1.
כְּשֶׁאֶהְיֶה פָּשׁוֹשׁ מֵת
אֲשׁוֹטֵט בְּצַמְּרוֹת הָאֳרָנִים
בְּלֵילוֹת יָרֵחַ –
אָבוֹא לְבַקֵּר אֶת הָאַלּוֹן
שֶׁלִּי
שֶׁכָּרְתוּ הַפְּרָאִים
אֶת זְרוֹעוֹ הַיְמָנִית
הַיָּפָה
אֶשַּׁק פִּצְעוֹ
אֶת קְלִפָּתוֹ
הַמְחֻסְפֶּסֶת
אֶזְרֹק אֲבָנִים
בַּחַלּוֹנוֹת
וְאַבְהִיל
אֶת הַמְּעֻלָּפִים
בִּשְׁנָתָם
•
2.
אֲנִי "עֲגוּנָה" –
לְגֶבֶר-יֶלֶד
וְהָעֹגֶן –
זָהָב-טָהוֹר
מְשֻׁבַּץ יַהֲלוֹמִים
וְהוּא צוֹמֵחַ –
מִקִּרְבִּי
וּקְרָבַי שָׂשִׂים לוֹ
כְּאֶל חַג –
נִצְחִי פָּשׁוּט
אֲשֶׁר רַק אִוְשַׁת-עָלִים
נִשְׁמַעַת בּוֹ
וְלַחַן רָחוֹק
שֶׁל יַלְדוּת יְרֻקָּה
עוֹלָם שָׁכוּחַ
רָדוּם-לְמֶחֱצָה
תְּדוֹבֵב
כְּשִׁירַת שַׁחְרוּרִים
אַחֲרֵי גֶּשֶׁם קַל –
•
• פירוש הסימן – שיר מן העיזבון שפורסם לאחר מותה. העיזבון הועבר למכון "גנזים". השיר נמצא גם בכרך "אסתר ראב / כל השירים", 1988, שאזל, ונשלח חינם בקובץ וורד לכל מבקש.
בגיליון:
- שירי אסתר ראב: שִׁירִים מִבֵּין הַזְּמַנִּים
- אל"מ (מיל') משה (בנדה) בן דוד: הדונלד חוזר – מה המשמעות עבורנו?
- יוסי אחימאיר: "תהיו חזקים"
- איליה בר-זאב: שבע גבעות
- אורי הייטנר: צרור הערות 20.11.24
- יוסי שדה: מהי הבטן הרכה של אויבינו?
- משה גרנות: התיאבון הגדול של הכוהנים (אינספור קורבנות במגוון שמות -ביכורים, מעשר, תרומות של זהב, כסף, רכוש, הקצאת 48 ערים ללויים ועוד), והצווים חסרי השחר שהטילו על עובד האדמה (הפקרת השדה בשנה השביעית, שיתוק מוחלט בשבת ובחגים), גרמו לכך שהמאמינים כי צווים בלתי אפשריים אלה הורדו משמיים בידי משה – הבינו שאין כל אפשרות להתמודד עם העול הזה.
- בת-שבע אריאלי: מהפרדס למושבה
- אהוד בן עזר: ברנר והערבים
- ברוך בן עזר (ראב): תפוחי זהב במשכיות כסף
- מוקי אלדד: טָפַח בְּפָנֵינוּ
- מנחם רהט: לא רק עריקים, גם מזלזלים
- ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":: * הי אודי, ציטוט: "ביהמ"ש התיר לפרסם גם כי פלדשטיין ושלושה אנשי מערכת הביטחון חשודים במסירת ידיעה סודית עם כוונה לפגוע בביטחון המדינה – עבירה מתחום הריגול החמור שהעונש המרבי עליה הוא מאסר עולם – וגם בקשירת קשר לביצוע פשע. פלדשטיין וחשוד נוסף המשרת בצבא חשודים גם באיסוף סודות במטרה לפגוע במדינה, ופלדשטיין חשוד גם בחריגה מסמכות עד לפגיעה בביטחון המדינה." ["הארץ" באינטרנט, 17.11].
- שאר הגליון
מאמרים
שירי אסתר ראב
שִׁירִים מִבֵּין הַזְּמַנִּים
אל"מ (מיל') משה (בנדה) בן דוד
הדונלד חוזר – מה המשמעות עבורנו?
המאמר מתפרסם גם באתר "מידה"
אירועי ליל גלנט 2, איימו להעתיק את הדגש התקשורתי בישראל, מן הדרמה שהתרחשה באותן שעות בארה"ב, למדורות בנתיבי איילון. ולגמד משהו את נצחונו הסנסציוני של דונלד טרמפ על קמלה האריס. בת המהגרים הפרוגרסיבית, בעלת הצחוק הכובש. המועמדת המועדפת לזכייה בבחירות, שעליהן נטען, כי הן הרות גורל לעתיד העולם.
תחושת החמיצות שהסתמנה בכמה אולפנים, כשהתברר כי המדינות המתנדנדות, מצביעות בזו אחר זו, עבור המועמד הרפובליקאי, העידה כי אצלנו, עולם כמנהגו נוהג. הכול סובב סביב השאלה המגוחכת, מה זה יעשה לנתניהו. עצם המחשבה שבפוליטיקה, כמו בחיים, יש ניצחונות ויש הפסדים. אך מעליהם יש מדינה – ששייכת לכולם, ולכן חובה לחשוב קודם כל עליה (כפי שטען הנשיא ביידן בעקבות ההפסד) היא מסוג הדברים שחלק מקובעי הדיעה אצלנו מתקשים לקבל, אפילו בזמן מלחמה קיומית. ומכל מקום לכך מכוון המאמר הנוכחי, המבקש לבחון את משמעות הבחירה האמריקאית בטרמפ, עבורנו, הישראלים כולם.
נתחיל בנתונים. טרמפ הוא הנשיא הראשון אי פעם! שנבחר לאחר שהורשע בפלילים. הוא גם הנשיא הראשון מאז גרובר קליבלנד ב-1892 שחוזר לקדנציה שנייה, לאחר שהפסיד בבחירות. הניצחון המרובע שלו, בנשיאות, בסנאט, בבית הנבחרים, ובמניין הקולות הכולל, עם רוב ימני מוצק בבית המשפט העליון, משחזר את ניצחונו ההיסטורי של לינדן ג'ונסון ב-1964. השליטה הזו מעניקה לטרמפ מנדט פוליטי חזק מאוד (לפחות עד בחירות האמצע ב-2027), שתאפשר לו להרכיב את הכוורת הפוליטית שלו, על פי העדפותיו. ולחולל בעזרת נאמניו תמורות מדיניות, כלכליות וחברתיות רחבות היקף (מן הסוג שחולל ג'ונסון בשעתו). זאת לאחר שצבר ניסיון בחדר הסגלגל, הבין איך מנהלים מעצמה. ועיצב בארבע שנות הגלות באחוזתו בפלורידה, את הרעיונות, הכלים והשיטות, שיאפשרו לו לנווט בחופשיות את מדיניות הפנים והחוץ שאותה הוא מתכוון לממש.
הנטייה הקרתנית לזלזל בטרמפ, לנוכח גסותו, בורותו, פשיטות הרגל שלו, היותו שובניסט ועוד כהנה וכהנה סופרלטיבים, מתעלמת מן העובדה, שהוא כבר זכה פעמיים בלמעלה מ-70 מיליון קולות, מכל שכבות החברה, כולל שמנא וסלתא. וזאת למרות שבדומה לשני סבבי הבחירות הקודמים, המימשל הדמוקרטי, על מערכות החקירה (FBI) והתביעה הפדרליות, התקשורת, האקדמיה, הוליווד, בכירי הצבא והסי.אי.אי לשעבר, ומי לא... ניהלו נגדו מלחמת חורמה, שכללה תשדירי בחירות בשווי מיליארד דולר! הצבעות ללא הצגת מיסמכי זיהוי, בעיקר בדואר, במדינות בהן המימשל הדמוקרטי איפשר זאת בחוק (כדי לשתף מהגרים לא חוקיים בהצבעה). האשמתו בנוגע לאירועי הפריצה לקפיטול, האופן בו טיפל במגיפת הקורונה, הנסיגה מהסכם האקלים, היותו אנטישמי ועוד... כל אלו, לא מנעו מעשרות מיליונים, ביניהם כאלה שמעולם לא הצביעו לרפובליקאים, להצביע עבורו ובגדול. העובדה שזה חוזר על עצמו, מעידה בבירור שזה לא קורה סתם כך. עושה רושם שאזרחי ארה"ב החליטו שהם רוצים אמריקה אחרת.
בספרו המופתי 'החידה האמריקאית' (The American Riddle) מציין מרטין ואן קרפלד, כי לאמריקאים – יותר מכל אומה אחרת בתבל –– קשה להשלים עם מה שלדעתם הוא רע.
חוסר היכולת הזה, להשלים עם מה שהאמריקאים, בכל זמן נתון, מחליטים שהוא רע, הוביל אותם לעיתים קרובות לחולל רפורמות מרחיקות לכת, יש יאמרו מטורפות, בנושאים כמו מגדר, חינוך, שפה, הגירה, הפלות ועוד... אשר לצד רצון לתקן את העולם, באמצעות מלחמות מיותרות, שינו את אמריקה מקצה לקצה. הלפיד שנושא פסל החירות, והמוטו על שטרות הדולר, 'בָּאֵל נָשִׂים מִבְטַחֵנוּ' ((In God we Trust מיטיבים לבטא את האידאל האמריקאי. לסלק את החושך, להיאבק ברוע, ולשנות את המציאות על מנת להפוך את העולם מקום טוב יותר לחיות בו. והאמריקאים כבר הרבה זמן מרגישים שקורים להם המון דברים רעים שהם לא יכולים לחיות איתם.
זה לא רק יוקר המחייה, התשתיות הרעועות, ההגירה הלא חוקית במימדים בלתי נתפסים, ביזוי הסמלים הלאומיים, אובדן הנורמות, ההתפרעויות החוזרות ונשנות במרכזי הערים ובאוניברסיטאות, תרבות הביטול – אלא גם השימוש במערכת המשפט המקודשת לרדיפה פוליטית, הפגיעה בחופש הביטוי, האכיפה הבררנית, פוליטיקת הזהויות, והווקיזם הפרוגרסיבי על שלל רעיונותיו הסהרוריים, הגורם למימשל הנושא חטוטרת של חוב לאומי בסך 35 טריליון דולר (בסיום כהונת טרמפ הוא עמד על 28 טריליון) לממן מחקר שיבדוק אם לקופים יש נטיות טרנסג'נדריות. עושה רושם שהאמריקאים חשו שהם צמאים לשינוי, מן הסוג שטרמפ הביזנס מן, חסר הגינונים וחסר המעצורים, התחיל בקדנציה הקודמת שלו. והם לא במקרה הרגישו כך, למען האמת.
במהלך כהונתו הראשונה של טרמפ, ועד שפרצה מגפת הקורונה ב-2020, חוותה ארה"ב, הודות למדיניותו הפרוטקציוניסטית, שגשוג כלכלי. שהתבטא בשיעור אבטלה נמוך במיוחד, צמיחה בתעסוקה, עלייה של 12% בתמ"ג, ירידה ביבוא וצמיחה ביצוא ומסכים ירוקים בבורסות. רפורמות המס שלו לצד מהלכים נוספים, השאירו לאמריקאים הרבה יותר כסף בכיס והם גם חשו אז בטוחים יותר. אולי בגלל ההגבלות על מיספר המהגרים הלא חוקיים, אולי משום שהם לא חוו פרעות כמו אלו שהתחוללו בעקבות מותו של ג'ורג' פלויד.
מבצע Operation Warp Speed שיזם, האיץ את פיתוח החיסון לקורונה, אף כי את הפירות קטף יורשו. הנוקשות שהפגין מול סין, איראן ואירופה (שסירבה לממן את חלקה בנאטו), המלחמה בדאעש, התיחכום שהפגין מול שליטי רוסיה צפון קוריאה, והסכמי אברהם, היוו בסיס לטענתו שבכל מקום שהוא קידם שלום – מחליפיו חוללו מלחמה.
אם לסכם את הטיעון, טראמפ נתפס כמנהיג שאינו חושש לטלטל את המערכת המאובנת, על מנת להפוך את אמריקה טובה יותר עבור האמריקאים. השאיפה הזו לשינוי, היא לטענת ואן קרפלד, חלק מן ה-DNA האמריקאי. האמריקאים לא היו אמריקאים לדעתו, אלמלא האמינו ששינוי הוא באופן בסיסי עניין טוב ומועיל. והמחשבה הזו הובילה לאינספור מהפכות ומהפכות נגד לאורך ההיסטוריה האמריקאית, בכל התחומים ובכל הנושאים, בפרקי זמן קצרים יחסית.
אפשר להכליל ולומר, ששום מדינה בעולם, לא מספקת תנאים נוחים כל כך לשינוי, ומשתנה בקצב כל כך מהיר – כמו ארה"ב. די להתבונן בשפע המהפכות במערכות החינוך, הבריאות, הביטחון, אכיפת החוק והמשפט, התעסוקה, תפיסת הזהות, כללי המשחק הפוליטי והתרבות הפופולרית, שחוללו בשנים האחרונות תנועות חברתיות כמו MeToo : Black Lives Matter : LGBTQ : Beyond Coal : תנועת הדיבור הנכון PC, או ה-–Woke אם לציין מקבץ מזדמן בתחום מדיניות הפנים.
זה גם מה שקרה וקורה כל הזמן בתחום מדיניות החוץ. עד לא מזמן, האמריקאים העדיפו את הדומיננטיות של הקונגרס, הרחיבו את מעורבותם בענייני העולם, והיו בעד גלובליזציה. היום הם בעד דומיננטיות נשיאותית, בדלנות והתבוננות פנימית.
כל זה מתרחש כמובן גם בארצות אחרות אבל מה שמייחד את האי-שקט האמריקאי, קשור לעובדה שארה"ב היא דמוקרטיה אמיתית שבה, בשונה למשל מישראל, כאשר האזרחים תובעים שינוי, שום יועץ משפטי או בג"ץ, לא יכול למנוע מנציגיהם בקונגרס להוציא לפועל את רצונותיהם, ובלבד שיפעלו בהתאם לחוק. והכל נעשה בלהט שאין לו אח ורע עלי אדמות. שכן האמריקאים מאמינים שגורלם של אנשים נמצא בידיהם ומי שמתאמץ להצליח – מצליח בסוף. לכן הם גם מעריצים מנצחים, ומתייחסים לאלה שנכנעים – כלוזרים.
הצלחה קשורה באתוס האמריקאי לתכונה נוספת שהאמריקאים מעריצים, אותה הם מכנים Grit . שפירושה קשיחות, אומץ, יכולת לקום על הרגליים ולהמשיך להילחם למרות המפלות שספגת. זה נכון לגבי ספורטאים, פוליטיקאים ואנשי עסקים.
בישראל מי שנכשל יישא כל ימיו את התואר 'נפל', גם אם הצליח בהמשך בחיים. בארה"ב אנשים כאלה, דוגמת טרמפ למשל, שנפל וקם, הפסיד וזכה, זוכים להערצה.
האקונוסמיסט הבריטי פירסם לפני מספר שנים מאמר שכותרתו Yesterday America today the world – נדמה שאין צורך להתאמץ ולהסביר עד כמה זה נכון, ואיך זה קורה. אבל מה שקורה בעצם הימים הללו, הוא שהמימשל החדש מסתמן כאוהד מאוד את ממשלת הימין בראשות נתניהו, בדגש על נתניהו עצמו, שדורג בדצמבר 2023 כאחד מעשרת הדמויות הפוליטיות המוערכות ביותר בארה"ב. יש לכך משמעות עצומה לגבי הלגיטימציה לשלטונו אצלנו. ומותר להתנבא, שהביזוי שחוו הוא ושריו, לאורך השנתיים האחרונות מידי מימשלו של ביידן, יתחלף בכתף תומכת לכל יוזמה, שתתיישב עם תפיסת העולם הצנטרליסטית של טרמפ.
זו אגב מפורטת במסמך הנושא את הכותרת 'פרויקט 2025', שסגן הנשיא גי-די ואנס חיבר לו את ההקדמה. המסמך המכונן, כולל בנושאי פנים את צמצום עצמאות התביעה הפדרלית, החלפת 'שומרי הסף' הפדרליים במינויים פוליטיים, חקיקה שתסכל ניסיונות להפעיל את מערכת המשפט לשם אכיפה פוליטית, צמצום השפעתו הפוליטית של הצבא והגברת הפיקוח הנשיאותי עליו, 'ניקוי' הדרג הצבאי מגנרלים פרוגרסיביים, 'תיקון' מערכת החינוך, צמצום הקביעות של עובדי מדינה בכירים ועוד...
כהונה שנייה היא תמיד נחרצת יותר אצל נשיאים אמריקאים, ויש להניח שלפחות חלק ממאמצי טרמפ להרחבת סמכויות הבית הלבן ימומשו, היה וביהמ"ש הפדרלי, השמרני, לא יקבע שהם מנוגדים לחוקה. מה שיקרין כנראה גם עלינו. ויחזיר למרכז הבמה את הרפורמה המשפטית שנזנחה, על סטרואידים הפעם! ולצידה את הגברת הפיקוח הפרלמנטרי על צה"ל, שב"כ והמוסד, שאוזלת ידם בכל הקשור להתראה, והיערכות למלחמה נתגלתה ב-7 אוקט'.
הטירלול 'רק לא ביבי', בדומה ל-'רק לא טרמפ' לא ייעלם, אבל ניתן לשער שעוצמתו תפחת משמעותית, בהיעדר תמיכה מהבית הלבן. מה שיפחית אולי גם את השסע בעם.
העימות הקודם של טרמפ עם ביה"ד הבינ"ל האג צפוי לסייע בגניזת התביעות המופרכות הנדונות בו כיום. אמברגו הנשק הנוכחי – יבוטל בוודאות. אם להאמין למקורבי טרמפ, הסיוע לאונר"א שהתחדש בימי ביידן, ייפסק. הוא הדין בפעולת הארגון ברצועה, שתתרחב גם לשטחי יו"ש. צה"ל יורשה להקים מימשל צבאי זמני בשטח הרצועה, שיוביל למיטוט שלטונו האזרחי של חמאס ויגרום להחזרת החטופים.
אור ירוק ממזכיר המדינה, לפגיעה בתשתיות, יאלץ את חיזבאללה, להפסיק את ירי הרקטות, ויאפשר את חזרת תושבי הצפון לבתיהם. בכל הנוגע לאיראן, יש לצפות לסנקציות חריפות, במטרה לגרום לשינוי המשטר שם. ישראל תקבל במקביל רוח גבית לתקיפת מטרות איסט', ללא מעורבות צבאית אמריקאית ישירה בלחימה.
פרויקט חיבור הודו לאירופה דרך סעודיה וישראל כמשקל נגד לחגורת המשי של האוייבת העיקרית, סין, עתיד להיות מיעדי המימשל החדש. מה שיחייב הסכם שלום בין ישראל לסעודיה. שטרמפ נושא אליו עיניים, בתקוה לזכות בפרס נובל לשלום, בעקבות הנמסיס שלו, אובמה. מהלך שיאלץ את ישראל – למורת רוחם של אנשי הימין האידאולוגי – להסכים בתמורה, לוותר על חלק מן השליטה בשטחי יו"ש, בכפוף ל-'תוכנית המאה' של 'מדינה מינוס' לפלסטינאים שהציע בעבר ג'ראלד קושניר.
מהבחינה הכלכלית, ניתן לשער כי בעקבות סיום המלחמה העצימה בצפון ובדרום, ניתן יהיה לעבור מהוצאות צבאיות להשקעות אזרחיות, ולהפנות הון ומשאבים לכיוונים פרודוקטיביים, שיובילו לצמיחת התעשיות הביטחוניות, הבנייה והנדל"ן, ואת חזרתם לחיים של ענפי התיירות והטכנולוגיה.
הביקוש המצטבר (Pent-up Demand) שנדחה בתקופת העימות יזרז השקעות וייצור מקומות עבודה חדשים, שיממשו את פוטנציאל הצמיחה הגלום בסטארט-אפ ניישן, ויעודדו גל של חדשנות וצמיחה מתמשכת.
אילון מאסק, צאר הרגולציה במימשל החדש, כבר הודיע שהוא מתכוון לשחרר את ברז המיזוגים והרכישות, שנסגר על מנת להילחם באינפלציה. מה שיאפשר לשורה ארוכה של חברות הייטק ישראליות, הבשלות להנפקה, לעשות זאת בקרוב.
בפגישתו לפני למעלה משנה עם נתניהו, גם הביע מאסק ענין בהקמת 'פאב' שיפתח שבבי AI בישראל, אם זה יקרה, ישראל תהפוך בעתיד, למובילה גם בתחום זה.
אחרון... היתה זו מנכ"לית אורקל, צפרה כץ, מהנשים המשפיעות ביותר בעולם הטכנולוגיה, שניבאה בביקורה בישראל השבוע, כי ישראל עתידה לחוות צמיחה חסרת תקדים, בכל התחומים, עם סיום המלחמה.
נתפלל שהיא צודקת...
אל"מ (מיל') משה (בנדה) בן דוד הוא ד"ר להיסטוריה ופילוסופיה של הרעיונות, איש הייטק וסמנכ"ל לשעבר בחברת אמדוקס. מילא מגוון תפקידי פיקוד ומטה במערך החי"ר, ומייסד פו"ם 'אפק' להכשרה בינזרועית בצה"ל.
אירועי ליל גלנט 2, איימו להעתיק את הדגש התקשורתי בישראל, מן הדרמה שהתרחשה באותן שעות בארה"ב, למדורות בנתיבי איילון. ולגמד משהו את נצחונו הסנסציוני של דונלד טרמפ על קמלה האריס. בת המהגרים הפרוגרסיבית, בעלת הצחוק הכובש. המועמדת המועדפת לזכייה בבחירות, שעליהן נטען, כי הן הרות גורל לעתיד העולם.
תחושת החמיצות שהסתמנה בכמה אולפנים, כשהתברר כי המדינות המתנדנדות, מצביעות בזו אחר זו, עבור המועמד הרפובליקאי, העידה כי אצלנו, עולם כמנהגו נוהג. הכול סובב סביב השאלה המגוחכת, מה זה יעשה לנתניהו. עצם המחשבה שבפוליטיקה, כמו בחיים, יש ניצחונות ויש הפסדים. אך מעליהם יש מדינה – ששייכת לכולם, ולכן חובה לחשוב קודם כל עליה (כפי שטען הנשיא ביידן בעקבות ההפסד) היא מסוג הדברים שחלק מקובעי הדיעה אצלנו מתקשים לקבל, אפילו בזמן מלחמה קיומית. ומכל מקום לכך מכוון המאמר הנוכחי, המבקש לבחון את משמעות הבחירה האמריקאית בטרמפ, עבורנו, הישראלים כולם.
נתחיל בנתונים. טרמפ הוא הנשיא הראשון אי פעם! שנבחר לאחר שהורשע בפלילים. הוא גם הנשיא הראשון מאז גרובר קליבלנד ב-1892 שחוזר לקדנציה שנייה, לאחר שהפסיד בבחירות. הניצחון המרובע שלו, בנשיאות, בסנאט, בבית הנבחרים, ובמניין הקולות הכולל, עם רוב ימני מוצק בבית המשפט העליון, משחזר את ניצחונו ההיסטורי של לינדן ג'ונסון ב-1964. השליטה הזו מעניקה לטרמפ מנדט פוליטי חזק מאוד (לפחות עד בחירות האמצע ב-2027), שתאפשר לו להרכיב את הכוורת הפוליטית שלו, על פי העדפותיו. ולחולל בעזרת נאמניו תמורות מדיניות, כלכליות וחברתיות רחבות היקף (מן הסוג שחולל ג'ונסון בשעתו). זאת לאחר שצבר ניסיון בחדר הסגלגל, הבין איך מנהלים מעצמה. ועיצב בארבע שנות הגלות באחוזתו בפלורידה, את הרעיונות, הכלים והשיטות, שיאפשרו לו לנווט בחופשיות את מדיניות הפנים והחוץ שאותה הוא מתכוון לממש.
הנטייה הקרתנית לזלזל בטרמפ, לנוכח גסותו, בורותו, פשיטות הרגל שלו, היותו שובניסט ועוד כהנה וכהנה סופרלטיבים, מתעלמת מן העובדה, שהוא כבר זכה פעמיים בלמעלה מ-70 מיליון קולות, מכל שכבות החברה, כולל שמנא וסלתא. וזאת למרות שבדומה לשני סבבי הבחירות הקודמים, המימשל הדמוקרטי, על מערכות החקירה (FBI) והתביעה הפדרליות, התקשורת, האקדמיה, הוליווד, בכירי הצבא והסי.אי.אי לשעבר, ומי לא... ניהלו נגדו מלחמת חורמה, שכללה תשדירי בחירות בשווי מיליארד דולר! הצבעות ללא הצגת מיסמכי זיהוי, בעיקר בדואר, במדינות בהן המימשל הדמוקרטי איפשר זאת בחוק (כדי לשתף מהגרים לא חוקיים בהצבעה). האשמתו בנוגע לאירועי הפריצה לקפיטול, האופן בו טיפל במגיפת הקורונה, הנסיגה מהסכם האקלים, היותו אנטישמי ועוד... כל אלו, לא מנעו מעשרות מיליונים, ביניהם כאלה שמעולם לא הצביעו לרפובליקאים, להצביע עבורו ובגדול. העובדה שזה חוזר על עצמו, מעידה בבירור שזה לא קורה סתם כך. עושה רושם שאזרחי ארה"ב החליטו שהם רוצים אמריקה אחרת.
בספרו המופתי 'החידה האמריקאית' (The American Riddle) מציין מרטין ואן קרפלד, כי לאמריקאים – יותר מכל אומה אחרת בתבל –– קשה להשלים עם מה שלדעתם הוא רע.
חוסר היכולת הזה, להשלים עם מה שהאמריקאים, בכל זמן נתון, מחליטים שהוא רע, הוביל אותם לעיתים קרובות לחולל רפורמות מרחיקות לכת, יש יאמרו מטורפות, בנושאים כמו מגדר, חינוך, שפה, הגירה, הפלות ועוד... אשר לצד רצון לתקן את העולם, באמצעות מלחמות מיותרות, שינו את אמריקה מקצה לקצה. הלפיד שנושא פסל החירות, והמוטו על שטרות הדולר, 'בָּאֵל נָשִׂים מִבְטַחֵנוּ' ((In God we Trust מיטיבים לבטא את האידאל האמריקאי. לסלק את החושך, להיאבק ברוע, ולשנות את המציאות על מנת להפוך את העולם מקום טוב יותר לחיות בו. והאמריקאים כבר הרבה זמן מרגישים שקורים להם המון דברים רעים שהם לא יכולים לחיות איתם.
זה לא רק יוקר המחייה, התשתיות הרעועות, ההגירה הלא חוקית במימדים בלתי נתפסים, ביזוי הסמלים הלאומיים, אובדן הנורמות, ההתפרעויות החוזרות ונשנות במרכזי הערים ובאוניברסיטאות, תרבות הביטול – אלא גם השימוש במערכת המשפט המקודשת לרדיפה פוליטית, הפגיעה בחופש הביטוי, האכיפה הבררנית, פוליטיקת הזהויות, והווקיזם הפרוגרסיבי על שלל רעיונותיו הסהרוריים, הגורם למימשל הנושא חטוטרת של חוב לאומי בסך 35 טריליון דולר (בסיום כהונת טרמפ הוא עמד על 28 טריליון) לממן מחקר שיבדוק אם לקופים יש נטיות טרנסג'נדריות. עושה רושם שהאמריקאים חשו שהם צמאים לשינוי, מן הסוג שטרמפ הביזנס מן, חסר הגינונים וחסר המעצורים, התחיל בקדנציה הקודמת שלו. והם לא במקרה הרגישו כך, למען האמת.
במהלך כהונתו הראשונה של טרמפ, ועד שפרצה מגפת הקורונה ב-2020, חוותה ארה"ב, הודות למדיניותו הפרוטקציוניסטית, שגשוג כלכלי. שהתבטא בשיעור אבטלה נמוך במיוחד, צמיחה בתעסוקה, עלייה של 12% בתמ"ג, ירידה ביבוא וצמיחה ביצוא ומסכים ירוקים בבורסות. רפורמות המס שלו לצד מהלכים נוספים, השאירו לאמריקאים הרבה יותר כסף בכיס והם גם חשו אז בטוחים יותר. אולי בגלל ההגבלות על מיספר המהגרים הלא חוקיים, אולי משום שהם לא חוו פרעות כמו אלו שהתחוללו בעקבות מותו של ג'ורג' פלויד.
מבצע Operation Warp Speed שיזם, האיץ את פיתוח החיסון לקורונה, אף כי את הפירות קטף יורשו. הנוקשות שהפגין מול סין, איראן ואירופה (שסירבה לממן את חלקה בנאטו), המלחמה בדאעש, התיחכום שהפגין מול שליטי רוסיה צפון קוריאה, והסכמי אברהם, היוו בסיס לטענתו שבכל מקום שהוא קידם שלום – מחליפיו חוללו מלחמה.
אם לסכם את הטיעון, טראמפ נתפס כמנהיג שאינו חושש לטלטל את המערכת המאובנת, על מנת להפוך את אמריקה טובה יותר עבור האמריקאים. השאיפה הזו לשינוי, היא לטענת ואן קרפלד, חלק מן ה-DNA האמריקאי. האמריקאים לא היו אמריקאים לדעתו, אלמלא האמינו ששינוי הוא באופן בסיסי עניין טוב ומועיל. והמחשבה הזו הובילה לאינספור מהפכות ומהפכות נגד לאורך ההיסטוריה האמריקאית, בכל התחומים ובכל הנושאים, בפרקי זמן קצרים יחסית.
אפשר להכליל ולומר, ששום מדינה בעולם, לא מספקת תנאים נוחים כל כך לשינוי, ומשתנה בקצב כל כך מהיר – כמו ארה"ב. די להתבונן בשפע המהפכות במערכות החינוך, הבריאות, הביטחון, אכיפת החוק והמשפט, התעסוקה, תפיסת הזהות, כללי המשחק הפוליטי והתרבות הפופולרית, שחוללו בשנים האחרונות תנועות חברתיות כמו MeToo : Black Lives Matter : LGBTQ : Beyond Coal : תנועת הדיבור הנכון PC, או ה-–Woke אם לציין מקבץ מזדמן בתחום מדיניות הפנים.
זה גם מה שקרה וקורה כל הזמן בתחום מדיניות החוץ. עד לא מזמן, האמריקאים העדיפו את הדומיננטיות של הקונגרס, הרחיבו את מעורבותם בענייני העולם, והיו בעד גלובליזציה. היום הם בעד דומיננטיות נשיאותית, בדלנות והתבוננות פנימית.
כל זה מתרחש כמובן גם בארצות אחרות אבל מה שמייחד את האי-שקט האמריקאי, קשור לעובדה שארה"ב היא דמוקרטיה אמיתית שבה, בשונה למשל מישראל, כאשר האזרחים תובעים שינוי, שום יועץ משפטי או בג"ץ, לא יכול למנוע מנציגיהם בקונגרס להוציא לפועל את רצונותיהם, ובלבד שיפעלו בהתאם לחוק. והכל נעשה בלהט שאין לו אח ורע עלי אדמות. שכן האמריקאים מאמינים שגורלם של אנשים נמצא בידיהם ומי שמתאמץ להצליח – מצליח בסוף. לכן הם גם מעריצים מנצחים, ומתייחסים לאלה שנכנעים – כלוזרים.
הצלחה קשורה באתוס האמריקאי לתכונה נוספת שהאמריקאים מעריצים, אותה הם מכנים Grit . שפירושה קשיחות, אומץ, יכולת לקום על הרגליים ולהמשיך להילחם למרות המפלות שספגת. זה נכון לגבי ספורטאים, פוליטיקאים ואנשי עסקים.
בישראל מי שנכשל יישא כל ימיו את התואר 'נפל', גם אם הצליח בהמשך בחיים. בארה"ב אנשים כאלה, דוגמת טרמפ למשל, שנפל וקם, הפסיד וזכה, זוכים להערצה.
האקונוסמיסט הבריטי פירסם לפני מספר שנים מאמר שכותרתו Yesterday America today the world – נדמה שאין צורך להתאמץ ולהסביר עד כמה זה נכון, ואיך זה קורה. אבל מה שקורה בעצם הימים הללו, הוא שהמימשל החדש מסתמן כאוהד מאוד את ממשלת הימין בראשות נתניהו, בדגש על נתניהו עצמו, שדורג בדצמבר 2023 כאחד מעשרת הדמויות הפוליטיות המוערכות ביותר בארה"ב. יש לכך משמעות עצומה לגבי הלגיטימציה לשלטונו אצלנו. ומותר להתנבא, שהביזוי שחוו הוא ושריו, לאורך השנתיים האחרונות מידי מימשלו של ביידן, יתחלף בכתף תומכת לכל יוזמה, שתתיישב עם תפיסת העולם הצנטרליסטית של טרמפ.
זו אגב מפורטת במסמך הנושא את הכותרת 'פרויקט 2025', שסגן הנשיא גי-די ואנס חיבר לו את ההקדמה. המסמך המכונן, כולל בנושאי פנים את צמצום עצמאות התביעה הפדרלית, החלפת 'שומרי הסף' הפדרליים במינויים פוליטיים, חקיקה שתסכל ניסיונות להפעיל את מערכת המשפט לשם אכיפה פוליטית, צמצום השפעתו הפוליטית של הצבא והגברת הפיקוח הנשיאותי עליו, 'ניקוי' הדרג הצבאי מגנרלים פרוגרסיביים, 'תיקון' מערכת החינוך, צמצום הקביעות של עובדי מדינה בכירים ועוד...
כהונה שנייה היא תמיד נחרצת יותר אצל נשיאים אמריקאים, ויש להניח שלפחות חלק ממאמצי טרמפ להרחבת סמכויות הבית הלבן ימומשו, היה וביהמ"ש הפדרלי, השמרני, לא יקבע שהם מנוגדים לחוקה. מה שיקרין כנראה גם עלינו. ויחזיר למרכז הבמה את הרפורמה המשפטית שנזנחה, על סטרואידים הפעם! ולצידה את הגברת הפיקוח הפרלמנטרי על צה"ל, שב"כ והמוסד, שאוזלת ידם בכל הקשור להתראה, והיערכות למלחמה נתגלתה ב-7 אוקט'.
הטירלול 'רק לא ביבי', בדומה ל-'רק לא טרמפ' לא ייעלם, אבל ניתן לשער שעוצמתו תפחת משמעותית, בהיעדר תמיכה מהבית הלבן. מה שיפחית אולי גם את השסע בעם.
העימות הקודם של טרמפ עם ביה"ד הבינ"ל האג צפוי לסייע בגניזת התביעות המופרכות הנדונות בו כיום. אמברגו הנשק הנוכחי – יבוטל בוודאות. אם להאמין למקורבי טרמפ, הסיוע לאונר"א שהתחדש בימי ביידן, ייפסק. הוא הדין בפעולת הארגון ברצועה, שתתרחב גם לשטחי יו"ש. צה"ל יורשה להקים מימשל צבאי זמני בשטח הרצועה, שיוביל למיטוט שלטונו האזרחי של חמאס ויגרום להחזרת החטופים.
אור ירוק ממזכיר המדינה, לפגיעה בתשתיות, יאלץ את חיזבאללה, להפסיק את ירי הרקטות, ויאפשר את חזרת תושבי הצפון לבתיהם. בכל הנוגע לאיראן, יש לצפות לסנקציות חריפות, במטרה לגרום לשינוי המשטר שם. ישראל תקבל במקביל רוח גבית לתקיפת מטרות איסט', ללא מעורבות צבאית אמריקאית ישירה בלחימה.
פרויקט חיבור הודו לאירופה דרך סעודיה וישראל כמשקל נגד לחגורת המשי של האוייבת העיקרית, סין, עתיד להיות מיעדי המימשל החדש. מה שיחייב הסכם שלום בין ישראל לסעודיה. שטרמפ נושא אליו עיניים, בתקוה לזכות בפרס נובל לשלום, בעקבות הנמסיס שלו, אובמה. מהלך שיאלץ את ישראל – למורת רוחם של אנשי הימין האידאולוגי – להסכים בתמורה, לוותר על חלק מן השליטה בשטחי יו"ש, בכפוף ל-'תוכנית המאה' של 'מדינה מינוס' לפלסטינאים שהציע בעבר ג'ראלד קושניר.
מהבחינה הכלכלית, ניתן לשער כי בעקבות סיום המלחמה העצימה בצפון ובדרום, ניתן יהיה לעבור מהוצאות צבאיות להשקעות אזרחיות, ולהפנות הון ומשאבים לכיוונים פרודוקטיביים, שיובילו לצמיחת התעשיות הביטחוניות, הבנייה והנדל"ן, ואת חזרתם לחיים של ענפי התיירות והטכנולוגיה.
הביקוש המצטבר (Pent-up Demand) שנדחה בתקופת העימות יזרז השקעות וייצור מקומות עבודה חדשים, שיממשו את פוטנציאל הצמיחה הגלום בסטארט-אפ ניישן, ויעודדו גל של חדשנות וצמיחה מתמשכת.
אילון מאסק, צאר הרגולציה במימשל החדש, כבר הודיע שהוא מתכוון לשחרר את ברז המיזוגים והרכישות, שנסגר על מנת להילחם באינפלציה. מה שיאפשר לשורה ארוכה של חברות הייטק ישראליות, הבשלות להנפקה, לעשות זאת בקרוב.
בפגישתו לפני למעלה משנה עם נתניהו, גם הביע מאסק ענין בהקמת 'פאב' שיפתח שבבי AI בישראל, אם זה יקרה, ישראל תהפוך בעתיד, למובילה גם בתחום זה.
אחרון... היתה זו מנכ"לית אורקל, צפרה כץ, מהנשים המשפיעות ביותר בעולם הטכנולוגיה, שניבאה בביקורה בישראל השבוע, כי ישראל עתידה לחוות צמיחה חסרת תקדים, בכל התחומים, עם סיום המלחמה.
נתפלל שהיא צודקת...
אל"מ (מיל') משה (בנדה) בן דוד הוא ד"ר להיסטוריה ופילוסופיה של הרעיונות, איש הייטק וסמנכ"ל לשעבר בחברת אמדוקס. מילא מגוון תפקידי פיקוד ומטה במערך החי"ר, ומייסד פו"ם 'אפק' להכשרה בינזרועית בצה"ל.
יוסי אחימאיר
"תהיו חזקים"
לפתע פתאום צצה לה חלקה צבאית חדשה. מתוחמת, גדולה יחסית, אנדרטה עם הכיתוב: "הצבי ישראל"... סמל צה"ל ממתכת, תורן נישא ודגל ישראל מתנופף מעליו... עד לפני שנה היתה זו חלקת קרקע "רגילה" בבית העלמין האזורי "המסילה" בעמק חפר המזרחי – ואז נטמן בו חלל צה"ל הראשון, סרן אסף מסטר ז"ל, מפקד מחלקה בגדוד הנדסה קרבית, בן קיבוץ בחן.
אסף – מהחללים הראשונים של מלחמת "חרבות ברזל". רק בן 22 היה. אני זוכר הלוויה המונית, והנה כבר שנה שאסף נח פה מנוחת עולמים תחת מצבה צה"לית. "כבר שנה," כשיר הרעות של חיים גורי, שבקע מן הרמקול. כמו בהלוויה, מאות באו לאזכרה הראשונה, שנה ראשונה, והרב הצבאי קורא פרק תהלים, "מזמור לאסף"...
כאן, לפני שנה, היה זה קבר בודד של חלל צה"ל. לפני שנה עוד קיווינו, כי המלחמה הנוראה הזאת תסתיים בהקדם ולא ירבו עוד חלליה. לא כך רצה הגורל. לא רק שהמלחמה לא שככה, אלא אף התעצמה. עם ישראל כבר מונה כ-800 חללי צה"ל, והסוף אינו נראה באופק. 800 משפחות שכולות ואליהן יש להוסיף אלפי חברים, מכרים, שנושאים בליבם את זכר יקיריהם.
כמעט שנה שהיה זה קבר צבאי בודד. לפני פחות מחודש נטמן לידו רס"ב (מיל') עמרי לוטן, מהיישוב בת חפר, מחטיבת "הזקן". נפל בקרב בדרום לבנון, והוא בן 47. שכנים לעד! שני קברים בחלקה צבאית גדולה, ותפילה בלב: רק שלא תתמלא. רק שלא יפלו עוד בנים-לוחמים יקרים, במערכה הרב-זירתית שניכפתה על ישראל.
אבל המציאות הקשה מנשוא טופחת על הפנים. באותה שעה שבה התייחדנו עם אסף, ובבית עלמין צבאי אחר, הר הרצל בירושלים, נערכה הלוויה צבאית לחלל נוסף: סגן עברי דיקשטיין, מהיישוב עלי...
כבר שנה – והאבל, היגון, על עלם החמודות, שכבר לא יקים משפחה, לא ייצא לטיול שלאחר הצבא, רק גוברים. "זה בלתי נתפס," כדברי האב השכול ליאור. "זה לא נתפס שהצוות שלך ממשיך להילחם." עין אחת לא נותרה יבשה. "תמשיכו להיות חזקים בשבילי ובשביל כולם," זוהי הצוואה שהשאיר אחריו הבן הבכור, והאב הבטיח: "אנסה להיות חזק בשבילך."
בזה אחר זה נישאו דברי ההספד. "העולם נהיה חשוך יותר ופסימי," אמרה דנה נציגת החברים. מתן, החבר משנת השירות, דיבר על "תחושת הפיספוס שמשגעת אותי" והוסיף: "גם אחרי שנה הכאב אותו כאב, המלחמה אותה מלחמה, והצטרפו אליך עוד חללים..."
ברק מצוות יהל"ם, סיפר לאסף: "היחידה היתה כבר בלבנון, נלחמה והשמידה. החיסרון שלך – בלתי נסבל."
"עברנו תקופה מטורפת בעזה," סיפר אוהד, סמל במחלקה שעליה פיקד אסף. בקול צרוד דיבר בן הדוד יואב: "תמיד הזכרת לי שאני חשוב לך, עיצבת אותי יותר מכל מורה."
מרגשים מאוד היו דברי בני המשפחה. האח הצעיר רועי: "החיים שלי השתנו מקצה אל קצה. בלי לשים לב הלכתי בדרכך, התגייסתי ליהל'ם." האחות הקטנה ליהיא: "מחכה לך – ויודעת כבר שזה לא יקרה." והאם מיכל: "שנה שלימה כמו יום ארוך של סיוט מתמשך. לא רציתי להיות אימא של גיבור, אף אחד אינו בוחר להיות חבר בקבוצת שכול, אבל גם לך יש קבוצה למעלה... אני מנסה להיות חזקה, אבל זה יותר קשה ממה שחשבתי בתחילה..."
הקהל הרב אינו ממהר להתפזר. עשרות לוחמי הנדסה, רבים מהם הכירו את אסף, לחמו לצידו, והקשיחות שלהם התפוגגה ברגע שחיבקו את בני המשפחה. באו רבים מאוד מבחן, מיישובי הסביבה ומרחבי הארץ, צעירים ומבוגרים, שנושאים בליבם את זיכרו של גבר צעיר, עולם ומלואו, שהקריב את חייו ועתידו למען כולנו.
הוא ועוד מאות כמוהו, כולם גיבורי ישראל. לחמו ונפלו מתוך תודעת שליחות לאומית, הבנת המשימה, נכונים להקריב חייהם למען עתיד ישראל. אובדנם קשה מנשוא. שמותיהם חקוקים בהיכל חללי מערכות ישראל בירושלים. כל חלל ושמו על לוחית קטנה, אחידה. וכמעט כל יום נוספות לוחיות...
הנהיה ראויים לקורבנם? הנמשיך להתכתש בתוכנו, בעוד הם, הבנים, הלוחמים, צעירים כמבוגרים, בסדיר ובמילואים, נלחמים בעוז ובגבורה, מוסרים נפשם מנגד כדי להדביר את האוייב החיצוני? האם נאכזב אותם במלחמות הפנימיות, מעין חזית שמינית, מיותרת?
"תמשיכו להיות חזקים" – אני מניח שאסף מסטר התכוון ב"חזקים" לא רק בחיל כי אם גם ברוח, באמונה בצדקתנו, בהבנת מטרות לחימתנו, בהתמקדות בהשמדת האויבים הקמים עלינו, ומה שלא פחות חשוב – בהפסקת "מלחמות היהודים", המחלישות אותנו. זוהי צוואתו, זוהי צוואתם של 800 הנופלים גם בדרום, גם במזרח, גם בצפון.
יוסי אחימאיר
איליה בר-זאב
שבע גבעות
"הָעוֹלָם נִרְאֶה נִפְלָא מִכָּאן, כָּחֹל, יָפֶה וְשַׁבְרִירִי" אָמַר אִילָן. זוֹ טִיסָה אַחֲרוֹנָה, רָחוֹק מִסּוּפוֹת אָבָק הַמִּזְרָח הַתִּיכוֹן אֶל
אָבָק בֵּין-כּוֹכָבִי, אֶל מַעֲמַקֵּי הַ"גַּן הַכִּימִי" – מִיקְרוֹ כְּבִידָה, גְּבִישִׁים, תִּרְכּוֹבוֹת יוֹנִיּוֹת. בְּמַכְתֵּשׁ רָמוֹן תְּזוּזַת לוּחוֹת קַדְמוֹנִיִּים,
שַׁרְשֶׁרֶת גַּעֲשִׁית, שֶׁבַע גְּבָעוֹת שְׁחֹרוֹת לִבְנֵי רֶשֶף הַרְחֵק מֵהַסְּנֶה הַבּוֹעֵר. בַּחֲגוֹרַת הָאַסְטְרוֹאִידִים סְבִיב הַשֶׁמֶשׁ רִשְׁפֵי אֵשׁ הַחֲלָלִית, חֲתִיכוֹת קֶצֶף פִּסּוֹת הַבִּדּוּד נוֹרוּ אֶל הַכָּנָף
נֹכַח תֵּבֵל וּמְלֹאָהּ,
עִם הָרוּחַ, הַמַּיִם וְהֶעָפָר.
שֶׁבַע גְּבָעוֹת בַּמַּאְדִים, בַּמַּכְתֵּשׁ, יָד וָשֵׁם לְכָל אֶחָד,
סֶלַע יָגוֹן יָחִיד –
שִׁבְעָה*.
* חללי אסון החללית קולומביה – 1. ריק האסבנד, מפקד. 2. ויליאם מק'קול, טייס 3. מייקל אנדרסון, מפקד מטען ואחראי לניסויים המדעיים. 4. קלפה צ'אולה, מומחית משימה, ילידת הודו. 5. לאורל קלארק, קצינת רפואה ימית בצי האמריקאי, מנתחת מוטסת. 6. דיוויד בראון, רופא וטייס מהצי האמריקני. 7. אילן רמון, מומחה מטען, האסטרונאוט הישראלי הראשון בחלל. כמו כן – אחראי לניסוי שבוצע עם סוכנות החלל הישראלית במעקב אחר סופות אבק כדי לאתר את השפעתן על תופעות אקלימיות במזרח התיכון ועוד.
אָבָק בֵּין-כּוֹכָבִי, אֶל מַעֲמַקֵּי הַ"גַּן הַכִּימִי" – מִיקְרוֹ כְּבִידָה, גְּבִישִׁים, תִּרְכּוֹבוֹת יוֹנִיּוֹת. בְּמַכְתֵּשׁ רָמוֹן תְּזוּזַת לוּחוֹת קַדְמוֹנִיִּים,
שַׁרְשֶׁרֶת גַּעֲשִׁית, שֶׁבַע גְּבָעוֹת שְׁחֹרוֹת לִבְנֵי רֶשֶף הַרְחֵק מֵהַסְּנֶה הַבּוֹעֵר. בַּחֲגוֹרַת הָאַסְטְרוֹאִידִים סְבִיב הַשֶׁמֶשׁ רִשְׁפֵי אֵשׁ הַחֲלָלִית, חֲתִיכוֹת קֶצֶף פִּסּוֹת הַבִּדּוּד נוֹרוּ אֶל הַכָּנָף
נֹכַח תֵּבֵל וּמְלֹאָהּ,
עִם הָרוּחַ, הַמַּיִם וְהֶעָפָר.
שֶׁבַע גְּבָעוֹת בַּמַּאְדִים, בַּמַּכְתֵּשׁ, יָד וָשֵׁם לְכָל אֶחָד,
סֶלַע יָגוֹן יָחִיד –
שִׁבְעָה*.
* חללי אסון החללית קולומביה – 1. ריק האסבנד, מפקד. 2. ויליאם מק'קול, טייס 3. מייקל אנדרסון, מפקד מטען ואחראי לניסויים המדעיים. 4. קלפה צ'אולה, מומחית משימה, ילידת הודו. 5. לאורל קלארק, קצינת רפואה ימית בצי האמריקאי, מנתחת מוטסת. 6. דיוויד בראון, רופא וטייס מהצי האמריקני. 7. אילן רמון, מומחה מטען, האסטרונאוט הישראלי הראשון בחלל. כמו כן – אחראי לניסוי שבוצע עם סוכנות החלל הישראלית במעקב אחר סופות אבק כדי לאתר את השפעתן על תופעות אקלימיות במזרח התיכון ועוד.
אורי הייטנר
צרור הערות 20.11.24
* הפירומן משתולל – בשבועות הראשונים של המלחמה, יריב לוין נעלם ונאלם. בתמימותי, נתתי לו קרדיט, שמצפונו מייסר אותו ושתיקתו נובעת מחשבון נפש.
טעיתי. ייחסתי לו מוסר כליות, אך כנראה שהאיש נטול כליות.
המהפכה המשטרית גרמה לקרע נורא בעם, החלישה אותו והעבירה לאוייב מסר שאנו בשיא חולשתנו וזה הזמן לתקוף. היא חלק מהגורמים לטבח 7 באוקטובר.
התנגדתי בתוקף לחלק מדרכי המאבק, ובעיקר לאיום בסרבנות המונית – שבעיניי היא מסוכנת לדמוקרטיה אפילו יותר מהמהפכה המשטרית. אבל ברור שהגורם לכך הוא המהפכה המשטרית. לוין גם סיכל את כל הניסיונות לקדם פשרה.
בתחילת המלחמה, הוא נעלם מן הנוף, אך לא לצורך חשבון נפש, אלא כדי לתכנן את המשך המהפכה המשטרית.
באובססיה מטורפת, עוכר המשפטים לא בחל בשום תרגיל מצחין כדי לסכל את מינוי נשיא בית המשפט העליון, ובניסיונותיו הנואלים להשתלט על הרשות השופטת.
וכעת הוא מנצל בציניות מקפיאת דם את פיגוע ירי פצצות התאורה לעבר בית רוה"מ, כדי לחדש את המהפכה המשטרית, להסית נגד שופטי בג"ץ ולהאשימם באחריות למעשה.
אילו היתה לי ולו נטייה קונספירטיבית קלה, והייתי בוחן מי יכול היה להרוויח מירי פצצות התאורה, החשוד הראשון היה יריב לוין. אך איני קונספירטור ואיני חושד בו. אך לבטח האשמתו פחות מטורללת מהאשמת בג"ץ, כמו בהודעה המטורפת של עוכר המשפטים.
ישראל נמצאת בעיצומה של מלחמת קיום כבדת ימים, כבדת דמים, בשבע חזיתות. מדי יום אנו מלווים את טובי בנינו בדרכם האחרונה. בשעה כזו נדרשת אחדות לאומית. אבל הפירומן האובססיבי, עוכר המשפטים, בעיצומה של המלחמה, מוביל למהלך, שהוא יודע היטב לאיזה קרע הוא עלול להוביל.
האיש מטורף ומהווה איום על שלומה וביטחונה של מדינת ישראל.
* פיצול על שום מה – במשך שנים אני קורא לפיצול תפקיד היועמ"ש, כך שלא יהיה גם ראש התביעה. האם היום, כאשר היוזמה הזאת שוב עולה, אני בעדה?
אני נגדה. יש לכך שלוש סיבות.
הראשונה, היא שאנו במלחמה ועלינו להתמקד במלחמה ובטח לא ביוזמות שנויות במחלוקת שתרחבנה את הקרע בעם ותחלשנה את ישראל.
שנית, פיצול התפקיד על פי היוזמה של לוין היא חלק מהמהפכה המשטרית, שעוכר המשפטים מנסה בכל מאודו להעביר. אני בעד פיצול התפקיד כחלק מרפורמה משפטית קונסטרוקטיבית. מערכת המשפט סובלת ממיגרנה. אני מציע רפורמה שתרפא את המיגרנה. המהפכה המשטרית מנסה להתמודד עם המיגרנה באמצעות עריפת הראש. יש להגיע לרפורמה בהסכמה רחבה, ולא לקדם את המהפכה המשטרית צעד אחר צעד.
השלישית והעיקרית, היא שמגמת הפיצול שלי הפוכה ממגמת הפיצול של לוין. המטרה שלי היא חיזוק המלחמה בשחיתות השלטונית, בכך שמצביא המלחמה, התובע הכללי, לא יהיה אדם שיושב בישיבות הממשלה, מתחכך יום יום עם ראש הממשלה והשרים, מייעץ להם ועובד איתם, אלא אדם עצמאי לחלוטין, שכל מעייניו ממוקדים אך ורק במלחמה בשחיתות. המטרה של לוין היא לסרס ולנטרל את המלחמה בשחיתות באמצעות החלשת מוסד היועמ"ש. אבן הבוחן למגמת השינוי, היא מי ימנה את התובע הכללי. לוין מציע שהממשלה תמנה את מי שאמור להוביל את המאבק בשחיתות הממשלתית. אני מציע שאת התובע הראשי תמנה ועדה ציבורית מקצועית, בראשות שופט בית המשפט העליון בדימוס, שאחד מחמשת חבריה יהיה שר המשפטים. יחי ההבדל!
* כהן בבית קברות – כשאני קורא את התמלילים מדיוני אספסוף השרים, אני תמה יותר ויותר על גדעון סער: מה לכהן בבית קברות?
גדעון סער, כשר המשפטים, מינה את בהרב מיארה ליועמ"שית. אם יש בו עוד מעט יושרה או לפחות קצת כבוד עצמי, עליו להבהיר שפיטורי היועמ"שית הם קו אדום, ומפלגתו לא תשב בממשלה שתקדם את המעשה הנואל הזה.
* ממשלת אספסוף – קרעי: הבא להרגך השכם לפטרו.
מאי גולן: אויבי העם והמדינה זמנכם אוזל.
טלי גוטליב: בתא מעצר אין חבל תלייה. את החבל השאירו חוקרי השב''כ לפלדשטיין ורמזו לו מה כדאי לו לעשות.
אמסלם בראיון לרדיו "קול ברמה": מתנגדי הממשלה מקבלים מימון איראני.
כל זה אוסף חלקי ביותר מ-24 שעות בלבד.
בכך מתעסקת הממשלה המופקרת, שעה שבנינו מחרפים את נפשם על הגנת המולדת ובכל יום אנו שומעים על עוד ועוד נופלים. בכך מתעסקת ממשלת האספסוף, שעה שטילים וכתב"ים נופלים בכל רחבי הארץ ומיליוני אזרחים נכנסים לממ"דים ולמקלטים.
* כלומניק – אוי למדינה שכלומניק רשע כמו הקרעי הוא שר בממשלה.
מהו יותר – טיפש או רשע? התשובה היא: כן.
* היא לא בהמה – אוי אורן חזן אורן חזן, המוקיון, איפה אתה?
כאשר אספסוף כמו קרעי, מאי גולן ואמסלם הם שרים בממשלה, וכאשר טלי גוטליב, שארור מי שייצר את השפכטל שבו גרדו אותה מתחתית החבית – היא ח"כית, אני ממש מתגעגע אליך. לעומת הח"כית המופקרת הזאת, אתה כמעט אדם נורמטיבי.
גוטליב היא מעלילת עלילות דם מדופלמת וסדרתית. היא העלילה עלילת דם שפלה על בן זוגה של שקמה ברסלר, לוחם שב"כ, כאילו הוא שיתף פעולה עם סינוואר בטבח 7 באוקטובר, תוך חשיפתו וסיכון חייו במודע ובמזיד. וכאשר נקראה לחקירה על הסתה, הודיעה שלא תבוא, כי היא מסתתרת מאחורי החסינות. במדינת חוק נורמטיבית, לא כזו שממנה פרחח, ראש כנופייה ופושע סדרתי מנעוריו להיות אחראי על האכיפה, למחרת היינו רואים את הטינופת הזאת אזוקה בדרך לחקירה.
ועכשיו, עלילת דם חדשה שהח"כית המופקרת בודה מלבה – לטענתה, השב"כ הכניס חבל תלייה לחדרו של פלדשטיין, כדי לרמוז לו מה מצופה ממנו לעשות.
אני מפציר באוזני האנשים הרבים שמכנים את הח"כית המופקרת בהמה: אנא, חדלו. עליכם להתנצל בפני ציבור הבהמות על ההשוואה הנואלת.
* כולה קליע – טרנד חדש בקרב קנאי קפלן הרדיקלים, הוא ניסיון לגמד, כמעט להכחיש, את פיגוע פצצות התאורה בקיסריה. "כולה שני נורים שעושים קצת אור כאשר נתניהו ומשפחתו בכלל לא היו בבית." הטיעון הזה שווה ערך להתייחסות למכתב עם הקליע שנשלח לבנט באמירה: כולה קליע, לא בתוך קנה של רובה, במעטפה. הוא לא יכול להזיק. הוא לא עושה כלום. או לפני רצח רבין: כולה פולסא דנורא, מה אתם מתרגשים? פתאום התחלתם להאמין באמונות תפלות ובמיסטיקה?
טוב מאוד שהשב"כ לא מקל ראש ומתייחס לפיגוע במלוא החומרה.
בעיצומה של מלחמה, מחנה 6 באוקטובר על שני אגפיו פועל על סטרואידים להחליש את המדינה.
* אכיפה בררנית – כל הכבוד לשב"כ ולמשטרה, ששעות ספורות לאחר הפיגוע, הם לכדו חשודים ראשונים בירי פצצות התאורה לעבר בית רוה"מ. כך נוהגים שומרי הדמוקרטיה! אני מקווה שימוצה הדין עם הפושעים בכל החומרה.
המהירות והיעילות בטיפול בפיגוע הזה, רק מבליטים את הביזיון, שחודשים אחרי הפלישה הבוגדנית של אספסוף בן גבירי ברברי עוין לבסיסי צה"ל בשעת מלחמה, לא נעצר ולו פושע אחד.
די לאכיפה הבררנית!
* אחריות השב"כ – כמעט ארבעה חודשים חלפו מאז הפלישה של האספסוף הברברי לבסיסי צה"ל שדה תימן ובית ליד, בעיצומה של המלחמה.
היתה זו פעולה בן גבירית, שביצעו בן גבירים, כולל ח"כהניסטים מסיעתו. והוא, בניגוד לחוק, מנע מהמשטרה למלא את תפקידה ולסכל את הפשע. ומאז, בניגוד לחוק, הוא מונע ממשטרת ישראל לחקור ברצינות את הפלישה ואף עבריין לא נעצר. אף עבריין גם לא ייעצר.
יש להוציא את חקירת הפשע הזה מדי המשטרה ולהעבירה לשב"כ. השב"כ מופקד, על פי החוק, "על שמירת ביטחון המדינה, סדרי המשטר הדמוקרטי ומוסדותיו." אחד מתפקידיו המרכזיים, על פי החוק, הוא "סיכול ומניעה של פעילות בלתי חוקית שמטרתה לפגוע בביטחון המדינה, בסדרי המשטר הדמוקרטי או במוסדותיו."
במקרה זה, מדובר בעליל בפגיעה במזיד בביטחון המדינה ובסדרי המשטר הדמוקרטי ובמוסדותיו. לכן, השב"כ חייב להתערב. בפרט כאשר המשטרה, שהופכת בקצב מהיר למיליציה פשיסטית פרטית של ראש הכנופייה, אינה ממלאת את תפקידה.
* הסתה ברורה וישירה לרצח – המפלגה ההומופובית מכנה את עצמה בשם "נועם", אבל אין דבר רחוק יותר מנועם, ממה שהיא מייצגת.
היא תלתה על גשרים ובחוצות כרזת הסתה חמורה, ובה תמונות של נתניהו ושל בהרב מיארה, והכיתוב הוא: "הדם שלו על הידיים שלה."
זוהי הסתה ברורה וישירה לרצח!
כרזת ההסתה מהדהדת את דברי הבלע וההסתה של הביביריונים קרעי ואמסלם.
העובדה שהמפלגה ההומופובית חתמה בגלוי על הכרזה, מעידה על הביטחון העצמי של הימין הקנאי, שכל עוד ראש הכנופייה הוא השר ל"ביטחון" לאומני, הם יכולים להסית ללא הפרעה.
אני מקווה שהשב"כ יתמודד עם ההסתה, ולא יפקיר את תפקידו להגן על סדרי המשטר הדמוקרטי ומוסדותיו בידי המשטרה המתפרקת והופכת למיליציה פשיסטית בן גבירית.
* קטן בתורה – צפיתי בדבריו, בעברית עילגת עד כדי מבוכה, של הרב הירש לתלמידיו, שבהם הסית אותם לערוק ממלחמת המצווה והציג את העריקה כ..."מצווה".
האיש הזה אינו גדול בתורה. הוא קטן בתורה. הוא מחלל התורה. הוא כופר בעיקר.
תורת ההשתמטות אינה תורת ישראל. מי שמלמד את בנו השתמטות, כאילו לימדו ליסטוּת.
כיוון שלימוד תורת ההשתמטות אינו לימוד תורת ישראל, כל הנראטיב שבבסיס הפטור מגיוס הוא אחיזת עיניים. אנו פוטרים דורות של צעירים בריאים משירות בצה"ל ומהגנה על המולדת, בתירוץ של לימוד "תורה", שבעצם הוא לימוד כפירה.
* המרדה – עיתון המשתמטים "יתד נאמן" קרא לחרדים שקיבלו צווי גיוס לא להתייצב.
מדובר בהמרדה. מצופה ממערכת אכיפת החוק לנקוט בצעדים נגד העבריינים. בוודאי כאשר ההמרדה היא לפגיעה בביטחון המדינה בשעת מלחמה.
* הצדעה להסדרניקים – במסדר הנופלים במערכה, חלקה של החברה הציונית הדתית גדול הרבה יותר מחלקה היחסי באוכלוסייה. ובין הנופלים – רבים מאוד מתלמידי ובוגרי ישיבות ההסדר. ישיבות רבות שכלו בנים רבים.
ספר המופת של הרב חיים סבתו "תיאום כוונות", מספר את הסיפור שלו ושל חבריו ההסדרניקים במלחמת יום הכיפורים, בקרבות הקשים בגולן ובמלחמת ההתשה שבעקבותיה. גם אז, לפני חמישים שנה, המוטיבציה והגבורה של ההסדרניקים הלוחמים, כפי שמשתקפת בספר, מעוררת השראה והערצה.
אני שומע לעיתים ביקורת על המסלול של ההסדרניקים, שהחלק הצבאי שבו קצר יותר מהשירות הרגיל. יש מקום לדיון על המסלול ואפשר לבקר אותו, אבל כאשר הדיון הזה משתרבב לדיון על המשתמטים, הטענה הזאת מרתיחה את הדם. ההצגה שלהם כ"חצי משתמטים" וכמי שאינם נושאים באופן שווה בנטל (אני גם לא אוהב את ההגדרה "נטל" לזכות להגן על המולדת) מרושעת ושקרית. אין שוויון מלא, אך אם רוצים למדוד את התרומה, אבן הבוחן העיקרית אינה אורך השירות אלא אופי השירות. לוחם קרבי תורם הרבה יותר מתומך לחימה ותומך לחימה תורם הרבה יותר מג'ובניק. בן ישיבת הסדר, שהחלק הצבאי במסלולו הוא רק שנתיים, אך הוא לוחם קרבי, המשליך את נפשו מנגד במסירות נפש על הגנת המדינה, תורם הרבה יותר מאשר חייל שאינו לוחם.
שירתי במילואים בצנחנים. באמצע שנות התשעים קיבלנו קבוצה של ביני"שים. אגב, אחד מהם הוא משה שפירא, אביו של גיבור ישראל ענר שפירא, שנפל בקרב גבורה בידיים חשופות במיגונית הנובה. אף שהחלק הצבאי בשירותם היה קצר יותר משל אחרים, הם היו לא פחות מקצועיים ובהכללה, המוטיבציה שלהם היתה מעל הממוצע. ובעיקר, גיל הפרישה הממוצע שלהם מהמילואים היה גבוה מהממוצע של כלל הלוחמים. והתרומה נמדדת לא רק בסדיר אלא לא פחות – במילואים.
אגב, כאשר אני אומר שהחלק הצבאי שלהם היה קצר יותר משל האחרים, אני קצת נבוך, כיוון שמסלול השירות שלי היה דומה לשלהם. שירתתי בנח"ל, ובאותם ימים, כשהנח"ל היה יחידה של גרעינים להתיישבות, המסלול ששילב התיישבות עם שירות קרבי היה דומה למסלול המשלב לימוד תורה עם שירות קרבי – שירות ארוך יותר, אך החלק הצבאי שבו קצר יותר. כאשר הגענו לגדוד חמישים, הנח"ל המוצנח, שהיה אז חלק מחטיבת הצנחנים, חרף המסלול שלנו, היינו הגדוד המוביל בכל מבחן ובכל פרמטר (אגב, המג"ד המהולל שלנו היה גיורא איילנד). וכך גם כשהגענו למילואים.
האם אני שלם עם המסלול שעשיתי, בדיעבד? התשובה היא לא. אך הסיבה לכך היא מבחן התוצאה. אם מתוך 91 חברי גרעין בראשית המסלול רק 2 הגשימו כחברים באורטל לאורך זמן, וזו תמונה די מייצגת את אחוזי ההגשמה בגרעיני הנח"ל של שנות השבעים והשמונים, הרי שאין לכך הצדקה. אבל אילו רוב חברי הגרעינים היו מגשימים – המסלול היה מוצדק.
אני רואה תרומה לאומית בישיבות ההסדר בהכשרת מנהיגות רבנית ציונית, שבלעדיה לא היתה אלטרנטיבה לרבנים החרדים הלא ציונים והאנטי ציונים, ששליטתם היום ברבנות ממררת את חיינו. היחס לגיור, למשל, הוא דוגמה לפער התהומי בין גדולי התורה הציונים לעסקני הרבנות חרדים. ובעיקר, המוטיבציה האדירה של הנוער הדתי לאומי לשירות קרבי משמעותי ובשירות עצמו, הוא פרי חינוך מהבית אך גם של אותם רבנים, להבדיל מהחינוך להשתמטות של הרבנים החרדים.
ודווקא מתוך הערכתי הרבה לישיבות ההסדר, כפי שתיארתי עד כה, אני ממש מאוכזב מההתנגדות הנחרצת של ראשי ישיבות ההסדר לדרישה של צה"ל לצמצם את תקופת הלימוד ולהאריך את תקופת השירות כעת, בתקופת המלחמה, כאשר צה"ל נמצא במצוקת כוח אדם אדירה כל כך והעומס על המילואימניקים ובני משפחותיהם, ובהם רבים מבוגרי הישיבות, כבד כל כך. בעת הזאת, אני מצפה מראשי הישיבות להצדיע ולומר בפה מלא: "עת לעשות לה' – הפרו תורתך," לסגור את הגמרות ולהתאים את עצמם לצרכי צה"ל.
ובכלל, יש לחתור למעבר ישיבות ההסדר למסלול של ישיבות שילוב, המשלבות בתקופת השירות שלהן שירות צבאי באורך מלא (גם אם לא ברצף). ולחרדים יש להציע את מסלול ההסדר במתכונת הנוכחית.
* חיבוק דב לאחים לנשק – השוקניה ממשיכה בקמפיין ההמרדה לעריקה מהמלחמה ב"לוחמי החירות". והפעם – איריס לעאל.
בתחילת פשקווילה היא מגוננת על ארגון "אחים לנשק" מפני ההתקפות עליו מצד "מקורביו של נתניהו ושליחיו בתקשורת," אך מהר מאוד מתברר שזהו חיבוק דב. היא עולה להתקפה נגדם ומאשימה אותם שאינם מממשים את איומיהם בסרבנות ואינם עורקים מן המלחמה. בכך, הם אשמים ב"פשעי מלחמה."
"מי שאך רגע קודם לכן אמרו שההפיכה המשטרית היא הפרת חוזה בלתי נסלחת, התגייסו בהמוניהם. ושנה ויותר אחר כך הם ממשיכים לשרת, אף שהמלחמה חסרת תכלית צבאית ולאומית והם החומר שממשיך לקיים אותה. האנשים שסירבו לשרת במדינה לא דמוקרטית מיישמים עכשיו את תוכנית האלופים. אלפי תינוקות וילדים הגיעו לבתי חולים במצב של תת-תזונה ואנשים נעקרים בכוח מבתיהם בשעה שהצבא תופס את השטח. לפי ההיגיון הזה נתניהו יכול להיות רגוע. האיום הקיומי גייס את המילואימניקים, שאיימו לסרב, לא רק לצבא, אלא גם לביצוע פשעי מלחמה." היא קוראת לעריקה המונית מהמלחמה כדי "לכפות על נתניהו את הפסקת המלחמה, החזרת החטופים, הקמת ועדת חקירה ממלכתית וקיום בחירות."
בזכות אותם לוחמים שבהם היא משתלחת, שמחרפים את נפשם על הגנת המולדת, בלבנון וברצועת עזה, היא חיה, כותבת, מסיתה וממרידה.
* מצדיק את הטבח – השוקניסט עודא בשאראת תוקף בפשקוויל רעיל את האופוזיציה והשמאל הישראלי, שאינם יוצאים חוצץ נגד המדיניות הישראלית של פשעי מלחמה אכזריים. בין אותם פשעים הוא מונה גם את מתקפת הביפרים ואת חיסול ראשי חיזבאללה, שמפלגות השמאל תמכו בהם ושיבחו את חיל האוויר "ש'הצליח' להרוג אלפי לבנונים וגורם למאות אלפים לברוח לצפון המדינה."
בדרך כלל הפשקווילים הללו מתעלמים ממה שהניע את המלחמה – הטבח הנורא ב-7 באוקטובר, כאילו סתם בבוקר בהיר אחד ישראל יצאה למלחמה הזאת. לא עודא בשאראת. הוא דווקא מזכיר את הטבח. וכך הוא מסביר את "מה שהתרחש ב-7 באוקטובר": "תוצאה של המצור האכזרי והמחנק." כמובן שלא היה שום מצור, אך זה הנראטיב החמאסי והשוקניסטי השקרי. למעשה, בשאראת מאשים את ישראל בטבח ובכך מצדיק אותו.
* לא היה זיוף – הסרת צו איסור הפרסום על פרשת פלדשטיין לא הוסיפה מידע משמעותי שלא פורסם עד כה בתקשורת ולא רץ ברשתות. מדובר בגניבת חומר סודי ביותר והעברתו לאדם שאינו מוסמך לכך, ושהועסק בלשכה חרף העובדה שאין לו סיווג ביטחוני, בהדלפת החומר הסודי תוך עקיפת הצנזורה, בפגיעה בביטחון המדינה וסיכון מקורות לצורך שימוש מניפולטיבי במידע, במטרה להשפיע על השיח הציבורי בפרשת החטופים. על כל אלה כבר ידענו.
אבל מן המידע המוקדם למדנו גם שהמסמך זויף וסולף כדי שישרת את הנראטיב של נתניהו בנושא החטופים. הטענה הזאת אינה מאוששת בפרסום שבעקבות הסרת הצו. ההיפך הוא הנכון, נאמר שלאחר שעיתונאים פקפקו באותנטיות של המסמך, פלדשטיין ביקש וקיבל את המסמך המקורי, וכעת הוא בידי המשטרה.
נסכם – העבירות בהן נחשדים החשודים חמורות מאוד. אבל אין חשד של הטיית תוכן המסמך. כלומר התוכן, שעל פיו חמאס מעוניין לעודד את ההפגנות והמחאות בנושא החטופים, כי הן מחזקות אותו בניסיונו להכניע את ישראל באמצעות החטופים, נכון. ולשם כך אין צורך באותו מסמך. די בכך שנצפה בסרטון של סשה טרופנוב. לא בכדי, הטקסט שהג'יהאד האסלאמי הכתיב לטרופנוב מאיץ להגביר את המאבק ולפתוח בשביתה.
למרבה הצער והכאב, המאבק למען החטופים מזיק לסיכוי לשחררם.
* מלכוד החטופים – החטיפה ההמונית ב-7 באוקטובר כלאה את מדינת ישראל למלכוד כמעט ללא מוצא.
הטבח והחטיפה חייבו מכה קשה ונוראית למחיקת חמאס, אך העובדה שיש לנו חטופים בידי חמאס כובלת את ידינו, בשל החשש לפגוע בהם בפעולתנו, ולאורך כל המלחמה אנו נלחמים בידיים כפותות ונמנעים מפעולות, שללא החטופים לא היינו מתלבטים אם לעשותם.
ברור שכדי לשחרר את החטופים ולהגיע לעסקה שניתן לחיות איתה, יש להגביר את הלחץ הצבאי על חמאס. מצד שני, בהגברת הלחץ הצבאי אנו עלולים לסכן את החטופים, בין בפגיעה ישירה שלנו ובין בכך, שהחוטפים הנאצים ירצחו אותם.
חטיפת אזרחים, ובהם ילדים וקשישים, היא פשע נגד האנושות. הדרישה לשחרר אותם היא דרישה הומניטרית בסיסית. סירובם של המחבלים הברברים, לא רק לשחרר אותם אלא אפילו לאפשר לצלב האדום לבקר אותם, למסור את שמותיהם ואת מצבם, מחייבת מנוף לחץ – "הומניטרי תמורת הומניטרי." במילים אחרות, התניית אספקה וסיוע הומניטרי בצעדים הומניטריים בנושא החטופים. אולם המעשה המוסרי המתבקש הזה, גורם לנזק מדיני חמור ולפגיעה בתמיכה ההכרחית של ארה"ב בנו ואף להביא לאמברגו נשק שיקשה עלינו להכריע את האויב ולנצח במלחמה הרב זירתית הזאת.
ברור שיש להיאבק למען החטופים ולא לתת לסוגייה להישכח ולהידחק לשוליים, ושיש לבטא בכך את הסולידריות הישראלית עם החטופים ועם משפחותיהם, שבנוסף למצוקתן ואסונן בשל עצם החטיפה, הן גם הופכות יעד לשנאה ואלימות בידי הימין הקנאי. אבל המאבק מחזק את חמאס ומקשיח את עמדתו ובכך מקשה על היכולת להגיע לעסקה ולשחרר את החטופים.
ברור שכדי לשחרר את החטופים, עלינו להסכים לוויתורים קשים וכואבים שיפגעו במרכיבי ביטחון שהמלחמה נועדה לספק לנו ולתושבי הנגב המערבי, אך המחויבות לחטופים, שהוגדרה כאחת משתי מטרות המלחמה בדרום, והסולידריות הישראלית, מצדיקות ויתורים כאלה, לבטח אחרי זמן רב כל כך, כשהסכנה לחייהם גדולה כל כך. ועם זאת, לא בכל מחיר.
בתוך המלכוד הזה עלינו לתמרן בתבונה, בקור רוח ובתחבולה, לא בסיסמאות פופוליסטיות ולא בהטחת בוץ. את המאבק הציבורי ראוי היה מן ההתחלה לנתב ללחץ על מדינות העולם שתפעלנה לחץ וסנקציות על איראן, טורקיה וקטאר, הפטרוניות של חמאס, ובמאבק נגד הסיוע ההומניטרי החד-צדדי.
לטעמי, אחרי למעלה מ-13 חודש, ולנוכח המכה הקשה שחמאס ספג, הדגש היום צריך להיות חתירה לעסקה, שמחירה הביטחוני יהיה קשה, אך תוך הכשרת הלבבות לכך שבניגוד לדפוס הפעולה שלנו בעשרות השנים האחרונות, לאחר העסקה יהיה עלינו לחדש באופן חד-צדדי את המלחמה ולהשלים את מטרתה – מיטוט חמאס עד שיישאר ממנו רק רעיון, כשבמלחמה הזאת ידינו לא תהיינה עוד כבולות.
* הסדרה או הכרעה – תושבי קו העימות לא יחזרו לבתיהם בביטחה וחלקם לא יחזרו כלל, אם כאשר הם יפתחו את חלון ביתם הם יראו מולם מחבל חיזבאלונר, שמחכה לפקודה לטבוח אותם.
את יישובי הטרור שמעל מטולה, מרגליות, משגב עם, מנרה, שתולה ויישובים נוספים, יש לשטח עד היסוד ולא לאפשר להם לחזור. שיקומו מחדש מצפון לליטני.
היום שאחרי בלבנון, מחייב רצועת ביטחון ישראלית עד הליטני, חופש פעולה לישראל בלבנון ללא הגבלה ופירוק חיזבאללה מנשקו. כשמדברים על "הסדרה" בלבנון לא מדברים על זה, וחוששני שהממשלה מוליכה אותנו להסדרה רעה ומסוכנת שתחמיץ את ההזדמנות להכריע את חיזבאללה ולהסיר את האיום מעל גבולנו.
בלבנון אין לנו את המורכבות של החטופים, המחייבת אותנו לוויתורים כואבים כדי לשחררם, ואין כל סיבה לרוץ להסדרה שתמנע מאיתנו את הניצחון.
* בכל תנאי וללא תנאי – מנהיגי היישובים בצפון מזהירים, בצדק רב, מפני הסדרה במקום הכרעה; הסכם שלא יעקור משורש את המציאות הביטחונית הקשה בגבולנו עם לבנון. חשוב להשמיע את הקול הזה ולהיאבק נגד הסדרה חסרת אחריות, שמהווה חזרה למדיניות ההתמכרות לשקט, שדרדרה אותנו לטבח 7 באוקטובר.
למרבה הצער, הקריאה נגד הסדרה כזאת מלווה באיום לא לחזור ליישובים. איום כזה, ועוד מצד המנהיגות המקומית, חמורה מאוד. הפינוי הממושך היה אסון ותבוסה חסרת תקדים של הציונות ושל מדינת ישראל. אסור לנרמל את הפינוי ולהשתמש בחזרה ליישובים כאמצעי לחץ על הממשלה.
עלינו לדבוק באדמתנו, עד התלם האחרון, ללא תנאי ובכל תנאי. יש להיאבק נגד הסדרה מופקרת ולמען ביטחון ליישובי הצפון, אבל במקביל להיאבק למען חזרה הביתה (למעט מקומות שפיזית הדבר אינו אפשרי עדיין, בשל חורבן הבתים והתשתיות).
אם התושבים יתנו לגיטימציה לפינוי, כל ממשלה תפנה אזורי התיישבות בקלות מול איום ביטחוני. אסור לנו לאפשר לממשלות ישראל להתמכר לפינוי. פינוי הוא ההיפך מהלקח הנכון של 7 באוקטובר.
* תביעה כפולה מהממשלה – ביומה הראשון של מלחמת יום הכיפורים פונו יישובי הגולן. היה זה פינוי מוצדק, כיוון שהצבא הסורי פלש לגולן וכבש אותו, לא היה צבא להגן על היישובים וליישובים לא הייתה יכולת להתגונן בכמה רובים נגד גייסות טנקים ששעטו מערבה.
כבר למחרת, החלו להסתנן תושבים בודדים ליישובים שלא נכבשו. ביום החמישי למלחמה, לאחר שצה"ל שיחרר את הגולן (זולת מוצב החרמון), חזרו הגברים, שלא היו מגויסים למילואים. זאת, אף שהמלחמה היתה בעיצומה; מלחמה עצימה. אחרי שלושה שבועות הורשו גם הנשים והילדים לחזור. לא היו מאושרים מהם. הם חזרו למלחמת התשה קשה שנמשכה עוד 7 חודשים, שבהם הם חיו במקלטים.
עמידת יישובי הגליל העליון ועמק הירדן ב-19 שנות השליטה הסורית על הגולן – ההר שהיה כמפלצת, עד מלחמת ששת הימים, עמידת יישובי עמק הירדן ועמק בית שאן במלחמת ההתשה, עמידת יישובי הגליל בעשרות שנות פיגועים וקטיושות מלבנון, עמידת יישובי הנגב המערבי בעשרות שנות טרור מרצועת עזה, הם מופת לחלוציות ציונית. בלעדי העמידה הזאת, היינו מאבדים את הגליל והנגב ואת מדינת ישראל.
על תושבי הצפון לחזור הביתה. לא לחזור למציאות ביטחונית של התשה ואיום מתמיד. את האיום יש להסיר ולא להסכים להסדרה מופקרת בטרם הכרעה וניצחון. אבל אין להתנות את החזרה בתנאים כלשהם. עם ישראל לא חזר למולדתו כדי להיות בתוכה היהודי הנודד והפליט.
התביעה מהממשלה צריכה להיות כפולה, ובלי התניה: חזרה הביתה וביטחון ליישובים.
* נשוב הביתה – "נשוב הביתה" היא התארגנות מקומית של אכפתניקים מקריית שמונה, שבעיצומה של המלחמה ושל העקירה, הם דואגים לעתיד, לעידוד התיישבות בקריית שמונה, הן כדי למלא את החסר, כי ברור שיהיו מי שלא יחזרו, ולמען תקומת העיר באמצעות תוספת משפחות צעירות.
שאלון למבקשים להירשם להתיישבות נענה בתוך ימים ספורים בהרשמה של 147 משפחות.
הפער בין רוח העם לרוח הרעה של ה"הנהגה" הכושלת – בלתי נתפס.
* במקום שאין מדינה – הפסוק מפרקי אבות "במקום שאין אנשים השתדל להיות איש," הוא אחד המוטואים של חיי. בשנה האחרונה נכון לשנות מעט את הפסוק: "במקום שאין מדינה, היו אתם המדינה."
המדינה נעלמה כשצריך היה למנוע את הטבח ולהציל את תושבי הנגב המערבי. גיבורי כיתות הכוננות ואנשים רבים ששמעו מה קרה, לקחו נשק, ירדו דרומה בצו 8 של מצפונם וקפצו אל תוך התופת כדי להציל את אחיהם, החליפו את המדינה. ולמחרת ובשבועות הבאים המערכות האזרחיות של המדינה לא היו. הכול קרס. עשרות שנות ניוון השירות הציבורי ומינויים פוליטיים מושחתים של מקורבים לקבלני קולות הפכו את השירות הציבורי לגוף מת. עשרות אלפי אזרחים מתנדבים ומאות עמותות מיהרו למלא את מקומה של המדינה שנעלמה. ועד היום, תקומת היישובים בדרום נעשית בעיקר בידי אזרחים, יישובים, והתארגנויות אזרחיות, ולא בידי הממשלה. וגם בצפון, המדינה אינה נמצאת כבר 14 חודש, וארגוני התנדבות כמו "מצפינים" ו"הביתה" ממלאים את מקומה.
אשרי העם שככה לו. העם הזה ראוי להנהגה אחרת.
* לתקן מיד את הספר – לא רק את הפרוטוקולים נתניהו צריך לתקן. עליו לתקן דחוף את ספרו: "ביבי: סיפור חיי".
עליו למחוק את הפסקאות הנ"ל: "בגלוי תמך בנט בפלישה קרקעית מלאה כדי לכבוש את עזה. יעד זה היה כרוך בהרס חלקים נרחבים של עזה וברבבות הרוגים אזרחים. אחרי שישראל תחריב את שלטון החמאס היא תיאלץ לשלוט בשני מיליון עזתים לזמן בלתי ידוע. לא היתה לי שום כוונה לעשות זאת, בפרט כשתשומת ליבי הייתה נתונה לנושא הגרעין האיראני, שאיים על עצם קיומנו.
"לאור הדרישות הפומביות החוזרות ונשנות של בנט בתמיכת ליברמן לכבוש את הרצועה, כינסתי את הקבינט. ביקשתי מהרמטכ"ל להציג את תכנית הכיבוש הקרקעי ואת המחיר שתגבה בחיי אדם. לאחר מכן ביקשתי ממשרד הביטחון להעריך את המשאבים שיידרשו לניהול עזה בתום המלחמה. האמנתי שהמחיר בחיי אדם ובמשאבים לא הצדיק פעולה כזו.
"התרשמתי שכל חברי הקבינט הסכימו איתי אף שהם לא ששו לומר זאת באופן פומבי. התעלמתי מהצביעות. במלחמה אנשים מצפים ממנהיגיהם לקבל את ההחלטות הנכונות, אך ישנם אלה שמרשים לעצמם לייצר מחלוקות פומביות, גם כשהם יודעים שעמדותיהם הלעומתיות אינן ראויות. החלטתי נגד פלישה קרקעית לכיבוש עזה."
ומה שיותר חשוב – הוא חייב מיד, באופן בהול, למחוק מן הספר את הפסקה הבאה: "חמאס התכוון להפתיע אותנו ולהחדיר לישראל בו-זמנית מאות מחבלים שייכנסו לגנים ולבתי ספר, ירצחו ישראלים ויגררו איתם בחזרה לרצועת עזה דרך המנהרות עשרות בני ערובה. אילו הצליחו בתוכניותיהם, התוצאה היתה עלולה להיות קטסטרופלית."
לספר המתוקן הוא יכול לתת את הכותרת: "לא העירו אותי בזמן."
* תן כותרת – כותרת ב"הארץ": "רבין לפני חמישים שנה: 'אין אפשרות לפתור את הסכסוך בדרך צבאית.'"
קראתי את הכתבה כולה. בלי לשנות מילה בכתבה, הייתי נותן לה כותרת אחרת. "רבין לפני חמישים שנה: מדינה פלשתינאית ביהודה ושומרון, זה הנַפָּץ המיידי למלחמה הבאה."
* קול דמי אחיך – "מעגלים" הוא בית מדרש גלילי-גולני, הפועל כבר 18 שנה, ויש לי הזכות הגדולה להיות המנחה שלו. אנו נפגשים אחת לשבועיים לשלוש שעות של לימוד, שמתחיל בהרצאה (לרוב המרצים הם חברי הקבוצה ובמיספר מפגשים המרצה הוא חיצוני) ונמשך בלימוד בעקבותיה. בכל שנה אנו בוחרים נושא ועוסקים בו לאורך השנה.
המקום הקבוע שלנו הוא בחצור הגלילית. כיוון שרבים מחובשי בית המדרש מפונים, זו השנה השנייה שאנו נאלצים להיפגש בזום, ולכן המפגש קצר הרבה יותר. כולנו שונאים את הזום, אבל אנחנו אוהבים זה את זה ואת הלימוד המשותף, והדרך היחידה שלנו לגשר על הפער הגיאוגרפי (חלק מן המפונים נמצאים בנגב, באזור ירושלים ועוד) היא בעז"ה (בעזרת הזום).
ברוח התקופה, הנושא השנתי שבחרנו לתשפ"ה הוא "אף על פי כן – איך הופכים משבר לאומי לתקומה לאומית." השבוע נערך המפגש השני השנה, שבו אירחנו את אשת החינוך והפעילה החברתית ד"ר גילי זיוון מקיבוץ סעד בנגב המערבי. נושא הרצאתה היה: "ב-7 באוקטובר 'ארצי שנתה את פניה', ואנחנו? מחשבות לאחר שנה."
גילי פתחה בסיפור 7 באוקטובר שלה ובקיבוצה ולאחר מכן עסקנו בהתמודדות עם האסון, בשאלות האמונה שלה כאישה דתייה, והכל בליווי של טקסטים, בין השאר של הרב סולובייצ'יק ושל ויסלבה שימבורסקה. גולת הכותרת היתה מדרש שכתבה גילי על קין והבל, דרך הפריזמה של 7 באוקטובר, שעומד להתפרסם בספר שייצא לאור בקרוב.
היה זה מפגש מאלף ומעורר השראה.
* גשמי ברכה – יום שני ברציפות של גשמי ברכה.
והשנה – ברכה נוספת: סוף לשריפות.
* איתמר גרינוולד – לא אחת שואלים אותי מדוע אני ממשיך לקרוא את "הארץ", שאני יוצא נגדו שוב ושוב. יש לכך יותר מתשובה אחת. אבל אחת התשובות היא מוסף תרבות וספרות, שהוא המוסף המשובח ביותר בתחומים אלה. אני מחכה לו מדי שבוע בקוצר רוח וקורא אותו בשקיקה, לרוב מן המילה הראשונה עד האחרונה.
ובחגי ישראל, מופיע תדיר במוסף תרבות וספרות מאמר מחקרי הנוגע לתוכן החג, של איתמר גרינוולד, שתמיד מאיר באור מקורי ויצירתי תוכן מסוים הקשור לחג, ואיני יכול שלא להתפעל מהשילוב בין עושר הידע שלו בכל רבדי מורשת ישראל לבין נקודת המבט המקורית שלו.
פרופ' איתמר גרינוולד הלך השבוע לעולמו, בגיל 87. גרינוולד היה חוקר מחשבת ישראל וקבלה, שכתב ספרים רבים בתחומו ועמד בראש החוג לפילוסופיה של הדתות באוניברסיטת תל-אביב והיה נשיא האגודה הישראלית הבין דתית. גרינוולד, שהיה יהודי דתי, היה פתוח וביקורתי בהגותו ולא אחת כתב דברים שבקרב שמרנים עלולים להצטייר ככפירה. גרינוולד שכל את בנו אביתר בשירותו הצבאי.
בחגים הבאים יחסרו לי מאמריו.
יהי זכרו ברוך!
[אהוד: בשעתו למדתי באוניברסיטה העברית בירושלים עם איתמר גרינוולד אצל גרשם שלום. לא ידעתי על פטירתו].
* ביד הלשון: כפר יונה – מקום בחדשות – כפר יונה, שרקטה נפלה בסמוך אליו. כפר יונה היא עיר בשרון, ממזרח לנתניה וממערב לטול כרם, בין כביש 4 לכביש 6, ממזרח לצומת השרון (צומת בית ליד).
היישוב נוסד כמושבה ב-1932, ב-1940 הוכר בידי ממשלת המנדט הבריטי כמועצה מקומית וב-2014 הוכר כעיר.
היישוב נקרא על שם יונה ז'אן פישר (1871-1929), יהודי בלגי, יליד קרקוב, תושב אנטוורפן, יהלומן, פעיל ציוני, ציר בקונגרסים הציוניים, חבר הוועד הפועל הציוני, פעיל למען קק"ל ונשיא ארגון ציוני בלגיה. חלומו של פישר היה להקים מושבה בארץ ישראל. הוא הקים את קרן יונה פישר ומינה כנציגו ויועצו החקלאי את שלמה גוטהילף, חקלאי מנס ציונה. ב-1928 רכשה הקרן 1,500 דונם בלתי מעובדים מתושבים ערבים בטול כרם. שנה לאחר מכן, יונה פישר הלך לעולמו ולא זכה לראות בהתגשמות חלומו. אחיו הצעיר יהושע ובנו מוריס המשיכו את המהלך. ארגון ציוני בלגיה החליט להנציח את יונה בשם המושבה. המושבה עלתה לקרקע ב-1932.
מי שהקים את המושבה בפועל היה מוריס, בנו של יונה (1903-1965). מוריס פישר היה פעיל בהתיישבות, בביטחון ובדיפלומטיה. היה מפעילי המוסד לעלייה ב' (ההעפלה) הציר הראשון של ישראל בצרפת, ציר בטורקיה, שגריר ישראל באיטליה וסמנכ"ל משרד החוץ.
אורי הייטנר
לתגובות: uriheitner@gmail.com
טעיתי. ייחסתי לו מוסר כליות, אך כנראה שהאיש נטול כליות.
המהפכה המשטרית גרמה לקרע נורא בעם, החלישה אותו והעבירה לאוייב מסר שאנו בשיא חולשתנו וזה הזמן לתקוף. היא חלק מהגורמים לטבח 7 באוקטובר.
התנגדתי בתוקף לחלק מדרכי המאבק, ובעיקר לאיום בסרבנות המונית – שבעיניי היא מסוכנת לדמוקרטיה אפילו יותר מהמהפכה המשטרית. אבל ברור שהגורם לכך הוא המהפכה המשטרית. לוין גם סיכל את כל הניסיונות לקדם פשרה.
בתחילת המלחמה, הוא נעלם מן הנוף, אך לא לצורך חשבון נפש, אלא כדי לתכנן את המשך המהפכה המשטרית.
באובססיה מטורפת, עוכר המשפטים לא בחל בשום תרגיל מצחין כדי לסכל את מינוי נשיא בית המשפט העליון, ובניסיונותיו הנואלים להשתלט על הרשות השופטת.
וכעת הוא מנצל בציניות מקפיאת דם את פיגוע ירי פצצות התאורה לעבר בית רוה"מ, כדי לחדש את המהפכה המשטרית, להסית נגד שופטי בג"ץ ולהאשימם באחריות למעשה.
אילו היתה לי ולו נטייה קונספירטיבית קלה, והייתי בוחן מי יכול היה להרוויח מירי פצצות התאורה, החשוד הראשון היה יריב לוין. אך איני קונספירטור ואיני חושד בו. אך לבטח האשמתו פחות מטורללת מהאשמת בג"ץ, כמו בהודעה המטורפת של עוכר המשפטים.
ישראל נמצאת בעיצומה של מלחמת קיום כבדת ימים, כבדת דמים, בשבע חזיתות. מדי יום אנו מלווים את טובי בנינו בדרכם האחרונה. בשעה כזו נדרשת אחדות לאומית. אבל הפירומן האובססיבי, עוכר המשפטים, בעיצומה של המלחמה, מוביל למהלך, שהוא יודע היטב לאיזה קרע הוא עלול להוביל.
האיש מטורף ומהווה איום על שלומה וביטחונה של מדינת ישראל.
* פיצול על שום מה – במשך שנים אני קורא לפיצול תפקיד היועמ"ש, כך שלא יהיה גם ראש התביעה. האם היום, כאשר היוזמה הזאת שוב עולה, אני בעדה?
אני נגדה. יש לכך שלוש סיבות.
הראשונה, היא שאנו במלחמה ועלינו להתמקד במלחמה ובטח לא ביוזמות שנויות במחלוקת שתרחבנה את הקרע בעם ותחלשנה את ישראל.
שנית, פיצול התפקיד על פי היוזמה של לוין היא חלק מהמהפכה המשטרית, שעוכר המשפטים מנסה בכל מאודו להעביר. אני בעד פיצול התפקיד כחלק מרפורמה משפטית קונסטרוקטיבית. מערכת המשפט סובלת ממיגרנה. אני מציע רפורמה שתרפא את המיגרנה. המהפכה המשטרית מנסה להתמודד עם המיגרנה באמצעות עריפת הראש. יש להגיע לרפורמה בהסכמה רחבה, ולא לקדם את המהפכה המשטרית צעד אחר צעד.
השלישית והעיקרית, היא שמגמת הפיצול שלי הפוכה ממגמת הפיצול של לוין. המטרה שלי היא חיזוק המלחמה בשחיתות השלטונית, בכך שמצביא המלחמה, התובע הכללי, לא יהיה אדם שיושב בישיבות הממשלה, מתחכך יום יום עם ראש הממשלה והשרים, מייעץ להם ועובד איתם, אלא אדם עצמאי לחלוטין, שכל מעייניו ממוקדים אך ורק במלחמה בשחיתות. המטרה של לוין היא לסרס ולנטרל את המלחמה בשחיתות באמצעות החלשת מוסד היועמ"ש. אבן הבוחן למגמת השינוי, היא מי ימנה את התובע הכללי. לוין מציע שהממשלה תמנה את מי שאמור להוביל את המאבק בשחיתות הממשלתית. אני מציע שאת התובע הראשי תמנה ועדה ציבורית מקצועית, בראשות שופט בית המשפט העליון בדימוס, שאחד מחמשת חבריה יהיה שר המשפטים. יחי ההבדל!
* כהן בבית קברות – כשאני קורא את התמלילים מדיוני אספסוף השרים, אני תמה יותר ויותר על גדעון סער: מה לכהן בבית קברות?
גדעון סער, כשר המשפטים, מינה את בהרב מיארה ליועמ"שית. אם יש בו עוד מעט יושרה או לפחות קצת כבוד עצמי, עליו להבהיר שפיטורי היועמ"שית הם קו אדום, ומפלגתו לא תשב בממשלה שתקדם את המעשה הנואל הזה.
* ממשלת אספסוף – קרעי: הבא להרגך השכם לפטרו.
מאי גולן: אויבי העם והמדינה זמנכם אוזל.
טלי גוטליב: בתא מעצר אין חבל תלייה. את החבל השאירו חוקרי השב''כ לפלדשטיין ורמזו לו מה כדאי לו לעשות.
אמסלם בראיון לרדיו "קול ברמה": מתנגדי הממשלה מקבלים מימון איראני.
כל זה אוסף חלקי ביותר מ-24 שעות בלבד.
בכך מתעסקת הממשלה המופקרת, שעה שבנינו מחרפים את נפשם על הגנת המולדת ובכל יום אנו שומעים על עוד ועוד נופלים. בכך מתעסקת ממשלת האספסוף, שעה שטילים וכתב"ים נופלים בכל רחבי הארץ ומיליוני אזרחים נכנסים לממ"דים ולמקלטים.
* כלומניק – אוי למדינה שכלומניק רשע כמו הקרעי הוא שר בממשלה.
מהו יותר – טיפש או רשע? התשובה היא: כן.
* היא לא בהמה – אוי אורן חזן אורן חזן, המוקיון, איפה אתה?
כאשר אספסוף כמו קרעי, מאי גולן ואמסלם הם שרים בממשלה, וכאשר טלי גוטליב, שארור מי שייצר את השפכטל שבו גרדו אותה מתחתית החבית – היא ח"כית, אני ממש מתגעגע אליך. לעומת הח"כית המופקרת הזאת, אתה כמעט אדם נורמטיבי.
גוטליב היא מעלילת עלילות דם מדופלמת וסדרתית. היא העלילה עלילת דם שפלה על בן זוגה של שקמה ברסלר, לוחם שב"כ, כאילו הוא שיתף פעולה עם סינוואר בטבח 7 באוקטובר, תוך חשיפתו וסיכון חייו במודע ובמזיד. וכאשר נקראה לחקירה על הסתה, הודיעה שלא תבוא, כי היא מסתתרת מאחורי החסינות. במדינת חוק נורמטיבית, לא כזו שממנה פרחח, ראש כנופייה ופושע סדרתי מנעוריו להיות אחראי על האכיפה, למחרת היינו רואים את הטינופת הזאת אזוקה בדרך לחקירה.
ועכשיו, עלילת דם חדשה שהח"כית המופקרת בודה מלבה – לטענתה, השב"כ הכניס חבל תלייה לחדרו של פלדשטיין, כדי לרמוז לו מה מצופה ממנו לעשות.
אני מפציר באוזני האנשים הרבים שמכנים את הח"כית המופקרת בהמה: אנא, חדלו. עליכם להתנצל בפני ציבור הבהמות על ההשוואה הנואלת.
* כולה קליע – טרנד חדש בקרב קנאי קפלן הרדיקלים, הוא ניסיון לגמד, כמעט להכחיש, את פיגוע פצצות התאורה בקיסריה. "כולה שני נורים שעושים קצת אור כאשר נתניהו ומשפחתו בכלל לא היו בבית." הטיעון הזה שווה ערך להתייחסות למכתב עם הקליע שנשלח לבנט באמירה: כולה קליע, לא בתוך קנה של רובה, במעטפה. הוא לא יכול להזיק. הוא לא עושה כלום. או לפני רצח רבין: כולה פולסא דנורא, מה אתם מתרגשים? פתאום התחלתם להאמין באמונות תפלות ובמיסטיקה?
טוב מאוד שהשב"כ לא מקל ראש ומתייחס לפיגוע במלוא החומרה.
בעיצומה של מלחמה, מחנה 6 באוקטובר על שני אגפיו פועל על סטרואידים להחליש את המדינה.
* אכיפה בררנית – כל הכבוד לשב"כ ולמשטרה, ששעות ספורות לאחר הפיגוע, הם לכדו חשודים ראשונים בירי פצצות התאורה לעבר בית רוה"מ. כך נוהגים שומרי הדמוקרטיה! אני מקווה שימוצה הדין עם הפושעים בכל החומרה.
המהירות והיעילות בטיפול בפיגוע הזה, רק מבליטים את הביזיון, שחודשים אחרי הפלישה הבוגדנית של אספסוף בן גבירי ברברי עוין לבסיסי צה"ל בשעת מלחמה, לא נעצר ולו פושע אחד.
די לאכיפה הבררנית!
* אחריות השב"כ – כמעט ארבעה חודשים חלפו מאז הפלישה של האספסוף הברברי לבסיסי צה"ל שדה תימן ובית ליד, בעיצומה של המלחמה.
היתה זו פעולה בן גבירית, שביצעו בן גבירים, כולל ח"כהניסטים מסיעתו. והוא, בניגוד לחוק, מנע מהמשטרה למלא את תפקידה ולסכל את הפשע. ומאז, בניגוד לחוק, הוא מונע ממשטרת ישראל לחקור ברצינות את הפלישה ואף עבריין לא נעצר. אף עבריין גם לא ייעצר.
יש להוציא את חקירת הפשע הזה מדי המשטרה ולהעבירה לשב"כ. השב"כ מופקד, על פי החוק, "על שמירת ביטחון המדינה, סדרי המשטר הדמוקרטי ומוסדותיו." אחד מתפקידיו המרכזיים, על פי החוק, הוא "סיכול ומניעה של פעילות בלתי חוקית שמטרתה לפגוע בביטחון המדינה, בסדרי המשטר הדמוקרטי או במוסדותיו."
במקרה זה, מדובר בעליל בפגיעה במזיד בביטחון המדינה ובסדרי המשטר הדמוקרטי ובמוסדותיו. לכן, השב"כ חייב להתערב. בפרט כאשר המשטרה, שהופכת בקצב מהיר למיליציה פשיסטית פרטית של ראש הכנופייה, אינה ממלאת את תפקידה.
* הסתה ברורה וישירה לרצח – המפלגה ההומופובית מכנה את עצמה בשם "נועם", אבל אין דבר רחוק יותר מנועם, ממה שהיא מייצגת.
היא תלתה על גשרים ובחוצות כרזת הסתה חמורה, ובה תמונות של נתניהו ושל בהרב מיארה, והכיתוב הוא: "הדם שלו על הידיים שלה."
זוהי הסתה ברורה וישירה לרצח!
כרזת ההסתה מהדהדת את דברי הבלע וההסתה של הביביריונים קרעי ואמסלם.
העובדה שהמפלגה ההומופובית חתמה בגלוי על הכרזה, מעידה על הביטחון העצמי של הימין הקנאי, שכל עוד ראש הכנופייה הוא השר ל"ביטחון" לאומני, הם יכולים להסית ללא הפרעה.
אני מקווה שהשב"כ יתמודד עם ההסתה, ולא יפקיר את תפקידו להגן על סדרי המשטר הדמוקרטי ומוסדותיו בידי המשטרה המתפרקת והופכת למיליציה פשיסטית בן גבירית.
* קטן בתורה – צפיתי בדבריו, בעברית עילגת עד כדי מבוכה, של הרב הירש לתלמידיו, שבהם הסית אותם לערוק ממלחמת המצווה והציג את העריקה כ..."מצווה".
האיש הזה אינו גדול בתורה. הוא קטן בתורה. הוא מחלל התורה. הוא כופר בעיקר.
תורת ההשתמטות אינה תורת ישראל. מי שמלמד את בנו השתמטות, כאילו לימדו ליסטוּת.
כיוון שלימוד תורת ההשתמטות אינו לימוד תורת ישראל, כל הנראטיב שבבסיס הפטור מגיוס הוא אחיזת עיניים. אנו פוטרים דורות של צעירים בריאים משירות בצה"ל ומהגנה על המולדת, בתירוץ של לימוד "תורה", שבעצם הוא לימוד כפירה.
* המרדה – עיתון המשתמטים "יתד נאמן" קרא לחרדים שקיבלו צווי גיוס לא להתייצב.
מדובר בהמרדה. מצופה ממערכת אכיפת החוק לנקוט בצעדים נגד העבריינים. בוודאי כאשר ההמרדה היא לפגיעה בביטחון המדינה בשעת מלחמה.
* הצדעה להסדרניקים – במסדר הנופלים במערכה, חלקה של החברה הציונית הדתית גדול הרבה יותר מחלקה היחסי באוכלוסייה. ובין הנופלים – רבים מאוד מתלמידי ובוגרי ישיבות ההסדר. ישיבות רבות שכלו בנים רבים.
ספר המופת של הרב חיים סבתו "תיאום כוונות", מספר את הסיפור שלו ושל חבריו ההסדרניקים במלחמת יום הכיפורים, בקרבות הקשים בגולן ובמלחמת ההתשה שבעקבותיה. גם אז, לפני חמישים שנה, המוטיבציה והגבורה של ההסדרניקים הלוחמים, כפי שמשתקפת בספר, מעוררת השראה והערצה.
אני שומע לעיתים ביקורת על המסלול של ההסדרניקים, שהחלק הצבאי שבו קצר יותר מהשירות הרגיל. יש מקום לדיון על המסלול ואפשר לבקר אותו, אבל כאשר הדיון הזה משתרבב לדיון על המשתמטים, הטענה הזאת מרתיחה את הדם. ההצגה שלהם כ"חצי משתמטים" וכמי שאינם נושאים באופן שווה בנטל (אני גם לא אוהב את ההגדרה "נטל" לזכות להגן על המולדת) מרושעת ושקרית. אין שוויון מלא, אך אם רוצים למדוד את התרומה, אבן הבוחן העיקרית אינה אורך השירות אלא אופי השירות. לוחם קרבי תורם הרבה יותר מתומך לחימה ותומך לחימה תורם הרבה יותר מג'ובניק. בן ישיבת הסדר, שהחלק הצבאי במסלולו הוא רק שנתיים, אך הוא לוחם קרבי, המשליך את נפשו מנגד במסירות נפש על הגנת המדינה, תורם הרבה יותר מאשר חייל שאינו לוחם.
שירתי במילואים בצנחנים. באמצע שנות התשעים קיבלנו קבוצה של ביני"שים. אגב, אחד מהם הוא משה שפירא, אביו של גיבור ישראל ענר שפירא, שנפל בקרב גבורה בידיים חשופות במיגונית הנובה. אף שהחלק הצבאי בשירותם היה קצר יותר משל אחרים, הם היו לא פחות מקצועיים ובהכללה, המוטיבציה שלהם היתה מעל הממוצע. ובעיקר, גיל הפרישה הממוצע שלהם מהמילואים היה גבוה מהממוצע של כלל הלוחמים. והתרומה נמדדת לא רק בסדיר אלא לא פחות – במילואים.
אגב, כאשר אני אומר שהחלק הצבאי שלהם היה קצר יותר משל האחרים, אני קצת נבוך, כיוון שמסלול השירות שלי היה דומה לשלהם. שירתתי בנח"ל, ובאותם ימים, כשהנח"ל היה יחידה של גרעינים להתיישבות, המסלול ששילב התיישבות עם שירות קרבי היה דומה למסלול המשלב לימוד תורה עם שירות קרבי – שירות ארוך יותר, אך החלק הצבאי שבו קצר יותר. כאשר הגענו לגדוד חמישים, הנח"ל המוצנח, שהיה אז חלק מחטיבת הצנחנים, חרף המסלול שלנו, היינו הגדוד המוביל בכל מבחן ובכל פרמטר (אגב, המג"ד המהולל שלנו היה גיורא איילנד). וכך גם כשהגענו למילואים.
האם אני שלם עם המסלול שעשיתי, בדיעבד? התשובה היא לא. אך הסיבה לכך היא מבחן התוצאה. אם מתוך 91 חברי גרעין בראשית המסלול רק 2 הגשימו כחברים באורטל לאורך זמן, וזו תמונה די מייצגת את אחוזי ההגשמה בגרעיני הנח"ל של שנות השבעים והשמונים, הרי שאין לכך הצדקה. אבל אילו רוב חברי הגרעינים היו מגשימים – המסלול היה מוצדק.
אני רואה תרומה לאומית בישיבות ההסדר בהכשרת מנהיגות רבנית ציונית, שבלעדיה לא היתה אלטרנטיבה לרבנים החרדים הלא ציונים והאנטי ציונים, ששליטתם היום ברבנות ממררת את חיינו. היחס לגיור, למשל, הוא דוגמה לפער התהומי בין גדולי התורה הציונים לעסקני הרבנות חרדים. ובעיקר, המוטיבציה האדירה של הנוער הדתי לאומי לשירות קרבי משמעותי ובשירות עצמו, הוא פרי חינוך מהבית אך גם של אותם רבנים, להבדיל מהחינוך להשתמטות של הרבנים החרדים.
ודווקא מתוך הערכתי הרבה לישיבות ההסדר, כפי שתיארתי עד כה, אני ממש מאוכזב מההתנגדות הנחרצת של ראשי ישיבות ההסדר לדרישה של צה"ל לצמצם את תקופת הלימוד ולהאריך את תקופת השירות כעת, בתקופת המלחמה, כאשר צה"ל נמצא במצוקת כוח אדם אדירה כל כך והעומס על המילואימניקים ובני משפחותיהם, ובהם רבים מבוגרי הישיבות, כבד כל כך. בעת הזאת, אני מצפה מראשי הישיבות להצדיע ולומר בפה מלא: "עת לעשות לה' – הפרו תורתך," לסגור את הגמרות ולהתאים את עצמם לצרכי צה"ל.
ובכלל, יש לחתור למעבר ישיבות ההסדר למסלול של ישיבות שילוב, המשלבות בתקופת השירות שלהן שירות צבאי באורך מלא (גם אם לא ברצף). ולחרדים יש להציע את מסלול ההסדר במתכונת הנוכחית.
* חיבוק דב לאחים לנשק – השוקניה ממשיכה בקמפיין ההמרדה לעריקה מהמלחמה ב"לוחמי החירות". והפעם – איריס לעאל.
בתחילת פשקווילה היא מגוננת על ארגון "אחים לנשק" מפני ההתקפות עליו מצד "מקורביו של נתניהו ושליחיו בתקשורת," אך מהר מאוד מתברר שזהו חיבוק דב. היא עולה להתקפה נגדם ומאשימה אותם שאינם מממשים את איומיהם בסרבנות ואינם עורקים מן המלחמה. בכך, הם אשמים ב"פשעי מלחמה."
"מי שאך רגע קודם לכן אמרו שההפיכה המשטרית היא הפרת חוזה בלתי נסלחת, התגייסו בהמוניהם. ושנה ויותר אחר כך הם ממשיכים לשרת, אף שהמלחמה חסרת תכלית צבאית ולאומית והם החומר שממשיך לקיים אותה. האנשים שסירבו לשרת במדינה לא דמוקרטית מיישמים עכשיו את תוכנית האלופים. אלפי תינוקות וילדים הגיעו לבתי חולים במצב של תת-תזונה ואנשים נעקרים בכוח מבתיהם בשעה שהצבא תופס את השטח. לפי ההיגיון הזה נתניהו יכול להיות רגוע. האיום הקיומי גייס את המילואימניקים, שאיימו לסרב, לא רק לצבא, אלא גם לביצוע פשעי מלחמה." היא קוראת לעריקה המונית מהמלחמה כדי "לכפות על נתניהו את הפסקת המלחמה, החזרת החטופים, הקמת ועדת חקירה ממלכתית וקיום בחירות."
בזכות אותם לוחמים שבהם היא משתלחת, שמחרפים את נפשם על הגנת המולדת, בלבנון וברצועת עזה, היא חיה, כותבת, מסיתה וממרידה.
* מצדיק את הטבח – השוקניסט עודא בשאראת תוקף בפשקוויל רעיל את האופוזיציה והשמאל הישראלי, שאינם יוצאים חוצץ נגד המדיניות הישראלית של פשעי מלחמה אכזריים. בין אותם פשעים הוא מונה גם את מתקפת הביפרים ואת חיסול ראשי חיזבאללה, שמפלגות השמאל תמכו בהם ושיבחו את חיל האוויר "ש'הצליח' להרוג אלפי לבנונים וגורם למאות אלפים לברוח לצפון המדינה."
בדרך כלל הפשקווילים הללו מתעלמים ממה שהניע את המלחמה – הטבח הנורא ב-7 באוקטובר, כאילו סתם בבוקר בהיר אחד ישראל יצאה למלחמה הזאת. לא עודא בשאראת. הוא דווקא מזכיר את הטבח. וכך הוא מסביר את "מה שהתרחש ב-7 באוקטובר": "תוצאה של המצור האכזרי והמחנק." כמובן שלא היה שום מצור, אך זה הנראטיב החמאסי והשוקניסטי השקרי. למעשה, בשאראת מאשים את ישראל בטבח ובכך מצדיק אותו.
* לא היה זיוף – הסרת צו איסור הפרסום על פרשת פלדשטיין לא הוסיפה מידע משמעותי שלא פורסם עד כה בתקשורת ולא רץ ברשתות. מדובר בגניבת חומר סודי ביותר והעברתו לאדם שאינו מוסמך לכך, ושהועסק בלשכה חרף העובדה שאין לו סיווג ביטחוני, בהדלפת החומר הסודי תוך עקיפת הצנזורה, בפגיעה בביטחון המדינה וסיכון מקורות לצורך שימוש מניפולטיבי במידע, במטרה להשפיע על השיח הציבורי בפרשת החטופים. על כל אלה כבר ידענו.
אבל מן המידע המוקדם למדנו גם שהמסמך זויף וסולף כדי שישרת את הנראטיב של נתניהו בנושא החטופים. הטענה הזאת אינה מאוששת בפרסום שבעקבות הסרת הצו. ההיפך הוא הנכון, נאמר שלאחר שעיתונאים פקפקו באותנטיות של המסמך, פלדשטיין ביקש וקיבל את המסמך המקורי, וכעת הוא בידי המשטרה.
נסכם – העבירות בהן נחשדים החשודים חמורות מאוד. אבל אין חשד של הטיית תוכן המסמך. כלומר התוכן, שעל פיו חמאס מעוניין לעודד את ההפגנות והמחאות בנושא החטופים, כי הן מחזקות אותו בניסיונו להכניע את ישראל באמצעות החטופים, נכון. ולשם כך אין צורך באותו מסמך. די בכך שנצפה בסרטון של סשה טרופנוב. לא בכדי, הטקסט שהג'יהאד האסלאמי הכתיב לטרופנוב מאיץ להגביר את המאבק ולפתוח בשביתה.
למרבה הצער והכאב, המאבק למען החטופים מזיק לסיכוי לשחררם.
* מלכוד החטופים – החטיפה ההמונית ב-7 באוקטובר כלאה את מדינת ישראל למלכוד כמעט ללא מוצא.
הטבח והחטיפה חייבו מכה קשה ונוראית למחיקת חמאס, אך העובדה שיש לנו חטופים בידי חמאס כובלת את ידינו, בשל החשש לפגוע בהם בפעולתנו, ולאורך כל המלחמה אנו נלחמים בידיים כפותות ונמנעים מפעולות, שללא החטופים לא היינו מתלבטים אם לעשותם.
ברור שכדי לשחרר את החטופים ולהגיע לעסקה שניתן לחיות איתה, יש להגביר את הלחץ הצבאי על חמאס. מצד שני, בהגברת הלחץ הצבאי אנו עלולים לסכן את החטופים, בין בפגיעה ישירה שלנו ובין בכך, שהחוטפים הנאצים ירצחו אותם.
חטיפת אזרחים, ובהם ילדים וקשישים, היא פשע נגד האנושות. הדרישה לשחרר אותם היא דרישה הומניטרית בסיסית. סירובם של המחבלים הברברים, לא רק לשחרר אותם אלא אפילו לאפשר לצלב האדום לבקר אותם, למסור את שמותיהם ואת מצבם, מחייבת מנוף לחץ – "הומניטרי תמורת הומניטרי." במילים אחרות, התניית אספקה וסיוע הומניטרי בצעדים הומניטריים בנושא החטופים. אולם המעשה המוסרי המתבקש הזה, גורם לנזק מדיני חמור ולפגיעה בתמיכה ההכרחית של ארה"ב בנו ואף להביא לאמברגו נשק שיקשה עלינו להכריע את האויב ולנצח במלחמה הרב זירתית הזאת.
ברור שיש להיאבק למען החטופים ולא לתת לסוגייה להישכח ולהידחק לשוליים, ושיש לבטא בכך את הסולידריות הישראלית עם החטופים ועם משפחותיהם, שבנוסף למצוקתן ואסונן בשל עצם החטיפה, הן גם הופכות יעד לשנאה ואלימות בידי הימין הקנאי. אבל המאבק מחזק את חמאס ומקשיח את עמדתו ובכך מקשה על היכולת להגיע לעסקה ולשחרר את החטופים.
ברור שכדי לשחרר את החטופים, עלינו להסכים לוויתורים קשים וכואבים שיפגעו במרכיבי ביטחון שהמלחמה נועדה לספק לנו ולתושבי הנגב המערבי, אך המחויבות לחטופים, שהוגדרה כאחת משתי מטרות המלחמה בדרום, והסולידריות הישראלית, מצדיקות ויתורים כאלה, לבטח אחרי זמן רב כל כך, כשהסכנה לחייהם גדולה כל כך. ועם זאת, לא בכל מחיר.
בתוך המלכוד הזה עלינו לתמרן בתבונה, בקור רוח ובתחבולה, לא בסיסמאות פופוליסטיות ולא בהטחת בוץ. את המאבק הציבורי ראוי היה מן ההתחלה לנתב ללחץ על מדינות העולם שתפעלנה לחץ וסנקציות על איראן, טורקיה וקטאר, הפטרוניות של חמאס, ובמאבק נגד הסיוע ההומניטרי החד-צדדי.
לטעמי, אחרי למעלה מ-13 חודש, ולנוכח המכה הקשה שחמאס ספג, הדגש היום צריך להיות חתירה לעסקה, שמחירה הביטחוני יהיה קשה, אך תוך הכשרת הלבבות לכך שבניגוד לדפוס הפעולה שלנו בעשרות השנים האחרונות, לאחר העסקה יהיה עלינו לחדש באופן חד-צדדי את המלחמה ולהשלים את מטרתה – מיטוט חמאס עד שיישאר ממנו רק רעיון, כשבמלחמה הזאת ידינו לא תהיינה עוד כבולות.
* הסדרה או הכרעה – תושבי קו העימות לא יחזרו לבתיהם בביטחה וחלקם לא יחזרו כלל, אם כאשר הם יפתחו את חלון ביתם הם יראו מולם מחבל חיזבאלונר, שמחכה לפקודה לטבוח אותם.
את יישובי הטרור שמעל מטולה, מרגליות, משגב עם, מנרה, שתולה ויישובים נוספים, יש לשטח עד היסוד ולא לאפשר להם לחזור. שיקומו מחדש מצפון לליטני.
היום שאחרי בלבנון, מחייב רצועת ביטחון ישראלית עד הליטני, חופש פעולה לישראל בלבנון ללא הגבלה ופירוק חיזבאללה מנשקו. כשמדברים על "הסדרה" בלבנון לא מדברים על זה, וחוששני שהממשלה מוליכה אותנו להסדרה רעה ומסוכנת שתחמיץ את ההזדמנות להכריע את חיזבאללה ולהסיר את האיום מעל גבולנו.
בלבנון אין לנו את המורכבות של החטופים, המחייבת אותנו לוויתורים כואבים כדי לשחררם, ואין כל סיבה לרוץ להסדרה שתמנע מאיתנו את הניצחון.
* בכל תנאי וללא תנאי – מנהיגי היישובים בצפון מזהירים, בצדק רב, מפני הסדרה במקום הכרעה; הסכם שלא יעקור משורש את המציאות הביטחונית הקשה בגבולנו עם לבנון. חשוב להשמיע את הקול הזה ולהיאבק נגד הסדרה חסרת אחריות, שמהווה חזרה למדיניות ההתמכרות לשקט, שדרדרה אותנו לטבח 7 באוקטובר.
למרבה הצער, הקריאה נגד הסדרה כזאת מלווה באיום לא לחזור ליישובים. איום כזה, ועוד מצד המנהיגות המקומית, חמורה מאוד. הפינוי הממושך היה אסון ותבוסה חסרת תקדים של הציונות ושל מדינת ישראל. אסור לנרמל את הפינוי ולהשתמש בחזרה ליישובים כאמצעי לחץ על הממשלה.
עלינו לדבוק באדמתנו, עד התלם האחרון, ללא תנאי ובכל תנאי. יש להיאבק נגד הסדרה מופקרת ולמען ביטחון ליישובי הצפון, אבל במקביל להיאבק למען חזרה הביתה (למעט מקומות שפיזית הדבר אינו אפשרי עדיין, בשל חורבן הבתים והתשתיות).
אם התושבים יתנו לגיטימציה לפינוי, כל ממשלה תפנה אזורי התיישבות בקלות מול איום ביטחוני. אסור לנו לאפשר לממשלות ישראל להתמכר לפינוי. פינוי הוא ההיפך מהלקח הנכון של 7 באוקטובר.
* תביעה כפולה מהממשלה – ביומה הראשון של מלחמת יום הכיפורים פונו יישובי הגולן. היה זה פינוי מוצדק, כיוון שהצבא הסורי פלש לגולן וכבש אותו, לא היה צבא להגן על היישובים וליישובים לא הייתה יכולת להתגונן בכמה רובים נגד גייסות טנקים ששעטו מערבה.
כבר למחרת, החלו להסתנן תושבים בודדים ליישובים שלא נכבשו. ביום החמישי למלחמה, לאחר שצה"ל שיחרר את הגולן (זולת מוצב החרמון), חזרו הגברים, שלא היו מגויסים למילואים. זאת, אף שהמלחמה היתה בעיצומה; מלחמה עצימה. אחרי שלושה שבועות הורשו גם הנשים והילדים לחזור. לא היו מאושרים מהם. הם חזרו למלחמת התשה קשה שנמשכה עוד 7 חודשים, שבהם הם חיו במקלטים.
עמידת יישובי הגליל העליון ועמק הירדן ב-19 שנות השליטה הסורית על הגולן – ההר שהיה כמפלצת, עד מלחמת ששת הימים, עמידת יישובי עמק הירדן ועמק בית שאן במלחמת ההתשה, עמידת יישובי הגליל בעשרות שנות פיגועים וקטיושות מלבנון, עמידת יישובי הנגב המערבי בעשרות שנות טרור מרצועת עזה, הם מופת לחלוציות ציונית. בלעדי העמידה הזאת, היינו מאבדים את הגליל והנגב ואת מדינת ישראל.
על תושבי הצפון לחזור הביתה. לא לחזור למציאות ביטחונית של התשה ואיום מתמיד. את האיום יש להסיר ולא להסכים להסדרה מופקרת בטרם הכרעה וניצחון. אבל אין להתנות את החזרה בתנאים כלשהם. עם ישראל לא חזר למולדתו כדי להיות בתוכה היהודי הנודד והפליט.
התביעה מהממשלה צריכה להיות כפולה, ובלי התניה: חזרה הביתה וביטחון ליישובים.
* נשוב הביתה – "נשוב הביתה" היא התארגנות מקומית של אכפתניקים מקריית שמונה, שבעיצומה של המלחמה ושל העקירה, הם דואגים לעתיד, לעידוד התיישבות בקריית שמונה, הן כדי למלא את החסר, כי ברור שיהיו מי שלא יחזרו, ולמען תקומת העיר באמצעות תוספת משפחות צעירות.
שאלון למבקשים להירשם להתיישבות נענה בתוך ימים ספורים בהרשמה של 147 משפחות.
הפער בין רוח העם לרוח הרעה של ה"הנהגה" הכושלת – בלתי נתפס.
* במקום שאין מדינה – הפסוק מפרקי אבות "במקום שאין אנשים השתדל להיות איש," הוא אחד המוטואים של חיי. בשנה האחרונה נכון לשנות מעט את הפסוק: "במקום שאין מדינה, היו אתם המדינה."
המדינה נעלמה כשצריך היה למנוע את הטבח ולהציל את תושבי הנגב המערבי. גיבורי כיתות הכוננות ואנשים רבים ששמעו מה קרה, לקחו נשק, ירדו דרומה בצו 8 של מצפונם וקפצו אל תוך התופת כדי להציל את אחיהם, החליפו את המדינה. ולמחרת ובשבועות הבאים המערכות האזרחיות של המדינה לא היו. הכול קרס. עשרות שנות ניוון השירות הציבורי ומינויים פוליטיים מושחתים של מקורבים לקבלני קולות הפכו את השירות הציבורי לגוף מת. עשרות אלפי אזרחים מתנדבים ומאות עמותות מיהרו למלא את מקומה של המדינה שנעלמה. ועד היום, תקומת היישובים בדרום נעשית בעיקר בידי אזרחים, יישובים, והתארגנויות אזרחיות, ולא בידי הממשלה. וגם בצפון, המדינה אינה נמצאת כבר 14 חודש, וארגוני התנדבות כמו "מצפינים" ו"הביתה" ממלאים את מקומה.
אשרי העם שככה לו. העם הזה ראוי להנהגה אחרת.
* לתקן מיד את הספר – לא רק את הפרוטוקולים נתניהו צריך לתקן. עליו לתקן דחוף את ספרו: "ביבי: סיפור חיי".
עליו למחוק את הפסקאות הנ"ל: "בגלוי תמך בנט בפלישה קרקעית מלאה כדי לכבוש את עזה. יעד זה היה כרוך בהרס חלקים נרחבים של עזה וברבבות הרוגים אזרחים. אחרי שישראל תחריב את שלטון החמאס היא תיאלץ לשלוט בשני מיליון עזתים לזמן בלתי ידוע. לא היתה לי שום כוונה לעשות זאת, בפרט כשתשומת ליבי הייתה נתונה לנושא הגרעין האיראני, שאיים על עצם קיומנו.
"לאור הדרישות הפומביות החוזרות ונשנות של בנט בתמיכת ליברמן לכבוש את הרצועה, כינסתי את הקבינט. ביקשתי מהרמטכ"ל להציג את תכנית הכיבוש הקרקעי ואת המחיר שתגבה בחיי אדם. לאחר מכן ביקשתי ממשרד הביטחון להעריך את המשאבים שיידרשו לניהול עזה בתום המלחמה. האמנתי שהמחיר בחיי אדם ובמשאבים לא הצדיק פעולה כזו.
"התרשמתי שכל חברי הקבינט הסכימו איתי אף שהם לא ששו לומר זאת באופן פומבי. התעלמתי מהצביעות. במלחמה אנשים מצפים ממנהיגיהם לקבל את ההחלטות הנכונות, אך ישנם אלה שמרשים לעצמם לייצר מחלוקות פומביות, גם כשהם יודעים שעמדותיהם הלעומתיות אינן ראויות. החלטתי נגד פלישה קרקעית לכיבוש עזה."
ומה שיותר חשוב – הוא חייב מיד, באופן בהול, למחוק מן הספר את הפסקה הבאה: "חמאס התכוון להפתיע אותנו ולהחדיר לישראל בו-זמנית מאות מחבלים שייכנסו לגנים ולבתי ספר, ירצחו ישראלים ויגררו איתם בחזרה לרצועת עזה דרך המנהרות עשרות בני ערובה. אילו הצליחו בתוכניותיהם, התוצאה היתה עלולה להיות קטסטרופלית."
לספר המתוקן הוא יכול לתת את הכותרת: "לא העירו אותי בזמן."
* תן כותרת – כותרת ב"הארץ": "רבין לפני חמישים שנה: 'אין אפשרות לפתור את הסכסוך בדרך צבאית.'"
קראתי את הכתבה כולה. בלי לשנות מילה בכתבה, הייתי נותן לה כותרת אחרת. "רבין לפני חמישים שנה: מדינה פלשתינאית ביהודה ושומרון, זה הנַפָּץ המיידי למלחמה הבאה."
* קול דמי אחיך – "מעגלים" הוא בית מדרש גלילי-גולני, הפועל כבר 18 שנה, ויש לי הזכות הגדולה להיות המנחה שלו. אנו נפגשים אחת לשבועיים לשלוש שעות של לימוד, שמתחיל בהרצאה (לרוב המרצים הם חברי הקבוצה ובמיספר מפגשים המרצה הוא חיצוני) ונמשך בלימוד בעקבותיה. בכל שנה אנו בוחרים נושא ועוסקים בו לאורך השנה.
המקום הקבוע שלנו הוא בחצור הגלילית. כיוון שרבים מחובשי בית המדרש מפונים, זו השנה השנייה שאנו נאלצים להיפגש בזום, ולכן המפגש קצר הרבה יותר. כולנו שונאים את הזום, אבל אנחנו אוהבים זה את זה ואת הלימוד המשותף, והדרך היחידה שלנו לגשר על הפער הגיאוגרפי (חלק מן המפונים נמצאים בנגב, באזור ירושלים ועוד) היא בעז"ה (בעזרת הזום).
ברוח התקופה, הנושא השנתי שבחרנו לתשפ"ה הוא "אף על פי כן – איך הופכים משבר לאומי לתקומה לאומית." השבוע נערך המפגש השני השנה, שבו אירחנו את אשת החינוך והפעילה החברתית ד"ר גילי זיוון מקיבוץ סעד בנגב המערבי. נושא הרצאתה היה: "ב-7 באוקטובר 'ארצי שנתה את פניה', ואנחנו? מחשבות לאחר שנה."
גילי פתחה בסיפור 7 באוקטובר שלה ובקיבוצה ולאחר מכן עסקנו בהתמודדות עם האסון, בשאלות האמונה שלה כאישה דתייה, והכל בליווי של טקסטים, בין השאר של הרב סולובייצ'יק ושל ויסלבה שימבורסקה. גולת הכותרת היתה מדרש שכתבה גילי על קין והבל, דרך הפריזמה של 7 באוקטובר, שעומד להתפרסם בספר שייצא לאור בקרוב.
היה זה מפגש מאלף ומעורר השראה.
* גשמי ברכה – יום שני ברציפות של גשמי ברכה.
והשנה – ברכה נוספת: סוף לשריפות.
* איתמר גרינוולד – לא אחת שואלים אותי מדוע אני ממשיך לקרוא את "הארץ", שאני יוצא נגדו שוב ושוב. יש לכך יותר מתשובה אחת. אבל אחת התשובות היא מוסף תרבות וספרות, שהוא המוסף המשובח ביותר בתחומים אלה. אני מחכה לו מדי שבוע בקוצר רוח וקורא אותו בשקיקה, לרוב מן המילה הראשונה עד האחרונה.
ובחגי ישראל, מופיע תדיר במוסף תרבות וספרות מאמר מחקרי הנוגע לתוכן החג, של איתמר גרינוולד, שתמיד מאיר באור מקורי ויצירתי תוכן מסוים הקשור לחג, ואיני יכול שלא להתפעל מהשילוב בין עושר הידע שלו בכל רבדי מורשת ישראל לבין נקודת המבט המקורית שלו.
פרופ' איתמר גרינוולד הלך השבוע לעולמו, בגיל 87. גרינוולד היה חוקר מחשבת ישראל וקבלה, שכתב ספרים רבים בתחומו ועמד בראש החוג לפילוסופיה של הדתות באוניברסיטת תל-אביב והיה נשיא האגודה הישראלית הבין דתית. גרינוולד, שהיה יהודי דתי, היה פתוח וביקורתי בהגותו ולא אחת כתב דברים שבקרב שמרנים עלולים להצטייר ככפירה. גרינוולד שכל את בנו אביתר בשירותו הצבאי.
בחגים הבאים יחסרו לי מאמריו.
יהי זכרו ברוך!
[אהוד: בשעתו למדתי באוניברסיטה העברית בירושלים עם איתמר גרינוולד אצל גרשם שלום. לא ידעתי על פטירתו].
* ביד הלשון: כפר יונה – מקום בחדשות – כפר יונה, שרקטה נפלה בסמוך אליו. כפר יונה היא עיר בשרון, ממזרח לנתניה וממערב לטול כרם, בין כביש 4 לכביש 6, ממזרח לצומת השרון (צומת בית ליד).
היישוב נוסד כמושבה ב-1932, ב-1940 הוכר בידי ממשלת המנדט הבריטי כמועצה מקומית וב-2014 הוכר כעיר.
היישוב נקרא על שם יונה ז'אן פישר (1871-1929), יהודי בלגי, יליד קרקוב, תושב אנטוורפן, יהלומן, פעיל ציוני, ציר בקונגרסים הציוניים, חבר הוועד הפועל הציוני, פעיל למען קק"ל ונשיא ארגון ציוני בלגיה. חלומו של פישר היה להקים מושבה בארץ ישראל. הוא הקים את קרן יונה פישר ומינה כנציגו ויועצו החקלאי את שלמה גוטהילף, חקלאי מנס ציונה. ב-1928 רכשה הקרן 1,500 דונם בלתי מעובדים מתושבים ערבים בטול כרם. שנה לאחר מכן, יונה פישר הלך לעולמו ולא זכה לראות בהתגשמות חלומו. אחיו הצעיר יהושע ובנו מוריס המשיכו את המהלך. ארגון ציוני בלגיה החליט להנציח את יונה בשם המושבה. המושבה עלתה לקרקע ב-1932.
מי שהקים את המושבה בפועל היה מוריס, בנו של יונה (1903-1965). מוריס פישר היה פעיל בהתיישבות, בביטחון ובדיפלומטיה. היה מפעילי המוסד לעלייה ב' (ההעפלה) הציר הראשון של ישראל בצרפת, ציר בטורקיה, שגריר ישראל באיטליה וסמנכ"ל משרד החוץ.
אורי הייטנר
לתגובות: uriheitner@gmail.com
יוסי שדה
מהי הבטן הרכה של אויבינו?
גילינו לאויבינו מהי הבטן הרכה שלנו – בני אדם. חיים, או אפילו מתים. בני אדם. כך, שיחררנו, בצדק, 1151 רוצחים בעסקת ג'יבריל ב-1985, וקיבלנו שלושה חיילים. אחד מהרוצחים המשוחררים, שמו שייך אחמד יאסין, הקים בעזה, לאחר שיחררו, את "חמאס". זה הארגון, חמאס, שתקף ורצח מאז אינסוף ישראלים.
כך, שיחררנו ב-2011, בצדק, בעסקת שליט, 1027 רוצחים, תמורת חייל אחד, גלעד שליט. שמו של אחד הרוצחים ששוחררו בעסקת שליט הוא יחייא סינואר – הוא שלח את אנשיו לרצוח 1200 ישראלים, ולחטוף מעל 200, שחגגו בנובה. אנחנו היום במו"מ משפיל ומפלג עם שליחיו של סינואר.
כאמור, אויבינו גילו את הבטן הרכה שלנו חיי אדם, ואפילו גוויות של חללים. בהסתכלות פשוטה, חשוב להבין מהי הבטן הרכה של אויבינו. היא אינה חיי אדם – לאלה מובטח גן עדן עם בתולות מופלאות. הבטן הרכה של אויבינו היא אדמה. בעוד שאנו מזכירים בכל אירוע ממלכתי את חללינו וחטופינו – לא את האדמה הקדושה בירושלים, שעליה היה בית המקדש, ושעליה האיסלאם בנה בחוצפתו, מיסגד, (ושמו בישראל אל אקצא...) – אויבינו מזכירים את הנכבה, של 1948, אובדן האדמה. אובדן חיי אדם אף פעם לא הפריע להם.
בנסיבות אלה, תכריז מדינת ישראל, שבכל מקרה של תוקפנות, דמוית חמאס מעזה וחיזבאללה מלבנון ב2023, או לקיחת חטופים ורציחתם, תבוא נכבה – סיפוח של אדמה! כבר היום ניתן להכריז על סיפוח שליש צפוני מאדמות רצועת עזה, ומיספר קילומטרים מלבנון. בשטח זה נקים ערים, לא התנחלויות! זאת הבטן הרכה שלהם, ירושלים, יפו ועכו, ושם אנחנו צריכים להכות. זה איום אמיתי, משמעותי!
אנחנו נופתע לגלות, שהכאב שלהם על אדמה, לא פחות מכאבנו על אובדן חיי אדם! אם "אדמה" היא הבטן הרכה שלהם – הם יעשו אותם קורבנות שאנחנו עושים בהגנה על חיי אדם.
אולי כדאי לגלות אמת פשוטה זו גם לחברי הממשלה שלנו?
יוסי שדה
משה גרנות
התיאבון הגדול של הכוהנים (אינספור קורבנות במגוון שמות -ביכורים, מעשר, תרומות של זהב, כסף, רכוש, הקצאת 48 ערים ללויים ועוד), והצווים חסרי השחר שהטילו על עובד האדמה (הפקרת השדה בשנה השביעית, שיתוק מוחלט בשבת ובחגים), גרמו לכך שהמאמינים כי צווים בלתי אפשריים אלה הורדו משמיים בידי משה – הבינו שאין כל אפשרות להתמודד עם העול הזה.
התורה לא היתה ידועה לפני מלוך המלך יאשיהו (620 לפני הספירה בקירוב). ברגע שהיא "נמצאה" על ידי הכוהן חלקיהו, כל הצווים הבלתי אפשריים שבה הפכו להיות חובה על כל עם ישראל, ומי שאינו מקיימם, נדון לקללות הנוראות המופיעות בדברים כ"ח, ומאוחר יותר בספר ויקרא (פרק כ"ו). על כן העדיף עם ישראל את הגולה על פני מולדתו, כי בגולה הוא פטור מכל הצווים הדרקוניים הקשורים בארץ.
גם בימינו ל"משרתי האל" יש תיאבון גדול – ספק אם למדנו את לקח הגלות על מוראותיה.
נושא זה נדון בספר התמציתי –
"התיאבון הגדול של משרתי האל"
מאת
ד"ר משה גרנות
המעוניין בחיבור זה ללא עלות!
יציין שם וכתובת בדוא"ל: granotmoshe@walla.co.il
בת-שבע אריאלי
מהפרדס למושבה
סיפורים
הוצאת גוונים
תל-אביב 2006
גם אני תלמידה
עונת קילוף השקדים עברה. בחצרות האיכרים עדיין פרושים שקדים על מחצלות. ריח גופרית מסביב. זוהי הגופרית שצובעת את השקדים בצבע זהבהב יפה.
בעוד ימים אחדים ייגמר "החופש הגדול". בבית עסוקים בהכנות לקראת פתיחת בית-הספר. ראובן עוטף מחברות וספרים. רבקה תופרת לי ילקוט, מלכה לומדת שיר של ביאליק. השיר שניתן ל"שיעורי החופש". ויהודה? אינני זוכרת. שושנה תישאר בבית, היא לא תלך לבית-הספר. היא תבשל, תנקה את הבית. תעשה הכול, כמו אימא.
עובר יום ועוד יום ועוד אחד. בית-הספר סוף-סוף נפתח.
בוקר. כולנו הולכים יחד לאותו מקום, זו הפעם הראשונה בה אני מרגישה כגדולה בין גדולים כי אני הולכת לבית-הספר ולא לגן הילדים. חצר בית-הספר הומה מילדים וילדות, שזה מקרוב חזרו הביתה למושבה – לאחר ה"גירושים".
סוף לגירושים, סוף למלחמות, סוף לנדודים ממקום למקום, כולנו פה.
כולנו פה בחצר ממתינים להיקרא לחדר המורים. שם ממיינים את הילדים לכיתות.
קראו בשמי.
כשנכנסתי לחדר המורים, היפנו אותי אל שולחן קטן. לידו ישבה מורה, ריח בושם נדף ממנה. היא שאלה וכתבה, כתבה ושאלה:
היא: "מה שמך?"
אני: "בת-שבע."
"בת כמה את?"
"לא יודעת."
"מה שם אימך?"
"אין לי אימא."
"ואבא?"
"גם אבא אין לי."
"איפה את גרה?"
"אצל הופמן."
אז, ניגש המנהל, אדון חיון, אל שולחננו. דיבר אל המורה ואותי שילח החוצה.
למחרת שובצתי לכיתה בי"ת, בהתאם לגילי המשוער. כל הילדים בכיתה יודעים לקרוא ולכתוב, קוראים בספר ומעתיקים מהלוח למחברת. אני מקשיבה בחרדה. מה יקרה אם המורה תגלה שאני לא יודעת לקרוא?
כעבור ימים אחדים ניגלה סודי.
כיצד?
המורה נוהגת להתהלך בין הספסלים, להשגיח שהתלמידים יעתיקו מהלוח נכון ויפה. בתעודה קראו לזה "כתיבה תמה". גם אני מעתיקה למחברת. המורה מתעכבת לידי ושואלת: "אינך יודעת שכותבים מימין לשמאל? איפה למדת?"
לא עניתי.
המורה פתחה את הספר שלנו וביקשה שאקרא. נשימתי נעתקה, כמעט נחנקתי. הגה לא יצא מפי. גורלי נגזר מיד. המורה הושיבה אותי בספסל הראשון, ספסל העצלים: שם ישבה תלמידה טיפשה אחת ועוד שני ילדים שובבים, שמשכו צמות לילדות. השמועה פשטה מיד בין אחיי ואחיותיי הלומדים בבית-הספר.
בצהריים, כשחזרנו הביתה, אמר לי אחי ראובן: "את לא תביישי את כל המשפחה, אני אלמד אותך לקרוא ולכתוב."
ראובן הקפיד למלא את הבטחתו. כל ערב חזר וניסה ללמד אותי את ראשית הקריאה, אך ללא הועיל. לאחר הרבה עלבונות, עונשים וצער, למדתי לכתוב לפני שלמדתי לקרוא. בדרך מוזרה שמעתי צלילי הברות במילה השלמה. כאספן בולים מקצועי אספתי אותיות דומות עם צליל שונה כך:
משפחת שי"ן.
שָ – שבת, שלום.
שוֹ – שושנה, שומר.
שֶ – שֶמן, שלג, שמש.
שוּ – שולחן, שום.
להפתעת ראובן, הוא גילה שאני יודעת לכתוב, הוא זנח את שיטתו והמשיך בדרכִּי בְּלימוד הקריאה. תוך ימים ספורים, למדתי את תורת הקריאה.
רחוב יפו (ז'בוטינסקי כיום)
אני אוהבת את הרחוב שלנו. זהו רחוב יפו. קטן הוא הרחוב, שמונה בתים בו. ארבעה מכל צד.
ילדים משחקים ברחוב הזה עד חשכה ללא הפרעה. עדר הפרות אינו עובר ברחוב. גם סוסים ועגלות ממעטים לנסוע ברחובנו. למשחקים יש הרבה מקומות מחבוא. בשדרת הברושים שבמלון גיסין המפואר. גם מאחורי בית המנהל, אדון חיון, ובגן הילדים הצמוד לו. מקום בטוח להתחבא בו היה הגן העזוב של מנדלשטם, בו צומחים עשבים ושיחי פרא לגובה. אם חסרים ילדים למשחק, יש לקרוא לעבר בית סולץ. בבית זה היו בנים בלבד, אף בת לא נולדה במשפחה זו, הבן – אלישע, הוא בן גילי, לימים נודע שמו כאיש ארץ-ישראל העובדת, חבר קיבוץ מעוז חיים.
ברחובות הסמוכים סוללים כבישים, אבנים גדולות פזורות על פני השטח. הן פוצעות את אצבעות רגלינו. רק ברחובנו נשאר חול צח ועמוק.
ביום חמסין כשהחול לוהט מחום, קולים בו שקדים.
מניסיוני למדתי להיאזר בסבלנות, עד שריח השקדים הקלויים, עולה מגומת החול.
בימים ההם השקדים היו מיצרך זול מאוד. בכל בית עמד שק מלא שקדים, חופשי לאכילה.
עם תחילת הערב בין חושך לאור, הרחוב מתרוקן מילדיו.
מנורת הנפט בראש העמוד, כבר דולקת.
לאט, בזה אחר זה מתאספים הנערים הגדולים מאיתנו, הם גמרו את שיעורי הבית, הגיעה השעה להיפגש עם חברים. מתאספים סביב עמוד מנורת הנפט, מתיישבים במעגל, כולם מדברים, כל אחד רוצה לספר את סיפוריו מימי הגירוש האחרונים, ממקומות הגלות. הימים זכורים היטב לכולנו. אל המעגל מצטרף כעת אפרים, אחיו של אלישע. הוא מספר סיפורים מעניינים, לכן כולם משתתקים כשהוא מדבר.
אני הקטנה יושבת בצד, מסתתרת מאחורי גבו של אחד הגדולים, משם אוכל לשמוע את דברי אפרים.
הוא מספר על בחורה אחת מזיכרון-יעקב. היא היתה מרגלת לטובת האנגלים ולטובת כל היישוב בארץ-ישראל שסבל מהתורכים.
אפרים ממשיך לספר על שרה הגיבורה ואחיה אהרון, שעזב את הארץ בימי המלחמה. אפרים מדבר הרבה, אני מבינה מעט. המעט הזה עצוב מאוד, אני רוצה לבכות. חזרתי הביתה, ממשיכה לחשוב איך הצליחה שרה הגיבורה לכתוב על בול קטן את סודותיה לאחיה אהרון, שישב אז במצרים. כשאגדל אבין ואדע כל מה שסיפר אפרים. על שרה הגיבורה ואהרון אחיה המלומד שמצא דבר חשוב – את "אם החיטה", מי היא אם החיטה? מה זה אם החיטה? למה ומדוע התגלית חשובה? – אינני יודעת. כשאגדל אדע ואבין הכול.
בת-שבע אריאלי
המשך יבוא
הוצאת גוונים
תל-אביב 2006
גם אני תלמידה
עונת קילוף השקדים עברה. בחצרות האיכרים עדיין פרושים שקדים על מחצלות. ריח גופרית מסביב. זוהי הגופרית שצובעת את השקדים בצבע זהבהב יפה.
בעוד ימים אחדים ייגמר "החופש הגדול". בבית עסוקים בהכנות לקראת פתיחת בית-הספר. ראובן עוטף מחברות וספרים. רבקה תופרת לי ילקוט, מלכה לומדת שיר של ביאליק. השיר שניתן ל"שיעורי החופש". ויהודה? אינני זוכרת. שושנה תישאר בבית, היא לא תלך לבית-הספר. היא תבשל, תנקה את הבית. תעשה הכול, כמו אימא.
עובר יום ועוד יום ועוד אחד. בית-הספר סוף-סוף נפתח.
בוקר. כולנו הולכים יחד לאותו מקום, זו הפעם הראשונה בה אני מרגישה כגדולה בין גדולים כי אני הולכת לבית-הספר ולא לגן הילדים. חצר בית-הספר הומה מילדים וילדות, שזה מקרוב חזרו הביתה למושבה – לאחר ה"גירושים".
סוף לגירושים, סוף למלחמות, סוף לנדודים ממקום למקום, כולנו פה.
כולנו פה בחצר ממתינים להיקרא לחדר המורים. שם ממיינים את הילדים לכיתות.
קראו בשמי.
כשנכנסתי לחדר המורים, היפנו אותי אל שולחן קטן. לידו ישבה מורה, ריח בושם נדף ממנה. היא שאלה וכתבה, כתבה ושאלה:
היא: "מה שמך?"
אני: "בת-שבע."
"בת כמה את?"
"לא יודעת."
"מה שם אימך?"
"אין לי אימא."
"ואבא?"
"גם אבא אין לי."
"איפה את גרה?"
"אצל הופמן."
אז, ניגש המנהל, אדון חיון, אל שולחננו. דיבר אל המורה ואותי שילח החוצה.
למחרת שובצתי לכיתה בי"ת, בהתאם לגילי המשוער. כל הילדים בכיתה יודעים לקרוא ולכתוב, קוראים בספר ומעתיקים מהלוח למחברת. אני מקשיבה בחרדה. מה יקרה אם המורה תגלה שאני לא יודעת לקרוא?
כעבור ימים אחדים ניגלה סודי.
כיצד?
המורה נוהגת להתהלך בין הספסלים, להשגיח שהתלמידים יעתיקו מהלוח נכון ויפה. בתעודה קראו לזה "כתיבה תמה". גם אני מעתיקה למחברת. המורה מתעכבת לידי ושואלת: "אינך יודעת שכותבים מימין לשמאל? איפה למדת?"
לא עניתי.
המורה פתחה את הספר שלנו וביקשה שאקרא. נשימתי נעתקה, כמעט נחנקתי. הגה לא יצא מפי. גורלי נגזר מיד. המורה הושיבה אותי בספסל הראשון, ספסל העצלים: שם ישבה תלמידה טיפשה אחת ועוד שני ילדים שובבים, שמשכו צמות לילדות. השמועה פשטה מיד בין אחיי ואחיותיי הלומדים בבית-הספר.
בצהריים, כשחזרנו הביתה, אמר לי אחי ראובן: "את לא תביישי את כל המשפחה, אני אלמד אותך לקרוא ולכתוב."
ראובן הקפיד למלא את הבטחתו. כל ערב חזר וניסה ללמד אותי את ראשית הקריאה, אך ללא הועיל. לאחר הרבה עלבונות, עונשים וצער, למדתי לכתוב לפני שלמדתי לקרוא. בדרך מוזרה שמעתי צלילי הברות במילה השלמה. כאספן בולים מקצועי אספתי אותיות דומות עם צליל שונה כך:
משפחת שי"ן.
שָ – שבת, שלום.
שוֹ – שושנה, שומר.
שֶ – שֶמן, שלג, שמש.
שוּ – שולחן, שום.
להפתעת ראובן, הוא גילה שאני יודעת לכתוב, הוא זנח את שיטתו והמשיך בדרכִּי בְּלימוד הקריאה. תוך ימים ספורים, למדתי את תורת הקריאה.
רחוב יפו (ז'בוטינסקי כיום)
אני אוהבת את הרחוב שלנו. זהו רחוב יפו. קטן הוא הרחוב, שמונה בתים בו. ארבעה מכל צד.
ילדים משחקים ברחוב הזה עד חשכה ללא הפרעה. עדר הפרות אינו עובר ברחוב. גם סוסים ועגלות ממעטים לנסוע ברחובנו. למשחקים יש הרבה מקומות מחבוא. בשדרת הברושים שבמלון גיסין המפואר. גם מאחורי בית המנהל, אדון חיון, ובגן הילדים הצמוד לו. מקום בטוח להתחבא בו היה הגן העזוב של מנדלשטם, בו צומחים עשבים ושיחי פרא לגובה. אם חסרים ילדים למשחק, יש לקרוא לעבר בית סולץ. בבית זה היו בנים בלבד, אף בת לא נולדה במשפחה זו, הבן – אלישע, הוא בן גילי, לימים נודע שמו כאיש ארץ-ישראל העובדת, חבר קיבוץ מעוז חיים.
ברחובות הסמוכים סוללים כבישים, אבנים גדולות פזורות על פני השטח. הן פוצעות את אצבעות רגלינו. רק ברחובנו נשאר חול צח ועמוק.
ביום חמסין כשהחול לוהט מחום, קולים בו שקדים.
מניסיוני למדתי להיאזר בסבלנות, עד שריח השקדים הקלויים, עולה מגומת החול.
בימים ההם השקדים היו מיצרך זול מאוד. בכל בית עמד שק מלא שקדים, חופשי לאכילה.
עם תחילת הערב בין חושך לאור, הרחוב מתרוקן מילדיו.
מנורת הנפט בראש העמוד, כבר דולקת.
לאט, בזה אחר זה מתאספים הנערים הגדולים מאיתנו, הם גמרו את שיעורי הבית, הגיעה השעה להיפגש עם חברים. מתאספים סביב עמוד מנורת הנפט, מתיישבים במעגל, כולם מדברים, כל אחד רוצה לספר את סיפוריו מימי הגירוש האחרונים, ממקומות הגלות. הימים זכורים היטב לכולנו. אל המעגל מצטרף כעת אפרים, אחיו של אלישע. הוא מספר סיפורים מעניינים, לכן כולם משתתקים כשהוא מדבר.
אני הקטנה יושבת בצד, מסתתרת מאחורי גבו של אחד הגדולים, משם אוכל לשמוע את דברי אפרים.
הוא מספר על בחורה אחת מזיכרון-יעקב. היא היתה מרגלת לטובת האנגלים ולטובת כל היישוב בארץ-ישראל שסבל מהתורכים.
אפרים ממשיך לספר על שרה הגיבורה ואחיה אהרון, שעזב את הארץ בימי המלחמה. אפרים מדבר הרבה, אני מבינה מעט. המעט הזה עצוב מאוד, אני רוצה לבכות. חזרתי הביתה, ממשיכה לחשוב איך הצליחה שרה הגיבורה לכתוב על בול קטן את סודותיה לאחיה אהרון, שישב אז במצרים. כשאגדל אבין ואדע כל מה שסיפר אפרים. על שרה הגיבורה ואהרון אחיה המלומד שמצא דבר חשוב – את "אם החיטה", מי היא אם החיטה? מה זה אם החיטה? למה ומדוע התגלית חשובה? – אינני יודעת. כשאגדל אדע ואבין הכול.
בת-שבע אריאלי
המשך יבוא
אהוד בן עזר
ברנר והערבים
'אסטרולוג' הוצאה לאור בע"מ
נדפס בישראל 2001
ב. "ארורים הרכים האוהבים"
ברנר והשאלה הערבית
4. היחס הארוטי לערבים: אורח "ילידי-הארץ"
וסכנת הטמיעה במזרח
הסביבה הערבית, כפי השתקפותה אצל ברנר, מאיימת לא רק בזרותה ובאלימותה, אלא גם בפיתוי הסקסואלי, שהוא לרוב פיתוי חולני, פרברטי. הקשר הסקסואלי עם "ילידי-הארץ" הערביים ניראה בעיני ברנר כרוך לבלי הפרד עם סכנת השקיעה והטמיעה במזרח. את מוקדי הטמיעה הללו הוא מוצא בשתי צורות חיים בארץ-ישראל, שמוכרות לו מקרוב – המושבה העברית, ו"היישוב הישן" (בעיקר ירושלים).
בסיפור "עצבים" מתוארים קולות הלילה של מושבה עברית: "מאחד הבתים יצאה נערה אחת גלויית שער ועברה על פנינו לרוחב-הסימטה, כשהיא מזמזמת מילודיה ערבית קלה, נעימה ומטעימה את פסוקי 'שיר-העם' משל המשורר: 'ציפור-זהב עופי, חוגי, ובקשי לי בן-זוגי'... ממולה עלה מן החצר באוויר הלילי קול של ספק זכר וספק נקבה: 'רוך, רוך מנהון! (כלך! כלך מכאן!) ס'טעזיך צוגעטשעפעט [מה הספחת הזאת]?!' – הקולות התנגשו. חלונות בית-הכנסת הגדול של המושבה הקטנה הביטו עלינו מעל הגבעה ברחבות, אבל – חשכים. אצלם עמדו מאזרחי המקום ושוחחו ביניהם על עניניהם בקול בעל-ביתי: 'את אחמד צריך היה לפטר; גנב מאין כמוהו!..' המשפט התגלגל ובא עד החפירה שבצידי הסימטה." ("עצבים", תרע"א, 1911, שם, כרך א, עמ' 290).
"שיר-העם" העברי החדש, בפי בת-המושבה, מן הסתם "ילידת-הארץ", הוא "מילודיה ערבית קלה", אמנם נעימה, אך לא מקורית. הניגון מלאכותי, תלוש, שאול מאחרים. בייחוד מתברר הדבר בהמשך התיאור הסארקסטי. ומיהו "בן-זוגי"? – אותה שעה מתרחש בחצר ממול מעשה גניבה, או אולי מעשה ממין אחר? אולי מישהו ממשפחת האיכר היהודי מנסה בחשכת הלילה דבר אל מישהו ממשפחת החרת הערבי, המתגוררת בחצר?
אידיש וערבית, גלות וטמיעה, נפגשים בחשכת הלילה. הבליל הלשוני, בו חסר היסוד העברי, הוא גם בליל של טמיעה וניוון. ובאוויר הלילי מנסר גם רמז לאפשרויות סקסואליות אחרות – הקול הנשמע הוא של "ספק גבר וספק נקבה".
ומהי לאומיות הדובר? האם הוא יהודי דובר ערבית, או ערבי דובר אידיש? ברנר בכוונה משאיר את העניין סתום, מרומז. השיר העברי נעימתו ערבית. שפת העיסוק הלילי היא אידיש בלולה בערבית: "לך! לך מכאן! מה הספחת הזאת?!" – "את אחמד צריך היה לפטר; גנב מאין כמוהו!" – וחלונות בית-הכנסת – חשכים.
שפת איכרי המושבות אכן היתה במשך שנים רבות אידיש בלולה בערבית, ונוצרה ממש כמין עגה משותפת לצורכי השימוש היום-יומי. מקרים ממין זה המרומז בסיפור אכן אירעו בצל הפרדסים או בחשכת הלילה, בחצר. ושתי התופעות כאחת היו חלק מהווי החיים ומן הפולקלור של המושבות הראשונות.
ואולם ברנר, כדרכו, אינו מוצא בתופעות הללו כל שמץ רומנטיקה, קירבה-שבלב או הרפתקה של "גבורה" בנוסח חוואג'ה נאזאר בסיפורי סמילנסקי – אלא רואה בהן רק את היסוד השלילי, אשר מכרסם לדעתו את יסודות הקיום היהודי המתחדש בארץ. ברנר, כדרכו, מאפיין את מה שניראה בעיניו כאלמנט שלילי אחד (האיכרים) באמצעות אלמנט שלילי אחר (הערבים). אין צורך לומר, שנקודת המוצא היא תמיד יהודית. לא את הערבים חפץ ברנר לתקן. עימם הוא חפץ, פשוט, לנתק מגע. גישתו השלילית של ברנר לאיכרים נובעת כמובן גם מהיותו נימנה על מחנה הפועלים העברי, שמתנגד לעבודה ערבית, וכן מרגשות סלידה ופחד מפני עצם תופעת החיים המשותפים עם הערבים, שהוא אינו רואה בהם שיתוף של שיוויון אלא תופעה של פטריארכליות וניצול.
בסיפור "מכאן ומכאן" מסופר על פגישה עם הווי של אחת ממושבות הברון רוטשילד, כניראה זכרון-יעקב. אלה הם ימיו הראשונים בארץ של "אובד עצות", כותב ה"מחברות" שמרכיבות את הסיפור. וזו התרשמותו:
"אבל, הוי, הוי... המושבה שאחריה, הצרפתית – איזה גועל-נפש! גועל-נפש!
מושבה זו, דיאספורין רחימאי, עושה כולה רושם של קבצן שמן ומנוול, שהושיבוהו אצל שולחן של נגיד, והוא שואב מן הקערה בידיו המגואלות, המצורעות, העבות...
פקידי המושבה וקציניה – חזירים מפוטמים, שאין כוח ברגליהם ללכת, משומן, לעשות אף צעד אחד; אבל כשיחדלו לפטמם, הרי אינם מוכשרים אף לשכב כך, בלי תנועה, חיים...
ילידי הארץ, הערומים והנשחתים, הנרפים והנבזים, הרוב במקום הזה, מוכרים כל צורכי אוכל נפש. אחד מהם קופץ ומספר לי פתאום בז'ארגון יהודי-רומיני על בהמה שנגנבה ושכבו עימה, ועיניו המלאות תבל וטראכומה קורצות ומחייכות..." ("מכאן ומכאן", תרע"א, 1911, שם, כרך א, עמ' 339).
כמה וכמה מומים נימנו בה, במושבה זו, בבת-אחת: קיומה הוא כשל "קבצן שמן ומנוול" אשר ידיו מצורעות. פקידיה – "חזירים מפוטמים", נמצאים בדרגה אחרונה של ניוון ופיטום. והניוול הנורא ביותר עולה מתיאורם של "ילידי-הארץ". תחילה סבור אתה ש"הערומים והנשחתים, הנרפים והנבזים, הרוב במקום הזה" – הם ערבים, שמוכרים ירקות וביצים במושבות, ומציפים אותה בנוכחותם, והם "הרוב". ואולם מיד קופץ אחד מהם ומדבר ב"ז'ארגון יהודי-רומיני" – ובכן, "ילידי הארץ" הללו, מי הם – יהודים או ערבים? אולי גם כאן נישאר הדבר סתום ומרומז. משתמע לשתי פנים.
ועל מה מספר אותו בחור? – על משכב בהמה, דרגה תחתונה ביותר של ניוון, סטייה דוחה של הטבע האנושי, שקשורה לרוב בחיי רועים. והיא משתלבת כאן עם האיפיון הקודם של תקיפי המושבה ופקידיה בדמות בהמות שאינן כשרות. עיניו של "יליד הארץ" מלאות תבל. תבל הוא אותו מעשה תועבה וזימה, אשר במקרא נאמר עליו: "ובכל בהמה לא תתן שכבתך לטמאה בה, ואישה לא תעמוד בפני בהמה לרבעה, תבל הוא." (ספר ויקרא, י"ח, כ"ג). ואותו תבל מתקשר כאן באסוסיאציה לשונית לתבלול שבעין, למחלת העיניים הגורמת לעירבוב החומר הלבן עם השחור שבעין, ואשר נפוצה במזרח. באותן עיניים מופיעה גם הטראכומה, היא הגרענת, מחלת עיניים מדבקת, אף היא מתנת האקלים והשכנות עם הכפר הערבי. ועיניים חולות-טמאות אלה – "קורצות ומחייכות... "
גם אם מתאר כאן ברנר נער ערבי שלימד לשונו לדבר אידיש במושבת האיכרים (תופעה שהיא, כאמור, רגילה למדי בתקופה זו במושבות הוותיקות), עדיין מזעזע הוא התיאור, מלא שינאה, ומטשטש בכוונה את ההבדל שבין "יליד-הארץ" העברי הצעיר (שנתכנה בשנים מאוחרות יותר, תחילה לגנאי ואחר-כך מתוך הערצה – "צבר") – לבין ה"שקצים" הערבים ששרויים בתנאי חיים פרימיטיביים ושבויים ב"פאן-ארוטיות" שלהם.
ברנר מבקש לקעקע את התמונה הציונית המתקתקה, נוסח סוקולוב, על אודות היישוב היהודי החדש, על הכפר הערבי, ועל יחסי האידיליה האמורים לשרור בין שני העמים. ברנר מראה שנקודות המפגש האמיתיות בין שני העמים אינן במישור ההבנה הפוליטית והאידיאלוגית, אלה בשכבת הקיום נמוכה ואכזרית ביותר – זרות, שינאה, פחד, רציחה, שקיעה בפאטאליזם וטמיעה הדדית בתועבות-בשרים. הפגישה עומדת בסימן הארוס המעוות, והאלימות, ולא בסימן האהבה והחיים. מה שניראה בעיני ברנר כגורל המושבות היהודיות הוא בעיניו גם אזעקה נגד תוצאותיה האפשריות של סימביוזה יהודית-ערבית. שותפות זו, רעיונה התגלגל ממאמריהם של יצחק אפשטיין ור' בנימין ולימים אנשי "ברית שלום" ועד לרעיון "ההשתלבות במרחב השמי" של תנועת ה"כנענים", ועקבותיה ניכרים בכל הספרות הרומנטית ובפובליציסטיקה הפאציפיסטית שמתייחסת לעניין הערבי. ההשתלבות האפשרית היחידה, בעיני ברנר, היא באמצעות הארוס המעוות, או, כפי שניראה להלן, בדקירה בסכין, ברצח. כאשר לרצח נלווים, בנוסח המזרח, ההתעללות, האונס (גם בגברים) והסירוס. המפגש הארוטי החולני, והמוות, מצטרפים למשמעות טראגית וסמלית כאחד.
*
בשנת 1908, תרס"ח-תרס"ט, התפרסם בהמשכים ב"השילוח" מאמר פולמוס בשם "פועלים עבריים או ערביים?" בחתימת ז"ס. הכותב הוא זאב סמילנסקי (1944-1873) בן-אחיו של משה סמילנסקי, ואביו של ס. יזהר (יזהר סמילנסקי). והפולמוס – נגד מאמרו של יצחק אפשטיין "שאלה נעלמה", שהתפרסם בשנה הקודמת ב"השילוח".
ז. סמילנסקי עלה לארץ ב-1891, חזר לרוסיה בשל מחלה, ושב ועלה בראשית המאה העשרים. הוא עסק בהוראה ובחקלאות, וחי רוב השנים במשקו החקלאי ברחובות. ז. סמילנסקי מביא במאמרו את הטענות המקובלות נגד עבודה ערבית והשתלבות בקרב הערבים, ובעד עבודה עברית. הטענות מבוססות על נימוקים כלכליים, חברתיים, תרבותיים, בריאותיים וביטחוניים. תיאוריו את ההשפעה המזיקה של הסביבה הערבית על הדור הצעיר הגדל במושבות, לקוחים כניראה מאותה מציאות שמתוארת בסיפוריו של ברנר.
אומר ז. סמילנסקי: "ובזמן שאיכרינו מפחדים מפני הפועלים החדשים, שמא ישפיעו לרעה על בניהם, הם מעלימים עיניהם מן ההשפעה הוודאית של הערביים. הרכבים וה'חרתין' הערביים, שהם נמצאים כל ימות השנה במושבות וגם דרים הם עם משפחותיהם באורוות האיכרים, הם ממש סם-המוות להדור הצעיר. הנערים והבחורים העבריים, שמתקרבים אל הפועלים והרכבים הערביים ושומעים את שיחותיהם, אי אפשר שיימלטו מניבול-פה ובכלל מדיבורים גסים, שהם כל-כך שגורים על פי הערביים. הצעירים הם לוח חלק, שאפשר לחקוק עליו צורות שונות. וצעירי-המושבות מקבלים בעל כורחם את ההרגלים המכוערים, ההעוויות המשונות והמידות והתנועות הנתעבות של הערביים הפראים-למחצה. וכך מתרגלים הבנים לכזבים, שבועות-שווא, גניבת-דעת, עקשנות ואגואיזמוס פראי, שהרבה מן הערביים ההמוניים מצויינים בהם. מורי-המושבות יכולים להעיד, כמה הם סובלים מדימוראליזאציה זו, שבאה בעקבות ההשפעה הערבית. המורים בוחרים לפסוח על דברי-עריות שבתורה, אבל התלמידים הרכים כבר הקדימו לשמוע מפי הערביים 'חוכמת ישמעאל' על כל מיני זימה עד רביעת בהמה ועד בכלל... האורחים הבאים לזכרון-יעקב מרגישים רגשות לא-נעימים כלל כשהם רואים את עלמות המושבה יוצאות לטייל בערב ומאחוריהן ולפניהן מטיילים ערביים למאות, שהם לנים באורוות של מושבה זו. וכמה יכאב הלב לראות, שהעלמות כבר התרגלו לחוסר-הנימוס ולהגסות של הערבי ואינן מתאדמות ואינן נכלמות למראה עיניהן ולמשמע אוזניהן. וכמה יגדל הצער והחרפה לראות, שמיספר הערביים העוברים ושבים ברחובות זכרון-יעקב מכריע לפרקים את מיספר הנפשות העבריות, – כאילו הם בעלי הכפר והיהודים הם האורחים...
מלבד ההשפעה המזיקה, שהפועלים והמשרתות הערביים משפיעים על נפש הילדים, הם מרבים להזיק אף לגופם של בני-המושבות. על-ידי מה שהאיכרים הירבו ומרבים להכניס ערביים לתוך חצרותיהם ובתיהם הם מדביקים מחלות ידועות ביהודים. כי חוקי שמירת-הבריאות והניקיון זרים לערביים. ומפני זה מצויות ביניהם מחלות-העור, וביחוד מחלת-העיניים. איכרינו היו צריכים להימנע מסיבה זו כמה שאפשר ממגע ישר ומתמיד עם החולנים והבלתי-נקיים שבין הערביים; אבל איך יעשו זאת – והערביים מקיפים אותם מכל צד ועבר? ואין ספק שתוצאות המגע התמידי הזה רעות הן מאוד בייחוד לעיניים של בני-האיכרים. לפי דברי הרופא הגרמני לורך ביפו, אין בני הגרמנים (במושבות הגרמניות בארץ-ישראל) סובלים מטראכומה, ומחלת-העיניים בכלל אינה שכיחה ביניהם. לעומת זאת קשה למצוא אף מושבה עברית אחת, שרוב ילדיה לא יחלו במחלת העיניים. – – – בהרבה מושבות אפשר למצוא ילדים, שבקטנותם גידלום משרתות או משרתים ערביים, בגודלם השתעשעו עם בני הרכב או ה'חרת' הערבי, שהוא דר באורוות האיכר. ואחרי כל אלה כלום ראוי להתפלא, שמחלת העיניים התפשטה כל-כך בין ילדי המושבות, עד שהאיכרים מביאים בחשבון הוצאותיהם הקובעות – גם הוצאה מיוחדת על רפואות העיניים? ואין איש מתעורר להסיר תקלה זו על-ידי המעטת הערביים במושבות." ("השילוח", כרך י"ט, תרס"ח-תרס"ט, 1908, עמ' 263-262).
*
בסיפור "מהתחלה" מוצא ברנר מסימני המזרח בבן-מושבה, שהוא נוסף לכך גם שקוע כניראה באוננות מופרזת:
"דרורי הוא בן-מושבה. סימני כפריות אינם ניראים בו, בדרורי, ולעומת זאת המזרח נותן בו אותותיו אותות. גזרתו דקה, מיובשה, ואף רשמי פניו דקים, אבל הצבע חוורוור, תנועותיו נוטות לגיהוץ, עיניו פוזלות וכמו מעושנות, והכל כמו חמוץ בו. בארשת שפתיו, ובייחוד בשעה שהן צוחקות ידידותית, יש גם מעין צל של איזו קינאה, חנופה, הכרת אשמה. ארשת כזו יש תמיד, מבלי יודעים, לילדים בעלי הרגלים מיניים לא-טובים, מחלישים, או לאלה שגדלו בבית משולל-אהבה, ששנות-חייהם הראשונות עברו בין הורים השקועים ביוון-הריב והרוגזה המסותרת." ("מהתחלה", תרפ"ב, 1922, שם, כרך א, עמ' 466).
על הזיית-בשרים לוהטת מסופר מבעד להרהוריו הקודחים של שאול גמזו, במושבה השומרונית הרחוקה:
"הלהבה הלוהטת!... כאן, במושבה זו, היא פוחתת לאט-לאט, פוחתת והולכת, אבל עדיין קשה היא מנשוא... קשה!.. זה ודאי... בדויות כושיות, מצורעות ובמכנסיים, עוברות – תבאנה הן ותוכחנה... ואידך: מעלה ומטה, טהרה וטומאה – מה? גיחוך!.. ("בין מים למים", תר"ע, 1910, שם, כרך א, עמ' 319).
משכב זכר היה אחד המנהגים הנפוצים המיוחסים דווקא למזרח. בתקופה שברנר מדבר בה – אין הוא ביטוי לנאורות ול"חופש מיני" בנוסח החברה המתירנית של המערב בימינו, אלא חלק מהווייה מורעלת ובלתי-בריאה, ששותפים לה המחלות והחשיש. במשכב-זכר, כמו במלחמה – מפגש של תוקפנות וחדירה מתרחש בין גברים. ומי שחודרים לתוכו הוא הנכנע, בין כנבעל ובין כנרצח. (לא מקרה הוא שההומוסקסואליות ומאבק הגזע השחור בלבן היו שלובים לבלי הפרד ברומאנים של הסופר הכושי-אמריקאי ג'יימס באלדווין, שהרי בשני המקרים מדובר בתחרות עזה בין גברים על כוח, עליונות ופוטנציה מינית. אמנם, לא מענייננו כאן לעסוק ביסוד ההומוסקסואלי הסמלי של המלחמה, ומלחמת הגזעים בכללה. הארה לנושא מצוייה למשל במסתו של פאול נוימרקט: "הילולת הוויתור העצמי", עיונים במוטיב המלחמה בספרות המודרנית", "קשת", חוב' ל"ט, 1968).
חשוב לדעת שברנר רגיש למציאותן של התועבות הללו ב"ילידי-הארץ", בין הם ערבים ובין יהודים שמושפעים מהם, ורואה סכנה חמורה של טמיעה וניוון באותו מפגש, באותה השתלבות, במישורם הנמוך של היצרים, בדרך הארוס המעוות.
בסיפור "מכאן ומכאן" אנו למדים על הוויית שקיעה יהודית בקרב ערבים, על הווי נרקב, מתוך שיחה שמתנהלת בקבוצת יהודים המחכים, בשבת לפני-הצהריים, לפני דלתו הסגורה של בניין האבנים האדמדם, שהוא בניין הספרייה, הביבליותיקה, העברית בירושלים:
"...נמלך האברך, הפסיק את הספרדי ואמר:
– כאן... העבודה קלה... כל היום אתה חופשי, הולך בטל... אין עול... אבל בלילה – היכן תלון? אה? עם ערבים תלון?.. עם הערבים? – הה!.. היודע אתה, מה יעשו לך הערבים? – – –
– גויים עושים גסות! – עזר לדובר הנער הספרדי.
– נו! – – – הרי לך! – – יצא האברך ממצרו. ובכדי להינצל ממבוכת סוד התועבה אשר גילה התחיל לדפוק בכל כוחו בדלת בית-הספרים הנעולה. היה אי-נעים; היה כיעור; היה גועל-נפש.
– אני הייתי מראה לו! – קרא אחד מן הקהל.
– לך והראה את כוחך, אם בן-חיל אתה, את מנהלי בית-הספרים! – רעם האברך – הוא היה מראה לו! מה? מה היית עושה לו? דוקרו? מי? יהודי ידקור? הה, את הערבי לא תדקור!
הוא רקק על הקרקע בפני כל הקהל ולא מחה את רוקו ברגלו. בעל המשקפיים הכחולים העיף עליו בגלל זה מבט של רוגזה, ואף-על-פי-כן לא פגה הרחבת דעתו של האחרון ואמר:
– אבל אין דבר, אנחנו עוד נינקם בכל הגויים!.. אם ירצה השם, – הוסיף ללגלג – כשילכו הם על הגשר של ברזל ואנחנו על השל-ראש... טפו, על השל-נייר, רציתי לומר... יודעים אתם, רבותיי, מדוע הם יפלו המימה, ואנחנו לא?
– הם על גשר של ברזל... – מיהר האברך הירושלמי להשיב את כבודו, שגילוי-הסוד המכוער נטל הימנו לרגעים אחדים, על ידי נענוע של לימוד-גמרא וניגון של חריפות, אם כי תוכן-דבריו היה, כנהוג בשיחות שבציבור, מענה שלא מעניין השאלה – מפני שהברזל הוא חייהם... עשיו חי על החרב..." ("מכאן ומכאן", תרע"א, 1911, שם, כרך א, עמ' 343).
וברשימה עיתונאית משנת 1913, על ההמון הירושלמי: "באו מירושלים גם נערים ונשים. הנערים בפאות ארוכות מרטטות סביב לחייהם, שאין בהן אף טיפת דם; הבעת פנים חולנית, נבערה-ערומה ומעידה על חטא אחד הנפוץ במזרח ביותר; והנשים – אלו מילאו את כל בית-המדרש, התיישבו על הארץ, כמנהג הערביות, התדחקו בפתח, אף כי לא היה כל צורך להתדחק, פיצחו זרעונים, ליקקו מים במשורה (הרבה מים לשתות אין: שלהי דקייטא) והמו." ("קטנות עם גדולות", תרע"ג, 1913, "הפועל הצעיר", בחתימת בר-יוחאי, שם, כרך ב, עמ' 106).
התרשמות דומה, המעידה על השפעת המזרח על צעירי היהודים בירושלים, מופיעה כעבור שנים באחד הציורים ב"שכול וכישלון" (1920):
"מן הצד עמדו כנופייה קטנה של 'נעורי הזהב' הירושלמיים, המצויים בכל חתונה וחגיגת מצווה: בחורים ואברכים צעירים, בני גבאים וממונים מכוללים עשירים, בעלי פנים חיוורים-דשנים ובקפטנים מבריקים, פראנטיים [אירופיים]. אחדים מבחורי החמד אחזו איש בכף-רעהו ואצבעות נשלבו באצבעות, כדרך פרחחי הערבים," ("שכול וכישלון", תר"ף, 1920, שם, כרך א, עמ' 431).
"גויים עושים גסות!" – מנהגם של הערבים הוא כמנהג הגויים. האברך חש מבוכה בגלל "סוד התועבה" אשר גילה, "הנה סיפר האברך הזה על עלילות הערביאים בין זכר לזכר" ("מכאן ומכאן", תרע"א, שם, כרך א, עמ' 344), ובא אחד המשפטים החזקים שאופייניים לברנר: "היה אי-נעים, היה כיעור, היה גועל-נפש." לתוך השיחה מתגנב יסוד של אלימות, השייך לאותו מישור נמוך ויצרי. בצד הארוס החולני – דקירה בסכין! – שאף היא חדירה לגוף הזולת. "יהודי ידקור?" – לא. יהודי נידון לתפקיד פאסיבי, קורבן, דקור, כמו בגולה, בפוגרום. היהודי פאסיבי, ממלא תפקיד אישה במשכב זכר, ובמלחמה הוא קורבן. "את הערבי לא תדקור!" – כי הערבי הוא הדוקר, הוא ונשקו פלדה וברזל, והוא "הגשר של ברזל" שעליו ילכו הגויים, כלומר הערבים, "מפני שהברזל הוא חייהם... עשיו חי על החרב..." – חי על כלי-זינו, גם כנשק וגם כסמל סכסואלי, ואילו היהודי, הוא ילך על ה"של-ראש" (הגשר, התפילין), "על השל-נייר" (הגשר, התפילות, ספר-הספרים, הרוחניות), ו"אנחנו עוד נינקם בכל הגויים!" – פירוש: בהווה, היהודי הוא בחזקת נרצח, נבעל, נאנס. תכונות הגלות, שהן פאסיביות, חולשה, רוחניות-יתירה ותלישות – ממשיכות קיומן גם בארץ-ישראל, וכמוהן גם התקווה לעתיד-לבוא אינה בריאה. והתשובה היא אותו פתרון יהודי-גלותי טיפוסי, תוצאת החולשה: ליהודי הראש, החוכמה והסבל, לעשיו התועבות והחרב. "כאן ערב [עי"ן בחטף-פתח, רי"ש בפתח] ארור..." אומר התימני בסיום השיחה מול דלת בית-הספרים ב"מכאן ומכאן".
אותה השקפת-עולם צפה ועולה, כזכור, גם בהרהוריו של חיים חפץ, בסיום הסיפור "שכול וכישלון": הערבים כוחם גדול בשחייה בים כינרת, אך לא במקווה!
הבעת פניהם של הנערים היהודים מירושלים "חולנית, נבערה-ערומה," ומעידה אולי שאחדים מהם נגועים באוננות או במשכב-זכר. הנשים מתיישבות על הארץ "כמנהג הערביות". "נעורי הזהב" הירושלמיים משלבים אצבעות, זרת בזרת, "כדרך פרחחי הערבים..." – מצד אחד החרב הערבית, מצד שני משכב-זכר. המפגש הראשון משמיד את החיים, השני – מרעילם, מטמאם וממוטטם. רק אימת המיתה, והארוס המעוות – היא, הם – הינם הפגישה או החדירה העלולות להתרחש באותה מרירות המציאות שאופיינית ליחסים שבין שני העמים.
הערבי נעשה לסמל סכסואלי, וגם סמל לכל מה שדוחה במגע הסכסואלי ומעורר רגשי אשמה ובושה. דרורי, אותו "בן-מושבה" שטוף אוננות, ש"המזרח נותן בו אותותיו אותות", מנסה דבר אל יעל, על מדרון גבעת החול, בקצה השכונה העברית שעל גבול יפו ותל-אביב:
"פתאום נתחוור, נשתתק, נזדעזע, והביט אל יעל במבט משונה. הנערה הביטה לארץ.
– די! – קראה – אני לא מבינה כלום. הפעם די! אני לא רוצה! אני פוחדת לשבת! עוד יבוא איזה ערבי... נשוב הביתה...
– אל תפחדי, טיפשה... אני הלא איתך... אני לא ערבי...
אבל הוא פחד גם כן – ורעד. כולו הביע עייפות.
יעל ישבה מבולבלה לגמרי. דרורי – מרוצה מאוד מן ההתחלה." ("מהתחלה", תרפ"ב, שם, כרך א, עמ' 483).
"עוד יבוא איזה ערבי..." – מעיד על פחד סכסואלי מפני אונס ופחד קיומי מפני רצח. ואילו בתשובה: "אני לא ערבי... אני לא עושה לך דבר..." – נרמז שהאקט המיני, או כל מגע נועז וחושני בגוף הזולת, ניראים לנערה הביישנית והמבולבלת, ולנער הנרגש והנפחד – כמשהו "ערבי", מלוכלך וטמא. כי הערבי – עושה.
מאחורי תחושות אלו מסתתר בוודאי עולם שלם, משקע ילדות של בני-מושבה, התנסויות ופיתויים מסוג הללו שעליהם מסופר בקטעים הקודמים, אשר ביסודם מונחת גאוותו של ה"שקץ" הערבי הפשוט (בעודו בבחינת "ג'אהל", נבער) – על אברו, ונכונותו להציגו בהזדמנויות שונות. הערבי חושף את הצד הבהמי, שפורץ בהתבגרות המינית, ונעשה סמל (או מושג ומטבע-לשון) – באמצעותו מכנה הנער העברי ("הצבר" של אז) בשם את מעצוריו הנפשיים, את בושתו ותאוותו הכמוסה.
*
ד.א. פרידמאן בספרו "י.ח. ברנר, אישיותו ויצירתו" ("יודישער פערלאג", ברלין, תרפ"ג, 1923) מגדיר את ברנר כ"איש-התחתיות" ומונה בו את תארי "המופקר העברי" ואת "תאוות-הייסורים של המופקר", בעל הרגשת העולם של "המרתף", נוסח איוואן קרמזוב. המופקר, "האדם-מתחתיות" או "איש המרתף" של דוסטוייבסקי, אוהב את הפצעים ואוהב לזרות עליהם מלח למען יכאבו יותר, לו ולאחרים.
אולם לידי הסאדיזם במדרגה היותר גבוהה מגיע ברנר, לדברי פרידמאן, בדבריו על הכותל המערבי ב"בין מים למים" ובייחוד בדבריו על "כנסת ישראל" ב"מכאן ומכאן". זוהי הלקאת עצמו של דרוויש אחוז תאווה! – לדעת פרידמאן.
ברנר מספר כי "הבחור הרצין", שעמד יחד עם הקהל לפני ה"בית-נאמן" בירושלים, כאשר הירהר ב"כנסת ישראל", דומה היתה באותה שעה בעיניו – "לזונה עדינה ועלובה בכרכי הים, יהא בבואנוס-איירס, שבצר לה היא מתריעה על מצבה לפני 'אורחיה', שבהם ובדעתם עליה היא תלוייה כולה, ואף-על-פי-כן אין היא חדלה מלהיות זונה, מפני שטבעה כך, מפני שטבעה נעשה כך." ("מכאן ומכאן", תרע"א, 1911, שם, כרך א, עמ' 345).
דברים איומים אלה, יחד עם הבאים אחריהם, על בירת ארגנטינה ועל בירת פלשתינה – לא ארץ-ישראל, כי אם פלשתינה! – "ירושלים! – חנות-קודש זו שהכל מוצג בה לראווה... איטליז-קודש זה, שהקדושה נמכרת בו באונקיה... זקנה בלה זו, שלא ידעה מעולם בושת... שכל ערכה היה תמיד במה שהגידו אחרים עליה... הלא עיר כזו מקומה רק במזרח הבטל, המנומר, הנמס בזוהמתו, שהבלי ימי קדם התלויים עליו המה כל תפארתו..." ("מכאן ומכאן", שם, עמ' 345), יחד עם סוף הפרק המסתיים במילה האידית "פארפאלין" (אין תרופה) – בכל זה, אומר פרידמאן, יש באמת איזו "אימה חשכה גדולה," שרק ההפקרות והמרתף יכולים להוליד אותה. כי המופקר נהנה מזה שהוא מצליף בשוט על-גבי עצמו וסוטר בידיו על פניו-עצמו. נפלא הדבר, כי המופקר העברי של זמננו, בבואו להוכיח את עמו, משתמש באותם ביטויים עצמם, שנהגו להשתמש בהם בימים קדמונים נביאי ישראל. גם הם קראו לאומתם בשם "זונה" ולא חדלו להרעימה בגידופיהם, שרובם היו לקוחים מחיי הזנונים. כפי הניראה, יש איזה קשר סכסואלי בין בני הדורות הקדומים, שחיי-המין הפרוצים היו טבעיים אצלם, ובין איש-התחתיות של דורנו, שחיי-המין אצלו במצב של עצירה יתירה ואי-טבעיות מרובה: "הרבה-הרבה סימוכין יש למצוא בין הלך-נפשם של גיבורי ברנר ובין הסכסואליות המיוחדה שלהם, והחוקר יחקור." ("י.ח. ברנר, אישיותו ויצירתו", תרפ"ג, 1923, עמ' 66-65).
דברי הגינוי החריפים של ד.א. פרידמאן מביעים את הזעזוע והחרדה שפוקדים את הקיום היהודי ה"בעל-ביתי" בהתגלות בפניו תאוות "המופקר" – ארוטיקה חולנית, משטמה ושינאה עצמית, תלישות וזרות, שאותן חושף ברנר בנפש האדם היהודי, בבואו לארצו החדשה-ישנה – בנפשו כפרט, ובקיומו כחלק מן הלאום, ובייחוד במגעיו עם בני העם האחר.
*
הקשר בין "הלך-נפשם של גיבורי ברנר ובין הסקסואליות המיוחדה שלהם" נחקר במסתו החשובה של ברוך קורצווייל על "מהות הסבל והחיים בסיפורי י.ח. ברנר" בספרו "בין חזון לבין האבסורדי, פרקים לדרך ספרותנו במאה העשרים" (הוצאת "שוקן", ירושלים ותל-אביב, 1966).
קורצווייל אומר כי "בחותם 'הארוטיקה החולנית' טבועים כל גיבורי ברנר. היא גם אותה 'ארוטומניה', מקור מצוקות החולשה המינית, שמהן סובלים ירמיהו פיירמאן, יחזקאל חפץ, האיש 'אובד עצות' ב'מכאן ומכאן', גיבורי 'מסביב לנקודה', אבל גם קיטין בסיפור 'לא כלום', או איש המונולוג מתוך 'הוא סיפר לעצמו'." ("בין חזון לבין האבסורדי", עמ' 267). "הארוטיקה החולנית" מביאה את ברנר, בעקבות ויינינגר, לזהות את היהדות עם האישה, כסמל לפאסיביות. הפאסיביות היא תכונה גלותית, ומאפיינת את היהדות כעם, בניגוד לאקטיביות הגברית, שהיא תכונת הגויים, העמים ה"בריאים" היושבים על אדמתם. התמונה של "כנסת ישראל" שדומה לזונה "מפני שטבעה בכך" מתפרשת על ידי קורצווייל, בהתייחסו למאמר של ברנר על מנדלי "הערכת עצמנו בשלושת הכרכים", כך:
"מה לו למנדלי ולמשפטים כדלקמן?: 'לא לחינם אמר גדול אחד, שהיחסים העיקריים של האדם הם היחס המיני והיחס הלאומי... כי בין שני היחסים הללו גופא יש יחס לא-קטן. קיום המין – קיום העם.' ("כל כתבי ברנר", הוצאת הקיבוץ המאוחד, כרך ג, עמ' 70), זהו נושא ברנרי מובהק, ולשווא נחפש אותו אצל מנדלי. כאן הוגנב האספקט של 'החולשה המינית', שהוא כה מרכזי להבנת גיבורי ברנר – לתוך עולמו של מנדלי, כמו שלהלן, באותה המסה, הואר הנוף של 'סוסתי' מתוך זווית-ראותו של ויינינגר: 'כי הן צדוק צדק ויינינגר: מידות של נשים לאומה זו! אין כוח-גברא, אין כוח יוצר, אין משפיעים יסודיים. יש קלות-דעת, התייפות, עיקשות-לב, ויתורים, פחדנות וצעקנות בלתי-פוסקת. האופי היהודי הוא נשי – חיים-חנות וסנדרלים! – – – עיקרי החיים מקבל היהודי מאחרים ו"השפעתו" – רק השפעת הקוקוטה על מעגביה-שונאיה. – – – תנועת ההשתחררות של הנשים ותנועת ההשתחררות של היהודים במערב-אירופה – וכי אין נקודת-שיווי ביניהן? – – – ואולם ההשפעה היהודית אינה אלא כהשפעת אישה. הוא, ה"מושפע", הוא סוף-סוף הבעל, הוא העיקר, הוא בונה הבית, והיא שוכבת בחיקו – – – ושיקנה לה צמידים וטבעות ועגילים. טיטוס ובירוניקה.' (שם, כרך ג, עמ' 78-77)." ("בין חזון לבין האבסורדי", עמ' 262).
ה"קוקוטה" היא "כנסת ישראל". היא היהודי הנפעל, הפאסיבי, גם מבחינת "היחס הלאומי" וגם מבחינת "היחס המיני". הארוס החולני, המעוות, בא מהיעדר אפשרותה של האהבה. קורצווייל אינו קושר, ולו גם ברמז, את "הארוטיקה החולנית" של ברנר עם יחסו ל"שאלה הערבית". והלא כאן ניכרת היטב זיקת הגומלין שבין היחס הלאומי ליחס המיני!
לדעת קורצווייל, המפגש עם הארוס הוא המיבחן הקשה ביותר לגיבוריו של ברנר, ומן המפורסמות הוא שהיחסים בינו לבינה זוכים לתשומת-לב רבה ומיוחדת בסיפורי ברנר – כאילו דווקא הארוס, מרכז גילוי חיוב-החיים, משמש אבן-בוחנת לגיבורי ברנר. "המפגש עם הארוס הוא האתגר הרציני ביותר, ההוכחה המוחצת לכשלונם, לנחיתותם, להחטאתם את הממש שבחיים. גיבורי ברנר רואים את עצמם לא ראויים ולא מסוגלים לאהוב." (שם, עמ' 282-281).
קורצווייל קובע כי לא הארוס ולא התחייה הלאומית מסוגלים לבוא במקום הריקנות של עזיבת הדת, של היעדר הקדושה. אכזבת ברנר מן הלאומיות כתחליף לדת עולה מדבריו של "אובד-עצות", גיבור "מכאן ומכאן":
"החלום הפרטי על השינוי בחיי עצמי, על השיבה אל 'אם כל חי', על החיים והעבודה בחיקה – – – זה החלום נפתר מיד לא לטוב – – – הגיע, כמדומה, הדבר לידי כך, שאני חשבתי לי לחטאה מה שאני יושב בארץ, למעשה כזה מצידי, לתרמית ורמייה: אסור לי להחזיק בעצמי על-ידי ישיבתי זו הארורה את האילוזיה הנוראה של חלום התחייה!" ("מכאן ומכאן", תרע"א, 1911, כל כתבי ברנר, הוצאת הקיבוץ המאוחד, כרך א, עמ' 337).
בצורה כוללת ופסקנית ביותר, המנציחה את המצב, בו הסבל ללא טעם וללא מוצא הוא תמצית הקיום היהודי, בא הדבר לביטוי, סבור קורצווייל, בקטע הבא מדברי "אובד-עצות":
"החשבון הוא ישן. תכלית שינאה שנאתי תמיד את דרשני התחייה שבמקום התיאולוגיה, במקום האמונה באלוהים, אשר אבדה לכולנו לעולמים, המציאו איזו אמונה חדשה, עיוורת, בכוחות-לאומיותנו הגדולים, הספונים, הטמונים, שהם אינם יראים, כביכול, מפני הגלות, שהם הראו ויראו נפלאות. לא, את הטעות הזאת לא חפצתי מעולם לקבל." (שם, עמ' 338).
לפי פירושו של קורצווייל, האמונה שהסבל הלאומי, סבלו של הפרט והכלל – מבשילים משהו חדש, חיובי, המצדיק באיזו שהיא צורה את הסבל, אמונה זו היא אמונת-שווא. היא תיאולוגיה חילונית, פרי האמונה הפסולה בפרוגרס. אין מוצא מן הסבך, אין קץ ואין משמעות לסבל. ישנן אשליות. קיימת פרשנות קלוקלת הכופרת ברצינות הסבל, המזלזלת בעלבון האדם על-ידי שהיא מתרצת מה שלועג לכל תירוץ, לכל דרוש היסטוריוסופי. המרטירולוגיה היהודית היא תרמית עצמית, רעיון הייעוד הוא שקר, אפילו גדולת התנ"ך היא הסכמה כללית כוזבת, ובדומה רעיון התחייה הלאומית: "מסכות לפנינו בריקוד השדים של קיום-מחוסר-טעם." ("בין חזון לבין האבסורדי", עמ' 265).
במקביל לאכזבה מן העניין הלאומי, מופיע אצל ברנר חוסר-היכולת להגיע לאהבת אמת ולמצוא באישה תחליף לאלוהים. לדעת קורצווייל הארוס הולך ומצטמק אצל ברנר לרעב הסקסואלי: "כי רעב אתה, אך חום לא שפכו לתוך ליבך ונר לא העלו בו." ומשום כך: "אתה ידעת כיצד אתה מהרהר על האישה... ועליה..." – האני הוא מכשיר-בלבד של הסקס – "המרמה, המתעה, המשתמש בך לחפצו והשולח לשון מאחוריך." וכך קורה שהאני-הגיבור, במקום התעלות נפשית, חש "כל אסון-ההנאה שבדבר, כל האימה שבדבר!..." ("הוא סיפר לעצמו", תרס"ז, כל כתבי ברנר, הוצאת הקיבוץ המאוחד, כרך א, עמ' 262).
מה מאלף הוא, אומר קורצווייל, ששפתו של ברנר "מציינת את החווייה המינית באותה מילה בה הוא משתמש גם לציון המוות: 'דבר'. 'האימה שבדבר' זהה עם אימת המוות!" ("בין חזון לבין האבסורדי", עמ' 284).
קורצווייל מוצא את הסיבה לכך במשבר האמונה. אין הארוס מסוגל לשחרר את ה"אני" מעצמו. האני והארוס פתוחים לאימת "הדבר", לאימת המוות. הארוס כאמצעי לשחרור האני מעבר לעצמו – מאכזב בסיפורי ברנר. תמונותיו "לא שפכו חום לתוך הלב ונר לא העלו," משום שלגיבורי ברנר חסרה האמונה במשמעות הטראנסצנדנטית של הארוס, משום שעולמם של גיבורי ברנר אינו יודע על טראנסצנדנטיות בכלל – הואיל והוא מניח את ההתמוטטות הסופית של כל אמונה דתית. ובכנות הנעלה, בה מצטיין כל מה שכתב ברנר "חושפים גיבוריו את לוט התרמית העצמית שבסימנה עומדת הספרות המודרנית: הם מגלים את גניבת-הדעת שבטיפוח פולחן הארוס בחינת תחליף לאמונה הדתית." (שם).
בלי אמונה, אומר קורצווייל, אין גם אהבה. זאת יודעים כל גיבורי ברנר. האהבה, בדומה לדת, יוצרת פולחן: "האהבה דורשת אמונה בה, גידול וטיפול, יחס של קולטוס. ואני – יחוסי אל האישה בעצם היה תמיד ערום, חד-גוני ועייף מעיקרא." ("מכאן ומכאן", תרע"א, 1911, כרך א, עמ' 325) – זוהי ההכרה העצמית של האיש "אובד-עצות" ב"מכאן ומכאן".
"ההתמוטטות הסופית של כל אמונה דתית" מסבירה, לדעת קורצווייל, את חוסר-יכולתו של ברנר למצוא בארוס משמעות טראנסצנדנטית, כלומר אהבה. דבר דומה אמור גם לגבי יחסו של ברנר למישור הלאומי, אף כאן הוא רואה רק את הזיוף, את הסבל, ולא את ה"קדושה". ומשום כך גם התופעות של הלאומיות והמציאות היהודית בת-זמנו ניראות בעיניו כתהום של אימה, של סכנת מוות, והוא אינו משעשע את עצמו בתקוות ורודות ואופטימיות. אמת זו, של ברנר, "האמת של אישיות יוצרת חזקה, עקשנית וכנה, נוגדת את המקובלות ודוחה בשאט-נפש תפיסות נוחות, ורודות ואופטימיות של המציאות, ובמיוחד של המציאות היהודית." ("בין חזון לבין האבסורדי", עמ' 261).
*
על יחסים ארוטיים "נורמאליים" בין שני העמים מסופר ב"שכול וכישלון". בתו של איכר עני במושבה "יזרעאל", גולדמאן שמו, שירכה דרכיה בצעירותה. "הוא (גולדמאן) היה אז, בסך-הכל, מתאכר עני ב'יזרעאל', שנחלתו עזובה, ובתו – לא שררית נכבדה כיום, עם 'טורניר' ועם צרפתית ועם כל שבע החוכמות; היא היתה אז 'ביכרה קלה', עצלה, שצעירי החרתים הערביים שבמושב היו אורבים לה והיא בכסילותה היתה מתאווית להם ועוגבת עליהם – תסלח אסתר למה שהוא מספר דברים כהווייתם. גולדמאן פחד לבתו הבוגרת והיה מקבל ברצון את כל מי שהיה מכסה את כנפיו עליה ועוצר בה קצת מסור מן הדרך." ("שכול וכישלון", תר"ף, 1920, שם, כרך א, עמ' 389).
יחסים ממין אלו עם החרתים, הפועלים הערבים, ניראים לברנר ראויים לגנאי. זו אינה אפילו רומנטיקה. ועל כן, היהודייה הצעירה היא בעיניו "ביכרה קלה" משרכת דרכיה, עצלה, ומעשיה עם צעירי החרתים הערביים נושאים אופי של תאווה בהמית בלבד. אין כל יופי במעשה. אין אהבה. מכאן מוסברת גם הערה לסיפור "אללה כרים" של ל.א. אורלוף (אוריאלי), שמשלב ברנר בדברי הביקורת על הקובץ "בינתיים", שיצא לאור בשנת 1913.
"הלא ראינו מה עלה לו בפסיכולוגיה הלוגית של גיבורת 'אללה כרים' ועד היכן הגיע עתה הדרמטורג בכל אשר קרה לה, לאותה העלמה הבדוייה עם הרומן שלה המשונה והבדוי (ודאי, לא רחוק מטבעה של בת-ישראל להימשך אחר בן-עם-זר. אבל לא אחרי עלם ערבי נושא-תופינים על ראשו למכירה; ואם אולי קרה כדבר הזה, אז הלא מקרה רחוק הוא, שעליו יש להודיע בכרוניקה שבעיתונים, אבל למי זה נוגע?)" ("דפים מפנקס ספרותי", תרע"ג, 1913, "רביבים", קובץ ג-ד, "מתוך פנקסי", בחתימת י.ח.ב., שם, כרך ב, עמ' 320).
ובביקורת ספרותית על "האזרח" (כרך א, חוברת ב, שנת 1919), כותב ברנר: "מן 'הקלאסיקון' ז. ברכות מתורגם סיפור ארוך, בן יותר מעשרים עמודים, על אודות נערה גלילית אחת, שנתפתתה 'בצל החרמון' לפועל הערבי של אביה 'האזרח'." ("מתוך הפנקס", תרע"ט, 1919, הוצאת "הפועל הצעיר", "במקום רצנזיה", בחתימת בר-יוחאי, שם, כרך ב, עמ' 153).
לסיפורים רומנטיים, בהם מתפתות בת-האיכר או בת-טובים יהודייה אחרת לברוח עם פועל ערבי – מתייחס ברנר בלעג. בת-ישראל, שמטבעה "להימשך אחר בן-עם-זר", כניראה בכרכי אירופה – לא תימשך אחר ערבי! ואם קרה כדבר הזה, "הלא מקרה רחוק הוא, שעליו יש להודיע בכרוניקה שבעיתונים, אבל למי זה נוגע?" ובוודאי שאין צורך לעשות מכך סיפור.
הלך-נפש דומה של ביטול משתמע מהערת-אגב של ברנר לסיפוריו הרומנטיים של משה סמילנסקי מחיי הערבים בארץ:
"כמדומני, שלא טעיתי הרבה באומרי לך, שעד עתה אין מקום בעצם לז'אנר מחיי פלשתינה, אפילו באותה מידה שיש מקום לז'אנר בספרות בכלל. מובן מאליו, שיכול הוא חווג'ה מוסה לכתוב 'מחיי-הערבים' כנפשו שבעו – אני ביישוב היהודי קא עסקינא." ("הז'אנר הארץ-ישראלי ואביזריהו", תרע"א, 1911, "הפועל הצעיר", שם, כרך ב, עמ' 268).
ברנר אינו מאמין ברומנטיקה העשוייה לשרור ביחסים שבין העם היהודי לעם הערבי בארץ. לא רומנטיקה פוליטית ולא רומנטיקה רגשית.
רומנטיקה פוליטית פירושה שלום. ברנר מדגיש את המישור הנמוך והאכזרי יותר – החרב.
רומנטיקה רגשית פירושה – אהבה. ברנר אינו מאמין ביחסי אהבה אמיתית שעשויים לשרור בין שני העמים, גם לא באהבת פרט אל פרט. הוא רואה רק את הזרות. ובמישור הנמוך, היצרי – הוא רואה רק את האיום של הארוס המעוות, הפרברטי והבהמי, ואת התוקפנות הנילווית עליו, שסכנתם במפגש היהודי עם הערבים אינה פחותה מסכנת החרב, ואולי אף מפתה באותה באותה מידה.
אהוד בן עזר
המשך יבוא
ברוך בן עזר (ראב)
תפוחי זהב במשכיות כסף
במשרד בן שני חדרים קטנים מול "שוק אל דר" שביפו, שרהיטיו היו מורכבים ארון עץ, שני שולחנות עתיקים וחצי תריסר כסאות קש ערביים – ישבה הנהלת "פרדס" והתחילה בהכנות לעונה, לקטיף, לאריזה ולמשלוח הפרי. הכנות אלה היו כרוכות במכשולים ובקשיים רבים; מאין משיגים מומחים לקטיף ולאריזה, היכן ישיגו מחסן בנמל יפו, ובייחוד כיצד משיגים "בחרייה" (ספנים) נאמנים שלא יטביעו את תיבות הפרי לפני הגיעו לאונייה.
לכל אלה דאג המנהל המנוח שמעון רוקח; תודות לקשריו עם הערביים הובטחה עבודה סדירה, ובשנה הראשונה לקיומה שלחה אגודת "פרדס" עשרות אלפי תיבות פרי לשווקי חו"ל. כך התחלנו להתרגל לראות "סוּרבה" אחת (הקבוצה) יוצאת ברעש והמולה לקטיף, ו"סורבה" שנייה יוצאת לאריזה תחת פיקוחו של ה"סטיפדר" (האורז) עם ה"טווק" (חישוק [דק, עשוי עץ אגוז, שלאחר שהושרה במים נעשה גמיש ובמקורו ליפף את ארגז התפוזים הארוז מבחוץ בהותירו אוויר בין הארגזים בבטן האונייה למניעת ריקבון]) בידו – המרים קולו: אַסקט! וולקוּם, אַסנט!" (שקט ילדים, הקשבה!), ושיירות הגמלים בפעמוניהם המצלצלים מובילות את הפרי לנמל יפו.
*
בתוך מחסן "פרדס" שהוקם בנמל יפו נתערבו הקולות וגדולה היתה שם ההמולה, צריחות הסבלים עם אנקות הגמלים שפרקו מעל גבם את התיבות, ומצד הים צעקו הספנים וצרחו הסבלים המגלשים את התיבות על גבי קרש ישר אל ה"ג'אַרם" (סירה) ומשם במשוטיהם "הילה! הילה! היליסה!" (קריאות עידוד של הספנים בעבדם במשוטיהם המתאמצים לחתור נגד הגלים המתרוממים ליד החוף). שטו ועברו עם הג'ארם את השוניות המסוכנות והגיעו לאונייה שעגנה מול החוף. במנוף נקשרו התיבות בחבלים בתוך הג'ארם ובקריאות "וירה! מיינה! (מעלה! מטה! או להרים! להוריד! – קריאות הרגילות בנמלים למטפל במנוע המנוף באונייה) – הועלו התיבות לאונייה. ובחתימת ה"מניפסטה" (הקונסיימנט) על ידי רב החובל נגמר ה"פוב" של משלוח הפרי מחוף יפו, ובסיום הקטיף ה"חמילה" (סבלי הפרי הנערות והנערים הערביים) בשובם מהפרדס הביתה עם הסלים הריקים על ראשם שרים ומוחאים כף וחוזרים על הבית הזה:
"אסטווה איל חבאלאק" ו"רוואח איל זרזור"
"חלסאת איל באיארה" ו"סיקטר יא נאטור"
(הבשילה האפונה וחזרו הזרזירים
הפרדס נגמר וזרקו את השומרים).
וכך התרגלנו לסדרים, הרגלים ומנהגים שהפכו במרוצת הימים למשטר-קבע בענף הפרדסנות.
*
בשנת 1905, ימי העלייה השנייה, הגיעו ארצה בחורים ובחורות, רובם מרוסיה. שום רכוש לא הביאו איתם מלבד רצון עז לשתף עצמם בבניין הארץ בידיהם ובשריריהם. "כיבוש העבודה" היתה להם למטרה ולאידיאל. מיעוטם נקלטו במושבות הגליל בשמירה ובעבודת הפלחה בתור חרתים (חורשים), ורובם התפזרו במושבות המטעים, בייחוד בפתח-תקווה, בה נמצאו כבר אלפי דונמים מטעי-בעל ואלפי דונמים פרדסים. כאן החלה הפרשה רבת העלילה של כיבוש העבודה במטעים לסוגיהם, ובעיקר בפרדסים.
כשאנו סוקרים כעת את הפועלים של הימים ההם, שהגיעו למעמד גבוה במדינתנו, אנו חדורים יחס הערכה וכבוד לחלוצי העבודה העברית הראשונים, שהתקיימו על פת חרבה עם תפוח זהב ביום, בלחם עם זנב דג מלוח וכוס תה לארוחת הערב. ולמרות חיי הדוחק לא נמנעו מכל מאמץ וסבל בכדי להתאמן בעבודה החקלאית ולדעתה ידיעה יסודית. הם התמסרו לעבודה בכל ליבם ונפשם כדי להוכיח שהעבודה העברית היא כדאית ומשקית.
ומאידך גיסא: ייאמרו הדברים כפי שהיו במציאות בימים ההם: אז לא היה קל להביא מהפכה בכל סדרי והרגלי העבודה. רבים שאלו: איך יטפס פועל חדש, בלתי מנוסה, על עץ תפוח הזהב מבלי לשבור את הענפים? איך לא יפצע הפועל החדש במזמרה הערבית (מזמרה אחרת לא היתה מצוייה) את הפרי היקר הזה? ואיך יישא עולה חדש סל תפוזים כבד על גבו עד ה"בייקה" (בית האריזה)?
אלה היו שאלות רציניות ומטרידות בתקופה בה לא היתה עוד מקטפה אמריקאית, אלונקה [להובלת הפרי], דקוביל [קרונית על פסים], תיבת שדה [בוקסה], תרמיל, עגלה על גלגלי גומי רתומה לחמור וטריילר ["פלטפורמה"] מרותק לטרקטור. במקום "רפייה" השתמשו בפתל, במקום ה"סרפט" השתמשו ב"שנשרה" (סכין ערבי עם שיניים קטנות וחדות). [מדובר בליפוף ההרכבה החדשה ובסכין לביצועה].
קבוצת אריזה [בפתח-תקווה]. האורז: בר-לביא [אבא של פרופ' יפה ברלוביץ], מהאורזים העבריים הראשונים בארץ. האריזה בשיטה הערבית והתיבה מרופדת בנייר.
אם הפועלים החדשים תבעו נמרצות לקבלם לעבודת הקטיף – הרי לא העזו לתבוע דריסת-רגל לעבודת האריזה, כי איש לא תיאר לעצמו את ה"סטיפדר" (אורז) בלי חגורת צמר רחבה ו"סורבל" (מכנסיים) רחבים שיכול לשבת ברגליים מקופלות על המחצלת ולארוז. קשה היה להעלות על הדעת שבחור יהודי יידע להבחין בכל סוגי הבררה, כגון: שחטה, וורקה, חג'ר, קישר, סמע"ה, דמע"ה, פחש, סמטה, פרוש, דודה, טופס, לטשה ואבו-טיז. והאם ייתכן שילד עברי במכנסיים וגרביים יידע לרפד בנייר (אז השתמשו בלוחות בלתי מהוקצעים והיו מרפדים את התיבות בנייר) את התיבות ולהושיטן לסטיפדר בשעה שהגרביים והמכנסיים מפריעים ל"טווק" (חשוק) של האורז מהלקותו על רגליו היחפות.
לפי מנהג הימים ההם היה האורז מלקה כאשר הנער טעה והושיט לו תבת "סבעה" (הלוח בראש התיבה בגובה של 27 ס"מ) במקום תיבת "מרסיליה", או תיבת "תמניה" (גובה הראש 28 ס"מ) או תיבה עם "דסטר" ("דסטר – תוספת של לוח דק אל הראש לאריזת פרי גדול יותר), במקום "אל קסטרה" (אקסטרה) (בדרך כלל מרפד התיבות הוא שספג את המלקות בחישוק שהיה מונחי תמיד לצידו של הסטיפדור, והיה מסמל את שלטון האורז על הסורבה).
ליבי עליכם ילדי המושבה הצברים על מלקות הטווקים שספגתם על רגליכם בהושיטכם את התיבות המרופדות לאורז הערבי, קיבלתם את הדין כשהדמעות זולגות מעיניהם עד שלמדתם את המקצוע והייתם לאורזים העבריים הראשונים והטובים ביותר בארץ.
מרפדי התיבות עמדו במבחן הקשה וכבשו את המקצוע בהדרגה: ממרפד תיבות לעוטף, לבורר, למברר, ואחר-כך לשלב אחרון – לאורז, והיחידים מבין הפועלים החדשים ששימשתם כמרימי תיבות: כמה מרץ, דריכות ורצון עז השקיעו ברכישת המקצוע. בתבונה רבה הגיעו ליחסי ידידות עם האורזים הערבים, הזמינום בערבים למעונם הדל, ואחרי יום עבודה מפרכת ישבו על מחצלת גדושה ערימת פרי של בררה ותיבה, ולמדו מהם את תורת האריזה.
בכל העלילה הזו גדול חלקה של "פרדס" לאין שיעור. היא שהכניסה, למרות כל החששות, את הפועלים החדשים לעבודת הקטיף, ואת ילדי המושבה הצברים לתוך ה"סורבה" של האריזה. היא שהשפיעה על חבריה שיאפשרו לפועל החדש ללמוד את העבודה, לאפשר לו לגשת לתיבה ולהשתלם במקצוע.
ובמרוצת הימים אף הפרדסנים הוותיקים סייעו בידי הפועלים החדשים והיקנו להם את תורת הקטיף, הבירור, העטיפה, האריזה וסגירת תיבות-הפרי.
"פרדס" היא שהנהיגה במשך הזמן את שיטת "האריזה האמריקאית" וביטלה את שיטת האריזה הערבית המקובלת, ובמשך הזמן היו גם הערבים נאלצים להנהיגה.
עם התפתחותו של ענף הפרדסנות באה במקום ה"חנזירה" והאנטיליה – הקדיחה, המסנן והמשאבה, במקום הפרד קשור העיניים בא "המנוע", תחת אמת המים הבנוייה אבן – באו צינורות ברזל ומלט עם ברזים, במקום פרדס של 15-20 דונם עברו לשטחים של 50, 100, 200 דונם ויותר.
מחסן "פרדס" ליד תחנת הרכבת בפתח-תקווה
(גלופת מר טרופה מתוך ספרו "ראשית")
בד בבד עם גידול הענף, הלכה "פרדס" הלוך והתפתח, שלחה שליחים ומבקרים לחו"ל כדי לבחון את מצב השווקים הקיימים ולחפש ולפתח שווקים חדשים. "פרדס" רכשה סוכנויות של אוניות שונות, ועל ידי כך היתה גם שלטת בנמל יפו. "פרדס" הזמינה בית חרושת לייצור תיבות מעצי אקליפטוס שהגיע ארצה עם פרוץ המלחמה העולמית הראשונה, וכך לא פסקה התקדמותה של החברה. הודות לראשיה ומנהליה עברה "פרדס" את מלחמת העולם הראשונה בשלום (במלחמת העולם הראשונה הוזנחו שני פרדסים בלבד). על אף כל המכשולים והפגעים שניתכו עליה בתקופת מלחמה, הארבה, התורכי וכיו"ב. (הצבא התורכי החרים מהפרדסים עצים מהמחסנים, פירק צינורות ברזל, מנועים וגדרות עשויות חוטי ברזל דוקרניים).
מיד לאחר גמר המלחמה התאוששה "פרדס" והלכה הלוך וגדול עד שהגיעה למשלוח של שלושה מיליוני תיבות פרי לשנה. היא הקימה מחסנים בכל תחנות הרכבת בארץ, וכן בניין-ענק בנמל חיפה.
גם זנים חדשים נוספו בפרדסי החברים שהוכנסו על ידי הברון רוטשילד ז"ל: אשכוליות, ולנסיה, קלמנטינה ועוד. "פרדס" היא שתבעה והמריצה להתמדה והנהיגה שיפורים באריזה ובניקיון הפרי. ואכן, בתערוכת הפרי ב"וומבלי" קיבלה "פרדס" פרסי הצטיינות חשובים.
"פרדס" היתה הראשונה שהקימה בית-חרושת לתוצרת לוואי ברחובות, היא גם נתנה דחיפה וגם אמצעים להקמת נמל תל-אביב וכך אנו עדים לתהליך התפתחות עד עונת 1937-38.
בעונת 1937-38 הגיע שטח הפרדסים בארץ ל-300 אלף דונם שנתחלקו כמעט שווה בשווה בין יהודים וערבים. שיעור הייצוא עלה באותה שנה בלמעלה מ-15 מיליון תיבות פרי.
בניגוד לפרדסנות הערבית ששיווקה את פרייה רק על-ידי הסוחרים הערביים הפרטיים – היתה הפרדסנות העברית ברובה מאורגנת בקואופרטיבים שונים, אשר קמו במשך השנים מחוץ ל"פרדס". הקואופרטיב הגדול ביניהם שיווק כמיליון תיבות פרי, כל הקואופרטיבים שיווקו לחו"ל כ-25% מהיבול של עונת 1937-38 בשעה שחלקה של "פרדס" לבדה היה 25% מהייצוא הכללי של אותה עונה.
יבול ההדרים שגדל והלך משנה לשנה, גרם להצפה על התוצאות החמורות הכרוכות בה. סעיף 18 מחוקי המנדט הא"י הנודע לשמצה התיר לכל מדינה ומדינה למכור את סחורותיה בארצנו בטבין ותקילין ללא התחייבות שיקנו מאיתנו סחורה כל שהיא, ובעקבות גורמים אלה החל המשבר במשק ההדרים.
"אזל קמחא ואתא מדנא": לאחר שנות רקבון הפרי בתוך התיבות ו"רקבונות" גדולים יותר בתשלום חשבונות שקיבלו מהשווקים, ירדו המחירים פלאים, ורבו המתלוננים.
קברניטי "פרדס" איבדו את האמון בעצמם, ובשנת 1938-39 נבלעה "פרדס" מדעת ביחד עם שאר הקואופרטיבים לתוך איחוד הקואופרטיבים בשם "פרדס סינדיקט", בו מהווה "פרדס" עד היום את עמוד התווך.
ברוך בן עזר
לכל אלה דאג המנהל המנוח שמעון רוקח; תודות לקשריו עם הערביים הובטחה עבודה סדירה, ובשנה הראשונה לקיומה שלחה אגודת "פרדס" עשרות אלפי תיבות פרי לשווקי חו"ל. כך התחלנו להתרגל לראות "סוּרבה" אחת (הקבוצה) יוצאת ברעש והמולה לקטיף, ו"סורבה" שנייה יוצאת לאריזה תחת פיקוחו של ה"סטיפדר" (האורז) עם ה"טווק" (חישוק [דק, עשוי עץ אגוז, שלאחר שהושרה במים נעשה גמיש ובמקורו ליפף את ארגז התפוזים הארוז מבחוץ בהותירו אוויר בין הארגזים בבטן האונייה למניעת ריקבון]) בידו – המרים קולו: אַסקט! וולקוּם, אַסנט!" (שקט ילדים, הקשבה!), ושיירות הגמלים בפעמוניהם המצלצלים מובילות את הפרי לנמל יפו.
*
בתוך מחסן "פרדס" שהוקם בנמל יפו נתערבו הקולות וגדולה היתה שם ההמולה, צריחות הסבלים עם אנקות הגמלים שפרקו מעל גבם את התיבות, ומצד הים צעקו הספנים וצרחו הסבלים המגלשים את התיבות על גבי קרש ישר אל ה"ג'אַרם" (סירה) ומשם במשוטיהם "הילה! הילה! היליסה!" (קריאות עידוד של הספנים בעבדם במשוטיהם המתאמצים לחתור נגד הגלים המתרוממים ליד החוף). שטו ועברו עם הג'ארם את השוניות המסוכנות והגיעו לאונייה שעגנה מול החוף. במנוף נקשרו התיבות בחבלים בתוך הג'ארם ובקריאות "וירה! מיינה! (מעלה! מטה! או להרים! להוריד! – קריאות הרגילות בנמלים למטפל במנוע המנוף באונייה) – הועלו התיבות לאונייה. ובחתימת ה"מניפסטה" (הקונסיימנט) על ידי רב החובל נגמר ה"פוב" של משלוח הפרי מחוף יפו, ובסיום הקטיף ה"חמילה" (סבלי הפרי הנערות והנערים הערביים) בשובם מהפרדס הביתה עם הסלים הריקים על ראשם שרים ומוחאים כף וחוזרים על הבית הזה:
"אסטווה איל חבאלאק" ו"רוואח איל זרזור"
"חלסאת איל באיארה" ו"סיקטר יא נאטור"
(הבשילה האפונה וחזרו הזרזירים
הפרדס נגמר וזרקו את השומרים).
וכך התרגלנו לסדרים, הרגלים ומנהגים שהפכו במרוצת הימים למשטר-קבע בענף הפרדסנות.
*
בשנת 1905, ימי העלייה השנייה, הגיעו ארצה בחורים ובחורות, רובם מרוסיה. שום רכוש לא הביאו איתם מלבד רצון עז לשתף עצמם בבניין הארץ בידיהם ובשריריהם. "כיבוש העבודה" היתה להם למטרה ולאידיאל. מיעוטם נקלטו במושבות הגליל בשמירה ובעבודת הפלחה בתור חרתים (חורשים), ורובם התפזרו במושבות המטעים, בייחוד בפתח-תקווה, בה נמצאו כבר אלפי דונמים מטעי-בעל ואלפי דונמים פרדסים. כאן החלה הפרשה רבת העלילה של כיבוש העבודה במטעים לסוגיהם, ובעיקר בפרדסים.
כשאנו סוקרים כעת את הפועלים של הימים ההם, שהגיעו למעמד גבוה במדינתנו, אנו חדורים יחס הערכה וכבוד לחלוצי העבודה העברית הראשונים, שהתקיימו על פת חרבה עם תפוח זהב ביום, בלחם עם זנב דג מלוח וכוס תה לארוחת הערב. ולמרות חיי הדוחק לא נמנעו מכל מאמץ וסבל בכדי להתאמן בעבודה החקלאית ולדעתה ידיעה יסודית. הם התמסרו לעבודה בכל ליבם ונפשם כדי להוכיח שהעבודה העברית היא כדאית ומשקית.
ומאידך גיסא: ייאמרו הדברים כפי שהיו במציאות בימים ההם: אז לא היה קל להביא מהפכה בכל סדרי והרגלי העבודה. רבים שאלו: איך יטפס פועל חדש, בלתי מנוסה, על עץ תפוח הזהב מבלי לשבור את הענפים? איך לא יפצע הפועל החדש במזמרה הערבית (מזמרה אחרת לא היתה מצוייה) את הפרי היקר הזה? ואיך יישא עולה חדש סל תפוזים כבד על גבו עד ה"בייקה" (בית האריזה)?
אלה היו שאלות רציניות ומטרידות בתקופה בה לא היתה עוד מקטפה אמריקאית, אלונקה [להובלת הפרי], דקוביל [קרונית על פסים], תיבת שדה [בוקסה], תרמיל, עגלה על גלגלי גומי רתומה לחמור וטריילר ["פלטפורמה"] מרותק לטרקטור. במקום "רפייה" השתמשו בפתל, במקום ה"סרפט" השתמשו ב"שנשרה" (סכין ערבי עם שיניים קטנות וחדות). [מדובר בליפוף ההרכבה החדשה ובסכין לביצועה].
קבוצת אריזה [בפתח-תקווה]. האורז: בר-לביא [אבא של פרופ' יפה ברלוביץ], מהאורזים העבריים הראשונים בארץ. האריזה בשיטה הערבית והתיבה מרופדת בנייר.
אם הפועלים החדשים תבעו נמרצות לקבלם לעבודת הקטיף – הרי לא העזו לתבוע דריסת-רגל לעבודת האריזה, כי איש לא תיאר לעצמו את ה"סטיפדר" (אורז) בלי חגורת צמר רחבה ו"סורבל" (מכנסיים) רחבים שיכול לשבת ברגליים מקופלות על המחצלת ולארוז. קשה היה להעלות על הדעת שבחור יהודי יידע להבחין בכל סוגי הבררה, כגון: שחטה, וורקה, חג'ר, קישר, סמע"ה, דמע"ה, פחש, סמטה, פרוש, דודה, טופס, לטשה ואבו-טיז. והאם ייתכן שילד עברי במכנסיים וגרביים יידע לרפד בנייר (אז השתמשו בלוחות בלתי מהוקצעים והיו מרפדים את התיבות בנייר) את התיבות ולהושיטן לסטיפדר בשעה שהגרביים והמכנסיים מפריעים ל"טווק" (חשוק) של האורז מהלקותו על רגליו היחפות.
לפי מנהג הימים ההם היה האורז מלקה כאשר הנער טעה והושיט לו תבת "סבעה" (הלוח בראש התיבה בגובה של 27 ס"מ) במקום תיבת "מרסיליה", או תיבת "תמניה" (גובה הראש 28 ס"מ) או תיבה עם "דסטר" ("דסטר – תוספת של לוח דק אל הראש לאריזת פרי גדול יותר), במקום "אל קסטרה" (אקסטרה) (בדרך כלל מרפד התיבות הוא שספג את המלקות בחישוק שהיה מונחי תמיד לצידו של הסטיפדור, והיה מסמל את שלטון האורז על הסורבה).
ליבי עליכם ילדי המושבה הצברים על מלקות הטווקים שספגתם על רגליכם בהושיטכם את התיבות המרופדות לאורז הערבי, קיבלתם את הדין כשהדמעות זולגות מעיניהם עד שלמדתם את המקצוע והייתם לאורזים העבריים הראשונים והטובים ביותר בארץ.
מרפדי התיבות עמדו במבחן הקשה וכבשו את המקצוע בהדרגה: ממרפד תיבות לעוטף, לבורר, למברר, ואחר-כך לשלב אחרון – לאורז, והיחידים מבין הפועלים החדשים ששימשתם כמרימי תיבות: כמה מרץ, דריכות ורצון עז השקיעו ברכישת המקצוע. בתבונה רבה הגיעו ליחסי ידידות עם האורזים הערבים, הזמינום בערבים למעונם הדל, ואחרי יום עבודה מפרכת ישבו על מחצלת גדושה ערימת פרי של בררה ותיבה, ולמדו מהם את תורת האריזה.
בכל העלילה הזו גדול חלקה של "פרדס" לאין שיעור. היא שהכניסה, למרות כל החששות, את הפועלים החדשים לעבודת הקטיף, ואת ילדי המושבה הצברים לתוך ה"סורבה" של האריזה. היא שהשפיעה על חבריה שיאפשרו לפועל החדש ללמוד את העבודה, לאפשר לו לגשת לתיבה ולהשתלם במקצוע.
ובמרוצת הימים אף הפרדסנים הוותיקים סייעו בידי הפועלים החדשים והיקנו להם את תורת הקטיף, הבירור, העטיפה, האריזה וסגירת תיבות-הפרי.
"פרדס" היא שהנהיגה במשך הזמן את שיטת "האריזה האמריקאית" וביטלה את שיטת האריזה הערבית המקובלת, ובמשך הזמן היו גם הערבים נאלצים להנהיגה.
עם התפתחותו של ענף הפרדסנות באה במקום ה"חנזירה" והאנטיליה – הקדיחה, המסנן והמשאבה, במקום הפרד קשור העיניים בא "המנוע", תחת אמת המים הבנוייה אבן – באו צינורות ברזל ומלט עם ברזים, במקום פרדס של 15-20 דונם עברו לשטחים של 50, 100, 200 דונם ויותר.
מחסן "פרדס" ליד תחנת הרכבת בפתח-תקווה
(גלופת מר טרופה מתוך ספרו "ראשית")
בד בבד עם גידול הענף, הלכה "פרדס" הלוך והתפתח, שלחה שליחים ומבקרים לחו"ל כדי לבחון את מצב השווקים הקיימים ולחפש ולפתח שווקים חדשים. "פרדס" רכשה סוכנויות של אוניות שונות, ועל ידי כך היתה גם שלטת בנמל יפו. "פרדס" הזמינה בית חרושת לייצור תיבות מעצי אקליפטוס שהגיע ארצה עם פרוץ המלחמה העולמית הראשונה, וכך לא פסקה התקדמותה של החברה. הודות לראשיה ומנהליה עברה "פרדס" את מלחמת העולם הראשונה בשלום (במלחמת העולם הראשונה הוזנחו שני פרדסים בלבד). על אף כל המכשולים והפגעים שניתכו עליה בתקופת מלחמה, הארבה, התורכי וכיו"ב. (הצבא התורכי החרים מהפרדסים עצים מהמחסנים, פירק צינורות ברזל, מנועים וגדרות עשויות חוטי ברזל דוקרניים).
מיד לאחר גמר המלחמה התאוששה "פרדס" והלכה הלוך וגדול עד שהגיעה למשלוח של שלושה מיליוני תיבות פרי לשנה. היא הקימה מחסנים בכל תחנות הרכבת בארץ, וכן בניין-ענק בנמל חיפה.
גם זנים חדשים נוספו בפרדסי החברים שהוכנסו על ידי הברון רוטשילד ז"ל: אשכוליות, ולנסיה, קלמנטינה ועוד. "פרדס" היא שתבעה והמריצה להתמדה והנהיגה שיפורים באריזה ובניקיון הפרי. ואכן, בתערוכת הפרי ב"וומבלי" קיבלה "פרדס" פרסי הצטיינות חשובים.
"פרדס" היתה הראשונה שהקימה בית-חרושת לתוצרת לוואי ברחובות, היא גם נתנה דחיפה וגם אמצעים להקמת נמל תל-אביב וכך אנו עדים לתהליך התפתחות עד עונת 1937-38.
בעונת 1937-38 הגיע שטח הפרדסים בארץ ל-300 אלף דונם שנתחלקו כמעט שווה בשווה בין יהודים וערבים. שיעור הייצוא עלה באותה שנה בלמעלה מ-15 מיליון תיבות פרי.
בניגוד לפרדסנות הערבית ששיווקה את פרייה רק על-ידי הסוחרים הערביים הפרטיים – היתה הפרדסנות העברית ברובה מאורגנת בקואופרטיבים שונים, אשר קמו במשך השנים מחוץ ל"פרדס". הקואופרטיב הגדול ביניהם שיווק כמיליון תיבות פרי, כל הקואופרטיבים שיווקו לחו"ל כ-25% מהיבול של עונת 1937-38 בשעה שחלקה של "פרדס" לבדה היה 25% מהייצוא הכללי של אותה עונה.
יבול ההדרים שגדל והלך משנה לשנה, גרם להצפה על התוצאות החמורות הכרוכות בה. סעיף 18 מחוקי המנדט הא"י הנודע לשמצה התיר לכל מדינה ומדינה למכור את סחורותיה בארצנו בטבין ותקילין ללא התחייבות שיקנו מאיתנו סחורה כל שהיא, ובעקבות גורמים אלה החל המשבר במשק ההדרים.
"אזל קמחא ואתא מדנא": לאחר שנות רקבון הפרי בתוך התיבות ו"רקבונות" גדולים יותר בתשלום חשבונות שקיבלו מהשווקים, ירדו המחירים פלאים, ורבו המתלוננים.
קברניטי "פרדס" איבדו את האמון בעצמם, ובשנת 1938-39 נבלעה "פרדס" מדעת ביחד עם שאר הקואופרטיבים לתוך איחוד הקואופרטיבים בשם "פרדס סינדיקט", בו מהווה "פרדס" עד היום את עמוד התווך.
ברוך בן עזר
מוקי אלדד
טָפַח בְּפָנֵינוּ
שִׁבְרֵי רָקֵטָה הָרְגוּ מוֹרָה בִּשְׁפַרְעָם
סְפוּנָה בְּמָמָ"ד בֵּיתָהּ.
שְׁבָרִים אֲחֵרִים שֶׁל אָר-פִּי-גִ'י (RPG)
כְּחַיָּה רָעָה הָאוֹרֶבֶת לְטַרְפָּהּ
נָעֲצָה טְפָרֶיהָ בַּאֲנָשִׁים
בִּנְיָנִים
כְּשֶׁהַכֹּל פּוֹסְעִים אֲפוּפֵי
אַפְלוּלִית
מִבַּעַד קִרְעֵי דְּאָגָה בֵּין
רָמַת גַּן לִבְנֵי בָּרָק.
מוֹת עֵרֶךְ אָדָם וּרְכוּשׁ,
יָדַיִם שׁוֹאֲלוֹת עַל זְמַן
וְזִכְרוֹנוֹת
שֶׁיִּכָּנְסוּ לַהִסְטוֹרְיָה.
צִפּוֹר שַׁחַר עָמוּם
פּוֹרֶשֶׂת בֹּקֶר
מֵעָנָף לְעָנָף.
מנחם רהט
לא רק עריקים, גם מזלזלים
יש בציבור החרדי, לא כולם, המזלזלים בבוטות בקורבנם הנורא של הנופלים במערכה להגנת ישראל מיד צר, ומתייחסים אל קדושי עליון אלה כאל מי שרק "מצאו את מותם" במלחמה האחרונה
ייאמר מראש: קטונּו מלהתפלמס עם גדולים בישראל, ואין לנו כל רצון להשיג על פסיקותיהם. קטונּו גם מלהבין את שיקוליהם, למרות שנראה שדעת תורה נטו נמצאת בדיוק בקוטב השני. לוּ יצוייר שעל הכף האחת של המאזניים מונחים טיעונים מוצקים שיסודותיהם בתורת משה ובהלכה המסורה לנו מדורי דורות, כמו למשל נזיפותיהם של משה רבינו ודבורה הנביאה כלפי המשתמטים, מצוות לא תעמוד על דם רעך, פסיקות הרמב"ם כמו כלה יוצאת מחופתה וחתן מחדרו, ודברים מפורשים של החזון אי"ש והרב שך, שפסקו (בהתאמה) שבמלחמת מצווה הכול יוצאין, ושמי שאינו לומד בישיבה מחוייב להתגייס, וכל שאינו מתגייס דינו דין 'רוידף' (רודף); בעוד שעל הכף השנייה מרחפים בקלילות שיקולים כיתתיים גרידא, שמכוחם מתחמקים רבבות מבלי עולם ממצוות הגנת העם, בחסות הטענה השקרית 'תורתם אומנותם' בשעה שאין הם עוסקים בלימוד כלל וכל אומנותם היא השתמטותם – הרי ברור לאיזה תהיה הכף נוטה.
אבל מאחר שלא התכנסנו לענייני פולמוס, בחרנו שלא להתייחס לעצם מהותה המצמררת של אמירתו של הרב משה הלל הירש, מבכירי רבני הזרם הליטאי, שהוציא השבוע מפיו אמירה שמהווה את ההיפך הגמור מתורת משה: "זו מצווה להיות עריקים." כך בפירוש אמר. מצווה! לערוק! מעניין באיזו מצווה מהתרי"ג מעוגנת אמירה זו.
ועל כגון דא כבר בכה הנביא: כָּל שֹׁמְעָהּ תִּצַּלְנָה שְׁתֵּי אָזְנָיו.
וגם אם יש לאותו מנהיג דגול ק"ן טעמי אמת לטהר את השרץ, נרשה לעצמנו רק להעיר, במלוא הענווה, כי ניסוחם הבוטה אינו עולה בקנה אחד עם כללי הפסיקה של ה'חלק החמישי' של השולחן ערוך.
החלק החמישי? יש בכלל דבר כזה? והרי ידוע שהשו"ע נשען רק על ארבע רגליים: אורח חיים, יורה דעה, אבן העזר וחושן משפט.
אלא שכבר נהגו גדולי הדורות להכיר בסמכותו הבלתי כתובה של החלק החמישי. ואף ש'החלק החמישי' מעולם לא נכתב ולא נדפס ואינו קיים בספריות בתי המדרש, הנה בפועל קיים מונח כזה, ומשמעותו – אנושיות, חמלה, מענטשלעכ'קייט בלע"ז.
וכבר כתב על כך בעל הכתב סופר רבי שמואל בנימין סופר, לגבי אביו החת"ם סופר: "והנה אבינו זצ"ל... רגיל היה בפיו הקדוש הלכות רבנות, הוא שולחן ערוך החמישי," כלומר הלכות רבנות אמת כתובות בחלק החמישי...
ועוד כתב: "ורגיל היה לומר לנו בזו הלשון: הזהרו בניי: לדעת את ארבעת חלקי השלחן ערוך זו חוכמה, אבל הדבר אפשרי, אך בכדי לדעת את החלק החמישי צריך סיעתא דשמיא גדולה..."
והמבין יבין...
הדיבורים החריפים בדבר 'מצווה לערוק', מחלחלים מטה, אל דגי הרקק, לבלרי ה'יתד', הַמִּתְקַדְּשִׁים וְהַמִּטַּהֲרִים. ומה יעשה הבן ולא יחטא?
וכך מצינו רק השבוע התייחסות מזלזלת עד תהום רבה, של אחד מבכירי הלבלרים, כנגד הנופלים במערכה על עצם הקיום של עם ישראל. וכך כתב: "בכירי רבני המחנה הד"ל (!!!), שכמה מבוגריהם מצאו את מותם במלחמה האחרונה..."
כך בפירוש נכתב ב'יומון היהדות החרדית' המתיימר להביא לקוראיו את דבר ה'. בנימה של זילזול בוטה בקורבנם הנורא של הנופלים על קידוש השם, ותוך פגיעה עמוקה ברגשות ההורים המדוכאים. ממש ברוח 'אל אחבר' החיזבאללאי ו'אל קודס' הפלשתיני.
"מצאו את מותם" – משל יצאו לטייל להנאתם בבין הזמנים בנחל ערוגות, ולפתע, סתם כך, מעדו ומצאו את מותם. לא נפלו במלחמה, לא נעקדו על קידוש השם. לא הצילו במותם את עם ישראל ממש. אפילו את הביטוי המכבד והמוקיר הי"ד, שלל מהם הפשקוויל הליטאי. שהרי הם רק מסכנים, נעבעך, שמצאו את מותם. לא מנשרים קלו ולא מאריות גברו – שיצאו מבתיהם ונפרדו ממשפחותיהם רק כדי לעשות רצון קונם וחפץ צורם. היש מחריד מזה?
כמה רשעות! כמה ערלות לב! כמה אטימות! כמה זדון לב!
'מצוות העריקות' המדומיינת, שהומצאה זה עתה, קוממה ובצדק הורים שכולים רבים. ביטוי ציני לכך נתן האב השכול חגי לובר, במכתב שנועד לכאורה לבנו יהונתן הי"ד, שנפל על קדושת השם, העם והארץ:
"שמעת יהונתן? יש מצווה חדשה בתורה. 'מצווה להיות עריק.' איך פספסת את המצווה הזו כשהסתערת על האוייב? איך לא ידעת, כשהגנת בגופך על נשים ילדים וזקנים, שאתה עובר על מצווה?
"חשבת שיש מצוות פיקוח נפש. חשבת שאתה מקיים מלחמת מצווה. חשבת שאתה עושה רצון ה'. טעית.
"יש מצווה אחרת גדולה יותר, שלמה יותר, מפורשת כנראה בספר כלשהו שפספסת. מצוות העריקות.
"מצווה שהיתה מאפשרת לך לחיות. ולהוריך לא להתאבל ולכאוב. ולאשתך לא להיות אלמנה מתגעגעת. ולילדיך לא להיות יתומים ללא אב. המצווה להיות עריק.
"לא התייעצת עם גדולי תורה 'נכונים'. שמעת לדוד המלך לאברהם אבינו וליהושוע. טעית. מצווה להיות עריק.
"אז חבל שאתה לא מתהדר בכותרת 'ליטאי'. (איך אפשר להיקרא על שם עם אנטישמי ורוצח שרק הזכרת שמו העבירה צמרמורת בקרב יהודים בשואה?) חבל שאתה לא נולדת לאלו שכן מקיימים מצוות עריקות. חיית בטעות. מתת בטעות.
"אבל, הטעות הזו מקנה לך מקום של כבוד על כנפי השכינה. ובזכות הטעות הזו הליטאים יכולים ללמוד בלי הפרעה. ובגלל שטעית ילדים יכולים להגיע לגיל לבר מצווה. ונשים יכולות ללדת בבטחה. ואברכים להתפלל בקול ענות חלושה.
"והרשה לי כבוד הרב לעוץ לך עצה. הכאב שהסבת לי ולרבים אחרים גדול מנשוא. אם זו לא הונאת דברים, אני כנראה לא מבין כלום בהלכה. ולכן, אנא דבר על חשיבות לימוד התורה. על הצורך בבחורים שילמדו בלי הפסקה. ואל תקטין 'על הדרך' את המצווה הגדולה שעליהם מסרו נפשם כל כך רבים. כל כך שלמים. כל כך תלמידי חכמים. כל כך יראי שמים ואוהבי ה'.
"לבנו פצוע. ומתוך שדמעתנו מצויה, אונאתנו קרובה, וצערנו בוקע שמיים ומגיע עד כיסא הכבוד.
"ואתם, אחי החרדים וכבוד רבכם, לפחות בואו לחלוק לבני יהונתן כבוד באזכרה של 12 חודש, בי"א בכסלו בהר הרצל. לעלות לקברו, קבר צדיק, להתוועד ולשמוע עליו סיפורי אמונה ויראה. ולהתחזק."
והוא חותם את מכתבו הכואב במלים אלה: "חגי לובר, אב למקיים מצווה השקולה כנגד תרי"ג המצוות."
מנחם רהט
ייאמר מראש: קטונּו מלהתפלמס עם גדולים בישראל, ואין לנו כל רצון להשיג על פסיקותיהם. קטונּו גם מלהבין את שיקוליהם, למרות שנראה שדעת תורה נטו נמצאת בדיוק בקוטב השני. לוּ יצוייר שעל הכף האחת של המאזניים מונחים טיעונים מוצקים שיסודותיהם בתורת משה ובהלכה המסורה לנו מדורי דורות, כמו למשל נזיפותיהם של משה רבינו ודבורה הנביאה כלפי המשתמטים, מצוות לא תעמוד על דם רעך, פסיקות הרמב"ם כמו כלה יוצאת מחופתה וחתן מחדרו, ודברים מפורשים של החזון אי"ש והרב שך, שפסקו (בהתאמה) שבמלחמת מצווה הכול יוצאין, ושמי שאינו לומד בישיבה מחוייב להתגייס, וכל שאינו מתגייס דינו דין 'רוידף' (רודף); בעוד שעל הכף השנייה מרחפים בקלילות שיקולים כיתתיים גרידא, שמכוחם מתחמקים רבבות מבלי עולם ממצוות הגנת העם, בחסות הטענה השקרית 'תורתם אומנותם' בשעה שאין הם עוסקים בלימוד כלל וכל אומנותם היא השתמטותם – הרי ברור לאיזה תהיה הכף נוטה.
אבל מאחר שלא התכנסנו לענייני פולמוס, בחרנו שלא להתייחס לעצם מהותה המצמררת של אמירתו של הרב משה הלל הירש, מבכירי רבני הזרם הליטאי, שהוציא השבוע מפיו אמירה שמהווה את ההיפך הגמור מתורת משה: "זו מצווה להיות עריקים." כך בפירוש אמר. מצווה! לערוק! מעניין באיזו מצווה מהתרי"ג מעוגנת אמירה זו.
ועל כגון דא כבר בכה הנביא: כָּל שֹׁמְעָהּ תִּצַּלְנָה שְׁתֵּי אָזְנָיו.
וגם אם יש לאותו מנהיג דגול ק"ן טעמי אמת לטהר את השרץ, נרשה לעצמנו רק להעיר, במלוא הענווה, כי ניסוחם הבוטה אינו עולה בקנה אחד עם כללי הפסיקה של ה'חלק החמישי' של השולחן ערוך.
החלק החמישי? יש בכלל דבר כזה? והרי ידוע שהשו"ע נשען רק על ארבע רגליים: אורח חיים, יורה דעה, אבן העזר וחושן משפט.
אלא שכבר נהגו גדולי הדורות להכיר בסמכותו הבלתי כתובה של החלק החמישי. ואף ש'החלק החמישי' מעולם לא נכתב ולא נדפס ואינו קיים בספריות בתי המדרש, הנה בפועל קיים מונח כזה, ומשמעותו – אנושיות, חמלה, מענטשלעכ'קייט בלע"ז.
וכבר כתב על כך בעל הכתב סופר רבי שמואל בנימין סופר, לגבי אביו החת"ם סופר: "והנה אבינו זצ"ל... רגיל היה בפיו הקדוש הלכות רבנות, הוא שולחן ערוך החמישי," כלומר הלכות רבנות אמת כתובות בחלק החמישי...
ועוד כתב: "ורגיל היה לומר לנו בזו הלשון: הזהרו בניי: לדעת את ארבעת חלקי השלחן ערוך זו חוכמה, אבל הדבר אפשרי, אך בכדי לדעת את החלק החמישי צריך סיעתא דשמיא גדולה..."
והמבין יבין...
הדיבורים החריפים בדבר 'מצווה לערוק', מחלחלים מטה, אל דגי הרקק, לבלרי ה'יתד', הַמִּתְקַדְּשִׁים וְהַמִּטַּהֲרִים. ומה יעשה הבן ולא יחטא?
וכך מצינו רק השבוע התייחסות מזלזלת עד תהום רבה, של אחד מבכירי הלבלרים, כנגד הנופלים במערכה על עצם הקיום של עם ישראל. וכך כתב: "בכירי רבני המחנה הד"ל (!!!), שכמה מבוגריהם מצאו את מותם במלחמה האחרונה..."
כך בפירוש נכתב ב'יומון היהדות החרדית' המתיימר להביא לקוראיו את דבר ה'. בנימה של זילזול בוטה בקורבנם הנורא של הנופלים על קידוש השם, ותוך פגיעה עמוקה ברגשות ההורים המדוכאים. ממש ברוח 'אל אחבר' החיזבאללאי ו'אל קודס' הפלשתיני.
"מצאו את מותם" – משל יצאו לטייל להנאתם בבין הזמנים בנחל ערוגות, ולפתע, סתם כך, מעדו ומצאו את מותם. לא נפלו במלחמה, לא נעקדו על קידוש השם. לא הצילו במותם את עם ישראל ממש. אפילו את הביטוי המכבד והמוקיר הי"ד, שלל מהם הפשקוויל הליטאי. שהרי הם רק מסכנים, נעבעך, שמצאו את מותם. לא מנשרים קלו ולא מאריות גברו – שיצאו מבתיהם ונפרדו ממשפחותיהם רק כדי לעשות רצון קונם וחפץ צורם. היש מחריד מזה?
כמה רשעות! כמה ערלות לב! כמה אטימות! כמה זדון לב!
'מצוות העריקות' המדומיינת, שהומצאה זה עתה, קוממה ובצדק הורים שכולים רבים. ביטוי ציני לכך נתן האב השכול חגי לובר, במכתב שנועד לכאורה לבנו יהונתן הי"ד, שנפל על קדושת השם, העם והארץ:
"שמעת יהונתן? יש מצווה חדשה בתורה. 'מצווה להיות עריק.' איך פספסת את המצווה הזו כשהסתערת על האוייב? איך לא ידעת, כשהגנת בגופך על נשים ילדים וזקנים, שאתה עובר על מצווה?
"חשבת שיש מצוות פיקוח נפש. חשבת שאתה מקיים מלחמת מצווה. חשבת שאתה עושה רצון ה'. טעית.
"יש מצווה אחרת גדולה יותר, שלמה יותר, מפורשת כנראה בספר כלשהו שפספסת. מצוות העריקות.
"מצווה שהיתה מאפשרת לך לחיות. ולהוריך לא להתאבל ולכאוב. ולאשתך לא להיות אלמנה מתגעגעת. ולילדיך לא להיות יתומים ללא אב. המצווה להיות עריק.
"לא התייעצת עם גדולי תורה 'נכונים'. שמעת לדוד המלך לאברהם אבינו וליהושוע. טעית. מצווה להיות עריק.
"אז חבל שאתה לא מתהדר בכותרת 'ליטאי'. (איך אפשר להיקרא על שם עם אנטישמי ורוצח שרק הזכרת שמו העבירה צמרמורת בקרב יהודים בשואה?) חבל שאתה לא נולדת לאלו שכן מקיימים מצוות עריקות. חיית בטעות. מתת בטעות.
"אבל, הטעות הזו מקנה לך מקום של כבוד על כנפי השכינה. ובזכות הטעות הזו הליטאים יכולים ללמוד בלי הפרעה. ובגלל שטעית ילדים יכולים להגיע לגיל לבר מצווה. ונשים יכולות ללדת בבטחה. ואברכים להתפלל בקול ענות חלושה.
"והרשה לי כבוד הרב לעוץ לך עצה. הכאב שהסבת לי ולרבים אחרים גדול מנשוא. אם זו לא הונאת דברים, אני כנראה לא מבין כלום בהלכה. ולכן, אנא דבר על חשיבות לימוד התורה. על הצורך בבחורים שילמדו בלי הפסקה. ואל תקטין 'על הדרך' את המצווה הגדולה שעליהם מסרו נפשם כל כך רבים. כל כך שלמים. כל כך תלמידי חכמים. כל כך יראי שמים ואוהבי ה'.
"לבנו פצוע. ומתוך שדמעתנו מצויה, אונאתנו קרובה, וצערנו בוקע שמיים ומגיע עד כיסא הכבוד.
"ואתם, אחי החרדים וכבוד רבכם, לפחות בואו לחלוק לבני יהונתן כבוד באזכרה של 12 חודש, בי"א בכסלו בהר הרצל. לעלות לקברו, קבר צדיק, להתוועד ולשמוע עליו סיפורי אמונה ויראה. ולהתחזק."
והוא חותם את מכתבו הכואב במלים אלה: "חגי לובר, אב למקיים מצווה השקולה כנגד תרי"ג המצוות."
מנחם רהט
ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":
* הי אודי, ציטוט: "ביהמ"ש התיר לפרסם גם כי פלדשטיין ושלושה אנשי מערכת הביטחון חשודים במסירת ידיעה סודית עם כוונה לפגוע בביטחון המדינה – עבירה מתחום הריגול החמור שהעונש המרבי עליה הוא מאסר עולם – וגם בקשירת קשר לביצוע פשע. פלדשטיין וחשוד נוסף המשרת בצבא חשודים גם באיסוף סודות במטרה לפגוע במדינה, ופלדשטיין חשוד גם בחריגה מסמכות עד לפגיעה בביטחון המדינה." ["הארץ" באינטרנט, 17.11].
אהוד: האין גבול לטירלול? הלא האנשים האלה פעלו לטובת ישראל בחושפם את פעילותו הזדונית של יחיא סינוואר – להסית את מפגיני המחאה נגד ממשלת ישראל!!!
[סוף ציטוט].
הפעם, אודי, אני רוצה שתראה את החד צדדיות של שיפוטך.
א. התברר שהמסמך לא נכתב בכלל על ידי סינוואר אלא על ידי אחד ממפקדי השדה בחמאס.
ב. הפרסום פגע במקורות חשובים של המודיעין הצבאי ועקב כך נגרם נזק גדול. גם למקור המודיעיני וגם לחטופים. כך נאמר על ידי החוקרים שמצויים בפרטים, ולכן כנראה, הצנזורה אסרה על הפרסום.
ג. אם פלדשטיין חשב שהפרסום הזה הוא קריטי לטובת המדינה, למה לא מסר את המסמך לראש הממשלה כפי שביקש ממנו הקצין שהדליף את המסמך? ולמה חיכה עם הפרסום כמה חודשים?
ד. למה פלדשטיין הוציא את המסמך רק אחרי שנודע על 6 הנרצחים והתגובה היתה הפגנות גדולות?
ה. האם כל אחד שחושב שהוא פועל לטובת המדינה יכול לפרסם מה שהוא רוצה וזאת גם אחרי שהוא יודע בפירוש שהצנזורה אוסרת את הפרסום?
אני מניחה שלא ידעת את הדברים האלה בזמן שכתבת מה שכתבת באותיות של קידוש לבנה. (אחרת הייתי מפקפקת גם בהבנתך, מה שאני עדיין לא). אבל מה שאני רוצה שתראה, איך אתה ממהר לשפוט לפני שהעובדות ידועות לך על בוריין, כאשר מה שמדריך אותך הוא להאשים את הצד שאתה חושב שהוא מטומטם, פועל לרעת המדינה, ואשם בכל.
וזה קורה לעתים קרובות.
בנדלה
אודי: צר לי, התקשורת ומערכת החקירות השערורייתית טירללו גם אותך. האנשים האלה לא אשמים, הם פעלו נכון לטובת ישראל כדי לחשוף את הזדוניות של סינוואר ושל חמאס, שמתברר שנמשכת גם כיום, לפי הקרע בעם שגורמות "הפגנות המחאה" שאותן עודד.
מה שקורה לנחקרים האלה עכשיו, עד כדי סכנת התאבדות של אחד מהם, מראה עד כמה הזוייה, אכזרית ומיותרת היא החקירה שלהם בעיצומה של המלחמה הקשה, ולדעתי זה גם חלק מהמערכה להדיח את נתניהו, בניגוד לרוב הדמוקרטי שבחר בו.
* מוטי הרכבי: רונן בר, אחד האחראים העיקרים לטבח ה 7/10, האיש שכבר למעלה משנה לא מצליח לשחרר את החטופים, האיש שלא הצליח במשך כשנה למצוא את סינוואר, דבר שכמה טירונים מצאו וחיסלו, האיש שכמעט כל שבוע שני טס לארוחת שחיתות בקטאר וכל מה שהצליח להשיג זה עוד עלילה נגד ראש הממשלה (עלילה שהמסמך המפורסם מפריך בעליל וזאת הסיבה לעודף המוטיבציה); יחד איתו היועצת המשפטית גלי בהרב מיארה, הגברת שאחראית יותר מכל אחד אחר למעשי הבריונות בקפלן (הפגנה אינה אפקטיבית אלא אם כן יש הפרעה לסדר הציבורי – גבירתי אנחנו בני הערובה להפגנות – שיפריעו לך ולא לאזרחים) – יחד עם עמית איסמן פרקליט המדינה שיכור הכוח והיוהרה.
אז שלושתם ביחד כמעט גרמו להרג של 2 אזרחים! איש שב״כ שכמעט נפגע מפצצת התבערה במעונו של ראש הממשלה, לו הפצצה היתה פוגעת במחסן הנשק במתחם מי יודע מה היינו חווים! וכן אלי פלדשטיין, איש המילואים שנחטף על ידי השב״כ על שהעז להפיץ מסמך שמוכיח את העלילה של השב״כ נגד ראש הממשלה, קצין מילואים שהעדיף כנראה להתאבד, להרוג את עצמו מאשר להסכים להיות חלק מעלילה שקרית חדשה!
שועלה
מבחר חדש משירתה של אסתר ראב (פתח-תקוה 1894 – טבעון 1981), שכונתה "המשוררת הארצישראלית הראשונה", וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.
בעריכת הלית ישורון
הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020
בשנת 2021 נמכרו 648 עותקים של הספר
בשנת 2022 נמכרו 298 עותקים של הספר!
בשנת 2023 נמכרו 247 עותקים של הספר!
בס"ה נמכרו 1,193 עותקים
הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה (kibutz-poalim.co.il)
ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978
או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il
המחיר 59 שקלים לפני משלוח
אהוד: זה הספר היחיד משירי אסתר ראב הזמין כיום לרכישה.
הכרך "אסתר ראב / כל השירים" אזל מזה שנים רבות.
לפני יותר מ-100 שנים, בתל-אביב, בסיוון תרפ"ב, קיץ 1922, התפרסמו מעל דפי חוברת "הדים", שיצאה לאור בעריכתם של אשר ברש ויעקב רבינוביץ, שלושת שיריה הראשונים של אסתר: "אני תחת האטד", "כציפור מתה על הזרם" ו"לעיניך האורות, המלאות".
הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות
כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.
אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.
מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג
מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג
ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"
בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.
©
כל הזכויות שמורות
"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2185 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה תשע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית
המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום
פרופ' יוסי גלרון ב-Ohio State University
פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא
את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:
http://benezer.notlong.com
http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm
מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגל") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את אלפי הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.
http://benezer.notlong.com
http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm
מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגל") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את אלפי הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.
אל"מ (מיל') ד"ר משה בן דוד (בנדה): "...יוצאים מכלל זה 'חדשות בן עזר' והסופר הנידח, שהינם 'עופות די מוזרים' בביצה האינטלקטואלית המקומית, בהיותם חפים מכל שמץ של התקרנפות, תקינות פוליטית, אג'נדות מגדריות, אמוניות, חברתיות ופוליטיות – והתעקשותם לשחות נגד הזרם." ["חדשות בן עזר", 14.6.2021]
"שנה טובה אהוד, לך ולכל היקרים לך! מוריד בפניך את הכובע, על הכישרון, הנחישות וההתמדה כמו גם על עוז הרוח והיושר האינטלקטואלי. מי ייתן ותזכה לעוד הרבה שנים טובות ופוריות." ["חדשות בן עזר", 18.9.23].
פינת המציאות: חינם!
היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר
נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח
רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי
*
מסעות
כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!
עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!
05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה
94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי.
*
היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל
אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!
וכן "מנחום גוטמן לאליאס ניומן" ו"נחום גוטמן, מאמר", ס"ה 53 עמ'
עד כה נשלחו קבצים ל-2,082 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,088 מנמעני המכתב העיתי.
*
את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".
עד כה נשלחו קבצים ל-2,691 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,
צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,
וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16.
עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!
עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,453 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.
אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!
עד כה נשלחו קבצים ל-106 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,636 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"
[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-107 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-77 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!
עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!
עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-40 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!
עד כה נשלחו קבצים ל-39 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-50 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"
עד כה נשלחו קבצים ל-39 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת "מחווה לאברהם שפירא", הערב נערך בבית אברהם שפירא ברחוב הרצל בפתח-תקווה בתאריך 18.12.2005 בהשתתפות ראובן ריבלין, מאיר פעיל, מרדכי נאור, חנוך ברטוב ואהוד בן עזר
עד כה נשלחו קבצים ל-1680 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים
עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!
עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-59 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-32 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "הפרי האסור", שני שערי סיפורים!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!
ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"
סִפּוּרִים לִילָדִים
עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-35 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-11מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד" עם מאמרי ארנה גולן ומשה גרנות.
עד כה נשלחו קבצים ל-31 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!
עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הקובץ (171 עמ') "ידידי יצחק אורפז"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הקובץ "יהושע קנז – דברי חברים"!
רות אלמוג, אהוד בן עזר. עזי שטרן. יפה ברלוביץ.
עד כה נשלחו קבצים ל-2182 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת "100 שנים לרצח ברנר" מתוך "חדשות בן עזר", גיליון מס' 1641 ביום 2.5.2021, במלאת 100 שנה לרציחתם בידי ערבים של הסופרים יוסף חיים ברנר, צבי שץ ויוסף לואידור ביום 2.5.1921.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת
יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).
מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
הרצאת עמנואל בן עזר, נכדו של יהודה ראב, על תולדות פתח-תקווה.
https://www.youtube.com/watch?v=h81I6XrtAag
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,647 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.
*
את צרופת החוברת "פפיטה האזרחי 1963"
עד כה נשלחו קבצים ל-2,295 מנמעני המכתב העיתי.
*
את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.
*
את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת ארנה גולן: הוויתור. אימי, זיכרונה לברכה, היתה צדקת גמורה. הדרמה השקטה בחייה של חלוצה וחברת קיבוץ.
עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,374 מנמעני המכתב העיתי
ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-10 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת דאוד אבו-יוסף.
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד לרומאן של עדי בן-עזר "אפרודיטה 25"!
Adi עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: "תחנת הרכבת".
עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
שונות
את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").
עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
הבלוג של דני קרמן
https://dannykerman.com/2021/10/28/ehud_ben_ezer
דברים שעשיתי עם אודי – שירים למתבגרים
כולל חלק ניכר מהעטיפות ומהאיורים שעשה דני קרמן לספרי אהוד בן עזר
כדי להיכנס לבלוג יש ללחוץ אֶנטר ועכבר שמאלי
*
את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,232 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939
*
את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"
בשנים 2005-2009!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי
*
מסעות
כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!
עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!
05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה
94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי.
*
היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל
אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!
וכן "מנחום גוטמן לאליאס ניומן" ו"נחום גוטמן, מאמר", ס"ה 53 עמ'
עד כה נשלחו קבצים ל-2,082 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,088 מנמעני המכתב העיתי.
*
את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".
עד כה נשלחו קבצים ל-2,691 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,
צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,
וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16.
עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!
עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,453 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.
אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!
עד כה נשלחו קבצים ל-106 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,636 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"
[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-107 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-77 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!
עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!
עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-40 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!
עד כה נשלחו קבצים ל-39 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-50 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"
עד כה נשלחו קבצים ל-39 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת "מחווה לאברהם שפירא", הערב נערך בבית אברהם שפירא ברחוב הרצל בפתח-תקווה בתאריך 18.12.2005 בהשתתפות ראובן ריבלין, מאיר פעיל, מרדכי נאור, חנוך ברטוב ואהוד בן עזר
עד כה נשלחו קבצים ל-1680 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים
עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!
עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-59 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-32 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "הפרי האסור", שני שערי סיפורים!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!
ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"
סִפּוּרִים לִילָדִים
עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-35 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-11מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד" עם מאמרי ארנה גולן ומשה גרנות.
עד כה נשלחו קבצים ל-31 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!
עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הקובץ (171 עמ') "ידידי יצחק אורפז"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הקובץ "יהושע קנז – דברי חברים"!
רות אלמוג, אהוד בן עזר. עזי שטרן. יפה ברלוביץ.
עד כה נשלחו קבצים ל-2182 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת "100 שנים לרצח ברנר" מתוך "חדשות בן עזר", גיליון מס' 1641 ביום 2.5.2021, במלאת 100 שנה לרציחתם בידי ערבים של הסופרים יוסף חיים ברנר, צבי שץ ויוסף לואידור ביום 2.5.1921.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת
יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).
מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
הרצאת עמנואל בן עזר, נכדו של יהודה ראב, על תולדות פתח-תקווה.
https://www.youtube.com/watch?v=h81I6XrtAag
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,647 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.
*
את צרופת החוברת "פפיטה האזרחי 1963"
עד כה נשלחו קבצים ל-2,295 מנמעני המכתב העיתי.
*
את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.
*
את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת ארנה גולן: הוויתור. אימי, זיכרונה לברכה, היתה צדקת גמורה. הדרמה השקטה בחייה של חלוצה וחברת קיבוץ.
עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,374 מנמעני המכתב העיתי
ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-10 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת דאוד אבו-יוסף.
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד לרומאן של עדי בן-עזר "אפרודיטה 25"!
Adi עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: "תחנת הרכבת".
עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
שונות
את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").
עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
הבלוג של דני קרמן
https://dannykerman.com/2021/10/28/ehud_ben_ezer
דברים שעשיתי עם אודי – שירים למתבגרים
כולל חלק ניכר מהעטיפות ומהאיורים שעשה דני קרמן לספרי אהוד בן עזר
כדי להיכנס לבלוג יש ללחוץ אֶנטר ועכבר שמאלי
*
את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,232 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939
*
את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"
בשנים 2005-2009!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר
עד כה נשלחו קבצים חינם ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ PDFחינם
עד כה נשלחו קבצים ל-2,253 נמעני המכתב העיתי
ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.
הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!
📑 בגיליון:
- שירי אסתר ראב: שִׁירִים מִבֵּין הַזְּמַנִּים
- אל"מ (מיל') משה (בנדה) בן דוד: הדונלד חוזר – מה המשמעות עבורנו?
- יוסי אחימאיר: "תהיו חזקים"
- איליה בר-זאב: שבע גבעות
- אורי הייטנר: צרור הערות 20.11.24
- יוסי שדה: מהי הבטן הרכה של אויבינו?
- משה גרנות: התיאבון הגדול של הכוהנים (אינספור קורבנות במגוון שמות -ביכורים, מעשר, תרומות של זהב, כסף, רכוש, הקצאת 48 ערים ללויים ועוד), והצווים חסרי השחר שהטילו על עובד האדמה (הפקרת השדה בשנה השביעית, שיתוק מוחלט בשבת ובחגים), גרמו לכך שהמאמינים כי צווים בלתי אפשריים אלה הורדו משמיים בידי משה – הבינו שאין כל אפשרות להתמודד עם העול הזה.
- בת-שבע אריאלי: מהפרדס למושבה
- אהוד בן עזר: ברנר והערבים
- ברוך בן עזר (ראב): תפוחי זהב במשכיות כסף
- מוקי אלדד: טָפַח בְּפָנֵינוּ
- מנחם רהט: לא רק עריקים, גם מזלזלים
- ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":: * הי אודי, ציטוט: "ביהמ"ש התיר לפרסם גם כי פלדשטיין ושלושה אנשי מערכת הביטחון חשודים במסירת ידיעה סודית עם כוונה לפגוע בביטחון המדינה – עבירה מתחום הריגול החמור שהעונש המרבי עליה הוא מאסר עולם – וגם בקשירת קשר לביצוע פשע. פלדשטיין וחשוד נוסף המשרת בצבא חשודים גם באיסוף סודות במטרה לפגוע במדינה, ופלדשטיין חשוד גם בחריגה מסמכות עד לפגיעה בביטחון המדינה." ["הארץ" באינטרנט, 17.11].
- שאר הגליון