אחרי שחיזבאללה שיגר כטב"ם מדוייק לעבר ביתו של ראש הממשלה בקיסריה, חיקה אותו איזה תא"ל לשעברניק, כאשר שיגר כעבור כמה ימים פצצות תאורה לעבר אותה מטרה. השנאה הפנימית עלתה מדרגה מסוכנת. הקפלניסטים החריפו אמצעיהם. אחד מדובריהם הרחיק לכת כששיחרר לחלל האוויר פצצה מילולית: "זהו ציד מכשפות על אירוע איזוטרי שנופח."

הלחימה בשבע חזיתות נגד ישראל, מסתבר, לא סייעה להפיג את השסעים בתוכנו, כאשר כולנו – ימין ושמאל – נמצאים באותה סירה, תחת איום ברור להשמדתנו. ישנן לפחות שתי סיבות, שלכאורה אמורות היו להגביר את אחדותנו הפנימית מול האויב המשותף. האחת היא האנטישמיות הנאצית שגואה בכלי התקשורת הערביים. השניה – החלטת בית הדין לאי-צדק בהאג, לעצור את נתניהו וגלנט על "פשעי מלחמה".

האנטישמיות האסלאמית איננה עניין חדש. היא הולכת ומחריפה, בד בבד עם המלחמה המתמשכת. דוגמאות אינן חסרות. ב-21 בספטמבר נשא מנהיג איראן, עלי חאמנאי, עוד אחד מנאומיו הארסיים, שבו קרא למוסלמים "להסיר את המשטר הציוני," אותו תיאר כ"גידול סרטני מרושע," ודרש שמדינות אסלאמיות ינתקו את קשריהן הכלכליים והפוליטיים עם ישראל, כצעד הראשון במאבק נגד "הכנופיה הטרוריסטית השולטת בפלסטין..."

"המשטר הציוני מבצע פשעים ללא בושה, ללא הסתרה. בעזה בצורה אחת, בגדה המערבית בצורה אחרת, בלבנון ובסוריה בצורה אחרת. בפלסטין הם לא הצליחו לפגוע בלוחמים, ולכן את זעמם הטיפשי והמרושע הם מפנים כלפי ילדים קטנים, חולים בבתי-חולים ותלמידים צעירים בבתי-ספר."

איראן כידוע היא המנוע האידאולוגי והכוחני מאחורי אירגוני הרצח חיזבאללה וחמאס. אבל לא רק היא. בקטאר היומון המימסדי "אל-שרק" פירסם ב-24 באוקטובר מאמר, שבו נאמר כי הציונים והיהודים הינם "בוגדניים ומושחתים," מתאפיינים "בכל זוהמה, נבזות ושפלות," כינה אותם "עטלפי הלילה, שטני הגיהינום מוצצי הדם של העמים" ו"אנשי טינה וקנאה חסרי תקנה."

הנה פיסקה אופיינית: "העולם כולו עד לאכזריות והברבריות הציונית שאנו חווים היום על אדמת עזה היקרה ועל כל שעל מאדמת פלסטין המבורכת, ובכלל זה ייהוד, רצח בכוונה תחילה, על כל צורותיו, הנתמך בידי מי שמתיימרים להיות הומניים. אפילו בעלי החיים והחרקים לא נחלצו בשלום מידי מנהיגים ציוניים כנופיות ברבריות משוללות כל אנושיות וכלבים משחרים לטרף שאין להם בשום אופן חלק בעולם הבא..."

בעקבות חיסול הארכי-טרוריסט יחיא סינוואר פירסמו עיתונים מצריים מימסדיים מאמרים בשבחו, הציגוהו כ"סמל המאבק," "מנהיג היסטורי" ו"גיבור אמיץ," שירה את יריית הפתיחה "במערכה לשחרור פלסטין." לדברי הכותבים, "דמותו של סינוואר תמשיך להאיר את דרכה של ההתנגדות וצפויים להופיע עוד מיליוני סינווארים חזקים ממנו, עד שפלסטין תשוחרר."

לדאבון הלב, מעט מאזרחי ישראל נחשפים לגל אנטישמי זה, שמניע את הלוחמנות האיסלאמית, ומשמעו שרק עוצמתנו בשדה הקרב תוכל לה. שנאה תהומית שעשויה היתה, לכאורה, להגביר בתוכנו את ההבנה כי רק באחדות מול מבקשי נפשנו, נוכל להם. שנאה שבית-הדין בהאג, בלב אירופה, מהדהד אותה.

כולנו זועזענו כולנו מהפסיקה ה"בינלאומית" נגד ראש הממשלה, שהיא למעשה נגד המדינה היהודית כולה, בניסיון להכתימה ולבודדה. לרגע התייצבו גם ראשי האופוזיציה נגד האג. לרגע נדמה היה שהיא תאחד אותנו, אך לא. אחרי התדהמה הראשונה, החלו גם בתוכנו פרשנים רבים, להסביר את "אחריות" הממשלה ושריה למה שנקבע בהאג – ימים ספורים לאחר הפוגרום באמסטרדם שבוצע באוהדי מכבי תל-אביב – ולהצדיק את החשוד המיני כרים חאן וחבר מרעיו.

כדברי "מסבירה" אחת: "הקהילה הבינלאומית איבדה את האמון בדמוקרטיה הישראלית. ניתן היה לתקן את הכשל אילו היתה קמה ועדת חקירה ממלכתית, בלתי תלויה ועצמאית." עד כדי כך אין מבינים בחוגים "נאורים" אצלנו את שורשי האנטישמית העזה במערב, כפי שהיא מתעצמת בארצות ערב, בלי בית דין בינלאומי שייצא נגדה.

את הקו האוטו-אנטישמי מוביל עיתון "הארץ". העובדה שמו"לו חזר בו במקצת כשכינה את הטרוריסטים "לוחמי חופש", לא הפיגה את הרוח הפרו-פלסטינית הנושבת מרוב עמודי העיתון. מאמר המערכת של "הארץ" נותן רוח גבית לפסיקה האנטישמית: "ישראל פועלת בעזה באותן שיטות שמתארים צווי המעצר... המיטה הרג המוני, גירוש וחורבן על רצועת עזה."

אז מה כי נלין על בית-הדין האנטישמי, כאשר עיתון עברי קובע, שמה שקרה בהאג זוהי "הפללה עצמית"? איפה בית-דין בינלאומי, שיזכיר את פשעי ה-7 באוקטובר, את טבח 1,200 הישראלים, את המתקפות על ישראל משבע חזיתות, את 101 החטופים?

ואולם את שאלת השאלות עלינו להפנות כלפי עצמנו: לנוכח כל זאת, האם לא הגיעה שעת ההתלכדות מול מבקשי נפשנו גם על אדמת אירופה?

יוסי אחימאיר

לבין הסרת האמברגו האמריקאי על חימוש חיל האוויר הישראלי בפצצות חודרות העומק המשוכללות ביותר בסוגן שעד כה נמנעו האמריקאים לספק לו –

ולבין הוראת נתניהו על תקיפת פתע של חיל האוויר הישראלי שתחסל חלק ניכר ממערכת הגרעין האיראנית בימים האחרונים למימשל ביידן?

לא לוועדת תליינים!

יש ועדת חקירה ויש ועדת חקירה. יש ועדת חקירה עניינית, כזו שתפקידה לחקור את הנסיבות שהביאו למחדל או כשל, ובמיוחד כאשר מדובר בכשל חמור ויקר, כשל עתיר קורבנות ונזקים. תכליתה של ועדה כזאת לא צריכה להיות חיפוש אשמים, אלא מניעת הישנות האסון.

ויש ועדת חקירה תליינית, כזו שרואה את תפקידה לחפש אשמים במטרה לתלות אותם בכיכר העיר ולהשביע את תאוותם של גורמים כאלה ואחרים.

כיצד מבחינים בין 2 סוגי הוועדות? הוועדה העניינית צריכה להיות מורכבת מבעלי מקצוע בתחום הרלוונטי, וכאלה שהאמינות והיושרה שלהם זוכות להסכמה כללית וגורפת. כתב המינוי של ועדה כזאת חייב לשקף את תכליתה: מניעת הישנות האסון, ולא חיפוש אשמים.

לעומתה, הוועדה התליינית אינה יורדת לחקר הנסיבות שגרמו לכשל, ובדרך כלל היא מסמנת מראש את נשואי רוב הדיונים והמסקנות שלה.

עד כאן, לגבי ועדות חקירה בכלל. ומכאן, לוועדת החקירה שעליה מדובר בימים קשים אלה.

הידועה בוועדות החקירה הממלכתיות שפעלו במדינת ישראל היתה ועדת אגרנט, ועדת החקירה הממלכתית למלחמת יום הכיפורים. היא מנתה 5 חברים: ד"ר שמעון אגרנט, נשיא בית המשפט העליון דאז; משה לנדוי, שופט בית המשפט העליון דאז ולימים נשיאו; ד"ר יצחק נבנצל, מבקר המדינה דאז; רב-אלוף במילואים פרופסור יגאל ידין, הרמטכ"ל השני; רב-אלוף במילואים חיים לסקוב, הרמטכ"ל החמישי. הרכב ועדת אגרנט היה ההרכב הבכיר והאמין ביותר שיכלה מדינת ישראל להעמיד לצורך החקירה המתבקשת. היא נהנתה מאמון ציבורי גורף, גם אם לימים היו השגות לגבי מסקנותיה לגבי אחריות הדרג המדיני והדרג הצבאי.

בעשורים האחרונים החברה הישראלית משוסעת ומפולגת, ואינה יכולה להצביע על הרכב בכיר ואמין של ועדת חקירה ממלכתית, שעל-פי החוק (חוק ועדות חקירה, תשכ"ט-1969) אמורה להתמנות על-ידי נשיא בית המשפט העליון בעקבות החלטת הממשלה להקים ועדה כזאת. בית המשפט העליון, וגם היועצת המשפטית לממשלה, כרתו את הענף שעליו הם יושבים – אמון הציבור – ועל כן צפוי מראש שמסקנותיה של ועדת חקירה שתתמנה במציאות הקיימת ועל-פי החוק הקיים יהיו שנויות במחלוקת ורק יגבירו את השסע החמור. אין בנמצא שופטים ואין בנמצא רמטכ"לים לשעבר אשר יזכו באמון כללי וגורף של הציבור.

למעשה, מאז המהפכה המשפטית של אהרון ברק, מאז החלה הרשות השופטת להתנשא ולהתערב בתחומי הסמכות של הרשות המבצעת ושל הרשות המחוקקת, הקמת ועדת חקירה ממלכתית על בסיס החוק הקיים היא עיוות. מה שמתחייב הוא שינוי חוק ועדות חקירה באופן שיהיה בחוק מנגנון שונה מהנוכחי, מנגנון אמין ומקובל על רוב מכריע בציבור, ושלא ישמש את הרשות השופטת להחלפת שלטון שנבחר בדרך דמוקרטית.

התנהגות התקשורת בעניין זה היא מטרידה, בלשון המעטה. ערוץ התבהלה והתרעלה המרכזי, לרבות מכונות הרעל שלו בערבי שבתות, והערוץ המטורלל המדדה אחריו, אינם משקפים לציבור את המציאות כהווייתה. אין מדובר בכלב השמירה של הדמוקרטיה אלא בחוד החנית של האופוזיציה הלוקה בתפקודה.

חשוב לקבוע דגשים אחדים לכתב המינוי של ועדת חקירה ממלכתית לחקר הנסיבות שהובילו למלחמת שמחת תורה, לתפקוד מערכות המדינה ביום פרוץ המלחמה, ולתפקודן מאז:

א. המחדל שהביא למלחמת שמחת תורה ולנסיבות הנוראות של פתיחתה זועק לשמיים, ועל כן ועדת חקירה ממלכתית קום תקום.

ב. ועדת חקירה ממלכתית היא צורך של הממלכה/המדינה, לא כדי לחפש אשמים, אלא כדי למנוע הישנות של האסון. זהו צורך של הממלכה/המדינה, בלי קשר להחלטות "בית הדין" האנטישמי ב האג.

ג. ועדת חקירה ממלכתית לחיפוש אשמים איננה צורך של הממלכה/המדינה, ואפילו לא של שונאיו הרבים של ראש הממשלה, שבעיניהם ראש הממשלה אשם מראש ואשם תמיד, ללא קשר למה תגיד ועדת החקירה. מעבר לכך שום דבר אינו מעניין אותם. ניתן אף לקבוע מראש שעדיף שהנחקרים בוועדה לא יוכלו להפליל את עצמם, ועל כן אין צורך שישכרו עורכי דין. כך תהפוך ועדת החקירה הממלכתית לעניינית ולא תליינית.

ד. כתב המינוי של ועדת חקירה ממלכתית צריך לכלול את 32 השנים האחרונות, לרבות הנסיבות שהובילו להסכמי אוסלו שהידרדרו, כצפוי מראש, למלחמת אוסלו ולמלחמת שמחת תורה, ואשר הולידו את המציאות האבסורדית שבה קורבן הטרור (ישראל) הוא בעל מעמד דומה לזה של ארגוני הטרור (אש"ף/חמאס), ואף נחות ממנו. הקונספציה של העדפת אש"ף אינה יותר לגיטימית מהקונספציה של העדפת החמאס. העברת חלקי מולדת לרשות הטרור הפלשתינאית היא פחות לגיטימית מהעברת כספים לחמאס. אש"ף וחמאס הם ארגוני טרור בעלי מטרות זהות – חיסול מדינת ישראל, מן הים עד הנהר. חלק בלתי נפרד מן הקונספציה של אוסלו היה שהשלום – השקרי – הגיע, ועל כן ניתן לקצר את שירות החובה, לבטל אוגדות רבות ולהמציא את ההבל של "צבא קטן וחכם." לא מיותר להזכיר, למי שלא שם לב, שהרמטכ"ל האחרון שהגיע מן השיריון היה דוד אלעזר (דדו). אחריו, כל הרמטכ"לים (למעט דן חלוץ) ב- 50 השנים האחרונות היו אנשי חי"ר וצנחנים, ולאיש מהם לא היתה כומתה שחורה.

ה. חשוב לכלול בכתב המינוי של ועדת החקירה הממלכתית גם את תפקודה של רשות הטרור הפלשתינאית; את תרומתה האפשרית למציאות שהובילה למלחמת שמחת תורה; את המלחמה שהיא מנהלת נגד ישראל בחזית "המשפטית", כמו, למשל, חזית "בית הדין" האנטישמי בהאג; ואת היחס האוהד של גורמים שונים בישראל לאויב זה, ברשות ובסמכות או אף בלעדיהן.

ו. מי שדורש היום ועדת חקירה ממלכתית – האוסלואידים, שונאי נתניהו והתקשורת המגויסת – לא העלה בדעתו הקמת ועדת חקירה ממלכתית לעניין הסכמי אוסלו ומשמעותם, דחה דרישה לכך על הסף ונמנע מהערכת הסיכונים המתבקשת לפני יציאה להרפתקה מסוכנת ובלתי אחראית מסוג זה.

ז. מי שדורש היום ועדת חקירה ממלכתית – האוסלואידים, שונאי נתניהו והתקשורת המגויסת – לא העלה בדעתו הקמת ועדת חקירה ממלכתית מחודשת לעניין הנסיבות שהובילו לרצח רבין, לנוכח הנתונים הרבים שהצטברו במשך השנים על נסיבות הרצח, ולא שאל מי הפיק תועלת פוליטית מן הפשע.

ד"ר רון בריימן היה יו"ר חוג הפרופסורים לחוסן מדיני וכלכלי.

* רשות לפעול – על פי ההסדרה בצפון, יקום גוף פיקוח בינלאומי (הכולל את צרפת, שמובילה קו אנטי ישראלי, והודיעה שאם נתניהו או גלנט ידרכו על אדמתה היא תעצור אותם), שישראל תבקש את רשותו להגיב על הפרות ותידרש להוכיח אותן.

זה הלקח שלנו מ-7 באוקטובר? לכבול את ידינו? אם "הכלנו" והבלגנו כשלא נזקקנו לאישור, נפעל כאשר יש ועדה כזאת? מישהו מאמין שהיא תיתן לנו אור ירוק?

דומה שלא למדנו דבר.

* דרישה לבנונית חצופה – לא זו בלבד שעל פי ההסכם המתגבש, כפרי הטרור החולשים על יישובינו יחזרו למקומותיהם – בנוסף לכך ייפתח דיון על שינויים בגבול בין ישראל ללבנון.

מדובר בדיון על דרישה לבנונית חצופה, ל-13 קלקולי גבול, כלומר העברת שטחים ריבוניים של ישראל ללבנון.

אם ישראל תתפשר אפילו על דרישה לבנונית אחת, תוצאת המלחמה תהיה, בנוסף לחרפת הפינוי הממושך, העברת שטח מאדמת ארץ ישראל לאוייב התוקפן ופרס על 14 חודשי תוקפנות. יהיה זה ניצחון אדיר של חיזבאללה ותבוסה משפילה של ישראל.

הנסיגה מלבנון בשנת 2000 מכונה חד צדדית, אך האמת היא, שהיא נעשתה בהסכם עם האו"ם. על פי ההסכם, משקיפי האו"ם יקבעו את קו הגבול וישראל תקבל ללא עוררין את הפסיקה. ואכן, כך היה, למרות שישראל חלקה על המיקום בכמה נקודות גבול. הרעיון היה, לסגת לקו שעליו תהיה הסכמה בינלאומית, אי אפשר יהיה לטעון שהנסיגה לא היתה מלאה, וכך לא תהיה עילה לחיזבאללה להמשך התוקפנות. כזכור, אחרי הנסיגה, חיזבאללה המציא את ספין חוות שבעא, כדי להמשיך בטרור ובהתנגדות.

יש צורך בתיקוני גבול, אבל הפוכים – בהחזרת שטחים לידינו. הבולט והחשוב שבהם הוא אדמות איכרי מטולה בעמק עיון, הרשומות בטאבו הלבנוני (!) כאדמותיהם. וכן, שטחים חקלאיים של משגב עם, שישראל נסוגה מהם ב-2000 על פי פסיקת האו"ם.

על ישראל להקים רצועת ביטחון בדרום לבנון, עד הסכם שלום עם לבנון. ובהסכם השלום על ישראל לדרוש את תיקוני הגבול הללו. וכבר תחת רצועת הביטחון יש להחזיר לחקלאים את אדמותיהם, שמהם הם נושלו.

אבל על מה אני מפנטז כשהממשלה הכושלת חותמת על הסכם תבוסתני, בחזרה למדיניות ההתמכרות לשקט, שהמיטה עלינו את אסון שבעה באוקטובר.

* מה הוא לא אמר – בנאום ה"אני אני אני" וההתהדרות העצמית המגלומנית של נתניהו היו הרבה מילים מילים מילים. ומה לא היה בו? הסבר על ההסכם ועל הוויתורים הישראלים. לא בכדי, נתניהו שיגר הצהרה מוקלטת ולא מסיבת עיתונאים. הוא מפחד משאלות, כי אין לו תשובות.

* אסור לנרמל את הפינוי – חתימה על הסכם המבוסס על החלטה 1701 היא כמו אישה מוכה החוזרת לגבר האלים.

יש להיאבק בהסכם הכניעה, אך לא לאיים באי חזרת היישובים הביתה. אסור לנרמל את חרפת הפינוי. על היישובים לחזור לאדמתם ולהיאבק על תנאי ביטחון.

* סר הביטחון – מתקפת השיגורים היא כנראה המימוש בשטח של הניצחון על חיזבאללה שעליו הכריז שר הביטחון.

או שמא... סר הביטחון.

* לאישור הכנסת – מן הראוי שהסכם ההסדרה בצפון יובא לאישור הכנסת. אף שהחוק אינו מחייב זאת – השכל הישר וההגינות מחייבים זאת.

* כנסת מוחלשת – כאשר ממשלת לפיד לא הביאה לאישור הכנסת את הסכם הגבול הימי בין ישראל ללבנון, תקפתי אותה על כך (אף שתמכתי בהסכם). גם את בג"ץ ביקרתי על שדחה את העתירות בנושא, בהסתמך על כך שהחוק אינו מחייב זאת, אף שהתקדימים הרבים הפכו זאת לנורמה, שלעתים היא חזקה מן החוק היבש.

ההימנעות מהבאת ההסכם לאישור הכנסת היתה בעייתית בפני עצמה, אך גם כתקדים. והנה, כעת גם נתניהו נמנע מהבאת הסכם ההסדרה עם חיזבאללה לאישור הכנסת.

כנסת ישראל חבוטה, מרוקנת מתוכן והשפעה, חלשה, מוחלשת. היא נשלטת לחלוטין בידי הרשות המבצעת, כפי שלא היתה מעולם. זו פגיעה חמורה בדמוקרטיה. והמחלישים הראשיים שלה מתרצים את ניסיונם להשתלט גם על הרשות השופטת בכך שהיא, כביכול, מחלישה את הכנסת.

יש לעגן בחוק את חובת הממשלה להביא הסכמים מדיניים חשובים (ולהגדיר מהם "חשובים" כדי לא להעמיס על הכנסת כל הסכם שיתוף פעולה בענייני סביבה עם מדינה זניחה) לאישור הכנסת.

* הצעד הבא – להערכתי, נתניהו מתכוון ללכת לעסקת חטופים בהקדם.

בניגוד להסכם הרע עם חיזבאללה, לעסקה בדרום יש 101 צידוקים.

* המכור הראשי – תחקיר מעמיק בערוץ 12 היטיב להציג את מדיניות ההתמכרות לשקט של נתניהו לאורך שנים; מדיניות של פייסנות במקום מאבק, פאסיביות במקום יוזמה, מיגון במקום התקפיות. מדיניות ההכלה והפרוטקשן.

אחד המסרים של חסידי נתניהו, הוא שלא היתה לו ברירה כי זו היתה דעת מערכת הביטחון. נכון, גם בצמרת מערכת הביטחון שלטה התפיסה של התמכרות לשקט, אך הוא המנהיג, הוא קובע את מדיניות הביטחון הלאומי והוא אינו יכול להסתתר מאחורי גבם. אולם התחקיר הוכיח, שהם לא הגיעו לקיצוניות שלו. שב"כ וצה"ל זרמו עם פייסנותו בחלק מהזמן, אך לא כל הזמן ובוודאי לא בכזו עוצמה. השב"כ, המוסד וצה"ל הציעו לו שוב ושוב לחסל את סינוואר ודף והוא סיכל זאת. הם התנגדו למעטפות הפרוטקשן והוא התעקש.

נכון, ההתמכרות לשקט הכתה גם במערכת הביטחון, אך נתניהו הוא נרקומן השקט הראשי.

[אהוד: ושכחת לציין שהוא גם "סמרטוט"!]

* מופת של מנהיגות – רמ"ט גולני אל"מ (מיל') יואב ירום, שגייס את רס"ן (מיל') ז'אבו ארליך לפעילות מבצעית בלבנון, שבה ארליך וסמל גור קהתי נפלו, ויואב עצמו נפצע (פציעתו הרביעית בפעילות מבצעית, בשנותיו הרבות כלוחם ומפקד בצה"ל), הודיע למח"ט גולני על החלטתו לקחת אחריות לאירוע ולסיים את שירותו, לאחר 33 שנה בסדיר, בקבע ובמילואים ו-415 ימי מילואים רצופים במלחמת "חרבות ברזל". הוא נימק את החלטתו במילים אלו: "חינכתי תמיד את חניכיי לדבקות במשימה, לחתירה למגע, וללקיחת אחריות פיקודית... לאור הערכים להם חינכתי, בהיותי 'נאה דורש נאה מקיים,' אני מאמין, שעליי לקחת אחריות פיקודית על האירוע. לפיכך, אני מבקש לסיים את תפקידי כראש מטה החטיבה.".

ירום הוא מופת של מנהיגות ונטילת אחריות. הנגטיב המוחלט של השפן הקטן, מר מחדל, שנס במפגן מרהיב של מוגות לב מאחריותו.

למיטב הכרתי, על פי המידע שבידי על האירוע, אין סיבה אובייקטיבית המצדיקה את סיום תפקידו, והוא עושה זאת בשל תחושת האחריות הסובייקטיבית שלו.

* בוחן מציאות – עוד הברקה "קצת" מוזרה של אהוד בן עזר. המחאה נגד המהפכה המשטרית היא הסיבה לכך שלא יצאנו למתקפת נגד מקדימה נגד חמאס.

אפשר לפתור את ההברקות ה"קצת" מוזרות שלו בחיוך סלחני.

ובכל זאת אקשה. האם אי פעם נתניהו ניסה לשכנע את הציבור, את מפלגתו, את ממשלתו, את צה"ל בצורך לצאת במתקפת נגד מקדימה? הרי ההיפך הוא הנכון. הוא דחה על הסף כל הצעה כזאת. בספרו האוטוביוגרפי, שפרסם ערב הבחירות האחרונות, הוא התגאה בכך שהוא היה המבוגר האחראי, שסיכל את הצעות בנט וליברמן להרפתקה בעזה, שבה ייפלו אלפי חיילים, ייהרגו עשרות אלפי עזתים ונאלץ לשלוט על שני מיליון פלשתינאים. הוא דחה כל הצעה לחסל את סינוואר ודף. הוא הרשה לחמאס להצית באין מפריע את שדות הנגב המערבי ללא כל הפרעה וכל תגובה. הוא היה השושבין של מימון חמאס בידי קטאר, כדי להרוויח עוד קצת שקט אחרי כל משלוח-כסף שהוקדש ברובו להתעצמות מפלצת הטרור והרצח.

אילו הוא רצה במתקפת נגד מקדימה, הוא היה מנסה להוביל אליה. אילו ניסה ונתקל בהתנגדות ציבורית, שבעטיה לא היה קונצנזוס, אפשר היה לטעון זאת, אבל אז היה טעם לשאול אם מי שאינו מסוגל ללכד את העם סביב יעד לאומי כה חיוני, מתאים להנהגת המדינה. אבל הדבר כלל לא עמד למבחן. פשוט, כי נתניהו היה המתנגד הראשי לרעיון. הוא דגל בקו של "שקט יענה בשקט," כלומר השאיר את כל היוזמה לאוייב, וכאשר יצאנו למבצע צבאי, הוא לא חתר להכרעה וניצחון אלא להפסקת אש. וכיוון שישראל כל הזמן רצתה הפסקת אש, האש הופסקה כאשר גם האויב רצה בכך. מתי הוא רצה? כאשר חש שהגיע לשלב שבו המחיר שהוא סופג לא משתלם לו.

חבל שבמקום לדרוש מנתניהו אחריות על המחדל, אהוד ממציא תאוריות "קצת" מוזרות, חפות מבוחן מציאות כלשהו.

[אהוד: אני טוען טענה "מוזרה" כלשונך והיא שאנשים כמוך, מתומכיהם הנלהבים של "הפגנות המחאה" שעודדו את סינוואר – לא היו מאפשרים לנתניהו להנחית מכת מנע גם אילו החליט על כך, ואתם אחת הסיבות העיקריות שהוא לא היה יכול להחליט על כך!]

* ימים הוכיחו – פוסט שהעלה ביביסט אחד, שתמונת הפרופיל שלו היא הכיתוב "ניצחון מוחלט": "העמדה הכי אינטליגנטית, אם נתניהו הולך להפסקת אש זה בדיוק מה שצריך לעשות, אם הוא לא הולך להפסקת אש זה בדיוק מה שצריך לעשות, כן העמדה הכי אינטליגנטית זה לסמוך על נתניהו. ימים יוכיחו שצדקתי."

למה ימים יוכיחו? ימים כבר הוכיחו. בעיקר יום אחד – 7 באוקטובר.

לפעמים אני תמה, האם היה שווה לאברהם אבינו לנפץ את פסלי העבודה הזרה בחנות של אביו? לשם מה היה כל המאמץ, אם צאצאיו הם עובדי האלילים הנחותים ביותר?

עבודה זרה היא אחד משלושת האיסורים היחידים שאותם מגדירה היהדות "ייהרג ובל יעבור." אין עבודה זרה נחותה יותר מפולחן אישיות. ואין פולחן אישיות נחות יותר מלשרלטן, שקרן, מושחת, מנהיג כושל, שהמיט על עמו את הגדול באסונותיו.

* מופע האימים – ופע האימים של נתניהו, שבעיצומה של מלחמה תוקע סכין מורעלת בגב של צה"ל והשב"כ ומסית נגדם את האספסוף הביביסטי, בהאשמות חולניות ושקריות, הוא מעשה שפל ובלתי שפוי. במשך תשע דקות הוא משקר במצח נחושה, מטנף ומסית. הפעם, כשהוא מרגיש מאוים, הוא לא מסתפק במעי הגס שלו, הילדז בגלות התפנוקים שאנו מממנים לו במיאמי, אלא הוא מסית בקולו.

מר מחדל, שהמיט עלינו את האסון הגדול ביותר בתולדות עמנו מאז השואה, ממשיך להרוס כל חלקה טובה במדינת ישראל.

* נתניהו הישן והרע – נתניהו של נאום הבלהות בן 9 הדקות הוא אותו נתניהו הישן והרע של מופע האימים, מוקף בחבורת רעולי פנים, במסדרונות בית המשפט. אותו שקרן, פלגן, סכסכן, מסית וממריד.

מנהיג נורמטיבי היה מתפטר אחרי 7 באוקטובר ולא מראה את פניו בציבור עד אחרון ימיו (אם הוא היה יפאני הוא לא היה מסתפק בכך). ואילו הוא ממשיך להרוס את החברה הישראלית כדי להציל את עורו.

הוא מסית את הציבור נגד צה"ל, השב"כ, המשטרה והפרקליטות, מעליל עליהם עלילה שפלה על "ציד" ו"רדיפה". השקרן מעליל עליהם שהם ממדרים אותו – הרי זה הנראטיב של מר מחדל כדי להסיר את אחריותו למחדל שבו המיט עלינו אסון נורא, ולהטיל אותה בשעירים לעזאזל. "מידרו אותי" הוא מתבכיין. "לא העירו אותי" הוא מיילל. הוא יודע שההסתה הזאת פוגעת במאמץ המלחמתי, אבל דאגתו לעורו חשובה יותר. הוא פונה לתומכיו ואומר להם שבעצם השב"כ וצה"ל רודפים אותם, וכפי שהוא לא יישבר הוא קורא להם לא להישבר (אגב, לא זכור לי שאת הסיגרים והשמפניות הוא חילק בכזו נדיבות לציבור תומכיו). מה פירוש לא להישבר? הוא מסית אותם למעשים נגד האוייב – צה"ל, השב"כ וכמובן היועמ"שית.

החיבוק לפלדשטיין, שממנו הוא ניער את חוצנו בראשית הפרשה, הוא חיבוק דב מאפיוזי, שנועד להלך עליו אימים, לבל יעז "לזמר" בחקירה ובעיקר לבל ייהפך לעד מדינה נגדו.

* ארדואנוקרטיה – שלמה קרעי אינו המיתר המכוון ביותר בנבל, בלשון המעטה. אבל דווקא לכן כדאי להקשיב לו, כי הוא אומר את מה שמתוחכמים ממנו כמו יריב לוין מסתירים.

כשהוא מדבר על כך שאנחנו נבחרי הציבור ומותר לנו לשנות את המשטר, הוא מתמלל את המסר שנתניהו נוצר, וכשהוא מדבר על ביטול בג"ץ הוא מגלה את מה שלוין מכסה.

הם מדברים על דמוקרטיה ומתכוונים לארדואנוקרטיה.

* כמה חשוב לשקם אסירים – העבריין המורשע והאסיר המשוחרר אהוד אולמרט, מסית נגד חיילי צה"ל הדתיים. הוא כינה אותם "משיחיים", והאשים אותם ב"חוסר נאמנות" לממשלה ולמדינה. הוא תיאר את הלוחמים הדתיים כגורם מסוכן יותר מאיומים חיצוניים כמו חיזבאללה ואיראן.

החברה הדתית לאומית היא המובילה בשירות הקרבי בצה"ל. הביטוי לכך, לדאבוננו, הוא שהם המובילים גם במחיר הדמים, הרבה יותר מחלקם באוכלוסייה. בן העוולה הזה חי בזכות הלוחמים, שמחרפים את נפשם על הגנת המולדת.

המנוול הזה מוכיח עד כמה חשוב לשקם אסירים.

* הרצח באבו-דאבי – "לוחמי החירות" חטפו ורצחו את הרב צבי קוגן.

* מחוייבים לאחינו – בערוץ 12 שודרה כתבה מצוינת על המאבק שמובילות נשות הציונות הדתית נגד ההשתמטות, חוקי ההשתמטות, מימון ההשתמטות והתמסרות הסמוטריצ'ים למשתמטים.

בין השאר צולמה הפגנתן בצומת קוקה קולה. המצלמה עברה להפגנת-נגד של משתמטים. אחד מהם צווח למצלמה, ברוח הבן הרשע בהגדה של פסח: "אנחנו לא אותו עם."

אנחנו אותו עם. המשתמטים הם אחינו. "ישראל, אף על פי שחטא – ישראל הוא," נאמר בתלמוד. ואף שאחינו מפרים את אחוות האחים הבסיסית, את הצו היהודי העליון – "כל ישראל ערבין זה בזה," אננו לא נפר את הערבות שלנו אליהם.

המאבק נגד ההשתמטות מעיד על כך שאיננו מוותרים עליהם. כיוון שאיננו מוותרים עליהם – איננו מוותרים להם.

החברה החרדית היא חברה חולה. הניתוח לניתוקה מעטיני תקציב המדינה, הוא הדבר הטוב ביותר שאנו, אחיהם, יכולים לעשות למענם.

הם תינוקות שנשבו, ולא יצליחו להירפא בעצמם. אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים. אני מאמין שהם יחזרו בתשובה.

* השגיאה הגורלית של בגין – הימין הציוני והציונות הדתית (לא המפלגה הסמוטריצ'ית שהשתלטה על המותג) מתגייסים למען ביטחון ישראל ובעד גיוס לכולם, בכנס החשוב ביותר השנה, בבית מורשת מנחם בגין ב-4.12. בכנס יטלו חלק מובילי ארגוני הימין, רבנים, לוחמים ומובילי דעה.

אי אפשר להגזים בחשיבותו של הכנס הזה. ממנו עשוי לפרוץ הלחץ הציבורי שיסכל את חוקי ההשתמטות.

יש סמליות רבה בכך שהכנס נערך במרכז מורשת מנחם בגין. בגין הוא האיש שפרץ את סכר הסרבנות ההמונית. הראשון שאחראי לשגיאה ההיסטורית היה בן גוריון, שיצר את מוטציית "תורתו אומנותו" ושחרור בני ישיבות מחובת ההגנה על המולדת, על פי מכסת פטורים שנתית. אך בגין ביטל את המכסה וחולל את השיטפון.

מעניין אם בגין היה מודה בטעותו היום, כאשר חלקה היחסי של החברה החרדית באוכלוסיית המדינה גדול כל כך וצה"ל נמצא במשבר כוח אדם קיצוני כל כך.

בן גוריון הכה על חטא והודה בטעותו. אני מקווה שקיום האירוע במרכז מורשת מנחם בגין מבטא הכאה על חטא של תלמידיו.

בגין הקים את הליכוד כתנועה לאומית ליברלית והעלה על נס את שלטון החוק ועליונות המשפט (בעיניי, הוא היה קיצוני מדי בגישת האקטיביזם השיפוטי). אין שום קשר בין תנועת החירות והליכוד של בגין ושמיר למפלגה הביביסטית הנושאת אותו שם. רק בדבר אחד נתניהו ממשיך את דרכו של בגין – הרעה החולה של ההשתמטות.

* קמפיין העריקה – לא משנה מה נושא המאמר, בכל יום לפחות שוקניסט אחד ימריד לעריקה מהמלחמה.

במאמר של המרגלת ענת קם על הסרט "תיקי ביבי", שבו המרגלת קוראת לערוצי הטלוויזיה להפסיק "להתקרנף"; להפר את החוק, האוסר שידור צילומים מחדרי החקירות, ולהקרין את הסרט, היא לועגת למתנגדי הממשלה, על שהם "משחקים מנומס" ולא קוראים לסרבנות, כלומר לא ממרידים לעריקה מהמלחמה.

השוקניה ממוקדת בשבועות האחרונים בקמפיין העריקה מהמלחמה.

* לפני – בשבוע וחצי האחרונים היה שקט אצלנו. כלומר שמענו את רעשי המלחמה מרחוק, אך לא היו אזעקות.

ביום א', יום מתקפת הרקטות והטילים הגדולה, כתבתי בקבוצה המשפחתית שאני מחזק את ידי אחיי בחזית (כלומר בגוש דן), מהעורף הבטוח והשלו.

"אני מקווה שזה שקט אחרי ולא לפני הסערה," העירה אחותי.

לפני. למחרת היו לנו שתי אזעקות בהפרש של עשרים דקות. האחת בשל כטב"מים והשנייה בשל מטח רקטות. היתה נפילה בקרבת אורטל, סמוך לחלקת קיווי שלנו. בזכות האדמה הרטובה, לא פרצה שריפה. במרום גולן השכנה, היתה נפילה, שפגעה בשלושה בתים. אתמול היו אזעקות נוספות בגולן ואחת גם באורטל.

* רקטה או היפותרמיה – אני מקווה מאוד שלא תהיה אזעקה בשעת העבודה. למה? כי אם אצטרך להשתטח, זה יהיה לתוך בוץ טובעני. ובקור העז הזה, עם הרוח שנותנת תחושה של מתחת לאפס, זה לא כיף.

מה מסוכן יותר – רקטה או היפותרמיה?

* פרוספריטי תיירותי – אנחנו אוהבים מאוד לאכול אצל ח'אלד, במסעדת אל-סולטן בכפר הדרוזי מסעדה, בצפון הגולן.

בדרך כלל, בשבת בצהרים, משתרך תור ארוך מחוץ למסעדה, כי כל המקומות, בחוץ ובפנים, תפוסים.

היינו שם בשבת בצהרים. היו שם 3-4 שולחנות מלאים. כך הדבר כבר זה החודש ה-14. מה שאיכשהו מחזיק אותו אלה המילואימניקים.

ח'אלד נפרד מכל העובדים, ועושה הכול בעזרת בני משפחתו בלבד. הוא לפחות נשאר פתוח. יש מי שנשברו וסגרו. לדוגמה, "מטרלו" בעין זיוון, ורק בימים האחרונים שמעתי שגם "מיטשוס".

אני מקווה שהמדינה תפצה בנדיבות את עסקי התיירות והמסעדנות בצפון. הם היו צריכים לעשות זאת כבר במהלך השנה האחרונה ולא להמתין. הרי זו אינה מלחמה של שישה ימים או חודש.

אבל אני אופטימי. אני משוכנע, שברגע שהמלחמה תסתיים, ברגע שהפקק יפתח, עם ישראל ינהר בהמוניו לצפון ונהנה מפרוספריטי תיירותי אדיר.

* בריא עם חותמת – בשל גילי המופלג, כדי שאוכל לחתום על עוד שנת התנדבות כלוחם במילואים, צה"ל שלח אותי לסדרת בדיקות.

וכך, זכיתי פעמיים. גם המשך התנדבות וגם אישור רפואי חתום שאני בריא.

* ביד הלשון: שמע – מקום בחדשות – הכפר שמע, שבו נפלו בקרב רס"ן ז'אבו ארליך וסמל גור קהתי.

הכפר השיעי נמצא בנפת צור, 25 ק"מ מדרום מזרח לעיר. הוא מפורסם בעיקר בשל המבצר הצלבני שנמצא בו – מבצר שמע, ששמו השני הוא סקנדליון, על שם רצועת החוף הסמוכה אליו, שנקראת איסקנדרונה. המבצר נבנה במסע הצלב הראשון, ב-1116, בידי המוסלמים, במטרה לחסום בפני הצבא הצלבני את הדרך מירושלים לצור. הצלבנים כבשו את המבצר ב-1124.

המבצר נבנה על שרידי יישוב מן התקופה הביזנטית, שנקרא תל ארמת. במקום יש מקאם – מבנה קבורה, שעל פי המסורת הוא קברו של פטרוס הקדוש, הבכיר בין 12 שליחיו של ישו. פטרוס קדוש גם לשיעים ום קידשו את הקבר.

שמו העברי של פטרוס, שהיה יהודי במקור, היה שמעון, וכנראה ששם הכפר, שמע, נקרא על שמו. בערבית שמו של פטרוס הוא שמעון אלצפא.

אורי הייטנר

לתגובות: uriheitner@gmail.com

'אסטרולוג' הוצאה לאור בע"מ

נדפס בישראל 2001

ב. "ארורים הרכים האוהבים"

ברנר והשאלה הערבית

6. בין עליבות לצבאיות

ב"מכאן ומכאן" מספר ברנר על הציפיות שמילאו אותו קודם בואו לארץ, לעומת האכזבה הנוראה כאן, בלילו הראשון בחיפה, בפוגשו בסימטאות הצרות והנאלחות "שקצים" ערביים.

"לפני לכתי הלום הצטיירה ארץ-ישראל בדימיוני משום-מה כעיר אחת מיושבת יהודים חופשים ומסביבה שדות הרבה ריקים, ריקים, המחכים לעוד אנשים שיבואו ויעבדום.

לא ידעתי כתיבת הארץ – תאמר: לא, ידעתי! אבל, כמוך בשיחתך עם אביך, – זוכר אתה מה שסיפרת לי? – לא חפצתי לדעת...

הן זוהי התחנה האחרונה!

אבל הנה אני יורד בחיפה. צריך הייתי לרדת ביפו, אך הים סער וירדתי בחיפה. בערב הראשון אני יוצא לטייל. איזו שבילים צרים, נפתלים ונאלחים! אבל אמונה גדולה מחלחלת בי, כי באתי ל'ארצי'.

מן המושבה הקרובה באים שני פועלים עברים רוכבים על חמורים ומטפחות לבנות על ראשיהם, מטפחות חבושות באופן משונה, מקומיי. 'ז'אנר'! רגע אחד נידמה לי: זהו! עולם חדש!

אולם עד שאני עומד ושמח, התנפלה עלינו מאותם המשעולים המאוסים חבורת 'שקצים' ערביים בקלסה. המעשה הישן-נושן: 'יהוד'... 'האכה, אכה רבותיי?!' – ניצנצה בתוכי הרגשה אמיצה וגאה, הרגשה של איש הנמצא בארצו, אלא שמיד הזכירוני מלוויי, שבתוך עיר שכולה נוכרים ורובה נוצרים אנחנו...

ובכן... שוב... יש עוד מין נוכרים בעולם, שצריך לסבול מהם... גם מאלה המזוהמים צריך לסבול!" ("מכאן ומכאן", תרע"א, 1911, שם, כרך א, עמ' 339).

ובהמשך הקטע אומר ברנר: "ועדיין אין אני חוטא בשפתי, איני נותן תיפלה ובורח למושבה אחרת. בא אני לאכסניה. עזובה וריפיון-ידיים. צריך לכבד את החדר, צריך להחם מים, וכל אחד מבני-הבית מטיל את העבודה הבלתי-נעימה על השני. שלושה פועלים – אחד חיגר, אחד זקן ואחד כבן שלוש-עשרה – יושבים חפויי-ראש: הם הלכו בבוקר לעבוד לאשר שלחום, והתנפלו עליהם שני ערביאים והיכום. החיגר מספר, איך ששני הנישארים השאירוהו לבדו, והוא לא יכול לברוח. אחת הבנות, שבשום אופן אינה רוצה לכבד את הבית ותוקעת את המטאטא לאחיה, מעליבה בקול חזק את 'גיבורי-ישראל', שנפחדו מפני שני ערביאים..." (שם, שם).

גם מאלה המזוהמים צריך לסבול! מה עלובה היא היישות היהודית בארץ-ישראל, מה נלעגת הגבורה, מה רבים אוזלת-היד וחוסר-האונים, ממש כמו שם, בגולה. הנה המעשה באקדח של צבי לפידות, שלא ירה, ובאחיו הגיבן, שנרצח:

"זה היה בקצות ההרים התלולים במורד, לא הרחק מן המושבה. האחים יצאו מיפו כאשר רד היום, ובהגיעם לאותו מקום כמעט ששקעה השמש. הגיבן – עם כל ניירותיו לצורך-נסיעה בכיסו – הלך כל עוד רוחו בו מעייפות והתפעל מהרי יהודה אשר במרחק. הרוכב הערבי נפגש בהם מעברו של המתפעל, ניצב לרגע, שאל איזה דבר. ההולכים, שלא ידעו אף מילה בשפת הארץ, לא הבינו את דבר-השאלה. הרוכב פנה אליהם עוד הפעם, אך בקול אחר כבר. במקום תשובה הוציא צבי את הברונינג. הגיבן עשה שלא מדעת צעדים אחדים של מירוץ ואמר לישב על הקרקע, כמו שהיה רגיל לעשות בהיפגשו בכלבים. הרוכב הדביקו, תקע בו מאכלתו, כמו לשם שחוק, ובאותו רגע שב, הוציא גם את האקדח הטעון מיד צבי, כיבדהו פעם ב'נבוט' ורקע בו פעמיים בנעלו, לאחר שישב על סוסו. ברגע אחד, כאיש חרוץ במלאכתו, הפך את כל כיסיהם ולקח לו את כל אשר היה להם, שם גם את שני הדברים, את הסכין ואת האקדח, לתוך חגורתו, נוסף על יתר אזנו אשר איתו, וידהר את סוסו ישר אל כפרו הקרוב, השאנן.

הגיבן הפצוע נשאר מוטל בשדה. הוא, אפוא, לא עזב את המקום, לא עזב!..

הדבר, כאמור, היה לפנות ערב. עם חשיכה גמורה נפל צבי לתוך המושבה:

– רוכבים התנפלו עלינו... אחי נהרג...

צילצלו בפעמון. רתמו עגלה. מצאו בשדה את הפצוע והובילוהו לבית-החולים שביפו.

הרוחות סערו; השיניים חרקו. אין ביטחון בחיים! הדרכים בחזקת סכנה! מה יהיה הסוף? כך אי-אפשר!.. ואף-על-פי-כן היתה המחשבה השלטת, שלא הובעה בדברים: טוב שלא ירה האקדח ולא נהרג הערבי, שהרי אלמלא שכך, היו הערבים 'לוקחים את דמו' מידי כל יהודי המושבה." (שם, עמ' 336-335).

אוזלת-היד, הזרות, חוסר שפה משותפת, חוסר-הישע והעליבות! באפס-יד מתגבר הערבי על שני היהודים, שהאחד מהם חמוש בנשק-חם, ומתעלל בהם. והתגובה? אנחת רווחה והקלה במושבה: טוב שלא נשפך דמו של הערבי, שאחרת היה כל קהל המושבה עומד בסכנתה של גאולת-הדם.

ואלה דברי הגיבן הפצוע על מיטתו בבית-החולים ביפו: "הוא אינו פוחד מפני המוות, אך איכה זה נתקיימה קללת התוכחה? והסימן לא טוב הוא... הסימן הוא, שהרוצח הוא בן-הארץ... בן-הארץ... שפתו שפת-הארץ... עומד על ארצו... ממית בארצו... בעוד שהוא... הוא... הנרצח... הוא ואחיו – גרים פה, גרים." (שם, עמ' 347).

גרים! גרים בארץ האבות. מה נלעגת היא ה"גבורה" היהודית החדשה בארץ-האבות! – וברנר, הוא אינו סולח, אפילו אחרי-מות.

בשנת 1920 כותב ברנר הספד סארקסטי על מיכאל הלפרין. מעשה הפציעה וה"גבורה" של הלפרין, שהתרחש, לפי הכתוב, לפני עשר שנים, התרחש כניראה בתקופת מחלתו של ברנר ושכיבתו בבית-החולים ביפו, בשנת 1910 לערך, תקופה שקדמה לכתיבת "מכאן ומכאן" (1911) או שהיתה מקבילה לה, ואשר עקבותיה ניכרים היטב בכל מסגרת סיפורו של "אובד-עצות", וגם בתוכנו.

"הוא [הלפרין] לא היה גיבור. הוא היה ילד קאפריסי – – – הקאפריסה שלו, של המנוח, היתה דבר חשוב, ואילו נילווה לזה גם איזה כוח, גם איזה כישרון, כי אז היה ודאי גם מוריש דבר-מה אחריו. ואולם הוא לא הוריש כלום. כי היה רק ילד. אמנם, בעל-קומה, עם בלורית-רעמה לבנה, עם זקן של 'שיך', עם עבאיה, רובה, כדורים, עם מאניירות של מאיור שדחוהו ממשמרתו, עם חלומות משיחיים, שאין בהם כל צדדי-קיום – – – לפני עשר שנים ראיתיו בפעם הראשונה. שכבתי אז מוטל בקדחת בבית-החולים ביפו. ובאחד הלילות הביאו שמה אדם זקן פצוע. שומר היה הזקן, שומר את דירת הגימנסיה העברית שביפו על יד המושבה הגרמנית (תל-אביב עוד לא היתה אז), והתנפלו עליו ערביאים באופל-הלילה וגזלו ממנו את אקדוחו וחגורת-כדוריו ופצעוהו בסכינים. הזקן הפצוע גנח וצעק בקולי-קולות מעוצמת-מכאוביו. בלי כל בושה, בלי כל יופי. וברגעים אשר הוקל לו, דיבר הרבה והתפאר: הם רצו לקחת ממנו את הברונינג... לא, ממנו אין לוקחים ברונינג!... האם באמת היה כל כך מבולבל, עד שלא ידע, כי את האקדוח לקחו ממנו? או שידוע ידע, ואף-על-פי-כן דיבר מה שדיבר?" ("ציונים", "אחרי מות", תר"ף, 1920, טבת, "האדמה", י.ח.ב., שם, כרך ב, עמ' 185-184).

*

תבנית הפגישה-בדרך עם הערבי, שתחילתה בסיפורי זאב יעבץ ומשה סמילנסקי, חוזרת גם אצל ברנר. אלא שבמאבק המר עם ה"מלאך" הערבי אין ברנר מוצא יופי של גבורה רומנטית, או גורם מעורר לתהייה ולחשבון-נפש עברי בשאלה הערבית. ברנר רואה רק את העליבות היהודית ואת המשך הגורל היהודי, גורל של סבל וחולשה בגלל האנטישמיות והשינאה ליהודים שמצויות בכל מקום, גם בארץ-ישראל, ואי-אפשר להימלט מהן.

על היותה של הפגישה האלימה עם הערבי חלק ממציאות החיים בארץ-ישראל, שעקבות לה אנו עתידים למצוא בחלק ניכר מן הספרות הארצישראלית, אפשר לעמוד גם על פי סיפור אוטוביוגראפי של דוד בן-גוריון, בעקבות מעשה בבראונינג שאירע בו-גופו בקיץ 1909. במכתב לסופר אהרון עבר-הדני מספר בן-גוריון:

"אני החלטתי לעזוב את סג'רה וללכת לעבוד ליבניאל. לקחתי כל חפציי, שנתכנסו בסל קטן שנשאתי בידי, והלכתי ברגל יבניאל מזויין בבראונינג. זה היה בבוקר. קרוב לשרונה, בין כפר-קמא ובין יבניאל, פגשני רועה בדווי וביקש אש. אמרתי לו שאין לי. נתקרב אליי לתפוש הבראונינג. יכולתי בנקל לירות בו, אבל זה היה קרוב לכפר הערבי סרונה, והחלטתי לא לירות והתאבקנו זמן רב. שנינו נפלנו ארצה, פעם הוא עליי ופעם אני עליו. מאמציי היו מכוונים לשמור על הבראונינג. פתאום הוציא שברייה – סכין בדווית עקומה, – והיכה על ידי השמאלית שאחזה בסל חפציי. הסל נפל מידי, הוא תפס אותו וברח." ("קורות", ירחון לידיעת העבר, נובמבר 1971, עמ' 15).

*

אצל ברנר אין אמונה בגבורה היהודית, ובוודאי לא בנוסח חולם-החלומות מיכאל הלפרין, שאגדות גבורה נקשרו בשמו. בעיני ברנר עלובים היהודים בארץ, עלובות המושבות, והקיום נתון לחסדי הערבים ולהתעללותם.

בראשיתו של מאמר פולמוסי של ברנר, "למה רגזו?" – מתואר מצבה של המושבה ראשון-לציון בשנת 1912 כך:

"הנקל לומר 'שלווה', כשגויים, גויים ממש, מקיפים אותך מכל העברים, מביאים לך הכול, כל צורכי אוכל נפשך, בבוקר בשעת השוק ובכל שעות היום והערב, מכבדים את כרמיך, משרתים בביתך ושוכנים בכל מחנך... ומה אם הם, הגויים, מתעוררים ומכים (ב'ידיהם הזולות'!) איכר מאיכריך לעין השמש הנפלאה של ארץ-ישראל; ומה אם הם שומעים מאחורי הכותל, שראשי ועד המושבה צריכים לשוב בעגלה מיפו וכסף בכיסיהם, והרי הם, אחיך בני-שם, מתנכלים ומתנפלים סמוך למושבה על יושבי העגלה וחומסים; ומה אם הם מתיישבים פעם, מתגנבים לבית-התפילה ומשליכים את ספרי-התורה ערומים לארץ (המפות היפות הושמו בכליהם...); ומה אם הם שוחטים בליל-תשעה-באב איזה שומר יהודי בסוכתו הבודדה; ומה אם יעשו לך עוד אלפי מעשים כאלה – מה אתה יכול לעשות, אם הם המרובים ולהם הארץ ובידם העבודה ובהם את תלוי בכול?" ("למה רגזו?", ירושלים, ט' בחשון תרע"ג, 1912, "הזמן", שם, כרך ב, עמ' 98).

את עליבות מצבה של ראשון-לציון מטיח ברנר לעומתה בלעג מר על שהיא שקועה בסביבה הערבית ובעבודת הערבים, וכמעט נתונה לחסדיהם. הוא עצמו אינו נילאה לאסוף עדויות, כמוכח גם מעיזבונו, על מקרים של רשעות מצד ערבים. הוא מספר על נסיעות ברכבת בארץ-ישראל. נסיעה מחיפה לצמח, בה מתאנה הקונדוקטור לצעיר יהודי, בטענה שאין לו כרטיס. הקונדוקטור מוריד את הצעיר בתחנת הרכבת בצמח, ו"מיד נתאסף המון גדול סוער של ערבים, קמה מהומה, ואיזה ערבי, בלש גבוה ועבה, לבוש אירופית, מיהר והוציא חלילו וציפצף כקורא לעזרה." ("ציונים", תרפ"א, 1921, מתוך העיזבון, שם, כרך ב, עמ' 207).

בנסיעה מחיפה לראס-אל-עין (ראש-העין), מספר ברנר, "אחד מפקידי הרכבת, מבושם, דחף לרצונו עלמה-מכרה בחזה ובאופן מעליב עד מאוד, ולית דין ולית דיין." (שם). הוא מונה עוד מקרים של התאנות ליהודים, ומסיים: "לולא הפחד מפני שודדי-דרכים צריך היה לחדש את הנסיעה בעגלות." (שם).

*

ומהי התשובה?

דומה, אין אחרת אלא זו שראשיתה בסיפור "מכאן ומכאן", משנת 1911, בתיאור צמיחתו של עמרם, נכדו של אריה לפידות, בנו של המורה הגיבן שנרצח, "הילד העברי מחורפי דרום-רוסיה, שנתגלגל באשמת אבותיו לקיצי ארץ הערביאים" – והמשכה בדברי ברנר על רעיון הצבאיות במאמר משנת 1920, כשנה וחצי לפני הירצחו.

וכך תיאורו של עמרם הנער:

"ברם, יש שהייתי מוותר. פורתא [קצת], אבל מוותר. יש שאימת ההווייה היתה מתנדפת משהו, והגורם לזה היה עמרם, שבינתיים מלאו לברא זה עשר שנים, וכרעא דאבוהא שלו לא היה! 'אלמלא נבראה כל החיבת-ציון אלא בשביל מין ברייה כזו – יש שהיה עולה הרהור-לצון בתוכי – דיינו'. זה היה ילד רזה, אבל אמיץ.

פעם אחת היכה הוא, הקטן, רועה ערבי כבן שבע-עשרה וקרע גם את ה'עגל' (פתיל תרבושו) מעל ראשו על ששלח את בהמותיו לחלקת אדמתו של הפרבר, ולא נודע מהיכן עזות גדולה כזו ל'בעל גוף' קטן כזה, אשר גדל עוד תחת השפעת החסידות התמידית של אבי-אביו. הוא היה חופשי בתנועותיו כ'ערבי במידבר', מסתפק באכילת מעט ירקות ונכון לטפל כל היום במלמד-הבקר, בבקר ובכל המחובר לקרקע, בין שלו ובין של אחרים. בלילות, בייחוד בחשכים, היה אוהב לישב במעלה-הפרבר ולשאול כל ניגש: 'מן האדא?' – כלומר: 'מי כאן? מי בא לגבולי?' ובין גברא לגברא היה קולו הצעקני פעם מנסר ברמה ופעם מסלסל בנגינה מזרחית:

'לשנה הבאה בירושלים –

הו-הו, הו-הו, הוי!'" ("מכאן ומכאן", עמ' 366).

עמרם מעביר מעל המספר את אימת ההווייה. עמרם אינו דומה לאביו הגיבן, שנרצח בביזיון. עמרם לא ירש מאביו את הוויית הפחדנות בת-הגולה של ישיבה על הקרקע בעת סכנה, כמו בשעת פגישה עם עדת כלבים נובחים. עמרם אף אינו דומה לאבי-אביו, אריה לפידות, ולחסידותו ביחס לערבים ("הן הזקן היה אוהב-ערב כזה!").

עמרם אינו מושפע לא מן האידיליקה ביחסי שני העמים ולא מיראת היהודי בפני הגוי. עמרם הצעיר הוא סמל לצבאיות ולגבורה של הדור העברי החדש הגדל בארץ, אשר "אלמלא נבראה על החיבת-ציון אלא בשביל מין ברייה כזו – דיינו." אמנם, גבורתו של עמרם עדיין מושפעת מן הרומנטיקה שבדמות הגבורה הערבית. מכנים אותו "הערבי הקטן" (שם, עמ' 367) כדי לאפיינו כבן-חיל. תגובתו שלו, של היתום, שונה לגמרי מתגובת יהודי המושבה. הללו נותנים תודה לאל על שלא נהרג השודד-הרוצח הערבי, ואין הערבים "לוקחים את דמו". בא עמרם הנער, כמשה בן עמרם, ולוקח ברצינות את עניין גאולת-הדם, דמו של הפרט כאדם, ודמו של האדם כחלק מן העם, כמעשה משה שפגש באיש המצרי המכה איש עברי.

"רק על עמרם הקטן סיפרו, שהוא היה רצין מאוד... וכעבור ימים מיספר, כשהכול שבו מהעיר, אחרי שהובהלו לשם, ואת אביו לא הביאו איתם (לא החזירוהו מבית-החולים!), לא היה יתום זה שומר את ה'קדיש', שלימדוהו בתלמוד-תורה בדייקנות יתירה אלא רק בעת הראשונה; אחר-כך מאס, מאס ב'קדיש', מאס גם בלימודים, ואפילו כשלמד באותו 'תלמוד-תורה' על ערי-המקלט, לא התעניין בפרשה ההיא ביותר. החברים שוחחו אחר-כך על המנהג של גאולת הדם, והוא שמע ושתק.

– נו, אמרו! פן – טאמער, ירדוף – ט'נאכיאגן, גואל – דער אויסלייזער, הדם – די בלוט, אחרי – נאך, הרוצח – נאכן גזלן, כי – ווארום, יחם – ס'וועט ווארם ווערן, לבבו – זיין הארץ... נו, הלאה: והשיגו – ער'ט'ם חאפן... היכן אנו עומדים, עמרם?!

עמרם שתק. הילד העברי מחורפי דרום רוסיה, שנתגלגל באשמת אבותיו לקיצי ארץ הערביאים – שתק." (שם, שם).

עמרם השתקן הולך ונעשה אמיץ, בן-חיל, חופשי כערבי במידבר. בו התקווה היחידה, החיוב האחד והיחיד שבסיפור. כי הוא אינו משלים עם העליבות, עם חוסר-האונים. כי הוא מבקש כוח, ונקמה. רעיון הנקמה מתבשל אצלו במחשבותיו על אביו ההרוג בידי ערבים:

"עמרם ישב על המפתן והגה: אין דם לגנב. את דמו לא צריך לגאול... אבל... אבל – אבא?.. אבא לא היה גנב. אבא היה 'קדוש'. הכול אומרים כך. הנה בחגים שעברו היה הוא, עמרם, בשעת 'הזכרת נשמות' בבית-התפילה (כל חבריו לא היו, להם אסור להיות בשעת הזכרת נשמות, והם כולם קינאו בו!): הוא – 'יתום'. את אביו הרגו בדרך. הרגו. בדרך. מן הכפר הסמוך. אביו לא נמצא במחתרת. בדרך. ולמה, אפוא, לא גואלים את דמו! את דם אביו הקדוש – למה לא גואלים? – אין מי?..." (שם, עמ' 372).

ואולי חשבון-דמים זה של עמרם הנער הוא שמצוי גם בסיום הסיפור. עמרם ואריה לפידות, הנכד והסב: "ויקומו שניהם ויעמדו. ואותו הסוד הגדול היה גם בקוציהם גם בעמידתם. על משמרתם עמדו. על משמרת החיים עמדו הזקן והילד, נעטרי-קוצים. החמה זרחה כמו לפני הגשם. ההווייה היתה הויית-קוצים. כל החשבון עוד לא נגמר." (שם, עמ' 374).

המשכו של קו אחד מצוי ברצון הנקמה, שהוא חיובי עד למאוד בעיני ברנר, ותוסס בעמרם הנער, וראשיתו בשבועת הבן לאימו לנקום את רצח האב ברשימה "הוא אמר לה" שנכתבה בשנת 1905 בלונדון. האב, שנרצח בידי איכרים אוקראינים, "טובים ותמימים," נרצח כיהודי, כלומר כ"פחדן", כאיש הגולה. בדומה למורה הגיבן: "לא הראה הוא אותות-גבורה. כי פחדן היה אבי, כאמור. הוא ניסה לברוח, לברוח, להתחבא בקופה של סחי ומאוס. לא יפה היה בשעת בריחה. פיאותיו התנודדו; הקארטוז שבראשו היה מלוכלך. הם הדביקוהו." ("הוא אמר לה". תרס"ה, 1905, שם, כרך ב, עמ' 22).

נשבע הבן: "שמע ישראל! לא עין תחת עין: שתי עיניים בעד אחת וכל שיניהם בעד חרפה כל שהיא! – – – מן השעה הראשונה להווייתי אנוכי עומד ומצפה לימים האלה. – – – על נקמה וכבוד – עולם-האומה עומד! כי נשבוע נשבעתי בחיוורת לחייו המוארכות של אבי ההרוג, בנדנוד-האימה שהיה אז בעיניו המהופכות, בעקימה המשונה של שפתיו הצהובות, המתחננות... נשבע אני באותו הרגע האחרון האין-סופי, בהתבוססו בדמו ונפשו טרם יצאה, בהכיר נשמתו הגוועת, מתוך דממת הסכסוך, כי ריבון העולמים לא יציל את חסידיו מרדת שחת, ובחזות עיניו, ההולכות וכבות, את האובדן הנצחי הפרוש לפניו ולפני כל העולם עד אין קץ – – – נקם אקח! – – – הרג רב, אשר לא נשמע עוד כמוהו, יהיה בארץ, והגשם ירד, גשם של אבנים וחיצים, של בליסטראות וקלעי מוות, של כדורי שריפה ו'שפייערס' מוריקי אש." (שם, עמ' 23).

לא עוד תימשך הגלות, ולא עוד ייהרגו יהודים בארץ באותו אופן מביש, כמות אחיהם בגולה, אלא, אחת דעתו של ברנר, עוד משם – צבא נחוץ, גשם של אבנים וחיצים, של בליסטראות וקלעי מוות, של כדורי-שריפה ו"שפייערס" מוריקי אש. הצבאיות אינה פסולה. צבא אף אינו להגנה בלבד אלא במפורש הוא מכוון לנקמה, והוא בא לשנות את הגורל היהודי ואת אופיו של "היהודי החדש" הנולד בארץ-ישראל. והדברים נאמרים בשנים שבהן היתה הצבאיות נדרשת לגנאי בחלקו הגדול של "היישוב", וגם בתנועת-העבודה, ובייחוד במפלגת "הפועל הצעיר".

אמנם, ברנר קרוב בהשקפתו למייסדי "השומר" ולמנהיגי מפלגת "פועלי ציון", מפעילי "ההגנה העצמית", שהביאו עימם לארץ-ישראל את הלקח של ההתגוננות היהודית בפרעות 1905-1903 ברוסיה, ונתקלו עד מהרה בהתעוררות התנועה הלאומית הערבית שבאה אחרי מהפכת התורכים הצעירים והכרזת הקונסטיטוציה ב-1909. חברי "השומר" היו נכונים להסתבך בעסקי גאולת-דם עם השכנים הערבים, למורת-רוחם של איכרי המושבות. ההסתבכות היתה תוצאה בלתי-נמנעת מעקרון השמירה העצמית, האומר שדם יהודי ורכוש יהודי לא יהיו הפקר ולא יינתנו לחסות השמירה הערבית. אך לא פעם באה ההסתבכות גם משום זרותם ואי-רגילותם של הצעירים ה"מוסקובים" החדשים לתנאי הארץ. ביטוי לכך מצוי בסיפורי וילקנסקי, ב"הדסה" למשה סמילנסקי, וב"נדודי עמשי השומר" (1929) ליעקב רבינוביץ.

אבל – ברנר עצמו אינו גורס את הרומנטיקה של חברי "השומר", אינו מתפעל ממנה ואולי גם אינו מאמין גדול באגדת כוחם. דמויות ה"שומרים" אצלו הן ההיפך מסיפור של גבורה – יחזקאל חפץ, ההספד הסארקאסטי על מות השומר ב"בין מים למים", מיכאל הלפרין.

שנאת החולשה היהודית, הייאוש העמוק מפני המשכה בארץ – אלה גורמים לברנר שיהיה אקטיביסט נחרץ, אפשר לומר אפילו "מיליטאריסט". והלא באותן שנים נידחו מגמות אלו בקרב מרבית חוגי ה"יישוב" היהודי, אם מפני קוצר-יד, קוצר-ראות ובטלנות (כבנפילת תל-חי, כמאורעות ירושלים 1920, או כרצח ברנר עצמו בפרעות מאי 1921), ואם מפני העדפת המאבק לכיבוש העבודה, והעדפת "מלחמת-המעמדות" ומאבק המפלגות זו בזו במסגרת ה"יישוב" והתנועה הציונית – ואם מפני שקיעה בהזיות פאציפיסטיות וחלומות על שלווה-וסדר בצל כנפיו של השלטון הבריטי.

כנגד כל המגמות הללו יוצא ברנר, בייחוד בשנותיו האחרונות, בכל החריפות האפשרית; והוא מגיע למסקנות אשר מתנגדיהן הוכרחו לחזור ולהודות בנכונותן כעבור חמש-עשרה, עשרים-וחמש ושלושים שנה – מסקנות המורות על מצב שברבות השנים עתיד לעצב כמדומה כמעט לבדו את מרבית קיומו המדיני והלאומי של העם היהודי בישראל. אומר ברנר:

"אמנם, מי שבא לפתח בין בני-נעורינו את רעיון-הצבאיות, מי שרוצה לעשות אצלנו קולט דווקא מן השליליות שבחזיון זה, מן הפך לעבודה, מן צדדי-הבטלה, ההתראות, ההתהדרות, הריקניות, האכזריות לשם אכזריות, הדיסציפלינה הקהה והמטומטמת עם עקמומית-הרגש שבה והרדיפה אחר כבוד מדומה לשם כבוד – כל אלו תוצאות הצבאיות הפרופסיונאלית של כל הממלכות האימפריאליסטיות (אמנם, אין ממלכות בלתי-אימפריאליסטיות!) הרי הוא – אצלנו! – מגוחך וארור גם יחד. מדינה אין לנו, עבודה אין לנו, וצבאיות הוא אומר לנו: 'עשו?!'

אבל, מצד שני, מי שרוצה לאסור עלינו את עבודת-הצבא, את השימוש בנשק, אסור ולא יעבור, מפני הראדיקאליזמוס והפאציפיזמוס, כביכול; מי שרואה ביצירת צבא עברי קטן לא רק קאריקאטוריות בלבד (קאריקאטוריות – מפני דלות-הכמות ומפני שעם אלפי החיילים אין אלפי פועלים בעין!), כי אם 'חורבן אנושי ואסון לאומי' (ביטוי של נתן חפשי ב'הפועל הצעיר'; ראה שם הערת המערכת); מי שבא להכניס תבן לעפרינו ולהטיף לנו את אידאל-ה'כבשה', הנותנת את עצמה לטרף מרוב חסידות, את ה'לא בכוח, כי אם ברוח', בתור מידה טובה שאין למעלה הימנה – אף הוא טועה טעות מכאיבה. אדם כזה אינו מבין, שיש בחינה שהיא למעלה מצבאיות, ויש גם למטה ממנו. ואי-הצבאיות שלנו עכשיו היא לא מעלה עליונה, כי אם דיוטה תחתונה שבתחתונות. אנו לא התרוממנו מעל לצבאיות, כי אם עוד לא הגענו לזה. אין לנו מגינים לאומיים היוצאים מתוכנו ועובדים בשבילנו, אין לנו בחורים מוכשרים להתמסר כולם לעבודת-העם. הנתפאר, כי אין לנו אגרוף?" ("ציונים", תר"ף, 1920, חשוון, "האדמה", י.ח.ב., שם, כרך, עמ' 180).

ברנר, ה"מיליטאריסט" – הוא ידע היטב טעמה של צבאיות. הרבה שירת וסבל בצבא הרוסי (אף כתב על כך בסיפורו "שנה אחת"). על רגישותו לכל מה שאבק צבאיות דבק בו (צבאיות של עמי-נכר, כי צבאיות אחרת לא הכיר מעודו) מספר שמעון קושניר בספרו "בכור מכורה" (הוצאת "עיינות", תל-אביב, תשט"ו, 1955). מסיפור-המעשה הקצר, המתרחש בירושלים בתקופת מלחמת העולם הראשונה, אפשר לעמוד על מידת השינאה והאלרגיה של ברנר לכל מה שמזכיר הווי של צבא.

"באותה שבת הזמנתי את ברנר לראות את 'החצר' ואת העבודה שאני עושה בירושלים, והוא ניאות להזמנתי. בהיכנסו לחצרנו שמענו את קול החצוצרה של מחנה הצבא התורכי שחנה בחצר בית-ספר 'אליאנס' בקרבת מקום. פניו כמו קדרו, הוא הרכין את ראשו והקשיב לקולות המתמשכים, כשנסתיימה תקיעת החצוצרה אמר: 'אותה הנעימה ואותה החצוצרה כאשר שמעתיה אני בהיותי בצבא.'" ("בכור מכורה", עמ' 139-138).

חרף הסלידה האישית של ברנר מן הצבאיות בכללה (וחרדתו שמא תידמה לה הצבאיות העברית החדשה) – אחת היא הדרך מ"הוא אמר לה" אל רעיון הצבאיות העברית החדשה. גישתו של ברנר קרובה עד להתמיה לאחד הקווים הבולטים של תפיסת-העולם שעתידה לפרנס בשנים הבאות את מחשבותיהם של פלגים "אקטיביסטים" ו"ביטחוניסטים" בישראל, וגם של ה"כנענים".

גישה קיצונית זו עתידה לבוא על אחד מביטוייה הבולטים ביותר במזמור "ההולכי בחושך" של יונתן רטוש "אבי הכנענים", שהתפרסם לראשונה בסוף שנת 1965. במלחמה מתרחשת המיטאמורפוזה הנכספת, בה מאבד "העם המך הזה" (בלשון רטוש), היהודי, בתור פרט ובתור עם, את מורשתו הגלותית, הפאסיבית והשלילית, את "אידאל-ה'כבשה'" – ונעשה לעם חדש ומלוכד, למוד "צבאיות", אקטיבי, היודע "אגרוף" (ברנר) ו"יום-קרב" (רטוש). גם היחס אל הערבים, העמדה השלילית כלפיהם, דומים. אם כי שונות לחלוטין נקודות המוצא לגישה אל השאלה הערבית, ושונים לגמרי גם הפתרונות לגבי עתיד היחסים בין שני העמים. ברנר אפילו אינו משעשע עצמו, כרטוש – במחשבה שייתכן בעתיד שיתוף בין שני העמים, ואין צריך לומר – בניית תרבות משותפת ו"עם עברי חדש".

השאלה קשה וסבוכה. מצד המציאות – צפוייה מלחמה וקיימת היא ככורח אובייקטיבי שאין להימלט ממנו, כשם שאין להימלט מן ההיסטוריה. ואילו מצד האידיאולוגיה וההשקפה על ההיסטוריה היהודית – כמעט לא ייתכן שינוי ממשי בעם בלא המעבר מפאסיביות לאקטיביות, מסבילות לפעילות בהיסטוריה. מאבק מזויין ומלחמה (ולא רק התיישבות של "עוד דונם ועוד פרה", ו"מלחמת מעמדות") – הם מסימניה הבולטים ביותר של ההתגברות על "מורשת הגלות" ושל יצירת טיפוס אדם ודמות עם עברי, צעיר וחדש, בארץ-ישראל.

אך האם המלחמה היא רק כורח הכפוי עלינו מבחוץ, בתוקף הנסיבות – או שמא היא גם שלב הכרחי ורצוי בדרך לגיבושו המחודש של האדם הישראלי ושל האדם הישראלי?

אהוד בן עזר

בעונת 1939-40 פרצה מלחמת העולם השנייה וגדלה המצוקה הכספית בארץ, מפעלים רבים, גדולים וקטנים, חוסלו, וכן גם קואופרטיב פרדסני "החקלאי", למרות השתייכותו ל"פרדס סינדיקט". "פרדס" גם היא נאבקה מרות אך המשיכה בקיומה לאחר שמכרה בחצי מחיר את מגרשיה שנועדו למטרות בניין חשובות. את בית החרושת לתוצרת לוואי ברחובות, ואת הבניין הגדול והענקי בנמל חיפה. בקורבנות גדולים עלה ל"פרדס" להחזיק מעמד בימי המלחמה ולהימנות על הקואופרטיב הגדול בתוך "פרדס סינדיקט".

במשך המלחמה העולמית השנייה הוכתה כל הפרדסנות בארץ מכה ניצחת. כשליש מהפרדסים נעזבו והוזנחו, ונשארו כמאתיים אלף דונם בלבד, וגם זה שנותר הצטמצם ופחת, כי במלחמת השחרור להקמת מדינת ישראל, ברחו כמעט כל הפרדסנים הערביים ופרדסיהם הפכו ל"רכוש נטוש". ולמרות שחלו, עם הקמת המדינה, שינויים גדולים לטובה, עומדת עדיין הפרדסנות בשפל המדרגה. ואכן, מדרש פליאה הוא שלאחר ששטחי הפרדסים הוקטנו כדי שליש, וכשליש של הסקטור הערבי אינו מניב פרי לפי שעה, ולאחר שסעיף 18 מהמנדט בוטל – ותוצרת הפרדסנות הנה כמעט הענף היחיד המכניס דביזים [מטבע זר] לארץ, ולכאורה נתגלו סיכויים לעליית הענף ולשגשוגו, בכל זאת, אין הפרדסנות שלנו מקיימת, לדאבוננו, את בעליה גם אחרי 60 שנות ניסיון, ותלאות אין ספור. ובשנת היובל של "פרדס" הננו עומדים בפרשת דרכים ושואלים: הפרדסנות מה יהא עליה!

משל ערבי נושן אומר: "ההכרח הוא אבי ההמצאה," – מן ההכרח לחפש אמצאות ודרכים חדשות לקיום הענף הזה, וכמו שבתקופה הקודמת הכנסנו שינויים והבאנו מהפכה שלמה בענף זה: השלכנו את האנטיליה והכנסנו את הקדיחה והמשאבה, מכרנו את הפרד החיגר וקנינו מנוע, עקרנו את כנות ה"ווטד" ונטענו תחתן שתילי גרעינים, החלפנו את אמות האבן בצינורות ברזל ומלט עם ברזים, לחמנו במזיקים ושיכללנו את הדברתם, יסדנו קואופרטיבים לשיווק הפרי, וחינכנו מומחים מכל הסוגים, – כן גם כעת, בתקופתנו-אנו, מוטל עלינו לחולל מהפכה במשק ההדרים. כדי להחזיק מעמד ואף להרחיבו לממדים גדולים.

במקום הטורייה בא הטרקטור.

גלופת ספריית "השדה" (מתוך הספר "גידול פרי הדר" לידידיה).

ישמשו לנו הפרדסנים הקודמים ומייסדי "פרדס" לדוגמא במרצם ובעקשנותם, בחיפושם התמידי והבלתי פוסק לאמצעים חדשים, לדרכים חדשות ולשיטות חדשות. ומי ייתן וגם הפועלים שלנו ירצו לשמוע וללמוד על היחס לעץ ולפרי, על "כיבוש העבודה שנעשתה בתקופה ההיא על-ידי חבריהם בעבר," ובכוחות משותפים נדאג שתיבת התפוזים, אשר שניהם – הפרדסנים והפועלים שטים עליה בים סוער – תחזיק מעמד.

עלינו לדעת, כי אין ארץ כארצנו להדרים, ואין פרי כפריינו לטיב וליופי, ולארצנו גם אין לעת-עתה תוצרת אחרת ניכרת לייצוא ולהשגת דביזים.

ישמש לנו יובל ה-50 של "פרדס" כראש ותחילה למיפנה וכראשית תקופה חדשה ומזהירה לענף הפרדסנות.

ושוב יוגשו "תפוחי זהב במשכיות כסף."

[ברוך בן עזר ראב (1887-1958) היה בנו-בכורו של יהודה ראב בן עזר (1858-1948) מאשתו השנייה לאה בפתח-תקווה. קדם לו בכורו מנחם-שלמה, מאשתו הראשונה הדסה בירושלים. אבי בנימין היה צעיר-בניהם של יהודה ולאה. המשוררת אסתר ראב (1894-1981) היתה אחותו הצעירה של ברוך. – אב"ע]

* אהוד יקר, אורי הייטנר מכנה את בנימין נתניהו בכינויים הרבה יותר קשים מ"סמרטוט". הלוואי שזה היה רק זה. "מר מחדל" "מעליל עלילות דם" "פראנואיד" "מוג לב" "ראש הממשלה הכושל ביותר בתולדות עם ישראל" והדובדבן על עוגת הכינויים – "צ'מברליין",  שזה שם מכובס ל"בוגד".

והייתי מציעה לאורי  הייטנר  המטיפן הצדקן קצת להצטנע בבואו לשפוך רפש ואילוח בראש הממשלה. "אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו," ומידה מסויימת של כבוד לשליח ציבור ומנהיג גם אם בעיניו הוא טעה וכשל – זוהי דוגמא חינוכית  ראויה  לפובליציסט  שמטיף מוסר  ואחריות  לקוראיו.

בברכה,

חוה ליבוביץ

אהוד: חלק מכינויי הטינוף החצופים שהייטנר מדביק לאנשים, רובם נבחרי ציבור, אני כעורך האחראי מוחק כדי שלא להסתבך בתביעת דיבה על פי חוק לשון הרע.

אהוד יקר, אתה אומר שב"הארץ"   יעשו עריכה למאמר שלך?  הוא כתוב כל כך טוב אז למה לערוך אותו. אלא אולי אם מספר המילים שבו יעבור את גודל הדף שמוקצה לו.

קשה לי להאמין שבני ציפר  עורך תרבות וספרות ידחה לפרסום מאמר  מעניין כל כך ועל סופר  עברי מוערך כל כך וכמה הוא רלוונטי לימינו. אלא אם כן ה"ארץ"  כמדיניות יתנגד להכניס לשורותיו טקסט שיש בו נימה של רתיעה מערבים וביקורת עליהם. ואז גם בני ציפר לא יוכל להשפיע גם אם ירצה בכל מאודו שמאמרך המאלף יפורסם.

אכן ביזיון ששמך אינו מופיע בוויקיפדיה בערך ברנר. ובהחלט מגיע לך פרס ברנר מכל הסיבות הראויות . אתה סופר עברי  מקורי ומשובח וזה פשוט בלתי נסבל.

בברכה

חוה ליבוביץ

אהוד: אני גם לא הייתי ראוי לפרס אקו"ם על מפעל חיים, ובעיני ציפר אני וספריי ומאמריי לא קיימים במוספו למרות שהתחלתי לפרסם ב"תרבות וספרות" כשעודו מרטיב בחיתוליו בשנת 1955.

גם דן מירון, החוגג עתה באריכות ראויה להערצה את יובלו התשעים – מעודו לא קרא אף ספר מספריי ולא כתב על אודותיי אפילו מילה אחת. "מלפפון הים", כפי שכינהו בשעתו בנימין גלאי, יודע היטב על מי כדאי לכתוב וממי להתעלם.

* אהוד היקר, לאחר שנעמן כהן השווה אותי לאנטישמים טרייצ'קה ואליאדה, חשבתי שלא יהיה חכם מצדי להגיב על דבריו, שכביכול אני שונא את התנ"ך ("כיצד יכול אדם להורות תנ"ך בשעה שהוא כל כך שונא אותו ואת היהדות?"), שאני דומה לאנטישמים הנ"ל, ובמקום להיות סנגור של ישראל, אני קטגור שלהם.

כנראה, אינני חכם, כי החלטתי להגיב: להווי ידוע לנעמן כהן כי מרוב אהבה ודאגה לעם ישראל אני מראה בכתביי איך אנחנו מידרדרים מדחי אל דחי כל פעם שהשבט החרדי הולך ומתעצם בעם ישראל, בונה כאן מדינה בתוך מדינה, ומוביל אותנו לאבדון. אני מנסה להסביר (כנראה לא בהרבה הצלחה, לנוכח הדיבה של נעמן כהן) שהתורה לא נכתבה על ידי משה, ואנשים אינטרסנטים המציאו תורה מאות שנים אחריו, תורה שדואגת לפלג מתוך העם, לשבט לוי, תוך העמסת עול, שבלתי ניתן לשאת, על עובדי האדמה, הדרך היחידה באותם ימים לקיום. אין שום סימן שלפני ימיו של יאשיהו הייתה קיימת תורה, כלומר, לפחות 600 שנה לאחר הזמן שמשה אמור היה לחיות ולפעול. את הדבר הזה לא המציא משה גרנות – כל מחקר המקרא סמוך ובטוח שהתורה זאת המצאה של שבט לוי כדי לקיים אותו על חשבון העם העובד. התיאבון של שבט לוי לא ידע גבול, פשוט לא ניתן לקיים מדינה על פי החוקים הדרקוניים האלה. עובדה שגם היום במדינה מתקדמת כמו ישראל המודרנית, אנו כפופים לחוקים חסרי שחר בעניין השבת (דרישה לשיתוק מוחלט!), השמיטה (מוכרים את המדינה לגוי|!), החמץ בפסח (שוב, מוכרים אותו לגוי, ואלוהים מרוצה!), אנשים חייבים להינשא בחו"ל – וכל זה במדינה מתקדמת. החרדים משתמטים מעבודה, ומשירות בצבא, וטוענים שהמדינה שלנו היא מרד בשמיים, לכן זאת לא המדינה שלהם, ורק את כספה של המדינה הם מוכנים ברוב טובם לקחת.

מתוך אהבה עמוקה לעם ישראל אני מביע דאגה לאן שאנשי הדת מתכוונים לדרדר אותנו בשמה של תורה שהייתה זיוף מבהיל.

אני שונא את התנ"ך?! אני אוהב את סיפורי שאול ודויד, שהם ברמה שייקספירית ממש. אני אוהב את שיר הטבע והארוס – שיר השירים. אני מעריץ את המאבק המוסרי-סוציאלי של הנביאים, אבל אני בהחלט חושב שהתורה שהתחברה על ידי אינטרסנטים חסרי מצפון היא מכשלה גדולה שמונעת מאיתנו חיים נורמאליים.וזה, כאמור, מרוב אהבה לעמי ומרוב דאגה לו.

אני מניח שנעמן כהן לא יתנצל על דברי הבלע שלו עליי – אני כותב את דבריי עבור אלה מקוראי חב"ע שאולי קיבלו את הדברים הנוראים שלו.

שלך –

משה גרנות

אהוד: נדמה לי שהוויכוח ביניכם נערך כבר לפני גיליונות רבים ומאחר שחסתי על הקוראים המלצתי לכם אז להמשיך אותו ישירות ביניכם מבלי להלאות את הקוראים.

בעריכת הלית ישורון

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020

בשנת 2021 נמכרו 648 עותקים של הספר

בשנת 2022 נמכרו 298 עותקים של הספר!

בשנת 2023 נמכרו 247 עותקים של הספר!

בס"ה נמכרו 1,193 עותקים

הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה (kibutz-poalim.co.il)

ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978

או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il

המחיר 59 שקלים לפני משלוח

אהוד: זה הספר היחיד משירי אסתר ראב הזמין כיום לרכישה.

הכרך "אסתר ראב / כל השירים" אזל מזה שנים רבות.

לפני יותר מ-100 שנים, בתל-אביב, בסיוון תרפ"ב, קיץ 1922, התפרסמו מעל דפי חוברת "הדים", שיצאה לאור בעריכתם של אשר ברש ויעקב רבינוביץ, שלושת שיריה הראשונים של אסתר: "אני תחת האטד", "כציפור מתה על הזרם" ו"לעיניך האורות, המלאות".

ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!