* גם אתם הייתם שרויים במתח בשמחת תורה תשפ"ה, שעה 06.29 בבוקר?

* עברה שנה – ו-101 ישראלים עדיין בשבי לחמאס בעזה, חיים ומתים. שנה שלמה. בלתי נתפס. עזה בידינו למעשה – אז איך זה שטרם אותרו החטופים, על מנת לשחררם סוף-סוף?

* שמחת תורה תשפ"ה: עוד חמישה חללים שלנו בלחימה בדרום לבנון. שניים מהם – מתנחלים. הסטטיסטיקה העגומה מלמדת כי בעוד שהמתנחלים מהווים 5 אחוזים מאזרחי ישראל, הנופלים מקרבם מהווים 16 אחוז מכלל חללי צה"ל במלחמה.

* איסרו חג – עוד שמונה לוחמים נפלו. העצב נורא. הדאגה רק גוברת. האם יש פער בין מה שנמסר בהודעות דובר צה"ל לציבור לבין המאמץ הקשה בשטח הסבוך, התובע קורבנות מדי יום?

* תקפנו בתיחכום בלבנון, באמצעות ביפרים מתפוצצים, עם מודיעין מצויין חיסלנו את נסראללה ימ"ש, ואילו חיזבאללה שיגר כטב"ם מדוייק מלבנון – היישר אל בית ראש הממשלה בקיסריה. הרבה שאלות נותרו: למה דווקא הכטב"ם הזה לא יורט? הזהו עוד מחדל צה"לי?

* הנתק של גרמניה ואחיותיה מהבנת המצב בדרום לבנון – מתמיה. יוניפיל ימלא את התפקיד לאחר שחיזבאללה ייסוג מעבר לליטני וצה"ל לקו הבינלאומי, כך הכריזה שרת החוץ הגרמנית. וכי זה לא היה צריך להיות המצב לפני המלחמה, למנוע מלחמה? וכי ליוניפיל יש תפקיד ממשי כלשהו?

* ביקור עשירי של שר החוץ בלינקן בארצנו ובאזורנו. שוב לחץ אמריקני למתן את תגובות ישראל בביירות ובאיראן. מעבר לכך – ואולי אין ידועים לי כל פרטי שיחותיו – איזו תועלת ממשית צומחת בביקורים אלה, להכרעת חיזבאללה והחמאס ולשיחרור החטופים? עוד מיפגש בדוחא?

* מפעם לפעם אני נוסע בכביש 6, ולפני היציאה בניצני-עוז אני רואה מימיני את טול-כרם. העיר הפכה לאחד המרכזים של הטרור הערבי המשתולל ביו"ש. האין זה סביר שבתוך זמן קצר ינסו המחבלים לירות על המכוניות בכביש המהיר הזה? האם צה"ל ערוך לקראת אפשרות שכזאת?

* כאשר אני ורעייתי רצים למיקלט הסמוך בעת שיש אזעקות, אנחנו עושים כן כדי להציל חיינו מפגיעה אפשרית. ואז במיקלט אני חושב בחשש גדול על הבית שנטשנו לכמה דקות: מה יהיה עליו אם ייפגע מטיל, ומה על תכולתו המיוחדת והיקרה לי כל כך?

* האם אנחנו במרכז לא קוראים או שומעים על מטחים "כבדים" בגליל – מזרחי או מערבי – בשיוויון נפש רב מדי? האם אנחנו כבר מתרגלים או מסתגלים למצב, שקיצו אינו נראה באופק?

* שמיים כחולים צבועים בפסים לבנים שתי וערב – תמונה שחוזרת על עצמה שוב ושוב. לפעמים גם ציפורים מבוהלות "חותכות" את הפסים הללו שמשאירים אחריהם טילי הרצח וטילי היירוט. משחקי מלחמה שמתחילים בשמיים ומסתיימים על הקרקע.

יוסי אחימאיר

מהמושבה יוקנעם

יפה היתה בתו של אברהם בן עזר

שהיה בנו של מנחם שלמה ראב

שהיה בנם של יהודה ראב בן עזר

מאשתו הראשונה הדסה לבית הרשלר בירושלים

הלווייה היום, יום שני, 28.10, ב-11.30 ביקנעם

68 שנים למלחמת סיני

ב-29 באוקטובר 1956, פתחה ישראל במלחמת סיני (מבצע קדש). במשך שמונה ימים נלחמה בחצי האי סיני וכבשה אותו ואת רצועת עזה, עד רצועה צרה ממזרח לתעלת סואץ.

הקונצנזוס הלאומי סביב המלחמה היה מלא. האופוזיציה, בראשות בגין, התייצבה ללא סייג מאחורי הממשלה בראשות בן-גוריון ומאחורי צה"ל. מפ"ם, החברה בקואליציה, הסתייגה מהמלחמה, אך לא התנגדה לה. אולם ברבות השנים ועשרות השנים, המלחמה היתה ליותר ויותר שנויה במחלוקת עד כמעט קונצנזוס נגדה. המלחמה הוצגה כ"מלחמת ברירה" לא לגיטימית, מלחמה שבה ישראל שירתה אינטרסים קולוניאליסטיים זרים של צרפת ובריטניה. איזה אינטרס היה לבן גוריון לשלוח חיילים ישראליים אל מותם, ובמלחמה נפלו 172 חיילים, למען קנוניה עם צרפת ובריטניה? למי שרואים בציונות קולוניאליזם, התשובה לשאלה הזאת ברורה – מ.ש.ל.

להצגת המלחמה כמלחמה קולוניאלית יש על מה להסתמך. צרפת ובריטניה השתתפו לצד ישראל במלחמה, בשל שיקוליהם. אכן, היתה קנוניה בין שלוש המדינות. ואכן, צרפת ובריטניה לא נלחמו למען ישראל וזו לא היתה מלחמה להגנה על גבולותיהן של שתי המדינות, אלא למען אינטרסים כלכליים קולוניאליסטיים שלהן. הן יצאו למלחמה כדי לסכל את החלטתו של נאצר, נשיא מצרים, להלאים את תעלת סואץ. עד אז תעלת סואץ נוהלה בידי חברה בריטית וצרפתית משותפת, והלאמת התעלה פגעה בכלכלת שתי המדינות. יתר על כן, מצרים סייעה למלחמת השחרור של אלג'יריה מעולו של השלטון הצרפתי, וצרפת חפצה להפיל את שלטונו של נאצר גם מסיבה זו.

הקנוניה היתה, שישראל תפלוש לסיני ותכבוש אותה עד סמוך לתעלת סואץ. בריטניה וצרפת יתערבו, כביכול כדי להפריד בין הניצים ולמעשה כדי להשתלט מחדש על תעלת סואץ ולהניע בכך מהלך שיביא להפלתו של נאצר. מבצע מוסקטר – כיבוש תעלת סואץ בידי צרפת ובריטניה, לא צלח. הם כבשו חלק מהשטח, אך נבלמו כיוון שמצרים הטביעה אוניות בתעלה וחסמו אותה, ועקב לחץ מדיני כבד של ארה"ב ובריה"מ.

ישראל מילאה בהצלחה את משימתה, אך גם היא נאלצה לסגת בלחץ ברוטלי של המעצמות, כולל איום מפורש של בריה"מ להתערב במלחמה, ללא הסתייגות אמריקאית.

לכאורה, הסיפור הזה מאושש את טענת מלחמת הברירה הקולוניאליסטית, שבה ישראל שירתה את האינטרסים של צרפת ובריטניה. אך האמת הפוכה. ישראל ניצלה את האינטרס הצרפתי והבריטי כשעת כושר למהלך צבאי מוצדק ונכון, המשרת היטב את האינטרסים הלאומיים והביטחוניים של ישראל.

כדי להבין זאת, יש לחזור 8 שנים אחורה, למלחמת השחרור. למחרת הכרזת המדינה, פלשו אליה צבאות ערב על מנת לסכל את הקמתה, להטביע אותה בדם ולהשמיד את היישוב היהודי בארץ, שלוש שנים אחרי השואה. צה"ל ניצח במלחמה. היא הסתיימה בהסכמי שביתת נשק בין ישראל לבין כל אחת משכנותיה. אף שבהסכמים נאמר, שהם המבוא להסדרי שלום, וכך ישראל ראתה אותם, מדינות ערב ראו בהן הפסקת אש זמנית כדי להתעצם ולהסיר את חרפת תבוסתן ב"סיבוב שני" שבו תמחקנה את מדינת ישראל. ישראל היתה מדינה במצור, מוקפת אויבים ששאפו להשמידה ונערכו לסיבוב השני.

בכל אותן שנים, הסתננו מדי יום מחבלים, אז הם כונו פידאיון, מרצועת עזה שהיתה תחת כיבוש מצרים, ומיהודה ושומרון שהיו תחת כיבוש ירדני, לבצע פיגועי טרור בישראל, שבהם נרצחו כאלף ישראלים ועוד רבים מאוד נפצעו. ההסתננות הפכה את החיים במדינה הצעירה ללא בטוחים, לצד הקשיים הכלכליים במדינה. פעולות התגמול החל מ-1953 שיפרו את המצב, אך לא שינו אותו מיסודו.

מצרים בראשות נאצר חסמה את מיצרי טיראן ובכך הטילה מצור ימי על ישראל. היא לא איפשרה מעבר אוניות ישראליות ולא מעבר אוניות לישראל, תוך הפרה בוטה של החוק הבינלאומי. מצור כזה הוא קאזוס בלי (=עילה למלחמה) מובהק.

ב-1956 חתמה מצרים על עסקת נשק גדולה עם צ'כוסלובקיה, שעלולה היתה לשנות באופן דרמטי את יחסי הכוחות.

במצב הזה, עמדו בפני ישראל שתי אפשרויות. האחת, להמתין למתקפה משולבת של מדינות ערב, לסיבוב השני שאותו הן תכננו, במועד הרצוי להן, סביר להניח שבמתקפת פתע, כאשר גבולותיה הצרים של ישראל לא היו בני הגנה.

השנייה, לצאת למתקפת נגד מקדימה, למוטט את כוחם של ארגוני הפדאיון, להכות באוייב ולהרתיע אותו ולהבטיח את חופש השיט של ישראל ואל ישראל. הבחירה של בן גוריון במתקפת נגד מקדימה היתה הכרעה מנהיגותית למופת, והתאימה לתפיסת הביטחון של ישראל, שהוא עיצב. והוא ניצל שעת כושר, כאשר כרת ברית עם מעצמות שהיה להם אינטרס במלחמה הזאת. הן לא ניצלו את ישראל לאינטרסים שלהם. ומבחינת ישראל, הן שימשו את האינטרס שלנו. ישראל יזמה והפתיעה, היכתה באוייב המצרי ובפדאיון. צה"ל הוכיח את כוחו והבהיר לעולם הערבי שישראל היא עובדה, ולא תאונה שניתן למחוק מיד. נכון, ישראל נאלצה לסגת מכל השטח. הנסיגה הייתה טראומטית למקבלי ההחלטות ולציבור הרחב. הטראומה הזאת עיצבה את מדיניות ישראל לאחר מלחמת ששת הימים, כדי למנוע מצב דומה. ישראל אמנם נסוגה מסיני ללא הסכם שלום, וגם שאיפתו של בן גוריון להרחבת גבולותיה של ישראל במלחמה הזו, לא עלתה יפה. אך המלחמה הובילה לעשור השקט ביותר בתולדות ישראל. סיני היתה מפורזת עד ערב מלחמת ששת הימים כשנאצר סילק את כוח האו"ם והזרים את כוחותיו לסיני כדי לתקוף את ישראל. חופש השיט של ישראל ואליה נשמר עד ערב מלחמת ששת הימים, כשנאצר שב וחסם את המיצרים.

ערב מלחמת ששת הימים ישראל עמדה על סף השמדה. אלמלא יצאה למתקפת נגד מקדימה, היה ספק באשר להמשך קיומה. הן מלחמת סיני והן מלחמת ששת הימים הוכיחו את החשיבות במתקפת נגד מקדימה.

מתקפת נגד מקדימה, כדי לסכל איום על ישראל, היא דרך המלך של תורת הביטחון הישראלית. אם כך נגד איום של מדינות ריבוניות, קל וחומר נגד איום של ארגוני טרור. בצדק יצאנו למתקפת נגד מקדימה בלבנון – מלחמת שלום הגליל (1982). ההתנגדות התקיפה של האופוזיציה וארגוני המחאה למלחמה הוציאו שם רע לתפיסה של מתקפת נגד מקדימה. היא מותגה כ"מלחמת ברירה", שהיא כביכול בלתי לגיטימית. רק מלחמת אין ברירה היא לגיטימית. מהי מלחמת אין ברירה? מתקפה של אויבינו, כמו ב-6 באוקטובר 1973 וב-7 באוקטובר 2023. רק אז, לכאורה, כשאנו מותקפים וגבנו אל הקיר, אין לנו ברירה אלא להילחם וזו מלחמה צודקת.

הגישה האבסורדית הזאת היא לב המחדל של 7 באוקטובר. הפחד ממתקפת נגד מקדימה למיטוט חמאס וחיזבאללה כאשר היוזמה וההפתעה בידינו, הביאו אותנו לאסון הגדול ביותר בתולדות המדינה.

מתקפת נגד מקדימה אינה "מלחמת ברירה". מתקפת נגד מקדימה כדי לסכל איום על ישראל, כמו במלחמת סיני, מלחמת ששת הימים ומלחמת שלום הגליל, היא מלחמת אין ברירה. אין ברירה לישראל אלא להגן על ביטחונה, ואל לה להמתין עד שתופתע ותותקף.

זה הלקח ממלחמת סיני, שאילו יישמנו אותו בימינו, היינו מונעים את טבח 7 באוקטובר, ואת מה שאנו עושים היום בעזה ובלבנון, היינו עושים מזמן, בהפתעה, בהרבה פחות אבדות לכוחותינו.

האם נלמד את הלקח, או נדבק בהתמכרות לשקט, בפחד מהסלמה וברתיעה מדחליל "מלחמת ברירה"?

2. צרור הערות 27.10.24

* להשמיד את הגרעין האיראני – הפעולה של צה"ל באיראן חשובה מאוד, עוצמתית ומוצלחת. היא גרמה לנזק כבד למערך הטילים וייצור הטילים. כל מטוסינו שבו בשלום לבסיסם ואף חימוש לא יורט.

אבל אני רואה בכך החמצה. שתי המתקפות האיראניות על ישראל, בנוסף להפעלת ארגוני הפרוקסי של איראן בשנה האחרונה, נתנו לנו הזדמנות לבצע את מה שהיה עלינו לעשות כבר לפני הרבה שנים – השמדת מתקני הגרעין האיראני.

מאז שנות ה-90 אנו מגדירים את הגרעין האיראני כאיום הגדול ביותר על ביטחון המדינה ואף על עצם קיומה. איך זה ייתכן שאיננו עושים את הנדרש כדי לסכל את האיום? נכון, לאורך השנים נעשו פעולות של המוסד שעיכבו את התקדמות המיזם, אך אין די בכך, וגם לא בנאומים, מוצלחים ככל שיהיו, בעצרת האו"ם. זו חובתה של מדינת ישראל. זו המחויבות של ממשלת ישראל לאזרחי המדינה. וכאשר נוצרת הזדמנות כזאת, איך זה ייתכן שלא ננצל אותה?

אחרי 7 באוקטובר, איננו יכולים לספר לעצמנו סיפורים כמו "הם לא מתכוונים באמת לתקוף אותנו בפצצות גרעין." הנחת העבודה שלנו חייבת להיות שהם מתגרענים כדי לבצע את זממם. אך גם אם לא יפעילו נשק גרעיני, עצם קיומו בידיהם ישנה לחלוטין את פני המזה"ת ויפגע קשות בביטחון ישראל. נתאר לעצמנו את 7 באוקטובר כאשר בידי איראן נשק גרעיני. באותו יום חמינאי היה מצטלם ליד מתקן גרעיני ומזהיר את ישראל שאם רגל של חייל אחד תחצה את הגבול לעזה, ואם כדור ישראלי אחד יירה לעבר עזה, "יהיו לכך השלכות." חובתנו לסכל את התגרענות איראן.

הרי ברור שאי אפשר לעצור את תוכנית הגרעין באמצעים דיפלומטיים. גם הסנקציות הכלכליות לא ממש עזרו. מן הראוי היה שארה"ב תשמיד את מתקני הגרעין האיראניים, שכן מדובר באיום שאינו רק על ישראל, אלא על המזה"ת כולו ועל שלום העולם כולו. אבל עובדה שאף נשיא אמריקאי לא עשה זאת, וגם שני המועמדים לנשיאות, על אף ההבדל המשמעותי בעמדותיהם כלפי איראן, אינם מתכוונים לפעול באופן צבאי. אם אין אנו לנו – מי לנו?

נשאלת השאלה, האם יש לישראל יכולת להשמיד את מתקני הגרעין האיראני? איני יודע את התשובה. אם היא שלילית, זה המחדל הביטחוני הגדול ביותר בתולדות המדינה, יותר ממחדל 7 באוקטובר. אם ראש הממשלה, שהוא ראש וראשון למזהירים מפני הגרעין האיראני, לא יצר יכולת להשמידה – זהו גדול כישלונותיו.

גם אם אין לישראל יכולת להשמיד כליל את המתקנים, לבטח יש לה יכולת לפגוע בהם קשות ולהסיג את מיזם הגרעין שנים רבות אחורה. ולכן, יש לעשות כן, ואח"כ לפעול באופן מיידי ליצירת יכולות לסיכול התוכנית.

טוב שלא פגענו במתקני הנפט או אישית במנהיגי איראן. העדיפות השנייה, בעיניי, אחרי מתקני הגרעין, היא איום הטילים. המטרה צריכה להיות פגיעה ביכולות האיראניות.

בהנחה שאיראן תגיב, אני מקווה שהתגובה לתגובה תהיה השמדת מתקני הגרעין.

* פרספקטיבה – המתקפה באיראן, כשלעצמה, הייתה מוצלחת מאוד וחשובה מאוד. אבל הערכתה דורשת פרספקטיבה. אם בקרוב נתקוף את מתקני הגרעין, ניתן יהיה לראות בה פעולת הכנה וניקוי שטח חשובה, הן בהשמדת יכולות ההגנה האווירית והן בפגיעה ביכולת התגובה באמצעות טילים. אולם אם לא תהיה תקיפה כזו, התגובה הישראלית תהיה החמצת הזדמנות.

אם האיראנים חכמים, הם לא יגיבו, כדי לא לתת לנו עילה לתקוף אותם. אבל האמת היא שכל רקטה הנורית מלבנון וכל חייל הנופל בלבנון, הם עילות לפעולה נגד איראן, כי חיזבאללה היא זרוע של איראן.

כדי להשמיד את מיזם הגרעין אין צורך בעילה. פעולה כזו היא הכרח קיומי של ישראל, וזו ההצדקה שלה. אין הצדקה טובה ממנה.

[אהוד: אני משוכנע שאילו אתה היית ראש הממשלה במקום "הסמרטוט נתניהו", בלשונך – היית מגיע כבר מהר מאוד להסדר עם ביידן בדבר השמדת הגרעין האיראני].

* המחלוקת בין ישראל לאיראן – נשיא רוסיה פוטין אמר שהוא מוכן לתווך בין ישראל לאיראן, כדי להביא לפשרה.

זה מעניין. כי בין ישראל לאיראן יש רק מחלוקת אחת. איראן רוצה בהשמדתה של ישראל. ישראל רוצה להתקיים. איזו פשרה הוא מציע במחלוקת הזאת?

* רעידת האדמה שלא היתה – בשבת ב-7:03 נשמעה אזעקה. "מה, כל כך מהר האיראנים הגיבו?" חשבתי, אך מיד הצטרפה אליה כריזה: "רעידת אדמה."

רעידת אדמה?! מה קשור עכשיו רעידת אדמה? הלו, אנחנו במלחמה, חכי, רעידת אדמה.

זה היה ממש מוזר. האדמה לא רעדה, אף חלון לא רעד. נשמע שזו טעות.

כדובר צח"י, כאשר יש אזעקה, אני ממהר להוציא הודעה לתושבים עם ההנחיות הרלוונטיות. לא תמיד בכל מקום שומעים את האזעקה, לא לכולם יש יישומון של פיקוד העורף ותמיד טוב לגבות את ההתרעות, ליתר ביטחון.

יש לי "הודעות נצורות" שהכנתי לתרחישים השונים, שאותן אני משתף על פי הצורך. נראה לי הזוי להודיע לציבור שעליו לרוץ מהר למגרש הכדורגל. גם לא להעביר כלשונה את הודעת פיקוד העורף, שיש לצאת מיד לשטח פתוח ואם לא ניתן – להיכנס לממ"ד או לחדר מדרגות. המדיניות שלנו היא תמיד לפעול על פי הנחיות פקע"ר. הפעם הרשיתי לעצמי להפעיל שיקול דעת, והודעתי שיש לצאת החוצה או להישאר במרחב מוגן (שבלאו הכי בהישמע אזעקה כולם מתכנסים אליו). והרי גם אני לא הראיתי דוגמה אישית ולא יצאתי לשטח הפתוח.

ב-7:10 יצאה הודעה מהמועצה, שעל פיה "כוחות צה"ל פוצצו מתחם אוייב, בעקבות פיצוץ כמות גדולה מאוד של חומר הנפץ בלבנון, בדקות האחרונות הופעלה התרעת רעידת אדמה באזורים נרחבים במדינה."

גם זה לא נשמע הגיוני. הרי אילו היו אלה פיצוצים שהפעילו את החיישנים הסייסמולוגיים עד כדי רעידת אדמה בעוצמה שמחייבת אזעקה והנחיות כאלו, היינו אמורים להרגיש משהו. ואילו במקרה הזה הרגשנו פחות מבכל מטח ואפילו מכל יציאה של ארטילריה של כוחותינו. אף חלון לא זע.

נראה לי שמדובר בתקלה, או במתקפת סייבר על פיקוד העורף. ב-7 באוקטובר היתה מתקפה כזאת, ששיבשה את מנגנון "צבע אדום". רק בימים האחרונים הוגשו כתבי אישום נגד שני אחים אמריקאים ממוצא סודני על מתקפת הסייבר הזה, עם דרישה להשית עליהם מאסר עולם. ייתכן שבכך מדובר גם הפעם.

* האם להתיישב בעזה? – תסריט. בעוד איקס שנים ישראל תאמץ את "חזון שתי המדינות," תיסוג לקווי 4.6.67, תעקור את כל ההתנחלויות ותקום מדינה פלשתינאית. כביש 6 יהיה גבולנו המזרחי.

בחלוף זמן, המדינה הפלשתינאית ביו"ש תתקיף אותנו כפי שהמדינה הפלשתינאית בעזה תקפה אותנו ב-7 באוקטובר, והטבח יהיה בסדרי גודל אחרים, רבבות נטבחים, בשל הקירבה למרכזי האוכלוסייה הצפופים בישראל.

ישראל תגיב במלחמת כידוני פלדה, ובמלחמה תכבוש/תשחרר שוב את יו"ש. האם בתום המלחמה נוכל להחזיק לפחות בחלק מן השטחים שכבשנו? דומני שכל בר דעת ישיב על השאלה הזאת בחיוב.

אז למה הדבר אינו לגיטימי ברצועת עזה? בשם איזה מוסר עקום, ישראל חייבת לסגת מכל השטח שממנו הותקפה?

לא, איני מציע כיבוש ישראלי קבוע של רצועת עזה. תוספת של שני מיליון פלשתינאים מנוגדת לאינטרס הציוני של מדינת לאום יהודית עם רוב יהודי מוצק לדורות. וכמובן שאני נגד טיהור אתני כפי שראש הכנופייה מציע (בשל ה"טאקיה" הוא מציג זאת בקריצה כ"עידוד הגירה").

אבל יש לישראל כל זכות שבעולם להישאר במקומות מסוימים ברצועת עזה, החיוניים לביטחונה ואינם מסכנים אותה דמוגרפית. ויש חשיבות רבה לכך שהפלשתינאים יאבדו אדמה בעקבות הטבח.

יש להשאיר בידי ישראל את ציר פילדלפי מורחב, רצועת ביטחון של קילומטרים ספורים לאורך כל הגבול בין ישראל לרצועת עזה ואת התוחמת הצפונית, שאין בה כמעט אוכלוסייה פלשתינאית וסתם עקרנו ממנה את דוגית, אלי סיני וניסנית. בשאר השטח תהיה שליטה אזרחית של רש"פ וחופש פעולה מלא לצה"ל ולכוחות הביטחון.

האם להתיישב באזורים הללו? יש לזכור, שלא מדובר בתוך הרצועה, כפי שהימין הקיצוני דורש. עקרונית, למה לא? ובכלל, מה יותר טבעי מרצונם של אנשים לחזור לאדמתם שממנה נושלו ולביתם שממנו נעקרו, כאשר חזרנו לשם אחרי שהותקפנו משם?

עקרונית, אין שום בעייה בהתיישבות ישראלית באזורים שיישארו בידינו, אולם לא נכון לעשות זאת כרגע. ההתיישבות הזאת שנוייה מאוד במחלוקת, ותעמיק את הפילוג בתוכנו. הסכמות ואחדות הם כרגע ערך לאומי עליון.

בפני מדינת ישראל עומדת משימה התיישבותית ראשונה במעלה, בהסכמה לאומית רחבה – תקומת האזורים שנפגעו בנגב המערבי ובגליל. וכשאני מדבר על תקומה, אין כוונתי רק לתקומת היישובים הקיימים, אלא לחיזוק הנגב והגליל בהתיישבות חדשה לרוב. את כל מרצנו ההתיישבותי עלינו להפנות, לעת הזאת, לאזורים האלה.

בעתיד, אולי תבשיל הסכמה לאומית גם להתיישבות באזורים מתוך רצועת עזה שיישארו בידינו.

* להשתטח על האדמה – לאחר טבח הילדים במג'דל שמס, נסעתי למקום. כל הרסיסים והשברים היו מטרים ספורים מפתח המיגונית. במקום היו שברי אופניים. בהישמע האזעקה הילדים רצו למיגונית, ולפתחה פגשו את הרקטה הקטלנית שהרגה אותם.

אילו נשכבו על הדשא ולא רצו למיגונית, חייהם, או לפחות חיי רובם, היו ניצלים.

במרכז הארץ יש התרעה של דקה ואף דקה וחצי, ולכן אפשר ונכון לרוץ למרחב הכי מוגן שיש בסביבה. אולם באזורי קו העימות, שבהם אין טווח התרעה ואם יש, הוא של שניות ספורות, נכון להשתטח מיד על האדמה, לחפות את הראש בידיים ולהמתין עשר דקות. אין טוב מזה. אין בטוח מזה.

* צבא אוייב – לבנון מדווחת ששלושה מחיילי צבא לבנון נהרגו מאש צה"ל. כיוון שצה"ל נלחם בחיזבאללה ולא בצבא לבנון, הרי שאם באמת הם נהרגו מאש כוחותינו, היה זה ירי בשוגג.

עם זאת, כדאי לזכור – לבנון היא מדינה ריבונית. צבא לבנון הוא צבאה של מדינה ריבונית. על פי החלטת מועה"ב 1701 צבא לבנון אמור היה להתפרס לאורך הגבול ולמנוע כניסת חיזבאללה.

ישראל הותקפה ב-8 באוקטובר 2023 מלבנון. לבנון נושאת באחריות לתוקפנות. ואם כתוצאה מאותה תוקפנות נהרגו חיילים לבנונים, אין ללבנון על מי להלין אלא על עצמה.

* צדק פואטי – פיגוע טרור בטורקיה? יש בזה איזה צדק פואטי.

* אנטישמי מושחת – קרים חאן, התובע מטעם בית הדין בהאג שהוציא צווי מעצר נגד נתניהו וגלנט, הוא לא רק אנטישמי בזוי. הוא גם עבריין מין ומושחת. וצווי המעצר ההזויים שלו הם חלק מן הרקב והשחיתות; הסחת דעת מפשעי המין שלו. הכה ביהודים והצלת את התחת שלך.

יש לבטל לאלתר את צווי המעצר, להדיח את הפושע ולהטיל סנקציות בינלאומיות עליו ועל כל מי שהיה שותף לפשע. כולל הפוליטיקאי הלבנוני שעומד בראש טריבונל ה"ג'נוסייד".

* קמפיין העריקה מהמלחמה – הקמפיין השוקניסטי הממריד לעריקה מהמלחמה נמשך במלוא עוזו. הפעם, בגיליון ערב שבת האחרון, המוביל הוא אל"מ (מיל') אורי ערד. הוא מסית לעריקה מהמלחמה, וחוזר למכבסת המילים "הפסקת התנדבות," כאילו באמצעות מילים חלקלקות אפשר לטהר את שרץ העריקה הממארת מהמלחמה.

כדי ליצור את התשתית הפסיכולוגית לעריקה, העיתון מרבה לעוות את פניה. קרולינה לנדסמן פירסמה פשקוויל תחת הכותרת "איי, עוד לא הרגתי די," ולועגת לישראלים שמתקרבנים על 7 באוקטובר ועושים פשעים הרבה יותר חמורים, מתוך תאוות הרג בלתי נשלטת. מאיה רוזנפלד מציגה את המלחמה כ"הרג המוני וחורבן מתוך אסטרטגיה של הפיכת הפלשתינאים לאבק אדם."

השוקניה נוהגת כזרוע תעמולה של חמאס.

* חסידי אומות העולם – אורנה רינת, מהגרועות שבשוקניסטים, פירסמה בגיליון החג מאמר תחת הכותרת "לא הרגנו כבר מספיק ילדים?" כהרגלה היא מציגה את מלחמתנו בעזה כתוקפנות אכזרית ומרושעת של פשעי מלחמה והרג ילדים. אבל לא הכול רע. הנה, היא מצאה במלחמה הזו גם נקודות אור, נקודות של אנושיות.

מיהם אותם צדיקים בסדום? כמה מהחוטפים שהחזיקו בבתיהם ילדים ישראלים ולטענתה התנהגו אליהם בהומניות. היא אפילו מספרת בערגה על חוטף שארז דובי של ילדיו לילד החטוף שהחזיק, עם שחרורו.

אלה דמויות המופת שלה. מחבלים ארורים, חוטפי ילדים. האנשים הללו הם בני מוות. אני מקווה מאוד שכל מי שהיה שותף לחטיפה ובעיקר לחוטפי הילדים, נהרג. כל טיפת חמצן שהחוטפים הארורים האלה נושמים, היא בזבוז משווע של משאבי הטבע. מבחינתה של המטורללת הזאת, מדובר בחסידי אומות העולם.

* ניתוח להתנתקות מן העטינים – כיוון שאני מתנגד כל כך לחוק ההשתמטות, נשאלת השאלה – מה אני מציע? איזה חוק גיוס יניח את דעתי?

תודה על השאלה. ובכן, לדעתי אין שום צורך בחוק גיוס כלשהו, מהסיבה הפשוטה שיש כבר חוק כזה, חוק שירות ביטחון, והוא מחייב את הגיוס של כולם.

לא, איני משלה את עצמי שכל החרדים יעמדו בתור בלשכות הגיוס כדי להתגייס לצה"ל. אני גם לא רוצה למלא את בתי הכלא בעריקים חרדים. ואין לי פתרון שיביא לקצה את חרפת ההשתמטות בזמן קצר. כלומר החרדים לא יהיו התשובה המיידית למחסור הנורא בחיילים בצה"ל. יש וניתן למצוא פתרונות נוספים.

מה אני כן מציע? לבצע ניתוח לניתוק ההשתמטות והמשתמטים מעטיני תקציב המדינה. כשאני מדבר על ניתוק, כוונתי לניתוק מוחלט. אף אגורה למימון המשתמטים. אף אגורה לישיבות המשתמטים. אף אגורה לחינוך העצמאי המחנך להשתמטות. אף אגורה למעונות הגיל הרך המחנכים להשתמטות. נתק מוחלט.

הניתוח הזה הוא עניין מוסרי וערכי ממדרגה ראשונה. והוא יהיה הדבר הטוב ביותר לחברה החרדית, שהחיבור לבנק ישראל ניוון אותה והפך אותה לחברה חולה.

במקביל, יש להרחיב באופן משמעותי את מערכת החינוך החרדי ממלכתי ולהשקיע בה בלי חשבון, כדי ליצור לחרדים חלופה מצוינת של חינוך, שיש בו לימודי ליבה ושהוא מחנך את החרדים להשתלבות במדינה ולגיוס לצה"ל. החינוך הזה יהיה חינם. כולל יום חינוך ארוך – חינם. העדפה מתקנת – בגדול.

כמו כן, יש להכשיר בצה"ל יחידות מותאמות לחרדים וישיבות הסדר לחרדים.

השינוי לא יהיה מיידי. אבל בהדרגה הציבור החרדי, שהוא ציבור של תינוקות שנשבו, יחזור בתשובה, יעלה מהגולה בארץ למדינת ישראל ויתגייס לצה"ל.

* מי יעצור את חוק ההשתמטות – סערה רבתי בציונות הדתית. לא, איני מתכוון למפלגת ההשתלטות העוינת על המותג, אלא לחברה הדתית לאומית. יש בה תסיסה רבתי נגד המשך ההשתמטות הממארת של החרדים ונגד חוק ההשתמטות. התסיסה הזאת חוצה זרמים, מהאגף הליברלי עד האגף החרד"לי בציונות הדתית.

הסערה הזאת מובנת מאליה. אין ציבור בחברה הישראלית שמשלם את מחיר המלחמה כמו הציבור הדתי לאומי. אחוז הלוחמים הקרביים מקרב הציבור הזה גבוה הרבה יותר מחלקו באוכלוסייה. יותר מכך, חלקו בקצונה הזוטרה ובדרגי הביניים וכעת גם במטכ"ל גבוהים מאוד. וכתוצאה מכך, אחוז הנופלים והפצועים מקרב הציבור הזה גבוהים לאין ערוך יותר מחלקם באוכלוסייה. הדבר נכון בסדיר ויותר מכך במילואים. משפחות רבות מתארות מצב שבו כל הגברים במשפחה היו רוב השנה האחרונה במילואים וכל הנטל המשפחתי הוטל על נשותיהם.

ככאלה, הפער הערכי, המוסרי והיהודי בינם לבין הציבור המשתמט הוא תהום שאי אפשר לגשר עליה. הזעם על ההשתמטות החרדית הולך וגובר. והסלידה והגועל מתירוץ ההשתמטות הממארת ב... לימוד תורה, מגיע לשיאים שלא היו כמותם. את הציבור הדתי לאומי אי אפשר למרוח בסיפורים מטורללים על כך שלימוד ה"תורה" מסייע לגבור על האוייב. הציבור הזה גם יודע שההשתמטות היא כפירה בעיקר ועבירה על המצוות המהותיות ביותר בתורה. והם יודעים שיש ביניהם תלמידי חכמים, גדולי תורה ועילויים יותר מאשר בציבור המשתמט, שגם שירתו ומשרתים שירות קרבי בצה"ל, בסדיר ובמילואים, כלוחמים ומפקדים, ותורתם, בניגוד לתורת ההשתמטות – תורת אמת, תורת חיים.

עד המלחמה, רוב הציבור הדתי-לאומי חי בשלום עם ההסדר הרקוב של השתמטות תמורת שלטון. הם האמינו ששלטון הימין הוא אינטרס לאומי, ואם המחיר לכך הוא ברית עם המשתמטים – הם מוכנים להשלים עם המחיר.

לא עוד.

יותר ויותר קולות בציבור הדתי לאומי רוצים בהתרת הברית המושחתת הזאת. הם מבינים, שהשותפים הטבעיים שלהם אינם העורקים ממלחמת מצווה והמשתמטים מהגנת המולדת, מחללי השם והכופרים בתורה, שנוהגים כנבלים ברשות התורה, אלא הציונים שלחמו עימם שכם אל שכם נגד האוייב שקם עלינו לכלותנו; אלה שיחד עימם חירפו את נפשם בהגנה על המולדת. הרעים לנשק שהיו מוכנים להקריב את חייהם למענם.

מפלגת ההשתלטות העוינת על המותג עוד לא שם, אולי כיוון שהעומד בראשה הוא עצמו משתמט, אבל הם כבר מרגישים שהכיסא שלהם מתנדנד. השרים והח"כים שלהם מגיעים לבית הכנסת, ונתקלים בתגובות של זעם וסלידה. בסקרים הם אינם עוברים את אחוז החסימה. הם מנסים להגן על דרכם הקלוקלת, בשיטה הישנה והבדוקה של הכה ב"סמול" והצלת את הקריירה. במלחמת המאסף הם ממשיכים לטפטף שכל המאבק נגד חוק ההשתמטות הוא מאבק של אסמול להפלת ממשלת הימין ושהדתיים הלאומיים שמצטרפים למאבק הם אידיוטים שימושיים של "הקפלניסטים". אבל התרגיל השחוק הזה כבר לא עובד.

אם יש סיכוי לסכל את חוק ההשתמטות, למרות שיש קואליציה של 68 ח"כים, הוא רק בזכות הפעולה בציבור הדתי לאומי. רק הם יכולים ליצור מצב, שבו הח"כים הדתיים במפלגות הקואליציה לא ירשו לעצמם לתמוך בחוק הנואל הזה.

אילו תנועות המחאה היו מקשיבות לי, הן לא, הייתי מייעץ להן להפסיק לאלתר את המאבק בחוק ההשתמטות ולהשאיר את הזירה לציבור הדתי לאומי, כי הם רק מפריעים.

* קול אדוניו – הביביריון ריקלין מכנה את הרמטכ"ל, בעזות מצח, "שונא דתיים ויהדות." הדבר החמור הוא שהנ"ל הוא קול אדוניו.

* תרבות אנטי דמוקרטית – מירי רגב היא אישה קטנה, עסקנית עלובה, צווחנית נחותה, חנפנית דוחה, שרה כושלת, מסיתה ומדיחה במהות אישיותה.

דברי ההסתה שלה נגד "הקפלניסטים", שאותם השוותה לחיזבאללה, והצגת הפגנה דמוקרטית של אזרחים נגד ראש הממשלה כניסיון לרצח ראש הממשלה בידי אויבים, מעידים על עולמה האפל. עולם שבו יריבים פוליטיים הם אויבים, ובכך התרת דמם. עולם שבו ביקורת על ראש הממשלה כמוה כרצח ראש ממשלה. זו תרבות אנטי דמוקרטית רודנית, מהסוג של המשטרים האפלים בהיסטוריה.

אח"כ מתפלאים מדוע עצם מינויה של הפרחה הזאת לאחראית על טקסים ממלכתיים, מעוררת סלידה.

* בנות בקוקפיט – כאשר דודו ברק כתב "בנות בצריח" בשירו "פרחים בקנה", 1970, הבנות היו המקבילות לפרחים, כניגוד לקנה ולצריח. בבוא יום השלום, שבו השמש יידום בין עזה לרפיח, לא יהיה עוד צורך בקליעים בקנה ויחליפו אותם פרחים, ואת הלוחמים בצריח תחלפנה בנות.

חלפו חמישה עשורים וחצי, והשלום נראה רחוק מאי פעם. עוד לא הגיעה עת הפרחים בקנה. בנות בצריח, לעומת זאת, יש גם יש. בנות לוחמות. במלחמה הזאת, הבנות הלוחמות מוכיחות מקצועיות, גבורה, נחישות ומסירות נפש לא פחות מהבנים הלוחמים. בין עזה לרפיח.

ארבע נשים השתתפו בהתקפה באיראן.

* משת"פ עלוב – משימתו המרכזית של מפכ"ל המשטרה בעת הזו, צריכה להיות הגנה על משטרת ישראל מפני פגיעתו הרעה של ראש הכנופייה המניף עליה את ידו הגסה, מחרב אותה ופועל להפיכתה למיליציה פשיסטית כהניסטית פרטית שלו.

אבל דני לוי הוא משת"פ עלוב של ראש הכנופייה, נער שליחויות שלו. האיש לא ראוי לתפקידו.

* מצפצף על החוק – ראש הכנופיה מינה נער שליחויות לתפקיד המפכ"ל, כדי שלא ינג'ס לו עם שטויות כמו "חוק" וכל מיני דברים לא חשובים כאלה. הוא, ראש הכנופייה, החוק. והנאמנות של נער השליחויות תהיה אליו ולא לכל לחוק אחר, כמו חוקי מדינת ישראל.

וכך, כאשר ראש הכנופייה הורה לנער השליחויות לקדם פרא אדם רק כיוון שהשליך רימוני הלם על מתנגדי משטר, בניגוד לחוק ותוך שהוא נמצא בחקירה פלילית, נער השליחויות ציית ללא ערעור. כאשר היועמ"ש של המשטרה היתרה מפני המינוי הבלתי חוקי, ראש הכנופייה הורה לו להדיח אותו, והוא ציית. וכאשר היועמ"שית, המוסמכת על פי חוק לפרש את החוק, הודיעה לו שההדחה אינה חוקית, ראש הכנופייה ציווה עליו לצפצף עליה ולא למלא את החוק, והנמושה ציית. ובלי בושה, הוא מוציא פשקוויל לשוטרים שבו הוא אומר שלא יאפשר התערבות חיצונית בארגון. באמת? הרי מי שמנהל את הארגון הוא ראש כנופייה פשיסט, ללא כל סמכות ובניגוד לחוק.

* לא נפתחה חקירה נגד הפורעים – שלושה חודשים חלפו מאז שערב רב ברברי של בן-גבירים פלש, בעיצומה של מלחמה, לבסיסי צה"ל והתפרע בהם. הם נלחמים על כך שצה"ל יהפוך לכנופייה של רוצחים ואנסים, ברוח בן גביר. באותו יום, הפושע המועד, שראש ממשלה מופקר וחסר אחריות מינה אותו לאחראי על אכיפת החוק, אסר על משטרת ישראל להתערב ולהפריע לפורעים לפרוע. מאז חלפו שלושה חודשים, ואיש מהפורעים לא נחקר.

ראש הכנופייה ונער השליחויות שלו, הנושא את התואר "מפכ"ל", מחריבים את משטרת ישראל והופכים אותה למיליציה פשיסטית כהניסטית פרטית של ראש הכנופייה.

* שלושים שנה לשלום עם ירדן – שלושים שנה חלפו מאז חתימת הסכם השלום עם ירדן (26.10.94). באיזה אושר קיבלנו את השלום הזה, עם האוייב שגבולנו המשותף עימו הוא הארוך ביותר, מחמת גדר עד אילת. התמיכה בשלום היתה מקיר לקיר. רק "מולדת" בראשות רחבעם זאבי התנגדה, בשל ההכרה במעמדה המיוחד של ירדן בהר הבית.

הייתי אז במילואים, באימון בצפון הגולן. קל"ב. דאגתי שאוכל לצאת הביתה כדי לארגן קצת אספקה, ועל הדרך לראות בשידור חי את הטקס במסוף ערבה (היום מעבר יצחק רבין). ההתרגשות היתה רבה.

במשך שנים סיפרו לנו שלעולם לא יהיה שלום עם ירדן כל עוד נשב בבקעת הירדן וביהודה ושומרון. והנה, אנחנו יושבים בבקעת הירדן, והירדן הזורם בין בקעת הירדן הישראלית לזו הירדנית היה לגבול של שלום. עוד יתרון לשלום עם ירדן, חשבתי, הוא שהפעם זה שלום עם העם, שלום מלמטה, לאחר כמעט שלושים שנה של שיתוף פעולה כלכלי ובעיקר חקלאי בין שתי גדות הירדן. והנה, מדובר בשלום חם, מלווה ברעיונות רבים למיזמים כלכליים משותפים. אמנם כך היה גם עם מצרים בין חתימת הסכם השלום לרצח סאדאת, אך הפעם, האמנתי, זה יהיה אחרת.

טבח הילדות בנהריים, בירי של חייל ירדני, היה איום על השלום. אולם תגובתו האצילית של חוסיין, שלא רק הוקיע במלוא פיו את הטבח, אלא בא לישראל, ביקר את המשפחות השכולות, כרע ברך והתנצל, היה סמל לאיתנותו של השלום וליכולתו לעמוד גם מול אתגרים קשים. ובכל זאת, משהו נסדק, לאו דווקא מכך שחייל בודד עשה את המעשה, אלא מהתמיכה הגדולה ברחוב הירדני בטבח.

למרבה הצער, השלום עם ירדן החזיק מעמד ארבע שנים וארבעה חודשים. הוא מת יחד עם חוסיין בפברואר 99'. אולי שבועות אחדים קודם לכן, כאשר חוסיין הדיח, במפתיע, את אחיו חסן, השותף הנלהב בשלום חם עם ישראל ובשיתופי פעולה בין המדינות בכל התחומים, בבנו עבדאללה, כיורש העצר.

עבדאללה עשה לשלום עם ירדן מה שמובארק עשה לשלום עם מצרים. כמו מובארק, גם עבדאללה הפך את השלום החם למלחמה קרה. הסכם השלום קיים על הנייר, ויש מעט שיתופי פעולה, אך בפועל ירדן היא מדינה עוינת לישראל.

הפגיעה הירדנית הקשה ביותר ברוח השלום היתה בפרשת האדמות הישראליות בצופר ובנהריים.

מדובר בשני מקומות שבהם חקלאים ישראלים עיבדו שטחים ממזרח לקו הגבול שעליו הוסכם. ישראל לא כפרה בריבונות הירדנית על אותם שטחים, אך ביקשה לאפשר לחקלאים להמשיך לעבד את אדמתם, תחת ריבונות ירדן, כיאה ליחסי שכנות נאותים. ירדן נעתרה לבקשה, אך הגבילה זאת ל-25 שנים, עם אופציה להארכה. למרבה הצער, ישראל לא התעקשה וקיבלה זאת, מתוך הנחה שאחרי 25 שנה ההסדר יוארך אוטומטית. היתה זו טעות. היה עלינו לעמוד על כך שהחקלאים יעבדו את אדמותיהם לצמיתות. חלפו 25 שנה, וירדן החליטה להפסיק את ההסדר. למה? מה אכפת להם ששני שטחים זעירים בממלכה הגדולה, שבלאו הכי אף חקלאי אחר אינו לוטש עינו אליהם, יעובדו בידי ישראל? הרי אין זו אלא אנטישמיות לשמה – התנגדות לכך שכף רגלו של חקלאי יהודי תעבד שטח בירדן.

ניתן היה לשנות זאת, אילו ראש הממשלה נתניהו היה פחות רופס. אחד המרכיבים המרכזיים בהסכם השלום היה הסכם המים. בעבור ירדן, העברת המים מישראל היא הכרח קיומי. בתקופת שרון, ישראל הכפילה את כמות המים שהיא מעבירה לירדן, מהכמות שהתחייבנו לה בהסכם השלום.

אילו נתניהו היה מנהיג חזק יותר, הוא היה מבהיר לעבדאללה, שאם הוא מגרש את החקלאים רק כי ההסכם מאפשר לו זאת, גם ישראל תדבק באותיות הקטנות של ההסכם, ותעביר לירדן את כמות המים שעל פי ההסכם.

משמעות הדבר היתה הצמאת ירדן. עבדאללה היה מוותר במקרה כזה. נתניהו אפילו לא ניסה. כדרכו, הוא העדיף את ההתמכרות לשקט. שקט תעשייתי. וכך ישראל השלימה עם עוול חמור לחקלאיה, לאזרחיה.

ירדן היא מרכיב משמעותי בקואליציה המזרח תיכונית נגד איראן, והוכיחה זאת בפועל בהשתתפותה ביירוט טילים ששוגרו מאיראן לישראל באפריל. אולם מעבר לכך, היא מובילה מדיניות אנטי ישראלית, תומכת באויבי ישראל במלחמה, מאפשרת הסתה אנטישמית ותמיכה גלויה בטבח 7 באוקטובר.

לא לשלום הזה התפללנו.

* בדיחה – כשעברנו לשעון קיץ, והשומרים בשעת ההחלפה הוחלפו אחרי שעה במקום אחרי שעתיים, כתבתי בדיחה בקבוצה של כיתת הכוננות: בעוד חצי שנה, כשנחזור לשעון חורף, אותם אנשים ישובצו לשמירה בהחלפה ויחזירו את השעה.

ולמה זו בדיחה? כי המחשבה שכעבור חצי שנה עוד נהיה במילואים, נתפסה כבדיחה.

* ביד הלשון: טמ"ר – בצה"ל, כידוע, הכל מתנהל בראשי תיבות. המלחמה זימנה לנו ראשי תיבות חדשים. למשל – טמ"ר.

טמ"ר? טילים, מעופפים ורקטות. כלומר, ראשי תיבות של כל הטוב שמורעף עלינו מצפון ומדרום.

גרסה עכשווית של דצ"ך עד"ש באח"ב.

אורי הייטנר

לתגובות: uriheitner@gmail.com

לכבוד פרופ׳ הלל וייס היקר,

הלב נשבר לרסיסים עם כל נפילה של חייל צעיר וכשזה נוגע לנכדך האהוב יהודה דרור יהלום זה בוודאי מכאיב פי אלף מונים, ואין מילים לנחמה, הגיבור האישי והגבורה הלאומית מתערבבים כעת, אני מחזקת אותך בימים אלה, שבהם הכול כואב, משתתפת בצער המשפחה, ומודה על הגבורה, על ההקרבה של נכדך למען כולנו, זה בלתי נתפס שהנכדים שלנו צריכים לשלם את מחיר הדמים הזה, עצוב לי ומעלות מעטות אלה אינן מכסות על כאב עצום.

נזכור אותם ואמן שלא לשווא היה קורבנם של כל הנופלים שנזכה לימים של שקט.

מבינה את הצער בהיותי אחות שכולה ושייכת למשפחת השכול, כל חייל שנופל זה מטלטל את חיינו לעד.

שושנה ויג

הגיגים קלים על נושאים כבדים

רמז דק

מה שישראל עשתה לאיראן הוא "רמז דק" למה שהיא יכולה לעשות לה עוד. השאלה אם בטהראן הבינו את הרמז, או ש"פינג-פונג" הדמים בינינו יימשך עוד ועוד.

וזה אולי הזמן, שמישהו המעורב באיזור – ארה"ב, מצרים, קטאר, ואפילו מנהיג חיזבאללה החדש, [הזמני] – ירמוז רמז דק לחמינאי מנהיג איראן, שירמוז רמז דק למנהיגי חמאס בעזה, [אלה שעוד נותרו שם], שישחררו את החטופים כולם, ותמורת זאת ישראל תבטל [תשהה] בהמשך תקיפות נוספות על מטרות אסטרטגיות חיוניות באיראן. כולם ירוויחו מזה. WIN-WIN.

האם זה רעיון כל-כך דמיוני?

חזון דרוזי

מה שמדינת ישראל חייבת לעדה הדרוזית שבתוכנו, אי-אפשר להעריך ולהגזים בכלל.

אך כמה מחוות וצעדים של תודה והערכה אפשר לנקוט ולהגשים כבר עכשיו, מיידית: שר דרוזי בכיר בממשלה – בכל ממשלה בישראל. אלוף דרוזי בכיר [נוסף] במטכ"ל. שופט דרוזי בכיר בבית-המשפט העליון. עיר דרוזית חדשה. ועוד.

אך יותר מכל אלה, אני צופה להם מדינה דרוזית עצמאית לצד מדינת ישראל. במהרה בימינו.

האם זה רעיון כל-כך דמיוני?

אירופה זזה ימינה

אחד העיתונאים [שמו לא זכור לי לצערי] הכתיר את מאמרו בכותרת "אירופה זזה ימינה," ואני נוטל לעצמי זכות לציין זאת גם בראש רשימתי זו: "אירופה זזה ימינה."

ואכן, מפלגות ימניות-לאומניות קיצוניות מצליחות לאחרונה בבחירות להנהגה שלהן בארצות אירופה.

וזאת לאו-דווקא מבחינה אידיאולוגית, לא בגלל העדפת "הקפיטליזם החזירי" בכלכלה, מתוך אכזבה מכלכלה סוציאליסטית, שהכזיבה ברובה בכל העולם כמעט.

תזוזה ימינה באירופה, היא מסיבה אחרת, לדעתי. זה מתוך חשש ואפילו פחד מפני הערבים-המוסלמים מהמזרח התיכון ומצפון-אפריקה, שבאים, לא מתוך רצון לשפר את מצבם הכלכלי וליהנות מחיים טובים יותר בארצות אירופה הנוצריות, הליברליות, הדמוקרטיות [מונחים שלא מוכרים כלל בארצות ערב]. הם לא חושבים על התערות בארצות הללו ולהיות אזרחים צרפתים, גרמנים, אפילו שוויצרים[!] בני דת מוחמד, אלא מתוך כוונות ברורות – דתיות-לאומניות קיצוניות. הם שולחים "ראשי-גשר" של "התנחלויות" באירופה, לקראת פלישה של מיליונים, כדי לכבוש את יבשת אירופה כולה [ואמריקה בהמשך] תחת דגל האיסלאם. אללה אכבר!

לכן, כדי להתגונן מפני מצב זה, אירופה זזה ימינה.

תילי-תילים של הלכות יום-כיפור

כרגיל, לקראת יום הכיפורים כל שנה, ובמיוחד השנה, עם ישראל מוצף בתילי-תילים והררי-הררים של מאמרים, פרשנויות, הלכות, הסברים והדרכות על מהותו של יום-הכיפורים – קדושתו, חשיבותו ויופיו, וכן הסברים והדרכות ליחיד בישראל, כיצד לנהוג ביום קדוש זה – להתפלל ולצום כל היום, להכות על חטא ולהתוודות על תרי"ג חטאים ועוונות ומעשים רעים שעשו [או לא עשו], כדי למצוא חן בעיני אלוהים, דיין-אמת, היושב ביום זה בדין של מעלה, ולרצות אותו כדי שירחם ולא ידון את האיש למיתה בשנה זו.

אבל בין תילי-התילים הללו של פירסומים לא נראה ולא נשמע אף לא ציוץ אחד קטן, כציוצו של גוזל, של תהייה של שאלה: למה הוא עשה לנו את זה? למה אלוהי ישראל ממיט אסונות על עמו ישראל מדי פעם בפעם?

את התשובה ימצא כל אחד, לפי הבנתו.

שאלות

רב הוא תלמיד-חכם מוסמך, ששואלים אותו שאלות בענייני הלכה.

חרדי הוא תלמיד-חכם [?] שאינו מעז לשאול שאלות בענייני אמונה.

יהודה גור-אריה

סיפורים

הוצאת גוונים

תל-אביב 2006

הנחש השחור

ההתרגשות הראשונה חלפה, הדמעות פסקו, אכלנו ושבענו.

ככלב רחוב אני מתחילה להתרוצץ מסביב, להריח, להכיר את הסביבה. כבר גיליתי את מחבוא שק השקדים. השק מכוסה בסמרטוטים, עומד בין מקלות ורהיטים שבורים. את השקדים התחלנו לאכול מרגע בואנו למשפחה הגואלת. נתבקשתי על ידי הבת שושנה לאכול את השקדים בהיחבא – לא ברחוב. הסברים היו מיותרים. אומנם קטנה אני בינתיים, אך מנגנוני ההישרדות הקדימו להתפתח.

אני ממשיכה לגלות – פתאום שמעתי זעקת חרדה: "בת-שבע ברחי – נחש לפנייך!"

את הנחש ראיתי לפניהן, אך לברוח לא ברחתי, כי הנחש היה שחור.

"אלו נחשים טובים, הם אוכלים רק עכברים ואינם מכישים ילדים!"

לשמע דבריי פרצה שושנה בצחוק.

עד הערב נודע הסיפור: הילדה מהפרדס אינה פוחדת מנחשים.

המרתף

לאחר התרוצצות בחצר וצפייה בילדים המשחקים ברחוב, חזרתי הביתה. איש לא שם לב אליי, שתי השושנות, האחת אחותי, השנייה שושנה המארחת, היו טרודות כשבידיהן כרים, מזרונים, שמיכות ומחצלות. השתיים הודיעו לנו שהלילה אנו ישנים במרתף. ההודעה היתה תמוהה בעיניי, כי לא ידעתי מה זה מרתף, ומי זה מרתף?

לאחר רחיצת רגליי ולבישת שמלה נקייה, הצטרפתי אל ההולכים ל"מרתף".

בחצר שמעבר לגדר בית גולומב מתגודדים ילדים קטנים, בנות ובנים, אבות נפרדים מילדיהם. אני צמודה אל אחותי שושנה המוליכה אותי פנימה לחדר ענק, שאינני מקיפה את גודלו. לכל אורך הקירות מונחים כלי מיטה זה על גבי זה עד לגובה התקרה.

השמש עוד לא שקעה, עדיין אור בחוץ.

קבוצת ילדים הקדימה לבוא, לא ללינת לילה, שם למעלה הם קופצים אחד על השני על המצעים הרכים, נופלים וצוחקים, כי זה לא כואב. למראה הילדים המשתובבים בהנאה, התחלתי לטפס על ערימת המצעים שלנו. טרם הגעתי לפסגה, ראיתי אותן... שתי ילדות חמודות יושבות משני עברי כר המשמש להן לשולחן. על הכר יושבות בובות קטנות וקטנות יותר.

התרגשתי. זו פעם ראשונה שראיתי בובה מאז נשברה בובתי היפה. זה היה מזמן, כשעוד היתה לי אימא.

למזלי, ערמת המצעים של השתיים היתה צמודה לשלנו. בזכות שכנות זו התיידדנו מיד.

תיזכרנה לטובה השתיים: שמחה ומרים ראב (בן-עזר). לאחר שנים, אחת שימשה כמורה וכמנהלת בבית-ספר בפתח-תקווה. השנייה, שמחה, עקרה מביתה וממשקה בפתח-תקווה ועברה לערד. על פי בקשת המוסדות המיישבים נתבקשה שמחה לפתוח בית מלון, "נוף ערד", כתמריץ לפיתוח חבל ארץ זה. שמחה וצבי בעלה הצליחו להפוך את המלון למרכז כנסים, תיירים, תנועות נוער ומתיישבים, ששאבו מרץ והעזה והתיישבו במרחבי הנגב. זכות ראשונים לעיר ערד תישמר לשמחה וצבי שוחט.

יש וזיכרונות צפים ועולים מכוח עצמם, בלא סדר ומשמעת. לכן תסלחו לי אם סטיתי מנושא המרתף. הבה אשוב אליו: לאחר שישנתי לילה ועוד לילה במרתף, למדתי את משמעות המילה. וזאת למדתי: כל איכר אוסף את יבול משקו למקום שמור מגשם, משמש, מרוח ומחום. מקום כזה נבנה מתחת לבית, שטחו כשטח הבית. לחדר ענקי זה קראו "מרתף". בו נשתמרו כל תנובת האיכר: זיתים, דבש, שמן, חיטה, שעורה ודורה לתרנגולות. זיכרו: אנו בסוף מלחמת העולם הראשונה, בשנת 1917, החזית התקרבה לגבולות המושבה. רעם תותחים נשמע בחרדה. חיילים תורכיים נסים בבהלה, במנוסתם חומסים ושודדים הכול: מבגד ועד דבר מאכל.

החרדה לשלום התושבים גוברת מיום ליום. רק אז הוכרזה ההודעה מפי ראש ועד המושבה, זלמן גיסין: "למען ביטחונם של התושבים עליכם לישון במרתפים שבמרכז המושבה!!!"

עוד באותו יום נוקו המרתפים שנבחרו למטרה זו – כל החולדות והעכברים ברחו, במקום הלכלוך והגרוטאות צצו ערמות גבוהות של מצעים וכלי מיטה.

עתה לאחר שסיפרתי מדוע ולמה ישנו במרתפים – אסיים סיפור זה ואתחיל בסיפור חדש, שתחילתו – הלילה האחרון במרתף.

בת-שבע אריאלי

המשך יבוא

'אסטרולוג' הוצאה לאור בע"מ

נדפס בישראל 2001

מוטיבים מרכזיים בספרות העליות הראשונות,

בין רומנטיקה לבין מרירות המציאות

המוצא השמי המשותף אינו המיתוס היחיד שמלווה את הספרות הארצישראלית בסוף המאה ה19- ובראשית המאה ה-20. מיתוסים אלה חשובים מאוד להבנת עיצובו של הגיבור העברי החדש בספרות, ויחסו לשכניו הערבים. פגישת אנשי העליות, הראשונה והשנייה, וכמובן גם הסופרים שקמו להן, עם המזרח, עם הערבים היושבים בארץ, לוותה וגם העלתה מיתוסים אחדים:

מיתוס ראשון – המוצא השמי המשותף לשני העמים, וקרבת השפות השמיות. קירבה זו אולי לא היתה דבר חדש ליהודים יוצאי ארצות המאגרב והמזרח-התיכון, או לתימנים שהגיעו ארצה, אך היתה בגדר חידוש ליוצאי מזרח-אירופה, שנוכחו כאן בארץ כי הערבית והעברית הן שפות אחיות, שפות שמיות. לגילוי זה התלווה גם נופך רומנטי.

מיתוס שני – ההתפעמות מן המזרח הציורי, המדברי. התפעמות זו אנחנו מוצאים כבר ב"לאן" (1899) של פאיירברג, שלא הגיע מעודו לארץ-ישראל, ואילו סיפורו התפרסם שבועות אחדים לאחר מותו. אבל הקריאה שלו בסיפור: "מזרחה! מזרחה!" – ביטאה שאיפה לבנות במזרח עולם חדש, כניגודו של העולם הרקוב המערבי, האירופי. המידבר נקי, ובו ניתן לבנות הווייה חדשה.

מיתוס שלישי – הסתערבותם של יהודי ארץ-ישראל, והצורך או המשאלה להחזירם, אולי, למקורם העברי הקדמון. עדיין היו יהודים שחיו מדורי-דורות בפקיעין, והיו יהודים כאלה בדיר-אל-קאמר שבלבנון. אולי, שאלו את עצמם הרומנטיקאים – אולי הערבים יושבי ארץ-ישראל הם אחינו, צאצאי העברים, או היהודים הקדמונים? – הבה נחזיר אותם למקורנו המשותף, ונבנה יחד עמם תרבות עברית אחת חדשה!

מיתוס רביעי – דמות הערבי משמרת, מסמלת וגם ממחישה לנו את דמות העברי הקדמון, מתקופת המקרא. נחום גוטמן צייר את אגדות המקרא של ביאליק, בדמויות הערבים, בדמות הסבלים והספנים הערביים, עבי-הבשר, המלאים והשריריים, שראה בילדותו ביפו. בספרות התקופה ניתן למצוא דוגמאות רבות למגמה זו. הסופרים שיננו בבחרותם תלמוד, ידעו היטב תנ"ך, ולא התקשו לגלות את עקבות המקורות הללו בחקלאות של הפלאחים ובמרעה של הבידואים. מימי המקרא ועד תום הרבע הראשון של המאה ה20- לערך – השתנתה ארץ-ישראל פחות משהשתנתה בשבעים-שמונים השנים שעברו מאז ועד היום.

מיתוס חמישי – הסיפור על יהודי חייבר האגדיים, הבידואים, שהתעורר, בין השאר, עם גלי העלייה של יהודי תימן, ובייחוד הגל שהגיע בתקופת העלייה השנייה (1914-1903 לערך), כאשר שמואל יבנאלי, מאנשי עלייה זו, נסע ב1911- לתימן, ופעל שם להבאת עולים, שהקימו שכונות במושבות החדשות – ראשון-לציון, רחובות ופתח-תקווה. צעירי העלייה השנייה, וסופריה, אמרו לעצמם – אם שבט רחוק כתימנים הגיע ארצה, אולי באמת מצויים עדיין גם שבטי בידואים יהודים?

*

הגשמת הציונות נתפסה כמעבר מפאסיביות לאקטיביות, שהתבטא כמובן ביישוב ארץ-ישראל. הביטוי הרומנטי והציורי לאותה אקטיביות היה המאבק, לעתים מזויין, מעין מלחמה מתמדת בזעיר-אנפין, על הגנת היישוב העברי. דמות השומר, הלוחם, נתפסה כמעין ראשית לצבאיות ישראלית חדשה. והנה, המאבק מתרחש כמעט תמיד בהתנגשות עם הערבי, ומצד שני, גם מושגי הגבורה, הנשק והכוח – שאולים ממנו, בעיקר מן הבידואי הרוכב חמוש על סוסתו האצילה. העברי הצעיר נבדל אפוא מן היהודי הגלותי בכך שהוא אקטיבי, ודמותו החדשה מתעצבת הן מתוך הידמותו לערבי והן מכורח המאבק בו.

*

דרך אחרת להתמודד עם קיומם המושרש מדורות של ערביי ארץ-ישראל היתה ההשערה שהערבים המקומיים הם צאצאי היהודים הקדמונים שהוכרחו להתאסלם ולהסתערב במרוצת הדורות, ועלינו להחזירם לעבריותם וליהדותם. הם בעצם אחינו לגזע. דברים ברוח זו כתב המורה ישראל בלקינד (1929-1861), מאנשי תנועת ביל"ו, בתקופת העלייה הראשונה (1905-1878 לערך), בחוברת רוסית ושמה "ארץ-ישראל של זמננו", שהשפיעה על העולים לארץ בימים ההם.

"[בלקינד] הוציא ברוסית ספר בידיעת הארץ, שרבה היתה השפעתו בחוגי חובבי-ציון. נוסחו העברי יצא תחילה בשם: 'ספר לימוד גיאוגרפיה של ארצנו' (1919 ואילך) ולאחר-מכן בשינוי צורה ותוכן בשם: 'ארץ-ישראל של זמננו' (תרפ"ח, 1928)." (ג. קרסל, "לכסיקון הספרות העברית בדורות האחרונים", כרך ראשון, 1965, עמ' 257) .

מיתוס חשוב ומעניין זה נותן אותותיו ב"משא ערב" ומותיר עקבות בסיפורים נוספים, אפילו אצל ברנר בסיפורו "עצבים": "אשר אוהלי הבידואים, אולי בני-בניהם של אברהם העברי, יינטו שם עד היום הזה..."

לימים התגלגל המיתוס ברעיון ה"כנעני" מיסודו של המשורר יונתן רטוש. על פי השקפתו של רטוש צריך לשחרר את הערבים מאיסלמיותם, ואת העברים מדתם היהודית, ולהקים בכל חבל "הסהרון הפורה" מדינה חילונית אחת, בעלת מבנה פלוראליסטי אך בעלת שפה ותרבות עברית אחת, מעין ארצות-הברית של המזרח התיכון.

התרפקות על דמות הערבי, כאב קדמון, מצויה ברומן "ימים ולילות" (1926) מאת נתן ביסטריצקי-אגמון, שהתפרסם בתקופת העלייה השלישית, זו שבין שתי מלחמות העולם. בספר מתוארת נהייה של צעיר יהודי, חבר קבוצה חדשה, אחר דמות השכן הערבי, שייח' סעיד. הצעיר כמו מבקש ממנו להיות לו לאב חדש במקום האב היהודי, שנותר בגלות. ואולם בהמשך הרומן, מובעת בחריפות גם האכזבה מכך שאין הערבי יכול ומוכן להיות דמות אב חדשה לצעיר היהודי, אלא הוא אויבו. בהתמודדות בין הרומנטיקה המזרחית, התנ"כית, לבין מרירות המציאות הארצישראלית, מנצחת הפסימיות ומתחזק הצד הקודר של ההווייה הלאומית.

*

ספרות העלייה הראשונה מיעטה לתאר את חומרת המאבק, וזאת מסיבות תעמולתיות. קהל היעד שלה לא היה רק אותם מעטים דוברי עברית, שישבו בארץ, אלא מרכזי העברית באודיסה, וארשה, קראקוב ווילנה. הסופר חשש שאם יוציא את דיבת הארץ רעה, יזיק הדבר להמשך עליית יהודים ארצה. הספרות עסקה ברצוי יותר משתיארה את המצוי. המצב הביטחוני הקשה הוסווה לא פעם סיפורים, שתיארו את העברי כמתגבר בקלות על הערבי.

אך לא חסרים תמרורי אזהרה. ברנר מתאר תהום פעורה בין שני העמים. בסיפורים הרומאנטיים על יחסי יהודים וערבים, שנכתבים בתקופתו, הוא מוצא רמייה עצמית וחוסר-יכולת לקלוט את מרירות המציאות. כך למשל הוא מתאר את מצבו הנפשי של גיבורו, יחזקאל חפץ, גיבור סיפורו "שכול וכישלון" (1920), היוצא מדעתו כאשר נפשו המסוכסכת, עוד מתקופת חייו בגולה – נפגשת בבעייתיות של יחסי יהודים וערבים בארץ-ישראל. בימי הפסח, נערה ערבייה מחפשת בתמימות אחר אחיה הקטן, במושבה יהודית בארץ-ישראל. אצל חפץ מתעוררת מיד אסוסיציה להאשמת היהודים בעלילת הדם, שכמותה התרחשה במשפט הידוע של היהודי מנדל בייליס בקייב שבאוקראינה, לפני מלחמת העולם הראשונה. זו גם התקופה שבה מתרחש סיפורו של ברנר בארץ-ישראל. לימים, בבית המשוגעים, כאשר נזכר חפץ בדברי הנערה הערבייה, הוא מכחיש בהזיותיו את מוצאו היהודי.

ברנר הוא יוצא-דופן בתקופת העלייה השנייה, מפני שתפס את החיים בארץ במלוא מרירותם, ותיאר בביקורת עצמית נוקבת גם את חיי היישוב היהודי. הוא ראה בקיום היהודי בארץ המשך להווייה הגלותית, סכנה של טמיעה במזרח, וכלל לא התחלה חדשה, הירואית. בערבים ראה, בטווח הניראה לעין – בעיקר אוייבים, שיחסם ליהודים הוא למעשה המשך של האיבה שאופפת את העם בגולה. הרעיון הסוציאליסטי של אחוות-עמים ניראה בעיניו חזון רחוק מאוד, כמעט לא ממשי, ואילו במציאות היומיומית, המעיקה, המרירה, לא מצא יחסי אהבה ושלום, לא בין שני העמים ככלל, ולא בין פרטים משני העמים.

*

משה סמילנסקי חתם על מחזור סיפוריו "בני ערב" בשם חווג'ה מוסה, ופירסמם החל מהעשור הראשון למאה. הוא היה נציג מובהק לגישה הרומאנטית בתיאור היחסים שבין יהודים לערבים. הוא לא התעלם מן המציאות, להיפך: דווקא משום שחש וידע מה רבה סכנת הקרע ההולך ומתרחב בין שני העמים, סבור היה שצריך למצוא דרכים כדי להמעיט את החיכוך ולהרבות הבנה.

סיפורי סמילנסקי, כמו גם חלק ניכר מדרכו האידיאולוגית, היו בכיוון הזה. חוויית מפגש עם פרש ערבי בחולות קיסריה ב1891-, אשר נסתיימה בהצלפה על פניו, ליוותה את סמילנסקי מנעוריו בארץ. הוא היה איכר ואיש ההגנה, ועם זאת תיאר בהרחבה ובאהדה את חיי הערבים במחזור הסיפורים הרומאנטי, ההומאני, שרובו אינו מתייחס כלל לנוכחות היהודית. סיפורו "לטיפה", שנדפס ב1906-, מספר על אהבה בין איכר יהודי לנערה ערבייה יפה, העובדת בנטיעת כרמו. חרף הרומנטיות שבתחילתו, הוא סיפור עצוב וטראגי. עולה ממנו שאין אפשרות ליחסי אהבה בין פרטים משני העמים. כל אחד מהגיבורים כלוא בסביבתו החברתית, התרבותית, הלאומית והדתית. מצבה של הנערה הערבייה גרוע פי כמה, בגלל נחיתותה המעמדית ושיעבודה לאביה.

סמילנסקי הירבה לתאר פרשיות אהבה ונקמה בקרב הערבים והבידואים, זאת כחלק מהווי חייהם ומגורלם, וכמוהו נהגו גם יהודה בורלא ויצחק שמי בכמה מסיפוריהם הידועים. "ג'ומעה אל אהבל", (1928), סיפורו של יצחק שמי, יליד חברון, הוא דוגמה מופלאה ליכולת ההזדהות של סופר עברי עם גיבורו ערבי, וזאת מבלי להתייחס כלל לסכסוך הלאומי בין שני העמים. ספק אם נכתבה באותה תקופה בארץ-ישראל יצירת פרוזה ערבית שתיארה בצורה כה חיה וצבעונית את הכפר הערבי ואת מצוקותיהם של אנשיו.

בין שתי מלחמות עולם, בתקופת העלייה השלישית, כאשר עיקר המאבק הוא על כיבוש העבודה ועל ההתיישבות, נפש הגיבור העברי הצעיר קרועה בין הרומאנטיקה של השיבה למולדת הישנה, לבין המציאות המרה של ההתערות בה. ההתערות מתבטאת לא רק בהסתגלות לתנאי חיים קשים, אלא גם בשלושה גלים של מאורעות-דמים בין השנים 1938-1920. יצירות כ"ימים ולילות" (1926) לנתן ביסטריצקי, "החג' מחפצי-בה" (1927) ליעקב שטיינברג, "יומן בגליל" (1942) ל-ש. שלום, "מגילת תנחום" (1942) ליצחק שיינברג-שנהר, כמו גם "נדודי עמשי השומר", הרומאן הארצישראלי הגדול של יעקב רבינוביץ, שנכתב ב-1929 על תקופת העלייה השנייה, ממחישים מגמה זו. ביסטריצקי מספר ברומאן שלו גם על רצח ברנר ב-1921, ומסקנתו: "עתה היכה האיש הישראלי שורש בל-ייעקר, ועל מעט עפרו אפשר לשבת ולחלום על מולדת."

אהוד בן עזר

המשך יבוא

המתים עודם חיים

רק שהם פשוט לא מדברים אלינו יותר

גם לא מטלפנים

אולי עסוקים מאוד

אולי כועסים

אולי לא אוהבים לכתוב מכתבים

גם לא אי מיילים

זה שאין לנו קשר עימם

לא אומר שהם לא קיימים

עם רוב האנשים בעולם אין לנו קשר

רק בטלוויזיה רואים אותם לפעמים

ובכל זאת הם קיימים

מאות על מאות מיליונים

מצד שני הרבה אנשים חיים שאנחנו מכירים

חשובים בעינינו כמתים

אנחנו מגלים שהיו חיים רק כשהם מתים

במודעות האבל בעיתונים

אלה שלא ביקרו אותנו הרבה זמן

גם אנחנו אותם לא הרבה מבקרים כשהם חיים

מצד שני אנחנו יכולים לדבר איתם במחשבותינו

לראותם בחלומותינו

בין אם הם חיים ובין אם הם מתים

לפעמים הרבה יותר טוב כך מאשר כשהם חיים

לכן כדאי מאוד לראות מה שפחות אנשים

שאז לא כל כך חבל לך אם הם חיים או מתים

פורסם לראשונה ב"חדשות בן עזר" בשנת 2007

לאמור – כיצד הגיב העם היהודי, באלפיים השנים האחרונות, לרוצחיו ולמעניו? למשל – לאינקוויזיציה, לפוגרומים באירופה, לפרהודים במזרח התיכון, ולהוגי הפיתרון הסופי, אדריכלי מחנות ההשמדה, אושוויץ, ואחרים? מתי עמדנו על נפשנו? דורות הורינו, והורי הורינו, מזה 2000  שנה, הסתפקו, לאחר כל אסון, בהליכה לבית הכנסת ובקשת סליחה מאלוהים – כנראה שחטאנו, אמרו, לכן אלוהים מעניש אותנו! וביקשנו – סלח לנו, אלוהים, מחל לנו! אל נקמות ה', הוא בלבד!!!

לעומת זאת – היום, תוך התגוננות מוצדקת, הוצאנו, למשל, 2 מיליון תושבים מבתיהם בעזה, והרסנו את בתיהם, ואותם הפכנו לפליטים בארצם? מתי הפצצנו בירות של מדינות אויב – את ביירות בלבנון, את דמשק בסוריה? מתי איימנו על טהראן?

נותר בנו עדיין חטא נורא אחד – "משבר אמון", כלומר, אנחנו לא מאמינים למנהיגים, שאומרים שיש להשמיד את מדינת ישראל ולהרוג את היהודים הגרים בה. "מנהיגים" פירושו ראשי מדינה, או מנהיגים דתיים או פוליטיים, שמשפיעים על אחרים, לרצוח יהודים. הם הרוצחים!  אנחנו צריכים להאמין להם, ולא לחכות ששליחיהם יפרצו את הגדרות של עוטף עזה עם מכוניות טויוטה, וירצחו אזרחים.

חשוב גם לזכור, שהיטלר לא רצח אף יהודי במו ידיו, וכך גם המנהיגים באיראן – אבל הם הרוצחים האמיתיים של הקורבנות בפסטיבל נובה. הם ממשיכים לתמוך, במחסה, בהטפה, במימון ובתמיכה מקצועית, ברוצחים פוטנציאליים נוספים, ואנחנו עדיין מסרבים להאמין שהם רציניים! איך אני יודע שלא מאמינים? כי,  אם היינו מאמינים להם אז ועכשיו, הרי "נובה" היה פסטיבל אלמוני, והיום, בטהרן ובאיספהאן, היה מאוד מסוכן לגור, בדיוק כמו בשדרות ובקרית שמונה.

* אהוד יקר סוף חגים טוב. אשמח אם תוכל לבאר לי באיזה הקשר היסטורי ולמי התכוונה המשוררת אסתר ראב בשירה הנוקב |"ניחוח היסמין והדם". כוונתי לצירוף "כאשר תעמוד על דם רעיך" ו"כל חלונות הנפש אטומים."

הצירוף לא תעמוד על דם רעך כמעין דיבר 11 [בעשרת הדיברות] נתלש מהתורה לשימוש חוזר ופרקטי  בשפתם של משפחות החטופים. לכן משך את תשומת ליבי  הציווי העתיק הזה בשיר של אסתר ראב והקשרו האקטואלי.

כמו כן תודה על הציטוט מעיתון "הארץ" במקורות הש"י על הכטב"מ שכוון לחלון חדר השינה של נתניהו בקיסריה ופגע בו ובכך "איחד"  באופן אבסורדי ומטורף שתי אויבות  – איראן וקפלניסטים ישראליים ל"ידידות"  לרגע  קל  לשם  מטרה משותפת –  פגיעה ב"אוייב"  משותף. על משקל "אוייב אויבי הוא ידידי."

כפי שלאורי הייטנר אין ספק בהמון אמירות נחרצות  שלו כמספר יודע כל [לדוגמא כף זכותו למפרע  של יאיר  גולן, שאילו היה בתפקיד מנהיגותי לא היה נכנע לתכתיבי חמאס]  גם לי אין ספק שבבתים רבים של קפלניסטים  בישראל נפלטה אנחת אכזבה מכך שהכטב"ם האיראני לא חיסל את ביבי וגם את שרה וכמה חבל ששניהם לא היו בבית. "בנפול אויביך אל תשמח" אמנם, אך יש אויבים שדווקא נופלם כן משמח. למשל סינואר וביבי. כמו כן כמה אירונית ופתלתלה היא המציאות ולא עובדת בשביל אף אחד... כל ההמהומים הנרגנים והשתלחויות הזעף והטרוניות, על השיפוצים של הבריכה ומעונם הפרטי בקיסריה ששרה דורשת על חשבון המדינה, התנפצו במחי שלושה כטבמי"מ. ועתה המעון ישופץ על חשבון המדינה ועוד איך... למגינת ליבם של המוחים. תודו שאין ערמומית מן המציאות עצמה.

דבר נוסף – מעניין אותי לדעת על מה מבסס אורי הייטנר את טענתו [והוא איננו לבד ויש תקיפים וארסיים ממנו] שביבי הוא האחראי למפץ הגדול בחברה הישראלית בכך שהוא פילג אותה בשיטת "ההפרד ומשול." אני מעוניינת בסימוכין עובדתיים לקביעה הזאת. ואני לא ידעתי איפה הייתי ואיפה חייתי כל השנים הללו במדינת ישראל...

בברכה ובשורות טובות,

חוה ליבוביץ  

אהוד: השיר הוא מן העיזבון ולכן קשה לדעת לאיזו תקופה בחייה הוא שייך ויש לקבל אותו כאמירה כללית שלה.

* נחמיה שטרסלר: "האם יש משהו שהבורסה יודעת ואני לא? הרי ההיגיון אומר שבמצבנו הביטחוני-מדיני, הבורסה צריכה להתמוטט, האבטלה להרקיע שחקים, האינפלציה להשתולל והמיתון להעמיק. אבל זה ממש לא מה שקורה. הנתונים שונים לחלוטין. הם מפתיעים בגדול. ["הארץ", 25.10.24].

אהוד: אל תאמינו לשטרסלר! – מהרו לקנות בית בקפריסין, יוון, פורטוגל או קנדה ותצילו את נפשותיכם! פרטים תמצאו בכתבות בעיתון "הארץ" ואצל השרלטן יובל נוח הררי שכבר עשה בחוכמה שעזב את הארץ.

* אהוד בן עזר שלום. לצערי הרב בדיוק כשחשבתי ביום שלישי לשלוח אליך את המייל עם החומר, קרס לי המחשב עם הכול.

זה ייקח קצת זמן עד שאקנה חדש ואסדר אותו. ואז אמשיך לשלוח חומר.

תודה רבה וברכת שבוע טוב.

נעמן

אהוד: אנחנו והדורות הבאים נחכה בקוצר רוח לטוריך הבאים.

כתב היד שבגלוייה [של תחנת הרכבת] מן הצרופה הוא בלתי קריא ביותר. הנה מה שעלה בידי לפענח ולתרגם מרוסית: 

נרי [?] היקר. מ. שלחה אליך זה עתה עם לנה דססה [?] ( גרגרי יער [?]), שוקולד [?] ומכתב. אצלנו הכל בסדר [?] תאכל לבריאות. אוהבים [?] אותך ליזה [ואולי מישה].

התרגום "בערבון מוגבל", אבל לכל הפחות רוח הדברים היא אמינה.

שנה טובה!

יואל נץ

שלום לאהוד בן עזר ולהניה מליכסון, 

הגלוייה שמצאה הניה [לא היא מצאה אלא הגלוייה הזו נקנתה בידי אהוד בן עזר תמורת 75 דולר מסוחר הבולים והגלויות הקליפורני אד רוזן. – אב"ע] ממוענת ככל הנראה לנתן קייזרמן שהיה מנהל בנק א.פ.ק. (הגלגול הראשון של בל"ל) בחיפה. בגלל קוטן הקהילה, אין כמובן צורך בכתובת מדויקת, וכתוב רק שם הנמען. 

נתן קייזרמן הוא אכן אבי אורי קיסרי (שמואל קייזרמן), וכן אביהם של יוסף, הרצלה (!), כרמלה (!), תמרה ושלומית.

קייזרמן נולד באוקראינה בשנת 1863, עלה בעשור האחרון של המאה ה-19 ונפטר בפרדס חנה בשנת 1945.

 הגלוייה כתובה רוסית, ולפי תרגום של חבר היא מציינת שנשלח אליו [לקייזרמן] טנא עם ענבים בידי לאה אסא (?), ומסיימת בדרישת שלום, כנראה למירה (רעייתו של נתן).

פעם נוספת הגלוייה של תחנת הרכבת בירושלים בשנת 1908 לערך, פנים ואחור, שמתברר כי נשלחה בחיפה לנתן קייזרמן, אביו של אורי קיסרי.

בנק אפ"ק בחיפה

אני מצרף צילום מתוך ויקיפדיה של הבנין היפה (לדברי נעה בתי – שילוב ארצישראלי של סגנונות מזרח ומערב) של בנק א.פ.ק, בתכנון פרופ' אלכסנדר ברוואלד (מייסד הפקולטה לארכיטקטורה בטכניון). על קירותיו מדליות בולטות של מטבעות עבריים עתיקים. הבניין נמצא בעיר התחתית בקרן הרחובות קייזרמן-נתנזון.

לדברי נעה בתי, סגנון הבנייה של בנק א.פ.ק בעיר התחתית של חיפה הוא אקלקטי (לקטני) כמו בבנייניו האחרים של ברוואלד בחיפה, הטכניון וביה"ס הריאלי, שניהם בהדר הכרמל.

אנקדוטה ששמעתי מפי שפרה בת כרמלה בת נתן מספרת שקייזרמן ביקש את ביאליק ללמד את רעייתו מרים עברית, אבל בזאת דוקא נכשל משוררנו.

 בברכת שנה טובה על כל עם ישראל,

ישראל שק (דמתקרא איסי)

 schek@post.tau.ac.il

זוכר אני פני נערים רציניים שעמדו והוכיחו כי יש לעשות את שפתנו בית-קיבול לכל דבר. מבין התלמידים, חבריי-למחלקה שהבריקו בהומור ובתאוות חיים, ועסקו ב"חידושי לשון" מן הסוג שהבאתי, היו אורי קיסרי, דוד הכהן, אריה רובינשטיין, וברונר מזכרון-יעקב, וכל זה על רקע של מרחב גבעות-החול. רק לאחר שנים רבות יצא מילון עברי שמכיל מילים אלה, וזכה בהצלחה רבה.

באחד הלילות הלכנו, אורי קיסרי, דוד הכהן ואני, להסתובב בגבעות-החול. עמדנו ליד מגדל-המים, שניחצב בשדרות רוטשילד, ומנורת-הלוכס שמעליו האירה את שממת גבעות-החול. הסתכלנו בה כאילו היתה לנו מגדת עתידות, ודיברנו על מה שכל אחד מאיתנו רוצה להיות כשיגדל.

ראשון התפרץ דוד הכהן, ודומני שביקש להיות אישיות ציבורית.

אורי קיסרי לחש: "עיתונאי."

וכשפנו אליי ושאלוני מה אהיה, מצמצתי עיניי ואמרתי:

"אולי צייר."

כל אחד מאיתנו ניחש נכונה את עתידו. רק דבר אחד לא ניחשנו, כי עתיד מגדל המים הראשון בתל-אביב להיהרס. מגדל שהכיל בתוכו זכר כה הרבה ממעשי-בראשית של חיינו הציבוריים.

כך היתה מנורת-הלוכס על מגדל-המים עדה ראשונה לשלוש משאלות של שלושה תלמידים, אשר התממשו ברבות הימים.

מתוך: נחום גוטמן ואהוד בן עזר: "בין חולות וכחול שמיים", הוצאת "יבנה", 1980 ואילך, עמ' 80-81.

שנה טובה לך ולנעה.

הניה מליכסון

שלום לכולם,

 ברור שלפי השלט על הבניין בכיתוב לטיני וערבי (אל-קודס) התחנה (בעברית רשום בכתב יד "טחנה") היא בירושלים. אבל אחרי מחצית המאה ה-19, דווקא יפו היתה המרכז הכלכלי (תפוזי יפו – Jaffa Citrus) ועם התגבשות הציונות – המרכז התרבותי וכן מרכז אדמיניסטרטיבי עיקרי. 

המוציא לאור של התמונה, כפי שרשום בתחתיתה יש לו סוכנויות בשתי הערים:

Wilhelm Gross, Jaffa & Jerusalem

בדרך כלל הדפסות איכותיות בוצעו באירופה (גרמניה, אוסטריה), אבל גם כך יש לשער שאין כאן טעות. למרות מרכזיותה של ירושלים, הכתובת כנראה מכוונת, משהו המתייחס ליפו שדרך הנמל שלה נכנסים לארץ הקודש.

 אני מפנה את תשומת לבכם לגלוייה אחרת באותה הוצאה, שהודפסה בברלין, ומופיעה באתר האינטרנט של VINTAGEPOSTCARDS.COM וכותרתה:

Greetings from Judea. Views of the Mount of Olives, Siloa Lake, Arab children, and Meadows of Sion.Published by Wilhelm Gross, Jaffa & Jerusalemprinted by Kutzner & Berger, Berlin. Used 1899 Giessen, Germany. Grade III

http://www.vintagepostcards.com/mm5/merchant.mvc?Screen=PROD&Store_Code=VPC&Product_Code=ETHNJUH-F3138&Category_Code=ETHNJUH

שנה טובה לכם ולכל עם ישראל ושוחרי טובתו,

ישראל שק

1. מבנה סובבן הקטרים בתחנת הרכבת העות'מנית ביפו נמצא מתחת לרחבת הכניסה של מוזיאון בתי האוסף ולא מתחת למבנה. 

2. בתשובה לתהייתך מדוע כתוב על הגלויה "תחנת יפו" למרות שזאת בוודאות תחנת ירושלים  אולי כדאי לכלול את הטיעון שהעליתי באשר לנוהג שהיה בעבר לכנות את נקודת המוצא בשם היעד. כך לדוגמא, "שער יפו: בירושלים, כי משם יצאה הדרך ליפו, "שער ירושלים" ביפו, כי משם יצאה הדרך לירושלים.

3. ואם תהית "אולי הגלוייה שרכשנו היא בכל זאת התחנה ביפו ולא בירושלים?", דומני שאין ספק שזוהי תחנת ירושלים. השלט על הבניין ברור לגמרי, כמו השלט על תחנת יפו ששלחה שולה.

ואולי בסופו של יום זו רק טעות של המגיה האוסטרי בבית הדפוס?

שבוע טוב,

הניה

הניה מליכסון: סובבן הקטר שנתגלה בתחנת יפו. תצלום נוסף מאפריל 2011.

צפירת רכבת ראשונה בירושלים...

עורך נוסטלגיה אונליין – שימור המורשת הישראלית

המבט המופתע בעיני המתבונן ברכבת הירושלמית הקלה של ימים אלה הוא כעין ואפס לעומת תגובתם הנדהמת וההמומה של תושבי העיר ירושלים ממש בעצם הימים האלה– לפני 119 שנים, כשצפירה חדה פילחה את חוצות ירושלים ב-26 לספטמבר 1892 בעת הגעת הרכבת הראשונה לעיר בקו יפו -ירושלים.

ההתחלה: רעיון גאוני וכישלון בצידו...

במהלך המאה ה-19 התפשט פלא הרכבת ברחבי אירופה. המחשבה להביא את רעיון הרכבת לארץ ישראל עלתה לראשונה במוחו של משה מונטיפיורי בעת סיורו השני בארץ ישראל ב-1839, אך פעולה ממשית ראשונה בנושא נעשתה על ידו רק 17 שנים לאחר מכן, בשנת 1856. באותה שנה הסתיימה מלחמת קרים כאשר במהלכה הקימו הבריטים בחצי האי קרים מסילת ברזל, לצורך תחזוקת קו האספקה לכוחות הבריטיים שהשתתפו במלחמה. מונטיפיורי, שהיה בעל תביעת עין טובה לעסקים ועסקאות עלה על רעיון גאוני: הוא מציע לראש ממשלת בריטניה בזמן ההוא, הנרי פלמרסטון Palmerston להפוך את הנכס שבו השקיעה האימפריה הבריטית ממון רב וכעת עומד כאבן שאין לה הופכין – למשהו שיכול להכניס כמה פאונדים לקופת הממלכה בכך שמסילת הברזל בחצי האי קרים תיעקר ממקומה ותועבר בשלמותה לתחום השלטון העות'מאני בפלשתינה. "תשיג את האישור מהעות'מאנים לביצוע הפרויקט – ואני איתך," – אמר לו פלמרסטון.

האישור התקבל והסכם נחתם, ומיד אחריו יצא מונטיפיורי ב-1857 למסעו החמישי לארץ ישראל, כאשר הפעם הוא הביא איתו מהנדס אנגלי מומחה לסלילת פסי רכבת. המשימה שהציב מונטיפיורי בפניו של מהנדס הרכבות היתה לאתר תוואי מתאים לרכבת בין יפו לירושלים, שבו יידרשו כמה שפחות חציבות בהרים; דרך שתעבור באזורים של מקורות מים זמינים כדי להזין את קטרי הקיטור, שהיו אמורים לנסוע על המסילה. המהנדס הקים משלחת סקר, בדק את תנאי השטח באזורים השונים שבין השפלה וירושלים, ולבסוף הציע את תוואי נחל רפאים, שבו אכן נסלל קו הרכבת, שנים רבות לאחר מכן.

אך בינתיים הפעילות סביב המשלחת יצרה מהומה לא קטנה: גיוס עובדים לצרכי המשלחת ביפו ובירושלים, הסכמים עם ספקים לאספקת מזון וצרכים אחרים של העובדים במשלחת הסקר, סוסים ועגלות שנשכרו ויצאו מפה ומשם, ודיבורים נרגשים של רבים בשערי העיר יפו וירושלים, כל אלה לא נעלמו מעניהם ומאוזניהם של הקונסולים של צרפת ואוסטרו-הונגריה בארץ ישראל. הם התחילו לרחרח סביב תוכניתו של מונטיפיורי, מצאו בה עניין רב ושלחו טלגרמות דחופות בעניין למרכזי השלטון שלהם באירופה, שנענו בהנחייה חד משמעית לבדוק בדחיפות כיצד יוכלו גם צרפת וגם אוסטרו-הונגריה להשתלב במיזם.

כל הרעש-בחש הזה הגיע במהירות לאוזני העות'מאניים, והם התחילו לחשוש פתאום שהרכבת הצפויה לא תפעל רק לטובת צרכי האוכלוסייה בפלשתינה, אלא בעיקר תעודד צליינים נוצריים רבים להגיע לארץ ישראל – וזה הדבר האחרון שהשלטונות העות'מאניים היו מעוניינים בו בשנים ההן. צריך להזכיר – מדובר בזמן קצר ממש לאחר סיום מלחמת קרים, שאחת הסיבות לפריצתה היו מאבקי סמכות ושליטה בין המעצמות על המקומות הקדושים בארץ-ישראל. אי לכך הטורקים ממהרים ומבטלים את ההסכם עם מונטיפיורי להקמת קו הרכבת, והוא מצידו נאלץ לחסל את משלחת הסקר ולגדוע את המיזם באיבו.

מקונראד שיק ועד סר לורנס אוליפנט

לצידו של מונטיפיורי, מאמצע המאה ה-19 ואילך, פעלו עוד גורמים ואינטרסים שביקשו להקים בעצמם את קו הרכבת מהשפלה לירושלים. בהם היה קונראד שיק, אותו אדריכל ארכיאולוג וקרטוגרף פרוטסטנטי גרמני שחי ופעל בירושלים מהמחצית השנייה של המאה ה-19, נוסף אליו המהנדס הצרפתי פרדיננד דה לספס שסיים בהצלחה בשנת 1869 את כריית תעלת סואץ וכעת חיפש לעצמו פרויקטים גדולים אחרים – וכשלא עלה ידו לקדם את עניין קו הרכבת יפו-ירושלים עבר לפנמה ויזם שם את חפירת תעלת פנמה, וגורם שלישי שהיה בעניין הרכבת היה סר לורנס אוליפנט, אדם מרתק שפעל כאן מאמצע המאה ה-19. אמנם אוליפנט לא פעל במישרין בנושא קו רכבת לירושלים אך תוכניתו להקמת התיישבות יהודית בארץ-ישראל, שנקראה ארץ הגלעד, הועלתה על ידו בכתב בספר בעל אותו שם, וכללה בין השאר גם פירוט רב לתוכניות פיתוח אמצעי תחבורה כולל רכבת. ספר זה התגלגל שנים ספורות לאחר כתיבתו לידיו של היזם הירושלמי יוסף נבון.

יוסף נבון יוזם את הסטארט-אפ הראשון בארץ ישראל

נבון זה, שהיה בין השאר סבא של הנשיא החמישי של מדינת ישראל מר יצחק נבון, היה הציר המרכזי בפיתוח מפעל הרכבת יפו-ירושלים, ולמרות שסופו של נבון עצמו היה עצוב והוא לא זכה לראות פירות מיוזמתו הנחשונית ומעמלו – אין ספק שללא החזון היזמי של יוסף נבון מפעל קו הרכבת יפו-ירושלים לא היה מוקם.

נבון היה סלבריטי ירושלמי של המאה ה-19. הוא נולד בשנת 1858 כבן למשפחה ספרדית ירושלמית ידועה ומכובדת: אביו היה בא כוחה של הקהילה היהודית במועצת מחוז ירושלים ואימו היתה האחות של המכובד חיים אמזלג, סגן הקונסול הבריטי שישב ביפו. יוסף נבון נשלח בצעירותו על ידי הוריו ללמוד בתיכון במרסי וכשחזר חברה משפחתו המכובדת עם משפחה ירושלמית ידועה אחרת – משפחת פרומקין, שהיתה בין השאר הבעלים של העיתון "חבצלת", ויוסף נבון בא בברית הנישואין עם בוליסה פרומקין.

נבון הצעיר עסק בתחילת דרכו העסקית בנדל"ן. הוא היה קשור עם מה שהיה קרוב לוודאי קבוצת הרכישה הראשונה בארץ ישראל – אותו ועד יסוד המעלה שרכש את הקרקע להקמת ראשון לציון, ב-1882, ואז נופל לידיו הספר "ארץ הגלעד" של אוליפנט ומצית את דמיונו. הוא רותם את עצמו למה שהיה אולי הסטארט אפ הראשון בפלשתינה: נבון מקים צוות ניהול ופיתוח בראשות כלכלן שמטפל באספקטים הפיננסיים-כלכליים ומהנדס שאחראי על תוכניות הפיתוח. הצוות כותב תוכנית עסקית מקיפה מסודרת ומנומקת, אולי הראשונה בארץ-ישראל מזה 2,000 שנה. "הביזניס פלאן" של נבון מראה שההשקעה הכספית בהקמת קו הרכבת יפו-ירושלים תיצור החזר למשקיעים ברמה של 36% בשנה לפחות. הוא מדפיס את התוכנית העסקית שלו, אולי בבית הדפוס של חתנו פרומקין, ומשווק אותה למשקיעים פוטנציאליים בארץ ובחו"ל, זאת עוד לפני שיש לו האישורים להקמת המיזם.

מיד לאחר תחילת שלב השיווק ניגש נבון לטפל בהיבטים הבירוקרטיים: הוא עוזב את משפחתו בירושלים ויושב ארבע שנים על הוורידים של הפקידות בקונסטנטינופול. הוא עורך מצגות רבות מול פקידי השלטון בנוגע לפרויקט, וכשצריך דואג גם לארוחות שחיתות, מסיבות חשק, שוחד פה ומעטפה עם שלמונים שם – קראו לזה "בקשיש", עד שלבסוף, בשנת 1888 כשהוא בן 30 בלבד הוא מקבל זיכיון להקמה והפעלה למשך 71 שנים של קו רכבת מיפו לירושלים.

הכסף נגמר, מתחילים להנפיק: המשקיעים – כמרים אירופאים

לאחר שנים של עמל, כשיוסף נבון מתחיל לראות את קצה הגשמת חזונו, קורה לו מה שקורה ליזמים רבים מאז ועד עולם: שריפת המזומנים המואצת רוקנה לחלוטין את קופת החברה. בלית ברירה ובשברון לב גדול מוכר יוסף נבון את הזיכיון, שזה עתה קיבל, לחברה צרפתית, שמשאירה אותו מסיבות מובנות כדירקטור פעיל בחברה שהוקמה, אך ללא שליטה, ניהול או בעלות כל שהיא.

הצרפתים מקימים חברה חדשה בשם חברת הרכבת העות'מאנית מיפו לירושלים וסעיפים, ולתוכה הם יוצקים את כל פרי עמלו, תיכנונוי רעיונותיו ותיחכומו העסקי של נבון, כפי שבאו לידי ביטוי במעשיו ובתוכנית העסקית שלו. הם ממנים באירופה מפיצים לעניין מכירת חלק ממניות החברה לצורך גיוס כספים, ואלה פונים מטעמם למשקיעים פוטנציאליים. רוב המשקיעים בהתחלה היו כמרים אירופאיים, שישבו על מזומנים וחיפשו לעצמם מן הסתם איזה אג"ח טוב או מנייה מבטיחה לשים עליהם את כספם. ההשקעה בחברת הרכבת העות'מאנית מיפו לירושלים נראתה אולי כהשקעה ספקולטיבית, אך כגודל הסיכון גודל הסיכוי וההבטחה לתשואה גבוהה, שקרצה לרבים.

בנוסף יש לראות, כמו בכל מקרה של התייחסות וניתוח של אירועים היסטוריים, את ה"צייטגייסט" – אותו "רוח דברים" שהיה קיים בזמנים ההם לגבי פוטנציאל המזרח התיכון, עם ההתעוררות הכלכלית בפלשתינה של אמצע המאה ה-19 לאחר 330 שנות ניוון עותומאניים, ותוכניות הפיתוח בעיקר בתחום הרכבות: בזמנים ההם החלו להתייחס לרכבת כבעלת פוטנציאל לשינוי המציאות במזרח התיכון. הועלו מחשבות ראשונות על רכבת חוצה גבולות מדמשק לחיג'אז (לימים ערב הסעודית) עם סעיפים מתוכננים לבית שאן עמק יזרעאל ועד חיפה – כל אלה אכן קרו שנים ספורות לאחר מכן.

החלו לחשוב על הקמת נמל ימי בחיפה, כ-45 שנים לפני שהוקם הנמל בפועל, ובסופו של דבר על ידי הבריטים. אנשי עסקים איטלקיים החלו מסתובבים בחורן, מנסים לאתר דרכי תחבורה יעילות להעברת תפוקת החיטה משם לאיטליה לצורך תעשיית הפסטה. פלשתינה והמזרח התיכון כולו רחשו בזמנים ההם אין ספור ניצוצות רעיונות חלומות ופנטזיות, שחלקן בסופו של דבר הוגשמו לבסוף וחלקן האחר נשאר על הנייר, אבל ה"צייטגייסט" כאמור היווה את הזרז לבעלי הממון, להיכנס להשקעה בחברת הרכבת העות'מאנית מיפו לירושלים וסעיפים.

הגיוס הוכתר בהצלחה ועם 5 מליון פרנק במזומן תמורת מניות השקעה ועוד 10 מיליון פרנק בקופה שגויסו באגרות חוב – החברה יוצאת לפעילות ההקמה של קו הרכבת הראשונה במזרח התיכון, להוציא את טורקיה ומצרים.

יוצאים לדרך

עבודות הנחת המסילה החלו ב-30 במרץ 1890 בטקס חגיגי שנערך ליד מקווה ישראל. קשיים בהשלמת המסילה בהרי ירושלים דרשו השקעות נוספות (נבון גייס יזמים נוספים מבלגיה, משווייץ ומגרמניה, שישקיעו בחברה). כוח האדם במפעל הנחת המסילה הגיע ממצרים. חומרי הגלם למסילה, כמו גם הקטרים והקרונות, נקנו מחברה אמריקאית שפורקה. למרות העיכובים הרבים, העבודות התנהלו ברציפות במשך כשנתיים וחצי עד לסיומן.

עוד לפני שיצאה הרכבת לנסיעתה הראשונה התפתח בישוב ויכוח נוקב לגבי השם העברי שיש לתת לכלי התחבורה החדש הזה: השמות שהגיעו למקצה הגמר היו סוס פלדה או עגלת, על משקל "שיירת עגלות" – אלה הוצעו על ידי פינס, אך השם שנבחר היה כידוע רכבת, על משקל "שיירה של מרכבות", שהוצע על ידי מי אם לא מחייה השפה העברית – אליעזר בן יהודה.

אותו בן יהודה היה גם אחד האורחים בנסיעת ההשקה של הרכבת מתחנת יפו לירושלים שהתקיימה ב-26.9.1982, הנה ציטוט מעיתון "האור" שיצא לאחר נסיעת הבכורה של הרכבת הראשונה לירושלים:

"...בשבע פחות רבע, עוד רשמו עקבות כפות רגליי רישומן בתוך שכבת החול בחוצות 'נווה שלום' ביפו, ועוד בטרם נשקה השעה העשירית – ומעל לראשי כיפת סלוני בירושלים.

הרבה הרבה חזה רוחי במשך ג' השעות הללו, הרגשות יסערו, שמחה ודקירות, ענג ועיצבון, תקווה ודאגה לעתיד. התחנה ביפו, מצפון לעיר בנגב "נווה שלום" מקושטה בדגלי עותמן, ובשעה 7 ושלוש דקים השמיע הצפירה קולה, ורכב הפלדה יצא במסילתו, נוסע הוא ענוגות על מטילי הברזל.

יאזור, בית דגן, הרים יעופו לעינינו, מזכרת בתיה, בשעה שמונה ו-7 דקים ננוח בתחנה סג'ד. הנה שטים אנו בצלעות הגבעות ופרצי ההרים, בשעה 9.34 דקים באנו לבתיר ובעשר שעה ושלושה דקים באנו למלחה, מרחק דקים ספורים ירושלימה..."

אחרית דבר

מאז עברו 119 שנים. קו הרכבת יפו-ירושלים פעל, דעך, עד שהפסיק. היזם יוסף נבון זכה אמנם בכבוד רב, קיבל תואר "ביי" מטעם ממשלת טורקיה ואות כבוד מממשלת בריטניה, אולם כסף רב לא ראה נבון ביי ממפעל הרכבת; למעשה הוא איבד בו הון רב, וכך גם במיספר מפעלי פיתוח נוספים שניסה ליזום. לבסוף עזב את הארץ עצוב וממורמר, והתגורר שנים ארוכות בפריז ושם גם נפטר ב-1934, בודד וחסר כול. אולם אין ספק שחזונו הנחשוני של יוסף נבון שימש כהשראה אצל כל מי שחשב חלם והזה על פיתוח קווי רכבות בארץ ובמדינת ישראל, תוצאות ההשראה הזאת אפשר לראות החל מימים אלה ברכבת הקלה הנעה ברחובות ירושלים, כמעט 120 שנים מהיום שבו החלה לנוע הרכבת הראשונה בקו יפו-ירושלים.

שודר בתוכניתו של משה טימור "שישי אישי", 22.9.2011

ברצוני לתקן טעות קטנה הנוגעת לייחוסו המשפחתי של יוסף נבון, יזם ואיש עסקים ירושלמי, מיוזמי הקמת קו הרכבת יפו-ירושלים, ברשימתו של דייויד סלע "השבוע לפני 119 שנים – צפירת רכבת ראשונה בירושלים..." [גיליון 683].

יוסף נבון, על אף השם הזהה, לא היה סבו של מר יצחק נבון, נשיאה החמישי של מדינת ישראל. בתקופה שבה ערכתי את המצגת הראשונה שלי על מתחם התחנה נדרשתי לסוגיה זו.  מצד אחד מצאתי במקומות שונים את המידע שזהו סבו של הנשיא ומאידך שמעתי שזו טעות.  החלטתי לפנות אל המקור כדי לקבל את  המידע המהימן ביותר. הדבר היה פשוט משחשבתי.  התקשרתי ללשכתו של יצחק נבון ושמעתי מפיו שאין קשר משפחתי משום סוג שהוא בינו ובין יוסף נבון.

בברכת מועדים לשמחה.

הניה מליכסון

תרגום חלקי של הגלוייה (רוסית):

"נחום היקר, שולחת לך עם לאה אסא (קמינץ) סלסלת ענבים ומכתב. אצלנו הכול טוב,

...נשיקות ... [בסוף חתימה – אולי] אימא."

זה מה שהצלחתי לקרוא.

לאוניד סמוליאנוב

התיאור המצוטט מ"האור" של בן יהודה "דברי ימי השבוע", גיליון 2 (ט' בתשרי תרנ"ג, 30.9.1892) נחתם בידי המאור הקטן והוא דוד יודילוביץ' שהוזמן לנסוע בנסיעה הראשונה של הרכבת מיפו לירושלים, ולא בידי בן יהודה. לפי הדיווח ברשימה זו הגיעה הרכבת לעיר ביום שני, ה' בתשרי תרנ"ג, 26.9.1892. לאחר כשלוש שעות, כשבית התחנה עוד לא הושלם. מחיר הנסיעה מג'ידי ורבע, סכום גבוה יחסית.

ההתרגשות האמתית התחוללה עם היכנסו של הקטר לראשונה לירושלים ביום ראשון, 21 באוגוסט 1892, כחודש ימים לפני בואה של הרכבת וכך דווח ב"האור":

"המונים המונים בעמק רפאים. איש ואשה, נער וזקן, ינהרו ינהרו בדרך העולה חברונה [...] מה היום מיומים? תקיעה! תקיעה! תקיעה! ובדודי אש, ומשאת עשן, ורעש אופן על מטילי ברזל, וקול אנחות עמקות, וקול בעבוע מים, וקול צפירה וקול תרועת העם... הקטור בא! הקטור בא!" "דברי ימי השבוע", "האור", 38 (ג' באלול תרנ"ב, 26.8.1892).

ודיווח מ-1908, שנת צילום הגלוייה, נכתב ב"הצבי" כדלקמן: "...לו היתה לנו ממשלה שדאגה להטבת החבור בין ערי ארצנו וביחוד בין יפו לירושלים, כי אז נסענו מירושלים ליפו בחצי שעה כי המרחק ביניהן 97 ק"מ. אך כיון שאין הממשלה עושה דבר, "נוסעים [ל]פעמים ארבע, [ל]פעמים חמש שעות!", "מיפו לירושלים בחצי שעה", "הצבי", 50 (י"ז בכסלו תרס"ט, 11.12.1908).

ונחתום בציטוט הדברים האלה: "והיום בעמדך, הוי נוסע, בתחנת ירושלם או בתחנת יפו; בהמתינך לשעת הנסיעה וברצותך כבר לזוז – מלים רבות של אנחה ושל התקוממות תתפרצנה מפיך באויר הרחב: – איזו רכבת! רבונו של עולם איזו רכבת! [...] מסלת הברזל! איזה צחוק! בה בשעה שהמרחק האמתי מיפו לירושלם, לאמר ב'מעוף הצפור' לא יגיע ל-40 ק"מ [...] ארכה של המסלה 87 ק"מ, וכו'", "מסלת הברזל יפו ירושלם", "האור", 78 (י"ט בטבת תרע"א, 19.1.1911).

ולקוראים ינעם

יוסי לנג

תודה לכל העוזרים בפיענוח. לולא היה קיים המכתב העיתי, לא היינו מגיעים זה אל זה וגם נעזרים כך זה בזה.

בהמשך תמונת הסובבן באיכות גבוהה ששלח לנו אלי ס"ט ביוני 2023 ובה כתוב שם התחנה "ירושלים".

בעריכת הלית ישורון

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020

בשנת 2021 נמכרו 648 עותקים של הספר

בשנת 2022 נמכרו 298 עותקים של הספר!

בשנת 2023 נמכרו 247 עותקים של הספר!

בס"ה נמכרו 1,193 עותקים

הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה (kibutz-poalim.co.il)

ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978

או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il

המחיר 59 שקלים לפני משלוח

אהוד: זה הספר היחיד משירי אסתר ראב הזמין כיום לרכישה.

הכרך "אסתר ראב / כל השירים" אזל מזה שנים רבות.

לפני יותר מ-100 שנים, בתל-אביב, בסיוון תרפ"ב, קיץ 1922, התפרסמו מעל דפי חוברת "הדים", שיצאה לאור בעריכתם של אשר ברש ויעקב רבינוביץ, שלושת שיריה הראשונים של אסתר: "אני תחת האטד", "כציפור מתה על הזרם" ו"לעיניך האורות, המלאות".

ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!