברים"!
רות אלמוג, אהוד בן עזר. עזי שטרן. יפה ברלוביץ.
עד כה נשלחו קבצים ל-2182 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת "100 שנים לרצח ברנר" מתוך "חדשות בן עזר", גיליון מס' 1641 ביום 2.5.2021, במלאת 100 שנה לרציחתם בידי ערבים של הסופרים יוסף חיים ברנר, צבי שץ ויוסף לואידור ביום 2.5.1921.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת
יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).
מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-59 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
הרצאת עמנואל בן עזר, נכדו של יהודה ראב, על תולדות פתח-תקווה.
https://www.youtube.com/watch?v=h81I6XrtAag
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,647 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.
*
את צרופת החוברת "פפיטה האזרחי 1963"
עד כה נשלחו קבצים ל-2,295 מנמעני המכתב העיתי.
*
את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.
*
את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת ארנה גולן: הוויתור. אימי, זיכרונה לברכה, היתה צדקת גמורה. הדרמה השקטה בחייה של חלוצה וחברת קיבוץ.
עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,374 מנמעני המכתב העיתי
ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-10 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת דאוד אבו-יוסף.
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד לרומאן של עדי בן-עזר "אפרודיטה 25"!
Adi עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: "תחנת הרכבת".
עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
שונות
את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").
עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
הבלוג של דני קרמן
https://dannykerman.com/2021/10/28/ehud_ben_ezer
דברים שעשיתי עם אודי – שירים למתבגרים
כולל חלק ניכר מהעטיפות ומהאיורים שעשה דני קרמן לספרי אהוד בן עזר
כדי להיכנס לבלוג יש ללחוץ אֶנטר ועכבר שמאלי
*
את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,232 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939
*
את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"
בשנים 2005-2009!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
עד כה נשלחו קבצים חינם ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
עד כה נשלחו קבצים ל-2,253 נמעני המכתב העיתי
ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.
הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!
📑 בגיליון:
- שירי אסתר ראב: שירים נוספים
- אהוד בן עזר: ההערות שלי
- שמואל הוגו ברגמן: סינתיזה ישראלית של הומאניזם ודת
- מוטי הרכבי: איך היתה השופטת מגיבה לו נהג יהודי
- עמנואל בן סבו: דמוקרטיה מתגוננת
- אורי הייטנר: 1. סכנה – אוכלוקרטיה
- אורי הייטנר: 2. צרור הערות 11.1.26
- דבורה סלפ גוטמכר: היום – 10 בינואר 2026 –
- בן בן-ארי: עלי חמנאי [כל כלב בא יומו]
- אודי מנור: גולדה, בגין, שמיר, נתניהו – או:
- משה גרנות: סיר הבשר
- אילן בושם: 11 שירים ל'חדשות בן עזר' ינואר 2026
- יוסי אחימאיר: הסרט "אני, אחימאיר"
- יוסף אליעז: סיפורים ירושלמיים
- אהוד בן עזר: ספר הגעגועים - פרק עשרים וארבעה
- עקיבא נוף: דַּי!
- אהוד בן עזר: יַעְזְרֶהָ אלוהים לפנות בוקר
- ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי,: נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":
- שאר הגליון