"אני בן גאה לעם הפלסטיני" – הכריז מעל דוכן הכנסת ח"כ איימן עודה, כשהעלה לסדר-היום של המליאה הצעת חוק "להכיר במדינה פלסטינית" והעלה את חמתם של מעט הח"כים באולם, בעיקר מספסלי הליכוד. יום קודם לכן, בפתיחת כנס החורף, התייצבו כל חברי הכנסת הערביים במליאה להגיב על הצעת החוק שהעלה ח"כ יולי אדלשטיין, לנתק את קשרי ישראל עם אונר"א. בחמת זעם הם תקפו את ההצעה, קראו להקמת מדינה פלסטינית ותקפו את המדינה.

המופע המתריס של הח"כים הערביים, כשאליהם מצטרף שותפם עופר כסיף המומר, מחדד ביתר שאת את השאלה מה עושים חברי-הכנסת הערביים בכנסת ישראל? לא ראינו אותם במעמד החגיגי, שבו נשאו נאומים הנשיא, ראש הממשלה וראש האופוזיציה. הם מגיעים למליאה במיוחד בימי רביעי, יום העלאת הצעות לסדר היום ואז הם מחממים את הזירה.

וכי מה חשבו לעצמם איימן עודה וחבר מרעיו? שהכנסת תתמוך בהצעתו, בשעה שהרוב בה מתנגד בחריפות למדינה פלסטינית ביו"ש? שהניסיון שלנו עם "מדינת עזה" לא הוכיח מעל ומעבר כי כל ריבונות זרה בארץ-ישראל רק תסכן את שלומה של המדינה היהודית האחת?

יותר ויותר מתברר, שהח"כים הערביים הם שלוחי הרשות הפלסטינית בכנסת, מטרילים את הציבוריות הישראלית, ואולי גם חלק נכבד מציבור שולחיהם. ייאמר לזכות החברה הערבית בישראל, שהיא שומרת בדרך כלל על איפוק. רק תופעות מועטות של ניסיונות טרור צצו מקירבה על-ידי בודדים מוסתים או מתוגמלים. יישובים ערביים אינם חסינים מפגיעות הטילים מלבנון. ערביי ישראל אף זוכים לגינוי בעיתון לבנוני על "חיי הנוחות והפאר" שלהם.

עם זאת גוברת התמיהה, מדוע נבחריהם כה קיצוניים, מחריפים התבטאויותיהם ממליאה למליאה. בחסות הדגל הכחול-לבן הם אינם מגנים את פשעי הטרור, משתמשים במילים חריפות נגד המדינה, מנצלים עד תום את הדמוקרטיה הישראלית הלא-מתגוננת. אין ביניהם אחד (אולי רק מנסור עבאס) שימתן את דיבורו, שיבין באמת באיזו מדינה הוא חי, מותקפת מכל עבריה.

ישנם גם אנשי שמאל שתומכים בפתרון ההזוי של הקמת מדינה פלסטינית. "שתי מדינות לשני העמים" – ובא כביכול שלום למזה"ת. אלה מהם שמגלים לפתע געגוע לראשי הממשלה בגין ושמיר, שוכחים עד כמה התנגדו השניים לעצם הרעיון של מדינה פלסטינית, נלחמו בו. לא רק משום שהיא מסכנת את עצם קיום ישראל ואת שלום המזה"ת, אלא שהיא אמורה להיות – על פי חלומם של אבו-מאזן וחבורתו ברמאללה – בחבלי מולדת היסטוריים של העם היהודי ובמזרח ירושלים.

די לקרוא את מסמכי הרשות הפלסטינית, את דברי ראשיה, כדי להבין שאותה מדינה, כביכול "רק" בקווי 1967, נועדה לשמש להם קרש קפיצה להמשך הטרור נגד אזרחי ישראל במגמה להשמיד את מדינתם.

אנחנו מתקרבים להדברת החמאס ברצועת עזה וחיזבאללה בדרום לבנון – תוך מחיר יקר של נפילת טובי בנינו – אבל האוייב, ככל שהוא מוכה, חש שהוא המנצח. והא ראייה: הדיבורים המתעצמים על הצורך בהקמת מדינת פלסטינית, גם בוושינגטון, גם בקרבנו.

יישות כזאת תהיה הישגו הגדול של החמאס, יהיה מחיר הדמים שהוא משלם אשר יהיה. ראשית הגשמת החזון המוסלמי-שיעי "מן הנהר ועד הים". לאמור, מדינה ערבית בגבולות 67' עכשיו, מאמץ מוגבר להשמדת ישראל בשלב הבא. מכל הסיבות שבעולם, דווקא לאחר ה-7 באוקטובר צריכה היתה לגבור, לפחות בקרבנו, ההתנגדות להקמת מדינה כזאת.

לו לפחות היינו יודעים שהשנאה היוקדת לישראל וליהודים ברחוב הערבי, בקרב המוסלמים הקיצוניים, ובמיוחד השיעים, מתפוגגת, אלא שנהפוך הוא, היא אך ורק גוברת, נושאת גוון אנטישמי מובהק, נתמכת על-ידי מפגינים במערב. מבחינתנו אפוא, אין זה רק עניין של ביטחון ישראל, של סיכון קיומנו. זה בראש ובראשונה עניין של הקשר ההיסטורי של העם היהודי למולדתו.

טוב שיש לנו את דייוויד פרידמן, שמזכיר זאת בספרו המלומד רב החשיבות, שכולו אמיתות: "מדינה יהודית אחת". חבל שקולו פחות נשמע מזה של עמוס שוקן ועיתונו הפוסט-ציוני, שמצדיק את "לוחמי החופש" הפלסטינים, שפורעים בנו.

הערבים הפלסטינים, בתעמולתם היעילה, יודעים לטפח את ה"זכות" שלהם, להמציא "היסטוריה" עוד מימי הכנענים, לדבר על "גניבת הארץ על-ידי התנועה הציונית," לשכנע אפילו את קמלה האריס, שאוי לנו אם היתה נבחרת.

לעומתם, ההיסטוריה שלנו בת למעלה מ-3,000 שנה, שחקוקה בספר-הספרים, אינה מוטמעת די בקרב צעירינו. לכל היותר מדברים על ביטחון בלבד, אך שוכחים את הזכות, את המורשת, את הקשר הבלתי ניתן לניתוק בין העם היהודי לארצו.

פתרון-לא-פתרון של "שתי מדינות" לא רק שלא ישים קץ לסיכסוך אלא אף יחמירו. הח"כים הערביים, שמפירים בריש גלי את שבועת האמונים שלהם, מבינים זאת היטב.

יוסי אחימאיר

בנוסף לכך אני רוצה לציין שאני נהנית מאוד לקרוא את שיריו של איליה בר זאב. שירו באותו גיליון "מונה", ממש נפלא. תודה לך.

מיכל

אהוד: אני לא רק סופר נידח שאין מונים אותו במשמרת שלי אלא גם לא נחשב כמשורר למרות שספר שיריי "יעזרה אלוהים לפנות בוקר" שם בכיס הקטן כמה וכמה משוררים עבריים.

ואכן, היה לי מזל להיות מוזמן לשיחה עם רבין זמן לא רב לפני הירצחו, וזאת בזכות מאמר שכתבתי בזכותו בתקופה שמרבית הסופרים "החשובים" בני דורי השתינו עליו מגבוה. מסתבר שדבריי עודדו אותו מאוד באותה תקופה.

נדפס ב"הארץ" ב-21 במאי 1995

זה לא כבר נעשה ל"בון טון", לא רק מימין אלא גם משמאל – ללגלג על רבין, להספיד את ממשלתו, ולחכות באיזו מין חדווה משונה לעליית ממשלת הליכוד לשלטון, ובראשה הגאון הכל-יכול נתניהו, שכביכול אפילו הוא עדיף על רבין המסכן, ה"סוס המת".

מי לא משתלח ברבין? – מי לא עולב בו? – מי לא בא אליו בדרישות אבסורדיות? – מי לא חושב עצמו חכם ממנו, יעיל ממנו, מביא את השלום מהר ממנו, מדכא סופית כל התנגדות ערבית טוב ממנו, מדביר את הטרור טוב ממנו, עושה שלום עם הסורים טוב ממנו – כמובן, בלי להחזיר שעל-אדמה אחד.

בקיצור – כל אידיוט מעביר ביקורת ונותן עצות לראש-הממשלה, שהפך כבר, לפחות בתקשורת אך גם בשיחות-סלון, למין אסקופה נדרסת שאיש אינו חייב בכבודו. ולא עוד אלא שמי שקם להגן עליו זוכה למנת לגלוג, זאת במקרה הטוב – או למכתבי-איום סהרוריים, זאת במקרה הפחות טוב, איומים אנונימיים, מן הסתם מצד חוגי המיליציות הסהרוריות-משיחיות של המתנחלים, אנשים שעובדים במרץ על חשבון תקציבים ציבוריים כדי לפרק את מדינת ישראל ולעשותה ללבנון שנייה.

ואני רוצה לומר במלוא האחריות [וישפטוני הדורות הבאים]: אנחנו עוד נתגעגע לרבין. הוא אחד מראשי-הממשלה המוצלחים ביותר שישראל זכתה בהם. הוא מנהיג ללא שמץ של פולחן אישיות, ללא שקרים, ללא זריית חול בעיני הציבור, ללא פראזיולוגיה, ללא משיחיות, ללא טיפשות שנובעת מביטחון-עצמי מופרז, ללא צדקנות, ללא העדפת הטפל על העיקר, ללא חנופה לציבור, ללא פחד מהלכי-רוח של שנאה ובוז מימין ומשמאל גם יחד. הוא פראגמאטיסט בעל חזון פנימי, הוא "משרת הציבור" במובן הנעלה והמדוייק של המושג, הוא באמת רואה כך את תפקידו – לשרת את עמו כראש-ממשלה בצורה הטובה ביותר. והוא אינו מאותם מנהיגים שזקוקים לעם רק כדי לעמוד בראשו, כי אחרת האגו שלהם מתרוקן ונמוג.

את רוב הטענות שהטיפשים והנוכלים טוענים כלפי רבין, ויש בהם גם עיתונאים, וסופרים, וזמרים, ואנשי-צבא בכירים לשעבר, ועומדים-על-הדם מקצועיים, ומטורפים מימין ו"יפי נפש" משמאל – את רוב הטענות הללו יש להפנות למציאות שבה אנו נתונים, לא לרבין.

אין פתרונות קלים. מי שחושב שאחרי יותר ממאה שנות סכסוך דמים עם הערבים, עם הפלשתינאים – אפשר לעשות שלום בהינף-יד – הוא טיפש או נוכל. מי שחושב שרק אנחנו אשמים בכך שתהליך אוסלו נסחב לאיטו, ואם מחר נצא מכל השטחים – נחיה בגן-עדן של שלום – הוא טיפש או נוכל. מי שאינו רואה, מעבר לכל המעקשים והמעצורים שבדרך – את התקדמותו האיטית של התהליך, את הבלתי-יאומן שמתרחש בעטיו – לעומת כל מה שמישהו מאיתנו לא העז אפילו לחלום לפני כשנתיים, הוא כניראה עיוור.

רבין מנווט כיום את ישראל בדרך האפשרית, האמיצה והבטוחה ביותר שבאפשר. מנווט לקראת שלום ששנים תעבורנה עד שתתממש בו נורמאליזאציה מלאה. הוא דורש מאיתנו סבלנות, קור-רוח, שכל ישר, יכולת להעריך נכונה את המציאות, וגם להשוותה ביושר לתקופות קודמות – ולמזלנו התכונות הללו, שחסרות כניראה לרבים מאיתנו, התכונות הללו מצויות בו, ובזכותן הוא מנהיג את מהלכיה של מדינת ישראל בדרך שאני משוכנע ומקווה שהדורות הבאים יראוה כאחת משעותינו היפות ביותר.

אהוד בן עזר

מתוך היומן

17.7.95. יום שני. בבוקר אני נוסע באוטובוס לירושלים ומגיע לקראת 9.30 מהתחנה המרכזית, במונית, למשרד ראש הממשלה. המקום מאוד צנוע ופונקציונאלי. אין שום גינונים של שלטון ופאר. איתן הבר השמנמן מכניס אותי לחדר-העבודה של ראש-הממשלה, מבלי להציג את עצמו בפניי.

רבין ניראה בדיוק כפי שהוא, בחולצה לבנה ובעניבה. משתדל מאוד להיות חביב. אנחנו יושבים זה מול זה על שתי ספות-הסבה בצורת רי"ש, בפינה. מאחורינו שולחן הכתיבה שלו ועל הכיסא בעל המשענת הגבוהה מונח הז'קט שלו. רבין מתנועע כל הזמן כאילו לא נוח לו לשבת רגע אחד בשקט במקום אחד, מעשן שתי סיגריות במרוצת השיחה, מחטט באפו, מגרד באוזניו ופוכר את ידיו. אבל הוא משדר הגינות, ביטחון וחוכמה. אין הברקות ניסוח, ובעצם כמעט שאין בשיחה גילויים מעבר למה שמתפרסם בשמו בעיתונים, וכמעט גם אין בה הומור. יש גם הרגשה שהוא אינו מסתיר סודות מי-יודע-מה בקשר למצב הפוליטי. היובש הענייני של דבריו עומד בסתירה גמורה לניסוחים המבריקים של פרס, למרות שהם אומרים, לפחות בנושא השלום, כמעט את אותו הדבר.

רבין שואל אותי מה אשתה ומביאים קפה בוץ לשנינו.

בהתחלה אני נותן לו את הכרך "אסתר ראב / כל השירים" עם ההקדשה שכתבתי. אני עושה למרות שאני יודע שהיא היתה בשנותיה האחרונות קרובה יותר להשקפה של "ארץ ישראל השלימה".

ליצחק רבין היקר,

ראש הממשלה הצבר הראשון –

יבול חייה של המשוררת

הצברית הראשונה

אסתר ראב –

וברכה להצלחת דרכך –

אהוד בן עזר

הוא שואל אותי, למקרא ההקדשה, "מה, באמת זה כך?" – ואני מאשר.

עוד קודם הוא מקדים ואומר שנידמה לו שכבר נפגשנו פעם, ושהוא מכיר וקורא את דבריי. אולי הוא מתכוון למאמר שכתבתי עליו ב"הארץ" ב-21.5.95, "עוד נתגעגע לרבין", והוא עילת הפגישה. כי האמת שלא נפגשנו מעולם. פעם אחת טילפן להודות לי כאשר כתבתי ב"דבר" מאמר תמיכה בו בהתמודדותו עם פרס על המועמדות בבחירות לראשות הממשלה, זה היה מזמן, והשתמשתי אז בדברים שכתב בספרו סעדיה עמיאל נגד פרס, וזה דווקא אחד הדברים שאני לא גאה בהם כי במשך השנים למדתי להעריך את פרס, ולכן לא הזכרתי את הנושא לרבין.

בעקבות אסתר אנחנו משוחחים קצת על קורות המשפחה שלי. הוא מספר שהתלווה פעם לבן-גוריון לאחד מחגי היובל של פתח תקוה ושמע אותו מדבר בחיוב רב על ראשוני המושבה. אני מספר על הראיון שהיה לי עם בן-גוריון לסידרה "מחיר הציונות" ב"מאזניים", שנדפס מאוחר יותר בספר "אין שאננים בציון". כיצד בן-גוריון שאל אותי מה גרם ליהושע שטמפפר, ממייסדי פתח-תקוה, לעלות לארץ-ישראל ב1869-, ועוד ברגל, וכיצד אמר כי הוא, יהושע שטממפר, היה הראשון, ואיתו מתחיל כל הסיפור של ההתיישבות. ואני מספר לרבין גם על הסיור שעשיתי בהונגריה בסתיו האחרון, בעקבות עליית משפחת ראב משם ב-1875, אבל אני לא מאריך כדי שלא לשעממו בהרצאה היסטורית-משפחתית.

כשאני מזכיר את הפגישה שלי עם בן-גוריון נופל רגע קצר של שתיקה, שבו אני חושב, ונידמה לי שאולי גם רבין חושב, שהנה עכשיו אנחנו נפגשים, ויש בכך איזה שמץ של תיעוד היסטורי.

אחר כך הוא מספר שנשלח ללמוד בגבעת השלושה בשנים 1935-1934, והכיר את רחובותיה של פתח-תקוה, אבל לא הכיר את משפחת שכטמן, בני דודי שגרו על גבול הקיבוץ דאז, היכן שעומד כיום בית האבות. הוא גם אינו מכיר את בן דודי המנוח אהרון בן עזר, שהיה מג"ד במלחמת השחרור. בתקופה שרבין היה בגבעת השלושה, אני טרם נולדתי.

הוא שואל מה אני עושה וממה אני מתפרנס, ואני מספר לו שאני פרי לאנס כל השנים, כותב את הביוגראפיה של דודתי אחות-אבי המשוררת אסתר ראב, עורך ספרים וגם כותב ספרים בהזמנה כמו הביוגראפיה לנוער על משה דיין.

את כתיבת הספר על דיין אני מזכיר בקצת התנצלות, שלא להיראות כמי שמחפש דמויות מפורסמות לכתוב עליהן, וגם כדי שלא לעורר קינאה, שהנה אני עוסק דווקא בדיין.

רבין מרגיע אותי ואומר שזה לא נורא לכתוב על דיין: "לא, לא, הוא בהחלט דמות חינוכית. חשובה. אמנם היו לי כמה פעמים התנגשויות איתו. מה שלא הבנתי אף פעם אצלו זה חוסר ההקפדה שלו על דברים כאלה, כמו לקיחת עתיקות ארכיאולוגיות. בן גוריון קרא אותו פעם אליו ודיבר איתו, ואז דיין ענה לו – אם אתה רוצה להעמיד בראש הצבא מומחה למוסר, תפנה לישראל גורפינקל (גורי) שיהיה רמטכ"ל, אבל אם אתה רוצה איש שמומחיותו היא לנהל נכון את הצבא, זה אני. אני מומחה לצבא, לא למוסריות."

כשאנחנו מזכירים את גורי האב, וגם את חיים גורי, רבין מספר על ילדותו בתל-אביב, ואני אומר ששמעתי על ילדותו מפי חברו הטוב משה נצר, כאשר כתבתי את הביוגראפיה של שרגא נצר. רבין מספר על ידידותו רבת השנים עם משה, עימו למד בתל-אביב מכיתה אל"ף.

אני רואה שעברו כבר כעשר דקות ואין לרבין הרבה מה לומר לי באופן אישי, אבל הוא חפץ להראות שהוא מקדיש לי את מלוא הזמן. מצד שני, גם לא נעים לי להרצות לו על עצמי או על ספריי. ולכן אני מתחיל לשאול אותו, ממש לראיין, בעיקר על תהליך השלום. אני מספר לו את דברי יהושפט הרכבי על שגעון העליונות של הימין הישראלי, שסבור שרק בכוחנו הצבאי לכפות את השלום על כל האיזור, ועל תסביך העליונות של השמאל הישראלי, שסבור שרק בכוח ויתורינו אפשר להביא את השלום לכל האיזור, ולא חשוב מה עוצמת ההתנגדות הערבית לנו. ועוד אני מזכיר לו את אשכול, שטבע את האימרה הידועה – "כל אחד מאוהב בפשרות שלו!" – ולכן אם בעיתונים (בעיקר ב"הארץ") כותבים בימים אלה ביקורת עליו, על רבין, על כך שהוא מנהל את תהליך השלום בזיגזג, הרי שהוא יכול לענות להם שכל אחד מאוהב בזיגזגים שלו. וכי טועה מי שחושב שיש דרך קלה וישרה לשלום, ללא זיגזגים.

אני שואל אם ההתנחלויות יכולות להיות מעין "נייר לקמוס" לתהליך השלום, דווקא בכך שהצד הפלשתיני מוכן להתקדם לשלום כאשר הן עדיין על מקומן.

רבין מתאונן בעיקר על כך שפריסת ההתנחלויות היתה מלכתחילה מכשול לשלום, ושהן אינן יכולות להיות נייר לקמוס לתהליך השלום, כי האנשים היושבים בהן, לפחות בחלק מהן כמו חברון ותפוח – יעשו הכול כדי לטרפד את התהליך ואת היחסים בין יהודים לערבים. הטקטיקה שלהם היא להפחיד מפני שלבים נוספים בתהליך השלום, אך אין להם שם פתרון לטווח ארוך. הוא מאמין שהפתרון פירושו המשך התהליך אבל לא חזרה לגבולות 67'.

לדבריו, כל הקיום של ההתנחלויות הוא מלאכותי. האנשים הגרים בהן עובדים בתוך הקו הירוק ונוסעים כל יום לעבודה מחוץ לאזורם. החינוך בלתי אפשרי כי אלה נקודות קטנות וצריך מערכת של מאות הסעות כל יום. והכל בליווי ביטחוני והכל על חשבון המדינה והציבור.

לגבי אסד, אם אסד מבטיח משהו לאמריקאים, ואינו עומד בו – והכוונה לתחנות אתראה קרקעיות, אין כל סיבה שאנחנו נצעד לקראתו במשהו נוסף בתהליך השלום.

כאשר אני שואל אותו אם עראפת הוא כיום נכס עבורנו, הוא אומר שלא צריך להגזים, עראפת הוא פארטנר למשא-ומתן – אבל לא נכס, כי עראפת רוצה מדינה פלשתינאית ממש כפי שאנחנו רוצים דברים מנוגדים מצידנו.

בחיוך הוא מספר שדו"ח אמנסטי האחרון, שהיה תמיד ביקורתי כלפי ישראל, הוא ביקורתי הפעם כלפי ערפאת, וקובע שאנשי עראפת מענים את אסירי החמאס. כאשר הוא, רבין, שאל על כך את ערפאת, מדוע הוא לא מוסר אנשים אלה למשפט מסודר? – ענה לו עראפת: "כאשר אתם עוצרים מתנחלים, אתם שופטים אותם אחרי ארבע שנים והם יוצאים בלי כלום. כאשר אני מוסר עצור של החמאס לבית משפט מקומי בעזה, הוא יוצא לחופשי לאחר חצי יום. לכן אני קובע את המשפטים, ואני מערב בכך את כל האנשים שלי, כדי שכולם ישאו באחריות לחקירות ולהטלת העונשים, ואין סניגור ואין קטיגור, והאנשים שלי מבצעים בדיוק את מה שצריך. מה אתם רוצים, שאני אנהג אחרת, ואז תטענו נגדי שאני לא נלחם בטירור?"

הזמן מתקרב לקיצו. אני רואה שרבין מעיף מבט לשעון. יש לו איזו שיחת טלפון קצרה, ולאחריה אני ביוזמתי מתחיל לקום ולהיפרד ממנו, וזאת אפילו דקות אחדות לפני שמסתיימת מחצית השעה. אני שואל אותו במה אפשר לעזור לו, לקראת הבחירות, כדי שהוא עם ממשלתו ימשיכו להנהיג את תהליך השלום. ומה ואיך לדעתו צריך להסביר לשם כך לציבור.

"את האמת," הוא אומר, "צריך רק להגיד את האמת."

ואכן, לבד מהסיפור על ערפאת, שאותו הוא מבקש בחיוך שלא אפרסם, אין בשיחה איתו שום דבר שלא ידוע כבר ולא התפרסם בעיתונים ובוודאי כבר נאמר פעמים רבות בראיונות עימו.

אני אומר לו שבוודאי קשה לו מאוד, אין יום בלי פגע. כל יום קורה משהו בלתי-צפוי, הלא גם הפגישה שלנו נידחתה כבר פעמיים, פעם בגלל השריפה בהרי ירושלים. והוא מנחם אותי על תמימותי ואומר בחצי חיוך חמוץ שלו, כדרכו, ובעקימת שפתיים, שזה לא כל כך נורא ויש גם דברים נעימים.

אני מרגיש שאין שום סיבה או הצדקה להזכיר בפניו איזשהו נושא שקשור לבעיות של הסופרים והיוצרים, כגון המו"מ של אקו"ם עם רשות השידור. למה לי להופיע פתאום כמבקש משהו כאשר בעצם אין לי צורך לבקש שום דבר ואני אפילו מרגיש טוב בכך שהוזמנתי לראיון מבלי שביקשתי אותו, וכי אני הוא המנסה לעזור לראש הממשלה, אבל אינני זקוק לעזרתו בשום דבר. בעצם גם לא עלה בשום חלק של השיחה קשר כלשהו לספרות ולסופרים. ובוודאי לא פוליטיקה של הספרות והסופרים.

אני מתרשם מאוד מבריאותו, מיושרו, מנחישותו להמשיך בתהליך השלום, ומביטחונו שיזכה להוליך את המדינה גם אחרי הבחירות הבאות.

זהו, פחות או יותר, מה שקורה בעשרים וחמש הדקות של הפגישה הלבבית הזו, שבה אני מנסה, בכוחותיי הדלים ובצורה קצת מגושמת, לעזור לראש הממשלה שלי, ומודאג מכך שהעובדה שהוא הזמין אותי במחווה כה יוצאת-דופן מראה אולי שמצבו קשה מכפי שאני מתרשם מהופעתו הבטוחה, הצנועה והסמכותית.

רבין מלווה מלווה אותי לדלת ולוחץ את ידי, הוא ממש יוצא מגדרו כדי להיות לבבי, ואני יוצא. אני חושב אם להתעכב בלשכתו של הבר, אבל מאחר והבר לא ביקש זאת ממני אני פשוט יוצא, וזהו. אני מניח שאילו הייתי עמוס עוז היו מכרכרים יותר ומזמינים את התקשורת. ואכן, עיתונאים אינם ממתינים בחצר לשמוע הצהרות מפי. אני מעיף עין לעבר החלונות הנמוכים של הלשכה של רבין, בקומה הראשונה, ממש אל החזית, ואומר לעצמי שזה די מסוכן כי מחבלים ערבים היו יכולים לירות מתוך מכונית בכביש טיל ישר לתוך החלון. אני חוזר באוטובוס לתל-אביב ועוד מספיק להגיע לבנק ולשלם תשלום יתרת חוב למס הכנסה על חשבון שנת 1994. בסך הכול כחמש מאות ש"ח, וזה בהחלט יום טוב לשלם בו מס הכנסה.

אהוד בן עזר

סיבותיה של תופעה היסטורית ייחודית זאת

בהמנון שלנו "התקווה", שירו של נפתלי הרץ אימבר (בשינויים קלים), מצויה השורה – "התקווה בת שנות אלפיים" – הגם שיש מקום להרהר באשר למועד תחילתה של הגלות, ומועד שיבת ציון המודרנית – האם באמת עברו אלפיים שנות גלות?

לצורך רשימה זאת בלבד אני מציע שנדלג על גלות אשור בימי תגלת-פלאסר השלישי, סרגון השני ושלמנאסר החמישי, שאירעה בסוף המאה השמינית לפני הספירה, כי אין לנו ידיעות על גורלם, ובוודאי נטמעו במחוזות אליהם הוגלו (חלח, חבור, נהר גוזן, ערי מדי – מלכים ב' י"ז 6, י"ח 11), ואלה שנותרו בארץ, לא התקבלו בקהל ישראל על ידי השבים מבבל.

נעבור לגלות בבל (586-597 לפני הספירה), שכעבור פחות משישים שנה גולים אלה עלו ארצה בעקבות הצהרת כורש מלך פרס (ישעיה מ'), אלא שבזמן מקביל לגלות בבל אנחנו קוראים בספר ירמיה (מ"ג 7-5, מ"ד 1) על גלות בני ישראל במצרים. ישעיהו ("הראשון" שניבא כ-150 שנה לפני ירמיהו) מרמז על ערים במצרים שבהן מדברים עברית (ישעיה כ"ז 13, וראו גם י"ט 20-18), ואמנם אנחנו מתבשרים שהיתה מושבה יהודית באי יב שבנילוס הדרומי, שיסדו מקדש ששרד 200 שנה (410-610 לפני הספירה), ושהיה להם קשר עם ירושלים.

זעזוע לאומי-דתי פקד את עם ישראל עם חורבן המקדש בידי טיטוס (70 לספירה), ואחריו כישלון מרד בר-כוכבא (136-132 לספירה) – שגרמו לגלות מאונס ומרצון לקהלים גדולים של יהודים במזרח ובמרחבי האימפריה הרומית, אלא שציבור גדול של יהודים, פעיל דתית ותרבותית, נותר בארץ ישראל, בה חתם ר' יהודה הנשיא את המשנה, ובה התחבר בטבריה התלמוד הירושלמי (נחתם במאה ה-4 לספירה). הארץ התרוקנה מהיהודים רק בעת הכיבוש הערבי (644 לספירה).

בסיכום, מסתבר שהגלות והפזורה של יהודים החלה בסוף המאה השביעית לפני הספירה, ונמשכת עד ימינו, כאשר כמחצית מהיהודים מפוזרים עדיין בכל העולם, וכאשר לחלק מהם אין זיקה כלל לארץ ישראל; אבל ארץ ישראל ריקה מיהודים (להוציא מחונני עפרה והמבקשים להיקבר בארץ הקודש) אנו מוצאים בשנים 644 עד 1882 כאשר עלו חלוצים ארצה לבנות ולהיבנות בה, כלומר פחות מ-1400 שנים.

מה קרה בסוף המאה השביעית לפני הספירה שגרם ליהודים לנטוש את המולדת ולהתפזר באומות, כשעדיין זיקה דתית-לאומית, ונפשית מחברת אותם אל ארץ ישראל?

וכאן נפתח סוגריים ונציין כי הגלות והפזורה היהודית שונה לחלוטין מהגירות שאר העמים בעולם. ניקח לשם הדגמה את ההגירה האירית, האיטלקית, הפולנית וכו' לארצות הברית – הם שומרים על מורשת מסוימת של עמם, ובוודאי של דתם (קתולית, פרוטסטנטית, אורתודוכסית), אבל לא נמצא בספרי התפילה שלהם פסוקים כמו: "תקע שופר גדול לחרותנו, ושא נס לקבץ גלויותינו, וקבצנו יחד מארבע כנפות הארץ. ברוך אתה ה' מקבץ נידחי ישראל," או "ולירושלים עירך ברחמים תשוב, ותשכון בתוכה כאשר דיברת, ובנה אותה בקרוב בימינו בניין עולם, וכיסא דויד מהרה לתוכה תיתן."

לצד התפילה לשיבת ציון שבתפילת שמונה עשרה, נמצא אינספור שירים, ובהם געגועים ל"ציון תמתי", כמו "ציון הלא תשאלי" של ר' יהודה הלוי ו"אל הציפור" של ח"נ ביאליק. ויחד עם קריאות מכמירות לב לחזור לציון, אנו פוגשים איסור חמור לעלות בחומה (כלומר לכבוש מחדש את ארץ ישראל), ודרישה שלא למרוד בגויים (בבלי כתובות ק"י-קי"א). אסור לעם ישראל לחזור למולדתו עד שיבוא המשיח מבית דויד, ויגאל את עם ישראל בדרך נס, כפי שמובטח לנו בברכה שבתורה, בנביאים (בעיקר ישעיהו, גם המכונה "ישעיהו השני" וזכריה), ומגובה במשנה, בתלמוד, אצל רמב"ם וחכמי ישראל הרבים – לפניו ואחריו.

נפתח את הסוגריים ונחזור לעיקר הדיון: איך קרתה התופעה הייחודית הזאת, שבה עם נוטש את מולדתו לאורך עשרות דורות, כמה אליה, אך נמנע לשוב אליה? אין ספק בליבי כי הגורם העיקרי לגלות מהמולדת לא היו האסונות שהמיטו עלינו האימפריות, אסונות כאלה חווה כל עם קטן כגדול על פני הגלובוס – אני מאמין שהגורם העיקרי לנטישת המולדת מצוי בציוויי התורה, ששום מדינה בעולם לא היתה מסוגלת לתפקד על פיהם. אני מכוון לחומשים שמות, ויקרא, במדבר, דברים, בהם נמצאים הצווים "האלוהיים", בשונה מבראשית, שעיקרו סיפורים וכרוניקות. ובכן, בארבעת החומשים יש 137 פרקים, מתוכם 79 פרקים, במלואם או בחלקם, עניינם צווים אלוהיים, שמופקדים בידי נושאי דבר האל, הלא הם הכוהנים והלויים.

וכאן שוב אני מבקש לפתוח סוגריים ולציין ששבט לוי, שיועד לשרת את האל, ולכן לא זכה, כביכול, לרשת נחלה בארץ כנען (אבל עם ישראל צווה להעניק להם 48 ערים – במדבר ל"ה) – ובכן, קיומו של שבט זה הוא המצאה מאוחרת, כנראה מימי ההפיכה הדתית של יאשיהו, כלומר, לפחות שש מאות שנה לאחר הזמן שבו התורה היתה אמורה להינתן לעם ישראל.

איך אני יודע זאת? מסתבר שהמקרא השאיר ראיות רבות לכך: בשילה שבנחלת אפרים יש מקדש, שבו משמשים בקודש עלי ובניו חופני ופנחס, שהם כוהנים משבט אפרים. שמואל הנער מאותו השבט (לא כוהן ולא לוי) ישן בהיכל ה' אשר שם ארון האלוהים, ואלוהים מתגלה לו (שמואל א' ג' 3-1). בהמשך משמש שמואל ככהן, ומקריב קורבנות (שמואל א' ז' 10-9; ט"ז 2). בנדודיו הארון מגיע לבית אבינדב בגבעה שבקריית יערים (במקור עיר גבעונית – יהושע ט' 17, שסופחה לנחלת יהודה), והוא ממנה את בנו אלעזר לשמור על הארון, ובני ישראל נוהרים לעבוד אותו שם (שמואל א' ז' 2-1). הארון מגיע לבית עובד אדום הגתי (לא ממש מבני ישראל!), ואלוהים מברך את ביתו (שמואל ב' ו' 11-9). משם מביא דויד את הארון לעיר דויד, כשהוא לבוש אפוד בד של כהן, והוא זובח לאל כל שישה צעדים שור ומריא (שם שם 13). דויד משבט יהודה ממנה את בניו לכוהנים (שמואל ב' ח' 18).

אליהו התשבי, הגלעדי, מוצאו בעבר הירדן מדרום ליבוק, בנחלת מנשה, גד או ראובן (ראו דברים ג' 16-15) – לא לוי, ולא כוהן, והוא מקריב קורבן על הכרמל, לא בירושלים! (מלכים א' י"ח 38-31). אמציה, כהן בית אל, מגרש את נביא הזעם עמוס: "...לך ברח לך אל ארץ יהודה ואכול שם לחם, ושם תינבא, ובית אל לא תוסיף עוד להינבא, כי מקדש מלך הוא, ובית ממלכה הוא" (עמוס ז' 13-12).

עמוס מקלל את אמציה בקללה נמרצת, אבל אינו מזכיר אפילו ברמז שמקדש בית אל איננו לגיטימי, ושאמציה עצמו איננו כוהן לגיטימי משום שאיננו מבית לוי (שם שם 17-16). זאת אף זאת: אנו קוראים כי שלמה גירש את אביתר (שתמך באדוניה בן חגית למלך) אל השדות (ברבים!) בענתות (מלכים א' ב' 26), כלומר, יש לכוהן נחלה! ו

דוגמה נוספת: באמצע המצור על ירושלים ירמיהו (הכהן! – ירמיה א' 1) מבקש לעודד את העם כי תהיה גאולה, והוא קונה את השדה בענתות מדודו חנמאל בן שלום (ירמיה ל"ב 16-7), ולא עולה כלל השאלה איך כהן משבט לוי קונה שדה!

וראיה שהלויים לא היו שבט נפרד אנו מוצאים בשופטים י"ז, שם כתוב שמיכה, שבנה מקדש לה', ובו פסל ומסכה, החליט למנות לכוהן נער לוי, ומצוין לאיזה שבט שייך הנער הזה: "ויהי נער מבית לחם יהודה ממשפחת יהודה, והוא לוי..." (פ' 7). בפסוק זה מודגש פעמיים שהנער הלוי שייך לשבט יהודה, ולא לשבט לוי נפרד!

ברור מהסקירה הזאת כי הרעיון שיש כוהנים לגיטימיים משבט לוי – זאת המצאה של כוהני ירושלים שחתרו למונופול לעבודת הקורבנות כנגד כוהני הפריפריה (כוהני הבמות) הלא לגיטימיים שראוי להשמידם (מלכים ב' כ"ג 20).

נסגור שוב סוגריים, ונחזור ללוז הנושא, והוא שאין סיכוי כי עם ישראל יכול היה לשרוד במולדתו כמדינה לנוכח חוקי התורה שבאו לעולם בימי יאשיהו (בסביבות 620 לפני הספירה), ותפחו לממדים מבהילים בימי בית שני.

נתחיל בגזירה שהטילו הכוהנים על בני ישראל כי בשנה השביעית יקיימו שמיטה, כלומר, לא יעבדו את האדמה, וגם לא ייהנו מפירות הקציר, הכרם והמטע. האיכר חייב להפקיר את נכסיו לעניים, לגרים ולחיית השדה (ויקרא כ"ה 7-2). רק מי שאין לו מושג איך מתנהלת עבודת החקלאי יכול להעלות על הדעת מין הפקרות כזאת – הרי אין סיכוי שבעולם כי לאחר הפקרת מקור הפרנסה, החקלאי יוכל להשתקם. ובכך לא די, התורה דורשת בעצם שנתיים של הפקרת השדה בשנה הארבעים ותשע, ובשנה החמישים (שם שם, 12-8) – שיגעון מוחלט! ולכך מתווספת החזרת הנחלות אל הבעלים (שם שם 17-12).

ארץ ישראל בימים ההם לא היתה ארץ זבת חלב ודבש, אלא ארץ מוכת בצורות – כך בימי אברהם, למרות ההבטחה הנדיבה של האל (בראשית י"ב 10), כך בימי יצחק (שם כ"ו 1), כך בימי יעקב ובניו (שם מ"א 57, מ"ב 5, מ"ג 1, מ"ז 4, 13). בימי דויד היו שלוש שנים רצופות בצורות (שמואל ב' כ"א 14-1), בימי אחאב (מלכים א' י"ז 1, בימי יהורם בן אחאב שרר רעב מזעזע שנמשך שבע שנים (מ"ב ד' 44-38, ח' 1). בארץ מוכת בצורות ורעב, מחייבים הכוהנים בשם האל להפקיר את השדה, הכרם והמטע לחסדי זרים וחיית השדה!

מחבר ספר דברים מחייב שמיטה מופקרת אחרת – שמיטת חובות (דברים ט"ו 2) – גזירה שממוטטת כל אפשרות של קיום כלכלי סביר, וכידוע, הלל הזקן תיקן פרוזבול, העוקף את הגזירה הבלתי סבירה הזאת בהעברת החוב אל בית הדין שרשאי לגבותו.

והשבת – היא איננה רק יום מנוחה, אלא גם יום של שיתוק כללי (שמות כ' 11-9, כ"ג 12, דברים ה' 17-12). בבמדבר (ט"ו 36-32) מסופר שנמצא איש שקושש עצים בשבת, ועל חטאו זה הוא נידון למוות בסקילה (ראו בשמות ל"א 15-14 דין מוות למחלל שבת). כל חקלאי יודע שהשבתה של כל עבודה בשבת היא בלתי אפשרית, והחוק הזה, וכן האיסור על מלאכה בחגים ומועדים, וכן שבתון מלא בעשרה לחודש השביעי (יום הכיפורים) נועדו לשתק כל סיכוי לפרנסה וחיים.

נמשיך לעקוב אחרי התיאבון הגדול של הכוהנים לעשוק את בני ישראל עובדי האדמה: כל בכור וכל פטר רחם שייך לאלוהים, כשהנימוק – האל חס עליהם במכת הבכורות – על כן כל בכור של בהמה טהורה שייכת לאל, ובכור באדם ייפדה (שמות י"ג 2, 13-12, כ"ב 29-28 ; במדבר ח' 18, י"ח 15 ואילך). בשלוש רגלים הזכרים חייבים לעלות למקדש, כשחובה היא לא להיראות פני ה' ריקם, את הביכורים חייבים להקדיש למקדש (שמות, כ"ג 14 ואילך; כ"ג 19, כ"ד 5-4; ל"ד 20-19, 26; ויקרא ב' 14; כ"ג, כ"ז 26; במדבר ג' 13-12, ט' 13, י"ח 17-15, דברים י"ב 18-6, ט"ו 19, ט"ז, י"ח, כ"ו 2 ואילך). פרי העץ בשלוש השנים הראשונות הוא עורלה, ובשנה הרביעית קודש הילולים לה', ורק בשנה החמישית מותר ליהנות מהפירות (ויקרא י"ט 23), בשלל המלחמה לוקחים הכוהנים, שאינם לוחמים, מחצית מהשלל (במדבר ל"א 29 ואילך),

עול ענק מוטל על עובד האדמה על ידי "כלי הקודש" בכל הקשור לפולחן שמיספר סוגים לו: עולה, חטאת (של בודד ושל עדה), אשם, זבח שלמים, קורבן תודה, נדר (בכסף או בבהמה), נדר נזיר, איסר, נדבה, חרם, תרומה, מתנה, מעשר, מעשר מן המעשר, ביכורים, הקדשת רכוש (בית, שדה). לכל קורבן יש להוסיף מנחה (סולת טבולה בשמן) ונסך יין. חוץ מעולה וחטאת, הנשרפות כליל על מזבח, מכל שאר אמצעי פולחן הכוהנים והלויים נהנים בחלק, או בשלימות (ויקרא א', ב', ג', י"ז 6-5, כ"ב 17 ואילך, כ"ד 5, כ"ז, במדבר ו' 10 ואילך, י"ח 21).

לשם איור לעושק הנורא שיוצר הפולחן, אביא דוגמאות: בפולחן יומי מקריבים שתי כבשים, בראש חודש – שני פרים, איל אחד, שבע כבשים ושעיר לחטאת. בפסח מקריבים שני פרים, איל אחד, שבעה כבשים ושעיר עיזים – כל זה לאורך שבעה ימים בנוסף על עולת התמיד. כנ"ל ביום הביכורים (במדבר כ"ח). כנ"ל באחד לחודש השביעי (ראש השנה). בעשרה לחודש השביעי (יום הכיפורים). בחמישה עשר יום לחודש השביעי (סוכות) מקריבים ביום הראשון שלושה פרים, שלושה-עשר אילים, ארבע עשרה כבשים, שעיר עיזים, מלבד עולת התמיד, וכך בשאר הימים בשינויים קלים. בסך הכול חייב עם ישראל להקריב בסוכות 51 פרים, 36 אילים, 121 כבשים ו-6 שעירי עיזים.

דוגמה אחרת: משה מקדש את המשכן, ונשיאי השבטים מביאים כל אחד כדלקמן: 6 עגלות צב, 12 בני בקר, שור אחד – וכל הכבודה הזאת ניתנת למשפחות הלויים. בחנוכת המזבח כל מטה שבט מביא קערת כסף, מזרק כסף, כף זהב (עבור מנחת סולת בלולה בשמן), וכן, פר, איל, כבש, שעיר עיזים, ולזבח שלמים – 2 בקר, 2 אילים, 5 עתודים, 5 כבשים – וכל זה כפול 12 !!! (במדבר ז').

אם אינני טועה, בני ישראל ברחו מבית עבדים בחיפזון, לא היו מיליונרים, ובדרך הם התלוננו שאין להם מים, ואין להם מה לאכול, עד כי האל המטיר עליהם מן ושלו (שמות ט"ז, במדבר י"א, כ' 13-1). מאין פתאום כל העושר הזה (כסף וזהב!) וכל עדרי הבהמות האלה שהעם מעניק בנדיבות ללויים?

הפליאה הזאת מתגמדת אל מול המסופר בשמות כ"ה-ל, ל"ה-מ', ויקרא ח', ט': משה מבקש מבני ישראל תרומה של זהב, כסף, נחושת תכלת וארגמן ותולעת שני, אבנים יקרות ועורות אילים. בתרומות האלו, שגם עשירים מופלגים (בעיר עשירה, לא במדבר!), לא היו מסוגלים לעמוד בהן – מכין בצלאל בן אורי ועוזריו, כדלקמן: ארון מצופה זהב, ועליו כפורת וכרובים עשויים זהב, שולחן מצופה זהב, כלי זהב, מנורת זהב, עמודים מצופי זהב, משכן ומסך צבועים תכלת וארגמן ותולעת שני, עמודי שיטים מצופי זהב, מזבח נחושת ואדני נחושת, בגדי פאר לכוהן ולבניו – אפוד זהב, תכלת וארגמן ותולעת שני, משבצות זהב, שרשרת זהב, אבנים יקרות בחושן, פעמוני זהב, ציץ זהב, מזבח קטורת מצופה זהב.

ועל מנת לקדש את הכוהנים מקריבים פר בן בקר, שני אילים, לחם מצות, ומובטח לבית אהרן כהונת עולם (שמות כ"ט 9), כשמובטחים להם חלקים מהקורבנות. וכן, לאחר שנערך מפקד, יש לשלם מחצית השקל תרומה (ראו גם במדבר ג' 50-47).

לעושק הנורא הנ"ל צריך להוסיף "נתינות קטנות", כמו טיהור מנידה באמצעות קורבן כבש, או שתי יונים (ויקרא י"ב 6; ט"ו 29), כמו קורבן תודה למתרפא מצרעת (ויקרא י"ד 4, 45), כמו טיהור מטומאת הזיבה (ויקרא ט"ו 13).

בני ישראל היו אמורים להאמין, ועדיין מאמינים, כי אלה דברי אלוהים חיים שניתנו פה אל פה למשה. ואוי לו למי שאינו מקיים את הצווים הבלתי אפשריים האלה – 27 פסוקים בויקרא כ"ו, ועוד 33 פסוקים בדברים כ"ח רוויים בקללות מבהילות למי שלא יקיים את מצוות האל, ומלבדם קללות רבות נוספות מפוזרות בתורה. ברור שלחיות בארץ ישראל ולזכות בברכת האל, ולא בקללתו, צריך לקיים את כל הצווים הבלתי אפשריים. המוצא היחיד הוא חיים בגלות.

עד ימי יאשיהו התנהל עם ישראל כמו כל העמים – האמינו באל ראשי, אבל לא פסלו אלילים אחרים. הפולחן התנהל אל מול פסלים – משה עצמו בונה פסל של נחש (במדבר כ"א 9-8), למרות שכביכול אסר זאת בצורה קטגורית (שמות כ' 3, דברים ה' 8, כ"ז 14), הנכד שלו עובד לפסל (המוקדש לה'!!!) שבנה מיכה משבט אפרים (שופטים י"ז-י"ח), גדעון בונה אפוד לה' מנזמי הזהב שלל המדיינים (שופטים ח' 27-24), אצל דויד בבית יש תרפים (שמואל א' י"ט 16-12). רוב המלכים עבדו לפסילים של אלים – בעל, אשרה, מולך (מלכים א' י"א 7-5, י"ב 29-28, י"ד 23, ט"ו 13, ט"ז 33-31, כ"א 7-3, כ"א 21, כ"ג 7-4).

תמורה קוטבית התרחשה בימי מלכותו של יאשיהו – חלקיה הכוהן "מצא" ספר תורה, ושפן הסופר קורא אותו למלך. המלך קורע את בגדיו בתדהמה, ומצווה לקיים רפורמה דתית מבהילה ככתוב בספר שנמצא שבו המסרים הבאים: יש רק אל אחד, וצריך להכחיד עבודה זרה ועובדי עבודה זרה. כיוון שיש רק אל אחד לגיטימי – יש רק מקום פולחן אחד ויחיד לגיטימי – ירושלים – את כל הבמות (מזבחות בערי השדה) יש להכחיד, וכן את כוהני הבמות (מלכים ב' כ"ב 8 – כ"ג 24). מתקבל על הדעת שאת ספר התורה הזה כתבו כוהני ירושלים, ואולי הכוהן חלקיהו עצמו, והכוהנים שבדורות הבאים הוסיפו מטלות פולחן נוספות על עובד האדמה, כמפורט לעיל במאמר זה, עול נורא שאין דרך בעולם לשאת אותו. הפתרון הוא גלות, שם יש פטור מכל המצוות הבלתי אפשריות הקשורות בארץ. אין על היהודי עול ניהול המדינה, ואין צורך להשבית את החיים בשבת, כי אפשר לשכור גוי של שבת. וכן, ניתן להתפלסף על מצוות התורה בכל מקום בעולם לגבי היום בו יופיע המשיח, שתמיד יבוא, ואף פעם לא בא.

זאת הסיבה שעם ישראל העדיף את הגולה מיד אחרי הרפורמה של יאשיהו, ולא נתן דעתו כי להיות זר בין האומות, במשך עשרות דורות, גורם בדרך הטבע (כך אצל בעלי החיים, וכך אצל בני האדם) לשנאה שהלכה וגברה עד שהפכה למפלצתית.

הגלות הראשונה הסתיימה בדרך הטבע (לא בנס, לא במשיח) לאחר הצהרת כורש מלך פרס, שיבת ציון המודרנית התמהמהה דורות רבים, ונזקקה לחמש הצהרות: הקונגרס הציוני בפוקשאן (1882), הוועידה הציונית בקטוביץ (1884), הקונגרס הציוני הראשון (1897), הצהרת בלפור (1917) והכרזת המדינה על ידי דויד בו-גוריון (1948).

חרדים קיצוניים בגולה ובארץ רואים בציונות חטא נורא, ומייחלים לסופה של המדינה, ולא חסרים גם דתיים פחות קיצוניים המייחלים ליום שיחולו במדינה חוקי התורה המבהילים שתוארו במאמר זה. עבדתי שכם אל שכם עם חלוצי העלייה השנייה והשלישית – נפילים ממש, שבזכותם, ובזכות הבאים אחריהם, קמה ההתיישבות העובדת, קם כוח המגן, וקמה מדינת ישראל. הם עבדו בשבת וביום כיפור, כי אי אפשר אחרת. בקיבוצים הנהיגו יום מנוחה לפי צורכי העבודה, לאו דווקא בשבת, וחגגו בעיקר את חגי האדמה, כמו אצל כל עם נורמלי. אבל התורה, שדבקים בה שלומי אמוני ישראל, מכה את מאמיניה בשיכרון חסר שחר באשר לעתיד – אם נדבק במצוותיה כלשונן, ומסתבר שהאתוס הבריא ההוא של החלוצים הולך ומתפוגג לנגד עינינו.

משה גרנות

אהוד: בקריאה ראשונה התפעלתי מהמאמר המבריק שלך אבל במחשבה שנייה, כאשר נזכרתי בעדויות הנביאים על חטאי בני ישראל, הבנתי שרוב העם מעולם לא חי על פי חוקי התורה הדרקוניים האלה ולכן לא בגללם נטש את הארץ אלא בגלל צבאות האויבים שכבשו אותה והיגלו אותו, ושלולא אויביו הוא היה ממשיך בקיומו בארץ ישראל גם בניגוד למרבית חוקי התורה ועם צלמים אליליים בבית.

אין חיה כזו, עדיין

בס"ד, 7.11.24

לאהוד שלום, ברכות לגיליון ה-2000 של "חדשות בן עזר", ותודה על הגיליון העשיר והנפלא שאתה מגיש לנו בקביעות. ובאופן אישי אני חייב לציין, כי שיריה של אסתר ראב, "המשוררת הצברית הראשונה", מדהימים אותי בכל פעם מחדש: העושר הלשוני, השליטה בכל רבדי השפה העברית, והעומק הנפשי. אחת הטובות במשוררות ישראל, ואפשר הגדולה מכולן.

וכעת לענייננו: כמי שחי במשפחה חרדית מעורבת, שחלק מבניה משרתים בצה"ל (שניים מהם נפלו בשנה האחרונה הי"ד) וחלק אחר מקריבים את רווחתם הכלכלית ועוסקים בתורה מתוך אידיאל-חיים, והמשפחה כולה חיה בהרמוניה ובכבוד הדדי, אני מבקש ממך את הרשות להגיב על מאמרי השטנה הקבועים והחוזרים על עצמם, של אורי הייטנר ומנחם רהט, המנצלים את הבמה המכובדת של "חדשות בן עזר" להטפות אינסופיות נגד האברכים ובני הישיבות.

במאמרו האחרון ("חדשות בן עזר" 2001) חוזר רהט על קביעתו הנצחית כי אין סיבה אמיתית להשתמטות, אלא "הפחד מלמות". ובכן, מהיכרות קרובה מאד עם בני הקהילה החרדית ורבניה, אני קובע כי מדובר בשקר גמור והוצאת שם רע.

הייטנר את רהט ושות' מרבים להזכיר את הקמת "החטיבה החרדית" כהוכחה להשתמטות. אך היוזם העיקרי והרוח החיה של חטיבה זו, הרב דוד לייבל (שחבריי למדו אצלו בכולל שברחוב סוקולוב בבני ברק), אמר לפני יומיים מפורשות כי החטיבה החרדית עדיין אינה עומדת בכללים שהוא עצמו קבע במגעיו מול צה"ל, ולפיכך הוא עדיין אינו יכול לקרוא לחרדים להתגייס. הדברים צוטטו בכמה אתרים. (לדוגמה – https://www.bhol.co.il/news/1677643).

אני מכיר אברכים רבים, ורובם ככולם אינם פרזיטים המעדיפים חיי בטלה על חיי עמל. אדרבה, הם מוותרים על תואר אקדמי ורווחה כלכלית ועמלים בתורה. אפשר להתווכח על צדקת האידיאל, אבל אסור לשקר ולהשמיץ. זה מכוער וזה מזיק לכולנו.

ברור שבשלב כלשהו תוקם חטיבה חרדית המותאמת לחרדים. אין ספק שיבואו ימים שחרדים ישרתו בצה"ל בכמויות גדולות יותר מהמצב כיום. והימים הללו קרובים בהחלט. אבל ההשתלחויות הגסות והכעורות של הייטנר ורהט רק מרחיקות את היום, ומזיקות מאוד לתהליך השתלבות החרדים בצה"ל.

לעניות דעתי, שני הנ"ל מכירים בכך, אבל הם נהנים להתנשא ולהצליף בציבור השנוא עליהם. זה עושה להם טוב על הלב. דווקא מאישים ימניים כהנ"ל, שבעבר פירסמו עשרות מאמרים בתגובה להשמצות השמאל, הייתי מצפה להתעלות על עצמם ולקיים את מאמר הלל הזקן: "דעלך סני – לחברך לא תעביד" (= מה ששנוא עליך – לא תעשה לחברך). אך בכל שבוע אני מתבדה מחדש. באופן אישי הייתי שמח לממן להם טיפול רגשי, שיעזור להם למצוא תחליף למושא השנאה הקבוע.

ועוד מילה אחת על חוק המעונות "הבזוי והמשוקץ": לטעמי, כל עוד חוקי המדינה אינם מחייבים את שני בני הזוג לעבוד כתנאי לקבלת הנחות והטבות – אין הבדל משמעותי בין מצב שהגבר הוא המפרנס העיקרי, לבין מצב שהאישה היא המפרנסת העיקרית. אל לנו לעודד שוביניזם ולזלזל בעבודת נשים. בנוסף, יש לזכור כי גם הגבר החרדי הלומד בכולל מייצר הכנסה מסויימת, שהרי הוא מקבל מילגה המגיעה (ברובה המכריע) מתרומות מחו"ל, וקופת המדינה נשכרת, שהרי גם החרדים רוכשים מוצרים ומשלמים עליהם מע"מ ומיסים נוספים.

זאת ועוד: כפי שקבעו רבים לפניי – המכירים את החברה החרדית – יודעים כי התנכלות לנשים החרדית העובדות לא תעודד את בני זוגן לעזוב את לימודיהם, אלא רק תדחק עוד משפחות לעומק העוני.

יש אנשים שסגנון החיים החרדי מרגיז אותם. אבל אם הצלחנו להכיל ולכבד את ערביי ישראל – מדוע לא לנסות זאת מול החרדים?

בברכה,

מוטי ברגר

7.11.2024

'אסטרולוג' הוצאה לאור בע"מ

נדפס בישראל 2001

ב. "ארורים הרכים האוהבים"

ברנר והשאלה הערבית

1. מלחמת דמים בעד פלשתינא

לונדון, 1907. חורף.

בחדרו הדל בוויטשפל, ב"גיטו" היהודי במזרח העיר, יושב יוסף-חיים ברנר בן העשרים-וחמש וכותב מחזה.

לפני כשלוש שנים ברח ממשפט מוות בעוון עריקה מן הצבא הרוסי, בו שירת כשנתיים בקשיים רבים.

לפני שנה נהרגה, בפרעות אוקטובר ברוסיה, הבחורה שאותה אהב אך לא מצא עצמו ראוי לאהבתה, חיה וולפסון (היא חוה בלומין, יווה איסאקובנה, בסיפורו "מסביב לנקודה"). היא שעזרה להצילו ממאסר צבאי בעיר אוריול, בעזרת חבורת-מהפכנים סוציאליסטית-יהודית שעל חבריה נמנתה, ולהבריחו מרוסיה.

הוא מתאבל עליה שבועות וירחים. מראהו אז כמראה איוב. דומם ובודד הוא עומד על יד תיבת האותיות בבית-הדפוס של מר נרודיצקי, אשר בו הוא עובד לפרנסתו כסדר. הוא עומד ומסדר ומסדר, ומילה אינו מוציא מפיו. שערותיו פרועות, מחשבותיו פרועות, וצערו האישי בוער ולוהט, לוהט ובוער. – כך מתארו רעו, ר' בנימין.

לצורך כתיבת המחזה משליך ברנר מחדרו, בטרם התחיל לכתוב, את כל הנמצא בתוכו, מוציא את הספרים והעיתונים, מסיר את הראי מעל הקיר, מפני שבו הוא רואה עוד איש אחד מסתובב בחדרו ומפריעו מעבודתו. מאז תחילת הכתיבה אין הוא עוזב את החדר ואינו אוכל דבר. אשתו של מר נרודיצקי הכניסה לו פעם חלב והוא שפך את החלב על הארץ לעיניה. ופעם הביא לו מר נרודיצקי עצמו פחם להסיק את האח, הדבר התרחש בחורף והקור היה עז – וברנר השליך אותו מהחדר יחד עם הפחם.

ידיד אחר של ברנר בלונדון, הסופר אשר ביילין, מחליט לעלות אל חדרו, למרות שנתבקש במפורש על ידי ברנר שלא לבקרו עד שיגמור לכתוב את המחזה. ביילין דופק בדלת, ואין עונה. הוא פותח אותה, והנה –

"לפניי ניגלה גופו של ברנר כשהוא רץ בחדר הנה והנה. פניו לא ניראו, מפני שנשא את מעילו העליון על ראשו ועטף בו את פניו. הוא הוציא מפיו איזה קולות, כקול נהמת חיה, והסתובב בתנועות משונות. קראתי בשמו והוא לא ענה; ורק כשנתקל בי, רעד, הסיר את המעיל מפניו ורגע עמדנו דוממים איש לפני רעהו. פניו היו חולניים מאוד ואש זרה, אש של מעבר לגבולין, דלקה בעיניו.

– אשריך, שאתה הוא ביילין, – קרא אליי, – לו היה אחר במקומך, כי אז – – – " ( א. ביילין, "י.ח. ברנר בלונדון", "התקופה", טבת-סיון תרפ"ב, הוצאת אברהם יוסף שטיבל, ורשה, עמ' 660-659).

באותה אש של מעבר לגבולין אומר במחזה יוחנן, סופר יהודי צעיר, פליט מרוסיה שהגיע ללונדון, והוא במידה מסויימת בן דמותו של ברנר עצמו:

"יכול הייתי לחלום ירחים שלמים לילה-לילה, שהנני נופל חלל בתור איש-צבא במלחמתי, מלחמת דמים, בעד פלשתינא." ("מעבר לגבולין", תרס"ז, "כל כתבי י.ח. ברנר", כרך א, הוצאת הקיבוץ המאוחד ודביר, תשט"ז, 1956, עמ' 216 ).

את הדברים האלה כותב ברנר בלונדון בשנת 1907, כשנתיים לפני בואו לארץ-ישראל, ומבלי שביקר עד כה מימיו בארץ. הוא מסדר בעצם ידיו את כל המחזה בדפוס, ומדפיסו באותה שנה ב"המעורר", כתב-העת הספרותי שיסד לפני שנה, ושאותו הוא עורך, מדפיס ונושא במו ידיו אל בית-הדואר כדי לשולחו לחותמים מעבר לים.

לא רק נבואה מחרידה לסופו המר של ברנר עצמו מקץ ארבע-עשרה שנה, בשניים במאי 1921 – צפונה באותו משפט, אלא גם תחושה מוקדמת לגבי המהות הטראגית והבלתי ניתנת לגישור שביחסי יהודים וערבים בארץ-ישראל. וזאת, כפי שראינו, בתקופה בה שלטת באידאולוגיה הציונית ובמרבית הסיפורים שמתארים את ההווי הלוקאלי שהולך ונוצר בארץ-ישראל – גישה רומנטית ואידילית בקשר לערבים ולהתעוררות תנועתם הלאומית. ושעה שגם הקולות הבודדים המתריעים, מאמינים שהתנהגות "טובה" מצד היהודים תקהה את חודה של מחלוקת אפשרית בין שני העמים.

ברנר בא לארץ-ישראל בחודש פברואר 1909, ומאז ועד יום מותו לא עזב אותה. כבר בערב הראשון לרדתו מן האונייה בחיפה, למראה חבורת "שקצים" ערבים שמתקלסים בו ובחבורתו, הוא מרגיש: "יש עוד מין נוכרים בעולם, שצריך לסבול מהם... גם מאלה המזוהמים צריך לסבול!" ("מכאן ומכאן", תרע"א, 1911, שם, כרך א, עמ' 339).

"'השאלה הערבית' – כמה מגוחך נוסח זה! לאמריקאים יש השאלה הסינית ולנו השאלה הערבית!" ("מתוך פנקסי", ירושלים, תרע"ג, 1913, שם, כרך ב, עמ' 322, "רביבים", קובץ ג-ד).

מטרת הפרק "ארורים הרכים האהובים" היא לעקוב אחר סיפוריו הארצישראליים של ברנר, ואחר מאמריו הפובליציסטיים מתקופת חייו בארץ, כדי להבהיר את יחסו לאדם הערבי וללאומיות הערבית, ובמידת האפשר אף לעקוב אחר השפעת יחסו זה על קהל קוראיו ועל סופרים אחרים.

מטבע הגדרתו של הנושא – ברנר ו"השאלה הערבית" – נובע שאין הפרק מתיימר להסביר את כל האספקטים האחרים והחשובים שביצירת ברנר, אף כי קשה לעיתים שלא להרחיב את היריעה, ולו רק כדי להציג את הנושא המוגדר המסויים הזה על רקע כללי ורחב יותר.

הקו המנחה את העבודה – ובהכרח גם מסקנתה – הוא הניסיון להראות את השוני שבין גישת ברנר, בתארו את המציאות הארצישראלית, לבין גישתם של סופרים ואנשי-עט אחרים בתקופתו. וכבר עמד על השוני הזה ש"י עגנון במסתו הנפלאה, שנתפרסמה במלאת ארבעים שנה להירצחו של ברנר, ידידו:

"באותם הימים שעשה ברנר עם יוסף אהרונוביץ במערכת הפועל הצעיר והיה יקר בעיני אנשי הפועל הצעיר יצא סיפורו מכאן ומכאן, שקיווינו למצא בו בבואה של הארץ, שכל המספרים שעמדו לארץ-ישראל מימות ר' זאב יעבץ ועד למשה סמילנסקי, יותר ממה שראו את הארץ ראו לנפשם מה שביקשו מן הארץ שהיא תראה להם. וכיוון שהגיע סיפורו של ברנר בהולים היינו לקרותו." ("יוסף-חיים ברנר בחייו ובמותו", "מולד", כרך י"ט, חוב' 156, תמוז תשכ"א, יוני 1961, עמ' 283).

אהוד בן עזר

המשך יבוא

אין שום אפשרות לגייס בבת אחת את עשרות אלפי המשתמטים החרדים שרובם כבר בעלי משפחות – אלא אם כן יבנו עוד כמה בתי סוהר צבאיים במיוחד לחרדים ויוציאו הון עתק מתקציב הביטחון לקיום משפחותיהם!"

בנדלה: אתה מאוכזב מזה שגלנט שלח 7000 זימונים לאברכים? למה לא? ולא צריך בתי כלא בשבילם. מספיק שיפסיקו את כל התמיכות הכספיות והאזרחיות שהם מקבלים מן המדינה. הם יגיעו בעצמם. צה"ל יקלוט כפי שיוכל. לאט לאט המספרים יגדלו. מקימים עכשיו גדוד חדש או חטיבה אני לא זוכרת, לחרדים כך שאפשר יהיה לקלוט יותר. בזמנו, נתניהו עצמו הוריד את התמיכה בתשלומי הביטוח הלאומי לילדים, והרבה מאד חרדים הצטרפו למעגל העבודה. ואת הכספים שייחסכו מן הפעולה הזאת יעבירו לשיקום מילואימניקים ויישובים שנפגעו.

האם אתה סומך על ישראל כץ שיעמוד בבור, ויצטרך להחליט איזה סוג נשק או איזו תחבולה לנקוט במצבים מסוימים בקרב, כשצריך להחליט בו ברגע, כאשר הרמטכ"ל יציג לו שאלה כזו? או שאתה רוצה להפוך את הרמטכ"ל לשר ביטחון בפועל? למה נתניהו לא שם אחד מן הביטחוניסטים שיש לו בליכוד? כמו אבי דיכטר למשל? כי ישראל כץ הוא יס מן. זו הסיבה. ולא אכפת לנתניהו אם הוא מתאים או לא.

לגבי החקירות, אתה יכול לענות לי למה אי אפשר להקים ועדת חקירה שנתניהו רועד ממנה?  להחליף שר ביטחון באמצע מלחמה, זה יותר גרוע מכל דבר אחר. אם אפשר להחליף שר ביטחון באמצע מלחמה אפשר גם לחקור. והרי אם נתניהו צדיק תמים, כולם יראו את זה, ויתמכו בו...

בנדלה

הי אודי – כל מה שהתרעת עליו כסכנה בזמן ההפגנות, כלומר פירוש ההפגנות כחולשה שהביאה ל-7 באוקטובר – נתניהו עושה עכשיו בלי להתבלבל.

ציטוט ממאמר של ד"ר אדי כהן, ההדגשות במקור:

"כהן התייחס גם למצב הפוליטי הפנימי בישראל, וציין כי אויבי המדינה מפרשים מהלכים כמו פיטוריו של שר הביטחון יואב גלנט כחולשה. "האויבים שלנו רואים לזכותם שהם גרמו לנתניהו לפטר את גלנט,״ אמר כהן, והדגיש כי מהלכים אלו יכולים להיתפס כהזדמנות להעצמת התקפות כלפי ישראל."

בנדלה

אודי: אין טעם שאמשיך להתווכח איתך. חבל שאת ואורי הייטנר אינכם ראש הממשלה ושר הביטחון שלנו כי אז הכול היה מתנהל בסדר.

לי יש אמון בנתניהו ובדרך הנהגתו את מדינת ישראל במלחמה הקשה. ואני אופטימי שאנחנו ננצח למרות מחיר הדמים הנורא שנכפה עלינו!

כן, אני סומך גם על ישראל כץ. הוא אדם רציני ואחראי. אתגר גדול עומד בפניו, אבל הוא לא יוציא צווי גיוס ל-7,00 אברכים רק כדי לטרפד את נתניהו בעיצומה של המלחמה.

אגב, מי היה שר הביטחון ב-7 באוקטובר 2023?

אבל אני לא מאשים את גלנט וגם לא את אף אחד אחר מהדרגים הביטחוניים והמדיניים שלנו. אין צורך בשום ועדת חקירה. נכפתה עלינו מלחמת פתע שלא היינו יכולים למנוע אותה אפילו במתקפת מנע, ובייחוד בתקופת הפגנות המחאה שעודדו את סינוואר ואת הסירוב לשרת בצה"ל – והמלחמה הזו היא חלק ממערכה כללית ואזורית נגד ישראל ונגד היהודים בכלל, כולל הפוגרום באמסטרדם, והעתיד הקודר עדיין לפנינו בארץ ובחו"ל אבל אנחנו ננצח ולא יהיה מקום בטוח ליהודים אלא בישראל!

* אהוד: איך הידרדרה מפא"י-העבודה ההיסטורית לשטויות שאנו שומעים מפיו של יאיר גולן ומפיה של נעמה לזימי? האין גבול לסכלות?

* כותרות אנטישמיות זדוניות באתר האינטרנט של "הארץ" מיום 10.11.24: "לשכת נתניהו מורכבת מריקבון אנושי, שנמצא שם בגללו. הפרשות האחרונות בסביבת ראש הממשלה מעידות על החבורה שמקיפה אותו – ארגון פשע שמציב את נתניהו מעל המדינה וענייני הביטחון הלאומי. בעודו מתלונן כהרגלו על אכיפה בררנית, מודגש שוב שאין כל בררנות באיוש לשכתו."

בעריכת הלית ישורון

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020

בשנת 2021 נמכרו 648 עותקים של הספר

בשנת 2022 נמכרו 298 עותקים של הספר!

בשנת 2023 נמכרו 247 עותקים של הספר!

בס"ה נמכרו 1,193 עותקים

הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה (kibutz-poalim.co.il)

ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978

או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il

המחיר 59 שקלים לפני משלוח

אהוד: זה הספר היחיד משירי אסתר ראב הזמין כיום לרכישה.

הכרך "אסתר ראב / כל השירים" אזל מזה שנים רבות.

לפני יותר מ-100 שנים, בתל-אביב, בסיוון תרפ"ב, קיץ 1922, התפרסמו מעל דפי חוברת "הדים", שיצאה לאור בעריכתם של אשר ברש ויעקב רבינוביץ, שלושת שיריה הראשונים של אסתר: "אני תחת האטד", "כציפור מתה על הזרם" ו"לעיניך האורות, המלאות".

ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!