נשלח אלינו מ"מכון מחקר מכוון מדיניות בנושאי חוץ וביטחון למען ישראל בטוחה", מכון ירושלים לאסטרטגיה ולביטחון, 16.12.2024.

בעוד שושלת אסד הוחלפה בדיקטטורים המקדמים סדר יום אסלאמיסטי ואיראן נחלשה ולבנון עשויה להשתחרר משליטת החיזבאללה, טורקיה נמצאת במגמת עלייה. בינתיים זה טוב לישראל.

הקריסה המהירה של משטר אסד בסוריה הפתיעה את כולם. ההתמוטטות המהירה של הצבא הסורי לא הותירה לבעלי בריתה של סוריה, איראן ורוסיה, זמן מספיק להתערב באופן יעיל למענו. המפנה הדרמטי של האירועים בדמשק הנחית מכה קשה על השפעתה האזורית של איראן לאחר עשורים של ברית עם שושלת אסד.

אובדן סוריה פגע באיראן בכמה דרכים. אבדה הרציפות הטריטוריאלית של טהרן עם לבנון, הנשלטת על ידי שליחתה החשובה חיזבאללה, ארגון טרור שיעי. כעת זה מקשה על מאמצי איראן לשקם את הכוחות הצבאיים של חיזבאללה, שספגו מהלומות מישראל. איראן גם איבדה אחת מאפשרויות הפעולה לערער את יציבות ממלכת ירדן, הגובלת בסוריה. מכיוון שרוסיה ואיראן, חברות במחנה האנטי-מערבי, הן המפסידות המיידיות במצב המתהווה, ההתפתחויות במדינה הן תוצאה מבורכת עבור ארצות הברית.

ישראל שוב הוכיחה שהיא בעלת ברית חשובה. חיל האוויר שלה הותיר את שמי איראן חסרי הגנה. היא  חיסלה את מירב היכולות הצבאיות של החמאס ופגעה קשות בחיזבאללה, שניהם שליחים איראניים. פעולות אלו גרמו, מבלי שהתכוונו לכך, לשינוי מהפכני בסוריה ולדעיכת המחנה בהובלת איראן. אלו חדשות טובות למערב ולמדינות בעלות השקפה דומה במזרח התיכון.

ישראל יכולה לעשות טובה נוספת למערב על ידי ניצול ההתפתחויות ותקיפת התשתית הגרעינית של איראן. מניעת הגירעון של איראן היא דחופה יותר מאשר לפני נפילת סוריה, מכיוון שטהרן, לפי דו"ח עדכני של הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית בווינה – "האיצה באופן דרמטי את העשרת האורניום." ייתכן שאיראן תחליט להשלים את מאמציה הגרעיניים ולהגיע אל הפצצה כדי לפצות על חולשתה הנוכחית ולהגביר את כוחה ההרתעתי, כשהשליחים שלה הפכו לפחות רלוונטיים. חלון ההזדמנויות האופטימלי לפעולה הוא תקופת הביניים עד שטראמפ ייכנס לבית הלבן. אם איראן תהפוך לגרעינית זה יוביל לשרשרת גירעון במדינות נוספות במזרח התיכון ובאפשרות לקריסת האמנה הבינלאומית לאי-הפצת נשק גרעיני, ה-.NPT

נוצרו תנאים שאולי מאפשרים ללבנון להשתחרר מעול חיזבאללה. לא ברור אם מנהיגיה הפוליטיים, שלא הפגינו אומץ רב בעבר, יוכלו לנצל את ההזדמנות לשינוי חיובי. המערכת הפוליטית של המדינה סובלת משיתוק ממושך שהוביל אותה לתהום כלכלית ולהרס נרחב.

עם זאת, קריסת משטר אסד לא תהפוך את סוריה, ואף לא את המזרח התיכון כולו, למקום טוב יותר. מגוון קבוצות אסלאמיסטיות קיצוניות שכבשו את דמשק לא מתעניינת בדמוקרטיה ובזכויות אדם. בדמשק, עריצות שושלת אסד הוחלפה בדיקטטורים שמקדמים סדר יום אסלאמיסטי עם מעט סובלנות לחילוקי דעות מכל סוג שהוא. הם יורשיו של ארגון דאעש הקנאי. לכן קיימים חששות רציניים לגבי עתידם של מיעוטים בסוריה, כמו הכורדים, הדרוזים, העלווים והנוצרים. התקוות להתקדמות לעבר מערכת פוליטית מתונה יותר אינן מבוססות.

התוצאה הגרועה ביותר עבור העם הסורי היא תוהו ובוהו שעלול להתרחש בעקבות עזיבתו של אסד. היכולת של המורדים לבנות מדינה ריכוזית במקום מדינה מפוררת הנשלטת על ידי מיליציות שונות אינה מובנת מאליה. התרבות הפוליטית של הערבים בעיראק, תימן, סודן ולוב מצביעה על מסלול פוליטי עגום.

האירועים בסוריה מבשרים על עלייתה של טורקיה באזור. טורקיה של ארדואן תמכה בנוכחות הסונית הקיצונית בסוריה. היא גם כבשה רצועת קרקע ארוכה לאורך הגבול הטורקי-סורי ומדרום לו. בשטחים אלה פועלים בנקים ובתי דואר טורקיים, בדומה לצפון קפריסין הכבושה. ארדואן, אסלאמיסט סוני בסגנון טורקי, מטפח חלומות על תפארת עות'מאנית אימפריאלית. אף שטורקיה היא רשמית חלק מברית נאט"ו המערבית, מדיניות החוץ שלה לעיתים קרובות מנוגדת להעדפות המערב. טורקיה ביקשה להצטרף ל – BRICS-גוש אנטי-מערבי. ארדואן סייע לאיראן לעקוף עיצומים כלכליים מערביות. הוא ידיד של קטאר, הפטרון הראשי של האחים המוסלמים, והוא גם תומך בחמאס, המוגדר כארגון טרור על ידי המערב. גנרלים טורקיים המקורבים לארדואן הביעו חזון של צבא אסלאמי התוקף את ישראל. האפשרות להקמת מדינה אסלאמית הנתמכת על ידי טורקיה בגבולה הצפוני אינה אפשרות מפתה עבור ירושלים.

היחלשות איראן, יריב היסטורי של העות'מאנים, מזינה באופן בלתי נמנע את שאיפותיה והרפתקנותה של טורקיה. כוחות טורקיים כבר פרוסים בעיראק, סוריה, קטאר, ג'יבוטי ולוב. בניגוד לרוב חברות נאט"ו, לטורקיה תחת ארדואן יש תיאבון להשפעה גוברת והיא מוכנה להילחם.

חמישה עשר חודשים אחרי ה-7 באוקטובר 2023, ישראל במצב אסטרטגי טוב בהרבה. תבוסת אויביה ברורה והתוצאה הבלתי מכוונת של פעולותיה – נפילת אסד – משנה את מאזן הכוחות האזורי. ישראל נראית שוב חזקה. תפיסה זו מתחזקת בזכות ממשל אמריקאי ידידותי שעומד להיכנס לבית הלבן. ידידים ואויבים כאחד יתייחסו לישראל בהתאם.

על מדיניות ישראל להיות מסונכרנת ככל האפשר עם הממשלים האמריקאים הנוכחי והעתידי. תקופת הביניים עד ה-21 בינואר 2025 מעניקה לישראל חופש פעולה רב יותר. אכן, ישראל השמידה חלק גדול מהצבא הסורי ושיפרה את היערכותה ההגנתית. פעולות צבאיות צריכות להיות מלוות בחיזוק הקשרים עם שחקנים מקומיים כגון הכורדים והדרוזים בסוריה. אולי אפילו העלווים יכולים להפוך לשותפים. באופן דומה, הפוליטיקה האתנית בלבנון מציעה הזדמנות לשינוי. בכל מקרה, יש לנהוג בזהירות רבה בהנדסה פוליטית מעבר לגבולות ישראל.

ההתפתחויות האחרונות מספקות גם הזדמנות לחזק ולהרחיב את הסכמי אברהם. ממשל טראמפ יקבל זאת בברכה; ישראל חזקה, חששות מאיראן, ואמריקה תומכת היו המרכיבים שהובילו להסכמים אלו. חששות מטורקיה ומעליית ציר סוני קיצוני יקרבו מספר מדינות ערב לישראל.

למרבה הצער, ישראל הגיעה למצב זה רק לאחר מלחמה יקרה שיזמו חמאס וחיזבאללה. זהו המחיר שמדינת היהודים נאלצת לשלם מדי פעם כדי לשרוד בשכונה קשה.

פרופ' אפרים ענבר

א. מיליי 'הפופוליסט' – אבל מה זה בכלל פופוליזם?

ניצחונו של חאבייר מיליי בבחירות בארגנטינה היכה בתדהמה לא 'רק' רבים מאזרחי ארגנטינה, כולל אלו שתמכו בו מהרגע שהופיע ברשימת המועמדים, אלא כמובן רבים בעולם כולו. בראייה לאחור קל לשבץ את מיליי ברצף של תופעות פוליטיות דומות, המוגדרות לא פעם בכותרת הסתמית 'פופוליזם'. בולטים בין אלו שנוח להשוות את מיליי אליהם, הם כמובן ראש ממשלת בריטניה בוריס ג'ונסון ודונלד טראמפ. הסיפור הארגנטיני אבל, עוד לפני שמשמש כמקור השראה, ראוי למעט יותר רצינות.

הנטייה האנושית המובנת כשלעצמה, להכניס תופעות דומות (אך לא זהות, כי זו טיבה של האנושות) תחת כותרת נוחה אחת ("פופוליזם"), באה על חשבון הבנה עניינית של כל מקרה לגופו. התוצאה היא לכל היותר תחושה טובה של הבנה, בבחינת 'יש הגיון בשיגעון': בבריטניה, בארה"ב, בארגנטינה (ויהיו שיגידו גם בארץ הקודש), מצליחים פוליטיקאי 'פייק' למיניהם לכבוש את השלטון על יסוד מה שביידיש העסיסית של פעם כינו בשתי מלים "עויילם-גויילם" (כלומר 'הציבור מטומטם ולכן הציבור משלם'). אבל מחירה של הבנה שטחית זו גבוה, ואין צורך לשלם אותו, אלא אם המטרה היא להמשיך ולעשות כל מאמץ על מנת לא להבין מה קורה שם בעולם הרחב. מטרת מאמר זה היא לנסות ולשבץ את תופעת מיליי לא ביחס ל'תופעה עולמית' כביכול, אלא ביחס להיסטוריה הספציפית של ארגנטינה.

אבל לפני שניגש לשם, כמה מילים על ההיסטוריה המרתקת של התנועה הפופוליסטית, בלעדיה בלתי אפשרי לעיין בשאלה כיצד הפך המושג 'פופוליזם' למשל ושנינה, כשלמעשה מדובר בתנועה פוליטית צודקת בביקורתה ומתונה בתביעותיה, תנועה שקמה ברבע האחרון של המאה ה-19 על ידי חקלאים מהפריפריה בארה"ב, שהתקוממו בין השאר כנגד מדיניות הנשך של 'הברונים השודדים', שדיברו רוממות בשבח 'השוק החופשי' תוך שהם אונסים את הממשל לתת בידיהם נכסי ציבור חינם אין כסף.

התנועה הפופוליסטית נוסדה בעיצומה של ההגירה העצומה לאמריקה ששינתה לעד את היחסים בין העיר לכפר בארצו של ג'פרסון, נביא הדמוקרטיה האגררית, והציגה רשימת תביעות מתונות למדי, שרובן אומצו תוך זמן קצר על ידי שתי המפלגות הגדולות. העובדה ששמה הפך כאמור למשל ולשנינה, מלמד לא עליה אלא על רמת השטחיות, הסנסציה והרדידות של השיח בימינו, שהופך את הדמוקרטיה לקריקטורה.

מיליי כמו ג'ונסון וטראמפ הוא 'פופוליסט' במובן המובן-מאליו הבא: הוא הצליח לקבל אמון של מספיק אזרחים בארגנטינה שנמאס להם מאופן התנהלות הדברים בדור האחרון. במילים אחרות – הוא 'פופוליסט' כי הוא הצליח לדבר אל 'העם', כלומר אל לפחות 51% שלו, וזה מה שקובע. אבל העניין הוא בעניין עצמו: תוכן הדברים, וכאן למושג 'פופוליזם' כפי שהוא נתפס בימינו, אין שום חשיבות.

ב. בשבח מיליי (אבל עד גבול מסוים, נכון לעכשיו)

מיליי זוכה בדעת הקהל הישראלית לכמה נקודות זכות חשובות: ראשית, הוא לא 'רק' אוהד ישראל, עניין לחלוטין לא מובן מאליו בפוליטיקה הארגנטינית (עם כי פחות נדיר מכפי שמקובל לחשוב – כבר הנשיא חואן דומינגו פרון, בניגוד לדימויו כ"דיקטטור" וכיו"ב, התנהל באופן חיובי כלפי ישראל). מיליי הוא מהמנהיגים היחידים בעולם האומר את האמת הצרופה לגבי מהותה של המלחמה שמנהלת ישראל מיום הקמתה, וביתר שאת ב-14 החודשים האחרונים. זאת ועוד – חיבתו ליהדות והקפדתו להציג חיבה זו חדשות לבקרים, נראית כאילו היא פרי חלום ולא מציאות. ולא מדובר 'רק' בהטמנת פתקים בכותל, אלא בשימוש תדיר ברעיונות יהודיים קלאסיים כדי לטעון טיעונים פוליטיים מקומיים וגלובליים.

אבל חשוב מכך: מיליי משמש כמופת לבעלי תפיסה כלכלית 'ימנית' בכלל וליברטריאנית בפרט. עבורם מיליי הוא לא האיש עם הכיפה והחברים המזוקנים של חב"ד, אלא האיש עם המסור, האיש שהבטיח לקצץ בנטיעות המדינה הארגנטינית המסואבת והמושחתת, מדינת הקליינטליזם שמאפשרת את קיומם הפיזי של 40% מהארגנטינים באמצעות שוחד-למעשה במשך שנים.

מיליי הבטיח וקיים. ומילא קיצץ בנטיעות, חיסל משרדים מיותרים או לכאורה-מיותרים. כי החשוב באמת על פי מעריציו בישראל (ואולי, ומן הסתם, במקומות אחרים), הוא בהצלחת מדיניותו על פי נתוני מאקרו שאי אפשר להתווכח עכמם, בראשם אינפלציה חד ספרתית.

ג. בשבח האינפלציה (אבל עד גבול מסוים)

המושג 'אינפלציה' (כשהוא מודגש בדרמטיות), משמש כשוט חובלים תודעתי ופוליטי במקומותינו ובמקומות אחרים. בדומה לנוהג של הכנסייה הקתולית באיטליה של ימי הביניים לצוות על קהילת יהודי רומא לשלוח יהודי תורן שיעמוד סמוך לכנסייה כך שההורים הנוצרים יוכלו להצביע על המסכן ולהזהיר את ילדיהם מהצפוי למי שמתנהג שלא כראוי; כך נוהגים במקומותינו – עיתונאים, אקדמאים ומעל לכולם האפיפיורים של הכלכלה הישראלית: פקידי האוצר – להזהיר את הציבור הישראלי מפני "האינפלציה", תוך שהם יודעים (או מקווים) שהציבור הישראלי זוכר את ימי האימה של ההיפר-אינפלציה של 1984. "זיכרו ילדים" – כך ידגישו המצנאטים של התודעה הכלכלית בישראל – "אינפלציה זה רע."

ומכאן למיליי הדרך קצרה ונלהבת: מה האיש עם המסור הדביר אינפלציה תלת ספרתית והפך אותה תוך שנה לחד ספרתית? כך עלינו לנהוג. כי אחרת, לא עלינו חמסה חמסה, תהיה כאן אינפלציה ואז חלילה נהפוך לרפובליקת ויימאר (הדוגמא האולטימטיבית למוראות ההיפר-אינפלציה).

ככה אבל רק בונים חומת הפרדה בין סיסמאות מפחידות לבין אמת היסטורית. הדרך אליה עוברת דרך שני עניינים חשובים, שכל אחד יכול להבחין בהם, כל עוד הוא מקפיד שלא להיבהל מסיסמאות מפחידות ובמקום כך הוא מתבונן על הדברים כפי שהם:

האחד – יש הבדל תהומי בין היפר-אינפלציה לאינפלציה, ואין שום הכרח שאינפלציה תהפוך להיפר-אינפלציה. בפועל בכל הכלכלות המתועשות, היציבות והמשגשגות, מהולנד ועד אוסטרליה, מתקיימת אינפלציה מתונה, מהסיבה הפשוטה שאחד מסימני הכלכלה המשגשגת היא גידולה הכמותי הבא לידי ביטוי נמדד במושג האינפלציה. במלים אחרות, אינפלציה של כמה אחוזים היא ברכה לכלכלה, לכל כלכלה, בוודאי לכלכלה מתועשת ומודרנית. כן, אינפלציה זה יופי.

השני – מדד האינפלציה הוא רק אחד מכמה מדדים אחרים, וכל המדדים תפקידם אחד ואחד בלבד: לאפשר לכלכלנים ולמקבלי החלטות וגם לציבור הרחב, לענות ביתר דיוק על השאלה החשובה באמת, והיא מה מצבה של הכלכלה כתחום עיסוק אנושי שמטרתו לספק לבני האדם צרכים באופן יעיל והגון גם יחד. במלים אחרות, כלכלה ניתנת למדידה גם על ידי אינפלציה, אבל לא אינפלציה ולא שום מדד אחר הם הם הכלכלה. הם מדדים ומדדים בלבד.

ובכן, באיזה אופן אינפלציה זה יופי? מספיק להקשיב למילה הזו מבלי להוסיף לה את כל הג'ז שנהוג להוסיף לה מהסיבות הנזכרות וביחס לאירועים הדרמטיים המפורסמים יותר ופחות (גרמניה 1923, ישראל 1984, ארגנטינה אינספור פעמים, ועוד). אינפלציה זה ניפוח, כלומר גידול, כלומר צמיחה. מדינה כמו ישראל בה הריבוי הטבעי הוא בערך 2% וניתן לומר על אזרחיה שהם כולם היו רוצים להנות מהחיים, כלומר לצרוך יותר, בסדר גודל של לכל הפחות 1% בשנה, הרי שכל יעד אינפלציה של פחות מ-3% משמעותו מדיניות של דיכוי חברתי (באמצעות הכלכלה).

לא זה המקום להיכנס לשורת הגורמים המשפיעים על האינפלציה, כמו גם לא לוויכוח על השאלה כיצד מודדים אינפלציה ואילו מניפולציות ניתן לעשות באמצעות נתוני האינפלציה. כל מה שיש להבין כרגע הוא שהיפר-אינפלציה לא רק שהיא איננה המשך לאינפלציה אלא היא היפוכה הגמור.

ד. המבחן האמיתי של מיליי – לא מדדי הכלכלה אלא הכלכלה עצמה

מכל האמור עד כאן עולה כי מבחנו של מיליי שונה בתכלית השינוי ממבחנה של הכלכלה הישראלית, האמריקנית, ההודית ועוד. מבחנו הוא מבחן מקומי, ארגנטיני, שאוהדי המדינה החביבה הזו, מקומיים וחיצוניים גם יחד, חייבים פעם אחת ולתמיד לעמוד על טיבו.

תקציר מנהלים: אין שום דמיון בין הכלכלה בארגנטינה לכלכלה בישראל. אם יש סיבה טובה להודות למיליי על פועלו בשנה הראשונה לתיפקודו כנשיא, הרי שהיא קשורה לתמיכתו הנלהבת והמנומקת נכון מבחינה מוסרית בישראל. לישראל אין מה ללמוד ממנו בתחום הכלכלי כי מדובר בסיפור אחר לגמרי.

מבחנו של מיליי הוא מבחנה של ארגנטינה מהיום בו עמדו מנסחי החוקה הראשונה שלה על דעתם (1853): כיצד לממש את הפוטנציאל האדיר שיש לארץ הזו, המשתרעת על פני 2.8 מיליון קמ"ר, 'רק' פי 140 מישראל.

ההבדל בין ישראל לארגנטינה הוא לא 'רק' בשטח, אלא במה שיש (או אין, במקרה של ישראל) בשטח הזה: כל סוגי המחצבים, כל סוגי הקרקע התומכים בכל סוג של חקלאות, כמות אינסופית של מים, ומעל לכל – כי מה לעשות ומשאבים כלכליים אינם הופכים למציאות כלכלית ללא הגורם הזה – מיליוני אזרחים שכבר מהרבע האחרון של המאה ה-19 עשו את הדרך לפינה הרחוקה הזו של העולם (אבל רחוקה פחות מאוסטרליה), כשבליבם ובפיהם יעד אחד: 'לעשות אמריקה', כלומר להתפרנס בכבוד (ולשלוח משהו גם למשפחות בסיציליה, בגנואה, בחבל הבאסקים ובעוד מקומות ביבשת הישנה).

לא רק חוקת ארגנטינה דמתה ב-1853 לזו של האחות הגדולה בצפון, אלא גם הפוטנציאל הכלכלי. ההיסטוריה במקרה הזה היתה וממשיכה להיות אקטואליה – מדוע לא הצליחה ארגנטינה במקום בו הצליחה ארה"ב, שעם כל ההסתייגויות הנדרשות, בוודאי בדור האחרון בו התמסרו יותר מדי אמריקנים למולך הגלובליזציה והפקירו את התעשייה שלהם לאויביהם הגדולים ביותר במרכז אסיה, אין ויכוח שהפוטנציאל הכלכלי שלה מומש ועוד איך.

ומנקודת המבט הזו עומד ההישג הנערץ של מיליי – הדברת האינפלציה – באור חיוור למדי, שלא לומר בחושך מוחלט. כי את המהלך שלו אפשר להמשיל להצלחת הטיפול בחולה הסובל מלחץ דם לא סדיר, פעם גבוה מדי ופעם נמוך מדי, והרופא חסר האונים מנסה ומיישם טיפול רדיקלי: הוא ממית את החולה והנה הפלא ופלא כבר אין בעיות של לחץ דם.

ה. מיליי בהקשרה של ההיסטוריה הכלכלית-פוליטית של ארגנטינה

הצלחתו של מיליי להדביר את האינפלציה התבצעה על ידי אי-מימוש-נמרץ עוד יותר של הפוטנציאל הכלכלי של ארגנטינה. קודמיו – ומדובר על רוב הנשיאים ורוב שרי הכלכלה (המקבילה שלנו לשר הביטחון) ב-70 השנים האחרונות – גם הם לא עשו מספיק על מנת לממש את הפוטנציאל. מדוע? כי הם המשיכו ברובם את הגישה הנוחה שפותחה בסוף המאה ה-19, על יסוד פרשנות אורווליאנית לעקרון 'חלוקת העבודה' של אדם סמית, לפיה לכל מדינה תפקיד כלכלי מוגדר, בדיוק כפי שלכל פועל בתהליך ייצור הסיכות יש תפקיד כלכלי מוגדר.

משל הסיכות שימש כזכור את הכלכלן-הפוליטי הסקוטי המהולל איש המאה ה-18, כדי להשיב על שאלת מקור 'עושר העמים' ככותרת המוכרת של ספרו, שאלו שמתיימרים להציג עצמם בימינו כיורשיו, מקפידים כמובן להסתיר מהציבור את עמדותיו הסוציאל-דמוקרטיות דה-פקטו, ללמדנו שפייק-ניוז ופייק-היסטוריה ופייק-מורשת חיים בצוותא באושר ובלי יושר.

התיאורטיקנים בסוף המאה ה-19, כולל אלו שישבו בארגנטינה, הסיקו מעקרון זה את המסקנה לפיה תפקידה הכלכלי של ארגנטינה הוא לספק לעולם המתועש חומרי גלם חקלאיים בעיקר (ובימינו גם נפט, ולאחרונה ליתיום), ותמורת התוצרת הזו היא תוכל לספק את צרכיה התעשייתיים. 'אפילו' הסוציאליסטים שהחלו לפעול בארגנטינה ב-1896 הסכימו עם עקרון חלוקת העבודה העולמי, וכל תביעתם היתה שאת העושר הזורם תמורת החיטה יש לחלק באופן שוויוני יותר. חואן באוטיסטה חוסטו, מייסד המפלגה, שלמרבה האירוניה פירוש שמו הוא 'צודק', הסביר כי אפילו שקים לחיטה אין סיבה לייצר בארגנטינה, כי הטבע חנן את גרגר החיטה בכיסוי הטבעי שלו (קליפתו) ומכאן שכל תפקידה של הכלכלה בארגנטינה הוא למכור לאנגלים חיטה ולקנות מהם את תוצרתם התעשייתית, כי זה מה שהאנגלים יודעים לעשות.

על פי גישה מופלאה זו היינו אמורים לראות את מתיישבי ניו-אינגלנד ממשיכים לשלוח לאנגליה קורות עץ וקונים ממנה מסמרים.

מי שהציל את ארגנטינה מגישה מעוותת זו היו אנשי מרכז ליברלים-פרגמטיסטים, שהתנהלו במידה רבה באופן 'פופוליסטי' לא עלינו, ועל ידי שיצרו קואליציה של פועלים-מהגרים שכבר התיישבו בערים הגדולות, הצליחו לשנות את המגמה ולהעלות את ארגנטינה על פסים של פיתוח יכולות תעשייתיות מקומיות, מבלי שהדבר בא חלילה על חשבון המשך מימוש יתרונה של ארגנטינה בתחום החקלאי, אך מבלי שיתרון זה בא בהכרח על חשבון פיתוח יכולות תעשייתיות מקומיות המבוססות על היתרונות החקלאות בארגנטינה.

ב-1930 נבלם התהליך בהפיכה הצבאית הראשונה (ולא האחרונה) ומאז מתנהלת הכלכלה בארגנטינה על פי עקרון המטוטלת: פיתוח מקומי לטובת רוב האזרחים מול מכירת נכסי ארגנטינה לכל המרבה במחיר (כולל מחיר האשראי), על חשבון רוב הציבור. התוצאה היא עשרות שנים של כלכלה ארגנטינית שבפועל איננה מממשת את מלוא הפוטנציאל הכלכלי שלה.

ו. בחזרה לעתיד – קוו ואדיס מיליי, קוו ואדיס ארגנטינה

מיליי לא המציא את מדיניות אי-מימוש-הפוטנציאל, אבל בשונה מקודמיו שניסו לשמור על הקיים, מיליי, נכון לעכשיו, מגדיל, כלומר מקטין לעשות. מה שאצל קודמיו התארגן בצורה מעוותת ללא ספק (אחרת אין להסביר את עובדת נצחונו של מיליי בבחירות, שכן הוא ייצג את המיאוס ממצב דברים שנמשך עשרות שנים), הופך אצלו – נכון לעכשיו – למדיניות חיסול כללית. החולה עומד למות, אבל קרוביו הרחוקים בישראל מרוצים מזה שלחץ הדם שלו יציב.

אין לדעת כיצד תסתיים הקדנציה הראשונה (ואולי האחרונה) של מיליי. לצד ההתקוטטות הפוליטית מול קונגרס 'לעומתי', ועל רקע משבר חמור באיוש השופטים בבית המשפט העליון (למען הספק: מדובר בארגנטינה), וכשרוב אזרחי המדינה יורדים אל מתחת לקו העוני, השאלה ההיסטורית הגדולה נותרת בעינה: כיצד מממשים את הפוטנציאל הכלכלי האדיר של מדינה.

גם הארגנטינים ברובם תוהים לאן כל זה הולך, גם אם חלקם מרוצים מחיסול שיטת הקליינטליזם המושחתת. על פי פרשנות אחת, אפשרות סבירה היא שהפירוק הכללי הזה יביא להתפרקותה של הפדרציה, שכן יש לפחות שלוש פרובינציות מתוך ה-23 שפוטנציאל הכלכלה שלהן סביר יותר. פרשנות אחרת אומרת שהמהלכים של מיליי יביאו סוף סוף את ארגנטינה למקומה 'הטבעי' כעוד אחת ממדינות יבשת אדירת פוטנציאל, בה מתקיימות בפועל, בניגוד מוחלט להבטחות הפוטנציאל, חברות חולות מבחינה אזרחית, בהן 5% של הציבור נהנה מרמת חיים הוליוודית, ואילו היתר מתפרנסים מספיק רק כדי להחזיק את הראש מעל למים: ללא אופק אישי ומשפחתי. ככה זה כבר שנים בפרו, בבוליביה, באקוודור, בהונדורס, במקסיקו, בגוואטמלה.

ארגנטינה התכוונה להיות אחרת. המהגרים שהגיעו אליה בהמוניהם רצו 'לעשות אמריקה'. מיליי, כך עושה רושם נכון לעכשיו, מוביל אותם לדרום-אמריקה.

אודי מנור

היסטוריון, חיפה.

הקרבת קורבנות של בעלי חיים, ואפילו של בני אדם, לאל – היא מסורת עתיקה מאוד בכל העמים העתיקים, וגם בעם ישראל. המתיימרים לדעת את צווי האל במקרא מבקשים לשכנע את קוראי קורות עם ישראל כי עבודת האל יועדה כבר בתחילת היווסדו של עם ישראל, כלומר, עם יציאת מצרים והנדודים במדבר – לשבט נבחר, מיוחד שהאל בעצמו בחר להיות משרתיו בקודש, רק להם הזכות להקריב קורבנות ולשרת במקדש, ובעקבות כך פרנסתם ורווחתם מוטלת על שאר העם.

כשבודקים את הכתבים השונים מחוץ לתורה, מסתברות שתי עובדות: שלאורך מאות שנים לאחר המועד שהיתה אמורה להתרחש יציאת מצרים והענקת התורה לעם בהר סיני – אף אחד מבחירי האל לא הכיר את התורה, ונהגו במפורש בניגוד לצווים מפורשים בה, ולא רק בנושא הפולחן; וכן, שבכל מקום יישוב קיימו פולחן של הקרבת קורבנות בידי נבחרים של אותם מקומות.

אנחנו קוראים שגדעון משבט מנשה (לא לוי!) מקריב לה' גדי עיזים, קמח ומרק, בונה מזבח לה', וקורא לו "ה' שלום" (שופטים ו' 15, 21-18, 24). באותו הפרק נודע לנו כי אביו בנה מזבח לבעל, וגדעון עצמו בונה אפוד משלל נזמי הזהב, ובני ישראל עבדו אותו (שם פ' 25, 27).

נפתח סוגריים ונציין כי יש יסוד לדעה שאחד מכינויי ה' היה "בעל", שמשמעו אדון, ורק בימים מאוחרים בממלכת ישראל נקבע הבדל קוטבי בין האל הכנעני "בעל" ובין ה'. בניו ונכדיו של שאול – שהיה ללא ספק עובד ה', ונבחר על ידי ה' למלך – נקראו בשמות עם מרכיב תיאופורי "בעל" : אשבעל ומריב בעל (דברי הימים א' ח' 33, ט' 40).

לא ברור אם יפתח חשב מלכתחילה להעלות לעולה קורבן אדם, ולאסונו נאלץ לשחוט את בתו, אבל ברור שאת המעשה הפולחני אמור היה לקיים בעצמו, והרי הוא איננו לוי, אלא מתושבי גלעד, כלומר משבט ראובן או גד (שופטים י"א 1, 39).

מלאך אלוהים אומר למנוח בן שבט דן להעלות עולה לה' (שופטים י"ג 2, 20-16).

מיכיהו, בן שבט אפרים, בונה בית אלוהים באחוזתו, וממנה אחד מבניו לכוהן (שופטים י"ז 1, 5). כשמגיע נער לוי אל ביתו, הוא מעדיף אותו על בנו וממנה אותו לכוהן. מעניינת ההערה של מחבר הסיפור על כך שנער זה, שבהמשך מסתבר שהוא נכדו של משה, הוא מבית לחם יהודה ממשפחת יהודה (שם, שם, 7, י"ח 29). מכאן שתי מסקנות: לא חובה כי הכוהן יהיה לוי, והלויים היו חלק משבטים שונים, ולא שבט לעצמם. להנחה הזאת יכולה לסייע העובדה שבסיפור הזוועה פילגש בגבעה (שללא ספק הוא תוצר התעמולה של בית דויד נגד בית שאול), הלוי בעל הפילגש גר בירכתי הר אפרים, ולא נאמר עליו שהופקד על פולחן (שם י"ט 2), ופולחן לה' התקיים בבית אל ובשילו ללא כל קשר לכוהנים-לויים (שם, כ"א 4, 19).

שמואל, המושאל על ידי אימו למשכן שילה, הוא בן לשבט אפרים, כמו עלי, הכוהן של משכן זה, והוא משרת את ה', כשהוא חגור אפוד בד, כלומר, הוא במעמד של כוהן, ולא רק זאת – הוא שוכב בהיכל ה' אשר שם ארון האלוהים, והאל מתגלה לו (שמואל א' 1, ב' 11, 18, ג' 3, 10 ואילך). ברור שלא לעלי, ולא לשמואל, ולא למחבר הטקסט הזה היה ידוע כי קירבה אל ארון ה' מותרת רק פעם בשנה על ידי הכוהן הגדול, ולאחר הקרבת קורבנות (ויקרא ט"ז).

כשהארון מגיע מארץ הפלישתים לבית שמש, עיר בשבט דן, בני המקום (לא לויים!) מקריבים לה' את הפרות שהביאו את הארון לעיר, ועוד עולות וזבחים (שמואל א ו' 15-14). הוספה, כנראה מאוחרת, מציינת כי הלויים הורידו את ארון ה', מבלי לשים לב להמשך הכתוב, בו ברור שלויים לא היו מעורבים, כי בני העיר "ראו בארון," שאילו היו באמת לויים באירוע, בני בית שמש לא היו "חוטאים" (שם, שם פ' 19).

הארון עובר מבית שמש לקריית יערים, ואלעזר, בנו של אבינדב, משבט יהודה, מופקד על הארון – לא כהן גדול, לא בן לשבט לוי, ובני ישראל נהרו לעבוד את האל במקום זה (שמואל א' ז' 2-1).

שמואל, שכאמור, הוא בן לשבט אפרים, מקריב קורבנות ומעלה עולות (שמואל א' ז' 9, י' 8, י"ג 9, ט"ז 3) והכי מדהימה היא העובדה שלשאול, בן שבט בנימין, אסור, כביכול, להעלות עולה, ואילו לשמואל משבט אפרים מותר (שמואל א' י"ג 15-8). כל מי שעיניים בראשו מבין שהקטע הזה הוא תוספת בתעמולה של בית דויד נגד בית שאול – כביכול שאול היה אמור לחכות לשמואל כדי להעלות עולה לפני הקרב – איפה? בגלגל! – 1200 מטרים נמוך מהמקום בו מתקיים הקרב של שאול נגד הפלישתים (ראו פ' 16 ואילך). הקטע המושתל הזה בא "להסביר" מדוע שאול אינו ראוי לאמון האל כדי למלוך על ישראל – כי הרי העז לא לחכות ששמואל יעלה את העולה! מי שמבקש הוכחה שהקטע הזה מושתל על ידי התעמולה מבית דויד, יקרא בשמואל א' י"ד 35, שם כתוב ששאול בנה מזבח לה', כלומר, לא היה לו מושג על האיסור המשתמע מהקטע המושתל – שמואל א' י"ג 15-7.

שאול הבין, מה שלא הבין יהונתן, כי דויד הוא סכנה למלכותו ולמלכות בניו, ולכן ניסה בדרכים שונות להורגו – ללא הצלחה. כשנודע לו שאלימלך הכוהן בנוב (מרכז פולחני שנוסד לאחר חורבן שילה) נתן חסות לדויד במנוסתו, שאול מצווה להרוג אותו ואת כל משפחתו – 85 כוהנים נושאי אפוד בד, למרות שאלימלך הסביר להגנתו כי חשב בצדק שדויד הוא עבדו של המלך, ונשלח על-ידו למשימה סודית (שמואל א' כ"א 11-2, כ"ב 20-16). אין בכל הפרשה הטרגית הזאת רמז שמדובר בכוהנים משבט לוי, ויש להניח שמדובר בכוהנים משבט בנימין, כמשתמע בנחמיה י"א 32-31.

בימי המלך יאשיהו התחוללה מהפיכה דתית, ששינתה בצורה קוטבית את אושיות הפולחן – חלקיהו הכוהן "מצא" ספר תורה במקדש, ושפן הסופר קורא את הספר בפני המלך. זה קורע את בגדיו בתדהמה, כיוון שכל הכתוב בספר זה לא היה ידוע לו, ובוודאי לא לקודמיו. על פי המעשים המבהילים שיאשיהו מבצע – הרס כל סממן לעבודה זרה, ריכוז הפולחן רק בירושלים, וביעור הפולחן בבמות – ברור כי הספר שקראו לפניו הוא ספר דברים (מלכים ב' כ"ב 8-כ"ג 25). מתקבל על הדעת, שהתורה הזאת התחברה על ידי כוהני ירושלים, שליבם נחמץ לנוכח הרווחה הפוקדת את המזבחות בערי השדה, המכונים בספר מלכים בשם "במות", ובוודאי הריעו ליאשיהו שביטל אותן, ואף הרג את הכוהנים המתחרים האלה (שם, כ"ג 20).

ובכן, הכהונה עלתה בדרגה: מכאן ואילך לא ייתכן שסתם ישראלי יקים בביתו מקדש, מזבח ומרכז פולחן, ויאפשר לבן שבטו לכהן בו – זה אסור על פי התורה שחלקיהו הכוהן מצא! קודם כול הפולחן מותר רק "במקום אשר יבחר" (דברים י"ב 5, 11, 14, 18, 26, י"ד 23, ט"ז 2, 4, 11, 15, 16, י"ז 8, כ"ו 2, כ"ז 9, 14). ואיפה הוא המקום אשר יבחר? – ברור שבירושלים, שם נמצא בית המקדש. והרשאים לשרת את האל, ולזכות ברווחים הנלווים לכך, הם רק בני שבט לוי, שה' בעצמו הבדיל אותם מכל השבטים לשאת את ארון ה' ולשרת את האל, ועל כן אין לו נחלה, כי ה' הוא נחלתו (דברים י' 9-8). בשלב הזה אין דירוג בין כוהנים ללויים – משרתי ה' הם "כוהנים-לויים" (דברים י"ז 20, י"ח 1, כ"א 5).

לאחר שכוהני ירושלים, הכוהנים-הלויים, זכו למונופול על הפולחן, הדרישות שלהם מהמאמינים היו יחסית צנועות – יש אזהרה לא לעזוב את הלוי, כי אין לו נחלה (דברים י"ב 19, י"ד 27, כ"ו 12, ל"א 9). הלוי יקבל את המעשר, אבל במשותף עם הגר, היתום והאלמנה (שם י"ד 29), חלקם מהקורבנות הוא זרוע, לחיים וקיבה, ראשית הדגן התירוש, היצהר והגז, וראשית פרי האדמה (שם, י"ח 8-3, כ"ו 10). וכן, ספר דברים מצרף אל הכוהנים הלויים בניהול ענייני ציבור ודת את הזקנים, השופטים והשוטרים.

בגלות בבל, וגם אחרי שיבת ציון, מתגבר התיאבון של משרתי האל לממדים אדירים, ואת דרישותיהם מעובדי האדמה (מקור הפרנסה היחיד באותם ימים) הם קובעים בכתבים ששובצו בתורה, ואשר חוקרי המקרא תייגו מקור זה באות P, כלומר, priest – כוהן – כוהנים החליטו מה מגיע להם, תולים את דרישותיהם בצווים אלוהיים שכביכול, קיבל משה בהר סיני.

והרי פירוט: כל בכור וכל פטר רחם שייך לאלוהים (ואנו הרי יודעים מי מייצגיו של האל על פני האדמה) – על כן כל בכור של בהמה טהורה שייכת לאל, ובכור באדם ייפדה (שמות י"ג 2, 13-12, כ"ב 29-28 ; במדבר ח' 18, י"ח 15 ואילך). בשלוש רגלים הזכרים חייבים לעלות למקדש, כשחובה היא לא להיראות פני ה' ריקם, את הביכורים חייבים להקדיש למקדש (שמות, כ"ג 14 ואילך; כ"ג 19, כ"ד 5-4; ל"ד 20-19, 26; ויקרא ב' 14; כ"ג, כ"ז 26; במדבר ג' 13-12, ט' 13, י"ח 17-15, דברים י"ב 18-6, ט"ו 19, ט"ז, י"ח, כ"ו 2 ואילך). פרי העץ בשלוש השנים הראשונות הוא עורלה, ובשנה הרביעית קודש הילולים לה', ורק בשנה החמישית מותר ליהנות מהפירות (ויקרא י"ט 23).

אמנם מבין הקורבנות העולה והחטאת נשרפות כליל על המזבח, אבל מכל שאר הקורבנות והמתנות למקדש נהנים הכוהנים כמו – אשם, זבח שלמים, קורבן תודה, נדר (בכסף או בבהמה), נדר נזיר, איסר, נדבה, חרם, תרומה, מתנה, מעשר, מעשר מן המעשר, ביכורים, הקדשת רכוש (ויקרא א', ב', ג', י"ז 6-5, כ"ב 17 ואילך, כ"ד 5, כ"ז, במדבר ו' 10 ואילך, י"ח 21).

והרי ממדי העושק הנדרש על ידי התורה, שאפילו עשירי ימינו (לא עובדי אדמה בארץ מוכת בצורות!) – לא היו מסוגלים לעמוד בו: בפולחן יומי מקריבים שתי כבשים, בראש חודש – שני פרים, איל אחד, שבע כבשים ושעיר לחטאת. בפסח מקריבים שני פרים, איל אחד, שבעה כבשים ושעיר עיזים – כל זה לאורך שבעה ימים בנוסף על עולת התמיד. כנ"ל ביום הביכורים (במדבר כ"ח). כנ"ל באחד לחודש השביעי (ראש השנה). בעשרה לחודש השביעי (יום הכיפורים). בחמישה עשר יום לחודש השביעי (סוכות) מקריבים ביום הראשון שלושה פרים, שלושה-עשר אילים, ארבע עשרה כבשים, שעיר עיזים, מלבד עולת התמיד, וכך בשאר הימים בשינויים קלים. בסך הכול חייב עם ישראל להקריב בסוכות 51 פרים, 36 אילים, 121 כבשים ו-6 שעירי עיזים. בהקדשת המשכן משה הצטווה לקבל מנשיאי השבטים כדלקמן: 6 עגלות צב, 12 בני בקר, שור אחד – וכל הכבודה הזאת ניתנת למשפחות הלויים. בחנוכת המזבח כל מטה שבט מביא קערת כסף, מזרק כסף, כף זהב (עבור מנחת סולת בלולה בשמן), וכן, פר, איל, כבש, שעיר עיזים, ולזבח שלמים – 2 בקר, 2 אילים, 5 עתודים, 5 כבשים – וכל זה כפול 12 ! (במדבר ז').

בשמות כ"ה-ל, ל"ה-מ', ויקרא ח', ט' מסופר שמשה מבקש מבני ישראל (עבדים שברחו חסרי כול ממצרים אל המדבר!) תרומה של זהב, כסף, נחושת תכלת וארגמן ותולעת שני, אבנים יקרות ועורות אילים. בתרומות אלו מכינים בצלאל בן אורי ועוזריו, כדלקמן: ארון מצופה זהב, ועליו כפורת וכרובים עשויים זהב, שולחן מצופה זהב, כלי זהב, מנורת זהב, עמודים מצופי זהב, משכן ומסך צבועים תכלת וארגמן ותולעת שני, עמודי שיטים מצופי זהב, מזבח נחושת ואדני נחושת, בגדי פאר לכוהן ולבניו – אפוד זהב, תכלת וארגמן ותולעת שני, משבצות זהב, שרשרת זהב, אבנים יקרות בחושן, פעמוני זהב, ציץ זהב, מזבח קטורת מצופה זהב. ועל מנת לקדש את הכוהנים מקריבים פר בן בקר, שני אילים, לחם מצות.

לתוכנית העושק הנ"ל צריך להוסיף "נתינות קטנות", כמו טיהור מנידה באמצעות קורבן כבש, או שתי יונים (ויקרא י"ב 6; ט"ו 29), כמו קורבן תודה למתרפא מצרעת (ויקרא י"ד 4, 45), כמו טיהור מטומאת הזיבה (ויקרא ט"ו 13).

וכן, הכוהנים-הלויים המוזכרים בספר דברים כיחידה אחת – מתפצלים על פי המקור הכוהני: הכוהנים עוסקים בפולחן ממש, ואילו הלויים בדרגה יותר נמוכה – הם משרתי המשכן, מרכיביו ומסיעיו, נושאים את הארון ואת כליו תוך חלוקת תפקידים למשפחות לוי השונות (במדבר א' 51-50, ג' 37-25, ד' 4-3), כשעם ישראל מופקד על פרנסתם, ומחויב להעניק להם 48 ערי מגורים, על מגרשיהן, ביניהן 6 ערי המקלט (בספר דברים לא מצוין שערי המקלט שייכות ללויים), כי לא זכו לנחלה בארץ ישראל, ואלוהים הוא נחלתם (במדבר ל"ה 8-1). לא ברור כמה ערים נותרו, על פי מקור כוהני זה, לבני ישראל שאמורים לפרנס את אוכלי חינם אלה. מה שכן ברור הוא שבעובדה לכוהנים היו שדות בניגוד למה שהתורה רוצה שנאמין (מלכים א' ב' 26, ירמיה ל"ב 12-6).

אם חשבנו שסיימנו את תיאור תיאבונם של משרתי האל על חשבון עובד האדמה הישראלי, מסתבר שלבעל ספר דברי הימים יש תוספת נכבדה – לא רק פולחן ושירות למשכן ולמקדש – יש עוד תפקידים שצריך לאייש – ומי כביכול קבע זאת? לא אחר מאשר דויד המלך. הוא, כביכול, קבע שיש להעניק למשפחות הלויים קהת, מררי, גרשום, אליצפן, חברון ועוזיאל – מעמד מיוחד של שוערים, משוררים ומנגנים למקדש. דויד הוא זה שמנה את עשרות שמותיהם ומחלוקותיהם של כוהנים, לויים, שוערים, משוררים ומנגנים (דברי הימים א' כ"ג – כ"ו). בספר שמואל היותר אמין – אין לכך זכר!

קשה להתחקות אחרי שורשיו של שבט לוי – בנבואת יעקב בדבר עתיד יוצאי חלציהם של בניו – הוא מקלל את לוי: "שמעון ולוי אחים כלי חמס מכרותיהם, בסודם אל תבוא נפשי, בקהלם אל תחד כבודי, כי באפם הרגו איש, וברצונם עיקרו שור. ארור אפם כי אז, ועברתם כי קשתה, אחלקם ביעקב, ואפיצם בישראל" (בראשית מ"ט 7-5). הכתוב כאן מתייחס בוודאי לסיפור בבראשית ל"ד, בטבח ובביזה שערכו שמעון ולוי באנשי שכם משום אונס דינה אחותם.

כפי שראינו, במשך מאות שנים לא היתה דריסת רגל של הלויים בפולחן. מספר שופטים פרקים י"ז י"ח אנו למדים שהלויים היו חלק מהשבט שבתוכו חיו, ונחשבו למועדפים לעבוד את האל. לאחר המהפכה הדתית של יאשיהו שבט לוי קיבל מונופול על הפולחן. איך קרה המהפך הזה? בספר שמות יש הסבר: אחרי חטא העגל קרא משה – "מי לה' אליי!" ונענו לו בני לוי, ואלה הרגו את אחיהם, את רעיהם ואת קרוביהם – שלושת אלפי איש שעבדו לעגל. ועל כן זכו לשכר, והוא שימלאו ידיהם לה' (שמות ל"ב 29-26). המהפך הזה, מקללה ופיזור בכל שבטי ישראל, להעדפה בעיני האל – קרה, כנראה, בימי יאשיהו, כמבואר לעיל.

ובאשר לסיפור עגל הזהב, נקודת זמן קריטית, לפי הכתוב, בעניין מעמדם של בני לוי, יש כמה תמיהות שניתן דעתנו עליהם: ירבעם בן נבט נבחר לתפקיד לקרוע את ממלכת דויד ושלמה, ולהקים ממלכה לעשרת השבטים – על ידי שני נביאים: אחיה השילוני ושמעיה איש האלוהים (מלכים א' י"א 40-29; י"ב 24-22). כלומר, ירבעם בן נבט הוא בחיר האל, ואם כן, איך ייתכן שהוא פועל בניגוד לכתוב בעשרת הדיברות ובמקומות רבים בתורה, ובונה שני עגלים בבית אל ובדן? ואלה דבריו: "רב לכם מעלות ירושלים, הנה אלוהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים, וישם האחד בבית-אל, ואת האחד נתן בדן" (מלכים א' י"ב29-28 ) – איך זה שבחיר ה', שאמור להכיר את סיפור חטא העגל שבתורה, מבצע חטא כפול כזה?!

ובכן, ברור שירבעם לא הכיר את התורה, כפי שגם שני הנביאים הנ"ל לא הכירו אותה – עד ימיו של יאשיהו עבדו בני ישראל לפסלים – כך גדעון, כך יהונתן נכדו של משה, כך דויד, וכך מרבית מלכי ישראל, שאת פסליהם שיבר יאשיהו במהפכה הדתית שלו. איסור פסל ומסיכה החל רק במהפכה הזאת של יאשיהו על פי הספר ש"מצא" חלקיהו במקדש, והוא ללא ספק ספר דברים. ירבעם, כאמור, לא יכול היה לדעת שאסור להתפלל לפסל. הוא ידע שבמקדש בירושלים יש פסל של עגל, והוא חיקה את מה שראה שם, והכפיל בשניים, ובעל ספר מלכים, הדויטרונומיסט, קבע שזה חטא כלפי צווי התורה. וכן, ברור שסיפור חטא העגל חובר בעקבות מעשהו של ירבעם, ומעשיהם של רבים ממלכי יהודה וישראל, ולא להיפך!

בחיבור זה ניסיתי לסכם את התיאבון של משרתי האל, וכיצד העדפות הכלכליות והמעמדיות שהם תבעו לעצמם הלכו ותפחו מדור לדור, והעם התמים האמין כי מדובר בצווים אלוהיים שאם לא מקיימים אותם זעם האל ינחת עליהם, והאמת היא שההיענות לדרישות האבסורדיות של משרתי האל הביאה על עם ישראל אסון אחר אסון, וכשנדמה שלמדנו לקח, באים משרתי האל החדשים, ודורשים, וגם מקבלים, זכויות ללא חובות.

משה גרנות

הוצאת אסטרולוג 2001

ד. העלייה השנייה בראי ספרותה

עיון בספרים הרבים העוסקים בעלייה השנייה מעלה מיד שאלה: מהם הסוגיות והנושאים המרכזיים, שמצאו לעצמם ביטוי בספרותה של העלייה השנייה ובזו שנכתבה על אודותיה?

הרומנטיקה מול המציאות

השאלה העקרונית הראשונה, האופיינית לספרות העלייה השנייה – היא השאלה של הרצוי והמצוי, או שאלת הרומאנטיקה מול המציאות. כלומר, איך ראו את הארץ וכיצד היתה הארץ באמת. הכורח לראות נכוחה את הקיים ולהיפרד במידה מסויימת מן החלום, או להיפך – לדבוק בחלום למרות המציאות המרה שבהווה, ולקוות שמציאות זו תשתנה ותהיה לאחרת.

שאלה זו של רצוי ומצוי, בייחוד אחרי הופעתו של ברנר מ1909- כסופר ארצישראלי, נעשתה לשאלה חריפה מאוד – גם לשאלה פוליטית ותעמולתית. כשהופיע סיפורו הארצישראלי הגדול והחשוב "מכאן ומכאן" (1911), יצא רוגז רב על ברנר. על הרוגז והאכזבה אפשר ללמוד גם מתוך דברי עגנון בהספדו על ברנר (נדפס לראשונה בכתב-העת הספרותי "מולד", יוני 1961). הסיפור הרגיז את הציבור היהודי-הציוני בארץ, את הפועלים ואת בעל-הבית היהודי הארצישראלי. והרוגז נבע לא רק מטעמים ספרותיים, מפני שאנשים ראו בו פתאום דבר "מודרניסטי" מדי או מחליא מדי, או משום שנטו לזהות דמויות חיות ביצירה, או מפני שהעיצוב הספרותי הדהים אותם – אלא בעיקר מפני שברנר הראה בצורה עמוקה ופסימית את המצוי ולא את הרצוי, והקוראים בארץ חששו מפני מה יגידו היהודים שטרם עלו ארצה.

זו היתה שאלה מרכזית, שהיתה קיימת עוד בימי העלייה הראשונה, למשל בסיפוריו של זאב יעבץ. יעבץ היה סופר דתי וליבו לא נתנו להוציא את דיבת הארץ רעה, לכן הסיפורים שלו מדברים ברובם על הרצוי, ואילו המצוי ניתן בהם מבעד לערפילי החלום והאגדה (או ביום של חג, כהגדרתה של פרופ' יפה ברלוביץ, חוקרת ספרות העליות הראשונות). הארץ ניראית בסיפוריו רומאנטית מאוד ואינה מתוארת תיאור ריאלי. היתה כאן מישאלת-לב וגם כוונה – לא לאכזב את היהודים שטרם עלו ארצה ושאולי עתידים לעלות, ולא לצייר בפניהם את המציאות בצורה קודרת ובוטה, שמא יתחרטו ולא ירצו לעלות, או, גרוע מזה, יחדלו לשלוח כספי תרומות ליישוב הארץ.

גישה זו היתה פסולה מראשיתה, ולא רק מצד החטא לאמת. ספרות שמעלה את הפרובלמאטיות של המציאות בארץ, ממילא יוצרת אתגר למי שאינו חי בה, וככל שהבעיות יותר חשופות ומעניינות, כך הן יותר משכנעות ויוצרות מוטיבאציה להתעניין במה שקורה בארץ, ולקחת בו חלק פעיל.

התוצאה היא, שאנחנו מתייחסים כיום בעין סלחנית אל הסיפורים הנאיביים מאותה תקופה. סיפוריו של משה סמילנסקי, למשל, נשכחו כמעט לגמרי. אני זוכר, שבנעוריי בפתח-תקווה ידעתי שיש שני סופרים בארץ-ישראל: משה סטבסקי ומשה סמילנסקי. סטבסקי, שכתב את "הכפר הערבי" (1946) וסיפורים מחיי הארץ, וסמילנסקי – הוא חוואג'ה מוסה ועורך "בוסתנאי", ביטאונה של התאחדות האיכרים בארץ-ישראל. אני חשבתי אז לתומי כי לא יכול להיות סופר בלי האות סמ"ך בשמו, ושמו משה, כי שמעתי רק על שני הסופרים הללו. רק אחרי שנים נעשה עגנון לסופר הראשון במעלה, אבל בילדותי אינני זוכר שדיברו על עגנון. סמילנסקי היה הסופר בה"א הידיעה, וכיום נשכח.

אבל כאשר אנחנו קוראים במחזור סיפוריו "בני ערב", השייך לספרות של תקופת העלייה השנייה, אנו מוצאים שם שפע של סיפורי אהבה ונקמת-דם מחיי הערבים, עולם שלם – אבל עולם נאיבי. בלי המעמקים של ברנר, זאת גם כאשר סמילנסקי מתאר את הוויי המושבה הארצישראלית. עולם רומאנטי, עולמו של סופר שרואה ומתאר את הארץ לרוב בצורה רצוייה, אם כי אינו מעלים את הבעיות והקשיים של תקופתו. אך הגישה היסודית היא נאיבית, ולכן מה שניראה לכאורה כמצוי של אותה תקופה היה בו הרבה מן הרצוי.

קורא רציני, הרוצה לדעת כיום את שורשיו בארץ, יכול להבין את המציאות של אז על כל צדדיה הבעייתיים, בעיקר מן הסיפורים של ברנר. סיפורי ברנר נושמים את המציאות לכל עומקה. וזאת למרות, ואולי דווקא – מפני הפסימיות שלהם, וכל הקושי והעליבות המתוארים בהם. ברנר נותן את הריתמוס האמיתי של הארץ בתקופת העלייה השנייה. והדבר נכון גם לגבי רומאן כמו "שמות" (נדפס לראשונה בשנות ה20-) של א. ראובני, אך לא לגבי הסיפורים והאידיליות של דוד שמעוני (שמעונוביץ), לדוגמה.

(בספרו האוטוביוגראפי "מברלין לירושלים", שיצא לאור בשנת 1982, מספר מורי ורבי גרשם שלום, שהיה מגאוני היהדות במאה העשרים, כי בניגוד לאחרים – הוא לא התאכזב בעלותו לארץ-ישראל בשנת 1923 כי קרא קודם את ברנר והיה מוכן לפגישה עם המציאות הקשה).

היחס לאיכר היהודי

נושא מרכזי שני העולה בספרות העלייה השנייה הוא היחס לאיכר היהודי במושבות העבריות של העלייה הראשונה. הדברים הללו ידועים מתולדות היישוב בארץ: כיבוש העבודה הפיסית, בעיקר בחקלאות ובבניין, ההתנגדות לעבודה ערבית, המאבק על עבודה עברית, וכדומה. אבל צריך לומר כי בנושא זה, הספרות שנכתבה בתקופה העלייה השנייה היתה ספרות ריאליסטית. היא עסקה בבעיות עצמן, בעיות של פועלים, של איכרים, והמאבק ביניהם ובקירבם. השיחות ששוחחו במושבות על הבעיות הללו הן, למשל, חלק מן הרומאן "הדסה" של משה סמילנסקי, או מן התוכחות המרות בסיפורו של ברנר "מכאן ומכאן", או שהן משוקעות בצורה האירונית, המקסימה והמסוגננת ב"תמול שלשום", כאשר עגנון מתאר את שוק הפועלים בפתח-תקווה, כשוק עבדים. המציאות תוארה, ולא היתה התחמקות מפני תיאורה. שאלת היחס לאיכר ולדור הראשון של בני המושבות מעסיקה את סופרי תקופת העלייה השנייה.

כך למשל הכינוי סאברע או סאברעס (ברבים), היה תחילה כינוי של ליגלוג וגנאי לבני הדור הראשון שנולד במושבות, ורק לימים הפך לכינוי חיובי ויוקרתי, בעיקר בגילגולו העברי – צבר.

אהוד בן עזר

המשך יבוא

"גוליבר במדינת הליליפוטים שיצאו מדעתם!"

* אל תחמיצו שום הופעה של הערבי הישראלי הצעיר דובר האנגלית הרהוטה יוסף חדאד ביו-טיוב, בייחוד הנאום המדהים שלו נגד חמאס באולם העויין באוכספורד! אחרי נתניהו הוא כיום אחד מטובי המסבירים הישראליים בעולם.

לפי היו-טיוב זה עתה הופיע גם ספרו העברי "תנו לי להסביר".

בעריכת הלית ישורון

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020

בשנת 2021 נמכרו 648 עותקים של הספר

בשנת 2022 נמכרו 298 עותקים של הספר!

בשנת 2023 נמכרו 247 עותקים של הספר!

בס"ה נמכרו 1,193 עותקים

הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה (kibutz-poalim.co.il)

ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978

או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il

המחיר 59 שקלים לפני משלוח

אהוד: זה הספר היחיד משירי אסתר ראב הזמין כיום לרכישה.

הכרך "אסתר ראב / כל השירים" אזל מזה שנים רבות.

לפני יותר מ-100 שנים, בתל-אביב, בסיוון תרפ"ב, קיץ 1922, התפרסמו מעל דפי חוברת "הדים", שיצאה לאור בעריכתם של אשר ברש ויעקב רבינוביץ, שלושת שיריה הראשונים של אסתר: "אני תחת האטד", "כציפור מתה על הזרם" ו"לעיניך האורות, המלאות".

ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!