*
גַּם אֲנִי יוֹדַעַת
גַּם אֲנִי יוֹדַעַת
לְחַיֵּךְ –
מָתוֹק וּשְׁמֵימִי
לִפְקֹחַ וְלַעֲצֹם
עֵינַיִם תְּמִימוֹת –
הַסְתֵּר סַכִּין
בִּלְחִיצַת-יָד –
כְּשֶׁבְּהַרְרֵי-הַלֵּב
נֶעְתָּקוֹת
אֲבָנִים כְּבֵדוֹת
מִדַּרְדְּרוֹת בְּרַעַשׁ וּבִכְאֵב
לַעֲמָקָיו הַכְּמוּסִים
•
• פירוש הסימן – שיר מן העיזבון שפורסם לאחר מותה. העיזבון הועבר למכון "גנזים". השיר נמצא גם בכרך "אסתר ראב / כל השירים", 1988, שאזל, ונשלח חינם בקובץ וורד לכל מבקש.
בגיליון:
- שירי אסתר ראב: שִׁירִים מִבֵּין הַזְּמַנִּים
- יורם אטינגר: תקיפת איראן – תרומת ישראל
- איליה בר-זאב: בין סתיו לחורף
- אורי הייטנר: 1. בידו האחת אוסלו ובשנייה שבעה באוקטובר
- אודי מנור: "לא לשלוט ולא להישלט" – אבל גם לא להתקפל ולא לוותר ולזכור מי הבעייה ומי הפתרון
- שמעון גרובר: 1. המלחמה בעוני ובקוטביות החברתית-כלכלית
- מוקי אלדד: תְּפִלַּת הַדּוֹרוֹת
- בת-שבע אריאלי: מהפרדס למושבה
- משה גרנות: התיאבון הגדול של הכוהנים (אינספור קורבנות במגוון שמות -ביכורים, מעשר, תרומות של זהב, כסף, רכוש, הקצאת 48 ערים ללויים ועוד), והצווים חסרי השחר שהטילו על עובד האדמה (הפקרת השדה בשנה השביעית, שיתוק מוחלט בשבת ובחגים), גרמו לכך שהמאמינים כי צווים בלתי אפשריים אלה הורדו משמיים בידי משה – הבינו שאין כל אפשרות להתמודד עם העול הזה.
- אהוד בן עזר: ברנר והערבים
- ברוך בן עזר (ראב): (חבר "פרדס" מס' 60, 1910-1937)
- ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":: * התייחסות לתמונה של דבוישה – השומרים. כשהגדלתי את התמונה במחשב – ראיתי שיש ליד המושטת שדבוישה ציינה אותה, גם פנים. למעשה – חצי פנים. לדעתי זו עפרה (נדמה לי ששם משפחתה היה אז אלחייק, זו שנישאה למוטי נעלי) שעבדה הרבה במטבח.
- שאר הגליון
מאמרים
שירי אסתר ראב
שִׁירִים מִבֵּין הַזְּמַנִּים
יורם אטינגר
תקיפת איראן – תרומת ישראל
לכלכלת וביטחון ארה"ב
פורסם לראשונה ב"מעריב" מיום 14 לנובמבר 2024
מתקפת חיל האוויר באיראן הדגישה את עליונות מטוסי הקרב האמריקאיים בזירה הבינלאומית, ואת מעמד ישראל כמרכז חדשנות בתנאי קרב וכ"חנות היוקרה" של התעשייה הביטחונית של ארה"ב.
היכולות המתקדמות שלF35 ,F16 ,F15 – הופגנו ע"י חיל האוויר הישראלי, המשתמש במטוסים אלו בעצימות חסרת-תקדים בעזה, לבנון, סוריה, עיראק, תימן ואיראן, צובר ניסיון מבצעי ייחודי, ומפגין יצירתיות ונועזות חריגים, החושפים יכולות של המטוסים האמריקאים – ומתגברים על תקלות קריטיות, במיוחד בF35- – שאינן מוכרות לחיל האוויר האמריקאי בעל הניסיון המבצעי המצומצם יותר. מכאן גם הרצון של ארה"ב לקיים מיספר רב של תמרונים משותפים עם חיל האוויר הישראלי, כדי למנף את ניסיון הקרב הישראלי.
הלקחים המבצעיים של המתקפה הם חלק בלתי-נפרד מהקשר השיטתי בין חילות האוויר של ישראל וארה"ב, המעשירים את תורות הלחימה של חיל האוויר האמריקאי. כך גם היה אחרי מבצע "ערצב 19" מיוני 1982, שהביא להשמדת 20 סוללות טילי קרקע-אוויר סובייטיות (שנחשבו ע"י ארה"ב לבלתי-חדירות) והפלת 80 מטוסי "מיג" (בקרב האווירי הגדול ביותר מאז מלחמת העולם השנייה), המשדרגים עד היום את תורות הלחימה ושיטות האימונים של חיל האוויר האמריקאי, ומהווים מושא להערכה רבה של טייסי קרב אמריקאיים.
זרועות הצבא האמריקאי מפיקות תרומה דומה גם מניסיון הקרב הישראלי הייחודי בגיבוש מערכות שליטה ובקרה, הגנה נגד טילים (המקודמת יחד עם ארה"ב מ-1985), לוחמה בטרור, כוחות המיוחדים, לוחמה בשטח בנוי, חילות הרפואה וההנדסה, ועוד.
מתקפת חיל האוויר מהווה תזכורת לעובדה שישראל היא "ספינת דגל" ו"מעבדה בתנאי קרב", המעבירים מדי יום לחיל האוויר האמריקאי ול"לוקהיד-מרטין" ו"בואינג" – יצרניות F35, F16, F15 – לקחי מבצעים, תחזוקה ותיקונים, המשולבים כשדרוגים במטוסי הקרב, חוסכים ליצרניות שנים רבות של מחקר ופיתוח (בהיקף של מיליארדי דולרים), משדרגים את התחרותיות של המטוסים האמריקאים בשוק הבינלאומי ומרחיבים את ייצוא המטוסים (מיליארדי דולרים נוספים), ומרחיבים את בסיס התעסוקה של ענקיות היצור בארה"ב.
צה"ל משתמש במאות מערכות לחימה אמריקאיות ותורם לכל היצרניות מניסיונו הייחודי, ובכך מעניק רוח גבית לתעשייה הביטחונית בארה"ב, המעסיקה שלושה וחצי מיליון איש בנוסף לקבלני משנה, הנהנים אף הם מ"מרכז המחקר והפיתוח" הישראלי.
התרומה הישראלית לתעשייה הביטחונית של ארה"ב דומה לתרומה הישראלית לתעשיית ההייטק האזרחית בארה"ב, דרך 250 ענקי הייטק מארה"ב המפעילים בישראל מרכזי מחקר ופיתוח – כדי למנף את הניסיון וכוח המוח הישראלים ולשמור על עליונותם העולמית – כגון אינטל, מיקרוסופט, גוגל, פייסבוק,IBM, AT&T, DELL, ג'נראל אלקטריק, ג'נראל מוטורס, ג'ונסון וג'ונסון, טקסס אינסטרומנטס, ועוד.
מתקפת ה-26 לאוקטובר 2024 שידרגה את כוח ההרתעה הישראלי במלחמה מול הטרור האסלאמי האנטי-אמריקאי השיעי (איראן וחיזבאללה הפועלים גם באמריקה הלטינית ובארה"ב) והסוני (חמאס/"האחים המוסלמים"), הנחושים להפיל כל משטר ערבי פרו-אמריקאי, להשתלט על 48% ממאגרי הנפט העולמי (באזור המפרץ הפרסי), ולהדביר את "השטן הגדול האמריקאי."
הגנרל אלכסנדר הייג, שהיה המצביא העליון של נאט"ו ומזכיר המדינה האמריקאי, והאדמירל אלמו זומוואלט, שהיה מפקד המבצעים של צי ארה"ב טענו שישראל היא נושאת המטוסים האמריקאית הגדולה בעולם, שאינה זקוקה לאף אמריקאי על סיפונה, בלתי ניתנת להטבעה, פועלת באזור קריטי בין הים התיכון, הים האדום, האוקיינוס ההודי והמפרץ הפרסי, וחוסכת לארה"ב מדי שנה 20-15 מיליארד דולרים, הדרושים (אילו לא היתה ישראל) ליצור ותחזוקת נושאות מטוסים נוספות לים התיכון ולאוקיינוס ההודי, ולהצבת כוח יבשה נוסף במזרח התיכון.
מתקפת ה-26 לאוקטובר שופכת אור על העובדה שארה"ב איננה מעניקה לישראל סיוע חוץ שנתי, אלא מבצעת השקעה שנתית בישראל – המהווה מכפלן עוצמה ייחודי עבור ארה"ב – המניבה לארה"ב מאות אחוזי תשואה, ומבהירה שהקשר בין ארה"ב לישראל הוא דו-סטרי לתועלת שני הצדדים.
שגריר (בדימוס) יורם אטינגר
איליה בר-זאב
בין סתיו לחורף
פִּסּוֹת אֶבֶן מְחֹרָרוֹת רִצְפוּ אֶת הַחוֹף מִצָּפוֹן לְדָרוֹם.
דְּקָלִים נָעוּ, מְצוּקִים קָרְסוּ. דָּגִים מְבֹהָלִים קָרְעוּ בָּרְשָׁתוֹת.
גַּלִּים נִרְגָּזִים הִרְעִישׁוּ אֶת הַיָּם,
נַעֲשָׂה סְתָו.
חָמַקְתְּ בַּסְּעָרָה לֶאֱסֹף פְּלִיטִים אִלְּמִים –
אֳנִיּוֹת סוֹחֵר זָרוֹת, צְדָפוֹת.
הִשְׁפַּלְתְּ עֵינַיִם, כָּעַסְתְּ.
לִקַּטְנוּ מַרְאוֹת לִקְרַאת הַחֹרֶף, אוֹסְפִים עֲנָבוֹת שְׁחֹרוֹת לְכִיסֵי הַבֶּגֶד.
שְׂרִידֵי עוֹלְלוֹת שׂוֹרֵק קָרְצוּ מֵעֵבֶר לַקְּשָׁתוֹת –
שָׂרִיגֵי גְּפָנִים בִּסְבַךְ בֻּסְתָּנִים
נְטוּשִׁים.
חֹרֶף בָּא,
יָבֵש.
אֲנָשִׁים בָּדְקוּ בַּחֲשָׁשׁ אֶת מִפְרְקֵי הַשֶּׁלֶד.
כּוֹכָבִים נוֹפְלִים כִּבְנֵי אָדָם,
יוֹשְׁבֵי חֹשֶךְ וְצַלְמָוֶת.
אַבְנֵי הַכֻּרְכָּר חָרְקוּ
בַּמְּצוּדוֹת.
מִכְמָרוֹת נִפְרְשׂוּ מוּל פִּתּוּיֵי
הַיָּם הַגָּדוֹל.
פורסם לראשונה ב"טיסה נגד השעון" בהוצאת "קשב לשירה", 2012 בעריכת רפי וייכרט. תוספות מעטות בשנת האסון הגדול... (שבת, שבעה באוקטובר 2023).
אורי הייטנר
1. בידו האחת אוסלו ובשנייה שבעה באוקטובר
נשיא צרפת מקרון, הנוקט במדיניות עוינת לישראל, גינה את ישראל על יחסה לאו"ם והזכיר לה שהיא קיימת בזכות החלטת עצרת האו"ם וגישתה מבטאת כפיות טובה.
היסטורית, ההיפך הוא הנכון. ישראל לא קמה בזכות החלטת האו"ם, אלא החלטת עצרת האו"ם התקבלה בזכות המעשה הציוני בארץ ישראל. לא בכדי, תוכנית החלוקה עוצבה על פי מפת ההתיישבות היהודית בארץ (גם אם לא ברמת היישוב הבודד, ויש יישובים יהודים בשטח שהוקצה למדינה הערבית). מדינת ישראל הוכרזה "בתוקף זכותנו הטבעית וההיסטורית," כנאמר במגילת העצמאות, ולצד תוקף זה, "על יסוד החלטת עצרת האומות המאוחדות." כלומר ההכרה הבינלאומית בזכותנו הטבעית וההיסטורית.
לא ישראל עוינת את האו"ם אלא האו"ם את ישראל. אנו רואים את התפקיד המרכזי של אונר"א, סוכנות האו"ם להנצחת הסכסוך הישראלי פלשתינאי באמצעות הנצחת מעמד ה"פליטות" והמאבק על תביעת "זכות" ה"שיבה", שמשמעותה חיסול מדינת ישראל, בטבח 7 באוקטובר הטובחים התחנכו לתאוות הטבח במוסדות החינוך של אונר"א. מתקניו של אונר"א, כולל בתי החולים ובתי הספר, הם מוסדות ששימשו לטרור נגד ישראל, למאגרי נשק קטלניים, לפירי מנהרות-טרור ולאחזקת ישראלים חטופים, ועובדיו הם מחבלי חמאס לכל דבר, שרבים מהם השתתפו בפועל בטבח. ובלבנון אנו רואים את יוניפי"ל, שהמנדט שלו היה למנוע את פעילות חיזבאללה בדרום לבנון ותחת חסותו נוצרה מפלצת הטרור המאיימת על צפון המדינה.
לאורך שנים רבות, האו"ם הוא ארגון עוין ובכל שנה העצרת שלו מקבלת אוטומטית רשימה ארוכה של החלטות אבסורדיות נגד ישראל. אבן דרך מרכזית במסע העוין של האו"ם נגד ישראל היא ההחלטה האנטישמית שהתקבלה ב-1975 בעצרת האו"ם, ולפיה הציונות היא גזענות. קדמה להחלטה זו בשנה פעולה חמורה לא פחות – הזמנתו של רב המרצחים ערפאת לנאום בפני עצרת האו"ם, לפני חמישים שנה בדיוק, בנובמבר 1974.
היה זה בעיצומו של גל טרור אש"פיסטי נגד מדינת ישראל. רק שנתיים חלפו מאז הטבח במינכן שבוצע בהוראתו של ערפאת, בידי ארגון "ספטמבר השחור", הזרוע הטרוריסטית המובחרת, מעין הנוחבה, של ארגונו פת"ח. רק חצי שנה חלפה מאז טבח הילדים במעלות, בידי החזית הדמוקרטית לשחרור פלשתין, החברה באש"ף. הזמנתו של יו"ר אש"ף ערפאת לאו"ם היתה חרפה לארגון, ורוח גבית לטרור.
כדי להבין את משמעות הנאום, ראוי לציין שני אירועים אחרים באותה שנה. שבועיים לפני הנאום, החליטה ועידת הפסגה הערבית ברבאט, שאש"ף הוא הנציג הבלעדי של הפלשתינאים, ובכך ירדן נושלה מאחריות זו. ההחלטה התקבלה פה אחד, כולל ירדן, שתמכה בה למרות נאום נרגש של המלך חוסיין בפתח הוועידה נגד המהלך ובעד תפקידה של ירדן בייצוג זה.
ניתן להבין את הצבעת הירדנים ואת עצם ההצבעה פה אחד, באמצעות דברים שכתב אבו-איאד, מראשי פת"ח והמקורב ביותר לערפאת, שאף עתיד היה לרשת אותו אילו נשאר לחיות אחריו, שסיפר בספר זיכרונותיו "ללא מולדת" (1979), שאש"ף שלח חוליות חיסול לרבאט, כדי להבטיח שתתקבל ההחלטה הנכונה.
האירוע השני היה חצי שנה לאחר אותו נאום, בהחלטת המועצה הלאומית הפלשתינאית לאמץ את תוכנית השלבים של אש"ף.
תוכנית זו הכשירה את הדרך להשגת המטרה של הארגון, מדינה פלשתינאית במקום מדינת ישראל, בשלבים – נכונות לקבל רק חלק מהטריטוריה הפלשתינאית, כקרש קפיצה למימוש המטרה הכוללת. החלטה זו היא הבסיס להסכם אוסלו, שבאמצעותו קיבל אש"ף טריטוריה שהפכה מיד בסיס להמשך המאבק הטרוריסטי נגד קיומה של ישראל, והחרפתו. היא גם מסבירה מדוע ההתנתקות לא הפכה את רצועת עזה ל"סינגפור של המזרח התיכון" אלא ליישות טרוריסטית רצחנית שממנה יצא טבח 7 באוקטובר.
ב-13 בנובמבר 1974 התקבל רב המרצחים בתשואות רמות וממושכות באולם העצרת. הוא עלה על הבמה לשאת את נאומו, כשהוא לבוש מדים, על חגורתו אקדח גדול ובידו ענף זית. השילוב של האקדח וענף הזית מבטא את האסטרטגיה של אש"ף לחיסול ישראל, מאז ועד היום. ביד האחת אקדח המאבק הטרוריסטי וביד השנייה ענף הזית של אחיזת העיניים בדמות מהלכים מדיניים, שנועדו לגמד את ישראל ולהשתלט על טריטוריה – כביכול בתהליך לשלום, אך למעשה כקרש קפיצה להמשך המאבק המזוין, הטרוריסטי.
בחלקו הראשון של הנאום, נשא ערפאת מסר גלובלי, של הדה-קולוניזציה – שחרורם של עמי אסיה, אפריקה ודרום אמריקה מהשלטון הקולוניאליסטי, שהמאבק לשחרור פלשתין הוא חלק ממנו. וכפי שהעמים המדוכאים האחרים נאבקו בקולוניאליזם וב"דיכוי הגזעני באמצעות קיפוח וטרור," כך גם מאבקו הצודק והחוקי של העם הפלשתינאי ביישות הציונית הקולוניאליסטית והגזענית. המאבק הפלשתינאי הוא למען העולם כולו, "לקידום השלום, החירות, הצדק, השוויון והפיתוח באמצעות מאבק בקולוניאליזם, באימפריאליזם, בניאו קולוניאליזם ובגזענות על כל צורותיה, כולל הציונות." כל אלה, הקולוניאליזם, האימפריאליזם וכו' הם העולם הישן ההולך ומתמוטט, והציונות היא הבולטת ביותר בתוכו.
בנאומו, הוא לא הזכיר את ישראל בשמה, וכינה אותה "היישות הציונית", "היישות הקולוניאליסטית" ו"הכובש את בתינו, הנהנה משדותינו, הקוטף את פירות עצינו," ומחה על כך שאותה יישות חברה באו"ם.
ערפאת שלל בנאומו את קיומו של עם יהודי, וטען שהציונות פשעה לא רק כלפי הפלשתינאים, אלא גם כלפי היהודים, שאותם היא ניתקה מהלאומיות שלהם בארצות שבהן הם ישבו, בשיתוף פעולה עם האנטישמים באותן ארצות. "כמו שהשתמש הקולוניאליזם בשעתו בתושבים העניים והמנוצלים כדלק לתוקפנותו, וכמשענת להתיישבות, כך השתמשו הקולוניאליזם העולמי וההנהגה הציונית ביהודים העניים והמדוכאים שבאירופה, כדלק זול לתוקפנות וכמשענת להתיישבות ולאפלייה הגזעית. בו-בזמן שהאידיאולוגיה הציונית שימשה, נגד עמנו, ליישוב פלשתין על ידי הפולשים הבאים מהמערב, היא שימשה גם לעקירת היהודים משורשיהם בארצות מולדתם, ולהפיכתם לנוכרים בקרב העמים. זוהי אידיאולוגיה קולוניאלית, קולוניזטורית, גזענית, מפלה וריאקציונית, הנפגשת עם האנטישמיות בנקודת המוצא שלה, ואינה אלא הצד השני של אותה מטבע. הציונות גורסת, כי בני דת מסוימת, שהיא הדת היהודית, תהיה מולדתם אשר תהיה, אינם משתייכים למולדתם ואינם יכולים לחיות בה כאזרחים השווים לשאר האזרחים, בני עדות אחרות."
ערפאת תיאר את הציונות כפלישה קולוניאליסטית לפלשתין, בחסות הקולוניאליזם הבריטי שבא לידי ביטוי בהצהרת בלפור, שבה בריטניה "הבטיחה לציונות רכוש שאינו שייך לה." את תקופת המנדט הבריטי הוא מתאר כשלושים שנה שבהם "הצליחה התנועה הציונית, יחד עם בעל-בריתה הקולוניאלי, לגרום להגירתם של רבים מיהודי אירופה ולשדידת אדמותיהם של ערביי פלשתין." החלטת החלוקה של 29 בנובמבר 1947 היא מזימה משותפת לציונות ולמנדט הבריטי בתמיכת ארה"ב. את התנגדות הפלשתינאים לתוכנית החלוקה, שהעניקה להם מדינה עצמאית בארץ ישראל, הוא מסביר ש"דמינו בכך לאימו האמיתית של התינוק, שתבעה אותו אישה אחרת, כשסירבה להצעת שלמה לחתוך את תינוקה לשניים." את מלחמת השחרור הוא מכנה "השואה."
כיוון שעיקר המסר שלו הוא סירוב להכיר בקיומו של עם יהודי, הוא מסרב לראות בסכסוך סכסוך בין שני לאומים. "יסוד הבעייה אינו סכסוך דתי, או לאומי, בין שתי דתות, או בין שני לאומים, ואינו סכסוך-גבול בין שתי מדינות שכנות. זוהי בעייתו של עם, שמולדתו נשדדה ונושל מאדמתו כדי שרובו יחיה באוהלים בגלות."
לטענתו, הוא מפריד בין הציונות ליהדות, שהיא דת שהוא מכבד, ובין הקולקטיב היהודי לפרט היהודי. להיפך, מי שפוגע ביהודים הם הציונים. "הציונות עדיין דבקה בהגירת היהודים מארצות מולדתם, וביצירת לאומיות מלאכותית עבורם, כתחליף ללאומיותם המקורית." הוא מציע הקמת "מדינה חילונית דמוקרטית" בפלשתין, שבה יוכלו לחיות בשוויון היהודים "שיסכימו לחיות איתנו בשלום." כלפי המדינות התומכות בציונות הוא מתריס: "מדוע עמנו ומולדתנו חייבים לשאת את האחריות לבעיית ההגירה היהודית ‒ אם עדיין קיימת בעייה כזאת בדמיונם של אחדים. ואני שואל, מדוע אין המתלהבים לבעייה ‒ אם היא קיימת ‒ נושאים באחריות. יפתחו את שערי ארצותיהם הרחבות, המסוגלות לקלוט את המהגרים האלה ולעזור להם."
בנאומו הצדיק ערפאת את הטרור, בכך שהוא הכחיש שמדובר בטרור. "מי שעומד לימינו של עניין צודק, ומי שנלחם למען חירות מולדתו ולמען עצמאותו, ונגד הפלישה והכיבוש והקולוניאליזם, אזיי לא יתכן בשום פנים ואופן שהתואר טרוריסט יהיה צודק לגביו." בכך הוא הקדים בחמישים שנה את עמוס שוקן, מו"ל "הארץ". מיהם הטרוריסטים? הציונים, כמובן, שאותם הוא מאשים ב"טרור ברברי. ובכל זאת מעיזים הטרוריסטים הפולשים הגזעניים לכנות את מאבקיו הצודקים של עמנו בשם 'פעולות טרור'!"
חשוב מאוד להכיר את נאומו המכונן של ערפאת, כיוון שהוא מלמד אותנו מהי מהות המאבק הפלשתינאי מאז ועד היום: סירוב לקבל את העובדה שיש עם יהודי, ומכאן הסירוב לקיומה של מדינה יהודית. קיומה של מדינה יהודית היא עוול היסטורי, שיש לעקור אותו בשילוב מתוחכם של אקדח וענף זית. ענף הזית הוא הסכמי אוסלו. האקדח הוא טבח 7 באוקטובר.
יורשיו וממשיכי דרכו של ערפאת הם סינוואר ואבו מאזן. סינוואר החזיק באקדח ואבו מאזן בענף הזית, ומטרתם אותה מטרה – "מהנהר עד הים פלשתין תהיה חופשית." וביום האחד שבו חלק קטן מפלשתין, הנגב המערבי, נכבש בידי הפלשתינאים, ראינו מה צפוי "פרום ד'ה ריבר טו ד'ה סי" במדינה ה"חילונית דמוקרטית" בפלשתין החופשית. חופשית מנוכחות של יהודים.
2. צרור הערות 17.11.24
* ריבונות בהסכמה רחבה – סמוטריץ' הכריז על השנה הקרובה כשנה של החלת הריבונות על יהודה ושומרון.
במקום דיון רציני על הנושא, מיד קפצה התגובה האוטומטית: "משיחיות", כולל ובעיקר מצד משיחיים שאחרי 7 באוקטובר מאמינים במדינה פלשתינאית. אני מבכר דיון עמוק על הסוגייה.
נקודת המוצא שלי בכל דיון בנושא, היא היסוד המוסרי שעליו מושתתת מדינת ישראל – זכותו של העם היהודי על ארץ ישראל. מדינת ישראל הוכרזה "בתוקף זכותנו הטבעית וההיסטורית," במגילת העצמאות, הנפתחת במילים "בארץ ישראל קם העם היהודי," ורוב תוכנה הוא עיסוק בזכות הזאת.
זכותנו על ארץ ישראל אינה ניתנת לחלוקה. אם אין לנו זכות על חלק מסוים בארץ ישראל, אין לנו זכות על אף חלק בארץ. כלומר, התכחשות לזכותנו על הארץ, מקעקעת את עצם זכות קיומה של מדינת ישראל.
זכות זו מעניקה לנו את התוקף לממש אותה בהחלת ריבונות ישראלית על כל שטח של ארץ ישראל. אולם בידינו לבחור האם לממש את הזכות הזאת, היכן ומתי. את השיקול האם לממש, היכן ומתי את הזכות להחיל ריבונות, עלינו לקבוע על פי מבחן הייעוד: האם צעד זה מועיל לייעודה הציוני של מדינת ישראל והאם הוא מקדם את האינטרסים הלאומיים של ישראל.
עוד נקודת מוצא לדיון, האם נכון להחיל את הריבונות על שטח זה או אחר, היא שישראל, כמדינה דמוקרטית, מחויבת להעניק אזרחות מלאה, כולל זכות הצבעה, לכל התושבים באזורים שבריבונותה. אקסיומה זו מחייבת מתן מקום מרכזי לדמוגרפיה בקבלת ההחלטה.
החלת הריבונות הישראלית על יהודה ושומרון, פירושה סיפוח שלושה מיליון פלשתינאים למדינת ישראל (ואם תתווסף לכך גם רצועת עזה, נגיע כבר לחמישה מיליון). לכן, ריבונות כזו מנוגדת לייעודה הציוני של ישראל – מדינת לאום יהודית, בעלת רוב יהודי מוצק ובלתי ניתן לערעור לדורות. ולכן, יש לשלול אותה מכל וכל.
נקודת מוצא נוספת לדיון, היא שאין להתייחס ליהודה ושומרון כאל מקשה אחת. אפשר להחיל את הריבונות על חלקים מסוימים של יו"ש ולא להחיל אותה על אזורים אחרים, כפי שאפשר להתיישב באזורים מסוימים ולא באחרים.
אני בעד החלת הריבונות הישראלית על בקעת הירדן במובנה הרחב ביותר, כלומר עד קו ההתיישבות הפלשתינאית שממערב לכביש אלון, ועל גושי ההתיישבות הישראליים. בקעת הירדן ישראלית היא הכרח ביטחוני קיומי, כדי להבטיח לישראל גבולות בני הגנה, ואחרי 7 באוקטובר הדבר ברור מתמיד. בנוסף לכך, הבקעה דלילה באוכלוסייה פלשתינאית ואינה מהווה איום דמוגרפי (עם זאת, קיימת בעיה של פלישה ובנייה בלתי חוקית של פלשתינאים בבקעה, ואוזלת יד של ממשלת "מלא מלא" לנוכח הבעייה). ובגושי ההתיישבות אין כמעט פלשתינאים ויושבים בהם רבבות אזרחי ישראל שראויים לחיות בריבונות ישראל.
האם נכון להחיל כעת את הריבונות על בקעת הירדן רבתי וגושי ההתיישבות?
הקרע והקיטוב בעם הוא איום אסטרטגי על מדינת ישראל. ולכן, יש להימנע מצעדים שעלולים להעמיק את השסע. החלת ריבונות עלולה להיות צעד כזה.
אני בעד החלת הריבונות באזורים אלה, אולם בהסכמה רחבה (כמובן שלא נדרשת הסכמה מלאה, של כל העם, אך של רוב גדול). יש לפתוח בהידברות לאומית על הנושא. בהידברות כזאת, אעמוד על דעתי שנכון להחיל את הריבונות על בקעת הירדן וגושי היישובים, אך כדי להגיע להסכמות רחבות, אני מוכן לוותר על חלק משאיפותיי ואני מצפה לכך גם מבני שיחי. למשל, אם אפשר להגיע להסכמה רחבה שלא תקום מדינה פלשתינאית עצמאית ושבכל מקרה לא יהיה כל צבא זר ממערב לירדן, גם אני מוכן לוותר על מימוש חלק מעמדותיי.
ההסכמה הבסיסית ביותר צריכה להיות על כללי המשחק: כל החלטה על נסיגה משטחים או על החלת ריבונות תחייב רוב מיוחד בכנסת, שיגלם הסכמה לאומית רחבה, והכרעה במשאל עם.
* תמרור אזהרה – מזה זמן רב, עוד מתקופת המאבק נגד המהפכה המשטרית, אני מזהיר מפני אווירה שעלולה להצמיח את יגאל עמיר הבא, שירצח את נתניהו.
אני מקבל תגובות המבטלות את דבריי, בסיסמה הרדודה ש"הכדורים נורים תמיד מימין לשמאל".
אבל הסכנה היא אמיתית. יגאל עמיר היה רק אחד, אבל היתה אווירה שהכשירה את הקרקע. צעקות "רוצח" ו"בוגד", ודיונים תאורטיים על "דין רודף" הכשירו את הקרקע לרצח.
היום יש הכשרת קרקע דומה, ושוב, מספיק שיהיה יגאל עמיר אחד.
אני שומע אמירות איומות ונוראות. רק בימים האחרונים שמעתי במו אוזניי את האמירה "מה שצריך זה רק שמאלן אחד שהוא צלף שיודע לפגוע." יש הרבה דיבורים כאלה. ויש דיבורים על נתניהו כעל בוגד ורוצח. ויש אמירות נוראיות על כך שהוא רוצה במותם של החטופים וכד'. אם לא נשים קץ לאווירה הזאת, אח"כ נכה על חטא, אבל זה עלול להיות מאוחר מדי.
חשוב מאוד שבראש היוצאים נגד האלימות הזאת יהיו מתנגדי נתניהו.
ירי פצצות התאורה לביתו של נתניהו הוא חציית קו אדום. אני שמח שהפעם לפיד וגנץ גינו בשפה ברורה ובלי גמגום את המעשים, מה שלפחות לפיד לא עשה בעבר.
אני מתנגד חריף של נתניהו, אך אני מתעב את הביביפוביה הקנאית האלימה. אני מקפיד למחוק מדף הפייסבוק שלי כל תגובה שאני מוצא בה אלימות, כמו הכינוי "בוגד" כלפי נתניהו. אמירות כאלו הן הרות אסון.
[אהוד: אבל "סמרטוט" כינית אותו!]
* ניצול ציני – ירי פצצות התאורה לעבר בית ראש הממשלה עוררו את יו"ר הכנסת אוחנה לניצול ציני של המעשה, כדי להסית הסתה פרועה וחסרת שחר נגד היועמ"שית. עוכר המשפטים, הפירומן יריב לוין, ניצל אף הוא בציניות את האירוע, כדי להסית נגד מערכת המשפט ונגד בג"ץ, וקרא לחדש את המהפכה המשטרית, תוך כדי מלחמה קשה, כאילו לא המיטה עלינו מספיק אסונות.
אגב, גם התגובות הללו מזכירות לי את האווירה אחרי רצח רבין, שנוצל להסתה נגד יריבים ולסתימת פיות.
* תפילה – כאשר שמעתי על היריות לעבר רבין, התפללתי שיתברר שמדובר בחמאס ולא בקנאי ישראלי. הלוואי שיתברר שאת פצצות התאורה לעבר בית ראש הממשלה ירו מחבלים.
* בידיים נקיות – נאשם אינו יכול לקבוע את לו"ז משפטו. העיקרון הבסיסי בדמוקרטיה, של שוויון בפני החוק, אינו מאפשר יחס אחר לרוה"מ לעומת נאשמים אחרים. וכיוון שעד כה, בניגוד לעיקרון הדמוקרטי, רוה"מ קיבל יחס שונה ודחיות רבות, מתבקש שבית המשפט לא יסכים לדחיה נוספת.
מצד שני, יש צדק רב בטענה, שבזמן מלחמה ראש הממשלה צריך להיות כולו מוכוון לניהול המלחמה, ולא לעסוק בעדות בבית המשפט. זו פגיעה בניהול המלחמה. ובשעת מלחמה יש לתעדף בראש ובראשונה את המאמץ המלחמתי.
יש כאן שתי טענות צודקות, זו מול זו. מה הפתרון?
את הפתרון הראוי והצודק הציע נתניהו, ראש האופוזיציה, כאשר קרא, בצדק רב, לראש הממשלה אולמרט להתפטר כשרק החלו חקירות נגדו. קל וחומר כאשר מדובר בנאשם בפלילים.
אם נתניהו לא עשה בעצמו את מה שדרש בצדק מאחרים, מן הראוי לחוקק חוק, שעל פיו מי שנאשם בפלילים לא יוכל להתמודד על ראשות הממשלה. הבעייה היא שאין לכך רוב בכנסת הזאת. גם בכנסת הקודמת בנט הכשיל את החוק החשוב הזה. ובכל מקרה, החוק לא היה רטרואקטיבי, כך שגם אילו התקבל, לא היה חל על נתניהו.
בעיניי, טענתו של נתניהו היתה תקפה אילו בא בידיים נקיות. אילו באמת היה ממוקד כל כולו בלחימה. אבל אם יש לו פנאי בזמן מלחמה לחוקי השתמטות וחוקי מימון השתמטות, לחקיקה של המשך המהפכה המשטרית ולעיסוק אובססיבי בעניינים פוליטיים וקואליציוניים, הוא יכול למצוא זמן גם למשפטו.
מן הראוי היה, שכל עוד נמשכת המלחמה, הקואליציה לא תעלה אף חוק מפלג ושנוי במחלוקת, כדי ללכד את העם סביב המלחמה. למרבה הצער, קורה ההיפך.
אילו היה מקבל דחייה, אח"כ הוא היה מתבכיין על עינוי הדין.
* ממשלת נדמה לי – שר הביטחון הכריז שניצחנו במלחמה בלבנון.
נער השליחויות של ראש הכנופייה, המתקרא "מפכ"ל המשטרה", הודיע, בניגוד מוחלט לעובדות, על ירידה בנתוני הפשיעה.
נהדר! דרך מצוינת לפתור את בעיות המדינה.
אולי מחר ראש הממשלה יכריז שהחטופים בבית והמפונים חזרו ליישוביהם, וזה יהיה הניצחון המוחלט.
* ישראל כ"ץ צודק – הרמטכ"ל פער עיניים בהפתעה כאשר שמע את דבריו של שר הביטחון שהגדיר כאחת ממטרות המלחמה את פירוק חיזבאללה מנשקו.
הפתעתו של הלוי מוצדקת – כך, בנאום פומבי, ללא כל הכנה, הוא שומע יחד עם כל עם ישראל על מטרת מלחמה שהממשלה מעולם לא הגדירה לצה"ל? באמת הזוי. האם היתה זו פליטת פה? ממש לא ברור. ברור שמטרות מלחמה צריכות להיקבע מתוך דיון לעומק בקבינט ולא כבדרך אגב בנאום של שר הביטחון.
אבל לגופו של עניין – ישראל כ"ץ צודק. אסור להפסיק את המלחמה כאשר חיזבאללה אינו מפורק מנשקו. החלטה 1559 של מועצת הביטחון, שהתקבלה ב-2 בספטמבר 2004, קובעת שיש לפרק את חיזבאללה מנשקו. ברור שעכשיו, אחרי השנה הנוראית הזאת, אחרי למעלה מ-13 חודשים של חרפת הפינוי של הצפון, אחרי אלפי רקטות, טילים וכטב"מים שנורו לעבר ישראל, אחרי ירי על נתב"ג, אחרי ניסיון התנקשות בראש הממשלה ופגיעה בביתו וגם אחרי נזק והרס נוראים בלבנון, תוצאה ישירה של תוקפנות חיזבאללה – ברור שהגיעה השעה לבצע את החלטת מועה"ב הזאת.
על פי הדיווחים, עמדתה הנחרצת של ישראל במו"מ על הסדרה בצפון, היא התעקשות על הזכות של צה"ל לאכוף את ההסדרה, כלומר לפעול בכוח כדי למנוע הפרות. מהי הפרה? האם ייצור טילים בצפון הבקעא נחשבת להפרה שתצדיק פעולה ישראלית? בעיניי, ודאי שכן. אך אם הצטיידות והתחמשות היא הפרה – קיום הנשק הקיים אינו הפרה?
פירוק חיזבאללה מנשקו היא תביעה הכרחית. הלקח המרכזי מ-7 באוקטובר הוא שישראל אינה יכולה להשלים עם קיומם של צבאות טרור המאיימים עליה.
אני מקווה שהקבינט יאמץ את מטרת המלחמה הזאת.
מה שתמוה, הוא איך הדרישה הצודקת הזאת מתיישבת עם הכרזתו ההזויה של כ"ץ שניצחנו במלחמה.
* סוס דוהר – כתב עמית סגל: "ההיסטוריה תזכור שגלנט היה האדם הנכון במקום הנכון בימים האפלים של 7 באוקטובר ואחריו. אולי טעה בהצעתו לתקוף את חיזבאללה, אבל עצם העובדה, שהאיש הממונה על המערכת לא נשכב המום בזירה אלא ניסה מיד להלום בחזרה – היא בדיוק ההדגמה להעדפה של סוסים דוהרים שיש לרסן על פני סוסים עצלים והמומים. פעולותיו סייעו לשיקום הצבא מההשפלה האיומה. כולנו רשאים להחזיר לו בהצדעת תודה."
ניכרים דברי אמת. האמת הזאת היא היפוכו של הנרטיב הביביסטי של תעשיית השקרים וההסתה. האמת היא שבשבעה באוקטובר נתניהו עשה במכנסיים, היה בהלם קרב ותת-תפקוד במשך ימים אחדים. ואח"כ במשך שבועות ארוכים הוא עיכב את הפעולה הקרקעית, כי פחד לקבל את ההחלטה. גלנט היה זה שדחף לפעולה, חתר למגע, מהרגע הראשון.
אין זה מנקה את גלנט מחלקו באחריות למחדל הנורא, שעיקר האחריות עליו מוטלת על מי שהדיח אותו כדי לקדם את חוקי ההשתמטות. אך הוא היה הראשון שהתאושש ונכנס מיד למוד התקפי.
אני מצטרף להצדעה של עמית סגל.
* אי אפשר בלי פעילות קרקעית – אהוד בן עזר מרבה לכתוב על הצורך להימנע מפעילות קרקעית, הגובה מחיר דמים כבד, במקום להשמיד את האוייב מן האוויר בלבד.
אי אפשר שלא להזדהות עם הרצון הזה. הלב נחמץ כאשר אנו שומעים בכל יום את "הותר לפרסום" ורואים את הפנים והשמות ושומעים את הסיפורים על מיטב בנינו שנופלים, ועל הפצועים אנו בקושי שומעים. עד לפני ימים אחדים, הבן שלי עוד שירת במילואים כלוחם חי"ר במסדרון נצרים, ואין צורך לדמיין את הדאגה ההורית לשלומו. איני מאמין שיש ולו אדם אחד, שלא היה מעדיף לפתור את הבעייה מן האוויר ובאש מנגד בלבד, אם הדבר היה אפשרי. אבל הוא אינו אפשרי.
את השטח בדרום לבנון חייבים לנקות. כדי לנקות צריך להגיע לכל מנהרה, לכל מצבור נשק, לכל מסתור. זו אינה מלחמה נגד צבא שמקבל פקודה לסגת והוא נסוג, אלא נגד ארגוני טרור שאמנם פועלים כצבא, אך ברגע שהכוח הצבאי מושבת הם עוברים מיד לפעול כגרילה. השבוע נורה טיל נ"ט לעבר מטולה, ופצע תושבים. צה"ל כבר כבש את האזור שבטווח הנ"ט, אך חולייה שהסתתרה באזור שכבר נכבש וטרם אותרה והושמדה, ירתה את המטח. אי אפשר לנקות באופן טוטלי את כל לבנון, אבל אפשר לעשות כן בשטח שעד הליטני. לשם כך יש לכבוש אותו, ולטהר אותו וזאת ניתן אך ורק באמצעות כוחות חי"ר על הקרקע.
לדעתי, האופן שבו פועלים בדרום לבנון שגוי. ההתקדמות מטר אחרי מטר מאריכה את המלחמה, וגם אם היא נועדה לחסוך בחיי חיילינו, בטווח ארוך יותר חוששני שהיא תגבה מחיר דמים כבד יותר. צריך היה לכבוש בסערה את השטח עד הליטני ולהשתלט על כל המעברים, ואז לנקות את השטח שבידינו. כך או כך, אי אפשר לעשות זאת ללא פעילות יבשתית רגלית.
* שמח להודות בטעותי – לפני ימים אחדים תקפתי בחריפות את שר הביטחון ישראל כ"ץ, בשל ההחלטה להקפיא את שליחת 7,000 צווי הגיוס לחרדים, שעליה החליט גלנט. כתבתי זאת בהסתמך על פרסומים בתקשורת.
לשמחתי, מסתבר שהמידע שעליו התבססתי היה שגוי, וישראל כ"ץ הורה לשלוח את הצווים.
אני שמח להודות בטעותי ולשבח את כ"ץ על החלטתו.
אני מקווה שכ"ץ ימשיך את דרכו של גלנט גם בסיכול חוקי ההשתמטות (וכל חוק המדבר על "מכסות גיוס" הוא חוק השתמטות).
האם עכשיו נתניהו יפטר את כ"ץ כדי למנות אחר לשר ההשתמטות?
* מצווה ועושה – בוויכוח עם חרדים על ההשתמטות, עולה לעתים הטיעון שהחברה החרדית אינה רק לוקחת, אלא גם נותנת. זו חברה עם רמה גבוהה של התנדבות לארגוני חסד, והיא הקימה ארגונים משמעותיים מאוד כמו "עזר מציון", "יד שרה", זק"א, "איחוד הצלה" ועוד.
אכן, ההתנדבות הזאת ברוכה והארגונים הללו חשובים מאוד. אבל התנדבות כזו יש בכל המגזרים בישראל. בחברה הדתית לאומית יש פחות התנדבות? ובחברה החילונית? והמסורתית?
אלא שבשאר המגזרים, ההתנדבות אינה במקום מילוי החובה והשירות בצה"ל, אלא בנוסף לו.
ר' חנינא אמר: "גדול המצוּוֶה ועושה יותר ממי שאינו מצווה ועושה." הכלל התלמודי הזה קומם אותי כשהכרתי אותו. מה נעלה יותר מהתנדבות, מעשיית מה שאינך חייב לעשות? הרי זו הנשמה היתרה.
רק סביב השתמטות החרדים נפל לי האסימון. ר' חנינא צדק, כיוון שהוא התכוון לכך שמי שמשתמט מחובותיו, אל יתהדר בהתנדבותו. קודם כל שימלא את החובות ואח"כ יתנדב, ויזכה על כך למלוא ההערכה.
* שלוש שנים פנויות – שני נערים חרדים ניגשו אליי בקצרין, והציעו לי להניח תפילין.
"יש לך שלוש דקות?"
"יש לכם שלוש שנים?"
* בודה עלילת דם – צפיתי בתחקיר המעולה ב"כאן 11" של העיתונאי בר שם אור, על עלילת הדם שרקם הח"כהניסט הביריון אלמוג כהן, בן העוולה, והדהדו ביביריוני ערוץ התעמולה 14. א', מגלומן תימהוני, הצליח, מתוך מחדל רשלני של ביטחון שדה, לחדור לישיבות סודיות של דרגים בכירים בפיקוד דרום ולתעד חומרים סודיים בימים הראשונים למלחמה. כעבור ימים אחדים הוא נתפס ונחקר בידי השב"כ ששלל אפשרות ששיתף פעולה עם חמאס, או שהיו לו מפעילים כלשהם. הוא הועבר למשטרה וכבר למעלה משנה הוא עצור בשל עבירות נגד ביטחון המדינה.
הח"כהניסט המנוול הפך אותו למרגל למען חמאס, שהופעל בידי אחים לנשק, מה שמוכיח ש"קפלן" הם משת"פים של חמאס והיו שותפים לטבח. זאת, חרף העובדה שלאותו א' לא היה מעולם קשר כלשהו עם המחאה. החולייה המקשרת, כביכול, היא טרמפ מקרי שקיבל המתחזה מקצין מילואים, שבמקרה הוא גם פעיל באחים לנשק.
אחים לנשק הגישו תביעת דיבה דשנה נגד ערוץ התעמולה, ואני משוכנע שהם יאלצו לשלם סכום גדול על הדהוד עלילת הדם. אבל את הנבל המנוול הח"כהניסט הם לא תבעו כי הוא יסתתר מאחורי החסינות. זאת שטות. חובתם לתבוע אותו במיליונים רבים. אם הוא יתחבא מאחורי החסינות – שהציבור יידע שמדובר בחלאה ממציא עלילות דם שמתחבא בפחדנות מאחורי חסינותו. מה גם שיש דרכים להביא להסרת החסינות.
אבל בלי קשר לצורך בתביעת דיבה, על המשטרה לפתוח בחקירה פלילית נגד הח"כהניסט, על בדיית עלילת הדם. הכנסת אינה חייבת להיות עיר מקלט לפושעים.
גם מתנגדי אחים לנשק, כמוני, צריכים להתקומם נגד עלילת דם שפלה כזו, שנועדה להסית את הציבור נגד יריבים פוליטיים ולהציג אותם כבוגדים ומשתפי פעולה עם האוייב.
הפרקליטות צריכה להסיר את האיפול מעל הפרשה. האיפול המיותר רק משחק לידי הח"כהניסט הביריון והביביריונים.
* מעדיפים למות – בגין ושמיר היו מעדיפים למות ולא להקים קואליציה עם הכנופייה הכהניסטית.
* מי מסוכן יותר – מי מסוכן יותר למדינת ישראל, בן גביר או עופר כסיף.
אילו עופר כסיף היה השר לביטחון לאומי וחבר קבינט ובן גביר היה ח"כ מהשורה באופוזיציה, עופר כסיף היה מסוכן יותר.
* גאווה – ב-7 באוקטובר בבוקר עמוס בננו נקרא למילואים ובמשך חמישה חודשים נלחם בעזה.
בתחילת ספטמבר החל סבב ב' במסדרון נצרים, שנמשך חודשיים וחצי.
וכעת, עם שחרורם, נערך אירוע עם המשפחות של לוחמי פלוגת העורב של חטיבה 5, ביקב אלול בכרמי יוסף.
עמוס אינו מרבה לשתף אותנו במה שהם עושים במילואים, וכך גם חבריו במשפחותיהם.
אירוע סיום המילואים של הפלוגה היה ההזדמנות שלנו ללמוד על כך.
בהרצאה של המ"פ למדנו על מעשיהם, משגרת יום הפעילות, דרך האירועים המשמעותיים בקו ועד המשמעות האסטרטגית של מסדרון נצרים במערכה.
ככל ששמעתי יותר, כך גאוותי גדלה יותר.
גולת הכותרת של האירוע המרגש היתה שיחות נפרדות של כל צוות עם בני המשפחות.
הצוות הוא הצוות האורגני של עמוס מהסדיר – נוב' 14, כלומר הם כבר עשר שנים יחד והם ממש משפחה.
לסבב ב' הגיעו הרבה פחות לוחמים מאשר לסבב הראשון, מה שהגדיל את האחריות על כתפי כל לוחם. ומה שמדגיש את העובדה שמילואים הם בעצם התנדבות.
השיחה היתה מרגשת מאוד. הורים ובנות זוג שיתפו בחששות ובדאגה; בחרדה מפני הדפיקות בלילה בדלת. אני דיברתי על הגאווה העצומה בבנינו, שנושאים את קיום המדינה על כתפיהם.
הערב נועד להוקרה של הלוחמים למשפחות. ואכן, כאשר הבן מתגייס למילואים, כל המשפחה מגויסת. בוודאי הנשים והילדים, וההורים שהם סבים ומסייעים לכלתם, אך גם החברות, ההורים והאחים. אך עיקר ההוקרה וההצדעה מגיעים ללוחמים.
ערב כזה – המקום, הלוגיסטיקה, ההגברה, האוכל, המשקאות, הקינוחים, הצילומים, הוא סיפור יקר. הכול הכול, כולל הכול – תרומות.
אני כל כך גאה בעמוס ובחבריו!
* ביד הלשון: תמרוּן – בתחילת המלחמה הקדשתי את הפינה למילה תמרוּן. אני חוזר לנושא בעקבות השגתו של אהוד בן עזר שתהה איך המילה "תמרון" החליפה את המילה "לחימה".
התשובה היא שהיא לא החליפה את המילה "לחימה". המונח תמרון מתייחס לסוג ספציפי של לחימה – פעולה יבשתית גדולה.
הפצצות חיל האוויר על הדאחיה הן לחימה, אך לא תמרון. גם לא ירי מנגד של ארטילריה מהיבשה או מהים. גם לא לוחמת סייבר, לוחמה זעירה, לוחמת ההגנה האווירית, לוחמה אלקטרונית.
בציר נצרים ובציר פילדלפי, מתנהלת לחימה בעצימות נמוכה, אך אין זה תמרון, כי השטח כבר נכבש וצה"ל מנהל בו ביטחון שוטף, הגם שהוא גם מרחיב אותו. לעומת זאת, בג'באליה מתנהל תמרון וכך גם בדרום לבנון.
אפשר לאהוב את המונח או להתנגד לו, אך הוא לא החליף את המילה לחימה.
המילים תמרוּן (בשורוק) ותמרוֹן (בחולם) אינן אותה מילה. תמרוֹן הוא תרגיל צבאי.
אורי הייטנר
לתגובות: uriheitner@gmail.com
היסטורית, ההיפך הוא הנכון. ישראל לא קמה בזכות החלטת האו"ם, אלא החלטת עצרת האו"ם התקבלה בזכות המעשה הציוני בארץ ישראל. לא בכדי, תוכנית החלוקה עוצבה על פי מפת ההתיישבות היהודית בארץ (גם אם לא ברמת היישוב הבודד, ויש יישובים יהודים בשטח שהוקצה למדינה הערבית). מדינת ישראל הוכרזה "בתוקף זכותנו הטבעית וההיסטורית," כנאמר במגילת העצמאות, ולצד תוקף זה, "על יסוד החלטת עצרת האומות המאוחדות." כלומר ההכרה הבינלאומית בזכותנו הטבעית וההיסטורית.
לא ישראל עוינת את האו"ם אלא האו"ם את ישראל. אנו רואים את התפקיד המרכזי של אונר"א, סוכנות האו"ם להנצחת הסכסוך הישראלי פלשתינאי באמצעות הנצחת מעמד ה"פליטות" והמאבק על תביעת "זכות" ה"שיבה", שמשמעותה חיסול מדינת ישראל, בטבח 7 באוקטובר הטובחים התחנכו לתאוות הטבח במוסדות החינוך של אונר"א. מתקניו של אונר"א, כולל בתי החולים ובתי הספר, הם מוסדות ששימשו לטרור נגד ישראל, למאגרי נשק קטלניים, לפירי מנהרות-טרור ולאחזקת ישראלים חטופים, ועובדיו הם מחבלי חמאס לכל דבר, שרבים מהם השתתפו בפועל בטבח. ובלבנון אנו רואים את יוניפי"ל, שהמנדט שלו היה למנוע את פעילות חיזבאללה בדרום לבנון ותחת חסותו נוצרה מפלצת הטרור המאיימת על צפון המדינה.
לאורך שנים רבות, האו"ם הוא ארגון עוין ובכל שנה העצרת שלו מקבלת אוטומטית רשימה ארוכה של החלטות אבסורדיות נגד ישראל. אבן דרך מרכזית במסע העוין של האו"ם נגד ישראל היא ההחלטה האנטישמית שהתקבלה ב-1975 בעצרת האו"ם, ולפיה הציונות היא גזענות. קדמה להחלטה זו בשנה פעולה חמורה לא פחות – הזמנתו של רב המרצחים ערפאת לנאום בפני עצרת האו"ם, לפני חמישים שנה בדיוק, בנובמבר 1974.
היה זה בעיצומו של גל טרור אש"פיסטי נגד מדינת ישראל. רק שנתיים חלפו מאז הטבח במינכן שבוצע בהוראתו של ערפאת, בידי ארגון "ספטמבר השחור", הזרוע הטרוריסטית המובחרת, מעין הנוחבה, של ארגונו פת"ח. רק חצי שנה חלפה מאז טבח הילדים במעלות, בידי החזית הדמוקרטית לשחרור פלשתין, החברה באש"ף. הזמנתו של יו"ר אש"ף ערפאת לאו"ם היתה חרפה לארגון, ורוח גבית לטרור.
כדי להבין את משמעות הנאום, ראוי לציין שני אירועים אחרים באותה שנה. שבועיים לפני הנאום, החליטה ועידת הפסגה הערבית ברבאט, שאש"ף הוא הנציג הבלעדי של הפלשתינאים, ובכך ירדן נושלה מאחריות זו. ההחלטה התקבלה פה אחד, כולל ירדן, שתמכה בה למרות נאום נרגש של המלך חוסיין בפתח הוועידה נגד המהלך ובעד תפקידה של ירדן בייצוג זה.
ניתן להבין את הצבעת הירדנים ואת עצם ההצבעה פה אחד, באמצעות דברים שכתב אבו-איאד, מראשי פת"ח והמקורב ביותר לערפאת, שאף עתיד היה לרשת אותו אילו נשאר לחיות אחריו, שסיפר בספר זיכרונותיו "ללא מולדת" (1979), שאש"ף שלח חוליות חיסול לרבאט, כדי להבטיח שתתקבל ההחלטה הנכונה.
האירוע השני היה חצי שנה לאחר אותו נאום, בהחלטת המועצה הלאומית הפלשתינאית לאמץ את תוכנית השלבים של אש"ף.
תוכנית זו הכשירה את הדרך להשגת המטרה של הארגון, מדינה פלשתינאית במקום מדינת ישראל, בשלבים – נכונות לקבל רק חלק מהטריטוריה הפלשתינאית, כקרש קפיצה למימוש המטרה הכוללת. החלטה זו היא הבסיס להסכם אוסלו, שבאמצעותו קיבל אש"ף טריטוריה שהפכה מיד בסיס להמשך המאבק הטרוריסטי נגד קיומה של ישראל, והחרפתו. היא גם מסבירה מדוע ההתנתקות לא הפכה את רצועת עזה ל"סינגפור של המזרח התיכון" אלא ליישות טרוריסטית רצחנית שממנה יצא טבח 7 באוקטובר.
ב-13 בנובמבר 1974 התקבל רב המרצחים בתשואות רמות וממושכות באולם העצרת. הוא עלה על הבמה לשאת את נאומו, כשהוא לבוש מדים, על חגורתו אקדח גדול ובידו ענף זית. השילוב של האקדח וענף הזית מבטא את האסטרטגיה של אש"ף לחיסול ישראל, מאז ועד היום. ביד האחת אקדח המאבק הטרוריסטי וביד השנייה ענף הזית של אחיזת העיניים בדמות מהלכים מדיניים, שנועדו לגמד את ישראל ולהשתלט על טריטוריה – כביכול בתהליך לשלום, אך למעשה כקרש קפיצה להמשך המאבק המזוין, הטרוריסטי.
בחלקו הראשון של הנאום, נשא ערפאת מסר גלובלי, של הדה-קולוניזציה – שחרורם של עמי אסיה, אפריקה ודרום אמריקה מהשלטון הקולוניאליסטי, שהמאבק לשחרור פלשתין הוא חלק ממנו. וכפי שהעמים המדוכאים האחרים נאבקו בקולוניאליזם וב"דיכוי הגזעני באמצעות קיפוח וטרור," כך גם מאבקו הצודק והחוקי של העם הפלשתינאי ביישות הציונית הקולוניאליסטית והגזענית. המאבק הפלשתינאי הוא למען העולם כולו, "לקידום השלום, החירות, הצדק, השוויון והפיתוח באמצעות מאבק בקולוניאליזם, באימפריאליזם, בניאו קולוניאליזם ובגזענות על כל צורותיה, כולל הציונות." כל אלה, הקולוניאליזם, האימפריאליזם וכו' הם העולם הישן ההולך ומתמוטט, והציונות היא הבולטת ביותר בתוכו.
בנאומו, הוא לא הזכיר את ישראל בשמה, וכינה אותה "היישות הציונית", "היישות הקולוניאליסטית" ו"הכובש את בתינו, הנהנה משדותינו, הקוטף את פירות עצינו," ומחה על כך שאותה יישות חברה באו"ם.
ערפאת שלל בנאומו את קיומו של עם יהודי, וטען שהציונות פשעה לא רק כלפי הפלשתינאים, אלא גם כלפי היהודים, שאותם היא ניתקה מהלאומיות שלהם בארצות שבהן הם ישבו, בשיתוף פעולה עם האנטישמים באותן ארצות. "כמו שהשתמש הקולוניאליזם בשעתו בתושבים העניים והמנוצלים כדלק לתוקפנותו, וכמשענת להתיישבות, כך השתמשו הקולוניאליזם העולמי וההנהגה הציונית ביהודים העניים והמדוכאים שבאירופה, כדלק זול לתוקפנות וכמשענת להתיישבות ולאפלייה הגזעית. בו-בזמן שהאידיאולוגיה הציונית שימשה, נגד עמנו, ליישוב פלשתין על ידי הפולשים הבאים מהמערב, היא שימשה גם לעקירת היהודים משורשיהם בארצות מולדתם, ולהפיכתם לנוכרים בקרב העמים. זוהי אידיאולוגיה קולוניאלית, קולוניזטורית, גזענית, מפלה וריאקציונית, הנפגשת עם האנטישמיות בנקודת המוצא שלה, ואינה אלא הצד השני של אותה מטבע. הציונות גורסת, כי בני דת מסוימת, שהיא הדת היהודית, תהיה מולדתם אשר תהיה, אינם משתייכים למולדתם ואינם יכולים לחיות בה כאזרחים השווים לשאר האזרחים, בני עדות אחרות."
ערפאת תיאר את הציונות כפלישה קולוניאליסטית לפלשתין, בחסות הקולוניאליזם הבריטי שבא לידי ביטוי בהצהרת בלפור, שבה בריטניה "הבטיחה לציונות רכוש שאינו שייך לה." את תקופת המנדט הבריטי הוא מתאר כשלושים שנה שבהם "הצליחה התנועה הציונית, יחד עם בעל-בריתה הקולוניאלי, לגרום להגירתם של רבים מיהודי אירופה ולשדידת אדמותיהם של ערביי פלשתין." החלטת החלוקה של 29 בנובמבר 1947 היא מזימה משותפת לציונות ולמנדט הבריטי בתמיכת ארה"ב. את התנגדות הפלשתינאים לתוכנית החלוקה, שהעניקה להם מדינה עצמאית בארץ ישראל, הוא מסביר ש"דמינו בכך לאימו האמיתית של התינוק, שתבעה אותו אישה אחרת, כשסירבה להצעת שלמה לחתוך את תינוקה לשניים." את מלחמת השחרור הוא מכנה "השואה."
כיוון שעיקר המסר שלו הוא סירוב להכיר בקיומו של עם יהודי, הוא מסרב לראות בסכסוך סכסוך בין שני לאומים. "יסוד הבעייה אינו סכסוך דתי, או לאומי, בין שתי דתות, או בין שני לאומים, ואינו סכסוך-גבול בין שתי מדינות שכנות. זוהי בעייתו של עם, שמולדתו נשדדה ונושל מאדמתו כדי שרובו יחיה באוהלים בגלות."
לטענתו, הוא מפריד בין הציונות ליהדות, שהיא דת שהוא מכבד, ובין הקולקטיב היהודי לפרט היהודי. להיפך, מי שפוגע ביהודים הם הציונים. "הציונות עדיין דבקה בהגירת היהודים מארצות מולדתם, וביצירת לאומיות מלאכותית עבורם, כתחליף ללאומיותם המקורית." הוא מציע הקמת "מדינה חילונית דמוקרטית" בפלשתין, שבה יוכלו לחיות בשוויון היהודים "שיסכימו לחיות איתנו בשלום." כלפי המדינות התומכות בציונות הוא מתריס: "מדוע עמנו ומולדתנו חייבים לשאת את האחריות לבעיית ההגירה היהודית ‒ אם עדיין קיימת בעייה כזאת בדמיונם של אחדים. ואני שואל, מדוע אין המתלהבים לבעייה ‒ אם היא קיימת ‒ נושאים באחריות. יפתחו את שערי ארצותיהם הרחבות, המסוגלות לקלוט את המהגרים האלה ולעזור להם."
בנאומו הצדיק ערפאת את הטרור, בכך שהוא הכחיש שמדובר בטרור. "מי שעומד לימינו של עניין צודק, ומי שנלחם למען חירות מולדתו ולמען עצמאותו, ונגד הפלישה והכיבוש והקולוניאליזם, אזיי לא יתכן בשום פנים ואופן שהתואר טרוריסט יהיה צודק לגביו." בכך הוא הקדים בחמישים שנה את עמוס שוקן, מו"ל "הארץ". מיהם הטרוריסטים? הציונים, כמובן, שאותם הוא מאשים ב"טרור ברברי. ובכל זאת מעיזים הטרוריסטים הפולשים הגזעניים לכנות את מאבקיו הצודקים של עמנו בשם 'פעולות טרור'!"
חשוב מאוד להכיר את נאומו המכונן של ערפאת, כיוון שהוא מלמד אותנו מהי מהות המאבק הפלשתינאי מאז ועד היום: סירוב לקבל את העובדה שיש עם יהודי, ומכאן הסירוב לקיומה של מדינה יהודית. קיומה של מדינה יהודית היא עוול היסטורי, שיש לעקור אותו בשילוב מתוחכם של אקדח וענף זית. ענף הזית הוא הסכמי אוסלו. האקדח הוא טבח 7 באוקטובר.
יורשיו וממשיכי דרכו של ערפאת הם סינוואר ואבו מאזן. סינוואר החזיק באקדח ואבו מאזן בענף הזית, ומטרתם אותה מטרה – "מהנהר עד הים פלשתין תהיה חופשית." וביום האחד שבו חלק קטן מפלשתין, הנגב המערבי, נכבש בידי הפלשתינאים, ראינו מה צפוי "פרום ד'ה ריבר טו ד'ה סי" במדינה ה"חילונית דמוקרטית" בפלשתין החופשית. חופשית מנוכחות של יהודים.
2. צרור הערות 17.11.24
* ריבונות בהסכמה רחבה – סמוטריץ' הכריז על השנה הקרובה כשנה של החלת הריבונות על יהודה ושומרון.
במקום דיון רציני על הנושא, מיד קפצה התגובה האוטומטית: "משיחיות", כולל ובעיקר מצד משיחיים שאחרי 7 באוקטובר מאמינים במדינה פלשתינאית. אני מבכר דיון עמוק על הסוגייה.
נקודת המוצא שלי בכל דיון בנושא, היא היסוד המוסרי שעליו מושתתת מדינת ישראל – זכותו של העם היהודי על ארץ ישראל. מדינת ישראל הוכרזה "בתוקף זכותנו הטבעית וההיסטורית," במגילת העצמאות, הנפתחת במילים "בארץ ישראל קם העם היהודי," ורוב תוכנה הוא עיסוק בזכות הזאת.
זכותנו על ארץ ישראל אינה ניתנת לחלוקה. אם אין לנו זכות על חלק מסוים בארץ ישראל, אין לנו זכות על אף חלק בארץ. כלומר, התכחשות לזכותנו על הארץ, מקעקעת את עצם זכות קיומה של מדינת ישראל.
זכות זו מעניקה לנו את התוקף לממש אותה בהחלת ריבונות ישראלית על כל שטח של ארץ ישראל. אולם בידינו לבחור האם לממש את הזכות הזאת, היכן ומתי. את השיקול האם לממש, היכן ומתי את הזכות להחיל ריבונות, עלינו לקבוע על פי מבחן הייעוד: האם צעד זה מועיל לייעודה הציוני של מדינת ישראל והאם הוא מקדם את האינטרסים הלאומיים של ישראל.
עוד נקודת מוצא לדיון, האם נכון להחיל את הריבונות על שטח זה או אחר, היא שישראל, כמדינה דמוקרטית, מחויבת להעניק אזרחות מלאה, כולל זכות הצבעה, לכל התושבים באזורים שבריבונותה. אקסיומה זו מחייבת מתן מקום מרכזי לדמוגרפיה בקבלת ההחלטה.
החלת הריבונות הישראלית על יהודה ושומרון, פירושה סיפוח שלושה מיליון פלשתינאים למדינת ישראל (ואם תתווסף לכך גם רצועת עזה, נגיע כבר לחמישה מיליון). לכן, ריבונות כזו מנוגדת לייעודה הציוני של ישראל – מדינת לאום יהודית, בעלת רוב יהודי מוצק ובלתי ניתן לערעור לדורות. ולכן, יש לשלול אותה מכל וכל.
נקודת מוצא נוספת לדיון, היא שאין להתייחס ליהודה ושומרון כאל מקשה אחת. אפשר להחיל את הריבונות על חלקים מסוימים של יו"ש ולא להחיל אותה על אזורים אחרים, כפי שאפשר להתיישב באזורים מסוימים ולא באחרים.
אני בעד החלת הריבונות הישראלית על בקעת הירדן במובנה הרחב ביותר, כלומר עד קו ההתיישבות הפלשתינאית שממערב לכביש אלון, ועל גושי ההתיישבות הישראליים. בקעת הירדן ישראלית היא הכרח ביטחוני קיומי, כדי להבטיח לישראל גבולות בני הגנה, ואחרי 7 באוקטובר הדבר ברור מתמיד. בנוסף לכך, הבקעה דלילה באוכלוסייה פלשתינאית ואינה מהווה איום דמוגרפי (עם זאת, קיימת בעיה של פלישה ובנייה בלתי חוקית של פלשתינאים בבקעה, ואוזלת יד של ממשלת "מלא מלא" לנוכח הבעייה). ובגושי ההתיישבות אין כמעט פלשתינאים ויושבים בהם רבבות אזרחי ישראל שראויים לחיות בריבונות ישראל.
האם נכון להחיל כעת את הריבונות על בקעת הירדן רבתי וגושי ההתיישבות?
הקרע והקיטוב בעם הוא איום אסטרטגי על מדינת ישראל. ולכן, יש להימנע מצעדים שעלולים להעמיק את השסע. החלת ריבונות עלולה להיות צעד כזה.
אני בעד החלת הריבונות באזורים אלה, אולם בהסכמה רחבה (כמובן שלא נדרשת הסכמה מלאה, של כל העם, אך של רוב גדול). יש לפתוח בהידברות לאומית על הנושא. בהידברות כזאת, אעמוד על דעתי שנכון להחיל את הריבונות על בקעת הירדן וגושי היישובים, אך כדי להגיע להסכמות רחבות, אני מוכן לוותר על חלק משאיפותיי ואני מצפה לכך גם מבני שיחי. למשל, אם אפשר להגיע להסכמה רחבה שלא תקום מדינה פלשתינאית עצמאית ושבכל מקרה לא יהיה כל צבא זר ממערב לירדן, גם אני מוכן לוותר על מימוש חלק מעמדותיי.
ההסכמה הבסיסית ביותר צריכה להיות על כללי המשחק: כל החלטה על נסיגה משטחים או על החלת ריבונות תחייב רוב מיוחד בכנסת, שיגלם הסכמה לאומית רחבה, והכרעה במשאל עם.
* תמרור אזהרה – מזה זמן רב, עוד מתקופת המאבק נגד המהפכה המשטרית, אני מזהיר מפני אווירה שעלולה להצמיח את יגאל עמיר הבא, שירצח את נתניהו.
אני מקבל תגובות המבטלות את דבריי, בסיסמה הרדודה ש"הכדורים נורים תמיד מימין לשמאל".
אבל הסכנה היא אמיתית. יגאל עמיר היה רק אחד, אבל היתה אווירה שהכשירה את הקרקע. צעקות "רוצח" ו"בוגד", ודיונים תאורטיים על "דין רודף" הכשירו את הקרקע לרצח.
היום יש הכשרת קרקע דומה, ושוב, מספיק שיהיה יגאל עמיר אחד.
אני שומע אמירות איומות ונוראות. רק בימים האחרונים שמעתי במו אוזניי את האמירה "מה שצריך זה רק שמאלן אחד שהוא צלף שיודע לפגוע." יש הרבה דיבורים כאלה. ויש דיבורים על נתניהו כעל בוגד ורוצח. ויש אמירות נוראיות על כך שהוא רוצה במותם של החטופים וכד'. אם לא נשים קץ לאווירה הזאת, אח"כ נכה על חטא, אבל זה עלול להיות מאוחר מדי.
חשוב מאוד שבראש היוצאים נגד האלימות הזאת יהיו מתנגדי נתניהו.
ירי פצצות התאורה לביתו של נתניהו הוא חציית קו אדום. אני שמח שהפעם לפיד וגנץ גינו בשפה ברורה ובלי גמגום את המעשים, מה שלפחות לפיד לא עשה בעבר.
אני מתנגד חריף של נתניהו, אך אני מתעב את הביביפוביה הקנאית האלימה. אני מקפיד למחוק מדף הפייסבוק שלי כל תגובה שאני מוצא בה אלימות, כמו הכינוי "בוגד" כלפי נתניהו. אמירות כאלו הן הרות אסון.
[אהוד: אבל "סמרטוט" כינית אותו!]
* ניצול ציני – ירי פצצות התאורה לעבר בית ראש הממשלה עוררו את יו"ר הכנסת אוחנה לניצול ציני של המעשה, כדי להסית הסתה פרועה וחסרת שחר נגד היועמ"שית. עוכר המשפטים, הפירומן יריב לוין, ניצל אף הוא בציניות את האירוע, כדי להסית נגד מערכת המשפט ונגד בג"ץ, וקרא לחדש את המהפכה המשטרית, תוך כדי מלחמה קשה, כאילו לא המיטה עלינו מספיק אסונות.
אגב, גם התגובות הללו מזכירות לי את האווירה אחרי רצח רבין, שנוצל להסתה נגד יריבים ולסתימת פיות.
* תפילה – כאשר שמעתי על היריות לעבר רבין, התפללתי שיתברר שמדובר בחמאס ולא בקנאי ישראלי. הלוואי שיתברר שאת פצצות התאורה לעבר בית ראש הממשלה ירו מחבלים.
* בידיים נקיות – נאשם אינו יכול לקבוע את לו"ז משפטו. העיקרון הבסיסי בדמוקרטיה, של שוויון בפני החוק, אינו מאפשר יחס אחר לרוה"מ לעומת נאשמים אחרים. וכיוון שעד כה, בניגוד לעיקרון הדמוקרטי, רוה"מ קיבל יחס שונה ודחיות רבות, מתבקש שבית המשפט לא יסכים לדחיה נוספת.
מצד שני, יש צדק רב בטענה, שבזמן מלחמה ראש הממשלה צריך להיות כולו מוכוון לניהול המלחמה, ולא לעסוק בעדות בבית המשפט. זו פגיעה בניהול המלחמה. ובשעת מלחמה יש לתעדף בראש ובראשונה את המאמץ המלחמתי.
יש כאן שתי טענות צודקות, זו מול זו. מה הפתרון?
את הפתרון הראוי והצודק הציע נתניהו, ראש האופוזיציה, כאשר קרא, בצדק רב, לראש הממשלה אולמרט להתפטר כשרק החלו חקירות נגדו. קל וחומר כאשר מדובר בנאשם בפלילים.
אם נתניהו לא עשה בעצמו את מה שדרש בצדק מאחרים, מן הראוי לחוקק חוק, שעל פיו מי שנאשם בפלילים לא יוכל להתמודד על ראשות הממשלה. הבעייה היא שאין לכך רוב בכנסת הזאת. גם בכנסת הקודמת בנט הכשיל את החוק החשוב הזה. ובכל מקרה, החוק לא היה רטרואקטיבי, כך שגם אילו התקבל, לא היה חל על נתניהו.
בעיניי, טענתו של נתניהו היתה תקפה אילו בא בידיים נקיות. אילו באמת היה ממוקד כל כולו בלחימה. אבל אם יש לו פנאי בזמן מלחמה לחוקי השתמטות וחוקי מימון השתמטות, לחקיקה של המשך המהפכה המשטרית ולעיסוק אובססיבי בעניינים פוליטיים וקואליציוניים, הוא יכול למצוא זמן גם למשפטו.
מן הראוי היה, שכל עוד נמשכת המלחמה, הקואליציה לא תעלה אף חוק מפלג ושנוי במחלוקת, כדי ללכד את העם סביב המלחמה. למרבה הצער, קורה ההיפך.
אילו היה מקבל דחייה, אח"כ הוא היה מתבכיין על עינוי הדין.
* ממשלת נדמה לי – שר הביטחון הכריז שניצחנו במלחמה בלבנון.
נער השליחויות של ראש הכנופייה, המתקרא "מפכ"ל המשטרה", הודיע, בניגוד מוחלט לעובדות, על ירידה בנתוני הפשיעה.
נהדר! דרך מצוינת לפתור את בעיות המדינה.
אולי מחר ראש הממשלה יכריז שהחטופים בבית והמפונים חזרו ליישוביהם, וזה יהיה הניצחון המוחלט.
* ישראל כ"ץ צודק – הרמטכ"ל פער עיניים בהפתעה כאשר שמע את דבריו של שר הביטחון שהגדיר כאחת ממטרות המלחמה את פירוק חיזבאללה מנשקו.
הפתעתו של הלוי מוצדקת – כך, בנאום פומבי, ללא כל הכנה, הוא שומע יחד עם כל עם ישראל על מטרת מלחמה שהממשלה מעולם לא הגדירה לצה"ל? באמת הזוי. האם היתה זו פליטת פה? ממש לא ברור. ברור שמטרות מלחמה צריכות להיקבע מתוך דיון לעומק בקבינט ולא כבדרך אגב בנאום של שר הביטחון.
אבל לגופו של עניין – ישראל כ"ץ צודק. אסור להפסיק את המלחמה כאשר חיזבאללה אינו מפורק מנשקו. החלטה 1559 של מועצת הביטחון, שהתקבלה ב-2 בספטמבר 2004, קובעת שיש לפרק את חיזבאללה מנשקו. ברור שעכשיו, אחרי השנה הנוראית הזאת, אחרי למעלה מ-13 חודשים של חרפת הפינוי של הצפון, אחרי אלפי רקטות, טילים וכטב"מים שנורו לעבר ישראל, אחרי ירי על נתב"ג, אחרי ניסיון התנקשות בראש הממשלה ופגיעה בביתו וגם אחרי נזק והרס נוראים בלבנון, תוצאה ישירה של תוקפנות חיזבאללה – ברור שהגיעה השעה לבצע את החלטת מועה"ב הזאת.
על פי הדיווחים, עמדתה הנחרצת של ישראל במו"מ על הסדרה בצפון, היא התעקשות על הזכות של צה"ל לאכוף את ההסדרה, כלומר לפעול בכוח כדי למנוע הפרות. מהי הפרה? האם ייצור טילים בצפון הבקעא נחשבת להפרה שתצדיק פעולה ישראלית? בעיניי, ודאי שכן. אך אם הצטיידות והתחמשות היא הפרה – קיום הנשק הקיים אינו הפרה?
פירוק חיזבאללה מנשקו היא תביעה הכרחית. הלקח המרכזי מ-7 באוקטובר הוא שישראל אינה יכולה להשלים עם קיומם של צבאות טרור המאיימים עליה.
אני מקווה שהקבינט יאמץ את מטרת המלחמה הזאת.
מה שתמוה, הוא איך הדרישה הצודקת הזאת מתיישבת עם הכרזתו ההזויה של כ"ץ שניצחנו במלחמה.
* סוס דוהר – כתב עמית סגל: "ההיסטוריה תזכור שגלנט היה האדם הנכון במקום הנכון בימים האפלים של 7 באוקטובר ואחריו. אולי טעה בהצעתו לתקוף את חיזבאללה, אבל עצם העובדה, שהאיש הממונה על המערכת לא נשכב המום בזירה אלא ניסה מיד להלום בחזרה – היא בדיוק ההדגמה להעדפה של סוסים דוהרים שיש לרסן על פני סוסים עצלים והמומים. פעולותיו סייעו לשיקום הצבא מההשפלה האיומה. כולנו רשאים להחזיר לו בהצדעת תודה."
ניכרים דברי אמת. האמת הזאת היא היפוכו של הנרטיב הביביסטי של תעשיית השקרים וההסתה. האמת היא שבשבעה באוקטובר נתניהו עשה במכנסיים, היה בהלם קרב ותת-תפקוד במשך ימים אחדים. ואח"כ במשך שבועות ארוכים הוא עיכב את הפעולה הקרקעית, כי פחד לקבל את ההחלטה. גלנט היה זה שדחף לפעולה, חתר למגע, מהרגע הראשון.
אין זה מנקה את גלנט מחלקו באחריות למחדל הנורא, שעיקר האחריות עליו מוטלת על מי שהדיח אותו כדי לקדם את חוקי ההשתמטות. אך הוא היה הראשון שהתאושש ונכנס מיד למוד התקפי.
אני מצטרף להצדעה של עמית סגל.
* אי אפשר בלי פעילות קרקעית – אהוד בן עזר מרבה לכתוב על הצורך להימנע מפעילות קרקעית, הגובה מחיר דמים כבד, במקום להשמיד את האוייב מן האוויר בלבד.
אי אפשר שלא להזדהות עם הרצון הזה. הלב נחמץ כאשר אנו שומעים בכל יום את "הותר לפרסום" ורואים את הפנים והשמות ושומעים את הסיפורים על מיטב בנינו שנופלים, ועל הפצועים אנו בקושי שומעים. עד לפני ימים אחדים, הבן שלי עוד שירת במילואים כלוחם חי"ר במסדרון נצרים, ואין צורך לדמיין את הדאגה ההורית לשלומו. איני מאמין שיש ולו אדם אחד, שלא היה מעדיף לפתור את הבעייה מן האוויר ובאש מנגד בלבד, אם הדבר היה אפשרי. אבל הוא אינו אפשרי.
את השטח בדרום לבנון חייבים לנקות. כדי לנקות צריך להגיע לכל מנהרה, לכל מצבור נשק, לכל מסתור. זו אינה מלחמה נגד צבא שמקבל פקודה לסגת והוא נסוג, אלא נגד ארגוני טרור שאמנם פועלים כצבא, אך ברגע שהכוח הצבאי מושבת הם עוברים מיד לפעול כגרילה. השבוע נורה טיל נ"ט לעבר מטולה, ופצע תושבים. צה"ל כבר כבש את האזור שבטווח הנ"ט, אך חולייה שהסתתרה באזור שכבר נכבש וטרם אותרה והושמדה, ירתה את המטח. אי אפשר לנקות באופן טוטלי את כל לבנון, אבל אפשר לעשות כן בשטח שעד הליטני. לשם כך יש לכבוש אותו, ולטהר אותו וזאת ניתן אך ורק באמצעות כוחות חי"ר על הקרקע.
לדעתי, האופן שבו פועלים בדרום לבנון שגוי. ההתקדמות מטר אחרי מטר מאריכה את המלחמה, וגם אם היא נועדה לחסוך בחיי חיילינו, בטווח ארוך יותר חוששני שהיא תגבה מחיר דמים כבד יותר. צריך היה לכבוש בסערה את השטח עד הליטני ולהשתלט על כל המעברים, ואז לנקות את השטח שבידינו. כך או כך, אי אפשר לעשות זאת ללא פעילות יבשתית רגלית.
* שמח להודות בטעותי – לפני ימים אחדים תקפתי בחריפות את שר הביטחון ישראל כ"ץ, בשל ההחלטה להקפיא את שליחת 7,000 צווי הגיוס לחרדים, שעליה החליט גלנט. כתבתי זאת בהסתמך על פרסומים בתקשורת.
לשמחתי, מסתבר שהמידע שעליו התבססתי היה שגוי, וישראל כ"ץ הורה לשלוח את הצווים.
אני שמח להודות בטעותי ולשבח את כ"ץ על החלטתו.
אני מקווה שכ"ץ ימשיך את דרכו של גלנט גם בסיכול חוקי ההשתמטות (וכל חוק המדבר על "מכסות גיוס" הוא חוק השתמטות).
האם עכשיו נתניהו יפטר את כ"ץ כדי למנות אחר לשר ההשתמטות?
* מצווה ועושה – בוויכוח עם חרדים על ההשתמטות, עולה לעתים הטיעון שהחברה החרדית אינה רק לוקחת, אלא גם נותנת. זו חברה עם רמה גבוהה של התנדבות לארגוני חסד, והיא הקימה ארגונים משמעותיים מאוד כמו "עזר מציון", "יד שרה", זק"א, "איחוד הצלה" ועוד.
אכן, ההתנדבות הזאת ברוכה והארגונים הללו חשובים מאוד. אבל התנדבות כזו יש בכל המגזרים בישראל. בחברה הדתית לאומית יש פחות התנדבות? ובחברה החילונית? והמסורתית?
אלא שבשאר המגזרים, ההתנדבות אינה במקום מילוי החובה והשירות בצה"ל, אלא בנוסף לו.
ר' חנינא אמר: "גדול המצוּוֶה ועושה יותר ממי שאינו מצווה ועושה." הכלל התלמודי הזה קומם אותי כשהכרתי אותו. מה נעלה יותר מהתנדבות, מעשיית מה שאינך חייב לעשות? הרי זו הנשמה היתרה.
רק סביב השתמטות החרדים נפל לי האסימון. ר' חנינא צדק, כיוון שהוא התכוון לכך שמי שמשתמט מחובותיו, אל יתהדר בהתנדבותו. קודם כל שימלא את החובות ואח"כ יתנדב, ויזכה על כך למלוא ההערכה.
* שלוש שנים פנויות – שני נערים חרדים ניגשו אליי בקצרין, והציעו לי להניח תפילין.
"יש לך שלוש דקות?"
"יש לכם שלוש שנים?"
* בודה עלילת דם – צפיתי בתחקיר המעולה ב"כאן 11" של העיתונאי בר שם אור, על עלילת הדם שרקם הח"כהניסט הביריון אלמוג כהן, בן העוולה, והדהדו ביביריוני ערוץ התעמולה 14. א', מגלומן תימהוני, הצליח, מתוך מחדל רשלני של ביטחון שדה, לחדור לישיבות סודיות של דרגים בכירים בפיקוד דרום ולתעד חומרים סודיים בימים הראשונים למלחמה. כעבור ימים אחדים הוא נתפס ונחקר בידי השב"כ ששלל אפשרות ששיתף פעולה עם חמאס, או שהיו לו מפעילים כלשהם. הוא הועבר למשטרה וכבר למעלה משנה הוא עצור בשל עבירות נגד ביטחון המדינה.
הח"כהניסט המנוול הפך אותו למרגל למען חמאס, שהופעל בידי אחים לנשק, מה שמוכיח ש"קפלן" הם משת"פים של חמאס והיו שותפים לטבח. זאת, חרף העובדה שלאותו א' לא היה מעולם קשר כלשהו עם המחאה. החולייה המקשרת, כביכול, היא טרמפ מקרי שקיבל המתחזה מקצין מילואים, שבמקרה הוא גם פעיל באחים לנשק.
אחים לנשק הגישו תביעת דיבה דשנה נגד ערוץ התעמולה, ואני משוכנע שהם יאלצו לשלם סכום גדול על הדהוד עלילת הדם. אבל את הנבל המנוול הח"כהניסט הם לא תבעו כי הוא יסתתר מאחורי החסינות. זאת שטות. חובתם לתבוע אותו במיליונים רבים. אם הוא יתחבא מאחורי החסינות – שהציבור יידע שמדובר בחלאה ממציא עלילות דם שמתחבא בפחדנות מאחורי חסינותו. מה גם שיש דרכים להביא להסרת החסינות.
אבל בלי קשר לצורך בתביעת דיבה, על המשטרה לפתוח בחקירה פלילית נגד הח"כהניסט, על בדיית עלילת הדם. הכנסת אינה חייבת להיות עיר מקלט לפושעים.
גם מתנגדי אחים לנשק, כמוני, צריכים להתקומם נגד עלילת דם שפלה כזו, שנועדה להסית את הציבור נגד יריבים פוליטיים ולהציג אותם כבוגדים ומשתפי פעולה עם האוייב.
הפרקליטות צריכה להסיר את האיפול מעל הפרשה. האיפול המיותר רק משחק לידי הח"כהניסט הביריון והביביריונים.
* מעדיפים למות – בגין ושמיר היו מעדיפים למות ולא להקים קואליציה עם הכנופייה הכהניסטית.
* מי מסוכן יותר – מי מסוכן יותר למדינת ישראל, בן גביר או עופר כסיף.
אילו עופר כסיף היה השר לביטחון לאומי וחבר קבינט ובן גביר היה ח"כ מהשורה באופוזיציה, עופר כסיף היה מסוכן יותר.
* גאווה – ב-7 באוקטובר בבוקר עמוס בננו נקרא למילואים ובמשך חמישה חודשים נלחם בעזה.
בתחילת ספטמבר החל סבב ב' במסדרון נצרים, שנמשך חודשיים וחצי.
וכעת, עם שחרורם, נערך אירוע עם המשפחות של לוחמי פלוגת העורב של חטיבה 5, ביקב אלול בכרמי יוסף.
עמוס אינו מרבה לשתף אותנו במה שהם עושים במילואים, וכך גם חבריו במשפחותיהם.
אירוע סיום המילואים של הפלוגה היה ההזדמנות שלנו ללמוד על כך.
בהרצאה של המ"פ למדנו על מעשיהם, משגרת יום הפעילות, דרך האירועים המשמעותיים בקו ועד המשמעות האסטרטגית של מסדרון נצרים במערכה.
ככל ששמעתי יותר, כך גאוותי גדלה יותר.
גולת הכותרת של האירוע המרגש היתה שיחות נפרדות של כל צוות עם בני המשפחות.
הצוות הוא הצוות האורגני של עמוס מהסדיר – נוב' 14, כלומר הם כבר עשר שנים יחד והם ממש משפחה.
לסבב ב' הגיעו הרבה פחות לוחמים מאשר לסבב הראשון, מה שהגדיל את האחריות על כתפי כל לוחם. ומה שמדגיש את העובדה שמילואים הם בעצם התנדבות.
השיחה היתה מרגשת מאוד. הורים ובנות זוג שיתפו בחששות ובדאגה; בחרדה מפני הדפיקות בלילה בדלת. אני דיברתי על הגאווה העצומה בבנינו, שנושאים את קיום המדינה על כתפיהם.
הערב נועד להוקרה של הלוחמים למשפחות. ואכן, כאשר הבן מתגייס למילואים, כל המשפחה מגויסת. בוודאי הנשים והילדים, וההורים שהם סבים ומסייעים לכלתם, אך גם החברות, ההורים והאחים. אך עיקר ההוקרה וההצדעה מגיעים ללוחמים.
ערב כזה – המקום, הלוגיסטיקה, ההגברה, האוכל, המשקאות, הקינוחים, הצילומים, הוא סיפור יקר. הכול הכול, כולל הכול – תרומות.
אני כל כך גאה בעמוס ובחבריו!
* ביד הלשון: תמרוּן – בתחילת המלחמה הקדשתי את הפינה למילה תמרוּן. אני חוזר לנושא בעקבות השגתו של אהוד בן עזר שתהה איך המילה "תמרון" החליפה את המילה "לחימה".
התשובה היא שהיא לא החליפה את המילה "לחימה". המונח תמרון מתייחס לסוג ספציפי של לחימה – פעולה יבשתית גדולה.
הפצצות חיל האוויר על הדאחיה הן לחימה, אך לא תמרון. גם לא ירי מנגד של ארטילריה מהיבשה או מהים. גם לא לוחמת סייבר, לוחמה זעירה, לוחמת ההגנה האווירית, לוחמה אלקטרונית.
בציר נצרים ובציר פילדלפי, מתנהלת לחימה בעצימות נמוכה, אך אין זה תמרון, כי השטח כבר נכבש וצה"ל מנהל בו ביטחון שוטף, הגם שהוא גם מרחיב אותו. לעומת זאת, בג'באליה מתנהל תמרון וכך גם בדרום לבנון.
אפשר לאהוב את המונח או להתנגד לו, אך הוא לא החליף את המילה לחימה.
המילים תמרוּן (בשורוק) ותמרוֹן (בחולם) אינן אותה מילה. תמרוֹן הוא תרגיל צבאי.
אורי הייטנר
לתגובות: uriheitner@gmail.com
אודי מנור
"לא לשלוט ולא להישלט" – אבל גם לא להתקפל ולא לוותר ולזכור מי הבעייה ומי הפתרון
מראשית הציונות הצהירו כל מנהיגיה על רצונם ביחסי שלום ושגשוג עם שכנים קרובים ורחוקים, ערבים ואחרים. עקרון ידוע שנגזר מתפיסת יסוד זו, שאין צורך לומר ששורשיה בתרבות היהודית המקראית, נוסח על ידי וייצמן במלים "לא לשלוט ולא להישלט," עקרון שמשמעותו המעשית הוא 'שתי מדינות לשני עמים.' ואמנם, תולדותיה של הציונות המדינית, מאוגוסט 1897 ועד לרגעים אלו ממש הם 'הערות שוליים' על עקרון זה.
לכאורה מתבקש ייאוש הנובע מתחושת הדריכה במקום. אכן, לכאורה לא השתנה כלום. כבר קרוב ל-100 שנה מדברים "כולם" על 'חלוקה', מדברים ומדברים וחלוקה אין. אמנם תוכנית חלוקה אחת, מוקדמת יותר, זו של 1922, התקבלה ומומשה באופן חד צדדי על ידי הבריטים, ויש האומרים כי אז למעשה הוקמה 'המדינה הערבית' וכך מומש 'עקרון שתי המדינות.'
יש ממש בעמדה לגיטימית ומנומקת זו, שהרי השטח כולו משני צידי הירדן בואכה נהר הליטני הוסכם ב-1919 כשטחו המיועד של הבית הלאומי היהודי. אלא שכל כמה שהשקפה זו צודקת, היא לא משנה את עובדת קיומו של "עם פלסטיני" שאיננו חלק ממדינת ירדן, וגם לא של מדינת ישראל.
מכאן שעקרונו של וייצמן – "לא לשלוט ולא להישלט" – ממשיך להיות נכון והוא יסוד המחלוקת הפוליטית בישראל לפחות מ-1967, בוודאי מאז אוקטובר 2023.
מפת התשובות על שאלת 'היום שאחרי' מוכרת לעייפה, וגם היא תורמת לתחושת הדה-ז'ה-וו, שלא לומר תחושת המיאוס הכרוכה בדיון המדיני: מהכחשת קיומו של עם פלסטיני, עבור במחשבות על 'הידוד הגירה' של פלסטינים, דרך חזרה ל'אופציה הירדנית' שהיתה דרך המלך בפוליטיקה הישראלית בעשור שבין 'ששת הימים' ל'מהפך', דרך 'תוכנית האמירויות', עבור בסטטוס-קוו ועד ל'כורח ההתנתקות' החד-צדדית.
אז מה ניתן עוד לחדש? לכאורה כלום, למעשה הרבה מאוד. וכמו ברוב העניינים החשובים באמת, 'הכול בראש' כפי שנהוג לומר. ראשית יש לזכור כי אמנם הים אותו הים והוויכוח אותו הוויכוח. אלא שמאז שוייצמן סימן את היעד המדיני – "לא לשלוט ולא להישלט" – גדל מיספר היהודים מכרבע מיליון לכ-8 מליון, על כל המשתמע מתמורה דמוגרפית דרמטית זו מבחינה לאומית-מדינית כוללת (כלכלה, חברה, ביטחון וכן הלאה).
כלומר הוויכוח אותו הוויכוח, אבל תנאי הרקע שלו השתנו דרמטית, ולטובת היהודים. אך חשוב מכך: 100 שנות תהייה, טעייה ותעייה מדינית (רובה ככולה 'משחקי שחמט עם עצמנו' כהגדרתו הקולעת של אשכול), מחייבות שינוי פרדיגמטי בכל הנוגע לתפקידו של 'העולם' בעתיד המדיני של האזור: שהרי מול רוב מוצק של ישראלים שאחרי ה-7 באוקטובר אינם מוכנים עוד להיות מולכים-שולל, ואין להם ספק שהאוייב יושב בטהראן ולא בקיסריה, עומד מיעוט נחוש ומוכשר של ישראלים המנופפים במקל החובלים של 'העולם', לאמור: "אם תמשיך ישראל בסרבנותה לפתור את הבעיה הפלסטינית יהיה רע ומר – חרמות, בידוד, צרעת."
אכן תמונות קשות. אלא שלא הכול אבוד. ההפך הוא הנכון. את הציניות של 'העולם' ניתן למנף באופן יצירתי כך, שמה שלכאורה נגזר מהאיום של 'העולם' להפוך את ישראל לדרום-אפריקה הישנה, ישמש כפריזמה למבט נוקב על הפלסטינים, ולמראה דרכה יוכל 'העולם' להביט על עצמו.
לצד החובה המוסרית להזכיר בכל יום ובכל דרך את התעלמותו של אותו 'עולם' מזוועות בקנה מידה בלתי נתפס המתבצעות ממש ברגעים אלו באפריקה, באסיה ובאמל"ט, יש לרתום את תביעות 'העולם' לענייננו, אבל במהופך: כי ישראל איננה הבעייה אלא הפתרון, שהרי עובדה היא שישראל מקיימת על כ-80% משטחי ארץ ישראל המערבית דמוקרטיה לעילא. 20% מאזרחיה הם ערבים-פלסטינים שרובם ככולם אינם מכירים בעצם היותה מדינת לאום של העם היהודי, בדיוק כפי שיוון היא מדינת העם היווני. מסתבר שמיעוט פלסטיני יכול לחיות חיי שגשוג ושלווה לצד רוב יהודי, והפלא הזה מתקיים מסיבה אחת בלבד: נכונותם של הפלסטינים אזרחי ישראל לכבד את החוק והסדר של המדינה בה הם אזרחים שווי זכויות.
נוסחה זו מתקיימת ברחבי העולם כולו: הודו היא דמוקרטיה בה 15% מאזרחיה הם מוסלמים. בשוודיה יש מיעוט פיני ובפינלנד מיעוט שוודי. וכן הלאה. אזרחי לוקסמבורג אינם זקוקים ל"עומק אסטרטגי" או ל"גבולות בני הגנה" למרות גודלה הזעיר של מדינתם, כי הלוקסמבורגים מכבדים את זכות הקיום והריבונות של הגרמנים ולהפך.
את העובדות האלו מכיר 'העולם' היטב, כמו גם את העקרונות המאפשרים אותן. בהנחה ש'העולם' איננו לוקה ב'גזענות של ציפיות נמוכות', את מה ש'העולם' דורש מהסרבים והשוודים ביחס למיעוטים שבקרבם, על 'העולם' להציג כתביעה נחרצת ומפורטת בפני הפלסטינים, לאמור: "שתי מדינות לשני עמים? בוודאי ובוודאי. אבל שתי מדינות לשני עמים שמכירים זה בזה ומכבדים זה את זה, מחנכים את ציבור לאור רעיונות אלו, שהם והם בלבד התנאי לחיים אזרחיים תקינים."
אין צורך לומר שבמצב הדברים הנוכחי, מדובר בפנטזיה. אבל ניסים כבר התרחשו. הציונות היא דוגמא לכך. בדיוק כפי שניתן לראות בימינו, גם לפני 100 שנה היו ציונים שהפכו לאנטי-ציונים, כאשר גילו שהיעד של "לא לשלוט ולא להישלט" בלתי אפשרי במציאות של סרבנות ערבית כוללת. אבל רוב הציונים הבינו את ההפך הגמור: שכדי "לא לשלוט ולא להישלט" יש קודם כל להיות.
כמה זה 'מספיק'? באוגוסט 1897 חיו בארץ הזו כ-50 אלף יהודים בכ-25 ישובים עבריים עצמאיים. ב-1919 דיבר וייצמן על 'יהודים מרובים' (ולא חלילה על "רוב יהודי") ונקב במספר הדמיוני "3-4 מיליונים." היום יושבים בארץ יותר מ-8 מיליון יהודים, ומיספר הישובים הוא מעל ל-1250. אז כמה זה מספיק? מי יודע. מסתבר כאמור, שניסים יתכנו, הגם – כפי שהוכיחו הציונים במעשיהם – יש לסייע להם ברצון טוב.
כשיגלו הערבים הפלסטינים רצון טוב כזה, ממילא יסתיים הסכסוך. עד אז יש להסכים עם 'העולם' שיש בעייה, אבל לדחות על הסף את הרעיון שנוסה כבר 100 שנה בערך, ולכן איוולת להמשיך ולנסותו, לפיו התקפלות, ויתור, כניעה ונסיגה הם התנאים למימושו של התביעה המוסרית הצודקת של 'העולם'.
קרוב לוודאי שהפלסטינים ימשיכו בדרכם ההיסטורית שהוצגה לראווה ב-7 באוקטובר, ולכן יש לשער שגם בעוד 20 שנה ימשיך 'העולם' לתבוע את עלבון 'המוסר' במזה"ת. אבל אם ננהג בדרך הנכונה, יתכן ותביעת המצפון שמציג לנו 'העולם' (דרך נציגיו הישראלים הנהנים מעוצמה ציבורית גדולה בהרבה ממשקלם האלקטוראלי), תופנה סוף סוף לאן שהיה עליה להיות מופנית מלכתחילה, כבר לפני 100 שנה. אף פעם לא מאוחר.
אודי מנור
שמעון גרובר
1. המלחמה בעוני ובקוטביות החברתית-כלכלית
העוני והקוטביות החברתית-כלכלית בישראל הם תולדה של שכר מינימום עבדותי ומשפיל מחד גיסא ויוקר המחיה של מוצרים ושירותים מאידך גיסא. לכן, כדי להילחם ולהקטין מצב מביש זה מוצע לחסל את המושג שכר-מינימום ולהחליפו בשכר-קיומי.
גובה השכר-הקיומי יהיה פי 3 משכר הדירה הממוצע הארצי החודשי של דירת 3 חדרים. לדוגמה: אם שכר הדירה הממוצע הארצי החודשי הוא 3000 שקל, אז השכר-הקיומי החודשי יהיה 9000 שקל. אם נוסחה זו תשולב עם חינוך חינם ללא כל תשלומי רשות למיניהם מגן הילדים עד גמר האוניברסיטה, היא עשויה להקטין את העוני ועל ידי כך להקטין את הקוטביות החברתית-כלכלית.
הכפלת שכר העובדים הזוטרים עשויה לייקר את עלויות הייצור והשיווק של המוצרים והשירותים למיניהם – שתגדיל את יוקר המחיה, ולכן כדי למנוע התייקרות זו יש לחתוך את שכר העובדים הבכירים, שיעמוד על פי 2 משכר העובדים הזוטרים, לבטל את הרכבים הצמודים (שיסעו בתחבורה-ציבורית וישמשו דוגמה לעובדים הזוטרים), ולבטל את המענקים למיניהם ואת מצנחי-הזהב.
2. להיות או לחדול
פעמיים בשנה, בערב ראש השנה ובערב פסח, נוטלת ממני – הגימלאי בן ה-88 – רשות המיסים חלק מהשי שאני מקבל ממעבידי לשעבר, ומעבירה אותו לישיבות, לתלמודֵי תורה, לבחורֵי ישיבה, לאברכים ולמשפחות חרדיות וערביות ברוכות ילדים. התנהלות כלכלית זו מאפשרת למשתמטים, לסחטנים ולטפילים לגדול מיום ליום. גידול זה הוא גידול סרטני, שאם לא יחוסל, אז הוא יחסל את מפרנסו – דהיינו, הוא יחסל את מדינת ישראל.
הדרך היחידה למנוע את החיסול העצמי של מדינת ישראל היא באמצעות חקיקת חוק יסוד שימנע את הזכות לבחור ולהיבחר לכנסת מכול המשתמטים משירות צבאי או משירות אזרחי לאומי, ושכול יפֵי הנפש למיניהם יזעקו "חמס!" ויעשו שמיניות באוויר.
אני צופה שחקיקת יסוד זו עשויה גם לגרום למיספר לא מבוטל של צעירים חרדים וערבים להתגייס לשרות צבאי ולשרות אזרחי לאומי.
כדי להצליח להעביר בכנסת את חקיקת היסוד המוצעת, אני מציע להקים את מפלגת "השפויים" בהקדם האפשרי, כך שיהא סיפק בידה להנחיל לציבור הבוחרים באמצעות כל אמצעֵי התקשורת – את חשיבות החקיקה הזו להמשך קיומה של מדינת ישראל.
שמעון גרובר
גובה השכר-הקיומי יהיה פי 3 משכר הדירה הממוצע הארצי החודשי של דירת 3 חדרים. לדוגמה: אם שכר הדירה הממוצע הארצי החודשי הוא 3000 שקל, אז השכר-הקיומי החודשי יהיה 9000 שקל. אם נוסחה זו תשולב עם חינוך חינם ללא כל תשלומי רשות למיניהם מגן הילדים עד גמר האוניברסיטה, היא עשויה להקטין את העוני ועל ידי כך להקטין את הקוטביות החברתית-כלכלית.
הכפלת שכר העובדים הזוטרים עשויה לייקר את עלויות הייצור והשיווק של המוצרים והשירותים למיניהם – שתגדיל את יוקר המחיה, ולכן כדי למנוע התייקרות זו יש לחתוך את שכר העובדים הבכירים, שיעמוד על פי 2 משכר העובדים הזוטרים, לבטל את הרכבים הצמודים (שיסעו בתחבורה-ציבורית וישמשו דוגמה לעובדים הזוטרים), ולבטל את המענקים למיניהם ואת מצנחי-הזהב.
2. להיות או לחדול
פעמיים בשנה, בערב ראש השנה ובערב פסח, נוטלת ממני – הגימלאי בן ה-88 – רשות המיסים חלק מהשי שאני מקבל ממעבידי לשעבר, ומעבירה אותו לישיבות, לתלמודֵי תורה, לבחורֵי ישיבה, לאברכים ולמשפחות חרדיות וערביות ברוכות ילדים. התנהלות כלכלית זו מאפשרת למשתמטים, לסחטנים ולטפילים לגדול מיום ליום. גידול זה הוא גידול סרטני, שאם לא יחוסל, אז הוא יחסל את מפרנסו – דהיינו, הוא יחסל את מדינת ישראל.
הדרך היחידה למנוע את החיסול העצמי של מדינת ישראל היא באמצעות חקיקת חוק יסוד שימנע את הזכות לבחור ולהיבחר לכנסת מכול המשתמטים משירות צבאי או משירות אזרחי לאומי, ושכול יפֵי הנפש למיניהם יזעקו "חמס!" ויעשו שמיניות באוויר.
אני צופה שחקיקת יסוד זו עשויה גם לגרום למיספר לא מבוטל של צעירים חרדים וערבים להתגייס לשרות צבאי ולשרות אזרחי לאומי.
כדי להצליח להעביר בכנסת את חקיקת היסוד המוצעת, אני מציע להקים את מפלגת "השפויים" בהקדם האפשרי, כך שיהא סיפק בידה להנחיל לציבור הבוחרים באמצעות כל אמצעֵי התקשורת – את חשיבות החקיקה הזו להמשך קיומה של מדינת ישראל.
שמעון גרובר
מוקי אלדד
תְּפִלַּת הַדּוֹרוֹת
הַשֶּׁמֶשׁ נְתוּנָה לָעַד
לִתְפִלַּת הַדּוֹרוֹת
לְאַהֲבָה בֵּין אָדָם לְאָדָם
גַּם לִנְהִי
גַּם לִשְׁחֹק.
כָּךְ אָנוּ דָּרִים תַּחַת נֵצַח
הַשָּׁמַיִם.
אַרְצִי הָאֲהוּבָה,
הִגִּיעַ זְמַן לְיַבֵּשׁ אֶת
הַדָּם שֶׁנִּשְׁפַּךְ
אֶת זֶה שֶׁיִּשָּׁפֵךְ מָחָר.
לְגַשֵּׁר בֵּין אֵיבָה לְאֵיבָה,
הַאִם נֹאבַד הַרְחֵק מִן
הַמּוּסָר?
אוֹ נִשְׁקַע בִּתְהוֹמוֹת
שֶׁל כְּאֵב וּמְרִיבוֹת.
אוֹ אוּלַי
בִּתְהוֹמוֹת חֲלוֹם
כְּשֶׁאָנוּ מְעִזִּים לְהַבִּיט
לְתוֹךְ חֶרְדָתוֹ שֶׁל הַלֵּב
הֶעָמוּם.
בת-שבע אריאלי
מהפרדס למושבה
סיפורים
הוצאת גוונים
תל-אביב 2006
משרד האוצר
עברה שנה ועוד שנה מאז הפכנו לתושבי קבע במושבה. לפרדס לא חזרנו עוד. פני המושבה השתנו והלכו לבלי הכר. יש מים בברזים, בתי-הספר "פיק"א" ו"תלמוד תורה" נפתחו, ילדים חדשים נראים בבית-הספר. גם במשפחתנו דברים התפתחו: הנערים הפכו לבחורים, והקטנים לילדים גדולים, יפים ובריאים.
רק אני עדיין סובלת מכאב גב מאז התאונה בתל-אביב.
העניינים פה, במושבה, מתנהלים במרץ משותף של כל בני המשפחה. ההצלחה מאירה את פניה בכל מעשי אחיי. הפרדים האנגלים זכורים לי היטב, חורשים בשדות האיכרים. מים נשאבים מפי הבאר יומם וליל – להרוות את אלפי הבהמות הנלוות אל הצבא בכל דרכיו. אם לא די בזה, הצליחו הגדולים במשפחה, לאפות לחם חם וטעים. לחם זה היה תשוקת כל חייל. הבהלה ללחם הטרי נמשכה כל ימות הקיץ.
אפיית הלחם, מכירת הלחם ועבודת הפרדים, הביאו רווחים ניכרים לקופת המשפחה הריקה. הכסף נועד לשתי מטרות בלבד: לכלכלת הבית ולשיקום הפרדס.
עם השנים, הפך הפרדס למשרד האוצר שלנו. על פיו נקבעו הוצאות המשק והבית כאחד. כשהפרדס נשא פרי בשפע, היתה רווחה בבית. האוכל היה לשובע, שמלות נתפרו לבנות, נעליים הוזמנו לכולם אצל הסנדלר הירשל, הבנים זכו בחולצות חדשות וגם בדמי כיס ביום השישי – בו הולכים ל"סינמה" (ראינוע).
בראש הדאגות היה לספק לפרדס את כל צרכיו: נפט להנעת המנוע לכל ימות הקיץ, תשלום לפועלים, הוצאת יבלית (עשב ממאיר, אוייב החקלאות), גיזום ענפים יבשים, כסף לקניית זבל כימי ואורגני, וכל מיני הוצאות שוטפות, כגון: תיקוני מנוע מדי פעם, משכורת חודשית לבּוֹיַארְגִ'י (שומר הפרדס הערבי), רק לאחר ניקוי הוצאות הפרדס, זכינו בנותר.
לאורך שנים היה הפרדס קובע את תקציב המשפחה. בשנה ברוכה, נושאת פרי בשפע, ההכנסה היתה מספיקה להעלאת רמת החיים שלנו. בשנה הרת אסון, כשהפרי נשר באיבו בגלל ימי חמסין לוהטים – באו ימים קשים.
האחים ה"גדולים" יצאו לעבודה בפרדס במקום ללכת לבית-הספר. דאגה אחת קיננה בלב כולנו: שלפרדס יהיו מספיק מים להשקייה. המים היו זקוקים לנפט יקר, הנפט הניע את המנוע ששאב מים מן הבאר, וכמעט ולא נותר כסף להוצאות הבית.
רק לאחר שיקום הפרדס ופתיחת שוק חופשי לאנגליה ומכירת הפרי שנודע בשם – "גָ'פָה אורנגְ'ס", באה הרווחה לנו ולכל אנשי פתח-תקווה.
לאט, בהדרגה, ללא משברים עברנו מימי עוני ודלות לרמת חיים רגילה של שאר בני האיכרים.
קילוף השקדים
והימים ימי החופש הגדול.
בכל בוקר נעלמות רבקה ומלכה מן הבית.
לאן הן הולכות? אינני יודעת.
לאחר שעקבתי אחריהן, גיליתי אותן ואת מעשיהן. בחצר גן הילדים ישבה קבוצת ילדים ליד ערימת שקדים, זה עתה הובא השק מהכרם. בכרם נקטפו השקדים ונאספו לשקים. משם הובאו ישר לחצרות האיכרים.
זו לי הפעם הראשונה שראיתי שקדים טרם הורדת קליפתם הירוקה. גדלתי בפרדס, הכרתי תפוחי זהב (תפוזים), מהו כרם לא ידעתי. ילדים וילדות תלשו בזריזות את הקליפה, שהתפצלה לשתיים. דומה היתה הקליפה לכנפי פרפר התלויים על בלימה אל גוף השקד.
ליד הילדים עמדו פחים, לתוכם נאספו השקדים הקלופים.
המחיר עבור פח מלא שקדים קלופים; שני גרוש וחצי. הסכום נראה בעיני סביר. לא הערכתי עדיין כמה מאות ואלפי שקדים צריכים להיקלף כדי למלא פח אחד.
התעורר בי רצון למלא את הפח מהר ככל האפשר. מה עושים? כתמיד למדתי להפעיל מחשבה ולעוץ עצה, הפכתי את אחד השקים וקפצתי עליו לכל אורכו. שקדים קלופים.
הקיץ הזה היה בסימן שקדים: קטיף שקדים, קילוף שקדים, צביעת שקדים ויבושם. טיפול אחרון זה היה דרוש; כי השקד יצא מקליפתו חום וחסר צבע. במחסנים מיוחדים רוסס השקד בגופרית לקבלת צבעו הזהוב.
לבסוף הונחו בחצרות מחצלות ושקים שעליהם נפרשו השקדים לייבוש.
כמה יפה היה מראה השטיחים הזהובים הפרושים בחצרות האיכרים. ואני כמנהגי מקצרת דרכי הביתה. חוצה חצרות וממלאה כיסי בשקדים.
הכרמים הניבו שקדים יפים וטעימים. גם רווח יפה היה בצידם. עד שהתולעת קָפְּנוֹדִיס גילתה את עץ השקד, כירסמה בגזע, עד ליבתו הגיעה. קצרה ידי האיכרים להילחם בתולעת.
כרמי השקדים יבשו, והפרדסים חזרו למשול בכיפה.
בת-שבע אריאלי
המשך יבוא
הוצאת גוונים
תל-אביב 2006
משרד האוצר
עברה שנה ועוד שנה מאז הפכנו לתושבי קבע במושבה. לפרדס לא חזרנו עוד. פני המושבה השתנו והלכו לבלי הכר. יש מים בברזים, בתי-הספר "פיק"א" ו"תלמוד תורה" נפתחו, ילדים חדשים נראים בבית-הספר. גם במשפחתנו דברים התפתחו: הנערים הפכו לבחורים, והקטנים לילדים גדולים, יפים ובריאים.
רק אני עדיין סובלת מכאב גב מאז התאונה בתל-אביב.
העניינים פה, במושבה, מתנהלים במרץ משותף של כל בני המשפחה. ההצלחה מאירה את פניה בכל מעשי אחיי. הפרדים האנגלים זכורים לי היטב, חורשים בשדות האיכרים. מים נשאבים מפי הבאר יומם וליל – להרוות את אלפי הבהמות הנלוות אל הצבא בכל דרכיו. אם לא די בזה, הצליחו הגדולים במשפחה, לאפות לחם חם וטעים. לחם זה היה תשוקת כל חייל. הבהלה ללחם הטרי נמשכה כל ימות הקיץ.
אפיית הלחם, מכירת הלחם ועבודת הפרדים, הביאו רווחים ניכרים לקופת המשפחה הריקה. הכסף נועד לשתי מטרות בלבד: לכלכלת הבית ולשיקום הפרדס.
עם השנים, הפך הפרדס למשרד האוצר שלנו. על פיו נקבעו הוצאות המשק והבית כאחד. כשהפרדס נשא פרי בשפע, היתה רווחה בבית. האוכל היה לשובע, שמלות נתפרו לבנות, נעליים הוזמנו לכולם אצל הסנדלר הירשל, הבנים זכו בחולצות חדשות וגם בדמי כיס ביום השישי – בו הולכים ל"סינמה" (ראינוע).
בראש הדאגות היה לספק לפרדס את כל צרכיו: נפט להנעת המנוע לכל ימות הקיץ, תשלום לפועלים, הוצאת יבלית (עשב ממאיר, אוייב החקלאות), גיזום ענפים יבשים, כסף לקניית זבל כימי ואורגני, וכל מיני הוצאות שוטפות, כגון: תיקוני מנוע מדי פעם, משכורת חודשית לבּוֹיַארְגִ'י (שומר הפרדס הערבי), רק לאחר ניקוי הוצאות הפרדס, זכינו בנותר.
לאורך שנים היה הפרדס קובע את תקציב המשפחה. בשנה ברוכה, נושאת פרי בשפע, ההכנסה היתה מספיקה להעלאת רמת החיים שלנו. בשנה הרת אסון, כשהפרי נשר באיבו בגלל ימי חמסין לוהטים – באו ימים קשים.
האחים ה"גדולים" יצאו לעבודה בפרדס במקום ללכת לבית-הספר. דאגה אחת קיננה בלב כולנו: שלפרדס יהיו מספיק מים להשקייה. המים היו זקוקים לנפט יקר, הנפט הניע את המנוע ששאב מים מן הבאר, וכמעט ולא נותר כסף להוצאות הבית.
רק לאחר שיקום הפרדס ופתיחת שוק חופשי לאנגליה ומכירת הפרי שנודע בשם – "גָ'פָה אורנגְ'ס", באה הרווחה לנו ולכל אנשי פתח-תקווה.
לאט, בהדרגה, ללא משברים עברנו מימי עוני ודלות לרמת חיים רגילה של שאר בני האיכרים.
קילוף השקדים
והימים ימי החופש הגדול.
בכל בוקר נעלמות רבקה ומלכה מן הבית.
לאן הן הולכות? אינני יודעת.
לאחר שעקבתי אחריהן, גיליתי אותן ואת מעשיהן. בחצר גן הילדים ישבה קבוצת ילדים ליד ערימת שקדים, זה עתה הובא השק מהכרם. בכרם נקטפו השקדים ונאספו לשקים. משם הובאו ישר לחצרות האיכרים.
זו לי הפעם הראשונה שראיתי שקדים טרם הורדת קליפתם הירוקה. גדלתי בפרדס, הכרתי תפוחי זהב (תפוזים), מהו כרם לא ידעתי. ילדים וילדות תלשו בזריזות את הקליפה, שהתפצלה לשתיים. דומה היתה הקליפה לכנפי פרפר התלויים על בלימה אל גוף השקד.
ליד הילדים עמדו פחים, לתוכם נאספו השקדים הקלופים.
המחיר עבור פח מלא שקדים קלופים; שני גרוש וחצי. הסכום נראה בעיני סביר. לא הערכתי עדיין כמה מאות ואלפי שקדים צריכים להיקלף כדי למלא פח אחד.
התעורר בי רצון למלא את הפח מהר ככל האפשר. מה עושים? כתמיד למדתי להפעיל מחשבה ולעוץ עצה, הפכתי את אחד השקים וקפצתי עליו לכל אורכו. שקדים קלופים.
הקיץ הזה היה בסימן שקדים: קטיף שקדים, קילוף שקדים, צביעת שקדים ויבושם. טיפול אחרון זה היה דרוש; כי השקד יצא מקליפתו חום וחסר צבע. במחסנים מיוחדים רוסס השקד בגופרית לקבלת צבעו הזהוב.
לבסוף הונחו בחצרות מחצלות ושקים שעליהם נפרשו השקדים לייבוש.
כמה יפה היה מראה השטיחים הזהובים הפרושים בחצרות האיכרים. ואני כמנהגי מקצרת דרכי הביתה. חוצה חצרות וממלאה כיסי בשקדים.
הכרמים הניבו שקדים יפים וטעימים. גם רווח יפה היה בצידם. עד שהתולעת קָפְּנוֹדִיס גילתה את עץ השקד, כירסמה בגזע, עד ליבתו הגיעה. קצרה ידי האיכרים להילחם בתולעת.
כרמי השקדים יבשו, והפרדסים חזרו למשול בכיפה.
בת-שבע אריאלי
המשך יבוא
משה גרנות
התיאבון הגדול של הכוהנים (אינספור קורבנות במגוון שמות -ביכורים, מעשר, תרומות של זהב, כסף, רכוש, הקצאת 48 ערים ללויים ועוד), והצווים חסרי השחר שהטילו על עובד האדמה (הפקרת השדה בשנה השביעית, שיתוק מוחלט בשבת ובחגים), גרמו לכך שהמאמינים כי צווים בלתי אפשריים אלה הורדו משמיים בידי משה – הבינו שאין כל אפשרות להתמודד עם העול הזה.
התורה לא היתה ידועה לפני מלוך המלך יאשיהו (620 לפני הספירה בקירוב). ברגע שהיא "נמצאה" על ידי הכוהן חלקיהו, כל הצווים הבלתי אפשריים שבה הפכו להיות חובה על כל עם ישראל, ומי שאינו מקיימם, נדון לקללות הנוראות המופיעות בדברים כ"ח, ומאוחר יותר בספר ויקרא (פרק כ"ו). על כן העדיף עם ישראל את הגולה על פני מולדתו, כי בגולה הוא פטור מכל הצווים הדרקוניים הקשורים בארץ.
גם בימינו ל"משרתי האל" יש תיאבון גדול – ספק אם למדנו את לקח הגלות על מוראותיה.
נושא זה נדון בספר התמציתי –
"התיאבון הגדול של משרתי האל"
מאת
ד"ר משה גרנות
המעוניין בחיבור זה ללא עלות!
יציין שם וכתובת בדוא"ל: granotmoshe@walla.co.il
אהוד בן עזר
ברנר והערבים
'אסטרולוג' הוצאה לאור בע"מ
נדפס בישראל 2001
ב. "ארורים הרכים האוהבים"
ברנר והשאלה הערבית
3. שורשי הייאוש: נוף הארץ והאיום הערבי
בהמשך לקטע-הסיפור "בין מים למים", אשר מתאר את קומתה הזקופה של הצעירה הערבית מול פסיעותיו המרושלות של האברך הגליצאי, בא תיאור סביבתה של הסימטה שבה עומד ביתה של אותה אהודה גמזו, בירושלים:
"היה שקט. מהשאון הבלול, החם והדחוק אשר בעיר הפנימית ניסר כאן ברצי האור של הרום השקוף רק כעין הד רחוק, רחוק. אצל בית-ה'קפה' הסמוך שבסימטה ישבו ילידי הארץ, ישבו ולא עשו כלום, כמשפט חייהם מימים ימימה, ובזוויות, בצל, שכבו נשיהן השחורות והסומאות למחצה, נשי המזרח, וכירסמו בשיניהן קליפות תפוחי-זהב. בחנות הגדולה מקצה מדדו כל מיני ארג וסחרו בשלווה ובחריצות יוונים נוצרים, יפים ונלהבים, עם אור של משטמה-לכל בעיניהם." ("בין מים למים", תר"ע, 1910, שם, כרך א, עמ' 296-295).
מופיע כאן הצד השני, האפל, של ארץ-ישראל. לא עוד תנועת התערסלות חלומית של שיירת גמלים, ונערה רומנטית מביטה בהם, אלא ניוונם של אותם "ילידי-הארץ", הערבים, תושבי המזרח – על בטלנותם וחולאיהם – כולל "יוונים נוצרים", שוקקי-תאווה ("יפים ונלהבים") ושינאה (עם "אור של משטמה-לכל בעיניהם").
על אופיו האכזר של נוף הארץ, שיש בו חמה לוהטת ואבק וערבים, אפשר לעמוד לפי התיאור הקצר בסיפור "מכאן ומכאן": "מתעקלים תלמי-השדה בין ערוגות-חצץ וחציר לבהמה דקה, רזה, עולים הרים, יורדים בקעות, ואנשים מעופרים, למודי מחרשת-המסמר, כמעט ערומים, תועים בהם, מתקינים כליהם, כופפים עצמם לאדמה, מזדקפים ותוהים באופק, והחמה לוהטת, וזהרוריה נשתים בצמא..." ("מכאן ומכאן", תרע"א, 1911, שם, כרך א, עמ' 322).
לגילוי הצד הקשה והאכזרי בנוף – קרני השמש החזקות, יש גם האצלות ארוטיות: החמסין שבחוץ מזוהה עם הרתיחה הפנימית. את השפעת המזרח אנו מוצאים בקטע ממכתב ששלח ברנר מירושלים לידידו אשר ביילין באחד במאי 1909, כלומר, כחודשיים-וחצי לאחר שבא ברנר לארץ-ישראל:
"שאכתוב לך 'מתחרט אני שבאתי'? – לא! למה אתחרט? ולאן אסע כשאתחרט?
הריבולוציה? אט! אין סכנות, כמדומני!
ובנות ישראל ? להד"ם! ואצ"ל [ואין צורך לומר] ערביות!
...לשנות השלושים נישארו גם לי רק שנתיים ומחצה. הדם אינו פוסק מלרתוח, ובייחוד כאן, תחת קרני השמש, אלא שמזה – ודאי שצריך להתייאש! לא הגיע עוד זמנה של האהבה החופשית, ולישא אישה כדת משה וישראל – אין את מי!
לפרקים צר לי על יצרי הגדול והחזק, ההולך ונחנק באשמת איזו תנאים – אבל כלום אין דאגות אחרות מאלה?" (אגרת 435, 1.5.09, ירושלים, שם. כרך ג. עמ' 343 ).
*
השפעה דומה, אם גם רומנטית הרבה יותר – בה ניכרים היטב עקבות המזרח, חום השמש ונוף הארץ – אנו מוצאים בקטע מסיפורו של אותו סופר פלאי, יוסף לואידור, שנרצח יחד עם ברנר בבית יצקר, בשניים בחודש מאי 1921. הדברים מובאים בספרו של י. יערי-פולסקין "חולמים ולוחמים" (המו"ל ש.ז. גיסין, פתח-תקווה, ארץ-ישראל, תרפ"ב). כותב יערי-פולסקין:
"כעין ביטוי של שאיפתו העצומה [של לואידור] לחיות חיי טבע חופשיים תחת להט שמש המזרח יש למצוא בסיפורו הארץ-ישראלי שנדפס ב'התורן' בשם 'קדחת'. במין התלהבות מוזרה כמעט חולנית הוא קורא בסיפור ההוא אל השמש: 'להטי שמש! להטי! בעורי! יקודי! שמש ארצי, שמשי, צרבי, שזופי! השחירי את אור פניי כעור בן-המזרח מלידה ומבטן. חום! חום! הוסיפי אש! הגדילי המוקד, צרביני, הכיני בשרב, עניני בחום!" ("חולמים ולוחמים", תרפ'"ב, 1922, עמ' 314).
ש.ז. גיסין היה דודו של אבשלום גיסין, שנרצח על ידי ערבים בקרב להגנת פתח-תקווה במאורעות 1921. הוצאת הספרים של זלמן גיסין נוסדה, התחילה בפעילותה ונתחסלה – עם ספרו של יערי-פולסקין, אשר גר לצורך כתיבת הספר והוצאתו-לאור כמחצית השנה בביתו של זלמן גיסין בפתח-תקווה (בית שנכבש לשעות אחדות על ידי התוקפים הערבים), אסף שם חומר לכתיבה, וכלל בספר גם את אבשלום גיסין וחבריו שנפלו על הגנת המושבה. 'הוצאה' זו כל מטרתה היתה לאפשר את צאת הספר לדפוס מבחינה כלכלית. התיאור המקיף והמהימן ביותר של יום הקרב, שהסתיים בנצחון הפתח-תקוואים, ומה שקדם לו, ותוצאותיו – מצוי בספרי "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה" (הוצאת "יד יצחק בן צבי" ו"עם עובד", 1993).
*
אצל ברנר אין האדם מגיע לכלל הזדהות עם הנוף. הנוף כשהוא-לעצמו אינו מעניין את ברנר ואינו שווה בתיאור, וודאי שלא בתיאור רומנטי וסנטימנטלי. רק האדם מעניין את ברנר, ולכן הנוף קיים, מורגש, רק בשעה שיש צורך לבטא את הרגשת זרותו של האדם היהודי בארצו החדשה-ישנה. ומשום כך דומה לתיאורה של ירושלים בסיפור "בין מים למים" – תיאורה של יפו בסיפור "מכאן ומכאן".
"אובד-עצות", בן-דמותו של ברנר בסיפור, מביט מבעד לחלון מערכת "המחרשה":
"ואובד-עצות חזר והביט בחלון. שאלות ופתרונן! – המו שתי מילות בקירבו. הוא הביט רבע-שעה, חצי-שעה, שעה. הוא הביט בחלון. הבוקר היפואי עבר לאט-לאט לצוהריים. בדלת בית-הקפה הערבי שברחוב ישבו אפנדים ופקידים – בטלים כמוהו – ועישנו 'נרגילות' והביטו גם הם. מן הסימטה הקרובה עלתה לווייה ערבית-נוצרית. המקוננות הקרואות, לבושות-השחורים, הלכו בלב-הרחוב בהמון והוציאו את קולותיהן המשונים. הקולות היו כמו מלגלגים לעצמם, ובקציהם היו דומים לחיקוי בלתי-מוצלח של יללת-חתולים. ראשים פלאיים, ראשי נשים, הציצו מן החרכים אשר ממול חדר-מערכת-'המחרשה', ומן המעקה נשפכו מים דלוחים על ראשי ההולכים לתומם. היהודי התימני המחזיר על הפתחים, שהלך בצידי הרחוב והביט על ה'לווייה', הפשיל, לאחר שעברה זו, את כותנתו והתחיל לפלותה, והספרדייה הקטנה, שהלכה אחריו, הרימה פתאום את שמלתה העליונה מאחוריה וכיסתה בה את ראשה." ("מכאן ומכאן", תרע"א, 1911, שם, כרך א, עמ' 364).
מאחר שכך ניראה הנוף הארץ-ישראלי בעיני ברנר, ולא הסכים לרמות עצמו ולהסתכל סביבו במשקפיים רומנטיות, אידיליות, ז'ורנאליסטיות או "עסקניות" – אין פלא אפוא שיצא קצפו על רשמים שהדפיס סוקולוב ממראות-הארץ לאחר ביקורו בה. נגד מה שניראה בעיני ברנר כייפוי המציאות וסילופה מגייס הוא את מיטב הלעג, החוש לפארודיה והסארקזם שבסגנונו:
"והנה בא סוקולוב אלינו ומתחיל להדפיס ב'הצפירה' ממראות-הארץ מקרוב. וראו זה פלא: בין הרי-יהודה טובע כפר ערבי ב'פרחים, שדמה, וקמה, חציר וגומא'; 'גדיים קופצים בגאון(!)-הדשאים, ושם באחו נאבקים הפר והמריא (?), על כתף-גבעה ינועו כקול מים רבים' וכו' וכו' ("הצפירה", גליון 99).
פלאי-פלאים. האין זאת? כמה לא רק הדור ונאה, כי אם גם מה עשיר הטבע פה! לא הרים חרוכים, אשר לא יניבו תנובה, לא גידולים דלים בשפלה, אכולי-עכברים, לא כפר ערבי בנוי על תלו וקיים על 'מזבלתו' ומפיץ קטב ודבר מסביב, באדם ובבהמה, לא פרות כחושות כקומת-כלב, הנאבקות עם היתושים המכסים אותן, יראה הנוסע, כי אם התאבקות פרים ומריאים בגאון-דשאים והמולת ברושים כקול מים רבים...
אכן, ליבנו לצייר הנוסע ומעינו יהמו כחלילי רועי הפרים והמריאים, כי מה היה לו לעשות, אם בשבתו אל שולחן-הכתיבה בחדר-האכסנייה לא זכר דבר ממסעו, ובמקום זה תפסוהו מילים, מן התנ"ך: שדמה, קמה, חציר, גומא, מריא, עתודים? וכי כל כך נקל לוותר על גאון-המילים, בהינשאן כברושים על כתף-הגבעה והמולתם במוח כקול מים רבים?" ("מתוך הפנקס", תרע"ד, 1914, "הפועל הצעיר", "מפקידה לפקידה", "ציונים והערות על הנכתב והנשמע", בחתימת יוסף חבר, שם, כרך ב, עמ' 139).
וזאת העצה היעוצה לסוקולוב בסוף הרשימה: "אם רוב מליצה בא מר סוקולוב לערות עלינו, עצתנו לו אמונה: ירחיק עדותו. הלא כל ארצות איטליה, הולנדיה ושפאניה [ספרד] לפניו." (שם, כרך ב, עמ' 139).
בתאר ברנר את הכפר הערבי – לא ישתדל לייפותו, לשוות לו צביון "פאסטורלי", רומנטי ואכזוטי, כמנהג סופרים עבריים אחרים מבני-תקופתו, אלא להיפך – את עליבותו וזוהמתו יראה. וגם הזיהוי הרומנטי של אורח חיי הפלחים הערביים עם חיי האיכר העברי בתקופת התנ"ך, וראיית חיי האבות בדמות הבדווים הנודדים עם עדריהם במידבר – ניראה בעיניו כזיופה של המציאות וכפיברוק עתונאי זול, שמידת יושרם של כותביו כמידת האמת אשר בכתיבתם. כל הז'אנר התנ"כי הסנטימנטאלי הזה נלעג בעיניו.
במאמר משנת תש"ט (1949): "י.ח. ברנר לאור ימינו (פרשת ערב בכתביו)", בספרו "בני הדור ומוריו" (תל-אביב, תשי"ט, 1959) מגדיר מרדכי קושניר את עמדת ברנר ברשימתו על סוקולוב במילים: "גם את זיוף הנוף הכפרי הערבי ותעתועי הרומנטיקאים קרע [ברנר] ללא חמלה." (שם, עמ' 79).
קצפו של ברנר על סוקולוב יצא ב-1914. ככל שניתן להסיק מקריאת מכתביו של ברנר עצמו, וממחזהו "מעבר לגבולין", העסיקה אותו "השאלה הערבית" עוד לפני עלותו ארצה.
במכתב ששלח מלונדון ב-1906 למנחם גנסין היושב ביפו, הוא שואל: "הרבים הם הייסורים שסובלים מן הפקידים הטורקים והשכנים הערבים? (ע"ד הייסורים שסובלים מאחינו העברים אני יודע)." (אגרת 181, לונדון, 13.10.06, שם, כרך ג, עמ' 275). וברנר מוסיף ש"את השאלות האלה אני מציע לפניך, כמובן, רק מסקרנות לאומית ולא בנוגע לנסיעתי לארץ-ישראל, כי איך שיהיה והדבר הזה כבר הוחלט בתוכי." ( שם, שם).
בשנת 1907 הוא כותב לר' בנימין, בעקבות "משא-ערב" שלו – "על דבר הערבים לא אמת – שונאינו המה בארץ." (אגרת 266, לונדון, 4.2.07, שם, כרך ג, עמ' 299). וכבר הבאנו כבר אותו קטע מהמחזה "מעבר לגבולין" משנת 1907, שבו אומר יוחנן כי היה יכול לחלום ירחים שלמים, לילה-לילה, שהוא נופל חלל בתור איש-צבא במלחמתו, מלחמת דמים, בעד פלשתינא. ("מעבר לגבולין" תרס"ז, 1907, שם, כרך א, עמ' 216).
מתברר אפוא שכבר אז היו לברנר דיעות ברורות למדי על מהות הקרע הלא-נמנע ביחסי ה"יישוב" היהודי עם הערבים. הוא היה, כפי הניראה, מן הבודדים שניחנו בחוש ראיית הנולד ממין זו. אין להתפלא על התהום הפעורה בין ראייתו של מי שיושב בארץ וחי את חייה בגוף ובנפש – לבין היושב מחוצה לה ומבקר בה בסיור אורחים, נוסח סוקולוב. מי שרצה היה יכול להתבונן בנוף הארץ מתוך גישה מאוד-מאוד תנ"כית ורומנטית... מרחוק – או להתעקש ולראות במציאות בעיקר את המימד האידילי או המוסרי שביחסי שני העמים, ולהתעלם מן התהום הנפערת של שנאת עם זר ושל התנכרות הנוף. גישה אידילית זו אנו מוצאים בהרבה מעדויותיהם ויצירותיהם של בני-דורו של ברנר שישבו בארץ בשנים ההן, לא-דווקא אורחים-פורחים כסוקולוב.
עדות לכך בדברי מרדכי קושניר, במאמרו "י.ח. ברנר לאור ימינו (פרשת ערב בכתביו)": "השנים שבהן הופיעו חיבוריו הראשונים בארץ, שנות תר"ע-תרע"א (1911-1910) היו השנים שבהן הרחוב בארץ-ישראל ובגולה הציונית שר שירה של 'גילו גיל גיל, גיל, שירו שיר שיר שיר' וכו', וראייתו הריאליסטית, הנוקבת, של ברנר לא שיעשעה את הקורא העברי הרגיל. לא ראי הסיפור של ברנר כראי הסיפור הרומנטי לרוב המספרים מחיי הארץ לפניו. לא. לא היתה קורת-רוח מרובה לבעל-הבית הציוני לא מסיפוריו של י.ח.ב. כאשר לא היתה נחת ממאמריו." ("בני הדור ומוריו", עמ' 77).
במבט-לאחור ניראה שברנר חש בזרותו לארץ-ישראל כבר בעשותו את הדרך ארצה בספינה – אותה זרות שלימים היא מחלחלת ועולה גם בדברי צעירים מבני-הארץ, ואף מסתמנת ביצירות של סופרים עבריים, בעומדם נוכח השאלה של "זכותנו על הארץ" ושל יחסנו לערבים היושבים בה מדורי-דורות.
בסיפור "עצבים" מופיע הספק בהירהוריו של המספר באונייה, מול חוף יפו. הסיפור נושא חותם אוטוביוגרפי מובהק, ואפשר לקרוא על כך בעדויות חבריו של ברנר לנסיעה זו (בקובץ "י.ח. ברנר, מיבחר דברי זכרונות", ערוך בידי מרדכי קושניר, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תש"ד; ובספרונו של מנדל זינגר: "עם יוסף-חיים ברנר בדרך לארץ-ישראל", 1969). הזרות הראשונית של אדם המביט מעל סיפון האונייה לעבר ארץ חדשה אשר לא דרכה בה כף-רגלו מעודו, מתחלפת, בהביט הסופר לאחור, בתחושת הזרות האחרת, הקשה יותר, פרי ניסיון-חייו בארץ.
"איזו שאלה היא, אם יתנו להן לרדת: ליהודים לא יתנו לבוא לארץ-יהודה?! ולא אגיד, כי לא ידעתי את כל אי-האמת המדאיבה שבאימרה חולפת זו (מה לנו ולארץ-יהודה בכל המובנים!), אבל טוב היה לי, וקורי חלום לפפוני, שלא היו דוגמתם לא לפני זה ולא לאחר זה..." ("עצבים", תרע"א, 1911, שם, כרך א, עמ' 290).
"מה לנו ולארץ-יהודה בכל המובנים!" – גילגולו של הספק המר חוזר ועולה בסיפור הראשון שכתב ברנר בארץ, "בין מים למים", ואשר ראשיתו במעשה של הריגת שומר במושבה:
"אהרון השתמט, אבל סיפר בהרחבה ובהנאה, אם כי לא בלי אימה גלוייה. זה היה אחד מהסכסוכים הרגילים עם הערבים. לערבים יש טענות ומענות. מתנפלים מעת לעת. בימים האחרונים החלו לעקור את הנטיעות לילה-לילה. במשך שבוע וחצי עקרו אלף ושתי מאות נטיעות. כשל כוח הסבל. השומר העברי עמד על המשמר; קרא לעזרה. היכוהו השודדים הפראים, פצעוהו – והמיתוהו." ("בין מים למים", תר"ע, 1910, שם, כרך א, עמ' 298).
בא יום ההספד: "ב'בית-העם' הספידו את השומר מ'יזרעאל', אשר מת מפצעיו – את הגיבור הלאומי אשר על במותיו נפל חלל" (שם, כרך א, עמ' 310). ההספד הסארקסטי ("הציור הסארקסטי של ההספד בבית-העם על השומר שנרצח" – מכנהו מ. קושניר במאמרו הנזכר) – כך סיומו:
"עוד אחד, בעל פרופסיה חפשית, דיבר על מה שאנו צריכים ללמוד מזה ועל מה שאנו צריכים לכוון על פי זה את מעשינו, היינו, מיליציה... הזדיינות... א-אה... – היה אפילו מאן-דהו, שהשתדל 'להיכנס לתוך הפסיכולוגיה של הערבים', ומבלי לתת להם צדק מנקודת השקפתנו, מצא, אף-על-פי-כן, כי גם הם צודקים... הורגש, כי איזו אמת, אמת-המציאות, מרחפת מעל הראשים ומסתתרת תחת ה'אתה בחרתנו' המוטעם, אותו ה'אתה בחרתנו' המיוחד, הארץ-ישראלי... ניראה, שה'עולם' אינו רואה אותה אמת, ירא ממנה, מעלים עין ממנה, אינו רוצה לדעת ממנה, אינו מתעניין אפילו לדעת ממנה – אבל האמת ריחפה, ריחפה, ונשארה תלויה: הר-געש, הר געש..." ("בין מים למים", תר"ע, 1910, שם, כרך א, עמ' 310).
הצדק של הערבים, "מנקודת השקפתם" – ברנר לועג לו. לועג למי שמשתדל להיכנס "לתוך הפסיכולוגיה שלהם". אמת המציאות המרה, זו שמסתתרת מתחת ל"אתה בחרתנו", מתחת לנוסחאות הציוניות או למדיניות בת-היענה היישובית בארץ-ישראל – היא אמת של "הר-געש, הר געש..." – והיא שעומדת, אולי, ביסודו של הספק המר: "מה לנו ולארץ-יהודה בכל המובנים!"
בתיאור היציאה מאסיפת הספד זו אל תוך הלילה הירושלמי, המזרחי, אנו חשים במציאותו של אותו "הר-געש" – גם אם דומם עדיין, בטרם התפרצות.
"ברחובות הצרים אשר מסביב ל'בית העם', אצל 'המגרש הרוסי', דרכו על אדמתם בשקט פלחים יחפי רגל לחצאין ועטופי 'עבאיות', רצוצים, שבעי מנוחה ושקועים בהגיוניהם הנסתרים, הברורים ולא-ברורים; חלאת המוגלה, שחור-הפחמים עם עורמת פקחנים היו בעיניהם – הכל כאשר עברו כאן אבותיהם ואבות-אבותיהם זה מאות בשנים. קשת וחיצים דבקו בסודריהם המלוכלכים, והצעירים נהמו בלשון-כולם שירת ליל קטועה. גוש-עפר אחד היה הכל מסביב." (שם, שם).
אומר מ. קושניר במאמרו הנזכר: "כן ראה ברנר את מציאות היישוב בארץ-ישראל. גם פה, כמו שם, גלות, גלות כל עוד אנו מעטים ורפים, ויושב הארץ, העיקרי, עושה בעדנו את כל העבודות בשדה ובעיר." ("בני הדור ומוריו", עמ' 79). והלאה: "פה ושם ניראה לו העלם הערבי הרכוב על גמל זקוף ובוטח; הערבייה העוברת בהילוך גרציוזי והכד המלא על ראשה. אך את הכלל הערבי ראה בעין לא טובה, מכללת. קצת ייחס להם את מידות קרוביהם, בני-שם, ואת ליקוייהם. הוא פחד מפני הצעקנות המזרחית, את הטרדנות, את הנירפות המזרחית, את החלאה ואת אי הנקיון בשכונותיהם במעונותיהם ובלבושם, את חלאת המוגלא של ה'טראחאמא' בעיניהם." (שם, עמ' 79).
ובקטע אחר, "הזכרת נשמות", משנת 1917, כותב ברנר: "במזרח אנו נמצאים, בארץ-הקדם. כמה עיניים מבריקות איכא בשוקא. על כל צעד ושעל. הדלקת מצוייה בעיני אנשי-המזרח. ואולם הוא – מעולם לא פיקפקתי, שאותו תלמיד שחרחר בעל העיניים הרבות ברקים, אינו מילידי-המקום! כי עיניו הבולטות-בוערות לא הבריקו סתם: הן היו מלאות ברק, יותר נכון, אור; הן האירו... לי האירו... ושוב: במזרח אנו, בארץ הקדם. ריפיון המין האנושי. וברחובנו – ריפיון-הריפיון; ובאותה פינה שברחוב, שבה התהלך המנוח – מה כי נרבה דברים? בחורי-ישראל, מקק-בחורים. ואולם גופו המוצק הוא, של אותו בן-אדם, עליו השלום, היה ספוגי, גרמי, כמעט מלא און. דבר-בלי-עול היה יצוק בו. כולו אומר הכנה לפרוק עול, ועוד יותר מזה: לשאת עול, לכשיהא הלה ראוי לכך שישאוהו..." ("הזכרת נשמות", תרע"ז, חוברת ציון לנפש על קברו של החבר יעקב וולמאן ז"ל, "הוא, וולמאן", שם, כרך ב, עמ' 125).
גם בהספדו של ברנר על אהרון שר, שנרצח במאורעות תל-חי בשנת 1920, חוזר מוטיב הסביבה הפראית: "שכנינו הפראים, כמו תמיד, אינם יודעים את אשר הם עושים, את מי הם רוצחים: את מיטב-האנושיות." ("ציונים", מתוך העיזבון, נדפס ראשונה ב"קונטרס" בשנת תרפ"ב, 1922, שם, כרך ב, עמ' 195).
הנה כך, שוב: במזרח אנו נמצאים – דלקת, טראכומה, הר-געש ("כמה עיניים מבריקות איכא בשוקא"). מה "אצלם": "ריפיון המין האנושי" ו"מזוהמים כשהם לעצמם" – כך "אצלנו": "ריפיון-הריפיון" ו"מזוהמי עולם". ובחורי-ישראל – "מקק-בחורים". והגיבור – הוא מי שאינו כילידי-המקום! הגבורה אינה נגזרת על פי מידת בן-החיל, ה"ג'דע", הביריון הערבי, אלא אחרת היא.
ההספד על וולמאן נכתב בשנת 1917, ומעניין להשוותו עם קטעים שיובאו בפרקים הבאים מהסיפור "מכאן ומכאן" (1911) ואשר בהם מתאפיינת עדיין גבורתו של הנער עמרם בכך שהוא כ"ערבי במידבר". יש אולי התפתחות או התפכחות משרידי המעט-שבמעט של הגישה הרומנטית, לפחות בנקודה זו, מהשנים הראשונות של חיי ברנר בארץ – עת הגיבור הוא מי שמתדמה לערבי, ל"גוי" – ועד לגישה המתגבשת לאחר שנים אחדות, ב1920-, כאשר מושג הגבורה משתנה, ו"אי-הצבאיות שלנו עכשיו היא לא מעלה עליונה, כי אם דיוטה תחתונה שבתחתונות." (שם, כרך ב, עמ' 180), ואגרוף נחוץ – "הנתפאר כי אין לנו אגרוף?" (שם, שם).
לא רק חולאיו של המזרח – גם גבורתו מנוונת היא, ושומה עלינו אפוא להשתחרר מהשפעתה המהרסת...
אהוד בן עזר
המשך יבוא
ברוך בן עזר (ראב)
(חבר "פרדס" מס' 60, 1910-1937)
תפוחי זהב במשכיות כסף
ליובל "אגודת פרדס בע"מ"
תר"ס-תש"י
פתח-תקווה חנוכה תש"י, 1950, 34 עמ'
תדפיס מירחון "המשק החקלאי", כרך י"ב / חוברות ג, ד / טבת-שבט תש"י
מוקדש לזכר אבות "פרדס" ומייסדיה הראשונים
מחבר המאמר מעלה בהזדמנות זו זיכרונות ה"הווי" מימי בראשית של הפרדסנות העברית, הווי זה עבר וחלף ואיננו קיים עוד, כפי שאינם קיימים עוד נושאיו ויוצריו, ויש לחשוש שיירד לתהום הנשייה.
המחבר השתמש בשמות ובמונחים העתיקים שרובם ערביים ומיעוטם יווניים ואיטלקיים, שהפרדסנים הערביים השתמשו בהם. בתקופה הראשונה של הפרדסנות העברית עברו אלינו וקנו להם זכות אזרח, וברובם אנו משתמשים עוד היום.
בכל מקום שבא מונח או שם ערבי, בא אחריו תירגומו או פירושו העברי בסוגריים.
המערכת
מבוא
רשימה זו נכתבה לקראת יובל החמישים של "פרדס" על ידי אחד מחבריה משנת 1910 עד 1937 ואשר ביחד עם שאר החברים הקודמים עבר בזמנו את כל הלבטים, הניצחונות, והכישלונות שעברו עליהם במשך יותר מחצי יובל שנים.
בחנוכה זו של תש"י [1950] תימלאנה בדיוק חמישים שנה מהקמתה של "פרדס" שנוסדה בפתח תקווה בחנוכה תר"ס [1900].
לא ייתכן להתחיל ביובל "פרדס" מבלי להעביר כסרט לפני עיניך כמעט את כל דברי ימי הפרדסנות בארץ הזאת במשך יותר מיובל וחצי שנים. מתוך הסרט הזה מזדקף לפניך כל גורל המפעל של "פרדס" המופיע כעמוד התומך וכחוט השדרה בהתפתחות הפרדסנות העברית בארץ הזאת. יותר מזה מתבלטים אבותיה ומייסדיה הראשונים של "פרדס" במסירותם, בעקשנותם ובמרצם.
כמעריכם ומעריצם הוקדשה רשימה זו לזכרם והוגשה בכל הדרת הכבוד, על ידי המחבר.
"תפוחי זהב במשכיות כסף"
משלי כ"ה
(לשנת היובל של חברת "פרדס")
יובל החמישים של "פרדס" כרוך בשני תאריכים אחרים וחשובים הקשורים קשר הדוק בייסודה של "פרדס", והם: 75 שנה לראשית הפרדסנות העברית בארץ, 100 שנה להופעת זן "השאַמוּטי" [כך הניקוד במקור] בארצנו. שני אלה הם יסודות שעליהם הושתתה אגודת "פרדס" בע"מ, שנוסדה לפני 50 שנה בפתח-תקווה המשמשת עריסת הפרדסנות העברית.
זו ה"שמוטי" הופיע לפי דברי גדול החוקרים החקלאיים המנוח אהרן אהרנסון (בספרו "יבול מיני הציטרוסים בתבל", יפו תרע"ד [1914]) בפעם הראשונה בארצנו וכן בעולם כולו לפני מאה שנה ב"באיארא" (פרדס) של אנטון איוב ביפו (משני טעמים נראית יותר דעתו של אהרן אהרנסון מדעת אחרים שהשמוטי הוכנס לארץ על-ידי כומר ארמני מסין לפני 200 שנה:
א) אכן, אם הובא השמוטי מסין, מדוע אין אנו מוצאים אותו שם?
ב) לפני 40-50 שנה נמצאו בפרדסי יפו עצים עתיקים שהיו אז בני 40-50 שנה ורובם ככולם היו מזן הבַּלַדִי (מקומי); הייתכן, אפוא, שהשמוטי היה נמצא בשעת נטיעתם ביפו ולא השתמשו ברכב של הזן זה?)
הוא הופיע במקרה על ידי גלגול (מוטציה) על עץ של "תפוחי דם מלטה" (כתשעים שנה אחרי הופעת השמוטי שוב הופיע גלגול (מוטציה) על עץ שמוטי בפרדסו של יוסף כהן בפתח-תקווה. מראה הפרי דומה לשמוטי, אך תוכו אדום כיין האדום. על-ידי הרכבות, בירור, ופיתוח במשך 10 שנים, שנעשו בידי כותב הטורים האלה [ברוך בן עזר ראב], החל זן זה להתפתח והוא נפוץ בכמה פרדסים בארץ. הזן נקרא בשם "שרה" על שם שרה אהרונסון ז"ל, ראה "השדה", כרך כ"ד, ע' 171) – וממנו הלך והתפשט בכל פרדסי יפו [הכוונה לפרי השמוטי הראשון ולא לזן "שרה"]. הוא דחק את רגלו של זן ה"בלדי" (מקומי) שממנו ניטעו כל עצי התפוזים באיזורי יפו, יריחו, עכו וצידון. משך זמן קצר לערך, הפך פרי השמוטי לפאר של זני ההדרים בארץ ובעולם, כפי שאנו למדים מדברי התייר וואן דה וולדה משנת 1850. לפי דבריו עלה פרי הלולים זה מיפו על שולחנות-מלכים. בשל טיבו המעולה של פרי יפואי זה קוראים לשמוטי, בשווקי חו"ל, בשם "ג'פס" (יפואיים) על שם יפו.
"אנטיליה" (גלופת "עם עובד")
(מתוך הספר "הכפר הערבי" למשה סטבסקי)
הפרדסנות בארצנו היתה נתונה כולה בתחילתה, בידי הערביים. רק בשנת 1875 הונח היסוד לפרדסנות העברית על-ידי סיר משה מונטיפיורי ז"ל שהקים את הפרדס העברי הראשון במקום בו נבנתה "שכונת מונטיפיורי" מול הקריה. אחריו נטעו פרדסים ה"אלינס" במקווה ישראל, הרב פרומקין בפתח-תקווה, משפחת פלמן בסומל [תל-אביב], משפחת מויאל ביפו ומשפחת לרר בוואדי חנין (כיום נס ציונה). לאחר מכן חלה הפסקה, וההרחבה הניכרת של ענף זה החלה לפני 57 שנים תודות לברון רוטשילד ז"ל בנטעו פרדסים בפתח-תקווה, נס ציונה, חדרה, רחובות וראשון לציון. בשנת 1900 הגיע חלק ניכר מהם לפריון והניבו תפוחי זהב שמוטים.
*
דברי ימי "פרדס" הראשונים קשורים בראשית צעדיה עם הפרדסנות הקדומה בשעה שהפרדס הוקם בתנאים פרימיטיביים. במקום החריש העמוק עשו את ה"בחר" (עידור עמוק) ב"מג'ראפה" (מעדר ערבי כבד). ה"מג'רפה" הוא כלי קדום מאוד, למעלה סמוך לאוזן היא צרה, רוחב פיה למטה הוא 20 ס"מ ואורכה 30 ס"מ. משקלה כ-5 ק"ג, אוזנה כפופה כלפי מעלה וצורתה כצורת ה"קרדום", יש לשער שלכלי זה התכוונות חכמינו באומרם: "ולא קרדום לחפור בהם" (אבות, ד', ה'). כלי עידור שהשתמשו בו שנים רבות לפני הופעת ה"טורייה" בארצנו.
באר היו חופרים עד פני המים והיו בונים אותה בשיטת ה"טנקיס": (כשהיו מגיעים בחפירת הבאר לשכבת חול היו בונים אותה עד פני הקרקע ובתוך שכבת החול היו בונים, מחשש מפולת, ב"טנקיס", לשון "נאקס". תרגומו חסר ופירושו "הפחתה" שמפחיתים את האדמה מתחת לקיר הבנוי של הבאר ומוסיפים שורות אבנים שתיים שלוש "מודמקים" (שורות), עד שמגיעים לפני המים.
ליצני הדור היו מתרגמים את המילה טנקיס ל"תן כיס" משום שבנייה זו היתה כרוכה בכספים מרובים. כשהגיעו אל פני המים היו מתקינים למטה בתוך חלל הבאר "חנזירה" (תרגומו "חזירה", ייתכן על שום שעיגול העץ היה עבה ושמן כחזירה, רוחבו 30 ס"מ ועוביו 40 ס"מ. עיגול זה היה עשוי עצי שקמים, אשל, תות, אזדרכת. מעצים אלה היו מנסרים חתיכות מעוגלות ומחברים אותן חלקים-חלקים אחת על גב שנייה עד שנוצרה ה"חנזירה" העגולה). בצד החיצוני של ה"חנזירה" היו מחברים סביב-סביב "סיף" (חרב), העשוייה פח ברזל עבה שהיה בולט כלפי מטה, חודר לתוך האדמה ויורד לתוך שכבת המים. ה"אנטיליה" מלמעלה, עשוייה שני גלגלי עץ גדולים זכר ונקבה, היתה מונעת על-ידי פרד קשור עיניים. הפרד היה מסובב את ה"אנטיליה" ושואב על-ידי שרשרת דליים את המים מלמטה. תוך כדי שאיבה היו גורפים את הבוץ מתוך שכבת המים. עבודה זו ידועה בשם "ארווסה" (גריפה) המעמיקה את הבור, החנזירה יורדת, ועליה היו בונים ומוסיפים שורות אבני גזית עד הגיעו לקיר הבנוי. היו מעמיקים 2-3 מטרים בתוך שכבת המים וכך נוצר מקווה מים שסיפק לערך 10-15 ממ"ע לשעה.
האנטיליה היתה מעלה את המים לתוך בריכה רבועה בנוייה אבן, ממנה הסתעפו ה"עממיל" (אמות האבן) שהובילו את המים אל הפרדס לתוך ה"עמל פחל" תעלת אב על פני האדמה, וממנה היו מסתעפות תעלות לתוך שורות העוגיות [הגומות או ה"צלחות"] מסביב לעצים.
כנות השתילים היו מכינים מ"ווטד" (יתדות) ייחורים מענפי עצי הלימון המתוק שהיו נועצים אותם בערוגות המשתלה. משצמחו וגדלו ה"דינדנה" (השתילים) היו מעבירים אותם לפרדס ונוטעים בשורות לתוך בורות בעומק רב יותר מכדי הצורך (בספר הלכות נטיעת פרדסים "מעיין גנים" מאת א. ל. פלמן, דפוס לונץ, ירושלים, בכלל ה' סעיף ב', נאמר: "עושים את אורך הגומא מטר, ורחבה חצי מטר, וחופרין בעומק עד שמגיעים לשדרה (הכוונה כנראה לשיכבה) השנייה שבאדמה, זאת אומרת: אם האדמה לבנה חופרין עד שמוצאין אותה אדומה וכן להיפך, זה הכלל: מעמיקין את הגומא עד שמשתנית האדמה במראיתה, וחופרין מעט גם מהשדרה השנייה." הדבר הזה גרם במקרים רבים, לריקבון הצוואר והשורש של העצים.
רכב מזן ה"שמוטי" לא היו משיגים מאת בעלי הפרדסים, שבשום מחיר לא רצו למכרו כדי לא לפגוע ח"ו בענפי עץ יקר זה. אף-על-פי-כן, השיגו רכב באמצעות גנבים מקצועיים שהיו מתגנבים בלילות לתוך הפרדסים, וכמובן ללא שיטת בירור הרכב היו שברים את ההרכבות הצעירות ומביאים את מקלות הרכב למכירה. משגידלו הפרדסנים את הרכבותיהם, באו בעונה הבאה הגנבים המוכרים, שברו וגנבו שנית את הרכב ומכרום לפרדסנים אחרים. (רכב שנגנב מדונם אחד הספיק כדי הרכבת 10-15 דונם, הגנבים שברו רק לפי הצורך בלבד, אחרת לא היו מתקיימים פרדסים). השמירה המעולה של ה"מוגרבים" (בני מרוקו) וה"ארוונים" (בני אפגניסטן) לא הועילה, כשם שלא הועילו קירות האבן הגבוהים ועליהם שברי זכוכית מחוברים בטיח, או משוכות הצבר הגבוהות וגדרות העשויות ענפי "סדר" (שזף) שנקשרו בחבלי "פתל" (חבלים שזורים בגומא) סביב הפרדסים. אכן, רכב זן ה"שמוטי" בראשית גידולו בארצנו היה מהול בדם מאות הרוגים שנפלו בשמירתו ובגניבתו גם יחד.
כנופיות-כנופיות של גנבים ושודדים היו שורצים סביב הפרדסים. היו גונבים דנדנה (שתילים), "רוקעה" (רכב), "דאוואר" (פרד המסובב את האנטיליה בלילות), כאשר ה"סהר" העובד בהשקאה ("סהר" – משום [ש]ער כל הלילה) התרחק קמעא מהבאר, וכן היו קונים ב"משיכה" פרי בשל, בייחוד אתרוגים (קרה וסוחרי אתרוגים יהודים קנו מהגנבים את פרי האתרוגים שלהם עצמם. וכן היו גנבים בקיאים בהלכות אתרוג שהיו מרכיבים פטמים מאתרוגים פסולים לכשרים חסרי פטמים, היו מתאימים באמנות רבה את החתך והיו מחברים אותם בסיכות, ורק לאחר יומיים נראה בו חתך שהשחיר). היו מקרים שגנבו בפתח-תקווה אנטיליה שלמה (זו היתה כבר משוכללת ועשוייה ברזל).
בתנאים אלה הלכה והתפתחה הפרדסנות העברית, ללא הדרכה וללא עיתונות מקצועית. במקום "החקלאי", "הדר", "בוסתנאי", "השדה", "המשק החקלאי", הופיעה חוברת ל"הלכות נטיעת פרדסים", בתבנית 10X15 ס"מ, בת 30 עמוד בשם "מעין גנים" מאת המנוח אהרן לייב פלמן (בן למשפחת פלמן). בהקדמה לחוברת נאמר: "והיה כל מבקש לדעת כל הלכות הפרדסים – יקנה לו ספרי זה במחיר מצער (חצי פרנק – שני גרוש) וידע בכל מכל כל." וכן אנו קוראים בחוברת "אזהרה לבל יהין מי שהוא להדפיס את הספר הזה, והעובר ייענש כחוק."
כמובן שאנו, הפרדסנים שבתקופה ההיא היינו נאלצים ללמוד מהניסיון בלבד ולשם "שכר לימוד" יקר. גם האגרונומים למדו בימים ההם, בעיקר מתוך הניסיון בלבד, ופרדסיהם הצטיינו יותר מפרדסים של אלה שאינם אגרונומים.
*
כל ניסיון של שיטת הטיפול בפרי ובשיווקו לא היה לפרדסנים העברים הראשונים. סוחרי פרי מיפו, מיעוטם יוונים ורובם ערבים נוצרים ומושלמים היו באים וקונים את הפרי ב"דמן" טלע עבר" (כל הפרי שיצא משער הפרדס) או לפי תיבה, הם היו מביאים את המומחים שלהם שהיו קוטפים, בוררים, מבררים, עוטפים, מנסרים את הלוחות (אז לא הביאו מעבר לים עצי תיבות קשורים בחבילות, כי אם היו קונים לוחות באורך 4-5 מטר והיו מנסרים אותם לפי גודל התיבות הדרוש). דופקים את התיבות ב"קדום" (פטיש ערבי), אורזים בהן את הפרי, סוגרים אותן, מעמיסים 8 תיבות על כל גמל ומובילים לנמל יפו.
המחיר הירוד שסוחרי הפרי שילמו אז לפרדסנים גרם שכמה פרדסנים בעלי מעוף ויוזמה בדקו את הוצאות "אַברדה" (משלוח פרי פו"ב, חופשי על האונייה) ואת מחירי הפרי בשווקי חו"ל וכו' וכו', כדי לשנות את המצב הקיים ולקבל את התמורה המלאה בעד הפרי. מתוך כך הגיעו לרעיון הקואופרציה, קראו לאסיפות-הסברה (אגב, נחיצות ההסברה בעינה עומדת עד היום) וביוזמתם של ה"ה שמעון רוקח, יהושע שטמפפר, ד"ר מזיה, פרץ פסקל וב"כ הברון רוטשילד, זיכרונם של כל אלה לברכה – נוסדה בפתח-תקווה בשנת 1900 "אגודת פרדס בע"מ".
ברוך בן עזר (ראב)
המשך יבוא
ליובל "אגודת פרדס בע"מ"
תר"ס-תש"י
פתח-תקווה חנוכה תש"י, 1950, 34 עמ'
תדפיס מירחון "המשק החקלאי", כרך י"ב / חוברות ג, ד / טבת-שבט תש"י
מוקדש לזכר אבות "פרדס" ומייסדיה הראשונים
מחבר המאמר מעלה בהזדמנות זו זיכרונות ה"הווי" מימי בראשית של הפרדסנות העברית, הווי זה עבר וחלף ואיננו קיים עוד, כפי שאינם קיימים עוד נושאיו ויוצריו, ויש לחשוש שיירד לתהום הנשייה.
המחבר השתמש בשמות ובמונחים העתיקים שרובם ערביים ומיעוטם יווניים ואיטלקיים, שהפרדסנים הערביים השתמשו בהם. בתקופה הראשונה של הפרדסנות העברית עברו אלינו וקנו להם זכות אזרח, וברובם אנו משתמשים עוד היום.
בכל מקום שבא מונח או שם ערבי, בא אחריו תירגומו או פירושו העברי בסוגריים.
המערכת
מבוא
רשימה זו נכתבה לקראת יובל החמישים של "פרדס" על ידי אחד מחבריה משנת 1910 עד 1937 ואשר ביחד עם שאר החברים הקודמים עבר בזמנו את כל הלבטים, הניצחונות, והכישלונות שעברו עליהם במשך יותר מחצי יובל שנים.
בחנוכה זו של תש"י [1950] תימלאנה בדיוק חמישים שנה מהקמתה של "פרדס" שנוסדה בפתח תקווה בחנוכה תר"ס [1900].
לא ייתכן להתחיל ביובל "פרדס" מבלי להעביר כסרט לפני עיניך כמעט את כל דברי ימי הפרדסנות בארץ הזאת במשך יותר מיובל וחצי שנים. מתוך הסרט הזה מזדקף לפניך כל גורל המפעל של "פרדס" המופיע כעמוד התומך וכחוט השדרה בהתפתחות הפרדסנות העברית בארץ הזאת. יותר מזה מתבלטים אבותיה ומייסדיה הראשונים של "פרדס" במסירותם, בעקשנותם ובמרצם.
כמעריכם ומעריצם הוקדשה רשימה זו לזכרם והוגשה בכל הדרת הכבוד, על ידי המחבר.
"תפוחי זהב במשכיות כסף"
משלי כ"ה
(לשנת היובל של חברת "פרדס")
יובל החמישים של "פרדס" כרוך בשני תאריכים אחרים וחשובים הקשורים קשר הדוק בייסודה של "פרדס", והם: 75 שנה לראשית הפרדסנות העברית בארץ, 100 שנה להופעת זן "השאַמוּטי" [כך הניקוד במקור] בארצנו. שני אלה הם יסודות שעליהם הושתתה אגודת "פרדס" בע"מ, שנוסדה לפני 50 שנה בפתח-תקווה המשמשת עריסת הפרדסנות העברית.
זו ה"שמוטי" הופיע לפי דברי גדול החוקרים החקלאיים המנוח אהרן אהרנסון (בספרו "יבול מיני הציטרוסים בתבל", יפו תרע"ד [1914]) בפעם הראשונה בארצנו וכן בעולם כולו לפני מאה שנה ב"באיארא" (פרדס) של אנטון איוב ביפו (משני טעמים נראית יותר דעתו של אהרן אהרנסון מדעת אחרים שהשמוטי הוכנס לארץ על-ידי כומר ארמני מסין לפני 200 שנה:
א) אכן, אם הובא השמוטי מסין, מדוע אין אנו מוצאים אותו שם?
ב) לפני 40-50 שנה נמצאו בפרדסי יפו עצים עתיקים שהיו אז בני 40-50 שנה ורובם ככולם היו מזן הבַּלַדִי (מקומי); הייתכן, אפוא, שהשמוטי היה נמצא בשעת נטיעתם ביפו ולא השתמשו ברכב של הזן זה?)
הוא הופיע במקרה על ידי גלגול (מוטציה) על עץ של "תפוחי דם מלטה" (כתשעים שנה אחרי הופעת השמוטי שוב הופיע גלגול (מוטציה) על עץ שמוטי בפרדסו של יוסף כהן בפתח-תקווה. מראה הפרי דומה לשמוטי, אך תוכו אדום כיין האדום. על-ידי הרכבות, בירור, ופיתוח במשך 10 שנים, שנעשו בידי כותב הטורים האלה [ברוך בן עזר ראב], החל זן זה להתפתח והוא נפוץ בכמה פרדסים בארץ. הזן נקרא בשם "שרה" על שם שרה אהרונסון ז"ל, ראה "השדה", כרך כ"ד, ע' 171) – וממנו הלך והתפשט בכל פרדסי יפו [הכוונה לפרי השמוטי הראשון ולא לזן "שרה"]. הוא דחק את רגלו של זן ה"בלדי" (מקומי) שממנו ניטעו כל עצי התפוזים באיזורי יפו, יריחו, עכו וצידון. משך זמן קצר לערך, הפך פרי השמוטי לפאר של זני ההדרים בארץ ובעולם, כפי שאנו למדים מדברי התייר וואן דה וולדה משנת 1850. לפי דבריו עלה פרי הלולים זה מיפו על שולחנות-מלכים. בשל טיבו המעולה של פרי יפואי זה קוראים לשמוטי, בשווקי חו"ל, בשם "ג'פס" (יפואיים) על שם יפו.
"אנטיליה" (גלופת "עם עובד")
(מתוך הספר "הכפר הערבי" למשה סטבסקי)
הפרדסנות בארצנו היתה נתונה כולה בתחילתה, בידי הערביים. רק בשנת 1875 הונח היסוד לפרדסנות העברית על-ידי סיר משה מונטיפיורי ז"ל שהקים את הפרדס העברי הראשון במקום בו נבנתה "שכונת מונטיפיורי" מול הקריה. אחריו נטעו פרדסים ה"אלינס" במקווה ישראל, הרב פרומקין בפתח-תקווה, משפחת פלמן בסומל [תל-אביב], משפחת מויאל ביפו ומשפחת לרר בוואדי חנין (כיום נס ציונה). לאחר מכן חלה הפסקה, וההרחבה הניכרת של ענף זה החלה לפני 57 שנים תודות לברון רוטשילד ז"ל בנטעו פרדסים בפתח-תקווה, נס ציונה, חדרה, רחובות וראשון לציון. בשנת 1900 הגיע חלק ניכר מהם לפריון והניבו תפוחי זהב שמוטים.
*
דברי ימי "פרדס" הראשונים קשורים בראשית צעדיה עם הפרדסנות הקדומה בשעה שהפרדס הוקם בתנאים פרימיטיביים. במקום החריש העמוק עשו את ה"בחר" (עידור עמוק) ב"מג'ראפה" (מעדר ערבי כבד). ה"מג'רפה" הוא כלי קדום מאוד, למעלה סמוך לאוזן היא צרה, רוחב פיה למטה הוא 20 ס"מ ואורכה 30 ס"מ. משקלה כ-5 ק"ג, אוזנה כפופה כלפי מעלה וצורתה כצורת ה"קרדום", יש לשער שלכלי זה התכוונות חכמינו באומרם: "ולא קרדום לחפור בהם" (אבות, ד', ה'). כלי עידור שהשתמשו בו שנים רבות לפני הופעת ה"טורייה" בארצנו.
באר היו חופרים עד פני המים והיו בונים אותה בשיטת ה"טנקיס": (כשהיו מגיעים בחפירת הבאר לשכבת חול היו בונים אותה עד פני הקרקע ובתוך שכבת החול היו בונים, מחשש מפולת, ב"טנקיס", לשון "נאקס". תרגומו חסר ופירושו "הפחתה" שמפחיתים את האדמה מתחת לקיר הבנוי של הבאר ומוסיפים שורות אבנים שתיים שלוש "מודמקים" (שורות), עד שמגיעים לפני המים.
ליצני הדור היו מתרגמים את המילה טנקיס ל"תן כיס" משום שבנייה זו היתה כרוכה בכספים מרובים. כשהגיעו אל פני המים היו מתקינים למטה בתוך חלל הבאר "חנזירה" (תרגומו "חזירה", ייתכן על שום שעיגול העץ היה עבה ושמן כחזירה, רוחבו 30 ס"מ ועוביו 40 ס"מ. עיגול זה היה עשוי עצי שקמים, אשל, תות, אזדרכת. מעצים אלה היו מנסרים חתיכות מעוגלות ומחברים אותן חלקים-חלקים אחת על גב שנייה עד שנוצרה ה"חנזירה" העגולה). בצד החיצוני של ה"חנזירה" היו מחברים סביב-סביב "סיף" (חרב), העשוייה פח ברזל עבה שהיה בולט כלפי מטה, חודר לתוך האדמה ויורד לתוך שכבת המים. ה"אנטיליה" מלמעלה, עשוייה שני גלגלי עץ גדולים זכר ונקבה, היתה מונעת על-ידי פרד קשור עיניים. הפרד היה מסובב את ה"אנטיליה" ושואב על-ידי שרשרת דליים את המים מלמטה. תוך כדי שאיבה היו גורפים את הבוץ מתוך שכבת המים. עבודה זו ידועה בשם "ארווסה" (גריפה) המעמיקה את הבור, החנזירה יורדת, ועליה היו בונים ומוסיפים שורות אבני גזית עד הגיעו לקיר הבנוי. היו מעמיקים 2-3 מטרים בתוך שכבת המים וכך נוצר מקווה מים שסיפק לערך 10-15 ממ"ע לשעה.
האנטיליה היתה מעלה את המים לתוך בריכה רבועה בנוייה אבן, ממנה הסתעפו ה"עממיל" (אמות האבן) שהובילו את המים אל הפרדס לתוך ה"עמל פחל" תעלת אב על פני האדמה, וממנה היו מסתעפות תעלות לתוך שורות העוגיות [הגומות או ה"צלחות"] מסביב לעצים.
כנות השתילים היו מכינים מ"ווטד" (יתדות) ייחורים מענפי עצי הלימון המתוק שהיו נועצים אותם בערוגות המשתלה. משצמחו וגדלו ה"דינדנה" (השתילים) היו מעבירים אותם לפרדס ונוטעים בשורות לתוך בורות בעומק רב יותר מכדי הצורך (בספר הלכות נטיעת פרדסים "מעיין גנים" מאת א. ל. פלמן, דפוס לונץ, ירושלים, בכלל ה' סעיף ב', נאמר: "עושים את אורך הגומא מטר, ורחבה חצי מטר, וחופרין בעומק עד שמגיעים לשדרה (הכוונה כנראה לשיכבה) השנייה שבאדמה, זאת אומרת: אם האדמה לבנה חופרין עד שמוצאין אותה אדומה וכן להיפך, זה הכלל: מעמיקין את הגומא עד שמשתנית האדמה במראיתה, וחופרין מעט גם מהשדרה השנייה." הדבר הזה גרם במקרים רבים, לריקבון הצוואר והשורש של העצים.
רכב מזן ה"שמוטי" לא היו משיגים מאת בעלי הפרדסים, שבשום מחיר לא רצו למכרו כדי לא לפגוע ח"ו בענפי עץ יקר זה. אף-על-פי-כן, השיגו רכב באמצעות גנבים מקצועיים שהיו מתגנבים בלילות לתוך הפרדסים, וכמובן ללא שיטת בירור הרכב היו שברים את ההרכבות הצעירות ומביאים את מקלות הרכב למכירה. משגידלו הפרדסנים את הרכבותיהם, באו בעונה הבאה הגנבים המוכרים, שברו וגנבו שנית את הרכב ומכרום לפרדסנים אחרים. (רכב שנגנב מדונם אחד הספיק כדי הרכבת 10-15 דונם, הגנבים שברו רק לפי הצורך בלבד, אחרת לא היו מתקיימים פרדסים). השמירה המעולה של ה"מוגרבים" (בני מרוקו) וה"ארוונים" (בני אפגניסטן) לא הועילה, כשם שלא הועילו קירות האבן הגבוהים ועליהם שברי זכוכית מחוברים בטיח, או משוכות הצבר הגבוהות וגדרות העשויות ענפי "סדר" (שזף) שנקשרו בחבלי "פתל" (חבלים שזורים בגומא) סביב הפרדסים. אכן, רכב זן ה"שמוטי" בראשית גידולו בארצנו היה מהול בדם מאות הרוגים שנפלו בשמירתו ובגניבתו גם יחד.
כנופיות-כנופיות של גנבים ושודדים היו שורצים סביב הפרדסים. היו גונבים דנדנה (שתילים), "רוקעה" (רכב), "דאוואר" (פרד המסובב את האנטיליה בלילות), כאשר ה"סהר" העובד בהשקאה ("סהר" – משום [ש]ער כל הלילה) התרחק קמעא מהבאר, וכן היו קונים ב"משיכה" פרי בשל, בייחוד אתרוגים (קרה וסוחרי אתרוגים יהודים קנו מהגנבים את פרי האתרוגים שלהם עצמם. וכן היו גנבים בקיאים בהלכות אתרוג שהיו מרכיבים פטמים מאתרוגים פסולים לכשרים חסרי פטמים, היו מתאימים באמנות רבה את החתך והיו מחברים אותם בסיכות, ורק לאחר יומיים נראה בו חתך שהשחיר). היו מקרים שגנבו בפתח-תקווה אנטיליה שלמה (זו היתה כבר משוכללת ועשוייה ברזל).
בתנאים אלה הלכה והתפתחה הפרדסנות העברית, ללא הדרכה וללא עיתונות מקצועית. במקום "החקלאי", "הדר", "בוסתנאי", "השדה", "המשק החקלאי", הופיעה חוברת ל"הלכות נטיעת פרדסים", בתבנית 10X15 ס"מ, בת 30 עמוד בשם "מעין גנים" מאת המנוח אהרן לייב פלמן (בן למשפחת פלמן). בהקדמה לחוברת נאמר: "והיה כל מבקש לדעת כל הלכות הפרדסים – יקנה לו ספרי זה במחיר מצער (חצי פרנק – שני גרוש) וידע בכל מכל כל." וכן אנו קוראים בחוברת "אזהרה לבל יהין מי שהוא להדפיס את הספר הזה, והעובר ייענש כחוק."
כמובן שאנו, הפרדסנים שבתקופה ההיא היינו נאלצים ללמוד מהניסיון בלבד ולשם "שכר לימוד" יקר. גם האגרונומים למדו בימים ההם, בעיקר מתוך הניסיון בלבד, ופרדסיהם הצטיינו יותר מפרדסים של אלה שאינם אגרונומים.
*
כל ניסיון של שיטת הטיפול בפרי ובשיווקו לא היה לפרדסנים העברים הראשונים. סוחרי פרי מיפו, מיעוטם יוונים ורובם ערבים נוצרים ומושלמים היו באים וקונים את הפרי ב"דמן" טלע עבר" (כל הפרי שיצא משער הפרדס) או לפי תיבה, הם היו מביאים את המומחים שלהם שהיו קוטפים, בוררים, מבררים, עוטפים, מנסרים את הלוחות (אז לא הביאו מעבר לים עצי תיבות קשורים בחבילות, כי אם היו קונים לוחות באורך 4-5 מטר והיו מנסרים אותם לפי גודל התיבות הדרוש). דופקים את התיבות ב"קדום" (פטיש ערבי), אורזים בהן את הפרי, סוגרים אותן, מעמיסים 8 תיבות על כל גמל ומובילים לנמל יפו.
המחיר הירוד שסוחרי הפרי שילמו אז לפרדסנים גרם שכמה פרדסנים בעלי מעוף ויוזמה בדקו את הוצאות "אַברדה" (משלוח פרי פו"ב, חופשי על האונייה) ואת מחירי הפרי בשווקי חו"ל וכו' וכו', כדי לשנות את המצב הקיים ולקבל את התמורה המלאה בעד הפרי. מתוך כך הגיעו לרעיון הקואופרציה, קראו לאסיפות-הסברה (אגב, נחיצות ההסברה בעינה עומדת עד היום) וביוזמתם של ה"ה שמעון רוקח, יהושע שטמפפר, ד"ר מזיה, פרץ פסקל וב"כ הברון רוטשילד, זיכרונם של כל אלה לברכה – נוסדה בפתח-תקווה בשנת 1900 "אגודת פרדס בע"מ".
ברוך בן עזר (ראב)
המשך יבוא
ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":
* התייחסות לתמונה של דבוישה – השומרים. כשהגדלתי את התמונה במחשב – ראיתי שיש ליד המושטת שדבוישה ציינה אותה, גם פנים. למעשה – חצי פנים. לדעתי זו עפרה (נדמה לי ששם משפחתה היה אז אלחייק, זו שנישאה למוטי נעלי) שעבדה הרבה במטבח.
ואפרופו סיפור על השומרים. השומרים בלילות היו מקבלים פרוסות לחם עם ריבה ותה לארוחת לילה. אבל הם לא הסתפקו בכך. היו פורצים למקררים שבמטבח ומוציאים משם ככל העולה על רוחם. ולמחרת – לאקונומית היו חסרים מצרכים לארוחות לחברים. נמלכה האקונומית בדעתה ונעלה במנעול כבד את הדלת לחדרון שבו היו המקררים. למחרת בבוקר היתה מסגרת החלון שהיה שם, מונחת עם כל החלון על הרצפה, והשומרים שוב נכנסו ולקחו מה שרצו. על זה האקונומית התפטרה מתפקידה.
האקונומית אז הייתי אני.
בנדלה
אודי: חלקי בארוחות הלילה היה שהבאתי ממאפי התנור שלי אבל מעולם לא השתתפתי בפריצות ולא בארוחות שכללו פרודוקטים שנגנבו.
* "חקירתו של דובר ראש הממשלה אלי פלדשטיין העלתה כי החליט למסור מסמך מסווג לתקשורת הזרה במטרה לעצב את דעת הקהל בישראל נגד ההפגנות למען עסקה לשחרור החטופים, בטענה שהן פוגעות במשא ומתן ומחזקות את חמאס – כך התיר היום (ראשון) לפרסום בית משפט השלום בראשון לציון, לבקשת 'הארץ'. המסמך הועבר לעיתון 'בילד' הגרמני באמצעות גורם שלישי המקורב ללשכת רה"מ.
"ביהמ"ש התיר לפרסם גם כי פלדשטיין ושלושה אנשי מערכת הביטחון חשודים במסירת ידיעה סודית עם כוונה לפגוע בביטחון המדינה – עבירה מתחום הריגול החמור שהעונש המרבי עליה הוא מאסר עולם – וגם בקשירת קשר לביצוע פשע. פלדשטיין וחשוד נוסף המשרת בצבא חשודים גם באיסוף סודות במטרה לפגוע במדינה, ופלדשטיין חשוד גם בחריגה מסמכות עד לפגיעה בביטחון המדינה." ["הארץ" באינטרנט, 17.11].
אהוד: האין גבול לטירלול? הלא האנשים האלה פעלו לטובת ישראל בחושפם את פעילותו הזדונית של יחיא סינוואר – להסית את מפגיני המחאה נגד ממשלת ישראל!!!
שועלה
מבחר חדש משירתה של אסתר ראב (פתח-תקוה 1894 – טבעון 1981), שכונתה "המשוררת הארצישראלית הראשונה", וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.
בעריכת הלית ישורון
הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020
בשנת 2021 נמכרו 648 עותקים של הספר
בשנת 2022 נמכרו 298 עותקים של הספר!
בשנת 2023 נמכרו 247 עותקים של הספר!
בס"ה נמכרו 1,193 עותקים
הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה (kibutz-poalim.co.il)
ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978
או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il
המחיר 59 שקלים לפני משלוח
אהוד: זה הספר היחיד משירי אסתר ראב הזמין כיום לרכישה.
הכרך "אסתר ראב / כל השירים" אזל מזה שנים רבות.
לפני יותר מ-100 שנים, בתל-אביב, בסיוון תרפ"ב, קיץ 1922, התפרסמו מעל דפי חוברת "הדים", שיצאה לאור בעריכתם של אשר ברש ויעקב רבינוביץ, שלושת שיריה הראשונים של אסתר: "אני תחת האטד", "כציפור מתה על הזרם" ו"לעיניך האורות, המלאות".
הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות
כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.
אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.
מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג
מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג
ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"
בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.
©
כל הזכויות שמורות
"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2185 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה תשע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית
המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום
פרופ' יוסי גלרון ב-Ohio State University
פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא
את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:
http://benezer.notlong.com
http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm
מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגל") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את אלפי הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.
http://benezer.notlong.com
http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm
מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגל") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את אלפי הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.
אל"מ (מיל') ד"ר משה בן דוד (בנדה): "...יוצאים מכלל זה 'חדשות בן עזר' והסופר הנידח, שהינם 'עופות די מוזרים' בביצה האינטלקטואלית המקומית, בהיותם חפים מכל שמץ של התקרנפות, תקינות פוליטית, אג'נדות מגדריות, אמוניות, חברתיות ופוליטיות – והתעקשותם לשחות נגד הזרם." ["חדשות בן עזר", 14.6.2021]
"שנה טובה אהוד, לך ולכל היקרים לך! מוריד בפניך את הכובע, על הכישרון, הנחישות וההתמדה כמו גם על עוז הרוח והיושר האינטלקטואלי. מי ייתן ותזכה לעוד הרבה שנים טובות ופוריות." ["חדשות בן עזר", 18.9.23].
פינת המציאות: חינם!
היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר
נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח
רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי
*
מסעות
כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!
עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!
05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה
94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי.
*
היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל
אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!
וכן "מנחום גוטמן לאליאס ניומן" ו"נחום גוטמן, מאמר", ס"ה 53 עמ'
עד כה נשלחו קבצים ל-2,082 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,088 מנמעני המכתב העיתי.
*
את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".
עד כה נשלחו קבצים ל-2,691 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,
צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,
וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16.
עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!
עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,453 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.
אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!
עד כה נשלחו קבצים ל-106 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,636 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"
[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-107 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-77 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!
עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!
עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-40 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!
עד כה נשלחו קבצים ל-39 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-50 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"
עד כה נשלחו קבצים ל-39 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת "מחווה לאברהם שפירא", הערב נערך בבית אברהם שפירא ברחוב הרצל בפתח-תקווה בתאריך 18.12.2005 בהשתתפות ראובן ריבלין, מאיר פעיל, מרדכי נאור, חנוך ברטוב ואהוד בן עזר
עד כה נשלחו קבצים ל-1680 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים
עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!
עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-59 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-32 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "הפרי האסור", שני שערי סיפורים!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!
ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"
סִפּוּרִים לִילָדִים
עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-35 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-11מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד" עם מאמרי ארנה גולן ומשה גרנות.
עד כה נשלחו קבצים ל-31 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!
עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הקובץ (171 עמ') "ידידי יצחק אורפז"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הקובץ "יהושע קנז – דברי חברים"!
רות אלמוג, אהוד בן עזר. עזי שטרן. יפה ברלוביץ.
עד כה נשלחו קבצים ל-2182 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת "100 שנים לרצח ברנר" מתוך "חדשות בן עזר", גיליון מס' 1641 ביום 2.5.2021, במלאת 100 שנה לרציחתם בידי ערבים של הסופרים יוסף חיים ברנר, צבי שץ ויוסף לואידור ביום 2.5.1921.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת
יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).
מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
הרצאת עמנואל בן עזר, נכדו של יהודה ראב, על תולדות פתח-תקווה.
https://www.youtube.com/watch?v=h81I6XrtAag
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,647 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.
*
את צרופת החוברת "פפיטה האזרחי 1963"
עד כה נשלחו קבצים ל-2,295 מנמעני המכתב העיתי.
*
את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.
*
את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת ארנה גולן: הוויתור. אימי, זיכרונה לברכה, היתה צדקת גמורה. הדרמה השקטה בחייה של חלוצה וחברת קיבוץ.
עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,374 מנמעני המכתב העיתי
ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-10 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת דאוד אבו-יוסף.
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד לרומאן של עדי בן-עזר "אפרודיטה 25"!
Adi עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: "תחנת הרכבת".
עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
שונות
את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").
עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
הבלוג של דני קרמן
https://dannykerman.com/2021/10/28/ehud_ben_ezer
דברים שעשיתי עם אודי – שירים למתבגרים
כולל חלק ניכר מהעטיפות ומהאיורים שעשה דני קרמן לספרי אהוד בן עזר
כדי להיכנס לבלוג יש ללחוץ אֶנטר ועכבר שמאלי
*
את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,232 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939
*
את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"
בשנים 2005-2009!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי
*
מסעות
כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!
עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!
05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה
94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי.
*
היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל
אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!
וכן "מנחום גוטמן לאליאס ניומן" ו"נחום גוטמן, מאמר", ס"ה 53 עמ'
עד כה נשלחו קבצים ל-2,082 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,088 מנמעני המכתב העיתי.
*
את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".
עד כה נשלחו קבצים ל-2,691 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,
צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,
וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16.
עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!
עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,453 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.
אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!
עד כה נשלחו קבצים ל-106 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,636 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"
[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-107 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-77 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!
עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!
עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-40 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!
עד כה נשלחו קבצים ל-39 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-50 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"
עד כה נשלחו קבצים ל-39 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת "מחווה לאברהם שפירא", הערב נערך בבית אברהם שפירא ברחוב הרצל בפתח-תקווה בתאריך 18.12.2005 בהשתתפות ראובן ריבלין, מאיר פעיל, מרדכי נאור, חנוך ברטוב ואהוד בן עזר
עד כה נשלחו קבצים ל-1680 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים
עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!
עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-59 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-32 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "הפרי האסור", שני שערי סיפורים!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!
ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"
סִפּוּרִים לִילָדִים
עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-35 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-11מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד" עם מאמרי ארנה גולן ומשה גרנות.
עד כה נשלחו קבצים ל-31 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!
עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הקובץ (171 עמ') "ידידי יצחק אורפז"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הקובץ "יהושע קנז – דברי חברים"!
רות אלמוג, אהוד בן עזר. עזי שטרן. יפה ברלוביץ.
עד כה נשלחו קבצים ל-2182 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת "100 שנים לרצח ברנר" מתוך "חדשות בן עזר", גיליון מס' 1641 ביום 2.5.2021, במלאת 100 שנה לרציחתם בידי ערבים של הסופרים יוסף חיים ברנר, צבי שץ ויוסף לואידור ביום 2.5.1921.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת
יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).
מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
הרצאת עמנואל בן עזר, נכדו של יהודה ראב, על תולדות פתח-תקווה.
https://www.youtube.com/watch?v=h81I6XrtAag
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,647 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.
*
את צרופת החוברת "פפיטה האזרחי 1963"
עד כה נשלחו קבצים ל-2,295 מנמעני המכתב העיתי.
*
את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.
*
את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת ארנה גולן: הוויתור. אימי, זיכרונה לברכה, היתה צדקת גמורה. הדרמה השקטה בחייה של חלוצה וחברת קיבוץ.
עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,374 מנמעני המכתב העיתי
ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-10 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת דאוד אבו-יוסף.
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד לרומאן של עדי בן-עזר "אפרודיטה 25"!
Adi עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: "תחנת הרכבת".
עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
שונות
את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").
עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
הבלוג של דני קרמן
https://dannykerman.com/2021/10/28/ehud_ben_ezer
דברים שעשיתי עם אודי – שירים למתבגרים
כולל חלק ניכר מהעטיפות ומהאיורים שעשה דני קרמן לספרי אהוד בן עזר
כדי להיכנס לבלוג יש ללחוץ אֶנטר ועכבר שמאלי
*
את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,232 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939
*
את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"
בשנים 2005-2009!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר
עד כה נשלחו קבצים חינם ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ PDFחינם
עד כה נשלחו קבצים ל-2,253 נמעני המכתב העיתי
ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.
הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!
📑 בגיליון:
- שירי אסתר ראב: שִׁירִים מִבֵּין הַזְּמַנִּים
- יורם אטינגר: תקיפת איראן – תרומת ישראל
- איליה בר-זאב: בין סתיו לחורף
- אורי הייטנר: 1. בידו האחת אוסלו ובשנייה שבעה באוקטובר
- אודי מנור: "לא לשלוט ולא להישלט" – אבל גם לא להתקפל ולא לוותר ולזכור מי הבעייה ומי הפתרון
- שמעון גרובר: 1. המלחמה בעוני ובקוטביות החברתית-כלכלית
- מוקי אלדד: תְּפִלַּת הַדּוֹרוֹת
- בת-שבע אריאלי: מהפרדס למושבה
- משה גרנות: התיאבון הגדול של הכוהנים (אינספור קורבנות במגוון שמות -ביכורים, מעשר, תרומות של זהב, כסף, רכוש, הקצאת 48 ערים ללויים ועוד), והצווים חסרי השחר שהטילו על עובד האדמה (הפקרת השדה בשנה השביעית, שיתוק מוחלט בשבת ובחגים), גרמו לכך שהמאמינים כי צווים בלתי אפשריים אלה הורדו משמיים בידי משה – הבינו שאין כל אפשרות להתמודד עם העול הזה.
- אהוד בן עזר: ברנר והערבים
- ברוך בן עזר (ראב): (חבר "פרדס" מס' 60, 1910-1937)
- ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":: * התייחסות לתמונה של דבוישה – השומרים. כשהגדלתי את התמונה במחשב – ראיתי שיש ליד המושטת שדבוישה ציינה אותה, גם פנים. למעשה – חצי פנים. לדעתי זו עפרה (נדמה לי ששם משפחתה היה אז אלחייק, זו שנישאה למוטי נעלי) שעבדה הרבה במטבח.
- שאר הגליון