הַדְּמָמָה
מִתַּחַת לַדְּמָמָה
הַלְמוּת
פַּעֲמוֹנִים עֲמֻקִּים
מַרְאוֹת מְרֻמָּזִים
רְחוֹקִים
סַחַף-עָנָן
כִּכְתָב-אֱלוֹהַּ
מְנֵי מְנֵי –
מִקְצֵה שָׁמַיִם
עַד קְצֵיהֶם
אִוְשָׁה – לֹא מִכָּאן –
תַּעֲלוּמָה
מִתַּחַת לַדְּמָמָה
הַלְמוּת-לֵבָב
עֲצוּמָה.
רַחַשׁ תְּהוֹמוֹת –
•
• פירוש הסימן – שיר מן העיזבון שפורסם לאחר מותה. העיזבון הועבר למכון "גנזים". השיר נמצא גם בכרך "אסתר ראב / כל השירים", 1988, שאזל, ונשלח חינם בקובץ וורד לכל מבקש.

שָׁלוֹם אַבָּא הַיּוֹם קִבַּלְתִּי תִּיק לְאִסּוּף מִכְתָּבִים.
מִיָּמִין: "מֵאִמָּא שֶׁלִּי". מִשְּׂמֹאל: "מֵאַבָּא שֶׁלִּי" –
תָּאֵי תְּכֵלֶת רְקוּמִים.
מִכְתָּבְךָ הִגִּיעַ לִבְסוֹף. מַעֲטָפָה מוּזָרָה.
חוֹתֶמֶת מְשֻׁלָּשׁ.
נְיָר דַּק.
הַלַּיְלָה נִפְרַשׂ יָרֵחַ עַל מַטָּעֵי  הַבָּנָנוֹת,
כְּמוֹ חֲצִי מְנַת פָלָאפֶל אֵצֶל הַתֵּימָנִי
עִם הָרֹאשׁ הַמִּתְנַדְנֵד בְּפִנַּת אַגְרִיפַּס קִינְג ג'וֹרְג'.
קַוֵּי אוֹר גָּלְשׁוּ מֵהֶהָרִים לְלַטֵף אֶת הַכִּנֶרֶת.
 
אַתָּה יוֹדֵעַ, יְלָדִים חוֹלְמִים קָמִים לִפְעָמִים
אַחֲרֵי חֲצוֹת לָלֶכֶת עַל הַמַּיִם –
עֵין גֵּב קוֹרֶצֶת מֵעֵבֶר לַגַּלִּים.
 
הַמְּטַפֶּלֶת אוֹמֶרֶת שֶׁאַתָּה בַּדֶּרֶךְ לַמַּחֲנוֹת.
אֲנִי מֵבִין, חֶצְיוֹ הַשֵּׁנִי שֶׁל הַיָּרֵחַ בְּעִקְּבוֹתֶיךָ,
שֶׁלֹּא תִּמְעַד בַּדֶּרֶךְ לְשָׁם.
כַּאֲשֶׁר תַּגִּיעַ, הִזָּהֵר מִגִּדְרוֹת תַּיִל כְּפוּלִים,
חַשְׁמַל זוֹרֵם בַּחוּטִים וְחֶלְקֵי אֲנָשִׁים סַהֲרוּרִים
נְעוּצִים כְּאַלּונֵי בָּכוּת –
פֶּסֶל וּמַסֵּכָה בְּנוֹף שֶׁמְּפַסֵּל אֱלֹהִים.
 
הַמְַּטַפֶּלֶת טוֹעֶנֶת שֶׁזֶּה לֹא מִגֶּבֶס
אוֹ קַרְטוֹן מְשֻׁמָּש,
רַק מֵאוֹר אָדָם וְאוֹר הַיָּרֵחַ –
וְאוּלַי...
עוֹר וַעֲצָמוֹת.
 
רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם...
                                     
 ילד חוץ (ירושלמי)  בקיבוץ גינוסר,  בשנים 1942-1946 –אבא שלו באירופה, בבריגדה היהודית בצבא הבריטי‎‎ (במלחמת העולם השנייה).         
                                                            

* הפקת לקח 7 באוקטובר – כניסת כוחות צה"ל לאזור החיץ שממזרח לגבול עם סוריה, היא סימן מעודד שמעיד על הפקת לקחים.
ממשלת ישראל וצה"ל של 6 באוקטובר לא היו נוהגים כך. הם היו מעדיפים לפנות את יישובי הגולן ולהקים רצועת ביטחון בישראל.
הלקח מס' 1 ממחדל 7 באוקטובר, הוא שאסור לנו לאפשר התבססות של איום על גבולנו ושעלינו ליטול יוזמה כדי לסכלו, ולא להמתין לאוייב שיתקוף אותנו.
על ישראל לקבוע רצועת ביטחון; אזור חיץ, שהיא לא תאפשר לאף גורם עויין לחצות אותו. על ישראל לחבור לגורמים חיוביים, כמו הדרוזים, ולסייע להם לבסס אזור אוטונומי ידידותי בקרבת גבולנו.
זו גם הזדמנות לתיקוני גבול, כמו שליטה בשיא החרמון, שהיה בידינו במלחמת יום הכיפורים ונסוגונו ממנו בהסדר ההפרדה (31 במאי 1974), שחתמנו עליו עם מדינה שכבר אינה קיימת, וחשיבותו הביטחונית אדירה, ותיקונים נוספים, למימוש אינטרסים לאומיים וביטחוניים. (הדברים נכתבו לפני הידיעה המשמחת על כיבוש שיא החרמון).

* ציון גבוה – הציון לנתניהו על המדיניות וההחלטות ולצה"ל על הביצוע בחזית הסורית, לפחות עד כה – גבוה מאוד. הן תפיסת אזור החיץ והן השמדת הצבא הסורי בטרם הארסנל שלו ייפול בידי הארגונים הג'יהאדיסטים, הם מופת של נקיטת יוזמה אקטיבית להגן על מדינת ישראל באמצעות פעולה בשטח האויב למניעת איום על ישראל.
אילו כך נקטה הממשלה כלפי חמאס וחיזבאללה, לא היה 7 באוקטובר, לא היו עשרים שנות רקטות מהדרום, ולא היו חרפת-הפינוי, ההרס והחורבן ביישובי הגליל.

* לנו לנו לנו – לנו לנו לנו
יהיה לנו,
כתר החרמון!
(ז'בוטינסקי, "שיר אסירי עכו").

כמה הייתי נותן כדי להצטרף ללוחמי סיירת שלדג שתפסו, ללא קרב, את שיא החרמון.

* מלחמת בזק – מלחמת הבזק של המורדים, שכבשו בסערה את סוריה בעשרה ימים, מזכירה לנו איך נלחמים כשנחושים להכריע ולנצח.
ההיפך המוחלט של מלחמת הדשדוש שלנו.
עלינו לחזור לתורת הביטחון הלאומי, שמלחמות בזק התקפיות הנן מרכיב מרכזי בתוכה.

* מדינה דרוזית לצד ישראל – לפני ימים אחדים, כתבתי שידיו של בשאר אסד מגואלות בדם למעלה מחצי מיליון מבני עמו. טעיתי במינוח. הוא אמנם רצח למעלה מחצי מיליון מאזרחי סוריה, אבל לא מבני עמו, כי אין עם סורי.
סוריה, כמו לבנון, ירדן, עיראק ולוב, היא מדינה מלאכותית, שגבולותיה שורטטו במו"מ בין מעצמות קולוניאליות באופן שרירותי, מנותק מכל היגיון אתני. וכך, אותן מדינות אולי הוגדרו מדינות לאום, אך אין להן לאום. סוריה מפוצלת לקבוצות אתניות שונות, וכדי להחזיק אותן יחד, נדרשו שלטון רודני אכזר ורצחני, כמו שושלת אסד, שילהוב האזרחים נגד אוייב משותף, דמוני, והאוייב הזה הוא ישראל, והישענות על בריה"מ בעבר ועל רוסיה בהנהגת פוטין בשנים האחרונות. ולמרות כל אלה, המדינה הזאת קרסה, תחילה ב-2011, ואחרי דיכוי מלחמת האזרחים האש רחשה עד ההתפוצצות בשבוע שעבר.
ומה עכשיו? משטר אסד הלך, אבל המבנה של סוריה לא השתנה, הבעיות הבסיסיות לא השתנו, וניסיון להקים עם סורי ולגבש אותו סביב משטר אחר נועד לכישלון.
מאז מלחמת האזרחים בעשור הקודם, הכורדים שולטים על כרבע משטח סוריה. טורקיה עומדת מאחורי ג'ולאני וארגונו, שהובילו את ההפיכה. טורקיה רואה בכורדים אויב ואיום. זה מוקד סכסוך שעלול להתלקח בקרוב.
מוקד נוסף הוא המובלעת העלאווית. משפחת אסד העלאווית רדתה ברוב הסוני במשך 55 שנה וטבחה בהמוני סורים. שאיפת הנקם עלולה להביא לטבח נקם. להערכתי, נאמני אסד שקרסו וברחו מהקרבות, יגנו בציפורניים על המובלעת העלאווית. זה מוקד שני. ויש עוד מוקדים פוטנציאליים רבים.
הפתרון הרצוי לסוריה, הוא חלוקתה למדינות על פי ההרכב האתני. רצוי שהעולם ובראש ובראשונה מעצמת-העל ארה"ב, יתערבו בניסיון להציל את סוריה באמצעות חלוקתה ומן הראוי שישראל תהיה שותפה למהלך. האינטרס הישראלי הוא לחזק את בעלות בריתה הפוטנציאליות – העדה הדרוזית והכורדים. עלינו לחתור לכינון מדינה דרוזית בגולן המזרחי וברצף עד ג'בל דרוז, שעמה נקיים יחסי ידידות ושיתוף פעולה ואולי אפילו קונפדרציה. אמנם הדרוזים אינם רואים בעצמם לאום אלא עדה ואינם חותרים למדינת לאום, אך היו דברים מעולם. בין השנים 1921-1936 היתה קיימת מדינת ג'בל דרוז. הקמת מדינה כזו בשכנותנו היא חזון של יגאל אלון משנת 1967, והוא קיים קשרים עם הדרוזים בסוריה בנדון. אז לא בשלה השעה. היום מן הראוי לקדם יוזמה כזו. ובקביעת הגבול בינם לבינינו, יש מקום למספר תיקוני גבול ובראשם שליטה ישראלית על שיא החרמון, בשל חשיבותו הביטחונית האדירה.

* המסר של פוטין – הקריסה המשפילה והמהירה של צבא אסד מבהירה את מה שידע כל מי שעקב אחרי מלחמת האזרחים בעשור הקודם – אסד לא גבר אז על המורדים ולא היה לו כל סיכוי לגבור עליהם. מי שעשו בעבורו את העבודה היו מיקור חוץ: חיזבאללה, איראן ומעל כולם – רוסיה.
מה היה האינטרס של פוטין להילחם למען אסד? אחרי שארה"ב נטשה את בעלי בריתה ובראשם מובארק, הוא רצה להוכיח למנהיגי המזה"ת, שהוא נאמן לבעלות בריתו ואינו משענת קנה רצוץ כארה"ב.
הוא היה נוהג כך גם כעת, אלא שצבאו מרותק למלחמה באוקראינה, מה שלא איפשר לו מעורבות ממשית. הענקת המקלט המדיני לאסד ומשפחתו נועדה לאותה תכלית.

* היעד העליון – נפילת משטר אסד, בהמשך למכות הקשות שישראל הנחיתה על חיזבאללה, חמאס והג'יהאד האיסלמי, היא מכה קשה לאיראן, שטבעת האש שטוותה במשך שלושים שנה קרסה.
עובדה זו עלולה להאיץ את המרוץ של איראן לעבר הפצצה הגרעינית.
הדבר מחייב את ישראל לפעול ללא שיהוי לסיכול המזימה, באמצעות תקיפת מתקני הגרעין באיראן כדי להשמידם, ואם אין בכוחנו להשמידם – כדי להסיג את תכנית הגרעין שנים רבות אחורה.
אם בעבר חששנו מהתגובה הקשה של טבעת האש לאורך גבולותינו, היום אנו יכולים לעשות זאת בביטחון רב הרבה יותר.
ייתכן מאוד שממשל טראמפ יגבה את המהלך, אולם אין להתנותו באישור אמריקאי.
יש להקים ממשלת אחדות לאומית, שתוביל את המהלך, לצד המהלך של תקומת הגליל והנגב המערבי, תוך גניזת המהלכים המפלגים המסוכנים שבהם הממשלה עוסקת היום.

* מעצבה של סוריה המודרנית – רבין, פרס, נתניהו, ברק, אולמרט ושוב נתניהו, כל אחד בתורו, ניסו למסור את הגולן לאוייב הסורי ולהחריב את מפעל ההתיישבות בגולן.
ברק, שהיה האובססיבי מכולם, נהג לדקלם עד זרא בכל נאום ובכל ראיון את המנטרה: "חאפז אסד, מנהיג אמיץ וחכם, מעצבה של סוריה המודרנית."
"העם עם הגולן" – ההתנגדות העממית הרחבה של אזרחי ישראל, בהנהגת תושבי הגולן, הצילה את מדינת ישראל מאסון לאומי.

* אש יא גולש – בתקופת המו"מ על נסיגה מהגולן, שוחרי ושופרות הנסיגה סיפרו לנו שחאפז אסד הוא מנהיג חכם, אמיץ, יציב, פרגמטי והעיקר, הוא קיבל החלטה אסטרטגית להגיע להסכם שלום עם ישראל. עלינו להזדרז ולחתום איתו, כי בנו שיירש אותו הוא צעיר ויחלפו שנים עד שייהנה מהמעמד והלגיטימציה בארצו ובעולם הערבי, שיאפשר לו להניע את המהלך.
בינתיים, באסל, בנו המועדף של חאפז אסד, נהרג בתאונת דרכים מסתורית. כשחאפז אסד מת, בשאר היה בן 35. על פי החוקה הסורית, הנשיא צריך להיות בן 40 לפחות. מה עושים? הפרלמנט כונס מיד לישיבת חירום, שינה את החוקה כך שבן 35 יוכל להיות נשיא (ואף ג'ינג'י לא עתר לבג"ץ הסורי על השינוי הפרסונלי בחוקה), ולאחר מכן בשאר הושבע לנשיא.
ומיד, שוחרי ושופרות הנסיגה סיפרו לנו, שבניגוד לחאפז אסד, השייך לעולם הישן, שהוא מאובן ושמרן, וטרם השתחרר מטראומת התבוסה במלחמת ששת הימים ולכן אי אפשר היה להגיע איתו לשלום, בנו בשאר הוא רופא עיניים, דובר אנגלית, למד בבריטניה והעיקר – הוא גולש באינטרנט. שמעתם, ילדים? גולש באינ-טר-נט. ומי שגולש באינטרנט הוא איש העולם הגדול, אדם פתוח, שיוביל רפורמות גדולות שיהפכו את סוריה לדמוקרטיה ליברלית עם כלכלה חופשית בלה בלה בלה.
באותם ימים כתבתי מאמר בנדון תחת הכותרת: "אש יא גולש."
חאפז אסד היה רודן שטבח בלי להניד עפעף בבני עמו, אבל קוטנו של בשאר עבה ממותני אביו.

* שקרן – לא השחתתי את זמני היקר על מסיבת העיתונאים, אבל שמעתי שהשקרן אמר שלא היה מוכן לרדת מהגולן.
שקרן עלוב. האיש ניסה, בשני משאים ומתנים, אחד עם חאפז אל אסד ואחד עם בנו בשאר, למסור לאוייב את הגולן ולהחריב את מפעל ההתיישבות הציוני בגולן.
הוא עומד מול עם ישראל ומשקר במצח נחושה. הוא בונה על עובדי האלילים הסוגדים לו, שכרגיל יתייחסו לשקר שלו כאל אמת. כמו שהם מדקלמים את השקר שהוא לא תמך בהתנתקות.

* לו"ז ההישרדות – אם בכל ימי עדותו בבית המשפט נתניהו יתנזר מעיסוק בהישרדותו הפוליטית ובסוגיות הקורעות את העם, כמו חוקי ההשתמטות ומימון ההשתמטות, פיטורין ללא כל סיבה עניינית של שר הביטחון, ניסיונות להדיח את היועמ"שית ואת ראש השב"כ, קונספירציות ועלילות דם ובחקיקת הטרלה – ייוותר לו הרבה יותר זמן לנהל את המלחמה מאשר בשגרה.

* בין מדינה מושחתת למדינה עם שחיתות – מה ההבדל בין מדינה שיש בה שחיתות למדינה מושחתת? כאשר החברה נאבקת בשחיתות ואינה מוותרת למושחתים, אין זו מדינה מושחתת. כאשר החברה מקבלת את השחיתות ומשלימה איתה, זו מדינה מושחתת, שבה השחיתות היא אורח חיים.
בעשור הקודם, עברנו תקופה קשה שבה נשיא המדינה, ראש הממשלה, שר האוצר, הרב הראשי ועוד הורשעו בפלילים וישבו בכלא. העובדה שהשחיתות והפשע הגיעו לרמות הבכירות ביותר היא נוראית, אבל החברה הישראלית עמדה מול השחיתות, מערכת האכיפה והמשפט לא התכופפו והמושחתים שילמו את המחיר.
הנחישות להיאבק בשחיתות לא היתה רק של המשטרה, הפרקליטות ובית המשפט, אלא גם של המערכת הפוליטית. ראש האופוזיציה בנימין נתניהו ביטא במילים כדורבנות את האבסורד בכך שאדם החשוד בפלילים, וזה היה הרבה לפני שהוגש נגדו כתב אישום, יעמוד בראש הממשלה. הוא צודק בכל מילה שאמר, ואם כך בזמן חקירה, קל וחומר בזמן משפט. אך לא רק האופוזיציה עמדה מול אולמרט, אלא גם חברי מפלגתו ושרי ממשלתו הראו לו את הדלת, ולא הותירו לו ברירה אלא להתפטר, ולחסוך לעצמו הדחה משפילה.
הימים שבהם הנשיא וראש הממשלה נכנסו לכלא היו ימים עצובים. עצוב היה לראות את הידרדרותם מאגרא רמא של הנהגת המדינה לבירה עמיקתא של פשע וכלא. אבל היו אלה ימי גאווה לחברה הישראלית, שהגנה על עצמה מפני השחיתות והוכיחה שאינה מדינה מושחתת.
למרבה הצער, המקרה של נתניהו שונה. כאן נתניהו הצליח להפוך את המוני תומכי הליכוד והימין לתומכיו למרות השחיתות ובכך להיות תומכי השחיתות. הוא ותעשיית השקרים וההסתה שלו הצליחו להנדס את תודעתם של רבים מאוד בעם ישראל, בקוסנפירציות מטורללות על "רדיפה", "תפירת תיקים" ושאר שקרים. והקואליציה מינפה את ההסתה הזאת לניסיון לחולל מהפכה משטרית שבה תאבד עצמאות מערכת המשפט הישראלית.
ודווקא לכן, המאבק היום על דמותה של המדינה קשה יותר, מאתגר יותר אך חשוב יותר מבימי קצב ואולמרט. זה מאבק על נפשה של המדינה, שלא תהפוך, חלילה, למדינת שחיתות.

* לא להכתים את ההליך – בימים האחרונים שמעתי מיספר אנשים הטוענים שהחקירות והמשפט נגד נתניהו רק חיזקו אותו ואת הישרדותו בשלטון, כי הם צופפו סביבו את הציבור הימני בישראל. לכן, הם אומרים, כל המהלך הזה היה מקח טעות, שרק הזיק וצריך למצוא את הסולם לרדת מן העץ.
גם אם אקבל את התאוריה שלפיה החקירות והמשפט חיזקו את נתניהו, המסקנה שגויה לחלוטין.
מה היתה האלטרנטיבה? האם ברגע שעלו חשדות לשחיתות, המשטרה יכלה להרשות לעצמה לא לחקור אותם? וכאשר החקירה הניבה ראיות, הפרקליטות והיועמ"ש יכלו להרשות לעצמם לא להעמיד לדין על סמך הראיות? וברגע שהוגש כתב אישום על סמך הראיות, ניתן היה לא לקיים את המשפט?
גם אם אכן החקירות והמשפט חיזקו את נתניהו וגם אם הם יאריכו עוד את שלטונו – גם אז דעתי היא שאסור ששיקולים פוליטיים יכתימו חקירה ומשפט.

* חתמת? אתה אחראי – אחד הטיעונים שנתניהו הציג בעדותו, הוא שכראש ממשלה פעמים רבות הוא חותם על מסמכים שהדרג המקצועי מחתים אותו ואין לו זמן להתעמק בהם.
זה נכון. כאשר ראש הממשלה או שר סומך על הדרג המקצועי, יש מקרים כאלה. אבל מרגע שהוא חתום על מסמך – הוא אחראי עליו.
הגיוני מאוד שראש הממשלה יתקשה להתפנות לפרטי פרטים של משרד התקשורת. לא הגיוני שראש הממשלה יתעקש להיות גם שר התקשורת. הסיבה להתעקשות הזאת היא האובססיה שלו לתקשורת, שהיא זו שבעטיה, בין השאר, הוא עומד לדין.

* ההפגנות אינן במקום – ההפגנות בעד ונגד נתניהו ליד בית המשפט אינן במקום. בית המשפט אינו הכנסת ואינו הממשלה. זה גם לא בג"ץ שבו יש הכרעות בנושאים ערכיים. מדובר במשפט פלילי, שאליו מגיע נתניהו כמו כל נאשם, יש לו חזקת חפות כמו לכל נאשם ובית המשפט יפסוק על סמך ראיות.

* בגיא ההריגה – "סיור מְגדלים" הוא לרוב כותרת לסיור חקלאי מקצועי. אבל ביום ראשון לפנות בוקר יצאנו לסיור מגדלים מסוג אחר לגמרי.
"בראשית", בית האריזה המשותף של משקי הגולן והגליל העליון, ארגן לנו סיור מגדלים בנגב המערבי (אני סולד מהביטוי "עוטף עזה"); סיור בעקבות זוועות שבעה באוקטובר והזדהות עם התושבים.
ביום חמישי, אחרי ששוחררנו מ-14 חודשי מילואים, חשבתי שזה יהיה הטיול-אחרי-צבא שלי. אבל בשבת התגייסנו שוב, וזה הפך ל"תרבות יום א'."
זה לא היה יום כיף. זה כיף כמו סיור ב"יד ושם". היה זה יום קשה, חזק ומשמעותי מאוד.
הסיור התחיל בגן הגבורה והזיכרון בשדרות. ה"גרנד-זירו" של משטרת שדרות. מונומנט מרשים מאוד.
התחנה הבאה היתה מגרש המכוניות השרופות ליד המושב תקומה. הערימה האינסופית של מאות או אלפי שלדי מכוניות שרופות, הזכיר לי את ערימות הנעליים והמשקפיים באושוויץ.
במצפה התצפיתניות ליד קיבוץ נחל עוז פגשנו את אביה של נועה מרציאנו שנחטפה ונרצחה ואת אימה של אביב חג'ג' שנרצחה במוצב נחל עוז, והאזנו לסיפוריהם קורעי הלב.
למדתי שנועה נרצחה בידי רופא בביה"ח "שיפא", שהזריק לה זריקת מוות. ד"ר מוות. מנגלה. נורא! ... ואנחנו שחררנו ממעצר את מנהל בית החולים הטרוריסטי.
אחרי ארוחת הצהרים בשדרות נסענו לבארי, קיבוץ ההריגה. עברנו בשכונות החרבות של בארי תובב"א. מה שהרשים אותי, היה לראות איך הגינות, אפילו של הבתים החרבים והשרופים, מטופחות, הדשא מכוסח והכל מטופל ויפה. מראה סוריאליסטי.
נפגשנו, בשרידי ביתו החרב, עם אבידע בכר, מנכ"ל החקלאות בבארי, שאיבד את אשתו, דנה, ואת בנו, כרמל, וכן אחת מרגליו. דנה גדלה שנתיים באורטל – משפחתה מגשר הזיו היתה באורטל כמשפחה מגויסת מטעם התק"ם לקיבוץ צעיר, בתחילת שנות השמונים. אף ששמעתי את סיפורו כבר ארבע פעמים, ותמיד התרגשתי עד דמעות, לשמוע את הדברים פנים אל פנים, בהריסות ביתו, זו חוויה אחרת. הוא סיפר בפרוטרוט את אירועי אותו היום ושיתף אותנו בתובנות הקיומיות האישיות והלאומיות שלו. מבחינתי, המפגש עם אבידע היה גולת הכותרת של הסיור.
לאתר נובה הגענו בשעות דמדומים, ולא הספקנו לחוות אותו כראוי.
היום היה קשה. הסיפורים מזעזעים. אך נחשפנו גם לסיפורי גבורה מעוררי השראה. ראינו את שדות הנגב המערבי, שדות החוחובה וגידולי השדה, מוריקים וצומחים שוב. ראינו את שדרות שוקקת חיים, הומה אדם וכל העסקים בה פתוחים. ראינו את תחילתה של התקומה.
הגעתי הביתה בלילה, היישר לשמירה.

* חבר מליאה – במשך 18 שנים, במצטבר, ייצגתי את אורטל במליאת המועצה האזורית גולן. לראשונה נבחרתי ב-1987, בגיל 24. ראש המועצה היה איתן ליס ז"ל. מאז כיהנתי בקדנציות של כל ראשי המועצה הבאים, יהודה וולמן, אלי מלכה וחיים רוקח.
וכעת נבחרתי שוב, ואני חבר במליאה גם בקדנציה של אורי קלנר. החבר הוותיק ביותר – בפער. המליאה בחרה בי פה אחד כנציגה בוועדה המיוחדת לתכנון ובנייה במרחב הגולן, שהוקמה בהחלטת ממשלת בנט על התוכנית הלאומית לפיתוח הגולן, על מנת לקצר תהליכים ולהתגבר על ביורוקרטיות בפיתוח הגולן.

* ביד הלשון: שובל – קיבוץ שובל בצפון מערב הנגב, הוא קיבוץ של תנועת הקיבוץ הארצי (השומר הצעיר), המשתייך למועצה האזורית בני שמעון.
הקיבוץ עלה לקרקע במסגרת י"א הנקודות, שהוקמו במוצאי יום הכיפורים תשי"ז (1946).
הגרעין המייסד היה של תנועת השומר הצעיר, בני הארץ ועולים מדרום אפריקה. מלכתחילה הגרעין רצה להתיישב באזור אילת ונקרא גרעין "אילת". במשך למעלה משנתיים, לפני העלייה לקרקע, ישב הגרעין ב"מצפה הים" שבצפון נתניה.
השם שובל הוא הגרסה העברית של היישוב סובילא, המופיע במפת מידבא. שמו של סובילא השתמר בשם היישוב הערבי ביר זבאלה.
אורי הייטנר
לתגובות: uriheitner@gmail.com

או: ברוך שלא עשנו גמל שלמה
במרכז הכפרי "אחווה" בתחום המועצה האזורית באר טוביה, יש מרפאה לטיפול בבעלי חיים. ד"ר אמיר שיפמן יחד עם בנו אור משרתים את תושבי האזור, שמגיעים עם חיות המחמד שלהם בשעות היום והלילה, בימי חול ואפילו בשבתות ובחגים. אמיר מספר על דרכו להגשמת חלום הילדות שלו ועל ספר הילדים שכתב.
אמיר שיפמן הוא בן למשפחה מאוד שורשית בארץ. אימו מינה (לבית סלידוכין) ילידת ירושלים ואביו שמואל ז"ל, שנפטר לפני שנה, היה דור שביעי בארץ ממשפחה שמוצאה מצפת-טבריה. "אני גדלתי בירושלים בשכונת ניות. למדתי בעיר זו, אבל תמיד היתה לי משיכה לבעלי חיים. מכיוון שגרנו בעיר, אימא לא הסכימה שיהיו בעלי חיים בבית, אבל אני התחברתי אליהם אצל החברים ובשכונה."
אמיר היה חניך בתנועת הצופים ויחד עם חבריו לגרעין הוא היה מגיע בחופשות מהלימודים לקיבוץ יוטבתה. שם פגש גם חיות משק וגם אליהן נקשר כמו לחיות המחמד. "אהבתי את החיים הכפריים." הוא מספר, וכבר אז ידעתי מהו הכיוון שאליו אני אלך."
הוא היה בצבא ביחידה 8200 באגף המודיעין, והשתחרר לאחר חמש שנות שירות, מתוכן שנתיים כקצין בקבע. ואז החל המסלול האקדמי הארוך שלו לקראת הגשמת חלומו להיות וטרינר. "בארץ אין מסלול ישיר." הוא אומר. "יש צורך ללמוד שלוש שנים לקראת תואר ראשון במדעי הטבע, ואז, אם יתמזל מזלך תתקבל בין המעטים ללמוד וטרינריה עוד ארבע שנים. תנאי הקבלה בזמני היו מאוד קשים," הוא מסביר, "כי יש בארץ רק בית ספר אחד לווטרינריה, ובכל שנה היו מתקבלים אליו עשרים סטודנטים בלבד." אבל אמיר לא נרתע. "הדרך שלי היתה ארוכה עוד יותר, כי בבית הספר התיכון למדתי במגמת מזרחנות. לכן נרשמתי ללמוד במשך שנה במכינה שמכשירה לקראת לימודי מדעים ב'הדסה' הר הצופים.
"לאחר שנת המכינה נרשמתי ללימודים לתואר ראשון בפקולטה לחקלאות ברחובות, במגמת בעלי חיים. סיימתי את השנה הראשונה בציונים גבוהים, ואז החלטתי לשנות כיוון – במקום לסיים תואר ראשון ובעוד שנתיים לקוות שאתקבל לווטרינריה, החלטתי לנסוע לחו"ל וללמוד שם."
אמיר התקבל ללימודי וטרינריה בעיר טורינו שבצפון איטליה. הוא נסע לשם בלי לדעת איטלקית, שהיא שפת הלימוד שם. אבל במרוצת הזמן הוא הצליח ללמוד איטלקית וסיים בטורינו שלוש שנות לימודים בציונים טובים מאוד. "ואז שוב 'עשיתי חושבים' והגעתי למסקנה שבעצם כדאי לי להמשיך ללמוד בארץ, במקום בו אקבל הכשרה מתאימה לי יותר, שלא כמו באיטליה, שם חלק גדול מהלימודים לא היה כל כך רלוונטי עבורי, כמו מחלות של חזירים..."
למזלו של אמיר היתה אופציה לסטודנטים מצטיינים שלמדו בחו"ל להתקבל לשנה שנייה של לימודי וטרינריה בארץ עבור סטודנטים מצטיינים בחו"ל. בכל שנה התקבלו רק שניים או שלושה סטודנטים. "הגשתי מועמדות ולשמחתי התקבלתי." הוא מספר. "אמנם היה עליי ללמוד שוב שנה שנייה, אבל העדפתי ללמוד בסביבה שלי, להכיר את המחלות שאופייניות בארץ ולהכיר קולגות, רופאים בתחום."
הלימודים התקיימו בבית החולים הווטרינרי בבית דגן. "זו היתה חווייה יפה." מעיד אמיר. "היינו קבוצה של עשרים סטודנטים, אווירה ממש משפחתית. אני החלטתי לשלב בין שתי התמחויות: חיות מחמד וכן בקר וצאן." בתום ארבע שנים הוא קיבל תואר דוקטור לרפואה וטרינרית:
D.V.M (Doctor of Veterinary Medicine)
לאחר הלימודים, בשנת 1996, אמיר החל לעבוד בחברה בשם "ויטמין" של ד"ר יוש בק מגדרה. הוא ועוד שלושה רופאים העניקו שירותים וטרינריים למשקים חקלאיים מאזור המרכז עד צפון הנגב. "ערכנו ביקורים סדורים והגענו למשקים גם כאשר קראו לנו במצבי חירום. וכך עבדתי בבוקר עם חיות משק – בקר לחלב, בקר לבשר וכבשים, ואחר הצהריים עבדתי במרפאה שלי עם חיות מחמד."
בשנת 2008 עבר אמיר לעבוד בחברת "שיאון" המתמחה בהזרעה מלאכותית של פרות. הוא עסק שם בקשרי לקוחות וכן ניהל את היחידה להשתלות עוברים של בקר לחלב.
מהי השתלת עוברים?
אמיר מסביר: "מייצרים עוברי בקר מפרות מצטיינות שנקראות 'פרות עתודה'. אלו הן פרות משובחות מהעדר הישראלי. מביאים את הפרות המצטיינות למצב של ביוץ יתר, כדי שיווצרו בקירבן יותר עוברים. כאשר הם בני 7 ימים, מוציאים את העוברים ומשתילים אותם בעֶגלות שהערכים הגנטיים שלהן פחות טובים. וכך בעצם משביחים את ההמלטות העתידיות תוך כדי הרחבת מיספרן."
משנת 2020 עובד אמיר בחברת תרופות גדולה בשם "וֶטמרקט" אשר מייבאת, משווקת ומפיצה תרופות לכל סוגי בעלי החיים – חיות מחמד, עופות, בקר, צאן. היא מקיימת קשרי עבודה מול חברות התרופות הגדולות בעולם ומייצגת אותן בארץ. זוהי חברה בעלת יותר ממאה עובדים, ביניהם נהגים המחלקים תרופות במסלולים קבועים בארץ. אמיר מרכז מקצועית את תחום התרופות שמיועדות לבקר ולצאן. הוא מעניק ללקוחות ליווי מקצועי, שירות והדרכה.
במקביל למשרה זו, אחר הצהריים, ממשיך אמיר לעבוד במרפאה הפרטית שלו לחיות מחמד שנמצאת במרכז הכפרי "אחווה" (ליד מושב ערוגות). שם יש לו מרחב המתנה נעים ונאה לחיות ולבעליהן, חדר טיפולים וחדר אשפוז.
אמיר נשוי לטליה, שהיא מורה לאמנות בבית הספר היסודי "רגבים" במושב אמונים. שם היא גם רכזת מצוינות. "טליה מציירת ומפסלת, אבל היא מאוד אוהבת את תחום ההוראה וההדרכה." מעיד עליה אמיר.
הם הורים לשלושה בנים. הבן הבכור, אור, הולך בדרכי אביו. הוא מסיים השנה את לימודי הווטרינריה ועובד עם אמיר במרפאה. הבן גל לומד כלכלה ומנהל עסקים. בגיל 14 הוא החליט לחזור בתשובה, ומאז הוא שייך לזרם הצינות הדתית. גל שירת ב'גולני' ומאז השבעה באוקטובר הוא היה במילואים במשך שנה כמעט. הבן השלישי שחר עובד כיועץ נדל"ן. לאמיר וטליה יש חמישה נכדים.

רפאל במרפאת החיות של סבא
כך נקרא ספר הילדים שכתב אמיר. "הכתיבה מאוד אהובה עליי." הוא מעיד. "בדף הפייסבוק אני מעלה סיפורים ואירועים מעבודת המרפאה. המרפאה היא מקום שמצטברים בו סיפורים – האוכלוסייה מגוונת, מגיעים בעלי החיים מסוגים שונים, וגם הבעלים של בעלי החיים הם לפעמים סיפור בפני עצמו."
הדמות הראשית בספר היא הנכד הבכור רפאל שעוזר לסבא הווטרינר לרפא חיות. יש בו שישה סיפורים על שישה מקרים בהם כלבים וחתול זקוקים לעזרה רפואית. את הספר איירה בכישרון רב יעלי סגל-ברנתן. האיורים שלה שובבים ומשמחים, והווטרינר המצויר הוא בן דמותו של אמיר.
"תהליך הכנת הספר היה מרתק עבורי." אומר אמיר. "הייתי בטוח שזה סיפור פשוט. אבל מסתבר שלא – ההגהות, העריכה הלשונית, האיורים. תהליך של כמעט שנה. לא ידעתי שזה כל כך מורכב." ובסופו של דבר אכן יצא לאור ספר מוקפד ונאה בצורתו, ושובה לב בתוכנו.
עתה מחכים במשפחה שסבא אמיר יכתוב ספרים גם על הנכדים האחרים. ואל נא תדאגו, סיפורים לא חסרים במרפאה.

מסיפוריו של וטרינר
בדרך כלל ביום שישי נוהג ד"ר אמיר שיפמן נוהג לשתף את חבריו בפייסבוק בסיפורים מן המרפאה שלו. להלן כמה מן הסיפורים:

מוסכניק של בעלי חיים
לפני הרבה שנים התייצב אצלי במרפאה בעל מוסך רכב, איש יקר עם כפות ידיים גדולות וציפורניים שחורות מגריז ושמן מכונות. בידיו החזיק כלב קטן שנזקק לניתוח מורכב. לפני הניתוח ומעט לפני ההרדמה חייך אלי האיש חיוך רחב ואמר לי: ״טוב, אז אתה מוסכניק של בעלי חיים.״
צחקתי ועניתי לו: "ההבדל היחיד בינינו הוא, שאתה מטפל ברכב עם מנוע דומם, ואילו אני, כאשר אני מנתח, ה'מנוע' של הכלב עובד, ואוי ואבוי אם יפסיק לרגע..."

אוכלת לו את הראש
השבוע כשטיילתי בגינה עם פונץ׳, שמאושפז אצלנו (זה לסיפור אחר), פגשתי את שלמה, שלמה הגמל. במבט שני זו היתה כנראה שלומית, כי אצל גמל-שלמה הנקבה גדולה יותר מהזכר, ואכן היצורה החמודה הזו היתה באורך מרשים של כ-10 סנטימטר, ולכן שיערתי שמדובר בנקבה. אגב, בדרך כלל הם ירוקים, אבל אצל הטורפים עזי הנפש הללו צבע הגוף מושפע גם מהלחות היחסית.
כתבתי 'עזי נפש' כי יש להם זוג רגלי טרף קדמיות שאינן משמשות להליכה אלא רק ללכידה, לריסוק ולאכילת הטרף שנלכד. הם עזי נפש אך באותה מידה הם חמודים להפליא, ואין ביכולתם לגרום כל נזק לאדם. הם אינם ארסיים או נושאים מחלות. בחצר הם מהווים חלק מקבוצת המדבירים הביולוגיים.
והכי רומנטי אצל הנקבה שהיא "אוכלת את הראש׳" לבן הזוג שלה, כפי שהצעירים מביננו נוהגים להגיד, אבל היא באמת אוכלת לזכר את הראש. זה קורה דווקא בזמן שהם מזדווגים. אז הנקבה עורפת לזכר את הראש. נראה שהסיבה לכך היא, שמוחו של הזכר מעכב את פעולת שחרור הזרע. הסרת הראש מביאה להסרת העיכוב, ובכך היא מגדילה את הסיכוי להפריה מוצלחת.
ברוך שלא עשנו גמל שלמה.
שבת טובה ושקטה ושכל החטופים יחזרו בשלום.

לוקה מקיבוץ חולית
מיספר חודשים ציפיתי לפגוש את אהוביה, והנה השבוע הוא ולוקה הכלבה הגיעו לבקר.
בשבעה באוקטובר, כשחדרו מחבלי חמאס לקיבוץ חולית הם השתלטו על כמה בתים של חברי הקיבוץ. באחת הדירות שהו תהילה קטאבי ז״ל ולוקה, הכלבה שלה ושל בן זוגה אהוביה. תהילה נרצחה, אהוביה ניצל כי לא היה בבית, ואילו לוקה הכלבה הצליחה להימלט. בתחילה אהוביה היה בטוח שגם היא לא שרדה, אבל הסתבר שהיא הסתתרה ברכב שלו ושל תהילה ז״ל וכך ניצלה.
החיילים מצאו אותה והיא הגיעה אלינו לניתוח חרום ביום שישי 13.10 עם רסיס של רימון בדופן בית חזה. למחרת הניתוח הוחזרה לוקה לאהוביה המקסים, ובהמשך היא החלימה והתאוששה יפה.
השבוע , כאמור, הגיעו אהוביה ולוקה לבקר אותנו ולהגיד תודה. היה מפגש מרגש, מאוד מרגש.

איך מאבחנים?
אחד הקשיים הבולטים בטיפול בחיות הינו הליך האבחון. בעל החיים כמובן לא מנדב מידע על מה שקרה ומה כואב לו, ואנחנו הרופאים צריכים להפעיל את כל הידע והניסיון על מנת לאבחן ולטפל נכון.
כך בדיוק היה באחד הלילות השבוע כאשר ע. (השם שמור במערכת) התקשר בשעה עשר וסיפר שכלב הגולדן שלו אינו כשורה. עשרים דקות לאחר מכן הוא הגיע למרפאה עם הכלב, אשר כשל בהליכתו, הראה סימני בלבול ולא שלט במתן שתן. ההתנהגות היתה מוזרה: לרגע הוא נשכב ללא נוע ולרגע רץ כאחוז דיבוק תוך איבוד שיווי משקל.
על שולחן הטיפולים ובבדיקות מקיפות כולל בדיקות דם, לא גיליתי משהו חריג, אבל משהו במבט ה'מסטול' של הכלב העלה בי את החשד. בֵּרור מעמיק יותר מול הבעלים אימת את הסברה שלי, כי הגולדן החמוד היה שותף שמח לקנאביס/גראס. מכאן התקדמנו. הוא קיבל תרופה שגרמה לו להקאה וזכה להמשך טיפול ומעקב עד להחלמה מלאה.
ומכאן להמלצות לבעלי חיות מחמד: ראשית, חשיפת בעל חיים לקנאביס עלולה להיות מסוכנת ועל כן נדרשת תשומת לב מירבית בעת אחסון החומר בבית. ושנית, שיתוף פעולה עם הווטרינר יקצר את הליך האבחון, יחסוך זמן יקר ויאפשר טיפול מהיר יותר עם סיכויי החלמה גבוהים.

כמה ומה מרוויח וטרינר?
באחת מקבוצות הפייסבוק שאלה מישהי על הפרנסה של רופא וטרינר. שאלה לגיטימית, בוודאי במדינת ישראל עם מציאות כלכלית לא פשוטה. אך בסוף של דבר, כפי שהשבתי לבחורה ששאלה, מי שפונה לעולם הזה צריך שהלב שלו יהיה שם מתוך תשוקה אמיתית וחלום ילדות. כי כדי להיות רופא וטרינר, כך אני מאמין, צריך לפעמים לוותר על לילות, על ארוחות שבת ועל שמחות משפחתיות. כי להיות וטרינר זו קודם כל דרך חיים ואחר כך גם שכר.
אז בערב שבת, כשהמשפחה ישבה סביב שולחן השבת, אור בני ואני מצאנו עצמנו מטפלים בבעלי חיים שמצבם מורכב והם מאושפזים אצלנו, כי הלב שלנו שם.
שבת שלום ושהחטופים יחזרו כבר הביתה.

נזכר בסבתא קיילה
החודש האחרון במרפאה היה עמוס למדי, כאשר לצד טיפולים שגרתיים התמודדנו גם עם אירועים קשים של תאונות, פציעות, נשיכות ולצערי גם המתות חסד.
המקרה המיוחד בחודש האחרון אירע בדיוק בחג ראש השנה. מקרה שהחזיר אותי לזיכרונות על סבתא קיילה ז״ל. סבתא קיילה ז״ל לא נהגה להרבות בחיוכים. היא היתה אישה אינטליגנטית, חזקה ודעתנית. סבתא שאהבה לקרוא ספרים בשפת היידיש, שהיתה השפה העיקרית בה העדיפה גם לדבר.
סבתא קיילה מאוד התקשתה לקבל ולהבין את בחירתי ללמוד רפואת בעלי חיים, ולא אחת סיננה בחוסר שביעות רצון: ״כל כך הרבה שנות לימוד, למה כבר לא בחרת לרפא בני אדם?״
אבל אני, כידוע, בחרתי את דרכי המקצועית כבר בגיל צעיר, ואני הולך בה באדיקות כבר קרוב ל-30 שנה. ומדי פעם נזכר באותו משפט של סבתא.
לפני מיספר שנים פצעתי את הברך בטיול לרומא ונזקקתי לטיפול ולייעוץ של 'רופא של בני אדם'. הוא טיפל ברגלי כשהוא כפוף. בסוף הביקור נזכרתי בסבתא. חייכתי לעצמי והרהרתי: הרופא הזה מטפל בחולים כשהוא מתכופף וגם מכאיב, אבל בניגוד למה שקורה אצלי במרפאה, אף אחד מלקוחותיו לא נושך אותו או חלילה משתין לו במרפאה
מקרה אחר, שקרה בראש השנה, שוב החזיר אותי לסבתא. בשעה תשע בבוקר קיבלתי הודעת ווטסאפ מלקוח קולגה, שהוא מנהל מחלקת 'אף אוזן גרון' בבית חולים של ההולכים על שתיים. ההודעה שלו היתה בזו הלשון: ״שנה טובה וסליחה על ההפרעה בחג. כבר כמה ימים שהכלבה שלנו מתנהגת מוזר מאוד ונראית סובלת. אתה זמין להתייעצות?״
מובן שהתפניתי לשוחח איתו, ומדבריו הבנתי שהכלבה חייבת להיבדק בשל סימנים נוירולוגיים לא ברורים.
הוא הגיע אליי עם הכלבה, ובסופו של דבר היא הורדמה, וגוף זר נשלף מתעלת האוזן שלה. הכלבה התעוררה, החלימה יפה, ואני חשבתי לעצמי: אולי סבתא קיילה היתה נותנת כמה נקודות זכות לנכד שלה על בחירתו, לאחר שהוא ריפא את אוזן הכלבה של מנהל מחלקת אף אוזן גרון.
שבת שלום.
עדינה בר-אל
* נדפס ב"קו למושב", גיליון 1360, 5.12.2024.

בְּעִנְיַן: הָעֵדוּת
וְאַף-עַל-פִּי-כֵן נוֹעַ תָּנוּעַ
וְעֵדוּת נְכוֹחָה תָּבִיא לְקִיבּוּעַ
צִידְקַת הַנִּירְדָּף, כִּי הִגִּיעָה הָעֵת
לִקְרֹועַ הַשֶּׁקֶר, לַגּוֹל הָאֱמֶת,
רִישְׁעָהּ וְקִינְאָה, עַכְשָׁו, לַחֲסוֹם,
כָּךְ הַצֶּדֶק יֵהוֹם לְחַלֵּץ מן הַתְּהוֹם
בְּעֵדוּת אַמִּיצָה ,מעוֹמֶק הַתּום,
שֶׁתֵּצא אֶל האוֹר זֶה הַיּוֹם.
וְכָאָמוּר אֵצֶל גִּדְעוֹן, מַצְבִּיא, מַנְהִיג וְאַף חוֹזֶה,
בַּקְּרָב תָּבוֹא אֶל נִיצָּחוֹן, הוֹלֵךְ בְּכוֹחֲךָ הַזֶּה
וְכָל אָטָד מִמְּשָּל יוֹתָם –
גִּזְעוֹ יִיבַשׁ, יוֹמוֹ יִתַּם.

בְכָך תָשִׂים זוֹ הָעֵדוּת – הַקֵּץ לְדֶרֶךְ הִיפָּרְדוּת,
בְּשׂוֹרָה לָעָם, כּי יֵשׁ בָּה פְּדוּת –
חָסָם לְיֶצֶּר הִתְאַבְּדוּת,
עֵדוּת שֶׁל פֶּתַח לְאַחְדוּת.

זוֹ הָעֵדוּת תִּישָׂא בַּשַּׁעַר
וּבָה אֶמֶת חַדָּה כַּתַעַר.
2024. 12. 10. ט' בכסלו תשפ"ה

לאחר שמחצה את אוייביה מדרום ומצפון, ולאחר נפילת משטר האימים של אסאד, חייבת ישראל, שעסקה השבוע בחיסול צבאות היבשה, הים והאוויר שהותיר אסאד אחריו, לגשת לעניין הקיומי העיקרי: להשלים את משימת חילוצה מִצְּבָת ציר הרשע על ידי השמדת היכולות הגרעיניות האיראניות, המאיימות עלינו בהשמדה כפשוטו.



צילום אחד שווה אלף מלים, אומר הכלל העיתונאי הידוע. והוא חל גם לגבי איור מוצלח אחד. כזה הוא האיור שפיאר את עמוד השער של עיתון 'ידיעות אחרונות' שהופיע בבוקר שלמחרת נפילת העריץ הסורי בשאר אסאד וקריסת מדינתו. למרבה הצער לא פורסם שמו של המאייר וגם לא שמו של אבי הרעיון שמדמה את קריסתם של מנהיגי האוייב הערבי סביבנו, למחזה המרנין שבנפילתם המהירה אבני הדומינו המסודרות בשרשרת זו אחרי זו, באופן שדי בנפילת הקובייה הראשונה, כדי ליצור תגובת שרשרת שמקריסה אחריה, אוטומטית, את כל שאר אבני הדומינו.
עם זאת, יש מקום להערה מהותית: סדר הופעת הדמויות בשרשרת אבני הדומינו אינו מדוייק. אסאד הוא אמנם, נכון לעכשיו, אחרון הקורסים – ושוב: נכון לעכשיו – מבין בכירי משנאינו ומבקשי נפשנו, ונכון שקודמו, כרונולגית, היה יחיא סינוואר שר"י (16.10.24), וקודמו של קודמו היה נסראללה שר"י (27.9.24), אבל בשלב זה חל שיבוש: קודמו ברשימת המחוסלים היה איסמעיל הניה (31.7.24), ורק אחריו בא מוחמד דֶף שר"י (13.7.24).
מצד שני, למי משנה הסדר? איך אמר אותו חובב הטיפה המרה שנשאל אם למזוג לו תחילה יין או תחילה ברנדי? – הסדר לא חשוב. הסדר באמת לא חשוב. העיקר שכך יאבדו כל אוייבי ישראל, ושם רשעים ירקב.
האיור בשער 'ידיעות' הוא צילום מצב לגורלם המר של אויבי ישראל, נכון לשבוע זה. אבל בעקיפין, אולי מבלי שהתכוון לכך המאייר המוכשר, יש בו כדי לרמז לכולנו, על מה שאין באיור: העובדה כי לרשימת אבני הדומינו, צריך להיות המשך. לא תמו כל אויבינו. ישנם עוד צוררי ישראל מובהקים באזורנו שעדיין נושמים את אוויר העולם הזה, ודינם להצטרף לעמיתיהם אסאד, סינוואר, נסראללה, עם מנגנוני משטר הרשע שלהם; וזאת בשל הצהרותיהם בראש חוצות, לעין השמש (והעולם שותק, כמו ב-1939) על מחוייבותם לחסל את העם היושב בציון ואת מדינתו.
אחד מהם הוא האייתולה עלי חמינאי, המנהיג העליון של המהפכה האיסלמית באיראן. הצורר הנאלח הזה אמר ברוב רשעותו כבר בשנת 2015, כי "לא יישאר דבר מישראל עד 2040," וחסידיו ממשמרות המהפכה הרחיקו לכת והציבו ברוב חוצפה והתרסה, ביוני 2017, (לפני 7 וחצי שנים!!!) ב'כיכר פלשתין' המרכזית בטהרן, שעון דיגיטלי, המונה לאחור את השעות והדקות שנותרו עד ה-1 בינואר 2040, הוא יום מיגורה של ישראל (עפ"ל) על פי חמינאי.
למי שלא הבין את פשר הגימיק, נפרסה כתובת המבהירה לעין העולם כולו את חומרת המזימה האיראנית, בשפות איראנית, אנגלית ועברית: "שעון לספירה לאחור ליום השמדתה של מדינת ישראל." והעולם, כדרכו שלא בקודש, שמתעלם שיטתית מזוועות המשטרים הערביים למיניהם אבל יודע להאשים את ישראל בהאג, שותק.
עד עכשיו הסתדרו הכוכבים בשמינו לצידה של ישראל. צורר אחר צורר נשלח לעולם שכולו רע או לפחות גורש ככלב מארמונו, ועם ישראל חי ומגביר ביטחונו. אבל עדיין נותרו כמה צוררים חורשי רעתנו, חלקם בשכנותנו ממש, שמטעמים של שלום בית דיפלומטי במזרח התיכון לא נזכיר את שמם, פרט לאחד שעולה ברשעותו על כולם: הצורר חמינאי, יורש האידיאולוגיה של המן הרשע ושל היטלר ימ"ש ("לְהַשְׁמִיד לַהֲרֹג וּלְאַבֵּד אֶת כָּל הַיְּהוּדִים... בְּיוֹם אֶחָד"), שעודו נושם את אוויר העולם הזה כאילו כלום, והוא ממשיך לאיים על עם ישראל, ולא רק באמצעות השעון הדיגיטלי ההפוך.
רק השבוע הוא פירסם ברשת ה-X (טוויטר לשעבר) פוסט מאיים במיספר לשונות, כולל עברית, וזה לשונו: "כיום הציונות היא רעיון כושל בעולם, נטולת שורשים ורעיון מלאכותי וחולף שבקושי מחזיק מעמד ולא יאריך ימים."
כמה ישראלים שנוני מקלדת אמנם טרחו להשיב לכסיל כאיוולתו. ינון מגל כתב: "נשמה, חיזבאללה טופל, חמאס טופל, אסאד טופל, אין לך הגנה אווירית. במקומך לא הייתי מתפלסף בטוויטר. חבל. אומר את זה בשבילך😉."
ואחרים שירבטו: "עד שלא תתפוצץ ממיקרוגל, אתה לא תירגע," "סופך קרוב משאתה חושב," "ישראל והיהודים קיימים מעל 3,000 שנה וישרדו 3,000 שנה אחריך," ועוד כהנה וכהנה.
אבל כל אלה אינם אלא מילים. למי שמאיים במעשים – ומדובר בחזיונות זוועה מפלצתיים פסבדו נאציים שהשטן האיראני (עפ"ל) מועיד לנו, לא די במעשים. אסור למדינת ישראל, שמצויה במומנטום של ניצחונות והכרעות, להסתפק בחצי עבודה, ולא בשילוחם לגיהינום רק של נסראללה, הניה, דף, סינוואר וחבר מרעיהם; עליה לצרף אליהם את חבורת הפשע שבטהרן, המאיימת עלינו בכלייה פיזית. הקם להורגך ועוד מצהיר על כך, השכם להורגו.
דווקא עכשיו נפתח בפני מדינת ישראל חלון הזדמנויות חלומי, שאין לדעת מתי ייסגר: רגע לפני שפרוייקט הגרעין האיראני הופך למבצעי; חיסול כל מערכות ההגנה האווירית של איראן עד כדי היותה 'עירומה' מול מלתעות חיל האוויר הישראלי; שעת הדמדומים הבינלאומית שבין ירידתו מהבמה של ביידן הפייסן הנצחי וערב עליית טראמפ, הידוע בתקיפותו הרבה כנגד איראן; קריסתם הקולנית של הפרוקסי'ס האיראניים – החיזבאללה והחמאס, שהילכו עלינו אימים עד כדי קיפאון והתאבנות; שתי מתקפות טילי השיוט והכטב"מים האיראניות (13 באפריל ו-1 באוקטובר), שטרם נענו בכלים שבהם אמורה להגיב כל מדינה נורמלית ובוודאי עוצמתית כישראל; האיומים האיראנים הבלתי פוסקים שנתחדשו רק השבוע – כל אלה מכשירים את הקרקע הצבאית והמדינית למיתקפה מוחצת על איראן, שתחסל סופית את תעשיית הגרעין המאיימת. חיל האוויר הוכיח שהוא מסוגל לכך בהחלט. זו הדרך לא רק להסרת איום קיומי, בברכה שקטה של העולם, אלא גם יהווה שיעור בלתי נשכח שילמד לקח את העולם המוסלמי למאות השנים הבאות.
בהחלטה ישראלית להשמיד עכשיו את מתקני הגרעין של איראן, בעודה ב'מערומיה' ונטולת אמצעי הגנת נ"מ, ונעדרת תמיכה בינלאומית, וערעור רציני של שלטון האייתולות שלא חדל מלאיים בהשמדה, תושלם המשימה הקיומית שלנו להבטיח קיומנו לדורי דורות מול ציר הרשע המוחלט. אנו מצויים בעיצומה של שעת כושר ייחודית שההיסטוריה מעניקה למי שמעז ליטול את היוזמה לידיו. כך תעניק ישראל לידי עצמה, סופית, מעמד של מעצמה אזורית, שכל פגיעה בה מצד זוממי רעתה, תיענה בתגובת מחץ הרסנית ובלתי מדודה, עד כדי טוטאליות. חצי עבודה עלולה להתברר כהחמצת הזדמנות פז, בכייה לדורות.
מנחם רהט

יש לפנות כל ישוב יהודי הנמצא בסכנה ולמסרו לאוייב!
מסתבר ש"לרבי זשאבאטינסקי" (בלשונו של יוסף גיסינוביץ-אחימאיר) יש עוד חסידים הרואים בדבריו קדושה.
יוסף סוויד, המתנאה בהיותו "מנהל פיתוח התוכן במרכז מורשת מנחם בגין בירושלים" (1) מציג את תורתו של רבו שלדבריו רלבנטית גם לזמננו במאמרו: "על פינוי וקדושה: בין קרב תל-חי לחיצי הצפון."
"לתפיסת ז'בוטינסקי," כותב סוויד, "במקרה של סדק שנתגלה ב'קיר הברזל', יש לבצע נסיגה טקטית ולשוב רק לאחר שהסדק יתוקן.
"ב-1920, כשהתפתח מתח בין המתיישבים היהודים בגליל לשיעים הלבנונים (2), דרש זאב ז'בוטינסקי לבחור: תגבור משמעותי של הכוח הצבאי בתל-חי, או פינוי המתיישבים. דעתו נדחתה על ידי הנהגת היישוב, שדגלה בהיצמדות לקרקע בכל מחיר, ותל-חי נשרפה תוך אובדן חיי לוחמים, ביניהם ידידו הקרוב יוסף טרומפלדור.
"במרד גטו ורשה, 1943, ניכר הבדל דומה בין הגישות: אנשי אי"ל (הסוציאליסטים) תכננו קרב "מצדה" חסר סיכוי – עד המוות, בעוד אנשי אצ"י (הרוויזיוניסטים) הכינו מראש דרכי מילוט להמשך הלחימה ביערות, לאחר מיצוי אפשרויות הלחימה בגטו. (קשקוש שלא כאן המקום לדבר עליו. נ.כ.).
"במלחמת העצמאות, בניגוד להוראת בן-גוריון שלא לסגת משום נקודה בשום מקרה, חתם מפקד האצ"ל ברובע היהודי על כניעה מול מפקד הלגיון הירדני עבדאללה אל-תל, שהצילה את חיי כ־2,000 תושבי הרובע. (3)
"כל זאת אינו מקרה," מסביר סוויד, "ז'בוטינסקי האמין כי 'כל יחיד הוא מלך.' לתפיסתו, אין להקריב את הפרט על מזבח הכלל, מתוך אמונה כי קדושת החיים של הפרט היא ערך עליון. בשמאל (המקורי) האדם הוא בורג קטן במכונה ענקית, ובימין האדם הוא היהלום שבכתר. משום כך הורה בן-גוריון לא לעזוב אף נקודה, ואילו ז'בוטינסקי – ההפך,"
ומה אנו למדים משמעות תורת רבי זשאבאטינסקי לימינו אלה?
סוויד מסביר: "בעקבות מתקפת חיזבאללה ב-8 באוקטובר 2023, למחרת טבח עוטף עזה, החליטה הממשלה באופן מיידי על פינוי תושבי הצפון שבטווח 5 ק"מ מהגבול. האשימו את החלטת הפינוי לכאורה ב'תבוסתנות' הסותרת את מדיניותה המתבקשת של 'ממשלת ימין על-מלא.
"המחדל הגדול הוא הסדק שנפער בקיר הברזל הישראלי במהלך 20 השנים האחרונות, בעת התעצמות חיזבאללה, מלבד הצדקת ההחלטה ברמה האסטרטגית, במבט היסטורי ההחלטה לא רק שאינה סותרת את תפיסת הימין, אלא מגלמת את מדיניותו מימי ראשיתו.
לתפיסתו של ז'בוטינסקי – אם לא ניתן להגן על יישוב באופן יעיל, זהו בעצמו כבר ההפסד והכישלון. במקרה כזה של סדק שנתגלה ב'קיר הברזל' אין להעמיד פנים שהסדק איננו, אלא יש לבצע נסיגה טקטית ולשוב רק לאחר שהסדק יתוקן.
"דברים אלו אנו רואים לנגד עינינו שוב, 104 שנים לאחר קרב תל-חי. אלה אותם השיעים הלבנונים, רק שהפעם – התקפתם עוקרה מיסודה בזכות אותה מדיניות של ז'בוטינסקי, שהפעם יושמה בזמן.
"המחדל הגדול הוא הסדק שנפער בקיר הברזל הישראלי במהלך 20 השנים האחרונות, בעת התעצמות חיזבאללה, אך אסור היה לתת לתושבים לשלם את מחירו. כעת יש לתקן את קיר הברזל, בכל האמצעים הנדרשים, לוודא היטב ובכל הרמות שלא ייסדק שוב, ורק אז – לשוב, ובגדול."
(יוסי סוויד, "על פינוי וקדושה: בין קרב תל-חי לחיצי הצפון", "ישראל היום", 8.12.24)
https://www.israelhayom.co.il/opinions/article/16920355
הבנתם? לפי סוויד, תורתו של רבי זשאבאטינסקי אומרת שאם יישוב יהודי נמצא בסכנה יש לעזוב אותו ולמסרו לאוייב כי "כל יחיד הוא מלך. אין להקריב את הפרט על מזבח הכלל, כי קדושת החיים של הפרט היא ערך עליון."
כאשר החלוצים בצפון ביקשו עזרה ממנהיגי היישוב העברי בשל המצב הביטחוני הקשה. עניין זה הובא לדיון בפני הוועד הזמני ליהודי ארץ ישראל בין 21 ל-25 בפברואר 1920. בדיון התגלעה מחלוקת בשאלה, האם לפנות את האזור מהמתיישבים, או לשלוח עזרה בצורת אנשים, ציוד ומזון. לפי תורת ז'בוטינסקי "קיר הברזל" (תורה שניסח מאוחר יותר) הוא הצבא הבריטי, ואם הצבא הבריטי אינו מגן כקיר ברזל על הישובים היהודיים בצפון יש פשוט לנטוש אותם ולמסור אותם לאוייב. לכן זאב ז'בוטינסקי טען בעד פינויים, ואילו חברי מפלגות הציונות הסוציאליסטית, בהם דוד יוסף גרין-בן-גוריון, יצחק טבנקין, יצחק שימשלביץ-בן צבי, ואחרים, התנגדו לפינוי ודרשו תגבור האזור ושליחת סיוע לתושבים.
עוד קודם לכן עם נפילתו מאש הבדווים של שניאור שפושניק, אחד מחלוצי תל חי, ביקש ישראל שוחט, מנהיג ארגון השומר, מיוסף טרומפלדור לעלות לגליל, לבחון את מצבן של ארבע נקודות ההתיישבות ולדווח לו. בשלהי 1919 עלה טרומפלדור למקום ונותר שם עד נפילתו בקרב.
לא ארחיב כאן בפרטי קרב תל חי. הוא יכול היה להימנע כי היתה בו שרשרת של אי הבנות, אבל העיקר הוא הסמל, אין נוטשים ישוב יהודי (גם אם הוא קיבוץ) לאויב בגלל סכנה. האלגוריה שעושה סוויד בין דרישת ז'בוטינסקי לפינוי יישובי הצפון ומסירתם לאוייב, לפינוי יישובי הצפון עתה, היא פשוט הפוכה לתורת ז'בוטינסקי. עתה אף ישוב יהודי לא ננטש ונמסר לאוייב בגלל הסכנה "ליחיד המלך". בכולם נשאר ועמד כוח צבאי יהודי להגנתו.
לסיכום: על רקע תורת ז'בוטינסקי שמציג סוויד, כמה עלובות נשמעות הפרזות הריקות של ז'בוטינסקי בשכתב בהימנון בית"ר: "לָמוּת אוֹ לִכְבֹּשׁ אֶת הָהָר – יוֹדֶפֶת, מַסָּדָה, בֵּיתָר."
לעומת זאת השורות בה הביע את שנאתו לחלוצי העמק השרון והעמק מתאימות לתורתו:
https://www.zemereshet.co.il/m/song.asp?id=2334
הערות:
(1) למרבה הצער יש "מורשת בגון-בגין" שאינה מוצגת ונלמדת ב"מרכז מורשת בגין": לקיחת הקופה והימלטות מוורשה בנטישת חברי תנועתו להשמדה, השכחת זכרו של פבל פרנקל שנלחם בנאצים, ניסיון ביצוע פוטש מזויין כשצבא הכיבוש המצרי נמצא 30 ק"מ מתל אביב בנימוק שירושלים לא שייכת למדינה, ניסיון להשתלט על הכנסת עם אופנוענים וכו'.
(2) כמאל חוסיין אפנדי שנכנס לתל חי היה בדואי סוני ולא שיעי, המוכתר של אל-חלסה, שעזר ליהודים בקניית אדמות.
https://he.wikipedia.org/wiki/כאמל_חוסיין_אפנדי
(3) מי שחתם על הסכם הכניעה של העיר העתיקה לא היה מפקד האצ"ל, אלא מפקד הרובע היהודי מטעם ההגנה משה רוסנק.
https://he.wikipedia.org/wiki/משה_רוסנק
כמה אירונית העובדה שמייצ'סלב בגון-מנם בגין יצא לניסיון פוטש מזויין בנימוק שירושלים אינה שייכת למדינת ישראל, ולכן שלטון צה"ל בה אינו חוקי.

הקרב על תל חי הצית גם קרב פוליטי על אימוץ דמותו של טרומפלדור
במשך שנים נאבקו הימין והשמאל על מיתוס טרומפלדור ותל חי – מאבק שאף הגיע לפסים אלימים.
י"א באדר, התאריך העברי שבו התחולל הקרב המפורסם על תל חי ב-1920, נקבע כיום חג ציוני. תנועות נוער עולות למקום מדי שנה. 14 שנים לאחר אותו קרב, שבו הגן כוח בהובלת יוסף טרומפלדור על תל חי מפני מתקפה בדואית, הוצב פסל האריה השואג במקום. אולם עוד קודם לכן כבר החל להתפתח קרב חדש – על עיצוב הזיכרון של המיתוס.
יוסף אוסיה טרומפלדור, היה ציוני-סוציאליסט לאחר עלייתו הראשונה ארצה ב-1912 כחלוץ סוציאליסט, השתלב טרומפלדור בקבוצת דגניה והקים קומונה שיתופית במגדל.
זאב ז'בוטינסקי, ניכס לעצמו את דמותו ההיסטורית של טרומפלדור כשהקים ב-1923 את תנועת הנוער שלו קרא לה "בית"ר". ראשי תיבות "ברית הנוער העברי על שם יוסף תרומפלדור". הוא כתב ת' במקום ט' כדי להתאים למצודת ביתר של בר כוכבא. שינוי הכתיב נהפך לחלק מצורת הכתיבה בכתבי הימין. כך, לדוגמה, בכתביו של אב"א גייסינוביץ'-אחימאיר, מהמנהיגים הרוחניים של התנועה הרוויזיוניסטית.
במסגרת הפולמוס שהתפתח על הזיכרון הזכירו דוד גרין-בן גוריון וברל כצנלסון לז'בוטינסקי את עמדתו בעניין ההתיישבות בגליל העליון לפני פרשת תל חי. ז'בוטינסקי אז, בניגוד לשמאל, חשב שאין מה להיאחז בחבל ארץ זה שהיה תחת שליטה צרפתית, וקרא למתיישבים לסגת, בעוד מנהיגי מפלגת הפועלים רצו לשלוח להם סיוע. "ז'בוטינסקי לא מצא בכל ארץ ישראל... שם שיעורר כבוד והערצה... בא וגנב את שם תל חי שלנו," אמר בן גוריון באחד מנאומיו.
בתגובה הדגיש ז'בוטינסקי שהניתוח שלו על מושבות הגליל היה ריאלי, וכי הנוער אוהב את טרומפלדור משום שהוא היה חייל, "לא את פטישו, לא את אתו, לא את מחרשתו, אלא דווקא את חרבו." אב"א גיסינוביץ'-אחימאיר, (בעל טורו של פשיסטן) שעמד בראש עליית הבית"רים לתל חי בתחילת שנות ה-30, כתב ש"אולי שייך חלק מחייו של טרומפלדור להם, למרקסיסטיים. אבל המוות כולו שלנו."
החיים של טרומפלדור לציונות הסוציאליסטית המוות לרוויזיוניסטים...
בית"ר היא זו שיזמה את העלייה התנועתית הראשונה לתל חי ב-1928 ואף הציעה עלייה משותפת לרגל, אולם בן גוריון לא הסכים ונקבעה עלייה מקבילה של תנועות הנוער הציוניות-סוציאליסטיות. בתחילת שנות ה-30, התעוררו בכל פעם מהומות וקטטות, על סף אלימות. "על הרקע הזה, המפגש בתל חי התחיל להיות סוער." ב-1933, כאשר כינה אחימאיר את הדגל האדום שהוצב בתל חי "סמרטוט אדום," חברי כפר גלעדי שהיו במקום הגיבו בקריאות בוז לעברו והודיעו: "הקבר הוא קברנו, אתם אורחים כאן." הצעקות הגיעו לסף קטטה.
העיתונאי יעקב גיסינוביץ'-אחימאיר, בנו של אבא שאול גיסינוביץ'-אחימאיר זוכר בהחלט עד כמה תל חי היתה חשובה לאביו. "יש מאמרים של אבי שהוא חתם עליהם עם המלה תל חי עם סימן קריאה. מאמרים שהוא כתב בעת שישב בבית הסוהר בירושלים." מספר אחימאיר, ומוסיף כי ברכת השלום התנועתית היתה השם תל חי.
"בכתביו, הוא כותב, "הסביר אבא שאול גיסינוביץ'-אחימאיר את שורשי הבעייה בצורה שונה לחלוטין. במאמר שפרסם ב-1936 האשים את ועד הצירים הציוני בהפקרת תל חי בכך שלא שלחו תגבורת: "אכן דבר הפקרתם של תרומפלדור וחבריו לאנרכיה הערבית המשתוללת, לא היה בו משום מקרה. ביסודו של דבר כרוך יום תל חי בשגיאה הרת אסונות ששגו קברניטי הציונות מאז המלחמה." בהמשך, האשים את קברניטי הציונות שדאגו "למושבה דלה אחת" (כוונתו למטולה ושלושת היישובים בגליל העליון שנשארו תחת שלטון צרפתי – תל חי, כפר גלעדי וחמארה), ולא לשטח המזרחי – הגולן. "המאמר הזה ואחרים מוכיחים שהוא היה בנאי חשוב של מיתוס תל חי ומה שהוא מסמל, ובעיניו של אבא שלי, הסמל של תל חי או הלקח של תל חי הוא הגבורה שבהקרבת חיים," אומר אחימאיר. "כך נוכל להתקיים בארץ ישראל." (משום מה נשוא הביקורת ז'בוטינסקי לא מוזכר בשמו. נ.כ.)
(נעה שפיגל, "הקרב על תל חי לפני מאה שנה הצית גם קרב פוליטי על דמותו של טרומפלדור", "אל-ארצ'", 6.3.2020)
https://www.haaretz.co.il/news/education/2020-03-06/ty-article-magazine/.premium/0000017f-ebd0-d3be-ad7f-fbfbf5cc0000
אני מנחש שאבא שאול גיסינוביץ'-אחימאיר לא היה מקבל את הסברו של סוויד לתורת "רבי זשאבאטינסקי" לגבי יישובי הצפון.

טוֹב לָמוּת?
תֵּל חַי, י"א בְּאֲדָר, 1920, תָּרְפָּ"א.
כָּאֲשֵׁר יוֹרִים הָעֲרָבִים בְּטְרוּמְפֶּלְדוֹר,
יוֹרִים וְגַם פּוֹגְעִים,
מִיָּד מְקַלֵּל הוּא בְּרוּסִית
קְלָלָה שֶׁכָּל אֶחָד מֵבִין,
(קְלָלוֹת לֹא הָיוּ אָז בְּעִבְרִית).
כָּאֲשֵׁר מֵבִין הוּא כִּי חַייָו עוֹמְדִים לְהִסְתַּיֵּם,
מַבִּיט טְרוּמְפֶּלְדוֹר אֲחוֹרָה,
מְנַסֶּה לָתֵת מַשְׁמָעוּת לְכָל חַייָו,
לְכָל מַה שֶׁפָּעַל, לְכָל מַה שֶׁהִקְרִיב,
"אֵין דָּבָר," אוֹמֵר הוּא, "אִם כְּבָר צָרִיךְ לָמוּת":
"אֵין דָּבָר, טוֹב לָמוּת בְּעַד אֲרְצֵנוּ."

הֶבְדֵּל מַהוִּתי הוּא, אֵין סָפֵק
מְטֵרוּף פַאשִׁיסִטי-נִיהִילִיסְטִי,
שֶׁל גִּבּוֹר אַחֵר, יָאִיר שְׁטֶרְן.
מַה שׁוֹנָה הִיא הָאִמְרָה שֶׁל גִּבּוֹר תֵּל חַי,
מְחֲלוֹמוֹ שֶׁל מְיָסֵּד הָלֶחִ"י:
"חֲלוֹמֵנוּ לָמוּת בְּעַד עַמֵנוּ,"
הַחֲלוֹם הַמּוֹפִיעַ בָּהִמְנוֹן. (1)
(1) ההימנון "חיילים אלמונים" מאת אברהם שטרן, בתחילה המנון האצ"ל ואחר כך המנון הלח"י.

פרופסור יגיל לוי – נכשלת במוסריות
כתב "הארץ" פרופסור יגיל לוי מתנאה במוסריותו. כאקטיביסט פרו-איסלמי התומך בפשיזם האיסלמו-נאצי-ג'יהאדיסטי הוא נאבק בשתי דרכים להצלת משטר החמאס בעזה ושיקומו.
הדרך הראשונה היא חתימה על קריאה להטיל חרם על ישראל בעיקר אמברגו נשק שישראל לא תוכל להגן על עצמה ולהילחם בחמאס, והדרך השנייה היא להציג את צה"ל כצבא "ג'נוסייד" העושה פשעי מלחמה, ולמנוע על ידי כך את המשך המלחמה בחמאס כי להצילו. מובן אם כן שהוא מתנאה בעצמו במוסריותו כאשר הוא כאילו מרחם על הקורבנות האזרחיים של שלטון החמאס בעזה.
לאחר שבן דרור-ימיני סתר את כל המיספרים שהוא הביא בין צה"ל לצבאות אחרים. הוא עונה במאמר תשובה: "מוסריות הצבא נמדדת במדד בולט אחד. במבחן הזה, צה"ל נכשל. ניתן היה לצפות שאחרי מותם של עשרות אלפים במלחמה, החברה הישראלית תתכנס לחשבון נפש ותבחן ברצינות את מעשיה. ההפך מזה קרה.
"הביקורת," עליי הוא כותב, "מתעלמת מליבת הטיעון שלי: ישראל היתה נרתעת כבעבר מביצוע פעולה קרקעית בעזה אלמלא היה ביכולתה למנף את הלגיטימציה הבינלאומית לפגוע באוכלוסייה האזרחית של עזה, ובכך להקטין את הסיכון של חיילי צה"ל.
"טענתי היא שעל הממשלה להימנע מפעולות שגוזרות סיכון-יתר של החיילים ולחפש להן חלופות, אך לא לסכן בשיעור מוגזם את אזרחי האוייב. אלא שהתפיסה הישראלית של הרג שיטתי של אנשי חמאס, לצד סיכון מינימלי לחיילינו, הובילה באופן בלתי נמנע להרג מסיבי של לפחות 24 אלף נשים, ילדים ומבוגרים בעזה. זוהי דמגוגיה לייחס לי את הטיעון שמוסריות הצבא נבחנת במיספר חייליו ההרוגים. המוסריות נבחנת בהיקף ההרג של חפים מפשע כתוצאה משיטות פעולה צבאיות. במבחן זה, הצבא נכשל בשמנו."
(יגיל לוי, "מוסריות הצבא נמדדת במדד בולט אחד. במבחן הזה, צה"ל נכשל", "אל-ארצ'", 4.12.24).
https://www.haaretz.co.il/magazine/the-edge/2024-12-04/ty-article/.highlight/00000193-91d7-d408-a7d3-bbdfac7c0000
אדרבא, פרופסור יגיל לוי המוסרי והצדיק, תן לנו בגאוניותך חלופות – איך אפשר להילחם בחמאס ובג'יהאד בעזה בלי לפגוע באוכלוסייה אזרחית המשמשת להם מגן. מהו הפנטנט החליפי שלך? אם תמצא חלופה כזו תזכה בתהילת עולם. אם אין לך פשוט שתוק. עליך לדעת כי מאבקך להצלת שלטון החמאס ושיקומו אינו מוסרי לא רק לגבי היהודים, אלא לא פחות כלפי הערבים. לא הצבא נכשל, הוא עושה כמיטב יכולתו, אלא אתה נכשלת במוסריות.
והערה לסיום: "האוחזים בחרם בחרם יאבדו"! את יגיל לוי "שקץ תשקצנו ותעב תתעבנו כי עושה חרם הוא" לטובת החמאס.

מהגולן לתחריר א-שאם ולגולני
אנשים רבים קרויים על שם הרים. למשל מוחמד יאסר עבד א-רחמן עבד א-ראוף ערפאת אל-קודווה אל-חוסייני, נקרא בין שאר שמותיו על שם ההר הקדוש ערפאת במכה. 
שם חטיבת גולני נובע מחטיבת הגולן והעמקים שנולדה עקב פיצול חטיבת לבנוני (לכרמלי וחטיבת הגולן והעמקים) של ה"הגנה". חטיבת הגולן והעמקים הופקדה על האזור הצפון מזרחי של המדינה ולאחר מכן עקב לחימתה בגולן שונה שמה ל"חטיבת גולני" מפקדה בימי מלחמת השחרור היה נחום שפיגל ששינה שמו לא מפתיע לגולן.
אחמד חוסיין א-שרע, (42) אימץ לעצמו את הכינוי אַבּוּ מֻחַמַּד אלְ-ג'וּלַאנִיּ כלומר הגולני. הוא עצמו יליד ריאד בסוריה אבל משפתו מוצאה מהגולן ומכאן בחר את שמו.
אחמד חוסיין א-שרע-אַבּוּ מֻחַמַּד אלְ-ג'וּלַאנִיּ-הגולני, הוא מנהיג איסלמיסטי-ג'יהאדיסטי. בתחילת הקריירה שלו היה "אמיר ג'בהת א-נוסרה" מאז הקמתה בינואר 2012 כארגון מקושר לאל-קאעדה. הוא נשבע אמונים לאיימן זוהרי, וארה"ב הציעה 10 מיליון דולר פרס על ראשו. (נראה אם תשלם?)
ב-28 ביולי 2016 הכריז על ניתוק מהארגון ושינוי שמו ל"ג'בהת פתח א-שאם". ב-28 בינואר 2017, הוביל איחוד של ארגוני ג'יהאדיסטים סורים תחת השם "היאת תחריר א-שאם" בו הוא משמש כמפקד הצבאי. ב-8 בדצמבר 2024, לאחר שכוחות המורדים בהנהגתו הפילו את משטר אסד והשתלטו על דמשק, נהפך אלְ-ג'וּלַאנִיּ, למנהיג סוריה. הנה תולדות חייו:
https://he.m.wikipedia.org/wiki/אבו_מוחמד_אל-ג'ולאני
גולני עומד כאמור בראש הארגון הג'יהאדיסטי-סוני "היאת תחריר א-שאם". כלומר הארגון לשחרור א-שאם.
"שאם" בערבית זה שמאל בהשאלה צפון. הכוונה לכל השטחים שכבשו הערבים מצפון לדמשק. השטחים מדרום לערב נקראי יאמאן – ימין כלומר דרום. בעברית תימן.
ארגון הג'יהאד ששמו "תחריר א-שאם", כלומר שחרור כל השטחים מצפון לערב הכוללים כמובן גם כל השטחים שהוגדרו בקוראן "ארץ בני ישראל" הכוללים את שתי גדות הירדן. (הארגון תובע לשחררם מכיבוש יהודי למרות האמור בקוראן שהם שייכים לעם ישראל). מחייב את הארגון להמשיך ולהילחם בישראל. זו מחויבות הנובעת מעצם שם הארגון. לכן על ישראל להתכונן להמשך המלחמה מצידו. על חטיבת גולני להיות בכוננות נגד מזימות הגולני הג'יהאדיסט.

סימנים מדאיגים – מורדים סורים בדמשק מצהירים:
היעד הבא – היהודים ואל קודס
קריאות להקמת החליפות ומלחמה ביהודים מלווה בתכבירים (התַּכְּבִּיר הוא המונח הערבי לביטוי "אַללָּהֻ אַכְּבַּר" "האל גדול" "האל הוא כביר" או "האל הוא הגדול" ביותר ושלהוב ההמון.
https://x.com/Alaa2pasha/status/1865903160604426446?t=dNwb23XJaa5L39zogH4njQ&s=19
קבוצה עם דגל ג'בהאת אל נוסרה במסגד אומיה בדמשק –
היעד הבא אל קודס ושחרור עזה:
https://x.com/DilshadKhalaf/status/1865881902126694724?t=Z6_aZzNBDlek2EJeel7gHA&s=19
סרטון של ג'וליאני מנהיג המורדים, אומר לפני מספר שנים, קודם דמשק אחר כך אל קודס:
https://x.com/BrotherRasheed/status/1865916506556510240?t=myetJP06YgHGksHVPokNoQ&s=19

האם חופש לדרוזים?
הכתבת הדרוזית-סורית של עיתון "הארץ" שירין פלאח סעב מאושרת מהחופש בסוריה.
"אתמול לפנות בוקר," היא כותבת, "קיבלתי הודעה מקרובת משפחה – סורית במקור, שעזבה את המדינה לאוסטריה בעת מלחמת האזרחים, עם בעלה וילדיה. 'אין אסד יותר. אנחנו חופשיים,' כתבה.
"צריך להיות סורי כדי להבין את התחושות המעורבות– הלם, אושר, ניצחון, ציפייה לתחילתו של עידן חדש, שבו אין עוד דיקטטור רצחני ואכזר.
"סבא שלי, גם הוא סורי, יליד דמשק היקרה, היה ממתנגדי משטר אסד האב וגם חלם על סוריה חופשית. אבל זה לא קרה בחייו. להיפך, הוא ראה כיצד חאפז אל־אסד טובח בבני עמו, עוצר, מענה ומחזיק מתנגדי משטר בבתי כלא וגורלם לא ידוע.
"סוריה היתה נוכחת בחיי כל הזמן. בילדות, בסיפורים שסיפר לי סבא על 'א־שאם', השם הנוסף של הבירה הסורית. על הספריות הגדולות, על השירה הסורית והשווקים המלאים כל טוב. תבלינים, חומרי גלם לאוכל, בדי משי ומשקה ושמו 'ערק סוס' (אקשוש) שצבעו שחור וטעמו מתוק.
"לבתי הגדולה קראתי 'שאם'. בחירה משונה לקרוא לילדה בשם כזה בישראל. אבל רציתי שיישאר משהו מסבא שלי, מההיסטוריה שעבר, בתוך החיים שלי. אתמול בבוקר, אחרי שהבנתי שמשטר אסד הופל ודמשק נכבשה בידי המורדים, הסתכלתי על הבת שלי, ליטפתי את פניה ובכיתי. לא אמרתי דבר – כי היא כבר תדע לבד שדמשק חופשית.
"קשה לדעת מה יהיה עתיד הסורים וסוריה בידי המורדים. אי אפשר לצפות מראש איזו ממשלה תקום ואם תצמח במזרח התיכון סוריה חדשה. דבר אחד אני יודעת: זה רגע ניצחון היסטורי, לא רק מבחינה חדשותית, אלא גם ברמה האישית. אם סבא שלי היה בחיים, הוא היה חוגג את הנפילה של אסד. אבל הוא לא כאן. והדבר היחיד שברצוני לעשות זה לקנות זר פרחים, לבקר בקבר שלו ולהגיד לו: 'סבא. דמשק חופשית. ניצחנו.'"
(שיריו פלאח סעב, "סבא, אסד נפל, דמשק חופשית. ניצחנו", "אל-ארצ'", 8.12.24)
https://www.haaretz.co.il/opinions/2024-12-08/ty-article-opinion/.premium/00000193-a606-d7a0-a7ff-f6ff87cf0000
מטעמים השמורים עימו מסתיר עיתון "הארץ" את עובדת היותה של הכתבת דרוזית, ועתה בגלוי היא מזדהה כסורית. מעניין יהיה לשמוע את נסיבות הגעתה לישראל והפיכתה לסורית אזרחית ישראל. הדרוזים תמיד תמכו בשלטון משפחת אל-וואחש-אסאד שמפאת היותו שייך למיעוט העלאויי הגן על המיעוט הדרוזי מארגוני הג'יהאד האיסלמי הרואים בדרוזים כופרים סוג א' שאינם זכאים אפילו לחיות בתנאי ההשפלה של האיסלם כ"בני חסות" כיהודים, נוצרים, ושומרונים, ויש להשמידם. מעולם היא לא כתבה ביקורת על משטר האימים של וואחש-אסאד.
לפי השם שהיא נתנה לבתה, שירין פלאח-סעב היא עדיין לאומנית סורית. "שאם" בערבית זה שמאל בהשאלה צפון. הכוונה לכל השטחים שכבשו הערבים מצפון לדמשק. השטחים מדרום נקראי יאמאן – ימין כלומר דרום. בעברית תימן.
ארגון הג'יהאד שתפס את השלטון בסוריה נקרא "תחריר א-שאם". כלומר שחרור כל השטחים מצפון לערב הכוללים כמובן גם שטחי "ארץ בני ישראל" שהוגדרו בקוראן ככוללים את שתי גדות הירדן. (הארגון תובע לשחררם מכיבוש יהודי למרות האמור בקוראן שהם שייכים לעם ישראל).
הארגון הג'יהאדסטי ששיחרר את סוריה נקרא קודם לכן ג'בהת אל נוסרא, ארגון שרצח כופרים דרוזים וכזכור דרוזים ממג'דל שמס רצחו בלינץ' פצוע שלהם שהובא לטיפול בישראל.
למרות שמחת השחרור של שירין פלאח שעב, שעון העצר של הדרוזים בסוריה החל מתקתק.
ישראל כמובן הוא המקום היחיד המבטיח לכתבת הדרוזית-סורית לחיות בחופש.
נ.ב. הערבי-סורי-סוני ח"כ אחמד כמאל א-טיבי תמך כל השנים בדיקטטורה הסורית ובמשטרו של אסאד. משם מה הוא שותק. כמוהו גם עמיתו מחד"ש איימן עאדל עודה האחמדי תמך כמוהו בדיקטטורה הסורית ובמשטרו של אסאד, וגם הוא שותק. שניהם מוגנים רק בדמוקרטיה הישראלית.

מועדון הוויכוחים של אוקסופורד אז והיום
חודש אחרי עלית היטלר לשלטון, בפברואר 1933, קיבל מועדון הוויכוחים של אוקספורד את ההחלטה שנודעה בשם The King and Country debate ש''אנחנו לעולם לא נילחם למען אנגליה והמלך בשום נסיבות שהן.''
https://en.wikipedia.org/wiki/Oxford_Oath
שבועת אוקספורד, או הבטחת אוקספורד, הוא השם שניתן להצעת החלטה שאושרה על ידי סטודנטים באיגוד אוקספורד, ובה נאמר כי "בית זה לא יילחם בשום נסיבות עבור מלכו ומולדתו.". ההחלטה התקבלה ברוב של 275 קולות נגד 153 במהלך הדיון בנושא "מלך ומולדת" ב-9 בפברואר 1933.
האם גילויי פייסנות יכולים להוביל למלחמה? בספרו של ר.ו. ג'ונס, "מלחמה סודית ביותר" על המודיעין הבריטי בימי המלחמה, מסופר על מכתב ששלח אריך פון ריכטהופן, קצין לשעבר בוורמאכט, ששירת במטה הכללי הגרמני בזמן קבלת החלטת אוקספורד.
המכתב פורסם ב-4 במאי 1965 ב"דיילי טלגרף": "אני יכול להבטיחכם, מידיעתי האישית, ששום גורם אחר לא השפיע על היטלר ועל הדרך שבה בחר, יותר מאשר אותו סירוב ולהילחם למען המלך והמדינה', מפני שההחלטה התקבלה בקרב מה שנחשב כאליטה האינטלקטואלית של ארצכם." מוסוליני חשב ש"ההחלטה היא הוכחה לכך שבריטניה חלושה, רכרוכית, כמו אישה זקנה."
שלושה שבועות לאחר אותה הצבעה הועלתה הצעה לבטל את ההחלטה. שוב התכנסו הסטודנטים, והפעם התברר שהרוב שאישר את ההצעה המקורית הפך להרבה יותר גדול: 750 תומכים מול 138 מתנגדים. מוסוליני והיטלר היו שבעי רצון. המערב, הם חשבו, הוא לא יותר מקורי עכביש.
למרות זאת בספטמבר 1939 קרא משרד המלחמה לסטודנטים של אוקספורד להתגייס בהתנדבות. 2,632 מתוך 3,000 נענו לקריאה והתגייסו. הדיקטטורים טעו. אבל המלחמה פרצה. אבל הפייסנות היא שהביאה למלחמה. איך אמרו הרומאים:
Si vis pacem, para bellum "הרוצה שלום ייכון למלחמה".

הוויכוח על ישראל באוקספורד יוניון
בתאריך 28.11.24 התנהל ויכוח מטעם אוקספורד יוניון על ישראל. כבר כתבתי עליו, אבל הנה האפשרות לראותו.
Oxford Union הוא אגודת דיבייטים בעיר אוקספורד, באנגליה, נוסדה בשנת 1823, החברות בה נלקחת בעיקר מאוניברסיטת אוקספורד. נוסדה בשנת 1823, והיא אחת מאיגודי האוניברסיטה הוותיקים בבריטניה ואחת מאגודות הסטודנטים הפרטיות היוקרתיות בעולם. איגוד אוקספורד קיים באופן עצמאי מהאוניברסיטה והוא נבדל מאגודת הסטודנטים של אוניברסיטת אוקספורד.
את הדיבייט יזם איברהים אוסמה Ebrahim Osman-Mowafy ערבי-מוסלמי-מצרי-אנטישמי, המשמש כנשיא הארגון. בדיבייט השתתפו שמונה נואמים, ארבעה מהם ייצגו את הצד הישראלי.
הנואמים לטובת ישראל היו:
* מסעב חסן יוסף – סוכן שב"כ לשעבר, פעיל הסברה ובנו של השייח' חסן יוסף ח'ליל, ממנהיגי תנועת חמאס ביהודה ושומרון. בשב"כ כונה "הנסיך הירוק" ובשם זה נקרא הספר שכתב והסרטים שיצאו בעקבותיו.
* יוסף חדד – ערבי-ישראלי נוצרי, שירת בצה"ל ונכה צה"ל, פעיל הסברה ישראלית, עיתונאי, פעיל חברתי במגזר הערבי בישראל, אושיית רשת ומנכ"ל עמותת "ביחד – ערבים זה לזה" הפועלת לחיבור החברה הערבית לחברה הישראלית.
* נטשה האוסדורף – עורכת דין ומנהלת משפטית של UKLFI Charitable Trust
* ו-ג'ונתן סרקדוטי (שדרן, עיתונאי ומפיק טלוויזיה בריטי ממוצא יהודי.)
בצד המתנגד לישראל היו מדען המדינה האמריקני והאנטי ישראלי נורמן פינקלשטיין, והאקטיביסט הפרו-איסלמי האנטי ציוני, פעיל BDS, האמריקני ממוצא ישראלי מיקו איפלנד-פלד, (בנו של האלוף מתי איפלנד-פלד, שהפך לאקטיביסט פרו איסלמי אנטי ציוני שנטען כי ריגל לטובת בריה"מ, וסבו, אברהם קצנלסון, היה מחותמי מגילת העצמאות), והסופרת הפלשתינית-אמריקנית סוזן אבו-להווה, ומוחמד אל-כורד, סופר פלשתיני.
(ודוק: שני ערבים בעד ישראל, שני הודים נגד ישראל).
נטשה האוסדורף ל-GBnews תיארה בראיון לאן הידרדרה Oxford Union, וכיצד האיגוד הנ"ל סייע ואיפשר לצד האנטי-ישראלי להלך אימים על משתתפים, הן על נואמים והן על קהל תומך ישראל שבשל כך נמנע מלהשתתף. בראיון היא מפרטת כיצד נעשה כל ניסיון למנוע מהם להשתתף, להפריע להם לנאום ואף להוציא אותם החוצה. לדבריה גם בנאומים שכן הועלו עברו עריכה בה השמיטו את האלימות המילולית של הקהל האנטי ישראלי כלפי חלק מהנואמים. בהמשך הריאיון היא מציינת אודות אירועים שהתרחשו לאחר שהאירוע הסתיים. הנה ראו:
https://rotter.net/forum/scoops1/880532.shtml
הנה הנאום של נטאשה האוסדורף:
https://www.youtube.com/watch?v=WBllM8M-sko
בשלב מסוים לאחר האירוע כתוצאה מההסלמה, אחד הנואמים היהודים (ג'ונתן סרקדוטי) ביקש מנשיא האיגוד להזמין משטרה – אשר סירב לעשות זאת.
אפשר לראות קטע מהבלגן בתחילת הדיון (דקה 8:08) בנאום של ג'ונתן סרקדוטי שם בשלב מסוים חדד ומסעב מאיימים שכל הנואמים יעזבו מייד אם לא יוציאו כמה מהקהל שלא הפסיקו לקלל.
https://www.youtube.com/watch?v=Pw736rNEJx4
כמה משפטים מסוף הנאום של מסאב יוסף:
"...ערבים ויהודים יכולים להסתדר. יש לי אמונה בכך. אנו הערבים קבוצה אתנית, היינו הרבה לפני שהאסלאם בה לאזור, היינו הרבה לפני שהפלסטינים באו לאיזור. ודרך אגב ההיסטוריה הפלסטינית התחילה ב-1964 עם הכפייה ודגל פלסטין. ... ואנו לא פלסטינים אנו ערבים, זה השפה שלנו, זה התרבות שלנו ואנו נמשיך הרבה אחרי שהפלסיטינים הבריונים שבאו לחטוף את החברה שלנו עם האינדוקטרינה החולנית שלהם ועם נרטיב הקורבן. זה לא מייצג מי אנחנו. יש לנו חוסן אנו לא נקבל את ההתקרבנות.
"ישראל תהיה הידידה האסטרטגית שלנו, ואנו נסתדר ביחד: כורדים יהודים ערבים דרוזים וכל שאר האזור. ואני מקווה שהפלסטינים ידעו את מקומם בהיסטוריה ולא על ידי זהות בדויה."
מסעב יוסף שאל את הקהל שאלה מוסרית: אם הייתם (כתושבי עזה) יכולים למנוע את הטבח של ה 7 באוקטובר – כמה מכם היה מדווח על ההכנות לאירוע?
רק 5% בקהל הרימו ידיים.
הנה הנאום של מסעב יוסף:
https://www.youtube.com/watch?v=sGGyltraWBg
מפחד, האיגוד צינזר והשמיט את נאומו של חסאן מסעב יוסף אך קטע גדול של הנאום הוקלט בכל זאת וניתן להאזנה.
בשלב מסוים ניסה הנשיא (איברהים אוסמה) להפסיק את מסעב ולהוציא אותו ואז קמה כמו לביאה נטשה האסדורף לעשות לנשיא האיגוד בית ספר והוא נאלץ להשאיר את מסעב לנאום.
הנאום של יוסף חדד עם תרגום. חובת ראייה לכל ישראלי:
https://www.youtube.com/watch?v=QcATzU09Kiw
היה ברור שעם כל כך הרבה ערבים-מוסלמים ומוסלמים מעמים אחרים תוצאות הדיון לא תהיינה קשורות לעובדות, אלא לגזענות האנטישמית הטבועה בהם. כצפוי הדיון הסתיים בהחלטה:
This House Believes Israel is an Apartheid State Responsible for Genocide
בית זה סבור שישראל היא מדינת אפרטהייד ואחראית לרצח עם.
אם נחזור לדיון ב-1933 בו התנגדו הבריטים לכל מלחמה למען המלך והמדינה נגד היטלר החלטה שתרמה להחלטת היטלר לפתוח במלחמה, והמציאות הביאה אותם למלחמה בעל כורחם, גם ההזדהות שלהם עם החמאס ואי הרצון להילחם בו יתפוגג מהר מאד כשהמציאות תכריח את הבריטים להגן על עצמם מהפשיזם האיסלמו-נאצי-ג'יהאדיסטי המנסה להשתלט על ארצם.
https://rotter.net/forum/scoops1/880532.shtml
נעמן כהן