ואם תחליטו את הבריכה שלו שם לשפץ

אנחנו גם אותה נפוצץ!

לפיד ישראל שוב בערחוסל רב מרצחים סינווארמשפחות כה מוכותמייחלות לנס של סוכותמטה של משה הכה בכל אישנא השיבנו ה-101 ממש חיש.

לדמותו של דב בן יעקב

המנהל המיתולוגי של מכון גנזים

[פורסם לראשונה בעיתון "הארץ" מיום 16.19.24].

דב (גבירצמן) בן-יעקב הידוע בכינויו בולק, היה המנהל המיתולוגי של מכון "גנזים", שליד אגודת הסופרים העברים בישראל, במשך שלושים שנה – משנת 1966 ועד יום מותו, בשנת 1995. אף שקדמו לו בניהול המכון אנשי ספרות מובהקים, היה זה בולק שבניגוד לקודמיו בתפקיד, לא היה סופר, ביבליוגרף או חוקר ספרות, הוא היה זה שעיצב את המכון ברוחו ובדמותו – מעורב בחיי הסופרים והספרות במדינה, פתוח לציבור הרחב, תוסס ודינמי.

בולק היה בראש ובראשונה "צייד ארכיונים" מיומן, עירני וזריז, מהאסכולה הפרטיזנית, שלא בחל כמעט בכל דרך אפשרית להשיג כל ארכיון ספרותי שחשק בו. מכל השיטות שאימץ לעצמו בציד ארכיונים חדשים, ומדובר בלא פחות ממאות אוספים של סופרים, משוררים ויוצרי ספרות אחרים, אותם איתר והביא לגנזים, הצליח במיוחד בשיטת "היושבים שבעה" שלו. בולק היה עובר כל בוקר על כל העיתונים וגוזר מהם את מודעות האבל על אנשי-עט שהלכו לעולמם. לאחר מיספר ימים, כאשר המשפחה האבלה עדיין ישבה שבעה, הוא היה מתייצב בביתם וכך יוצר עימם קשר אישי ראשוני. הופעתו הבלתי צפויה בבתי האבלים, שהיתה לבטח צעד מקורי ונועז, עוררה לא פעם השתאות מצד המשפחה ולעיתים אף מבוכה לא מעטה.

במקרה אחד, הזוי לחלוטין, דמה בולק דמיון מפתיע לאחיו של הנפטר, אח שנעלם בערבות סיביר אחרי השואה ולא נודעו עקבותיו. ההתרגשות שקמה בבית הנפטר עם התגלותו המפתיעה של "האח האובד" לא שככה עד מהרה, עד שבולק הצליח במאמצים מביכים לשכנעם שהסיבה האמיתית להופעתו הלא צפויה בביתם, שונה ממה שהם חשבו ומכאן שאין כל סיבה לשמחה ולהתרגשות הרבה שאחזה בהם.

היכרתי את בולק בעשרות מפגשים איתו, בחדרו האפלולי בגנזים, שערמות של חומר ארכיוני מכל סוגיו: תיקים, עוקדנים, חוברות, עיתונים, כתבי יד, כרזות, תצלומים ופריטים אחרים, היו דחוסים עד התקרה, להתפקע, בארונות עץ ובכונניות ענתיקה וגם על השולחנות המאובקים ועל הרצפה, שנעלמה לחלוטין תחתיהם, ומביקוריו התכופים במקום עבודתי, בגנזך המדינה.

השיחות בינינו נסבו בעיקר על נושאים הקשורים לתחום עבודתנו המשותף – ארכיונים. מעולם לא שמעתי ממנו זיכרונות על עברו ההרואי בתקופת המלחמה וכמובן שום מילה על פעילותו החשאית והנועזת לאחריה, במסגרת "קבוצת הנוקמים" של אבא קובנר, קבוצה של פרטיזנים ואנשי מחתרת יהודים, שעסקו באירופה במרדף רצחני אחרי פושעים נאצים ומשתפי פעולה מקומיים.

רק לאחר מותו, כאשר נדרשתי לכתוב עליו דברי הספד, בכתב העת של הארכיונאים, גיליתי את שלל העדויות, הראיונות המוקלטים ודברים רבים שהוא עצמו כתב ואחרים כתבו עליו. למדתי מהם שהוא נולד בשנת 1915, כלומר היה כבן שבעים, כשהכרתיו לראשונה. בדיעבד הופתעתי מאוד. שכן ראשו שלא נזרקה עליו כמעט שיבה, קומתו הזקופה, גזרתו הדקה ובעיקר תנועותיו הקלילות והספורטיביות, לא יכלו לגלות את גילו המתקדם ולבטח לא את משא התלאות שעברו עליו בשנות המלחמה ולאחריה. עוד למדתי מהם, שכנער צעיר הוא הצטרף לקן "השומר הצעיר" בעירו, צ'נסטוחוב, בדרום-מערב פולין וכבר אז התבלט בין חבריו בכושרו הארגוני ובמנהיגותו. בראשית המלחמה, כשהוא מבוגר יחסית וכבר נשוי ואב לילד הוא עזב את ביתו, חזר אל חבריו וחניכיו בתנועה והצטרף לקומונה, "הקולקטיב השומרי", שפעל במסתור באחד מבתי הגטו ונערך למשימות ההגנה והלוחמה בגרמנים ובמשתפי הפעולה הפולנים, באימוני קרב סדירים, ברכישת נשק ובייצור תחמושת.

אחר ההתקוממות הראשונה בגטו צ'נסטוחוב, בינואר 1943, נבחר בולק בזכות עוז רוחו ותושייתו לצאת מטעם הארגון הלוחם יחד עם חיים רוזנטל מ"קולקטיב דרור", לשליחות נועזת שמטרתה לאתר מקום מסתור ביערות קוניצפול, במרחק 60 ק"מ מעירו. מסתור, אליו יוכלו להגיע ולהתרכז לוחמי המחתרת היהודית מצ'נסטוחוב, כל אלה שיישרדו את האקציות ואת חיסול הגטו וממנו ייצאו לפעולות הלוחמה.

עמיתו רוזנטל מפרט בעדותו: "יצאנו מהגטו בראשית פברואר 1943, בעיצומו של החורף. התחפשנו כאיכרים היוצאים לעבודה – חבל כרוך מסביב לגוף ומקל על השכם. לא ידענו את הדרך ולמען הזהירות היינו צריכים לעקוף כפרים רבים. מהתדריך שקבלנו ידענו רק את שמו של הפולני שאליו עלינו להגיע, בכפר מיכאלוב, ליד העיירה קוניצפול. לפנות ערב הגענו אל בית האיכר שעמד בשולי הדרך סמוך ליער, שהשתרע לאורך קילומטרים."

בביתו של האיכר ובעצם באורווה מחוץ לביתו, בחברת סוס העבודה שלו, שהו בולק וחברו במשך שבועות ארוכים. בין לבין יצאו מהאורווה ושוטטו ביער כדי להכירו וכדי לאתר מקום ריכוז אידיאלי שישמש מסתור בטוח לעשרות לוחמים, אך גם אתר שיאפשר נגישות קלה ושליטה על נתיבי התחבורה של הצבא הגרמני והמשטרה הפולנית.

עוד למדתי מהעדויות שמסר בולק, שלאחר החיסול הסופי של גטו צ'נסטוחוב, בסוף יוני 1943 והמרד שפרץ במהלכו, בו נפלו רבים מלוחמי המחתרת היהודית, הגיעו למקום הריכוז ביער טיפין טיפין כשלושים לוחמים ששרדו את האקציות ואת הלחימה מול הגרמנים בגטו. כמי שהיה כבר "בן המקום", היה בולק מנהיג הקבוצה שהסתתרה ביער והרוח החיה ברוב פעולות הלחימה מול הצבא הגרמני, אך גם נגד קבוצות של פרטיזנים פולנים אנטישמים, שהתנכלו לפרטיזנים היהודים, בגדו בהם וחיסלו מדי פעם, ללא כל סיבה, רבים מהם. עקב כך וכתוצאה מהקרבות עם הצבא הגרמני, נותרו עם בולק בסיום המלחמה רק 15 לוחמים.

ביולי 1944, הגיע בולק בראש שורדי קבוצתו ללובלין שהיתה מוצפת אז באלפי פליטים: אסירי מחנות הריכוז, לוחמי מחתרות ופרטיזנים שלחמו ביערות, חברי תנועות הנוער ששבו ממרכז אסיה ועוד רבים אחרים. בלובלין החל אבא קובנר לחפש שותפים לרעיון הנקם ובולק "שרצון הנקם בער ממש בעצמותיו," כפי שהעידו רבים מחבריו – לאחר שאיבד במלחמה את כל בני משפחתו ובהם גם את אשתו ובנו האהובים, אותם הוא לא שכח לעולם – הצטרף מיד עם אנשיו לקבוצה החשאית של קובנר, שמנתה כבר כחמישים איש ונמנה עד מהרה על מנהיגיה. תוכנית הנקם הראשונית שהלכה והתגבשה, עליה נוספו עם הזמן תוכניות נקמה אחרות, נועדה לדבריה של פרופ' דינה פורת, הביוגרפית של אבא קובנר וכותבת המונוגרפיה הדפינטיבית על פרשת הנוקמים: "להרוג מיספר רב של גרמנים באופן שיעורר הד בעולם ויהווה את נקמתו של העם היהודי, על אשר עוללו לו."

תוכנית אחת היתה, להרוג שישה מיליון גרמנים על ידי הרעלת מערכות המים בכמה ערים גדולות בגרמניה; תוכנית שנייה, מצומצמת יותר – למרוח רעל על תחתית כיכרות הלחם המיועדות לאנשי האס.אס. שהיו עצורים במחנות השבויים של בנות הברית בגרמניה; והשלישית – להרוג את אותם שבויים, רבים ככל האפשר, בירי או בחניקה.

בינתיים עזב בולק את קבוצתו, עבר לצפון איטליה ופעל במסגרת ארגון "הבריחה", תנועת הנדידה של שורדי השואה מארצות מזרח אירופה, שפנו אל נמלי הים התיכון, מהם קיוו להגיע לחופי הארץ בהעפלה לגלית ובלתי-לגלית. באיטליה עמד בולק בראש "המחלקה הכלכלית" של ארגון הבריחה, שמשימתה העיקרית היתה גיוס כספים, עבור פעילות הארגון. לשם כך, הוא מעיד, הקים רשת של חלפני כספים, שעסקו בהמרות מטבע סיבוביות בסכומי עתק, בשוק השחור של מיספר מדינות. השיטה היתה פשוטה. לקנות בגרמניה במחיר אפסי כמויות גדולות של שילינגים אוסטרים מזויפים, להמיר אותם באיטליה בכסף מקומי ובכסף הזה לקנות בגרמניה מרקים במחיר מוזל ולמכור אותם באיטליה ברווח גדול, וחוזר חלילה.

משפטי נירנברג שהחלו באוקטובר 1945 ושנועדו להעמיד לדין ולהעניש את צמרת המשטר הנאצי, עוררו בלב הנוקמים את החשש שלא ייעשה משפט צדק ושהעונשים שיוטלו על הפושעים הנאצים לא יהלמו את חומרת מעלליהם. מתוך הנחה זו החליטו בולק ושניים מעמיתיו, על דעת עצמם וללא אישור ממפקדת ארגון הנקם, לא לחכות לתוצאות המשפט ולקחת את מעשה הענישה לידיהם. הם שמו להם למטרה ראשונית להרוג את הרמן גרינג, השני בחשיבותו אחרי היטלר, הבכיר מבין כל הנאשמים וגם הנפוח והדוחה מכולם. ההתנקשות בו נועדה להתבצע בעת היכנסו לאולם בית המשפט או ביציאה ממנו. לבושים במדי הצבא הבריטי ומצוידים בתעודות מזויפות, הצליחו שניים מהם (השלישי נעצר כשהתגלתה תעודתו המזויפת) להתגבר על מכשולי הגבולות ולהגיע לגרמניה.

בנירנברג נודע להם שאנשי קבוצת הנקם, שכבר התמקמו בעיר לפניהם, החלו בהכנת תוכניות נועזות ורחבות הרבה יותר לחיסול הנאשמים במשפט. אחת מהן היתה להטמין פצצת זמן באולם ובדרך זו להרוג את כל הצמרת הנאצית שעמדה למשפט והאחרת – לפרוץ לאולם בקבוצה גדולה של לוחמים חמושים ולירות ישירות בכל 21 הנאשמים. אולם תוכניתם דלפה החוצה והאמצעים שנקטו בעקבות כך שלטונות הצבא האמריקאים, שאיבטחו את בניין בית המשפט, מנעו כל אפשרות להוציא לפועל את תוכניתם הנועזת.

שנה וחצי לאחר שעלה ארצה ביוני 1946 והצטרף לקיבוץ עין החורש, חזר בולק לאירופה, יחד עם עוד שישה חברים, כדי להמשיך שם בפעולות הנקם וציד הפושעים הנאצים, בניגוד לדעתם של ראשי היישוב.

מאחר שהם היו במעקב על ידי שלטונות המנדט, שניסו למנוע את ביצוע תוכניתם הרצחנית באירופה, נאלצו חברי הקבוצה לעזוב את הארץ בחשאי, בזהות בדויה או כנוסעים סמויים. כך גם יצא בולק לאירופה, כנוסע סמוי באוניית משא להובלת פחם. תוכניותיהם של החוזרים לנקום באירופה השתבשו מסיבות שונות, שלא כאן המקום לפרטן. רובם חזרו לארץ לאחר שנה-שנתיים וביניהם בולק, מאוכזבים ומתוסכלים מהעובדה, שמוסדות המדינה שקמה בינתיים, לא היו מוכנים לשתף איתם פעולה ולסייע להם בביצוע תוכניות הנקם.

האכזבות והתסכולים של החוזרים מאירופה אינם מתיישבים עם הדברים שסיפר בולק לחבריו בארץ לאחר שחזר משם ואף העלה אותם בכתב, בדו"ח המסכם את פעולותיהם הנועזות והמוצלחות מאוד, כביכול, של קבוצת הנוקמים הקטנה שהוא עמד, לדבריו, בראשה. דבר שלא היה מדויק. קשה מאוד להשתכנע באמיתות הדברים אותם הוא מתאר בדו"ח שלו, הכתוב ביידיש, בעילום שם וללא חתימתו. בין "הפעולות הנועזות" שכמעט כולן אינן מתקבלות על הדעת ושגם אין להן כל סימוכין ממקורות אחרים: פיצוץ אדיר בבית חרושת לנשק, באמצע 1948, שבו נהרגו 600 איש ונפצעו אלפים; הרעלה למוות של 300 איש בבית חרושת אחר; הפצצה מהאוויר של שתי האוניות הגדולות של גרמניה, בעזרת טייס יהודי אמריקאי; הרעלת אחיו של יוזף גבלס, ועוד שורה ארוכה של פעולות נועזות ומשמעותיות. על אף כל אלה אמינים יותר דבריו, בהם הוא מסכם בדו"ח שלו את כישלון ניסיונות הנקם, במשפט אחד שאינו ניתן לערעור "הנקמה הגדולה שלנו לא התבצעה ועל כך אני כואב עד היום."

רבים מחבריו ובהן ויטקה קמפנר, רעייתו של אבא קובנר, שנכונה ביכולת הבחנה חדה, מעידים על בולק שלצד קסמו האישי ותכונותיו הנעלות, הוא היה גם "פנטזיונר" כפייתי.

קשה היה לדמיין כשנפגשנו, איך איש עדין, פואטי ואלגנטי כל כך, יזם ופעל כך באירופה לאחר המלחמה, כפי שלמדתי להכירו מהדברים שקראתי ממנו ועליו לאחר מותו. אולם כאן בארץ, היו "מחוזות הצייד" של בולק שקטים ונעימים יותר, יחסית. במרדף הבלתי פוסק שלו אחרי ארכיונים של אנשי ספרות שהלכו לעולמם, נאלץ לא פעם לזחול במרתפים אפלים ועבשים, לטפס לעליות גג מאובקות ולנבור במחסנים פרוצים לגשם ולרוח, כדי לגלות אוצרות ספרותיים, נטושים ומתכלים.

באחד מביקורי אצלו, הוא סיפר לי בהתרגשות רבה איך שנים לאחר מותה של לאה גולדברג הוא חזר לבית אימה בירושלים ומצא בתוך ארונות עץ מתפוררים, במרתף הבית, כתבי יד רבים וביניהם גם את שבע המחברות של יומניה האישיים, החושפים את חייה האינטימיים של המשוררת האגדתית והמהווים מקור חשוב למחקר על חייה ויצירתה, שערכם לא יסולא בפז. בגלל צנעת הפרט, נשארו יומנים אלה סגורים וחתומים בארכיון "גנזים" במשך שנים רבות, עד שנחשפו לציבור ולימים גם פורסמו, כמעט בשלמותם, בידי חוקר הספרות פרופ' גדעון טיקוצקי.

בימיו של בולק, שקק מכון גנזים חיים תוססים. בנוסף לקומץ העובדים הקבועים, עבדו בו אז לא פחות משמונה עשרה מתנדבות ומתנדבים, שעסקו בסידור וברישום אלפי כתבי היד, שבולק הצליח לאתר ולהביאם לגנזים. כפי ששח לי לא פעם, המתנדבים נבחרו באופן אישי על ידו, בקפידה רבה, כדי למנוע חדירת עובדים היכולים לחמוד כתבי יד יקרים של אנשי-עט נודעים, ששוויים בשוק יכול היה להגיע למאות ואף לאלפי דולרים. בחשדנותו ובשיטות החקירה בהם התנסה בפרטיזנקה, הוא רכש מיומנות אבחנה שאפשרה לו לברור עבור הארכיון רק עובדים ישרים ואמינים ביותר.

הייתי מגיע בבוקר לחדרו של בולק, ומיד הוא היה מתחיל בטקס הקבוע: "אתה זוכר?" היה קורץ לי בעייני התכלת הבהירות שלו "צריך להתחיל את היום ברגל ימין" ואז היה שולף בזריזות מבר המשקאות שלצידו בקבוק קוניאק ובלי שאלות מיותרות מוזג לשנינו שתי כוסות גדושות, מהנוזל החריף והריחני. מעולם לא ראיתי בארץ ארכיון מצויד בבר משקאות ומנהלו מתחיל את יום עבודתו, בהשקת כוס ברנדי עם אורחיו.

אי אפשר לתאר את חיי היום-יום במכון גנזים, בימיו של בולק, בלי להיזכר בפרלמנט שהיה נערך בחדרו בכל יום שישי. לפרלמנט הקבוע, היו מתכנסים בצהרי היום כתריסר אנשי-עט ידועי-שם ומקיימים דיונים סוערים על מצב האומה והמדינה, על תרבות וספרות ועד לרכילות קרתנית ומפולפלת. ובולק, כדרכו בקודש, עם בקבוק הקוניאק הנצחי בידו, משקה את אורחיו הבוהמיינים ומנצח על המהומה.

ד"ר משה מוסק

גילויי האנטישמיות בארה"ב המציפים את התקשורת והאוניברסיטאות מאז אירועי ה-7 באוקטובר 2023 – מתגלים חדשות לבקרים כבעירה ספונטנית הלוחכת כל חלקה טובה. האם ניתן לכמת את התופעה?

כן. סקר רציני בהנחיית IRA SHESKIN – פרופסור לגיאוגרפיה ומנהל פרויקט הדמוגרפיה במכון ללימודי יהדות בת-זמננו באוניברסיטת מיאמ – חשף כי 3.5 מיליון יהודים אמריקנים, מתוך אוכלוסייה בת 5.8 מיליון, כלומר 61% חוו פגיעות אנטישמיות מאז ה-7 באוקטובר, 2023.

חמישית מילדיהם (380,000) חוו זאת גם כן. כמו כן מצא הסקר כי בקהילות מאורגנות דיווחו 25% מכלל הבוגרים על אירועים אנטישמיים (כפול ממיספרם בסקרים קודמים).

מדאיג במיוחד ש-3 מתוך 4 יהודים אינם מדווחים על אירועים כאלה לגורמים חיצוניים מעבר לבני-משפחתם הקרובים. תחושת חוסר הבטחון הזו הוליכה לשינוי בהתנהגות– 27% מהמשיבים נמנעים מזיהויים כיהודים במקומות עבודתם (עלייה מ-18% מלפני ה-7 באוקטובר). 25% מהמשיבים המשתייכים לקהילות מאורגנות דיווחו על גרפיטי, איומים ותקיפות. 7.21% דיווחו באותה תקופה על עסקים שהושחתו ע"י פורעים אנטישמיים, ועוד 18% חשו שלא בנוח במקומות עבודתם בשל יהדותם. כתוצאה מכך רק 46% מתוכם מאמינים באפקטיביות של רשויות אכיפת החוק.

ההטרדות לא פסחו על העולם הדיגיטלי. מאז ה-7 באוקטובר 58% נחשפו לתכנים אנטישמיים ברשתות החברתיות, מהם 16% בגלל זהותם היהודית (כפול ממיספרם בסקר של שנת 2020). רשימת הפוגעים:

FACEBOOK – 59%

– INSTAGRAM39%

X-TWITTER – 28%

YOUTUBE – 23%

TIKTOK – 19%

בקמפוסים המצב מדאיג במיוחד. 39% חשו אי-נוחות או חוסר-בטחון בשל זהותם היהודית, בעוד ש-29% חשו מנודים כקבוצה או אירוע בקמפוס מאותה סיבה.

מה שמדאיג עוד יותר, מעל 1 מתוך 4 סטודנטים חש אפלייה או יחס מתנכר מצד סגל ההוראה בשל זהותם היהודית, ובשל חששם 35% מתוכם גזרו על עצמם שתיקה ונמנעו מלהביע דעה על ישראל (לעומת 29% בסקר קודם).

עבורי אין בכל אלה חדשות מרעישות. עוד לפני חצי יובל אחד מבניי היה סטודנט באוניברסיטה פרטית בצפון-קרולינה. חרף העובדה שנרשם למגמה טכנית ראשית, ועסקית כמשנית, חוייב גם ב"השכלה כללית" שכללה היסטוריה אמריקנית ועולמית. הפרופסור הטיל על הכיתה לחקור את הנושא הישראלי/ערבי. בני כתב מה שכתב. כדי לקבל ציון "עובר" הפרופסור הורה לו לשנות בחיבורו את התואר "טרוריסטים" שהעניק לאש"ף – ל"לוחמי-חופש". משסירב בני לדיקטט הזה קיבל ציון "נכשל" שאיים על קבלת התואר אשר לשמו נרשם לאותה אוניברסיטה. נתתי לו להתמודד לבדו במערכה. הוא הגיע עד הדיקן אשר תיקן את המעוות. ככה זה התחיל עד שכיום זה התפשט כאש קוצים.

עם התקרב הבחירות לנשיאות ארה"ב מצא הסקר כי האנטישמיות תופסת מקום חשוב במחשבתם הפוליטית. 43% ציינו כי מצב הדברים הנוכחי ישפיע על צורת הצבעתם!

מאידך 49% דיווחו על תמיכה בהם כיהודים מצד לא-יהודים (גידול של 33% מהסקר הקודם).

אלה נתונים מדהימים. הסקר מדגיש את מיספרי היהודים שנפגעו מאנטישמיות, לא רק את מיספר האירועים. התוצאות מדאיגות ומדגישות את הצורך בנקיטת אמצעים מיידיים לבלימת האנטישמיות בארה"ב.

חזי רפופורט

בוקה ראטון, פלורידה

15 באוקטובר, 2023

פרק עשרים ושבעה

חנינה בתי

לאחר שלושה ימים באו שני שוטרים, לבושים אזרחית, לקחת אותי לחקירה בתחנת-המישטרה שברחוב דיזנגוף. על התקופה הזו – המעצר שבא בעקבות החקירה, השיחרור בערבות עצמית, המישפט, הפירסום השערורייתי בעיתונים ובטלוויזיה שהמיט קלון על כל משפחתי המורחבת, שלושים ושלושה בנות-ובני-דוד דרגה ראשונה ושנייה מכל צד שכמעט לכל אחת ואחד מהם נכדים המשרתים כבר בצבא, חיל גדול וכבד מאוד – על כל אלה אין ברצוני להרחיב עתה את הדיבור. זאת אעשה אם-ירצה-השם כאשר אצא, בעוד כארבע שנים, בתקווה שיפחיתו את השליש ממאסרי על התנהגות טובה.

ברצוני לומר לזכותי רק עוד דבר אחד.

היחפנית אכן היתה בתה של אורנה ארזים, נכדתה של עליזה, נינתם של ההיסטוריון פרופסור גרהארד גבריאל אורלובסקי (מנוחתם עדן האב והבת) ושל פראו פרופסור תרזה אורלובסקי, שהיא כבת מאה וגרה בבית-אבות של התאחדות עולי מרכז-אירופה ולאחרונה השתתפה בחיוניות בלתי-רגילה בתוכנית טלוויזיה גרמנית על הייקים בארץ.

ויש לה למירב דודה צעירה בגילה, חנינה היתומה, שנולדה ללא-אב לעליזה אחרי מלחמת ששת הימים.

ואתה לך דע אם שלך היא או מזרעו של חנניה?

כל זה התברר לי מיד בראשית החקירה, וזה גם מה ששבר אותי והקל עליי מאוד, והודיתי מיד בכול. סיפרתי אפילו על הקעקוע הכמוס שרק בעירומה יכולתי לראותו (אף כי ביצבץ מתחתון הביקיני שלה בבריכה). הלא עתה יכולתי להסביר להם מה קרה! כי אחרת – איך יכולתי לסגת מהכחשותיי כל עוד לא היה לי נימוק מתקבל-על-הדעת לטירוף שתקף אותי? כלום רוצח אני, או אנס?

למזלי לא הסגירה מירב את כתמי הזרע שלי שנותרו על בגדיה.

תושייתה של הקטנה כשהייתי כבר קרוב לבעול אותה, ועוד קודם לכן, להטביעה באמבטיה – היא שהצילה אותה ואותי גם יחד.

אבל גם רימתה אותי. אוהו איך רימתה אותי, בתה!

בתה? נכדתה!

נכדתה? נינתה!

נינתה? אחייניתה של חנינה בתי היתומה שאותה לא ראיתי מעודי (הראו לי תמונה שלה, יפהפייה), אבל מחר, כך הובטח לי, הסכימה סוף-סוף לבוא לבקרני בכלא ואני כבר מתרגש לקראתה. בכל זאת, בחורה, בת של עליזה, אחות של אורנה, דודתה של מירב. גם היא ג'ינג'ית-כהה. כל חלומותיי.

אבל אז הודיעו פתאום מ"צוותא" אבן-גבירול שכבר קבעו תאריך להעלות את הסיפור שלי "יום השלג אשר באמבטיה" בביצוע חוג התיאטרון של הכלא, ושזה נחמד שאת כל התפקידים ימלאו גברים, (יש כאן כמה מתאימים במיוחד שיודעים לעשות נשים ונערות יותר טוב מהמקור. גם בשכיבה). התברר שהצגה שלי היא אטראקציה לא נורמאלית, אפילו שהסיפור לא חדש אבל הסופר יושב בכלא, ומוכן להיחשף. פתאום התהפך הכול. לפתע נשכח הקלון שבאינוס הקטינה. נעשיתי חביב התקשורת. העיתונאי אוליבר קרומוול, שקיבל אישור לבוא לכאן עם צלם ולראיין אותי לכתבת-תחקיר על חיי, שהתפרסמה במוסף יום השישי של העיתון הנפוץ ביותר במדינה, אמר שחבל שאני יושב רק על ניסיון לאונס ושלא אני דפקתי לעליזה את הראש באבן כי אז זה היה יותר תקשורתי (וממילא גם חל עליו כבר חוק ההתיישנות) ומעמדי במדיה היה אז עוד יותר חזק ויכולתי אפילו להכתיב תנאים אצל מי אני מופיע ולקבל תשלום על הריאיון (כאילו אני זקוק לכסף!)

לאחר הכתבה במוסף, (נוסף לתמונותיי מהכלא הובאו בה תמונות המשפחה והפרדסים מראשית ייסודה של המושבה), הביעה הטלוויזיה עניין בשידור ההצגה ב"צוותא" ובשבוע הבא גם יראיינו אותי באחת מתוכניות ה"טוק שאו" הפופולאריות והתחייבתי לספר שם הכול, הכול, כמו שאמר המפיק: "להיחשף טוטאל, עד כוס-אמו!" – מה יש לדבר, בזכות הניסיון לאונס וחניקה של מירב, שאפילו לא הצלחתי להכניס לה אלא גמרתי מול עיניה בחוץ – עליתי לכותרות.

עכשיו, שתולדות-חיי הם הדבר הכי חם בתל-אביב, מה איכפת לי מה חושבת עליי משפחתי המורחבת, שלושים ושלושה בנות-ובני-דוד דרגה ראשונה ושנייה מכל צד? אני מוכן למכור אפילו את סבתא שלי כדי לזכות בעוד כמה דקות מסך, הלא אחרי הכתבה במוסף, כל שבעת המו"לים הכי חשובים בארץ (גם השמוק שגרס אותי) שלחו לי לכלא מכתבים בנוסח פחות-או-יותר דומה: "סליחה על האיחור, קראנו את כתב-היד של ספרך לפני שבע שנים והיינו מבקשים ממך לשלוח לנו באופן דחוף עותק ולהודיע לנו אם עדיין תוכל להיות בכלא ולהתראיין ממנו כאשר הספר יצא לאור. חוזה יישלח אליך וגם מיקדמה."

בינתיים, החבורה בכלא מגוונת, צעירים ומבוגרים, אשכנזים, ספרדים וגם ערבים, אסירי צווארון לבן ורוצחים, אקדמאים ואנשים פשוטים. האווירה דווקא טובה אף כי היחס לאנסים ולחונקי נשים לא כל-כך טוב. אבל יודעים שאני בעל פרדסים ולא צוחקים עליי. אפילו סידרתי פרי הדר חופשי מבית-האריזה. שלא לדבר על ההצגה ב"צוותא" שנפלה עליהם בזכות ה"קאם-בק" שלי. ויש קצין-חינוך וישנה קצינת-תרבות סימפאטית (שעודדה אותי לחזור לכתיבה כחלק מתהליך השיקום והירשתה לי לכתוב בשעות-הערב על מעבד-התמלילים של שירות בתי-הסוהר והיתה הראשונה לקרוא כל פרק חדש שכתבתי) ויש גם הרצאות רשות, לא חובה, לא כמו בצבא שמחייבים אותך לשמוע.

לפני שהתחילה הסאמאטוכה התקשורתית סביבי הופיע אצלנו ערב אחד הסופר יגאל מוסינזון שסיפר על ההמצאות שלו להפיק אנרגיה מגלי הים ואמר שהוא מוכן שאשלח לו את כתב-היד לחוות-דעת, בלי תשלום. בכלל, האווירה כאן היא של מחנה צבא, כמו במילואים-רחוק, עולם של גברים, סגור בגדרות יותר ממחנה צבא רגיל, ובלי הרבה חופשות אבל יותר טוב משירות בלבנון או בחברון. הסוהרים בסך-הכול כמו חבר'ה מפלוגת מפקדה. הולכות בדיחות בלי-סוף וכולם מכירים את כולם כמשפחה אחת. יש אמנם סורגים, וגם תא הנקרא לול שהוא תא מעצר בכניסה, אבל אין הרגשה של כלא סגור עם מסדרונות ותאים אלא של מחנה שהיה יכול להיות גם מחנה כורים או מניחי מסילת-הברזל לאילת. רק שהזין מציק לי מאוד ואני בשום אופן לא מוכן לזיין גברים וגם לא שגברים יזיינו אותי.

תל-אביב, 1999

שמות המשתתפים

אורנה ארזים (מקודם שגיב), בת של עליזה, נכדה של תרזה.

איזידור לבונה, פרופסור לספרות בירושלים.

איתן שמריהו, בעלה של נמרודה. נהרג בגבעת התחמושת.

אלפרד ברנהיים, צלם ירושלמי.

אפריים ארזים, עו"ד, אבי-בעלה של אורנה.

גברוש האחאבי, פרופסור לספרות.

ג'ורג' אדאמס, תייר בירושלים, מצאצאי מייסד המושבה האמריקאית ביפו.

גרהארד גבריאל אורלובסקי, פרופ', בעל של תרזה, אבא של עליזה, סבא של אורנה, סבא-רבא של מירב.

המספר, פרדסן, סופר-לשעבר.

חיים שמריהו, איש החינוך הקיבוצי הידוע.

חנינה, בת-זקונים של עליזה שלא מנישואים, כניראה בתו של המספר, ואולי של חנניה.

חנניה של נמרודה, נהרג בגבעת התחמושת.

ינאי ארזים, בעלה של אורנה.

לבנה זעזוע (שם משפחתה מלפני הנישואין), נופשת בבית-ההבראה בקריית-ענבים ומשוררת חובבת.

מירב ארזים, בת של אורנה, נכדה של עליזה, נינה של תרזה.

מרטין בובר, פילוסוף ירושלמי.

נמרודה, אלמנתו של איתן שמריהו.

עליזה אורלובסקי (מקודם שגיב), בת של תרזה ופרופ' גרהארד גבריאל אורלובסקי, אימא של אורנה, סבתא של מירב.

תרזה אורלובסקי, אשתו של פרופ' גרהארד, אמא של עליזה, סבתא של אורנה, סבתא-רבתא של מירב.

אהוד בן עזר / שלוש אהבות

"הן היו ארבע נשים, ארבעה דורות: תרזה, עליזה, אורנה ומירב, שלוש מהן חיות עדיין, ואני הסתבכתי עם ארבעתן – – – "

שלושה סיפורי אהבה סוערים של ארוטיקה מוזרה ופראית, של מעמדים המעוררים צחוק פרוע ושל קטעים שיש בהם הרבה כאב ועצב. ספר נועז, חושפני ומהנה.

סגנונו הצלול והקולח של אהוד בן עזר נוגע בדברים עצמם ואינו מותיר ברומאן רגע ללא התרחשות מפתיעה והתפתחות מרתקת.

סמי מיכאל על "שלוש אהבות":

"קראתי את 'שלוש אהבות' והתגלגלתי מצחוק. השפה הרהוטה והשורשית, הרעננות של העברית החדשה, העזתו לנפץ את דמות הסופר המטופח, המנהל שיחות מטופחות עם אלוהים – כל אלה מקדמים אותנו עוד צעד אל האקלים החושני האמיתי, המאפיין את מורשתו של הנרי מילר. 'שלוש אהבות' היא נובלה 'למבוגרים בלבד', למבוגרים שלא נרתעים ממצבים מביכים, ובאים על גמולם וזוכים בחיוך ממזרי.

"חשיבותה הייחודית של יצירת אהוד בן עזר מזדקרת נוכח חזותה חמורת הסבר של הספרות העברית הקאנונית בת-ימינו. אפשר שאהוד בן עזר הינו הסופר היחיד שיודע להשתמש ביד קלילה בהומור שכה חסר בדור המדינה. אהוד בן עזר בא מאותו בית היוצר שהציב על הבמה את סופרי האומה משנות השישים ועד היום, אלא שבן עזר, הלץ השובב של הספרות העברית, נוטה באומץ ליבו לתאר גם את המצחיק והמשעשע. אהוד בן עזר הוא סופר, וממאן לשחק תפקיד של כוהן או נביא."

סמי מיכאל

מה עוד. שיהודה ראב הוא הסבא של המחנכת מרים גיסין מפיק"א שבנה דני ידידנו הוא בן המחזור שלנו. אני מצרף את הבלדה "המתוקנת" שכתב דוד ומקווה שתפרסם.

בברכה,

עזרא צדקה

(פ"ת)

אהוד: לא הנוסח הראשון (של יורם טהר-לב) נכון וגם לנוסח "המתוקן" (של דוד דגני) אין כל קשר למציאות כי סבי יהודה לא היה במשלחת שלא היתה – ולכן אין טעם לפרסם אותו.

בבלדה של יורם טהר-לב?

באשר לסוגייה השנייה, הציפורים, ומהי מידת האמת ההיסטורית שבבלדה של יורם טהר-לב? – אני ממליץ לקרוא בעיון את אחרית הדבר שלי למהדורה החדשה של "התלם הראשון" משנת 1988, בייחוד בעמודים 206-207, וכן את גירסתי לסיפור "הירקונים" ונאום הרופא היווני ד"ר מזוריקי, בספרי "פרשים על הירקון", 1989.

לדעתי ד"ר מזוריקי כלל לא הובא לנחלת טאיאן (שליד הירקון) או לנחלת קאסאר (שסביב לכיכר המייסדים) בקיץ תרל"ח, 1878, אלא כשנה מאוחר יותר, כאשר כבר נקנתה נחלת טאיאן מדרום לירקון וסמוך אליו, ובאו להתיישב עליה "הירקונים".

המייסדים הראשונים, שגרו כבר באזור "הגבעה", כיכר המייסדים, נחלת קאסאר – הביאו כנראה את הרופא היווני כדי להזהיר את "הירקונים", והוא אכן צדק במאה אחוז בתחזיתו הקשה.

ועוד אני מביא קטע מעניין מרשימתה של זהבה בן-דב (נינתו של יהושע שטמפפר) "124 שנים לקניית אדמת פתח-תקווה" שנדפסה בעיתון "הצופה" ביום 9.7.2002. והנה דבריה בסוף הרשימה:

הבלדה על הציפורים ושלושת המייסדים שנכתבה [כלומר, מקור הסיפור לשיר של יורם טהר-לב] על ידי נכדו של סלומון, לא נאמנה לעובדות ההיסטוריות. אגדת הציפורים האמיתית היא זו: אחיו של [יהושע] שטמפפר [הכוונה לאחיו הצעיר, מנחם-יהודה שטמפפר] שאל אותו: "מאין לקחת את העוז לקנות אדמה וליישב בה אנשים, למרות שהרופא היווני אמר שהמקום מלא מחלות ואפילו הציפורים לא באות?"

ענה לו שטמפפר: "כששמעתי את דברי הרופא, נזכרתי באגדה על רבי עקיבא וחכמים שראו את חורבן המקדש ושועלים מהלכים בו. חכמים בכו ורבי עקיבא מצחק. שאלוהו: "למה אתה מצחק?"

אמר להם: "אני מצחק כי כשם שהתגשמה נבואת החורבן כן תתגשם נבואת הגאולה. והנה בהפטרה כתוב: 'ראיתי ואין האדם וכל עוף השמיים נדדו." (ירמיהו ד', ב'). אין כאן ציפורים כי אין אדם. אנחנו נהיה האדם ובעקבותינו יבואו הציפורים."

אהוד בן עזר: מתוך אחרית הדבר למהדורה החדשה

של "התלם הראשון", הספרייה הציונית, 1988

עיוות אחר שנכנס להיסטוריה של היישוב, לתוכניות הלימודים ולשירי-הזמר הוא עניין קנייתה של האדמה הראשונה בפתח-תקווה, נחלת קאסאר, ערבי נוצרי מיפו, בקיץ תרל"ח / 1878.

רמי יזרעאל מביא קטעים מיומנו של יואל משה סלומון, שמהם עולה כי במשלחת הראשונה, שיצאה לבדוק את אדמת הכפר אימלבס שעמדה למכירה, השתתפו רק שלושה אנשים: יואל משה סלומון עצמו, הרד"ג – הלא הוא ר' דוד גוטמן – ואדם ששמו זאכרי, או זכרי אפנדי, סוכנו או פקידו של הסוחר היפואי טייאן, בעל הנחלה הקרוייה על שמו, שאף היא נקנתה לימים בפתח-תקווה.

ביומן אין זכר ליהושע שטמפפר ולזרח ברנט, כגירסת עורכיו של ספר היובל [הראשון, משנת 1929] בעמוד ט"ו. יואל משה סלומון, אומר יזרעאל, אף לא הזכיר ברמז את ד"ר מזוריקה, שאיים, כביכול, על שלושת הקונים לבל יעזו לרכוש את האדמה. ביומן גם אין שום ידיעה, שיואל משה סלומון נותר במשך כמה ימים לבדו בקרב הפלחים על-מנת לאמת את השמועות בעניין הקדחת, כמסופר בספר היובל [הנ"ל].

לבסוף נרכשה תחילה נחלתו של קאסאר, הלוא היא "הגבעה", "כיכר המייסדים" דהיום. רק בשנת 1879 נקנתה נחלת טייאן, והתיישבו עליה ה"ירקונים".

דברי-אמת ניכרים אפוא דווקא ביומנו המקורי של סלומון, שנשתמר בחלקו בכתב-ידו. בעל ההון היה ["העולה החדש"] דוד [מאיר] גוטמן, ולכן נדמה שסלומון שימש לו גם מתווך, בהיותו בן הארץ ומעורה בקרב תושביה. מכל מקום, הגביר גוטמן נכווה מאוד בניסיונות הרכישה הקודמים, כעדות יחיאל מיכל פינס במכתב משנת תרל"ט [1879] המובא בספר היובל [הנ"ל, וראה עמ' 207 ב"התלם הראשון"].

מניין צצה אפוא פרשת הרופא היווני, ד"ר מזוריקה, היוצא, כביכול, עם משלחת של קוני הקרקע ומזהיר אותם מפני הקדחת, כפי ש"תיעדו" אותה צאצאיו של יואל משה סלומון בספר היובל [הנ"ל]?

שמו של הרופא היווני, המזהיר את תושבי פתח-תקווה מפני הירקון, מופיע בכתבה של יעקב גולדמן, שנתפרסמה בשנת תרמ"ה / 1885. וכך כותב [רמי] יזרעאל:

"מתוך ההקדמה עולה שגולדמן הולך בתלם שבו הלכו כבר סלומון ופינס, בעיקר בכל הנוגע לתיאור פרשת הפולמוס החברתי. כקודמיו ראה גם גולדמן את תחילת הדרך בפרשת יריחו [ניסיון קניית אדמות שלא הצליח אך נתן למושבה את שמה, "מעמק עכור ל פתח-תקווה"] והאדיר את חלקו של סלומון. מכאן ואילך עומעם חלקו של גוטמן בכל פרשה. תיאורו הוא שהניח כנראה את היסוד למסורת הידועה על אזהרת הרופא היווני לשלושת הקונים, כפי שעוצבה לאחר מכן בידי טוביה סלומון בספר היובל (עמ' י"ז). כאן לראשונה מוזכר ד"ר מזוריקה, המזהיר את היושבים מפני הירקון, אלא שאצל גולדמן מדובר ב"ירקונים" [בשנת 1880] ואצל טוביה בשלושת המייסדים – – –

גם אליאב סוקר את פרשת הסכסוכים בקיץ תר"ם / 1880 בין "אנשי הגבעה", המייסדים, לבין ה"ירקונים", המבקשים להתיישב על גדות הירקון.

המייסדים, ובראשם גוטמן וסלומון, "הביאו ביוזמתם את ר"י ריבלין לפתח-תקוה, וזה ניסה לשכנע את החדשים, בעזרת הרופא ד"ר מזוריקי, לבל יקימו את בתיהם במקום הנגוע בקדחת."

[מתוך "התלם הראשון", מהדורת 1988, מתוך אחרית הדבר מאת אהוד בן עזר, עמ' 206-208. בהוצאת הספרייה הציונית, ירושלים].

*

אהוד: וכמו כדי להוסיף טיפשות על בורות וסכלות – מוצבים מאז יובל ה-130 של המושבה 5 פסלים של "הרוכבים משתתפי הסיור" שלא היה – בכיכר המייסדים במרכז העיר. ומיהו הרוכב החמישי? כנראה לא רצו לשים פסל רוכב של גוי, ד"ר מזוריקי – ומבלי לשאול אותי שמו שם "פסל" של סבי יהודה ראב בן עזר, שהגיע לראשונה למושבה לא באותו קיץ תרל"ח אלא רק אחרי החגים של שנת תרל"ט, שלהי 1878, ואמנם חפר בה את הבאר הראשונה, חרש את התלם הראשון והיה שומרה הראשון.

והמורות מביאות לשם את התלמידים ומסבירות את תולדות המושבה, לפי הבלדה של יורם טהר-לב – שזה כל מה שהן יודעות... אפילו אינן יודעות שיהודה ראב לא קשור כלל לאותו טיול הזוי...

בעריכת הלית ישורון

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020

בשנת 2021 נמכרו 648 עותקים של הספר

בשנת 2022 נמכרו 298 עותקים של הספר!

בשנת 2023 נמכרו 247 עותקים של הספר!

בס"ה נמכרו 1,193 עותקים

הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה (kibutz-poalim.co.il)

ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978

או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il

המחיר 59 שקלים לפני משלוח

אהוד: זה הספר היחיד משירי אסתר ראב הזמין כיום לרכישה.

הכרך "אסתר ראב / כל השירים" אזל מזה שנים רבות.

לפני יותר מ-100 שנים, בתל-אביב, בסיוון תרפ"ב, קיץ 1922, התפרסמו מעל דפי חוברת "הדים", שיצאה לאור בעריכתם של אשר ברש ויעקב רבינוביץ, שלושת שיריה הראשונים של אסתר: "אני תחת האטד", "כציפור מתה על הזרם" ו"לעיניך האורות, המלאות".

ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!