*
גּוּף-נַעֲרָה פּוֹרֵחַ
מִתְפּוֹרֵר לְרָקָב
בַּנָּקִיק, בַּגַּיְא
עַל צֶלֶם-אֱלֹהִים
נִמְתָּח "גָּרַב" –
אֵפֶר דָּלוּחַ –
כְּסוּתוֹ;
מֹחוֹת נִדְלָקִים
כְּמַשּׂוּאוֹת-רַעַל –
מְאוֹתְתִים מָוֶת קָרוֹב;
חִנָּם צוֹבְעִים שׁוּלֵי עֲנָנִים
לֶחְיָם –
בֹּקֶר וָעֶרֶב;
וָרֹד עָנֹג וְתָם:
עוֹלָמוֹת רָמִים
נְמוֹגִים וְאוֹבְדִים –
וְהַכֹּל הוֹלֵךְ וְנִשְׁלָם.
•
• פירוש הסימן – שיר מן העיזבון שפורסם לאחר מותה. העיזבון הועבר למכון "גנזים". השיר נמצא גם בכרך "אסתר ראב / כל השירים", 1988, שאזל, ונשלח חינם בקובץ וורד לכל מבקש.
בגיליון:
- שירי אסתר ראב: שִׁירִים מִבֵּין הַזְּמַנִּים
- רון בריימן: תיקוב הפרקליטות את ההר, ואת השכל הישר
- אורי הייטנר: צרור הערות 15.12.24
- ד"ר משה גרנות: הרפואה במקרא
- עדינה בר-אל: גם תרפיה וגם הנאה
- מוטי הרכבי: בן של בכיר מאוד בליכוד גנב
- עקיבא נוף: אני רק שאלה!
- חגי קמרט: על ספרו של ישראל עריף
- אילן בושם: 9 שירים ל'חדשות בן עזר', דצמבר 2024
- אהוד בן עזר: ברנר והערבים
- נעמן כהן: ארגנטינה שתי נשמות
- ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":: * משה גרנות: אהוד היקר, אני מצטרף לשבחים של אורי הייטנר לבנימין נתניהו על היוזמה לנצל את ההפיכה בסוריה להשמדת הכוח הצבאי של אסד. הלוואי שזה היה קורה לפני 7.10.2023. ההצעה של אורי הייטנר להקים בסוריה קנטונים (סונים, עלאווים, דרוזים וכו') – הלוואי שזה היה קורה, אז שלום היה מובטח.
- שאר הגליון
מאמרים
שירי אסתר ראב
שִׁירִים מִבֵּין הַזְּמַנִּים
רון בריימן
תיקוב הפרקליטות את ההר, ואת השכל הישר
בשם האינטרס הציבורי כביכול, וכאשר היא מגובה על-ידי שופרות התקשורת המגמתית והחד-צדדית, כופה הפרקליטות על ישראל מעשים הנוגדים את השכל הישר. השכל הישר אומר שהאינטרס הציבורי בכלל, ובימי מלחמה בפרט, מחייב ליצור סביב ראש הממשלה את התנאים הטובים ביותר להתמודדות עם המשימות הקשות ביותר העומדות בפניו ובפני המדינה. גם אדם רב-יכולות כמו ראש ממשלת ישראל, ואפילו אם הוא מסוגל, כדבריו, להתמודד בו-זמנית עם ניהול המדינה והמלחמה מחד-גיסא ועם ניהול משפטו מאידך גיסא, עדיין הוא זקוק הן למעט שקט והן לאווירה נינוחה יותר כדי להתמקד באינטרס הציבורי העליון. והאינטרס הציבורי העליון היום איננו ניהול המשפט, אשר סובל דיחוי, אלא ניהול המלחמה ונגזרותיה על הצד הטוב ביותר. רק הפרקליטות ורק הקיצוניים מבין הרל"ביסטים חושבים שניהול המשפט בחודשים אלה תואם את האינטרס הציבורי.
אם הפרקליטות, ובעיקר העומדת בראשה, אינן מסוגלות להתעלות לגודל השעה, להבין מהו האינטרס הציבורי העליון ולסייע לראש הממשלה במקום לתקוע מקלות בגלגלים – כי אז היא עצמה צריכה להוציא את עצמה לנבצרות.
דברים אלה תקפים גם לגבי שרים (וגם חברי כנסת) מיותרים הלוקים בפטפטת מזיקה ומכוערת, המוציאים שם רע לימין, המקשים על ראש הממשלה לתפקד והמרתיעים את ראש הממשלה מלפטר אותם. אין בסיס לרתיעתו זו.
דברים אלה תקפים גם לגבי ראשי האופוזיציה, שבמקום להיכנס תחת האלונקה לנוכח המצב המסובך שאליו נקלעה ישראל, הם משליכים אבני בליסטראות על ראש הממשלה, ומקשים עליו עוד יותר.
ראש ממשלת ישראל נבחר באופן דמוקרטי ונהנה מתמיכתם של רוב חברי הכנסת. כל עוד זה המצב, כל ניסיון להפילו באמצעות הרחוב/הפרקליטות/התקשורת הוא מעשה אנטי דמוקרטי, הסותר את יומרתם של גורמים מתסיסים להיות "דמוקרטים", עם מירכאות ובלעדיהן.
דברים אלה תקפים גם אם ראש הממשלה שוגה לא אחת בבזבוז זמן יקר ואנרגיה רבה על חוק ההשתמטות הנתעב והמקומם, וגם אם הוא עצמו פוגע במו ידיו ביכולת התפקוד של ראשי זרועות הביטחון בכך שהוא מטיל בהם דופי. מוטב לו להיגמל ממנהג פסול ונפסד זה, ויפה שעה אחת קודם.
ד"ר רון בריימן היה יו"ר חוג הפרופסורים לחוסן מדיני וכלכלי.
אורי הייטנר
צרור הערות 15.12.24
* האינטרסים הישראלים במזרח הגולן – תושבי הכפר הדרוזי ח'דר, במורדות החרמון, בקרבת מג'דל שמס, בצידו המזרחי של הגבול הישן בין ישראל לסוריה, מבקשים להסתפח לישראל, וכמוהם תושבי חמישה כפרים דרוזיים נוספים.
מה עומד מאחורי הבקשה?
ב-58 השנים האחרונות הדרוזים במזרח הגולן רואים בעיניים כלות את החופש והשגשוג ממנו נהנים אחיהם בגולן, במדינת ישראל הדמוקרטית המשגשגת, לעומת החיים תחת עריצות והדריכה הכלכלית במקום עד מלחמת האזרחים וההידרדרות אחורה ב-13 השנים האחרונות.
זו סיבה אחת, אולם הסיבה העיקרית הוא הפחד שלהם מפני הפיכת סוריה למדינה אסלאמית נוסח דאעש וחמאס, שתרדוף את הדרוזים ותמרר את חייהם, במקרה הטוב, ותעשה בהם מה שעשו ליזידים, במקרה הרע.
הם מבקשים להסתפח לישראל כי הם חפצי חיים.
איך ישראל צריכה להתייחס לבקשה?
בראש ובראשונה, ודאי וודאי שאין לדחות אותה על הסף. בכלל, איני מבין את הספורט הלאומי לקפוץ בראש, למהר ולהצהיר על הזמניות של ישיבתנו במזרח הגולן ובכתר החרמון, כאילו מדובר באיזו ספחת שעלינו להיפטר ממנה. אולי אנשים מפחדים שיכנו אותם "משיחיים", רחמנא ליצלן, אם ידברו על אינטרסים ישראליים במזרח הגולן.
שום דבר לא בוער. לא צריך להצהיר הצהרות מפוצצות. ישראל לא נכנסה לשם סתם, אלא כלקח מטבח 7 באוקטובר, שעל פיו עליה ליטול יוזמה התקפית אקטיביסטית כדי לסכל התבססות של אוייב על גבולה. האם משהו השתנה בינתיים בסוריה, שהופך על פיו את ההיגיון שמאחורי המבצע? סוריה עוד רחוקה מאוד מיציבות ויש סכנה גדולה מאוד של התבססות שלטון ג'יהאדיסטי קנאי, ותפקידנו להבטיח את שלום ישראל. בינתיים עלינו לבחון את האינטרסים הלאומיים שלנו באזור ולראות איך לקדם אותם.
אפשרות אחת היא סיוע להקמת מדינה דרוזית מהחרמון עד הר הדרוזים שבחורן (שאליו לא הגענו), שתהיה ביחסי שכנות טובה איתנו, תיהנה מסיוע ישראלי ומברית הגנה עם ישראל. אפשר להגיע לתיקוני גבול עם אותה מדינה, כמו שליטה ישראלית על כתר החרמון.
אפשרות נוספת היא היענות לבקשת הדרוזים לספחם לישראל, אך באותה הזדמנות לספח שטח רחב הרבה יותר, שייתן מענה לאינטרסים הביטחוניים של ישראל.
* שיעור מולדת – ובכן, תלמידים, זה הר חרמון. הפסגה בצד שמאל שלכם, זו שאין עליה שלג, היא החרמון הישראלי. לעומת זאת, הפסגה השנייה, זו עם השלג... גם.
* ברוכים הבאים, מקוללים המטנפים – אני משתוקק לטייל במזרח הגולן ולתצפת משם לעבר אורטל והרי הסביבה. בינתיים אנו עדיין מטיילים כאן ומתצפתים לשם, אך יודעים שיש עדיין חיילים על ההר אך הם מאיימים על דמשק.
יצאנו לטיול שבת מפסל "מחכים לאלי" בקרבת צומת קונייטרה. בשבוע שעבר מלאו מאה שנים להולדתו של אלי כהן, ונקווה שנזכה להבאת עצמותיו לקבר ישראל. משם המשכנו על שביל הגולן דרך צלע הר בנטל עד מאגר בנטל.
במאגר בנטל היו המוני אדם. אחרי השנה הקשה הזו, סוף סוף התיירים חוזרים לגולן ובגדול. מחמם את הלב!
אלה החדשות הטובות. החדשות הרעות – עם האנשים באה גם הטינופת.
לא התעצלנו, התכופפנו, אספנו את עשרות בקבוקי הבירה והטינופת. ה"צפרדע" נמצאת אולי 100-200 מ' משם, והאנשים מתעצלים לעשות את ה"טרק" הזה ומשאירים את הטינופת סביבם.
* רק מים – חנוך דאום חוזר לימי ילדותו בגולן, בתקופת המאבק נגד הנסיגה, ומזכיר את שביתת הרעב שנערכה בגמלא לפני שלושים שנה בדיוק. הוא מעלה על נס את המאבק ומציין עד כמה נראה היום אבסורד בלתי נתפס, שהיו פעם מי שהעלו על דעתם נסיגה מהגולן.
אך באשר לשביתת הרעב הוא כותב דברים חסרי שחר, כנראה איזו אגדה אורבנית, בדיחה ששמע אז כילד ונתפס אליה, אך אין כל קשר בינה לבין המציאות. "...הסתכלנו בהערצה על המבוגרים ששובתים רעב בגמלא, אם כי להערצה התלוותה גם פליאה מסוימת, שכן חלק ניכר משובתי הרעב השמינו במהלך התקופה שבה כביכול לא אכלו דבר... זו היתה שביתה שמותר היה בה רק לשתות, ושמתי לב שביום הראשון השובתים שתו מים, ביום השני הם שתו מיצים ולפנות ערב נוספו גם מרקים, ביום השלישי למרקים נספו קרוטונים ושקדי מרק, ביום הרביעי זה כבר היה מרק עם גרוגרות ועוף מכובס, והחל ביום החמישי החבר'ה היו שותים גם שניצלים ופירה וגלידה לקינוח. כמה קינאנו בשובתי הרעב על האוכל שהיה להם, ריר נזל לנו בהביטנו בם, אבל לא הירשו לנו להתקרב לכיבוד. 'האוכל הזה,' אמרו לנו המארגנים בלי לשים לב לאוקסימורון, 'הוא רק למי ששובת רעב'."
מי שקורא חושב שדאום כמובן מגזים מאוד, אבל יש גרעין של אמת. נראה לי שהגרעין של האמת היא שכנראה היה שם אוכל לפעילים שקרעו את התחת ותקתקו את המבצע 24/7, הילדים רצו להתכבד ומישהו התלוצץ ש"האוכל הוא למי ששובת רעב" והוא כילד קנה אותה.
אני אחד המבוגרים (הייתי אז בן 32) ששבתו רעב. סהדי במרומים, שב-19 ימי שביתת הרעב לא הכנסתי לפי שלוק או ביס שאינו מים. וגרוע יותר, על מנת שלא ייגרם לנו נזק בלתי הפיך, הרופאים ציוו עלינו להוסיף מדי יום כמה כפיות של אבקה שנקראת הידרן, שהיתה הסבל הכי גדול בשביתה. מילאתי בבקבוק מים את כמה כפיות האבקה, וכל היום הייתי עם בקבוק מים ביד אחד ובקבוק מים עם הידרן ביד השנייה. ולקח לי יום שלם לגמור כמעט בכוח את הבקבוק עם ההידרן. בכל פעם שלגמתי, היה לי מיד רפלקס הקאה. ומיד שתיתי הרבה מים כדי להפיג את הטעם הדוחה.
ב-19 ימי שביתת הרעב השלתי ממשקלי 11 ק"ג. דיאטה רצחנית. אל דאגה, החזרתי את האבדה בתוך חודשים ספורים. לא הצלחתי לשמור על ההישג.
מה הסוד של שביתת הרעב? שמהיום השלישי כבר לא מרגישים רעב, ולכן זה לא קשה. לקראת הסוף הגוף כבר חלש, אך האדרנלין המורכב מהשילוב בין האמונה היוקדת בצדקת המאבק והנכונות לשלם את המחיר לבין הפעלתנות מבוקר עד לילה כדובר ועד יישובי הגולן במבצע התקשורתי המוצלח במיוחד וכן תחושת ההצלחה של השביתה עד כדי אופוריה, החזיקו אותי במצב מצוין עד היום האחרון, וכך גם את חבריי.
* אבן הדומינו הירדנית – בשנת 2011 פרץ ה"אביב הערבי" ברבות ממדינות ערב, שקרסו כמו אבני דומינו המפילות זו את זו. האם כך יהיה גם עכשיו, כתגובת שרשרת לנפילת משטר אסד?
במדינות ערב קיים חשש כזה ובעיקר בירדן. גם פרשנים הביעו חשש שירדן תהיה הבאה בתור. האם יש להם על מה להסתמך?
מצד אחד, לאורך כל שנות הממלכה מדברים על קריסתה הקרובה. בינתיים, משטרים רבים קמו ונפלו במדינות ערב הרבות והממלכה ההאשמית שומרת על יציבות מרשימה.
מצד שני, המציאות הבסיסית היא שאין עם ירדני, וירדן היא יישות מלאכותית, שעוצבה על שולחן השרטוט של קולוניאליסטים אירופים, ללא כל היגיון אתני, כמו סוריה, לבנון ועיראק, שקרסו. וידוע שאיראן פועלת בירדן וחותרת תחת המלך. וכדאי לזכור, שלפחות פעם אחת ישראל הצילה את הממלכה, בשנת 1970, מול האיום של אש"ף מבפנים ופלישה סורית מבחוץ, שסוכלה כאשר ישראל איימה על סוריה במלחמה (עוד לפני שהמציאו את ה"הכלה").
מה נעשה אם ארגונים ג'יהדיסטיים ישתלטו על ירדן? ישראל נתנה השבוע בסוריה הצגת תכלית מרשימה לגבי מה שצפוי, גם אם לא כל מה שמתאים לזירה אחת מתאים לשאר הזירות.
אך עוד לפני כן, יש לפעול לכך שלא יהיה רצף עוין מאיראן עד גוש דן. לכן צריך להבהיר היום, שהירדן הוא גבולה המזרחי של ישראל, שלא יהיה שום צבא זר ממערב לירדן, שהישות הפלשתינאית ביו"ש תהיה אוטונומיה ולא מדינה. ויש לגבות זאת במעשים – החלת ריבונות ישראלית על בקעת הירדן מן הנהר ועד מערבה לכביש אלון ועל מדבר יהודה, והתיישבות עירונית וכפרית גדולה בבקעת הירדן.
* מהות כיתת הכוננות – ביום חמישי שעבר שוחררנו, חברי כיתות הכוננות בגולן, לאחר 14 חודשי שירות מילואים פעיל ברציפות. כעבור יומיים, בשבת, לנוכח ההתפתחויות בסוריה, שוב גויסנו. ביום חמישי האחרון השתחררנו. ביישובים סמוכי הגדר תישאר בינתיים, להערכתי לימים אחדים, כיתת כוננות מצומצמת. אנחנו יישוב "עורפי" – 5 ק"מ מהגדר.
האירוע הזה הוא תמצית מהותה של כיתת הכוננות. כשאנו משתחררים, אין זה שחרור כמו ביחידות מילואים רגילות. איננו מזדכים על הציוד. אין שום תהליך בירוקרטי של שחרור וגם לא של חיול מחדש. כל הציוד שלנו, הנשק, ציוד הלחימה, המדים וכד', נמצא אצלנו בבית, ואנחנו נכונים תמיד לקריאה מיידית. גם כשאיננו מחויילים, מצב הצבירה שלנו הוא כוננות.
מה שטוב בשבוע הנוסף הזה, הוא שעד עכשיו כשחברים שלנו ביחידות מילואים אחרות סיפרו שהם כבר בסבב שני ושלישי, היו לנו רגשי נחיתות. היה לנו רק סבב אחד. והנה, עכשיו היו לנו שני סבבים...
* ועדת חקירה עממית – ממשלת ישראל מודיעה בתדהמה על הקמת ועדת חקירה עממית על פשעי שבעה באוקטובר.
הרכב הוועדה: הילדז יאיר נתניהו, מיאמי (יו"ר), הביביריון יעקב ברדוגו, ח"כית האשפתות טלי גוטליב, שר הג'ובים דודי אמסלם וראש הכנופיה איתמר בן גביר.
כתב המינוי:
א. חקירת אשמתם של שופטי בג"ץ, היועמ"שית והפרקליטות בטבח.
ב. חקירת ההפיכה הצבאית שבוצעה ב-7 באוקטובר בהובלת הרמטכ"ל, ראש אמ"ן, מפקד חיל האוויר ובוגדים נוספים.
ג. חקירת שותפותם של רונן בר, בכירי שב"כ, ובהם בעלה של שקמה ברסלר, בתכנון הטבח ובביצועו.
ד. חקירת תפקידם של סוכני הסי.איי.אי. בני גנץ וגלנט בהפיכה ובבגידה.
ה. הוועדה תהיה מוסמכת לחקור גם את אשמתם של בוגדים בדימוס ובהם אהרון ברק, מנדלבליט, שי ניצן ורוני אלשייך.
ו. הוועדה תחקור מי נתן את ההוראה לא להעיר את נתניהו ב-6:28. אלמלא מעשה הבגידה הזה, רוה"מ היה מזנק מיד לחליפת סופרמן ודוהר על כנף-סופרטנקר דרומה, בולם את המחבלים ב-6:29 ומביא לניצחון מוחלט ב-6:30.
סמכויות הוועדה:
הוועדה מוסמכת להרשיע את כל הבוגדים הנ"ל ולגזור את דינם.
מירי רגב מונתה לאחראית על הטקס הממלכתי של ההוצאה להורג של הבוגדים, שתיערך בצומת קפלן בת"א.
[אהוד: זה כל דברי ההבל שהיה לך להמציא? אגב, יעקב ברדוגו הוא פרשן פוליטי מרתק ומדוייק, ששם אולי בכיס הקטן שלו את מרבית פרשני ופרשניות ערוץ 11].
* מוסר אג'נדאי – על פי תחקיר של ערוץ 14, בנה של היועמ"שית גנב ווסט קרמי יקר של חברו לפלוגה, שרכש בכספו והגיע איתו לארץ במיוחד למילואים. התחקיר מציג תמונה של טיוח והשתקה של הפרשה. אין בו סימנים כלשהם לפיהם היועמ"שית עצמה יודעת על כך והיא שותפה לטיוח, אך הוא מציג זאת כשאלה.
אם הסיפור נכון, הוא חמור מאוד והעבריינים, כלומר הגנב עצמו והמטייחים, צריכים לתת על כך את הדין. אם זה נכון והיועמ"שית מעורבת בכך, יהיה עליה להתפטר מתפקידה. עם זאת, אם היא לא ידעה על כך, עצם היותה אימו אינו מכתים אותה אוטומטית.
אבל אני מודה שכאשר מדובר בתחקיר של ערוץ התעמולה, אני מתייחס אליו בספקנות. חשוב שהמשטרה תחקור את הפרשה ומן הראוי שגם עיתונאי אמיתי ייקח על עצמו את המשימה לחקור אותה.
אני בטוח שהאמת תצא לאור.
מה שמטריד אותי במיוחד, הוא קלות הראש בהתייחסות של אנשים רבים לפרשה. בקבוצות ווטסאפ, שאני שותף להן, היו אמירות ש"זו בסך הכול 'השלמת ציוד'" ובפרפרזה לדברים של משה דיין – מי שלא השלים ציוד אינו חייל אמיתי.
אני מוטרד מאוד מהקריצה על "השלמת ציוד" כביטוי מכובס לגניבה. אולי איני חייל אמיתי, גם על פי ההגדרה המפורסמת של דיין, כלומר לא ישבתי במחבוש. אבל מאז הטירונות סלדתי מהנורמה. הנורמה הקלוקלת של "השלמת ציוד" השחיתה את החברה. אם מותר לגנוב בצבא, למה אסור באזרחות? למה אסור לגנוב בממשלה? אבל הנורמה נוגעת ל"השלמת ציוד" מהכלל למסגרת הקטנה – מהאפסנאות, המפג"ד, הקשר הגדודי וכו'. נורמה נחותה יותר היא גניבה מחיילים במסגרת השכנה. אבל גניבה מחייל אחר ביחידה מנוגדת לקוד הצה"לי הבלתי כתוב, של רעות ואחוות לוחמים, שמבוססת על אמון. כלומר, על פי הקוד לגיטימי, כביכול, שאגנוב כדי להשלים ציוד לחבר שלי. לא לגיטימי שאגנוב ממנו. ובמקרה הזה אין המדובר בגניבת כובע צה"לי, אלא ווסט קראמי פרטי יקר, שלוחם, שהגיע למלחמה במיוחד מחו"ל, רכש במיטב כספו והביא איתו. והגנב אפילו לא לבש אותו, כדי לא להיתפס. והוא אפילו לא חשב להחזיר לו בסתר, כשהבין כמה זה חשוב ויקר לו. ולבטח הוא השתתף עם חבריו בחיפושים אחר האבדה.
מצער מאוד להיווכח בהתקרנפות מתוך אג'נדה, כשמדובר בבן-של סמל לשבט "שלנו" (אמנם בהרב מיארה היא דווקא תומכת ליכוד, אבל היא לא רק מזוהה, אלא הפכה לסמל של השבט הנגדי). התקרנפות מתוך אג'נדה מתאימה יותר לביביסטים. ההתנהגות הזו מתחברת בעיניי לקלות הראש, בקרב פעילי הרל"ב, ביחס לירי פצצות התאורה לעבר בית רוה"מ.
התגלמות ההשחתה של המחנאות השבטית, היא שאת האבחנה המוסרית בין טוב לרע, החלפנו באבחנה שבטית בין "משלנו" או "לא משלנו".
* אין לו סמכות – יריב לוין טוען שהחלטת בג"ץ לחייב אותו לכנס את הוועדה למינוי שופטים כדי לבחור נשיא לעליון אינה חוקית, כי היא מכרסמת בסמכותו.
אכן, כינוס הוועדה היא סמכותו. אבל אין לו סמכות לא לכנס את הוועדה. בדיוק כפי שאין לשר האוצר סמכות לא להגיש תקציב. וכפי שאין לשר החינוך סמכות לבטל את שנת הלימודים.
בג"ץ קיים כדי להחליט אם שר חרג מסמכותו או השתמש בה לרעה כדי לגרום לתוצאה הפוכה מזו, שלשמה הוא קיבל אותה. התערבות כזו של בג"ץ אינה אקטיביסטית. גם בג"ץ השמרני ביותר יתערב בסוגייה כזו.
* לא עוצר באדום – שעה שבנינו מחרפים את נפשם על הגנת המולדת בעזה, בלבנון, בסוריה וביו"ש, כאשר תפקיד ההנהגה היא לאחד את העם, עוכר המשפטים הפירומן דוהר בטירופו למשבר חוקתי ולקרע – אולי בלתי הפיך, בניסיון להשתלט על הרשות השופטת ולחבל בדמוקרטיה.
במהירות מקצר את הדרך
משאיר אחריו מפולת והרס
הזמן בוער לו וצר המקום
זהירות – הוא לא עוצר באדום.
שור זועם – הוא בכלל לא טורח לבלום
שמור נפשך! הוא לא עוצר באדום!
* פוגע במאמץ המלחמתי – ראש הממשלה ביקש להיפגש עם הרב דב לנדו, מנהיג הזרם הליטאי, אך הרב סירב לפגוש אותו.
האם הוא רצה ללכת אליו כדי לשכנע אותו שהגיעה השעה שהחרדים ישרתו בצה"ל, יגנו על המולדת וישתתפו במלחמת מצווה? הצחקתם את שרה. הוא הלך לדון עימו על מתווה לחוק השתמטות, שתהיה בו מראית עין שתאפשר למורדים בקואליציה לתמוך בחוק.
בשעה שנתניהו וסביבתו תוקפים את בית המשפט על כך שבשעת מלחמה הם מאלצים את נתניהו להקדיש מזמנו היקר לנושאים שאינם קשורים למאמץ המלחמתי, נתניהו מוצא זמן, במקביל למשפט, לפעולות הפוגעות בעליל במאמץ המלחמתי, כמו קידום חוק ההשתמטות.
* נעלבתי – יוסי ורטר, "הארץ", לעג לנתניהו, בצדק, על הסרטון המביך והירוד שהציג במשפט, ובו ביים חתימה מהירה על מסמכים. הוא הגדיר את הסרטון "ברמת מתנ"ס".
כמנהל מתנ"ס לשעבר וכמי ששנים רבות שיחק בתיאטרון קהילתי של המתנ"ס, נעלבתי מההשוואה המקוממת.
* נביא שקר – אורי משגב, "הארץ", כתב לפני כשבועיים בוודאות, בפסקנות שאינה משאירה צל של ספק, שנתניהו לא יגיע לעדות.
תמהתי. למה לו להתנבא ועוד בכזאת נחרצות, לעוד שבועיים? התנבא לעוד שנתיים, אף אחד לא יזכור. תמהתי שבעתיים כי היה לי ברור שנתניהו ינסה לדחות את העדות, אך לא ישבור את הכלים והעדות תתקיים.
* כרסום יסוד הדמוקרטיה – משה לדור הוא אדם בעל זכויות במדינת ישראל. הוא היה פרקליט המדינה שהעמיד לדין את ראש הממשלה העבריין אהוד אולמרט והכניס אותו למקום הראוי לעבריינים.
אבל שום זכויות עבר לא תעמודנה למי שמסית לעריקה מהמלחמה. סרבנות היא סרטן האוכל את המדינה והוא אוייב פנימי.
לא האמנתי שאחרי 7 באוקטובר עוד יהיה אדם אחד במדינת ישראל שיתמוך בסרבנות הממארת. ב-7 באוקטובר למדנו על בשרנו עד כמה אנו אומה במלחמת קיום תמידית, מוקפים בים של אויבים החותרים להשמיד את מדינת ישראל ולטבוח ביהודים.
אומה במלחמה אינה יכולה להרשות לעצמה משחקים בביטחון המדינה, ושימוש זול בביטחון המדינה למטרות פוליטיות.
הסרבנות הממארת צריכה להיות מחוץ לתחום.
הסרבנות היא כרסום יסוד הדמוקרטיה. יש להוקיע אותה.
* עבריין תנועה מועד – על פי הערכת הרלב"ד, עד סוף 2024 נחצה את קו 450 הרוגים בתאונות דרכים. העלייה התלולה הזאת מפתיעה מישהו? לא בכדי, היא מקבילה לעליה התלולה בכל ממדי הפשיעה, האזרחית והביטחונית, עבירות רכוש ועבירות בנפש, עבריינות בחברה הערבית ובחברה היהודית, מאז שראש הכנופייה הוא השר ל"ביטחון" לאומני. לא היו ימים טובים לפשע בישראל כימי כהונתו של ה---- בתפקיד, ולא היו ימים טובים לעבריינות התנועה כימי כהונתו של עבריין התנועה הסדרתי בתפקיד.
ראש הכנופייה נוהג כפי שהוא מתנהג. אין מבחינתו חוק. הוא החוק והוא עושה מה בראש שלו. סוכן אנרכיה. הוא עבריין תנועה מועד, שלקח לנהגו עבריין תנועה סדרתי, שיציית להוראותיו להשתולל על הכביש, לנהוג נגד כיוון התנועה, על המדרכה, באור אדום וכו'. כך תפסו אותו השבוע המצלמות. טוב, הוא מיהר לפעולה חשובה מאוד לביטחון הלאומי של ישראל – להתייצב מול המצלמות בפתח עדותו של הנאשם מס' 1 בבית המשפט.
עד כה, בנס, "רק" אזרח אחד נפצע כתוצאה מעבריינות התנועה האלימה של השר ושל נהגו. זה יעלה בחיי אדם. והדם הזה יהיה על ידיו של מי שמינה את הבנדיט לתפקיד הזה.
* נס מיזוג הגלויות – ההצלחה הגדולה ביותר של הציונות היא קיבוץ הגלויות – עם מפורד ומפוזר בכל רחבי תבל שב למולדתו, יישב ובנה אותה, הקים מדינת לאום ריבונית ומכונן אומה מיוצאי כל הפזורות.
כינון האומה – מיזוג הגלויות, הוא תופעה חסרת תקדים, והוא הצלחה רבתי. אילו האמנתי בניסים, הייתי מכנה זאת נס מיזוג הגלויות. אך איני מאמין בניסים. נס לא קרה לנו... לעמק ירדנו, ההרה עלינו, מעיינות האורות הגנוזים גילינו. אני מאמין במעשה הגשמת החזון, שהוא מעשה ידי אדם.
דוד בן גוריון, אדריכל המדינה, הוא האיש שתרם יותר מכל למיזוג הגלויות. כור ההיתוך מושמץ והס מלהזכירו, אך כור ההיתוך הוא הצלחה אדירה. בזכות כור ההיתוך עולים ממאות גלויות, דוברי עשרות רבות של שפות, מדברים כולם עברית, השפה הלאומית של העם היהודי, בניב ובמבטא ישראלי, שאינו מזרחי ולא אשכנזי ולא דומה למבטא של אף גלות. זה כל כך טבעי לנו, עד שאיננו מודעים לגודל הנס.
מיזוג הגלויות נעשה גם דרך האהבה, הזוגיות, המשפחה והילודה. הנישואים בין בני עדות שונות כל כך נפוצים, עד שבעוד דור או שניים לא יהיה כמעט ילד שיידע להשיב על השאלה המוזרה: "מאיזו עדה אתה?"
בתהליך כור ההיתוך נעשו שגיאות. מה הסיבה לשגיאות? הסיבה העיקרית, היא שזהו תהליך אנושי שנעשה בידי בני אדם, ואין בן אדם שאינו שוגה. סיבה נוספת היא הקלישאה ש"מי שאינו עושה, אינו טועה." קלישאה, אך היא נכונה. כמו בכל עשייה, היו גם בזו טעויות. סיבה שלישית היא שבלהט ובהתלהבות מצד אחד, ובדחיפות ובבהילות מצד שני, לא תמיד היתה רגישות מספקת לאנשים, לרגשותיהם, למאוויהם, למנהגיהם. חלוצים המגשימים אידיאל, לוקים לעיתים בקנאות ומשלמים על כך מחיר כבד באופן אישי ולעיתים הם פוגעים גם באחרים.
כאשר אנו קוראים, בימינו, על אליעזר בן יהודה, שאסר כל מגע בין בנו לילדים אחרים, על מנת שלא ייחשף לשפות אחרות זולת העברית, הקנאות הזאת נתפסת בעינינו כבלתי אנושית והקרבת הילד על מזבח האידיאל. אבל ייתכן שבלי קנאים מסוגו, המפעל לא היה מצליח. במבט בן ימינו, אי אפשר לתפוס את המלחמה שאסר בן גוריון על היידיש, כולל איסור בחוק על הצגות ביידיש[?]. זו קנאות בלתי נסבלת וחסרת רגישות, אך ייתכן שללא הקנאות העיקשת הזאת, מהפכת מיזוג הגלויות לא היתה מצליחה כל כך.
וסיבה נוספת היא שעוד לא המציאו את הפוליטיקלי קורקט. אילו מנהיג בימינו היה מכנה ציבור במילים "אבק אדם" – הלך עליו. אך כך כינה חיים ויצמן את שורדי השואה. הכוונה היתה שהציבור הזה איבד את חיותו, את עוצמתו והאתגר הגדול של הציונות הוא להפיח רוח חיים בעצמות היבשות הללו וליצור מהם אומה בריאה וחזקה.
בכוונה, הדוגמאות שהבאתי לא נגעו ליחס לעדות המזרח, אלא דווקא ל"אשכנזים". כי האמת היא, שהשגיאות והאטימות לא היו רק כלפי "מזרחיים", כפי שמספר הנרטיב, אלא כלפי כל הגלויות ואולי בעיקר כלפי היהודים האשכנזיים. כן, גם אימי רוססה בדי.די.טי. כשעלתה עם משפחתה ארצה. אך כל אותן שגיאות, גם אם ביטאו אטימות, נעשו לא רק בתום לב, אלא למען מטרה גדולה, להגשמת חזון גדול של בניין אומה, והחזון הזה הוא הצלחה גדולה.
חבל מאוד שיש מי שמתעקשים להנציח את הגלות, את העדתיות, את התסכול, את הקורה בין העיניים, המסתירה את האור הגדול ואת ההצלחה הגדולה וממירה אותם במבט ממורמר הממוקד רק בשגיאות ובכישלונות. וחבל עוד יותר, שהדבר נעשה לא לשם שמיים, אלא קרדום לחפור בו למטרות פוליטיות.
אבישי בן חיים שכולו נופת צופים של מתקתקות, ומדבר על אחדות ועל מתיקות, הוא אחד מסוכני הפלגנות והעמקת השסע העדתי והחברתי בישראל; אולי אפילו סוכן מיספר 1 של המגמה השלילית והמסוכנת הזאת. תוך שהוא מאמץ את הז'רגון המרקסיסטי והפרוגרסיבי על "הגמוניה" ו"הגמונים" ו"פריבילגים" ו"הנרטיב ההגמוני" וכל הג'יבריש הפוסט מודרניסטי ופוסט לאומי הזה, הוא מלהג על לאומיות ומסורתיות ופועל נגד הלאומיות ולעידוד השבטיות העדתית. כל כולו – בכיינות, "אנחנו ואתם," "ישראל השנייה" ו"ישראל הראשונה," ו"דפקתם אותנו" ו"עשיתם לנו."
בראיון המדהים שלו עם רוני קובן, הוא האשים אותו, בתוך נציג ה"אתם", כלומר "ישראל הראשונה", אפילו בכך שהחרדים (המזרחים) אינם לומדים מתמטיקה, מדעים ואנגלית. איך? אריה דרעי התכוון, השתוקק, לעבור לשלב הבא של המהפכה, אחרי שזקף את גבם של עדות המזרח והחזיר להם את הכבוד – הנהגת לימודי ליבה. ולמה הוא לא עשה זאת? כי "אתם" זרקתם אותו לכלא. כלומר, הוא לא הורשע על סמך ראיות, אלא "אתם זרקתם אותו לכלא," ולכן עד היום, 22 שנים אחרי שחרורו מהכלא, הם עדין לא לומדים ליבה. ומי אשם בעליית הכהניסטים? "אתם," ישראל הראשונה. איך? כהנא היה פופולרי מאוד בקרב עדות המזרח. הרב עובדיה ודרעי הציגו אופציה מתונה ואותו קהל שקודם תמך בכהנא הקיצוני, עבר לתמוך בדרעי המתון. ואז "אתם זרקתם אותו לכלא," כלומר רוני קובן וחבריו, ולכן הקהל עבר לבן גביר. כן, זו הרמה של טיעוניו המביכים.
במשך דקות ארוכות בן חיים שתק כאשר התבקש להציג טעות אחת שעשה. וההסבר שלו, המשלב מגלומניה ובכיינות, היה שהוא מייצג את ציבור "ישראל השנייה" ואם הוא יודה בטעות כלשהי, כאילו אמר שהציבור של "ישראל השנייה" טעה, ולכך הוא אינו מוכן.
מנהיג ישראל השנייה, אומר אב"ח, הוא בנימין נתניהו. למה? כי גם אותו ההגמונים רודפים וכי הוא מחובר למסורת. איך המולטי מיליונר ה"אשכנזי" מקיסריה מתחבר ל"ישראל השנייה"? עובדה.
עובדה? הוא בז להם ומנצל אותם כדי להעמיק את השסע ולהיבנות מה"הפרד ומשול".
במשחק הקופסאות, שבו אב"ח התבקש לסווג אנשים ולהכניס אותם לקופסת "ישראל הראשונה" או "ישראל השנייה", הפגין אב"ח את הרדידות וחוסר הקוהרנטיות שלו ושל התאוריה שלו. קובן בלבל אותו. אני במקום קובן הייתי מוסיף עוד שלוש תמונות: של פואד בן אליעזר, עמיר פרץ ואבי גבאי. האם הם "ישראל הראשונה" או "ישראל השנייה"? שלושתם יוצאי עדות המזרח עם נקודת מוצא של "ישראל השנייה", על פי הגדרות אב"ח, שעמדו בראש מפלגת העבודה, שהיא כביכול הדוגמה האולטימטיבית ל"ישראל הראשונה". בסך הכול שלושה יותר מאשר בליכוד, שעל פי הגדרת אב"ח הוא המפלגה של ישראל השנייה. לאיזו קופסה הוא היה מכניס אותם?
מפעל חייו של אב"ח, והוא לא היחיד, הוא הנצחת הקרע העדתי והיבנות ממנו. זה לא יעזור לו. התהליך ההיסטורי הציוני חזק ממנו וממזימותיו. לכל היותר הם יצליחו לסדוק ולעכב את תהליך מיזוג הגלויות, אך הם לא יעצרו את מהלך ההיסטוריה. המהלך הציוני הגדול של בניית ישראל אחת, יגבר על המהרסים והמחריבים המנסים לפלג אותנו לשתי ישראל.
* זן נדיר – קורין אלאל, המוסיקאית היוצרת והזמרת שאני אוהב כל כך, הלכה לעולמה, לאחר התמודדות עם מחלת הסרטן.
ב-2022 זכתה קורין בפרס לנדאו של מפעל הפיס על מפעל חיים ועל תרומתה למוסיקה הישראלית.
בנימוקי הבחירה נאמר, בין השאר: "קורין אלאל היא יוצרת נדירה ופורצת דרך במוסיקה הישראלית. אלאל היא מהמלחינות המקוריות שהיו בישראל ולְחַניה מעידים על טביעת אצבע ייחודית ויוצאת דופן: מצד אחד מדובר בלחנים מפתיעים ומתוחכמים שלוקחים את המאזינים להרפתקה ומצד שני הם מצליחים לתקשר עם הקהל הרחב ולהיות אהובים ואפילו המנוניים.
שירים כמו 'מותק', 'הטבעת נפלה', 'כשזה עמוק' ועוד, שרטטו מודל של אישה אחרת ממה שהכרנו עד אז במוסיקה הישראלית: חופשיה, לעתים כועסת, משוחררת מכבלי העבר, נועזת. יחד עם אופן שירתה הלא מתנחמד והופעתה הכובשת והלא מתאמצת היא הצליחה להיכנס לזירה שהיתה גברית מאוד ולהביא משם קול ייחודי ובשורה מוסיקלית שהיוו השראה לדורות רבים של יוצרים ויוצרות."
קורין אלאל היתה זמרת-יוצרת, מלחינה, מעבדת ומפיקה מוזיקלית, גיטריסטית, פזמונאית ושחקנית. היא נולדה ב-1955 בתוניס ועלתה לישראל בגיל 8. כבר בנעוריה החלה את דרכה המוסיקלית כגיטריסטית, זמרת ויוצרת, והשתתפה בהרכבים מוסיקליים שונים. את שירותה הצבאי החלה בלהקת פיקוד דרום, עברה לצוות הווי סיני וסיימה בצוות הווי הנדסה קרבית, לצד חברתה הטובה יהודית רביץ.
לאחר שחרורה מצה"ל ליוותה בגיטרה ובשירה את טובי הזמרים בישראל ובהם שלום חנוך, נורית גלרון, צביקה פיק, רמי פורטיס, מיקי גבריאלוב, גלי עטרי ואחרים. הפריצה הגדולה שלה הייתה כמלווה, לצד יהודית רביץ, של אריק איינשטיין בשיר המופת "עטור מצחך". היא השתתפה בתוכנית "ארץ טרופית יפה" ובתכניות והרכבים נוספים.
את קריירת הסולו היא החלה ב-1979. במקביל היא החלה ללמוד באקדמיה למוסיקה וכתבה שירים לאמנים שונים, שחלקם, כמו שירו של אריק סיני "דרך הכורכר" היו ללהיטים. באותה תקופה כתבה בעיקר שירי רוק ורוק כבד, כמו "אל תקרא לי מותק", אך גם שירים סולידיים כמו לחנה לשירו ההימנוני של אהוד מנור "אין לי ארץ אחרת".
מבין תקליטיה של קורין אלאל, אהוב עליי במיוחד "אנטארקטיקה". היה זה תקליטה השלישי, שיצא ב-1989. שנה לאחר מכן הופיעה במופע היחיד שלה "שפת אימי", ובו שירים צרפתיים שתרגם אהוד מנור, לצד שירים מקוריים שמנור כתב לה במיוחד.
בסך הכול הוציאה קורין אלאל 13 תקליטי סולו, שני תקליטי אוסף ותקליטים שהיא היתה אחת המשתתפות בהן. כן יצא תקליט של שיריה, "חברים שרים קורין".
שירה האהוב עליי ביותר הוא "אין לי ארץ אחרת", והוא אהוב עליי בעיקר בביצוע שלה. שיר נוסף שלה אני אוהב מאוד הוא שירו של יהונתן גפן "שיר לשירה", שאותו נהגתי לשיר כשיר ערש לבתי תמר. ועוד שיר שלה שאני אוהב מאוד הוא "זן נדיר", שיר הנושא של תקליטה רב המכר "זן נדיר", שאותו הפיקה ועיבדה יהודית רביץ. התקליט יצא לאור ב-1992.
ב-12 השנים שבהן שידרתי מדי שבוע פינה בנושא זמר עברי, הקדשתי חמש פינות לקורין אלאל, שבהן השמעתי את "אין לי ארץ אחרת", "שיר לשירה", "זן נדיר", "ארץ קטנה עם שפם" ו"התעשייה האבירית".
הצטערתי מאוד לשמוע על פטירתה בטרם עת.
יהי זיכרה ברוך!
* הזכות לכתוב הימנון – זכות גדולה היתה לקורין אלאל, שרק בחלקם של יוצרים יחידי סגולה נפלה הזכות הזאת – לכתוב המנון.
לא, קורין אלאל לא כתבה ולא הלחינה את "התקווה". אך בנוסף להמנון הלאומי, יש שירים המנוניים, שאין להם תוקף חוקי או פורמלי, אך הם זכו למעמד-על קנוני המנוני בידי העם. נעמי שמר, יותר מכל יוצר אחר, הפליאה לכתוב כמה המנונים כאלה.
"אין לי ארץ אחרת", שקורין הלחינה למילותיו של אהוד מנור, הוא המנון כזה. וגם אם מה שעשה אותו להמנון הוא בראש ובראשונה המילים והמסר, גם ללחן המקסים, שכה היטיב לבטא את המסר ולהנגיש את המילים, חלק משמעותי בעוצמתו.
* יוצאים באורטל – אחת לכמה חודשים אנו מקיימים באורטל אירוע שנקרא "יוצאים באורטל" – ערב שבו במיספר מוקדים ברחבי הקיבוץ חברים עורכים הרצאות, סדנאות, לימוד.
ביו חמישי בערב התרחש האירוע ואני הלכתי לחדר המוסיקה לערב ג'אם, בהובלת גל שוורץ, שפתח בהרצאה קלה על הג'אם (שיחה מוסיקלית מאולתרת בין נגנים) ובהמשך נהנינו מערב שלם של קטעי ג'אם. ההרכב כלל את גל על קלידים ומפוחית, אופיר גל ואופיר ארליך על גיטרות חשמליות ושי אספיר על באס. היתה חוויה מוסיקלית נפלאה.
אופיר גל היה במשך עשר שנים גיטריסט של קורין אלאל, ובמהלך הערב הוא סיפר עליה ועל העבודה איתה. לפני שנים אחדות היא הופיעה באורטל והוא ליווה אותה.
* תיקון טעות – הסכם הפרדת הכוחות בין ישראל לסוריה נחתם ב-31 במאי 1974, ולא בדצמבר כפי שכתבתי בהיסח הדעת במאמרי "סיכלנו אסון לאומי".
* ביד הלשון: ציר נצרים – ציר נצרים הוא הציר המפריד בין צפון רצועת עזה לבין מרכזה ודרומה. קרוי גם מסדרון נצרים, והשם הזה הולם יותר את המציאות. הציר הורחב מאוד לשני צדדיו, הוקמו בו כעשרים בסיסי צה"ל ועשרות מוצבים, ולכן, נכון יותר לכנותו מסדרון.
אורכו של הציר הוא 8 ק"מ, ממעבר קרני במזרח ועד הים במערב. הוא נקרא ציר נצרים בשל היישוב נצרים ששכן בחלקו המערבי. הציר היה בידי ישראל מאז מלחמת ששת הימים, ולמעשה גם לאחר הנסיגה הישראלית מרוב רצועת עזה ב-1994, לאחר הסכמי אוסלו. הוא נשאר ככביש גישה לנצרים, שבניגוד ליישובי גוש קטיף והתוחמת הצפונית, הוא היה יישוב מבודד בלב אוכלוסייה פלשתינאית. עם עקירת נצרים בהתנתקות, ישראל נסוגה גם מהציר כמו מכל רצועת עזה. במבצע "עופרת יצוקה" (2008) ישראל תפסה את הציר, ושוב במלחמת "חרבות ברזל".
על הקמת נצרים החליטה ממשלת המערך בראשות גולדה מאיר, ב-1970. בפברואר 1972 עלתה לקרקע היאחזות הנח"ל נצרים, ששירתו בה גרעיני נח"ל של תנועות הנוער השונות, מבית"ר ועד השומר הצעיר. ב-1984 אוזרחה ההיאחזות ונמסרה לתנועת הקיבוץ הדתי, שראתה בו חיזוק לשני יישוביה בנגב המערבי – סעד ועלומים. הקיבוץ דשדש במשך מספר שנים ולא שרד והיישוב היה ליישוב קהילתי דתי. היישוב נעקר בהתנתקות. חלק מן העקורים הקימו את היישוב בני נצרים בחולות חלוצה ואחרים התיישבו באריאל והקימו את קהילת "נצר אריאל".
הקמת נצרים וציר נצרים היו חלק מתוכנית חמש האצבעות שהגה והציג ב-1971 אלוף פיקוד הדרום אריק שרון, שנועדה למנוע רצף טריטוריאלי ערבי, באמצעות הכנסת חמש אצבעות של התיישבות יהודית: התוחמת הצפונית בצפון הרצועה, ציר נצרים במרכז, גוש קטיף בדרום הרצועה שמורכב משתי אצבעות וחבל ימית בצפון סיני. התוכנית נתמכה בידי רבים ממנהיגי תנועת העבודה ובהם גולדה מאיר, יגאל אלון וישראל גלילי.
בציר נצרים היו אמורים לקום שלושה יישובים, אך לבסוף רק נצרים הוקמה.
את השם נצרים העניק האלוף רחבעם זאבי, על שם מחנה הפליטים הסמוך נוציראת.
אורי הייטנר
לתגובות: uriheitner@gmail.com
מה עומד מאחורי הבקשה?
ב-58 השנים האחרונות הדרוזים במזרח הגולן רואים בעיניים כלות את החופש והשגשוג ממנו נהנים אחיהם בגולן, במדינת ישראל הדמוקרטית המשגשגת, לעומת החיים תחת עריצות והדריכה הכלכלית במקום עד מלחמת האזרחים וההידרדרות אחורה ב-13 השנים האחרונות.
זו סיבה אחת, אולם הסיבה העיקרית הוא הפחד שלהם מפני הפיכת סוריה למדינה אסלאמית נוסח דאעש וחמאס, שתרדוף את הדרוזים ותמרר את חייהם, במקרה הטוב, ותעשה בהם מה שעשו ליזידים, במקרה הרע.
הם מבקשים להסתפח לישראל כי הם חפצי חיים.
איך ישראל צריכה להתייחס לבקשה?
בראש ובראשונה, ודאי וודאי שאין לדחות אותה על הסף. בכלל, איני מבין את הספורט הלאומי לקפוץ בראש, למהר ולהצהיר על הזמניות של ישיבתנו במזרח הגולן ובכתר החרמון, כאילו מדובר באיזו ספחת שעלינו להיפטר ממנה. אולי אנשים מפחדים שיכנו אותם "משיחיים", רחמנא ליצלן, אם ידברו על אינטרסים ישראליים במזרח הגולן.
שום דבר לא בוער. לא צריך להצהיר הצהרות מפוצצות. ישראל לא נכנסה לשם סתם, אלא כלקח מטבח 7 באוקטובר, שעל פיו עליה ליטול יוזמה התקפית אקטיביסטית כדי לסכל התבססות של אוייב על גבולה. האם משהו השתנה בינתיים בסוריה, שהופך על פיו את ההיגיון שמאחורי המבצע? סוריה עוד רחוקה מאוד מיציבות ויש סכנה גדולה מאוד של התבססות שלטון ג'יהאדיסטי קנאי, ותפקידנו להבטיח את שלום ישראל. בינתיים עלינו לבחון את האינטרסים הלאומיים שלנו באזור ולראות איך לקדם אותם.
אפשרות אחת היא סיוע להקמת מדינה דרוזית מהחרמון עד הר הדרוזים שבחורן (שאליו לא הגענו), שתהיה ביחסי שכנות טובה איתנו, תיהנה מסיוע ישראלי ומברית הגנה עם ישראל. אפשר להגיע לתיקוני גבול עם אותה מדינה, כמו שליטה ישראלית על כתר החרמון.
אפשרות נוספת היא היענות לבקשת הדרוזים לספחם לישראל, אך באותה הזדמנות לספח שטח רחב הרבה יותר, שייתן מענה לאינטרסים הביטחוניים של ישראל.
* שיעור מולדת – ובכן, תלמידים, זה הר חרמון. הפסגה בצד שמאל שלכם, זו שאין עליה שלג, היא החרמון הישראלי. לעומת זאת, הפסגה השנייה, זו עם השלג... גם.
* ברוכים הבאים, מקוללים המטנפים – אני משתוקק לטייל במזרח הגולן ולתצפת משם לעבר אורטל והרי הסביבה. בינתיים אנו עדיין מטיילים כאן ומתצפתים לשם, אך יודעים שיש עדיין חיילים על ההר אך הם מאיימים על דמשק.
יצאנו לטיול שבת מפסל "מחכים לאלי" בקרבת צומת קונייטרה. בשבוע שעבר מלאו מאה שנים להולדתו של אלי כהן, ונקווה שנזכה להבאת עצמותיו לקבר ישראל. משם המשכנו על שביל הגולן דרך צלע הר בנטל עד מאגר בנטל.
במאגר בנטל היו המוני אדם. אחרי השנה הקשה הזו, סוף סוף התיירים חוזרים לגולן ובגדול. מחמם את הלב!
אלה החדשות הטובות. החדשות הרעות – עם האנשים באה גם הטינופת.
לא התעצלנו, התכופפנו, אספנו את עשרות בקבוקי הבירה והטינופת. ה"צפרדע" נמצאת אולי 100-200 מ' משם, והאנשים מתעצלים לעשות את ה"טרק" הזה ומשאירים את הטינופת סביבם.
* רק מים – חנוך דאום חוזר לימי ילדותו בגולן, בתקופת המאבק נגד הנסיגה, ומזכיר את שביתת הרעב שנערכה בגמלא לפני שלושים שנה בדיוק. הוא מעלה על נס את המאבק ומציין עד כמה נראה היום אבסורד בלתי נתפס, שהיו פעם מי שהעלו על דעתם נסיגה מהגולן.
אך באשר לשביתת הרעב הוא כותב דברים חסרי שחר, כנראה איזו אגדה אורבנית, בדיחה ששמע אז כילד ונתפס אליה, אך אין כל קשר בינה לבין המציאות. "...הסתכלנו בהערצה על המבוגרים ששובתים רעב בגמלא, אם כי להערצה התלוותה גם פליאה מסוימת, שכן חלק ניכר משובתי הרעב השמינו במהלך התקופה שבה כביכול לא אכלו דבר... זו היתה שביתה שמותר היה בה רק לשתות, ושמתי לב שביום הראשון השובתים שתו מים, ביום השני הם שתו מיצים ולפנות ערב נוספו גם מרקים, ביום השלישי למרקים נספו קרוטונים ושקדי מרק, ביום הרביעי זה כבר היה מרק עם גרוגרות ועוף מכובס, והחל ביום החמישי החבר'ה היו שותים גם שניצלים ופירה וגלידה לקינוח. כמה קינאנו בשובתי הרעב על האוכל שהיה להם, ריר נזל לנו בהביטנו בם, אבל לא הירשו לנו להתקרב לכיבוד. 'האוכל הזה,' אמרו לנו המארגנים בלי לשים לב לאוקסימורון, 'הוא רק למי ששובת רעב'."
מי שקורא חושב שדאום כמובן מגזים מאוד, אבל יש גרעין של אמת. נראה לי שהגרעין של האמת היא שכנראה היה שם אוכל לפעילים שקרעו את התחת ותקתקו את המבצע 24/7, הילדים רצו להתכבד ומישהו התלוצץ ש"האוכל הוא למי ששובת רעב" והוא כילד קנה אותה.
אני אחד המבוגרים (הייתי אז בן 32) ששבתו רעב. סהדי במרומים, שב-19 ימי שביתת הרעב לא הכנסתי לפי שלוק או ביס שאינו מים. וגרוע יותר, על מנת שלא ייגרם לנו נזק בלתי הפיך, הרופאים ציוו עלינו להוסיף מדי יום כמה כפיות של אבקה שנקראת הידרן, שהיתה הסבל הכי גדול בשביתה. מילאתי בבקבוק מים את כמה כפיות האבקה, וכל היום הייתי עם בקבוק מים ביד אחד ובקבוק מים עם הידרן ביד השנייה. ולקח לי יום שלם לגמור כמעט בכוח את הבקבוק עם ההידרן. בכל פעם שלגמתי, היה לי מיד רפלקס הקאה. ומיד שתיתי הרבה מים כדי להפיג את הטעם הדוחה.
ב-19 ימי שביתת הרעב השלתי ממשקלי 11 ק"ג. דיאטה רצחנית. אל דאגה, החזרתי את האבדה בתוך חודשים ספורים. לא הצלחתי לשמור על ההישג.
מה הסוד של שביתת הרעב? שמהיום השלישי כבר לא מרגישים רעב, ולכן זה לא קשה. לקראת הסוף הגוף כבר חלש, אך האדרנלין המורכב מהשילוב בין האמונה היוקדת בצדקת המאבק והנכונות לשלם את המחיר לבין הפעלתנות מבוקר עד לילה כדובר ועד יישובי הגולן במבצע התקשורתי המוצלח במיוחד וכן תחושת ההצלחה של השביתה עד כדי אופוריה, החזיקו אותי במצב מצוין עד היום האחרון, וכך גם את חבריי.
* אבן הדומינו הירדנית – בשנת 2011 פרץ ה"אביב הערבי" ברבות ממדינות ערב, שקרסו כמו אבני דומינו המפילות זו את זו. האם כך יהיה גם עכשיו, כתגובת שרשרת לנפילת משטר אסד?
במדינות ערב קיים חשש כזה ובעיקר בירדן. גם פרשנים הביעו חשש שירדן תהיה הבאה בתור. האם יש להם על מה להסתמך?
מצד אחד, לאורך כל שנות הממלכה מדברים על קריסתה הקרובה. בינתיים, משטרים רבים קמו ונפלו במדינות ערב הרבות והממלכה ההאשמית שומרת על יציבות מרשימה.
מצד שני, המציאות הבסיסית היא שאין עם ירדני, וירדן היא יישות מלאכותית, שעוצבה על שולחן השרטוט של קולוניאליסטים אירופים, ללא כל היגיון אתני, כמו סוריה, לבנון ועיראק, שקרסו. וידוע שאיראן פועלת בירדן וחותרת תחת המלך. וכדאי לזכור, שלפחות פעם אחת ישראל הצילה את הממלכה, בשנת 1970, מול האיום של אש"ף מבפנים ופלישה סורית מבחוץ, שסוכלה כאשר ישראל איימה על סוריה במלחמה (עוד לפני שהמציאו את ה"הכלה").
מה נעשה אם ארגונים ג'יהדיסטיים ישתלטו על ירדן? ישראל נתנה השבוע בסוריה הצגת תכלית מרשימה לגבי מה שצפוי, גם אם לא כל מה שמתאים לזירה אחת מתאים לשאר הזירות.
אך עוד לפני כן, יש לפעול לכך שלא יהיה רצף עוין מאיראן עד גוש דן. לכן צריך להבהיר היום, שהירדן הוא גבולה המזרחי של ישראל, שלא יהיה שום צבא זר ממערב לירדן, שהישות הפלשתינאית ביו"ש תהיה אוטונומיה ולא מדינה. ויש לגבות זאת במעשים – החלת ריבונות ישראלית על בקעת הירדן מן הנהר ועד מערבה לכביש אלון ועל מדבר יהודה, והתיישבות עירונית וכפרית גדולה בבקעת הירדן.
* מהות כיתת הכוננות – ביום חמישי שעבר שוחררנו, חברי כיתות הכוננות בגולן, לאחר 14 חודשי שירות מילואים פעיל ברציפות. כעבור יומיים, בשבת, לנוכח ההתפתחויות בסוריה, שוב גויסנו. ביום חמישי האחרון השתחררנו. ביישובים סמוכי הגדר תישאר בינתיים, להערכתי לימים אחדים, כיתת כוננות מצומצמת. אנחנו יישוב "עורפי" – 5 ק"מ מהגדר.
האירוע הזה הוא תמצית מהותה של כיתת הכוננות. כשאנו משתחררים, אין זה שחרור כמו ביחידות מילואים רגילות. איננו מזדכים על הציוד. אין שום תהליך בירוקרטי של שחרור וגם לא של חיול מחדש. כל הציוד שלנו, הנשק, ציוד הלחימה, המדים וכד', נמצא אצלנו בבית, ואנחנו נכונים תמיד לקריאה מיידית. גם כשאיננו מחויילים, מצב הצבירה שלנו הוא כוננות.
מה שטוב בשבוע הנוסף הזה, הוא שעד עכשיו כשחברים שלנו ביחידות מילואים אחרות סיפרו שהם כבר בסבב שני ושלישי, היו לנו רגשי נחיתות. היה לנו רק סבב אחד. והנה, עכשיו היו לנו שני סבבים...
* ועדת חקירה עממית – ממשלת ישראל מודיעה בתדהמה על הקמת ועדת חקירה עממית על פשעי שבעה באוקטובר.
הרכב הוועדה: הילדז יאיר נתניהו, מיאמי (יו"ר), הביביריון יעקב ברדוגו, ח"כית האשפתות טלי גוטליב, שר הג'ובים דודי אמסלם וראש הכנופיה איתמר בן גביר.
כתב המינוי:
א. חקירת אשמתם של שופטי בג"ץ, היועמ"שית והפרקליטות בטבח.
ב. חקירת ההפיכה הצבאית שבוצעה ב-7 באוקטובר בהובלת הרמטכ"ל, ראש אמ"ן, מפקד חיל האוויר ובוגדים נוספים.
ג. חקירת שותפותם של רונן בר, בכירי שב"כ, ובהם בעלה של שקמה ברסלר, בתכנון הטבח ובביצועו.
ד. חקירת תפקידם של סוכני הסי.איי.אי. בני גנץ וגלנט בהפיכה ובבגידה.
ה. הוועדה תהיה מוסמכת לחקור גם את אשמתם של בוגדים בדימוס ובהם אהרון ברק, מנדלבליט, שי ניצן ורוני אלשייך.
ו. הוועדה תחקור מי נתן את ההוראה לא להעיר את נתניהו ב-6:28. אלמלא מעשה הבגידה הזה, רוה"מ היה מזנק מיד לחליפת סופרמן ודוהר על כנף-סופרטנקר דרומה, בולם את המחבלים ב-6:29 ומביא לניצחון מוחלט ב-6:30.
סמכויות הוועדה:
הוועדה מוסמכת להרשיע את כל הבוגדים הנ"ל ולגזור את דינם.
מירי רגב מונתה לאחראית על הטקס הממלכתי של ההוצאה להורג של הבוגדים, שתיערך בצומת קפלן בת"א.
[אהוד: זה כל דברי ההבל שהיה לך להמציא? אגב, יעקב ברדוגו הוא פרשן פוליטי מרתק ומדוייק, ששם אולי בכיס הקטן שלו את מרבית פרשני ופרשניות ערוץ 11].
* מוסר אג'נדאי – על פי תחקיר של ערוץ 14, בנה של היועמ"שית גנב ווסט קרמי יקר של חברו לפלוגה, שרכש בכספו והגיע איתו לארץ במיוחד למילואים. התחקיר מציג תמונה של טיוח והשתקה של הפרשה. אין בו סימנים כלשהם לפיהם היועמ"שית עצמה יודעת על כך והיא שותפה לטיוח, אך הוא מציג זאת כשאלה.
אם הסיפור נכון, הוא חמור מאוד והעבריינים, כלומר הגנב עצמו והמטייחים, צריכים לתת על כך את הדין. אם זה נכון והיועמ"שית מעורבת בכך, יהיה עליה להתפטר מתפקידה. עם זאת, אם היא לא ידעה על כך, עצם היותה אימו אינו מכתים אותה אוטומטית.
אבל אני מודה שכאשר מדובר בתחקיר של ערוץ התעמולה, אני מתייחס אליו בספקנות. חשוב שהמשטרה תחקור את הפרשה ומן הראוי שגם עיתונאי אמיתי ייקח על עצמו את המשימה לחקור אותה.
אני בטוח שהאמת תצא לאור.
מה שמטריד אותי במיוחד, הוא קלות הראש בהתייחסות של אנשים רבים לפרשה. בקבוצות ווטסאפ, שאני שותף להן, היו אמירות ש"זו בסך הכול 'השלמת ציוד'" ובפרפרזה לדברים של משה דיין – מי שלא השלים ציוד אינו חייל אמיתי.
אני מוטרד מאוד מהקריצה על "השלמת ציוד" כביטוי מכובס לגניבה. אולי איני חייל אמיתי, גם על פי ההגדרה המפורסמת של דיין, כלומר לא ישבתי במחבוש. אבל מאז הטירונות סלדתי מהנורמה. הנורמה הקלוקלת של "השלמת ציוד" השחיתה את החברה. אם מותר לגנוב בצבא, למה אסור באזרחות? למה אסור לגנוב בממשלה? אבל הנורמה נוגעת ל"השלמת ציוד" מהכלל למסגרת הקטנה – מהאפסנאות, המפג"ד, הקשר הגדודי וכו'. נורמה נחותה יותר היא גניבה מחיילים במסגרת השכנה. אבל גניבה מחייל אחר ביחידה מנוגדת לקוד הצה"לי הבלתי כתוב, של רעות ואחוות לוחמים, שמבוססת על אמון. כלומר, על פי הקוד לגיטימי, כביכול, שאגנוב כדי להשלים ציוד לחבר שלי. לא לגיטימי שאגנוב ממנו. ובמקרה הזה אין המדובר בגניבת כובע צה"לי, אלא ווסט קראמי פרטי יקר, שלוחם, שהגיע למלחמה במיוחד מחו"ל, רכש במיטב כספו והביא איתו. והגנב אפילו לא לבש אותו, כדי לא להיתפס. והוא אפילו לא חשב להחזיר לו בסתר, כשהבין כמה זה חשוב ויקר לו. ולבטח הוא השתתף עם חבריו בחיפושים אחר האבדה.
מצער מאוד להיווכח בהתקרנפות מתוך אג'נדה, כשמדובר בבן-של סמל לשבט "שלנו" (אמנם בהרב מיארה היא דווקא תומכת ליכוד, אבל היא לא רק מזוהה, אלא הפכה לסמל של השבט הנגדי). התקרנפות מתוך אג'נדה מתאימה יותר לביביסטים. ההתנהגות הזו מתחברת בעיניי לקלות הראש, בקרב פעילי הרל"ב, ביחס לירי פצצות התאורה לעבר בית רוה"מ.
התגלמות ההשחתה של המחנאות השבטית, היא שאת האבחנה המוסרית בין טוב לרע, החלפנו באבחנה שבטית בין "משלנו" או "לא משלנו".
* אין לו סמכות – יריב לוין טוען שהחלטת בג"ץ לחייב אותו לכנס את הוועדה למינוי שופטים כדי לבחור נשיא לעליון אינה חוקית, כי היא מכרסמת בסמכותו.
אכן, כינוס הוועדה היא סמכותו. אבל אין לו סמכות לא לכנס את הוועדה. בדיוק כפי שאין לשר האוצר סמכות לא להגיש תקציב. וכפי שאין לשר החינוך סמכות לבטל את שנת הלימודים.
בג"ץ קיים כדי להחליט אם שר חרג מסמכותו או השתמש בה לרעה כדי לגרום לתוצאה הפוכה מזו, שלשמה הוא קיבל אותה. התערבות כזו של בג"ץ אינה אקטיביסטית. גם בג"ץ השמרני ביותר יתערב בסוגייה כזו.
* לא עוצר באדום – שעה שבנינו מחרפים את נפשם על הגנת המולדת בעזה, בלבנון, בסוריה וביו"ש, כאשר תפקיד ההנהגה היא לאחד את העם, עוכר המשפטים הפירומן דוהר בטירופו למשבר חוקתי ולקרע – אולי בלתי הפיך, בניסיון להשתלט על הרשות השופטת ולחבל בדמוקרטיה.
במהירות מקצר את הדרך
משאיר אחריו מפולת והרס
הזמן בוער לו וצר המקום
זהירות – הוא לא עוצר באדום.
שור זועם – הוא בכלל לא טורח לבלום
שמור נפשך! הוא לא עוצר באדום!
* פוגע במאמץ המלחמתי – ראש הממשלה ביקש להיפגש עם הרב דב לנדו, מנהיג הזרם הליטאי, אך הרב סירב לפגוש אותו.
האם הוא רצה ללכת אליו כדי לשכנע אותו שהגיעה השעה שהחרדים ישרתו בצה"ל, יגנו על המולדת וישתתפו במלחמת מצווה? הצחקתם את שרה. הוא הלך לדון עימו על מתווה לחוק השתמטות, שתהיה בו מראית עין שתאפשר למורדים בקואליציה לתמוך בחוק.
בשעה שנתניהו וסביבתו תוקפים את בית המשפט על כך שבשעת מלחמה הם מאלצים את נתניהו להקדיש מזמנו היקר לנושאים שאינם קשורים למאמץ המלחמתי, נתניהו מוצא זמן, במקביל למשפט, לפעולות הפוגעות בעליל במאמץ המלחמתי, כמו קידום חוק ההשתמטות.
* נעלבתי – יוסי ורטר, "הארץ", לעג לנתניהו, בצדק, על הסרטון המביך והירוד שהציג במשפט, ובו ביים חתימה מהירה על מסמכים. הוא הגדיר את הסרטון "ברמת מתנ"ס".
כמנהל מתנ"ס לשעבר וכמי ששנים רבות שיחק בתיאטרון קהילתי של המתנ"ס, נעלבתי מההשוואה המקוממת.
* נביא שקר – אורי משגב, "הארץ", כתב לפני כשבועיים בוודאות, בפסקנות שאינה משאירה צל של ספק, שנתניהו לא יגיע לעדות.
תמהתי. למה לו להתנבא ועוד בכזאת נחרצות, לעוד שבועיים? התנבא לעוד שנתיים, אף אחד לא יזכור. תמהתי שבעתיים כי היה לי ברור שנתניהו ינסה לדחות את העדות, אך לא ישבור את הכלים והעדות תתקיים.
* כרסום יסוד הדמוקרטיה – משה לדור הוא אדם בעל זכויות במדינת ישראל. הוא היה פרקליט המדינה שהעמיד לדין את ראש הממשלה העבריין אהוד אולמרט והכניס אותו למקום הראוי לעבריינים.
אבל שום זכויות עבר לא תעמודנה למי שמסית לעריקה מהמלחמה. סרבנות היא סרטן האוכל את המדינה והוא אוייב פנימי.
לא האמנתי שאחרי 7 באוקטובר עוד יהיה אדם אחד במדינת ישראל שיתמוך בסרבנות הממארת. ב-7 באוקטובר למדנו על בשרנו עד כמה אנו אומה במלחמת קיום תמידית, מוקפים בים של אויבים החותרים להשמיד את מדינת ישראל ולטבוח ביהודים.
אומה במלחמה אינה יכולה להרשות לעצמה משחקים בביטחון המדינה, ושימוש זול בביטחון המדינה למטרות פוליטיות.
הסרבנות הממארת צריכה להיות מחוץ לתחום.
הסרבנות היא כרסום יסוד הדמוקרטיה. יש להוקיע אותה.
* עבריין תנועה מועד – על פי הערכת הרלב"ד, עד סוף 2024 נחצה את קו 450 הרוגים בתאונות דרכים. העלייה התלולה הזאת מפתיעה מישהו? לא בכדי, היא מקבילה לעליה התלולה בכל ממדי הפשיעה, האזרחית והביטחונית, עבירות רכוש ועבירות בנפש, עבריינות בחברה הערבית ובחברה היהודית, מאז שראש הכנופייה הוא השר ל"ביטחון" לאומני. לא היו ימים טובים לפשע בישראל כימי כהונתו של ה---- בתפקיד, ולא היו ימים טובים לעבריינות התנועה כימי כהונתו של עבריין התנועה הסדרתי בתפקיד.
ראש הכנופייה נוהג כפי שהוא מתנהג. אין מבחינתו חוק. הוא החוק והוא עושה מה בראש שלו. סוכן אנרכיה. הוא עבריין תנועה מועד, שלקח לנהגו עבריין תנועה סדרתי, שיציית להוראותיו להשתולל על הכביש, לנהוג נגד כיוון התנועה, על המדרכה, באור אדום וכו'. כך תפסו אותו השבוע המצלמות. טוב, הוא מיהר לפעולה חשובה מאוד לביטחון הלאומי של ישראל – להתייצב מול המצלמות בפתח עדותו של הנאשם מס' 1 בבית המשפט.
עד כה, בנס, "רק" אזרח אחד נפצע כתוצאה מעבריינות התנועה האלימה של השר ושל נהגו. זה יעלה בחיי אדם. והדם הזה יהיה על ידיו של מי שמינה את הבנדיט לתפקיד הזה.
* נס מיזוג הגלויות – ההצלחה הגדולה ביותר של הציונות היא קיבוץ הגלויות – עם מפורד ומפוזר בכל רחבי תבל שב למולדתו, יישב ובנה אותה, הקים מדינת לאום ריבונית ומכונן אומה מיוצאי כל הפזורות.
כינון האומה – מיזוג הגלויות, הוא תופעה חסרת תקדים, והוא הצלחה רבתי. אילו האמנתי בניסים, הייתי מכנה זאת נס מיזוג הגלויות. אך איני מאמין בניסים. נס לא קרה לנו... לעמק ירדנו, ההרה עלינו, מעיינות האורות הגנוזים גילינו. אני מאמין במעשה הגשמת החזון, שהוא מעשה ידי אדם.
דוד בן גוריון, אדריכל המדינה, הוא האיש שתרם יותר מכל למיזוג הגלויות. כור ההיתוך מושמץ והס מלהזכירו, אך כור ההיתוך הוא הצלחה אדירה. בזכות כור ההיתוך עולים ממאות גלויות, דוברי עשרות רבות של שפות, מדברים כולם עברית, השפה הלאומית של העם היהודי, בניב ובמבטא ישראלי, שאינו מזרחי ולא אשכנזי ולא דומה למבטא של אף גלות. זה כל כך טבעי לנו, עד שאיננו מודעים לגודל הנס.
מיזוג הגלויות נעשה גם דרך האהבה, הזוגיות, המשפחה והילודה. הנישואים בין בני עדות שונות כל כך נפוצים, עד שבעוד דור או שניים לא יהיה כמעט ילד שיידע להשיב על השאלה המוזרה: "מאיזו עדה אתה?"
בתהליך כור ההיתוך נעשו שגיאות. מה הסיבה לשגיאות? הסיבה העיקרית, היא שזהו תהליך אנושי שנעשה בידי בני אדם, ואין בן אדם שאינו שוגה. סיבה נוספת היא הקלישאה ש"מי שאינו עושה, אינו טועה." קלישאה, אך היא נכונה. כמו בכל עשייה, היו גם בזו טעויות. סיבה שלישית היא שבלהט ובהתלהבות מצד אחד, ובדחיפות ובבהילות מצד שני, לא תמיד היתה רגישות מספקת לאנשים, לרגשותיהם, למאוויהם, למנהגיהם. חלוצים המגשימים אידיאל, לוקים לעיתים בקנאות ומשלמים על כך מחיר כבד באופן אישי ולעיתים הם פוגעים גם באחרים.
כאשר אנו קוראים, בימינו, על אליעזר בן יהודה, שאסר כל מגע בין בנו לילדים אחרים, על מנת שלא ייחשף לשפות אחרות זולת העברית, הקנאות הזאת נתפסת בעינינו כבלתי אנושית והקרבת הילד על מזבח האידיאל. אבל ייתכן שבלי קנאים מסוגו, המפעל לא היה מצליח. במבט בן ימינו, אי אפשר לתפוס את המלחמה שאסר בן גוריון על היידיש, כולל איסור בחוק על הצגות ביידיש[?]. זו קנאות בלתי נסבלת וחסרת רגישות, אך ייתכן שללא הקנאות העיקשת הזאת, מהפכת מיזוג הגלויות לא היתה מצליחה כל כך.
וסיבה נוספת היא שעוד לא המציאו את הפוליטיקלי קורקט. אילו מנהיג בימינו היה מכנה ציבור במילים "אבק אדם" – הלך עליו. אך כך כינה חיים ויצמן את שורדי השואה. הכוונה היתה שהציבור הזה איבד את חיותו, את עוצמתו והאתגר הגדול של הציונות הוא להפיח רוח חיים בעצמות היבשות הללו וליצור מהם אומה בריאה וחזקה.
בכוונה, הדוגמאות שהבאתי לא נגעו ליחס לעדות המזרח, אלא דווקא ל"אשכנזים". כי האמת היא, שהשגיאות והאטימות לא היו רק כלפי "מזרחיים", כפי שמספר הנרטיב, אלא כלפי כל הגלויות ואולי בעיקר כלפי היהודים האשכנזיים. כן, גם אימי רוססה בדי.די.טי. כשעלתה עם משפחתה ארצה. אך כל אותן שגיאות, גם אם ביטאו אטימות, נעשו לא רק בתום לב, אלא למען מטרה גדולה, להגשמת חזון גדול של בניין אומה, והחזון הזה הוא הצלחה גדולה.
חבל מאוד שיש מי שמתעקשים להנציח את הגלות, את העדתיות, את התסכול, את הקורה בין העיניים, המסתירה את האור הגדול ואת ההצלחה הגדולה וממירה אותם במבט ממורמר הממוקד רק בשגיאות ובכישלונות. וחבל עוד יותר, שהדבר נעשה לא לשם שמיים, אלא קרדום לחפור בו למטרות פוליטיות.
אבישי בן חיים שכולו נופת צופים של מתקתקות, ומדבר על אחדות ועל מתיקות, הוא אחד מסוכני הפלגנות והעמקת השסע העדתי והחברתי בישראל; אולי אפילו סוכן מיספר 1 של המגמה השלילית והמסוכנת הזאת. תוך שהוא מאמץ את הז'רגון המרקסיסטי והפרוגרסיבי על "הגמוניה" ו"הגמונים" ו"פריבילגים" ו"הנרטיב ההגמוני" וכל הג'יבריש הפוסט מודרניסטי ופוסט לאומי הזה, הוא מלהג על לאומיות ומסורתיות ופועל נגד הלאומיות ולעידוד השבטיות העדתית. כל כולו – בכיינות, "אנחנו ואתם," "ישראל השנייה" ו"ישראל הראשונה," ו"דפקתם אותנו" ו"עשיתם לנו."
בראיון המדהים שלו עם רוני קובן, הוא האשים אותו, בתוך נציג ה"אתם", כלומר "ישראל הראשונה", אפילו בכך שהחרדים (המזרחים) אינם לומדים מתמטיקה, מדעים ואנגלית. איך? אריה דרעי התכוון, השתוקק, לעבור לשלב הבא של המהפכה, אחרי שזקף את גבם של עדות המזרח והחזיר להם את הכבוד – הנהגת לימודי ליבה. ולמה הוא לא עשה זאת? כי "אתם" זרקתם אותו לכלא. כלומר, הוא לא הורשע על סמך ראיות, אלא "אתם זרקתם אותו לכלא," ולכן עד היום, 22 שנים אחרי שחרורו מהכלא, הם עדין לא לומדים ליבה. ומי אשם בעליית הכהניסטים? "אתם," ישראל הראשונה. איך? כהנא היה פופולרי מאוד בקרב עדות המזרח. הרב עובדיה ודרעי הציגו אופציה מתונה ואותו קהל שקודם תמך בכהנא הקיצוני, עבר לתמוך בדרעי המתון. ואז "אתם זרקתם אותו לכלא," כלומר רוני קובן וחבריו, ולכן הקהל עבר לבן גביר. כן, זו הרמה של טיעוניו המביכים.
במשך דקות ארוכות בן חיים שתק כאשר התבקש להציג טעות אחת שעשה. וההסבר שלו, המשלב מגלומניה ובכיינות, היה שהוא מייצג את ציבור "ישראל השנייה" ואם הוא יודה בטעות כלשהי, כאילו אמר שהציבור של "ישראל השנייה" טעה, ולכך הוא אינו מוכן.
מנהיג ישראל השנייה, אומר אב"ח, הוא בנימין נתניהו. למה? כי גם אותו ההגמונים רודפים וכי הוא מחובר למסורת. איך המולטי מיליונר ה"אשכנזי" מקיסריה מתחבר ל"ישראל השנייה"? עובדה.
עובדה? הוא בז להם ומנצל אותם כדי להעמיק את השסע ולהיבנות מה"הפרד ומשול".
במשחק הקופסאות, שבו אב"ח התבקש לסווג אנשים ולהכניס אותם לקופסת "ישראל הראשונה" או "ישראל השנייה", הפגין אב"ח את הרדידות וחוסר הקוהרנטיות שלו ושל התאוריה שלו. קובן בלבל אותו. אני במקום קובן הייתי מוסיף עוד שלוש תמונות: של פואד בן אליעזר, עמיר פרץ ואבי גבאי. האם הם "ישראל הראשונה" או "ישראל השנייה"? שלושתם יוצאי עדות המזרח עם נקודת מוצא של "ישראל השנייה", על פי הגדרות אב"ח, שעמדו בראש מפלגת העבודה, שהיא כביכול הדוגמה האולטימטיבית ל"ישראל הראשונה". בסך הכול שלושה יותר מאשר בליכוד, שעל פי הגדרת אב"ח הוא המפלגה של ישראל השנייה. לאיזו קופסה הוא היה מכניס אותם?
מפעל חייו של אב"ח, והוא לא היחיד, הוא הנצחת הקרע העדתי והיבנות ממנו. זה לא יעזור לו. התהליך ההיסטורי הציוני חזק ממנו וממזימותיו. לכל היותר הם יצליחו לסדוק ולעכב את תהליך מיזוג הגלויות, אך הם לא יעצרו את מהלך ההיסטוריה. המהלך הציוני הגדול של בניית ישראל אחת, יגבר על המהרסים והמחריבים המנסים לפלג אותנו לשתי ישראל.
* זן נדיר – קורין אלאל, המוסיקאית היוצרת והזמרת שאני אוהב כל כך, הלכה לעולמה, לאחר התמודדות עם מחלת הסרטן.
ב-2022 זכתה קורין בפרס לנדאו של מפעל הפיס על מפעל חיים ועל תרומתה למוסיקה הישראלית.
בנימוקי הבחירה נאמר, בין השאר: "קורין אלאל היא יוצרת נדירה ופורצת דרך במוסיקה הישראלית. אלאל היא מהמלחינות המקוריות שהיו בישראל ולְחַניה מעידים על טביעת אצבע ייחודית ויוצאת דופן: מצד אחד מדובר בלחנים מפתיעים ומתוחכמים שלוקחים את המאזינים להרפתקה ומצד שני הם מצליחים לתקשר עם הקהל הרחב ולהיות אהובים ואפילו המנוניים.
שירים כמו 'מותק', 'הטבעת נפלה', 'כשזה עמוק' ועוד, שרטטו מודל של אישה אחרת ממה שהכרנו עד אז במוסיקה הישראלית: חופשיה, לעתים כועסת, משוחררת מכבלי העבר, נועזת. יחד עם אופן שירתה הלא מתנחמד והופעתה הכובשת והלא מתאמצת היא הצליחה להיכנס לזירה שהיתה גברית מאוד ולהביא משם קול ייחודי ובשורה מוסיקלית שהיוו השראה לדורות רבים של יוצרים ויוצרות."
קורין אלאל היתה זמרת-יוצרת, מלחינה, מעבדת ומפיקה מוזיקלית, גיטריסטית, פזמונאית ושחקנית. היא נולדה ב-1955 בתוניס ועלתה לישראל בגיל 8. כבר בנעוריה החלה את דרכה המוסיקלית כגיטריסטית, זמרת ויוצרת, והשתתפה בהרכבים מוסיקליים שונים. את שירותה הצבאי החלה בלהקת פיקוד דרום, עברה לצוות הווי סיני וסיימה בצוות הווי הנדסה קרבית, לצד חברתה הטובה יהודית רביץ.
לאחר שחרורה מצה"ל ליוותה בגיטרה ובשירה את טובי הזמרים בישראל ובהם שלום חנוך, נורית גלרון, צביקה פיק, רמי פורטיס, מיקי גבריאלוב, גלי עטרי ואחרים. הפריצה הגדולה שלה הייתה כמלווה, לצד יהודית רביץ, של אריק איינשטיין בשיר המופת "עטור מצחך". היא השתתפה בתוכנית "ארץ טרופית יפה" ובתכניות והרכבים נוספים.
את קריירת הסולו היא החלה ב-1979. במקביל היא החלה ללמוד באקדמיה למוסיקה וכתבה שירים לאמנים שונים, שחלקם, כמו שירו של אריק סיני "דרך הכורכר" היו ללהיטים. באותה תקופה כתבה בעיקר שירי רוק ורוק כבד, כמו "אל תקרא לי מותק", אך גם שירים סולידיים כמו לחנה לשירו ההימנוני של אהוד מנור "אין לי ארץ אחרת".
מבין תקליטיה של קורין אלאל, אהוב עליי במיוחד "אנטארקטיקה". היה זה תקליטה השלישי, שיצא ב-1989. שנה לאחר מכן הופיעה במופע היחיד שלה "שפת אימי", ובו שירים צרפתיים שתרגם אהוד מנור, לצד שירים מקוריים שמנור כתב לה במיוחד.
בסך הכול הוציאה קורין אלאל 13 תקליטי סולו, שני תקליטי אוסף ותקליטים שהיא היתה אחת המשתתפות בהן. כן יצא תקליט של שיריה, "חברים שרים קורין".
שירה האהוב עליי ביותר הוא "אין לי ארץ אחרת", והוא אהוב עליי בעיקר בביצוע שלה. שיר נוסף שלה אני אוהב מאוד הוא שירו של יהונתן גפן "שיר לשירה", שאותו נהגתי לשיר כשיר ערש לבתי תמר. ועוד שיר שלה שאני אוהב מאוד הוא "זן נדיר", שיר הנושא של תקליטה רב המכר "זן נדיר", שאותו הפיקה ועיבדה יהודית רביץ. התקליט יצא לאור ב-1992.
ב-12 השנים שבהן שידרתי מדי שבוע פינה בנושא זמר עברי, הקדשתי חמש פינות לקורין אלאל, שבהן השמעתי את "אין לי ארץ אחרת", "שיר לשירה", "זן נדיר", "ארץ קטנה עם שפם" ו"התעשייה האבירית".
הצטערתי מאוד לשמוע על פטירתה בטרם עת.
יהי זיכרה ברוך!
* הזכות לכתוב הימנון – זכות גדולה היתה לקורין אלאל, שרק בחלקם של יוצרים יחידי סגולה נפלה הזכות הזאת – לכתוב המנון.
לא, קורין אלאל לא כתבה ולא הלחינה את "התקווה". אך בנוסף להמנון הלאומי, יש שירים המנוניים, שאין להם תוקף חוקי או פורמלי, אך הם זכו למעמד-על קנוני המנוני בידי העם. נעמי שמר, יותר מכל יוצר אחר, הפליאה לכתוב כמה המנונים כאלה.
"אין לי ארץ אחרת", שקורין הלחינה למילותיו של אהוד מנור, הוא המנון כזה. וגם אם מה שעשה אותו להמנון הוא בראש ובראשונה המילים והמסר, גם ללחן המקסים, שכה היטיב לבטא את המסר ולהנגיש את המילים, חלק משמעותי בעוצמתו.
* יוצאים באורטל – אחת לכמה חודשים אנו מקיימים באורטל אירוע שנקרא "יוצאים באורטל" – ערב שבו במיספר מוקדים ברחבי הקיבוץ חברים עורכים הרצאות, סדנאות, לימוד.
ביו חמישי בערב התרחש האירוע ואני הלכתי לחדר המוסיקה לערב ג'אם, בהובלת גל שוורץ, שפתח בהרצאה קלה על הג'אם (שיחה מוסיקלית מאולתרת בין נגנים) ובהמשך נהנינו מערב שלם של קטעי ג'אם. ההרכב כלל את גל על קלידים ומפוחית, אופיר גל ואופיר ארליך על גיטרות חשמליות ושי אספיר על באס. היתה חוויה מוסיקלית נפלאה.
אופיר גל היה במשך עשר שנים גיטריסט של קורין אלאל, ובמהלך הערב הוא סיפר עליה ועל העבודה איתה. לפני שנים אחדות היא הופיעה באורטל והוא ליווה אותה.
* תיקון טעות – הסכם הפרדת הכוחות בין ישראל לסוריה נחתם ב-31 במאי 1974, ולא בדצמבר כפי שכתבתי בהיסח הדעת במאמרי "סיכלנו אסון לאומי".
* ביד הלשון: ציר נצרים – ציר נצרים הוא הציר המפריד בין צפון רצועת עזה לבין מרכזה ודרומה. קרוי גם מסדרון נצרים, והשם הזה הולם יותר את המציאות. הציר הורחב מאוד לשני צדדיו, הוקמו בו כעשרים בסיסי צה"ל ועשרות מוצבים, ולכן, נכון יותר לכנותו מסדרון.
אורכו של הציר הוא 8 ק"מ, ממעבר קרני במזרח ועד הים במערב. הוא נקרא ציר נצרים בשל היישוב נצרים ששכן בחלקו המערבי. הציר היה בידי ישראל מאז מלחמת ששת הימים, ולמעשה גם לאחר הנסיגה הישראלית מרוב רצועת עזה ב-1994, לאחר הסכמי אוסלו. הוא נשאר ככביש גישה לנצרים, שבניגוד ליישובי גוש קטיף והתוחמת הצפונית, הוא היה יישוב מבודד בלב אוכלוסייה פלשתינאית. עם עקירת נצרים בהתנתקות, ישראל נסוגה גם מהציר כמו מכל רצועת עזה. במבצע "עופרת יצוקה" (2008) ישראל תפסה את הציר, ושוב במלחמת "חרבות ברזל".
על הקמת נצרים החליטה ממשלת המערך בראשות גולדה מאיר, ב-1970. בפברואר 1972 עלתה לקרקע היאחזות הנח"ל נצרים, ששירתו בה גרעיני נח"ל של תנועות הנוער השונות, מבית"ר ועד השומר הצעיר. ב-1984 אוזרחה ההיאחזות ונמסרה לתנועת הקיבוץ הדתי, שראתה בו חיזוק לשני יישוביה בנגב המערבי – סעד ועלומים. הקיבוץ דשדש במשך מספר שנים ולא שרד והיישוב היה ליישוב קהילתי דתי. היישוב נעקר בהתנתקות. חלק מן העקורים הקימו את היישוב בני נצרים בחולות חלוצה ואחרים התיישבו באריאל והקימו את קהילת "נצר אריאל".
הקמת נצרים וציר נצרים היו חלק מתוכנית חמש האצבעות שהגה והציג ב-1971 אלוף פיקוד הדרום אריק שרון, שנועדה למנוע רצף טריטוריאלי ערבי, באמצעות הכנסת חמש אצבעות של התיישבות יהודית: התוחמת הצפונית בצפון הרצועה, ציר נצרים במרכז, גוש קטיף בדרום הרצועה שמורכב משתי אצבעות וחבל ימית בצפון סיני. התוכנית נתמכה בידי רבים ממנהיגי תנועת העבודה ובהם גולדה מאיר, יגאל אלון וישראל גלילי.
בציר נצרים היו אמורים לקום שלושה יישובים, אך לבסוף רק נצרים הוקמה.
את השם נצרים העניק האלוף רחבעם זאבי, על שם מחנה הפליטים הסמוך נוציראת.
אורי הייטנר
לתגובות: uriheitner@gmail.com
ד"ר משה גרנות
הרפואה במקרא
מעל 30 פעם במקרא מתואר האל כמרפא הבלעדי של מאמיניו. הרי דוגמאות אחדות:
מרים ואהרן מתקוממים נגד משה, והאל מעניש את מרים (רק אותה!) בצרעת. אהרן מתחנן בפני משה, וזה מתפלל לאלוהים: "ויצעק משה אל ה' לאמור, אל נא רפא נא לה." (במדבר י"ב 13).
חזקיהו המלך חולה, ונוטה למות. ישעיהו הנביא מבשר לו: "כה אמר ה' אלוהי דוד אביך, שמעתי את תפילתך, ראיתי את דמעתך, הנני רופא לך, ביום השלישי תעלה בית ה'." (מלכים ב' כ' 5).
"ברכי נפשי את ה', ואל תשכחי כל גמוליו, הסולח לכל עווני, הרופא לכל תחלואיכי" (תהילים ק"ג 4-3).
המחלה נתפסת כתוצאה של חטא כלפי האל, ולכן רק תפילה אליו יכולה לרפא:
"רפאני ה' ואירפא, הושיעה, ואיוושעה, כי תהילתי אתה." (ירמיהו י"ז 14).
"...רפאני ה' כי נבהלו עצמיי." (תהילים ו' 3).
"ה' אלוהיי, שיוועתי אליך ותרפאני." (תהילים ל' 3).
"אני אמרתי, ה' חנני, רפאה נפשי כי חטאתי לך." (תהילים מ"א 5).
המקרא מכיר רק רפואה אלוהית, או רפואה של שליחי האל, ופוסל לחלוטין רפואה מקצועית הנסמכת על חוכמת בני אדם:
" ויחלא (= ויחלה) אסא (המלך) בשנת שלושים ותשע למלכותו ברגליו עד למעלה חוליו, וגם בחוליו לא דרש את ה', כי ברופאים." (דברי הימים ב' ט"ו 12).
העובדה שאסא לא התפלל לה' שירפא את רגליו, אלא פנה לרופאים - נחשבת לו לחטא.
מי הם שליחי האל הרשאים לרפא בשם האל?
הבן של האישה מצרפת חלה למות, אליהו מתפלל לה' – "וישמע ה' בקול אליהו, ותשוב נפש הילד על קרבו ויחי." (מלכים א' י"ז 22).
הבן של האישה הגדולה משונם יצא עם אביו אל הקוצרים, חלה ומת. אלישע שולח את עוזרו גיחזי לשים את משענתו על גוף הילד, וזה לא עוזר. אלישע מתייחד עם הילד, מתפלל, גוהר עליו, והילד קם לתחייה. (מלכים ב' 37-19).
מי שרשאי להעניק "אבחון רפואי" (לא ממש ריפוי) הם הכוהנים היודעים להבחין מתי השחין והצרעת נרפאות, (ויקרא י"ג 18, 37, י"ד 3).
נקל להבין מכאן איך צמחו בעם ישראל "המרפאים" בשם האל, במים קדושים, בדולר מידי הרבי, בקמיעות, בהשתטחות על קברי צדיקים – דברים העומדים בניגוד קוטבי לרפואה של היפוקרטס (350-460 לפני הספירה – מקביל בזמן לימי עזרא ונחמיה), שהצהיר מפורשות שאין קשר בין המחלות וריפויין ובין האמונה באלוהים. הוא שלל לחלוטין אפשרות לרפא מחלות בלחשים וקמיעות.
הרפואה של היפוקרטס, למרות שגיאותיה, היא בבחינת ניצן של תרבות, מה שחסר לחלוטין בתנ"ך: אין בתנ"ך, במשנה ובתלמוד – פיזיקאי כמן ארכימדס, מתמטיקאי כמו אוקלידס ופיתגורס, מחזאים כמו איסכלוס, סופוקלס, אוריפידס, אריסטופנס, פילוסופים כמו סוקרטס, אפלטון, אריסטו, היסטוריון כמו הרודוטוס ותוקידידס, רופא כמו היפוקרטס.
בכל התנ"ך לא מוזכר בית ספר, כאשר מוסד זה היה קיים במצרים, בשומר ובאכד מאות שנים לפני משה. בספרטה היה חינוך חובה כבר במאה ה-6 לפני הספירה (ימיו של ירמיהו הנביא), באתונה היה גם "חינוך גבוה" – האקדמיה של אפלטון והליקיאון של אריסטו.
שום איש מרכזי בתנ"ך, שמסופרת עליו ילדותו (יצחק, יוסף, דוד, שמואל, אסתר) לא נאמר עליו שביקר בבית-ספר. בית-ספר מוזכר רק בהקשר לשמעון בן שטח (המאה האחת לפני הספירה – ימיהם של אלכסנדר ינאי ושלומציון – מאות שנים לאחר חתימת המקרא) על החובה לשלוח ילדים לבית-ספר!
התנ"ך, ובעיקר התורה, שוללים תרבות – כל חוכמתו של עם ישראל מרוכזת ביראת ה' ובלימוד מצוותיו יומם ולילה:
"והיו הדברים האלה אשר אנוכי מצווך היום על לבבך, ושיננתם לבניך, ודיברת בם בשבתך בביתך ובלכתך בדרך, ובשוכבך ובקומך..." ("שמע ישראל", דברים ו' 7-4)
"לא ימוש ספר התורה הזה מפיך, והגית בו יומם ולילה, למען תשמור לעשות ככל הכתוב בו, כי אז תצליח דרכך, ואז תשכיל." (יהושע א' 8).
אחינו החרדים מקיימים את הפסוקים האלה באדיקות – רק את התורה חובה ללמוד ולקיים את ציווייה – אסור תיאטרון, אסור אמנות, אסור ספרות יפה, אסור מדעים, אסור עיתונות חופשית, אסור ניתוחי מתים שהם מחובות הרפואה: מה כן נמצא בשפע? דיכוי מזעזע של האישה: אסור שהיא תהיה נציגת ציבור, אסור לראות תמונתה בעיתון, אסור לשמוע את קולה, אסור לה לגלות שיערה, אסור לה לחשוף טפח מגפיה, חובה עליה לשמש את בעלה הלומד תורה, להרות, ללדת ילדים ולגדלם, וגם לפרנס את המשפחה. התורה מתחילה בכך שהאיש מושל באישה (בראשית ג' 16), בתלמוד ירושלמי מסכת סוטה, פרק ג' הלכה ד' אומר ר' אלעזר: "יישרפו דברי תורה, ולא יימסרו דברי תורה לנשים" – הזכרתי כאן רק קמצוץ מהחרפות כלפי נשים, אזכיר עוד רק את הברכה בסידור: "ברוך שלא עשני אישה." במשנה ובתלמוד יש רק חכמים זכרים, ומוזכרת רק חכמה אחת – ברוריה אשת ר' יוסי.
רק לאילוסטרציה, הבה נשווה לנאום הפמיניסטי של מדיאה במחזהו של אוריפידס, או למחזותיו של אריסטופנס "ליזיסטרטה" ו"חג הנשים", "מהפכת הנשים".
הרפואה, כמו מדע, כמו אמנות, כמו ספרות - הם סממניה של התרבות האנושית, שעולם התורה וההלכה נרתעים ונמנעים ממנה.
הלקמוס לבדיקת היחס לנשים בדתות הוא מבנה הפנתיאון של הדת:
במקרא מוזכרים ליד האל מלאכים, אישים, שרפים, שטן, רוח (בספר דניאל יש לאל רבבות משרתים). בבראשית ו' 4-2 מסופר על בני האלוהים שלקחו להם נשים בנות אדם, כי בשמיים אין אף דמות נשית.
לעומת זאת בדת היוונית, יש שלוש המוירות ששולטות אפילו בזאוס; אתנה היא אלילת החוכמה; ארטמיס היא אלילת הציד, דמטר היא אלילת התבואות, גיאה אלילת האדמה; תשע המוזות מעניקות את חוכמת הנאום לשליטים ואת הכישרון לאמנים.
משה גרנות
עדינה בר-אל
גם תרפיה וגם הנאה
תיאטרון פלייבק של חוף אשקלון
מזה שנים סובלים תושבי העוטף מן המצב הביטחוני. אחד הכלים להתמודדות עם בעיות אישיות ואחרות הוא תיאטרון אימפרוביזציה, בו השחקנים מציגים את סיפורי הקהל מנקודות ראות חדשות.
באחד הערבים התאספנו בבית העם במושב. קבוצת נשים עמדה מולנו יחד עם במאי-מנחה. הנוכחים בקהל התבקשו לספר סיפור קצר על עצמם. הראשונה היתה אישה שהתלבטה אם להמשיך להתגורר אצל בנה, דבר שעשתה מתחילת המלחמה, או לשוב הביתה למושב. אחריה סיפר אדם על בעייה שיש לו (ועוררה צחוק בקהל): הוא הפך לנהג פרטי של רעייתו, החל מקניות ועד לפדיקוריסטית. בסיפור שלישי שמענו מפי אחת האימהות על בעיה רפואית שהיתה לבן שלה, ורק היא, ולא הרופאים, הצליחה למצוא את הגורם לבעייה.
כאשר המנחה ביקש שמישהו יספר משהו טוב, קראה אחת הנשים בגאווה: "נולדה לי נינה." כל הסיפורים הללו הפכו מיד עם השמעתם לסצנות. אחרי כל נושא שעלה, אלתרו השחקניות מיד סצנה דרמטית קטנה, מבלי שנדברו ביניהן קודם לכן. זה היה תיאטרון פלייבק של המועצה האזורית חוף אשקלון, בהנחייתו של דני נבט.
מהו תיאטרון פלייבק
נעמה שטרן, עובדת סוציאלית, מגדירה בקצרה מהו תיאטרון הפלייבק: "אנשים מעלים בפני השחקנים מצבים מחייהם, לרוב בעיות, השחקנים מאלתרים בקטעי משחק את הסיפורים הללו, וכך נעשה עיבוד רגשי עבור המספר והקהל."
מרחיב את הדברים המדריך והבמאי דני נבט. דני למד משחק ובימוי בסמינר הקיבוצים, באוניברסיטת תל-אביב וגם בצרפת. תוך כדי לימודי המשחק שלו, הוא הכיר את עקרונות תיאטרון הפלייבק המבוסס על אלתור של השחקנים, שמעלים סצנה מיד לאחר ששמעו רעיון מהקהל. זה מצא חן בעיניו והוא עוסק בזה כבר עשרים וחמש שנים. "אני הקמתי את תיאטרון הפלייבק באוניברסיטת בן גוריון בבאר שבע. הקבוצה הזו מופיעה בכל הארץ כבר שנים. השחקנים הם מקצוענים, שמופיעים מול פסיכולוגים, פסיכיאטרים, רופאים, מורים, תלמידים, חיילים. בקיצור, כל סוגי קהל."
מזה שלוש שנים הוא מדריך ובמאי של קבוצת "תיאטרון הפלייבק", בה משתתפים תושבים מיישובי המועצה האזורית "חוף אשקלון".
מהו תיאטרון פלייבק?
מסביר דני: "תיאטרון פלייבק הוא 'משחק חוזר' PLAY BACK)). יש בו יחסי גומלין בין הקהל והשחקנים. מישהו מן הקהל מספר על אירוע מסוים, צוות שחקנים מקשיב לסיפור ומיד הוא משקף אותו באימפרוביזציה – מציג סצנה תיאטרלית על פי הסיפור הזה."
שיטה זו התפתחה מהפסיכודרמה בשנות השבעים של המאה העשרים בארצות הברית. "אדם בשם ג'ונתן פוקס שעסק בפסיכודרמה גילה שאם מישהו מביע בפני שחקנים מצוקה או שבר, והם מחזירים לו סיפור המבוסס על דבריו, הרי זה תומך במְסַפֵּר, עוזר לו מאוד. השחקנים מעלים סצנה שמחזירה לו את סיפורו מתוך נקודות מבט נוספות וגורמת לו למחשבה שנייה ואפילו שלישית על עצמו. ברור שהאדם מספר על עצמו, אבל בעצם הוא מספר את הסיפור של כולנו בכל תחום של החיים." ודני מסכם: "תיאטרון הפלייבק הוא סוג של תרפיה וגם הנאה צרופה, הנאה עצומה. תיאטרון פלייבק תורם, כמובן, גם לשחקנים עצמם. כי גם כשאתה מתרגל משחק דרמטי ומציג אותו, אתה בונה את עצמך, מבין על עצמך דברים."
נעמה מדגישה את התרומה הן לשחקנים והן לקהל: "השחקנים רוכשים בסדנאות כלים לעבודה בתיאטרון. זה לא טיפול שהם עושים, אבל זו חווייה מאוד עוצמתית. לגבי הקהל – אדם מעלה סיפור אישי מחייו ו/או מחיי הקהילה שלו, ולפעמים הסיפור חוזר אליו מזווית שונה לגמרי שהוא בכלל לא חשב עליה. פתאום הסיפור שלו מקבל חיים ופרשנות אחרת לגמרי. לפעמים היא יכולה אפילו הומוריסטית, רגע של חיוך גם על אירוע שלא היה פשוט."
איך הכול התחיל?
נעמה שטרן היא, כאמור, עובדת סוציאלית. תפקידה מוגדר כ'עובדת סוציאלית קהילתית' במועצה האזורית חוף אשקלון מזה עשר שנים. "עבודה סוציאלית קהילתית היא תחום מיוחד במקצוע זה." היא מסבירה. "זוהי בעצם הסתכלות מערכתית על הפרט, המשפחה, הקהילה והחיבור ביניהם. במילים אחרות: יחסי גומלין בין הפרט לבין הקהילה. זו המהות של העבודה שלנו ואני מאוד אוהבת אותה. תיאטרון הפלייבק הוא דוגמא מצוינת לכך."
כידוע, במשך שנים, עוד לפני השבעה באוקטובר, סבלו תושבי היישובים במועצה זו מהסלמות ביטחוניות. לפני כארבע שנים, לפני הקורונה, הוחלט במחלקת קהילה והתנדבות במועצה, עליה אחראית נעמה, להקים קבוצת פעילים-מתנדבים בתחום הפלייבק. "המטרה היתה לגייס אנשים שיִלְמדו את כל יסודות התיאטרון מסוג זה, ואחר כך יופיעו בהתנדבות ביישובים. הכוונה הראשונית היתה בעצם לעשות עיבוד רגשי של הדברים שהתושבים מתמודדים איתם בעקבות המצבים הביטחוניים."
בקורונה הופסקו כל הסדנאות וההופעות והן חזרו אחריה, "זו השנה השלישית שהם ממש עובדים עם דני נבט, הבמאי שמנחה את הקבוצה בהצלחה רבה. הם הפכו להיות שחקנים מיומנים ומקצוענים והופיעו בכמה יישובים במועצה. ואז החלה מלחמת 'חרבות ברזל' אשר שיבשה את הכול."
על תחילת הקשר ביניהם מספר דני: "לפני כשלוש שנים פנו אלי והזמינו אותי לעבוד עם קבוצה של תושבי העוטף. הפגישה הראשונה נערכה בנתיב העשרה, ואני הופתעתי לגלות שהגיעו חבר'ה מיישובי האזור, מהקיבוצים זיקים, כרמיה, יד מרדכי וגם ממושבים ביניהם נתיב העשרה, כמובן. פגשתי קבוצה מקסימה של נשים וגברים. התחלנו בסדנאות מהנות מאוד. לימדתי אותם יסודות משחק ואת הטכניקה של תיאטרון הפלייבק. במרוצת הזמן הם הגיעו לרמה טובה של ביצוע והחלטנו לתרום לקהילה. התחלנו להופיע במושבים ובקיבוצים. הקהל הביא בפניהם כל מיני נושאים, בכל הקשור לחיים בעוטף וגם דברים אישיים. זו היתה תקופה יפה. אך לצערנו הגיעה המלחמה הארורה והקשה הזו והתפרקנו."
אחרי השבעה באוקטובר
"בדרך כלל, בכל שנה היו השחקנים מחדשים את פעילות התיאטרון באוקטובר, אחרי חופשת הקיץ אבל באוקטובר 2023, אחרי השבעה באוקטובר, תושבים רבים פונו מבתיהם והפעילות פסקה." מספרת נעמה. "בחודש מרץ 2024 היתה התעוררות מחודשת. השחקנים הביעו רצון להיפגש מחדש ולאט לאט חזרו לסדנאות. כמה חודשים אחר כך, בספטמבר, הם העלו את המופע הראשון במושב ניר-ישראל. "
מספר דני נבט: "כמה חודשים לאחר תחילת המלחמה התקשרה אליי נעמה ושאלה אם אפשר להתחיל להפעיל שוב את התיאטרון. כידוע, רוב תושבי העוטף מהיישובים כרמיה, זיקים, יד מרדכי וכמובן נתיב העשרה התפנו מבתיהם והיו בטראומה לא פשוטה. בכל זאת הגעתי לתל אביב לנסות לאסוף את השברים. הפגישה הראשונה עם השחקנים המפונים היתה מאוד מאוד מרגשת, ולאט לאט התגבשה הקבוצה שוב. היום אנחנו מקיימים את הפגישות שלנו בקיבוץ גבר עם, מחזירים עטרה ליושנה. הצטרפו אלינו אנשים חדשים והתחלנו את הסדנאות וההופעות ביישובים."
כאשר דני נשאל אם הנושאים שמעלה הקהל עוסקים רק במצוקת המלחמה, תשובתו היא: "ממש לא. בתחילת האירוע אני מבקש מהם לא רק לדבר על המלחמה, אלא גם לפתוח תחומים אחרים – על החיים, זוגיות, עבודה. אבל ברור שהדברים בצורה זו או אחרת קשורים למצב."
לא אומרים "לא" – לי השחקנית מנתיב העשרה
לי עמיתַי ובני משפחתה מתגוררים מזה 12 שנים בנתיב העשרה. היא ובעלה עודד הורים לשלושה: הבכור סיון הוא קצין בחיל השריון, הבת אביב נמצאת במכינה קדם צבאית בבאר אורה, והצעיר אסיף הוא תלמיד בן 14. המשפחה פונתה מנתיב העשרה, אבל לפני חודשיים היא שבה לביתה.
"כשנה לפני הקורונה היינו קבוצה בת כ-20 חברים בגילאים שונים. המבוגרים היו כבני שמונים. בתחילה היו לנו שני מדריכים מתיאטרון הפרינג' מבאר שבע, שלימדו אותנו את החוקים הבסיסיים של תיאטרון פלייבק." והיא מדגימה חוקים-כללים אלו: "אחד הכללים הוא, שלא פוסלים הצעה לנושא אימפרוביזציה שבאה מהקהל. לא אומרים 'לא'. כלל שני: מכיוון אין לנו זמן להתכונן בין שמיעת הרעיון לבין ביצוע סצנת האלתור, אנחנו חייבים תוך שניות ליצור בינינו השחקנים מערכת יחסים, 'לדבר עם העיניים,' להבין אחד את השני בלי מילים, ובכל זאת לבנות סצנה קוהרנטית שפועלות בה כמה דמויות. וזה ממש לא קל ומצריך אימונים רבים.
"עם סיום המפגשים שנקבעו לחוג זה, ביקשנו להמשיך לפעול כקבוצה. לשמחתנו 'חוסן' והמועצה הסכימו להמשיך במימון, ואז הגיע אלינו דני נבט, והשאר היסטוריה."
כאשר לי נשאלת על הנושאים שמעלה הקהל, היא מציינת: "אם זה בתקופת ה'סבבים' של הפעילות הביטחונית, עולות אז הבעיות שהמצב יוצר. אבל באופן כללי, הנושאים רבים ומגוונים ותלויים באופי הקהל." והיא מדגימה: "במפגש עם קבוצת גננות, עולה מערכת היחסים בין הגננת המובילה לבין הסייעות שלה; מערכת היחסים בין הגננת להורים; או התלבטויות של גננות בסיטואציות חינוכיות מחיי הגן – התנהגות של ילדים, התבטאויות שלהם...
"לעיתים קרובות עולים נושאים של הורות, יחסים בין בני זוג, יחסים עם סבא וסבתא וכדומה. יש הבדל בנושאים שמעלים פנסיונרים, או אנשי מערכת חינוך, ובכלל לפעמים יש נושאים מרכזיים ביישובים עצמם, לדוגמא: הופענו בקיבוץ גבר עם לכבוד חתימה על האמנה של הקיבוץ. לכל מושב או קיבוץ יש אופי משלו.
"הנושאים לפעמים קלילים ולפעמים מאוד מרגשים," מוסיפה לי. "והתפקיד שלנו הוא לתת הכרה לסיטואציה. אנחנו לא מחפשים ולא מציעים פתרונות. אנחנו משתדלים להכיר בסיטואציה, להראות אותה בצורה הכי לא פוגענית. הכוונה היא לא להצחיק," היא מציינת, "אבל אנחנו יודעים לקחת סיטואציות ולהפוך אותן למשעשעות, חביבות. אבל שוב," היא מדגישה, "המטרה אינה לצחוק אלא לשקם."
והיא מביאה דוגמא לשני נושאים שעלו במפגש עם סטודנטים. נושא רציני שדן בהנפת דגל פלסטין באחת האוניברסיטאות, ונושא 'קליל' של סטודנטית שסיפרה איך היא מחפשת בכל מקום את הסוג המסוים של גלידה שהיא אוהבת.
לי מציינת את גישתו של דני נבט, המדריך והבמאי, אשר מבקש מהקהל תגובות לאחר האלתור הדרמטי: "דני הוא מומחה בתחום. הוא יודע בסיום כל סיטואציה לשאול את מי שהעלו את הנושא, מה הם חוו ואיך הם מרגישים. כמעט תמיד התשובה היא, שהם מרגישים באמת מאוד נתרמים, שהם קיבלו נקודת ראות חדשה על מצבם, שהם שמחים או מתרגשים."
לי מוסיפה עוד פרט: "באמצע הפעילות שלנו, באמצע סצנה, דני לפעמים מציע לנו השחקנים אספקט נוסף, ואנחנו קולטים את זה וממשיכים את הרעיון."
פעם שנייה מגורים באשקלון – פנינה מנתיב העשרה
פנינה רגולסקי ממושב נתיב העשרה היא משתתפת ותיקה בקבוצת התיאטרון. הסיפור שלה משקף את תולדות המושב נתיב העשרה, שהוקם בחבל ימית, ולאחר הפינוי בעקבות השלום עם מצרים, החליטו החברים להמשיך בחיים משותפים יחד במקום חדש.
בשנת 1973 הגיעו פנינה ובעלה אמנון למושב נתיב העשרה בגלגולו הראשון בפתחת רפיח. "הייתי אז בהיריון בחודש התשיעי, וכאשר הגיע הזמן ללדת, נסעתי בטנדר פתוח לבית היולדות בבאר שבע, כך שהדס היא מהילדים הראשונים של המושב. אחריה נולדו הבנים אילן ואמיר. אמנון בעלי טיפח שם משק חקלאי גדול ומגוון, שגידלו בו עגבניות ומלפפונים והיה בו מטע עצי מנגו. בהמשך גידלנו גם פרחי שעווה וסייפנים. כל התוצרת היתה מיועדת לשוק המקומי." באותו זמן היתה פנינה יועצת חינוכית בבית הספר שהיה ב"מרכז אבשלום", ליד מושב שדות.
"היה לנו בית סוכנותי והשקענו בהגדלתו." מספרת פנינה. "ולאחר תשע שנים, בתחילת שנת 1982, התחילו לדבר על השלום עם מצרים, אבל אף אחד לא אמר לנו שנצטרך להתפנות. ביקרו אצלנו כל מיני אנשים 'חשובים', ביניהם בגין ודיין; וכולם הבטיחו לנו שיהיה בסדר. בסופו של דבר גילינו שצריך להחזיר את כל האזור לידי המצרים. היתה התארגנות של התושבים נגד הפינוי. גם אני הייתי בתנועה לעצירת הנסיגה מסיני. ערכנו הפגנות, הבערנו צמיגים בצמתי הכבישים, עלינו לירושלים. ובסופו של דבר זה לא עזר. באפריל 1982 העבירו את האזור למצרים, ופינו אותנו, יחד עם כל חברי נתיב העשרה, לכפר הנופש של החיילים באשקלון. צחוק הגורל," היא מוסיפה, "שגם עכשיו אני מתגוררת באשקלון, בגלל הפינוי בשמונה באוקטובר 2023..."
ונשוב לפינוי של אז. חברי מושב נתיב העשרה החליטו להתיישב יחד במקום חדש. הם שהו באשקלון כחצי שנה, ובינתיים הזמינו בתים להתיישבות החדשה של המושב ליד מחסום ארז וקיבוץ יד מרדכי. הטקס הרשמי של העלייה על הקרקע במקום החדש היה ב- 15 ביוני ב- 1983.
"בכל בוקר נסעו כארבעת אלפים עזתים לעבודה בישראל," נזכרת פנינה, "ואנחנו נסענו יחד איתם, באותם כבישים, לעבודה וללימודים."
המושב במקומו החדש התפתח יפה מבחינה כלכלית. משפחת רגולסקי חזרה לעסוק בחקלאות. מספרת פנינה: "גידלנו עגבניות ופרחים מסוגים שונים, ביניהם גיבסנית, סייפנים ופרחי שעווה. ייצאנו פרחים לבורסה בהולנד. היה שלב בו גידלנו ייחורי גרניום לייצוא. אחר כך הפסקנו עם ייצוא הפרחים ועברנו להתמחות בגידול חרציות לשוק המקומי. בנוסף הקמנו חוות זרעים גדולה. לצורך כך חכרנו שטחים נוספים, ובסיכומו של דבר עבדנו על שטח של 70-80 דונם." במרוצת הזמן הם הקימו חברה בשם "רגולסקי ובניו" לייצור זרעים. כך שאמנון יכול לעבוד בחצי משרה והוא מעסיק מנכ"ל.
פנינה המשיכה להיות יועצת חינוכית, בתחילה בבית ספר מקיף בשדרות ואחר כך בבית ספר מקיף ד' באשקלון, שם קיבלה על עצמה את ניהול החטיבה העליונה עד פרישתה לגמלאות.
הבנים אילן ואמיר עבדו במשק. המושב שיושב צמוד לגדר סבל לעיתים קרובות מירי והתנכלויות. בשנת 2005 אירע אסון במשפחה. פצמ"ר פגע בביתם, ובת הזוג של אמיר – דנה גלקוביץ, בת קיבוץ ברור חיל – נהרגה. לאחר מכן אמיר עזב את נתיב העשרה. אחיו אילן ובני משפחתו, שהגיעו להתגורר ליד ההורים שנה קודם לכן, היו במושב עד השבעה באוקטובר 2023. אז הם התפנו כמו כולם. הם החליטו לא לשוב לנתיב העשרה ומתגוררים בגבר עם.
כידוע, בשבעה באוקטובר חדרו מחבלים למושב נתיב העשרה, ובטבח שערכו בו נהרגו עשרים ואחד מן התושבים. מספרת פנינה: "בשמונה באוקטובר פינו אותנו למלון 'יערים' בקיבוץ מעלה החמישה. ובשלושה במרץ 2024 עברנו לאשקלון, לבניין דירות שהוקצה עבור החברים הוותיקים."
הבת הדס היא עיתונאית ומשפטנית. הבן אילן אגרונום והבן אמיר בעל תואר בהיסטוריה. אמנון ובני המשפחה מגיעים מאשקלון לנתיב העשרה כשלוש-ארבע פעמים בשבוע, כדי להמשיך להפעיל את המשק.
פנינה מספרת על עצמה ועל תיאטרון הפלייבק: "בשנות ה- 80 של המאה העשרים השתתפתי בקבוצת תיאטרון בשער הנגב. שיחקתי בכל מיני הצגות, כך שהיה לי רקע של משחק דרמטי כאשר הצטרפתי לקבוצת תיאטרון הפלייבק. הפגישות היו בנתיב העשרה. היינו אז כחמישה עשר איש. במשך שנתיים היו לנו סדנאות וחזרות, ורק אחר כך התחלנו להופיע ביישובים של המועצה האזורית חוף אשקלון. הופענו ברוב היישובים – כרמיה, זיקים, נתיב העשרה, יד מרדכי, ניר ישראל, הודיה. בתקופת המלחמה לא נפגשנו, כי היינו מפוזרים. הצלחנו לארגן שלושה מפגשים בתל אביב. רק עכשיו התגבשנו שוב ואנחנו חוזרים לפעילות סדירה. אנחנו כ-12 איש, רובנו נשים. יש לנו מפגשים קבועים בימי ראשון בגבר עם."
לשאלה אם הנושאים שמעלה הקהל קשורים למצב הביטחוני, עונה פנינה: "הנושאים הם בדרך כלל אישיים. אבל לפעמים האישי הוא גם כללי, קשור למצב. לדוגמא: מישהו שמתלבט אם לחזור או לא לחזור לנתיב העשרה או ליישוב אחר בעוטף שהתפנה בגלל הטרור. זו הסיטואציה בה אנחנו חיים ואי אפשר להתעלם ממנה." והיא מציינת בסיום השיחה: "אנחנו מאוד מאוד אוהבים את המפגשים, את הפעילות, את החברה, זו קבוצה מאוד מגובשת ונחמדה."
לסיום, פנינה, לי ותושבים רבים מן העוטף, למרות המצב הביטחוני הקשה, למרות הטרגדיה של השבעה באוקטובר, החליטו להמשיך בחיים, להמשיך לטפח משק חקלאי ולהמשיך בחיי חברה ותרבות פעילים. ועל כך יבורכו.
עדינה בר-אל
* נדפס ב"קו למושב", גיליון 1361, 12.12.2024.
מזה שנים סובלים תושבי העוטף מן המצב הביטחוני. אחד הכלים להתמודדות עם בעיות אישיות ואחרות הוא תיאטרון אימפרוביזציה, בו השחקנים מציגים את סיפורי הקהל מנקודות ראות חדשות.
באחד הערבים התאספנו בבית העם במושב. קבוצת נשים עמדה מולנו יחד עם במאי-מנחה. הנוכחים בקהל התבקשו לספר סיפור קצר על עצמם. הראשונה היתה אישה שהתלבטה אם להמשיך להתגורר אצל בנה, דבר שעשתה מתחילת המלחמה, או לשוב הביתה למושב. אחריה סיפר אדם על בעייה שיש לו (ועוררה צחוק בקהל): הוא הפך לנהג פרטי של רעייתו, החל מקניות ועד לפדיקוריסטית. בסיפור שלישי שמענו מפי אחת האימהות על בעיה רפואית שהיתה לבן שלה, ורק היא, ולא הרופאים, הצליחה למצוא את הגורם לבעייה.
כאשר המנחה ביקש שמישהו יספר משהו טוב, קראה אחת הנשים בגאווה: "נולדה לי נינה." כל הסיפורים הללו הפכו מיד עם השמעתם לסצנות. אחרי כל נושא שעלה, אלתרו השחקניות מיד סצנה דרמטית קטנה, מבלי שנדברו ביניהן קודם לכן. זה היה תיאטרון פלייבק של המועצה האזורית חוף אשקלון, בהנחייתו של דני נבט.
מהו תיאטרון פלייבק
נעמה שטרן, עובדת סוציאלית, מגדירה בקצרה מהו תיאטרון הפלייבק: "אנשים מעלים בפני השחקנים מצבים מחייהם, לרוב בעיות, השחקנים מאלתרים בקטעי משחק את הסיפורים הללו, וכך נעשה עיבוד רגשי עבור המספר והקהל."
מרחיב את הדברים המדריך והבמאי דני נבט. דני למד משחק ובימוי בסמינר הקיבוצים, באוניברסיטת תל-אביב וגם בצרפת. תוך כדי לימודי המשחק שלו, הוא הכיר את עקרונות תיאטרון הפלייבק המבוסס על אלתור של השחקנים, שמעלים סצנה מיד לאחר ששמעו רעיון מהקהל. זה מצא חן בעיניו והוא עוסק בזה כבר עשרים וחמש שנים. "אני הקמתי את תיאטרון הפלייבק באוניברסיטת בן גוריון בבאר שבע. הקבוצה הזו מופיעה בכל הארץ כבר שנים. השחקנים הם מקצוענים, שמופיעים מול פסיכולוגים, פסיכיאטרים, רופאים, מורים, תלמידים, חיילים. בקיצור, כל סוגי קהל."
מזה שלוש שנים הוא מדריך ובמאי של קבוצת "תיאטרון הפלייבק", בה משתתפים תושבים מיישובי המועצה האזורית "חוף אשקלון".
מהו תיאטרון פלייבק?
מסביר דני: "תיאטרון פלייבק הוא 'משחק חוזר' PLAY BACK)). יש בו יחסי גומלין בין הקהל והשחקנים. מישהו מן הקהל מספר על אירוע מסוים, צוות שחקנים מקשיב לסיפור ומיד הוא משקף אותו באימפרוביזציה – מציג סצנה תיאטרלית על פי הסיפור הזה."
שיטה זו התפתחה מהפסיכודרמה בשנות השבעים של המאה העשרים בארצות הברית. "אדם בשם ג'ונתן פוקס שעסק בפסיכודרמה גילה שאם מישהו מביע בפני שחקנים מצוקה או שבר, והם מחזירים לו סיפור המבוסס על דבריו, הרי זה תומך במְסַפֵּר, עוזר לו מאוד. השחקנים מעלים סצנה שמחזירה לו את סיפורו מתוך נקודות מבט נוספות וגורמת לו למחשבה שנייה ואפילו שלישית על עצמו. ברור שהאדם מספר על עצמו, אבל בעצם הוא מספר את הסיפור של כולנו בכל תחום של החיים." ודני מסכם: "תיאטרון הפלייבק הוא סוג של תרפיה וגם הנאה צרופה, הנאה עצומה. תיאטרון פלייבק תורם, כמובן, גם לשחקנים עצמם. כי גם כשאתה מתרגל משחק דרמטי ומציג אותו, אתה בונה את עצמך, מבין על עצמך דברים."
נעמה מדגישה את התרומה הן לשחקנים והן לקהל: "השחקנים רוכשים בסדנאות כלים לעבודה בתיאטרון. זה לא טיפול שהם עושים, אבל זו חווייה מאוד עוצמתית. לגבי הקהל – אדם מעלה סיפור אישי מחייו ו/או מחיי הקהילה שלו, ולפעמים הסיפור חוזר אליו מזווית שונה לגמרי שהוא בכלל לא חשב עליה. פתאום הסיפור שלו מקבל חיים ופרשנות אחרת לגמרי. לפעמים היא יכולה אפילו הומוריסטית, רגע של חיוך גם על אירוע שלא היה פשוט."
איך הכול התחיל?
נעמה שטרן היא, כאמור, עובדת סוציאלית. תפקידה מוגדר כ'עובדת סוציאלית קהילתית' במועצה האזורית חוף אשקלון מזה עשר שנים. "עבודה סוציאלית קהילתית היא תחום מיוחד במקצוע זה." היא מסבירה. "זוהי בעצם הסתכלות מערכתית על הפרט, המשפחה, הקהילה והחיבור ביניהם. במילים אחרות: יחסי גומלין בין הפרט לבין הקהילה. זו המהות של העבודה שלנו ואני מאוד אוהבת אותה. תיאטרון הפלייבק הוא דוגמא מצוינת לכך."
כידוע, במשך שנים, עוד לפני השבעה באוקטובר, סבלו תושבי היישובים במועצה זו מהסלמות ביטחוניות. לפני כארבע שנים, לפני הקורונה, הוחלט במחלקת קהילה והתנדבות במועצה, עליה אחראית נעמה, להקים קבוצת פעילים-מתנדבים בתחום הפלייבק. "המטרה היתה לגייס אנשים שיִלְמדו את כל יסודות התיאטרון מסוג זה, ואחר כך יופיעו בהתנדבות ביישובים. הכוונה הראשונית היתה בעצם לעשות עיבוד רגשי של הדברים שהתושבים מתמודדים איתם בעקבות המצבים הביטחוניים."
בקורונה הופסקו כל הסדנאות וההופעות והן חזרו אחריה, "זו השנה השלישית שהם ממש עובדים עם דני נבט, הבמאי שמנחה את הקבוצה בהצלחה רבה. הם הפכו להיות שחקנים מיומנים ומקצוענים והופיעו בכמה יישובים במועצה. ואז החלה מלחמת 'חרבות ברזל' אשר שיבשה את הכול."
על תחילת הקשר ביניהם מספר דני: "לפני כשלוש שנים פנו אלי והזמינו אותי לעבוד עם קבוצה של תושבי העוטף. הפגישה הראשונה נערכה בנתיב העשרה, ואני הופתעתי לגלות שהגיעו חבר'ה מיישובי האזור, מהקיבוצים זיקים, כרמיה, יד מרדכי וגם ממושבים ביניהם נתיב העשרה, כמובן. פגשתי קבוצה מקסימה של נשים וגברים. התחלנו בסדנאות מהנות מאוד. לימדתי אותם יסודות משחק ואת הטכניקה של תיאטרון הפלייבק. במרוצת הזמן הם הגיעו לרמה טובה של ביצוע והחלטנו לתרום לקהילה. התחלנו להופיע במושבים ובקיבוצים. הקהל הביא בפניהם כל מיני נושאים, בכל הקשור לחיים בעוטף וגם דברים אישיים. זו היתה תקופה יפה. אך לצערנו הגיעה המלחמה הארורה והקשה הזו והתפרקנו."
אחרי השבעה באוקטובר
"בדרך כלל, בכל שנה היו השחקנים מחדשים את פעילות התיאטרון באוקטובר, אחרי חופשת הקיץ אבל באוקטובר 2023, אחרי השבעה באוקטובר, תושבים רבים פונו מבתיהם והפעילות פסקה." מספרת נעמה. "בחודש מרץ 2024 היתה התעוררות מחודשת. השחקנים הביעו רצון להיפגש מחדש ולאט לאט חזרו לסדנאות. כמה חודשים אחר כך, בספטמבר, הם העלו את המופע הראשון במושב ניר-ישראל. "
מספר דני נבט: "כמה חודשים לאחר תחילת המלחמה התקשרה אליי נעמה ושאלה אם אפשר להתחיל להפעיל שוב את התיאטרון. כידוע, רוב תושבי העוטף מהיישובים כרמיה, זיקים, יד מרדכי וכמובן נתיב העשרה התפנו מבתיהם והיו בטראומה לא פשוטה. בכל זאת הגעתי לתל אביב לנסות לאסוף את השברים. הפגישה הראשונה עם השחקנים המפונים היתה מאוד מאוד מרגשת, ולאט לאט התגבשה הקבוצה שוב. היום אנחנו מקיימים את הפגישות שלנו בקיבוץ גבר עם, מחזירים עטרה ליושנה. הצטרפו אלינו אנשים חדשים והתחלנו את הסדנאות וההופעות ביישובים."
כאשר דני נשאל אם הנושאים שמעלה הקהל עוסקים רק במצוקת המלחמה, תשובתו היא: "ממש לא. בתחילת האירוע אני מבקש מהם לא רק לדבר על המלחמה, אלא גם לפתוח תחומים אחרים – על החיים, זוגיות, עבודה. אבל ברור שהדברים בצורה זו או אחרת קשורים למצב."
לא אומרים "לא" – לי השחקנית מנתיב העשרה
לי עמיתַי ובני משפחתה מתגוררים מזה 12 שנים בנתיב העשרה. היא ובעלה עודד הורים לשלושה: הבכור סיון הוא קצין בחיל השריון, הבת אביב נמצאת במכינה קדם צבאית בבאר אורה, והצעיר אסיף הוא תלמיד בן 14. המשפחה פונתה מנתיב העשרה, אבל לפני חודשיים היא שבה לביתה.
"כשנה לפני הקורונה היינו קבוצה בת כ-20 חברים בגילאים שונים. המבוגרים היו כבני שמונים. בתחילה היו לנו שני מדריכים מתיאטרון הפרינג' מבאר שבע, שלימדו אותנו את החוקים הבסיסיים של תיאטרון פלייבק." והיא מדגימה חוקים-כללים אלו: "אחד הכללים הוא, שלא פוסלים הצעה לנושא אימפרוביזציה שבאה מהקהל. לא אומרים 'לא'. כלל שני: מכיוון אין לנו זמן להתכונן בין שמיעת הרעיון לבין ביצוע סצנת האלתור, אנחנו חייבים תוך שניות ליצור בינינו השחקנים מערכת יחסים, 'לדבר עם העיניים,' להבין אחד את השני בלי מילים, ובכל זאת לבנות סצנה קוהרנטית שפועלות בה כמה דמויות. וזה ממש לא קל ומצריך אימונים רבים.
"עם סיום המפגשים שנקבעו לחוג זה, ביקשנו להמשיך לפעול כקבוצה. לשמחתנו 'חוסן' והמועצה הסכימו להמשיך במימון, ואז הגיע אלינו דני נבט, והשאר היסטוריה."
כאשר לי נשאלת על הנושאים שמעלה הקהל, היא מציינת: "אם זה בתקופת ה'סבבים' של הפעילות הביטחונית, עולות אז הבעיות שהמצב יוצר. אבל באופן כללי, הנושאים רבים ומגוונים ותלויים באופי הקהל." והיא מדגימה: "במפגש עם קבוצת גננות, עולה מערכת היחסים בין הגננת המובילה לבין הסייעות שלה; מערכת היחסים בין הגננת להורים; או התלבטויות של גננות בסיטואציות חינוכיות מחיי הגן – התנהגות של ילדים, התבטאויות שלהם...
"לעיתים קרובות עולים נושאים של הורות, יחסים בין בני זוג, יחסים עם סבא וסבתא וכדומה. יש הבדל בנושאים שמעלים פנסיונרים, או אנשי מערכת חינוך, ובכלל לפעמים יש נושאים מרכזיים ביישובים עצמם, לדוגמא: הופענו בקיבוץ גבר עם לכבוד חתימה על האמנה של הקיבוץ. לכל מושב או קיבוץ יש אופי משלו.
"הנושאים לפעמים קלילים ולפעמים מאוד מרגשים," מוסיפה לי. "והתפקיד שלנו הוא לתת הכרה לסיטואציה. אנחנו לא מחפשים ולא מציעים פתרונות. אנחנו משתדלים להכיר בסיטואציה, להראות אותה בצורה הכי לא פוגענית. הכוונה היא לא להצחיק," היא מציינת, "אבל אנחנו יודעים לקחת סיטואציות ולהפוך אותן למשעשעות, חביבות. אבל שוב," היא מדגישה, "המטרה אינה לצחוק אלא לשקם."
והיא מביאה דוגמא לשני נושאים שעלו במפגש עם סטודנטים. נושא רציני שדן בהנפת דגל פלסטין באחת האוניברסיטאות, ונושא 'קליל' של סטודנטית שסיפרה איך היא מחפשת בכל מקום את הסוג המסוים של גלידה שהיא אוהבת.
לי מציינת את גישתו של דני נבט, המדריך והבמאי, אשר מבקש מהקהל תגובות לאחר האלתור הדרמטי: "דני הוא מומחה בתחום. הוא יודע בסיום כל סיטואציה לשאול את מי שהעלו את הנושא, מה הם חוו ואיך הם מרגישים. כמעט תמיד התשובה היא, שהם מרגישים באמת מאוד נתרמים, שהם קיבלו נקודת ראות חדשה על מצבם, שהם שמחים או מתרגשים."
לי מוסיפה עוד פרט: "באמצע הפעילות שלנו, באמצע סצנה, דני לפעמים מציע לנו השחקנים אספקט נוסף, ואנחנו קולטים את זה וממשיכים את הרעיון."
פעם שנייה מגורים באשקלון – פנינה מנתיב העשרה
פנינה רגולסקי ממושב נתיב העשרה היא משתתפת ותיקה בקבוצת התיאטרון. הסיפור שלה משקף את תולדות המושב נתיב העשרה, שהוקם בחבל ימית, ולאחר הפינוי בעקבות השלום עם מצרים, החליטו החברים להמשיך בחיים משותפים יחד במקום חדש.
בשנת 1973 הגיעו פנינה ובעלה אמנון למושב נתיב העשרה בגלגולו הראשון בפתחת רפיח. "הייתי אז בהיריון בחודש התשיעי, וכאשר הגיע הזמן ללדת, נסעתי בטנדר פתוח לבית היולדות בבאר שבע, כך שהדס היא מהילדים הראשונים של המושב. אחריה נולדו הבנים אילן ואמיר. אמנון בעלי טיפח שם משק חקלאי גדול ומגוון, שגידלו בו עגבניות ומלפפונים והיה בו מטע עצי מנגו. בהמשך גידלנו גם פרחי שעווה וסייפנים. כל התוצרת היתה מיועדת לשוק המקומי." באותו זמן היתה פנינה יועצת חינוכית בבית הספר שהיה ב"מרכז אבשלום", ליד מושב שדות.
"היה לנו בית סוכנותי והשקענו בהגדלתו." מספרת פנינה. "ולאחר תשע שנים, בתחילת שנת 1982, התחילו לדבר על השלום עם מצרים, אבל אף אחד לא אמר לנו שנצטרך להתפנות. ביקרו אצלנו כל מיני אנשים 'חשובים', ביניהם בגין ודיין; וכולם הבטיחו לנו שיהיה בסדר. בסופו של דבר גילינו שצריך להחזיר את כל האזור לידי המצרים. היתה התארגנות של התושבים נגד הפינוי. גם אני הייתי בתנועה לעצירת הנסיגה מסיני. ערכנו הפגנות, הבערנו צמיגים בצמתי הכבישים, עלינו לירושלים. ובסופו של דבר זה לא עזר. באפריל 1982 העבירו את האזור למצרים, ופינו אותנו, יחד עם כל חברי נתיב העשרה, לכפר הנופש של החיילים באשקלון. צחוק הגורל," היא מוסיפה, "שגם עכשיו אני מתגוררת באשקלון, בגלל הפינוי בשמונה באוקטובר 2023..."
ונשוב לפינוי של אז. חברי מושב נתיב העשרה החליטו להתיישב יחד במקום חדש. הם שהו באשקלון כחצי שנה, ובינתיים הזמינו בתים להתיישבות החדשה של המושב ליד מחסום ארז וקיבוץ יד מרדכי. הטקס הרשמי של העלייה על הקרקע במקום החדש היה ב- 15 ביוני ב- 1983.
"בכל בוקר נסעו כארבעת אלפים עזתים לעבודה בישראל," נזכרת פנינה, "ואנחנו נסענו יחד איתם, באותם כבישים, לעבודה וללימודים."
המושב במקומו החדש התפתח יפה מבחינה כלכלית. משפחת רגולסקי חזרה לעסוק בחקלאות. מספרת פנינה: "גידלנו עגבניות ופרחים מסוגים שונים, ביניהם גיבסנית, סייפנים ופרחי שעווה. ייצאנו פרחים לבורסה בהולנד. היה שלב בו גידלנו ייחורי גרניום לייצוא. אחר כך הפסקנו עם ייצוא הפרחים ועברנו להתמחות בגידול חרציות לשוק המקומי. בנוסף הקמנו חוות זרעים גדולה. לצורך כך חכרנו שטחים נוספים, ובסיכומו של דבר עבדנו על שטח של 70-80 דונם." במרוצת הזמן הם הקימו חברה בשם "רגולסקי ובניו" לייצור זרעים. כך שאמנון יכול לעבוד בחצי משרה והוא מעסיק מנכ"ל.
פנינה המשיכה להיות יועצת חינוכית, בתחילה בבית ספר מקיף בשדרות ואחר כך בבית ספר מקיף ד' באשקלון, שם קיבלה על עצמה את ניהול החטיבה העליונה עד פרישתה לגמלאות.
הבנים אילן ואמיר עבדו במשק. המושב שיושב צמוד לגדר סבל לעיתים קרובות מירי והתנכלויות. בשנת 2005 אירע אסון במשפחה. פצמ"ר פגע בביתם, ובת הזוג של אמיר – דנה גלקוביץ, בת קיבוץ ברור חיל – נהרגה. לאחר מכן אמיר עזב את נתיב העשרה. אחיו אילן ובני משפחתו, שהגיעו להתגורר ליד ההורים שנה קודם לכן, היו במושב עד השבעה באוקטובר 2023. אז הם התפנו כמו כולם. הם החליטו לא לשוב לנתיב העשרה ומתגוררים בגבר עם.
כידוע, בשבעה באוקטובר חדרו מחבלים למושב נתיב העשרה, ובטבח שערכו בו נהרגו עשרים ואחד מן התושבים. מספרת פנינה: "בשמונה באוקטובר פינו אותנו למלון 'יערים' בקיבוץ מעלה החמישה. ובשלושה במרץ 2024 עברנו לאשקלון, לבניין דירות שהוקצה עבור החברים הוותיקים."
הבת הדס היא עיתונאית ומשפטנית. הבן אילן אגרונום והבן אמיר בעל תואר בהיסטוריה. אמנון ובני המשפחה מגיעים מאשקלון לנתיב העשרה כשלוש-ארבע פעמים בשבוע, כדי להמשיך להפעיל את המשק.
פנינה מספרת על עצמה ועל תיאטרון הפלייבק: "בשנות ה- 80 של המאה העשרים השתתפתי בקבוצת תיאטרון בשער הנגב. שיחקתי בכל מיני הצגות, כך שהיה לי רקע של משחק דרמטי כאשר הצטרפתי לקבוצת תיאטרון הפלייבק. הפגישות היו בנתיב העשרה. היינו אז כחמישה עשר איש. במשך שנתיים היו לנו סדנאות וחזרות, ורק אחר כך התחלנו להופיע ביישובים של המועצה האזורית חוף אשקלון. הופענו ברוב היישובים – כרמיה, זיקים, נתיב העשרה, יד מרדכי, ניר ישראל, הודיה. בתקופת המלחמה לא נפגשנו, כי היינו מפוזרים. הצלחנו לארגן שלושה מפגשים בתל אביב. רק עכשיו התגבשנו שוב ואנחנו חוזרים לפעילות סדירה. אנחנו כ-12 איש, רובנו נשים. יש לנו מפגשים קבועים בימי ראשון בגבר עם."
לשאלה אם הנושאים שמעלה הקהל קשורים למצב הביטחוני, עונה פנינה: "הנושאים הם בדרך כלל אישיים. אבל לפעמים האישי הוא גם כללי, קשור למצב. לדוגמא: מישהו שמתלבט אם לחזור או לא לחזור לנתיב העשרה או ליישוב אחר בעוטף שהתפנה בגלל הטרור. זו הסיטואציה בה אנחנו חיים ואי אפשר להתעלם ממנה." והיא מציינת בסיום השיחה: "אנחנו מאוד מאוד אוהבים את המפגשים, את הפעילות, את החברה, זו קבוצה מאוד מגובשת ונחמדה."
לסיום, פנינה, לי ותושבים רבים מן העוטף, למרות המצב הביטחוני הקשה, למרות הטרגדיה של השבעה באוקטובר, החליטו להמשיך בחיים, להמשיך לטפח משק חקלאי ולהמשיך בחיי חברה ותרבות פעילים. ועל כך יבורכו.
עדינה בר-אל
* נדפס ב"קו למושב", גיליון 1361, 12.12.2024.
מוטי הרכבי
בן של בכיר מאוד בליכוד גנב
בן של בכיר מאוד בליכוד גנב ווסט קרמי יקר ויוקרתי, תחמושת ודברים אישיים מלוחם מתנדב שהגיע מחו"ל ורכש את הווסט לעצמו באלפי דולרים.
קיראו עד הסוף, בסוף מתגלה הכול!
אז הסיפור.
לוחם מתנדב שהגיע מחו״ל כדי להתנדב ללחימה בצה״ל, רכש לעצמו ווסט יוקרתי והגיע להילחם בצפון!
במהלך הפעילות הווסט נגנב יחד עם תחמושת ופרטים אישים.
כשהתברר שיש במקום מצלמה, המצלמה נבדקה ונמצא הקצין האחר שגנב את הווסט. הקצין הוא בן של בכיר/בכירה מאוד בליכוד.
המג״ד שהוא עורך דין ממשרד עורכי הדין הגדולים והמפורסמים במדינה, הזמין מיד עורך דין ״צמרת״ שטיפל בפרשה.
הלוחם שהתאכזב מהטיפול ומהעובדה שהווסט לא הוחזר, עזב את הגדוד וחזר לחו״ל. מאוכזב!!
הקצין הגנב ״הבן״ לא נשפט, כאמור לא החזיר את האבידה!! דובר צה"ל מיהר לפרסם שהקצין הגנב נזרק, אבל התברר שהקצין נזרק עוד לפני הפרשה!
כל מי שקורא ואומר שהסיפור ההזוי הזה לא ייתכן.
בן של בכיר בליכוד? אף אחד לא נחקר במרתפי השב״כ אפילו כתב אישום לא הוגש!
הפצ״רית לא הדליפה סרטון ערוך ואפילו לא את הסרטון המקורי, לא שלחה שוטרים רעולי פנים לבצע מעצר תקשורתי.
משרד עורכי הדין לא הואשם בשוחד ובהפרת אמונים.
והעיקר כל התקשורת, למעט ערוץ בודד – שמרה על שתיקה ולא חגגה 7 ימים ו-7 לילות!
אז כן, כל מי שחושב שהסיפור הזוי ולא מציאותי צודק!!!
הסיפור נכון אבל הבן הוא הבן של היועמ"שית גלי בהרב-מיארה!!!
הערוץ שפירסם את הסיפור כולל הסרטון ממצלמות ההבטחה היה ערוץ 14. בהמשך לכתבה של ערוץ 14 גם איילה חסון בערוץ 11 פירסמה את הסיפור.
מוטי הרכבי
עקיבא נוף
אני רק שאלה!
פורסם כי אקס פרקליט המדינה משה לדור, בנוסף לדברי העידוד שלו לסרבנות, אמר אף דברי עידוד לאלה שיהיו "עושים פעולות אקטיביות" כנגד הממשלה שניבחרה בבחירות בדרך דמוקרטית, ואשר, לדבריו, אלה הם "כובשי השלטון".
שאלה: מה זה "פעולות אקטיביות" נגד "כובשי השלטון"? טנקים שיסתערו אל תוך לשכת ראש הממשלה? רימונים אל בית ראש הממשלה? חטיפה וכליאה של שרים? פריצה אל הכנסת הניבחרת?
מה הן "פעולות אקטיביות", אדוני, שעמד בראש הפרקליטות?
עקיבא נוף
אהוד: אין צורך בטנקים ובפצצות תאורה. מספיקים תעלולי הפרקליטות להוצאת ראש הממשלה לנבצרות וכך לחולל הפיכה שלטונית!
חגי קמרט
על ספרו של ישראל עריף
"לשון אדומה, זיעה שחורה, ושני תרמילים"
לא מעט ספרים נכתבו בנושאי מלחמה בארץ ובעולם. ייחודו של ספר זה הוא האופי הצברי והארצישראלי שבו, המייצג כמעט כל אזרח במדינתנו שחווה את חווית המלחמה או המלחמות שפקדו את ארצנו.
כמעט כל קורא ימצא בו את זהותו במדי צה"ל, במרוצת השנים, בקרב או בשירות המילואים. דברים שיזכירו לו ימים קשים ומרים, לפעמים עם קורטוב של דבש, כאן בהגנה על ארצנו הקטנה. אין אמת צרופה יותר בחיים "המשחקים" בדרך כלל בחיי אדם – מאשר מלחמה. כאשר אדם עומד בברירת מחדל היחידה שלו: חיים או מוות, כאשר הרובה דרוך ומיתר הלב מתוח, הוא מגלה את האמת אולי היחידה שבחייו.
ישראל כותב לדורות החיילים שפעלו החל ממלחמת ששת הימים ואילך. כל המלחמות מאז ועד הימים בהם פרש לגמלאות מהצבא, לרבות ששת הימים, התשה, יום הכיפורים, שירות בלבנון, בבקעת הירדן, באינתיפאדה הראשונה, ובמקומות נוספים. וכן תיאור מעשיו בשירות הציבורי לאחר הפטור מימי המילואים. הכתיבה שוטפת, עסיסית, לפעמים כואבת, לפעמים טובלת עצמה בהומור קל.
נכון שישנם קוריוזים ( ראה הסיפור עם הזמרת שושנה דמארי, הטרמפ עם ראש הממשלה בן גוריון) ואפילו אנקדוטות אחדות ( סיפור "הנעל", ימי ספורט, הבאת להקה למוצב וכד') שהם ייחודיים וספציפיים לפלוגה של החייל הדובר, אך בדומה לאלו, בוודאי חווה כל אחד מהקוראים בימי שירותו בצה"ל. שהרי יש לזכור שאזרחי ישראל רובם ככולם הם גם חיילי ישראל, איש איש וחוויותיו שלו.
מעבר לתיאור החוויות והאירועים השוטפים במלחמות ישראל שעבר, ובימי המילואים, שזורים בחלק מהאירועים גם זווית ראיה מיוחדת של המחבר על אירועים היסטוריים וביטחונים של מדינת ישראל.
על המחבר: ישראל עריף כץ נולד בשנת 1948 במחנה עקורים ופליטי שואה באיכשטאט ליד מינכן שבגרמניה. כתינוק הגיע עם משפחתו לארץ באותה שנה וגדל בעיר לוד. בשנת 1966 התגייס לשרות סדיר בצה"ל ליחידת חרמ"ש, למד באוניברסיטה סוציולוגיה ומדע המדינה, עבר קורס ניתוח מערכות מידע ושימש כמנהל במ.י.ל. כמו כן ניהל פרויקטים וכן העביר קורסים למבקרי פנים שהעמיד לא מעט מבקרי פנים בשירות ציבורי ופרטי בארצנו.
חגי קמרט
סופר ומשורר
אילן בושם
9 שירים ל'חדשות בן עזר', דצמבר 2024
הכותב
"אֲנִי כּוֹתֵב"
חָשַׁב הַכּוֹתֵב,
"מִישֶׁהוּ אוֹהֵב
וּמִישֶׁהוּ מִתְאַכְזֵב,
טִבְעוֹ שֶׁל עוֹלָם
מֵאָז וּמֵעוֹלָם."
*
"עִם אֲנָשִׁים יֵשׁ לָלֶכֶת
כְּמוֹ בֵּין טִפּוֹת"
חָשַׁב אָדָם זָהִיר:
"אַתָּה אוֹמֵר מִלָּה
וְאֵינְךָ יוֹדֵעַ בְּמִי זֶה יִפְגַּע,
אַתָּה מְסַפֵּר בְּדִיחָה
וְאֵינְךָ יוֹדֵעַ מִי יִפָּגַע."
הפטליסט
"מָה שֶׁצָּרִיךְ לִקְרוֹת
קוֹרֶה
וּמָה שֶׁלֹּא צָרִיךְ
לֹא קוֹרֶה;
אֵין מִקְרֶה
וְאֵין "זֶה קָרָה
בְּמִקְרֶה," חָשַׁב הָאִישׁ.
קרבה
קוֹבְרִים וְהַקְּרוֹבִים
מְבַקְּרִים,
קוֹבְרִים וְהַקְּרוֹבִים
מְבַקְּרִים.
*
הַמְּצִיאוּת, חָשַׁב הָאִישׁ
יְכוֹלָה לַעֲשׂוֹת
שַׁמּוֹת בַּחֲלוֹמוֹת
וְהִיא עוֹלָה
עַל כָּל דִּמְיוֹן.
*
אָמְרוּ לָהּ שֶׁיֵּשׁ לָהּ
תַּחַת יָפָה
אָז הִיא הֶחְלִיטָה
עַל דָּבָר מְעוֹדֵד,
שֶׁהִיא אוֹתוֹ מַבְלִיטָה,
שֶׁיָּנוּעַ מִצַּד אֶל צַד
וְיִהְיֶה מְצוֹדֵד
וְגַם צָד.
*
אַ וִילְדֶּע חַיֶּה,
אַ וִילְדֶּע חַיֶּה
חָשְׁבָה הָאִשָּׁה
עַל הָאִישׁ שֶׁאִתָּהּ,
אֲבָל אַ-מְחַיֶּה...
יום שני
"אִם עַד יוֹם שֵׁנִי נִחְיֶה
וּמֶזֶג הָאֲוִיר יִהְיֶה
נָאֶה
אֶתְרַצֶּה
וְאָז נֵצֵא,"
אָמַר הַהִיפּוֹכוֹנְדֶּר
לְאִשְׁתּוֹ.
תקווה
הָאִישׁ קִוָּה
לַעֲבֹר אֶת הַיּוֹם בְּשָׁלוֹם
וּלְהַגִּיד שָׁלוֹם
לַיּוֹם שֶׁיָּבוֹא אַחֲרָיו.
אילן בושם
אהוד בן עזר
ברנר והערבים
ג. יוסף-חיים ברנר
כפי שסיפר עליו נחום גוטמן
לאהוד בן עזר
מבוא: אהוד בן עזר
נחום גוטמן עלה לארץ-ישראל עם משפחתו מאודיסה בשנת 1905, בהיותו בן שבע. אביו שמחה-אלתר גוטמן, הידוע בכינויו ש. בן-ציון, היה סופר, עורך ספרותי ומורה. הוא נשלח ארצה כדי להקים כאן מרכז ספרותי עברי, והתמנה למורה בבית-הספר לבנות בנווה-צדק, ליד יפו. ש. בן-ציון ערך את כתב-העת הספרותי "העומר", ותקופת זמן שימש שמואל-יוסף צ'צ'קס, שבא לארץ-ישראל ב1907-, כמזכירו הספרותי בעריכת כתב-העת, שבו פירסם את סיפורו הראשון, "עגונות", שעליו חתם לראשונה בשמו הידוע – עגנון.
ברנר הגיע לארץ-ישראל בשנת 1909. התקופה שעליה משתרעים זכרונותיו של נחום גוטמן על ברנר היא השנים 1920-1909 לערך, שבמרוצתן התגורר נחום גוטמן במקומות אחדים: נווה-צדק, רחוב הרצל בשכונה "אחוזת בית" שהיתה ראשיתה של תל-אביב, ירושלים, בתור תלמיד "בצלאל", ותקופה קצרה בפתח-תקווה, באביב 1917, כאשר תושבי תל-אביב, ובהם ברנר וגוטמן, גורשו ממנה בפקודת השלטון התורכי.
הזיכרונות המובאים כאן הם בעקבות הראיון "במילים אני מצייר", זיכרונות על סופרים, שערכתי עם נחום גוטמן בשלהי שנת 1973 לירחון "מאזניים", ונדפס בכרך ל"ח, חוב' 2-1, דצמבר 1973 – ינואר 1974, וכן הפרק "ברנר" מתוך ספרי: "בין חולות וכחול-שמיים, סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר", בהוצאת יבנה, תל-אביב, 1980.
נחום גוטמן על ברנר:
היכרתי את ברנר מבית אבא, בעודי ילד, עוד לפני היות תל-אביב. ברנר לא הירבה לבוא לביתנו, אבל אני הייתי פוגש בו בדרכי לבית-הספר. אז לא היו דרכים, והיה עליי לעבור כמה גבעות של חול מביתנו עד אשר הגעתי לבית-הספר. לפעמים הייתי רואה את ברנר הולך, כניראה לבית-הפועלים שבנווה-שלום [ליד נווה-צדק]. שמתי לב למהלך שלו. היה לו מהלך מיוחד – כבד, כבד-תנועה, מביט בקושי לצדדים. ידיו תמיד מאחורי גבו, והיה צועד בחול בכבדות. שמתי לב אפילו לנעליים שלו. היו לו נעליים, שקראנו להן אז "נעליים רוסיות", עם חתיכות גומי משני הצדדים. הוא היה שתקן, זעום, כאדם שרגיל להיות בודד. הייתי רואה אותו עומד ליד הסנדלר ומחכה לתיקונן.
ברנר היה בא אלינו יחד עם עגנון. רובו של היום היה עגנון בביתנו, לרגל עבודתו. וברנר היה בא לדבר עם עגנון, וממילא גם עם אבא. ביחסיו עם אבא היה ברנר סגור ומסוגר, ואבא לא מצא דרך אליו. מלבד גנסין, הצליח רק עגנון, בחיוכו הוורוד, לשבות את ליבו, וברנר היה נהנה לפסוע ליד עגנון, שבימים ההם היה בראשית צעדיו [כסופר]. עגנון היה אז אדם צעיר, אדום לחיים, מרבה-בדיבור, ידע כיצד לקשט את עצמו אל מול המבוגרים ממנו, וידע לדובב את ברנר יותר מאשר הצליחו בכך האחרים. ההבדל בין ברנר ובין עגנון היה גדול, הן בגיל והן בדרכי הדיבור. ברנר היה כאילו נוהם מה שהוא רוצה להגיד, ואילו עגנון ניסה לנעוץ בשיחה מילים כאלה, שתעוררנה את ברנר לדיבור.
*
פעם ישבנו על מרפסת ביתנו בנווה-צדק: אבא, המשורר שמעוני, ברנר ועגנון, ר' בנימין ואז"ר. והנה הגיעה שעת המינחה. ביתנו היה מול ביתו של הרב קוק. הרב קוק היה אישיות נערצת מאוד, הן בעיני הדתיים והן בעינינו אנו. בעיניי היה נערץ משום שמצאתי אותו כאדם הכי יפה אשר פגשתי בחיי. צח-מראה, בעל פנים שלווים ושלמים, תמיד נתון במין עצבות שקטה, טהור-עיניים.
באותה ישיבה שישבנו על המרפסת, הציע עגנון לגשת למינחה לבית הרב קוק. כמה מן הנוכחים התנגדו:
"הרב קוק הוא דתי. אנחנו לא דתיים."
גם ברנר היה בין המתנגדים. בכל זאת קמו עגנון ור' בנימין ואז"ר ויצאו בקבוצה והלכו אל בית הרב קוק, ואחר-כך ליווהו לבית-הכנסת.
ברנר לא הלך עימם, אלא צעד במרחק-מה מאחוריהם, כשהוא מכניס כפות-רגליו בדיוק בעקבות פסיעותיו של הרב קוק. זה עשה עליי רושם גדול. חשבתי אמנם שזה ילדותי, ועם זאת ראיתי בכך כמין סמל. עוד היום נידמה לי שזה סמל. וכשהיה הרב קוק הולך לבית-הכנסת, הייתי בכוונה צועד מאחוריו ומשקיע גם אני את כפות-רגליי בעקבות-רגליו. כל-כך הערצתי אותו.
*
כשהיה ברנר בא לבית אבא, היה מתיישב בקצה הכיסא, לא ישיבה נוחה, אלא כאדם שמוכן כל רגע לקום, ומרגיש עצמו שלא במקומו.
כשהייתי יוצא עימו החוצה, למרות הבדלי הגדולים שהיו בינינו, הוא היה מעמיד צעד-צעד בחול ומדבר איתי בניחותא על דברים שמבוגרים אחרים לא היו דוברים איתי. מצאה חן בעיניי מידת הבטיחות שבטח בי, כי אני מבין את כל דבריו. דיבר איתי על כל דבר, קצת בגמגום, וקצת מתוך תהייה אם אני מוכשר, למרות צעירותי, להבין מה שהוא אומר.
היה הבדל עצום בין הרושם שהשאיר עליי האיש, והרושם שהשאירו בי ספריו. למען האמת, ספריו לא היו קרובים לליבי. לא אהבתי את המאזוכיזם שלו. מה שאין כן ברנר האיש. בהבדל ממבוגרים אחרים, לא נהג להורות לי אלא לחקור. ואולי רצה להבין דרכי נעורים תל-אביביים. הוא היה אדם סגור מאוד. כשדיבר איתי, היוזמה היתה תמיד שלו. אני לא הייתי מעז.
הידידות שלנו התבטאה בכך שכאשר היה הולך, הייתי מצטרף אליו והולך על ידו, ועוזב אפילו את החברות שלי כדי לצעוד לידו, בלילות-ירח, על המדרכות. לעיתים, כשהיו יושבים בחבורה, הוא היה מתרחק, שוכב לבדו בין גבעות-החול ומשתרע שם, פושט ידו ומסנן את החול בין אצבעותיו. זה תמיד הזכיר לי שיר מאוד מפורסם של משורר רוסי, שאיני זוכר את שמו:
"אני שם את ידי בחול ונותן לחול שיסתנן בין אצבעותיי, ואני חושב: כך גם עוברות שנותיי."
דמות זו של ברנר, המתבונן, המכורבל, המסורבל, ששוכב בחול ופניו מאירים אל מול הירח – רדפה אותי הרבה שנים. בשנים האחרונות התחלתי לעשות פסלים, וכיירתי פסלון: ברנר מתבונן בשמיים, נושא פניו העגולים אל מול הכוכבים, ופיו פעור.
*
כאשר היה ברנר עולה במדרגות ביתנו הקטן, שעמד ליד גימנסיה "הרצליה", ואני יושב בחדרי ושומע קול צעדים, מיד ידעתי: אלה צעדיו של ברנר.
קול צעדים צעירים יותר, קוקטיים יותר, היה לצעדיו של עגנון, אשר בא עם ברנר. עגנון תמיד כאילו פירפר סביבו, היה הולך לפניו ומאחוריו, ומצדדיו.
והנה, יום אחד אני שומע צעדים כאלה. הם נכנסו פנימה. שאלו, אם אבא בבית. אבא לא היה בבית. אמרתי שאני חושב שהוא יחזור בקרוב. הם הסתובבו והסתכלו בארון-הספרים של אבא. עמדו שם מילונים וספרי-מחקר על תנ"ך, וכמובן כרכי "השילוח". מחוסר-מעשה שלח ברנר יד אחת והוציא כרך של "השילוח", ופתח אותו.
אבא שלי היה קפדן גדול בעברית. כל מה שהיה קורא בעברית, בעיקר בכרכי "השילוח", היה מתקן תמיד בעיפרון או בעט אדום. כך תיקן אפילו את מאמריו של אחד-העם. אפילו בשירים של ביאליק או של טשרניחובסקי היה מסמן סימן שאלה או קו. אני ידעתי זאת וחשבתי שזה שייך למקצוע של סופר עברי.
ברנר עיפעף בעיניו, כקורא לעגנון. עגנון קם מכיסאו, הסתכל וראה מה שראה שם ברנר: סיפור של ברנר עם תיקונים של אבא. מיד הסמיק עגנון בלחייו. ברנר סגר את כרך "השילוח" כמו במחיאת-כף חזקה, ואמר:
"נלך."
ושניהם יצאו.
אבא עשה מה שעשה, לא משום שרצה לתקן את ברנר, אלא משום שחיפש דרך משלו בלשון ובכתיבה. הוא היה חש כאילו הוא מבטא את עצמו בתיקוניו, כאילו הוא עצמו היה כותב כך.
כעבור כמה שנים סיפר לי עגנון על הפגישה הזאת ואמר:
"אתה זוכר, ברנר יצא מביתכם אדום מכעס."
ואני חשבתי: כיצד אבא שלי חיפש תמיד את השלימות, גם באחרים, ולא מצא. וברנר לא הבין וראה בכך עלבון.
*
יום אחד, זה היה זמן קצר אחרי עניין "השילוח" אני יושב באותו חדר ושומע את ברנר עולה במדרגות ביתנו, בהד צעדיו הכבדים. הוא עומד בפתח, מביט ימינה ושמאלה, ושואל:
"אביך בבית?"
כשעניתי בשלילה, ראיתי כי נתרווח-מה בפניו. הוא פסע אל תוך החדר, והתיישב על הכיסא בכבדות.
"נחום, צייר אותי."
כשראה את הפתעתי, הוסיף מיד:
"אני הסתכלתי אתמול בראי, ראיתי את עצמי – הייתי רוצה שאתה תצייר אותי."
אני אז כבר ציירתי, הייתי אדם בעל מקצוע, התרגשתי מאוד, ועניתי:
"ברנר, אותך – בכבוד."
הושבתי אותו, פתחתי את ספר-הסקיצות, והתחלתי לצייר. פתאום ממצמץ ברנר בעיניו הכחולות, נותן בי מבט בוהה ואומר:
"נחום, אבל אני רוצה שזאת תהיה קאריקאטורה. דווקא קאריקאטורה!"
ברנר רצה לראות את המגוחך שבו. התאכזר לעצמו. הסתכלתי בפניו הרחבים עם שתי עיניים כפתוריות ורצון חזק לשבוע-חיים, שאינם בנמצא משום-מה, ולא מצאתי בהם כל חומר לקאריקאטורה. דבריו נפלו עליי כמכת-לחי. בשום פנים לא הייתי רואה בברנר משהו שאני יכול ללגלג עליו. האמנתי באמיתות כל הגה וכל הבעת-פנים שלו. סגרתי את ספר-הסקיצות, ואמרתי:
"ברנר, אני ממך קאריקאטורה לא יכול לעשות."
הוא קם מכיסאו, הימהם בגרונו, לא אמר לי שלום ויצא במדרגות. אחרי כמה ימים נפגשנו שוב, הוא חייך אליי ברוך וכל העניין נשכח. זה לא הפר את הידידות שלנו בשנים הבאות, בסימטאות ירושלים.
*
הידידות שבין עגנון ובין ברנר היתה לשם-דבר בפינו, בפי הגימנזיסטים והבחורות, שהיו מהלכות עם צמות ארוכות ברחוב הרצל.
פעם אחת הלכתי לחוף הים להתרחץ. שם היה הווי תוסס תמיד – ערבים הבאים לרחוץ את סוסיהם, מוכרי-הגלידה ומוכרי-האבטיחים צורחים בקולי-קולות. אגב, זה אחד הזכרונות היפים ביותר שיש לי מילדותי – מראה הנוף הזה, לפנות-ערב, כאשר השמש שוקעת בים הכחול וקורעת לגזרים את העננים.
אני מתרחץ בים והנה אני רואה – שוכב לו ברנר על החוף ליד מלון "בללה-ויסטה" [על מקומו עומד היום מלון אינטרקונטיננטל המלך דוד], שוכב בודד על צידו, ברך על ברך, נשען על יד-ימינו ומסתכל, כרגיל, לשמיים. אני היכרתי אותו לפי סוליות נעליו בלבד, שהיו בהן תמיד חורים. סביבו רעשו המתרחצים. ערבים התרחצו עטופים במגבות צבעוניות, נשים בחאלאטים [חלוקים]. ויהודים בתחתונים יצאו מן המים כששערותיהם וזקניהם סרוקים ומתוחים מן המים. היו ריחות חריפים של "בסמין" קלויים [תרמילי חימצה (חומוס) ירוקים, שהיו נמכרים קלויים] וקול קישקוש צלחות-נחושת של מוכרי-משקאות. אנחנו הילדים היינו צפויים שם לא פעם להיפגע ב"פצצות" חול רטוב שבהן היו ילדי הערבים צדים אותנו.
והנה מהסימטה מופיע עגנון. חכליל, בצעדים מהירים. חשבתי: מיד יגש אל ברנר. לא. הוא עשה ממרחק סיבוב גדול סביב ברנר והסתכל בו כל הזמן. אך ברנר לא ראה אותו. עשה סיבוב שני. בסיבוב השלישי הצליח, כניראה, לצוד את מבט עיניו של ברנר, והבין שזה רגע נכון והוא יכול לגשת אליו. קרב אליו מן הצד, כרע בלחיים סומקות שלו ובעיניים מתחמקות שלו על החול לידו באנחה קלה, חייך, התיישב ונכנסו בשיחה.
*
לאחר שנים אחדות, כשלמדתי כבר ב"בצלאל" בירושלים, הייתי הולך כל יום שישי אחר-הצהריים ל"בית-העם". זה היה מקום קטן, צנוע ועלוב למדי. כמעט תמיד מצאתי שם את ברנר יושב וקורא עיתונים. הוא היה קם עם העיתון ומתיישב לידי. אני חשתי בכך חמימות רבה. מעולם לא שוחח איתי על ספריו ולא שאל אם קראתי בהם. הוא ניסה להוציא מפי דברים על ציור ופיסול, כדי להגיע להבנה טכנית בציור ובפיסול, שהיו זרים לו. דרכי רצה להתמצא ולהבין יותר באמנות הצבעים. עם שץ [הפסל בוריס שץ, 1932-1866, מייסד בית-הספר "בצלאל" בשנת 1906, בתור מרכז לאמנות יהודית מקורית] לא היה יכול לדבר על דברים כאלה, אך בפני נער כמוני יכול היה לדבר.
היינו נפגשים לעיתים קרובות באותה תקופה, כי אכלנו יחד בפנסיון אחד. שבת אחת טיילתי, פגשתי את ברנר, ונכנסנו שנינו למורה-לפיסול בבית-הספר "אליאנס", שגר בסביבת "בצלאל". המורה רמז שאיכנס לראות פסל חדש, "ירמיהו", מעשה ידיו.
נכנסנו, וכשראה ברנר את הפסל התרגש מאוד מכך שזה פסלו של ירמיהו ודיבר דברים של התפעלות.
כשיצאנו החוצה, שאל אותי ברנר: "ומה אתה חושב על הפסל?"
אמרתי שהפסל לא ניראה לי, וכי הוא עשוי בידי חובב שאינו יודע מהו פיסול, ללא תחושת שטחים וצורות, וכי אדם זה אינו יכול לתת דמות תנ"כית בפיסול.
ברנר העמיד עליי זוג עיניים תמהות. התפלא לשמוע, מפי נער שכמוני, דברי ביקורת מקצועית, שכניראה לא היו מתחומי ההתעניינות שלו.
*
ההערצה שלי לברנר היתה עמוקה וטבעית מאוד. הוא היה עובר בסימטה ליד "בצלאל" בדרכו למערכת "האחדות", לא גבוה, כפוף, משתדל שלא להתבלט, ואני הייתי לא פעם צועד מאחוריו, משתדל להכניס את רגליי לעקבות שברנר היה משאיר, והייתי מרגיש שאני עושה דבר שמביע את יישותי ואת דרכי.
בכל פגישה שהיתה בינינו היינו מדברים ללא מחיצות של זמן וגיל והתחייבויות של ידידות, כי אם בגילוי לב, שעד היום לא תמיד שב ופוקד אותי בפגישה עם בני-אדם. אני לא הערצתי את ברנר. אך הרגשתי קונטאקט [קשר] שמעבר לשכליות.
לאחר שנים נמצאתי באוהל אחד יחד עם אחיו בנימין, בגדוד העברי, והרגשתי בו אותו חוט רגשות, משורשי נפשו של ברנר – טענות חדות וברורות אל החיים. היינו יושבים ומצחצחים את הכפתורים ומנקים את הרובים, ואני שומע ממנו טענות ביקורתיות על החיים שמסביבנו, על כל הסובב אותו. אך בחיצוניותו, למרות שדמה לאחיו, היה אחר לגמרי. הולך בקומה זקופה, מטפל יפה ברובה המצוחצח ופוסע בטוחות, – ואז השתדלתי לראות אחרת את ברנר-עצמו.
*
תקופת הגירוש מתל-אביב, בניסן תרע"ז, 1917, היתה התקופה הקשה ביותר והדראמאטית ביותר שהיתה בילדותנו. כאשר התחיל הצבא הבריטי להתקדם ממצרים לעבר ארץ-ישראל, ציווה מפקד הצבא התורכי על תושבי תל-אביב ויפו [היהודים] לעזוב את המקום ולנדוד לפנים הארץ. תל-אביב נעשתה למחנה גולים, כמו בתמונה של הירשנברג: ילדה עם קומקום. כמו בגלות. כל תל-אביב היתה צריכה להתרוקן ולהתגרש במשך עשרים וארבע שעות.
הגענו לפתח-תקווה והורדנו כולנו את חפצינו באולם בית-הספר, על הרצפה. עסקתי במה שעסקתי עם הסבתא, הסבא והאחים שלי. אני מסתכל ומה אני רואה? בין ערימות החבילות והכרים – ברנר. יושב מסוגר בעצמו, עם מרפק על הברך, משעין לחי אחת שלו על יד ימינו, ומביט לפניו בזוג עיניים עצובות-עצובות. ככה הוא יושב, ועל לחיו מטפחת אדומה גדולה, עם עניבה גדולה ושתי כנפיים למעלה. הוא עשה רושם של דראמאטיות מוכרזת. אדם שרוצה להכריז:
ראו כמה אנחנו אומללים. כמה נודדים אנחנו. כמה זה סמלי לגורלנו כיהודים שאנחנו יושבים כאן ככה.
נחום גוטמן
נעמן כהן
ארגנטינה שתי נשמות
אצל פאוסט, הדמות הגרמנית ביותר שיצר יוהאן וולפגנג פון גתה, שכנו שתי נשמות:
Zwei wohnen, ach! in meiner Brust
Die eine will sich Seelen von der andern trennen.
"שְתֵּי נְשָמוֹת בְּקִרְבִּי שוֹכְנוֹת, אַחַת לִרְעוּתָהּ צָרוֹת וְעוֹיְנוֹת." (תרגום יעקב כהן).
בדיוק כמו שאצל פאוסט שוכנות שתי נשמות, כך גם בארגנטינה שוכנות שתי נשמות.
האחת הפכה למפיסטו.
מחד נשיא ארגנטינה חַאבְיֵ֫יר חֵרָ֫רְדוֹ מִילֵ֫יי אוהד ישראל. הנסיעה הראשונה שלו כנשיא היתה לישראל, יחד עם הרב אקסל ואחניש, והם נסעו ישירות משדה התעופה לכותל המערבי. פורסמו סרטונים שלו כשהוא רוקד עם יהודים בישראל ושר "עם ישראל חי." מיליי גם מינה את ואחניש לשגריר ארגנטינה בישראל. ביולי 2024 השתתף באירוע של חסידות חב"ד בארגנטינה, לציון 30 שנה למותו של הרבי מלובביץ'
כשנשיא ארגנטינה חַאבְיֵ֫יר חֵרָ֫רְדוֹ מִילֵ֫יי נחת בישראל והגיע לכותל המערבי, הוא הדליק נר נשמה לזכר הנופלים והנרצחים במלחמה.
בביקורו בכותל אמר מיליי כי הוא "רוצה להביע את התמיכה הבלתי מסוייגת למדינת ישראל. אני מגן על הזכות להגנה עצמית של העם בישראל לנוכח תקיפות הטרור.
"מעולם הלילה לא יכול לנצח את היום, כך שאנחנו נראה את האור ונסיים את המלחמה בצורה מוצלחת."
במהלך הביקור, מיליי נשא תפילה לצד אבני הכותל והדליק נר נשמה לזכרם של הנרצחים והנופלים במלחמת 'חרבות ברזל'.
נשיא ארגנטינה חתם בספר המבקרים, "אני מבקש חכמה, אומץ, וחוזק כדי להיות ערוץ ראוי לעבודתו של הבורא. רק מילות תודה."
https://www.inn.co.il/news/628428?utm_source=webshare&utm_medium=social&utm_campaign=share
טרם זכינו לנשיא אוהב ישראל כמותו, הוא אף הבטיח להעביר לירושלים את השגרירות.
מצד שני האפיפיור חורחה מריו ברגוליו יליד בואנוס איירס ממוצא איטלקי שלקח לעצמו את הכינוי פרנציסקוס, בעברו ראש מסדר הישועים.
הישועי חורחה מריו ברגוליו הידוע יותר בכינויו פרנציסקוס, המתנאה בכך שהוא ממלא מקומו של פטרוס שהוא ממלא מקומו של ישו עלי אדמות, קורא לבצע חקירה שתבדוק האם ישראל מבצעת רצח עם בעזה:
https://rotter.net/forum/scoops1/877752.shtml
הלו פרנציסקוס, כישועי שכחת משהו. עליך להוסיף כי על האינקוויזיציה הקדושה לחקור גם אם היהודים לוקחים דם נוצרים למצות?
השבוע הצטרף אליו כתם נוסף, כשהאפיפיור פרנציסקוס בא לחזות במוצג המולד המרכזי, ולעיניו – ולעיני מאות מיליוני המאמינים – הוצג ישו התינוק שכוב על כאפייה "פלשתינית".
הרמז שהושתל במיצג, שלפיו ישו היה ערבי-מוסלמי, אינו סתם שקר כמו השקרים האחרים שמופצים בחסות הרשות הפלשתינית ושונאי ישראל נוספים. השקר בחסות הוותיקן הוא מסוכן במיוחד, בשל היותו "עדות שקר"; עדות שזוכה לאמון כמעט אוטומטי בקרב חסידי הנצרות הקתולית ברחבי העולם.
למרות שישו לפי הנצרות הוא יהודי בן דוד ולא פלישתי בן גוליית הרי הפלישתינאים מציגים אותו כפלישתי והאפיפיור משחק את משחקם.
הוגי המאבק הערבי למחיקת ישראל ממפת העולם הבינו מזמן שבשל מעמדה הייחודי של הכנסייה הקתולית, כדאי לרתום אותה למאמציהם.
לשכתוב ההיסטוריה האנטישמי – שגם האפיפיור, מרצונו או שלא, הפך חלק ממנו – יש יעד ברור: לשלול את זכות קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית. חילות הפרופגנדה האנטישמית נעים בשתי זרועות: אחת מוחקת את ההיסטוריה היהודית – והשנייה ממציאה במקומה יש מאין היסטוריה פלשתינית-מוסלמית דמיונית ומזויפת.
דווקא עלילת הדם האנטישמית הישנה, שבמסגרתה הואשמו היהודים בהריגתו של ישו, מקשה כעת על האנטישמים המודרניים – כי הרי משמעות ההאשמה היא הודאה בכך שהיהודים איכלסו אז את ארץ ישראל. כדי להתגבר על הקושי הזה בדיוק, פשתה התופעה להציג את ישו כערבי ולמזג בין שתי עלילות הדם: הפושעים הם היהודים, והקורבן הוא ערבי, ומציגים את ישו כ"שאהיד", תוך הקבלה ברורה ל"שאהידים" של ימינו. ילד פלשתיני על הצלב מככב ברבות מן הקריקטורות האנטישמיות.
https://www.israelhayom.co.il/opinions/article/16950009
מן הסתם אל אנשים כמוהו התכוון ישו כשקרא לגויים כלבים. (מתי 15:26)
הנה הניגוד בין שתי נשמות ארגנטינה. אהבת ישראל של הנשיא, לעומת אהבת אויבי ישראל של האפיפיור (האירוניה הגדולה. ישו הטיף לאהבת האוייב, ובאמת האיסלמו-נאציזם הוא אוייב הנצרות). המעניין הוא שדווקא רוב היהודים שעלו מארגנטינה מזדהים עם האפיפיור באהבת האוייב.
אילנה דיין: נתניהו צודק!
האם אמת לשעתה?
כעולה מארגנטינה גם אילנה דיין-אורבך שייכת לצד הפוליטי שמתנגד לנתניהו. בתוכניתה "עובדה", היא מנסה להראות את תיפקודו ב-7 באוקטובר במטרה להציגו באופן שלילי.
כזכור אילנה דיין-אורבך היא העיתונאית היחידה שבית המשפט קבע שדבריה הם "אמת לשעתה", כלומר לא אמת.
https://dibalaw.co.il/אמת-לשעתה-המשך-סעיף-14/
האם גם הפעם הם יוכרזו ככאלו?
הנה דברי אילנה דיין-אורבך על תפקודו של נתניהו:
"ערב ההצבעה על עילת הסבירות ב-23 ביולי 2023, היה ראש הממשלה בנימין נתניהו מאושפז בבית החולים שיבא לאחר שהושתל אצלו קוצב לב. בערב ההוא, פחות מיממה לפני ההצבעה, קיבל אזהרות משני האנשים הבכירים ביותר במערכת. בשמונה בערב מגיע מזכירו הצבאי, אלוף אבי גיל, לבית החולים. הוא חיבר לו בטלפון האדום את ראש השב"כ רונן בר, שמתריע מפני מלחמה, ולאחר מכן מושיט לו מעטפה חתומה ובה מסמך שכתב הרמטכ"ל. במסמך מזהיר הלוי: כוננות הצבא נפגעת מהר ומשתקמת לאט – זה מסוכן. מה שקורה עכשיו בישראל מעלה את הסיכוי שנותקף. האויב, כך עולה שם, לא יסלח לעצמו אם יוותר על ההזדמנות הזאת.
(ודוק: כל האזהרות היו כלליות בלבד שבאו לא בגין עילת הסבירות, אלא עקב התגברות תופעת הסרבנות לגיוס לצבא שעודדה התנועה הפרוטסטנטית ככלי פוליטי נגד קבלת עילת הסבירות בסיסמה "נלך כצאן לטבח"! אף אחת מההזהרות לא עסקה ספציפית בחמאס. נ.כ.)
בשבת 7 באוקטובר ב-6:29, התקשר האלוף גיל בשיחת ווטסאפ לראש הממשלה, שנמצא באותה עת בביתו בקיסריה. המזכיר הצבאי מוסר עדכון על ירי רקטות לכל רחבי הארץ, ונתניהו שאל: "למה הם יורים?" – האלוף גיל החל להסביר שחמאס פתח להערכתו במתקפת פתע רחבת היקף. "אני מגבש תמונת מצב ואז נדבר," סיכם.
בשעה 6:40 השניים כבר בשיחה מאובטחת מהטלפון האדום. שלא כקודמתה, השיחה הזו מוקלטת. המזכיר הצבאי מעדכן: "מנסים להבין מה קורה, הקפיצו ימ"מ לנתיב העשרה, ואוגדת עזה נמצאת עכשיו במעבר לחירום. אין ספק שאנחנו באירוע אחר."
כבר בשלב הזה נתניהו שואל: "אפשר להוריד להם מנהיגות?" האלוף גיל משיב – "אנחנו במבצע רחב... תן לי רבע שעה... אראה אם אין לנו גם חדירות רגליות... אנחנו במלחמה." זה השלב שבו נתניהו מעלה, כנראה בפעם הראשונה ולא האחרונה, את התהיה איך לא סיפרו לו כלום: "אין לנו שום אינדיקציה. אני לא רואה כלום במודיעין."
"אין לנו שום דבר," אישר האלוף גיל, "נצטרך לשאול אחר כך את השאלות, איך הפתיעו אותנו."
נתניהו, ברגעים הללו, חד לגמרי: "הדבר הראשון שצריך לראות זה מה היקף ההתקפה," אמר, "ולראות אם צריך לגייס מילואים. צריך להתכנס במטכ"ל במהירות האפשרית."
כבר בשלב הזה שאל אם יכול להיות שזה נועד גם לחטיפות?" – המזכיר הצבאי השיב: "זה מה שאנחנו חושבים." ראש הממשלה חתם את השיחה בהנחייה: "צריך לראות אם אפשר להוריד להם הנהגה מיד, אם יש משהו שהוא זמין... להוריד, מסינוואר ודרומה."
אילנה דיין: "לשון התגובה של ראש הממשלה (למה שכתבתי) כוללת כמיטב המסורת השמצות פרועות במיוחד."
https://www.mako.co.il/news-politics/2024_q4/Article-56a0cc41e7cb391027.htm?utm_source=AndroidNews12&utm_medium=Share
ועכשיו שפטו אתם. האם לפי הכתבה של אילנה דיין-אורבך יש פסול במעשיו של נתניהו עם היוודע לו על תקיפת החמאס? ההיפך. כבלעם בשעתו אילנה דיין-אורבך ניסתה לקלל ונמצאה מברכת. מדוע אם כן נתניהו בכלל מתרגז? זוהי כתבה שכלל אינה פוגעת בו, אלא אם כן כמובן בבוא היום אחרי ועדת חקירה דברי אילנה דיין-אורבך יוכרזו בשנית כ"אמת בשעתה," כלומר שקר. בינתיים היא לא מצאה בו כל דופי, להיפך תפקודו היה ללא כל דופי. באופן לא מוזר שר הביטחון יואב גלנט לא הוזכר כלל. האם תפקידו לא היה להיערך ולהזהיר את ראש הממשלה ובמיוחד את הצבא?
ושאלה נוספת מאין לאילנה דיין-אורבך כל הפרוטוקולים הסודיים? מדוע אף אחד כולל היא לא מועמדים לדין בשל הדלפתם?
הערה לעניין אחריות נתניהו. האמת היא ואין בלתה שלנתניהו יש אחריות להתקפת ה-7 באוקטובר בשני דברים:
1. אי אימוץ דוקטרינת יוסף דוריאל ז"ל לאורך שנים.
2. אי אימוץ מסקנות ועדת אגרנט שבאה כלקח מהכישלון המודיעיני טרם מלחמת יום הכיפורים, שאין לסמוך על ניתוח הכוונות של האוייב, אלא על צה"ל להיערך על סמך הערכת יכולותיו של האוייב. צה"ל לא נערך בהתאם לכוח האויב ערב ה-7 באוקטובר 23 וזה באחריות ראש הממשלה.
ציון גבוה – לבנימין מיליקובסקי נתניהו על ניהול המלחמה מה-7 באוקטובר עד היום. ההתרכזות בדרום, המעבר לצפון לחיסול חיזבאללה, ולאחרונה על המדיניות וההחלטות ולצה"ל על הביצוע בחזית הסורית, תפיסת אזור החיץ והשמדת הצבא הסורי בטרם הארסנל שלו ייפול בידי הארגונים הג'יהאדיסטים, ניהול המלחמה ע"י נתניהו הוא מופת של נקיטת יוזמה אקטיבית להגן על מדינת ישראל באמצעות פעולה בשטח האוייב למניעת איום על ישראל.
שערו בנפשכם מה היה קורה לו ניהול המלחמה היה בידי יאיר למפל-לפיד.
"השם יתברך תמיד אוהב אותי ותמיד יהיה לי רק טוב"?
השיר הפופולארי ביותר של התקופה הרעה הנוכחית הנדמית לשואה קטנה הוא: "השם יתברך תמיד אוהב אותי ותמיד יהיה לי רק טוב":
היוצר והמבצע המקורי הוא המוזיקאי אלייצור (יאיר אליצור), ועל מילות הפזמון חתום הרב שלום ארוש, שם בולט בחסידות ברסלב ובעולם החזרה בתשובה. הגרסה המצליחה של ששון איפרם שאולוב סייעה לשיר להיות לא רק להיט, אלא תופעה תרבותית של ממש. התפיסה האמונית שמשתקפת בשיר עוררה דיון גם בתוך הציבור הדתי.
(הגרסה של ששון שאולוב שזכתה להצלחה אדירה)
https://www.youtube.com/watch?v=rgSvk335zis&t=4s
ה' הוא אבא טוב והוא תמיד מתפאר בי רואה בי רק ת'נקודות הטובות
רואה שאני רוצה להיות טוב רק לא יוצא לי וחסרות לי כולה כמה תפילות
וה' הוא גם ראה את הרצון שהיה לי שניסיתי לא אמרתי נואש
רואה בביזיון שלי במר שהרגשתי איך התחלתי כל פעם שוב מחדש
וה' יתברך תמיד אוהב אותי
ותמיד יהיה לי רק טוב
ה' יתברך תמיד אוהב אותי ותמיד יהיה לי רק טוב
ויהיה לי עוד יותר טוב
ועוד יותר טוב
ועוד יותר טוב
ועוד יותר טוב
ועוד יותר טוב
ועוד יותר טוב
ותמיד יהיה לי רק טוב
שומע מרחם עלי ותמיד עונה לי
ואם עדיין לא ממשיך לחכות
מלא אותי בזה שאתה תמיד אוהב'תי
תיתן לי כל יום מחדש מתנות
ותנהיג אותי ברחמים כאלו כמו שבעולם הזה נקרא רחמים
שיראו כולם שכן אתה שומע תפילות
ונחייך נהיה בריאים ונשיר
שה' יתברך תמיד אוהב אותי
ותמיד יהיה לי רק טוב
ה' יתברך תמיד אוהב אותי ותמיד יהיה לי רק טוב
ויהיה לי עוד יותר טוב
ועוד יותר טוב
ועוד יותר טוב
ועוד יותר טוב
ועוד יותר טוב
ועוד יותר טוב
ותמיד יהיה לי רק טוב
ותהיה לי פרנסה
תהיה לי עשירות
ורווקים ורווקות יהיה להם זיווג
תהיה גם רפואה שלמה ובריאות איתנה
חיים יפים מאושרים שנה אחרי שנה
יבוא כבר משיחנו ובלי שום מלחמה
נאכל גם אבטיח יהיה לנו יום חג
ה' יתברך תמיד אוהב אותי
ותמיד יהיה לי רק טוב
ה' יתברך תמיד אוהב אותי ותמיד יהיה לי רק טוב
ויהיה לי עוד יותר טוב
ועוד יותר טוב
ועוד יותר טוב
ועוד יותר טוב
ועוד יותר טוב
ועוד יותר טוב
ותמיד יהיה לי רק טוב
השיר מעורר ביותר תיאולוגיות של אמונה בהשגחה פרטית ומה זה בכלל טוב?
האם הפזמון הפופולרי נובע מהגותו של רבי נחמן מברסלב?
פרופ' חביבה פדיה, מהמחלקה להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטת בן-גוריון, אומרת כי "קשה לומר שרבי נחמן אמר 'תמיד יהיה לי רק טוב'. הרעיונות שלו בקשר לטוב ורע, שקשורים לרעיונות של רבי משה חיים לוצאטו, קשורים לרעיון שגם אם קורים לאדם ייסורים – אם בסופו של דבר זה מוביל להתקדמות, והאדם מבין את הסבל והייסורים שלו, אז בתכלית האחרונה הוא רואה את הטוב במה שהיה רע. זה רעיון הרבה יותר מתוחכם ומורכב."
אבל רבי נחמן גם אמר ש"אין שום ייאוש בעולם כלל."
"אבל מי אומר שאין ייאוש בעולם כלל? אדם מיואש. הוא אמר את זה מתוך עימות עם קטסטרופות, גם האסון האישי של מות הבן שלו וגם הקריסה של החזון המשיחי שלו, והוא ביקש לעודד את עצמו. אם נגזור גזרה שווה למציאות בימינו, גם השיר 'תמיד אוהב אותי' בא מכך שעכשיו רע, ואולי כוונת המחבר היא שהשיר בא לשם עידוד עצמי – אבל אנשים מבינים אותו כאילו הוא אומר משהו על המציאות כפי שהיא."
פדיה מסתייגת מהלהיט המדובר באופן עקרוני. "זה שאנשים נתפסים לשיר הזה – בין אם ערוץ 14 ובין אם תופסים אותו כשיר שמגלם את הזהות של המזרחי החסידי – זה ממש חבל," היא אומרת. "מה שעצוב לי הוא שהשיר הזה נמצא בהקשר שבו מנסים ליישם אותו לשיח הפוליטי בארץ, שבו כביכול האופטימיים הם הימנים והפסימיים הם השמאלנים. השמחה היא עמדה אופטימית טובה, אבל כשלוקחים שמחה וטוב ומיישמים אותם בצורה מוגבלת לעמדה פוליטית שמתוכה נובעת טיפשות – אני לא כל כך שמחה מזה. אני מאמינה שעדיף לעסוק בזה שאתה אוהב את הקדוש ברוך הוא, ופחות בשאלה אם הקדוש ברוך הוא אוהב אותך."
"אני חושב שמה שתופס בשיר זה קודם כול המנגינה ולא המילים. זו מוזיקה כיפית," אומר הרב אילעאי עופרן, הרב של קבוצת יבנה ופסיכולוג במקצועו, שהוא גם נכדו של פרופ' ישעיהו ליבוביץ המנוח. "מעבר לזה, מי לא אוהב לשמוע שאוהבים אותו?
"השיר הזה משקף את התהליכים שעברה החברה הישראלית, המערבית והמודרנית, בתרבות הכללית – ורק אומר אותם בשפה של דוסים. יש פה אינדיבידואליזציה קיצונית ואינטרסנטיות שמחליפה ערכים – השאלה היא לא האם זה אמת אלא האם זה טוב לי, ולא האם זה רלוונטי לציבור אלא 'אני, אני, אני'."
הרב עופרן מתקשה להתחבר למילים האלה. "המשמעות הראשונה של אמונה באלוהים על פי השיר הזה היא כל מיני דברים שקשורים אליי, למה שקורה לי ולמה שיקרה לי," הוא מנתח. "האמונה שלי באלוהים לא אומרת שום דבר על מה שיקרה לי, או על השאלה אם אני אהוב או לא אהוב. יש לה המון השלכות על החיים שלי, אבל אין לה שום השלכה על השאלה אם טוב לי או רע לי. אני מבין אחרת את מושג ההשגחה."
https://www.ynet.co.il/judaism/article/sjdfmg5m1l
פרופסור ליבוביץ ז"ל היה אומר שזו עבודה שלא לשמה מי שעובד את אלוהים כדי שיהיה לו טוב. הוא עובד את עצמו, ומלבד זאת מה זה טוב? טרומפלדור אמר "טוב למות בעד ארצנו," וברדיו אומרים "קוקה קולה זה טוב," אז מה יותר טוב למות בעד ארצנו או קוקה קולה? ומהו הטוב שעושה לנו אלוהים למות או לשתות קוקה קולה?
לסיכום המנגינה יפה המילים אינפנטיליות.
לסיום עוד הערה: כשפולניה מאחלת "שיהיה לך כל טוּב, אני באמת מאחלת לך כל טוּב!" היא מתכוונת שתמות...
ואלה שמות בני ישראל
אסתר בן עמי, ג'ולי חסאן, וליאם גלם ז"ל, שלוש נשים צעירות בשנות ה-20 לחייהם ממושב שדה עוזיה במועצה אזורית באר טוביה נהרגו בתאונת דרכים קטלנית.
המעניין הוא ששם גאלי-אירי של גבר שנהפך לאחרונה פופולארי מאוד בישראל "ליאם" שהוא הצורה הגאלית של וילהלם הגרמני, ניתן כאן לבת. (זו גם אופנה עכשווית לתת שמות של גבר לאישה לעולם לא להיפך), נשאלת השאלה מה הביא לאב ולאם יוצאי לוב לתת לבתם שם של גבר גאלי-אירי, ולא שם עברי של בת?
מה זה אומר על התרבות הישראלית-יהודית עברית?
מיכל ברודי-ברקת – בני, שתף פעולה עם תעשיית המוות
של החמאס והג'יהאד!
מיכל ברודי-ברקת מתנאה בהיותה "מייסדת 'זעקת האימהות', נובמבר 2023", והיא זועקת לבנהּ: "בשבעה באוקטובר נלחם הצוות שלך בגבורה בעוטף עזה והציל אזרחים. רבים בצוות נפגעו, הלוחם האגדי שלכם נהרג. אחרים נפגעו בהמשך בתוך עזה.
"לאחר טבח שבעה באוקטובר התאמנתם לקראת הכניסה לעזה, ואני נחרדתי. בכוחותיי הדלים ניסיתי לעצור זאת ולא הצלחתי. בחלוף כשנה תוצאות כניסת צה"ל לעזה כה איומות, ובלתי נתפש שהחיילים עדיין שם. הפתרון רחוק מאי פעם. החטופים מתים, לפעמים מאש צה"ל. החיילים נפגעים ומתים, כנ"ל. עזתים מתים ברבבותיהם.
"טרגדיה גדולה מתהווה במרחב של ישראל ועזה. כוחות עצומים יידרשו כדי לשקם את האזור. בני, המלך הוא עירום! הוא עירום וגם ערל לב. כמה שכול והרס הביא עלינו ועל האזור כולו. הישמע לצו מצפונך. סרב לשתף פעולה עם תעשיית המוות! באהבה עזה, אמא."
(מיכל ברודי-ברקת, "בני, סרב לשתף פעולה עם תעשיית המוות!" "אל ארצ'", 10.11.24).
https://www.haaretz.co.il/opinions/2024-12-10/ty-article-opinion/.premium/00000193-b000-d79d-a397-bb9963ac0000
מיכל ברודי-ברקת זועקת למעשה לבנהּ: סרב פקודה בצה"ל! שתף פעולה עם תעשיית המוות של החמאס והג'יהאד! סירובך בני לשרת בצה"ל, יציל את שלטון החמאס בעזה, ויתרום לשיקומו! בנים של אחרים כבר יצילו אותי ואת כל נשות ישראל מאונס, רצח, שריפה, או חטיפה.
ח"כ איימן עאדל עודה תומך בחמאס, ואסאד
ח''כ איימן עודה על טבח השביעי באוקטובר: ''יש זכות לכל עם להיאבק בכובש.''
למרות שח"כ האחמדי איימן עאדל עודה נחשב ככופר שאינו זכאי אפילו לתנאי "בני החסות" הגזעניים של האיסלם (הדת האחמדית אינה לגלית בכל השטחים הכבושים ע"י הערבים, אלא רק בשטחים הכבושים ע"י היהודים), הוא התייחס לטבח השבעה באוקטובר, גינה את הפגיעה בזקנים, ילדים וחוגגי הנובה, אך סייג ואמר: "מאמין שיש זכות לכל עם נאבק להיאבק בכובש." כך שהביע הזדהות עם המתקפות שביצעו מחבלי החמאס.
במהלך דבריו, עודה ציין כי הוא רואה את המתקפות כ"פגיעה מוסרית עמוקה מאוד מאוד מאוד," בהתייחסו למעשי הרצח של אנשים חפים מפשע, כולל חטיפת ילדים ותוקפים נשים מבוגרות, אך הדגיש כי הם מעשים לגיטימיים.
"לחטוף תינוק בן שנה, אישה בת 88, לרצוח אנשים שרוקדים – זו בעיקר פגיעה מוסרית עמוקה מאוד מאוד מאוד," אמר עודה, "יחד עם זאת, אני מאמין שיש זכות לכל עם נאבק להיאבק בכובש, אני מאמין בזה."
https://www.now14.co.il/article/1070239
https://rotter.net/forum/scoops1/880822.shtml
כמובן שעודה אינו אומר כך למשל על מאבק הכורדים להשתחרר מהכיבוש הערבי.
בכל מקרה תמיד היה הפשיסט האחמדי, עודה, חסיד נאמן של הדיקטטורה של אסאד.
שאלתי אותו: "מר איימן עאדל עודה, כפשיסט אחמדי תמכת תמיד בדיקטטור הפשיסט הקצב מדמשק. מדוע אינך מפרסם את דעתך על חיסולו?"
https://x.com/naaman_c/status/1865612655412560068?t=OP2OzU7mkqVm5dERuxvaGQ&s=03
למותר ציין שהוא לא ענה. אגב גם ח"כ אחמד כמאל אחמד א טיבי כל השנים תמך בדיקטטורה הפשיסטית של אסאד (כמו בזו של קדאפי) וגם מפיו טרם שמענו מילה על נפילת הדיקטטור הקצב מדמשק.
התקווה שתתבדה
ב-13 בנובמבר 1970 שמחו וצהלו תושבי סוריה שהשתחררו מהדיקטטור האכזרי סלאח ג'דיד, הנה סוף סוף נפטרנו מהדיקטטור. סוף סוף הגיע החופש!
השליט החדש חאפז אל-אסד נתפס כתקווה גדולה. ב-22 בפברואר 1971, מינתה אותו "מועצת העם", אשר מונתה בעצמה על ידו, לנשיא. מינוי זה אושרר ב-12 במרץ במשאל עם (בו זכה אסד ב-99.2% מן הקולות. לאחר מכן הכריז על חוקה, אשר אושרה במשאל עם בשנת 1973. החוקה החדשה אומנם כללה סעיף לפיו על הנשיא להיות מוסלמי, אבל לשם כך השיג אסד פתווה מהאימאם השיעי מוסא א-צדר, המכירה בכת העלווית כמוסלמים שיעים לכל דבר.
ב-10 ביוני 2000, היו תושבי סוריה מאושרים ממותו של חאפז אל-אסד הדיקטטור האכזרי ותלו תקווה גדולה בשליט החדש, בנו הצעיר חניך אנגליה – בשאר אל-אסד, שיביא חופש ודמוקרטיה לסוריה בעידן האינטרנט. הנה סוף סוף נפטרנו מהדיקטטור. סוף סוף הגיע החופש!
מינויו לנשיאות של אסד הבן עוכב בימים מיספר, וזאת עקב הצורך לשנות את החוקה על מנת לאפשר לאסד, שהיה בן 34, להתמנות לנשיא. משאל עם שהתקיים על מינויו אישר את המינוי (לתקופה של 7 שנים) ברוב של למעלה מ 97%. ב-17 ביולי 2000 מונה בשאר אל-אסד לנשיא סוריה, ובכך התמנה למפקד העליון של הצבא והכוחות המזוינים. עקב כך, הועלה אסד אוטומטית לדרגת פריק. הדרגה הגבוהה ביותר בצבא סוריה.
ב-8 בדצמבר 2024 היו תושבי סוריה מאושרים כאשר הכריזו המורדים על הפלת שלטונו של בשאר אל-אסד. הנה סוף סוף נפטרנו מהדיקטטור. סוף סוף הגיע החופש!
נחשו כמה זמן ייקח עד שהשליט החדש, אחמד חוסיין א-שרע, המוכר בכינוי אַבּוּ מֻחַמַּד אלְ-ג'וּלַאנִיּ, יהפוך לדיקטטור אכזרי, ויסולק מהשלטון?
האמת היא שבגלל הרב גוניות של סוריה, מדינה מלאכותית ללא עם שהמציאה צרפת, אין יכולת לשלוט בסוריה מלבד אם בדיקטטורה. וכך יהיה גם בעתיד. יחי הדיקטטור הבא!
''הנסיך הירוק'' שערק מחמאס חושף את האמת שלו
על מנהיג המורדים אל-ג'ולאני
מסעב חסן יוסף, המוכר בשם "הנסיך הירוק", בנו של אחד מבכירי חמאס בגדה שהצטרף בשבעה באוקטובר לפעולות ההסברה נגד ארגון הטרור, הזהיר בפוסט שהעלה לרשת X מפני מנהיג המורדים בסוריה: הנהגתו תביא ל"השלכות קטלניות על האנושות," הוא "טרוריסט עולמי," "יש לו פוטנציאל ליצור מדינת טרור עוצמתית שמעולם לא חווינו בעבר," וכי לגיטימציה להנהגתו את סוריה תביא ל"השלכות קטלניות על האנושות."
"למרות שזה עשוי להיראות לא מועיל, חיסול המנהיגים הבכירים של המורדים, ובראשם אל-ג'ולאני, לפני שהם ישיגו יותר תמיכה ואהדה מחברה נואשת הכמהה לשינוי ולחופש, יאפשר להנהגה לגיטימית לצמוח," כתב יוסף. הוא הסביר בפוסט כי "לתת קרדיט או תגמול לג'יהאדיסטים על הפלת הדיקטטור הסורי האכזר זו טעות, הם אולי מילאו תפקיד חשוב, אבל הם לא הכוח האמיתי שהפיל את אסד. לאל-ג'ולאני יש פוטנציאל ליצור מדינת טרור עוצמתית שמעולם לא חווינו בעבר. הוא נוטה לבנות אותה לאט, בתשומת לב ובסבלנות. הטרוריסט העולמי הזה לא הפך מג'יהאדיסט למדינאי, לאפשר לו לשגשג יביא השלכות קטלניות על האנושות."
עוד כתב, כי "אימפריה אסלאמית חדשה נולדת, אל תאכילו אותה, תרעיבו אותה. רוב תושבי המזרח התיכון ושאר העולם אינם מבינים את ההשלכות ההרסניות של ההתפתחות החדשה בסוריה (אלשאם). הדור החדש של הג'יהאדיסטים מתוחכם יותר מכל ארגון טרור בעבר. יש להם סבלנות והם לא ממהרים לתקוף את אויביהם; האסטרטגיה החדשה שלהם היא לבנות תשתיות ומוסדות ולקבל הכרה עולמית לקראת הקמת אומה ג'יהאדיסטית.
"הג'יהאדיסטים למדו מטעויותיהם הקודמות; הם יודעים שהדור הישן נכשל בהשמדת המערב בגלל הנכות וחוסר האפשרות להשיג את מטרותיו הג'יהאדיסטיות במנוסה מסוכנויות המודיעין," טען יוסף. "הם נמנעים מהטעויות של אדוניהם, אל זוואהרי ועבדאללה עזאם. האסטרטגיה החדשה שלהם היא ליצור אקלים מתאים שיוביל להקמת אומה ג'יהאדיסטית. אל להן לארצות הברית ובעלות בריתה להכיר או להעניק לגיטימציה לשליטיה החדשים של דמשק, ולא משנה עד כמה בחוכמה הן ישחקו בקלפים שלהם כדי לתמרן את הקהילה הבינלאומית באמצעות מינוי דמויות ממשל מתונות."
יוסף, 46, מחבר הספר "בן החמאס" וסוכן מוסד לשעבר, נולד וגדל סמוך לרמאללה במשפחה שאביה, השייח' חסן יוסף ח'ליל, היה ממקימי ארגון הטרור חמאס. ב-1996 נעצר יוסף ובתקופת מאסרו השתנתה השקפת עולמו והוא יצא נגד האידאולוגיה של הארגון והפך למודיע של ארגון הביון הישראלי. מאז מתקפת הטרור ב-7 באוקטובר הפך יוסף לאחד מדוברי ההסברה המשמעותיים ביותר של ישראל בזירה הבינלאומית. "תמונות הטבח שינו את חיי," אמר לאחר שביקר בקיבוצי עוטף עזה ואף נכנס לרצועה עם כוחות צה"ל.
https://www.maariv.co.il/news/world/article-1155468
ועכשיו נחכה ונראה אם ארה"ב ומדינות המערב יכירו בו כשליט לגיטימי?
אשליית המדינה הדרוזית
הוזים משיחיים רבים מפתחים אשליות על הקמת מדינה דרוזית בשטח סוריה שתהיה בת ברית עם ישראל.
אמנם יש דרוזים אפילו המתבטאים ברוח זאת: שישה כפרים דרוזים בדרום סוריה בהכרזת מועצה גדולה מבקשים להסתפח לשטח ישראל. למעלה מאלף אנשים לפי הסרטון נכחו בהכרזה.
הצהרה מעניינת אחרת מהעיר סוויידה בהר הדרוזים, שם מנהיג קהילתי שמבקש להסתפח לישראל, אומר שלא ייתנו לג'ולאני להיכנס ומבקש עזרה מאיוב קרא:
https://rotter.net/forum/scoops1/880993.shtml
ומאידך בעקבות תיעוד הדרוזים שקראו להסתפח לישראל: ההנהגה הרוחנית של הכפר הדרוזי אל-חד'ר הדגישה בהצהרה לתקשורת הערבית כי הכפר הוא חלק בלתי נפרד מסוריה.
https://rotter.net/forum/scoops1/881050.shtml
הדרוזים בסוריה חוששים אמנם מרדיפות הג'יהאדיסטים, הרואים בדתם כופרים סוג א' בגלל אמונתם באלוהותו של השליט הפאטמי של מצרים אבו עלי מנסור המכונה "אל חכים באמר אללה" "השליט מטעם אלוהים", ואם יהיו בסכנה יבקשו עזרה מישראל, אבל אין להם אינטרס להתנתק מסוריה, אין להם אוכלוסייה מספיק גדולה שתוכל לשאת מדינה עצמאית גם לא בהר הדרוזים, למרות שבעבר הם הכריזו על מדינה. ישנה אוכלוסייה דרוזית בדמשק והם מעוניינים לשמור קשר עם דמשק ולא עם קריית שמונה. אפילו הדרוזים במג'דל שמס חולמים לחזור לחיק המדינה הסורית (אם לא יהיו בסכנה).
ממליץ לקרוא את הכתבת הסורית-דרוזית של "הארץ" שגרה בגליל בכפר שעב, על אהבתה למולדתה הסורית, ושנאתה לישראל. הדבר היחידי שהדרוזים יכולים לקוות הוא לאוטונומיה מסוימת מהמשטר שיאפשר להם חופש דת ואוטונומיה. הם לא רוצים להקים מדינה עצמאית ולא רוצים להסתפח לישראל. יש להתפכח מכל האשליות בנדון.
בעייה קשה יותר שתעמוד בפני ישראל היא שאלת העזרה לכורדים. הכורדים בחבל האוטונומי שלהם בסוריה עומדים בפני סכנת כיבוש ע"י הטורקים. כיבוש החבל הכורדי בידי טורקיה עשוי עוד להביא לעימות בין ישראל לטורקיה. הכול תלוי מעתה במדיניות טראמפ אם ארה"ב תמשיך להגן על עצמאות הכורדים.
נרי ליבנה: אפילו כוח לשנוא את ישראל כבר אין לי.
רווח לנו. לכתבת "הארץ", נרי רחל וייס-ליבנה-הירשפלד, אין כבר כוח לשנוא אותנו. ברוך שהגיענו לזמן הזה.
וכך היא כותבת לנו מברלין בירת הרייך בביקור אצל בניה ונכדיה הפולקיסטים הגרמנים החדשים (מוזר שהיא טרם שינתה את שמה היהודי-עברי לשם ארי למשל קלרה פלצל, כדי לא להעמיד את נכדיה במבוכה):
"השבוע מסתיימת חופשתי בת הכמעט חודש בברלין. אני רוצה להעיר לכל השואל אם רחוב מסוים הוא מפחיד, אם אפשר לדבר עברית ברחוב? אם לא מתעקשים ללכת ברחוב דווקא עם חולצה של 'כהנא צדק' ולשיר בקולי קולות בעברית, הסיכוי שמישהו בכלל יפנה אליכם ממש קלוש. אני, על כל פנים, הסתובבתי וגרתי בשכונה הכי טורקית ומוסלמית כאן בלי שנתקלתי באיזשהו גילוי של אנטישמיות או אנטי-ישראליות,
"זה לא שאני טוענת שאין שום סיבה לשנוא כרגע את ישראל. כל מי שקורא את העיתון יודע שישראל מבצעת פשעי מלחמה בעזה, פשעים איומים. אני מניחה שלולא הייתי ישראלית בעצמי ומתוך כך גם בעלת אחריות שילוחית לגבי מה שמבצעת הממשלה הנוראה שלא בחרתי בה, הייתי גם אני מתעבת את ישראל. אלא שאני רואה את התמונה מקרוב, כנראה מקרוב מדי. אני רואה את החברים והחברות שלי שהולכים להפגנות, את האנשים שכמוני מרגישים שהרסו להם את המדינה ואת כל התקוות, ואני זוכרת את הזוועות של המלחמה המיותרת הזאת, את הטבח ואת החטופים שנמקים בחשיכה מרעב, צמא והתעללות, את החיילים שנהרגים לשווא, ואני זוכרת בכל רגע את ראש הממשלה שמעוניין להמשיך במלחמה הזאת עד טיפת דמנו האחרונה."
(נרי לבנה, "אפילו כוח לשנוא את ישראל כבר אין לי", "אל-ארצ'", 12.12.24)
https://www.haaretz.co.il/magazine/2024-12-12/ty-article/.highlight/00000193-b6d9-d27e-ad97-befd13230000
נשמנו לרווחה כמה הוקל לנו שנרי רחל וייס-ליבנה-הירשפלד האוהבת את דויטשנלד איבר אלס בכל נפשה ובכל מאודה, כבר אין לה כוח לשנוא אותנו.
נעמן כהן
אהוד: כמה טמטום, בלבול ושקר יכולה לייצר אישה אחת?
Zwei wohnen, ach! in meiner Brust
Die eine will sich Seelen von der andern trennen.
"שְתֵּי נְשָמוֹת בְּקִרְבִּי שוֹכְנוֹת, אַחַת לִרְעוּתָהּ צָרוֹת וְעוֹיְנוֹת." (תרגום יעקב כהן).
בדיוק כמו שאצל פאוסט שוכנות שתי נשמות, כך גם בארגנטינה שוכנות שתי נשמות.
האחת הפכה למפיסטו.
מחד נשיא ארגנטינה חַאבְיֵ֫יר חֵרָ֫רְדוֹ מִילֵ֫יי אוהד ישראל. הנסיעה הראשונה שלו כנשיא היתה לישראל, יחד עם הרב אקסל ואחניש, והם נסעו ישירות משדה התעופה לכותל המערבי. פורסמו סרטונים שלו כשהוא רוקד עם יהודים בישראל ושר "עם ישראל חי." מיליי גם מינה את ואחניש לשגריר ארגנטינה בישראל. ביולי 2024 השתתף באירוע של חסידות חב"ד בארגנטינה, לציון 30 שנה למותו של הרבי מלובביץ'
כשנשיא ארגנטינה חַאבְיֵ֫יר חֵרָ֫רְדוֹ מִילֵ֫יי נחת בישראל והגיע לכותל המערבי, הוא הדליק נר נשמה לזכר הנופלים והנרצחים במלחמה.
בביקורו בכותל אמר מיליי כי הוא "רוצה להביע את התמיכה הבלתי מסוייגת למדינת ישראל. אני מגן על הזכות להגנה עצמית של העם בישראל לנוכח תקיפות הטרור.
"מעולם הלילה לא יכול לנצח את היום, כך שאנחנו נראה את האור ונסיים את המלחמה בצורה מוצלחת."
במהלך הביקור, מיליי נשא תפילה לצד אבני הכותל והדליק נר נשמה לזכרם של הנרצחים והנופלים במלחמת 'חרבות ברזל'.
נשיא ארגנטינה חתם בספר המבקרים, "אני מבקש חכמה, אומץ, וחוזק כדי להיות ערוץ ראוי לעבודתו של הבורא. רק מילות תודה."
https://www.inn.co.il/news/628428?utm_source=webshare&utm_medium=social&utm_campaign=share
טרם זכינו לנשיא אוהב ישראל כמותו, הוא אף הבטיח להעביר לירושלים את השגרירות.
מצד שני האפיפיור חורחה מריו ברגוליו יליד בואנוס איירס ממוצא איטלקי שלקח לעצמו את הכינוי פרנציסקוס, בעברו ראש מסדר הישועים.
הישועי חורחה מריו ברגוליו הידוע יותר בכינויו פרנציסקוס, המתנאה בכך שהוא ממלא מקומו של פטרוס שהוא ממלא מקומו של ישו עלי אדמות, קורא לבצע חקירה שתבדוק האם ישראל מבצעת רצח עם בעזה:
https://rotter.net/forum/scoops1/877752.shtml
הלו פרנציסקוס, כישועי שכחת משהו. עליך להוסיף כי על האינקוויזיציה הקדושה לחקור גם אם היהודים לוקחים דם נוצרים למצות?
השבוע הצטרף אליו כתם נוסף, כשהאפיפיור פרנציסקוס בא לחזות במוצג המולד המרכזי, ולעיניו – ולעיני מאות מיליוני המאמינים – הוצג ישו התינוק שכוב על כאפייה "פלשתינית".
הרמז שהושתל במיצג, שלפיו ישו היה ערבי-מוסלמי, אינו סתם שקר כמו השקרים האחרים שמופצים בחסות הרשות הפלשתינית ושונאי ישראל נוספים. השקר בחסות הוותיקן הוא מסוכן במיוחד, בשל היותו "עדות שקר"; עדות שזוכה לאמון כמעט אוטומטי בקרב חסידי הנצרות הקתולית ברחבי העולם.
למרות שישו לפי הנצרות הוא יהודי בן דוד ולא פלישתי בן גוליית הרי הפלישתינאים מציגים אותו כפלישתי והאפיפיור משחק את משחקם.
הוגי המאבק הערבי למחיקת ישראל ממפת העולם הבינו מזמן שבשל מעמדה הייחודי של הכנסייה הקתולית, כדאי לרתום אותה למאמציהם.
לשכתוב ההיסטוריה האנטישמי – שגם האפיפיור, מרצונו או שלא, הפך חלק ממנו – יש יעד ברור: לשלול את זכות קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית. חילות הפרופגנדה האנטישמית נעים בשתי זרועות: אחת מוחקת את ההיסטוריה היהודית – והשנייה ממציאה במקומה יש מאין היסטוריה פלשתינית-מוסלמית דמיונית ומזויפת.
דווקא עלילת הדם האנטישמית הישנה, שבמסגרתה הואשמו היהודים בהריגתו של ישו, מקשה כעת על האנטישמים המודרניים – כי הרי משמעות ההאשמה היא הודאה בכך שהיהודים איכלסו אז את ארץ ישראל. כדי להתגבר על הקושי הזה בדיוק, פשתה התופעה להציג את ישו כערבי ולמזג בין שתי עלילות הדם: הפושעים הם היהודים, והקורבן הוא ערבי, ומציגים את ישו כ"שאהיד", תוך הקבלה ברורה ל"שאהידים" של ימינו. ילד פלשתיני על הצלב מככב ברבות מן הקריקטורות האנטישמיות.
https://www.israelhayom.co.il/opinions/article/16950009
מן הסתם אל אנשים כמוהו התכוון ישו כשקרא לגויים כלבים. (מתי 15:26)
הנה הניגוד בין שתי נשמות ארגנטינה. אהבת ישראל של הנשיא, לעומת אהבת אויבי ישראל של האפיפיור (האירוניה הגדולה. ישו הטיף לאהבת האוייב, ובאמת האיסלמו-נאציזם הוא אוייב הנצרות). המעניין הוא שדווקא רוב היהודים שעלו מארגנטינה מזדהים עם האפיפיור באהבת האוייב.
אילנה דיין: נתניהו צודק!
האם אמת לשעתה?
כעולה מארגנטינה גם אילנה דיין-אורבך שייכת לצד הפוליטי שמתנגד לנתניהו. בתוכניתה "עובדה", היא מנסה להראות את תיפקודו ב-7 באוקטובר במטרה להציגו באופן שלילי.
כזכור אילנה דיין-אורבך היא העיתונאית היחידה שבית המשפט קבע שדבריה הם "אמת לשעתה", כלומר לא אמת.
https://dibalaw.co.il/אמת-לשעתה-המשך-סעיף-14/
האם גם הפעם הם יוכרזו ככאלו?
הנה דברי אילנה דיין-אורבך על תפקודו של נתניהו:
"ערב ההצבעה על עילת הסבירות ב-23 ביולי 2023, היה ראש הממשלה בנימין נתניהו מאושפז בבית החולים שיבא לאחר שהושתל אצלו קוצב לב. בערב ההוא, פחות מיממה לפני ההצבעה, קיבל אזהרות משני האנשים הבכירים ביותר במערכת. בשמונה בערב מגיע מזכירו הצבאי, אלוף אבי גיל, לבית החולים. הוא חיבר לו בטלפון האדום את ראש השב"כ רונן בר, שמתריע מפני מלחמה, ולאחר מכן מושיט לו מעטפה חתומה ובה מסמך שכתב הרמטכ"ל. במסמך מזהיר הלוי: כוננות הצבא נפגעת מהר ומשתקמת לאט – זה מסוכן. מה שקורה עכשיו בישראל מעלה את הסיכוי שנותקף. האויב, כך עולה שם, לא יסלח לעצמו אם יוותר על ההזדמנות הזאת.
(ודוק: כל האזהרות היו כלליות בלבד שבאו לא בגין עילת הסבירות, אלא עקב התגברות תופעת הסרבנות לגיוס לצבא שעודדה התנועה הפרוטסטנטית ככלי פוליטי נגד קבלת עילת הסבירות בסיסמה "נלך כצאן לטבח"! אף אחת מההזהרות לא עסקה ספציפית בחמאס. נ.כ.)
בשבת 7 באוקטובר ב-6:29, התקשר האלוף גיל בשיחת ווטסאפ לראש הממשלה, שנמצא באותה עת בביתו בקיסריה. המזכיר הצבאי מוסר עדכון על ירי רקטות לכל רחבי הארץ, ונתניהו שאל: "למה הם יורים?" – האלוף גיל החל להסביר שחמאס פתח להערכתו במתקפת פתע רחבת היקף. "אני מגבש תמונת מצב ואז נדבר," סיכם.
בשעה 6:40 השניים כבר בשיחה מאובטחת מהטלפון האדום. שלא כקודמתה, השיחה הזו מוקלטת. המזכיר הצבאי מעדכן: "מנסים להבין מה קורה, הקפיצו ימ"מ לנתיב העשרה, ואוגדת עזה נמצאת עכשיו במעבר לחירום. אין ספק שאנחנו באירוע אחר."
כבר בשלב הזה נתניהו שואל: "אפשר להוריד להם מנהיגות?" האלוף גיל משיב – "אנחנו במבצע רחב... תן לי רבע שעה... אראה אם אין לנו גם חדירות רגליות... אנחנו במלחמה." זה השלב שבו נתניהו מעלה, כנראה בפעם הראשונה ולא האחרונה, את התהיה איך לא סיפרו לו כלום: "אין לנו שום אינדיקציה. אני לא רואה כלום במודיעין."
"אין לנו שום דבר," אישר האלוף גיל, "נצטרך לשאול אחר כך את השאלות, איך הפתיעו אותנו."
נתניהו, ברגעים הללו, חד לגמרי: "הדבר הראשון שצריך לראות זה מה היקף ההתקפה," אמר, "ולראות אם צריך לגייס מילואים. צריך להתכנס במטכ"ל במהירות האפשרית."
כבר בשלב הזה שאל אם יכול להיות שזה נועד גם לחטיפות?" – המזכיר הצבאי השיב: "זה מה שאנחנו חושבים." ראש הממשלה חתם את השיחה בהנחייה: "צריך לראות אם אפשר להוריד להם הנהגה מיד, אם יש משהו שהוא זמין... להוריד, מסינוואר ודרומה."
אילנה דיין: "לשון התגובה של ראש הממשלה (למה שכתבתי) כוללת כמיטב המסורת השמצות פרועות במיוחד."
https://www.mako.co.il/news-politics/2024_q4/Article-56a0cc41e7cb391027.htm?utm_source=AndroidNews12&utm_medium=Share
ועכשיו שפטו אתם. האם לפי הכתבה של אילנה דיין-אורבך יש פסול במעשיו של נתניהו עם היוודע לו על תקיפת החמאס? ההיפך. כבלעם בשעתו אילנה דיין-אורבך ניסתה לקלל ונמצאה מברכת. מדוע אם כן נתניהו בכלל מתרגז? זוהי כתבה שכלל אינה פוגעת בו, אלא אם כן כמובן בבוא היום אחרי ועדת חקירה דברי אילנה דיין-אורבך יוכרזו בשנית כ"אמת בשעתה," כלומר שקר. בינתיים היא לא מצאה בו כל דופי, להיפך תפקודו היה ללא כל דופי. באופן לא מוזר שר הביטחון יואב גלנט לא הוזכר כלל. האם תפקידו לא היה להיערך ולהזהיר את ראש הממשלה ובמיוחד את הצבא?
ושאלה נוספת מאין לאילנה דיין-אורבך כל הפרוטוקולים הסודיים? מדוע אף אחד כולל היא לא מועמדים לדין בשל הדלפתם?
הערה לעניין אחריות נתניהו. האמת היא ואין בלתה שלנתניהו יש אחריות להתקפת ה-7 באוקטובר בשני דברים:
1. אי אימוץ דוקטרינת יוסף דוריאל ז"ל לאורך שנים.
2. אי אימוץ מסקנות ועדת אגרנט שבאה כלקח מהכישלון המודיעיני טרם מלחמת יום הכיפורים, שאין לסמוך על ניתוח הכוונות של האוייב, אלא על צה"ל להיערך על סמך הערכת יכולותיו של האוייב. צה"ל לא נערך בהתאם לכוח האויב ערב ה-7 באוקטובר 23 וזה באחריות ראש הממשלה.
ציון גבוה – לבנימין מיליקובסקי נתניהו על ניהול המלחמה מה-7 באוקטובר עד היום. ההתרכזות בדרום, המעבר לצפון לחיסול חיזבאללה, ולאחרונה על המדיניות וההחלטות ולצה"ל על הביצוע בחזית הסורית, תפיסת אזור החיץ והשמדת הצבא הסורי בטרם הארסנל שלו ייפול בידי הארגונים הג'יהאדיסטים, ניהול המלחמה ע"י נתניהו הוא מופת של נקיטת יוזמה אקטיבית להגן על מדינת ישראל באמצעות פעולה בשטח האוייב למניעת איום על ישראל.
שערו בנפשכם מה היה קורה לו ניהול המלחמה היה בידי יאיר למפל-לפיד.
"השם יתברך תמיד אוהב אותי ותמיד יהיה לי רק טוב"?
השיר הפופולארי ביותר של התקופה הרעה הנוכחית הנדמית לשואה קטנה הוא: "השם יתברך תמיד אוהב אותי ותמיד יהיה לי רק טוב":
היוצר והמבצע המקורי הוא המוזיקאי אלייצור (יאיר אליצור), ועל מילות הפזמון חתום הרב שלום ארוש, שם בולט בחסידות ברסלב ובעולם החזרה בתשובה. הגרסה המצליחה של ששון איפרם שאולוב סייעה לשיר להיות לא רק להיט, אלא תופעה תרבותית של ממש. התפיסה האמונית שמשתקפת בשיר עוררה דיון גם בתוך הציבור הדתי.
(הגרסה של ששון שאולוב שזכתה להצלחה אדירה)
https://www.youtube.com/watch?v=rgSvk335zis&t=4s
ה' הוא אבא טוב והוא תמיד מתפאר בי רואה בי רק ת'נקודות הטובות
רואה שאני רוצה להיות טוב רק לא יוצא לי וחסרות לי כולה כמה תפילות
וה' הוא גם ראה את הרצון שהיה לי שניסיתי לא אמרתי נואש
רואה בביזיון שלי במר שהרגשתי איך התחלתי כל פעם שוב מחדש
וה' יתברך תמיד אוהב אותי
ותמיד יהיה לי רק טוב
ה' יתברך תמיד אוהב אותי ותמיד יהיה לי רק טוב
ויהיה לי עוד יותר טוב
ועוד יותר טוב
ועוד יותר טוב
ועוד יותר טוב
ועוד יותר טוב
ועוד יותר טוב
ותמיד יהיה לי רק טוב
שומע מרחם עלי ותמיד עונה לי
ואם עדיין לא ממשיך לחכות
מלא אותי בזה שאתה תמיד אוהב'תי
תיתן לי כל יום מחדש מתנות
ותנהיג אותי ברחמים כאלו כמו שבעולם הזה נקרא רחמים
שיראו כולם שכן אתה שומע תפילות
ונחייך נהיה בריאים ונשיר
שה' יתברך תמיד אוהב אותי
ותמיד יהיה לי רק טוב
ה' יתברך תמיד אוהב אותי ותמיד יהיה לי רק טוב
ויהיה לי עוד יותר טוב
ועוד יותר טוב
ועוד יותר טוב
ועוד יותר טוב
ועוד יותר טוב
ועוד יותר טוב
ותמיד יהיה לי רק טוב
ותהיה לי פרנסה
תהיה לי עשירות
ורווקים ורווקות יהיה להם זיווג
תהיה גם רפואה שלמה ובריאות איתנה
חיים יפים מאושרים שנה אחרי שנה
יבוא כבר משיחנו ובלי שום מלחמה
נאכל גם אבטיח יהיה לנו יום חג
ה' יתברך תמיד אוהב אותי
ותמיד יהיה לי רק טוב
ה' יתברך תמיד אוהב אותי ותמיד יהיה לי רק טוב
ויהיה לי עוד יותר טוב
ועוד יותר טוב
ועוד יותר טוב
ועוד יותר טוב
ועוד יותר טוב
ועוד יותר טוב
ותמיד יהיה לי רק טוב
השיר מעורר ביותר תיאולוגיות של אמונה בהשגחה פרטית ומה זה בכלל טוב?
האם הפזמון הפופולרי נובע מהגותו של רבי נחמן מברסלב?
פרופ' חביבה פדיה, מהמחלקה להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטת בן-גוריון, אומרת כי "קשה לומר שרבי נחמן אמר 'תמיד יהיה לי רק טוב'. הרעיונות שלו בקשר לטוב ורע, שקשורים לרעיונות של רבי משה חיים לוצאטו, קשורים לרעיון שגם אם קורים לאדם ייסורים – אם בסופו של דבר זה מוביל להתקדמות, והאדם מבין את הסבל והייסורים שלו, אז בתכלית האחרונה הוא רואה את הטוב במה שהיה רע. זה רעיון הרבה יותר מתוחכם ומורכב."
אבל רבי נחמן גם אמר ש"אין שום ייאוש בעולם כלל."
"אבל מי אומר שאין ייאוש בעולם כלל? אדם מיואש. הוא אמר את זה מתוך עימות עם קטסטרופות, גם האסון האישי של מות הבן שלו וגם הקריסה של החזון המשיחי שלו, והוא ביקש לעודד את עצמו. אם נגזור גזרה שווה למציאות בימינו, גם השיר 'תמיד אוהב אותי' בא מכך שעכשיו רע, ואולי כוונת המחבר היא שהשיר בא לשם עידוד עצמי – אבל אנשים מבינים אותו כאילו הוא אומר משהו על המציאות כפי שהיא."
פדיה מסתייגת מהלהיט המדובר באופן עקרוני. "זה שאנשים נתפסים לשיר הזה – בין אם ערוץ 14 ובין אם תופסים אותו כשיר שמגלם את הזהות של המזרחי החסידי – זה ממש חבל," היא אומרת. "מה שעצוב לי הוא שהשיר הזה נמצא בהקשר שבו מנסים ליישם אותו לשיח הפוליטי בארץ, שבו כביכול האופטימיים הם הימנים והפסימיים הם השמאלנים. השמחה היא עמדה אופטימית טובה, אבל כשלוקחים שמחה וטוב ומיישמים אותם בצורה מוגבלת לעמדה פוליטית שמתוכה נובעת טיפשות – אני לא כל כך שמחה מזה. אני מאמינה שעדיף לעסוק בזה שאתה אוהב את הקדוש ברוך הוא, ופחות בשאלה אם הקדוש ברוך הוא אוהב אותך."
"אני חושב שמה שתופס בשיר זה קודם כול המנגינה ולא המילים. זו מוזיקה כיפית," אומר הרב אילעאי עופרן, הרב של קבוצת יבנה ופסיכולוג במקצועו, שהוא גם נכדו של פרופ' ישעיהו ליבוביץ המנוח. "מעבר לזה, מי לא אוהב לשמוע שאוהבים אותו?
"השיר הזה משקף את התהליכים שעברה החברה הישראלית, המערבית והמודרנית, בתרבות הכללית – ורק אומר אותם בשפה של דוסים. יש פה אינדיבידואליזציה קיצונית ואינטרסנטיות שמחליפה ערכים – השאלה היא לא האם זה אמת אלא האם זה טוב לי, ולא האם זה רלוונטי לציבור אלא 'אני, אני, אני'."
הרב עופרן מתקשה להתחבר למילים האלה. "המשמעות הראשונה של אמונה באלוהים על פי השיר הזה היא כל מיני דברים שקשורים אליי, למה שקורה לי ולמה שיקרה לי," הוא מנתח. "האמונה שלי באלוהים לא אומרת שום דבר על מה שיקרה לי, או על השאלה אם אני אהוב או לא אהוב. יש לה המון השלכות על החיים שלי, אבל אין לה שום השלכה על השאלה אם טוב לי או רע לי. אני מבין אחרת את מושג ההשגחה."
https://www.ynet.co.il/judaism/article/sjdfmg5m1l
פרופסור ליבוביץ ז"ל היה אומר שזו עבודה שלא לשמה מי שעובד את אלוהים כדי שיהיה לו טוב. הוא עובד את עצמו, ומלבד זאת מה זה טוב? טרומפלדור אמר "טוב למות בעד ארצנו," וברדיו אומרים "קוקה קולה זה טוב," אז מה יותר טוב למות בעד ארצנו או קוקה קולה? ומהו הטוב שעושה לנו אלוהים למות או לשתות קוקה קולה?
לסיכום המנגינה יפה המילים אינפנטיליות.
לסיום עוד הערה: כשפולניה מאחלת "שיהיה לך כל טוּב, אני באמת מאחלת לך כל טוּב!" היא מתכוונת שתמות...
ואלה שמות בני ישראל
אסתר בן עמי, ג'ולי חסאן, וליאם גלם ז"ל, שלוש נשים צעירות בשנות ה-20 לחייהם ממושב שדה עוזיה במועצה אזורית באר טוביה נהרגו בתאונת דרכים קטלנית.
המעניין הוא ששם גאלי-אירי של גבר שנהפך לאחרונה פופולארי מאוד בישראל "ליאם" שהוא הצורה הגאלית של וילהלם הגרמני, ניתן כאן לבת. (זו גם אופנה עכשווית לתת שמות של גבר לאישה לעולם לא להיפך), נשאלת השאלה מה הביא לאב ולאם יוצאי לוב לתת לבתם שם של גבר גאלי-אירי, ולא שם עברי של בת?
מה זה אומר על התרבות הישראלית-יהודית עברית?
מיכל ברודי-ברקת – בני, שתף פעולה עם תעשיית המוות
של החמאס והג'יהאד!
מיכל ברודי-ברקת מתנאה בהיותה "מייסדת 'זעקת האימהות', נובמבר 2023", והיא זועקת לבנהּ: "בשבעה באוקטובר נלחם הצוות שלך בגבורה בעוטף עזה והציל אזרחים. רבים בצוות נפגעו, הלוחם האגדי שלכם נהרג. אחרים נפגעו בהמשך בתוך עזה.
"לאחר טבח שבעה באוקטובר התאמנתם לקראת הכניסה לעזה, ואני נחרדתי. בכוחותיי הדלים ניסיתי לעצור זאת ולא הצלחתי. בחלוף כשנה תוצאות כניסת צה"ל לעזה כה איומות, ובלתי נתפש שהחיילים עדיין שם. הפתרון רחוק מאי פעם. החטופים מתים, לפעמים מאש צה"ל. החיילים נפגעים ומתים, כנ"ל. עזתים מתים ברבבותיהם.
"טרגדיה גדולה מתהווה במרחב של ישראל ועזה. כוחות עצומים יידרשו כדי לשקם את האזור. בני, המלך הוא עירום! הוא עירום וגם ערל לב. כמה שכול והרס הביא עלינו ועל האזור כולו. הישמע לצו מצפונך. סרב לשתף פעולה עם תעשיית המוות! באהבה עזה, אמא."
(מיכל ברודי-ברקת, "בני, סרב לשתף פעולה עם תעשיית המוות!" "אל ארצ'", 10.11.24).
https://www.haaretz.co.il/opinions/2024-12-10/ty-article-opinion/.premium/00000193-b000-d79d-a397-bb9963ac0000
מיכל ברודי-ברקת זועקת למעשה לבנהּ: סרב פקודה בצה"ל! שתף פעולה עם תעשיית המוות של החמאס והג'יהאד! סירובך בני לשרת בצה"ל, יציל את שלטון החמאס בעזה, ויתרום לשיקומו! בנים של אחרים כבר יצילו אותי ואת כל נשות ישראל מאונס, רצח, שריפה, או חטיפה.
ח"כ איימן עאדל עודה תומך בחמאס, ואסאד
ח''כ איימן עודה על טבח השביעי באוקטובר: ''יש זכות לכל עם להיאבק בכובש.''
למרות שח"כ האחמדי איימן עאדל עודה נחשב ככופר שאינו זכאי אפילו לתנאי "בני החסות" הגזעניים של האיסלם (הדת האחמדית אינה לגלית בכל השטחים הכבושים ע"י הערבים, אלא רק בשטחים הכבושים ע"י היהודים), הוא התייחס לטבח השבעה באוקטובר, גינה את הפגיעה בזקנים, ילדים וחוגגי הנובה, אך סייג ואמר: "מאמין שיש זכות לכל עם נאבק להיאבק בכובש." כך שהביע הזדהות עם המתקפות שביצעו מחבלי החמאס.
במהלך דבריו, עודה ציין כי הוא רואה את המתקפות כ"פגיעה מוסרית עמוקה מאוד מאוד מאוד," בהתייחסו למעשי הרצח של אנשים חפים מפשע, כולל חטיפת ילדים ותוקפים נשים מבוגרות, אך הדגיש כי הם מעשים לגיטימיים.
"לחטוף תינוק בן שנה, אישה בת 88, לרצוח אנשים שרוקדים – זו בעיקר פגיעה מוסרית עמוקה מאוד מאוד מאוד," אמר עודה, "יחד עם זאת, אני מאמין שיש זכות לכל עם נאבק להיאבק בכובש, אני מאמין בזה."
https://www.now14.co.il/article/1070239
https://rotter.net/forum/scoops1/880822.shtml
כמובן שעודה אינו אומר כך למשל על מאבק הכורדים להשתחרר מהכיבוש הערבי.
בכל מקרה תמיד היה הפשיסט האחמדי, עודה, חסיד נאמן של הדיקטטורה של אסאד.
שאלתי אותו: "מר איימן עאדל עודה, כפשיסט אחמדי תמכת תמיד בדיקטטור הפשיסט הקצב מדמשק. מדוע אינך מפרסם את דעתך על חיסולו?"
https://x.com/naaman_c/status/1865612655412560068?t=OP2OzU7mkqVm5dERuxvaGQ&s=03
למותר ציין שהוא לא ענה. אגב גם ח"כ אחמד כמאל אחמד א טיבי כל השנים תמך בדיקטטורה הפשיסטית של אסאד (כמו בזו של קדאפי) וגם מפיו טרם שמענו מילה על נפילת הדיקטטור הקצב מדמשק.
התקווה שתתבדה
ב-13 בנובמבר 1970 שמחו וצהלו תושבי סוריה שהשתחררו מהדיקטטור האכזרי סלאח ג'דיד, הנה סוף סוף נפטרנו מהדיקטטור. סוף סוף הגיע החופש!
השליט החדש חאפז אל-אסד נתפס כתקווה גדולה. ב-22 בפברואר 1971, מינתה אותו "מועצת העם", אשר מונתה בעצמה על ידו, לנשיא. מינוי זה אושרר ב-12 במרץ במשאל עם (בו זכה אסד ב-99.2% מן הקולות. לאחר מכן הכריז על חוקה, אשר אושרה במשאל עם בשנת 1973. החוקה החדשה אומנם כללה סעיף לפיו על הנשיא להיות מוסלמי, אבל לשם כך השיג אסד פתווה מהאימאם השיעי מוסא א-צדר, המכירה בכת העלווית כמוסלמים שיעים לכל דבר.
ב-10 ביוני 2000, היו תושבי סוריה מאושרים ממותו של חאפז אל-אסד הדיקטטור האכזרי ותלו תקווה גדולה בשליט החדש, בנו הצעיר חניך אנגליה – בשאר אל-אסד, שיביא חופש ודמוקרטיה לסוריה בעידן האינטרנט. הנה סוף סוף נפטרנו מהדיקטטור. סוף סוף הגיע החופש!
מינויו לנשיאות של אסד הבן עוכב בימים מיספר, וזאת עקב הצורך לשנות את החוקה על מנת לאפשר לאסד, שהיה בן 34, להתמנות לנשיא. משאל עם שהתקיים על מינויו אישר את המינוי (לתקופה של 7 שנים) ברוב של למעלה מ 97%. ב-17 ביולי 2000 מונה בשאר אל-אסד לנשיא סוריה, ובכך התמנה למפקד העליון של הצבא והכוחות המזוינים. עקב כך, הועלה אסד אוטומטית לדרגת פריק. הדרגה הגבוהה ביותר בצבא סוריה.
ב-8 בדצמבר 2024 היו תושבי סוריה מאושרים כאשר הכריזו המורדים על הפלת שלטונו של בשאר אל-אסד. הנה סוף סוף נפטרנו מהדיקטטור. סוף סוף הגיע החופש!
נחשו כמה זמן ייקח עד שהשליט החדש, אחמד חוסיין א-שרע, המוכר בכינוי אַבּוּ מֻחַמַּד אלְ-ג'וּלַאנִיּ, יהפוך לדיקטטור אכזרי, ויסולק מהשלטון?
האמת היא שבגלל הרב גוניות של סוריה, מדינה מלאכותית ללא עם שהמציאה צרפת, אין יכולת לשלוט בסוריה מלבד אם בדיקטטורה. וכך יהיה גם בעתיד. יחי הדיקטטור הבא!
''הנסיך הירוק'' שערק מחמאס חושף את האמת שלו
על מנהיג המורדים אל-ג'ולאני
מסעב חסן יוסף, המוכר בשם "הנסיך הירוק", בנו של אחד מבכירי חמאס בגדה שהצטרף בשבעה באוקטובר לפעולות ההסברה נגד ארגון הטרור, הזהיר בפוסט שהעלה לרשת X מפני מנהיג המורדים בסוריה: הנהגתו תביא ל"השלכות קטלניות על האנושות," הוא "טרוריסט עולמי," "יש לו פוטנציאל ליצור מדינת טרור עוצמתית שמעולם לא חווינו בעבר," וכי לגיטימציה להנהגתו את סוריה תביא ל"השלכות קטלניות על האנושות."
"למרות שזה עשוי להיראות לא מועיל, חיסול המנהיגים הבכירים של המורדים, ובראשם אל-ג'ולאני, לפני שהם ישיגו יותר תמיכה ואהדה מחברה נואשת הכמהה לשינוי ולחופש, יאפשר להנהגה לגיטימית לצמוח," כתב יוסף. הוא הסביר בפוסט כי "לתת קרדיט או תגמול לג'יהאדיסטים על הפלת הדיקטטור הסורי האכזר זו טעות, הם אולי מילאו תפקיד חשוב, אבל הם לא הכוח האמיתי שהפיל את אסד. לאל-ג'ולאני יש פוטנציאל ליצור מדינת טרור עוצמתית שמעולם לא חווינו בעבר. הוא נוטה לבנות אותה לאט, בתשומת לב ובסבלנות. הטרוריסט העולמי הזה לא הפך מג'יהאדיסט למדינאי, לאפשר לו לשגשג יביא השלכות קטלניות על האנושות."
עוד כתב, כי "אימפריה אסלאמית חדשה נולדת, אל תאכילו אותה, תרעיבו אותה. רוב תושבי המזרח התיכון ושאר העולם אינם מבינים את ההשלכות ההרסניות של ההתפתחות החדשה בסוריה (אלשאם). הדור החדש של הג'יהאדיסטים מתוחכם יותר מכל ארגון טרור בעבר. יש להם סבלנות והם לא ממהרים לתקוף את אויביהם; האסטרטגיה החדשה שלהם היא לבנות תשתיות ומוסדות ולקבל הכרה עולמית לקראת הקמת אומה ג'יהאדיסטית.
"הג'יהאדיסטים למדו מטעויותיהם הקודמות; הם יודעים שהדור הישן נכשל בהשמדת המערב בגלל הנכות וחוסר האפשרות להשיג את מטרותיו הג'יהאדיסטיות במנוסה מסוכנויות המודיעין," טען יוסף. "הם נמנעים מהטעויות של אדוניהם, אל זוואהרי ועבדאללה עזאם. האסטרטגיה החדשה שלהם היא ליצור אקלים מתאים שיוביל להקמת אומה ג'יהאדיסטית. אל להן לארצות הברית ובעלות בריתה להכיר או להעניק לגיטימציה לשליטיה החדשים של דמשק, ולא משנה עד כמה בחוכמה הן ישחקו בקלפים שלהם כדי לתמרן את הקהילה הבינלאומית באמצעות מינוי דמויות ממשל מתונות."
יוסף, 46, מחבר הספר "בן החמאס" וסוכן מוסד לשעבר, נולד וגדל סמוך לרמאללה במשפחה שאביה, השייח' חסן יוסף ח'ליל, היה ממקימי ארגון הטרור חמאס. ב-1996 נעצר יוסף ובתקופת מאסרו השתנתה השקפת עולמו והוא יצא נגד האידאולוגיה של הארגון והפך למודיע של ארגון הביון הישראלי. מאז מתקפת הטרור ב-7 באוקטובר הפך יוסף לאחד מדוברי ההסברה המשמעותיים ביותר של ישראל בזירה הבינלאומית. "תמונות הטבח שינו את חיי," אמר לאחר שביקר בקיבוצי עוטף עזה ואף נכנס לרצועה עם כוחות צה"ל.
https://www.maariv.co.il/news/world/article-1155468
ועכשיו נחכה ונראה אם ארה"ב ומדינות המערב יכירו בו כשליט לגיטימי?
אשליית המדינה הדרוזית
הוזים משיחיים רבים מפתחים אשליות על הקמת מדינה דרוזית בשטח סוריה שתהיה בת ברית עם ישראל.
אמנם יש דרוזים אפילו המתבטאים ברוח זאת: שישה כפרים דרוזים בדרום סוריה בהכרזת מועצה גדולה מבקשים להסתפח לשטח ישראל. למעלה מאלף אנשים לפי הסרטון נכחו בהכרזה.
הצהרה מעניינת אחרת מהעיר סוויידה בהר הדרוזים, שם מנהיג קהילתי שמבקש להסתפח לישראל, אומר שלא ייתנו לג'ולאני להיכנס ומבקש עזרה מאיוב קרא:
https://rotter.net/forum/scoops1/880993.shtml
ומאידך בעקבות תיעוד הדרוזים שקראו להסתפח לישראל: ההנהגה הרוחנית של הכפר הדרוזי אל-חד'ר הדגישה בהצהרה לתקשורת הערבית כי הכפר הוא חלק בלתי נפרד מסוריה.
https://rotter.net/forum/scoops1/881050.shtml
הדרוזים בסוריה חוששים אמנם מרדיפות הג'יהאדיסטים, הרואים בדתם כופרים סוג א' בגלל אמונתם באלוהותו של השליט הפאטמי של מצרים אבו עלי מנסור המכונה "אל חכים באמר אללה" "השליט מטעם אלוהים", ואם יהיו בסכנה יבקשו עזרה מישראל, אבל אין להם אינטרס להתנתק מסוריה, אין להם אוכלוסייה מספיק גדולה שתוכל לשאת מדינה עצמאית גם לא בהר הדרוזים, למרות שבעבר הם הכריזו על מדינה. ישנה אוכלוסייה דרוזית בדמשק והם מעוניינים לשמור קשר עם דמשק ולא עם קריית שמונה. אפילו הדרוזים במג'דל שמס חולמים לחזור לחיק המדינה הסורית (אם לא יהיו בסכנה).
ממליץ לקרוא את הכתבת הסורית-דרוזית של "הארץ" שגרה בגליל בכפר שעב, על אהבתה למולדתה הסורית, ושנאתה לישראל. הדבר היחידי שהדרוזים יכולים לקוות הוא לאוטונומיה מסוימת מהמשטר שיאפשר להם חופש דת ואוטונומיה. הם לא רוצים להקים מדינה עצמאית ולא רוצים להסתפח לישראל. יש להתפכח מכל האשליות בנדון.
בעייה קשה יותר שתעמוד בפני ישראל היא שאלת העזרה לכורדים. הכורדים בחבל האוטונומי שלהם בסוריה עומדים בפני סכנת כיבוש ע"י הטורקים. כיבוש החבל הכורדי בידי טורקיה עשוי עוד להביא לעימות בין ישראל לטורקיה. הכול תלוי מעתה במדיניות טראמפ אם ארה"ב תמשיך להגן על עצמאות הכורדים.
נרי ליבנה: אפילו כוח לשנוא את ישראל כבר אין לי.
רווח לנו. לכתבת "הארץ", נרי רחל וייס-ליבנה-הירשפלד, אין כבר כוח לשנוא אותנו. ברוך שהגיענו לזמן הזה.
וכך היא כותבת לנו מברלין בירת הרייך בביקור אצל בניה ונכדיה הפולקיסטים הגרמנים החדשים (מוזר שהיא טרם שינתה את שמה היהודי-עברי לשם ארי למשל קלרה פלצל, כדי לא להעמיד את נכדיה במבוכה):
"השבוע מסתיימת חופשתי בת הכמעט חודש בברלין. אני רוצה להעיר לכל השואל אם רחוב מסוים הוא מפחיד, אם אפשר לדבר עברית ברחוב? אם לא מתעקשים ללכת ברחוב דווקא עם חולצה של 'כהנא צדק' ולשיר בקולי קולות בעברית, הסיכוי שמישהו בכלל יפנה אליכם ממש קלוש. אני, על כל פנים, הסתובבתי וגרתי בשכונה הכי טורקית ומוסלמית כאן בלי שנתקלתי באיזשהו גילוי של אנטישמיות או אנטי-ישראליות,
"זה לא שאני טוענת שאין שום סיבה לשנוא כרגע את ישראל. כל מי שקורא את העיתון יודע שישראל מבצעת פשעי מלחמה בעזה, פשעים איומים. אני מניחה שלולא הייתי ישראלית בעצמי ומתוך כך גם בעלת אחריות שילוחית לגבי מה שמבצעת הממשלה הנוראה שלא בחרתי בה, הייתי גם אני מתעבת את ישראל. אלא שאני רואה את התמונה מקרוב, כנראה מקרוב מדי. אני רואה את החברים והחברות שלי שהולכים להפגנות, את האנשים שכמוני מרגישים שהרסו להם את המדינה ואת כל התקוות, ואני זוכרת את הזוועות של המלחמה המיותרת הזאת, את הטבח ואת החטופים שנמקים בחשיכה מרעב, צמא והתעללות, את החיילים שנהרגים לשווא, ואני זוכרת בכל רגע את ראש הממשלה שמעוניין להמשיך במלחמה הזאת עד טיפת דמנו האחרונה."
(נרי לבנה, "אפילו כוח לשנוא את ישראל כבר אין לי", "אל-ארצ'", 12.12.24)
https://www.haaretz.co.il/magazine/2024-12-12/ty-article/.highlight/00000193-b6d9-d27e-ad97-befd13230000
נשמנו לרווחה כמה הוקל לנו שנרי רחל וייס-ליבנה-הירשפלד האוהבת את דויטשנלד איבר אלס בכל נפשה ובכל מאודה, כבר אין לה כוח לשנוא אותנו.
נעמן כהן
אהוד: כמה טמטום, בלבול ושקר יכולה לייצר אישה אחת?
ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":
* משה גרנות: אהוד היקר, אני מצטרף לשבחים של אורי הייטנר לבנימין נתניהו על היוזמה לנצל את ההפיכה בסוריה להשמדת הכוח הצבאי של אסד. הלוואי שזה היה קורה לפני 7.10.2023. ההצעה של אורי הייטנר להקים בסוריה קנטונים (סונים, עלאווים, דרוזים וכו') – הלוואי שזה היה קורה, אז שלום היה מובטח.
וכן, אני מסכים עם אורי הייטנר שהפגנות בעד ונגד נתניהו לא יכירן מקומן מול בית המשפט. שופטים צריכים לשפוט בלי מורא.
אורי הייטנר מונה את נתניהו בין ראשי הממשלה שהיו מוכנים למסור לאסד האב והבן את הגולן. האם נתניהו שכח זאת? כך משתמע מהתשובות שלו לעיתונאים יום לפני העדות במשפט.
גם לי היתה הזכות להנחות ערב עם פרופ' אניטה שפירא: ב-4.11.2015 כינסתי לכבוד צאת ספרה "בן גוריון – דמותו של מנהיג" אסיפה בבית הסופר, והנחיתי אותה. בין הדוברים – הרצל חקק, שהיה יו"ר אגודת הסופרים, ד"ר יוסי לוי, יו"ר שורת המחנכים ואניטה שפירא עצמה.
אהוד: מתברר כי המודעה ב"הארץ" על פטירתה של אניטה שפירא לא התייחסה להיסטוריונית הידועה אלא לאישה אחרת באותו שם.
פרופ' אניטה שפירא חיה וקיימת!
* ג'וחא: כיצד זה קורה שבסקר בערוץ 14 הליכוד מקבל 34 מנדטים ולקואליציה יש רוב בכנסת – ואילו בסקר מקביל בערוץ 11 הליכוד מקבל רק 24 מנדטים ולאופוזיציה יש רוב בכנסת?
האם הסקר של ערוץ 11 לא סופר את ה"בבונים"? או שאולי להיפך, רק ערוץ 14 סופר גם את ה"בבונים"?
* ארכימדס: האם נכונה ההשערה כי ככל שתגבר ההגירה הערבית והמוסלמית למדינות אירופה המערבית ואמריקה – כן תגבר העלייה היהודית למדינת ישראל?
שועלה
מבחר חדש משירתה של אסתר ראב (פתח-תקוה 1894 – טבעון 1981), שכונתה "המשוררת הארצישראלית הראשונה", וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.
בעריכת הלית ישורון
הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020
בשנת 2021 נמכרו 648 עותקים של הספר
בשנת 2022 נמכרו 298 עותקים של הספר!
בשנת 2023 נמכרו 247 עותקים של הספר!
בס"ה נמכרו 1,193 עותקים
הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה (kibutz-poalim.co.il)
ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978
או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il
המחיר 59 שקלים לפני משלוח
אהוד: זה הספר היחיד משירי אסתר ראב הזמין כיום לרכישה.
הכרך "אסתר ראב / כל השירים" אזל מזה שנים רבות.
לפני יותר מ-100 שנים, בתל-אביב, בסיוון תרפ"ב, קיץ 1922, התפרסמו מעל דפי חוברת "הדים", שיצאה לאור בעריכתם של אשר ברש ויעקב רבינוביץ, שלושת שיריה הראשונים של אסתר: "אני תחת האטד", "כציפור מתה על הזרם" ו"לעיניך האורות, המלאות".
הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות
כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.
אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.
מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג
מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג
ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"
בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.
©
כל הזכויות שמורות
"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2185 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה תשע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית
המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום
פרופ' יוסי גלרון ב-Ohio State University
פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא
את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:
http://benezer.notlong.com
http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm
מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגל") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את אלפי הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.
http://benezer.notlong.com
http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm
מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגל") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את אלפי הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.
אל"מ (מיל') ד"ר משה בן דוד (בנדה): "...יוצאים מכלל זה 'חדשות בן עזר' והסופר הנידח, שהינם 'עופות די מוזרים' בביצה האינטלקטואלית המקומית, בהיותם חפים מכל שמץ של התקרנפות, תקינות פוליטית, אג'נדות מגדריות, אמוניות, חברתיות ופוליטיות – והתעקשותם לשחות נגד הזרם." ["חדשות בן עזר", 14.6.2021]
"שנה טובה אהוד, לך ולכל היקרים לך! מוריד בפניך את הכובע, על הכישרון, הנחישות וההתמדה כמו גם על עוז הרוח והיושר האינטלקטואלי. מי ייתן ותזכה לעוד הרבה שנים טובות ופוריות." ["חדשות בן עזר", 18.9.23].
פינת המציאות: חינם!
היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר
נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח
רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי
*
מסעות
כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!
עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!
05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה
94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי.
*
היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל
אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!
וכן "מנחום גוטמן לאליאס ניומן" ו"נחום גוטמן, מאמר", ס"ה 53 עמ'
עד כה נשלחו קבצים ל-2,082 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,088 מנמעני המכתב העיתי.
*
את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".
עד כה נשלחו קבצים ל-2,691 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,
צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,
וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16.
עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!
עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,453 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.
אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!
עד כה נשלחו קבצים ל-106 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,636 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"
[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-107 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-77 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!
עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!
עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-40 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!
עד כה נשלחו קבצים ל-39 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-50 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"
עד כה נשלחו קבצים ל-39 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת "מחווה לאברהם שפירא", הערב נערך בבית אברהם שפירא ברחוב הרצל בפתח-תקווה בתאריך 18.12.2005 בהשתתפות ראובן ריבלין, מאיר פעיל, מרדכי נאור, חנוך ברטוב ואהוד בן עזר
עד כה נשלחו קבצים ל-1680 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים
עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!
עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-59 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-32 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "הפרי האסור", שני שערי סיפורים!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!
ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"
סִפּוּרִים לִילָדִים
עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-35 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-11מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד" עם מאמרי ארנה גולן ומשה גרנות.
עד כה נשלחו קבצים ל-32 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!
עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הקובץ (171 עמ') "ידידי יצחק אורפז"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הקובץ "יהושע קנז – דברי חברים"!
רות אלמוג, אהוד בן עזר. עזי שטרן. יפה ברלוביץ.
עד כה נשלחו קבצים ל-2182 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת "100 שנים לרצח ברנר" מתוך "חדשות בן עזר", גיליון מס' 1641 ביום 2.5.2021, במלאת 100 שנה לרציחתם בידי ערבים של הסופרים יוסף חיים ברנר, צבי שץ ויוסף לואידור ביום 2.5.1921.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת
יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).
מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
הרצאת עמנואל בן עזר, נכדו של יהודה ראב, על תולדות פתח-תקווה.
https://www.youtube.com/watch?v=h81I6XrtAag
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,647 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.
*
את צרופת החוברת "פפיטה האזרחי 1963"
עד כה נשלחו קבצים ל-2,295 מנמעני המכתב העיתי.
*
את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.
*
את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת ארנה גולן: הוויתור. אימי, זיכרונה לברכה, היתה צדקת גמורה. הדרמה השקטה בחייה של חלוצה וחברת קיבוץ.
עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,374 מנמעני המכתב העיתי
ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-10 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת דאוד אבו-יוסף.
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד לרומאן של עדי בן-עזר "אפרודיטה 25"!
Adi עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: "תחנת הרכבת".
עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
שונות
את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").
עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
הבלוג של דני קרמן
https://dannykerman.com/2021/10/28/ehud_ben_ezer
דברים שעשיתי עם אודי – שירים למתבגרים
כולל חלק ניכר מהעטיפות ומהאיורים שעשה דני קרמן לספרי אהוד בן עזר
כדי להיכנס לבלוג יש ללחוץ אֶנטר ועכבר שמאלי
*
את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,232 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939
*
את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"
בשנים 2005-2009!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי
*
מסעות
כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!
עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!
05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה
94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי.
*
היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל
אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!
וכן "מנחום גוטמן לאליאס ניומן" ו"נחום גוטמן, מאמר", ס"ה 53 עמ'
עד כה נשלחו קבצים ל-2,082 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,088 מנמעני המכתב העיתי.
*
את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".
עד כה נשלחו קבצים ל-2,691 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,
צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,
וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16.
עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!
עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,453 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.
אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!
עד כה נשלחו קבצים ל-106 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,636 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"
[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-107 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-77 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!
עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!
עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-40 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!
עד כה נשלחו קבצים ל-39 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-50 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"
עד כה נשלחו קבצים ל-39 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת "מחווה לאברהם שפירא", הערב נערך בבית אברהם שפירא ברחוב הרצל בפתח-תקווה בתאריך 18.12.2005 בהשתתפות ראובן ריבלין, מאיר פעיל, מרדכי נאור, חנוך ברטוב ואהוד בן עזר
עד כה נשלחו קבצים ל-1680 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים
עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!
עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-59 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-32 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "הפרי האסור", שני שערי סיפורים!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!
ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"
סִפּוּרִים לִילָדִים
עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-35 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-11מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד" עם מאמרי ארנה גולן ומשה גרנות.
עד כה נשלחו קבצים ל-32 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!
עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הקובץ (171 עמ') "ידידי יצחק אורפז"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הקובץ "יהושע קנז – דברי חברים"!
רות אלמוג, אהוד בן עזר. עזי שטרן. יפה ברלוביץ.
עד כה נשלחו קבצים ל-2182 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת "100 שנים לרצח ברנר" מתוך "חדשות בן עזר", גיליון מס' 1641 ביום 2.5.2021, במלאת 100 שנה לרציחתם בידי ערבים של הסופרים יוסף חיים ברנר, צבי שץ ויוסף לואידור ביום 2.5.1921.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת
יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).
מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
הרצאת עמנואל בן עזר, נכדו של יהודה ראב, על תולדות פתח-תקווה.
https://www.youtube.com/watch?v=h81I6XrtAag
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,647 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.
*
את צרופת החוברת "פפיטה האזרחי 1963"
עד כה נשלחו קבצים ל-2,295 מנמעני המכתב העיתי.
*
את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.
*
את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת ארנה גולן: הוויתור. אימי, זיכרונה לברכה, היתה צדקת גמורה. הדרמה השקטה בחייה של חלוצה וחברת קיבוץ.
עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,374 מנמעני המכתב העיתי
ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-10 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת דאוד אבו-יוסף.
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד לרומאן של עדי בן-עזר "אפרודיטה 25"!
Adi עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: "תחנת הרכבת".
עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
שונות
את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").
עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
הבלוג של דני קרמן
https://dannykerman.com/2021/10/28/ehud_ben_ezer
דברים שעשיתי עם אודי – שירים למתבגרים
כולל חלק ניכר מהעטיפות ומהאיורים שעשה דני קרמן לספרי אהוד בן עזר
כדי להיכנס לבלוג יש ללחוץ אֶנטר ועכבר שמאלי
*
את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,232 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939
*
את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"
בשנים 2005-2009!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר
עד כה נשלחו קבצים חינם ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ PDFחינם
עד כה נשלחו קבצים ל-2,253 נמעני המכתב העיתי
ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.
הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!
📑 בגיליון:
- שירי אסתר ראב: שִׁירִים מִבֵּין הַזְּמַנִּים
- רון בריימן: תיקוב הפרקליטות את ההר, ואת השכל הישר
- אורי הייטנר: צרור הערות 15.12.24
- ד"ר משה גרנות: הרפואה במקרא
- עדינה בר-אל: גם תרפיה וגם הנאה
- מוטי הרכבי: בן של בכיר מאוד בליכוד גנב
- עקיבא נוף: אני רק שאלה!
- חגי קמרט: על ספרו של ישראל עריף
- אילן בושם: 9 שירים ל'חדשות בן עזר', דצמבר 2024
- אהוד בן עזר: ברנר והערבים
- נעמן כהן: ארגנטינה שתי נשמות
- ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":: * משה גרנות: אהוד היקר, אני מצטרף לשבחים של אורי הייטנר לבנימין נתניהו על היוזמה לנצל את ההפיכה בסוריה להשמדת הכוח הצבאי של אסד. הלוואי שזה היה קורה לפני 7.10.2023. ההצעה של אורי הייטנר להקים בסוריה קנטונים (סונים, עלאווים, דרוזים וכו') – הלוואי שזה היה קורה, אז שלום היה מובטח.
- שאר הגליון