נִיחוֹחַ יַסְמִין וָדָם
רֵיחַ יַסְמִין זוֹלֵף כַּחֲלוֹם-אֹשֶׁר
הוּא לֹא יַסְתִּיר אֶת רֵיחַ-הַדָּם
הוּא לֹא יְכַסֶּה מְזִמּוֹת
גּוֹעֲשׁוֹת בְּסֵתֶר-מֹחוֹת סְעוּרִים
מִנְּגִינַת שׁוֹפֶּן – הִיא לֹא תְּיַפֶּה
עַל יֵאוּשׁ לְלֹא-מוֹצָא.
מַחְלְצוֹת-הַחַיִּים הַנְּלוֹזִים –
רַק קוּרִים
וְאָזְלַת-יָד שֶׁל פְּגָרִים
עֲמִידָה עַל דַּם רֵעֵהוּ
כַּאֲשֶׁר יִסָּגְרוּ חַלּוֹנוֹת
וְהָאֵבֶל יִשְׁכֹּן בַּבַּיִת –
יִצְהַל כָּל לֵב מִסָּבִיב
כֵּרַת-דָּם יִזְבְּחוּ לָאֱלִיל
שְׁרִירוּת וְשֵׁפֶל
כַּאֲשֶׁר תַּעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ
וְכָל חַלּוֹנוֹת הַנֶּפֶשׁ אֲטוּמִים
•
• פירוש הסימן – שיר מן העיזבון שפורסם לאחר מותה. העיזבון הועבר למכון "גנזים". השיר נמצא גם בכרך "אסתר ראב / כל השירים", 1988, שאזל, ונשלח חינם בקובץ וורד לכל מבקש.
בגיליון:
- שירי אסתר ראב: שִׁירִים מִבֵּין הַזְּמַנִּים
- יוסי אחימאיר: סוכה מול מיגונית
- אהוד: גם במלאת לה שנה, את מלחמת "שמחת תורה" תשפ"ד, 7 באוקטובר, אי אפשר לסכם כל זמן שישראל עדיין מותקפת, איראן טרם הוכתה, המלחמה נגד חיזבאללה נמשכת, החמאס בעזה לא מוגר סופית והחטופים טרם הוחזרו:
- איליה בר-זאב: בתעלה של מים מתוקים
- אורי הייטנר: 1. הבית שנבגד
- מוקי אלדד: שִׂמְחַת תּוֹרָה
- עדינה בר-אל: "בנתיב של טל"
- י"ז: פרורי זיכרונות מימי הסטודנטורה
- בת-שבע אריאלי: מהפרדס למושבה
- כלבים הם שדכנים טובים: שיר מאת חיימקה שפינוזה, לוטש מילים
- 150 שנה לעליית זרח ורחל לאה ברנט: המועצה לשימור אתרי מורשת בישראל
- יפה ברלוביץ: עם חגיגות מאה וחמישים שנה לעלייתם
- אהוד בן עזר: ברנר והערבים
- ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":: * אהוד היקר, מיכל סנונית מתארת את החלוצים ואת ההתיישבות העובדת כצנועים – אני עבדתי שכם אל שכם עם אנשי העלייה השנייה והשלישית – הם היו בעיניי נפילים!
- שאר הגליון
מאמרים
שירי אסתר ראב
שִׁירִים מִבֵּין הַזְּמַנִּים
יוסי אחימאיר
סוכה מול מיגונית
זהו חג הסוכות העצוב ביותר שידענו אי פעם. אנחנו חוגגים את חגי ישראל גם לעת צרה ויגון. מעין מצווה. "ושמחת בחגך והיית אך שמח" – נאמר על חג הסוכות. אבל מה לעשות, והשמחה הפעם היא מאיתנו והלאה. חוגגים, לפחות חשים תחושת חג, והגרון נחנק. במלאת שנה לטבח, חג סוכות נופל הפעם בין 7 באוקטובר 2024 לבין שמחת תורה תשפ"ה.
לנגד עיניי אותה סוכה נטושה שראיתי בביקורי בכפר עזה. הבית שרוף, הרוס, הסוכה לצידו עומדת, קרעי בדיה מתנופפים, והיא אינה נופלת. "סוכת שלום"? סוכה ששרדה מלחמה. מקימיה אינם עוד עימנו.
אשתקד, חפף ה-7 באוקטובר את יום שמחת תורה, שבת, היום הארור מכל, שבו הכבד באסונות נפל עלינו. ציינו בשני טקסים נפרדים את יום השנה ב-7 באוקטובר, טקסים שמנגידים את מה שמייצג חג הסוכות – אחדות. ארבעת המינים שהיו לאגודה אחת. סמל לעם ישראל שהוא שלם ויכול לאויביו רק כאשר כל הכוחות בו, כל הזרמים, מאוגדים יחדיו. וכבר קראתי "פירוש" מותאם לימינו אלה, לפיו הלולב מסמל חרב או רובה, והאתרוג – רימון או פצצה...
הסוכה היא זכר לסוכות שהקימו בני ישראל בנדודם ממצרים אל ארץ האבות. עשויה בדים וסכך (אלא אם כן רכשתם סוכה מן המוכן). משכן ארעי, תחת כיפת השמיים, לשבעה ימים. ניגודה היא המיגונית, כולה בטון מזויין, מיפלט לרגע מפני טילים.
הסוכה היא סמל לנצח ישראל, לקיומו של עם ישראל במשך אלפי שנים ותקוות קוממיותו. המיגונית המבוטנת, בצידי הדרכים המועדות לפורענות, נולדה כצורך השעה עבור עוברי אורח, לשהות בה לרגעים עד יעבור זעם.
דווקא הסוכה הזמנית היא סמל לעמידותו של העם היהודי, בוודאי בארצו, ואילו המיגונית המבוטנת הפכה סמל לאסוננו, למלכודת מוות בידי מחבלים ברבריים, שהרגו בהן צעירות וצעירים, בירי וברימונים.
ועוד יש לנו לצד הסוכה את הממ"ד, אותו חדר ממוגן, קבוע, שאליו מתכנסים מכל אגפי הדירה, לעת אזעקות מפני טילים. חלק מהאנשים בילו חלק מזמן החג לא בסוכה כי אם בממ"דים.
כנגד המיגוניות אצלנו, ישנן המינהרות אצלם. מחילות שחפרו מחבלי החמאס, בכסף שהוסב ממטרות הומניטריות-כלכליות שלשמן נועד, למטרות לחימתיות-שנאתיות. מינהרות שצה"ל חשף וחושף בעבודה סיזיפית הן באדמת עזה והן בסלעי לבנון. מטרו של התארגנויות תת-קרקעיות לקראת יציאה למסעי כיבוש ורצח.
במינהרות הללו עדיין חטופים 101 ישראלים, חיים ומתים, מוחזקים בידי חיות-אדם צמאות לדם. אז כיצד אפשר להיות שמח באמת – גם אם צווינו לכך – בחג הסוכות הזה?
פרצי שמחה בקעו אצלנו למשמע הידיעה המתפרצת על חיסולו של ראש הנחש יחיא סינוואר, אבי טבח ה-7 באוקטובר. סוף סוף הגיע יומו בצורה הכי משפילה. הצטרף לאיסמעיל הנייה, מוחמד דף וחסן נסראללה שבשמיים. כן יאבדו אויביך, ישראל. אבל במהרה הועבה שמחה זו בידיעה הקשה בו-ביום על חמישה חיילים שנפלו בקרב בדרום לבנון.
תזכורת מרה לכך, שסוכות השנה נחוג בעיצומם של ימים נוראים של לחימה בכמה חזיתות, חללים ולוויות, אזעקות ובהלות. חג האסיף? לא בכל מקום ניתן לאסוף את היבולים או לקטוף את הפירות.
אשתקד החג היה בכל הדרו – במיוחד בקיבוצים, במושבים, בבתי-הכנסת. השמחה היתה גדולה. באותו זמן, מעבר לחומה האדירה שהוקמה לאורך גבול הרצועה, נערכו אלפי מחבלי חמאס להסתערות ולטבח האיום, שכמותו היה רק בשואה. בסוכות תשפ"ד איש לא חזה את הנורא מכל הצפוי לנו בשמיני עצרת, בוקר שמחת תורה.
ועוד מאפיין לחג הפעם: הצפון שהיה יעד פופולרי מאוד לטיולים בשבעת ימי סוכות, חסום, הנחלים ושמורות הטבע שוממים, הישובים כמעט ריקים מאדם. זרם המטיילים הוטה דרומה, ובמיוחד לחניון רעים שם נרצחו 400 ממשתתפי מסיבת "נובה", ואתר מאות המכוניות השרופות ליד מושב תקומה.
קראתי אצל אחד מפרשני מורשת ישראל, כי בסוכות נהוג היה להקריב שבעים פרים, "למען שלומם וטובתם של עמי תבל," וכי פותחים אנו בחג "דף חדש של יחסי שלום עם אומות העולם." לכו ספרו זאת היום לצרפת, לבריטניה, ולעוד מדינות "ידידותיות", מתאסלמות אט-אט, שמפעילות לחץ עלינו, שמשמעו – "בוסט" לאירגוני הטרור והארכת המלחמה.
בכיכר החטופים ראיתי בערב החג את הדמיית סוכת משפחת החטוף אוהד בן-עמי מבארי. קרועה, מוכתמת בדם, אבל איתנה. מתוכה בוקעת זעקה אילמת לשיחרור החטופים, והמסר: גם אם אנחנו פגועים, גם אם דמנו נשפך, עם ישראל חי וקיים, יכול לאויביו ועוד יחוג בשמחה את חגיו – סמלי ניצחיותו. "הרחמן הוא יקים לנו את סוכת דוד הנופלת."
יוסי אחימאיר
אהוד: גם במלאת לה שנה, את מלחמת "שמחת תורה" תשפ"ד, 7 באוקטובר, אי אפשר לסכם כל זמן שישראל עדיין מותקפת, איראן טרם הוכתה, המלחמה נגד חיזבאללה נמשכת, החמאס בעזה לא מוגר סופית והחטופים טרם הוחזרו
איליה בר-זאב
בתעלה של מים מתוקים
מלחמת יום כיפור-1973
לֹא כִּסָּהוּ הַמִּדְבָּר, מִבְּעוֹד יוֹם נֶעֱזַב,
בַּחֲצִי יָמָיו.
חוֹלוֹת עָצְרוּ, שָׂבְעוּ נְדוֹד, בְּסִבְכֵי שִׂיחִים גָּוְעוּ עִקְבוֹת
כְּלָבִים תּוֹעִים וְצִפֳרִים טוֹרְפוֹת.
הָיִיתָ גּוּף. אוֹהֵב, אָהוּב, רְדוּף חַיִּים, חֲלוּם אִשָּׁה.
עַכְשָׁו פְּזוּר עֲצָמוֹת, פָּנִים קְטוּלוֹת
בִּתְעָלָה שֶׁל מַיִם מְתוּקִים –
מְחוֹל עִוְעִים וְחֶרֶב
נְטוּשָׁה.
סוֹבֵב אָבֵל הָרוּחַ בְּדֶרֶךְ
הַבָּשָׂר –
רַק צֶוֶת גִ'יפּ סִיּוּר עָקַב אַחַר הָרֵיחַ
בְּדֶרֶךְ הַכֻּרְכָּר.
מי נותן מִספרים למלחמוֹת?
בְּחוֹף גִּנּוֹסַר, בְּמַעֲגַן הַסִּירוֹת שֶׁל יַנְצֶ'ה,
בְּמוֹרַד הַחוֹף,
מֵעֵבֶר לְשִׂיחֵי הַהַרְדּוּף,
מִתְנַדְנְדִים מְשׁוֹטֵי עֵץ בְּמִקְצַב הַגַּלִּים.
צְלִילֵי מַנְגִּינוֹת חֲלִילִיִּים שֶׁל אִילְקָה וַאֲבִיבָה
מְרַצְּדִים כְּגַחְלִילִיּוֹת בִּשְׁבִילֵי הַלַּיְלָה.
מֵעֹמֶק הַוָּאדִיּוֹת, מֵרָאשֵׁי הֶהָרִים מְתַנּוֹת נְקֵבוֹת תַּנִּים,
צֵל אַרְבֵּל גּוֹלֵשׁ מֵהַמָּצוּק.
כִּמְעַט הַכֹּל מֻשְׁלָּם לְעוֹד לֵיל קְסָמִים רַק סֵדֶר הַמִּלְחָמוֹת לֹא מוּבָן:
הָעוֹלָמִית הַשְּׁנִיָּה, הָרִאשׁוֹנָה?
מִי נוֹתֵן מִסְפָּרִים
לַמִּלְחָמוֹת?
מֵטֵאוֹר מְדוֹבֵב שְׂרִידֵי אֵל מִסְתַּתֵּר
צל הארבל. ויקיפדיה.
לִפְנֵי בּוֹא הַמָּשִׁיחַ.
גּוּפוֹת מֵעַל אַדְמַת חוֹל חֲרוּכָה,
מִתַּחְתֶיהָ.
אֵין גַּלִים וְאֵין חוֹף.
וְאוּלַי כָּל זֶה מִלְחֶמֶת בָּנִים, בְּנֵי תְּמוּתָה,
חֲנִיתוֹת וּמֶלֶל כּוֹזֵב.
יוֹם רָחוֹק נֶעֱלַם מִן הָאֹפֶק
אֶבְיוֹנֵי אָדָם, חַיֵּי
אָדָם.
נוסח ראשון – "מעל קווי המתח", הוצאת "קשב לשירה" 2010.
נוסח עכשווי – לאור המצב המלחמתי עכשיו.
לֹא כִּסָּהוּ הַמִּדְבָּר, מִבְּעוֹד יוֹם נֶעֱזַב,
בַּחֲצִי יָמָיו.
חוֹלוֹת עָצְרוּ, שָׂבְעוּ נְדוֹד, בְּסִבְכֵי שִׂיחִים גָּוְעוּ עִקְבוֹת
כְּלָבִים תּוֹעִים וְצִפֳרִים טוֹרְפוֹת.
הָיִיתָ גּוּף. אוֹהֵב, אָהוּב, רְדוּף חַיִּים, חֲלוּם אִשָּׁה.
עַכְשָׁו פְּזוּר עֲצָמוֹת, פָּנִים קְטוּלוֹת
בִּתְעָלָה שֶׁל מַיִם מְתוּקִים –
מְחוֹל עִוְעִים וְחֶרֶב
נְטוּשָׁה.
סוֹבֵב אָבֵל הָרוּחַ בְּדֶרֶךְ
הַבָּשָׂר –
רַק צֶוֶת גִ'יפּ סִיּוּר עָקַב אַחַר הָרֵיחַ
בְּדֶרֶךְ הַכֻּרְכָּר.
מי נותן מִספרים למלחמוֹת?
בְּחוֹף גִּנּוֹסַר, בְּמַעֲגַן הַסִּירוֹת שֶׁל יַנְצֶ'ה,
בְּמוֹרַד הַחוֹף,
מֵעֵבֶר לְשִׂיחֵי הַהַרְדּוּף,
מִתְנַדְנְדִים מְשׁוֹטֵי עֵץ בְּמִקְצַב הַגַּלִּים.
צְלִילֵי מַנְגִּינוֹת חֲלִילִיִּים שֶׁל אִילְקָה וַאֲבִיבָה
מְרַצְּדִים כְּגַחְלִילִיּוֹת בִּשְׁבִילֵי הַלַּיְלָה.
מֵעֹמֶק הַוָּאדִיּוֹת, מֵרָאשֵׁי הֶהָרִים מְתַנּוֹת נְקֵבוֹת תַּנִּים,
צֵל אַרְבֵּל גּוֹלֵשׁ מֵהַמָּצוּק.
כִּמְעַט הַכֹּל מֻשְׁלָּם לְעוֹד לֵיל קְסָמִים רַק סֵדֶר הַמִּלְחָמוֹת לֹא מוּבָן:
הָעוֹלָמִית הַשְּׁנִיָּה, הָרִאשׁוֹנָה?
מִי נוֹתֵן מִסְפָּרִים
לַמִּלְחָמוֹת?
מֵטֵאוֹר מְדוֹבֵב שְׂרִידֵי אֵל מִסְתַּתֵּר
צל הארבל. ויקיפדיה.
לִפְנֵי בּוֹא הַמָּשִׁיחַ.
גּוּפוֹת מֵעַל אַדְמַת חוֹל חֲרוּכָה,
מִתַּחְתֶיהָ.
אֵין גַּלִים וְאֵין חוֹף.
וְאוּלַי כָּל זֶה מִלְחֶמֶת בָּנִים, בְּנֵי תְּמוּתָה,
חֲנִיתוֹת וּמֶלֶל כּוֹזֵב.
יוֹם רָחוֹק נֶעֱלַם מִן הָאֹפֶק
אֶבְיוֹנֵי אָדָם, חַיֵּי
אָדָם.
נוסח ראשון – "מעל קווי המתח", הוצאת "קשב לשירה" 2010.
נוסח עכשווי – לאור המצב המלחמתי עכשיו.
אורי הייטנר
1. הבית שנבגד
עמי כהנא, "מסע חזרה אל הבית שבגד – כפר עזה אוקטובר 2013,
הוצאת יד טבנקין, יד יערי וכרמל, ירושלים תשפ"ד 2014, 127 עמ'.
כשראיתי את כותרת הספר "מסע חזרה אל הבית שבגד", ובעיקר את צירוף המילים "הבית שבגד", התקוממתי.
הבית בגד?! קיבוץ כפר עזה בגד?!
ודווקא כיוון שהכותרת קוממה אותי, היא גם גירתה אותי לקנות את הספר ולקרוא אותו. ואני שמח על כך.
זהו ספר של צופה-משתתף. עמי כהנא הוא חבר קיבוץ כפר עזה, חבר פעיל שמילא תפקידים מרכזיים בקיבוץ לאורך השנים וגם היום. ככזה, הוא חלק מן ההתמודדות של קיבוץ כפר עזה עם האסון הנורא שפקד אותו בטבח 7 באוקטובר. עמי כהנא הוא גם חוקר, וספרו הוא בעיקר התבוננות כחוקר על הקהילה ועל התמודדותה עם השבר. היכולת לשלב מבט-על חיצוני של חוקר עם מבט מבפנים של משתתף, עושה את הספר למעניין במיוחד.
ב-7 באוקטובר נטבחו 62 תושבי כפר עזה, ובהם ילדים וקשישים. 23 תושבים נחטפו, ומתוכם חמישה עדין בשבי. תושבים נוספים נפצעו. רבים מבתי הקיבוץ נהרסו או נפגעו. כל החברים והתושבים חוו שעות ארוכות של אימה נוראה ופחד מוות, במובן הכי מילולי של הביטוי. אין כמעט משפחה, שאין בה נפגע. אין חבר שלא איבד חברים אישיים, שכנים או בני משפחה. הקיבוץ גלה מאדמתו לזמן ממושך, והוא אף אינו מרוכז כולו במקום אחד. כמי שחווה בקיבוצו, אורטל, אסון כבד של רצח שני חברים – נועה וניר ברנס, אני מתקשה לדמיין את גודל האסון הנורא בקיבוצים כמו כפר עזה, בארי, ניר עוז ואחרים. איך אפשר להתמודד עם מכה מטלטלת כל כך? איך אפשר לקום ממנה?
בכך עוסק הספר. בכל פרק עמי בוחן את התמודדות הקיבוץ מאספקט אחר. כל פרק עומד בפני עצמו. אך המכלול נותן תמונה מקיפה ומרתקת, של קהילה שנאלצת להתמודד עם מציאות, שאיש לא חלם עליה ושאין ספרות שניתן ללמוד ממנה איך להתמודד אתה. על הקהילה להמציא בכל יום מחדש את הפתרונות. על הקהילה לברוא את עצמה בכל יום מחדש. איך היא מתמודדת בשאלות הכלל ואיך בשאלות הפרט? איך הנהגה, שכל אחד מחבריה שותף באופן אישי לטראומה, יכולה להתמודד עם הקושי האישי של כל חבר לצד הובלת הקהילה?
עמי אינו חוסך מן הקורא את הקשיים והלבטים, ובהם כאלה שמי שלא חווה את האירוע, לא יוכל להבין לעולם. לדוגמה, הוא מספר על תופעה של הזדקנות מהירה של החברים המבוגרים כתוצאה מן האסון. "את תפיסת השינוי בזמן הקוונטי, שבו אח תאום שטס לחלל חוזר צעיר יותר מתאומו שנשאר על הקרקע, הבנתי באחת ב-8 באוקטובר. מי שנשאר על הקרקע והיה 'שם' ב-7 באוקטובר הזדקן באופן בולט, לעומת מי שהיה 'בחלל', מחוץ למקום... הבדלי הזמן ניכרו בבירור. מי שהיה שם 'הוקפץ שנים קדימה' במופע החיצוני, בדרך הביטוי, במבע העיניים, בתנועה. הזמן עמד מלכת."
הטלטלה הקשה שחווה הקיבוץ בטבח, תחלק עוד לדורות קדימה את ההיסטוריה שלו למה שקדם ל-7 באוקטובר ולמה שקרה מיום זה ואילך. "ניתן לומר שהקיבוץ של 6 באוקטובר כבר לא קיים, והקיבוץ של 8 באוקטובר – 2026 ואולי אף 2027 – עדיין לא קיים, ומה שנותר הוא לבנות קיבוץ מחדש, כמו שבנו אבותינו בשנות העלייה השנייה, והכל מאפס; לנתב אותו תוך ייסורים אך באופטימיות, תוך בניית מערכת כלים וכללים ספציפיים לעת המיוחדת הזו, עם מבט אל העתיד ובהליך קשה ומתיש, עד שיגיע הקיבוץ לביתו וניתן יהיה לחזור לאורח החיים של ה-6 באוקטובר, או למודוס חדש שתבחר הקהילה בתוך ביתה החדש-ישן."
לפני כעשרים שנה החליט קיבוץ כפר עזה, פה אחד, על הפרטה ומעבר ל"קיבוץ מתחדש". על פי הכתוב, אני מבין שהקיבוץ אימץ גרסה קיצונית של ההפרטה. עמי מתאר את אופן התנהלותו של הקיבוץ החל מן הבוקר שלמחרת הטבח, כקיבוץ שיתופי. איני יודע אם הייתי מאמץ את ההגדרה, שהרי החברים אינם מכניסים את משכורתם לקופה משותפת, כבקיבוץ שיתופי. אך ההתנהלות, תפקידה ומקומה של ההנהגה, מרכזיותו של הקולקטיב, האחריות של הקיבוץ על חבריו, חלוקת התפקידים החדשה בקיבוץ ובעיקר ההכרח ברמה גבוהה מאוד של ערבות הדדית וסולידריות, היא בהחלט בעלת סממנים מובהקים של קיבוץ שיתופי. כך גם, כותב עמי, אופן הובלת הקיבוץ, שחוזר מניהול, כמו בקיבוץ המתחדש, למנהיגות, כמו בקיבוץ השיתופי. איך המהפך הזה ישליך על אורחות חייו של הקיבוץ בעתיד, לאחר שובו לאדמתו? זו שאלה שנשארת פתוחה בספר, למעט האמירה שהקיבוץ לא יחזור להיות כפי שהיה ב-6 באוקטובר.
אף שעמי אינו מטייח ואינו מסתיר את הקשיים ואת הבעיות, התרשמתי כקורא מאוד לטובה מחוסנו החברתי של הקיבוץ, ומתעצומות הנפש שחבריו מגלים בהתמודדות עם השבר הנורא שפקד אותם. ולכן, בסופו של דבר, זהו ספר אופטימי.
הספר מתאר את מחצית השנה הראשונה במסע החזרה הביתה של הקיבוץ השכול אל "הבית שבגד". מתבקש שיהיה לו המשך.
האקסיומה "ביתי הוא מבצרי" לא עמדה במבחן ביום המר והנמהר, בשבת השחורה – שמחת תורה תשפ"ד. זה השבר שהביא את עמי לכתוב על "הבית שבגד".
ובכל זאת, הייתי מעדיף את הכותרת המדויקת יותר – הבית שנבגד.
2. צרור הערות 23.10.24
* המחנה הלאומי – אחד הביטויים המפלגים והמשסעים את החברה הישראלית, הוא הביטוי "המחנה הלאומי", שאותו טבע מנחם בגין. זה ביטוי מכוער, המדיר מן הלאומיות היהודית, כלומר מן הציונות, ציונים בלב ובנפש ועם קבלות לרוב, שאינם משתייכים לגוש הליכוד, ומשום מה מספח למחנה הזה את הזרם החרדי, שהוא בלתי לאומי בעליל באמונותיו, באורחותיו ובהשתמטותו הממארת.
הוא הדין בביטוי "מחנה השלום", שהדיר משאיפת השלום את מי שמתנגדים למדינה פלשתינאית בתוככי ארץ ישראל, המסכנת את קיומה של ישראל, או לנסיגה מהגולן, שהיתה ממיטה על ישראל אסון לאומי. כמיהתי לשלום אינה נופלת משל המתגדרים בהיותם "מחנה השלום". האמת היא, שהשימוש בביטוי כבר לא פופולרי, מה שאולי מעיד על התפכחות, גם אם בלתי מודעת, בקרב מי שמסרבים להודות בפומבי בטעותם ההיסטורית.
תרבות המחנות הזאת הרסה כל חלקה טובה בחברה הישראלית, הביאה לקיטוב ושבטיות הולכת וגוברת, כאשר כל מחנה נגרר אחרי הקנאים הקיצונים שבשוליו, המכשכשים בו.
אבל אני בעד הקמתו של המחנה הלאומי; מחנה לאומי אמיתי. כוונתי לאנשים המעמידים את האינטרס הלאומי מעל לאינטרסים שבטיים, כיתתיים, מחנאיים. אין לי ספק שהם הרוב הגדול, ושהם גם הרוב בכל אחד משני המחנות הניצים היום – מחנות המריבה, אלא שהם אינם מאורגנים והם נגררים למחנות הקיימים. האתגר הפוליטי החשוב ביותר היום, הוא הקמת מחנה לאומי גדול וחזק, שייצג את המיינסטרים הציוני, הממלכתי הדמוקרטי, וישבור את משטר המחנות המסכן את עתיד החברה הישראלית.
* עלילת דם נגד נתניהו – נתניהו הוא קורבן לעלילת דם. הטענה שהוא מפקיר את החטופים, מטרפד עסקאות, לא רוצה להחזיר את החטופים, רוצה שהם ימותו כי הם "שמאלנים" וכו' – זו עלילת דם מכוערת ומופרכת.
איך זה קורה שעלילת דם כזו נתפסת כלגיטימית, והמונים רבים כל כך מאמינים לה? זו תוצאה של הקיטוב המחנאי בתוכנו, בעיקר סביב דמותו של נתניהו. בדיוק כפי שיש מאמינים שמשטרת ישראל, הפרקליטות והיועמ"ש תפרו תיקים לנתניהו ומסוגלים להעלות על דעתם שהוא לא האחראי למחדל ולדקלם את עלילת הדם על צה"ל, כך תמונת הראי שלהם מאמינים לכל עלילה על נתניהו, בלי לחשוב ובלי לבדוק.
מבחינתם, מי שאינו מתיישר עם עלילת הדם, הוא ביביסט. כי מבחינתם, יש שני מצבי צבירה. או סגידה מוחלטת לנתניהו, או שנאה מוחלטת, שבה אפשר להאמין לכל דבר שייאמר עליו, גם אם מחר מישהו יספר עליו שהוא אונס ילדות.
עמדתי על נתניהו ידועה. אני שולל את האיש בשל שחיתותו, שקרנותו, הנזק שגרם לאורך השנים לחברה הישראלית בפלגנות וב"הפרד ומשול", אני זוכר איך היה אופוזיציה למדינה בתקופת ממשלת בנט, וברור לי שהוא האחראי הראשי למחדל, אחריות מיניסטריאלית (מתוקף תפקידו) ואישית (כיוון שמדיניותו הפייסנית המיטה עלינו את האסון). בריחתו הפחדנית מאחריות היא חרפה. ויש לי גם ביקורת חריפה על אופן ניהול המלחמה ובעיקר על הפינוי השערורייתי של היישובים בצפון. ולכן, אני רואה בו בלתי כשיר להנהגה לאומית ותומך בהחלפתו.
ועם זאת, אין לי שום קושי לשבח אותו כאשר מגיע לו. בין אם זה על הסכמי אברהם או על השגת החיסונים ההמוניים בקורונה, וגם על ההחלטות הנכונות שלו שהביאו למפנה בחודש האחרון במלחמה בחיזבאללה. וגם בעתיד, אתמוך בכל צעד חיובי שלו. טענתי לא פעם שהמחדל הביטחוני הגדול ביותר שלו, יותר ממחדל 7 באוקטובר, הוא חוסר המעש להשמדת תוכנית הגרעין האיראנית. אם הוא יחליט על פעולה כזו, ברור שאשבח אותו על כך.
לדעתי, הוא מנהל את משבר החטופים בצורה אחראית וראויה. הוא הציע הצעה מרחיקת לכת, קשה לעיכול, שגם ארה"ב אימצה וחמאס דחה. הוא עמד איתן בלחצים פנימיים וחיצוניים להימנע מהפעולה ברפיח ובציר פילדלפי, בשם סוגיית החטופים, ועל כך הוא ראוי לשבח (לצד ביקורת על כך שאיחר בחודשים רבים בהחלטה לצאת לפעולה הזאת).
למרבה הצער, בשיח המקוטב והמחנאי, קשה לבטא עמדה מורכבת. אך אני מסרב להיכנע לשיח הזה. יש לי ביקורת חריפה על מדיניות ההבלגה וההכלה של נתניהו כלפי חמאס, אבל לא אתן ידי לקונספירציה המטורללת על כך שנתניהו רצה לחזק את חמאס כדי להחליש את רש"פ. יתר על כן, למרות ביקורתי החריפה, אני סבור שמניעיו של נתניהו בהבלגה היו טהורים – הרצון להימנע מהסלמה ומהרג חיילים ישראלים ומפגיעה בשלוות החיים של החברה הישראלית ומהשגשוג הכלכלי של מדינת ישראל. ב-7 באוקטובר ראינו עד כמה מדיניות זו משיגה את ההיפך המוחלט. אבל המוטיבציה שלו היתה חיובית וכוונותיו היו טובות.
* דבר לזכותו של יאיר גולן – יאיר גולן התארח ב"פגוש את העיתונות". עמית סגל הקריא ציוץ הזוי של גולן לפני חודשים אחדים, שבו כתב שהכניסה לרפיח היא ספין של נתניהו בלה בלה בלה. כעת, כאשר הוכח בעליל שדבריו היו מופרכים, עמית סגל, בנדיבותו הרבה, העניק לו הזדמנות לחזור בו מדבריו. במקום לקחת את ההזדמנות בשתי ידיים, הוא התחפר בדבריו, החל להתפרע באולפן, כינה את השאלה של סגל "מטופשת", פעמיים זרק אמירה על "עברו" של עמית סגל (אולי לפעם הבאה הוא יתכונן וימציא משהו על עברו, כדי לתקף את האמירה המקארתיסטית) לטעון שוב שהכניסה לרפיח היתה ספין כדי להאריך את המלחמה, ואמר, בלי למצמץ, שניתן היה להגיע לעסקת חטופים "בכל רגע נתון."
יאיר גולן פנאט, קנאי, פופוליסט, מסית, רווי שנאה ורדוד. ובכלל, רק המחשבה שאדם, שבעיצומה של מלחמה קשה מסית לשביתת מילואים, שמשמעותה - עריקה המונית, היה מועמד לתפקיד הרמטכ"ל, צריכה להדיר שינה מעיניו של כל מי שביטחון המדינה חשוב לו. וכשהוא אומר שניתן היה להגיע לעסקה "בכל רגע נתון" הוא משקר ביודעין. זו טענה פופוליסטית שמבטאת חוסר מנהיגות – קישוש קולות על גבן של משפחות החטופים, במקום גילוי מנהיגות ואמירת האמת למשפחות. בכל זאת אומר דבר לזכותו. אני מאמין, שאילו מילא תפקיד מנהיגותי, והאחריות היתה על כתפיו, גם הוא לא היה נכנע לתכתיב של חמאס, של שחרור החטופים תמורת כניעה ישראלית מוחלטת וניצחון היסטורי לטבח, אי חזרת תושבי הנגב והגליל לבתיהם ופתיחת הדלת לרווחה למעשי טבח וחטיפה נוספים כאמצעי לחיסולה של מדינת ישראל.
* פגיעה בראש המדינה – הכטב"ם ששוגר לעבר ביתו של נתניהו בקיסריה, לא נועד לפגוע בנתניהו האיש, אלא בראש ממשלת ישראל. אילו ראש הממשלה היה כל מנהיג אחר, הוא היה היעד לתקיפה. חיזבאללה רואים בכך את הנקמה שלהם על חיסול נסראללה. בעולמם המעוות – גזירה שווה בין מנהיג נבחר של מדינה דמוקרטית וראש ארגון טרור רצחני.
הניסיון לפגוע בראש ממשלת ישראל הוא ניסיון לפגוע במדינת ישראל. לכן, העובדה שהאופוזיציה לא התייצבה לצידו של נתניהו במפגן של אחדות כלפי פנים וכלפי חוץ, בלי גמגומים והיסוסים ובטח בלי עקיצות מיותרות, היא בושה. למה ראשי האופוזיציה לא עשו כן? מפחד הבייס.
* פגיעה בביטחון – נתניהו מחבל ביודעין בביטחון מדינת ישראל, כאשר בעיצומה של מלחמה הוא מדיר את שר הביטחון מהתייעצויות ביטחוניות, כדי ללחוץ עליו להסיר את התנגדותו לחוק ההשתמטות הממארת.
במקומו הוא מכנס את ראש הכנופייה. מה יש לראש הכנופייה לתרום בדיון ביטחוני? לשיר "שיישרף לכם הכפר"?
* מחיר הדחייה – ככל שאנחנו מתמהמהים בפעולה באיראן, אנו חושפים את עצמנו לעוד לחצים ולעוד הדלפות.
* רוקדים על הדם – בעקבות נפילתו בגיבורים של מח"ט 401 אל"מ אחסאן דקסה, החל ריקוד על הדם בקמפיין שקרי נגד חוק הלאום, שכביכול פוגע בזכויות הדרוזים.
הקמפיין הזה מתבסס על הבורות של הציבור, שלא קרא את החוק. אין בחוק דבר וחצי דבר הפוגע כהוא זה בזכות כלשהי של הדרוזים וגם לא של הערבים. זה פשוט שקר וכזב.
חוק הלאום מעגן בחוקה את זהותה ומהותה של ישראל, כמדינת הלאום של העם היהודי. מי שמתנגד לקיומה של מדינה יהודית וחושב שעצם קיומה היא פגיעה בזכויות הלא יהודים, הגיוני שיתנגד לחוק הלאום. אך למעשה הוא מתנגד לעצם קיומה של מדינת ישראל, שהוכרזה במילים: "אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל."
אילו חוקקה חוקה לישראל מיד אחרי הקמת המדינה, אין ספק שעיקרה היו תכני חוק הלאום, כפי שהם תכני 90% ממגילת העצמאות. אך לא נחקקה חוקה, אלא הוחלט לחוקק את החוקה נדבך על גבי נדבך, בחוקי יסוד. ברור שנדרש חוק יסוד המעגן את מהותה וזהותה של המדינה. מן הראוי היה לחוקק את חוק היסוד הזה ב-1949, אבל מוטב מאוחר מאשר כלל לא.
מתנגדי חוק הלאום מלינים על כך שלא הוכנס בו, בניגוד במגילת העצמאות, סעיף העוסק בשוויון הזכויות לכל האזרחים "ללא הבדל דת, גזע ומין." הסיבה לכך, היא שחוק הלאום אינו עוסק בזכויות הפרט אלא בהגדרה הקולקטיבית של המדינה. יש מקום לעגן בחוקה את השוויון האזרחי, אך לא בחוק הלאום, אלא בחוק יסוד נפרד או בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו.
במקום להיאבק בחוק הלאום, שזהו מאבק נגד הציונות, יש להיאבק למען חקיקת חוק השוויון.
* אזרחות לעבריים – קהילת העבריים (שבעבר נקראה "הכושים העבריים"), שרובה יושבת בדימונה מונה כ-5,000 איש. הם אינם יהודים, אך אימצו חלק ממצוות ומנהגי היהדות, והם משלבים בין יהדות לנצרות. הם רואים בעצמם ישראלים לכל דבר, אוהבים את מדינת ישראל ועם ישראל ואף שאינם מחויבים בכך, הם משרתים בצה"ל בהתנדבות.
בן העדה, לוחם השריון סמל אלישי יונג, נפל בקרב ברצועת עזה. יהי זכרו ברוך!
הגיע הזמן להעניק לקהילת העבריים אזרחות ישראלית.
* מחרחר מלחמת אחים –קמפיין ההמרדה וההסתה של השוקניה לעריקה מהמלחמה, נמשך בכל עוזו. הוא מתמקד במי שהקמפיינרים רואים בהם החוליה החלשה. כך, רוגל אלפר בפשקוויל ההסתה-לעריקה היומי שלו: "טייסים שסירבו בשם הדמוקרטיה לשרת את המשטר משחיתים את ערכיהם ההומניסטיים בהרג המוני של אזרחים בעזה. 'אחים לנשק' שמחו בשם הדמוקרטיה נהפכים בעיני אירופה לפושעי מלחמה מבוקשים." אלפר, שהוא כביכול שוחר שלום, מחרחר מלחמת אחים, או כפי שהוא מכנה אותה כשהוא מרייר על אודותיה – "מלחמת אזרחים," כי אין הוא רואה ב"אוייב" במלחמה הזאת אחים. כנראה שהוא רוצה לראות את הטייסים בהרג המוני של אזרחים בהתנחלויות, במלחמת האזרחים שעליה הוא מפנטז. לטענתו, מלחמת הנצח שנתניהו פתח בה ב-7 באוקטובר, נועדה לדחות את מלחמת האזרחים ההכרחית כל כך.
* תנופת התיישבות – הבה ניישב מחדש את היישובים שנעקרו בנגב המערבי ובגליל. אח"כ נוביל תנופת התיישבות גדולה בגליל ובנגב. ואז נדבר על התיישבות ברצועת עזה.
* דילמת כיפת ברזל – אמירה ששמעתי מפי לא מעט אנשים: האסון שלנו הוא כיפת ברזל. אם לא היתה לנו כיפת ברזל, לא היינו מבליגים ו"מכילים", מזמן היינו יוצאים למתקפת נגד מקדימה וחוסכים מעצמנו עשרים שנות רקטות ואת טבח 7 באוקטובר.
האמירה הזו מבוססת על שתי הנחות מוצא. ההנחה האחת היא, שאם לא היתה לנו כיפת ברזל היינו תוקפים. השנייה היא, שבהינתן שיש כיפת ברזל, בהכרח ננקוט בדרך ההכלה.
ההנחה הראשונה ללא ספק נכונה. על ההנחה השנייה אני חולק. כיפת ברזל צריכה היתה ליצור גישה אחרת לגמרי, שעל פיה, כיוון שיש לנו כיפת ברזל, יש לנו אורך רוח לפעילות התקפית, מתוך ביטחון שיש הגנה טובה בעורף. וכאשר העורף מוגן, המילואימניקים בחזית יכולים להיות שקטים יחסית מדאגה למה שקורה בבית. כיפת ברזל ויתר שכבות המגן חיוניות מאוד להגנה על אזרחי ישראל. אבל את תפיסת הביטחון עלינו לעדכן ולשוב לתפיסה התקפית.
* מה באמת מגן עלינו – מה הסיכוי הסטטיסטי שרקטה תיפול שוב במקום שכבר נפלה בעבר? אפסי. אז במטח האחרון שכבתי שני מטר ממכתש שנוצר במטח קודם, והרגשתי בטוח.
וברצינות, כשאתם שומעים על נפילות בשטחים פתוחים, שכיפת ברזל אינה מכסה אותם, דעו ששם עובדים כל החקלאים.
ואין לי טענות על כך. ברור שכיפת ברזל אינה יכולה לכסות את כל הארץ, ויש עדיפות ליישובים, שבהם האוכלוסייה צפופה, על פני שטח פתוח.
ובכלל, מה שבאמת מגן עלינו אינו כיפת ברזל, אלא ההפצצות הכבדות בדאחיה והתמרון בדרום לבנון. ההגנה הטובה ביותר היא התקפה.
ומה אנו עושים כשיש אזעקה? שוכבים על אימא אדמה, מחפים בידיים את הראש וממתינים עשר דקות. תוך כדי, אני מוציא הודעה לציבור, בתוקף תפקידי כדובר צח"י. בדיוק על פי הספר. אין התגוננות טובה מזו בשטח.
במטח הזה, ביום שלישי בבוקר, היו ארבע נפילות לא רחוק מהחלקה שבה עבדתי – שתיים מדרום, אחת מצפון ואחת ממערב. המערבית היתה בשטח שלנו, בהכשרה לקראת נטיעת חלקת כרם חדשה, כמה מאות מטרים ממני. ומה שמשמעותי יותר – שלוש רקטות נפלו ממש סמוך לאורטל, צמוד לגדר.
בלילה שלפני קמנו מאזעקה בשל כטב"ם. הוא נחת בעין זיוון השכנה, ולא התפוצץ.
* מעגלים של פגיעה – בימים אלה אני עוסק בשיקום חלקות בכרם שנפגעו מרקטות. מדובר בשלוש חלקות סמוכות, שבמטח אחד, לפני שבועות אחדים, נפלה רקטה אחת בכל אחת מהן. זהו כרם צעיר, נטיעת חורף 2023. החלקות שנפגעו הן שתי חלקות של קברנה סוביניון וחלקה של קברנה פרנק. למרבה המזל, לא היו שריפות, ולכן נמנע נזק כבד הרבה יותר.
הפגיעה הנגרמת מנפילה כזו היא מעגלית, כלומר יש מעגלים של עוצמת הפגיעה. במקום שבו נחתה הרקטה נוצר מכתש. רדיוס של מטרים אחדים סביבו – שממה. לא רק הגפנים הלכו, אלא גם התשתית – בזנטים נעקרו, נשברו או התעקמו, כבלים נקרעו והצנרת נקרעה. הדבר הראשון שתיקנו כבר למחרת היה הצנרת, כדי לא לאבד את כל החלקה.
סביב המעגל הזה, יש מעגלים שבהם הפגיעה קלה יותר. גפנים שהשתרעו על האדמה מההדף אך ניצלו, ענפים שנשברו וכד'. רדיוס הפגיעה – עשרות מטרים.
אך זה לא הכול. פגיעה נוספת היא מרסיסים. יש רסיסים קטנים שהנזק שהם גורמים אפסי. אבל יש רסיסים גדולים, שהנזק שלהם הוא מעין הנזק של נפילת רקטה, רק בקטן. במקום הנפילה של הרסיס נוצר מכתשון וסביבו מעגלים קטנים יותר של פגיעה. וכפי שכבר כתבתי, חרף התסכול, אני חש חדוות יצירה, כי תקומת הכרם היא הניצחון שלנו על הטרור.
* המינימום שמגיע להם – השר המנותק גולדקנופף טוען שחוק הגיוס הוא המינימום שמגיע לחרדים.
כלומר המינימום שמגיע להם, הוא שלוחמי המילואים שמבלים השנה חודשים רבים במילואים ומחרפים את נפשם על הגנת המולדת, יממנו מהמיסים שהם משלמים משכר עבודתם, את ההשתמטות ואת המשתמטים. טוב שהוא לא דורש את המקסימום.
* סמלי צבא העם – צה"ל הוא צבא העם. משמעות הדבר, שהוא מעל לכל מגזר, שבט, מפלגה, עמדה פוליטית. וכאלה הם סמליו.
הרמטכ"ל תלש פאץ' "משיח" מעל בגדו של חייל. הלוי הכניס את הפאץ' לכיסו של הלוחם בשרוול המדים ואמר לו: "אתה יכול לשים את זה בפנים קרוב ללב, אבל על המדים רק דברים צבאיים."
עם פרסום הדברים החלה מתקפה ברשת על הרמטכ"ל "האנטי דתי."
אבל הרמטכ"ל צודק. על מדי צה"ל אין מקום לשום סמל דתי, פוליטי או מגזרי.
* שרשרת המסירה – לפני שנים אחדות, קראתי ספר שהרשים אותי מאוד וגם כתבתי עליו מאמר הערכה מפרגן: "על שפת ים כינרת" – מתת-אהבה ותודה למורינו שושנה ועמינדב ישראלי, בעריכת זאבה זבידוב. זהו ספר הערכה לזוג מחנכים דגולים, מורים לחיים, שכתבו בהערצה תלמידי הכיתה שהם חינכו במשך שנים, כשבעים שנה לאחר מכן; כיתה שבין תלמידיה היו נעמי שמר, אהוד לוז ואורי סלע. קראתי והתרשמתי מאוד מגדולתם של אותם מורים.
האזנתי היום ביוטיוב להקלטה של אחת מתוכניותיו של יצחק נוי ז"ל – "שבת עולמית", שהוקדשה לתנועה של מאות בני המושבים ולצידם עשרות בני קיבוצים, שנענו לקריאתו של בן גוריון והתנדבו לסיוע והדרכה במושבי העולים בנגב ובגליל. בתוכנית הוזכרה זאבה זבידוב מדגניה ב', אותה זאבה שערכה את הספר "על שפת ים כינרת", שירדה לנגב כמורה ומחנכת של ילדי העולים. סופר על מישהי שהיתה תלמידתה, ועשרות שנים מאוחר יותר בתה דובבה אותה והוציאה את ספר זיכרונותיה על השנים הראשונות שלה בארץ – העלייה לארץ והלימודים בבית הספר. והיא העלתה על נס את מורתה זאבה זבידוב, ואמרה עליה שהיא מורה לחיים ששינתה את חייה והשפיעה עליה לכל החיים; ממש אותם דברים שזאבה כתבה על שושנה ועמינדב ישראלי.
וחשבתי, איך אותו זוג מורים השפיעו על תלמידיהם, כך שיש בהם שהלכו בדרכם והעבירו הלאה את השפעתם.
חשבתי על שרשרת המסירה של חז"ל, ועל הקטע התלמודי הבא:
אִילָן אִילָן בַּמֶּה אֲבָרֶכְךָ
אִם אוֹמַר לְךָ שֶׁיְהוּ פֵּירוֹתֶיךָ מְתוּקִין
הֲרֵי פֵּירוֹתֶיךָ מְתוּקִין.
שֶׁיְהֵא צִלְּךָ נָאֶה
הֲרֵי צִלְּךָ נָאֶה.
שֶׁתְהֵא אַמַּת הַמַּיִם עוֹבֶרֶת תַּחְתֶיךָ
הֲרֵי אַמַּת הַמַּיִם עוֹבֶרֶת תַּחְתֶיךָ.
אֶלָא יְהִי רָצוֹן
שֶׁכָּל נְטִיעוֹת שֶׁנוֹטְעִין מִמְךָ יִהְיוּ כְּמוֹתְךָ.
* ביד הלשון: בינת ג'בייל – מקום בחדשות – העיר בינת ג'בייל בדרום לבנון, שלפני ימים אחדים כוח צה"ל חיסל בה את מפקד גדוד בינת ג'בייל בחיזבאללה.
בִּנְת גְּ'בֵּיל היא עיר במחוז נבטיה, בירת נפת בינת-ג'בייל במחוז. מרבית 30,000 תושביה – שיעים. העיר נמצאת ברום 770 מ' מעל פני הים.
משמעות שמה – בת ההר. על פי גרסה אחת, השם ניתן על ידי שבטים תימניים שהתיישבו במקום ונתנו למקום שם, המזכיר שמות של ערים תימניות. על פי גרסה אחרת שם העיר מצביע על זיקה ליישוב גבל הממוקם כ־42 ק"מ צפונית לביירות.
על פי חפירות ארכיאולוגיות, במקור היה זה כפר יהודי, ששמו נמחה.
אורי הייטנר
לתגובות: uriheitner@gmail.com
הוצאת יד טבנקין, יד יערי וכרמל, ירושלים תשפ"ד 2014, 127 עמ'.
כשראיתי את כותרת הספר "מסע חזרה אל הבית שבגד", ובעיקר את צירוף המילים "הבית שבגד", התקוממתי.
הבית בגד?! קיבוץ כפר עזה בגד?!
ודווקא כיוון שהכותרת קוממה אותי, היא גם גירתה אותי לקנות את הספר ולקרוא אותו. ואני שמח על כך.
זהו ספר של צופה-משתתף. עמי כהנא הוא חבר קיבוץ כפר עזה, חבר פעיל שמילא תפקידים מרכזיים בקיבוץ לאורך השנים וגם היום. ככזה, הוא חלק מן ההתמודדות של קיבוץ כפר עזה עם האסון הנורא שפקד אותו בטבח 7 באוקטובר. עמי כהנא הוא גם חוקר, וספרו הוא בעיקר התבוננות כחוקר על הקהילה ועל התמודדותה עם השבר. היכולת לשלב מבט-על חיצוני של חוקר עם מבט מבפנים של משתתף, עושה את הספר למעניין במיוחד.
ב-7 באוקטובר נטבחו 62 תושבי כפר עזה, ובהם ילדים וקשישים. 23 תושבים נחטפו, ומתוכם חמישה עדין בשבי. תושבים נוספים נפצעו. רבים מבתי הקיבוץ נהרסו או נפגעו. כל החברים והתושבים חוו שעות ארוכות של אימה נוראה ופחד מוות, במובן הכי מילולי של הביטוי. אין כמעט משפחה, שאין בה נפגע. אין חבר שלא איבד חברים אישיים, שכנים או בני משפחה. הקיבוץ גלה מאדמתו לזמן ממושך, והוא אף אינו מרוכז כולו במקום אחד. כמי שחווה בקיבוצו, אורטל, אסון כבד של רצח שני חברים – נועה וניר ברנס, אני מתקשה לדמיין את גודל האסון הנורא בקיבוצים כמו כפר עזה, בארי, ניר עוז ואחרים. איך אפשר להתמודד עם מכה מטלטלת כל כך? איך אפשר לקום ממנה?
בכך עוסק הספר. בכל פרק עמי בוחן את התמודדות הקיבוץ מאספקט אחר. כל פרק עומד בפני עצמו. אך המכלול נותן תמונה מקיפה ומרתקת, של קהילה שנאלצת להתמודד עם מציאות, שאיש לא חלם עליה ושאין ספרות שניתן ללמוד ממנה איך להתמודד אתה. על הקהילה להמציא בכל יום מחדש את הפתרונות. על הקהילה לברוא את עצמה בכל יום מחדש. איך היא מתמודדת בשאלות הכלל ואיך בשאלות הפרט? איך הנהגה, שכל אחד מחבריה שותף באופן אישי לטראומה, יכולה להתמודד עם הקושי האישי של כל חבר לצד הובלת הקהילה?
עמי אינו חוסך מן הקורא את הקשיים והלבטים, ובהם כאלה שמי שלא חווה את האירוע, לא יוכל להבין לעולם. לדוגמה, הוא מספר על תופעה של הזדקנות מהירה של החברים המבוגרים כתוצאה מן האסון. "את תפיסת השינוי בזמן הקוונטי, שבו אח תאום שטס לחלל חוזר צעיר יותר מתאומו שנשאר על הקרקע, הבנתי באחת ב-8 באוקטובר. מי שנשאר על הקרקע והיה 'שם' ב-7 באוקטובר הזדקן באופן בולט, לעומת מי שהיה 'בחלל', מחוץ למקום... הבדלי הזמן ניכרו בבירור. מי שהיה שם 'הוקפץ שנים קדימה' במופע החיצוני, בדרך הביטוי, במבע העיניים, בתנועה. הזמן עמד מלכת."
הטלטלה הקשה שחווה הקיבוץ בטבח, תחלק עוד לדורות קדימה את ההיסטוריה שלו למה שקדם ל-7 באוקטובר ולמה שקרה מיום זה ואילך. "ניתן לומר שהקיבוץ של 6 באוקטובר כבר לא קיים, והקיבוץ של 8 באוקטובר – 2026 ואולי אף 2027 – עדיין לא קיים, ומה שנותר הוא לבנות קיבוץ מחדש, כמו שבנו אבותינו בשנות העלייה השנייה, והכל מאפס; לנתב אותו תוך ייסורים אך באופטימיות, תוך בניית מערכת כלים וכללים ספציפיים לעת המיוחדת הזו, עם מבט אל העתיד ובהליך קשה ומתיש, עד שיגיע הקיבוץ לביתו וניתן יהיה לחזור לאורח החיים של ה-6 באוקטובר, או למודוס חדש שתבחר הקהילה בתוך ביתה החדש-ישן."
לפני כעשרים שנה החליט קיבוץ כפר עזה, פה אחד, על הפרטה ומעבר ל"קיבוץ מתחדש". על פי הכתוב, אני מבין שהקיבוץ אימץ גרסה קיצונית של ההפרטה. עמי מתאר את אופן התנהלותו של הקיבוץ החל מן הבוקר שלמחרת הטבח, כקיבוץ שיתופי. איני יודע אם הייתי מאמץ את ההגדרה, שהרי החברים אינם מכניסים את משכורתם לקופה משותפת, כבקיבוץ שיתופי. אך ההתנהלות, תפקידה ומקומה של ההנהגה, מרכזיותו של הקולקטיב, האחריות של הקיבוץ על חבריו, חלוקת התפקידים החדשה בקיבוץ ובעיקר ההכרח ברמה גבוהה מאוד של ערבות הדדית וסולידריות, היא בהחלט בעלת סממנים מובהקים של קיבוץ שיתופי. כך גם, כותב עמי, אופן הובלת הקיבוץ, שחוזר מניהול, כמו בקיבוץ המתחדש, למנהיגות, כמו בקיבוץ השיתופי. איך המהפך הזה ישליך על אורחות חייו של הקיבוץ בעתיד, לאחר שובו לאדמתו? זו שאלה שנשארת פתוחה בספר, למעט האמירה שהקיבוץ לא יחזור להיות כפי שהיה ב-6 באוקטובר.
אף שעמי אינו מטייח ואינו מסתיר את הקשיים ואת הבעיות, התרשמתי כקורא מאוד לטובה מחוסנו החברתי של הקיבוץ, ומתעצומות הנפש שחבריו מגלים בהתמודדות עם השבר הנורא שפקד אותם. ולכן, בסופו של דבר, זהו ספר אופטימי.
הספר מתאר את מחצית השנה הראשונה במסע החזרה הביתה של הקיבוץ השכול אל "הבית שבגד". מתבקש שיהיה לו המשך.
האקסיומה "ביתי הוא מבצרי" לא עמדה במבחן ביום המר והנמהר, בשבת השחורה – שמחת תורה תשפ"ד. זה השבר שהביא את עמי לכתוב על "הבית שבגד".
ובכל זאת, הייתי מעדיף את הכותרת המדויקת יותר – הבית שנבגד.
2. צרור הערות 23.10.24
* המחנה הלאומי – אחד הביטויים המפלגים והמשסעים את החברה הישראלית, הוא הביטוי "המחנה הלאומי", שאותו טבע מנחם בגין. זה ביטוי מכוער, המדיר מן הלאומיות היהודית, כלומר מן הציונות, ציונים בלב ובנפש ועם קבלות לרוב, שאינם משתייכים לגוש הליכוד, ומשום מה מספח למחנה הזה את הזרם החרדי, שהוא בלתי לאומי בעליל באמונותיו, באורחותיו ובהשתמטותו הממארת.
הוא הדין בביטוי "מחנה השלום", שהדיר משאיפת השלום את מי שמתנגדים למדינה פלשתינאית בתוככי ארץ ישראל, המסכנת את קיומה של ישראל, או לנסיגה מהגולן, שהיתה ממיטה על ישראל אסון לאומי. כמיהתי לשלום אינה נופלת משל המתגדרים בהיותם "מחנה השלום". האמת היא, שהשימוש בביטוי כבר לא פופולרי, מה שאולי מעיד על התפכחות, גם אם בלתי מודעת, בקרב מי שמסרבים להודות בפומבי בטעותם ההיסטורית.
תרבות המחנות הזאת הרסה כל חלקה טובה בחברה הישראלית, הביאה לקיטוב ושבטיות הולכת וגוברת, כאשר כל מחנה נגרר אחרי הקנאים הקיצונים שבשוליו, המכשכשים בו.
אבל אני בעד הקמתו של המחנה הלאומי; מחנה לאומי אמיתי. כוונתי לאנשים המעמידים את האינטרס הלאומי מעל לאינטרסים שבטיים, כיתתיים, מחנאיים. אין לי ספק שהם הרוב הגדול, ושהם גם הרוב בכל אחד משני המחנות הניצים היום – מחנות המריבה, אלא שהם אינם מאורגנים והם נגררים למחנות הקיימים. האתגר הפוליטי החשוב ביותר היום, הוא הקמת מחנה לאומי גדול וחזק, שייצג את המיינסטרים הציוני, הממלכתי הדמוקרטי, וישבור את משטר המחנות המסכן את עתיד החברה הישראלית.
* עלילת דם נגד נתניהו – נתניהו הוא קורבן לעלילת דם. הטענה שהוא מפקיר את החטופים, מטרפד עסקאות, לא רוצה להחזיר את החטופים, רוצה שהם ימותו כי הם "שמאלנים" וכו' – זו עלילת דם מכוערת ומופרכת.
איך זה קורה שעלילת דם כזו נתפסת כלגיטימית, והמונים רבים כל כך מאמינים לה? זו תוצאה של הקיטוב המחנאי בתוכנו, בעיקר סביב דמותו של נתניהו. בדיוק כפי שיש מאמינים שמשטרת ישראל, הפרקליטות והיועמ"ש תפרו תיקים לנתניהו ומסוגלים להעלות על דעתם שהוא לא האחראי למחדל ולדקלם את עלילת הדם על צה"ל, כך תמונת הראי שלהם מאמינים לכל עלילה על נתניהו, בלי לחשוב ובלי לבדוק.
מבחינתם, מי שאינו מתיישר עם עלילת הדם, הוא ביביסט. כי מבחינתם, יש שני מצבי צבירה. או סגידה מוחלטת לנתניהו, או שנאה מוחלטת, שבה אפשר להאמין לכל דבר שייאמר עליו, גם אם מחר מישהו יספר עליו שהוא אונס ילדות.
עמדתי על נתניהו ידועה. אני שולל את האיש בשל שחיתותו, שקרנותו, הנזק שגרם לאורך השנים לחברה הישראלית בפלגנות וב"הפרד ומשול", אני זוכר איך היה אופוזיציה למדינה בתקופת ממשלת בנט, וברור לי שהוא האחראי הראשי למחדל, אחריות מיניסטריאלית (מתוקף תפקידו) ואישית (כיוון שמדיניותו הפייסנית המיטה עלינו את האסון). בריחתו הפחדנית מאחריות היא חרפה. ויש לי גם ביקורת חריפה על אופן ניהול המלחמה ובעיקר על הפינוי השערורייתי של היישובים בצפון. ולכן, אני רואה בו בלתי כשיר להנהגה לאומית ותומך בהחלפתו.
ועם זאת, אין לי שום קושי לשבח אותו כאשר מגיע לו. בין אם זה על הסכמי אברהם או על השגת החיסונים ההמוניים בקורונה, וגם על ההחלטות הנכונות שלו שהביאו למפנה בחודש האחרון במלחמה בחיזבאללה. וגם בעתיד, אתמוך בכל צעד חיובי שלו. טענתי לא פעם שהמחדל הביטחוני הגדול ביותר שלו, יותר ממחדל 7 באוקטובר, הוא חוסר המעש להשמדת תוכנית הגרעין האיראנית. אם הוא יחליט על פעולה כזו, ברור שאשבח אותו על כך.
לדעתי, הוא מנהל את משבר החטופים בצורה אחראית וראויה. הוא הציע הצעה מרחיקת לכת, קשה לעיכול, שגם ארה"ב אימצה וחמאס דחה. הוא עמד איתן בלחצים פנימיים וחיצוניים להימנע מהפעולה ברפיח ובציר פילדלפי, בשם סוגיית החטופים, ועל כך הוא ראוי לשבח (לצד ביקורת על כך שאיחר בחודשים רבים בהחלטה לצאת לפעולה הזאת).
למרבה הצער, בשיח המקוטב והמחנאי, קשה לבטא עמדה מורכבת. אך אני מסרב להיכנע לשיח הזה. יש לי ביקורת חריפה על מדיניות ההבלגה וההכלה של נתניהו כלפי חמאס, אבל לא אתן ידי לקונספירציה המטורללת על כך שנתניהו רצה לחזק את חמאס כדי להחליש את רש"פ. יתר על כן, למרות ביקורתי החריפה, אני סבור שמניעיו של נתניהו בהבלגה היו טהורים – הרצון להימנע מהסלמה ומהרג חיילים ישראלים ומפגיעה בשלוות החיים של החברה הישראלית ומהשגשוג הכלכלי של מדינת ישראל. ב-7 באוקטובר ראינו עד כמה מדיניות זו משיגה את ההיפך המוחלט. אבל המוטיבציה שלו היתה חיובית וכוונותיו היו טובות.
* דבר לזכותו של יאיר גולן – יאיר גולן התארח ב"פגוש את העיתונות". עמית סגל הקריא ציוץ הזוי של גולן לפני חודשים אחדים, שבו כתב שהכניסה לרפיח היא ספין של נתניהו בלה בלה בלה. כעת, כאשר הוכח בעליל שדבריו היו מופרכים, עמית סגל, בנדיבותו הרבה, העניק לו הזדמנות לחזור בו מדבריו. במקום לקחת את ההזדמנות בשתי ידיים, הוא התחפר בדבריו, החל להתפרע באולפן, כינה את השאלה של סגל "מטופשת", פעמיים זרק אמירה על "עברו" של עמית סגל (אולי לפעם הבאה הוא יתכונן וימציא משהו על עברו, כדי לתקף את האמירה המקארתיסטית) לטעון שוב שהכניסה לרפיח היתה ספין כדי להאריך את המלחמה, ואמר, בלי למצמץ, שניתן היה להגיע לעסקת חטופים "בכל רגע נתון."
יאיר גולן פנאט, קנאי, פופוליסט, מסית, רווי שנאה ורדוד. ובכלל, רק המחשבה שאדם, שבעיצומה של מלחמה קשה מסית לשביתת מילואים, שמשמעותה - עריקה המונית, היה מועמד לתפקיד הרמטכ"ל, צריכה להדיר שינה מעיניו של כל מי שביטחון המדינה חשוב לו. וכשהוא אומר שניתן היה להגיע לעסקה "בכל רגע נתון" הוא משקר ביודעין. זו טענה פופוליסטית שמבטאת חוסר מנהיגות – קישוש קולות על גבן של משפחות החטופים, במקום גילוי מנהיגות ואמירת האמת למשפחות. בכל זאת אומר דבר לזכותו. אני מאמין, שאילו מילא תפקיד מנהיגותי, והאחריות היתה על כתפיו, גם הוא לא היה נכנע לתכתיב של חמאס, של שחרור החטופים תמורת כניעה ישראלית מוחלטת וניצחון היסטורי לטבח, אי חזרת תושבי הנגב והגליל לבתיהם ופתיחת הדלת לרווחה למעשי טבח וחטיפה נוספים כאמצעי לחיסולה של מדינת ישראל.
* פגיעה בראש המדינה – הכטב"ם ששוגר לעבר ביתו של נתניהו בקיסריה, לא נועד לפגוע בנתניהו האיש, אלא בראש ממשלת ישראל. אילו ראש הממשלה היה כל מנהיג אחר, הוא היה היעד לתקיפה. חיזבאללה רואים בכך את הנקמה שלהם על חיסול נסראללה. בעולמם המעוות – גזירה שווה בין מנהיג נבחר של מדינה דמוקרטית וראש ארגון טרור רצחני.
הניסיון לפגוע בראש ממשלת ישראל הוא ניסיון לפגוע במדינת ישראל. לכן, העובדה שהאופוזיציה לא התייצבה לצידו של נתניהו במפגן של אחדות כלפי פנים וכלפי חוץ, בלי גמגומים והיסוסים ובטח בלי עקיצות מיותרות, היא בושה. למה ראשי האופוזיציה לא עשו כן? מפחד הבייס.
* פגיעה בביטחון – נתניהו מחבל ביודעין בביטחון מדינת ישראל, כאשר בעיצומה של מלחמה הוא מדיר את שר הביטחון מהתייעצויות ביטחוניות, כדי ללחוץ עליו להסיר את התנגדותו לחוק ההשתמטות הממארת.
במקומו הוא מכנס את ראש הכנופייה. מה יש לראש הכנופייה לתרום בדיון ביטחוני? לשיר "שיישרף לכם הכפר"?
* מחיר הדחייה – ככל שאנחנו מתמהמהים בפעולה באיראן, אנו חושפים את עצמנו לעוד לחצים ולעוד הדלפות.
* רוקדים על הדם – בעקבות נפילתו בגיבורים של מח"ט 401 אל"מ אחסאן דקסה, החל ריקוד על הדם בקמפיין שקרי נגד חוק הלאום, שכביכול פוגע בזכויות הדרוזים.
הקמפיין הזה מתבסס על הבורות של הציבור, שלא קרא את החוק. אין בחוק דבר וחצי דבר הפוגע כהוא זה בזכות כלשהי של הדרוזים וגם לא של הערבים. זה פשוט שקר וכזב.
חוק הלאום מעגן בחוקה את זהותה ומהותה של ישראל, כמדינת הלאום של העם היהודי. מי שמתנגד לקיומה של מדינה יהודית וחושב שעצם קיומה היא פגיעה בזכויות הלא יהודים, הגיוני שיתנגד לחוק הלאום. אך למעשה הוא מתנגד לעצם קיומה של מדינת ישראל, שהוכרזה במילים: "אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל."
אילו חוקקה חוקה לישראל מיד אחרי הקמת המדינה, אין ספק שעיקרה היו תכני חוק הלאום, כפי שהם תכני 90% ממגילת העצמאות. אך לא נחקקה חוקה, אלא הוחלט לחוקק את החוקה נדבך על גבי נדבך, בחוקי יסוד. ברור שנדרש חוק יסוד המעגן את מהותה וזהותה של המדינה. מן הראוי היה לחוקק את חוק היסוד הזה ב-1949, אבל מוטב מאוחר מאשר כלל לא.
מתנגדי חוק הלאום מלינים על כך שלא הוכנס בו, בניגוד במגילת העצמאות, סעיף העוסק בשוויון הזכויות לכל האזרחים "ללא הבדל דת, גזע ומין." הסיבה לכך, היא שחוק הלאום אינו עוסק בזכויות הפרט אלא בהגדרה הקולקטיבית של המדינה. יש מקום לעגן בחוקה את השוויון האזרחי, אך לא בחוק הלאום, אלא בחוק יסוד נפרד או בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו.
במקום להיאבק בחוק הלאום, שזהו מאבק נגד הציונות, יש להיאבק למען חקיקת חוק השוויון.
* אזרחות לעבריים – קהילת העבריים (שבעבר נקראה "הכושים העבריים"), שרובה יושבת בדימונה מונה כ-5,000 איש. הם אינם יהודים, אך אימצו חלק ממצוות ומנהגי היהדות, והם משלבים בין יהדות לנצרות. הם רואים בעצמם ישראלים לכל דבר, אוהבים את מדינת ישראל ועם ישראל ואף שאינם מחויבים בכך, הם משרתים בצה"ל בהתנדבות.
בן העדה, לוחם השריון סמל אלישי יונג, נפל בקרב ברצועת עזה. יהי זכרו ברוך!
הגיע הזמן להעניק לקהילת העבריים אזרחות ישראלית.
* מחרחר מלחמת אחים –קמפיין ההמרדה וההסתה של השוקניה לעריקה מהמלחמה, נמשך בכל עוזו. הוא מתמקד במי שהקמפיינרים רואים בהם החוליה החלשה. כך, רוגל אלפר בפשקוויל ההסתה-לעריקה היומי שלו: "טייסים שסירבו בשם הדמוקרטיה לשרת את המשטר משחיתים את ערכיהם ההומניסטיים בהרג המוני של אזרחים בעזה. 'אחים לנשק' שמחו בשם הדמוקרטיה נהפכים בעיני אירופה לפושעי מלחמה מבוקשים." אלפר, שהוא כביכול שוחר שלום, מחרחר מלחמת אחים, או כפי שהוא מכנה אותה כשהוא מרייר על אודותיה – "מלחמת אזרחים," כי אין הוא רואה ב"אוייב" במלחמה הזאת אחים. כנראה שהוא רוצה לראות את הטייסים בהרג המוני של אזרחים בהתנחלויות, במלחמת האזרחים שעליה הוא מפנטז. לטענתו, מלחמת הנצח שנתניהו פתח בה ב-7 באוקטובר, נועדה לדחות את מלחמת האזרחים ההכרחית כל כך.
* תנופת התיישבות – הבה ניישב מחדש את היישובים שנעקרו בנגב המערבי ובגליל. אח"כ נוביל תנופת התיישבות גדולה בגליל ובנגב. ואז נדבר על התיישבות ברצועת עזה.
* דילמת כיפת ברזל – אמירה ששמעתי מפי לא מעט אנשים: האסון שלנו הוא כיפת ברזל. אם לא היתה לנו כיפת ברזל, לא היינו מבליגים ו"מכילים", מזמן היינו יוצאים למתקפת נגד מקדימה וחוסכים מעצמנו עשרים שנות רקטות ואת טבח 7 באוקטובר.
האמירה הזו מבוססת על שתי הנחות מוצא. ההנחה האחת היא, שאם לא היתה לנו כיפת ברזל היינו תוקפים. השנייה היא, שבהינתן שיש כיפת ברזל, בהכרח ננקוט בדרך ההכלה.
ההנחה הראשונה ללא ספק נכונה. על ההנחה השנייה אני חולק. כיפת ברזל צריכה היתה ליצור גישה אחרת לגמרי, שעל פיה, כיוון שיש לנו כיפת ברזל, יש לנו אורך רוח לפעילות התקפית, מתוך ביטחון שיש הגנה טובה בעורף. וכאשר העורף מוגן, המילואימניקים בחזית יכולים להיות שקטים יחסית מדאגה למה שקורה בבית. כיפת ברזל ויתר שכבות המגן חיוניות מאוד להגנה על אזרחי ישראל. אבל את תפיסת הביטחון עלינו לעדכן ולשוב לתפיסה התקפית.
* מה באמת מגן עלינו – מה הסיכוי הסטטיסטי שרקטה תיפול שוב במקום שכבר נפלה בעבר? אפסי. אז במטח האחרון שכבתי שני מטר ממכתש שנוצר במטח קודם, והרגשתי בטוח.
וברצינות, כשאתם שומעים על נפילות בשטחים פתוחים, שכיפת ברזל אינה מכסה אותם, דעו ששם עובדים כל החקלאים.
ואין לי טענות על כך. ברור שכיפת ברזל אינה יכולה לכסות את כל הארץ, ויש עדיפות ליישובים, שבהם האוכלוסייה צפופה, על פני שטח פתוח.
ובכלל, מה שבאמת מגן עלינו אינו כיפת ברזל, אלא ההפצצות הכבדות בדאחיה והתמרון בדרום לבנון. ההגנה הטובה ביותר היא התקפה.
ומה אנו עושים כשיש אזעקה? שוכבים על אימא אדמה, מחפים בידיים את הראש וממתינים עשר דקות. תוך כדי, אני מוציא הודעה לציבור, בתוקף תפקידי כדובר צח"י. בדיוק על פי הספר. אין התגוננות טובה מזו בשטח.
במטח הזה, ביום שלישי בבוקר, היו ארבע נפילות לא רחוק מהחלקה שבה עבדתי – שתיים מדרום, אחת מצפון ואחת ממערב. המערבית היתה בשטח שלנו, בהכשרה לקראת נטיעת חלקת כרם חדשה, כמה מאות מטרים ממני. ומה שמשמעותי יותר – שלוש רקטות נפלו ממש סמוך לאורטל, צמוד לגדר.
בלילה שלפני קמנו מאזעקה בשל כטב"ם. הוא נחת בעין זיוון השכנה, ולא התפוצץ.
* מעגלים של פגיעה – בימים אלה אני עוסק בשיקום חלקות בכרם שנפגעו מרקטות. מדובר בשלוש חלקות סמוכות, שבמטח אחד, לפני שבועות אחדים, נפלה רקטה אחת בכל אחת מהן. זהו כרם צעיר, נטיעת חורף 2023. החלקות שנפגעו הן שתי חלקות של קברנה סוביניון וחלקה של קברנה פרנק. למרבה המזל, לא היו שריפות, ולכן נמנע נזק כבד הרבה יותר.
הפגיעה הנגרמת מנפילה כזו היא מעגלית, כלומר יש מעגלים של עוצמת הפגיעה. במקום שבו נחתה הרקטה נוצר מכתש. רדיוס של מטרים אחדים סביבו – שממה. לא רק הגפנים הלכו, אלא גם התשתית – בזנטים נעקרו, נשברו או התעקמו, כבלים נקרעו והצנרת נקרעה. הדבר הראשון שתיקנו כבר למחרת היה הצנרת, כדי לא לאבד את כל החלקה.
סביב המעגל הזה, יש מעגלים שבהם הפגיעה קלה יותר. גפנים שהשתרעו על האדמה מההדף אך ניצלו, ענפים שנשברו וכד'. רדיוס הפגיעה – עשרות מטרים.
אך זה לא הכול. פגיעה נוספת היא מרסיסים. יש רסיסים קטנים שהנזק שהם גורמים אפסי. אבל יש רסיסים גדולים, שהנזק שלהם הוא מעין הנזק של נפילת רקטה, רק בקטן. במקום הנפילה של הרסיס נוצר מכתשון וסביבו מעגלים קטנים יותר של פגיעה. וכפי שכבר כתבתי, חרף התסכול, אני חש חדוות יצירה, כי תקומת הכרם היא הניצחון שלנו על הטרור.
* המינימום שמגיע להם – השר המנותק גולדקנופף טוען שחוק הגיוס הוא המינימום שמגיע לחרדים.
כלומר המינימום שמגיע להם, הוא שלוחמי המילואים שמבלים השנה חודשים רבים במילואים ומחרפים את נפשם על הגנת המולדת, יממנו מהמיסים שהם משלמים משכר עבודתם, את ההשתמטות ואת המשתמטים. טוב שהוא לא דורש את המקסימום.
* סמלי צבא העם – צה"ל הוא צבא העם. משמעות הדבר, שהוא מעל לכל מגזר, שבט, מפלגה, עמדה פוליטית. וכאלה הם סמליו.
הרמטכ"ל תלש פאץ' "משיח" מעל בגדו של חייל. הלוי הכניס את הפאץ' לכיסו של הלוחם בשרוול המדים ואמר לו: "אתה יכול לשים את זה בפנים קרוב ללב, אבל על המדים רק דברים צבאיים."
עם פרסום הדברים החלה מתקפה ברשת על הרמטכ"ל "האנטי דתי."
אבל הרמטכ"ל צודק. על מדי צה"ל אין מקום לשום סמל דתי, פוליטי או מגזרי.
* שרשרת המסירה – לפני שנים אחדות, קראתי ספר שהרשים אותי מאוד וגם כתבתי עליו מאמר הערכה מפרגן: "על שפת ים כינרת" – מתת-אהבה ותודה למורינו שושנה ועמינדב ישראלי, בעריכת זאבה זבידוב. זהו ספר הערכה לזוג מחנכים דגולים, מורים לחיים, שכתבו בהערצה תלמידי הכיתה שהם חינכו במשך שנים, כשבעים שנה לאחר מכן; כיתה שבין תלמידיה היו נעמי שמר, אהוד לוז ואורי סלע. קראתי והתרשמתי מאוד מגדולתם של אותם מורים.
האזנתי היום ביוטיוב להקלטה של אחת מתוכניותיו של יצחק נוי ז"ל – "שבת עולמית", שהוקדשה לתנועה של מאות בני המושבים ולצידם עשרות בני קיבוצים, שנענו לקריאתו של בן גוריון והתנדבו לסיוע והדרכה במושבי העולים בנגב ובגליל. בתוכנית הוזכרה זאבה זבידוב מדגניה ב', אותה זאבה שערכה את הספר "על שפת ים כינרת", שירדה לנגב כמורה ומחנכת של ילדי העולים. סופר על מישהי שהיתה תלמידתה, ועשרות שנים מאוחר יותר בתה דובבה אותה והוציאה את ספר זיכרונותיה על השנים הראשונות שלה בארץ – העלייה לארץ והלימודים בבית הספר. והיא העלתה על נס את מורתה זאבה זבידוב, ואמרה עליה שהיא מורה לחיים ששינתה את חייה והשפיעה עליה לכל החיים; ממש אותם דברים שזאבה כתבה על שושנה ועמינדב ישראלי.
וחשבתי, איך אותו זוג מורים השפיעו על תלמידיהם, כך שיש בהם שהלכו בדרכם והעבירו הלאה את השפעתם.
חשבתי על שרשרת המסירה של חז"ל, ועל הקטע התלמודי הבא:
אִילָן אִילָן בַּמֶּה אֲבָרֶכְךָ
אִם אוֹמַר לְךָ שֶׁיְהוּ פֵּירוֹתֶיךָ מְתוּקִין
הֲרֵי פֵּירוֹתֶיךָ מְתוּקִין.
שֶׁיְהֵא צִלְּךָ נָאֶה
הֲרֵי צִלְּךָ נָאֶה.
שֶׁתְהֵא אַמַּת הַמַּיִם עוֹבֶרֶת תַּחְתֶיךָ
הֲרֵי אַמַּת הַמַּיִם עוֹבֶרֶת תַּחְתֶיךָ.
אֶלָא יְהִי רָצוֹן
שֶׁכָּל נְטִיעוֹת שֶׁנוֹטְעִין מִמְךָ יִהְיוּ כְּמוֹתְךָ.
* ביד הלשון: בינת ג'בייל – מקום בחדשות – העיר בינת ג'בייל בדרום לבנון, שלפני ימים אחדים כוח צה"ל חיסל בה את מפקד גדוד בינת ג'בייל בחיזבאללה.
בִּנְת גְּ'בֵּיל היא עיר במחוז נבטיה, בירת נפת בינת-ג'בייל במחוז. מרבית 30,000 תושביה – שיעים. העיר נמצאת ברום 770 מ' מעל פני הים.
משמעות שמה – בת ההר. על פי גרסה אחת, השם ניתן על ידי שבטים תימניים שהתיישבו במקום ונתנו למקום שם, המזכיר שמות של ערים תימניות. על פי גרסה אחרת שם העיר מצביע על זיקה ליישוב גבל הממוקם כ־42 ק"מ צפונית לביירות.
על פי חפירות ארכיאולוגיות, במקור היה זה כפר יהודי, ששמו נמחה.
אורי הייטנר
לתגובות: uriheitner@gmail.com
מוקי אלדד
שִׂמְחַת תּוֹרָה
נֵרוֹת חֲרִישִׁים שֶׁל
נְשָׁמוֹת טְהוֹרוֹת,
מֵאָז הַסְּתָו וְהַחֹרֶף
הָאַחֲרוֹן
דּוֹלְקִים בְּעֵינַיִם נִרְדָּמוֹת
לָעַד.
עוֹלִים בְּמַחֲשָׁבוֹת
עַל שְׂפַת הַחֲלוֹם.
וְכִלְיוֹן הַנֶּפֶשׁ.
עֲטוּפִים בְּמָסַךְ עֲנָנִים
אָפֹר שֶׁל קַדְרוּת.
אוּדִים נִשְׂגָּבִים
דּוֹעֲכִים.
וְשִׂמְחָה אֵין.
נְשָׁמוֹת טְהוֹרוֹת,
מֵאָז הַסְּתָו וְהַחֹרֶף
הָאַחֲרוֹן
דּוֹלְקִים בְּעֵינַיִם נִרְדָּמוֹת
לָעַד.
עוֹלִים בְּמַחֲשָׁבוֹת
עַל שְׂפַת הַחֲלוֹם.
וְכִלְיוֹן הַנֶּפֶשׁ.
עֲטוּפִים בְּמָסַךְ עֲנָנִים
אָפֹר שֶׁל קַדְרוּת.
אוּדִים נִשְׂגָּבִים
דּוֹעֲכִים.
וְשִׂמְחָה אֵין.
עדינה בר-אל
"בנתיב של טל"
מכינה קדם צבאית חדשה ע"ש טל קרן הי"ד
במושב נתיב העשרה עומדים להקים מכינה קדם צבאית לזכרו של הנער טל קרן הי"ד, שנרצח בשבעה באוקטובר בחוף זיקים, בעת שיצא לדוג עם שני חבריו. איזוּ מוֹיְסָה, מומחה לאימון גופני ולקרב מגע, ינהל את המכינה. הוא מספר לעדינה בר-אל כיצד נרקמה התוכנית וכיצד יבטאו תכני המכינה את חייו ודמותו של טל.
מזה ארבע שנים מתגורר איזו מויסה בקיבוץ כרמיה בעוטף עם רעייתו סופיה ובתו סאלי. הוא נולד בשכונת עתיקות באשקלון בשנת 1987. לימים עברה המשפחה להתגורר בשכונת אפרידר. איזו למד בבית הספר היסודי "בית יחזקאל" ובאורט "הנרי רונסון" באשקלון.
על שירותו הצבאי הוא מספר: "התגייסתי בשנת 2005 לסיירת מטכ"ל כלוחם. לימים עברתי ליחידת 'מגלן', בה עשיתי את מרבית שירותי הצבאי ומילאתי תפקידים שונים. הייתי מפקד צוות, סגן מפקד פלוגה, מפקד בית ספר וקצין אימון גופני. בשמונה שנות השירות שלי בצה"ל השתתפתי במבצעים של אותה תקופה: מלחמת לבנון השנייה, 'עופרת יצוקה' ו'עמוד ענן'. אני גם מילואימניק פעיל," הוא מעיד על עצמו, "ומשרת מאז כ-100 ימים בשנה."
לאחר השחרור בשנת 2012 פנו אליו כמה נערים מאשקלון שהביעו הערכה רבה למסלול הצבאי שהוא עבר, וביקשו ממנו לאמן אותם. "אז קבוצות הכושר לא היו נפוצות עדיין." הוא מספר. "אני החלטתי לאמן אותם והתחלתי בפרויקט התנדבותי בביתי. אחרי חצי שנה הגיעו אליי קרוב ל-150 חניכים. מובן שלא יכולתי להמשיך לאמן אותם בבית לבדי, ואז התחלתי להעסיק מדריכים. זה הפך למפעל חיי."
בתחילת הדרך היתה המגמה רק הכנה לצבא. לאחר כחודשיים של פעילות פנו אלי בנות, חברות של אותם נערים, וביקשו להצטרף לאימונים. במחזור הראשון של תלמידי י"ב שהתאמנו אצלו היו חניכים שמלאו תפקידים חשובים בצבא, ביניהם טייס קרב שהיום הוא מפקד טייסת, וכן לוחם שהתגייס לשייטת 13, מגלן ועוד...
לאחר כשלוש שנים של פעילות פתח איזו מכון קטן בתחום המרינה באשקלון. ואז הוא הגיע למסקנה שכדאי להתחיל לאמן ילדים בגיל צעיר. הוא מציין את הסיבה לכך: "בגיל 18, גם לאחר הכנה לגיבוש או לשירות צבאי, הצעיר הוא כבר תוצר מוגמר של הסביבה, של בית ההורים ושל בית הספר. ואם המטרה היא שהוא לא ינשור בעתיד מן הצבא ויגיע להישגים, אני צריך שהוא יהיה במסגרת שלנו יותר שנים. התחלנו לקבל ילדים בגיל 12 או 13 ובנוסף לאימוני הכושר הענקנו להם תכנים משלימים כדי לעצב את אישיותם. ביניהם: עמידה מול קהל, התנהלות בתוך קבוצה, ניהול שיח, וכן כיצד לתפעל אירועים במצבי לחץ. זה הרבה מעבר לספורט." הוא מדגיש. "לקחנו את הכלי הזה שנקרא 'כושר קרבי' ובאמצעותו אנחנו נותנים לילדים חוסן מנטלי וביטחון עצמי."
במשך הזמן פתח איזו מכון גדול בהרבה ב'סיטי' באשקלון. היום מונה המכון שלו כ-500 חניכים, כאשר הצעיר מבניהם הוא בן 7. "אנחנו מגייסים היום חניכים שנמצאים בתוך המסגרת שלנו בין שמונה לעשר שנים. כלומר, אני יכול לקבל ילד בגיל מאוד מאוד צעיר. אחרי שנתתי לו הכול, אני מלווה אותו לגיוס לצה"ל ומרגיש שהוא ממש כמו אחי הקטן."
בשבעה באוקטובר
כאמור, עיקר הפעילות של איזו היא באשקלון, אבל מזה ארבע שנים הוא מתגורר בכרמיה אשר בעוטף. "בשבעה באוקטובר הייתי נצור בקיבוץ כמו כל תושבי העוטף, ורק בדיעבד נודע לי שטל קרן נהרג על חוף הים השכם בבוקר. טל היה חניך אצלי כשנה וחצי. הידיעה הזו ואחר-כך הידיעות על מותם של חניכים נוספים שלי, תפסו אותי לא מוכן. ילד שנהרג זה לא כמו לוחם שנהרג." הוא אומר בכאב. "לוחם שנהרג החזיק נשק, הוא ידע לקראת מה הוא הולך. טל בסך הכול הלך לדוג עם שני חברים שלו בחוף זיקים."
בשבעה באוקטובר בערב נסע איזו עם רעייתו ובתו והוריד אותן אצל בני משפחה באזור רמת השרון. מיד לאחר מכן הוא התגייס ונשלח להילחם בניר עוז. חודש וחצי אחר-כך הוא הועבר צפונה כדי להילחם בחיזבאללה. ברור שבאותו זמן הוא לא יכול היה להגיע להלוויות או ל"שבעה" של חניכיו שנפלו. ביניהם היו סמ"ר איתמר ברוכים הי"ד מאשדוד, סגן שי איילי הי"ד מיחידה 669 שלחם בחאן יונס, רס"ן טל פשבילסקי (טלפש) הי"ד מסיירת 'גבעתי' וכן רס"ל ניתאי מטודי הי"ד שהיה במילואים בסיירת נח"ל. "זה היה שבר גדול לכל המדריכים והחניכים במכון. תקופה לא קלה בכלל." הוא אומר. "אנחנו מקום משפחתי קטן, בו כולם מכירים את כולם."
החניך טל קרן
"טל סיים את האימון באותו שבוע. הוא היה אמור לקבל בשישה באוקטובר תעודת 'מדריך צעיר'. זו תעודה שנבחרים אליה הטובים ביותר מבין כל המאות שנמצאים במכון." מספר איזו. "כל אחד מהנבחרים האלה מיועד להיות בצוות כחניך בוגר שעוזר למדריך בשטח. בדרך כלל הנבחרים להדרכה התאמנו אצלנו תקופה ארוכה. העובדה שטל זכה לכך רק לאחר כשנה וחצי, מעידה על היכולות שלו, שאנחנו זכינו להבחין בהן." עוד הוא מוסיף פרט כואב: "כאמור, הוא היה צריך לקבל את תעודת המדריך בשישה באוקטובר, ובשמונה באוקטובר הוא היה אמור לקבל צוות שנקרא 'אוריון'. אבל הוא דיבר איתי יומיים קודם, ביום חמישי, ואמר לי שהוא לא יגיע לקבל את התעודה ביום שישי (ה-6 באוקטובר), כי הוא קבע לעבוד והוא לא מוותר על עבודה." מסתבר שטל עבד באופן קבוע בימי שישי בטיילת בתל-אביב כמוכר בחנות פרחים של שכן שלו מנתיב העשרה. הוא לא רצה לבטל את יום העבודה אפילו כדי לקבל תעודת מדריך.
איזו ממשיך לספר על טל: "הוא היה ילד מאוד מאוד פעיל. ממש נדיר בנוף. היה לו לו"ז ברזל, שכל מבוגר יכול לשאוף אליו. בלו"ז שלו היו הפעילויות בים בנוסף לאימונים אצלנו. הוא יכול היה לסיים בחורף איזה שהוא סשן בים באשקלון, להתלבש ולהגיע למכון שלנו לאימון של הערב. טל היה מאוד מדויק בפעילות שלו. הוא רצה להפיק הכול מהכול וידע איך לתכנן ולהספיק. וזה מאוד נדיר בגיל הזה. איזה ילד קם בשבת, ומוצא את עצמו בשעה שש בבוקר דג בחוף זיקים? עושה את זה רק ילד שיש לו מוטיבציה ואמביציה."
אחרי חודשיים של שירות מילואים חזר איזו מהשירות. הוא ביקר אצל המשפחות השכולות של חניכיו. "חזרתי לאסוף את השברים במכון," הוא מספר, "ואני מצאתי פה את החבר'ה של טל, שעדיין לא התגייסו ועוד מתאמנים. הם היו שבורים מנטלית. החבר'ה שהדריכו אותם עשו פה עבודת קודש. צריך לזכור שרוב הילדים באשקלון ובאזור היו סגורים במקלטים ובממ"דים במשך חודשיים. הם איבדו חבר ועוד מכרים. לא היה להם עם מי לדבר ואת מי לשתף, והמדריכים במכון היו צריכים לעשות שיחות עיבוד. גם עבורי זה היה אירוע מאוד מורכב נפשית." הוא ממשיך. "ומצאתי את עצמי חושב אם אני רוצה בכלל להמשיך לעסוק במקצוע הזה. תמיד התלבטתי בשאלה: מה יקרה אם חניך שלי ייהרג בלחימה? הרי אני שיכנעתי את הצעיר ללכת להיות לוחם. האם אני אשם בזה שהוא נפל בקרב? אלו שאלות שכל מי שעובד עם בני נוער אולי שואל את עצמו, בעיקר מי שמכין לצבא. ובעצם טל אפילו לא היה לוחם. הוא היה אמור להתחיל ללמוד בכיתה י"ב..."
איזו מספר בקול חנוק מדמעות: "הצלחתי להגיע ליום ה'שלושים' למותו של טל. אמנם נתיב העשרה הוכרז כשטח צבאי סגור, אבל הצליחו לארגון אישור מיוחד כדי לערוך את טקס הזיכרון בחלקת הקבר. ואז ראיתי את הקבר של טל בפעם הראשונה." הוא אומר, ומפסיק את דבריו מדי כמה משפטים... "עלו בי זיכרונות שלי על טל, ואני עומד ליד הקבר עם כל השאלות שלי והתהיות שלי, מוצא את עצמי נחנק מדמעות... אני מוצא את עצמי אומר דברי הספד על החניך שלי טל. אחר כך, אחרי כל החיבוקים עם החברים והניסיון למחות את הדמעות מהפנים, מתקרב אליי אלון, אבא של טל. הוא מספר לי שהוא עומד לטוס לארצות הברית עם אנשים מקהילת נתיב העשרה לצורך איסוף תרומות למען תקומת היישוב וכדי להנציח את זכר עשרים החללים שלהם. ואז הוא שואל אותי: 'מה לדעתך כדאי לעשות כדי להנציח את טל?' הבטחתי לו מיד שמאותו היום סדנת המדריכים במכון תיקרא 'סדנת המדריכים לזכר טל קרן'. וכן ביקשתי ממנו להגיע למכון כדי לקבל את תעודת המדריך של בנו."
לאחר שבועיים איזו ארגן טקס מיוחד ואלון הגיע כדי לקבל את תעודת המדריך של בנו טל. "בדרך כלל הורי החניכים לא היו מודעים לכל מה שנעשה במכון." אומר איזו בעצב, ומצטט את דברי אלון: "צר לי שרק בדרך הזו הזדמן לי להכיר את המפעל המדהים הזה." אלון הציע לאיזו לחשוב מה עוד אפשר לעשות להנצחתו של טל. אומר על כך איזו: "חשתי שהוא נותן לי כוח. אמרתי לעצמי שאסור לי להתרסק בכאב, אם אב שכול רוצה לפעול לזכר הבן שלו, והוא לא מסתגר ומתבצר בתוך עצמו. ואז הצעתי לו את רעיון הקמת המכינה הקדם צבאית."
גיוס למען המכינה הקדם צבאית
"הרעיון להקמת מכינה קדם צבאית עלה אצלי מזמן." מגלה איזו, "אבל זו היתה 'תוכנית מגרה'. ועכשיו העליתי אותו בפני אלון. הוא שאל אותי במה זה כרוך, ועניתי לו: 'בהרבה ביורוקרטיה. אבל אם אנשים טובים רוצים משהו, דברים קורים.' והנה השנה המפעל מתחיל לרקום עור וגידים."
איזו, בני המשפחה, חברים רבים מנתיב העשרה ואחרים, החלו בפרויקט גיוס המונים לטובת הקמת המכינה. "המטרה היא לגייס עד סוף חודש אוקטובר כמיליון וחצי שקלים, והנה ביומיים ראשונים גייסנו כבר כשלוש מאות אלף שקלים."
המכינה תיבנה במושב נתיב העשרה. בינתיים נבחרו לצורך כך כמה שטחים ובתים, ביניהם ביתה של משפחת מולכו, בו נרצחו ההורים בשבעה באוקטובר.
"בנתיב של טל"
איזו תרם למכינה את הלוגו של העסק הפרטי שלו לאימוני כושר. והוא מתאר את אופייה של המכינה העתידה לקום: "המכינה תעסוק בדיוק בקווי דמותו של טל. החניכים יחוו בה התמודדות עם ים, כגון גלישת גלים וקיאקים וכל פעילות שהים יכול להציע. כי התמודדות עם ים בונה אנשים." הוא מוסיף. "במכינה יחוו כושר קרבי ברמה הגבוהה ביותר, בדיוק כמו שטל חווה. יהיו בה סדנאות פיקוד עם הכוונה לקצונה. החניכים במכינה יחוו מה זה להיות ילד בעוטף ישראל, מה זה להיות ילד במושב – מהם היתרונות, מה האתגרים ואיך זה לגדול ולחיות רחוק מהמרכז. בעצם הם יחוו את החיים של טל."
עוד מוסיף איזו: "זו תהיה מכינה מעורבת של בנים ובנות ברוח המושב. יהיה בה מקום לחילוניים ולדתיים. יהיה מקום לכולם." והוא מסכם: "כמו לוחמים אמיתיים אנחנו עושים הכול כדי להגשים את המטרה הזו. אני עכשיו בחופשה של שבועיים וחצי מהמילואים לצורך ארגון גיוס ההמונים. כשהמכינה תקום – ואנחנו מקווים שזה יהיה בחודש ספטמבר בעוד שנה – אני אנהל את המקום."
לסיום, נראה שאיזו מויסה בגישתו המיוחדת לצעירים, (הוא מכנה אותם "ילדים"), ברצון שלו לתת מעצמו, בדוגמא שהוא משמש בזכות הישגיו, בניסיונו העשיר – מתאים ביותר לנהל את המכינה.
נקווה שהקמת המכינה והתרומה שלה לצעירים שיתחנכו בה, ישמשו נחמה למשפחת קרן, שאיבדה את היקר לה מכול.
קישור לאתר גיוס ההמונים לצורך תרומות:
https://www.facebook.com/share/p/WzHSSNCEgYZ4SDZk/
עדינה בר-אל
* הכתבה מיועדת להדפסה בעיתון "קו למושב".
במושב נתיב העשרה עומדים להקים מכינה קדם צבאית לזכרו של הנער טל קרן הי"ד, שנרצח בשבעה באוקטובר בחוף זיקים, בעת שיצא לדוג עם שני חבריו. איזוּ מוֹיְסָה, מומחה לאימון גופני ולקרב מגע, ינהל את המכינה. הוא מספר לעדינה בר-אל כיצד נרקמה התוכנית וכיצד יבטאו תכני המכינה את חייו ודמותו של טל.
מזה ארבע שנים מתגורר איזו מויסה בקיבוץ כרמיה בעוטף עם רעייתו סופיה ובתו סאלי. הוא נולד בשכונת עתיקות באשקלון בשנת 1987. לימים עברה המשפחה להתגורר בשכונת אפרידר. איזו למד בבית הספר היסודי "בית יחזקאל" ובאורט "הנרי רונסון" באשקלון.
על שירותו הצבאי הוא מספר: "התגייסתי בשנת 2005 לסיירת מטכ"ל כלוחם. לימים עברתי ליחידת 'מגלן', בה עשיתי את מרבית שירותי הצבאי ומילאתי תפקידים שונים. הייתי מפקד צוות, סגן מפקד פלוגה, מפקד בית ספר וקצין אימון גופני. בשמונה שנות השירות שלי בצה"ל השתתפתי במבצעים של אותה תקופה: מלחמת לבנון השנייה, 'עופרת יצוקה' ו'עמוד ענן'. אני גם מילואימניק פעיל," הוא מעיד על עצמו, "ומשרת מאז כ-100 ימים בשנה."
לאחר השחרור בשנת 2012 פנו אליו כמה נערים מאשקלון שהביעו הערכה רבה למסלול הצבאי שהוא עבר, וביקשו ממנו לאמן אותם. "אז קבוצות הכושר לא היו נפוצות עדיין." הוא מספר. "אני החלטתי לאמן אותם והתחלתי בפרויקט התנדבותי בביתי. אחרי חצי שנה הגיעו אליי קרוב ל-150 חניכים. מובן שלא יכולתי להמשיך לאמן אותם בבית לבדי, ואז התחלתי להעסיק מדריכים. זה הפך למפעל חיי."
בתחילת הדרך היתה המגמה רק הכנה לצבא. לאחר כחודשיים של פעילות פנו אלי בנות, חברות של אותם נערים, וביקשו להצטרף לאימונים. במחזור הראשון של תלמידי י"ב שהתאמנו אצלו היו חניכים שמלאו תפקידים חשובים בצבא, ביניהם טייס קרב שהיום הוא מפקד טייסת, וכן לוחם שהתגייס לשייטת 13, מגלן ועוד...
לאחר כשלוש שנים של פעילות פתח איזו מכון קטן בתחום המרינה באשקלון. ואז הוא הגיע למסקנה שכדאי להתחיל לאמן ילדים בגיל צעיר. הוא מציין את הסיבה לכך: "בגיל 18, גם לאחר הכנה לגיבוש או לשירות צבאי, הצעיר הוא כבר תוצר מוגמר של הסביבה, של בית ההורים ושל בית הספר. ואם המטרה היא שהוא לא ינשור בעתיד מן הצבא ויגיע להישגים, אני צריך שהוא יהיה במסגרת שלנו יותר שנים. התחלנו לקבל ילדים בגיל 12 או 13 ובנוסף לאימוני הכושר הענקנו להם תכנים משלימים כדי לעצב את אישיותם. ביניהם: עמידה מול קהל, התנהלות בתוך קבוצה, ניהול שיח, וכן כיצד לתפעל אירועים במצבי לחץ. זה הרבה מעבר לספורט." הוא מדגיש. "לקחנו את הכלי הזה שנקרא 'כושר קרבי' ובאמצעותו אנחנו נותנים לילדים חוסן מנטלי וביטחון עצמי."
במשך הזמן פתח איזו מכון גדול בהרבה ב'סיטי' באשקלון. היום מונה המכון שלו כ-500 חניכים, כאשר הצעיר מבניהם הוא בן 7. "אנחנו מגייסים היום חניכים שנמצאים בתוך המסגרת שלנו בין שמונה לעשר שנים. כלומר, אני יכול לקבל ילד בגיל מאוד מאוד צעיר. אחרי שנתתי לו הכול, אני מלווה אותו לגיוס לצה"ל ומרגיש שהוא ממש כמו אחי הקטן."
בשבעה באוקטובר
כאמור, עיקר הפעילות של איזו היא באשקלון, אבל מזה ארבע שנים הוא מתגורר בכרמיה אשר בעוטף. "בשבעה באוקטובר הייתי נצור בקיבוץ כמו כל תושבי העוטף, ורק בדיעבד נודע לי שטל קרן נהרג על חוף הים השכם בבוקר. טל היה חניך אצלי כשנה וחצי. הידיעה הזו ואחר-כך הידיעות על מותם של חניכים נוספים שלי, תפסו אותי לא מוכן. ילד שנהרג זה לא כמו לוחם שנהרג." הוא אומר בכאב. "לוחם שנהרג החזיק נשק, הוא ידע לקראת מה הוא הולך. טל בסך הכול הלך לדוג עם שני חברים שלו בחוף זיקים."
בשבעה באוקטובר בערב נסע איזו עם רעייתו ובתו והוריד אותן אצל בני משפחה באזור רמת השרון. מיד לאחר מכן הוא התגייס ונשלח להילחם בניר עוז. חודש וחצי אחר-כך הוא הועבר צפונה כדי להילחם בחיזבאללה. ברור שבאותו זמן הוא לא יכול היה להגיע להלוויות או ל"שבעה" של חניכיו שנפלו. ביניהם היו סמ"ר איתמר ברוכים הי"ד מאשדוד, סגן שי איילי הי"ד מיחידה 669 שלחם בחאן יונס, רס"ן טל פשבילסקי (טלפש) הי"ד מסיירת 'גבעתי' וכן רס"ל ניתאי מטודי הי"ד שהיה במילואים בסיירת נח"ל. "זה היה שבר גדול לכל המדריכים והחניכים במכון. תקופה לא קלה בכלל." הוא אומר. "אנחנו מקום משפחתי קטן, בו כולם מכירים את כולם."
החניך טל קרן
"טל סיים את האימון באותו שבוע. הוא היה אמור לקבל בשישה באוקטובר תעודת 'מדריך צעיר'. זו תעודה שנבחרים אליה הטובים ביותר מבין כל המאות שנמצאים במכון." מספר איזו. "כל אחד מהנבחרים האלה מיועד להיות בצוות כחניך בוגר שעוזר למדריך בשטח. בדרך כלל הנבחרים להדרכה התאמנו אצלנו תקופה ארוכה. העובדה שטל זכה לכך רק לאחר כשנה וחצי, מעידה על היכולות שלו, שאנחנו זכינו להבחין בהן." עוד הוא מוסיף פרט כואב: "כאמור, הוא היה צריך לקבל את תעודת המדריך בשישה באוקטובר, ובשמונה באוקטובר הוא היה אמור לקבל צוות שנקרא 'אוריון'. אבל הוא דיבר איתי יומיים קודם, ביום חמישי, ואמר לי שהוא לא יגיע לקבל את התעודה ביום שישי (ה-6 באוקטובר), כי הוא קבע לעבוד והוא לא מוותר על עבודה." מסתבר שטל עבד באופן קבוע בימי שישי בטיילת בתל-אביב כמוכר בחנות פרחים של שכן שלו מנתיב העשרה. הוא לא רצה לבטל את יום העבודה אפילו כדי לקבל תעודת מדריך.
איזו ממשיך לספר על טל: "הוא היה ילד מאוד מאוד פעיל. ממש נדיר בנוף. היה לו לו"ז ברזל, שכל מבוגר יכול לשאוף אליו. בלו"ז שלו היו הפעילויות בים בנוסף לאימונים אצלנו. הוא יכול היה לסיים בחורף איזה שהוא סשן בים באשקלון, להתלבש ולהגיע למכון שלנו לאימון של הערב. טל היה מאוד מדויק בפעילות שלו. הוא רצה להפיק הכול מהכול וידע איך לתכנן ולהספיק. וזה מאוד נדיר בגיל הזה. איזה ילד קם בשבת, ומוצא את עצמו בשעה שש בבוקר דג בחוף זיקים? עושה את זה רק ילד שיש לו מוטיבציה ואמביציה."
אחרי חודשיים של שירות מילואים חזר איזו מהשירות. הוא ביקר אצל המשפחות השכולות של חניכיו. "חזרתי לאסוף את השברים במכון," הוא מספר, "ואני מצאתי פה את החבר'ה של טל, שעדיין לא התגייסו ועוד מתאמנים. הם היו שבורים מנטלית. החבר'ה שהדריכו אותם עשו פה עבודת קודש. צריך לזכור שרוב הילדים באשקלון ובאזור היו סגורים במקלטים ובממ"דים במשך חודשיים. הם איבדו חבר ועוד מכרים. לא היה להם עם מי לדבר ואת מי לשתף, והמדריכים במכון היו צריכים לעשות שיחות עיבוד. גם עבורי זה היה אירוע מאוד מורכב נפשית." הוא ממשיך. "ומצאתי את עצמי חושב אם אני רוצה בכלל להמשיך לעסוק במקצוע הזה. תמיד התלבטתי בשאלה: מה יקרה אם חניך שלי ייהרג בלחימה? הרי אני שיכנעתי את הצעיר ללכת להיות לוחם. האם אני אשם בזה שהוא נפל בקרב? אלו שאלות שכל מי שעובד עם בני נוער אולי שואל את עצמו, בעיקר מי שמכין לצבא. ובעצם טל אפילו לא היה לוחם. הוא היה אמור להתחיל ללמוד בכיתה י"ב..."
איזו מספר בקול חנוק מדמעות: "הצלחתי להגיע ליום ה'שלושים' למותו של טל. אמנם נתיב העשרה הוכרז כשטח צבאי סגור, אבל הצליחו לארגון אישור מיוחד כדי לערוך את טקס הזיכרון בחלקת הקבר. ואז ראיתי את הקבר של טל בפעם הראשונה." הוא אומר, ומפסיק את דבריו מדי כמה משפטים... "עלו בי זיכרונות שלי על טל, ואני עומד ליד הקבר עם כל השאלות שלי והתהיות שלי, מוצא את עצמי נחנק מדמעות... אני מוצא את עצמי אומר דברי הספד על החניך שלי טל. אחר כך, אחרי כל החיבוקים עם החברים והניסיון למחות את הדמעות מהפנים, מתקרב אליי אלון, אבא של טל. הוא מספר לי שהוא עומד לטוס לארצות הברית עם אנשים מקהילת נתיב העשרה לצורך איסוף תרומות למען תקומת היישוב וכדי להנציח את זכר עשרים החללים שלהם. ואז הוא שואל אותי: 'מה לדעתך כדאי לעשות כדי להנציח את טל?' הבטחתי לו מיד שמאותו היום סדנת המדריכים במכון תיקרא 'סדנת המדריכים לזכר טל קרן'. וכן ביקשתי ממנו להגיע למכון כדי לקבל את תעודת המדריך של בנו."
לאחר שבועיים איזו ארגן טקס מיוחד ואלון הגיע כדי לקבל את תעודת המדריך של בנו טל. "בדרך כלל הורי החניכים לא היו מודעים לכל מה שנעשה במכון." אומר איזו בעצב, ומצטט את דברי אלון: "צר לי שרק בדרך הזו הזדמן לי להכיר את המפעל המדהים הזה." אלון הציע לאיזו לחשוב מה עוד אפשר לעשות להנצחתו של טל. אומר על כך איזו: "חשתי שהוא נותן לי כוח. אמרתי לעצמי שאסור לי להתרסק בכאב, אם אב שכול רוצה לפעול לזכר הבן שלו, והוא לא מסתגר ומתבצר בתוך עצמו. ואז הצעתי לו את רעיון הקמת המכינה הקדם צבאית."
גיוס למען המכינה הקדם צבאית
"הרעיון להקמת מכינה קדם צבאית עלה אצלי מזמן." מגלה איזו, "אבל זו היתה 'תוכנית מגרה'. ועכשיו העליתי אותו בפני אלון. הוא שאל אותי במה זה כרוך, ועניתי לו: 'בהרבה ביורוקרטיה. אבל אם אנשים טובים רוצים משהו, דברים קורים.' והנה השנה המפעל מתחיל לרקום עור וגידים."
איזו, בני המשפחה, חברים רבים מנתיב העשרה ואחרים, החלו בפרויקט גיוס המונים לטובת הקמת המכינה. "המטרה היא לגייס עד סוף חודש אוקטובר כמיליון וחצי שקלים, והנה ביומיים ראשונים גייסנו כבר כשלוש מאות אלף שקלים."
המכינה תיבנה במושב נתיב העשרה. בינתיים נבחרו לצורך כך כמה שטחים ובתים, ביניהם ביתה של משפחת מולכו, בו נרצחו ההורים בשבעה באוקטובר.
"בנתיב של טל"
איזו תרם למכינה את הלוגו של העסק הפרטי שלו לאימוני כושר. והוא מתאר את אופייה של המכינה העתידה לקום: "המכינה תעסוק בדיוק בקווי דמותו של טל. החניכים יחוו בה התמודדות עם ים, כגון גלישת גלים וקיאקים וכל פעילות שהים יכול להציע. כי התמודדות עם ים בונה אנשים." הוא מוסיף. "במכינה יחוו כושר קרבי ברמה הגבוהה ביותר, בדיוק כמו שטל חווה. יהיו בה סדנאות פיקוד עם הכוונה לקצונה. החניכים במכינה יחוו מה זה להיות ילד בעוטף ישראל, מה זה להיות ילד במושב – מהם היתרונות, מה האתגרים ואיך זה לגדול ולחיות רחוק מהמרכז. בעצם הם יחוו את החיים של טל."
עוד מוסיף איזו: "זו תהיה מכינה מעורבת של בנים ובנות ברוח המושב. יהיה בה מקום לחילוניים ולדתיים. יהיה מקום לכולם." והוא מסכם: "כמו לוחמים אמיתיים אנחנו עושים הכול כדי להגשים את המטרה הזו. אני עכשיו בחופשה של שבועיים וחצי מהמילואים לצורך ארגון גיוס ההמונים. כשהמכינה תקום – ואנחנו מקווים שזה יהיה בחודש ספטמבר בעוד שנה – אני אנהל את המקום."
לסיום, נראה שאיזו מויסה בגישתו המיוחדת לצעירים, (הוא מכנה אותם "ילדים"), ברצון שלו לתת מעצמו, בדוגמא שהוא משמש בזכות הישגיו, בניסיונו העשיר – מתאים ביותר לנהל את המכינה.
נקווה שהקמת המכינה והתרומה שלה לצעירים שיתחנכו בה, ישמשו נחמה למשפחת קרן, שאיבדה את היקר לה מכול.
קישור לאתר גיוס ההמונים לצורך תרומות:
https://www.facebook.com/share/p/WzHSSNCEgYZ4SDZk/
עדינה בר-אל
* הכתבה מיועדת להדפסה בעיתון "קו למושב".
י"ז
פרורי זיכרונות מימי הסטודנטורה
על יצחק קרונזון
אני משוכנע שרובכם מכירים במי המדובר כאן. הוא הישראלי המוכשר אשד למד כאן רפואה, נסע לארה"ב, התמחה במחלות לב והגיע להיות מומחה בעל שם עולמי בהתמחותו. גם יצא לו לטפל במפורסמים ובבעלי שם.
יצחק קרונזון היה איש מבריק חד תפיסה ובעל חוש הומור יוצא מן הכלל. למד בין היתר "מוקיונות רפואית" ושילב אותה בעבודתו היומיומיות.
לימים שלח ידו גם בכתיבה, וכך זיכה את הקוראים במספר ספרים מרתקים על החיים בארץ בימי ילדותו בחיפה בשנות החמישים, כולם כתובים ברוח הומוריסטית בעברית יפה ובצורה מרתקת ממש. גם בחנויות של ספרים משומשים אין למצוא אותם היום.
הזדמן לנו ללמוד באותו מחזור בבית הספר לרפואה בירושלים והיינו חברים. קרונזון אהב להתבדח ולהתלוצץ וגם לחקות אנשים.
בשנת הלימודים השלישית, לאורך שלושה טרימסטרים שלמים, עמלנו קשה מאד על מקצוע האנטומיה המפורסם והמפרך. שעות נעורים רבות היינו צריכים להקדיש לזה, כולל התעסקות במעבדת נתיחות, וצורך לזכור מאות פרטים קטנים וגדולים.
המנהל היה פרופ' גיטלין, איש דרום אפריקאי חמור סבר רציני וקפדן.
הוא גם אנפף בדיבורו.
פעם אחת בא קרונזון והצטרף לקבוצת סטודנטים שעמדה באולם המעבדה סביב שולחן הנתיחות, והתחיל להסביר דברים בנושא, בחיקוי לגיטלין, באינפוף כמובן. כל חברי הקבוצה פרצו בצחוק רם שפסק באחת פתאום אחרי מספר שניות... קרונזון הופתע לשקט הפתאומי. הוא נדם רגע, סב את פניו ימינה ושמאלה ומצא את גיטלין מקשיב בין המאזינים.
קרונזון המשיך בהרצאתו באותו טון, וגם הקפיד לדבר באינפוף מאז ועד סוף השנה...
י"ז
רמת גן, עיר הפיז'אמות
סוכות התשפ"ה, 15.10.2024.
בת-שבע אריאלי
מהפרדס למושבה
סיפורים
הוצאת גוונים
תל-אביב 2006
נטישת הפרדס, ליל הבלהות
והימים ימי סוף מלחמת העולם הראשונה, שנת 1917.
האנגלים ובני-בריתם מתקרבים לגבולות הארץ. התורכים מובסים, בורחים מהמערכה צפונה ללא סדר, בבהלה. חיילים רעבים ופצועים שודדים כל הנקרה בדרכם במנוסתם.
על ביתנו, בפרדס המבודד והמרוחק מכל יישוב, התנפלו חיילים רעבים לשדוד את המעט שנשאר לנו מימי המלחמה הארוכים.
ניצלנו תודות לאחותי רבקה, שזינקה החוצה, קפצה מעל גדרות ועלי סברס להזעיק עזרה והגיעה למפקדת הקצינים הגרמנים שחנתה בסמוך לפרדסנו. בינתיים התעללו החיילים באחי הלל המסכן, שיגלה את מחבוא הלחם שאפינו באותו יום. ריח הלחם שנאפה בתנור הגיע לאפם מבעוד יום – לכן ביצעו את השוד, כדי לזכות בלחם. אך עזרת הקצינים הגיעה מהר, קול משרוקית מבחוץ הבריח את החיילים.
עוד אנו עומדים המומים ומפוחדים, קיבלנו פקודה מהקצינים לאסוף את חפצינו האישיים ולעבור למושבה.
ערמות בגדים נאספו בחדרים. הגדולים שבנו אספו את ערמות הבגדים וקשרו אותן לחבילות עטופות בסדינים. כל אחד מאיתנו קיבל חבילה בהתאם לגילו. ההכנות ליציאה למושבה נגמרו – בית משפחת גולומב הוא היעד. כה ברור היה לנו שזהו הבית בו נמצא מקלט לאחר ליל הבלהות.
מסירותה של גברת גולומב נתגלתה לנו לאחר מותה של אימנו. למרות המרחק בין המושבה לביתנו בפרדס, הצליחה לסעוד אותנו יום-יום בנוכחותה.
בבוקר אותו לילה נעזב הפרדס. שמונה ילדים: ארבעה אחים וארבע אחיות צועדים בשקט לעבר המושבה פתח-תקווה.
כך גורשנו מגן העדן שלנו, הוא הפרדס.
לא בפקודת האלוקים גורשנו, כי לא חטאנו.
מסע הלילה
הבוקר האיר והלך, אנו ממשיכים לצעוד לעבר המושבה. צמרות הברושים שבפרדס קְרוֹל מעידים על סוף המסע. אני עייפה, בקושי צועדת בחול העמוק.
מה היה לי? פתאום נפלתי, ההליכה בקצב אחיי הגדולים לא התאימה לפסיעותיי הקטנות. נאלצתי לרוץ אחריהם עד שאזלו כוחותיי. ללא אומר ודברים הרים אותי הלל והושיבני על כתפיו. שם ישבתי עד סוף הדרך.
יהודה הקטן רכב על כתפי גרשון עוד מתחילת המסע. כמה נעים לי לשבת כשהאחר צועד במקומי.
קטע אחרון של פרדס גיסין ווייס. אנו עולים במעלה רחוב ביל"ו אל בית גולומב. ליד שער ירוק אנו נעצרים, לפניו מונחת אבן שטוחה – כדי להקל על הנכנסים לתוך שדרת הברושים האפלולית. השדרה מוליכה אותנו עד למרפסת ענקית המרוצפת באריחים אדומים מבריקים. מיד ניכרו סימני האבק שטבעו כפות רגלינו היחפות.
פרץ הנשיקות והחיבוקים של הגברת גולומב ובתה הגדולה שושנה לא פסקו לרגע. עוד נשיקה, עוד חיבוק, עוד לטיפה. שושנה זכורה לי מאז עד היום – קולה המלטף וחיוכה התמידי ששפוך על פניה.
עוד הכול נע מסביבי, אני כהרגלי מתחילה להביט, לבדוק ולהבחין בדברים. אריחים אדומים חלקים בכל אשר תפנה, חדרים גדולים, הרבה רהיטים וכיסאות, אבל אין ילדים. כל זאת למדתי מיד.
בינתיים ערכה שושנה שולחן לאורחים הרעבים. למזלנו, בבית גולומב נשארו מוצרי מזון בהיחבא. באותה ארוחה טעמתי לראשונה לחם לבן, כמעט לא צריך ללעוס אותו. הוא נמס בפה מיד, לא כלחם הדורה המצוי, שטעמו חמצמץ ומריר והוא מתפורר בפה לפירורים קשים כאבני חצץ.
אציין בקפיצת דרך קדימה, את הידידוֹת הנאמנות – גברת גולומב (לימים אייזנברג) וגברת ליכטנשטיין במותן לא נפרדו, הנינה של הראשונה: סמדר פלד, נישאה לנין של השנייה: דניאל לידאי. כך נמשכת השרשרת.
אהוד: שושנה גולומב, לימים אייזנברג, היתה אימו של האלוף מוסה פלד, סבהּ של סמדר.
הוצאת גוונים
תל-אביב 2006
נטישת הפרדס, ליל הבלהות
והימים ימי סוף מלחמת העולם הראשונה, שנת 1917.
האנגלים ובני-בריתם מתקרבים לגבולות הארץ. התורכים מובסים, בורחים מהמערכה צפונה ללא סדר, בבהלה. חיילים רעבים ופצועים שודדים כל הנקרה בדרכם במנוסתם.
על ביתנו, בפרדס המבודד והמרוחק מכל יישוב, התנפלו חיילים רעבים לשדוד את המעט שנשאר לנו מימי המלחמה הארוכים.
ניצלנו תודות לאחותי רבקה, שזינקה החוצה, קפצה מעל גדרות ועלי סברס להזעיק עזרה והגיעה למפקדת הקצינים הגרמנים שחנתה בסמוך לפרדסנו. בינתיים התעללו החיילים באחי הלל המסכן, שיגלה את מחבוא הלחם שאפינו באותו יום. ריח הלחם שנאפה בתנור הגיע לאפם מבעוד יום – לכן ביצעו את השוד, כדי לזכות בלחם. אך עזרת הקצינים הגיעה מהר, קול משרוקית מבחוץ הבריח את החיילים.
עוד אנו עומדים המומים ומפוחדים, קיבלנו פקודה מהקצינים לאסוף את חפצינו האישיים ולעבור למושבה.
ערמות בגדים נאספו בחדרים. הגדולים שבנו אספו את ערמות הבגדים וקשרו אותן לחבילות עטופות בסדינים. כל אחד מאיתנו קיבל חבילה בהתאם לגילו. ההכנות ליציאה למושבה נגמרו – בית משפחת גולומב הוא היעד. כה ברור היה לנו שזהו הבית בו נמצא מקלט לאחר ליל הבלהות.
מסירותה של גברת גולומב נתגלתה לנו לאחר מותה של אימנו. למרות המרחק בין המושבה לביתנו בפרדס, הצליחה לסעוד אותנו יום-יום בנוכחותה.
בבוקר אותו לילה נעזב הפרדס. שמונה ילדים: ארבעה אחים וארבע אחיות צועדים בשקט לעבר המושבה פתח-תקווה.
כך גורשנו מגן העדן שלנו, הוא הפרדס.
לא בפקודת האלוקים גורשנו, כי לא חטאנו.
מסע הלילה
הבוקר האיר והלך, אנו ממשיכים לצעוד לעבר המושבה. צמרות הברושים שבפרדס קְרוֹל מעידים על סוף המסע. אני עייפה, בקושי צועדת בחול העמוק.
מה היה לי? פתאום נפלתי, ההליכה בקצב אחיי הגדולים לא התאימה לפסיעותיי הקטנות. נאלצתי לרוץ אחריהם עד שאזלו כוחותיי. ללא אומר ודברים הרים אותי הלל והושיבני על כתפיו. שם ישבתי עד סוף הדרך.
יהודה הקטן רכב על כתפי גרשון עוד מתחילת המסע. כמה נעים לי לשבת כשהאחר צועד במקומי.
קטע אחרון של פרדס גיסין ווייס. אנו עולים במעלה רחוב ביל"ו אל בית גולומב. ליד שער ירוק אנו נעצרים, לפניו מונחת אבן שטוחה – כדי להקל על הנכנסים לתוך שדרת הברושים האפלולית. השדרה מוליכה אותנו עד למרפסת ענקית המרוצפת באריחים אדומים מבריקים. מיד ניכרו סימני האבק שטבעו כפות רגלינו היחפות.
פרץ הנשיקות והחיבוקים של הגברת גולומב ובתה הגדולה שושנה לא פסקו לרגע. עוד נשיקה, עוד חיבוק, עוד לטיפה. שושנה זכורה לי מאז עד היום – קולה המלטף וחיוכה התמידי ששפוך על פניה.
עוד הכול נע מסביבי, אני כהרגלי מתחילה להביט, לבדוק ולהבחין בדברים. אריחים אדומים חלקים בכל אשר תפנה, חדרים גדולים, הרבה רהיטים וכיסאות, אבל אין ילדים. כל זאת למדתי מיד.
בינתיים ערכה שושנה שולחן לאורחים הרעבים. למזלנו, בבית גולומב נשארו מוצרי מזון בהיחבא. באותה ארוחה טעמתי לראשונה לחם לבן, כמעט לא צריך ללעוס אותו. הוא נמס בפה מיד, לא כלחם הדורה המצוי, שטעמו חמצמץ ומריר והוא מתפורר בפה לפירורים קשים כאבני חצץ.
אציין בקפיצת דרך קדימה, את הידידוֹת הנאמנות – גברת גולומב (לימים אייזנברג) וגברת ליכטנשטיין במותן לא נפרדו, הנינה של הראשונה: סמדר פלד, נישאה לנין של השנייה: דניאל לידאי. כך נמשכת השרשרת.
אהוד: שושנה גולומב, לימים אייזנברג, היתה אימו של האלוף מוסה פלד, סבהּ של סמדר.
כלבים הם שדכנים טובים
שיר מאת חיימקה שפינוזה, לוטש מילים
הכלב החוּם הקטן שלי
ביקש לזיין בשדרות ח"ן
את כלבתך הלבנה הגדולה
מרוב תאווה ונישוקים
בשמונה רגליים
הסתבכו הרצועות
וכשהתרנו אותן הסתבכו
הידיים שלנו בנגיעות
והרגשנו שגם אנחנו בני אדם
קשרנו את הכלבים בשני חדרי מדרגות
שונים ועלינו לדירה שלי
אתה קפצת עליי כמו הכלב
החום הקטן שלי
על כלבתך הלבנה הגדולה
רק ששלך גדול יותר
והיה לנו כיף של כלבים
ונשארנו חברים טובים מאחור
ומה-זה התחתנו מלפנים
שברנו יחד שתי כוסות
אימי האלרגית היתה מאושרת
ורק שהכלב החום הקטן שלי
עוד מנסה לטפס מאחור
על כלבתך הלבנה הגדולה
ולא מצליח להגיע לפוסי שלה
שניהם מכשכשים בזנבות
ת"א 13.6.06
נכתב על ספסל בפנקס בשדרות ח"ן בתל-אביב למראה שמתואר בשורות הראשונות.
פורסם ב"חדשות בן עזר", גיליון 154.
150 שנה לעליית זרח ורחל לאה ברנט
המועצה לשימור אתרי מורשת בישראל
בשיתוף עם עיריית תל אביב- יפו
מזמינים את הציבור להפנינג חגיגי
לציון 150 שנים לעליית
בני הזוג ברנט לארץ ישראל
יום שישי ח' בכסלו, תשפ"ב
12 בנובמבר, 2021 [פרסום חוזר]
בין השעות 10:00 ל-13:00
נקודת המפגש: גינת ברנט (סמוך לגינת הכלבים)
רח' ברנט פינת המרד
השתתפות ללא עלות, אך יש צורך ברישום מוקדם
טלפון לשאלות ולבירורים: 03-5166188
זרח ברנט. מתוך ויקיפדיה.
יפה ברלוביץ
עם חגיגות מאה וחמישים שנה לעלייתם
של זרח ורחל-לאה ברנט
או: זרח ברנט – הערות מביוגרפיה שבדרך
[פרסום חוזר]
א
כולנו מכירים את זרח ברנט משירו של יהורם טהר לב "הבלדה על יואל משה סלומון". כזכור היה בין ארבעת הרוכבים היהודים שיצאו "בבוקר לח בשנת תר"לח" לבדוק את אדמות מלבס (לימים פתח תקווה), ולהימנות עם ראשוני מייסדיה. אבל ברנט לא האריך שבת בפתח תקווה. הוא אמנם בנה שם את ביתו – בית מידות נאה עם בית כנסת בקומה הראשונה, ואף חנך בטקס מפואר בו השתתפו כארבע מאות אורחים מכל הארץ (העיתונאי הירושלמי דויד בוימגרטן שסיקר את האירוע, תיאר אותו כ"חג לאומי" – המגיד, יולי 1886); והנה שנה אחרי, 1887, קם ברנט והשאיר אחריו את הבית ואת הנחלאות שהחל לנטוע עליהם כרמים ופרדסים, והמשיך לבנות ולהיבנות בארץ, בדרכו שלו. למה לא נשאר ברנט בפתח תקוה?
שאלה זו ושאלות נוספות מלווה את דמותו הפעלתנית אך האניגמטית של ברנט, כבר מעצם עלייתו לארץ בנובמבר 1871, ושעכשיו עיריית תל אביב והמועצה לשימור אתרי מורשת – חוגגים תאריך זה. שהרי ברנט כבר בשנים טרומיות אלה (שבע שנים טרם ייסוד פתח תקווה ואחת עשרה שנה לפני העלייה הראשונה), חיפש לבנות ולהיבנות כאן. כך ניסה להתקשר עם הקבוצה הירושלמית שניסתה לרכוש את אדמות יריחו ללא הצלחה (1872), גם אם השם "פתח תקווה" כבר היה מוכן בידיהם, וכך נמנה עם מייסדי מאה שערים (1874), ובנה את ביתו עם עשרת הבתים הראשונים. גם כאשר עזב את פתח תקווה (כאמור 1887), מיהר לקנות את אדמות החול – צפונה ליפו, שם הקים ביוזמתו ובמימונו – שכונה עברית חדשה (נווה שלום) לרווחתם של יהודי יפו (שסבלו מצפיפותה), דואג לפתחה ולהרחיבה כמובילה לתל אביב שלעתיד לבוא.
חרף פעילות אינטנסיבית זו, נמצא שתקופות ארוכות היה ברנט נעדר מהארץ. מדוע? לפי דבריו, בנסיבות אלה או אחרות, היה קם ועוזב, ולכשחזר היה מביא עימו הון רב, שהיה בו כדי להמשיך ולממן את מפעלותיו: קניית אדמות במקומות שונים בארץ: מהר כנען שבצפון ועד אדמות אל עריש בדרום; בניית בתי מגורים ומוסדות ציבור ביישובים בהם היה מעורב; שלא לדבר על הענקת תרומות ועידוד כספי להקמתם ולתחזוקם של בתי כנסת, ישיבות ובתי ספר ללימוד תורה וללימוד מלאכה. ומכאן שוב השאלה: מנין לו כל אלה?
ב
אין ספק שזרח ברנט (1935-1843), היה מהתורמים הבולטים בראשית ההתיישבות בארץ, שסחף בהתלהבותו ליישובה של הארץ ולפיתוחה במשך למעלה משישים שנה (1935-1871), אלא שלמרבית התמיהה שמו של ר' זרח ברנט אינו מצוי ברוב ספרי ההיסטוריה העוסקים במפעלים אלה. ואכן, במספר פרסומים שעוסקים בתולדותיה של מאה שערים הוא אינו מופיע; גם בספר היובל של פתח תקווה במלאת לה חמישים שנה (1928), הוא אינו מוצב בפרקים הראשונים יחד עם יואל משה סלומון, יהושע שטמפר ודוד גוטמן, אלא נדחה בין מייסדיה המאוחרים של המושבה. יתרה מזו, בדו"ח שפירסם יחיאל מיכל פינס אודות הקמת פתח תקווה, הוא אינו מוזכר כלל, ויש חוקרים הטוענים בעקבותיו, כי ברנט כלל לא לקח חלק ביישובה ובבניינה.
נראה שגם עשייתו הפורה בנווה שלום היתה מועדת לשכחה לולא אותו ספר זיכרונות שהחליט לכתוב ולפרסמו. ואכן ב-1929, והוא בן 86, ראתה אור חוברת צנומה (41 עמודים), תחת הכותרת: זכרונות ר' זרח ברנט, ממייסדי פתח תקוה ובונה נוה שלום, סופרו על ידו, ובהמשך: סודרו והובאו לדפוס על ידי יהודא הלוי שחטר, ירושלים תרפ"ט.
כאן עלי לציין כי ספרון זה מוכר לי מילדות, ובו הקדשה חביבה לאבי מבן-דודו אברהם ברנט, תרצ"ו, 1936 (דינה ברנט סבתי וזרח ברנט היו אחים). ואכן, במשך שנים היה מוסכם בקרב צאצאי זרח ברנט, שעליי להרחיב את הספרון הזה, ולהעמיד ביוגרפיה מקיפה ופרטנית. הם מסרו לי תעודות, קטעי עיתונות, תמונות משפחה, וכן סיפרו מחוויותיהם (כילדים) באירועים חגיגיים עימו, ביקוריהם בדירתו בסגנון האנגלי המכובד, גן הפרחים שאהב לטפח בחצר האחורית, וכן סיפורי אלף לילה ולילה שהילכו עליו בשעתו, כמו: הביא לראשונה לארץ חביות דג מלוח; היה לו עבד ערבי ששמו של זרח היה חרוט על זרועו; אשתו (היתה בהריון עם ארבעה ילדים קטנים) תבעה ממנו גט, בסירובה ללכת אחריו לשממות פתח תקווה; היה מחלק סיגריות בין פועלי העלייה השנייה שלא יעשנו בשבת; וכמובן הסיפור "על כוס תה" באכסניה של מלכוב (תמול שלשום לש"י עגנון), כאשר מלכוב מספר ליצחק קומר וחמדת כיצד ברנט סחב מטיל זהב מירושלים לשלם למוכרי אדמות נווה שלום, במקום שלא היה בנק ולא צ'קים.
על כל אלה, גם אני לא הפסקתי לאסוף חומרים שהפתיעו אותי בכל פעם מחדש: כך בנסיעה לכפר הולדתו בליטא, כך בארכיונים של לונדון בה חי לעיתים מזומנות (ראו בהמשך), וכמובן – כך בארץ: מחטטת בארכיונים כללים ומקומיים לרבות ספרי יובל וספרי זיכרונות של בני הדור ובני המקום. ואכן דיוקנו של ברנט נפרש ונרקם לפניי, לא רק מהדהוד הזיכרונות האישיים שלו אלא גם מתוך אותם זיכרונות קולקטיביים מצטברים, שהלכו והציעו קולות רבים, אם כי מתנגשים וסותרים.
ג
גם לתולדות חייו יש מיספר גרסאות, אבל במסגרת זו של היכרות, אבחר לספרם בקיצור כפי שהוא מצא לנכון להציגם בזיכרונותיו. ובכן, ברנט נולד באביב 1843 בליטא, בעיירה קטנה בשם ציטוביאן, בה נמנו 60 משפחות יהודיות שלא זכו אף לבית עלמין משלהן. אביו היה סוחר פרוות (המקום הצטיין בגידולי צאן ובקר), ודודו אחי אימו, ר' אליהו בן זרח, היה רב העיירה. ברנט קיבל את חינוכו ולימודיו האלמנטריים אצל דודו, וכשהגיע למצוות (1857), נשלח על ידו ללמוד בישיבות סלובודקה (פרבר בעיר קובנה שהיה למרכז תורני מוביל במזרח אירופה). שם למד שבע שנים ואת השנים האחרונות עשה אצל הרב חיים בן אברהם קרויזר, שהיה גדול בתורה ומיסטיקן אוהב ציון נלהב, שחלם לעלות לארץ עם תלמידיו עוד בראשית שנות ה-60 של המאה ה-19. בשיעוריו תיכנן הרב קרויזר את התיישבותם יחד, וביניהם גם ברנט, אלא שהנסיעה נדחתה מעת לעת בשל מצב בריאותו הרופפת של הרב, ובינתיים הופיע בישיבתו יהודי אמיד מלונדון שחיפש חתן לבתו. לפי ברנט, הרב בחר בו מכל הבחורים להיות החתן הנישא מכל, אבל ברנט דחה הצעה זו. כאשר שאלו הרב מדוע. תשובתו החד משמעית היתה: אם לעזוב את ליטא אז רק לארץ ישראל. אין ספק שהרב שבע נחת מתשובה זו, ועם זאת טען כי על ברנט הצעיר להינשא וללכת לונדונה: "עצת רבנו היתה כי למען יישוב ארץ ישראל שומה עליי ללכת ללונדון למען אעשה שם הון אשר אוכל אחר כך להשקיע לארץ ישראל," ועוד הוסיף ונימק, כי בבניית הארץ יקחו חלק לא רק אנשי עבודה אלא גם בעלי ממון ("להחיות את שממות ארצנו הקדושה דרושים, מלבד עמל כפיים וחריצות ומרץ רב, גם אמצעים חומריים מרובים").
אחרי הדברים האלה הרב עוד מעריף עליו ברכות "להיות מראשוני הבונים", וברנט נושא את רחל לאה הכהן לאישה, והולך אחריה ללונדון (1865). למותר לציין כי מעמד החופה מצטייר לא רק כנישואין עם אישה אלא גם נישואין עם ארץ; דהיינו: כבר מתחילה, משמשים נישואין "כפולים" אלה, מעין שליחות מחייבת וסוחפת, שיש בה כדי לשמש מפתח לפשר טלטלותיו ונדודיו הבלתי נלאים.
ד
ברנט הגיע ללונדון ב-1865, ובמשך שבע שנים חי באיסט-אנד של לונדון. מתחילה לקח חלק פעיל במאבק הציבורי של המהגרים היהודים ממזרח אירופה (Ost Yuden), שנמצאו מקופחים ודחויים על ידי הקהילה הוותיקה של יהודי ספרד וגרמניה (אסרה עליהם להקים בתי כנסת משלהם ולממש את מסורת מנהגיהם). כמו כן הקים בית מלאכה קטן למעילים ולכובעי פרווה, ויחד עם אשתו טרחו השניים קשות לבנות את עצמם כלכלית. אבל הנה עברו שבע שנים, וכשהוא מקבל את אזרחותו הבריטית, הוא ממהר לארוז את ענייניו בלונדון, ולממש את ברכת הרב לעלות לארץ להיות בין ראשוניה ומייסדיה.
כך קורה שבסתיו 1871 הוא לוקח את אשתו ובתו, סכום כסף גדול שחסך, ויוצא אל ארץ נחשלת של 22,000 יהודים מפוזרים בארבע ערי קודש, חצי מיליון של ערב רב מוסלמים ונוצרים, ומשטר תורכי מתעמר.
כבר עם בואו ברנט לא מסתדר כאן. הוא מתיישב בירושלים, ומהר מאוד מפסיד את כל כספו. הוא מחפש עבודה, מפרנס את משפחתו בדוחק, ואחרי שנה – הוא קם, אוסף את משפחתו (נולדה עוד ילדה) וחוזר ללונדון, בהחלטה לצבור כספים חדשים, כדי לשוב ולהשתקם מחדש. בפעם השנייה עולה ברנט לארץ, שנתיים לאחר מכן (1874), ושוב עימו כסף רב ושוב השתוקקות לבנות ולהיבנות. הפעם הוא פוגש אנשים כלבבו, ומצטרף אליהם לבניית שכונה שתיקרא כאמור "מאה שערים". כאן הוא משקיע חלק גדול מכספיו לבנות לו בית, וכן מלווה ומסייע לחברים אחרים להקים בית משלהם. החברים מתקשים להחזיר את ההלוואות, ושוב הוא מוצא עצמו חסר כול, ושוב הוא בדרך ללונדון (משאיר את האישה והילדים במאה שערים).
בפעם השלישית עולה ברנט ב-1877. הוא פוגש את משפחתו שלא ראה שנתיים, והוא חובר לקבוצת הירושלמים, שהתארגנו עכשיו להקים מושבה חקלאית ראשונה בארץ ישראל. כך הוא מצטרף לי"מ סלומון, דוד גוטמן ויהושע שטמפפר לחפש אדמות מתאימות, וכשכולם מחליטים על אדמות מלאבס, הוא שוב שולח ידו אל כיסו ותורם סכום נכבד לרכישה החדשה.
ב-1878, עולות 12 המשפחות המייסדות לתקוע יתד ראשונה בפתח תקווה, ומשפחת ברנט – עם ארבעה ילדים ואישה בהריון. במשך שנתיים ברנט עובד את אדמתו, וכמו כולם הוא מקים לו משק, וכמו כולם הוא חי את מסע הייסורים והתלאות שעברו הראשונים. אלא שבחורף 1881, שוטף הירקון המחליא את הסביבה, מטביע מתיישבים בבתיהם (הירקונים), ומכה בקדחת קטלנית מבוגרים וילדים. המתיישבים ממהרים לעזוב לירושלים עד אשר יחלוף זעם, וברנט כמו תמיד עוזב ללונדון, וכמו תמיד – כדי לחזור לארץ ולהתבסס בה.
כאמור, זרח ברנט עולה לארץ ישראל חמש עשרה פעם. כך מ-1871 ועד 1906, במשך שלושים וחמש שנה, כאשר הנסיעות נעשות תכופות יותר עם הקמתה של "נווה שלום" (1891). אמנם הוא מתכנן להקים גם עיר חרדית בדרום, על יד רפיח, בשם "חיי ארץ", אבל בינתיים הוא מטפח את "נווה שלום" שלו, וככל שרבים המתעניינים לגור בה, הוא נוסע שוב ושוב ללונדון כדי לחזור ולממן עוד נחלאות וחצרות, שורות נוספות של בתי מגורים, וכמובן לשפר את תשתיות השכונה ולהגדיל את מוסדות הדת והחינוך, ובראש וראשונה הישיבה הגדולה "אור זורח", על שמו.
ה
ברנט מעולם לא גילה את מקורות הונו הרב, ובוודאי לא התפאר בו. ואם בכל זאת העזו לשאלו מנין לו כל אלה, היה שב ומסביר שזהו 'פיקדון' שהקב"ה בחר להפקיד בידיו הנאמנות. במילים אחרות, ברנט יצא להבהיר ברבים שהכספים המובאים לארץ כל פעם מחדש – אינם שלו, ורק מועברים דרכו למימון מפעלו היישובי (כפי שהורה הרב קרויזר).
דרך אגב, גם צאצאיו של ברנט מעולם לא ידעו להסביר את פשר הונו המתחדש, והנה יום אחד, איתרע מזלי לעלות על עקבותיו. היה זה בעבודה בספריות אוקספורד, כשבחיפושי בכרטיסי הקטלוג של הספרייה הבודליאנית, קפצה לנגד עיני כותרת בעברית אודות סדרת חוברות קטנות בשם ליקוטים משמחי לב (או ילקוט מאיר). שם העורך היה מאיר בן נחום בארנעטט, והוא הציג את עצמו כרב (בעל ספרייה תורנית גדולה), אבל גם כאיש עסקים ופרוון מלונדון, אחיו של זרח ברנט מארץ ישראל. דרך אגב, חוברות אלה נמכרו בפרוטות מועטות, ויועדו כתרומה לתלמידי חכמים עניים.
ואכן הרב מאיר ברנט, אחיו הצעיר של זרח (1923-1852), קיבל את השכלתו בישיבות ליטא וירושלים (1879), ובשנות ה-80 היגר ללונדון והצטרף לעסקיו של אחיו. מאיר ניהל את חרושת מעילי הפרווה ביד רמה, כשבאותה עת עמד לעזרתו האח יעקב ברנט, שהיגר לצרפת ועסק בבורסת המניות בפריז. ואכן רשת המכירות של הברנטים הלכה והתפרשה באירופה כולה, והגיעה גם לניו יורק: כך מלונדון וברמינגהם דרך בלגיה, צרפת, רוסיה וגרמניה (בלייפציג, צפון-מזרח גרמניה, נערך מידי שנה יריד בינלאומי לסחר פרוות וברנט בנסיעותיו ללונדון נהג להשתתף בו). יוצא אפוא שמאותו בית מלאכה שהקים ברנט באיסט-אנד בסוף שנות ה-60 (המאה ה-19), פרץ והתפתח מפעל משפחתי גדול ורב, שבו מימש ברנט את מדיניותו העסקית: שילב את אחיו כשותפים שיש לסמוך עליהם, ובו בעת הבטיח את כספו כ'קרן שפע' שמתמלאת כל פעם מחדש. ואכן בניגוד למתיישבי העלייה הראשונה, שעם עלותם ארצה חיסלו את עסקיהם בארצות מוצאם כדי לפתוח דף חדש שכולו עבודת כפיים – ברנט (כצוואתו של רבו) לא מתנתק מלטפח את עסקיו. כך הוא הבטיח את אי-תלותו הכספית – לא בחבריו המתיישבים ולא בתרומות מהתפוצות, ועצמאי וחופשי הוא ניהל כטוב בעיניו את אורחות חייו ולא כל שכן את מפעלותיו. ואכן, כל אימת שהיה זקוק לממון, היה קם לנסוע ללונדון: לארגן מחדש את העסקים, להרחיב את גבולות המצאי ולחזור עם הון חדש ופרוייקטים חדשים.
ו
כדי להשלים את תמונת מפעלותיו של ברנט, בארץ ובחוץ לארץ, אי אפשר שלא לפרט את כל אותם מפגשים, התכנסויות ושיחות שהיה עורך בנדודיו מארץ ישראל ללונדון וחזרה. נראה שברנט לקח על עצמו במסעות אלה להביא את בשורתן של המושבות החדשות לקהילות היהודיות במערב אירופה, כשהוא מעוררן לאהבת ציון, לעלייה לארץ, ולסיוע כספי. ואכן בביקוריו הרבים, תמיד היה מציג עצמו כ'שליח' מארץ ישראל, ולא עוד אלא ששם על ראשו תרבוש טורקי או כיפה מוסלמית רקומה, שתמיד עוררו תשומת לב וסקרנות.
למותר לציין כי בנסיעותיו בדרכי אירופה, דאג להיפגש עם אישים ומנהיגים יהודיים, לדון עימם על בעיות וקשיים במושבות הראשונות (ובעיקר פתח תקווה), בינסיון למצוא להן פתרון ועזרה. כך בפגישותיו עם ד"ר פינסקר יו"ר תנועה 'חובבי ציון', הברון דה רוטשילד שלקח תחת חסותו 13 מושבות נזקקות, השר משה מונטיפיורי שהירבה לתרום, ואיל ההון קלונימוס זאב ויסוצקי, שבא לארץ ללמדה ולבדקה וברנט ליווה אותו, כמדריך ומסביר (שלא לדבר על השתתפותו המרשימה ב'ועידת קטוביץ', ועידת הייסוד של תנועת חובבי ציון, 1884).
אחרית דבר
רחל לאה, שהיתה כל השנים מעורבת בעסקיו, יועצת ומשגיחה, הלכה לעולמה ב-1924 (עליה הצהיר: "שלי – שלה"), עשר שנים לאחר מכן (1935) הלך זרח ברנט לעולמו כשהוא מוצא את מנוחתו בירושלים, על הר הזיתים. מאז הלך ונשכח כמו כל מייסדי פתח תקווה שארץ ישראל העובדת לא סלחה להם, וליחסם לפועלי העליות הבאות. והנה דווקא ארץ ישראל עובדת זו, ובנוסח יגור, הפליאה להחזיר ובגדול זיכרון ישן זה, כאשר יהורם טהר לב, בשירו, הפך את הארבעה מתוך מייסדי פתח תקווה – וזרח ברנט ביניהם – למיתוס ישראלי אהוב ונערץ.
ברוח זו של זיכרון ואהבה, נערכים גם הסיורים בתל אביב של נובמבר 2021. הכיצד? ומעשה שהיה כך היה: לפני שנה צילצל אלי אדם שהציג עצמו כמיכאל ברנט, שהוא החמשה של זרח ברנט (בן הנין). מיכאל יליד הארץ, עזב עם הוריו ללונדון בילדותו, ולפני מיספר שנים חזר ל"מולדת". הוא לא ידע רבות על סבו הגדול, ושעות ארוכות ישבנו יחד וקראנו את זכרונות זרח ברנט, שיצא לאחרונה במהדורה חדשה ומרשימה.
עכשיו, מיכאל ברנט, רואה מטרה אחת נגד עיניו והיא להנציח את ר' זרח ברנט – עשייתו תרומתו ומורשתו, וקודם כל בנווה שלום. השבוע מתחילים הסיורים בשכונה (שנשתכחה ונבלעה בנווה צדק), ועוד היד נטוייה: מרכז תיירים על שמו של זרח ברנט, ברחוב ברנט, ליד גינת ברנט, ועוד ועוד. כולכם וכולכן מוזמנים ומוזמנות.
יפה ברלוביץ
אהוד: יורשה לי להעיר כי הבלדה היפה של יורם טהר-לב על ארבעת הרוכבים – מעולם לא התרחשה כפי שהוא מתאר, וכי פתח-תקווה "אם המושבות" היא-היא ראשיתה המושכחת של העלייה הראשונה.
אהוד בן עזר
ברנר והערבים
'אסטרולוג' הוצאה לאור בע"מ
נדפס בישראל 2001
לזכרן של ארבע זונות
מפאת כבודן לא ננקוב בשמותיהן
שנשרפו חיות בדירה
ברחוב אליהו גולומב בתל-אביב
אור ליום שלישי, החמישה-עשר באוגוסט 2000
בידי יהודי חוזר-בתשובה
כדי לא לטמא את הספר לא ננקוב בשמו
תהא נפשן צרורה בצרור החיים
ויהיו רוצחן והמסיתים אותו ארורים לעד –
א. דמות הערבי בספרות העברית
דמות הערבי, והיחס לשאלה הערבית, נושאים אופי רומאנטי של הערצת המזרח – ביצירות של הספרות העברית, שרובן נכתב בארץ-ישראל, בסוף המאה ה-19 ובראשית המאה ה-20.
בסיפור "ראש השנה לאילנות" (1891), לר' זאב יעבץ, אנו פוגשים דמות נער עברי חדש, נחמן, המסמל את המעבר מהסבילות, מן הפאסיביות הגלותית, ומהתדמית של הצעיר היהודי חיוור הפנים הלומד בישיבה – אל האקטיביות הארצישראלית, המתבטאת, בין היתר, בהתדמות לערבי בכל הקשור להסתגלות לתנאי הארץ, וביכולת להתמודד עם הערבי בשימוש בנשק.
המאבק אינו רק בערבים. ההתיישבות עצמה נתפסה כחלק ממאבק מתמשך עם הטבע, האקלים והמחלות. אפילו הסכנה שבהליכה או ברכיבה מנקודת יישוב אחת לשנייה, היתה לאחד הביטויים המובהקים למאבק של העברי השב לארצו כדי לחיות ולהתערות בה. היתקלויות על אם הדרך עם מתנפלים ערביים, מלוות במאבק מר ומכאיב, מצויות בספרות העברית החדשה מראשית הופעתה בארץ. מאבקים אלו אינם דווקא על רקע הסכסוך הלאומי, אלא חלק ממציאות חיים בארץ פראית-למחצה, תחת שלטון תורכי מושחת, כאשר אין לו לאזרח, ללא קשר ללאומיותו או לדתו – ביטחון מפני מעשי שוד בדרכים.
החזון האוטופי של הרצל ור' בנימין
גישה אוטופית ואופטימית, מופיעה ב"אלטניילאנד" (1902) של הרצל. ואף כי הרומן, שהופיע במקורו בגרמנית, אינו שייך לספרות העברית, מן הראוי להבין את התייחסותו לשאלה הערבית, שכן הספר נוגע בלב-ליבה של השקפת-העולם הציונית.
הרצל ערך בארץ-ישראל ביקור אחד בלבד, קצר ומאכזב, ב-1898, בעקבות ביקורו של הקיסר הגרמני וילהלם השני. הארץ, ובייחוד ירושלים, הותירו בו רושם עגום ביותר, וכך אמנם הוא מתארן בראשית הרומן, שזמן התרחשותו 1902. אך בהמשכו האוטופי, האמור להתרחש ב-1923, שרויה הארץ בשגשוג בזכות הכוח הכלכלי והתרבותי של העולים היהודים, שהקימו בה חברה למופת, קואופראטיבית, משותפת לכל יושביה, יהודים כערבים, ותיקים כחדשים.
הרצל האמין כי התנופה הכלכלית וההון היהודי ישנו את פני החברה הערבית, ובעייה לאומית-ערבית כלל לא תתעורר. הערבים ימכרו ברצון את אדמותיהם ל"חברה החדשה", הקואופראטיבית, יהיו בה חברים שווי-זכויות, ואף יודו ליהודים על שהעלו את רמת-חייהם. דמות בולטת של ערבי ברומאן היא ראשיד-בי, בן למשפחה עשירה שהרוויחה מתהליך ההתיישבות היהודית. כאשר הוא מתבקש לענות לשאלה: "מה עם כל אותם פלאחים שלא היה להם מה [אדמות – אב"ע] למכור?" – הוא עונה:
"אלה שלא היה להם מאומה, ולא יכלו לפי זה לאבד מאומה, הרי מאליו מובן שרק הרוויחו. והם אמנם הרוויחו: אפשרויות של עבודה, פרנסה, מצב טוב. לא היה מראה עלוב ומעורר רחמים מאשר מראה כפר ערבי בארץ-ישראל בסוף המאה ה-19. האיכרים התגוררו בבתי-חומר דלים, שלא היו ראויים לשמש רפתות לבהמות. התינוקות היו מוטלים ערומים ללא כל טיפול בחוצות וגדלו כבהמות וכחיות. עתה נשתנה הכול. בשעה שייבשו את הביצות בארץ, בשעה שתיקנו את התיעול ונטעו את עצי-האיקליפטוס, המבריאים את הקרקע, השתמשו בפועלים מקומיים אלה, החסונים, ושילמו להם שכר הגון." ("אלטניילאנד", הוצאת "מצפה", תרגום דוב קמחי, תרצ"ט, 1939, עמ' 127).
ראשיד-בי מסייר עם אורחיו בכפר ערבי שבו מסגד קטן, המסתמן באופק, ומסביר:
"אנשים מסכנים אלה נעשו מאושרים הרבה יותר מאז. הם מתפרנסים בכבוד, ילדיהם בריאים ולומדים דבר-מה. בדתם ובמנהגיהם העתיקים לא נגע איש לרעה. רק טובה צמחה להם." (שם).
האוטופיה של הרצל הסתפקה בשיפור מצבו העלוב של הכפר הערבי, ובהימנעות מפגיעה לרעה בדתם ובמנהגיהם של יושביו. השאלה הלאומית אינה קיימת כלל בעיניו. הוא ראה חזות הכול בהתפתחות הכלכלית שתבוא בזכות העלייה היהודית.
*
ביצירה "משא ערב", שכתב הסופר והמסאי ר' בנימין (יהושע רדלר-פלדמן, 1957-1880), ידידו ורעו של ברנר, ולימים פעיל ב"ברית–שלום" ובארגונים אחרים שהוקמו בארץ-ישראל לקירוב יחסי יהודים וערבים – מצויה גישה אוטופית מסוג אחר.
"משא ערב" התפרסם ב-1907 בכתב-העת הלונדוני שהוציא ברנר, "המעורר", בטרם עלה ר' בנימין ארצה, באותה שנה ממש. המשא הוא מעין מאניפסט, בלשון תנ"כית חגיגית, המכריז על כיוון פן-שמי ביחסים שבין יהודים לערבים בעתיד. לדעתו היהודים יכולים, וגם חייבים, לבוא לארץ-ישראל מבלי לעורר ולהחריף את הבעייה הלאומית. בדומה ליצחק אפשטיין, כך גם הפתרון של ר' בנימין מתמצה בחקלאות אינטנסיבית ובמטעי-פרי. ניצול פרודוקטיבי יותר של הקרקע ושימוש בדרכי-עיבוד להשבחתה, יאפשרו הגדלת צפיפות האוכלוסיה, ויספקו מקורות פרנסה. כך יהיה די מקום בארץ-ישראל למתיישבים יהודים נוספים, מבלי לנשל את הערבים.
לשיא מגיעים דבריו בהכרזה פיוטית ומלאת רגש על יחסי שני העמים בעתיד:
"ובשכבר הימים יהיה כאחד מאתך ולא נודע כי בא אל קרבך
את בניך תיתן לו ולקחת מבניו
ויבוא דם גיבוריו בדמך והלכת הלוך וגדול
ומצא מין את מינו והיה מין אחד
אנשים אחים אנחנו משפחות אחדות כל גויי הארץ
אראנו אם לא עתה אשורנו אם לא קרוב."
("משא ערב", המעורר, 1907, שנה שנייה, חוברת ז', עמ' 273).
חזונו הוא יצירת עם משותף לערבים וליהודים, יושבי הארץ, זאת בהסתמך על מוצאם השמי המשותף, ומתוך גישה שניתן לכנותה – פן-שמית.
המשך יבוא
ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":
* אהוד היקר, מיכל סנונית מתארת את החלוצים ואת ההתיישבות העובדת כצנועים – אני עבדתי שכם אל שכם עם אנשי העלייה השנייה והשלישית – הם היו בעיניי נפילים!
קראתי בעניין רב את הכתבה של משה מוסק על דב בן יעקב המנוח – אני הכרתי אותו, אבל למדתי עליו הרבה מהכתבה הזאת. אני מודה כי לא ידעתי שהוא נמנה עם "הנוקמים".
אני מסכים עם הביקורת של נעמן כהן ושלך על יובל נוח הררי, היורד הגאה. אינני מוסמך לקבוע לגבי מפעלו הפילוסופי-היסטורי, אבל למיטב הבנתי אין בדבריו חוכמה גדולה, וגם הציונות שלו מרחוק לא ממש מדברת אל ליבי.
פניה עוז זלצברגר לא התנסחה בחוכמה, אבל יש יסוד לחשש שלה ש"העילית", שמזוהה עם "שמאלנים" ו"בוגדים", עלולים לקחת את המזוודות ולרדת מהארץ, ובלי העילית הזאת אנחנו נדמה לתימן, עיראק וכו'.
נעמן כהן מתאר את הגיהינום שעברה פאוזיה אמין סידו בידי דאע"ש וחמאס – מעניין כמה עדויות של זוועות שמבצעים "שליחי מוחמד" צריכות עוד להגיע למערב כדי שיבינו כי המדיניות שלהם כלפי ישראל היא פרוורטית ומטומטמת. וכן, נעמן כהן מתאר את שמחת יישובי ואדי ערה לאסון שקרה בבסיס טירונים של גולני. אם אינני טועה, גולדה מאיר הצליחה לשכנע את מלך ירדן לוותר על יישובי ואדי ערה כדי לא לחסום את הכביש מחדרה לעמק, וזה מה שקיבלנו – גיס חמישי בתוך המדינה.
שלך –
משה גרנות
* אבי זיו: עכשיו רק חסר איזה פרופסור שבשביל קצת תשומת לב יציע לקרוא רחוב על שמו [של סינוואר].
* רוגל אלפר: "מול הבית הזה נערכו הפגנות רוויות כאב וזעם, של ציבור שלא הסתיר את תיעובו לנתניהו ושרואה בו את מחריב המדינה. מחוץ לבית הזה בוצעו מעצרים רבים של אזרחים מתנגדי־משטר שיוחסו להם כוונות (מופרכות ומומצאות) לפגוע פיזית בזוג נתניהו. הכטב"ם שפגע בחלון חדר השינה בבית בקיסריה ניסה לעשות בדיוק מה שיוחס למוחים הבוגדים: לפגוע פיזית בנתניהו. להתנקש בו. אבל צריך להיות חירש כדי שלא לשמוע את הסאבטקסט שכל ישראלי המביט בצילום מבין גם בלי להיות מודע לכך שהבין. הצילום הזה קושר אסוציאטיבית בין המוחים ובין איראן וחיזבאללה המנסים להתנקש בראש הממשלה בזמן מלחמה. הצילום כמו אומר למפגינים: הנה, האויבים שלנו שמעו וראו אתכם, הם ניסו להגשים את משאלתכם לפגוע בבית, להזיק לנתניהו עצמו." ["הארץ", 23.10].
אני מסכים עם הביקורת של נעמן כהן ושלך על יובל נוח הררי, היורד הגאה. אינני מוסמך לקבוע לגבי מפעלו הפילוסופי-היסטורי, אבל למיטב הבנתי אין בדבריו חוכמה גדולה, וגם הציונות שלו מרחוק לא ממש מדברת אל ליבי.
פניה עוז זלצברגר לא התנסחה בחוכמה, אבל יש יסוד לחשש שלה ש"העילית", שמזוהה עם "שמאלנים" ו"בוגדים", עלולים לקחת את המזוודות ולרדת מהארץ, ובלי העילית הזאת אנחנו נדמה לתימן, עיראק וכו'.
נעמן כהן מתאר את הגיהינום שעברה פאוזיה אמין סידו בידי דאע"ש וחמאס – מעניין כמה עדויות של זוועות שמבצעים "שליחי מוחמד" צריכות עוד להגיע למערב כדי שיבינו כי המדיניות שלהם כלפי ישראל היא פרוורטית ומטומטמת. וכן, נעמן כהן מתאר את שמחת יישובי ואדי ערה לאסון שקרה בבסיס טירונים של גולני. אם אינני טועה, גולדה מאיר הצליחה לשכנע את מלך ירדן לוותר על יישובי ואדי ערה כדי לא לחסום את הכביש מחדרה לעמק, וזה מה שקיבלנו – גיס חמישי בתוך המדינה.
שלך –
משה גרנות
* אבי זיו: עכשיו רק חסר איזה פרופסור שבשביל קצת תשומת לב יציע לקרוא רחוב על שמו [של סינוואר].
* רוגל אלפר: "מול הבית הזה נערכו הפגנות רוויות כאב וזעם, של ציבור שלא הסתיר את תיעובו לנתניהו ושרואה בו את מחריב המדינה. מחוץ לבית הזה בוצעו מעצרים רבים של אזרחים מתנגדי־משטר שיוחסו להם כוונות (מופרכות ומומצאות) לפגוע פיזית בזוג נתניהו. הכטב"ם שפגע בחלון חדר השינה בבית בקיסריה ניסה לעשות בדיוק מה שיוחס למוחים הבוגדים: לפגוע פיזית בנתניהו. להתנקש בו. אבל צריך להיות חירש כדי שלא לשמוע את הסאבטקסט שכל ישראלי המביט בצילום מבין גם בלי להיות מודע לכך שהבין. הצילום הזה קושר אסוציאטיבית בין המוחים ובין איראן וחיזבאללה המנסים להתנקש בראש הממשלה בזמן מלחמה. הצילום כמו אומר למפגינים: הנה, האויבים שלנו שמעו וראו אתכם, הם ניסו להגשים את משאלתכם לפגוע בבית, להזיק לנתניהו עצמו." ["הארץ", 23.10].
שועלה
מבחר חדש משירתה של אסתר ראב (פתח-תקוה 1894 – טבעון 1981), שכונתה "המשוררת הארצישראלית הראשונה", וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.
בעריכת הלית ישורון
הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020
בשנת 2021 נמכרו 648 עותקים של הספר
בשנת 2022 נמכרו 298 עותקים של הספר!
בשנת 2023 נמכרו 247 עותקים של הספר!
בס"ה נמכרו 1,193 עותקים
הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה (kibutz-poalim.co.il)
ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978
או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il
המחיר 59 שקלים לפני משלוח
אהוד: זה הספר היחיד משירי אסתר ראב הזמין כיום לרכישה.
הכרך "אסתר ראב / כל השירים" אזל מזה שנים רבות.
לפני יותר מ-100 שנים, בתל-אביב, בסיוון תרפ"ב, קיץ 1922, התפרסמו מעל דפי חוברת "הדים", שיצאה לאור בעריכתם של אשר ברש ויעקב רבינוביץ, שלושת שיריה הראשונים של אסתר: "אני תחת האטד", "כציפור מתה על הזרם" ו"לעיניך האורות, המלאות".
הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות
כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.
אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.
מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג
מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג
ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"
בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.
©
כל הזכויות שמורות
"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2185 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה תשע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית
המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום
פרופ' יוסי גלרון ב-Ohio State University
פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא
את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:
http://benezer.notlong.com
http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm
מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגל") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את אלפי הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.
http://benezer.notlong.com
http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm
מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגל") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את אלפי הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.
אל"מ (מיל') ד"ר משה בן דוד (בנדה): "...יוצאים מכלל זה 'חדשות בן עזר' והסופר הנידח, שהינם 'עופות די מוזרים' בביצה האינטלקטואלית המקומית, בהיותם חפים מכל שמץ של התקרנפות, תקינות פוליטית, אג'נדות מגדריות, אמוניות, חברתיות ופוליטיות – והתעקשותם לשחות נגד הזרם." ["חדשות בן עזר", 14.6.2021]
"שנה טובה אהוד, לך ולכל היקרים לך! מוריד בפניך את הכובע, על הכישרון, הנחישות וההתמדה כמו גם על עוז הרוח והיושר האינטלקטואלי. מי ייתן ותזכה לעוד הרבה שנים טובות ופוריות." ["חדשות בן עזר", 18.9.23].
פינת המציאות: חינם!
היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר
נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח
רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי
*
מסעות
כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!
עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!
05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה
94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי.
*
היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל
אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!
וכן "מנחום גוטמן לאליאס ניומן" ו"נחום גוטמן, מאמר", ס"ה 53 עמ'
עד כה נשלחו קבצים ל-2,082 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,088 מנמעני המכתב העיתי.
*
את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".
עד כה נשלחו קבצים ל-2,691 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,
צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,
וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16.
עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!
עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,453 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.
אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!
עד כה נשלחו קבצים ל-106 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,636 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"
[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-107 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-77 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!
עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!
עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-40 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!
עד כה נשלחו קבצים ל-39 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-50 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"
עד כה נשלחו קבצים ל-39 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת "מחווה לאברהם שפירא", הערב נערך בבית אברהם שפירא ברחוב הרצל בפתח-תקווה בתאריך 18.12.2005 בהשתתפות ראובן ריבלין, מאיר פעיל, מרדכי נאור, חנוך ברטוב ואהוד בן עזר
עד כה נשלחו קבצים ל-1680 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים
עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!
עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-32 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "הפרי האסור", שני שערי סיפורים!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!
ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"
סִפּוּרִים לִילָדִים
עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-35 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-10מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד" עם מאמרי ארנה גולן ומשה גרנות.
עד כה נשלחו קבצים ל-31 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!
עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הקובץ (171 עמ') "ידידי יצחק אורפז"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הקובץ "יהושע קנז – דברי חברים"!
רות אלמוג, אהוד בן עזר. עזי שטרן. יפה ברלוביץ.
עד כה נשלחו קבצים ל-2182 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת "100 שנים לרצח ברנר" מתוך "חדשות בן עזר", גיליון מס' 1641 ביום 2.5.2021, במלאת 100 שנה לרציחתם בידי ערבים של הסופרים יוסף חיים ברנר, צבי שץ ויוסף לואידור ביום 2.5.1921.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת
יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).
מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
הרצאת עמנואל בן עזר, נכדו של יהודה ראב, על תולדות פתח-תקווה.
https://www.youtube.com/watch?v=h81I6XrtAag
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,647 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.
*
את צרופת החוברת "פפיטה האזרחי 1963"
עד כה נשלחו קבצים ל-2,295 מנמעני המכתב העיתי.
*
את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.
*
את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת ארנה גולן: הוויתור. אימי, זיכרונה לברכה, היתה צדקת גמורה. הדרמה השקטה בחייה של חלוצה וחברת קיבוץ.
עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,374 מנמעני המכתב העיתי
ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-10 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת דאוד אבו-יוסף.
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד לרומאן של עדי בן-עזר "אפרודיטה 25"!
Adi עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: "תחנת הרכבת".
עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
שונות
את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").
עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
הבלוג של דני קרמן
https://dannykerman.com/2021/10/28/ehud_ben_ezer
דברים שעשיתי עם אודי – שירים למתבגרים
כולל חלק ניכר מהעטיפות ומהאיורים שעשה דני קרמן לספרי אהוד בן עזר
כדי להיכנס לבלוג יש ללחוץ אֶנטר ועכבר שמאלי
*
את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,232 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939
*
את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"
בשנים 2005-2009!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי
*
מסעות
כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!
עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!
05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה
94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי.
*
היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל
אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!
וכן "מנחום גוטמן לאליאס ניומן" ו"נחום גוטמן, מאמר", ס"ה 53 עמ'
עד כה נשלחו קבצים ל-2,082 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,088 מנמעני המכתב העיתי.
*
את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".
עד כה נשלחו קבצים ל-2,691 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,
צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,
וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16.
עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!
עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,453 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.
אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!
עד כה נשלחו קבצים ל-106 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,636 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"
[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-107 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-77 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!
עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!
עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-40 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!
עד כה נשלחו קבצים ל-39 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-50 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"
עד כה נשלחו קבצים ל-39 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת "מחווה לאברהם שפירא", הערב נערך בבית אברהם שפירא ברחוב הרצל בפתח-תקווה בתאריך 18.12.2005 בהשתתפות ראובן ריבלין, מאיר פעיל, מרדכי נאור, חנוך ברטוב ואהוד בן עזר
עד כה נשלחו קבצים ל-1680 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים
עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!
עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-32 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "הפרי האסור", שני שערי סיפורים!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!
ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"
סִפּוּרִים לִילָדִים
עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-35 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-10מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד" עם מאמרי ארנה גולן ומשה גרנות.
עד כה נשלחו קבצים ל-31 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!
עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הקובץ (171 עמ') "ידידי יצחק אורפז"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הקובץ "יהושע קנז – דברי חברים"!
רות אלמוג, אהוד בן עזר. עזי שטרן. יפה ברלוביץ.
עד כה נשלחו קבצים ל-2182 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת "100 שנים לרצח ברנר" מתוך "חדשות בן עזר", גיליון מס' 1641 ביום 2.5.2021, במלאת 100 שנה לרציחתם בידי ערבים של הסופרים יוסף חיים ברנר, צבי שץ ויוסף לואידור ביום 2.5.1921.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת
יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).
מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
הרצאת עמנואל בן עזר, נכדו של יהודה ראב, על תולדות פתח-תקווה.
https://www.youtube.com/watch?v=h81I6XrtAag
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,647 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.
*
את צרופת החוברת "פפיטה האזרחי 1963"
עד כה נשלחו קבצים ל-2,295 מנמעני המכתב העיתי.
*
את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.
*
את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת ארנה גולן: הוויתור. אימי, זיכרונה לברכה, היתה צדקת גמורה. הדרמה השקטה בחייה של חלוצה וחברת קיבוץ.
עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,374 מנמעני המכתב העיתי
ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-10 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת דאוד אבו-יוסף.
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד לרומאן של עדי בן-עזר "אפרודיטה 25"!
Adi עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: "תחנת הרכבת".
עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
שונות
את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").
עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
הבלוג של דני קרמן
https://dannykerman.com/2021/10/28/ehud_ben_ezer
דברים שעשיתי עם אודי – שירים למתבגרים
כולל חלק ניכר מהעטיפות ומהאיורים שעשה דני קרמן לספרי אהוד בן עזר
כדי להיכנס לבלוג יש ללחוץ אֶנטר ועכבר שמאלי
*
את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,232 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939
*
את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"
בשנים 2005-2009!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר
עד כה נשלחו קבצים חינם ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ PDFחינם
עד כה נשלחו קבצים ל-2,253 נמעני המכתב העיתי
ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.
הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!
📑 בגיליון:
- שירי אסתר ראב: שִׁירִים מִבֵּין הַזְּמַנִּים
- יוסי אחימאיר: סוכה מול מיגונית
- אהוד: גם במלאת לה שנה, את מלחמת "שמחת תורה" תשפ"ד, 7 באוקטובר, אי אפשר לסכם כל זמן שישראל עדיין מותקפת, איראן טרם הוכתה, המלחמה נגד חיזבאללה נמשכת, החמאס בעזה לא מוגר סופית והחטופים טרם הוחזרו:
- איליה בר-זאב: בתעלה של מים מתוקים
- אורי הייטנר: 1. הבית שנבגד
- מוקי אלדד: שִׂמְחַת תּוֹרָה
- עדינה בר-אל: "בנתיב של טל"
- י"ז: פרורי זיכרונות מימי הסטודנטורה
- בת-שבע אריאלי: מהפרדס למושבה
- כלבים הם שדכנים טובים: שיר מאת חיימקה שפינוזה, לוטש מילים
- 150 שנה לעליית זרח ורחל לאה ברנט: המועצה לשימור אתרי מורשת בישראל
- יפה ברלוביץ: עם חגיגות מאה וחמישים שנה לעלייתם
- אהוד בן עזר: ברנר והערבים
- ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":: * אהוד היקר, מיכל סנונית מתארת את החלוצים ואת ההתיישבות העובדת כצנועים – אני עבדתי שכם אל שכם עם אנשי העלייה השנייה והשלישית – הם היו בעיניי נפילים!
- שאר הגליון