בהגיעך אתמול לגיל שמונים!

בריאות טובה לך והרבה שמחה בנכדייך

את ואני הננו הנכדים האחרונים

של סבנו יהודה ראב בן עזר

שעודנו בחיים!

ומצטרפים לברכות האלה גיסתך יהודית

ואחיינך בן

פורסם לראשונה ב"חדשות מחלקה ראשונה", 20 בנובמבר 2024

"אינני מתכוון לפתוח במלחמות, אלא למנוע מלחמות" הכריז הנשיא טראמפ בנאום הניצחון ב-6 לנובמבר.

מניעת וצמצום מלחמות מחייבים שדרוג כוח הרתעה, המתבטא בהיקף תקציב הביטחון, הימנעות ממדיניות פייסנית ודבקות במציאות הגיאו-אסטרטגית ולא במציאות חלופית.

כוח ההרתעה של ארה"ב מכורסם ע"י מחלקת המדינה, שסולקה ממרכז במת עיצוב וניווט מדיניות החוץ ב-4 שנות נשיאות טראמפ. הוא שלל את תפישת עולמה הרב-לאומית/קוסמופוליטנית, המעדיפה מכנה-משותף מדיני וביטחוני עם האו"מ, הארגונים הבינלאומיים ואירופה – על פני מדיניות חד-לאומית ועצמאית, המתמקדת באינטרס ארה"ב.

מחלקת המדינה גם משעבדת את המציאות המתסכלת של המזרח התיכון למציאות חלופית נוחה יותר, ומכאן כישלונותיה השיטתיים. לדוגמא, תקיעת סכין בגב השאה הפרסי וסיוע להשתלטות האייתולות על איראן; התייחסות לצדאם חוסיין כבעל-ברית בפוטנציה עד יום פלישתו לכווית; חיבוק אמיץ לערפאת, למרות החינוך לשנאה והטרור, וסלילת דרכו לפרס נובל לשלום; בגידה במובראק הפרו-אמריקאי וחיזור אחר "האחים המוסלמים" האנטי-אמריקאים; התייחסות לצונאמי ברחוב הערבי כ"אביב ערבי" ו"מהפיכת פייסבוק"; יוזמת מתקפת נאט"ו על קדאפי שהפכה את לוב לזירת טרור אסלאמי אנטי-מערבי; הוצאת החות'ים מרשימת ארגוני הטרור; לחץ שיטתי על ישראל להימנע מהכרעת חמאס וחיזבאללה, ולהגיע להסדרות שסללו את הדרך לטבח ה-7 באוקטובר והמלחמה הנוכחית; ועוד.

כוח ההרתעה של ארה"ב – החיוני לביטחון ארה"ב ולצמצום זעזועי העולם – נפגע קשות ממדיניות מחלקת המדינה כלפי משטר האייתולות, שסייעה להפוך אותם מ"השוטר האמריקאי של המפרץ הפרסי" (עד 1979) למוקד עולמי אנטי-אמריקאי של טרור, הברחת סמים, הלבנת הון והפצת מערכות נשק מתקדמות מהמפרץ הפרסי, המזרח התיכון, אפריקה ועד אמריקה הלטינית ואדמת ארה"ב. משטר האייתולות מהווה איום קיומי, ברור ומיידי לכל משטר ערבי פרו-אמריקאי, ובמיוחד מפיקות הנפט הערביות, במטרה להשתלט על 48% מעתודות הנפט העולמיות, ולפגוע קשות בכלכלת וביטחון המערב.

כוח ההרתעה של ארה"ב נפגע קשות ע"י אשליית מחלקת המדינה שהאופציה הדיפלומטית (מו"מ) כלפי האייתולות, המרופדת במאות מיליארדי דולרים, תשכנע אותם לזנוח את חזונם הפנאטי בן 1,400 השנים, להפוך לברי-שיח אמינים ולקבל על עצמם דו-קיום בשלום עם המדינות הסוניות. מחלקת המדינה מתעלמת מהעובדה שמשטרי טרור נושכים את היד המזינה אותם, כפי שמתעדים האייתולות (שהפכו לאוייב מר של ארה"ב, למרות שארה"ב סללה את דרכם לשלטון), המוג'אהידין (המעורבים בטרור אנטי-אמריקאי, כולל 11 לספטמבר, למרות שארה"ב סייעה בגירוש הצבא הסובייטי מאפגניסטן), אש"פ וחמאס (שפתחו בטרור חסר-תקדים למרות מחוות חסרות-תקדים באוסלו ובהיתנתקות).

משטר האייתולות, כמו "האחים המוסלמים", חיזבאללה, חמאס ואש"פ – מבהירים שחזון פנאטי – המושרש בחוקה/אמנה, מערכת חינוך, דרשות במסגדים, אנדרטאות ובנייני ציבור – חשוב הרבה יותר בעיניהם ממחוות דיפלומטיות ופיננסיות מערביות. מאז 1979 הם אינם מקבלים את הערך המערבי Money Talks – החזון השיעי של האייתולות מחייב הכרעת אויבים כגון המשטרים הסונים "המשומדים", המערב "הכופר", "השטן הגדול האמריקאי" ו"הישות הציונית הכופרת" שהיא "מוצב קדמי של ארה"ב" במזרח התיכון.

לעומת זאת, 6 מדינות ערביות חתמו על הסכם שלום עם ישראל, מכיוון שחזונן הלאומי אינו מחייב את השמדת ישראל. למעשה, "חזון 2030" של יורש העצר הסעודי רואה בישראל נכס ביטחוני, טכנולוגי, חקלאי וכלכלי.

האייתולות – כמו חיזבאללה, חמאס ואש"פ – רואים במו"מ אמצעי לקידום חזונם, ולא אמצעי לקידום דו-קיום בשלום. לכן, אין לראות את האייתולות כשותף למו"מ, אלא מטרה לשינוי משטר. להשגת מטרה זאת יש מחיר, אך הוא מתגמד בהשוואה למחיר העימות מול איראן גרעינית.

אמנם, הנשיא טראמפ הטיל בכהונתו הראשונה סנקציות כלכליות חריפות על האייתולות, שצמצמו את יכולתם ללבות טרור ומלחמות, אבל כהונת ביידן המחישה שסנקציות – כמו מו"מ – הן הפיכות ואינן מחסלות איום.

לעומת זאת, שינוי-משטר אינו הפיך, אינו נתון לשיקול דעת של נשיא עתידי, ולכן מחסל איום. שינוי-משטר האייתולות ישדרג את כוח ההרתעה של ארה"ב, יסיר מאכלת מצוואר סעודיה, איחוד האמירויות, בחריין, ירדן, מצרים ומרוקו, יחסל את ראש התמנון המוביל של הטרור האסלאמי, ויסלול את דרכם של סעודיה, עומאן, ואולי אף כווית ואינדונזיה להסכמי אברהם.

הסכמי אברהם נחתמו בגלל התמקדותם באינטרסים הלאומיים של מדינות ערב (כפי שהיה בהסכמי השלום עם מצרים וירדן), והתעלמות ממחלקת המדינה המתמקדת בסוגייה הפלסטינית, ולכן נכשלה בכל עשרות יוזמות השלום שהציגה. הסכמי אברהם עקפו את הסוגייה הפלסטינית ובכך שללו מהפלסטינים את כוח הווטו.

בניגוד למחלקת המדינה המתמכרת לרעיון המדינה הפלסטינית, כל מנהיגי ערב הפרו-אמריקאים מרעיפים על הפלסטינים מלל מחבק, אך נמנעים ממעש המקדם הקמת מדינה פלסטינית. מנהיגי ערב אינם מתרשמים ממלל פלסטיני מתון, אלא מעניקים משקל קריטי למעש הפלסטיני במישור הבין-ערבי, שהפך אותם לאב-טיפוס של חתרנות, טרור ובוגדנות בין-ערביים:

מצרים – שנות ה-50', סוריה – שנות ה-60', ירדן – 1970-1968, לבנון – 1982-1970, כווית – 1990. מנהיגי ערב גם ערים לשיתוף הפעולה השיטתי של ההנהגה הפלסטינית עם גורמים רדיקלים בזירה הבינלאומית: גרמניה הנאצית, הגוש הסובייטי, אייתוללה חומייני, ארגוני טרור בינלאומיים, "האחים המוסלמים", צפון קוריאה, ונצואלה, קובה, סין ורוסיה. מכאן הערכת מנהיגי ערב שמדינה פלסטינית מערבית לנהר ירדן תהווה גזר דין מוות למשטר ההאשמי מזרחית לנהר, תהפוך את ירדן לזירת טרור אסלאמי שיגלוש לחצי האי ערב וחצי האי סיני, ויאיים על מפיקות הנפט הסוניות ומצרים – בוננזה לאייתולות, רוסיה וסין ומכה לכלכלת וביטחון המערב.

לעומת זאת, ישראל היא מכפלן-עוצמה ומכפלן-דולרי ייחודי עבור ארה"ב, מרכז חדשנות של הטכנולוגיות המובילות, הביטחוניות והאזרחיות של ארה"ב (250 ענקי הייטק מארה"ב הקימו מרכזי מחקר ופיתוח בישראל), "חנות יוקרה" של התעשייה הביטחונית בארה"ב (קידום ייצוא ביטחוני), ו"מעבדה בתנאי קרב" של התעשיות הביטחוניות בארה"ב (חיסכון של עשרות שנות מחקר ופיתוח), של זרועות הצבא והמודיעין האמריקאי, הלוחמה בטרור וה-FBI.

כפי שטענו הגנרל אלכסנדר הייג – שהיה המפקד העליון של נאט"ו ומזכיר המדינה – והאדמירל אלמו זומוואלט – שהיה מפקד המבצעים של חיל הים האמריקאי – ישראל היא נושאת המטוסים האמריקאית הגדולה בעולם, שאינה זקוקה לחיילים אמריקאים, פועלת באזור קריטי בין הים התיכון, ים סוף, הים הערבי, האוקיינוס ההודי והמפרץ הפרסי, וחוסכת לארה"ב את הצורך לייצר נושאות מטוסים נוספות ולניידן לים הערבי ולים התיכון, בנוסף למיספר חטיבות כוחות יבשה, בעלות של 20-15 מיליארד דולרים לשנה.

שגריר (בדימוס) יורם אטינגר

* כולנו נתניהו וגלנט – הטריבונל האנטישמי בהאג הוציא צו מעצר נגד כל אזרח במדינת ישראל, באשמת הגנה עצמית מפני התוקפנות הנאצית הרצחנית של חמאס וחיזבאללה.

* טריבונל אנטישמי – שני בתי המשפט בהאג הוקמו כלקח מפשעי הנאצים וכדי להבטיח שלעולם לא עוד.

והיום הם הפכו לטריבונלים אנטישמיים, המשתפים פעולה עם יורשי הנאצים ופועלים נגד זכותה של המדינה היהודית להגן על חיי אזרחיה.

* המשת"פים של הטבח – צווי המעצר הם המשך ישיר של טבח שבעה באוקטובר.

ה"שופטים" הם משת"פים של רוצחי התינוקות, עורפי הראשים, חוטפי הקשישים והאנסים בבארי, כפר עזה, ניר עוז ומסיבת הנובה.

* שבועיים בהולנד – שבועיים אחרי הפוגרום האנטישמי באמסטרדם – פוגרום אנטישמי חמור שבעתיים בהאג.

* סנקציות אישיות – יש לקוות שהנשיא טראמפ יפעל בכל כוחו לפירוק הטריבונל בהאג, כולל סנקציות אישיות נגד ה"תובע" וה"שופטות" השותפים במעשה הנבלה, ובהן עיקול חשבונות הבנק שלהם.

מן הראוי שארה"ב תטיל סנקציות על כל מדינה שתאמץ את פסק הדין השערורייתי והבלתי חוקי של הטריבונל האנטישמי.

יהיו אלה צעדים להגנה על שלום העולם.

* מדינה במצור – החלטת הטריבונל האנטישמי בהאג ומניעת אישור כניסה לאוסטרליה מאיילת שקד, הם שני ביטויים לכך שישראל היא מדינה במצור.

מן הראוי שהממשלה תפעל במצב הזה לאחדות העם ועמידה איתנה שלו, ולא לפילוג וקרע, בצעדים כמו חוקי השתמטות, חידוש המהפכה המשטרית, השתלחויות של אספסוף השרים ביועמ"שית וראש השב"כ וכד'. דרושה הנהגה.

* ספין מטורלל – ספין מטורלל שמתרוצץ ביומיים האחרונים הוא הטענה, שעל פיה אילו קמה ועדת חקירה ממלכתית, הטריבונל האנטישמי לא היה מוציא צווי מעצר לנתניהו וגלנט.

קשקוש מקושקש. איזה עניין יש לטריבונל בוועדת החקירה? ועדת החקירה הממלכתית, שאני תומך בכל ליבי בהקמתה, נועדה לחקור את המחדלים המדיניים, המודיעיניים והמבצעים שקדמו לטבח וביום הטבח ואני מקווה שגם את אופן ניהול המלחמה, כמו ההחלטה המופקרת על פינוי יישובי הצפון. אין כל קשר בין הנושאים שהיא תחקור, לעלילת הדם של הטריבונל.

אם ישראל היתה מקימה ועדת חקירה "לחקירת הג'נוסייד והפשעים נגד האנושות של ישראל," אולי זה היה מרצה את הטריבונל. מישהו מציע שנקים ועדה כזו? וגם אילו קמה, סביר להניח שהיא לא היתה מונעת את ההחלטה, שבלאו הכי אינה מבוססת על עובדות כלשהן ומנותקת מן המציאות.

ישראל חוקרת חריגות ופשעי מלחמה. לדוגמה, החשד למעשי סדום בעצורי חמאס בשדה תימן. איננו עושים זאת כדי לרצות טריבונל אנטישמי, אלא כי אלו אמות המוסר שלנו וזה החוק הישראלי.

* בחרו צד – כל ראשי האופוזיציה התייצבו באופן חד משמעי ונחרץ לימין נתניהו וגלנט ונגד צווי המעצר של הטריבונל האנטישמי. הרי צו המעצר אינו נגד נתניהו האיש אלא נגד ראש ממשלת ישראל.

אולם ברשתות אני כבר קורא תגובות של שמחה לאיד מצד רל"ביסטים קנאים. אגב, קראתי תגובות דומות של שמחה לאידה של איילת שקד, מצד ביביסטים קנאים.

בסוגייה הזאת הבחירה היא דיכוטומית – שחור או לבן, לצד האנטישמים או לצד היהודים.

יש מי שבוחרים בצד האנטישמי, ויחד עם חמאס משבחים את הצווים האנטישמיים.

* שופר הטריבונל – חמאס, איראן ו"הארץ" יצאו בהגנה נמרצת על צווי המעצר שהוציא הטריבונל האנטישמי נגד ראש הממשלה ושר הביטחון של ישראל.

מה זה "הארץ", תשאלו? הרי יש שם הרבה כותבים. אז מישהו כתב בעד הצווים האנטישמיים. למה להכליל?

איני יודע מי כתב, כי זה פשקוויל המערכת. פשקוויל המערכת לעולם אינו חתום, כדי להבהיר, שאין זו דעה של כותב פלוני, אלא הדעה הקולקטיבית של העיתון.

כותרת פשקוויל המערכת חוגגת: "הרעבה. השמדה. רצח. רדיפה." מבחינת השוקניסטים המנוולים, מה שכתוב בצווים האנטישמיים השקריים הם עובדה שאין לחלוק עליה. את החיצים הם אינם מפנים רק כלפי הממשלה, אלא גם כלפי האופוזיציה, שהתייצבה כאיש אחד נגד הטריבונל האנטישמי. "ישרו קו עם הממשלה, כהרגלם," הם נוחרים בבוז. אין דבר בזוי בעיניהם יותר מאופוזיציה ממלכתית ופטריוטית, שהיא אופוזיציה לממשלה ולא אופוזיציה למדינה. כי השוקניה היא אופוזיציה למדינה. וכאשר תוקפים את המדינה, וכאשר מעלילים על המדינה עלילות דם זדוניות, השוקניה מצטרפת ומיידה אף היא בליסטראות במדינה השנואה עליה כל כך. "הבעיה של ישראל ושל כל ישראלית וישראלי היא המעשים האיומים של ממשלתה וצבאה, שמתאר מוסד משפטי בינלאומי," מוסד משפטי בינלאומי הם מכנים את הטריבונל האנטישמי. והם תוקפים בשנאה וחמת זעם גם את הציבור הישראלי ש"אדיש ואטום" ל"פשעים נגד האנושות" של צה"ל.

* לשרת אותו – קמפיין ההמרדה של השוקניה לעריקה ממלחמת הקיום נמשך במלוא העוצמה, והפעם – קרולינה לנדסמן. היא נוזפת בשמאלנים שמשרתים בצה"ל ומשתתפים במלחמה, ובכך משרתים, כביכול, את נתניהו. הם הרי קראו לו (אגב, בצדק) "נוכל". אז איך בשבעה באוקטובר הם התגייסו לשרת אותו? "רגע, אז הוא נוכל או לא?" כלומר, כיוון שהוא נוכל, לא צריך "לשרת אותו," אלא לתת למחבלים להמשיך לשחוט אותנו, לרצוח את תינוקותינו, ולאנוס את בנותינו ולחטוף את אבותינו באין מפריע. היא בזה ללוחמים שמגינים על המדינה תחת שלטון נתניהו, אף שהם מתנגדים לו, ותמהה: "האם היו מתייצבים גם אם בן גביר היה ראש הממשלה?" בעיניה אסור להגן על המדינה כשנתניהו הוא ראש הממשלה "ולהקריב את הבנים במלחמה שהוא מוביל.".

* הסדרה בנוסח האישה המוכה – פרטי ההסדרה בלבנון, כפי שמודלפים לתקשורת, מצטיירים כהסדר של אישה מוכה החוזרת לגבר המכה.

שוב אותו 1701 שכשל. שוב לסמוך על צבא לבנון ויוניפי"ל שיאכפו את ההחלטה, שאותה לא אכפו ב-17 השנים, שבין מלחמת לבנון השנייה למלחמת "חרבות ברזל".

ישראל מתחננת שיינתן לה חופש פעולה להבטיח שלא תהיינה הפרות. אבל ההפרה מובנית בהסכם עצמו. ההסדרה כוללת אישור לשובם של כפרי חיזבאללה המשקיפים על מטולה, מרגליות, מנרה, יפתח, משגב עם, אביבים, שתולה, שלומי ועוד. אלה אינם כפרים של אזרחים חפים מפשע שמחבלי חיזבאללה הפכו אותם למגן אנושי. הכפרים האלה הם למעשה מוצבי חיזבאללה. בכל בית היה מחסן אמל"ח; תחמושת, משגרים, רקטות, טילים. בעוד ההסדרה אוסרת על ירידת חיזבאללה דרומה מהליטני, עצם חזרת הכפרים הללו היא היא ירידת חיזבאללה, לא רק דרומה מהליטני, אלא עד קו הגבעות השולטות על יישובינו. כלומר ההסדרה עצמה סותרת את עצמה מניה וביה.

ומה ההישג שבו מתברכת ישראל? שחיזבאללה, שעד כה סירב להפסקת אש כל עוד צה"ל נלחם בעזה, מוכן לכך עכשיו. זו חזרה למדיניות ההתמכרות לשקט של נתניהו, שהמיטה עלינו את אסון שבעה באוקטובר. מה קרה בכל סבב בעזה? במקום חתירה להכרעה וניצחון, חתרנו להפסקת אש. מתי היתה הפסקת האש? כשהיה כדאי לחמאס. במשך שנה חיזבאללה ירה עלינו כמעט באין מפריע "כהזדהות עם עזה." ברגע שהם מפסידים בשטח, הם רוצים הפסקת אש. ואנחנו, במקום למנף את הצלחתנו, לנצל את חולשתם ולהכות בהם עד חורמה, חותרים להסדרה שתציל אותם.

לשם כך עשרות אלפי תושבי הצפון פליטים בארצם כבר כמעט 14 חודש? לשם כך נהרגו ונפצעו טובי בנינו?

* נעים קאסם עדיין חי.

* 101 הבדלים – מדוע אני מחזיק בדעה ניצית תקיפה וחסרת פשרות באשר להסדרה בלבנון, בעוד אני מוכן לוויתורים כואבים תמורת הסדר ברצועת עזה? מה ההבדל בין לבנון לעזה?

אין הבדל אחד. יש 101 הבדלים.

אלמלא מחויבותנו לשחרר את החטופים, לא הייתי מוכן לשום פשרה ברצועת עזה. אני מקווה שתהיה עסקה, ואני מקווה מאוד שאחרי שחרור החטופים ננצל שעת כושר ראשונה כדי להשלים את המלאכה, לחסל את חמאס ולהשאיר ממנו רק רעיון.

* ויתורים מרחיקי לכת – כתבתי פעמים אחדות בימים האחרונים שאני מוכן לוויתורים כואבים בעסקה שתכלול את שחרור החטופים, אבל אני רואה צורך להבהיר. איני שותף להאשמות נגד נתניהו שהוא מפקיר את החטופים, כביכול. חמאס מסרב (או לפחות סירב עד כה) לעסקה ומכשיל כל עסקה, ולתנאי חמאס אסור להסכים. גם אלה שתוקפים את הממשלה – אילו האחריות היתה על כתפיהם, לא היו מוכנים להיכנע לתביעות חמאס.

צריך להפעיל לחץ צבאי חזק יותר על חמאס ובמקביל להציע הצעה מרחיקת לכת לעסקה, שתכלול ויתורים שלפני חודשיים לא הייתי מעלה על דעתי לתמוך בהם, אך סאת הייסורים של החטופים וסכנת החיים המרחפת עליהם מחייבת אותם.

* האם נופתע שוב? – בשבועיים שקדמו ל-7 באוקטובר, השיח הציבורי והתקשורתי הוקדש במידה רבה לציון חמישים שנה למלחמת יום הכיפורים. המסר המרכזי היה שלעולם לא נופתע שוב. והופתענו וחטפנו מכה קשה יותר משל מלחמת יום הכיפורים.

האם נופתע שוב בעתיד? יש לעשות הכול כדי שלא להיות מופתעים, אבל הנחת העבודה שלנו צריכה להיות שנופתע. למה? כי אין צבא בעולם שלא הופתע. ואגב, הפתעה אינה חייבת להיות הפתעה טוטלית כמו ביום הכיפורים וב-7 באוקטובר. מתקפת חיל האוויר הישראלי ב-5 ביוני 1967 – השמדת חילות האוויר של מצרים, סוריה וירדן, היתה מתקפת פתע שתפסה את האוייב לא מוכן, למרות שזה היה אחרי שבועיים של המתנה ובעיצומה של כוננות שיא, על סף מלחמה. לעיתים ההפתעה הגדולה עשויה להיות גם בעיצומה של מלחמה. כמו "עיד אל-ביפר" לפני חודשיים.

כיוון שהנחת העבודה חייבת להיות שאנו עלולים להיות מופתעים, תפיסת הביטחון הלאומי צריכה להתבסס על ההנחה שזה יקרה. לכן, יש להעמיד את הביטחון הלאומי שלנו על שני יסודות שאסור להתפשר עליהם: א. גבולות בני הגנה. ב. הסרה יזומה של איום על גבולותינו, בפרט איום של ארגוני טרור.

הכלל הזה צריך להדריך אותנו בעיצוב היום שאחרי בצפון ובדרום. הוא צריך להדריך אותנו בעיצוב גישתנו בסוגיה הפלשתינאית – גבולה המזרחי של ישראל חייב להיות הירדן ובשום אופן אין לאפשר הקמת מדינה פלשתינאית, שבהכרח תהיה מדינת טרור – לצד כביש 6.

הכלל הזה הוא גם הכלי לבחון את מחדל 7 באוקטובר. המחדל המודיעיני היה חמור מאוד. המחדל המבצעי היה חמור מאוד. אבל המחדל הגדול, בה"א הידיעה, היה בכך שלאורך 2-3 עשורים איפשרנו את קיומה ושגשוגה של מפלצת הטרור החמאסי בעזה ולא הכרענו אותה בהתקפה יזומה, לא הכרענו אותה בסבבים שבהם חתרנו להפסקת אש, ובהתמכרות לשקט – מימנו אותה כפרוטקשן להרוויח עוד קצת שקט, ובמקום שקט הרווחנו את השבת השחורה.

אם הפקת הלקחים תתמקד בכשל המודיעיני והמבצעי ולא בכשל התפיסתי האסטרטגי של תורת הביטחון, והלקח יהיה שיפור המודיעין וצה"ל ולא ריענון תורת הביטחון, נזמין את המחדל הבא.

* מי עיצב את המדיניות הקלוקלת – כבר ב-7 באוקטובר בבוקר, תעשיית השקרים וההסתה החלה לפעול באינטנסיביות לניקוי ראש הממשלה מאחריותו למחדל, ולהסטת הביקורת ממנו לעבר שעירים לעזאזל; צה"ל, השב"כ, שר הביטחון – כולם אחראים חוץ ממנו. וכמובן שלא נפקד מקומם של שופטי בג"ץ, שבהחלטותיהם "החלישו את ישראל מול האוייב."

מול תעשיית השקרים, חשוב לומר את האמת. אין למערכת המשפט שום נגיעה בביטחון הלאומי של ישראל. כל פסיקות בג"ץ בסוגיות ביטחוניות (שלחלקן התנגדתי וכתבתי נגדן), אינן מתקרבות אפילו לשולי השוליים של הביטחון הלאומי.

את המדיניות הביטחונית הקלוקלת עיצב אדם אחד, שהסוגדים לו מרעיפים על ראשו סופרלטיבים כמו "מר ביטחון", "חזק מול החמאס" ו"מגן ישראל". אבל תפיסת הביטחון שהוא הנהיג קרסה ב-7 באוקטובר והמיטה עלינו את האסון הגדול ביותר מאז השואה. "מר ביטחון" התגלה כמר מחדל. "מגן ישראל" התגלה כצ'מברליין הישראלי.

נתניהו בורח במוגות לב מאחריותו, מסיט את האש לאחרים, מעליל עלילות דם על צה"ל והשב"כ ומסית נגד מערכת המשפט. והוא עושה כל שלאל ידו כדי להבטיח שלא תהיה חקירה של המחדל.

זה לא יעזור לו. הוא ייכנס להיסטוריה של ישראל כראש הממשלה הכושל בתולדות המדינה, שבמדיניותו הפייסנית והפחדנית הוא המיט עליה אסון.

[אהוד: שוב ושוב אתה שוכח ומשכיח את חלקך שלך באחריות ל"מחדל". את תמיכתך הנלהבת ב"הפגנות המחאה" בראשיתן, הפגנות שמנעו הסכמה לאומית ל"מכה מקדימה" על סינוואר ועודדו אותו לצאת לטבח ה-7 באוקטובר!]

* איך להתחמק מחקירה – נתניהו אינו בוחל באמצעים לחמוק מחקירת אסון 7 באוקטובר, כי הוא הראשון שיודע שהוא האחראי לו.

הטריק החדש, הוא הצעתו לוועדת חקירה פוליטית. רעיון ועדת החקירה הממלכתית, הוא שהגוף הנחקר, שהוא תמיד הרשות המבצעת, לא ימנה את החוקרים. לכן, מי שממנה אותם הוא נשיא בית המשפט העליון. אמנם הממשלה היא זו שמחליטה על החקירה ומנסחת את כתב המינוי, אבל אינה מעורבת בהרכב הוועדה.

ההצעה ההזויה החדשה היא ועדה, שכולה תיבחר בידי פוליטיקאים. כדי ליצור דימוי של אובייקטיביות, מוצע שמחצית מחברי הוועדה ייבחרו בידי הקואליציה וחציים השני בידי האופוזיציה. וכך, במקום שכל חברי הוועדה יהיו מחויבים לחקר האמת, מחצית מחבריה יהיו מוכוונים להגנה על נתניהו והחצי השני – להאשמת נתניהו. שני האגפים יתגוששו ביניהם עד כלום, ובשל השוויון בין הצדדים, הוועדה לא תגיע למסקנה ותתפוגג. הטריק השני הוא שהרכב הוועדה יאושר בידי 80 ח"כים לפחות, ובכך לכאורה היא תזכה לאמון רחב. ההצעה הזאת מתבססת על הידיעה שהאופוזיציה לא תיתן יד לרעיון ההזוי, וכך לא תהיה שום חקירה.

יש לזכור, שעל פי חוק ועדות החקירה הממלכתיות, זו הוועדה היחידה שיש לה סמכויות של בית משפט, כולל הסמכות לחייב עדים להעיד, לחייב קבלת מסמכים ולהשית עונשים על פי חוק על עדות שקר, כמו בבית משפט. אבל נתניהו רוצה ועדת טיוח.

כפי שכתבתי כבר, לדעתי האדם המתאים ביותר לעמוד בראש ועדת החקירה הממלכתית הוא המשנה לנשיאת בית המשפט העליון בדימוס ד"ר אליקים רובינשטיין. אדם בקיא מאוד ומנוסה מאוד במנהל ציבורי, בביטחון ובמדינאות, שופט מצוין, אדם ישר מאוד וצנוע מאוד, שנהנה מהערכה ומאמון משמאל ומימין.

* הפריזמה של הפוזיציה – קשה מאוד לנהל דיון ענייני בנושא כלשהו, כיוון שהביביסטים האוטומטים ותמונת הראי שלהם – הרל"ביסטים האוטומטים, רואים הכול דרך הפריזמה של הפוזיציה. הנה, דוגמה לתגובה אוטומטית של הדופן הרל"ביסטית במחנה 6 באוקטובר. ח"כ מהליכוד עמית הלוי הגיש הצעת חוק מוצדקת ונכונה, ש-7 באוקטובר הוא הוכחה לנכונותה, להקמת מחלקת מודיעין "איפכא מסתברא", שתיתן חוו"ד חלופית לזו של גופי המודיעין בצה״ל, השב״כ והמוסד, ותהיה כפופה לרוה"מ.

וכך הוגדר המהלך בפשקוויל רל"ביסטי: "הקמת גוף ריגול עצמאי, הכפוף ישירות לרודן הפרנואיד, שירגל בשבילו בתוך קהילת המודיעין על מנת להעביר לו מידע על כל מי שחורג מהקו של מפלגת המשטר, ובשלב השני יורחבו סמכויותיו גם לריגול אחרי אזרחי המדינה המהווים סיכון בטחוני (סמולנים בוגדים)." יופי.

אני מציע לכל מי שמתנגד לחוק הזה, לדמיין לרגע שראש הממשלה הבא יהיה האיש שהוא תומך בו לתפקיד, ויאמר לעצמו ביושר האם זו הצעה נכונה או לא.

ההצעה עברה בקריאה טרומית, וטוב שכך. לדעתי, המחלקה הזאת צריכה להיות הלב הפועם של המועצה לביטחון לאומי, הכפופה לראש הממשלה.

* הגם אלרון בקנוניה? – השופט אלרון הוא מועמדו של יריב לוין לנשיא בית המשפט העליון. הוא השופט הראשון בתולדות המדינה שקורא תיגר על מסורת ה"סניוריטי" ומגיש את מועמדותו לתפקיד הנשיא מול השופט עמית.

והנה, הוא השופט, שלאחר הצגת הראיות, קיבל את ערעור המדינה והאריך את מעצר פלדשטיין.

האם גם הוא שותף ל"קנוניה להדחת ממשלת הימין?"

בתמימותי, התכוונתי להציג את התהייה הזאת כשאלה רטורית. הנה, זו ההוכחה שמדובר בחשדות רציניים ולא בקנוניה. הרי לא יעלה על הדעת שגם את אלרון הם יאשימו בקנוניה. בתמימותי, שכחתי את מנדלבליט ואלשייך.

אבל אלי ציפורי, מהתועמלנים הראשיים של תעשיית השקרים וההסתה, כבר מצא אקדח מעשן נגד אלרון. החזיקו היטב – יש לאלרון אחיין בפרקליטות.

יצא המרצע מהשק. אלרון הוא בשר מבשרו, תרתי משמע, של הדיפ-סטייט.

והזבל המקארתיסטי הזה רץ בתעלות הביבים, תרתי משמע, ומחר יהיה "אמת".

* הוועדה למינוי שפוטים – אין על מי לסמוך. גם השופט אלרון מעז לקבל החלטות ענייניות ולא לרקוד על פי החליל של יריב לוין. לא אלרון ולא שאר השופטים השמרנים.

זאת לדעת – כמחצית משופטי בית המשפט העליון הם שמרנים, דתיים וימנים. זאת תוצאת התיקון לדרך בחירת השופטים שיזם גדעון סער לפני כ-15 שנה, שמחייב רוב מיוחד שיכול להתקבל רק בהגעה להסכמות ובכך למנוע מאיוריזציה שתצבע את בית המשפט העליון בצבע אחיד, ושנות כהונתם של איילת שקד וגדעון סער כשרי משפטים, שפעלו לאיזון הרכב העליון (וגם הערכאות הנמוכות יותר) באמצעות שיבוץ שופטים שמרנים.

אבל השופטים השמרנים אינם מספקים את הסחורה שלוין מבקש. למה לו שופטים שמרנים, אם הם פוסקים שעבריין סדרתי שניצל בעסקת טיעון מפנקת, שהתבססה על התחייבותו לפרוש מפוליטיקה, אינו יכול לכהן בממשלה?

יריב לוין אינו רוצים שופטים שמרנים. הוא אינו רוצה שופטים. הוא רוצה שפוטים. הוא רוצה אנשים שיסורו למרותו ויבצעו את רצונו. לא עזי פנים כמו אלרון, ששולח למעצר חשוד בעבירות חמורות נגד ביטחון המדינה, למרות שהוא "משלנו".

* הכישרון לארץ ישראל – זכיתי להכיר את ז'אבו ארליך ולטייל בהדרכתו. מדריך טיולים בחסד, מהטובים שזכיתי לטייל אתם. ידען עצום. חוקר מצוין של ידיעת הארץ. אהבתי לקרוא את מאמריו ב"מקור ראשון", שבהם שיתף בידיעותיו ותגליותיו. למדתי מהם הרבה. הוא הרבה לכתוב במוסף שבת של העיתון. גם אני כתבתי בו, בתקופה שיואב שורק ערך אותו, והוא היה המוסף הספרותי הטוב ביותר באותה תקופה. ב-2007 נערך מפגש של כותבי המוסף, שהחל בטיול בירושלים בהדרכת ז'אבו. שם פגשתיו לראשונה, וטיילתי איתו לראשונה. מדריך טיולים נדיר. לא בכדי, מדריכי טיולים רבים רואים בו את מדריכם ומורי דרך רבים רואים בו את מורם ורבם. ז'אבו היה מחותן של חברתי אפרת בדיחי, וזכיתי להשתתף בחתונת בנו.

בלי קשר לנסיבות מותו, שנחקרות, ונמתין לתוצאות התחקיר, בראש ובראשונה צר לי מאוד על לכתו. אבדה גדולה. ז'אבו ארליך ייזכר כאחד משורה של אוהבי ארץ ישראל ויודעי ארץ ישראל, לצד ענקים כמו זאב וילנאי, עזריה אלון, מייק לבנה, מנשה הראל ושמריה גוטמן. אחד מספריו של עזריה אלון, קובץ מאמרים, נקרא "כישרון לארץ ישראל". ז'אבו ניחן בכישרון המיוחד הזה.

יהי זכרו ברוך!

* תקלה מנהלית – תמונת הביניים כפי שמצטיירת בעיניי: רמ"ט גולני זימן לשירות את ז'אבו ארליך, ולקח אותו לסריקה של האתר, מתוך חשד, שהתאמת, שמסתתרת בו חוליית מחבלים. הוא רצה את ז'אבו בתור סייר מצטיין, מיומן ועתיר ניסיון, שהוזמן לפעולות רבות כאלה, והוא טוב לו מעשרה גששים. בוודאי כשמדובר בסריקה של אתר ארכיאולוגי, מהסוג שז'אבו בקיא בו.

ז'אבו לא היה מודע לכך שלא חויל רשמית. הרמ"ט לא טיפל כראוי בחיולו וכך למעשה היה אזרח. כיוון שז'אבו זומן בידי קצין צה"ל לצורך מבצעי, ראש אכ"א הכיר בו בדיעבד כחלל צה"ל, בצדק. על פי תמונה זו, התקלה היתה באי הסדרת החיול, כלומר תקלה מנהלית.

עם זאת, התחקיר וחקירת מצ"ח טרם הסתיימו וייתכן שכאשר תתבהר התמונה היא תיראה קצת אחרת.

* מתנחלופוביה – נפילתו של ז'אבו ארליך עוררה גל עכור של שנאה מתנחלופובית, ופסטיבל מחולות נאלח על דמו.

מכוערי נפש.

* מהמורות בדרך לברית הציונית – הבשורה הגדולה ביותר לחברה הישראלית ולפוליטיקה הישראלית "ביום שאחרי", תהיה שבירת משטר המחנאות השבטי, משטר 6 באוקטובר, שמחריב כל חלקה טובה בארץ, ויצירת ברית ציונית, ברית המשרתים, ברית היצרנים, ובליבה – ברית בין הציונות הדתית והחילונית. המאבק המשותף נגד חוקי ההשתמטות ומימון ההשתמטות הוא קדימון לברית, שראויה להנהיג את מדינת ישראל בעשורים הבאים.

אני מעורב במהלכים הללו ככל יכולתי, בזמני הפנוי הדל. לא קלה היא, לא קלה דרכנו. יש בה הרבה מוקשים ומהמורות; אירועים שמחדשים את החשדנות ההדדית ומחזירים אותנו ל-6 באוקטובר. צריך עצבי ברזל, נחישות והתמדה, לא לתת למהמורות הללו להסיט אותנו מן הדרך, שהיא הדרך להצלת המדינה.

מהמורה כזאת היא הקמפיין הרעיל ומלא השנאה נגד זכרו של רס"ן ז'אבו ארליך, שנפל בקרב בלבנון, ודרכו נגד ציבור המתנחלים והציבור הדתי-לאומי בכללו, מתוך דעות קדומות, קפיצה אוטומטית לדום לקול תופי הטאם-טאם של השבט, קבלה אוטומטית, בלי בדיקה, של שקרים והפצתם ללא כל ביקורת עצמית.

מתקפה כזו מעוררת את הפחדים הקמאיים בקרב הציונות הדתית וגורמת לאנשיה לצופף שורות, כולל סביב "המחנה", ששבירתו היא משימה ציונית עליונה.

יש לדחות את מסע הבלע והרעל, ולחזק את הציונים הדתיים, השותפים ליצירת הברית הציונית המתחדשת, לבל יישברו וכדי שיתמידו במסע החשוב הזה.

* כצאן לטבח – אני מקפיד לא להתווכח עם משפחות שכולות, לכבד את כאבם ואסונם, גם כאשר הם אומרים דברים שקשים לשמיעה. אין אדם נתפס בשעת אבלו.

אבל תא"ל (במיל') אסף אגמון, ששכל את נכדו גור קהתי בלבנון – הגדיש את הסאה פעמיים, ואחרוג היום ממנהגי. בראיון לערוץ 12 אגמון כינה את הרמטכ"ל פחדן, כיוון שהוא מכבד את הוראות הממשלה החוקית והנבחרת. לדעתו, הוא צריך היה לסרב להוראות הממשלה ולהורות לצה"ל להפסיק להילחם בעזה. במילים אחרות, הוא קורא להפיכה צבאית. וזה בשם המאבק על ... דמוקרטיה.

בהספד הוא אמר שמוליכים את חיילי צה"ל כצאן לטבח. ב-7 באוקטובר אזרחים, ילדים וקשישים, הלכו כצאן לטבח, כי צה"ל לא היה שם להגן עליהם. חיילי צה"ל שנלחמים נגד הטובחים בפועל בדרום והטובחים בכוח בצפון, הם ההיפך המוחלט של המושג "כצאן לטבח". הם נלחמים למען "לעולם לא עוד". לעולם לא נלך עוד כצאן לטבח.

אגמון היה מבכירי המסיתים לסרבנות ב-2023. משמעות הסרבנות היא הפקרת אזרחי וילדי ישראל להליכה כצאן לטבח.

* אויב משותף – בגל העכור של שנאה, מתנחלופוביה, דוסופוביה והסתה, בעקבות נפילתו של ז'אבו ארליך בלבנון, נשמע הדקלום על "המשיחיים שמשתלטים על צה"ל." כך מתארים אנשים מפוחדים, פרנואידים חולניים, את המגמה המבורכת של גיוון, שהולך ונוצר בצמרת צה"ל, עם כניסת יותר ויותר קצינים דתיים לרמות הפיקוד הבכיר בצה"ל. כמובן, כאשר אנשים אלה מתקדמים בזכות הצטיינותם והצלחותיהם, זו "השתלטות". בדיוק כמו תמונת הראי שלהם, בדופן המקבילה של מחנה 6 באוקטובר, שמדברים על "השתלטות קציני וקסנר."

כשהם מדברים על "ההשתלטות המשיחית", הם מתכוונים במידה רבה למפקד פיקוד המרכז אלוף אבי בלוט, שהוא דתי, רחמנא לצלן, נולד והתחנך בהתנחלות, לא עלינו, ואפילו יש לו 6 ילדים, שבטח גם הם "משיחיים" קטנים שעוד ישתלטו על צה"ל. ביום שישי, הותקף אבי בלוט בידי אספסוף בן גבירי בחברון. גם הם רואים בו ובמה שהוא מייצג איום. גם הם שונאים אותו. כרגיל, חוק הרדיקלים השלובים.

* הזירה השמינית – עשרות פורעים בן גבירים ברברים תקפו את מפקד פיקוד המרכז אבי בלוט. האוייב הבן גבירי נלחם בצה"ל. האוייב הבן גבירי חסם את דרכו של האלוף לפעילות מבצעית. האוייב הבן גבירי הוא גיס חמישי. זו הזירה השמינית שנלחמת בנו, אך כיוון שהדוצ'ה שלהם בממשלה, אנחנו "מכילים" ומבליגים. רק כאשר חייל צה"ל יירצח בידי קין בן גבירי נתעורר?

* הכרח המעצרים המנהליים – כשבגין היה ראש האופוזיציה, הוא נלחם נגד קיומם של חוקי החירום, שירשנו מהמנדט הבריטי, ובעיקר נגד המעצר המנהלי, שבו ראה פגיעה בזכויות האדם. הוא האמין שהמלחמה בטרור הערבי צריכה להיות כפופה למוסר הליברלי ההומניסטי, ומעצרים מנהליים מנוגדים למוסר הזה. הוא התחייב, שכאשר יעלה לשלטון יבטל את המעצרים המנהליים.

אולם דברים שרואים מכאן וגו'. כאשר האחריות על המלחמה בטרור היתה על כתפיו, וראשי השב"כ ומערכת הביטחון הבהירו לו את חשיבות המעצרים המנהליים לסיכול מעשי טרור, הוא הבין שמדובר ברע הכרחי, שאין מנוס ממנו.

כאשר נבחר גם לתפקיד שר הביטחון, לאחר התפטרות עזר ויצמן ב-1980, הוא אישית נאלץ לחתום על מעצרים מנהליים. לא היה לו קל, אך לא יבשה ימינו, כי הוא הבין את ההכרח. זמן קצר לאחר כניסתו לתפקיד, חתם על מעצר מנהלי ל"רב" כהנא שר"י.

אי אפשר להילחם בטרור בידיים כבולות, ומעצרים מנהליים הם הכרח להצלחה במלחמה בטרור. טרור הוא טרור, ואסור שיהיה הבדל בין טרור יהודי וערבי. ההבדל הוא כמותי. יש הרבה יותר מחבלים ערבים מיהודים ולכן יש הרבה יותר מעצרים מנהליים למחבלים ערבים מאשר למחבלים יהודים. אבל גם על מחבלים יהודים חובה להפעיל את הצעד הזה, כדי לסכל פיגועי טרור.

יש עלייה חמורה בטרור הבן גבירי, מאז שהדוצ'ה שלהם שר בממשלה, והם מרגישים שהכול מותר. ע"ע הפוגרומים בחווארה ובג'ת. הבן גבירים מפעילים טרור נגד ערבים ונגד חיילי צה"ל. הבן גבירים מאולפים מנוער לשבש את החקירות, ולשתוק בהן. אפילו לא למסור פרטים מזהים. והם עומדים בכך. ולכן, אין מנוס ממעצרים מנהליים.

החלטתו הפופוליסטית של שר הביטחון ישראל כ"ץ לא להפעיל עוד מעצרים מנהליים נגד מחבלים בן גבירים, היא פרס לטרור, מעודדת טרור ופוגעת בביטחון המדינה.

* טרוריסט עולה לקברו של טרוריסט – כמובן שארה"ב צודקת כאשר היא מגנה שר בישראל (ראש הכנופייה) שעולה לקברו של טרוריסט, מייסד של ארגון טרור ("הרב" כהנא).

אבל זה מגוחך, כי בן גביר עצמו טרוריסט מורשע, מסוכן לאין ערוך יותר ממוריו ורבותיו – אבי אבות הטומאה "הרב" כהנא שר"י, המחבל רוצח ההמונים ברוך גולדשטיין ורוצח ראש הממשלה יגאל עמיר.

* מעשי קונדס - בניגוד לגנץ ולפיד שגינו בלשון שאינה משתמעת לשני פנים את פיגוע ירי פצצות התאורה לעבר בית רוה"מ בקיסריה, יאיר גולן טוען שזו לא אלימות אלא "מעשה קונדס".

האם גם משלוח קליע במעטפה לבנט הוא מעשה קונדס?

האם גם טקס פולסא דנורא לרבין היה מעשה קונדס?

האם גם תלישת סמל רכבו של רבין היה מעשה קונדס?

אני שמח שראש השב"כ הוא אדם רציני, להבדיל מיאיר גולן, ואינו מתייחס לפשע כאל קונדס.

* להציל את הארכיון – כשכתבתי את הביוגרפיה של יהודה הראל, ישבתי ימים ארוכים בארכיון מנרה, הקיבוץ שיהודה היה חבר בו וממנהיגיו לפני העלייה לגולן. מעט מאוד קיבוצים יכולים להתברך בארכיון מאורגן ומסודר כל כך, כמו ארכיון מנרה.

מנרה פונתה בראשית המלחמה ורבים מבתיה חרבו מירי חיזבאללה. ומה עם הארכיון?

מתברר ששוחרי הארכיון, שהבינו שהארכיון בסכנה, הסתכנו והגיעו למנרה כדי לפנות אותו בצורה מסודרת ולהציל אותו. כעת הוא מופקד בארכיון יד טבנקין, עד שישובו בנים לגבולם ויחד עמם – הארכיון המפואר שלהם.

קיבוץ שאינו יודע את עברו, ההווה שלו דל ועתידו לוט בערפל. היחס של חברי מנרה לעברם, כפי שמתבטא בהצלת הארכיון, מבטיח עתיד בהיר ומואר לקיבוץ.

* ביד הלשון: מעברות הירדן – ועדת השמות הממשלתית אישרה על חודו של קול את הצעתה של קבוצת פונים בראשות אלוף (מיל') עוזי דיין, להוסיף לאתר קאסר אל-יהוד (אתר הטבילה) את שמה העברי הקדום "מעברות הירדן".

האתר נמצא בחלקו הדרומי של נהר הירדן, 10 ק"מ ממזרח ליריחו, מדרום לגשר אלנבי. פירוש השם קאסר אל-יהוד הוא ארמון היהודים, ללמדך שגם הערבים, שהעניקו למקום את השם, מודעים למקומו המרכזי בהיסטוריה של עם ישראל. הארמון הוא כנסיית יוחנן המטביל המפוארת. שם נוסף למקום הוא אתר הטבילה. על פי המסורת הנוצרית, זה המקום שבו הטביל יוחנן המטביל את ישו ותלמידיו ובכך בישר את היותו המשיח. אתר הטבילה הוא המקום השלישי בקדושתו לדת הנוצרית, אחרי כנסיית המולד בבית לחם וכנסיית הקבר בירושלים.

במסורת היהודית, אתר זה הוא המקום שבו חצו בני ישראל את נהר הירדן ונכנסו לארץ כנען. הצעתם של עוזי דיין וחבריו לא היתה למחוק את השמות הקודמים, קאסר אל יהוד (בפרט כאשר הוא מאושש בשמו את חשיבותו לעם היהודי) ואתר הטבילה, אלא להוסיף עליהם את השם המסורתי מעברות הירדן, וכך יהיו למקום שלושה שמות. בשילוט יקרא המקום בעברית "מעברות הירדן", בערבית "קאסר אל יהוד" ובאנגלית "אתר הטבילה".

אלה היו נימוקי ההצעה:

1. כך במסורת יהודית רבת שנים.

2. מעברות הירדן הוא השם המקראי של האתר והוא מופיע בתנ"ך מספר פעמים:

א. ראשית, המקום מתאים לתיאור המקראי: "והעם עברו נגד יריחו" (יהושע ג', ט"ז), ואכן, אתר קאסר אל-יהוד נמצא בדיוק מזרחית לתל-יריחו ויריחו הקדומה.

ב. במרדף של אנשי יריחו אחרי המרגלים ששלח יהושע, כתוב: "והאנשים רדפו אחריהם דרך הירדן על "המעברות" (יהושע ב', ז').

ג. בסיפור המרדף של אהוד בן גרא וחייליו אחרי הצבא המואבי שפלש ליריחו, כתוב:

"...וירדו אחריו וילכדו את מעברות הירדן למואב" (שופטים ג', כ"ח). הכוונה היא למעברות הירדן אשר מול יריחו, המובילות לערבות מואב, בצידו המזרחי של הירדן.

ד. ראו גם שופטים י"ב, ה'; "וילכוד גלעד את מעברות הירדן לאפרים" וכן גם בפרק י"ב, ו'.

3. שמו של האתר כיום הינו השם הערבי של המקום: "קאסר אל-יהוד".

א. פירוש אחד לשם הוא "ארמון היהודים".

ב. פירוש אחר לשם הוא: המקום שבו נשברו ונכרתו מימי הירדן בשביל היהודים.

הציטוטים שהוגשו בבקשה הם מקבץ קטן של מקורות לשמו הקדום של המקום, שהוצגו בנספח לבקשה. כאמור, הבקשה אושרה.

מזה שנים אחדות עוזי דיין מארגן בי' בניסן, שעל פי המסורת הוא מועד חציית הירדן, טקס במקום. בי' בניסן השנה, יזכו משתתפי הטקס לציין אותו באתר הנושא את השם הראוי לו – מעברות הירדן.

אורי הייטנר

לתגובות: uriheitner@gmail.com

נגד ראש הממשלה?

לאהוד היקר, שלום רב וברכות לבריאותך!

אני מרגיש חובה להביע התפעלות מהגיליונות שלך, המלאים במיגוון רחב כל כך של יצירות איכותיות. ויחד עם זאת להתפעל מהסבלנות שבה אתה מתייחס למאמריו הטרחניים של אורי הייטנר, המלאים רפש ביבים.

אני תוהה בכנות ובתמימות: מהיכן נובעת תשפוכת הארס נגד ראש הממשלה ואנשיו? האם הייטנר חושב שהביטויים הגסים והמרושעים ישכנעו אותנו (ואולי גם את עצמו) שהוא צודק? שהוא חכם?

רק בגיליון האחרון ("חדשות בן עזר 2005") מכנה הייטנר את השר קרעי "כלומניק רשע," את הח"כית טלי גוטליב "טינופת מופקרת" (וגרועה מבהמה), ואת השר יריב לוין "מטורף פירומן משתולל."

באותה מידה – ואולי ביתר צדק – ניתן לכנות את הייטנר כביריון אלים, גס רוח, שחצן ושקרן.

בטקסט-הביריוני הנ"ל, הייטנר מתנשא ומשקר בכותבו: "המהפכה המשטרית גרמה לקרע נורא בעם, החלישה אותו והעבירה לאוייב מסר שאנו בשיא חולשתנו וזה הזמן לתקוף. היא אחד מהגורמים לטבח 7 באוקטובר."

"המהפכה המשטרית" גרמה לקרע? ואולי ההתנגדות הביריונית האלימה למהלך חוקי של הממשלה הנבחרת, התנגדות שכללה חסימת כבישים, שביתות, ואף סרבנות, היא שהעבירה את המסר שאנו חלשים? מי העניק לביריוני המחאה את הזכות לשבור את כל הכלים? אלו שהיו מוכנים להרוס את המדינה – אינם אשמים? רק ביבי וביבי וביבי? עד כמה אפשר לשקר במצח נחושה?

למעשה, גם עצם הכינוי "מהפכה משטרית" הוא שקרי בעליל, אבל אין טעם להאריך מול ערימות השקרים שהייטנר מעמיס מדי גיליון. השחצנות שלו מעבירה אותו על דעתו. אין הוא מסוגל לתת מילה טובה לנתניהו. אין הוא מסוגל לראות את הטירוף שבכפיית ראש הממשלה להמשיך במשפטו כרגיל בעודו נדרש לנהל (עבור כולנו) מלחמה בשבע חזיתות. שתלך המדינה לעזאזל העיקר שביבי ייעלם לנו מהעיניים.

קבעו חז"ל כי "השנאה מקלקלת את השורה." שנאתו של הייטנר מעבירה אותו על דעתו, ומובילה אותו לתשפוכת ביריונית וארסית מדי גיליון.

ושוב אביע את הערכתי לסובלנות שלך. אבל אני מאמין שקוראים רבים ישמחו על קיצור בכמויות השפכים הרעילים.

מוטי ברגר

אהוד: ולא הזכרת שהייטנר מכנה את ראש הממשלה שלנו "סמרטוט". הצעתי וחזרתי והצעתי להייטנר ללכת לפגישה אצל פסיכולוג אבל הוא לא קיבל את עצתי.

'אסטרולוג' הוצאה לאור בע"מ

נדפס בישראל 2001

ב. "ארורים הרכים האוהבים"

ברנר והשאלה הערבית

5. דמות הערבי כסיוט

אחת הסיבות למחלתו הנפשית של יחזקאל חפץ, גיבור "שכול וכישלון" (1920), מקורה בחוויית פחד, מן הסתם מפני ערבים, שמתרחשת אצלו בעבודת השמירה:

"מחמת חולשתו ואי-יכולתו לעבוד ביום, עסק בשמירה בלילות. סכנת השמירה, אמנם, לא היתה אז גדולה כל-כך, כמו היום, אבל מחמת שהיו עצביו מתוחים ומאי-רגילות בעבודה זו, בעבודת השמירה ('והרי גם גיבור גדול איננו!' – באה הוספה מן הצד ונתקבלה ברצון), כן, מחמת כל זה נבעת, אומרים, על-ידי איזה דבר באחד הלילות... דימיונו הפחידו ונידמה היה לו שמתנפלים עליו... ובלי ספק היתה מחלתו אז תוצאת הפחד..." ("שכול וכישלון", תר"ף, שם, כרך, עמ' 376).

הפחד, בו מתייסרת נפשו החולה של יחזקאל חפץ, מתקשר לכדי יחס מורכב ומסובך לערבים, יחס הבא לגילוי בהתפרצות טירופו הראשונה:

"על הכל הירבה חפץ לדבר באותה תקופת הדיבור הנוראה – – – על דברים, שאם הכאיבו לו במקצת וזיעזעוהו בימים כתיקונם, הנה בעצם, ובפרט בשעות הרעות, לא נגעו בו; ובייחוד הביע תרעומת רבה על העניינים הרחוקים שבאותם עסקי הכלל, על עניינים שלא בידו ולא ביד חבריו בני-שיחו היה לתקנם אף כחוט השערה. הוא הירבה, למשל, לשיח בתנועה הערבית, בתחיית הערבים, בשינאה הלאומית שלהם, הירבה גם לדאוג... לעלילת דם; לשער השערות, לבקש עצות, לחבל תחבולות של הצלה ושל המלצה.

וזוכר הוא: פעם אחת אירע ובאה בת אחת המשפחות הערביות שבמושבה להוטל-הפועלים, הקרוב לביתה, לשאול לתומה את היושבים על הספסל מבחוץ, אם לא ראו את אחיה הקטן, שהלך לאיזה מקום ולא ידוע להיכן. הוא, חפץ, שישב על המפתן, נתחוור מיד כתכריכי-מת. הוא לא התנפל עליה ולא דחף אותה, – עדיין לא הגיע לידי זה שיתנפל על איש או שידחוף אישה במו ידיו – אבל כששמע מפיה את המילה 'זריר' [זי"ן בשבא, רי"ש בצירה], כלומר הקטן, קפץ ממושבו כדקור-סרפד, נרתע לאחוריו ולחלל-הדלת, כמבקש מפלט, ושם התחיל לרקוע ברגליו ולצעוק: 'זריר... זריר... יו"ד זעירא... ידעתיך!.. איננו אוכלי-אדם... איננו שותי-דם... אבל לך והוכח לה לערבייה הלזו, שאחיה הקטן שאבד אינו אצלנו, בעוד שהערבים מתעוררים לתחייה... וצרעת השינאה והחשד פרחה גם בם... וימי הפסח ממשמשים ובאים... לך והוכח!..' – – – " (שם, עמ' 378).

באותה "תקופת הדיבור הנוראה" מרבה חפץ לעסוק בתנועה הלאומית הערבית, בתחיית הערבים ובשנאתם הלאומית ליהודים. בעיות, אשר כפי שניראה להלן מעסיקות את ברנר במידה רבה גם בכתיבתו הפובליציסטית, על "ענייני הכלל".

חפץ מרבה לדאוג לעלילת-הדם. ביסוד הדאגה מונחת החווייה הטראומטית שעברה עליו בשבתו על הספסל מחוץ למלון הפועלים במושבה. הרגישות הנפשית היהודית משם, מן הגולה, מתעוררת גם בארץ-ישראל לנוכח שאלתה של הערבייה. הימים הם לפני חג הפסח המתקרב ובא, ימי התעוררות לעלילות-הדם שם, ברוסיה. עלילת-הדם על היהודי מנחם מנדל בייליס פרצה בשנת 1911 בקיוב. ב1913- התברר משפטו באותה עיר, ולאחר שיחרורו עלה לארץ-ישראל ושהה בה עד 1920, פרק-זמן גם בפתח-תקווה. בייליס מופיע בשם-בדוי כאחד מגיבורי ספרו של אשר ברש על תל-אביב בראשיתה, "כעיר נצורה" (1945).

שנים אלה אולי חופפות גם לזמן התרחשות הסיפור "שכול וכישלון". חוקר תולדות ארץ-ישראל א.ר. מלאכי מספר במאמרו "עלילות דם בארץ-ישראל" ("פרקים בתולדות היישוב הישן", אוניברסיטת תל-אביב והוצאת הקיבוץ המאוחד, 1971) על עלילות-דם שהתרחשו בירושלים וביפו בשנות ה-70 של המאה ה-19. ואולם דומה כי פחדיו של חפץ נטועים בעיקר בעברו הרוסי. חפץ, המבקש לברוח מגורלו היהודי – נוכח לדעת שהגלות ושנאת-ישראל רודפות אחריו גם לארץ-אבותיו. הערבים מתעוררים לתחייה, וצרעת השינאה פורחת גם בהם, כלומר – בדומה לשונאי ישראל שברוסיה.

ואלה מחשבותיו של חפץ לאחר צאתו מבית-המשוגעים בירושלים: "הכושית, אשת שומר-החצר הערבי, לטשה עליו שני חלבונות-עיניה ופתחה לו במפתח הגדול את הדלת הקטנה אשר בשער – – – והרי עוד לפני ימים אחדים התרוצץ שם, בעלייה שמאחוריו, ונהם חרש: 'אבנים, אבנים, אבנים' – ולא ידע מה; וכשידע, ידע, כי לא באבנים ירגמוהו, כי די בזה, שהושיבוהו בבית-האסורים על העלילה... על העלילה אשר העלילה עליו הערבייה... שם במושבה... לפני הפסח... כי אבד ילדה... – כשידע, ידע, כי הוא יוכיח... הן דמו הוא דם-גוי... דם-גויים נוזל בעורקיו... הן הוא נולד תשעה חודשים בדיוק אחרי הפרעות הראשונות... והוא לא יהודי כלל... גוי הוא... שמונים אחוז מגזע סלאווי... ואיך לא תבין הערבייה, כי ה'זריר' שלה אינו אצלו?" ("שכול וכישלון", תר"ף, 1920, שם, כרך א, עמ' 402).

בטירופו סבור יחזקאל חפץ כי כליאתו בבית-המשוגעים בירושלים, והמכות האכזריות שקיבל שם מידי "המשגיח הפנימי", היהודי האורפלי – באו מפני עלילת-הדם אשר העלילה עליו הערבייה במושבה. הוא רוצה לברוח מן הגורל היהודי. הוא משכנע את עצמו שדם גויים נוזל בעורקיו מאחר שנולד תשעה חודשים אחרי הפרעות ברוסיה.

הפוגרומים ביהודי רוסיה, שקרויים בפי סופרי אותו דור בשם "הסופות בנגב", החלו בחג הפסח, אפריל 1881, תרמ"א, בעיר יליזבטגראד, ומכאן עבר גל הפרעות לקיוב, לאודיסה ולשאר פלכי דרום-רוסיה, והגיע לשיאו באביב 1882. ברנר נולד בעיירה נובייה-מליני שבאוקראינה ב11- בחודש ספטמבר 1881, י"ז באלול תרמ"א, בעיצומה של שנת הפרעות, שהתפשטו על פני כמאתיים ערים ועיירות ברוסיה. יחזקאל חפץ הוא אפוא בן-גילו של ברנר, ובסיוטיו בקשר לשנת הפרעות, שנת הולדתו, יש בוודאי מיחסו של ברנר עצמו ללידתו בשנת הפוגרומים.

חפץ אינו חש עצמו יהודי גמור, אלא הוא בחלקו גוי, סלאבי, ועל הערבייה להבין שאין ולא יכול להיות לו שום קשר לעלילת-הדם שלה. לנקודה זו של טירוף, לניסיון לברוח מן הגורל היהודי על-ידי התדמות לגוי, יש אולי קשר להערצת הגבורה העברית החדשה, להערצת הצבאיות, ולשלילת הגלות, שמתבטאת בהערצת הגוי הבריא, אותו בריון אנטישמי אוקראיני צעיר, ולעיתים גם בקינאה בדמות הערבי האלים, הרוצח, החזק והמושרש בארץ-ישראל.

*

מבעד לחלון חדרו ביפו רואה "אובד-עצות" ב"מכאן ומכאן", לאחר החלמתו, את הלווייה של שכנו-לשעבר למיטה בבית-החולים ביפו, הוא הגיבן, בנו של אריה לפידות, שנפצע באופן אנוש ממאכלת של שודד ערבי. וכך תיאור הלווייה היהודית ביפו:

"השהיות ארכו עד הצהריים. המון גדול, נחפז וחי, הלך אחר מיטתו. הלכו דרך-החול. ילדי הערביאים קיללו וידו אבנים כימים-ימימה, מימי בראשית, יהוד... יהוד... שום קורת-רוח לא היתה באותה ההליכה המעייפת. איזו אי-הבנה הלכה לפניה. למה הולכים? ולמה נושאים?" ("מכאן ומכאן", תרע"א, 1911, שם, כרך א, עמ' 370).

מותו של הגיבן מפגיעת סכינו של השודד הערבי, ומראה ילדי הערבים המיידים אבנים ב"יהוד" המלווים את ההרוג מידי ערבי, מתקשרים בלילה אצל "אובד-עצות" בחלום ביעותים ובתחושה של דקירת סכין:

"הראש סבב עליי במהירות, במהירות. חלק-גופי התחתון היה כולו בזיעה ('מפלגא ולתתא אחרימון!' – עברה המימרא כברק בעת שידיי נטנפו בזיעה), והכאב היה קהה, גס, עד לידי חריקת-שיניים. קמתי, ישבתי, תקעתי אצבע לתוך גרוני – אולי אקיא, אולי יעבור הגועל. אבל כולי רק הזדעזעתי מן האצכע שבגרון, ומסביבי היה חורב.

התנפלתי שוב על יצועי וכבשתי פניי בכר. אוי, אוי, הכאב הולך וגדול. כלום אפשר? אבל כן. הוא גדל. כשהחזקתי את ראשי במצב הקודם היה הרבה יותר קל. כאב כזה, כמו ברגע זה, ודאי שאחוש באותו הרגע, האחרון, כשאשאף למשהו אוויר – ואינו.

המוות. דקירת-סכין חלפה בקרבי. זהו!.. אין מנוס... לא לחינם זכרתי כל היום באותו שצעק כטובע: 'אלי!'... טיפשות לצעוק... טיפשות – חוכמה... לא, אני לא אקרא לרעים, לא אשאיר אחריי אפוריזמים, לא אכתוב צוואות. אבל מילא! במה כך יותר טוב? אח, אלמלי אפשר היה לבקש, שישרפו אותי. בשעת טהרתו של אותו הצועק המת אשתקד התעוללו המטהרים בגופו כל-כך. אבל מאי נפקא מינה? שריפה, קבורה, או השלכה לפני הכלבים... אוי!! לא, קבורה. מדוע לא קבורה? ישאוני גם כן לשם, ובחזרה יתרוצצו אותם הערביאים הקטנים המיידים אבן על שפת הים השקט וילקטו קליפות בנחת. יישארו הם, יישארו. ואוניות יפרשו נס, על הים, על הנצחי...

הכאב הוקל ותרדמת עדן הלכה וקרבה. ליאות גדולה היתה בכל העורקים והגידים, אבל יחד עם זה איזו שאננות בלתי מצוייה. 'ברוך יהיה גם הוא, הכאב, – אמרתי בקול – מעוזו תידום, תופר האביונה'." (שם, שם).

מחלת הקדחת ואימת המוות מביאות הרגשה של דקירה בסכין, ותחושות אלו כרוכות באותו איום של אלימות, אותה שכנות ערבית אדישה, נצחית, רוחשת שינאה, שבאה לביטוי בדרכו האחרונה של הגיבן שנרצח על ידי ערבי. הם, הערבים, יישארו בארץ, ואילו אנו, היהודים – "ואוניות יפרשו נס, על הים, על הנצחי..." – כלומר מנוסה, אולי גלות חדשה מארץ-ישראל. הלא הגיבן ואחיו היו בדרכם אל הקונסול הרוסי ביפו, כדי לקבל את ניירותיהם על מנת לעזוב את הארץ. ובריחתו של דיאספורין (ששורש שמו הוא דיאספורה, גלות): "כן, אותה עזיבה מצידו של דיאספורין, היתה דבר המובן מאליו. עשרות ומאות כמוהו עוזבים את חוף יפו." (שם, עמ' 324).

הסיוט של שעת המיתה, והתחושה של כמו דקירה בסכין – מביאים גם מעין הקלה ופורקן. לא פורקן מענג, נעים, ארוטי, אלא פורקן שמעבר-לארוטי, פורקן הבא במות היצרים: ברוך יהיה גם הוא, הכאב, כי מעוזו תידום, תופר האביונה, תחדל המצוקה המינית.

האלימות (סכין) והארוס (אביונה, אורגזם), האיום על קיום החיים ותשוקת קיום המין, "היחס הלאומי והיחס המיני" – כל אלה עתידים לבוא על פתרונם הנורא באותה שלווה אחרונה אשר למוות. ולכל אלה הקשר ברור לסיוט הערבי, המשפיע, בין יתר הגורמים, על חלום הביעותים של "אובד עצות".

האלימות היא צידה השני של הסכסואליות הערבית.

*

על רצח ברנר בפוגרום שנערך ביהודים שישבו בקרב הערבים ביפו ובשכונותיה, בשניים במאי 1921, מספר מרדכי קושניר. הוא היה בין הראשונים שגילו את ההרוגים ליד הבית בפרדס, שם נרצח ברנר, וניגשו אליהם. בראשונה ניראה לו יצקר הזקן, אבי המשפחה שאצלה התגורר ברנר, כשהוא מוטל ופניו למעלה לצד השכונה, כאילו בדרך ליפו. מצחו שסוע. ערום ויחף. רק הכתונת עליו. במרחק צעד או שני צעדים ממנו לצד שמאל, על יד הגדר, היה מוטל ברנר, פניו למטה, חצי גופו התחתון ערום לגמרי. זרועו הימנית פשוטה לפניו, לצידו, ואגרופו קמוץ מאוד. על חלק גופו המגולה אין כל לכלוך ורבב-דם. כל שכיבתו שכיבה מאסיבית מאומצת, כאילו אחרי התאבקות לא מנוצחת, כאילו התעלף. את היד השמאלית, אומר קושניר, לא ראה.

ממנו, לעבר השני של הדרך, נפלו בחוג-ראייתו פני אדם לא ידועים לו (זה היה גוגיק), אחריו ניראה לו צבי (שץ) נטוי על צידו. זרועות ידיו לפניו, מכווצות ופתוחות-למחצה, כאילו היה בידיו דבר-מה והוצא. מכנסיו היו עליו. חרוש מכות מוות. את אברמצ'יק (יצקר) בתחילה לא הכיר קושניר. פניו היו מפולשים בעפר, ובכל מעמד גופו היו רישומי התאבקות ונפתולים עצומים וסימני תעלולים בו יותר מאשר באחרים. פני כולם, מלבד הזקן (יצקר) היו לצד המעון. (על פי: "י.ח. ברנר, מבחר דברי זכרונות", קובץ בעריכת מרדכי קושניר, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תש"ד, 1944, עמ' 216-215).

למחרת, מספר קושניר, בבוקר יום שלישי, ראה את ברנר מוטל כבר בחדר הנרצחים בגימנסיה העברית "הרצליה". בצדעו השמאלית היתה דקירה שנונה ופצע בביטנו. בשערות הראש היה עפר. שערות זקנו היו מופנות כולן מצד שמאל לצד ימין, ובפניו הבעה חיה של זעם. האגרוף הימני הקמוץ נישאר קמוץ כשהיה – בכוחו. ואף היד השנייה, שהיתה מקופלת ומוגנה, כאילו, על חזהו, היתה – אגרוף קמוץ. כובעו של ברנר היה על גבי צבי. צבי היה רצוץ בצדע השמאלי, במצחו. אברמצ'יק היה כתות מעדרים. גולגולת גוגיק היתה שסועה מאחוריה.

בפרטי-כל שנערך ביום השלישי, על ידי הרופא ד"ר זלוצ'יסטי, רשום: "מת מס. 23. לוח הצילום מס. 25. ברנר, יוסף-חיים. מת בעל-זקן, קפאון מוות בחלקי הגוף המתנועעים, הפנים נפוחים. למעלה מגבת העין השמאלית, על עצם-המצח השמאלית ובצוואר, סמוך לאוזן השמאלית – שורת פצעים לא עמוקים ביותר, משונני שפה, בגודל של שלושה סנטימטרים בקירוב, כל פצע. בקו זווית-הכתף שני סנטימטרים בגובה הטבור בערך, פצע כגודל חרצן של דובדבן, שהיקפו צבוע כחול עמוק ושפתו ניראית מפוחמת כל שהוא. מקום מוצא הכדור בגוף אינו ניראה. הבטן מתוחה; בטפיחת-תפיפה אינה משיבה צלילי-הד. מיתה על ידי שפך-דם פנימי בסיבת ירייה במעי." (שם, עמ' 218-217).

על הבעת פניו האחרונה של ברנר יש עדויות אחדות. בראון, שהיה בין האנשים שגילו את גופות הנרצחים, מספר על הרושם שעשו פניו של ברנר: "העיניים היו כאילו חצי פתוחות באיזה מבט איום. ההבעה הנוראה כאילו קפאה בפנים. כעס עצום. חרון אף." (משה נתן: "חברים מספרים על ברנר", "במחנה", אפריל 1971).

חיה רוטברג מספרת: "הניחו אותם כמו שהם, מכוסים דם ומלוכלכים. ברנר שכב ביניהם, והפנים שלו – כאילו צוחקים. איזה בת-צחוק על הפנים. בחיים הוא לא היה מצטחק כמעט. תמיד היה בפניו משהו קצת עצוב. ועכשיו, כאילו מצטחקים, וכאילו הוא אומר: 'ידעתי שכך יהיה סופי.'" (שם). והיא מוסיפה: "ברנר היה שחוט. הם פשוט שחטו אותו, רק קצת דם ראו בצוואר." (שם).

ואילו יהודה שרת אומר: "היה איזה חרון אין-אונים בפניו." (שם).

בספר "בני הדור ומוריו" (תשי"ט, 1959) מאת מרדכי קושניר, ברשימה "לפרשת רצח ברנר ובני משפחת יצקר", מסופר כי בשכונה הערבית שכנה [שי"ן שמאלית בפתח, כ"ף בשווא] (כיום עומדת על מקומה השכונה "קריית שלום" בתל-אביב) דובר לאחר הרצח:

"ה'ולאד' התעללו בגופותיהם." (שם, עמ' 73).

*

ב-5 במאי 1921, כ"ז בניסן תרפ"א, שלושה ימים לאחר רצח ברנר – הותקפה משני עבריה המושבה העברית הראשונה, פתח-תקווה, ואיבדה ארבעה ממגיניה. לא כאן המקום לתאר את הקרב שניהלו הפתח-תקוואים, וכיצד לאחר נפילת תל-חי שנה לפני-כן, והפוגרום ביפו – נמצא סוף-סוף יישוב עברי שלא רק נלחם בגבורה אלא גם ניצח במערכה. (ראה על כך בספרי: "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה", הוצאת יד יצחק בן צבי ו"עם עובד", 1993).

בעיתון העברי המרכזי של ההסתדרות הציונית, "העולם", שיצא לאור בברלין, כתב אז הסופר אליעזר שטיינמן:

"מתוך ים העלבונות היבהב לבסוף שביב של נחמה. שבעים אוחזי רומח מישראל נלחמו בפתח-תקווה עם אספסוף של שלושת אלפים פורעים והפילו מהם חללים. צרי ללב. עד היום היו עינינו כבושות מבושה. היינו תוהים על עצמנו: מה זה היה לנו? האם גם שם בארצנו נשחטנו ככבשים? האם גם ברחובות יפו פשטנו צוואר תחת חרב? וגיבורי ישראל היכן הם? בני דורו של טרומפלדור היכן הם? כבשנו את עינינו מבושה. גם לשאול התביישנו. בתוך יללת האסון לא שמענו את קול צלצולו של הנשק העברי. אולם פתח-תקווה נתנה שמחה בליבנו ותעודד רוחנו. שוב נגלו לעינינו בני היישוב החדש, צאצאי המכבים!"

אילו ברנר היה חי, היה ודאי כותב מילים כאלה, שכתב שנה לפני כן על תל-חי.

אהוד בן עזר

המשך יבוא

גיליתי צד בך שלא ידעתי על קיומו כי כאשר אני קוראת את פרקי הספרות שלך המתפרסמים בעיתון [כושר קריאת הספרים שלי נשחק עם השנים לצערי] תחושתי היא שכתיבתך הסיפורית המרתקת בעברית טובה כל כך, מתבטאת יותר בווירטאוזיות תיאורית  ולעיתים סרקסטית וגרוטסקית [תיאורי המין למשל] ומנוכרת רגשית. חשבתי שהסגנון הסרקסטי והבוטה שבו אתה מנסח  אמירות נוקבות בעיתונך מעיד אולי על היותך אדם נעדר רגש. אבל אז מגיע גיליון 2002 ובו אני קוראת מתוך יומנך על פגישתך עם יצחק רבין  ז"ל ביולי 1995 ו"רקוויאם" ליצחק רבין ואני פוגשת אדם סופר ופובליציסט רגיש ומלא יראה  בכלל לא ציני, ואחר לגמרי ממה שדימיינתי כל הזמן. עכשיו אני חושבת הפוך, שאתה אדם שמתפוצץ מרגש וסנטימנטליות ובעצם נאבק בזה ומסתיר את זה. חחחההה. טוב, לא צריך ללכת על זה לפסיכולוג. אישית כקוראת חביב עליי הדיסונאנס הזה. כל זה בהערת סוגריים.

את אורי הייטנר אני מדלגת וכמעט לא קוראת, כי נמאס לשמוע את ההטפות הפטריוטיות המעודדות שלו לכאורה  – מתובלות  כל הזמן בסלידה  מבחילה ועקבית  בשפת ביבים וטינופים ממוחזרים – בביבי ובשרי ממשלתו שאינם מקובלים עליו. גם לביקורת ולשפה בעיקר ראוי להציב גדרות. הבנו את הפרנציפ, אז לשם מה לחזור על זה כל הזמן מחדש. ובעיקר כאשר כקוראת אני מבחינה באיזו הנאה כפייתית  ופרוורטית כמעט כאשר הוא ממשיך להשתמש באותם דימויים  ציוריים שוב ושוב.  ואם מקודם אמרתי שחביב עלי דיסוננס הרי שבמקרה של אורי הייטנר הדיסוננס בין הטוהר הפטריוטי לרפש הפואטי שלו מפריע לי.  וזאת מבלי לגרוע מההערכה שלי אליו כאיש אדמה מגשים ורב פעלים במעשה הציוני. אבל מה לעשות שהוא גם חובב פובליציסטיקה...

פרסום מחודש של מאמריך על ברנר והשאלה ערבית ממש בא במקום. אני קוראת בעניין רב את מחקרך על השתקפות הערבי בראי הספרות העברית והתמורות שעבר הדימוי במהלך הדורות, את השקפתו  הפסימית והקודרת של י.ח ברנר על הערבים לעומת הסופרים האחרים, והתובנות המעציבות שברנר צדק. ועל רקע המציאות המבהילה ועצובה שאנו חווים עתה, מחקרך רלוונטי ופוקח עיניים.

מאכזב לקרוא את הרפורמה הפרשנית לתנ"ך של ד"ר משה גרנות ומסקנתו מרחיקת הלכת והנכונה רק באופן  שולי ולכן מופרכת בעיקרה – שהסיבות האמיתיות לגלות של עם ישראל או נטישת ארץ ישראל מולדתו, נעוצות בציוויי התורה והחמרתם הדרקונית בימי יאשיהו המלך, ולא המיתוס שעל ברכיו גודלנו שגלינו מארצנו בגלל חטאינו שהביאו לכיבושים וגירוש של צבאות אימפריליים חזקים מאיתנו. האכזבה היא בעיקר על רקע בקיאותו המופלאה בתנ"ך. ד"ר מ. גרנות הוא חוקר תנ"ך שלא בא בדעה נקייה אל מושא מחקרו. תיעובו את כל מה שמריח דת יהודית [הכוונה למצוות], דוסופוביה ניכרת בניסיונותיו להפריך את כל מה שכתוב בתנ"ך, ושכתובו מחדש.

ואני אומרת – אם הוא רואה בחיוב המצוות היהודיות במירכוז האמונה באל אחד ועבודת הקורבנות ע"י כהנים משבט לוי במקדש אחד – סטיית תקן  מהמנהגים  הפאגאניים  ששררו קודם לכן ושבהם הוא רואה עדות לנורמליות, מדוע שלא יתנצר? הרי אותו דבר בדיוק חשב פאולוס, שאול התרסי, כאשר הכריז על ביטול המצוות ויצירת דת חדשה היא הנצרות. וכך חשבר גם שבתאי צבי ויעקב פרנק.

מה הופך את ד"ר משה גרנות ליהודי בעיני עצמו?...

דבר נוסף – כפי שהוא כותב על רפורמה דתית  זוועתית וקשה מנשוא שאחראי לה יאשיהו, שהביאה לנטישה המונית את ארץ ישראל והיווצרות הגלות במו ידיהם של עם ישראל – אין בידיו שום עדות לכך שאילו עם ישראל היה נשאר על אדמתו תחת אותם חוקים דרקוניים, לא היו נערכים במהלך הדורות תיקונים ורפורמות מקילות על אלה שקבע המלך יאשיהו. אלה פשוט ספוקלציות שלו שמעניינות כשעשועי סימולציה שכלתניים אבל לצערי לא רציניים מבחינה מחקרית, כך נראה לי. ויפה ענית לו קצר ולעניין.

בברכה ותודה על העיתון המעניין.

זאת ועוד, המאמר שלך בגיליון 2004 "ברנר והשאלה הערבית"  הוא פרק  פסגה! מבין שאר הפרקים המעניינים בנושא שקראתי את  כולם.  המאמר הזה הפך ציונית שכמותי לעוד יותר ציונית.

אני חושבת שהמאמר הזה [אחד לפחות ] צריך להיות מודפס ב"תרבות ספרות" ב"הארץ"!!! למה שרק דן מירון, שמפרסם במוסף "הארץ" פרקים מעניינים על אורי צבי גרינברג יהיה שם ואתה לא?

ועוד – לאן נעלם נעמן כהן?  הוא כתב משהו על המחשב שהתקלקל אצלו אבל עבר המון זמן מאז. האם החליט לפרוש? מקווה מאד שלא. כי חיכיתי תמיד לפסקאות שלו. גם פרקי הפרדסנות העברית מעניינים.

בברכה והערכה ענקית,

חוה ליבוביץ  

אהוד: בעיתון "הארץ" אני מוחרם, וגם אם היו מוכנים לפרסם אותי, אני לא סומך על העריכה המגמתית שלהם.

נעמן כהן חזר לפרסם אצלנו לאחר הקלקול הכללי שהוציא את המחשב הקודם שלו מכלל שימוש.

אם תפתחי את הערך ברנר בויקיפדיה לא תמצאי שם אפילו איזכור אחד לכל מה שכתבתי עליו, וכמובן שמעולם גם לא זיכו אותי בפרס ברנר, שזכו בו גם נמושות ספרותיות, לעומתי.

בעריכת הלית ישורון

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020

בשנת 2021 נמכרו 648 עותקים של הספר

בשנת 2022 נמכרו 298 עותקים של הספר!

בשנת 2023 נמכרו 247 עותקים של הספר!

בס"ה נמכרו 1,193 עותקים

הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה (kibutz-poalim.co.il)

ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978

או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il

המחיר 59 שקלים לפני משלוח

אהוד: זה הספר היחיד משירי אסתר ראב הזמין כיום לרכישה.

הכרך "אסתר ראב / כל השירים" אזל מזה שנים רבות.

לפני יותר מ-100 שנים, בתל-אביב, בסיוון תרפ"ב, קיץ 1922, התפרסמו מעל דפי חוברת "הדים", שיצאה לאור בעריכתם של אשר ברש ויעקב רבינוביץ, שלושת שיריה הראשונים של אסתר: "אני תחת האטד", "כציפור מתה על הזרם" ו"לעיניך האורות, המלאות".

ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!