בעיצומה של מלחמה קשה, מדממת וממושכת, החליט ראש ממשלת ישראל – או שמא אולץ לעשות כן עקב לחץ בלתי מתון של שותפיו ה(בלתי) טבעיים – להדיח שר ביטחון מקצועי ומנוסה ולהחליפו בשר ביטחון טירון.

בעיצומה של מלחמה קשה, מדממת וממושכת בחר ראש ממשלת ישראל בסדר עדיפויות מעוות: עדיפות למשתמטים משירות צבאי על פני מאות האלפים המשרתים בסדיר ובמילואים בחזיתות השונות, והמממנים את זכויות היתר והתיאבון הגובר של משתמטים שאינם משרתים ואינם עובדים.

בעיצומה של מלחמה קשה, מדממת וממושכת פגע ראש ממשלת ישראל בקוד האתי הפשוט של יהודים אמיתיים – הקם להורגך השכם להורגו – ובמקומו הוא עושה לילות כימים כדי לקדם את המשתמטים, חרדים ושאינם חרדים, על חשבון היהודים הערכיים והאמיתיים, עם כיפה ובלעדיה, המשלמים את מחיר המלחמה.

כישלונו של ראש הממשלה זועק לשמיים דווקא בגלל שאין מדובר על מחלוקות פוליטיות "רגילות".

אין מדובר על שחרור החטופים בדרך זו או אחרת. שתיהן לגיטימיות. חבל שהגוף המתקרא בפי עצמו ובפי התקשורת בשם היומרני "מטה משפחות חטופים" – בשעה שהוא מייצג רק חלק ממשפחות אלה – הפך להיות כוח פוליטי, חלק מן המחנה הרל"ביסטי, ובכך הכשיל את עצמו ואת השגת מטרתו-מטרתנו.

אין מדובר על קידום (על-ידי הקואליציה) או בלימה (על-ידי הרל"ביסטים) של תיקונים הכרחיים במערכת המשפט, שהפכו להפגנות סוערות ברחובות בלפור וקפלן ושידרו לאוייב שאנו חלשים ומפורדים, עד כדי כישלון חמור בפתיחת מלחמת שמחת תורה.

אין מדובר על שמאל משיחי וגזעני החותר אל "היום שאחרי" בדמות גירוש של מאות אלפי יהודים מבתיהם בארצם. הטרנספר לא יעבור!

כישלונו של ראש הממשלה בולט על רקע היותו ראש ממשלת "ימין מלא-מלא", ממשלה העושה כל כך הרבה שגיאות המובילות דווקא שמאלה.

במקרה שלפנינו, אין מדובר בקואליציה ובאופוזיציה, בתומכי ראש הממשלה ובשונאיו, בימין ובשמאל. כאמור לעיל, במקרה שלפנינו אין מדובר על מחלוקות פוליטיות "רגילות": במקרה שלפנינו מדובר על משרתים ועובדים ועל משתמטים שאינם משרתים ואינם עובדים. שר הביטחון הודח בגלל שהתייצב באומץ מול משתמטים שאינם משרתים ואינם עובדים. ראש הממשלה נכשל בכך שבחר בצד הלא נכון, בצד המשתמטים.

ד"ר רון בריימן היה יו"ר חוג הפרופסורים לחוסן מדיני וכלכלי.

ארי שביט, "מלחמה קיומית –

מאסון לניצחון לתקומה"

הוצאת ידיעות אחרונות – ספרי חמד, ישראל 2024, 142 עמ'.

ביקורות שקראתי בעיתונות על ספרו של ארי שביט "מלחמה קיומית – מאסון לניצחון לתקומה", טענו נגד הספר ונגד המחבר, שהוא מציע להפוך את ישראל לספרטה. מי שקרא את הספר יודע, שזו טענה מניפולטיבית, המסלפת את המסר של הספר באמצעות הוצאת חצי אמת מהקשרה.

אכן, ארי שביט מזכיר בהקשר של הצעותיו לגבי ישראל את ספרטה. ויש בו הצעות מרחיקות לכת לחיזוק העוצמה הצבאית של ישראל, החל מהכפלת תקציב הביטחון, דרך הכפלת שיעור המגויסים (עם הצעות אופרטיביות כיצד לעשות כן), הארכת שירות החובה לארבעים חודשים – מחציתם בתשלום, דחיית גיל סיום השירות במילואים, שינוי דרמטי במבנה צה"ל כדי להפכו ליותר התקפי. אשכרה ספרטה. אולם לאורך כל הספר מדבר שביט על השילוב של אתונה וספרטה, כתנאי הכרחי להקמת קיר הברזל שיבטיח את קיומה של ישראל. כלומר לצד ההתעצמות הצבאית והחזרה לאתוס של חברה מגויסת, מדבר שביט על חיזוק התרבות והרוח, הדמוקרטיה הליברלית, הזיקה לעולם החופשי, כהכרח קיומי. אחדות מה שנראה כניגודים, היא המפתח לניצחון ולתקומה של ישראל.

שביט מתאר בהרחבה את האיום האיראני ואיום ארגוני הטרור שבחסות איראן על קיומה של ישראל, מציע לא לזלזל כלל ביכולות של האוייב ובממשות האיום על קיומנו, ומציע אסטרטגיה לניצחון במלחמה הקיומית הזאת. הוא מציג את תורת הביטחון שעיצב בן-גוריון בראשית המדינה כתורה גאונית שהצליחה מעל המשוער, ודווקא הצלחתה הגדולה יתרה אותה. אבל לא נוצר לה תחליף ובעשורים האחרונים ישראל פעלה ללא תורת ביטחון, ללא אסטרטגיה, וכך הידרדרנו למצב שפגשנו ב-7 באוקטובר.

הוא מציע לעצב תורת ביטחון חדשה, עדכנית. לטעמי, מה שנדרש הוא לחזור לתורת הביטחון של בן גוריון, שתקפה גם היום, ולהתאימה למציאות ימינו. ובעצם גם שביט לא מציע שינוי מהותי, אלא תוספת חדשה – יוזמה. אלא שבתורת הביטחון של בן גוריון, היוזמה בהחלט היתה מרכיב מרכזי. כך יצאנו בהנהגתו למתקפת נגד מקדימה במלחמת סיני, ובהנהגת ממשיכיו למתקפה המקדימה במלחמת ששת הימים, ובהנהגת יריבו אך ממשיכו בגין במלחמת שלום הגליל ובהפצצת הכור העיראקי.

שביט מיטיב לתאר את הכשל הבסיסי של האסטרטגיה הישראלית בעשורים האחרונים ובעיקר בעידן נתניהו; האסטרטגיה שהביאה אותנו אל עברי פי פחת והמיטה עלינו את האסון. "קנייה של זמן שקט, העדפה של ההווה על פני העתיד, עיוורון בכל הנוגע ליכולות (המתהוות) של האויב, עיוורון בכל הנוגע לכוונות (הקנאיות) של האוייב, התמכרות לאמונה בעליונות של הטכנולוגיה הגבוהה, התמכרות לאמונה בעוצמה הגלומה בניאו-ליברליות, בגלובליזציה ובשגשוג הכלכלי, שחיקה של אתוס השירות וההקרבה, אורבניזציה קיצונית תוך הפקרה של הספר והפריפריה, ניוון של החשיבה האסטרטגית, הפרת האיזון בין כוח העמידה (שגדל) ובין כוח המחץ (שהתכווץ), תרבות ארגונית פגומה במערכות הממשל תוך שחיקה של המקצועיות ושל השאיפה למצוינות, אובדן השפיות הפוליטית בשל ההתמסרות לפלגנות, לפוליטיקת זהויות, לתקינות פרוגרסיבית ולקיצוניות לאומנית, החלשת המדינה, פירוק החברה ושחיקה של הממלכתיות הישראלית."

כל אלה שחקו את הביטחון הלאומי של ישראל. "בניגוד לממשלות בן גוריון, ממשלות נתניהו התנהלו באופן מופקר ללא אסטרטגיית-על וללא תפיסת ביטחון לאומית." ובאותה שעה, האוייב לא ישב בחיבוק ידיים אלא גיבש אסטרטגיית-על להשמדת ישראל, התעצם, התפתח, התחזק וניצל את חולשותינו כדי להכות בנו.

זהו ספר קצר, תמציתי, אך חשוב מאוד. חשוב שיקראו אותו מקבלי ההחלטות, בדרג המדיני והצבאי, וחשוב שיקרא אותו הציבור הרחב.

הספר נכתב חצי שנה לאחר 7 באוקטובר, ובממדים מסוימים הוא התיישן. בחודשיים האחרונים זכינו לראות הצלחות מעוררות השראה של צה"ל וכוחות הביטחון, במבצעי הביפרים ומכשירי הקשר, בחיסול נסראללה וצמרת חיזבאללה, בחיסול מרבית מאגרי הטילים של לבנון, בתמרון של צה"ל בדרום לבנון, בחיסול סינוואר ובהתקפות מוצלחות מאוד בתימן וחשוב יותר – באיראן. אם הרעיון של הספר היה שיש לחתור במהרה להפסקת המלחמה כדי לאפשר התעצמות והתארגנות לקראת מלחמת הקיום הקרובה, הרי שטוב שלא נהגנו כך, וכבר כעת ביצענו כמה מהליכים חשובים שחיזקו את ההרתעה הישראלית והוכיחו שעוד כוחה של ישראל במותניה. לפתע חזרנו למה שאיפיין אותנו בעבר – התקפיות, יוזמה, תחבולה והפתעה.

דומני שארי שביט היה שמח לוותר על מסר כמו "על ישראל להרוויח זמן: לשאוף לסיום סביר של המלחמה בעזה ולהסדר מדיני סביר בצפון, אשר יאפשרו שיבה של החטופים ושל תושבי הספר לבתיהם, ויאפשרו הידוק מחודש של הברית עם המערב."

האמת היא שהכול, כמעט, מראש הממשלה ושר הביטחון, דרך הרמטכ"ל וצמרת צה"ל ועד הפרשנים באולפנים, ליהגו – הסדרה הסדרה. יתכן שמה שסיכל זאת היה החשש שחיזבאללה עומד לעלות על תחבולת הביפרים. כשאנו רואים מה הכינו לנו שכנינו מצפון, דומני שעלינו לברך הגומל על שלא הלכנו להסדרה מסוכנת. אני מקווה שנתמיד במלחמה עד להכרעה.

אך אחרי ההכרעה, יהיה עלינו לעשות את מה ששביט מציע לעשות בזמן שנרוויח. "את הזמן שאותו תרוויח, על ישראל לנצל באופן מיטבי. עליה לגבש תוכנית חומש לבנייה מחדש של הביטחון הלאומי... בתוך שנים ספורות על ישראל לעבור מהפכה זהותית, ארגונית וביטחונית, אשר תפיק כוח מחץ יוצא דופן מתוך כוח העמידה הגדול שלה. בתוך זמן קצר על המדינה, החברה והצבא לעבור תהליך שינוי עמוק, הדומה לזה שהיישוב המאורגן עבר לקראת תש"ח."

2. צרור הערות 6.11.24

* חבלה במאמץ המלחמתי – בעיצומה של מלחמה קיומית, שעה שעשרות אלפי לוחמים מחרפים את נפשם על הגנת המולדת, כשמאה ואחד חטופים עדיין בשבי חמאס, כשאנו ניצבים על סף התקפה איראנית, ראש הממשלה הכושל, מר מחדל, הדיח את שר הביטחון, בשל התנגדותו לחוקי העריקה ההמונית ממלחמת מצווה.

14 ראשי ממשלה היו בישראל. נתניהו אינו נמנה עם 13 הטובים שבהם. עסקן קטן, ציני, אגוצנטרי, חסר גבולות. אפס במנהיגות.

* למה ישראל כץ? – כי כשכץ היה שר האוצר, ומר מחדל נתן לו הוראה בזויה לא להגיש תקציב, הוא ציית. כאלה הוא אוהב, ראש הממשלה הכושל, האפס.

* המשתמטים או המילואימיניקים – עם מי נתניהו מתכוון להביא את הניצחון המוחלט? עם המשתמטים שהוא מקריב את ביטחון המדינה כדי לרצות אותם, או עם המילואימניקים שכבר שנה נושאים את עמם עלי שכם, והוא תוקע סכין בגבם?

* חרא – מהפרטים שהותרו לפרסום, קשה להגזים בחומרת החשדות בפרשה הביטחונית החמורה. מדובר בפגיעה במזיד בביטחון המדינה כדי לקדם אינטרסים פוליטיים.

העסקת אדם שנכשל בסיווג ביטחוני, תוך העסקתו בדרכים עקלקלות, והכנסתו לישיבות הסודיות ביותר ולמתקנים הסודיים ביותר. שימוש בו לצורך גניבת מסמכים סודיים ביותר לשימוש מניפולטיבי בהם למטרות זרות, תוך סכנה של שריפת מקורות מודיעיניים.

ממה שהותר לפרסום, לא ברור אם נכונות ההאשמות, שלפיהן פתקי סינוואר עוותו. אם כן, מדובר בשימוש מניפולטיבי ציני בחומר מודיעיני מסווג, תוך עיוותו, על מנת לפגוע בשר הביטחון בזמן מלחמה וכדי לפגוע במשפחות החטופים שנאבקות למען שחרור יקיריהן.

אני רוצה להתייחס דווקא לנקודה כביכול שולית, ולבטח לא פלילית ואין בה סיכון ביטחון המדינה – התנערותו של נתניהו מפלדשטיין והצגתו כמי שאינו קשור אליו ואל לשכתו. אותו פלדשטיין היה שפוט של הבוס, עשה הכול למענו, סיכן את עצמו למענו, וברגע שנחשף – נתניהו מנער ממנו את חוצנו. יש לכך הגדרה אחת – חרא של בן אדם. מה חדש בזה? אין חדש. אבל הלנצח נאכל חרא?

יש אמירה ביביסטית נפוצה, האומרת ש"באופן אישי לא הייתי רוצה להיות חבר שלו, אבל כמנהיג..." אני, כמובן, לא מסכים עם זה. אני מצפה ממנהיג קודם כל להיות אדם. להיות הגון.

אבל כאן מדובר בהתנהגות אנטי מנהיגותית אופיינית. תמיד נתניהו בורח מאחריות ומוצא שעירים לעזאזל שאשמים בכישלונותיו. זה לחם חוקו של נתניהו וכך הוא נהג תמיד.

מי שאינו מסוגל לקחת אחריות אינו מנהיג ואינו כשיר לראשות הממשלה.

* מאיזה חומר הם קורצו –מאיזה חומר אנושי קורצו מנהיגי ישראל בדור האחרון?

אריק שרון, בניגוד לאינסטינקט הבסיסי של כל אב נורמלי לגונן על ילדיו, הסכים שבנו עמרי יישא את עוונו (של האב) ואף יישב תחתיו בכלא.

אולמרט זרק לכלבים, כדי להציל את ישבנו, בלי להניד עפעף, את שולה זקן, שבמשך עשרות שנים היתה שפחתו החרופה, בנאמנות ללא קץ ואף נכונות לשבת למענו בכלא.

ועכשיו אנו רואים את נתניהו משליך מתחת לגלגלים את פלדשטיין, נאמנו, כדי לנקות את עצמו.

מה הפלא שמדינת ישראל מצויה במשבר מנהיגות כה קשה? אי אפשר לנתק את אסון 7 באוקטובר ממשבר המנהיגות הזה.

* האם הוא טירפד עסקה? – מכל הפרטים שכבר פורסמו על הפרשה הביטחונית, מתגלה תמונה קשה של פגיעה בביטחון המדינה, אבל אין אפילו קצה קצהו של אקדח מעשן לטענה שנתניהו מטרפד עסקת חטופים. חבל שהאופוזיציה מנצלת את האירוע כדי לטפול עליו אשמת שווא.

גם אם נתניהו השתמש בחומר הגנוב באופן מניפוליטיבי כדי לגונן על עצמו מפני הביקורת בנושא החטופים – אין זה אומרת שהביקורת מוצדקת.

היא לא.

* עלילת דם אפלה – עלילות הדם האנטישמיות הנתעבות ביותר נגד היהודים לאורך ההיסטוריה, מתגמדות בחומרתן לעומת עלילת הדם על צה"ל והשב"כ, שנועדה לגונן על ראש הממשלה מפני אחריותו למחדל, שהמיט עלינו את אסון 7 באוקטובר, ולפיה הם שיתפו פעולה עם חמאס כדי להפיל את הממשלה.

השבוע שוב יצאה הח"כית המופקרת טלי גוטליב, שארור מי שייצר את השפכטל שבו גירדו אותה מתחתית החבית, בהפצת עלילת הדם על השב"כ. וכמוה הביביריון ברדוגו בערוץ התעמולה.

שעה שלוחמי צה"ל והשב"כ נלחמים על הגנת המולדת, גורמים עוינים מתוך סביבתו של ראש הממשלה תוקעים סכין מורעלת בגבם, ומסובבים בחדווה.

* לגנוב סוסים – בעיצומה של מלחמה קיומית קשה, כאשר יש לעשות הכל כדי ללכד את העם, מה שמעסיק את ראש הממשלה הוא ניסיון נואל להדיח את היועמ"שית. הוא רוצה בכך כדי שהוא וחבריו יוכלו לגנוב סוסים באין מפריע. הוא פועל לכך, למרות שהוא יודע שמדובר בצעד שיעמיק את הפילוג בעם. בנאומיו הוא קורא לאחדות, אך במעשיו הוא קורע את העם.

* בדיחה – בגיליון הקודם קראתי בדיחה, שאם היא לא היתה על חשבוננו, היא היתה מצחיקה. נתניהו הוזכר בצמידות ל... החזיקו חזק, ל... צ'רצ'יל.

צ'רצ'יל זייף פרוטוקולים של מלחמה כדי לנקות אותו מאחריות למחדלים נוראים? צ'רצ'יל פגע במאמץ המלחמתי כדי לחוקק חוקים שיתנו להמוני בריטים להשתמט מהמלחמה? והעיקר – האם צ'רצ'יל ניהל מדיניות פייסנות צ'מברליינית, שניסתה לרצות את הנאצים / חמאס והמיט אסון על מדינתו?

* התגובה הישראלית – אם איראן תתקוף אותנו, בין אם ישירות מאיראן ובין אם מעיראק או תימן, התגובה הישראלית צריכה להיות תקיפה עוצמתית ביותר על מתקני הגרעין האיראני, במטרה להשמידם, ואם אין יכולת להשמידם, במטרה לגרום להם את הנזק הגדול ביותר שניתן.

אם איראן לא תתקוף אותנו – גם אז עלינו לתקוף את מתקני הגרעין במלוא העוצמה.

* מלחמת החירות שלהם – כל נאומו של השוקניסט הראשי היה נאום שטנה ואיבה נגד מדינת ישראל. המסר הנתעב והבזוי ביותר בדבריו, היה הקריאה הבוגדנית לעולם להטיל סנקציות על ישראל, בעיצומה של מלחמה קיומית קשה.

מה שעורר את הסערה הציבורית היה הכינוי המזעזע לרוצחים ולאנסים של ארגוני הטרור – "לוחמי חירות". הכינוי הזה, שנה אחרי מה שעוללו אותם "לוחמי חירות", הגדישה את הסאה, גם בעיני הציבור ה"שמאלני". הדבר גרם לגל אדיר של ביטול מנויים וחרם מודעות, שאילצו את שוקן ואת השוקנייה לנסות למזער נזקים.

הדרך שבה הם נקטו, היא בידוד האמירה על המחבלים משאר תועבות נאום הבלע, ולנסות להסביר שבעצם דבריו לא הובנו. שוקן עצמו הוציא איזו רשומה שבה התפתל להסביר שלא התכוון לחמאס, שהם באמת מחבלים, כאילו יש אדם אחד ששמע את הדברים ויכול היה להבין אחרת מכך שהוא התכוון גם התכוון לחמאס.

וביום שני, פשקוויל המערכת הצטרף למאמץ למזעור הנזק הכלכלי לעיתון. הוא נפתח באזכור ה"הבהרה" הפתלתלה של שוקן, בתוספת הסתייגות מכך, שבכל זאת לא נכון היה לומר את הדברים, והזכירו ששוקן ועיתונו כבר עשרות שנים תומכים במאבק בלתי אלים להקמת מדינה פלשתינאית לצד ישראל. ומיד עברו למתקפה על נתניהו שמנצל את דברי שוקן כדי להסית נגד "הארץ", כחלק מהמסע שלו נגד העיתונות החופשית. וכך, פשקוויל המערכת נקט בשיטה הביביסטית של ווטאבאוטיזם בכייני, כדי להסיט את הביקורת לאחרים. טוב שהם לא ייללו על "אכיפה בררנית".

גם נועה לימונה הסתייגה מדברי שוקן. הסתייגות טקטית. הוא היה צריך לחשוב מראש שדבריו לא יובנו כהלכה. אך היא יוצאת מגדרה כדי לסנגר על דבריו. לטענתה, הביטוי "לוחמי חירות" והביטוי "טרוריסטים", אינם ניצבים על אותו מישור. הביטוי "לוחמי חירות" עוסק במטרת המלחמה – חירות. המושג "טרוריסטים" עוסק באמצעי – פגיעה באזרחים. שוקן טעה טקטית, כי לא לקח בחשבון שציבור הנבערים מדעת לא מבין את הדקויות. המסר של לימונה, הוא שהמחבלים הם אכן לוחמי חירות, אך הבעייה היא שהם פוגעים באזרחים, כלומר נוקטים בטרור. ואז היא עוברת להשתלחות רבתי בצה"ל שהורג במכוון המוני אזרחים, ומכאן שחיילי צה"ל הם מחבלים יותר גרועים מלוחמי החירות.

אילו המחבלים לא היו פוגעים באזרחים, הם היו לוחמי חופש למהדרין. אך מה היא מלחמת החירות שלהם? האמנם בעד מדינה פלשתינאית לצד ישראל? הרי המחבלים שביצעו את הטבח באו ממדינה פלשתינאית לצד ישראל, כפי שהיתה עזה. ומלחמת החירות שלהם היא למען "פרום ד'ה ריבר טו ד'ה סי - פלסטיין וויל בי פרי," כפי שצווחים אוהדיהם בארה"ב ואירופה. מהנהר ועד הים פלשתין תהיה חופשית. חופשית ממה? מקיומה של מדינה יהודית, ומנוכחותם של יהודים חיים. זו החירות שעליה הם נלחמים. שבין הנהר והים פלשתין תהיה ניר עוז ובארי.

ואם מישהו טוען שזה רק חמאס, ואילו פת"ח חושב אחרת, מומלץ לו שיקשיב לנאום שנשא השבוע ביל קלינטון ובו תיאר את המו"מ בין ברק לערפאת. ברק הציע מדינה פלשתינאית עצמאית לצד ישראל על 96% משטחי יש"ע, שבירתה ירושלים, כולל 75% מהעיר העתיקה, וכפיצוי על ה-4% החסרים הם יקבלו שטח זהה בגודלו מתוך שטח ישראל הריבונית, שאותו הם יבחרו. ערפאת דחה את ההצעה ופתח במתקפת הטרור. וכזכור, אבו מאזן דחה הצעה מופקרת יותר שקיבל מאולמרט. כי הקונצזוס הפלשתינאי הוא "חירות" על כל שטחה של מדינת ישראל.

* אסור לנטוש את העמדה – שי גולדן עוזב את ערוץ התעמולה ועובר לערוץ 13.

חבל. הוא מילא שם שליחות ציונית חשובה – להשמיע לציבור שטוף המוח שצורך "חדשות" רק בערוץ התעמולה, את קול הציונות הממלכתית, את קול האמת.

אסור לנטוש עמדה חשובה כזאת. לא יהיה לו תחליף.

* גשמי ברכה – ביום ראשון בצהרים שוגר מטח כבד מאוד לאזור קצרין ומרכז הגולן. פרצו שריפות רבות.

ואז נפתחו ארובות השמיים. לא כמות גדולה של גשם, אך די היה בכך כדי לעצור את התפשטות האש.

* סגירת מעגל – חוסל הרוצח (או בשוקנית – לוחם החירות) של חברינו היקרים נועה וניר ברנס והאחראי על טבח הילדים במג'דל שמס. כל כלב ביג'י יומו.

בימים אלה אנו נוטעים חלקת תפוחים חדשה, שתקרא חלקת נועה, לזכרה של נועה ברנס, חברתנו לצוות המטע.

* עד התלם האחרון – אני שומע ביקורת על צה"ל שאישר לחקלאים ממטולה לעבוד ובכך גרם למותם. איני יודע אלו התרעות היו באותו יום, והאם שיקול הדעת היה נכון, אבל מי שחושבים שצריך לאסור כליל עד סוף המלחמה את העבודה, אינם מבינים את משמעות הדבר. נטישת השטח והפקרת הגידולים היא נזק כבד ובלתי הפיך.

כמעט 20 רקטות נחתו במלחמה בשטחי החקלאות של אורטל, וחבריי ואני משכימים בכל בוקר לעבודה. נכון, יש בכך סיכון, אך מה האלטרנטיבה? אם ננטוש את שדותינו נעניק ניצחון ל"לוחמי החירות" של חיזבאללה.

"במקום בו תחרוש המחרשה היהודית את התלם האחרון שם יעבור גבולנו" (יוסף טרומפלדור).

* להבטחת ביטחון המזון – כאשר מגיעים שבחים לממשלה, אין שמח ממני לתת אותם. ובראש ובראשונה לשר החקלאות, אבי דיכטר.

הממשלה אימצה את תוכניתו של שר החקלאות להגדיל בשליש, בתוך עשור, את הייצור החקלאי בישראל. לראשונה אחרי שנים רבות, שבהן הממשלות, בעקבות פקידות האוצר, הובילו מדיניות אנטי חקלאית, ששמה את יהבה על יבוא פרוע, כשהגרועה ביותר היתה ממשלת השינוי עם שר האוצר ליברמן ושר החקלאות פורר – סוף סוף מדיניות שנועדה להבטיח את ביטחון המזון של ישראל.

* מחנות מעבר – ביום שישי ביקרתי ברוחמה, והתרגשתי לראות את שכונות הקראווילות החדשות שהוקמו בקיבוץ בעבור מפוני כפר עזה, כתחנת מעבר עד תקומת יישובם. שכונה דומה הוקמה בחצרים בעבור מפוני בארי.

החלום שלי, הוא שאחרי שתושבי בארי וכפר עזה ישובו לבתיהם, האתרים בחצרים וברוחמה יהיו מחנות זמניים ליישובים חדשים שיוקמו בנגב.

* מאבדים את מבשרת אדומים – מבשרת אדומים, המוכרת יותר בכינויה E1 (קיצור של East 1), היא שטח אסטרטגי חיוני ביותר, בין ירושלים למעלה אדומים, שנועד ליצור רצף אורבני בין שתי הערים, כדי למנוע את בידוד מעלה אדומים.

את ההחלטה הראשונית ליישב את השטח קיבלה ממשלת שמיר, שסיפחה את רובו למעלה אדומים. החרתה המשיכה אחריה ממשלת רבין, שסיפחה לעיר את יתרת השטח. רבין הורה להתחיל בעבודות תשתית לבנייה באזור. התוכניות – נפלאות, אולם כל הממשלות מאז לא עמדו בלחץ של ארה"ב והאיחוד האירופי ולא מימשו את התוכניות.

במאבק על אדמות הארץ אין ואקום. כפי שהשטח חשוב לנו, כדי להבטיח את הרצף בין ירושלים למעלה אדומים, הוא חשוב לפלשתינאים כדי ליצור רצף טריטוריאלי בין נפת רמאללה לנפת בית לחם. ובעוד הממשלות שלנו רדומות, הפלשתינאים משתלטים על השטח ובונים בו, בעידוד הרשות, בנייה פרועה ובלתי חוקית בהיקפים גדולים. ומה עושה ממשלת ימין על מלא כדי לסכל את ההשתלטות ולממש את תוכניות הפיתוח הישראליות? כלום ושום דבר.

וכך, בשל חידלון ועייפות של ממשלה כושלת, אנו עלולים לאבד שטח חיוני לאינטרס הלאומי של ישראל.

* פשרה על הרע במיעוטו – הרעיון של הקמת חטיבות חרדיות הוא רעיון גרוע. הוא מנוגד לרעיון של צבא העם, שהוא הצבא של כולם. יחידות ייחודיות לבעלי אורח חיים או השקפת עולם מנוגדות לאתוס הצה"לי. זו עלולה להיות בעייה חמורה לאורך זמן.

ואף על פי כן, אני תומך בהקמת יחידות כאלו. המציאות מורכבת ומחייבת פשרות על הרע במיעוטו. מה האלטרנטיבה? המשך המצב הקיים – ההשתמטות הגורפת, הוא בלתי נסבל. שינוי צה"ל כדי להתאימו לדרישות החרדים אינו בא בחשבון. איני רואה אלטרנטיבה טובה יותר.

קודם שיתחילו להתגייס. בהתחלה ליחידות ייעודיות. בהמשך, באופן טבעי, חלק ירצו להצטרף ליחידות אחרות. לאט לאט זה יתמסמס.

עם הנצח אינו מפחד מדרך ארוכה.

* הדמגוגיה הסוציאלית בשירות ההשתמטות – אני מאמין גדול במדינת הרווחה, ודווקא לכן אני סולד מדמגוגיה פופוליסטית סוציאלית, שמנצלת לרעה את מנגנוני מדינת הרווחה.

הרעיון המסדר של מדינת הרווחה הוא הערבות ההדדית. מה משמעות ההדדיות? שנדרש מאמץ משני הצדדים. מהאזרח מצופה לתרום לפי יכולתו לכלכלה וקודם כל לפרנסתו, והמדינה תשלים את מחסורו.

בשם ערכי מדינת הרווחה, החרדים דורשים את חוק המעונות. "מה אשמו עוללינו?" הם מייללים, "שאין לנו יכולת לממן להם את המעונות, שהמדינה אינה מסבסדת אותם?" הם לא אשמים. הוריהם אשמים. בקרב כלל הציבור, הסבסוד ניתן אחרי מיצוי יכולת הפרנסה של שני בני הזוג. אם הגבר בוחר לא לעבוד ולא להתפרנס, מה פתאום המדינה צריכה לסבסד את ילדיו? הם דורשים את הסבסוד הזה מהמדינה, בעוד הם משתמטים מהגנה עליה בשעת מלחמה, ומצפים שמהמיסים של המילואימניקים ובני משפחותיהם שסובלים כל כך למעלה משנה, יממנו את המעונות לילדיהם. זה עוול נורא. אסור לאפשר להם לפרוט על רגשות החמלה שלנו, כדי לסחוט עוד מהמדינה.

מדינת ישראל חייבת לבצע ניתוח לניתוק המשתמטים מקופת המדינה. הם הראשונים שירוויחו מהתיקון הזה, כי החברה שלהם חולה.

* נצלנות לשמה – מעונות היום המסובסדים הם יצירה חברתית נעלה של מדינת הרווחה הישראלית.

היוזמה היתה של שרת העבודה בשנות החמישים המוקדמות, גולדה מאיר. מטרתה היתה לעודד נשים לצאת לעבודה. ראשית, למען קידום מעמד האישה, כי רוב הנשים היו עקרות בית. שנית, כדי להגדיל באופן משמעותי את מיספר העובדים בישראל ולהגדיל את התל"ג. שלישית, כדי לחזק את פרנסת המשפחות בישראל.

כל הרעיון הוא לאפשר לשני בני הזוג לעבוד. סבסוד מעונות יום למשפחות שאחד מבני הזוג בוחר שלא לעבוד, היא היפוכה המוחלט של מטרת המיזם החברתי הזה. זו נצלנות לשמה. התעלקות על תקציב המדינה ועל הציבור העובד, מפרנס ומשלם מיסים. אותו הציבור גם משרת בצה"ל, בסדיר ובמילואים. האם הוא צריך לשאת על גבו את הציבור המשתמט? זה לא מוסרי ובוודאי שזה לא יהודי.

"הלומד על מנת לעשות, מספיקין בידו ללמוד וללמד, לשמור ולעשות" (מסכת אבות, פרק ד' משנה ח').

* לא להרפות – קמפיין ממוקד של אנשי הציונות הדתית (לא מפלגת ההשתלטות העוינת על המותג) לשכנוע הח"כים הדתיים לאומיים לא לתת ידם לחוקי ההשתמטות ומימון ההשתמטות, הביא להישג שני ברציפות. חוק ההשתמטות לא עלה השבוע שעבר. חוק מימון ההשתמטות לא יעלה השבוע.

הובילו את המהלך נשות מילואימניקים ומשפחות שכולות בחברה הדתית לאומית.

אסור לנוח על זרי הדפנה. יש להמשיך בלחץ כדי להבטיח שאף חוק מהסוג הזה לא יעבור.

שר הביטחון החדש, ישראל כץ, מונה לתפקידו רק למען חוק ההשתמטות הממארת. חובה ללחוץ ולא להרפות כדי שלא תעשה הנבלה הזאת בישראל.

* ביד הלשון: עם ללא ארץ שב לארץ ללא עם – במאמר ל"הארץ" נגד רעיון הטרנספר, כתב רוביק רוזנטל ש"חלום ארץ ישראל ריקה מערבים מלווה את התנועה הציונית מאז לידתה. זה התחיל בסיסמה התמימה 'עם ללא ארץ חוזר אל ארץ ללא עם'."

בביטוי "עם ללא ארץ שב לארץ ללא עם" – היטיב להגדיר הסופר והפעיל הציוני ישראל זנגוויל (1864-1926) את אמת הציונות. אין זו אמירה שאין אנשים בארץ ישראל, וכפי שתקפו את נעמי שמר על השורה ב"ירושלים של זהב" "כיכר השוק ריקה," גם כאן הביקורת על האמירה מחמיצה את מהותה.

אין כאן תיאור מצב של ארץ ישראל המתעלם מכך שחיים בה אנשים. זו אמירה המדברת על חזרתו של העם היהודי למולדתו. משמעותה היא שלעם הזה יש ארץ – ארץ ישראל. לארץ הזו יש עם – העם היהודי. בפועל, הזיקה בין העם לארצו אינה מתממשת; העם היהודי אינו חי בארצו, ולכן הוא עם בלי ארץ, וארץ ישראל אינה ממלאת את ייעודה כארצו של העם היהודי, ולכן היא ארץ בלי עם.

אורי הייטנר

לתגובות: uriheitner@gmail.com

בברכה ובתקווה לבשורות טובות,

אברהם מורדוך

במאמר "מחקר הנדסי על הכשלים במניעה, חיזוי ותפקוד באירועי השבעה באוקטובר 2023: גורמי שורש ופתרונות," אשר מבוסס ונכתב על בסיס מחקרן של נוי פירו ולינוי שילו בהנחיית ד"ר גבריאל פינטו ואברהם מורדוך, נחשפו כשלים מהותיים במערכת הביטחון הישראלית שהתגלו במהלך מתקפת חמאס בשבעה באוקטובר 2023. המחקר מאיר את התשתית המערכתית והתרבותית במערכת הביטחון, אשר אפשרה לכשלים אלו להתרחש, ומציע בסיס חשוב לבחינת כיוונים לשיקום וחיזוק יכולות הביטחון של ישראל.

מבוא

המתקפה, שבוצעה בשעות הבוקר המוקדמות במהלך חג שמחת תורה, כללה ירי של יותר מ-2,000 טילים, וגבתה את חייהם של 1,300 ישראלים, הובילה לפציעתם של מעל 5,000, ולחטיפתם של כ-240 אזרחים. אירועים אלו העלו שאלות נוקבות לגבי כשלי החיזוי, המניעה והתפקוד המבצעי של מערכת הביטחון. במסגרת ניתוח המחקר, המחברות בחנו שלוש שאלות מרכזיות:

מהם גורמי השורש לכישלון במניעה (הרתעה) של מתקפת הפתע? מהם גורמי השורש לכישלון בחיזוי המתקפה? ומהם גורמי השורש לכישלונות בתפקוד במהלך הימים הראשונים שלאחריה?

סקירת ספרות

סקירת הספרות נפתחה בשאלה המהותית: מהן הסיבות לפרוץ מלחמות? ניתוח זה התמקד בזיהוי גורמים מרכזיים בהקשרים היסטוריים, פוליטיים, פסיכולוגיים, תרבותיים, לאומיים וכלכליים, ובכך הציע תשתית להבנת הסכסוך הישראלי-פלסטיני והיחסים המורכבים בין גורמים אלה. מתוך מסגרת זו תוארה עליית חמאס לשלטון, תוך ציון תאריכים ואירועים מרכזיים שסימנו את התגבשותו. מכאן התעמקה הסקירה בארבעת המבצעים הצבאיים שניהלה ישראל מול עזה בהנהגת חמאס, והציעה הקבלות למלחמת יום הכיפורים עם הדגשת הדמיון שבין ההפתעה וחוסר המוכנות של הצדדים המעורבים. סקירה מעמיקה זו היוותה יסוד איתן להפקת תובנות משמעותיות במחקר, תוך הצגת הקשרים היסטוריים ועקרונות תיאורטיים שהעניקו הבנה רחבה ועמוקה יותר של נושא המחקר.

שיטה

המחקר נשען על שני מקורות מידע עיקריים: ראיונות וסקר. הנתונים מהראיונות נותחו בשיטת ניתוח נושאי, שכללה היכרות מעמיקה עם הנתונים, יצירת מילות קוד המשקפות את שאלות המחקר, זיהוי נושאים מרכזיים, סקירה חוזרת, וניסוח שמות מדויקים לנושאים העיקריים שעלו.

תהליך בניית הסקר התנהל בהתאם לשיטת חמשת השלבים, שכלל את עיצוב ותכנון הסקר – כתיבת שאלות מקדמיות ובחירת Google Forms כפלטפורמת איסוף נתונים; שלב התיקוף והבדיקה המקדימה, במהלכו נשלח הסקר למומחים בתחום ולקבוצת ביקורת מצומצמת לקבלת משוב ועדכון השאלות; עיצוב סופי של הסקר; הפצה ברשתות חברתיות ואיסוף הנתונים; ולבסוף, ניקוי הנתונים והכנתם לניתוח מעמיק. ניתוח נתוני הסקר התבצע באמצעות מודלים לשפה גדולה (LLMs) כגון GPT-4, תוך תהליך מוקפד שכלל איסוף נתונים, ניקוי והסרת תגובות שעלולות להשפיע על דיוק המודל, ניסוח פרומפטים (הנחיה למערכת ה- AI) ייעודיים, בדיקה והפקת תוצאות. בנוסף, כדי לחקור את גורמי השורש, נעשה שימוש בתורת האילוצים (TOC), תוך יישום עקרונות עצי הווה ודיאגרמת קונפליקטים.

תוצאות

לאחר ניתוח הראיונות והסקר, רוכזו הגורמים המרכזיים שעלו מהם, וחושבה שכיחותם. באמצעות עץ הווה, נוצרו קשרים לוגיים של סיבה ותוצאה בין גורמים אלו, אשר בשילוב עם סיעור מוחות מקיף של צוות המחקר, איפשרו לחשוף את גורמי השורש לכישלונות בזירות המניעה (הרתעה), החיזוי והתפקוד. באשר לכישלון המניעה, זוהו שני גורמים עיקריים:

האחד הוא הטיית הווה, המתבטאת בנטייה להעדיף תגמולים קטנים ומיידיים על פני תגמולים משמעותיים יותר בעתיד; השני הוא קיטוב חברתי-פוליטי, אשר מונע מקיטוב אידיאולוגי המוביל לתפיסות שונות בין קבוצות וקיטוב רגשי המוביל להתעוררות תחושות של ניכור ושנאה ביניהן.

בהקשר של כישלון החיזוי, זוהו שלושה גורמים מרכזיים: תלות טכנולוגית, אשר הובילה להשקעות בטכנולוגיות מתקדמות שדחקו את המודיעין האנושי; הטיית אישור, אשר הביאה להתעלמות ממידע שסתר את התפיסות השגורות במערכת הביטחון; ועיוורון תרבותי, שהוביל להתעלמות מעקרונות יסודיים במניעי חמאס והשלכה שגויה של תהליכי חשיבה מערביים על האויב.

בנוגע לכישלון התפקוד, זוהו שלושה גורמים מרכזיים: הזדקנות ארגונית וקיפאון ארגוני במערכת הביטחון, הנובעים מחוסר יכולת להסתגל במהירות לשינויים, בירוקרטיה וחוסר גמישות; הורדת ערך הניצחון מערכי צה"ל והזנחת ערך ההכרעה; ותלות טכנולוגית, שגרמה לצמצום מערך הכוחות ולהיחלשותם. בסופו של דבר, הגורם השורשי המרכזי לכישלונות אלו הוא התעצמות הגישה האידיאליסטית במערכת הביטחון, שמעדיפה דיפלומטיה ושיתוף פעולה בינלאומי על פני הגישה הריאליסטית המדגישה הרתעה צבאית וביטחון לאומי יציב.

ניתוח

כדי להבין טוב יותר את גורם השורש, יושמה דיאגרמת קונפליקטים לבחינת המתח בין הגישה הריאליסטית לגישה האידיאליסטית במערכת הביטחון. מצד אחד, הגישה הריאליסטית מדגישה את חשיבות הכוח והעוצמה בזירה הבינלאומית, תוך התמקדות במאבקי כוחות ובאינטרסים לאומיים. הריאליסטים שואפים לשימור עוצמה צבאית ולהתמודדות מהירה ונחושה עם איומים, במטרה להבטיח את ביטחון המדינה – כפי שהודגש על ידי דוד בן-גוריון, שראה בהרתעה ובהכרעת אוייב מהירה את אבני היסוד לביטחון ישראל.

כמו כן, גישה זו איפיינה את מדיניות מערכת הביטחון במלחמותיה הראשונות של ישראל וסיפקה לה הרתעה ומעמד ביטחוני יציב.

מנגד, הגישה האידיאליסטית שואפת לשיתוף פעולה בינלאומי ולפתרון סכסוכים בדרכי שלום. תפיסה זו באה לידי ביטוי במערכת הביטחון בשנים האחרונות, עם העדפה למדיניות הכלה והסדרה מול חמאס וחיזבאללה. המדיניות התמקדה בשימוש במודיעין מתקדם ובאמצעים דיפלומטיים, תוך מתן עדיפות לניהול הסכסוך והרתעה מתמשכת על פני הכרעה צבאית ישירה. העדפת הגישה האידיאליסטית במערכת הביטחון נבעה גם מלחץ מערבי ואמריקאי, מלחצים פנימיים של המערכת הפוליטית שהעדיפה שקט, וכן מהזדקנות המערכת הביטחונית.

מסקנות

לסיכום, המחקר מראה כי הכישלון באירועי השבעה באוקטובר 2023 אינו מקרי, אלא תוצאה של שינוי בתפיסת הביטחון הישראלית, אשר זנחה את עקרון ההכרעה לטובת גישת הכלה והסדרה. המעבר מגישה ריאליסטית, הממוקדת בכוח צבאי ובהכרעת אוייב מהירה, לגישה אידיאליסטית המדגישה הרתעה וניהול סכסוכים בדיפלומטיה, תרם להיחלשות יכולתה של ישראל להתמודד עם איומים משמעותיים והוביל, בסופו של דבר, לתחושת שאננות שהיתה לרעת הביטחון הלאומי.

המלצות המחקר מציעות פתרונות ראשוניים להשבת האיזון בין שתי הגישות במטרה לשקם את החוסן הביטחוני של ישראל. המלצות אלו מספקות בסיס לפיתוח נוסף במסגרת פרויקט המשך, שבו ניתן יהיה להרחיב ולדייק את הפתרונות כדי שיתאימו באופן מיטבי לאתגרים הביטחוניים הנוכחיים והעתידיים של ישראל.

'אסטרולוג' הוצאה לאור בע"מ

נדפס בישראל 2001

במולדת הגעגועים המנוגדים,

1967 והלאה

במקביל לדמות הערבי הזר, האחר, האוייב שמעבר-לגבול, יש התייחסות לחיי יהודים וערבים אלה לצד אלה ב"ישראל הקטנה" שבין 48' ל-67'. אלה יצירות שבהן השאלה הלאומית הערבית מקבלת לא פעם אופי של מאבק מעמדי, שמתנסה בו הפרט הערבי בחברה הישראלית. ב"זר לא יבוא" (1962) של חמדה אלון, וב"ספל קפה מר" (1967) ליהושע גרנות, מתוארים חיי יהודים וערבים בישראל. היריבות הלאומית מקבלת מימד תחרותי, חברתי וארוטי, ללא גוון סיוטי. הסביבה החברתית המשותפת, שעל רקעה נרקם הסיפור, מנטרלת את הסיוט ואת הזרות, וגם את ההתלבטות המוסרית. ביצירות אלה אין רומאנטיקה בנוסח העבר. הן עוסקות לרוב במאבק של בחור ערבי העושה דרכו אל לב החברה הישראלית, תוך תיאור לבטיו הלאומיים, החברתיים, התרבותיים והנפשיים.

מגמה זו זכתה לחיזוק רב לאחר מלחמת יוני 67'. הערבי נעשה, יותר ויותר, חלק ממציאות החיים הישראלית, ואינו רק הזר והאוייב שהיה בא מעבר לגבול. כך הרומאנים "חדר נעול" (1980) לשמעון בלס, "חסות" (1977) ו"חצוצרה בוואדי" (1987) לסמי מיכאל ו"המאהב" (1977) ל-א.ב. יהושע.

פתחי, גיבור "חסות", משורר המחאה המפונק, הנערץ על ידי קוראיו הערבים וידידותיו היהודיות, הינו דמות פאתטית וטראגית כאחת. הוא ערבי שאיבד את זהותו, שחפץ ליהנות מכל העולמות ונותר חשוד ומפוקפק בעיני כולם. למרות שבשירתו הוא מבטא, כביכול, את רוח עמו, הריהו לאמיתו של דבר מנוכר לבני-עמו, והדבר מומחש בצורה גרוטסקית בתיאור ביקורו בג'נין. בעיני ערביי הגדה פתחי הוא ישראלי גמור, כמעט חצי-יהודי. עוף זר להם. מעין גוזל של קוקיה. וכך הוא גם בקרב הבחורות היהודיות. הוא אדם בלתי-מעשי לחלוטין, ועם זאת מאוהב בעצמו ודואג היטב לעצמו. משאלותיו הלאומיות, אם אכן תתגשמנה, תמטנה חורבן גם עליו, ולא רק על ישראל. אך אין לו אומץ לעזוב את הארץ, ולהתגייס לאש"ף, כפי שעשה פכרי ידידו. הוא אינו מסוגל לוותר על ההווייה הישראלית שבה גדל והיא לו כאוויר לנשימה – אולי יותר מהווייה ערבית בארץ אחרת או בגדה המערבית.

פתחי מסמל את מעמד האינטלקטואל הערבי הלאומי בישראל, אשר כל מעשה ממעשיו וכל התבטאות שלו, נמדדים ונשפטים על-ידי כמה וכמה ציבורים מנוגדים: הציבור היהודי בישראל, השמאל הישראלי, הציבור הערבי בישראל, השמאל הערבי, הפלשתינאים בגדה המערבית, הפלשתינאים מעבר לגבול, וכן עולם הספרות הערבית בכללה, אשר בו יוערך יום אחד על פי ערכו האמנותי כשלעצמו, ולא רק בזכות היותו מפורסם כאחד ממשוררי ההתנגדות.

דמותו של פתחי מרוחקת מרחק רב מאוד מכל סטראוטיפ או דמות חיה של ערבי, בספרות העברית שהכרנו עד כה – החל מדמויותיו של משה סמילנסקי, דרך "החג' מחפצי-בה" ליעקב שטיינברג, "השבוי" ל-ס. יזהר, עובדיה-עבדאללה מהרומאן האליגורי "הפרדס" לבנימין תמוז, הערבי ב"מול היערות" ועד לנעים ב"המאהב". פתחי משכיל, רגיש, מוכשר, זר ושייך בעת-ובעונה אחת, ומזכיר לא במעט את התבנית הנפשית של משכילים יהודים בארצות המערב, או של משכילים יהודים מיוצאי ארצות-ערב, בישראל – הנקרעים בין תרבויות וזהויות שונות, ואשר על כל הכרעה והכרעה הם משלמים מחיר, המחדד את רגישותם ואת מורכבותם הנפשית.

הערבי כפרט, כדמות בשר-ודם, מופיע בספרות העברית הנוצרת בארץ, שמאז יוני 67' הופכת יותר ויותר למדינה לשני עמים – כאשר לא עוד רומנטיקה בדמותו, לא התנודדות בינה לבין מרירות המציאות נוסח ברנר, לא כתיבה תמימה על חייו מבפנים, לא הוא כבעייה מוסרית ללוחם הישראלי הרואה עצמו כל-יכול, חזק ואשם מולו, גם לא סיוט, אך גם לא בעייה חברתית-לאומית בלבד של הערבי הישראלי – אלא שני עמים החיים על כברת ארץ אחת, במולדת הגעגועים המנוגדים, במאבק מר, מתמשך, המתנהל בצורות שונות, ואין לעלילות הסיפורים סיום אופטימי.

השלום ינצח?

מאז נכתבו הדברים האלה, שנימתם פסימית למדיי, התרחשו פגישת רבין ועראפאת על מדשאת הבית הלבן, הסכמי אוסלו, השלום עם ירדן, רצח רבין שזיעזע את העם אבל היה עשוי אולי, בטווח הקרוב וגם הרחוק, לחזק את תהליך השלום בין ישראל לערבים – ופרצו מאורעות אוקטובר 2000 בגדה המערבית, ברצועת עזה ובישראל שבתחומי "הקו הירוק", הקרויים בפי הערבים אינתיפאדת אל-אקצה.

אם אכן נוצרה וגם תמשיך להיווצר מציאות חדשה של שלום, היא תהיה אולי הגשמת החזון המקורי של הרצל בדבר היחסים בין שני העמים, כמתואר ברומאן האוטופי שלו "אלטניילאנד", שיצא לאור לפני כמאה שנים. הרצל היה סבור כי ההתפתחות הכלכלית והקידמה תיגברנה על היריבות הלאומית, שבה כמעט שלא הבחין. מדינות הנפט הערביות היו אז מידבר, והתקוות שתלה הרצל בהון היהודי, שיפתח את הארץ לטובת יהודים וערבים כאחד – דומות לתפקידו של הסיוע האמריקאי בימינו, הניתן למצרים, לירדן, לישראל וגם לפלשתינים, כדי להבטיח שהשלום יהיה לטובת כולם.

אפשר לומר ששתי מגמות התרוצצו בארץ-ישראל במאה ועשרים השנים האחרונות: מצד אחד תהליך איטי של בניין, של רגיעה ושל יחסים כלכליים בין יהודים לערבים, ומצד שני התגברו תמיד תקופות של הקצנה לאומית ושינאה, שבהן לא היתה התחשבות בהפסד הכלכלי ובסבל האנושי, והן הביאו מלחמה אחר מלחמה.

*

קיים מוטיב "האוהב הנכזב" בספרות העברית העוסקת בערבים. ראינו זאת בחמשת המיתוסים שמלווים אותה בתקופת העלייה הראשונה, וכן ברומאן "ימים ולילות" לנתן ביסטריצקי-אגמון, שמבטא את אכזבת צעירי העלייה השלישית מכך שהערבי אינו מקבל אותם ואינו נעשה למין אב מזרחי, קדמון וגם חדש, במקום האב היהודי שהושאר בגולה. ראינו את ההתרפקות הרומאנטית, וראינו את שברה. למרבה הצער, מבחינה היסטורית צדקו תמיד הסופרים העברים שהיו פסימיים.

הישראלי רוצה להרגיש עצמו כחלק מהמזרח, לא כזר, לא ככובש, לא כמי שבלי כוחו הצבאי אין לו קיום באזור. כאשר ביקרתי במצרים ב1989- חשתי עצמי חלק מהמזרח. זה היה מעין הגשמת חלום ילדות. במצרים לא פגשתי במבטים מאשימים ועוינים, למרות שמחיר הדמים ששילמו ישראל ומצרים גבוה ממחיר הדמים של הסכסוך בין ערבים ליהודים בארץ-ישראל.

סבו של סבי עלה מהונגריה לירושלים ב-1863 כדי למות בה. סבי, יהודה ראב (בן עזר), עלה לארץ-ישראל עם אביו ב-1875 [או 1876] כדי לייסד מושבה עברית ראשונה, פתח-תקווה, שבה נמצאת ואליה קשורה משפחתנו מאז נוסדה ב-1878. אני עצמי אין בי שמץ של זרות או אשמה על היותי ישראלי, אבל אני פוגש בהן בעיני הפלשתיני, המנסה לשדר לי או לעורר בי תחושות אלה.

סאדאת אמר בנאומו בכנסת ב-1977 כי הפריצה החשובה ביותר ביחסי ישראל והערבים היא פריצת המחסום הפסיכולוגי. אני סבור שמוטיב "האוהב שאינו רוצה להיות נכזב" מתעורר מחדש מדי פעם בקרב הישראלים, גם לאחר שנים של אכזבות מיחסם של הערבים אליהם. אם ידעו הפלשתינים, ועימם העולם הערבי והמוסלמי כולו, לקבל אותנו במאה אחוז, וקודם כל באופן פסיכולוגי, ללא שום תנאים מוקדמים – כי אז כל השלבים המעשיים הבאים של הפתרון יהיו קלים יותר, ומה שניראה היום בלתי-אפשרי, יהיה אפשרי מחר ומחרתיים.

*

התוצאה של אותה "אהבה נכזבת", ביחסינו לערבים, היתה שאחת ההכחשות החזקות ביותר שלנו, כקולקטיב, היא כלפי בעיית הפליטים הפלשתינים, מ-1948 ואילך, הקרוייה בפיהם "זכות השיבה", פתרון בעיית הפליטים או "שלום צודק".

גם למתונים בקרב הישראלים כמעט שאין לבטים בהתנגדותם לזכות השיבה, זאת בעיקר בגלל העמדה הפלשתינית שגרסה ועדיין גורסת – הכל או לא כלום. שום פרט, שום עם נורמאלי, אינם רוצים להיעלם או להתאבד בכך שיכניסו לארצם הקטנה מיליוני אזרחים שמתנגדים לעצם היותה מדינתו של העם היהודי.

ככל שהעמדה הפלשתינית תתקרב לפשרה, לדו-שיח, לשלום ולדו-קיום, כן תורגש אולי נכונות רבה יותר בציבור הישראלי להאזין לדרכי פתרון לשאלת הפליטים, שבעבר היו בגדר טאבו. אך אם העמדה הפלשתינית תשוב ותושמע רק באופן הנחרץ והמאיים, וגם מעשי הטרור והאינתיפאדה יימשכו, שלא לדבר על גרירת ישראל למלחמה כוללת עם מדינות-ערב – תהליך הפיוס ייעצר ושום פתרון לא יצלח.

*

הסופרים מותנים על ידי העבר, הכאב, השכול, ראיית האחר כמי שמפריע לחיות את "החיים הטובים". אפילו סופרים ששייכים ל"מחנה השלום", מעלים בכתיבתם הספרותית שכבות של סיוטים, פחדים ורתיעות, תיאורים שאינם מחמיאים לצד השני, ואינם אופטימיים.

כדי להיות אופטימי, בכתיבה ספרותית על יחסי היהודים והערבים בדורות האחרונים, עליך להתעלם ממה שברנר כינה בשם "מרירות המציאות", עליך להיות פלאקאטי, אוטופי, רומאנטי, פאציפיסטי, ואז יש חשש של זיוף המציאות, וזאת מפני שהיא מציאות קשה ומכאיבה.

פלאקאטיות קיימת לא רק בספרות הלאומית או הלאומנית, השוביניסטית, בערבית או בעברית, ספרות "פטריוטית" שאינה מכירה בזכותו של העם אחר. פלאקאטיות קיימת גם בספרות השואפת לשלום, המציירת את השלום. ואפשר לומר ששני סוגי הספרות הפלאקאטית רחוקים מאוד מספרות אמת, ומן המציאות. המציאות והספרות הן מורכבות, רבות סבל, יצרים ותהומות, ואין בהן פתרונות פשטניים ומצבים אידאליים.

בפרשת השלום בין ישראל למצרים, כמו במהפך שהחל מסתמן אחרי הסכם אוסלו ביחסים בין ישראל לאש"ף ולעם הפלשתיני, ובשלום עם ירדן – דומה שהמדינאים משני העמים הקדימו את הסופרים, וכי המנהיגים הפוליטיים הם גם פחות פסימים מן היצירות הספרותיות.

הסופר הערבי-ישראלי אמיל חביבי אמר פעם: "הדמויות של יהודים וערבים, אלה ביצירותיהם של אלה, לא ישתנו מכך שאנחנו כפרטים נכיר טוב יותר אלה את אלה ונכתוב זה על זה אלא רק לאחר שיימצא פתרון פוליטי, שיביא לנורמאליזאציה וליחסי שלום בין שני העמים."

דומה שהוא צדק.

*

מאורעות אוקטובר 2000 חייבו את רוב-רובו של הציבור הישראלי, שרצה בשלום והאמין בשלום, ובייחוד את אנשי השמאל, לערוך חשבון-נפש נוקב – גם אם תוצאתו גורמת קורת-רוח רבה לימין הסהרורי, הקיצוני והמתלהם, אשר מחוץ ל"אמרנו לכם" אין לו תשובה מעשית לשום דבר.

צריך להודות בכאב ובצער שאנחנו יכולים אמנם להמשיך לרצות בשלום, אך למעשה חדלנו להאמין באפשרות התגשמותו של השלום בעתיד הניראה לעין.

תהליך אוסלו והשלום עם ירדן, שקדם להם השלום עם מצרים, נטעו בנו את ההרגשה שאנחנו מתקדמים בהדרגה להסדר שלום סופי עם הפלשתינאים ושאר מדינות ערב.

אך מאורעות אוקטובר 2000 בתוך ישראל ובשטחים, ההתלהמות האנטי-ישראלית בכל המרחב הערבי והמוסלמי, ובפזורתו באירופה ובארה"ב, והשינאה התהומית כלפינו – כל זאת אחרי אוסלו! – מחייבים אותנו לבחון מחדש את יחסינו עם הערבים ולהגיע ביושר למסקנה הקשה, והיא – שלמעשה מה שאירע עד כה בסיומה של כל מלחמה בינינו, ובין מלחמה למלחמה, לא היו אלא שביתות-נשק זמניות, מהן שקטות ומהן רוויות טרור ערבי ותגובות שלנו – 48, 56, 67, 73, 82, 90 ו-2000 – מחזוריות של שביתות-נשק והסכמים מפוקפקים, ולא שלום אמיתי. ומהצד הערבי – הרצון לצבור מדי עשור כוח לסיבוב נוסף בתקווה שיום אחד תימצא שעת כושר לחסל את ישראל או לגמדה ולבודדה עד כדי חידלון.

כן, אנחנו נמשיך לדבר על תהליך אוסלו, ועדיין נרצה בשלום, אך לא נוכל להאמין בשלום. ייחתמו ודאי הסכמים חדשים, תהיינה אולי תקופות של רגיעה יחסית – אבל למעשה יהיו כל אלה רק שביתות-נשק זמניות. לא יהיה שלום.

חיינו עד כה יותר ממאה ועשרים שנה בתוך הסכסוך עם הערבים, נמשיך לחיות ולהתחזק ולצמוח כאן עוד מאה ומאתיים שנים ויותר, כי אין לנו ברירה אחרת, "הננו חיים מאז היינו לעם," כדברי ברנר בשנת 1913, "אבל קודם כל – הבנת אמיתות המצב, קודם כל – בלי סנטימנטאליות ואידאליות."

אהוד בן עזר, 2001.

המשך יבוא

סיפורים

הוצאת גוונים

תל-אביב 2006

אני מגלה את תל-אביב

הפינוי לתל-אביב כבר מאחורינו. את ביתנו החדש כבר בדקתי מכל צדדיו. גבעות החול מסביב לו, את כלי הבית שבתוכו, גם את החדר הסגור והנעול בדקתי, מבעד לזכוכית החלון, הסגור גם הוא.

שוב אין חדש מסביבי. האחים הגדולים – גרשון, הלל וראובן, נשארו במושבה לעבד את הפרדס המוזנח ולמצוא פרנסה לכלכלת המשפחה. האחיות – שושנה, רבקה ומלכה טרודות מבוקר עד ערב. מכבסות, מנקות, מבשלות, מתקנות ותופרות. רק אני ויהודה הקטן מסתובבים ללא מעש.

הבית בודד, אין ילדים, אין עוד בתים מסביב, כל היום לבד.

"איפה תל-אביב?" חזרתי ושאלתי.

התשובה לשאלתי: "שם," – בהנפת יד לעבר גבעות החול.

יום אחד, נתגלה לי הסוד, מצאתי את תל-אביב.

באותו יום ראיתי מרחוק קבוצת ילדים מחליקים על גבעת חול. תרועות השמחה נשמעו מרחוק, קרבתי אליהם.

הילדים המשיכו להשתובב, שאלו לשמי. אחד מהם זרה חופן חול על שמלתי, לקול צחוקם של האחרים.

מיד חפנתי חול בשני אגרופיי וזריתי אותו לתוך פני הילד שהעז לקבל ככה את פניי.

עוד באותו היום הפכתי להיות אחת מחבורת הילדים.

ילדים יחפים ושובבים היינו. שמיים גבוהים מעלינו, גבעות חול מתחתינו. לפנינו ים כחול הבולע את חום גופינו ונעורינו, כל היום התרוצצנו, עד לרחוב נחלת בנימין הגענו, משם מיהרנו לפגוש את הרכבת החוצה את רחוב הרצל בדרכה ליפו העיר. כך גיליתי את תל-אביב, מביתנו הבודד והרחוק, בין גבעות חול מסביב. בית זה נבנה לראשונה לשכונה חדשה שתיקרא "חברה חדשה", בינתיים פרצה מלחמת העולם, השכונה לא קמה ושמה נשכח. במקום זה נבנו הרבה בתים ונסלל כביש ארוך – עד הים הגיע, זהו רחוב אלנבי בימינו. ביתנו הבודד עמד אז, באמצע רחוב אלנבי, פינת רחוב בלפור, כיום.

החדרים הסגורים

כל סיפוריי עד הנה הם מתקופת מלחמת העולם הראשונה, שבה לחמו האנגלים ובני בריתם נגד התורכים ובני בריתם. המלחמה נמשכה כארבע שנים. יש והחזית ניטשה קרוב לעיר, למושבה, לכפר, וכדי להבטיח את שלום התושבים ניתנה פקודה לעזוב את הבתים ולעבור למקום מבטחים.

הפעם אספר על גירוש תושבי תל-אביב בידי התורכים. כשניתנה הפקודה לתושבים – הם סגרו בכל דירה ובית חדר אחד שאליו אספו את כל חפציהם היקרים, סגרו היטב במפתח גדול, בתקווה שרכושם יישמר עד שובם הביתה.

בתוך אחד החדרים האלה ישבה בובה יפה וחיכתה לילדה שעזבה אותה.

הודות למגורשי תל-אביב ויפו – מצאו מפוני פתח-תקווה, בעזרת האנגלים, דירות פנויות להתגורר בהן עד יעבור זעם.

בחדר הסגור של דירתנו, ישבה לה הבובה על כיסא הפוך כשארבעת רגלי הכיסא שומרים עליה מכל רע.

בת-שבע אריאלי

המשך יבוא

"ילד של מכולת"

מומלץ בכל לב!

https://dannykerman.com/2024/11/04/grocery_boy/

בעריכת הלית ישורון

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020

בשנת 2021 נמכרו 648 עותקים של הספר

בשנת 2022 נמכרו 298 עותקים של הספר!

בשנת 2023 נמכרו 247 עותקים של הספר!

בס"ה נמכרו 1,193 עותקים

הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה (kibutz-poalim.co.il)

ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978

או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il

המחיר 59 שקלים לפני משלוח

אהוד: זה הספר היחיד משירי אסתר ראב הזמין כיום לרכישה.

הכרך "אסתר ראב / כל השירים" אזל מזה שנים רבות.

לפני יותר מ-100 שנים, בתל-אביב, בסיוון תרפ"ב, קיץ 1922, התפרסמו מעל דפי חוברת "הדים", שיצאה לאור בעריכתם של אשר ברש ויעקב רבינוביץ, שלושת שיריה הראשונים של אסתר: "אני תחת האטד", "כציפור מתה על הזרם" ו"לעיניך האורות, המלאות".

ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!