מִי לֹא הִשְׁתַּלֵּחַ בְּךָ?
מִי לֹא עָלַב בְּךָ?
מִי לֹא בָּא אֵלֶיךָ בִּדְרִישׁוֹת אַבְּסוּרְדִיּוֹת?
מִי לֹא חָשַׁב עַצְמוֹ חָכָם מִמְּךָ, יָעִיל מִמְּךָ, מֵבִיא אֶת הַשָּׁלוֹם מַהֵר מִמְּךָ
מְדַכֵּא סוֹפִית כָּל הִתְנַגְּדוּת עֲרָבִית טוֹב מִמְּךָ
מַדְבִּיר אֶת הַטְּרוֹר טוֹב מִמְּךָ
עוֹשֶׂה שָׁלוֹם עִם הַסּוּרִים טוֹב מִמְּךָ
כַּמּוּבָן, בְּלִי לְהַחְזִיר שַׁעַל-אֲדָמָה אֶחָד –
הָפַכְתָּ לְאַסְקֻפָּה נִדְרֶסֶת שֶׁאִישׁ אֵינוֹ חַיָּב בִּכְבוֹדָהּ.
יָדַעְתִּי שֶׁעוֹד נִתְגַּעגֵּעַ אֵלֶיךָ
שֶׁהָיִיתָ אֶחָד מֵרָאשֵׁי-הַמֶּמְשָׁלָה הַמֻּצְלָחִים בְּיוֹתֵר,
מַנְהִיג לְלֹא שֶׁמֶץ שֶׁל פֻּלְחַן אִישִׁיּוּת,
לְלֹא שְׁקָרִים,
לְלֹא זְרִיַּת חוֹל בְּעֵינֵי הַצִּבּוּר, לְלֹא פְרָזֵאוֹלוֹגְיָה,
לְלֹא מְשִׁיחִיּוּת, לְלֹא טִפְּשׁוּת שֶׁנּוֹבַעַת מִבִּטָּחוֹן-עַצְמִי מֻפְרָז,
לְלֹא צַדְקָנוּת, לְלֹא הַעֲדָפַת הַטָּפֵל עַל הָעִקָּר, לְלֹא חֲנֻפָּה לַצִּבּוּר,
לְלֹא פַּחַד מֵהִלְכֵי-רוּחַ שֶׁל שִׂנְאָה וּבוּז מִיָּמִין וּמִשְּׂמֹאל כְּאֶחָד.
(זָכִיתִי לוֹמַר לְךָ זֹאת עוֹד בְּחַיֶּיךָ – )
אֵין פִּתְרוֹנוֹת קַלִּים.
מִי שֶׁחוֹשֵׁב שֶׁאַחֲרֵי יוֹתֵר מִמֵּאָה שְׁנוֹת סִכְסוּךְ דָּמִים עִם הָעֲרָבִים,
עִם הַפַּלֶשְׂתִּינָאִים – אֶפְשָׁר לַעֲשׂוֹת שָׁלוֹם בְּהֶנֵף-יָד –
הוּא טִפֵּשׁ אוֹ נוֹכֵל.
מִי שֶׁחוֹשֵׁב שֶׁרַק אֲנַחְנוּ אֲשֵׁמִים בְּכָךְ שֶׁתַּהֲלִיךְ אוֹסְלוֹ נִסְחָב לְאִטּוֹ,
וְאִם מָחָר נֵצֵא מִכָּל הַשְּׁטָחִים – נִחְיֶה בְּגַן-עֵדֶן שֶׁל שָׁלוֹם –
הוּא טִפֵּשׁ אוֹ נוֹכֵל.
מִי שֶׁאֵינוֹ רוֹאֶה, מֵעֵבֶר לְכָל הַמַּעֲקַשִּׁים וְהַמַּעְצוֹרִים שֶׁבַּדֶּרֶךְ –
אֶת הִתְקַדְמוּתוֹ הָאִטִּית שֶׁל הַתַּהֲלִיךְ, אֶת הַבִּלְתִּי-יֵאָמֵן שֶׁמִּתְרַחֵשׁ בְּמַהֲלָכוֹ –
לְעֻמַּת כָּל מָה שֶׁמִּישֶׁהוּ מֵאִתָּנוּ לֹא הֵעֵז אֲפִלּוּ לַחֲלֹם –
אַתָּה נִוַּטְתָּ אֶת יִשְׂרָאֵל בַּדֶּרֶךְ הָאֶפְשָׁרִית, הָאַמִּיצָה וְהַבְּטוּחָה בְּיוֹתֵר שֶׁבָּאֶפְשָׁר,
וְתָבַעְתָּ מֵאִתָּנוּ סַבְלָנוּת, קֹר-רוּחַ, שֵׂכֶל יָשָׁר,
וְיָכֹלְתָּ לְהַעֲרִיךְ נְכוֹנָה אֶת הַמְּצִיאוּת –
לְמַזָּלֵנוּ הַתְּכוּנוֹת הַלָּלוּ,
שֶׁהָיוּ חֲסֵרוֹת לְרַבִּים מֵאִתָּנוּ,
הָיוּ מְצוּיוֹת בְּךָ,
וּבִזְכוּתָן הִנְהַגְתָּ אוֹתָנוּ בְּדֶרֶךְ
שֶׁהַדּוֹרוֹת הַבָּאִים יִרְאוּהָ כְּאַחַת מִשְּׁעוֹתֵינוּ הַיָּפוֹת בְּיוֹתֵר,
הֵרָצְחֵךָ בִּיְדֵי יְהוּדִי מִמַּחֲנֵה הַמַּאֲמִינִים –
כָּמוֹהוּ כִּבְגִידַת שַׁבְּתַאי צְבִי בְּמַאֲמִינָיו, כַּאֲשֶׁר הִתְאַסְלֵם.
אָמְנָם הַסַּהֲרוּרִיִּים בְּקֶרֶב הַמַּחֲנֶה הַדָּתִי יַמְשִׁיכוּ,
כְּשַׁבְּתַאִים שֶׁיָּרְדוּ לַמַּחְתֶּרֶת,
לְהַאֲמִין בְּצִדְקַת הָרֶצַח הַנּוֹרָא, לְעַוֵּת אֶת הַהֲלָכָה,
לְהַכְפִּיפָהּ לִמְשִׁיחִיּוּת הַשֶּׁקֶר
שֶׁל "רֵאשִׁית צְמִיחַת גְּאֻלָּתֵנוּ",
אֲבָל הָרֹב יִתְפַּכֵּחַ,
כְּפִי שֶׁהִתְפַּכְּחוּ הֲמוֹנֵי בֵּית יִשְׂרָאֵל מִמְּשִׁיחִיּוּת הַשֶּׁקֶר שֶׁל שַׁבְּתַאי צְבִי,
וְזֹאת לֹא מִשּׁוּם שֶׁלֹּא הֶאֱמִינוּ בּוֹ וּבְדוֹמָיו,
אָז וְעַכְשָׁיו,
הֶאֱמִינוּ
וְעוֹד אֵיךְ –
אֶלָּא מִשּׁוּם שֶׁיִּגְאָל עָמִיר, כְּמוֹ שַׁבְּתַאי צְבִי –
אִכְזֵב אוֹתָם וּבְכָךְ גָּאַל אוֹתָם מִן הַגְּאֻלָּה הַכּוֹזֶבֶת,
הִמְחִישׁ לָהֶם אֶת הַמְּחִיר הַנּוֹרָא שֶׁל הַמְּשִׁיחִיּוּת,
וְהֶחֱזִירָם עַל-כָּרְחָם לְקַרְקַע הַמְּצִיאוּת הַהִיסְטוֹרִית.
פִּתְאוֹם עוֹלָה בִּי פִּתְאוֹם מְלוֹא תְּחוּשַׁת הָאָבְדָּן וְהַהַשְׁפָּלָה שֶׁבְּמוֹתְךָ,
הַהַרְגָּשָׁה שֶׁבֶּאֱמֶת, בֶּאֱמֶת שׁוּם דָּבָר כְּבָר לֹא יָכֹל לִהְיוֹת כְּפִי שֶׁהָיָה –
גִּבּוֹר מִלְחֶמֶת שֵׁשֶׁת הַיָּמִים
נוֹרָה בְּגַבּוֹ עַל יְדֵי חֲתִיכַת חָרָא קָטָן
שֶׁהִשְׁתַּחֵל בְּעָרְמָה בֵּין אַנְשֵׁי הַבִּטָּחוֹן לְאַחַר שֶׁיָּצַר רֹשֶׁם שֶׁהוּא אֶחָד מֵהֶם.
זֶה מַמָּשׁ מַבְחִיל. מְזֹהָם.
זֶה כֶּתֶם עַל הַהִיסְטוֹרְיָה הַיִּשְׂרְאֵלִית שֶׁיִּשָּׁאֵר לָנֶצַח,
כְּמוֹ חֵטְא תַּנָ"כִי.
זֶה מַשֶּׁהוּ שֶׁמְּעוֹרֵר שִׂנְאָה תְּהוֹמִית לְחֵלֶק מְסֻיָּם בָּעָם אֲשֶׁר מִשּׁוּרוֹתָיו בָּא הָרוֹצֵחַ.
מַרְאֵה פְּנֵיהֶם הַמְּתֹעָבִים שֶׁל אֵלֶּה שֶׁיִּחֲלוּ לוֹ
וְאֵלֶּה שֶׁמְּבַרְכִים עָלָיו גַּם כַּיּוֹם
גּוֹרֵם לִי לַחְשֹׁב עֲלֵיהֶם דְּבָרִים שֶׁשּׂוֹנְאֵי יִשְׂרָאֵל טָפְלוּ עַל יְהוּדִים בְּמֶשֶׁךְ דּוֹרוֹת
כַּעֲלִילַת-שָׁוְא.
עֲלִילַת-שָׁוְא.
זְדוֹנִית.
אֲבָל אֶצְלֵנוּ, בְּיִשְׂרָאֵל, בֵּין יְהוּדִים – זוֹ אֵינֶנָּה עֲלִילַת-שָׁוְא וְזוֹ
אֵינֶנָּה עֲלִילַת-דָּם אֶלָּא זוֹהִי שְׁפִיכוּת דָּמִים בַּעֲלִיל.
הַיַּהֲדוּת הַדָּתִית אוּלַי רַק מַתְחִילָה לְהָבִין אֶת
קְצֵה-קָצֵהוּ שֶׁל הַשֶּׁבֶר הַנּוֹרָא שֶׁהִתְחוֹלֵל בָּהּ,
שְׁנֵי הַקְּלִיעִים הַמְּשֻּׁפָּצִים שֶׁנִּפְּצוּ לִרְסִיסִים אֶת עַמּוּד-שִׁדְרָתָהּ הַמּוּסָרִי.
זֶה צַד הַשָׂטָן שֶׁהִתְגַלָּה בִּמְלוֹא כּוֹחוֹ בָּעָם הַיְּהוּדִי הֶחָדָשׁ שֶׁנּוֹצַר בְּיִשְׂרָאֵל.
זוֹהִי יְרִיקָה בְּפַרְצוּפוֹ שֶׁל כָּל יִשְׂרְאֵלִי הָגוּן.
הָרֶצַח הַזֶּה זִהֵם אֶת כֻּלָּנוּ.
אֶת הָעָם, אֶת הָאָרֶץ, אֶת הַמְּדִינָה, אֶת הַתְּקוּפָה שֶׁאֲנַחְנוּ חַיִים בָּהּ.
רֶבַע מִילְיוֹן הָאֲנָשִׁים,
שֶׁשָּׁרוּ בָּעֲצֶרֶת הָאֵבֶל עִם דּוּדוּ פִישֶׁר אֶת "כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ גֶּשֶׁר צַר מְאוֹד"
וְעִם מִירִי אַלּוֹנִי אֶת "שִׁיר לַשָּׁלוֹם"
וְעִם אָבִיב גֶּפֶן ("רֹאשׁ הַמֶּמְשָׁלָה שִׁכּוֹר") אֶת "לָנֶצַח אָחִי" –
שָׁרוּ צְרוֹר תְּפִלּוֹת נִשְׂגָּב,
שֶׁטֶּרֶם נִשְׁמַע כְּמוֹתָן בְּיִשְׂרָאֵל.
הַשְּׁכִינָה הָיְתָה אִתָּם,
הָיְתָה אִתָּנוּ בְּאוֹתוֹ עֶרֶב.
אֱלֹהִים הָיָה בְּפִינוּ, בְּלִבֵּנוּ, בְּדִמְעוֹתֵינוּ,
אֱלֹהִים הָיָה אִתָּנוּ
וְלֹא עִם הַגִּמְגּוּמִים הָרְפוּיִים שֶׁל הָאֲחֵרִים,
מַעֲשֵׂה רְצִיחָתְךָ שִׁחְרֵר אֶת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל מִלְפִיתָתָם
וְהֵבִיא אוֹתוֹ אֵלֵינוּ,
כְּשֶׁהוּא נָקִי וְטָהוֹר וּבְלִי כָּל הַסְּחִי וְהַמִּאוּס וְהַטֵּרוּף
וְהַנְּבָלָה שֶׁחֲסִידָיו בַּעֲלֵי "אֹרַח-הַמַּחְשָׁבָה הַפְּרִימִיטִיבִי"
הִדְבִּיקוּ לוֹ בְּשֵׁם הַדַּת.
גַּם אִם יַמְשִׁיכוּ לְדַבֵּר בִּשְׁמוֹ,
אֱלֹהִים נָטַשׁ אֶת מַרְבִּיתָם.
הַפָּארָאדוֹכְּס שֶׁל הָאֱמוּנָה הַיְּהוּדִית לְאַחַר הֵרָצַחְךָ
שֶׁאֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל
עָבַר לִשְׁכֹּן בַּמַּחֲנֶה שֶׁלָּנוּ
הַחִלּוֹנִי
וַאֲנַחְנוּ נָגֵן מֵעַתָּה עַל כְּבוֹדוֹ
וְעַל כְּבוֹד הָעָם הַיְּהוּדִי.

29 בנובמבר 1995

רבע מיליון אנשים השתתפו בעצרת האבל הראשונה בכיכר רבין.

הרקוויאם נדפס לראשונה בספר שיריו של אהוד בן עזר "יַעְזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" בהוצאת אסטרולוג 2005. לפני כן שום כתב-עת או עיתון ישראלי לא הסכים להדפיסו.

*
עָטוּ עָלַי זִכְרוֹנוֹת
כַּעֲדַת קַבְּצָנִים צְרוּעִים זָבִים
הָבִי הָבִי עוֹד עוֹד
בִּידֵיהֶם יְאַיְּמוּ תּוֹךְ פָנַי:
לֹא, כִּי דָּמֵךְ, כִּי סָמִיךְ
לָנוּ יְהִי;
סָגְרוּ בַּעֲדִי הַשְּׁבִיל
בְּאֶגְרוֹפֵיהֶם צְרוּעִים,
שְׁחִין-פְּנֵיהֶם
יִתְעַוֶּה
לְמַרְאֶה לְחָיַי הַפּוֹרְחוֹת
קַבְּצָנִים, הַצִּדָּה
אֲזַנְּקָה מֵעֲלֵיכֶם
אַחַת!
וּבִשְׁתֵּי רַגְלַיִם
תּוֹךְ הַבִּלְתִּי-יָדוּעַ.
•

• פירוש הסימן – שיר מן העיזבון שפורסם לאחר מותה. העיזבון הועבר למכון "גנזים". השיר נמצא גם בכרך "אסתר ראב / כל השירים", 1988, שאזל, ונשלח חינם בקובץ וורד לכל מבקש.

 לֹא נִפָּגֵשׁ?
"יֵשׁ לְךָ כֹּשֶר הִשָּׂרְדוּת מְפֻתָּח,
כְּבָר הָיִיתָ בָּעוֹלָם הַבָּא וּבָחַרְתָּ מִשּׁוּם מַה לַחֲזֹר."
*
קֹטֶב הַמָּוֶת וְקֹטֶב הַחַיִּים הִתְעַמְּרוּ בִּי
בְּכָל הַמִּלְחָמוֹת.
*
"אֲנִי רְווּיַת גַּעְגּוּעִים בִּגְלַל עַצְבוּת פְּרָטִית –
זֶה לֹא פָּחוֹת גַּעֲגוּעַ, רַק יוֹתֵר."
*
הֶעָבָר הוּא כְּזָבִים. עָבָר אֲמִיתִּי הוּא בַּזִּכָּרוֹן
שֶׁאֵינוֹ חַי בְּתוֹךְ בוּעָּה,
מְבַעְבֵּע כְּמַיִם
חַיִּים.
*
כְּשֶׁפִּרְפְּרָה נַפְשְּׁךָ בֵּין הַחַיִּים לְבֵין הַמָּוֶת
נִמְנַעְתִּי אֲפִלּוּ מִלְּלַטֵּף אוֹתְךָ."     
*
סְדָקִים לֹא הֶחֱלִיפוּ שְׁבָרִים.
*
"הִתְפַּלַּלְתִּי שֶׁלֹא תֶּחְדַּל. אָהַבְתִּי אֶת הַמָּאֲבָק בַּסּוּפוֹת,
 בְּמַיִם מֻגָּרִים בְּמוֹרָד הַיְּעָרוֹת...
 ֹלא נִפָּגֵשׁ?"
*
 "כַּמָּה עָבָר הָיָה בָּנוּ? עוֹלָם שָׁלֵם נִמְחַק."
*
רָצִית לָרוּץ מִתַּחֲנָה לְתַחֲנָה עִם אַלַּת עֵץ סְדוּקָה,
עֵינַיִךְ סִמְִּנוּ בְּחֶמְדָּה אֶת הָעוֹבְרִים
מִבְּלִי דַּעַת.
*
"אֶפְשָׁר הָיָה לְהִתְגַּלְגֵּל יַחְדָּו,
לְהִתְרַגֵּל לָאָבָק בְּטִיט הַיָּוֵן בִּקְצֵה הַמּוֹרָד.
כַּמָּה עוֹלָם הָיָה יָכוֹל לִהְיוֹת בָּנוּ?"
*
מַשֶּׁהוּ נֶחְסַם בָּךְ. וְאוּלַי אַתְּ בּוֹחֶרֶת בְּלֵּילוֹת בְּשׂוּמִים
לִסְבֹּל קְצָת  וְלֵהָנוֹת קְצָת.        
לַחְבֹּר אֶל קִבְרֵי צַדִּיקִים, אוֹבֶדֶת בָּאֲדָמָה הַטּוֹבָה,
בֵּין כֹּהֵן לְנָבִיא.
*
 "חָלַמְתִּי עָלֶיךָ – הָיִיתָ צָעִיר. מוּזָר, אֵין לִי מֻשָּׂג אֵיךְ נִרְאֵיתָ"
כָּךְ, בִּלְחִישָׁה – "קַח אֶת הַבָּשָׂר...
וְאֶת הַמָּרָק שְׁפוֹךְ."*
*
בַּחֲצוֹת לַיְלָה חָזַרְתְּ רְעֵבָה לְמָרָק חַם,
הָעֵינָיִם הִתְכַּנְּסוּ,
 רַגְלַיִךְ דִדּוּ אֶל מִטַּת הָאֲלַכְסוֹן.
 
* שופטים ו' י"ט-כ'
  
פורסם לראשונה ב"אינטימיות", ספרי עיתון77, 2021.
   

בעקבות מאמר שכתבתי, ובו טענתי שצה"ל צריך להיות גם צבא גדול וחזק וגם טכנולוגי וחכם, הגיב אדם שאני מעריך מאוד במשפט קצר: "גם זה וגם זה, זה לא זה ולא זה." אבל אני הייתי ונשארתי איש הדרך השלישית, שהיא דרך מובהקת של "גם וגם". איני דוגל במוניזם הז'בוטינסקאי של "חד נס" (אגב, העמקה בכתביו מעידה שהוא עצמו הרבה יותר מורכב מהסיסמה), אלא בגישת "כלים שלובים" של יגאל אלון.
אני סולד מהגישה הדיכוטומית של או-או, אנחנו והם, שחור ולבן, שהיא בעיניי גישה פרימיטיבית, שמתעלמת ממורכבות החיים. איני מקבל שיש סתירה בין מדינה יהודית ודמוקרטית, שעלינו לבחור בין השניים. גם איני חושב שמדובר בשני ערכים מנוגדים שיש ביניהם משחק סכום אפס – ככל שהמדינה תהיה יותר יהודית היא תהיה פחות דמוקרטית ולהיפך. אני מאמין שמדובר בכלים שלובים ושניתן וצריך לשאוף תמיד שהיא תהיה גם יהודית יותר וגם דמוקרטית-ליברלית יותר. והעובדה שיש לעתים מתח בין הערכים הללו, נובעת מכך החיים מורכבים וצריך למצוא את הדרך המורכבת ליישב את המתח.
אני מאמין בכך שישראל חייבת להיות מדינת לאום יהודית מובהקת, המחויבת לממש את המטרות הלאומית ובראשן עלייה והתיישבות ובכך ישראל שייכת לכל אזרחיה ללא הבדל "דת גזע ומין" כפי שנכתב במגילת העצמאות (היום היינו מגדירים זאת ללא הבדל דת, השתייכות לאומית, מגדר ונטייה מינית), ובשוויון אזרחי לכל.
לפני עשרות שנים יזמתי והטמעתי בקיבוצי אורטל תפיסה של "קיבוץ של אינדיבידואליסטים", שלפיה ניתן ונכון להיות קיבוץ שיתופי וככזה לפתח ולטפח את ההתפתחות המקסימלית של כל חבר. את הרקע העיוני של הרעיון הצגתי בחיבור אקדמי על המתח בין הצורך בהשתייכות לצורך בחֵירות בקיבוץ. ואני יכול להדגים זאת בעמדותיי כמעט בכל נושא ונושא.
כאשר קראתי את ספרו של מיכה גודמן "היום השמיני – ישראל שאחרי 7 באוקטובר", חשתי ממש שהוא מדבר מגרוני. המסר המרכזי של הספר, הוא המסר של "גם וגם", להבדיל מ"או-או". גודמן מצביע על הקיטוב החברתי בין שני מחנות או שבטים יריבים שתהום רובצת ביניהם והיא הולכת ומעמיקה, כאיום קיומי. אך הוא מציין, על סמך סקרים רבים, שהקרע הזה הוא זהותי יותר מאשר אידיאולוגי. האנשים מגדירים את עצמם על פי השתייכות לאחד מן המחנות, כאשר יותר משהתפיסה האידיאולוגית יוצרת את ההשתייכות הזו – ההשתייכות הזו גורמת לאנשים להזדהות עם האידיאולוגיה המזוהה עם המחנה שלהם ולשלול את זו של המחנה היריב. אולם על סמך סקרי-עומק ומחקרים רבים הוא מציין, שהקיטוב האידיאולוגי הצטמצם מאוד בעשרות השנים האחרונות והוא הרבה יותר קטן מהקיטוב הזהותי. בעוד החלוקה המחנאית היא בין המחנה שמזוהה עם הלאומיות והיהודיות של המדינה והמחנה השני עם התפיסה הדמוקרטית ליברלית, הרי שבפועל הרוב הגדול של הציבור הוא היברידי – גם וגם; הוא דוגל בערכים לאומיים ובערכים ליברליים ואף ברמה גבוהה של לאומיות ושל ליברליות. אלא שההשתייכות הזהותית גורמת להם להזדהות בפומבי עם צד אחד בהשקפתם.
אני רואה בספר של גודמן את המניפסט ההיברידי; מעין קריאת השכמה – "עורו ההיברידים", מתוך תקווה והבנה שאם המחנה הגדול של ההיברידים, שהוא גדול יותר מהמחנות הדיכוטומיים, יתגבש וייצור כאן מרכז היברידי גדול, הוא יתקן בכך את חוליי החברה הישראלית.
גודמן יוצא נגד האמירה שעל פיה האידיאולוגיה האמיתית היא אצל אנשי הקצוות ואילו ההיברידים מתפשרים על ערכיהם. ההיפך הוא הנכון, קובע גודמן. אדם היברידי שמאמץ את הזהות הקיצונית של מחנה הימין, מתפשר על ערכיו הליברליים וההומניסטיים כדי להתיישר עם רוח המחנה. אדם היברידי שמאמץ את הזהות הקיצונית של מחנה השמאל, מתפשר על ערכיו היהודיים הלאומיים הציוניים כדי להתיישר עם רוח המחנה. ברגע שהמיינסטרים ההיברידי הגדול יתגבש כאלטרנטיבה למחנות הדיכוטומיים, האנשים ההיברידיים לא יידרשו להתפשר על ערכיהם, אלא יוכלו לבטא היטב את הערכים שלהם במלואם.
יתר על כן, האנשים ההיברידיים אינם אנשי "לא זה ולא זה", כלומר מי שמוותרים על אחת משתי האמיתות למען הפשרה ונשארים מעורטלים מאידיאולוגיה, אלא להיפך, כיוון שהמציאות מורכבת, האמת נמצאת בהשקפת העולם המורכבת. דווקא המפגש בין הניגודים, הוא זה שמניע את העולם. בניגוד לאריסטו והרמב"ם שחיפשו את דרך האמצע, הוא מבכר את תפיסתו של הרקליטוס שעל פיו האיזון אינו נמצא באמצע, במרכז, אלא במכלול; בשלם שכולל את שני הניגודים. "האל", על פי הרקליטוס "הוא יום ולילה, חורף קיץ, קרב שלום, שבע רעב ומשתנה כאש." האל, כלומר מה שמניע את העולם, הוא מפגש של ניגודים. כך גם התפיסה הסינית העתיקה שסמלה הוא היִין והיאנג. צד אחד שחור, צד שני לבן, ואיפה האמת? האמת לא נמצאת באחד מהצדדים היא גם לא נמצאת בנקודת האמצע שבין הצדדים, היא נמצאת במכלול של שניים האחוזים יחדיו." גודמן מציג את התפיסה באמצעות הרקליטוס והסמל הסיני, אך היא קיימת גם במקורותינו. לא בכדי המשנה והתלמוד אינם קבצים של הכרעות הלכתיות, אלא פרוטוקולים של מחלוקות הלכתיות, שכאשר הן לשם שמיים, סופן להתקיים, כלומר העמדות השונות נשארות לעד, כי "אלו ואלו דברי אלוהים חיים." איך אפשר לומר על עמדות מנוגדות, שאלו ואלו דברי אלוהים חיים, כאשר האלוהים הוא האמת המוחלטת? זו המורכבות של היהדות, שעל פיה האמת משלבת בתוכה ערכים שונים והשקפות עולם מנוגדות.
ההיברידיות אינה רק של הפרט, אלא גם של החברה, של מדינת ישראל, המשלבת בתוכה את תרבות המערב עם המורשת היהודית. תרבות המערב מעניקה לה עוצמה מדעית וטכנולוגית שיוצרת עוצמה צבאית, המאפשרת לה עליונות ויכולת להכות באוייב. התרבות היהודית יוצרת את החוסן המאפשר לישראל את הקיום לאורך זמן בתנאי המלחמה והמצור שבו אנו חיים, ואת כושר העמידה באתגר הזה. ארי שביט, בספרו "מלחמת קיום" שיצא אף הוא לאחרונה, מגדיר את ההיברידיות הרצויה למדינה כשילוב של אתונה וספרטה.
הספר עוסק בַּמלחמה, אך פחות באסטרטגיה וטקטיקה צבאית, אלא יותר במהותה של החברה הישראלית. הוא מנגד בין שני מצבי צבירה של החברה הישראלית – מצב המריבה בתשעה החודשים שבין פרוץ המהפכה המשטרית ל-7 באוקטובר, למצב המלחמה שבא לידי ביטוי במפגן האחדות, הנחישות, הסולידריות וההתנדבות לאחר 7 באוקטובר ובשבועות הראשונים של המלחמה, שבהם רוח העם החליפה את חולשת המדינה.
מאז, הרוח הזו שככה ורוח 6 באוקטובר על חולייה שבה ומכה בנו. אך גודמן מאמין ש"היום השמיני", היום שאחרי 7 באוקטובר, לא אבד, והוא התקווה לעתידה של מדינת ישראל.
מי שמגלמים את רוח היום השמיני הם המילואים, שלהם מקדיש גודמן את הפרק האחרון בספר. שם הפרק: "מיעוט אקטיבי הנושא בקרבו את העתיד." גודמן מעלה על נס את "יותר משלוש מאות אלף ישראלים שעזבו את בתיהם, עסקיהם ומקומות עבודתם, התגייסו לצה"ל ומצאו את עצמם ניצבים מול אתגרי ענק, שההיסטוריה הציבה בפני מדינת ישראל.
הישראלים הללו הביאו איתם לשדה המערכה את היכולות, המיומנויות והקשרים שאותם רכשו בחיים האזרחיים. רמת הביצועים שלהם עלתה על כל הציפיות של המערכת שגייסה אותם... מדובר בישראלים שבימי שגרה משייפים את היכולות שלהם במסגרת קריירה שתובעת מהם יעילות ותחרותיות, ובימי המלחמה, כל היכולות שנוצרו בזירה האזרחית הקפיטליסטית הפכו ליכולות שהופעלו בזירה הצבאית והלאומית. לפנינו הדגמה חיה, מעוררת השתאות, של הקשר בין היברידיות ערכית לבין עוצמה לאומית. היכולות והמיומנויות של אנשי המילואים שפותחו בחיים האינדיבידואליסטיים שלהם; הרצון העז להילחם, מסירות הנפש והמוכנות להקרבה הגיעו מהחלקים הקולקטיביסטיים שבנפשם. צבא המילואים הוא המקום שבו הערכים הלכאורה מנוגדים של ישראל היהודית והדמוקרטית נפגשים, מתמזגים ומפיגים את העוצמה שנדרשת להצלחת המדינה."
גודמן מציג תובנה שגרמה לו לשינוי תפיסה. הוא גנז ספר שעמד להוציא והמיר אותו בספר הזה, שמבטא את התובנות החדשות שלו. "לאחר שפרצה המלחמה הבנתי עד כמה טעיתי. הספר הקודם הניח, שהאופי ההיברידי של ישראל הוא הייעוד שלה, שנתפנה לעסוק בו רק לאחר שנוודא שהצרכים הבסיסיים שלנו מבוססים ומוגנים. קודם נבטיח את הקיום, אחר כך נתמקד בזהות ובייעוד. המלחמה הבהירה, שכדי לשרוד אנחנו צריכים עוצמה לצד חוסן, והבהירה גם, שכדי לנצח אנחנו זקוקים לתודעה לאומית יהודית חזקה, אחרת נתפרק למגזרים, ולערכים ליברליים חזקים, אחרת נתפרק ממשאבים. במילים אחרות, המלחמה הבהירה לי, שהחשיבה שמקדימה הישרדות לזהות היא חשיבה כוזבת. ההיברידיות של ישראל היא לא החלום שיום אחד נממש, אלא תנאי להישרדות שלה. הזהות שלנו כמדינה יהודית ודמוקרטית היא לא הפרח שאנחנו חיים עבורו, היא הלחם שאנחנו חיים בזכותו."
מיכה גודמן ניחן בכישרון גאוני לפשט מורכבות. לעיתים, המהלכים שהוא מציג, של תזה ואנטיתזה היוצרים סינתזה, אפילו פשטניים מדי.
אבל בתוך הכאוס, הרעש ועכירות האוויר, הוא משכיל ליצור במאמריו, בהרצאותיו, בהסכת "מפלגת המחשבות" שלו ושל אפרת שפירא רוזנברג ובעיקר בספריו, ובהם ספר זה, בהירות המאפשרת לנו לראות נכוחה את המציאות, כשהוא מציע את הדרך ההיברידית כדרך המלך של ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית, ציונית ליברלית.
אני מאמין בכל לבי בדרך הזו.
* מיכה גודמן, "היום השמיני – ישראל שאחרי 7 באוקטובר", הוצאת "הקיפוד והשועל", ישראל 2024, 236 עמ'.

2. צרור הערות 3.11.24
* הברית הציונית – זמן קצר לאחר 7 באוקטובר, פירסמתי בעיתונות הקיבוצית מאמר שכותרתו "ברית קלמנזון". כתבתי על ברית הדמים בין משפחת קלמנזון מעתניאל שנחלצה בשמחת תורה בצו 8 של מצפונה לבארי וחילצה למעלה ממאה אנשים בעשרים שעות תחת אש, ואלחנן קלמנזון נפל בקרב, לבין חברי קיבוץ בארי, כיסוד לברית ייעוד בין ההתיישבות העובדת לציונות הדתית; ברית ציונית של התיישבות וביטחון. ראיתי אז את הרוח הגדולה של 8 באוקטובר; של עם, שבשעתו הקשה ביותר, שעה שממשלתו אובדת עצות ואינה מתפקדת, קם כלביא עם המוני לוחמים במילואים והמוני מתנדבים אזרחיים בגילוי מופתי של אחדות לאומית ואחדות מטרה, אחרי שנת מריבה ופילוג נוראה.
למרבה הצער, ראיתי להוותי איך הרוח הגדולה הזאת הולכת ונשחקת במהלך השנה וקיימת רק במילואים, בעוד רוח 6 באוקטובר חוזרת על סטרואידים, עם כל גילויי השנאה והפלגנות. ואף על פי כן, נשארתי אופטימי באמונה שרוח 8 באוקטובר תנצח.
בשבועיים האחרונים ראיתי ניצנים של אותה רוח, בהתעוררות המופתית בציונות הדתית נגד ההשתמטות, חוקי ההשתמטות ומימון ההשתמטות. בעוד ההנהגה הפוליטית של החברה הדתית לאומית נמצאת מאחור, דבקה בקואליציית הרקב של 6 באוקטובר "על מלא" הציבור עצמו עמד על רגליו האחוריות והבהיר: עד כאן! וכעת, יש סיכוי לגמרי לא רע, שבזכות אותה התעוררות, קואליציית ה-68, שלכאורה יכולה להעביר כל דבר שתרצה, לא תעביר את חוקי ההשתמטות ומימון ההשתמטות, הישירים והעקיפים.
השאלה היא האם זה יסתיים כאן, בהתעוררות אד-הוק נגד חוקי ההשתמטות, או יימשך הלאה לשינוי פני החברה הישראלית. האם הציבור הדתי לאומי יבין שבני הברית האמיתיים שלו הם אלה שמשרתים איתו במילואים וחווים איתו אותן חוויות וכואבים אתו אותם כאבים? זו הזדמנות לשידוד מערכות רבתי במערכת הפוליטית הישראלית, שתשבור את משטר המחנות הפלגני, ותמיר אותו ביצירת ברית המשרתים, היצרנים, הציונים, שתוביל את מדינת ישראל באחדות לנוכח האתגרים הגדולים שלפנינו.
ברור שממשלת 6 באוקטובר, שהמיטה עלינו את 7 באוקטובר, עם החיבור הרקוב של פופופליזם ביביסטי המגלם תרבות של שקר, פולחן אישיות, בריחה מאחריות, בכיינות, פלגנות, הפרד ומשול ושנאת אליטות ונטול כל חזון חיובי (ואני ממתין עם התייחסות לפרשה הביטחונית שטרם הותרה לפרסום מלא, המוכיחה בעליל שנתניהו אדם חף ממוסר שאינו כשיר להנהגה), עם ההשתמטות החולנית של המגזר החרדי מתרומה לביטחון המדינה ולכלכלתה ועם הכהניזם המאיים על הדמוקרטיה – לא תוכל לאחד את העם ולהוביל אותו למשימות הגדולות: שיקום צה"ל וחידוש תורת הביטחון, השמדת הגרעין האיראני, תקומה רבתי של הגליל והנגב המערבי, תנופת התיישבות לאורך הסְפָר והעלאת מיליון יהודים לישראל. ברור שגם אנשי בעד הנגד ונגד הבעד, אנשי המחאה המקצועיים, שהאקטיביזם שלהם אינו לבנות בית ולטעת עץ אלא לרדת לכביש ולצעוק "בושה בושה בושה", שאינם בוחלים בפגיעה בביטחון המדינה באמצעות סרבנות או בכלכלתה באמצעות הוצאת כספים או בחברה באמצעות הפצת שנאה ופלגנות – לא תוכל להוביל את מדינת ישראל. ברור שאנשי העבר שממשיכים לדקלם את הסיסמאות העבשות נוסח אוסלו, ההתנתקות ו"חזון שתי המדינות"; אותן סיסמאות ריקות שנשטפו בדם אחיותינו ואחינו בכפר עזה, בניר עוז, בבארי, בשדרות, באופקים, בנתיב העשרה ובמסיבת הנובה, אינם כשירים להנהגה ולהובלה.
ברית הציונים, המשרתים, היצרנים; אנשי ההתיישבות, הביטחון והעשייה, היא היחידה שיכולה להצעיד את המדינה לתקומה ציונית רבתי בעשורים הבאים. אני מאמין, שמתוך השבר הגדול של 7 באוקטובר, תצמח הנהגה אחרת, שתפיח תקווה, תציג חזון ותוביל את החברה הישראלית למימוש ייעודה הציוני.

* המילואימניקים כבני ערובה – גם אם מדינת ישראל תעשה את כל הדברים הנכונים וההכרחיים כדי לשים קץ לחרפת ההשתמטות הממארת של החרדים, הפתרון לא יהיה מיידי. המוני החרדים לא ירוצו מיד לבקו"ם, לבטח לא כדי להיות לוחמים קרביים. זה יהיה תהליך ממושך ומתסכל. אני מאמין שהשינוי בוא יבוא, אך בהדרגה.
למילואימניקים הקורסים תחת הנטל של 200 ו-300 ימי מילואים מאז 7 באוקטובר ולנשותיהם וילדיהם, אין זמן. חייבים למצוא פתרונות נוספים. פתרונות, שהם נכונים גם אם מחר כל החרדים יתגייסו.
ראשית, יש לאשר מיד את הארכת השירות הסדיר בחזרה לשלוש שנים. זו לא גזירה שהציבור אינו יכול לעמוד בה, כי עובדה – במשך עשרות שנים זה היה אורך השירות. רק השינוי החשוב הזה יהווה הקלה משמעותית על נטל המילואים. ההתניה של התיקון הזה בפתרון לבעיית השתמטות החרדים בעייתית מאוד והופכת את המילואימניקים לבני ערובה.
שנית, במסגרת פנטזיית הצבא הקטן והחכם צומצם היקף צבא המילואים באופן דרסטי, וכ-175,000 מילואימניקים צעירים ובריאים ומשוחררים טריים מהשירות הסדיר קיבלו פטור מהמילואים. יש לבטל לאלתר את הפטור הזה ולהחזיר אותם למערך המילואים.
שלישית, לוחמי חיל הים, לא כולל השייטת, אינם עושים מילואים. מן הראוי לעשות להם שלושה חודשים לפני השחרור הסבה לחי"ר כדי שיוכלו, בעשרות השנים הבאות, לתרום במילואים. אלה לוחמים, שחבל להפסיד את תרומתם.
רביעית, יש היום גל גדול של בני ארבעים וחמישים שרוצים לחזור לשרת במילואים. אפשר ורצוי להקים עוד יחידות מילואים מיוחדות לגילים אלה ולשלב אותם במערך המילואים.
חמישית, יש להעמיק את הגיוס בקרב הציבור החילוני, שיש בו משתמטים, שצה"ל מוותר עליהם בקלות רבה מדי.
שישית, יש לשנות את המבנה של צה"ל ולהגדיל באופן משמעותי את החלק היחסי של הכוחות הלוחמים ותומכי הלחימה מקרב החיילים. אני בטוח שניתן למצוא עוד פתרונות מסוג זה.
אסור לוותר במאבק נגד השתמטות החרדים, אך בשום אופן אין להקפיא את המצב הנוכחי מתוך ציפייה שהחרדים יתנו את המענה.

* הדרך לכפר עזה עוברת ברוחמה – השנה יצא לאור הספר "יחיד בַּיחד – קהילה קיבוצית בין הכלה להדרה", בעריכת פרופ' מנחם טופל (מנלו) וד"ר אורנה שמר, בהוצאת יד טבנקין ומוסד ביאליק.
הדרך שנבחרה ביד טבנקין להשיק את הספר מקורית – סיור בקהילות הנגב המערבי (חבל שעוד ממשיכים לכנות זאת "העוטף") בנושא: "הכלה והדרה בצל המלחמה".
הסיור כלל שלוש תחנות. קיבוץ רוחמה, שקולט לתוכו את מפוני כפר עזה עד שיקום הקיבוץ שחרב והאפשרות לחזור אליו. בשדרות – בעמותת "גוונים" שהוקם בידי הקיבוץ העירוני מגוון בשדרות, שם נחשפנו לכמה מיזמים חברתיים מרשימים בזמן המלחמה. החלק השלישי היה במפלסים – מפגש עם חברים במפלסים ועלומים, על ההתמודדות עם החוויות הקשות שחוו. לחלק השלישי לא הגעתי, בשל מגבלות לו"ז.
החלק המרתק והמרגש ביותר היה ברוחמה. נפגשנו עם הפרוייקטור מטעם רוחמה של קליטת כפר עזה, עם עובדת סוציאלית מרוחמה, שהייתה בעבר העו"סית של כפר עזה, והיא מעורבת מאוד בפן החברתי של המיזם ועם חברה מרכזית בכפר עזה.
זהו מהלך חברתי מרתק של קהילה בתוך קהילה. איך מחברים בין הקהילות בלי לפגוע בייחוד של כל קהילה ובאוטונומיה של כפר עזה? איך לתת לחברי כפר עזה הרגשת בית הטובה ביותר, בלי לשכוח שזו תחנת מעבר? מעניין איך תהיה האינטראקציה בין שתי הקהילות, השונות זו מזו. רוחמה הייתה קיבוץ של תנועת הקיבוץ הארצי (השומר הצעיר) וכפר עזה – של התק"ם. רוחמה הוקמה בידי עולים חדשים וכפר עזה בידי צברים. והמשמעותי ביותר – כפר עזה היא קהילה בטראומה ובאבל. איך מתמודדים עם אתגר כזה?
קראתי לאחרונה ספר על ההתמודדות של כפר עזה עם הטבח – "מסע חזרה אל הבית שבגד", כך שלסיפור כפר עזה היתה לי היכרות מוקדמת. מתבקש ספר המשך, שיתאר את הקליטה ברוחמה ואת החיים ברוחמה. לא פחות, עניין אותי ללמוד על רוחמה. אני מאמין גדול בערך המשימתיות הקיבוצית – קיבוץ הלוקח על עצמו משימות לאומיות. וחשוב לי ללמוד על האתגר הגדול שרוחמה לקחה על עצמה.
פעמים רבות, כאשר קיבוץ לוקח על עצמו משימה לאומית, יש קומץ של משוגעים לדבר שנרתמים למיזם, ואחרים – במקרה הטוב נותנים רוח גבית. אך יש מקרים שבהם באמת קיבוץ נרתם למשימה, כמו בית השיטה, הקיבוץ שהקים את אורטל. אחת העובדות שסופרו, הוא שלכל משפחה מכפר עזה יש "משפחה מחברת" ברוחמה. מדובר בהירתמות המונית. שאלתי על כך, ועניין אותי האם היה צריך לשכנע משפחות להירתם. מסתבר שמיספר המשפחות שביקשו להיות משפחה מחברת היה גדול יותר ממספר המשפחות מכפר עזה. אהבתי גם את המושג "משפחה מחברת". נהוג בתנועה הקיבוצית להשתמש במושג "משפחה מאמצת". ההגדרה הזו תמיד הפריעה לי. הרי בני הגרעין או הנקלטים אינם יתומים ואינם זקוקים למשפחה מאמצת. באורטל הנהגתי, כבר לפני עשרות שנים, את המונח "משפחה מלווה". אבל "משפחה מחברת" זו הגדרה הרבה יותר יפה. אימצתי.
הסלוגן של המיזם קסם לי במיוחד: הדרך לכפר עזה עוברת ברוחמה.

* פקק מבורך – בדרך כלל, כמו כולם, איני אוהב להיות בפקק. אבל ממש התרגשתי להיתקע בפקק בשדרות. איזה כיף לראות את שדרות, שנה אחרי, שוקקת חיים.
באחת התקופות המתוחות בשדרות, לפני מבצע "עופרת יצוקה", ארגנתי ירידה של אוטובוסים מהגולן, בימי שישי, לשדרות, על מנת לקנות בעסקים מקומיים שהיו ריקים מקונים ובסכנת קיום. הרחובות היו ריקים. והנה, שוב ביום שישי, העיר הומה אדם. מרומם נפש.
בשנה הזאת בקריית שמונה הבנויה!

* פצצה מתקתקת – רב ניצב דני לוי הוא פצצה מתקתקת. האיש הוא היום הסכנה הגדולה ביותר לשלטון החוק בישראל. במקום להיות מפכ"ל המשטרה הוא בחר להיות נער השליחויות של ראש הכנופייה, שמחריב עד היסוד את משטרת ישראל והופך אותה למיליציה פשיסטית, כהניסטית פרטית חמושה שלו. בבחירה בין החוק לבין ראש הכנופייה – הוא בוחר תמיד בראש הכנופייה. וכך, הארגון, שתפקידו לאכוף את החוק, הוא ארגון שנתון למרותו של [---] סדרתי מנעוריו. במקרה הזה, אין מנוס משבירת כלים. אני מצפה מכל הניצבים, תתי הניצבים וניצבי המשנה במשטרה להתפטר לאלתר. אני מודע לסכנה, אבל הסכנה בהישארותם במיליציה גדולה שבעתיים. ברגע שהם ינהגו כך, לא תהיה ברירה לנתניהו אלא לפטר מתפקידו את ראש הכנופייה. זו תהיה תרומתם הגדולה לדמוקרטיה ולשלטון החוק.

* מדרון חלקלק – אילו הצעתו של אופיר כץ להקל את התהליך של פסילת מועמדים לכנסת היתה באמת נגד ח"כים התומכים בטרור, הראשון שצריך היה להיפסל הוא ראש הכנופייה בן גביר ומיד אחריו – הח"כהניסטית נערת הזוועות סון הר-מלך. ספוילר – הכנופייה הכהניסטית תתמוך בחוק. כי זה לא באמת חוק הקשור בצורה זו או אחרת לטרור. זה חוק שנועד לגרום לערבים לא לנוע לקלפיות, כפי שהסית נתניהו כאשר לא היה במצב צבירה של "אבו-יאיר", כשניסה בכל מאודו להקים קואליציה עם רע"ם.
עצם הכוונה לבטל את הצורך באישור בג"ץ לפסילת מועמדים חמורה ואנטי דמוקרטית (חרף ביקורתי החריפה על האידיוטים השימושיים בבג"ץ, שאיפשרו לראש הכנופייה ולעזמי בשארה לרוץ לכנסת), כי משמעותה, שפוליטיקאים יהיו זכאים למנוע מאחרים את זכות התמודדות לכנסת. זה מדרון חלקלק שמסכן את הדמוקרטיה.

* איך אומרים דיפ-סטייט בצרפתית? – בית המשפט בצרפת ביטל את החלטת הנשיא מקרון לאסור את השתתפותן של חברות ישראליות בתערוכת הנשק בפריז. מעניין מה חושב על כך יריב לוין? בטח משהו כמו: "מי אלה הפקידונצ'יקים שאף אחד לא בחר, שיבטלו ללא סמכות החלטה של הנשיא הנבחר, שמבטא את דעת העם."

* פינטזתי שנעים קאסם יחוסל בשידור חי בזמן נאומו.

* השוקניסט הראשי – בנאום באנגלית בפני ועידה של "הארץ" ו"הקרן החדשה", שנערך בלונדון, הגדיר עמוס שוקן, השוקניסט הראשי, את המחבלים הרוצחים שביצעו את הטבח בשבעה באוקטובר – "לוחמי חירות". הוא הגדיר את ישראל "מדינת אפרטהייד", האשים את צה"ל בפשעי מלחמה והטיף לעולם להטיל סנקציות על ישראל, המדינה שאותה הוא שונא שנאת מוות. את מלחמת הקיום שלנו בעקבות טבח 7 באוקטובר הוא מגדיר "נכבה 2" ובכך הוא מפיץ שקר כפול – גם את שקר הנכבה על מלחמת השחרור וגם על המלחמה הנוכחית.
לפעמים, כשאני מצטט את התעמולה האנטי ישראלית של השוקניה, טוענים כנגדי שאני מכליל. "גדעון לוי הוא לא 'הארץ'. 'הארץ' זה גם ישראל הראל." נכון, ויש לא מעט באמצע. אבל הקו של העיתון הוא הקו של שוקן, בן העוולה. זה הקו של פשקווילי המערכת. וזה המקום המרכזי כך כך של הכותבים מהזרם השוקניסטי בעיתון. עמוס שוקן הוא תועמלן אנטי ישראלי קיצוני.

* דברים בוגדניים – בעקבות צונאמי ביטול המנויים על "הארץ" והחלטת משרדי הממשלה על הפסקת פרסום המודעות בעיתון, שוקן פירסם דברי התפתלות על כך שלא התנסח טוב בנאומו ושהוא אינו רואה במחבלי חמאס לוחמי חירות. מעניין, שלפני גל הביטולים הוא בפירוש ראה בהם לוחמי חירות. הוא גם אמר שעמדותיו האישיות אינן מחייבות את העיתון. עקרונית, העמדות הפוליטיות של מו"ל אינן בהכרח עמדות עיתונו, אבל ב"הארץ" הקו שלו הוא בהחלט הקו של העיתון, ודי לקרוא את מאמרי המערכת כדי להיווכח בכך. לטעמי, הדברים הבזויים והנתעבים ביותר של שוקן, אפילו יותר מהצגת הרוצחים והאנסים כלוחמי חירות, הם הפצרתו במדינות העולם שיטילו סנקציות על מדינתו, שנמצאת במלחמת קיום. אלה דברים בוגדניים.

* מכחישי השואה – הנציג שישראל שלחה לחבר השופטים בהאג היה אהרון ברק (שלאחר זמן פרש מסיבות אישיות-משפחתיות). הוא נבחר בשל גדולתו המשפטית ובשל מעמדו הבכיר בעולם המשפט הבינלאומי, אך גם בשל היותו שורד שואה. היה בכך סמל לעיוות המוסרי של הצגת מימוש זכות ההגנה העצמית של ישראל, אחרי פוגרום אדיר ברוח השואה כ... ג'נוסייד.
בניגוד לתדמית המעוותת שגורמים אינטרסנטיים הדביקו לו, אהרון ברק מתאפיין קודם כל באהבת ישראל ובתחושת זהות עמוקה מאוד כיהודי, חלק מן הקולקטיב היהודי, וסולידריות עמוקה עם בני עמו. בשנה שבה ברק סיים את תפקידו כיועץ המשפטי לממשלה, נבחרה יהודית קרפ לתפקיד המשנה ליועץ, שבו כיהנה 25 שנים. איני יודע (וגם גוגל אינו יודע) אם היא מונתה בידי ברק בשלהי תפקידו, או בידי יצחק זמיר, יורשו של ברק, בתחילת תפקידו.
השבוע קרפ פרסמה בשוקניה פשקוויל מזעזע, ברוח נאומו האוטו-אנטישמי של שוקן; פשקוויל שהוא היפוכה המוחלט של שליחותו של ברק, והיפוכה המוחלט של רוח ברק. כבר הכותרת מעידה על כך: "אין חלקי עם עדת ישראל." כל כך שוקניסטי.
ולמה אין חלקה עם עדת ישראל. וכאן היא הופכת תועמלנית אנטי ישראלית ברוח השוואת ישראל לנאצים. כך נפתח הפשקוויל שלה: "איפה היה העולם כשנטבחו יהודים בשואה?" ותחת הפתיחה הזאת, ולאחר הזלת איזו דמעת תנין על טבח 7 באוקטובר, היא יוצאת בשצף קצף נגד מלחמת המגן של ישראל. היא תוהה איפה העולם השותק לנוכח "נטבחי עזה 2024". כן, הטבח, לטענתה, הוא בעזה. וכל הפשקוויל הוא בשפת השואה, כאשר ברור מי הקורבנות ומי הנאצים. "מה נעשה שם בגיא ההריגה... גורלם נגזר להרעבה, לצמא ולשמד..." וכן הלאה וכן הלאה.
והיא לא היחידה. הנה, השוקניסטית נועה לימונה, כותבת על ספר שנכתב ב-1938 על מערכת החינוך הנאצית – "החינוך לברבריזם", וכבר בכותרת היא מבהירה שהקריאה בספר "מציבה תמרור אזהרה לישראל של היום." ויש לה הוכחות למה אנחנו דומים לנאצים. העובדה ששמחנו על מות הצוררים נסראללה וסינוואר. צודקת, זה בערך כמו הקמת מחנות השמדה. והנה עוד אקדח מעשן: "סוג האימהוּת שמואדרת בישראל – האם השכולה שנושאת את אבלה באיפוק מבלי להתפרץ, להשתולל ולהאשים." וואללה. ממש מיידאנק.
השוואת ישראל לנאצים, היא הדיוטה הנחותה ביותר בתופעה של הכחשת השואה.

* לא להפקיר את העמדה – ישראל הראל ביקש עצה, בקבוצת ווטסאפ משותפת, האם נכון שימשיך לפרסם את מאמרו השבועי ב"הארץ". נשמעו דעות לכאן ולאן. זו תשובתי: "חשוב מאוד שתישאר שם ותמשיך לכתוב. חשוב מאוד שקוראי העיתון ייחשפו לדבריך. אני מגדיר את הטור שלך 'פינת החי' – כמו הבודקה של השומר בבית הקברות."

* הנאום הציוני של קלינטון – בנאום שנשא בימים האחרונים הנשיא ביל קלינטון (בארה"ב התואר נשיא נשאר לכל החיים), בעצרת בחירות של המפלגה הדמוקרטית, הוא השמיע דברים נכוחים ומפוכחים – האמת על הסכסוך במזה"ת, העובדה שהיהודים ישבו ביהודה ושומרון הרבה לפני שהיו פלשתינאים בעולם, האמת על ההצעה מרחיקת הלכת של אהוד ברק שערפאת דחה, על שאיפות ההשמדה של אויבי ישראל, על זכותה וחובתה של ישראל לצאת למלחמה כדי להגן על עצמה, ועל הסתתרות המחבלים מאחורי אזרחים, מה שגורם למות אזרחים, וחובתה של ישראל להילחם במחבלים גם במחיר הריגת אזרחים. לא מעטים אצלנו שכחו את האמיתות הללו. אגב, הוא דיבר באותה שפה שבה שוקן נשא את נאום השטנה שלו נגד ישראל. אבל איזה הבדל בין אוהב ישראל לעוכר ישראל.

* הנבלה או הטריפה – לפני הבחירות הקודמות לנשיאות ארה"ב כתבתי, שאילו הייתי אזרח אמריקאי הייתי מצביע לביידן, אבל כישראלי אני מקווה שטראמפ ינצח.
כאזרח אמריקאי הייתי מצביע נגד טראמפ כי הוא ביריון, שקרן, מושחת, דיקטטור בנשמתו, מיזוגן, אינפנטיל, נרקיסיסט, מגלומן, פופוליסט ודמגוג, שמשחית את הרוח האמריקאית. אבל כישראלי אני רוצה בניצחונו, כי הוא הנשיא האמריקאי הטוב ביותר שהיה לישראל. הוא הכיר, באיחור אופנתי של שבעים שנה, בירושלים כבירת ישראל. הוא העביר את שגרירות ארה"ב לירושלים. הוא הכיר בריבונות ישראל על הגולן. הוא יצא מהסכם הגרעין עם איראן – הסכם מינכן 2, ומה שחשוב יותר – הטיל סנקציות כלכליות כבדות ביותר על איראן, שהתמדה בהן אולי הייתה ממוטטת את המשטר. ותוכנית טראמפ, אף שיש בה לא מעט בעיות, היא התוכנית המדינית הפרו-ישראלית ביותר אי פעם. היא אף יצרה סיטואציה היסטורית חד-פעמית להחלת הריבונות הישראלית על בקעת הירדן בתמיכה אמריקאית, אלא שנתניהו, ברפיסותו, החמיץ הזדמנות היסטורית להבקיע ממטר מול שער ריק, כי הוא נבהל מהאיומים של אבו-מאזן באינתיפאדה שלישית. טראמפ גם הפסיק את המימון האמריקאי לאונר"א, בניגוד לעמדת נתניהו, שעשה כל מאמץ להניא אותו מכך, כי פחד שהצעד החשוב הזה יביא להסלמה.
אחרי 6 בינואר 2021, הפשיטה הברברית של האספסוף הטראמפיסטי על הקפיטול, כתבתי שטעיתי. מכל בחינה שהיא, מזל שטראמפ לא ניצח. אדם שאינו מוכן להכיר בהפסדו בבחירות דמוקרטיות ופועל באלימות ברברית כדי לסכל את העברת השלטון, תוך שהוא מסית את ההמון לרצוח את סגנו, הוא סכנה לכל העולם החופשי וגם לישראל, כחלק מן העולם החופשי. יחסו המתנכר, הנקמני והילדותי כלפי נתניהו, כיוון שעשה את המובן מאליו ובירך את ביידן על ניצחונו, רק חיזקו אצלי את התובנה הזאת. אולם אחרי 7 בינואר, סדר העדיפויות שלי שונה. הבחינה שלי את המועמדים היא ישראלוצנטרית מובהקת. השאלה היחידה שמעניינת אותי היא מי טוב יותר לישראל.
ב-7 באוקטובר ובימים שלאחריו, ביידן התגלה כידיד אמת של ישראל, בשעת צרתה. דבריו באותו היום וביקורו בישראל ימים אחדים לאחר מכן היו מרגשים. הוא התגלה כציוני אמיתי, כפי שהוא מגדיר את עצמו וכפי שהוא הוכיח את עצמו לאורך עשרות שנותיו כסנטור. הוא העניק לישראל סיוע רב וסייע בהגנה האווירית עליה במתקפות האיראניות.
אבל מצד שני, מהר מאוד, בלחץ הבייס ה"פרוגרסיבי", שהוא למעשה רגרסיבי התומך בפונדמנטליזם האיסלמי הקנאי ביותר והוא רגרסיבי באנטישמיות שלו, ההולך ומתחזק במפלגה הדמוקרטית – הוא התחיל להפריע, לעצור, לבלום, להפעיל מיני-אמברגו, לקשור את ידינו מול חמאס, חיזבאללה ואיראן. למעשה, הוא סייע לנו כל אימת שהיינו בסכנה, אך עצר אותנו כשיצאנו למתקפת נגד. זה לא מה שהיינו מצפים מידיד אמת. אבל הכשל הגדול ביותר שלו היה כבר בראשית כהונתו – ביטול הסנקציות הכלכליות נגד איראן, כהמשך למדיניותו הפייסנית כלפי איראן של אובמה.
האריס אינה ביידן. היא ידידת ישראל, אך בעירבון מוגבל. אין לה סנטימנט ציוני כשל ביידן. אין לה רקורד של ידידות עם ישראל כמותו. התלות שלה בבייס ה"פרוגרסיבי" גדולה משל ביידן. ולא אחת היא נתפסה באמירות נוראיות כלפי ישראל, כולל גילוי הבנה לסטודנטית אנטישמית שהאשימה את ישראל בג'נוסייד.
וטראמפ? יש בו כל אותן תכונות שליליות שמניתי. ומה באשר לישראל? הרקורד שלו מבטיח. מצד שני, הוא בלתי צפוי, ועלול לקום בבוקר בהיר אחד ולנהוג הפוך ב-180 מעלות מאתמול. טראמפ אינו ידיד ישראל, כיוון שידידות היא תכונה שאינה קיימת אצל הנרקיסיסט הזה, החף מיכולת לאמפתיה אנושית. החלטותיו החיוביות לישראל לא נבעו מזיקה אותנטית אלא מחשבון פוליטי, בעיקר מתוך חנופה לבייס האוונגליסטי האוהב את ישראל והוא תלוי בו. אך כעת הוא לא צפוי עוד לעמוד בפני בחירות ותלותו באוונגליסטים פוחתת. יתר על כן, כפי שלהאריס יש בייס אנטישמי שמאלני, לטראמפ יש בייס אנטישמי ימני.
בקיצור, זו נבלה וזו טריפה ומזל שאיני צריך להכריע.
ואף על פי כן, אני מעדיף את טראמפ. האיום המסוכן ביותר על ישראל הוא הגרעין האיראני. האריס, המחויבת להמשך הפייסנות כלפי איראן של אובמה וביידן, לא תוביל את ארה"ב להשמדת הגרעין האיראני. גם טראמפ, הבדלן, לא יעשה זאת. אבל טראמפ עשוי לתמוך בצעד כזה של ישראל ולסייע לו. האריס – לא. הוא עשוי לחדש את הסנקציות הכלכליות החריפות על איראן. האריס – לא. טראמפ גם עשוי לסייע לנו נגד הארגונים הבינלאומיים האנטי ישראלים, כמו הטריבונל הצבוע בהאג, אונר"א וכד'. האריס מחויבת לאותם ארגונים, שחיזוקם הוא חלק מהאג'נדה שלה. טראמפ הוא הרע במיעוטו.

* מנהיגות – במאי 1974 קנצלר מערב גרמניה וילי ברנדט התפטר מתפקידו על רקע פרשיית הריגול של עוזרו האישי גינתר גיום. זאת, חרף העובדה שלא היה לו כל קשר לפרשה ואיש לא טען שיש לו קשר לפרשה.

* בגין לא הצטרף – בניגוד לדברים שכתב עלום-השם, ברשימתו על מגבלות השימוש בנשק האמריקאי, בגין לא הצטרף במלחמת יום הכיפורים לממשלת גולדה, בפעם השנייה, כשר בלי תיק. בגין הצטרף כשר בלי תיק לממשלת האחדות הלאומית (אז נקראה ממשלת הליכוד הלאומי) בראשות אשכול, ערב מלחמת ששת הימים. עם מותו של אשכול, גולדה החליפה אותו ללא שינוי בהרכב הממשלה. לאחר בחירות 69' קמה שוב ממשלת אחדות לאומית, בראשות גולדה. הפעם גח"ל (הגלגול הקודם של הליכוד) קיבל תיקים ביצועיים, אך בגין עצמו בחר להישאר שר בלי תיק. באוגוסט 1970 גח"ל פרש מן הממשלה בשל התנגדותו להפסקת האש בתום מלחמת ההתשה וקבלת תוכנית רוג'רס. בזמן מלחמת יום הכיפורים לא קמה ממשלת אחדות, ובגין תמך בממשלה מבחוץ.

* יעקב כהן – לפני שנים אחדות צפיתי בהצגה "הנהג של מיס דייזי" בכיכובו של יעקב כהן, לצד ליא קניג. עד אז הכרתי אותו בעיקר כסטנדאפיסט, ואני מודה שלא התפעלתי. אבל בהצגה הזו הוא קנה את ליבי. הכרתי אותו כשחקן דרמטי-קומי נפלא. צר לי לשמוע על פטירתו בטרם עת. יהי זכרו ברוך!

* ביד הלשון: שתי דקותיים –בטלפון שלי נכתב: "שעון מעורר בעוד שעה ושתי דקותיים".
דקותיים הם שיבוש של דקתיים. הכוונה לשתי דקות. אז למה הם התכוונו ב"שתי דקותיים"? לארבע דקות?
אורי הייטנר
לתגובות: uriheitner@gmail.com

א
מלחמות – עד כמה שנשמע מוזר – אינן גורמות רק להרס ולאבדן אלא גם לתנופת בניין ולבניית כלכלה משגשגת. אם שרדת את המלחמה ואתה בעל יוזמה, תוכל רק לעלות מתהומות המלחמה במעלות הפסקת האש ולפרוט את המלחמה למקור עושר. סיפרו כי אהבתו לכותל המערבי של סימן-טוב שמש, הידוע בפי מכריו בשם 'סטיב', אינה יודעת גבול מאז מלחמת ששת הימים, שבה השתתף כנהג בולדוזר, ששחרר את הכותל המערבי ממועקת שכונת המוגרבים הסמוכה. השכונה שהציקה למתפללי הכותל נמחקה כליל מעל פני האדמה ונעלמה באבק דורות סמיך. משנמוג ענן האבק, נשם הכותל לרווחה כיולדת שהתקשתה ללדת ולפתע החליק עוברה ויצא לאוויר העולם. לאחר מאות שנים של שבי ומחנק זכה הכותל למשבי בריזה שהגיעו מן השפלה וחשפו את הכותל לאור השקיעה. הכותל, שבעבר נישא ראשו השמיימה מתוך סמטה צרה, התגמד אל מול הרחבה החדשה והבליט ביתר שאת את מסגדי הר הבית ואת קבצני הכותל שעטו על המבקרים כנחיל צרעות על יערת דבש. אבני הכותל שיצאו למרחב, השיבו לסטיב כגמולו ומילאו את משאלות ליבו ככל שחפץ. סדקי הכותל, שהצמיחו אזוב וצמחים נדירים, דמו בעיניו לשפופרת של טלפון בשיחה מקומית, המקושרת הישר אל שער התפילות ואל חלון הבקשות שברקיע השביעי. הוא נצמד אל אבני הכותל כתינוק רעבתן היונק מפטמת אימו.
מדי בוקר ליטפו סדרני הכותל בעיניהם ועוד יותר בידיהם המאובקות את ה'מרצדס' המוכספת שלו כל אימת שהגיע לכותל. גבריאל אנג'ל, ראש הסדרנים, פתח בפניו את שער התפילות והוא החנה את הרכב בחניון ה-VIP. השומרים והקבצנים תחבו את פרצופם, את הבל פיהם וכפות ידיהם אל תוך החלון הפתוח ותבעו את המנה היומית. רבנים ולצידם דמויי רבנים שלא מכבר חזרו בתשובה, לובשים קפטן שחור ומתהדרים בזקן ארוך, עטופים בטליתות ומעוטרים בתפילין של ראש ושל יד ולצידם עניי הכותל שנגררו אחריו כשובל שמלתה של כלה יתומה בחופה שחורה. הוא לא קיפח אף לא אחד מהם. הם קיבלו שטרות והם הרעיפו עליו ברכות שלא כתובות בתורה.
בתום מלחמת ששת הימים הצהיר שהוא קבלן שיפוצים מדופלם. בדרך לא מובנת הוא קיבל מממשלת ישראל זיכיון לשפץ דירות, שנפגעו בהפגזה הירדנית הקצרה על ירושלים. זאת היתה הזדמנות חגיגית לירושלמים רבים לשפץ את בתיהם שנפגעו כבר במלחמת העצמאות ואפילו במאורעות 36'. באופוריה ששררה, הקופה הציבורית שילמה בעין יפה וברוחב לב עבור השיפוצים. עד מהרה למד את סוד הדרך לעושר: 'תחיה ותן לחיות'. הוא שילם לבעלי השררה ואלו גמלו לו עשרת מונים. עד מהרה הוא היה מלך בשוק העבדים. באור ראשון הוא הגיע עם משאית ריקה לשער שכם ומילא אותה בעשרות פועלי בניין ערבים שקיבלו מעט ונתנו הרבה. אויבים מאתמול היו לבוני המולדת. במקום להפקיד את רווחיו בבנק, הוא קנה באפס מחיר בכל פינות העיר ומחוצה לה קרקעות ובתים ישנים מטים לנפול. הבתים נמחקו ובמקומם קמו בתי קומות. בנקים הציפו אותו בסכומי אשראי דמיוניים. קופתו הלכה והתמלאה.
מהר מאוד הפסיק להניף פטיש, מרית ומברשת ובכישרון רב המשיך לטייח עניינים. ציפורניו האכולות התחילו חיים חדשים של פינוק ועיצוב אצל ג'ולייט. ז'נט מעצבת השיער טיפלה בזנב השועל שלו כאילו היה זה זנב של סוס במרכבתה של מלכת אנגליה. סבטלנה המעסה הצליחה לעורר אותו לחיים ולונה הצליחה להוריד בשעווה חמה את שיער הפרא שגדל לו כבן חורין על הגב. כפות ידיו הקשוחות הלכו והתרככו בקרמים וריחות של 'אפטר שייב' עלו ממנו כאילו היה ג'יגולו איטלקי. אין מראה שובה לב ממראהו של גבר שפדחתו חלקה ומבהיקה כקרחת יער ומעורפו משתלשל זנב שועל, כאילו מעולם לא הבעירו זנבות שועלים בשדות פלשת. 'סטיב' נעץ מבט ירוק אפור בכל אישה שחלפה על פניו והעניק לה ציון מ'טוב מאוד' ועד 'בלתי מספיק'. סימי אשתו, היתה מובנת מאליה. היא הממונה על גידול הילדים ועל חינוכם, היא המטפחת את הבית והמנווטת של מערכת היחסים הסבוכה והרעועה בתוך המשפחה. היא עלה התאנה של סטיב. הוא בחר אותן גבוהות ודקות, שצווארן כמגדלי מודליאני ושדיהן פורצי גדר. הוא אהב אותן בשיער חלק וארוך ואת עיניהן בהירות ובורקות. הן נמשכו אליו כזבובים על צנצנת דבש, למרות הבדלי הגיל והמראה העגלגל של סטיב. כדרכם של אינסטלטורים מכנסיו התמקמו בתחתית הכרס והוציאו לאור את הסדק השעיר באחוריו, כעדות נצחית למוצא האדם. בעבר היה מרים משקולות, אך גושי שריריו הפכו לשומן טהור, לכרס מתעגלת שצמחה לו בין הלב למצפון.
הוא כבר לא היה סימן-טוב שמש הדלפון אלא 'סטיב בונה העיר', שמו התנוסס במודעות גדולות של עיתוני סוף השבוע, ועד מהרה היה טועם ומריח את מנעמי העולם הגדול כשהוא לבוש בגדים אופנתיים. אפילו עניבה למד לקשור. ראשי ערים, שרים וכרישי כלכלה הרימו איתו ב'פינק' כוסיות 'לחיים' של משקאות מיובאים וסעדו [מרק] גולש הונגרי. הסיגרים הראשונים גרמו לו לשיעול מתמשך, אך מהר מאוד למד לקצוץ את ראשם ולהציתם במצת מוזהב ולהסתחרר בהנאה מריחם המצחין. סיגרים קובניים ארוכים ועבים, "סיגר צ'רצ'יל", תרמו גם לאגו הסקסואלי שלו. כשראשם עליהם סחרחר דיברו הפוליטיקאים על בניין הארץ. הוא מימן להם קדנציה נוספת ואת נסיעותיהם והם הבטיחו הבטחות שהתקשו להפר אותן.
כדרכו של מתעשר חדש, המרגיש עדיין ייסורי מצפון על עושרו, הוא פתח כל מפגש כלכלי בסיפור מימי העוני והמחסור. "לי אתם לא צריכים לספר על עוני," אמר לפוליטיקאים הסוציאליסטים ולראשי ההסתדרות, שהזמינו אותו לספר את סיפורו האישי בפורומים כלכליים, תוך שהם לוגמים ויסקי סקוטי משובח ולהפגת הלגימה לועסים קוויאר שחור מן הים הכספי. פעם אחר פעם סיפר כי בימי העוני והמחסור לא היה לו כסף לקנות אפילו מנת פלאפל. בייאושו הלך לבית הכנסת, הניח מטבע בחריץ קופת הצדקה והתחנן: 'ריבונו של עולם, אומרים שכסף הולך לכסף, אני מבקש שהמטבעות בקופה יידבקו למטבע שלי." לאכזבתו לא היה גבול כשקופת הצדקה לא רק שלא תרמה כסף, אלא בלעה את המטבע היחיד שלו, שנפל שדוד אל מעמקי קופת הצדקה והוא הלך לישון רעב. "הלקח המיידי שלי היה שמעט כסף הולך אל הרבה כסף."
עד מהרה הבין, כי סיפורים על עושר דמיוני הם המצאה של עניים וקשי יום, כי רק הם פנויים לחלום ולהמציא סיפורים על עושר דמיוני. "חלומות על עושר דמיוני אינם נסחרים בבורסה," סח לעצמו.
פעם סיפר לו קבלן בניין ערבי: "יא חווג'ה סטיב, אני כל כמה שנים מחליף את ארבע הנשים שלי המותרות לפי חוקי האסלאם. אני מגרש אותן באמירת שלוש פעמים 'טאלאק' (מגורשת) והקאדי מחתן אותי עם צעירות ויפות מהן. אתם היהודים מסכנים. גירשת יהודייה אתה מאבד חצי מהרכוש שלך כדי שהגברת תסכים להתגרש ושאר הכסף והרכוש שלך הולכים לעורכי-דין שלא פוחדים מאלוהים ואתה, היהודי המסכן, נשאר בלי כלום."
"אנחנו היהודים," התגונן סטיב, "יותר חכמים מכם, אנחנו לא מתגרשים ומשאירים את האישה לגדל את הילדים ומבלים עם בחורות צעירות ויפות, כי בשביל כוס חלב לא זקוקים לפרה שלימה?"

ב
ככל שסטיב השמין מנחת כך בז לסימי אשתו. בין הכותל המערבי לכתלים ההולכים ונבנים של רבי-הקומות שלו הוא העלה אותן ל'מרצדס בנץ' שלו. מושבי העור היקרים הדיפו ריח של טרקלין מכובד וטשטשו את ריחות הבנזין ושמן המנוע. הן העדיפו אותו על פני צעירים יפים וחסרי-פרוטה. הוא היה מוצף בכרטיסי טיסה ובשוברי לינה ואירוח בטובים שבמלונות, שניתנו לו חינם אין כסף, בזכות היותו מהמר כפייתי, שהותיר בקזינו סכומים בני חמש ושש ספרות. הכסף שזרם לכיסו גם זלג מבין אצבעותיו, כאילו היה ערמת חול על שפת הים. לדידו, החיים המתוקים הם פיצוי על ילדות קשה ועל נעורים קשים עוד יותר. הוא שילם להן באותה שלוות נפש ששילם על הז'יטונים בשולחן הרולטה ובאותה שלוות נפש שנידב לגבאי צדקה ולקבצני הכותל.
הם התגוררו בדירת גג באזור יוקרה, שהיתה צירוף מוצלח של כמה דירות. ברגע של חולשה ניאות סטיב לרשום את הבית המפואר על שמה של סימי. שבעת הילדים גדלו, התגייסו, השתחררו, יצאו למסעות בעולם וחבשו את ספסל הלימודים באוניברסיטה. חוסר הביטחון של סימי נעלם לחלוטין והיא היתה אורחת רצויה בחוגים חברתיים שמדורי הרכילות אהבו להתעסק איתם. בכל הזדמנות היא סיפרה בשבחו של סטיב שלה, והוא שהתקשה לסיים בית ספר יסודי היו לו עוז וחוצפה להעליב פרופסורים מכובדים מהאוניברסיטה העברית שפקדו את ביתו ["במשכורת החודשית שלכם אני בקושי קונה פיסטוקים לשבת"].
סימי ידעה על תעלוליו של סטיב, שהגיע הביתה תשוש, דגלו שמוט בין ברכיו ונחירותיו מתפשטות מקצה הבית ועד קצהו כמנסרה שאיבדה שליטה. כאם מסורה, חלצה סימי את נעליו, פשטה את חולצתו שהיתה מנומרת בכתמי שפתון, שלפה את מכנסיו וגילתה כתמים לא מזוהים על תחתוניו. בליל ריחות של בושם נשים, ניחוח גברים, ריחות זיעה וזוועה של ויסקי וטבק סיגרים. היא ידעה שהיא מובסת מראש במאבק על זכויותיה. לא אחת חלמה על דיון נוקב בבית הדין הרבני. בדמיונה באה איתו חשבון. היא נתנה דרור למצוקתה בהצצה בעיתוני סוף השבוע ובעיקר, בהצעות של מאהבים צעירים ונאים, המוכרים אהבה לכל אישה בעבור בצע כסף. בליל שבת אחד לאחר הסעודה כשהילדים הלכו למפגשים החברתיים שלהם היא שאלה: "סטיב נשמה, כבר חצי שנה לא היינו יחד. אולי כבר הגיע הזמן שנחגוג."
"די סימי. את לא רואה שאני עייף ומת לישון," התפשטו עד מהרה נחירותיו המעושות.
"מה תעשה אם יום אחד אצא עם איזה בחור צעיר ואתלטי?" הציקה.
"יש לך ספק?! במקרה הטוב ימצאו את הגווייה שלך יצוקה לתוך עמוד בטון של בניין רב-קומות. כמו שאני מכיר אותך אף בחור אתלטי לא ירצה בך."
"למה אתה יכול לעשות כל מה שבראש שלך ולבוא הביתה עם חולצות מרוחות באודם ועם סימנים על הצוואר ולי אין זכות אפילו לדבר על זה?"
"את לא יודעת, שמה שמותר לגבר אסור לאישה?"
"שיהיה לך קצת כבוד אליי. תראה איזה ילדים הבאתי לך. את כל החיים שלי הקדשתי לך ולילדים. אני מתגעגעת לימים של 'סימן טוב הבולדוזר'. היינו עניים ומאושרים. לילדים נמאס, הם חולמים על הרגע שיעזבו את הבית ויסתדרו לבד."
"מצידי שיהיו בריאים ויילכו לאן שילכו. בגילם כבר פרנסתי את ההורים שלי."
סימי לא קיבלה ממנו פרוטה וגם לא דרשה ממנו כסף. היא הסתפקה בשטרות שנשרו מכיסי חליפותיו אל השטיח הרך. כשנדרשה להוצאות גדולות במיוחד היא משכה מארנקו כמה שטרות ירוקים. גם ילדיו השתמשו באותה שיטה לכיסוי דמי כיס שלהם. הידיעה היא מקור הכעס והכאב וסטיב לא חקר במופלא ממנו. הוא לא מנה מעולם את הכסף שזרם לכיסיו ולא ניהל רישום כמה כסף יש בכיסיו. הוא מעולם לא שאל את סימי מנין האוכל שהוא אוכל ואיך היא מתמודדת עם ההוצאות השוטפות של הבית.
סימי הדחויה הרבתה לעלות על קברי קדושים כדי לפרוק את מצוקתה ופעם אף הלכה לעמוקה, לקברו של ר' יונתן בן עוזיאל בעל הסגולות, וסיפרה לחברותיה: "מה אגיד לכן, נסענו בתוך יערות, עלינו הרים וירדנו בקעות, חיפשנו וחיפשנו עד שמצאנו את הקבר של הקדוש. היה שם בחור צעיר אחד שמכר קמיעות ותמונות של קדושים חיים וקדושים מתים, אפילו התמונה של הרב עובדיה הייתה שם והבחור שמוכר קמיעות וכל מיני סגולות עשה לי 'מי שברך' גדול ואמר 'בזכות הצדיק שתמצאי בן זוג כשר ושיהיה לך שלום בית ושאלוהים ימלא את משאלות ליבך לטובה. עשרים שקל בבקשה.' השתטחתי על הקבר של הצדיק והרגשתי טוב, קראתי פרקי תהילים עם דמעות בעיניים, הדלקתי נרות לנשמת הצדיק, הסתובבתי שבע פעמים על גג הקבר מסביב לכיפה וקשרתי על עץ מטפחת משי. אומרים כי לאחר שמתגשמות המשאלות מתירים את הקשר ונותנים צדקה לעניים."
כששאלו חברותיה של סימי: "למה את הולכת לקבר של יונתן בן עוזיאל בעמוקה, שם מתקבלות התפילות של רווקות, גרושות ואלמנות המבקשות למצוא בן זוג ולך יש ברוך השם בעל עשיר וטוב לב כמו סטיב?" – היא השיבה: "אומרים כי מי שכבר יש לה בעל היא זוכה בעמוקה באהבת אמת ואולי גם לשלום בית."
היא גם הלכה למקובלים, לקוראים בכף יד, בקפה ובקלפים ולבעלת כשפים אחת מיפו היודעת להחזיר אהבות ישנות. מתקשרת אחת תקשרה עם נשמותיהם של משה רבנו ואברהם אבינו ואלה הבטיחו לה שבסוף הלילה תשוב ותזרח השמש. היא שילמה במיטב כספו של בעלה ובתמורה קיבלה שיקויים שהשקתה בהם בסתר את סטיב וקמיעות שכללו שן שועל ושיני שום שתפרה בדש בגדיו. ריחם החריף של שיני השום הסגיר את הקמיע והמהומה בבית היתה גדולה. ככל שעמלה להחזיר את אהבתה האבודה, כך הלכה ונעלמה מעיני בעלה. משלא הועילו הכשפים היא ניסתה לקרב את בעלה בעזרת ניתוחי אף, מתיחת פנים, שאיבת שומן, קיצור קיבה וחסימת מלתעות שלא לדבר על הרמת עפעפיים, עיבוי שפתיים והעלמת ורידים ברגליים.

ג
הרב צמח ישועה נודע בירושלים ומחוצה לה כמי שמחזיר בתשובה נואפים, מחללי שבת, אוכלי טריפה, סופרים, משוררים, מבקרי ספרות, פסלים, ציירים, שחקנים וזמרים, "תרבות אנשים חטאים," כנאמר בספר במדבר. הוא מחק את עברם הנלוז והכשיר את ליבם לקראת עתיד שכולו כניעה בפני אבינו שבשמיים ונציגיו עלי אדמות. הרב צמח ישועה, לבוש לבן כמלאך אלוהים צבאות, חמוש בטלית ובשני זוגות תפילין של רש"י ושל רבנו תם, שמהם לא נפרד מזריחה ועד שקיעה. כולו הוד שבקדושה – מראהו כמראה נזיר יווני זקן – תלתליו כסופים וזקנו הארוך לבן ופניו אדמדמים ומבהיקים, כדברי בעל תהילים "כַּשֶּׁמֶן הַטּוֹב עַל הָרֹאשׁ, יֹרֵד עַל הַזָּקָן, זְקַן אַהֲרֹן שֶׁיֹּרֵד עַל פִּי מִדּוֹתָיו." הרב צמח ישועה דיבר בקול חלוש וככל שקולו היה שקט כך הנמיכו הדוברים את קולם בפניו. הם נשקו את גב כף ידו החיוורת, קיבלו ברכה ושלשלו נדבה הגונה בתמורה.
יום אחד התדפקה סימי על דלתו של הרב צמח ישועה וסיפרה לו על מצוקתה. היא הרכינה ראש בפני הרב ואמרה: "כבוד הרב, אני מתחננת בפניך שתחזיר את בעלי סטיב בתשובה. הוא הולך כל בוקר לכותל להניח תפילין, מחלק צדקה לכל פושט יד ואחר כך בר מינן מבלה בחברתן של נשים לא הגונות והוא מוציא כסף רב עליהן ועל הימורים בקזינו ומותיר את משפחתו ללא תמיכה. אני שגידלתי לו לתפארת שבעה ילדים כבר לא קיימת בעיניו והוא חוזר ואומר: 'סימי, אשת חיל כמוך באה לעולם לעבודות הבית, לעשיית ילדים ולגידול ילדים.' אני מוותרת על הבית המפואר שלנו ומוכנה לחזור לימים הקשים ההם כשקראו לו 'סימן-טוב בולדוזר'."
הרב צמח ישועה הביט בה בעיניים לחות וניחם אותה במשפט שגור של רבנים "גברת סימן טוב, כמו שאין דג בלי עצמות, כך אין אדם ללא צרות." אשת הרב הגישה לה כוס מים קרים לפייס את רוחה הסוערת וקינחה דמעה סוררת שבצבצה בזווית עינה. כשסחה לתומה וסיפרה על רכושו הרב ועל מפעליו הכלכליים בארץ ובחו"ל של בעלה, עיניו של הרב אורו וריר של זבת חלב ודבש טפטף מזוויות פיו, כאילו היה פקיד שומה בגוש דן, שכריש ממון נתפס ברשת הסרדינים שלו. "צדקת, המקרה שלכם קשה. בעזרת השם בבקרים הבאים אלך לכותל לאחר תפילת הנץ החמה ואעשה כמיטב יכולתי להחזיר בנים שובבים אל עול תורה ומצוות."
בבוקר שלמחרת, הגיע הרב צמח ישועה לכותל ובחן מיהו אותו סטיב, החי בין הכותל לבין איסורים מן התורה. כשראה את שער התפילות נפתח וה'מרצדס' מחליקה לעבר הרחבה והסדרנים וקבצני הכותל עטים על המכונית כארבה על עץ פרי, הוא זיהה מיד את סטיב וצעד לקראתו. סטיב השפיל קומתו מול פני הרב שציווה עליו בקול חלוש להתעטף בציצית ולהניח תפילין. הרב כרך על זרועו השמאלית של סטיב רצועות תפילין, שהתפתלו על אמת ידו כנחש גן עדן שחור והניח על ראשו תפילין שדמה לזרקור אלוהי. סטיב חזר מילה במילה על 'שמע ישראל', נשק לכף ידו השקופה של הרב שהניח את כפות ידיו המגוידות על ראשו הרכון וסלסל ברכת כוהנים. סלסולי ברכתו עלו מעלה מעלה, התנשאו מעל אבני הכותל, חגו באוויר עם היונים המקננות בין סדקי הכותל. תפילתו עלתה מעלה מעלה לשמי מרומים ולרגע השתיקו את סלסוליו של המואזין שבקעו מן הרמקול באל-אקצה.
כל אותה עת נעץ הרב את עיניו בטבעות יקרות הערך המקשטות את אצבעותיו, כאילו היה סטיב וזיר הטבעות בארמונו של הרוּן אל-ראשיד. הוא בחן בכובד ראש את שרשרת הזהב העבה על צוואר הפר ואת הצמיד הכבד על פרק ידו. לא נעלמו מעיני הרב גם השטרות הירקרקים והאדמדמים שהשתקפו מכיס חולצתו. מכת ההלם האחרונה הונחתה על ראשו של סטיב כשהרב ישועה שלף מכיס מעילו הארוך שופר מקרנו של אייל תימני גזעי, ארוך כאורך הגלות, ותקע 'תרועה. שברים. תרועה' אל מול הכותל עד שהיונים המקננות בחגווי הכותל היו מתעופפות בין ארץ ושמיים, בין מקום המקדש לבין הכותל, וזעק: "ה', ה', אל רחום וחנון, ארך אפים ורב חסד ואמת, נוצר חסד לאלפים, נושא עוון ופשע וחטאה ונקה."
מול מתקפה קורעת שחקים של הרב, לא יכול היה סטיב להיות אדיש. הוא טמן את ידו לעומק כיס מכנסיו ושלף שטר של מאה דולר ושלשל אותו לכיסו של הרב צמח ישועה, שהעמיד פנים שאינו חש בשטר המחליק מעדנות לעומק כיסו. בתום לב אמר: "כבוד הרב, זה לא בשביל כבודו, זה בעבור תלמידי חכמים נזקקים ועניים צנועים ב'כולל' שלך."
הרב צמח ישועה הנהן בראשו ועיניו המימיות היו מצחקקות ופניו הוורדרדות היו מבהיקות כאילו נמשח בשמן המור. משהסתלק סטיב, ליטף הרב את כיס מעילו מחשש שהציפור תברח מן הקן.
מאז פגישתם הראשונה בכותל המערבי, נרקמו ביניהם יחסי תלות – הרב צמח ישועה מברך ותוקע וסטיב משלשל לכיסו של הרב. סטיב הלך ונסחף ונכרך אחרי כבוד הרב עד שמוכן היה להקריב למענו את כל היקר לו. בהשפעתו של הרב הניח מדי בוקר תפילין ברחבת הכותל. ערב כיפור הגיע סטיב לראשונה אל ה'כולל' של המקובל והתוודה בפניו על חטאיו הרבים. הרב חקר את סטיב, שלא הסתיר פרט אחד מגודל רכושו ומגודל מעלליו בענייני הימורים ונשים. עד מהרה עמדה בפני הרב צמח ישועה תמונה מלאה של איש תמים היודע להפוך דומן למכרה זהב, אך מעלליו עלולים להפוך אותו יום אחד לפושט יד. כמנהג ישראל ערב כיפור, הלקה הרב על גבו השעיר של סטיב ט"ל מלקיות ברצועה הקלועה מעור של שור וחמור יחדיו, כדי לקיים 'יָדַע שור קֹנֵהוּ וַחֲמוֹר אֵבוּס בְּעָלָיו.' אחרי שהולקה כראוי וגבו היה אדום כאחוריו של בבון מיוחם, למד סטיב גם מיהו נציגו של הקדוש ברוך הוא בירושלים הבנויה כעיר שחוברה לה יחדיו, ובקול רוטט שאל: "מה עליי, כבודו, לעשות כדי למחוק את החטאים הרבים שלי?"
הוא שאל והרב הציע לו פתרונות מידיים ממרקי חטאים: "ממעשה הווידוי שלך אני למד כי אתה חי בתהום שחורה משחור ובה עקרבים ונחשים וחיות טרף נוראיות המבקשים לבלוע אותך חיים. אתה מנסה להיחלץ ולטפס על החומות החלקלקות, אך שב ומידרדר אל תהום איומה המובילה אותך לפתחו של גיהינום. הקדוש ברוך הוא אל רחום וחנון יסלח לחטאיך הרבים רק אם תחזור בתשובה שלימה והגית בו יומם ולילה בעבודתו יתברך. במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים עומדים. עליך להתרחק מנשים לא הגונות, להפסיק להמר, לאכול מזון כשר בהשגחת הבד"צ 'בית יוסף' ולשמור על קדושת השבת. אם אשתך אינה הולכת למקווה להיטהר אחרי המחזור ומנסה גם לפתות אותך לחלל שבת ולאכול מאכלות אסורים – עליך להתרחק ממנה עד שתאמר 'רוצָה אני' ותחזור בתשובה בעזרת השם. אתה יהודי רחמן ונדיב לב, אך ודאי יודע אתה כי אין הקומץ משביע את הארי. צורכי עמך ישראל רבים ודוחקים. אתה עושה לביתך עושר רב משום שתלמידי הכולל שלנו, עניים ואביונים, לומדים תורה במקומך מבוקר ועד לילה ומתפללים להצלחתך. אלמלא היתה תורתם אומנותם, דל ואביון היית ומחזר על הפתחים רחמנא ליצלן. עליך לא רק לתרום לקיומם של תלמידי חכמים הנשרפים יומם ולילה באוהלה של תורה, עליך להקים בעזרת השם בירושלים ארמון רב תפארת, ישיבה לחוזרים בתשובה עם פנימייה שתישא את שמך ויהודים בארץ ובגולה יעלו את שמך על שפתיהם בחרדת קודש. יודע אני שבכוחך להקים מפעל מפואר זה ולראות את שכרך בעולם הזה ובעולם הבא. מקומך יהיה מובטח בגן עדן העליון בחברתם של אברהם יצחק ויעקב אבות האומה, משה רבנו ואהרן הכהן ודויד מלך ישראל ושלמה בונה בית המקדש. אם בקולי תשמעון, אזַי אלוהים הרחום והחנון יסלח לך וחטאתך תכופר."
"איך כבוד הרב מזהה אנשים שאפשר להחזיר אותם בתשובה ולקרב אותם לעבודתו יתברך?" שאל סטיב בתמימותו והרב צמח ישועה הבין מיד כי סטיב הוא קבלן בניין מצליח אך הוא תמים כמו אבן בחומת העיר. חושב היה בסתרי ליבו ומחייך בינו לבין עצמו: בר מינן, מנוחת השכל היא מלאכתו של השטן. מוח שגזרו עליו תרדמה מאה תותחים מלווים בברקים ורעמים לא יעירו אותו מתרדמתו. חמור היה וחמור נשאר גם אם יחליפו לו את האוכף. "שואל אתה יקירי," אומר הרב צמח ישועה במתק שפתיים, "כיצד יכול רב ומקובל בישראל לדעת מי ליבו נוטה לעבודתו יתברך? מביט אני בך ורואה שעיניך רכות כעיניה של לאה אימנו, רואה אני את פיך מדובב שפתי ישנים ושוכני עפר וחש אני בהלמות ליבך הרחום והחנון, רואה אני את ידיך מונפות אל על בתפילה כידיו של משה רבנו, אזי יודע אני כי ליבך רך כדונג של יערת דבש וידיך פתוחות לכל נצרך. כשאני רואה אדם שידיו קבורות במעמקי כיסיו, יודע אני כי האיש יבש כחרס הנשבר, חסר לב ונשמה. להוציא ממנו פרוטה הוא כמו לערוך מגבית בבית מצורעים שפשט רגל."
"כבוד הרב, זה כמו להוציא שערה מהאף בכפפה של בוקס," קטע סטיב את הרב.
"דע לך סימן טוב יקירי, כי הקמצנים האלה אינם יודעים כי בגיהינום כבר מלבים מלאכי חבלה בקלשונים את אש התופת לקראת ביקורם הקרוב, רחמנא ליצלן. ככל שמשמינה התרנגולת כך צרה אצלה החלחולת."
"כבוד הרב, כשאני רואה בן אדם צנום בבגדים עלובים, פניו חיוורות ועיניו האדומות מסתתרות בתוך שקיות שחורות, אני יודע שעליי לתת. אני מעניק לו ואני יודע כי בכך לא פתרתי את בעיותיו של קשה יום והצדקה שלי היא כמו למרוח חמאה ודבש על פרוסת לחם יבשה."
סטיב לא קיפח ישיבות, בתי-כנסת ובתי תמחוי, שנציגיהם התדפקו על דלתותיו השכם והערב. מקובלים ובעלי סגולה ומחזירים בתשובה התדפקו על דלת משרדו מבוקר ועד ערב ושטחו בפניו את הניסים ואת הנפלאות ואת הישועות שעלה בידם לחולל ואת פעמי המשיח ההולכים וקרבים. הם תיארו את אחרית הימים כימים נפלאים לכל מי שיחזור בתשובה ובעיקר למי שתומך בתלמידי חכמים ומסייע להכניס כלה יתומה וענייה לחופתה. מי שנותן בעולם הזה יקבל מלוא חופנים בעולם הבא ואוי לו למי שאינו נותן בעולם הזה. גלגולי מחילות במשך ארבעים שנה מחכים לו. רבנים ובעלי ניסים צבאו על דלתו של סטיב והיו נאבקים מי ייכנס אליו ראשון ומי מעמדו עולה על זולתו. הם האשימו זה את זה ורבו זה עם זה, עד שפיקח אחד הזכיר להם שבקופת חולים פסקו המריבות מיום שהחלו לחלק 'מיספרים'. לא עברו יומיים וכבר קמו ספסרים שהשכימו קום וסחרו ב'מיספרים' לכל המרבה במחיר. משרדו, שקירותיו היו בעבר עמוסים בתמונות מונומנטליות של יפהפיות העולם, התמלאו עתה בתמונות מלאות השראה של צדיקים, רבנים, בעלי נסים ומקובלים ידועים ומעל כולם תמונותיהם של הרבי מלובביץ, בבא סאלי, המקובל כדורי, הגאון עובדיה יוסף והרב צמח ישועה. על שולחנו של סטיב ניצבו קופות צדקה כמניין שבטי ישראל, שלתוכן השליכו הוא ועמיתיו מטבעות להכנסת כלה, לעניים צנועים, לבתי יתומים ומושבי זקנים.
תפילתו היומית מול אבני הכותל, הקמיעות ואמצעי המגן האחרים השרו בסטיב ביטחון שהוא מוגן מכל רע, שהרי משלם הוא מדי יום את חלקו לשליחיו של אלוהים עלי אדמות, הרבה יותר ממה ששילם למס הכנסה ולביטוח לאומי.
משמילא חובתו, פרס שלום ליונים בחגווי הכותל ושייט מעל ה'מרצדס' כקברניט של ספינת אהבה אל אחד מאתרי הבנייה, ביקר בדירה לדוגמה ושתה קפה בחברת המוכרות הצעירות והנאות שלו. בעונג שמע, שקצב הבנייה שלו אינו מצליח להדביק את קצב הביקוש. זה מכבר אימץ רעיונות של יועציו הכלכליים שהצמיחו לו כנפיים אל מחוזות רחוקים מעבר לים. הוא דיבר על פרויקטים בקנה מידה בינלאומי, שכללו הלוואות מהבנק העולמי ועל השקעות במדינות העולם השלישי, לרבות השתלטות על אתרי נופש באגן הים התיכון והקמת מלונות יוקרה וקזינו.
כשנטפל אליו דייר נרגן שהתלונן על איכות הבנייה. "פירסמת שיש לבית ארבעה כיווני אוויר ולא אמרת שבקרוב הוא יהיה צמוד מארבעת צדדיו לחלונות של גורדי שחקים." סטיב נחלץ כשועל בכרם: "מה אתה רוצה ממני? אני בסך הכול פקיד קטן בחברה! תרצה תפטר אותי, תרצה תפנה לזה שלמעלה," אמר והצביע על הרקיע הכחול שמעליו, ומיד שב וקרץ קריצה ערמומית אל הפקידות הצעירות. זה מכבר הפסיק לטפס על פיגומים, כדי שחלילה לא ידבק בו שמץ רבב או ישבור רגל. הוא הסביר "אם חלילה אפול מהסולם – מי ינהל את האימפריה שלי?"
בכיס המקטורן שלו נח בשלום על משכבו קמיע שכתב לו במיוחד המקובל הרב צמח ישועה, לאחר שצם בשני ובחמישי וטבל במקווה טהרה שבע טבילות. סטיב שחשש מפני עיניים חמדניות שם לצד הקמיע גם שריד אפיקומן מליל פסח אשתקד ופיסת שעווה שזלגה מנרות יום הכיפורים. על אמת ידו התייפייף לצד צמיד הזהב חוט אדום מקבר רחל. נעליו השחורות בהקו כנעליו של רקדן סטפס על בימת חיזיון. מכיס המקטורן ומכיס חולצת המשי בצבצו שטרות ירקרקים מנקרי עיניים בני מאה דולר ושטרות כחלחלים בני מאתיים שקל, שירושלמים, החיים מפרנסה שאינה מכבדת את בעליה, לא זכו לראותם לא בחלום ולא בהקיץ. כל אימת ששלף ממחטה מכיס מכנסיו נשמטו כמו באקראי כמה שטרות, שהזילו ריר מזוויות פיהם של הסובבים אותו.

ד
בוקר בוקר שטח סטיב את בקשותיו החדשות או תחב פתק בחריץ האבן בכותל המערבי, כאילו היה זה פתח של תיבת דואר אל שמי מרומים וקיבל מן הממונה על הפרנסה עשרת מונים. גם בנסיעותיו התכופות בעולם בענייני השקעות והימורים בקזינו לא שכח את הכותל אהובו ופקסס אליו מידי בוקר פנייה ישירה מלאה תחנונים, כדי לכסות את הפסדי הלילה שחלף:

"בס"ד.
בוקר טוב כותל יקר!
מה העניינים? אני מקווה שלא עייפת ממני. אתה יודע שאני לא מגזים בבקשות שלי. הלילה בקזינו היה לי מזל שחור. תעזור לי כותל למלא את הקופה הריקה, כדי שאוכל בעזרת השם לעזור לאחרים. שיהיה יום טוב לך ולעם ישראל.
שלך בכבוד רב,
סימן-טוב שמש, הידוע בשם סטיב."

המענה לא איחר לבוא:
"בס"ד.
שלום סטיב, במקרה ראיתי הבוקר את הפקס שלך וזיהיתי את כתב-ידך. בדרך כלל אני משליך לפח את הבקשות המעצבנות של נודניקים, שחוזרים ומבקשים לזכות בהגרלה אבל אף פעם לא קונים כרטיס. מה הם חושבים שהמלאך גבריאל יקנה להם גם כרטיס? היום זרקתי בקשה של מישהי שכתבה באמהרית – מה היא חושבת שאין לאלוהים מה לעשות חוץ מללמוד אמהרית ב'ברליץ'? הכנסתי את הבקשה שלך לסדק טוב בכותל, מקום טוב באמצע. הלוואי שבקשתך תתקבל. תרוויח הרבה וגם תעניק הרבה כפי שאתה יודע.
"אני לא יודע אם כבר סיפרתי לך על הצרות שלי עם אשתי. חוץ ממך, היא חולה בכל המחלות שבעולם ואני משלם לרופאים ולתרופות חצי משכורת ממשלתית. בסוף אני אמות לפניה, כמו שאומרים: היא חולה כל השנים ובסוף... אלמנה. השכנות אומרות, שיש לי אישה מלאך. גם השטן הוא מלאך. היא בזבזנית כאילו בעלה הוא בנו של רוטשילד והילדים שלי שיחיו, לא רק שהם פותחים עליי פה גדול, גם יש להם פה עם תיאבון של עוג מלך הבשן. אני, שלא תגיע למצבי, יש לי משכורת קטנה של משרד הדתות, שנגמרת עוד לפני שאני מספיק לברך ברכת 'המוציא לחם מן הארץ.' אני נזקק לחסדיהם של אנשים טובים כמוך. באיחולי בריאות ופרנסה טובה.
שלך,
גבריאל אנג'ל
מנהל יחידת נסים ונפלאות, מדור הפקסים, משרד הדתות,
סניף הכותל המערבי, ירושלים תיבנה ותיכונן."

ה
עברו מן העולם השבתות שבהן השכימה המשפחה, העמיסה צידניות של מזון וצידנית של בקבוקי בירה ומים קרים, לוח שש-בש, חפיסות קלפים, רדיו טרנזיסטור ונסעו לים. הילדים היו מאושרים, ליקקו על שפת הים שלגונים, בנו ארמונות חול וסטיב 'עשה על האש' להנאת המשפחה. וביום אחד פסק הכול.
"מה קרה? חלמת חלום רע בלילה?", שאלה סימי.
"דווקא לא! אני הולך להתפלל."
"מה זה פתאום בית-כנסת בשבת? מה קרה?!"
"יהודי טוב שומר שבת והולך לבית-כנסת."
"יופי. ככה אתה תוקע אותנו כשכל השכנים נוסעים בשבת לים ונהנים. כל השבוע אני עובדת כמו חמור ולא מגיע לי קצת להתאוורר? באמת יופי!" היא התגעגעה לשבת של צידניות עמוסות, לבשר על האש, ל'מטקות', לבגדי הים ולשמחת ילדים. הוא הסתגר בתוך עצמו ותבע ממנה להקפיד ללכת למקווה ולספור 'שבעה נקיים' אף שהתנזר ממנה.
"את תצטרכי להתרגל לכך, אם תרצי ואם לא תרצי. גמרנו עם חילול שבת בבית שלנו. אני רוצה שגם הילדים יבואו איתי לבית כנסת וכשאני אמות שידעו לפתוח סידור תפילה, מחזור וחומש ולהגיד קדיש לעילוי הנשמה שלי."
היה ברור לה שהרב צמח ישועה הצליח במשימתו מעל המשוער להחזיר בתשובה את הבן האובד עד שהוא מוכן לאמץ את הדרך שהתווה בפניו. היא נטלה את כל האחריות על עצמה "אם לא הייתי מבקשת את התערבותו של הרב צמח ישועה, האסון הזה לא היה נופל על הראש שלנו."
עברו עוד כמה שבועות והמקומונים דיווחו שסטיב הודיע שעשה מספיק כסף והוא פורש מהעסקים. הוא מכר במחירי הפסד עסקים פורחים בארץ ובחו"ל. סגר חוב עם מס הכנסה ומס ערך מוסף. שילם בעין יפה לעובדיו הוותיקים. רק החובות לבנקים דמו לכריש בעל מלתעות שביקש לטרוף אותו חיים ולהכריז עליו פושט רגל.
האתר היחיד והאחרון שעניין אותו, עליו פיקח אישית והזרים אליו מיליוני שקלים, היה "ישיבת 'ותומכיה מאושר', מייסודו של הנדיב ר' סימן-טוב שמש," מבנה אדיר, עשוי אבן ירושלמית ושיש ממחצבות קארארה באיטליה, שאותם תרם לטובת הישיבה שתישא את שמו. מי לא דיבר על הישיבה הזאת – אלה שהיללו ושבחו את סימן-טוב הצדיק ואלה שחשבו שאיבד את שפיותו. 'הארמון' דמה לבור ללא תחתית. הוא שפך שם סכומים אדירים שהיו כטיפה בים.
חלף הקיץ, הלילות נעשו קרירים. חצבים כבר צמחו בהרי יהודה ותחמו את השדות בגדרות ובישרו על חורף קשה הממשמש ובא. חוצות ירושלים מלאו מטורפים של סוף הקיץ.
"אני חושב שאבא התחרפן," אמר הבן הבכור רוני.
"ילד לא אומר מילים כאלה על אבא שלו," הגנה סימי על בעלה.
"יופי של כיפה סטיב," אמרה סימי, "עכשיו לא רואים לך את הקרחת."
רק אז הבחינה סימי שגם הקוקו שעיטר את עורפו נעלם ואיננו. סימן-טוב הסתובב תחילה עם כיפה סרוגה זעירה לראשו בגודל מטבע. כל שבוע שחלף הכיפה הלכה וגדלה עד שהפכה לדיסקוס ענקי מכוסה בקטיפה שחורה שהסתירה את פדחתו המבהיקה.
"ממתי שמי סטיב? כשהתחתנו הייתי בשבילך סימן-טוב שמש וכזה נשארתי. מעכשיו את תקראי לי סימן-טוב ואני אקרא לך שמחה כמו שכתוב בכתובה שלנו. חוץ מזה הגיע הזמן שתתלבשי בצניעות ושהשדיים הענקיים שלך לא ישפריצו החוצה. אישה צנועה לובשת שמלה ארוכה, עם שרוולים ארוכים, גרביים ארוכים לא שקופים וכיסוי ראש. כל הנשים החרדיות בבני ברק ובמאה שערים שורפות את הפאות של עובדי אלילים בהודו והולכות עם טורבאן על הראש. אני מצפֶה שהילדים שלי יעזבו את הלימודים אצל הכופרים הרשעים באוניברסיטה וילמדו בישיבה, לא יחללו שבת ויצטרפו אליי לבית-הכנסת. את והילדים תנהגו כפי שהרב צמח ישועה מצפה מאתנו, הבנת שמחה?"
כאן חשה סימי שעולמה נחרב. הוא החזיר אותה לשם ילדותה שאותו תיעבה. שֵם מוצלח יותר הוריה לא יכלו להעניק לה. כל כך הרבה עצב טמון בשם 'שמחה'.
"מה קרה לך סטיב?"
"אני לא מתכוון לענות לך, אם לא תקראי לי סימן-טוב, הבנת?!"
"טוב, סימן-טוב, החלטת לשגע אותי ואת הילדים? החלטת להרוג אותי? אולי, יותר טוב, שתיקח סכין ותנעץ לי ישר ללב. בארץ יש מספיק משוגעים שעושים כך למשפחה שלהם, מחלקים את הרכוש שלהם לרבנים ולישיבות ומשאירים את המשפחה בלי לחם לאכול. כשתהרוג אותי ואת הילדים, אפילו לא יאשימו אותך, ישחררו אותך בתור משוגע ועוד ירחמו עליך. ככה תמורת מאה לירות קיבלת דיפלומה של משוגע והתחמקת מגיוס לצה"ל."
"אם לא תקפידי על הוראות הרב, יכריזו עלייך 'אישה מורדת'. הרב אמר כי בית הדין יגרש אישה מורדת ללא היסוס. אני אקח לי בעזרת השם אישה חרדית צעירה ויפה, חוזרת בתשובה ואת תישארי עם הלשון בחוץ."
סימי שמרה על זכות השתיקה, כדי לא להביא את חיי משפחתה לעברי פי פחת.
בכל ימי ספירת העומר לא גילח את זקנו ומאז ל"ג בעומר התנוסס על לחיו זקן שחור-לבן שהבליט את פניו החיוורות ואת עיניו הירוקות. אמרו שהוא מזכיר איזה שר בממשלה שנתפס בקלקלתו. הכיפה והזקן היו כבר לסמלי זהות. הוא הסיר יום אחד את שרשרת הזהב מצווארו ואת הצמיד העבה מאמת ידו ותרם אותם לישיבה. בגדיו האופנתיים כבר לא תאמו את דיוקנו החדש. הוא רכש חולצות לבנות ארוכות שרוול, מכנסיים שחורים ו'טלית קטן – ארבע כנפות'. חייט במאה שערים תפר לו כמה חליפות ליטאיות שחורות, מגבעת שחורה וקצרת תיתורת ונעליים עבות סוליה – פרטי לבוש שתאמו את האקלים המושלג של הרי הקרפטים ולא את החמסינים של תמוז-אב במזרח התיכון. 'הרב סימן-טוב שמש,' כך אהב שיכבדו אותו, אימץ את תבנית דמותם של תלמידי ה'כולל'. עד מהרה התמזגו בו סערת קנאותן של ישיבות ליטאיות עם סופות החול הלוהטות של מדבר סהרה.
הילדים שעד אז נסעו במכוניות שאביהם העמיד לרשותם ובילו בלילות שבת בפאבים ובמועדוני לילה, מצאו כי אביהם מכר את ה'ארבע על ארבע', שעמד לרשותם ודרש מבניו להצטרף אליו לבית-הכנסת. כשניסו למרוד, להקים קול זעקה, הוא נעל בפניהם את שערי ליבו כליל. כשרבו הצעקות בבית בסוגיית השליטה על תוכניות הטלוויזיה, הוא נטל יום אחד את הטלוויזיה, ריסק אותה במהלומות פטיש והשליך את השברים מהמרפסת. מאז התמלא הבית בשקט שלפני התפרצות. סימי יצאה להגנת ילדיה. היא התחננה: "אל תפגע בילדים! אל תגרום לכך שהם יתרחקו מהבית. לא תוכל לשבור אותם ואותי בכוח."
"ילדים שלא שומרים שבת ולא הולכים לבית הכנסת עדיף שלא יבואו כלל לעולם," השיב לה, "אין לי שום בעייה עם זה. אנשים בבית הכנסת מעירים לי על הלבוש הלא צנוע שלך ועל כך שאת הולכת בלי כיסוי ראש ואפילו פעם אחת בשנה האחרונה לא הלכת למקווה. עם אישה מרשעת כמוך אני פטור מלמלא את חובת שארה, כסותה ועונתה."
"מה זה אנשים?! למי אכפת משמחה שמש, חוץ מהרב צמח ישועה שלך שמצא פרה חולבת. הוא עשה לך שטיפת מוח והרס לנו את החיים. הוא השתלט על נשמתך והוא הולך ומשתלט על כל הרכוש שלנו ונשארנו בקושי עם תחתונים וגופייה. המכתבים המאיימים מהבנקים ממשיכים להגיע. עוד שבוע שבועיים יכריזו הבנקים עליך פושט רגל, יפשטו את עורך ואנחנו נהיה פושטי יד."
"שלא תעזי לדבר כך על כבוד הרב. את לא שווה אפילו שערה אחת בזקן הלבן שלו ולא את סוליית הנעליים שלו. את יודעת איזה איש קדוש הוא? איזה צדיק הוא? איזה בעל סגולות הוא? את מבינה את משמעות הדבר שהישיבה הגדולה בכל ארץ ישראל תיקרא על שמי? את יודעת כמה מצוות הוא עושה? הוא מסתכל בבן אדם ומיד קורא את כל צפונות לבו כספר פתוח. משבוע הבא אם את לא הולכת עם שמלה ארוכה ושרוולים ארוכים ומכסה את הראש את יכולה לשכוח מכסף."
"מתי שילמת לי פרוטה אחת להוצאות הבית? בשנים האחרונות לא קיבלתי ממך אפילו מיל שחור. אנחנו חיים ככה כבר כמה שנים מהכספים שנשרו מהכיסים שלך. כך שילמתי לאוכל, לבגדים וללימודים של הילדים. עכשיו גם הברז הזה נסגר ואין לנו ממה לחיות. אם לא תיתן לנו כסף לחיות, אני אצטרך למכור את התכשיטים שלי. אנחנו שנחשבנו עשירים נצטרך בקרוב לקשקש בקופת צדקה בפתח בית הכנסת ולבקש רחמים מכבוד הרב."
"כל הכספים שלי הולכים רק למטרה אחד קדושה – הקמת ישיבת 'ותומכיה מאושר', מייסודו של הנדיב ר' סימן-טוב שמש. את מבינה מה זה? את מבינה איזה כבוד זה שמאות תלמידי ישיבה ילמדו תורה בבניין אדיר הנושא את שמי?"
סימן-טוב בילה בישיבה של הרב צמח ישועה מבוקר ועד שעות לילה מאוחרות. הוא לקח חלק בשיעורי גמרא ובלימודי קבלה. בשל בעיות קשב הוא לא בהכרח הבין הכול וקלט הכול, אבל כל אימת ששמע את קולו של הרב, קיננה בו תחושה שהוא נושק לשולי כנפיהם של מלאכי השרת. בבת אחת ניתק את עצמו מעסקים, מנשים, מהימורים, מחילול שבת, מעישון ומשתיית אלכוהול. לילות ארוכים התגלגל במיטתו בעינויי גוף ונפש בשל אובדן כל ההתמכרויות שלו בבת אחת, התמכרויות שינקו ממנו ממון רב אך העניקו לו רגעים של קלות ראש ושעות של שמחה.
סימן-טוב הפסיק לשמוח. מרה שחורה תקפה אותו. הוא הביט בשמחה ובילדים, שנשימותיהם הקצובות שפרצו מאף סתום, רק הוסיפו מועקה על מועקותיו. הוא ניער את האבק מעל העוּד הזקן והטוב, ישב במרפסת לצד קפה טורקי שחור, פרט על העוּד שירי דיכאון ושירי 'בקשות' ו'סליחות'. הוא בכה בכי של יתום עד שהתפייס עם עצמו ואץ לארץ החלומות. מה שלא הֵעֵז בְּהַקִּיץ, באו החלומות והעניקו לו מראות של נערות מעורטלות שגהרו מעליו ומתחתיו והוא היה זועק זעקות של שמחה והילולה ומחולל עמן ריקודי מצווה שמשמחים בהם חתן וכלה. כשהקיץ מצא שטימא את עצמו בקרי לילה. הוא אץ למקווה וייסר את עצמו על הוצאת שכבת זרע לבטלה. הרב צמח ישועה הרגיע אותו והסביר: "אבר קטן בגופו של אדם: משביעו – רָעֵב; מרעיבו – שָׂבֵע. עוד חודש חודשיים תקנן בך, בעזרת השם, נשמה חדשה ולא תזדקק לתאוות העולם הזה, כנאמר 'ורוח נכון חדש בקרבי'. עליך לתת צדקה לקופת הישיבה ח"י אלפי שקלים ותכוון ליבך לאבינו שבשמים."
בבקרים היה משכים קום לתפילת שחרית של הָנֵץ החמה ובלילות שני וחמישי זעק לאבינו שבשמיים בתפילת תיקון חצות, בכה והתייסר וצם מאשמורת אחרונה ועד צאת הכוכבים. עד מהרה כרסו נסתלקה מן העולם קודם זמנה ועיניו היו משוקעות בתוך ארובות שחורות. בגדיו היו מדולדלים ורחבים על גופו ובשובו מבית הכנסת היה צועק כמוכה אמוק ומעיר את בני הבית הישנים: "רשעים, אוכלי נבלות וטריפות ומחללי שבת בפרהסיה. סופכם שתשרפו באש הגיהינום. אם לא תחזרו בתשובה – אשליך אתכם לרחוב ואת ביתנו אתרום לישיבתו של הרב צמח ישועה."

ו
לא עבר שבוע מבלי שעורכי דינו של הרב החתימו את סימן-טוב על העברת נכס זה או אחר לאפוטרופסות של קרנות הרב צמח ישועה. ככל שבניין הישיבה גדל לממדים של ארמון רב תפארת. "אפילו למלך אנגליה אין ארמון כזה. בעזרת השם יתברך, בקרוב נחנוך את הבניין שיישא את שמך: ישיבת 'ותומכיה מאושר', מייסודו של הנדיב ר' סימן-טוב שמש," הלהיב אותו הרב.
"שמחה, הרב חושב שנצטרך למכור גם את הבית ולהעביר את הכסף להשלמת הבניין המפואר. נסתפק בבית צנוע יותר."
"עד כאן!" זעקה שמחה מן המטבח, "תודה לאל, את הבית רשמת על שמי. יום יום באים מ'השוק האפור' ודורשים את הכספים שהלוו לך בהימורים. בקרוב תוכרז פושט רגל והבנקים וההוצאה לפועל ימצצו את טיפת הדם האחרונה שלנו."
עוד באותו שבוע הופיע במפתיע בביתה הרב צמח ישועה ומזכירו לצדו. הוא הגיע חמוש בטלית צמר גדולה ושני זוגות תפילין על ראשו. בקולו החלוש אמר: "גברת שמחה, זכות גדולה התגלגלה לידיך שבעלך מצא את דרך האמת ונותן מחילו לתורה ולמצוות. הרב סימן-טוב שיחיה הוא גלגול נשמתו של צדיק יסוד עולם, שנותר תלוי ועומד בין שמים וארץ בשל חטא אחד שחטא ושעליו בא לקבל כפרה בעולם הזה. אם יקדיש את זמנו וממונו לתורה מקומו בגן עדן העליון שמור והוא עתיד לסעוד על שולחנם של צדיקים ולסעוד עימם את שור הבר ואת הלוויתן, שהקדוש ברוך שומר אותם לצדיקים לעתיד לבוא. חובה עלייך," הזהיר הרב, "לשמור על בית כשר, ללכת למקווה לאחר שתספרי 'שבעה נקיים', להיות צנועה וכנועה ולנהוג כמנהג כל כבודה בת מלך פנימה. עלייך לעודד את סימן-טוב לקבל עול מצוות כדת משה וישראל ואז מקומך יהיה שמור בקרב נשים צדקניות."
"וחשוב מכול – עלייך לחתום על הטפסים להעברת הבעלות על הבית," הורה לה מזכירו של הרב.
"כבוד הרב, אני מאמינה באלוהים... אבל החיים שלנו נהרסו. לקחתָ לסימן-טוב את הגוף ואת הנשמה והותרת אותנו בלי גרוש על התחת ועכשיו אתה לוטש עיניים על הבית שאנחנו גרים בו," עיניה היו אדומות מדמעות, אפה נזל וגרונה היה יבש וצורב כחרס הנשבר.
"את יודעת איזה צדיק סימן-טוב שלך? הוא תרם לנו מיליונים לבניית הישיבה ומעון המגורים של התלמידים, שבעזרת השם הבניין הבנוי לתלפיות, שכל הפיות מופנות אליו, ייקרא על שמו. אם לא תעבירי את בית מגוריכם להקדש הכולל, כרצון סימן-טוב יקירנו, לא נוכל לסיים את מלאכת המשכן במועד שנקבע ולשורר 'מזמור שיר חנוכת הבית'."
"כבוד הרב, זה מה שנשאר לנו. אמות ולא אעביר אפילו בלאטה אחת מהבית..."
"מרשעת ארורה, בקרוב תוכרזי אישה מורדת ותקבלי גט כריתות. בעזרת השם נשיא את סימן-טוב לאישה ראויה, שומרת דת ודין," הכריז מזכירו של הרב בקולי קולות.
"לא איפרד מהבית הזה ומצידי אני מוכנה לקבל גט כבר עכשיו."
הרב צמח ישועה ומזכירו הותירו את כוסות המים מבלי שנגעו בהן.
"אני משאיר לך כאן לחתימתך את המסמכים," אמר מזכירו של הרב, "כדאי שתשקלי בדבר ותנהגי לפי הוראות הרב."
סימי היתה גאה בעצמה ובאומץ הלב שלה. השבוע החלה למכור את תכשיטיה כדי לקנות מזון ולספק דמי כיס לילדיה, לבל יאלצו להשיגו בדרכים לא כשרות. מכספים ללא חשבון מצאה את עצמה חסרת כל. בכל מאודה השתדלה לשמור את כאבה ולא לחלוק את מצוקתה עם משפחתה, עם חברותיה ועם ילדיה.

ז
לטקס חנוכת הבניין המפואר הגיעו הרבנים הראשיים, הנשיא, ראש הממשלה, שרים וחברי-כנסת והמון רב. בדמיונו ראה סימן-טוב את עצמו יושב בראש שולחן הכבוד והרב מרעיף עליו בפני כל המכובדים דברי הלל ושבח ואלו לוחצים את ידו בחמימות ואומרים "יישר כוח!" לבוש חליפת רבנים שחורה, ציציותיו מתבדרות, זקנו השחור שבו הנצו חוטי כסף יורד על חזהו בהדרת כבוד ומוסיף חן וכבוד למגבעת השחורה שלראשו. צלמי וידיאו של חתונות מתעדים את המאורע החשוב בחייו – בניין ישיבה הגדול בכל ארץ ישראל הנושא את שמו. מחויך ומאושר ניגש סימן-טוב לתפוס את מקומו בראש שולחן הנשיאות, לצידו של הרב צמח ישועה. לתדהמתו, הרב שיגר אליו מבט של בוז ומזכירו הדף את סימן-טוב בגסות לעבר מושבי הקהל ואמר: "מתחזה שכמוך, מעמיד פנים של רב בישראל. אתה בור ועם הארץ. אינך ראוי לשבת על שולחן הנשיאות. שב בתוך הקהל ותותיר את שולחן הכבוד למכובדים וראויים ממך."
סימן-טוב היה מוכה הלם. עולמו נחרב ברגע אחד. המזכיר הוסיף ואמר: "סימן-טוב, אחרי התנהגותה של גברת שמחה אשתך, שבגסות רוח ובחוצפה סירבה לחתום על המסמכים. מורנו ורבנו יצא מביתך אבל וחפוי ראש ואתה עמדת מנגד מול מצוקתו של כבוד הרב ולא סייעת בידו. בוש והיכלם."
"אבל..." גמגם סימן-טוב בתדהמה.
"סימן-טוב, שלא תהיה מופתע," קטע אותו המזכיר, "שלט הנחושת שנשא את שמך הוסר ובמקומו הותקן לפי הוראת הרב לוח שיש גדול ומכובד לכבודו של הנדיב יצחק ברוך אליהו יצ"ו מפנמה, שתרם ביד נדיבה ובנפש חפצה והבית עומד בזכותו על מכונו ומקדש מפואר זה יישא את שמו של הנדיב האציל מפנמה."
סימן-טוב, שהלך אחרי הרב ללא שיור, הזרים לקרנותיו של הרב את כל הונו ונותר כשק ריק, ציפה שביום חנוכת הבית, יושיב אותו הרב לצדו, יחבק אותו קבל עם ועדה והצלמים יבזיקו וינציחו את אהבתו של הרב אליו. סימן-טוב נדחק אל השורות האחרונות במושבי הקהל בעיניים אדומות כדם.
תזמורת בית חינוך עיוורים ומקהלת בית היתומים הנעימו זמירות. זוהר ומדושן עונג נטל הרב צמח ישועה את המיקרופון וקידם בברכה את אורחי הכבוד והזמין את הנדיב ר' יצחק ברוך אליהו מפנמה לשבת לצדו. הוא סיפר בפרוטרוט על מפעלו האדיר להחזיר בתשובה פושעים ועבריינים שחיו חיי פריצות, עישנו סמים, עסקו בהימורים וסבאו אלכוהול, התרועעו עם נשים מפוקפקות ואכלו מאכלות אסורים וברוך השם במקום שעומדים בעלי תשובה אפילו צדיקים גמורים אינם עומדים." בנאומו חוצב הלהבות הזכיר הרב גם את אחרון השמשים "שסייע בבניית היכל מפואר זה", אבל לא מצא לנכון להזכיר ולו במילה אחת את סימן-טוב שמש, שהעמיד את כבוד התורה לפני צרכיו וצורכי משפחתו.
סימי ישבה במרומי עזרת הנשים לבושה בגדים שחורים וצנועים, ראתה את פניו החיוורות-אפורות של בעלה, שמעה ובכתה. סימן-טוב היה מוכה רעם. הוא קפא על מקומו. שמע ולא האמין. ראה וחשב שעיניו מטעות אותו. המראות התערבלו במוחו עד טשטוש. הוא לא יכול היה להבחין בפרצופים. בסיום הערב עבר הרב צמח ישועה על פניו עם אורחיו המכובדים והתעלם ממנו כליל, כאילו היה זכוכית שקופה. סימן-טוב רעד כעלה נידף ברוח, שיניו נקשו, חושיו התערפלו. ידו השמאלית וחזהו שלחו לו איתותים מבשרי רע. נשימתו התקצרה עד למחנק. מילאה אותו תחושה של 'הכושי עשה את שלו, הכושי יכול ללכת.' הוא דידה החוצה, בוהה לאן יפנה. הוא גרר את עצמו כשזיעה מכסה את פניו. גלים של חום ושל קור פעלו עליו חליפות ועשו את נשימתו כבדה עוד יותר. חזהו כאב. הוא נזכר בשיחה קשה שהיתה לו לא מכבר עם הרב: "כבוד הרב, הגעתי לתחתית שק הכספים והבנקים מסרבים להלוות לי. אין לי פרוטה בכיס ואשתי מסרבת להעביר את הבית הרשום על שמה." הוא נזכר באיומו של הרב שנפנף מולו באצבע מאיימת ואמר "במצב דברים זה אדון סימן-טוב אל תופתע אם...." – אמר הרב ומבע של בוז על פניו. עכשיו הבין למה התכוון הרב. רוח ירושלמית קרירה הרעידה אותו והוא חש פיק ברכיים וריקנות גדולה כבלון מקומט ונטול אוויר. זיעה קרה טפטפה ממצחו של סימן-טוב וצרבה את עיניו עד שירושלים שקעה בתוך עלטה. הוא קינח את עיניו בקצה שרוולו וחיפש את דרכו בעיר זרה ומנוכרת. העיר שאותה אהב נראתה בעיניו כקסרקטין של מלך זר שפרץ חומות של עיר. הדרך הביתה נראתה ארוכה ומייגעת, סוף ללא עיר. הוא ישב רועד על סלע ירושלמי בעל זיזים חודרניים. סימי הדביקה אותו, הביטה לאור הירח בידיו הרועדות ובזיעה הקרה המכסה את פניו.
"סטיב, אתה מרגיש טוב?" שאלה בדאגה לנוכח פניו הצהובות-אפורות.
"תחבקי אותי נשמה תחבקי. קר לי. אני גמור. אני מרגיש לא טוב. יש לי דקירות ולחץ בחזה. נגמר לי האוויר," אחז בחוזקה בידיה של סימי. ידיו רעדו ללא שליטה.
"להזמין לך אמבולנס סטיב?" שאלה בחרדה.
"תזמיני סימי שלי, תזמיני!" לחש בשארית כוחותיו ובעודו שוכב על האלונקה של מד"א אמר: "סימי, את חכמה ממני. טוב שלא חתמת להם... את הבנת... הוא הרג אותי... הייתי שורף את הבניין... השקעתי שם את הנשמה. את שומעת... את הנשמה... הם שמו שלט עם שם חדש על הבניין..."
זעקת צופרי האמבולנס הרעידה את ירושלים. האמבולנס של טיפול נמרץ פילס את דרכו במהירות. הקרדיולוג חיבר אותו בחיפזון למכשירי ההחייאה. "הוא עובר התקף לב קשה, אני מקווה שהוא יצא מזה," אמר.
אור ירח חולני דבק בחלונותיה של ירושלים.
בן-ציון יהושע

לפני הרבה שנים אזרתי עוז ועליתי לעיר הקודש ללמוד מדיצינה.
עוד לפני כן ידעתי משהו על האישים המכובדים שמשמשים כידוענים וכ"כוכבים" בעולם האקדמיה באוניברסיטה העברית, ובעיקר שמעתי על פרופסור ישעיהו לייבוביץ כפעלתן פוליטי חברתי בעל אומץ. ושהוא נושא שבעה תארי דוקטור בנושאים שונים.
על כן שמחתי כאשר נודע לי שגם אני כסטודנט לרפואה אזכה להיות בין שומעי הרצאותיו. בשנה השנייה ללימודים ניהל פרופ' לייבוביץ בין היתר את המקצועות כימיה אורגנית וביוכימיה.
אולם קנדה בגבעת רם החדשה היה מלא וגדוש בסטודנטים מכל הפקולטאות שהיו מחויבים בין היתר בנושא הרצאותיו, כגון הפקולטה לביולוגיה רוקחות רפואה ועוד.
פתח פרופ' לייבוביץ וסיפר בין היתר על התמחותו במקצוע אצל הכימאי הנודע פישר "הגרמני והאנטישמי" וכו'. ומישהו מהסטודנטים בפינת האולם, שלא היה מחסידי דעותיו הפוליטיות של לייבוביץ, העיר במקביל: "...ואיך אפשר לא?" – להערה הארסית לייבוביץ לא התייחס.
בהמשך הירצה על נושא העיכול של המזון. אמר שעם ההתפתחות הראשונית שהביצה המופרית מתחלקת לשניים, ארבע, שמונה ועוד ומגיעה למשהו דומה לתותית, בשלב הזה חלה בה התקפלות לעומק, (אינוגינאציה), עוד ועוד עד הקצה השני. ר"ל בקצה האחד של הקפל נוצר הפה, שהוא תחילת מערכת העיכול, וההמשך עד לפי הטבעת שהוא הקצה השני, המוֹצָא. ומכאן שהעיכול הוא למעשה חיצוני. שכן הוא מתרחש על פני הגוף.

אני הרמתי יד לשאלה. "אם הפרופסור אומר שהעיכול הוא חיצוני, אז אם ילך איש לבית המרקחת לקנות קופסת וזלין ועליה ימצא כתוב 'לשימוש חיצוני בלבד' משמע שהוא יכול לבלוע את זה?"
האולם הדהד בצחוק.
לייבוביץ קימט את מצחו, נתן בי מבט מעל מסגרת משקפיו והשיב לי:
"ואתה עושה כל מה שאתה רואה כתוב? אם אתה עולה לאוטובוס ורואה שלט עליו כתוב 'עשן מטוסיאן' אתה תעשן מטוסיאן?"
אני: "כן."
"ואם תלך ברחוב ותראה מודעה 'הצבע מפא"י', אתה תצביע מפא"י?"
אני עונה: "כן."
"אם כך תאכל את הווזילין..."
י"ז
רמת גן, עיר הפיז'אמות.
סוכות התשפ"ה, אוקטובר 2024, מלחמה קשה לישראל בכל החזיתות.

אֵין לִי אֶרֶץ אַחֶרֶת
הָיְתָה וְנוֹתְרָה
תָּמִיד בַּכּוֹתֶרֶת.
לִבֵּנוּ אֵלֶיהָ
נִכְסַף לְלֹא קֵץ
עַל אַפּוֹ שֶׁל כָּל רוֹעֵץ.
מִכָּל פִּנָּה בָּעוֹלָם
רַק לָנוּ קֶשֶׁר עֲבוֹת
כָּל רמ"ח ושס"ה
לְאֶרֶץ אָבוֹת.
מִדֵּי יוֹם בָּהּ נַפְשֵׁנוּ בּוֹחֶרֶת
לָנוּ אֵין אֶרֶץ אַחֶרֶת.

או – צלם תת-ימי בארץ ובעולם
איתן נדל ממושב חיבת ציון הוא צלם עלילתי, דוקומנטרי והמומחה בארץ לצילום תת-ימי. ניסיונו הרב ומומחיותו גם כמדריך צלילה, מאפשרים לו להכין את השחקנים לצילום מתחת למים, וכן לייעץ להפקה כיצד לבצע סצנות מסובכות. הוא מספר על פרויקטים צילומיים בארץ ובעולם ועל טיפול בנפגעי פוסט טראומה ונכים באמצעות צלילה.
הוא נולד ברעננה בשנת 1978 ושם למד בבית הספר היסודי והתיכון. לאחר שירות צבאי בשייטת 13 של חיל הים, הוא טס לטיול הגדול בדרום אמריקה. "אחר כך עבדתי כמדריך צלילה במקסיקו." הוא מספר. "על חוף הים במקסיקו, בין צלילה לצלילה, התלבטתי מה לעשות 'כשאהיה גדול.' חיפשתי מקצוע שיְשַלֵּב יצירתיות, יספק את יצר ההרפתקנות שלי ושיהיה בו גם גיוון, כלומר, שאוכל לעשות במסגרתו פרויקטים שונים זה מזה."
ושם הוא הגיע למסקנה שמקצוע הצילום, צילום קולנוע וטלוויזיה, כולל את כל האפשרויות הללו. כאשר הוא שב ארצה הוא החל ללמוד בחוג לקולנוע ותיאטרון באוניברסיטת תל-אביב. כסטודנט הוא התפרנס כמדריך צלילה בהרצליה.
"כיוון שכל כך אהבתי לצלול החלטתי לשלב בין אהבתי לצילום ואהבתי לצלילה. קניתי את הציוד המתאים והתחלתי לעבוד כצלם תת ימי."
איתן מומחה בשני התחומים, צלילה וצילום, והוא מגיע לאיכויות מעולות בתחום זה. יש לו ניסיון עשיר בצילום סצנות שמתרחשות מתחת למים בסדרות, בסרטים עלילתיים ובתוכניות דוקומנטריות.
כאשר הוא מתבקש לציין חלק מעבודותיו הוא מזכיר את ההפקות המוכרות: סדרות הטלוויזיה "זגורי אימפריה", "שבאבניקים" ו"נעלמים" בHot-. "לפני חודש סיימתי סדרה לילדים בשם 'כראמל', שהיא סדרה פופולרית לילדים." הוא צילם את הסדרות הדוקומנטריות "בה"ד 1" ששודרה בערוץ 2 וחלק מהסדרה "תוהו ובוהו" ששודרה בערוץ 1.

הרפתקאות בעולם
ואכן, כמו שתכנן שם במקסיקו על החוף, הצילום באמת מספק את יצר ההרפתקנות של איתן. אחת הדוגמאות לפרויקט בו הוא השתתף ומוקרן בימים אלו בטלוויזיה הוא "המרוץ למיליון". הזוגות המתחרים ממש סובבו את העולם. איתן ליווה אותם וצילם ב-11 מדינות מתוך 13 בהן נערך משחק ריאליטי זה.

צילום תת ימי
במרוצת השנים נעשה איתן המומחה הבכיר והמנוסה ביותר בארץ לצילום תת ימי. בכל פעם שיש צורך לצלם סצנה מתחת למים בטלוויזיה או בקולנוע, הוא מוזמן לעשות זאת. בנוסף לעבודות שנעשות בארץ בידי ישראלים, איתן משתתף גם בהפקות מחו"ל שמגיעות לצלם בארץ, בעיקר לערוץ National Geographic

איך מצלמים מתחת למים?
בצילום יבשתי עומד הבמאי ליד הצלם ומעביר לו מיד הוראות מה לצלם ואיך. בצילום תת מימי, הצלם יורד למים לבדו, כמובן, והבמאי נשאר למעלה. מספר איתן: "לפני כמה שנים, הייתי מצלם, עולה ומראה לבמאי את התמונה, ואם היה צורך, הייתי יורד שוב כדי לצלם לפי ההוראות שלו. עכשיו הקשר בינינו הוא בו בזמן, כיוון שיש לבמאי מוניטור קטן, אשר מחובר בכבל מיוחד למצלמה שלי, והוא רואה את עבודתי בזמן הצילום."
היתרון של איתן הוא בשילוב כישוריו כמומחה הן כמדריך צלילה והן כצלם. בזכות זה הוא יכול לתת לחברת ההפקה ולבמאי פתרונות טכניים כיצד לבצע את הסצנות המסובכות בהרבה מצילום יבשתי. "כשמגיעים אליי, אני שואל את הבמאי מה החזון שלו, מה הוא רוצה שיתרחש בסצנה, ואז אני בודק את הנתונים ומגיש את ההמלצה המקצועית שלי איך לבצע את זה. בעצם אני לא רק צלם אלא גם יועץ מקצועי טכני ליצירת הסצנה.
"הצילום הדוקומנטרי מתחת למים אינו מסובך, כי את הדגים והאלמוגים לא צריך לביים," אומר איתן בחיוך. לאחר שהוא מקבל תיאור כללי של הסצנה שצריכה להתבצע ומבין מה צריך להתרחש מתחת למים, הוא מתכנן כל פרט ופרט.
"הייחודיות שלי היא עבודה עם שחקנים." הוא מציין. "בדרך כלל השחקנים אינם צוללים מקצועיים. רובם לא צללו כלל בעבר. כאן בא לעזרתי מקצועי כמדריך צלילה. אני תמיד פוגש את השחקן לפני הצילום ומשוחח איתו. אני מסביר לו מה יידרש ממנו ומעביר לו שיעור בצלילה."
בצילום עלילתי בדרך כלל אין לשחקנים ציוד צלילה כשהם נכנסים אל המים. הם מצולמים שם בבגדים 'רגילים', ללא מסכות או מֵכל חמצן עליהם.
כיצד ניתן להשאיר את השחקן מתחת למים לצורך צילום בלי אפשרות לנשום יותר ממספר שניות?
לסיטואציה כזו יש שתי אפשרויות טכניות לעשות זאת. אפשרות ראשונה: צלילה חופשית. השחקן לוקח אוויר מעל המים, נכנס פנימה, מנסה להישאר זמן ארוך ככל האפשר מתחת למים ואני מצלם אותו בזמן זה; וכשנגמר לו האוויר, השחקן שוב עולה, לוקח אוויר ושוב שוקע במים לעוד כמה שניות. וכך הלאה.
אפשרות שנייה היא להיעזר באדם נוסף שהוא "מנשים". בדרך כלל זה מדריך צלילה שיש לו וַסָּת נוסף – צינור אוויר שמסדיר את קצב הנשימה. הוא יורד עם השחקן מתחת למים. אני יוצר שפת סימנים לשלושתנו. אני מסמן שאני מוכן לצלם, ואז השחקן מוציא את הווסת מהפה, מדריך הצלילה קופץ מהר אחורנית כדי שלא ייראו אותו, ואז יש לי כחמש-עשרה עד עשרים שניות לצלם עד שהשחקן יצטרך שוב אוויר. אז הוא מסמן שהוא צריך אוויר, ומדריך הצלילה מתקרב אליו ונותן לו את הווסת." ברור שצילום כזה, שיש צורך להפסיק בתוך כמה שניות וחוזר חלילה, הוא די מסובך. "אגב," מוסיף איתן, "ברור שהאימון בצלילה לפני הצילום נעשה עם ה'המנשים' המיועד, וכך השניים מכירים זה את זה קודם וזה נוח לשחקן."
איתן מדגים סצנה בה עבד עם השחקן ליאור אשכנזי בשיטה זו. "בפתיח של הסדרה 'המנצח', היה צריך לצלם אותו כמנצח תזמורת אבל מתחת למים, לבוש בבגדים. הוא שוחח עם ליאור והסתבר לו שליאור מעולם לא צלל קודם לכן. הם צילמו את הסצנה הזו בעזרת מדריך צלילה נוסף שסיפק לו את הווסת. מוסיף איתן: "ליאור אשכנזי היה שבע שעות במים בשביל חמישים שניות אלו ששולבו בסדרה. אני הייתי תשע שעות במים, הן להכנות והן כדי 'לקפל' את הסט, שכלל גם בדים שחורים שפרשתי בבריכה, כדי שיהיה חשוך."
טכניקה נוספת היא צילום שחקנים שיש להם ציוד צלילה, כולל מסכה על פניהם. כך היה בסרט "בדרך לאילת" שאיתן צילם, ואשר זכה בפרס על הצילום ב"פסטיבל ירושלים". הסרט הזה מדגים מצב בו מתרחשת סצנות מסובכות, הסרט צולם באתר הצלילה בים האדום באילת שנקרא "הסטי"ל", כי שקוע בו סטי"ל (ספינת טילים) של חיל הים בעומק של כעשרים ושבעה מטר מתחת למים.
אחד השחקנים הראשיים בסרט זה הוא שלמה וילוז'ני, שזכה בפרס "אופיר" על תפקידו בסרט. לווילוז'ני לא היה ניסיון קודם בצלילה. ואיך פותרים בעייה כזו? מספר איתן: "אחרי שעשינו לשמואל וילוז'ני צלילת היכרות, הורדתי אותו למים בעומק של שני מטר. שם צילמנו כמה פעמים קלואז-אפ, צילום מקרוב של פניו. אחר כך צילמנו בעומק הים כפיל שלו. אגב, הכפיל שלו היה במקרה זה הבמאי עצמו יונה רוזנקיאר," אומר איתן. "ואני מרוצה שמצאנו פתרון בים ולא עשינו זאת באולפן או בברֵכה. אני מנסה כמה שיותר לאפשר את הצלילה האמיתית."
עוד דוגמא לצילום באילת היה קליפ שאיתן צילם עבור הזמר עידן חביב. עידן ביים את הקליפ וביקש שהדמות תצלול במים באלכסון – תעלה בפריים מלמטה למעלה, תוך כדי שהיא מחזיקה לפיד בוער בידה. היתה לו גם בקשה לצלם את זה בזמן מיוחד ביממה, כאשר יש מעט אור, אך לא רואים את השמש. זה יכול להיות מצולם או בעלות השחר לפני הזריחה, או לפנות ערב לפני השקיעה, בכל פעם עמדו לרשותם כארבעים דקות של צילום, לא יותר.
מספר איתן על המבצע שבוצע באילת: "ראשית כול, היה צורך בצלילה חופשית, כיוון שנדרש לצלול בעומק של כ-15 מטר. הצוללן שנענה לאתגר הוא תום פלד, מבכירי הצוללנים החופשיים בארץ. לגבי הלפיד, הסתבר שיש לפיד שבוער גם על היבשה וגם מתחת למים. (זהו לפיד חירום שנמצא על כלי שיט בים, ובעת מצוקה ניתן להדליק אותו כדי לאותת לכלי שיט באזור על המצוקה). רכשנו חמישים לפידים כאלו עבור יום צילום אחד, כי כל אחד מהם דולק שתי דקות בלבד. יש לציין, " מוסיף איתן, "שתום פלד צלל רק כשהוא לבוש במכנסיים, ללא חליפת צלילה, כך שהוא היה צריך היה להתמודד גם עם קור המים נוסף על הצלילה החופשית. אבל תום עשה זאת מעולה. זה היתרון של עבודה עם מקצוענים." הוא מחמיא לו.
איתן לא הסתפק בשוט אחד של השחייה באלכסון, וצילם עוד. בסופו של דבר עידן חביב כל כך התלהב מכל הצילומים, עד כי כל הקליפ היה מתחת למים. אגב, מסתבר שצילום הקליפ הזה היה בעצם "מבצע" של בוגרי שייטת 13, באשר איתן, תום פלד, עידן חביב וגם עוזר הצלם של איתן – כולם שֵרתו בשייטת.
עניין הקור במים מוסיף כמובן למורכבות הצילום. מסביר איתן: "במים אנחנו מאבדים חום גוף הרבה יותר מהר מאשר ביבשה. שחקן יכול לחוות קור רב תוך זמן קצר מאוד כשהוא שוהה במים." הוא מספר על צילום עבור הסדרה "מלאך משחית" של הערוץ הראשון. שם מתרחשת סצנה בתוך "מקווה" אמיתי. בסיור המקדים של הלוקיישן, הסתבר לו שהמים קרים מאוד. ברור שהשחקנית עלולה לטבול ולבקש לצאת מהר מאוד. לכן הובא מכשיר לחימום המים ביום הצילום.
לגבי הסיור המקדים מציין איתן: ברוב ההפקות אין תקציב לעריכת סיור מקדים, ואני מקבל את הפרטים על הלוקיישן משיחה עם הבמאי או תחקיר טלפוני.
הניסיון הרב של איתן מאפשר לו למצוא פתרונות טכניים גם לתנאים מיוחדים מאוד בהם מתרחש הצילום. "לדוגמא, בים המלח יש צורך לצלול עם מסיכה שמכסה את כל הפנים ועם משקולות כבדות."

צילומים בעולם
איתן יצא למסע בקוטב הצפוני (בגבול הצפוני של נורבגיה) יחד עם דני קושמרו, שרצה להיכנס למים ולשחות עם לווייתני אורקה, לווייתנים שחורים-לבנים. המים היו שם בחום של ארבע מעלות. לצורך כך יש צורך ב"חליפה יבשה", כלומר מבודדת מים לגמרי, אשר שומרת היטב על חום הגוף.
"הגענו למפרצון אשר בחודשים נובמבר-דצמבר מגיעות אליו להקות של אורקות כדי לאכול." מספר איתן. " בכל בוקר, מהשעה תשע בבוקר עד סביבות אחת-שתיים בצהריים שטנו על מין סירת גומי קטנה. חיפשנו את הסנפירים של הלווייתנים. ברגע שמנווט הספינה הבחין בסנפירים הוא היה עוצר, מנסה להתקרב אליהם, ואז מסמן לנו לקפוץ. דני ואני היינו קופצים למים ומנסים לחוות כמה שניות עם האורקות במים. שהינו שם כשבוע לצורך הצילום." יש לציין שהיו להם מעט שעות אור, כי בצפון נורבגיה שעות האור בחורף הן מתשע בבוקר עד הצהריים. בשאר היום שורר חושך.
איתן יצא עם דני קושמרו גם למסע ביבשה. זה היה במסגרת הסדרה שלו "עד הקצה". ואכן התנאים שם היו ממש 'על הקצה'. מספר איתן: "טסנו לאמזונס באקוודור ונכנסנו שם עמוק עמוק לתוך הג'ונגל. הגענו לשבט לקטים-ציידים, אנשים שכל צרכיהם מתבססים רק על הג'ונגל. הם מוצאים בו מזון ותרופות. השבט מנה כאלף איש, ואנחנו התארחנו אצל חמולה של כחמישים איש, אשר התגוררו בקרחת יער. כדי לדוג, לצוד, להביא צמחים לצורך מאכל או תרופות, הם נכנסים לאזור המיוער. אנחנו נכנסנו עם כמה מחברי החמולה הזאת לתוך הג'ונגל ממש. שהינו שם שלושה ימים, אותן ניתן לראות בסרט." הצוות הישראלי לא הביא איתו כל מזון ותרופות, מלבד כדורי כלור ומכשיר לצנתור מים מנחלים או נהרות. המארחים שלהם, הציידים-לקטים, הדגימו להם איך למצוא אוכל.
"זו היתה חוויה מיוחדת במינה." מסכם איתן. "אני אישית, נהניתי, כי מראש נכנסתי לתחום צילום זה עבור ההרפתקה. אבל לא לכולם זה מתאים. יש אנשים שתנאים כאלו קשים להם, למרות שזה נשמע רומנטי. אני מחפש את ההפקות הצבעוניות יותר, המיוחדות, ההרפתקניות."

מכשירי צילום מתחת למים
לשאלה אם היו לו 'פנצ'רים' בעת הצילומים, עונה איתן שהיו לו מעט כאלו בתחילת הדרך. והוא מוסיף: "החשש הוא ממצב בו מים יחדרו למארז, ואז המצלמה מתקלקלת." מסתבר שהוא מצלם במצלמה רגילה, שמצלמים בה גם ביבשה, אבל מכניסים אותה למין מארז מיוחד אטום למים, והצילום נעשה מחוצה לו. מסביר איתן: "במארז יש זרועות מתכת אשר כל אחת מיועדת לכפתור אחר במצלמה. על ידי לחיצה על כפתור בצד החיצוני של המארז, הזרוע בצד הפנימי של המארז נוגעת בכפתור המיועד. וכך ניתן לשלוט במצלמה מתחת למים." יש אפשרות להבטיח את אי חדירת המים גם באמצעות יצירת ואקום. לאחר הכנסת המצלמה למארז וסגירתו, מחברים לשסתום משאבה ושואבים אוויר החוצה.
"חשוב לציין שהציוד שלנו יקר," אומר איתן, "כיוון שלכל מצלמה יש מארז ייעודי עבורה. לא כל מארז מתאים לכל מצלמה. המארז יקר יותר מהמצלמה." הכבל שמחבר את המארז למוניטור של הצלם גם הוא מיוחד ויקר. איתן מזמין אצל טכנאי בלוס אנג'לס את הכבל המיוחד שהוא צריך.
והוא מסכם: "המקצוע שלי משלב, כאמור, בין צילום והדרכת צלילה. כמדריך צלילה אני יודע לעבוד עם אנשים, מצליח להרגיע אותם וללמד אותם לצלול. כמו כן אני מודע לכל ההדגשים הבטיחותיים. ההדרכתיים. ניסיוני התחום מעל עשרים שנה בהפקות תת מימיות, מאפשר לי לייעץ לבמאים וגם להרגיע שחקנים לא מנוסים בצלילה."

טיפול ועזרה באמצעות המים
"טוב לי במים." אומר איתן, "ואני מאמין שהמים יכולים לעשות טוב לכולם, יש מחקרים על ההשפעה הטובה והמרגיעה של המים על הגוף. ברגע שאנחנו בתוך מים – גם בשהייה רגילה בבריכה או בים וגם בצלילה חופשית או עם מכשירים – אנחנו חשים רוגע. מבחינתי זה ממש סוג של מדיטציה. כאשר אני צולל אני ממש מגיע למצב של מדיטציה. היום מטפלים באנשים עם פוסט טראומה."
איתן מספר על "ההתאחדות הישראלית לצלילה", בה חברים צוללנים. מאז השבעה באוקטובר הפעיל ארגון זה קורסים טיפוליים של צלילה למי שנפגעו מהמלחמה, לאנשי קיבוצים בעוטף וכן לחיילים. מאות מדריכי צלילה של "ההתאחדות" פועלים בהתנדבות ועושים פעילויות של טיפול בצלילה עם בלון אוויר.
"הטיפול בצלילה לא החל בשבעה באוקטובר," מציין איתן. "קודם לכן טופלו נשים שעברו תקיפה מינית ואנשים נכים. אני יצרתי סרטון על חבר שחולה בטרשת נפוצה אשר שגורמת לניוון שרירים. הוא מגיע לחוף הים באמצעות כיסא גלגלים ואחר-כך נכנס אל המים. בכל פעם הוא שוחה למרחק של שנים וחצי קילומטר. במים הוא יכול להזיז את הגוף, כי בתוך המים משקל הגוף לא משפיע, בסרטון שיצרתי הוא אומר: 'כשאני שוחה, זו השעה שלי ביום שאני מרגיש כמו בן אדם נורמלי'."
איתן מביא דוגמא נוספת על היתרונות של השהייה במים: "במסגרת הסרטונים שאני יוצר הגעתי לבית ספר בירושלים שנקרא 'קרן אור'. זה בית ספר לילידם עוורים בעלי מוגבלויות נוספות כמו פיגור שכלי ושיתוק מוחין. רובם יושבים על כסאות גלגלים, כי הם לא מסוגלים להזיז את הרגליים. צילמתי אותם גם מתחת למים, והנה מסתבר שבתוך המים הם מתחילים פתאום להזיז את הגפיים, מה שאינם יכולים לעשות מחוץ למים. הסיבה הפיסית היא ההקלה במים על משקל הגוף שלהם. וזה משפיע לטובה גם על הנפש שלהם." הוא מעיד. "רובם לא מדברים בדרך כלל, אבל במים הם צוהלים, משמיעים כל מיני קולות. אלו אנשים שחווים כאבים כרוניים כל החיים," מוסיף איתן, "ובמים יש להם הפוגה קלה שהם נהנים ממנה."

במושב
משפחת נדל מתגוררת במושב חיבת ציון משנת 2017. נילי, רעייתו של איתן, היא מנחת קבוצות בתחומים שונים ומתמקדת בעיקר בהנחיית קבוצות של מתמחים בבתי חולים. התחום נקרא "חינוך רפואי". לבני הזוג יש שלושה ילדים – עמוס בן 11, הדר בת 9 ואיילה בת 6. "עמוס והדר, כל אחד מהם צלל כבר כמה פעמים במים." אומר אביהם איתן בגאווה.
איתן השתתף בעבר כצלם בפרויקט של עמותת "תולדות ישראל", בו ראיינו כאלפיים אנשים של דור תש"ח. הפרויקט ארך עשר שנים. "כשהגעתי למושב," הוא מספר, "התחלתי להכיר אנשים, ביניהם ותיקים ומייסדי המושב. התחלתי לראיין ולצלם אותם, בדומה למה שעשיתי בפרויקט 'תולדות ישראל', עם דגש על תולדות המושב." הוא למד מראיונות אלו על המושב בראשיתו ועל מה מייחד אותו מיום היווסדו.
"המושב נוסד רשמית בשנת 1933. בשנה שעברה חגגנו 90 שנה להקמתו. למעשה כבר בשנות העשרים של המאה העשרים רכשו כמה עשרות יהודים מרוסיה הלבנה אדמות באזור זה. חלקם הגיעו להתיישב פה וחלקם מכרו את אדמותיהם. באותה שנה, 1933, נוסד גם המושב השכן כפר הרוא"ה, וכבר מתחילתו היה בו בית ספר יסודי דתי. העובדה הזו גרמה לאנשים דתיים לרכוש משקים בחיבת ציון, וכך, מן ההתחלה האוכלוסייה במושב שלנו מעורבת. חיים בו חילוניים ודתיים זה בצד זה. לדעתי זה מייצר איזו שהיא תרבות שמייחדת את חיבת ציון, תרבות של סובלנות והבנה." מסכם איתן.
התרומה של איתן בתחום התמחותו למושב אליו הצטרף, ראויה לציון. זוהי דוגמא ליתרונות של הרחבת המושבים הוותיקים, שמצרפים אליהם משפחות צעירות במגוון מקצועות, ומזרימים "דם חדש".
עדינה בר-אל
* פורסם בעיתון "קו למושב", גיליון 1355, 31.10.2024

להלן סצנות מתחת למים שצולמו בידי איתן נדל:
הסרטון על אופיר מימון, החולה בטרשת נפוצה ושחייתו בים:
https://youtu.be/hskrdLpagQ0?si=07biZ68GH6QAQZd8
סצנה מתוך הסרט "בדרך לאילת":
https://youtu.be/tKnESvCBDvA?si=l508KLMVi7rXOcex
סצנה שצולמה במקווה, מתוך הסדרה "מלאך משחית":
https://youtu.be/FUekLNfkIW8
פתיח לסדרה "המנצח":
https://youtu.be/5PHMoO41JVk?si=3rECzIC37qWB-IpD

סיפורים
הוצאת גוונים
תל-אביב 2006
ביקורי הראשון במושבה
נולדתי ילדה סקרנית, ולכן למחרת עזְבֵנו את הפרדס לפתח-תקווה גיליתי את בתיה ורחובותיה של המושבה. רוב דלתות הבתים נעולות במנעולי ברזל כבדים. תריסי הבתים מוגפים, עליהם דפוקים קרשים עבים להגנה מפני פורצים וגנבים. הרחובות במושבה שוממים. סוס וחמור לא נראו משך היום. גם עגלה נוסעת לא ראיתי. אפילו הכלבים נעלמו, הם נדדו עם בעליהם המגורשים מהמושבה.
כאלה היו פני המושבה אחר פקודת "הגרוש" בימי שלטון התורכים, במהלך קיץ וסתיו 1917. כשגדלתי הבנתי את גודל האסון שנחת על תושבי המקום. צו "הגרוש" כלל את התנאים הבאים, פקודות מפורשות:

על התושבים לעזוב את בתיהם עד לתאריך הבא.
כל התושבים הולכים צפונה. היעד: כפר סבא, חדרה, זיכרון יעקב וחיפה (כל משפחה תבחר את המקום המתאים לקליטתה).
בזה ניתן איסור חמור להצטייד בכל צרכי מזון כמו: קמח, חיטה, שקדים, זיתים, שמן זית וכדומה.
כל יבול האיכרים המצוי במרתפים הינו רכוש של הוד רוממותו השולטן התורכי.

כך נראתה המושבה כשנכנסו אליה האנגלים באותו בוקר ה-22 בדצמבר 1917, האחד והמיוחד משאר הבקרים.
כולם, גם אני הקטנה, הבנו שהגירוש שכפו התורכים ניתן לכאורה להגנת התושבים מפני התקפות האנגלים. אך הכוונה האמיתית היתה לספק קצת מזון לחיילים התורכים הרעבים שבחזית. למזלנו, צו הגירוש אז לא חל על משפחתנו, כי התגוררנו בפרדס.

הפינוי לתל-אביב
השנה? – תחילת סוף המלחמה העולמית, בשלהי שנת 1917. התורכים נסוגים, והאנגלים רודפים אחריהם לצפון הארץ במתקפה האחרונה, שהחלה רק בספטמבר 1918.
מחנות האנגלים מסביב למושבה מתמעטים והולכים. אנו הילדים מתרוצצים חופשיים, ללא מרות, ללא בית-ספר, אין אבא לרוב הילדים. גם אחים גדולים אין. כל הגברים נלקחו (נחטפו) כ"פֶרַאר" (עריקים) לעבודת כפייה בשירות הצבא התורכי. בדאגה מחכים לבואם הביתה, אם ישובו...
אבא שלי לא חזר. ערב אחד הכול השתבש...
חזרתי הביתה אל הדירה החדשה במושבה, אליה עברנו להתגורר אחר לילות המרתף. רעש ומהומה, כל אחד רב עם השני.
"מה קרה? מה קרה?" אני שואלת בפחד פתאום.
"אספי את בגדייך ושתקי!" גערה בי רבקה.
יהודה יושב בפינה ובוכה. דמעות נוזלות לו על פניו המלוכלכות – קוץ נכנס לו בכף הרגל ואין מי שיוציאו.
בזריזות הרמתי את רגלו ביד אחת, ובשנייה מיששתי את כף רגלו באצבעותיי הרכות. מיד הבחנתי בקצה הקוץ הבולט, תלשתי אותו לקול צחוקו שהשתחרר מכאב. אחריו פרצתי גם אני בצחוק, כדי לגרש את הפחד שהתעורר בי מרגע כניסתי הביתה.
המילה "גירוש" חוזרת ונשמעת באוזניי עד סוף הערב. לפני לכתי לישון נודע לי הכול. על כל התושבים לעזוב ולעבור ליפו ולתל-אביב. גרשון הרגיע את שושנה "הגדולה" האחראית עלינו: "אל תדאגי, האנגלים אינם כתורכים!"
ראש ועד המושבה, אדון זלמן גיסין הבטיח: "לכל משפחה יימצא בית מתאים בתל-אביב עד יעבור זעם. בינתיים החזית קרובה למושבה (התורכים עדיין ישבו על גדתו הצפונית של הירקון) ויש לדאוג לשלום התושבים. ככל שנרחק מהחזית כן ייטב לנו."
מניין ימצאו הבתים? כזכור, באותם ימים עדיין נמשכה המלחמה בצפון הארץ, מגורשי תל-אביב בזמנו – נדדו לחדרה, לחיפה, שם עדיין נמשכה המלחמה. התל-אביביים, שגורשו צפונה בפסח 1917, עדיין לא חזרו לבתיהם. כל העיר היתה ריקה מתושביה. ברור שלמפוני פתח-תקווה ימצאו בתים להתגורר בהם.
כל אותו לילה לא ישנו. המצעים והבגדים נארזו לחבילות. בבוקר הגיעה ה"עגלה בלי הסוסים" (כך קראנו לאוטו הצלב האדום), אליה נכנסנו אנו ומשפחת אביבי.
במהירות מפתיעה התקדמנו בדרך העולה לתל-אביב. זו לי הפעם הראשונה שנסעתי במכונית. ההתרגשות לא פסקה משך כל זמן הנסיעה. ה"עגלה" נעצרה ליד פסי-הרכבת שברחוב הרצל (על יד בית סוסקין הצלם) משם הלכנו ברגל אל הבית המיועד לנו ולמשפחת אביבי.
רחוק היה הבית, לא ראיתי אותו. גבעות חול מסביבו. אנו עולים על גבעה אחת, יורדים ממנה, שוב גבעה. אין סוף לחול הצהוב בכפות הרגליים היחפות. סוף-סוף הגענו לבית גדול, בודד. חצר מרוצפת אריחים צבעוניים. הדלת מימין נפתחה לדירתנו, הדלת משמאל למשפחת אביבי. טרם הספקתי לראות את כל הקישוטים שבאריחי החצר, נכנסתי לדירתנו החדשה כעליסה בארץ הפלאות, הסתובבתי בין החדרים. בחדר האוכל ניצב שולחן ענק. מסביב לו עומדים כיסאות (לא ספסלים כמו בביתנו) הכיסאות מרופדים בבד אדום חלק.
לאורך הקיר עומד ארון שחלונותיו זכוכית. כל מערכת כלי האוכל נראית ערוכה על מדפיו. ספלים, צלחות, קערות, קעריות, כוסות מכל הגדלים והצבעים. ומכל הזוויות – חגיגה לעיניים.
שמחה ועייפה ישבתי לנוח. אז הבחנתי בעוד דלת זכוכית צדדית קטנה, בסקרנות מחודשת פתחתי אותה, לפניי חדר קטן, כד גדול לבן צמוד לקיר. בצד הכד משתלשלת שרשרת ברזל.
בהיסח-דעת משכתי בשרשרת ואז... פֶּרץ מים זרם ברעש לתוך הדבר הלבן. בבהלה ברחתי מהחדר להזעיק עזרה... ואוי לאותה בושה! לשמע דברי המבוהלים על התפרצות המים, פרצו כולם בצחוק. הגדולים במשפחה היו בתל-אביב, הם הכירו את "בתי-הכיסא" התל-אביביים. לכן הצחקתי אותם.
בזה תמו מאורעות היום הראשון בתל-אביב. מאז שונה השם מ"בית-כיסא" ל"בית-שימוש" ולבסוף ל"שירותים".
בת-שבע אריאלי
המשך יבוא

עִם נָהַם מְטוֹסֵי הַקְּרָב
עוֹלֶה צִוּוּי: הַכּוּ עַכְשָׁו!
יֵשׁ רֶגַע בְּחַיֵּי אֻמָּה
בֵּין הַחְמָצָה לְבֵין תְּקוּמָה,
בּוֹ הַהִיסְטוֹרְיָה בְּעַצְמָהּ
פּוֹסַעַת בֵּין קִרְעִי אֵימָה
וּמְצַוֶּה בְּקוֹל גָּדוֹל
עַכְשָׁו, לִהְיוֹת אוֹ לַחְדֹּל.
אִם רֶגַע זֶה יִגוֹז, יַחְמֹוֹק
כִּי אָז מוּל צַר מֻכֵּה אָמוֹק
שׁוּב נִוָּתֵר לְכִלְיוֹן
שֶׁל הִירוֹשִׁימָה בְּצִיּוֹן.
רָאשֵׁי הָעָם, נוֹשְׂאֵי סַמְכוּת,
לְרֶגַע זֶה, לְזוֹ הַזְּכוּת
אַתֶּם הִגַּעְתֶּם לְמַלְכוּת.

* אהוד: ייתכן כי ישראל, יחד עם מִפקדת הצבא האמריקאי במזרח התיכון (הפועלת בהיגיון רב יותר משל ממשלתה) – מכינות "אמבוש" גדול לאיראנים.
לפי האיום של האמריקאים, אם האיראנים יהינו באיוולתם לתקוף בשלישית את ישראל, יתמכו האמריקאים בהתקפה ישראלית שלישית שתכלול הפעם חלקים משמעותיים מתעשיית הנפט האיראנית, חלקים משמעותיים מתעשיית הגרעין האיראנית וכן פגיעה במיבני שלטון איראניים בטהראן כמו למשל ארמונו של עלי חמינאי ועוד סמלי שלטון, מה שעלול להביא בתגובת שרשרת למהומות רחוב, לקריסה כלכלית של איראן ולנפילת משטר האייטולות השיעי-הדיקטטורי השנוא על מרבית האזרחים – ולשנות לחלוטין את המצב במזרח התיכון.

* בעקבות נאומו המצחין והאנטי-ישראלי של מו"ל "הארץ" עמוס שוקן בלונדון, צצה כותרת ברוח מטנפת דומה בעיתון – יוסי ורטר: "לשכת נתניהו מורכבת מריקבון אנושי, שנמצא שם בגללו." ["הארץ" באינטרנט, 3.11].

* שלום לך אהוד היקר! לא תמיד אני מסכימה עם הערותיך!!! הפעם אני איתך בכל מילה לגבי הנופלים הרבים שלנו, אנשי המילואים בעיקר, בעלים, אבות, אחים ובנים. כל מילה מבטאת את מה שרבים רבים מאיתנו חשים. היה שלום והלוואי שניפגש בחיים, ועומדים על רגלינו.
בברכה חמה,
עירית אמינוף