בגיליון:
- אסתר ראב: קמשונים
- יוסי אחימאיר: 1. מודה ועוזב – ולא ירוחם
- יוסי אחימאיר: 2. רשימות מבוזבזות
- יורם אטינגר: עיוורון מזרח-תיכוני:
- ד"ר רון בריימן: רְאִיתִיכֶם שׁוּב בְּקֹצֶר יֶדְכֶם
- עמנואל בן סבו: 1. החרפה היהודית במלוא כלימתה
- עמנואל בן סבו: 2. מסע ההיטהרות עובר בין היטלר לרייך השלישי
- אורי הייטנר: 1. איזנקוט או בנט?
- אורי הייטנר: 2. צרור הערות 16.8.26
- ברכה סלומון-שטרייט: יומן: ברכה סלומון / 1912-1913/ פתח תקווה
- משה גרנות: ההצעה
- עדינה בר-אל: ירושלמי בחלבו ובדמו
- נעמן כהן: בחיפוש אחרי ערבי-מוסלמי שאינו גזען
- אהוד בן עזר: 50 שירי מתבגרים (33)
- ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי,: תגובות, הערות, הארות, והודעות
- שאר הגליון
מאמרים
קמשונים
שירי מולדת
טְבַרְיָה
כּוּכִים כְּחֻלִּים
מְסַלְסְלִים עַצֶּבֶת,
עָקְמַת גַּג פּוֹזְלָה
בַּמַּעֲלֶה.
הוֹד זִקְנָה:
דֹּמֶן-דּוֹרוֹת
דָּשֵׁן, מָתוֹק
נִשְׁפָּךְ כִּדְבַשׁ
בְּמִטַּת-סִמְטָא.
שֶׁמֶן, עִטְרָן,
גֶּלְלֵי חֲמוֹר,
פּוֹעֵם רָחוֹק
סַנְדָּל אָדֹם
וּצְמוּק-לֶחִי, צָהֹב
מֵאִיר "בַּעַל הַנֵּס"
וְהָרַמְבַּ"ם
"חֲמִשִּׁיּוֹתֵיהֶם"*
פּוֹשְׁטִים בִּדְחִילוּ
עַל קְהַל מְזַמְּרִים
בְּעַרְבֵי שַׁבָּתוֹת;
בַּעֲרוּצִים בֵּין אֲבָנֵי-שְׁחוֹר,
כְּחוֹל וְתֹם מָשְׁחוּ
יְדֵי סַבְתּוֹת צְמוּקוֹת:
כְּבוֹד שַׁבָּת –
כְּבוֹד שַׁבָּת. –
1930
___________
* צורת כף-יד פשוקת-אצבעות על פתח הבית לשם סגולה.
1. מודה ועוזב – ולא ירוחם
הרוצה להבין את עומק שנאת השמאל הקיצוני (ודוק: הקיצוני, לא הציוני) ליריבים פוליטיים, אינו צריך להרחיק במחשבתו אל העבר הרחוק. דוגמאות מזמן אמת אינן חסרות, לעיתים אף מקצינות אף יותר מימי עלילת רצח ארלוזורוב בשנות השלושים, כלפי התנועה הרוויזיוניסטית. כך, למשל, כמעט בשקט עברה לא מכבר הפגנת הידיים-המגואלות-בצבע-דם של אנשי שמאל קיצוני, שצרו על משרד מפלגת הציונות הדתית.
באופוזיציה נמנעו לגנות והתקשורת ברובה התעלמה. כפות הידיים האדומות המנופנפות בהתרסה כלפי מעלה, אכן הזכירו לי את רוצחי שני החיילים ברמאללה לפני למעלה ב-20 שנה. בתאוות רצח הם נופפו מעלה ידיים מגואלות בדם לוחמינו הנרצחים.
הזכרתי זאת בפוסט שפירסמתי. תזכורת מכאיבה, שנועדה אך ורק להבליט את ההקצנה שפשתה בקרב מיעוט מסוכן בתוכנו. מי שפירש זאת כהשוואה, עשה זאת לא רק כי כך לדאבוני הבין את דבריי – וזו אולי סיבה להצטער על כתיבת הפוסט – אלא מתוך זדון לב. והזדון פרץ במלוא עוצמתו בקרב קבוצת ירוחם, שבה הייתי חבר עד למהומה שחוללו נגדי כמה מחבריה.
נעניתי בזמנו להצעה להצטרף לקבוצה, שהרי היא נוסדה על ידי חברי הטוב, איש ההגות והאחדות, צביקה צמרת ז"ל. היו לי כמה וכמה פגישות עם צביקה בביתו בבית-שמש, שבהן שוחחנו בעיקר על סופרים וספרות, על אפלפלד, על אצ"ג, וכמובן על מצב החברה הישראלית, שכה הכאיב לו. הקצנה, שנאה, הרבה לפני 7 באוקטובר. עתה מותר לגלות: "אומר לך בסוד, יוסי, בבחירות האחרונות הצבעתי הליכוד." לאט באוזני כמו סוד כמוס.
צביקה לא רצה שיידעו זאת ברבים. הרי להחליף עמדה, לשנות הצבעה, להיות לפתע ימני – מיד ינדו אותך בבראנז'ה, בתקשורת, באקדמיה. אפילו צביקה הישר באדם חשש מחרמות. ראו בימים אלה מקרה הח"כ לשעבר אלי גולדשמידט, שהיה יו"ר סיעת העבודה בכנסת. הוא מנודה עכשיו על-ידי חבריו לשעבר וזוכה מהם למנות גידופים ונאצות. מנתקים כל מגע איתו.
המטרה כביכול של קבוצת ירוחם היא ללכת בדרכו של צביקה, במובן של מתן ביטוי לאחדות, ויכולת להכיל בתוכה בעלי דעות מכאן ומכאן. אבל בין הכוונה המוצהרת, לפחות של מנהל הקבוצה משה בן עטר, איש ראוי ביותר, לבין המתרחש בה בפועל, המרחק היה רב.
גבות הורמו כלפיי מרגע הצטרפותי. חשתי שאני כמעט "ימני" בודד בה. אלה המעטים בין חבריה, שנראו ימנים בעיניי, מילאו פיהם מים. שותקים לנוכח המגמות החד-צדדיות ששולטות בכיפה. חשתי שיבוא הרגע, שבו אהיה נאלץ לפרוש, כי אחדות אמיתית אינה העיקר בקבוצה. מחפשים אמתלא כדי לדוחקני החוצה.
הרהור פרישה ראשון עלה בי בעקבות מכתב שחתום עליו יו"ר קבוצת ירוחם, האלוף (מיל') מתן ווילנאי, בשם מאות לשעברים, ממוען אל נשיא ארה"ב, ובו הפצרה בטראמפ להתערב בנעשה ביו"ש. הזמנה מבישה של התערבות מבחוץ מול ממשלה נבחרת בישראל הדמוקרטית ושבועות ספורים לפני הבחירות לכנסת ה-26.
אבל אז מישהו מהקבוצה "צד" את הפוסט שלי, הביאו לידיעת חבריה ועורר גל של התלהמות נגדי. אביא רק כמה פנינים:
"קום וצא איש ריב ומדון, לא יהיה חלקך איתנו..."
"מרגע שנכנסת לקבוצה זיהמת אותה עם הביריונות שלך והמסרים המזוייפים שהעלית בקבוצה... בינך ובין ז'בוטינסקי אין באמת כל זיקה וקשר, למרות שהיית רוצה להידמות לו, אבל אתה בסה"כ ביביסט קטן ועלוב. אפילו הילד האלים מרדכי דוד, הסמרטוט הזה, יותר מכובד ממך."
זו לא ביקורת לגיטימית כלפי, זוהי ההתפרצות חולנית של מגפת שנאה, בנוסח – סליחה על ההשוואה (הפעם אכן זו השוואה) – "היהודים מזהמים את העם הארי."
לא הבעתי את דעתי בוואטסאפ בקבוצה אלא בעמוד הפייסבוק שלי. תיזכרתי את שתי הסצנות ולא השוויתי (יש יאמרו שאין הבדל) בין הרוצחים המתועבים לבין המפגינים חסרי המעצור, ולא האשמתי את השמאל, אלא רק את קיצוני השמאל, שאינם בוחלים בטיפוח שנאה עצמית, האומרים בזדון כי נתניהו מסוכן יותר מאיראן. לא תשמעו גינויים על כך בקרב חברי קבוצת ירוחם.
אמנם, כמה חברים הביעו בפרטי הסתייגותם מדברי הבלע שהוטחו בי, אבל לא היה אחד שמחה עליהם בשיח הקבוצתי. קיבלתי אפוא את ה"עצה", יצאתי מן הקבוצה בתחושת הקלה, כשלנגד עיני עולה דמותו של אבי-מורי, שנודה גם הוא בעלילות כזב על ידי השמאל השליט בזמנו, לאו דווקא הקיצוני.
נחשף פרצופה של קבוצת ירוחם, שאין בה טיפת סובלנות כלפי דעות שאינן עולות בקנה אחד עם דעת הרוב בתוכה. רוב שהוא מיעוט בכלל הציבור במדינה על פלגותיו. אוי לשמאל המקצין, אלה שנושאים לשוא את שמו של צביקה צמרת ז"ל.
ובעוד דברים אלה נכתבים, אי אפשר להתעלם מהקצנה גם בימין. הדוגמה הזועקת לשמיים היא המתרחש בשומרון, ליד הכפר הערבי קוסרה. מדוע אותם צעירים חסרי מעצורים תוקעים יתד דוקא בצמידות לכפר וחוסמים את דרכי הכניסה אליו והיציאה ממנו? למה הם צריכים לתקוע מקל בגלגלי תנועת ההתנחלות המבורכת, הלגיטימית, ומכתימים את שמה הטוב של מדינת ישראל, שגם ככה הביקורת עליה גוברת? ושאלת השאלות: איך זה שהריבון בשטח, צה"ל, לא שם מיידית קץ לפרובוקציה האומללה הזאת?
הגיע הזמן להשליט חוק וסדר ביו"ש, הן באשר לציבור הערבי שמקרבו יוצאים מחבלים רוצחים, והן באשר לקיצוני הימין העושים בשטח כטוב בעיניהם וכרע בעיני הציבור הלאומי כולו. מתקרב מועד הבחירות שבהן ניתנת לציבור הרחב ההזדמנות להוקיע בעזרת פתק הבוחר את הקיצונים משמאל ומימין.
2. רשימות מבוזבזות
3.25 – זהו המספר הכי משמעותי בבחירות הקרובות לכנסת. אחוז החסימה. זהו המספר שיקבע מי לכנסת ומי לפח. לא במפלגות הגדולות מדובר, כי אם בקטנות שמתנדנדות מעל ומתחת לרף, על פי הסקרים כמובן. יש האומרים שהוא גבוה מדי ויש האומרים שהוא ראוי. מטרתו – למנוע משברירי רשימות להיות מיוצגים בבית המחוקקים, ולבל תהיה בו סיעה שלא השיגה לפחות ארבעה מנדטים.
בעבר הרחוק עמדה החסימה על אחוז אחד, ובבחירות 1992, לכנסת ה-13, האחוז הועלה ל-1.5. כעשר רשימות קיקיוניות לא עברו אותו ואלפי קולות לא הוכשרו. דווקא מפלגה רצינית, "התחיה" בראשות גאולה כהן ויובל נאמן, כמעט דילגה מעליו, אך לא. עשרות אלפי הקולות שניתנו לה ירדו לטימיון.
אילו "התחיה" היתה עוברת את אחוז החסימה, הנמוך דאז, היה מחנה הימין זוכה בעוד ארבעה מנדטים, ומפלגת הליכוד בראשות יצחק שמיר – הגם שמיספר הקולות הכשרים שקיבלה היה נמוך ממיספר קולות העבודה – היתה ממשיכה בשלטון, ופני היסטוריה היו שונים לגמרי. מאז זכינו לעוד 13 כנסות, האחוז הועלה באופן משמעותי, מה שאינו מרתיע רשימות קיקיוניות להשקיע ולהתמודד.
כאשר יש יותר מפלגות כאלה בצד הימין, ברור שהמפלגה הגדולה, הליכוד, היתה רוצה שהן יעברו את אחוז החסימה. כך לא יתבזבזו קולות ימניים בתוך המחנה והסיכוי להישאר בשלטון יגדל. ואולם לאחוז החסימה יש אמירה ברורה: דמוקרטיה אינה אנרכיה, שבה כל זב חוטם יקים לו רשימה הזויה עם סיכוי לא רע להשתחל לכנסת ולהפוך אותה לערב רב של ח"כים, עם קושי רב לכונן קואליציה. לכן, מפלגות הליכוד וישר חייבות לשכנע את מצביעיהן הפוטנציאליים לא לבזבז קולותיהם על רשימות סרק.
הליכוד, למשל, חייבת לשכנע את תומכיה – במיוחד אלה מביניהם המאוכזבים מאופן התנהלותה בארבע השנים שעברו – כי את הביקורת יש להשאיר בבית המפלגתי פנימה על ידי בחירת נבחרת טובה יותר (כן, היום בפריימריז!) ולא לשים יהבם על מפלגה שצצה לה בפתע, לא שורשית, שאין לה סיכוי לעבור את אחוז החסימה. קולותיהם ייזרקו לפח, לא יהיה בהם להשפיע על הרכב הכנסת והממשלה.
ב-1992 היו אלה "התחיה" ולוינגר (שהקים לו רשימה משלו), שהפילו את שלטון שמיר. המנהיג המעצים הזה, שלא ויתר על סמ"ר מאדמת ארץ ישראל, לא היה מספיק טוב עבורם. המחנה הלאומי עשה לעצמו חראקירי, קיבלנו את אוסלו ואת מאות הנרצחים. לימים היכתה גאולה כהן על חטא היוהרה ועל מפלת מחנה הימין באשמתה.
די במיספר מפלגות מצומצם יחסית, כדי לייצג את כל קשת הדעות והאידאולוגיות השוררות בציבור הישראלי. זהו הרציונל מאחורי אחוז החסימה הגבוה. עליו להרתיע מפני התארגנויות הזויות שזוכות לפרסום זמני, מלהוליך שולל אנשים תמימים ומחיקתן מן המפה הפוליטית. לא רק מפלגות הזויות. בבחירות הפעם אנו רואים גם מפלגות בנוסח "התחיה", עם אישים מנוסים בחיים הפוליטיים, שרצים בנפרד ממפלגות האם.
הדבר בולט במיוחד בצד הימני. אישים כמו ארדן, אדלשטיין, הנדל, טרופר, פייגלין, וילף, גנץ, מתיימרים להציג רשימות חדשות, בלי שיודעים מה באמת מבדיל בינם לבין הליכוד והמרכז. מקננת בלב התחושה, שהמניע הוא בעיקר נקמני. האחד לא קיבל תפקיד שחשק בו, השני הודח מתפקיד כלשהו, השלישי ירד לגמרי בסקרים, החמישי ברח מספינה טובעת, וכן הלאה.
אפשר להניח שאם מי מהם יעבור את אחוז החסימה, הוא יצטרף לקואליציה בראשות הליכוד, אם זו תצליח לשמור על כוחה ואף להגדילו. אבל מי לידי הבוחר יתקע שיקרה הנס והשניים, ארדן ואדלשטיין, ישובו לכנסת עם עוד שניים מרשימתם (כרגע אפילו שמותיהם אינם ידועים)? מי התמים וייתן קולו להם בבחינת הימור פוליטי, חסר סיכוי?
אחת הטענות כלפי הליכוד היא שרשימתה בכנסת היוצאת אינה אטרקטיבית, שמייצגים אותה אנשים חסרי הדר, שהמורשת המפוארת של זאב ז'בוטינסקי היא מהם והלאה. יש בזה מן האמת. ראו את רשימות התנועה בשנים עברו, בראשות בגין ושמיר, וראו את ההבדל. אבל היום, בפריימריז המתקיימים ברחבי המדינה, אפשר לתקן במשהו, להביא להרכבת רשימה ראויה יותר, רעננה, ובכך להרתיע את המצביע הפוטנציאלי מלתת קולו לרשימות מבוזבזות. בידי 130 אלף מתפקדי הליכוד הדבר.
יוסי אחימאיר
עיוורון מזרח-תיכוני:
מ-1948, ללא קשר לישראל, כ־11 מיליון מוסלמים נהרגו במלחמות וטרור בין־מוסלמיים מפקיסטן ואפגניסטן, דרך המזרח התיכון ועד קרן אפריקה, צפון ומרכז אפריקה, לעומת 100,000 מוסלמים שנהרגו במהלך מלחמות ערב-ישראל. רפיק טוראן, נשיא לשעבר של "החברה ההיסטורית הטורקית", טען כי 12.5 מיליון מוסלמים נהרגו במלחמות בין־מוסלמיות מאז 1993.
המלחמות הבין-מוסלמיות הביאו גם למיליוני פליטים מוסלמים, כמו 20 מיליון פליטים במלחמות האזרחים בסוריה ועיראק; 10 מיליון פליטים במלחמת פקיסטן-בנגלדש; 8 מיליון פליטים באזור הסאהל באפריקה, ועוד.
מהמאה ה-7, ללא קשר לישראל, היעדר דו־קיום בשלום בין-מוסלמי – דתי, אתני, שבטי, גאוגרפי ורעיוני – הוא מאפיין כרוני ומבני של המזה"ת, המביא לטרור ומלחמות בין "המאמינים" המוסלמים לבין עצמם, נגד "המשומדים" הסונים/שיעים, ונגד "הכופר" המערבי, ובמיוחד "השטן האמריקאי הגדול."
מלחמות וטרור בין־מוסלמים אינם מונחי-ייאוש, אלא מונחי-אידאולוגיה, דת ושבטיות, החשובים בעיני הלוחמים הרבה יותר משיקולים פיננסים ודיפלומטים.
דוגמאות לשדה הקטל המוסלמי מאז 1948
*מלחמות אזרחים בסודאן, 1955– הווה: 2,600,000-3,000,000 הרוגים.
*מלחמות אזרחים באפגניסטן, 1978– הווה: 1,500,000-2,000,000 הרוגים.
*מלחמת בנגלדש-פקיסטן, 1971: 1,500,000 הרוגים.
*מלחמת אזרחים בבנגלדש לאחר עצמאות 1971: 150,000 הרוגים.
*מלחמת איראן-עיראק, 1980-1988: 1,000,000-1,200,000 הרוגים.
*מלחמות אזרחים בסוריה, 2011-2025: 600,000-700,000 הרוגים.
*מלחמות אזרחים בתימן, 1962 – הווה: 600,000–700,000 הרוגים.
*מלחמות אזרחים בסומליה, 1991 – הווה: 500,000-850,000 הרוגים.
*מלחמות אזרחים בעיראק, 1961 – הווה: 500,000-750,000 הרוגים.
*מלחמות דאע"ש בעיראק ובסוריה: 100,000-200,000 הרוגים.
*מלחמת אזרחים באלג׳יריה, 1991-2002: 100,000-200,000 הרוגים.
*מלחמת האזרחים בלבנון, 1975-1990: 100,000-150,000 הרוגים.
*טרור ג׳יהאדיסטי באזור הסאהל, 2009 – הווה: 100,000-150,000 הרוגים.
*מתנגדי המשטר שהוצאו להורג באיראן, 1979 – הווה: 100,000 הרוגים.
*מלחמות אזרחים בצ׳אד, 1966-1990: 40,000-100,000 הרוגים.
*מלחמות אזרחים בלוצ׳יסטן-פקיסטן, 1948 – הווה: 45,000-80,000 הרוגים.
*קרבות פקיסטן-ג׳יהאדיסטים, 2004 – הווה: 70,000 הרוגים.
*מלחמות טורקיה-כורדים, 1984 – הווה: 40,000-50,000 הרוגים.
*מלחמות ניגריה-בוקו חאראם, 2009– הווה: 35,000-50,000 הרוגים.
*מלחמות אזרחים בלוב, 2011 – הווה: 25,000-50,000 הרוגים.
*מלחמות לוב-צ׳אד-ג׳יהאדיסטים, 1978 – הווה: 10,000-30,000 הרוגים.
*קרבות איראן-כורדים, 1979– הווה: 30,000 הרוגים.
*קרבות מאלי-ג׳יהאדיסטים, 2012 – הווה: 15,000-30,000 הרוגים.
*מלחמת אזרחים בירדן, "ספטמבר השחור", 1970: 10,000-25,000 הרוגים.
*קרבות מצרים-ג׳יהאדיסטים בסיני, 2011– הווה: 10,000 הרוגים.
*ועוד.
שדה הקטל הבין־מוסלמי הוא בר-משמעות לגבי מדיניות ישראל וארה״ב במזה"ת, שהוא מאז ומתמיד בלתי-צפוי, הפכפך, נטול-סובלנות, אלים, מפוצל, רודני ועתיר משטרים והסכמים שבריריים וזמניים.
היעדר דו־קיום בשלום בין-מוסלמי מודגש ע"י שורה ארוכה של מלחמות בין־מוסלמיות, אין ספור תהליכי מו"מ, והסכמי הפסקת אש ושלום שבריריים. המציאות האלימה וההפכפכה מציגה את המזה"ת כאזור שבו מו"מ מהווה הפוגה טקטית והמשך הלחימה באמצעים אחרים, כשהוא נתמך בתקייה – הסתרה והעמדת פנים, שהיא טקטיקת לוחמה המושרשת באסלאם מאז המאה ה-7.
הסכמים עם אויבים – ובוודאי עם "כופרים" – אינם יציבים יותר מהמשטרים ומדיניותם. ההסכמים מקבלים השראה מהסכם חודייבייה שגיבש הנביא מוחמד ב-628, וקיבע את טקטיקת הניצחון המוסלמי באמצעות הסכמים, שחייבים לבטלם כאשר משיגים עליונות צבאית.
עוצמת המלחמות והטרור הבין־מוסלמים, הנמשכים 1,400 שנה, מלמדת כי גורמים רדיקליים במזרח התיכון – כמו משטר האייתוללה, חיזבאללה וחמאס – רואים במו"מ והסכמים הפוגה טקטית, הסדרים פונקציונליים ולא מחייבים לטווח ארוך, כלומר הודנה – הפסקת אש זמנית. מבחינתם, מדובר באמצעי להכנעת האויבים, ולא להגיע לדו־קיום בשלום. אין בהם מחויבות משותפת לעמידה בהסכמים. כמו כן, גורמים חזקים במזה"ת אינם מנהלים מו"מ עם גורמים חלשים מהם, אלא מכניעים ומשעבדים אותם (לדוגמא, אל-ג'ולאני מול הדרוזים והעלאווים).
לפיכך, יוזמה למשא ומתן במזרח התיכון נתפסת כחוסר-ביטחון, הססנות וחולשה, ומעודדת גורמי טרור (לדוגמא, ישראל-אש"פ וגל הטרור בעקבות הסכם אוסלו 1993).
מלחמות וטרור בין־מוסלמיים הם גורמים קבועים במזרח התיכון זה 1,400 שנים, ולעומתם מו"מ והסכמים הם גורמים משתנים במזרח התיכון.
מציאות זו מחריפה את האתגר הקיומי של ישראל ואת הצורך לשדרג את כוח ההרתעה, אשר יש להעריכו לפי המציאות האלימה והמתסכלת במזה"ת, ולא לפי המציאות החלופית והנוחה של הלך הרוח המערבי.
משקלם המרכזי של מלחמות וטרור בין־מוסלמיים מדגיש את הפשטנות והסכנה בהצעה שישראל תוותר על המרכיב החיוני ביותר לביטחונה הלאומי – רכסי יהודה ושומרון ורמת הגולן, נכסים קבועים החולשים על 80% מהתשתיות והאוכלוסייה בישראל – בתמורה להסכמי נורמליזציה ושלום, שהם נכסים משתנים במזה"ת.
התפיסה האסטרטגית מונחית-המציאות המזה"תית של ישראל הפכה אותה (בניגוד לנאט"ו, יפן, דרום קוריאה, קנדה ואוסטרליה) למכפיל-כוח ומכפיל-דולרי היעיל ביותר עבור ארה״ב. ישראל מרתיעה גורמים אלימים ומהווה "סוכן ביטוח חיים" האמין ביותר של כל המשטרים הערביים המתונים-יחסית, מול האיומים הקיומיים מצד משטר האייתוללה ו"האחים המוסלמים".
כוח ההרתעה הישראלי הביא שש מדינות ערביות לחתום על הסכמי שלום עם ישראל, והניע מדינות ערביות נוספות, כמו ערב הסעודית, להרחיב את שיתוף הפעולה עם ישראל בתחומי הביטחון, טכנולוגיה, חקלאות והשקייה. ישראל היא בעלת ברית ייחודית של ארה״ב באזור המאופיין ע"י משטרים לא־דמוקרטיים, בלתי-יציבים, מועדים-לאלימות והפכפכים.
היקפם האכזרי של העימותים הבין־מוסלמיים חושף את פשטנות השקפת העולם המערבית הרואה בסכסוך ערב–ישראל את "הסכסוך המזרח תיכוני", ובסוגייה הפלסטינית את שורש הסכסוך ערב-ישראל, מקור לזעזועי המזה"ת ובבת-עין של מדינות ערב. המערב מתעלם מהתייחסות הערבים לפלסטינים כאב-טיפוס לחתרנות, טרור ובוגדנות בין־ערביים. מכאן גם כישלון של עשרות יוזמות מערביות לפתרון הסכסוך ערב-ישראל, כולל הסוגייה הפלסטינית.
למעשה, היקף הקטל הבין־מוסלמי ומשמעותו מגמדים את המשמעות האזורית והעולמית של הסכסוך ערב-ישראל והסוגייה הפלסטינית.
שגריר (בדימוס) יורם אטינגר
רְאִיתִיכֶם שׁוּב בְּקֹצֶר יֶדְכֶם
ביום 27.10.2026 ילכו אזרחי ישראל לקלפיות ויבחרו את נציגיהם לשנים הקרובות (ואולי רק לחודשים הקרובים).
95 שנים בדיוק אחרי פירסומו של "רְאִיתִיכֶם שׁוּב בְּקֹצֶר יֶדְכֶם," נראה שלא נס לחו, והביקורת נכונה גם לימינו. הפלגנות היהודית הממאירה בימים רוויי סכנה, וכאשר חשרת הסופה מתקרבת שוב, היא תופעה שחוזרת על עצמה.
אי אפשר להבין את ראש הממשלה שעשה ושעושה לילות כימים כדי להנציח את ההשתמטות של אזרחים רבים מן השירות ב-צה"ל וכדי לתת פרסים כספיים דווקא למשתמטים במקום למשרתים. הדברים פסולים ומקוממים גם בימים כתיקנם, קל וחומר כאשר המלחמה רחוקה מסיום בכלל ומן הסיום הרצוי בפרט, וכאשר הרמטכ"ל משווע לתוספת של אלפי לוחמים, ולא בעוד שנים. ראש הממשלה מדבר גבוהה גבוהה על "ממשלת אחדות רחבה," אבל בפועל עושה את ההפך מן הנדרש לשם כך.
אי אפשר להבין את ראשי המחנה הרל"ביסטי, המפולגים בינם לבין עצמם, והמאוחדים רק באמצעות מצע בן 3 מילים: רק לא ביבי. בתחילת המלחמה עשו 3 מהם צעד מתבקש ואחראי בעיצומה של מלחמה ונכנסו תחת אלונקת הממשלה. כעבור חודשים אחדים הם עייפו ופרשו ונפוצו לכל עבר: בני גנץ נעלם אל מתחת לאחוז החסימה, גדי איזנקוט משתכר מהובלתו השנויה במחלוקת את המחנה הרל"ביסטי, וחילי טרופר מתפקד באופן מוזר בשורות "הימין-מרכז" (ואולי ממתין ל"סידור עבודה" במפלגה כלשהי?) המחנה הרל"ביסטי, מעצם הגדרתו, שולל ופוסל "ממשלת אחדות רחבה," ובכך גם מתעלם מן המאוויים של רוב הציבור, ציבור שמאס בפלגנות הממאירה והמסוכנת.
לית מאן דפליג שרוב הציבור רוצה מדינה יהודית, ציונית ודמוקרטית, ורוב הציבור רוצה שתהיה כאן ממשלת הציונים המשרתים, ולא ממשלה הרואה לנגד עיניה רק מחצית מהציבור. על רקע זה אנו עדים לתופעה של קבוצות קיקיוניות רבות הצצות כפטריות אחרי הגשם, מתהדרות במיתוג "ימין-מרכז", ומובילות לפח האשפה פתקי הצבעה של רבבות בוחרים תמימים ומאוכזבים, שאינם מסוגלים להצביע עבור מפלגות הקואליציה היוצאת, והכמהים למימוש הרעיון שאותו "ימין-מרכז" יכפה הן על הליכוד והן על המחנה הרל"ביסטי לשבת סוף סוף ביחד, בממשלת הציונים המשרתים.
בשעה ששורות אלה נכתבות נראה שאותן קבוצות קיקיוניות, אותם רסיסי מפלגות, איבדו את הדרך עוד בטרם התחילו ללכת בה. איך אמרה דבורה אשת לפידות: לא תהיה תפארתם על הדרך אשר הם הולכים בה (בשפתה של דבורה הנביאה: "אֶפֶס כִּי לֹא תִהְיֶה תִּפְאַרְתְּךָ עַל-הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר אַתָּה הוֹלֵךְ," שופטים ד', ט'), כי בפלגות הימין גדולים חקקי לב (בשפתה של דבורה הנביאה: "לִפְלַגּוֹת רְאוּבֵן, גְּדוֹלִים חִקְרֵי לֵב," שופטים ה', ט"ז). דבורה מתחה ביקורת נוקבת על המשתמטים דאז. במקום פלגות, הציבור כמה לשיתוף.
"הגוש השלישי", כפי שיש המכנים את "הפירורים" המרכיבים אותו, צריך לבחור בין שעתם היפה ביותר – לכפות על שני הגושים האחרים להקים סוף סוף את ממשלת הציונים המשרתים – או להיעלם אל תהום הנשייה ואל פח הזבל של ההיסטוריה, אם חלילה יחשבו כל אחד אך ורק על חלקת אלוהים הקטנה שלו. קריאה זו מופנית אל "הפירורים", בתקווה שיתעלו מעל עצמם וישיגו את מה שנראה בהישג יד. קריאה זו מופנית אל גלעד ארדן ויולי אדלשטיין, חילי טרופר ויועז הנדל, בני גנץ ודדי שמחי, עליזה בלוך ואיילת שקד, ועוד רבים וטובים.
בשעה ששורות אלה נכתבות יש לקרוא לכל רסיסי "הימין-מרכז" להתעלות מעל עצמם ולכפות על נתניהו ועל פלגות הרל"ביסטים להקים את ממשלת הציונים המשרתים, ולא לחכות ל"סידור עבודה" במסגרת השריונים של נתניהו או של איזנקוט. מי שיסתפק ב"סידור עבודה" יהיה אולי בכנסת, אבל הציבור שתלה תקוות ונבגד – לא יסלח לו.
ובלשונו של ביאליק:
אֵיכָה דַלֹּתֶם פִּתְאֹם, אֵיכָה חֲדַלְתֶּם יֶשַׁע!
אֵיכָה נֶעֱזַבְתֶּם בָּדָד, אֹבְדֵי עֵצָה וּנְתִיבָה! –
רְאִיתִיכֶם שׁוּב בְּקֹצֶר יֶדְכֶם וּלְבָבִי סַף דִּמְעָה.
ד"ר רון בריימן היה יו"ר חוג הפרופסורים לחוסן לאומי
1. החרפה היהודית במלוא כלימתה
"הגורם העיקרי האחראי למלחמה הבלתי חוקית הזו, אשר לא רק הפכה את אזורנו למקום של הרס, אלא גם הטילה נטל כלכלי כבד על האנושות כולה – היא ממשלת ישראל, המכורה לסכסוכים, למשברים ולכאוס. אין לשכוח שכל טיפת דם שנשפכת במלחמה תשמש כגלגל ההצלה שיאריך את הישרדותו הפוליטית של נתניהו."
מי המנהיג הלא מקורי והחקיין של דן חלוץ, אהוד ברק, אהוד אולמרט, בוגי יעלון, יאיר לפיד, גדי אייזנקוט, נפתלי בנט, יאיר גולן, אברום בורג, איווט ליברמן, ח"כים מאגפים מסוימים, חלק מאנשי התקשורת, והרשימה המצומצמת מתפרשת למוקדי כוח והשפעה נוספים בכלכלה, באקדמיה, במערכת המשפט, ברפואה ובהסתדרות?
ובכן, אל תופתעו, האנטישמי האחראי לציטוטים אלה, החקיין מהבכירים הישראלים, הוא לא אחר משונא ישראל, רג'יפ טאיפ ארדואן, נשיא טורקיה, תומך טרור נלהב ומתנגד מוצהר למדינת ישראל.
ארדואן, כמו שונאי ישראל מוצהרים ומושבעים, מעז להאשים את ראש ממשלת ישראל ואת ממשלתו הנבחרת ברוב דמוקרטי מובהק, בעלילת דם נוראית, מאשים את בנימין נתניהו כי הוא מקריב לוחמים, מקריב אזרחים, במלחמה שכל מטרתה היא הישרדותו הפוליטית.
את עלילת הדם הנוכחית לא רקח ארדואן לבד במחשכים, עם החולמים על השמדת העם היהודי, את עלילת הדם הזו הוא קרא בחלק מהתקשורת הישראלית, שמע בחלק מנאומי ההסתה של מי שלקו בטנטרום סופני, ראה על מרקעי חלק ממהדורות החדשות המהדהדות אנשים מופקרים וחסרי אחריות.
בפני ארדואן וחבריו האנטישמים מבקשי השמדתה של המדינה היהודית היה מבחר של עלילות דם – מהתחביב של לוחמי צה"ל לרצוח תינוקות בעזה, דרך עלילת הדם על הלוחמים אונסי מחבלי הנוחב'ה ועד רצח עם, טרור יהודי, אפרטהייד, טיהור אתני אלים ולדאבון הלב האוטו אנטישמים בתוכנו מספקים רשימה ארוכה של עלילות דם נגד יהודים ללא בושה.
ארדואן בחר הפעם בהאשמת ראש הממשלה, זה שיהודים ובהם אוטו אנטישמים מוצהרים ואנטי יהודים בתחפושת העלילו עליו כי הפקיר את החטופים כדי לשמור על הישרדותו הפוליטית, כי הקריב חיילים כדי לשמור על כיסאו, כי יצא למלחמות בשבע חזיתות כדי להינצל מהמשפט ולהציל את עורו.
הנוראה מכל היא חבורת משתפי הפעולה עם קומץ הזוי, מופקר וסהרורי זה המנהל שיח גרדומים, והמטרה בעיניו, מקדשת את האמצעים, כולל הפצת עלילות דם.
משתפי פעולה אלו הם המהדהדים את עלילת הדם, המזמינים אותם להשמיע קולם בתקשורת, להופיע כפרשנים, להשתמש בתוארם ובדרגותיהם לביסוס עלילת הדם הנבזית.
מותר וחובה להשמיע ביקורת נגד ממשלת ישראל, שריה והעומד בראשה, זו נשמת אפה של הדמוקרטיה, חופש הביטוי הוא זכות בסיסית, ברם, הדרך להפצת הסתה פושעת, הפצת עלילות דם, רחוקה כרחוק מזרח ממערב.
מפיצי עלילות הדם, האוטו אנטישמים, ראויים להוקעה, להעמדה לדין, בידיעה או שלא בידיעה, חלקם הם המקור לתעמולת האוייב, הם כחומר ביד האוייב, מספקים סחורה שכולה שקר ורמייה, כזב והבל, הם הפרזנטורים של התעמולה מאיראן, דרך החיזבאללה ועד החמאס, הם החרפה היהודית במלא כלימתה.
2. מסע ההיטהרות עובר בין היטלר לרייך השלישי
בעיצומה של תופעת החזרה בתשובה ההמונית אי שם בסוף שנות התשעים של המאה הקודמת, ואני עול לימים ביקשתי לפצח את סוד הנהירה אל המגבעת, החליפה, הסיגופים הציציות המתבדרות ברוח וזקן הפרא שצמח לתפארה, השינויים החיצוניים והפנימיים המהירים כל כך המתחוללים בנפש האדם, החוזר בתשובה.
במסע הברור האיר לי תלמיד חכם מופלג, יסוד נפשי של חלק מהשבים בסערה אל בוראם, לאחר שגילו את האור והשילו מעליהם את בגדי החולין ממהרים לעטות את בגדי מלך מלכי המלכים החדשים.
מצטט מהזיכרון: "זוהי לרוב אהבה של פח דלק הבוערת באחת עד לב השמיים ודועכת באותה המהירות ולא אהבת הגחלים הלוחשות, המלחכות, המחממות אחת את רעותה, המבעירות לאורך זמן את הנמצאים עימם.
"אלה גם אלה יהודים טובים, אלה מבקשים לכפר על עברם, אלה מבקשים לספר את סיפורם מרגע שיבתם ליהדות, ולכן המציאות הקיצונית אותה אנו פוגשים אצל חלק מהשבים, קיצונית אף יותר ממי שנולדו עם מגבעת על ראשם."
שבתי לאירוע זה כששמעתי את הסופר אייל מגד, אמן המילים, הבוחר מילותיו בקפדנות, שוקל אותן במשורה, מזקק, בורר מילה במילה כברור הבר מן התבן, מגייס את השואה למלחמת השנאה ותהליך ההיטהרות בסגנון השיעים הנוהג בימי העשורא היום העשירי בחודש מוחרם, יום האבל המרכזי של השיעים.
אייל מגד, פעם חברו הטוב של ראש ממשלת ישראל, נמרח בזפת רותחת, על גופו הונחו נוצות, הובל אל הכיכר המרכזית ועוד רגע הוצתה האש לקול תשואות השונאים, המחרימים והמתעבים.
אייל מגד חזר בו מהערכתו, הערצתו, אהבתו לראש הממשלה, אותו כינה באהבה: "חבר מכוכב אחר," מסע ההיטהרות והחזרה בתשובה שלו הפך אותו לאבי אבות הקיצוניות, בפיו גילה כי לחבריו החדשים הישנים בשמאל מוכנים[?] להיטלר על רצח העם ולא לאייל מגד שהעז להיות חבר של ראש הממשלה.
מסע ההיטהרות של אייל מגד, מעורר רחמים, אחרי ההכאה על החזה שלו על שהעז לאהוב את ראש הממשלה, החל להכות עצמו בשרשראות עם להבים קטנים, והתבטא כי התומכים בראש הממשלה מזכירים לו את הציבור של הרייך השלישי.
אייל מגד נמצא בעיצומו של מסע ההכאה העצמית וההיטהרות, הוא כבר לא שונא ומתעב באופן הקיצוני ביותר רק את ראש הממשלה, הוא גם מתעב את התומכים בו אשר בעיניו מזכירים לו את הרייך השלישי.
איש המילים מגייס את השואה, הטרגדיה של האנושות, של העם היהודי למסע ההיטהרות המורכב והמאתגר שלו, אחרי שקבע כי ראש הממשלה הוא האוייב הגדול ביותר של העם, אחרי שקבע כי חובה קדושה לסלק אותו, אחרי שפיירסם כי ידיו של ראש הממשלה מגואלות בדמם של חיילים שמסרו נפשם כדי שיישאר בשלטון.
אייל מגד, בנו של הסופר אהרון מגד, בן הארץ, אשר עסק רבות בשואה, מגייס את השואה באופן שיטתי נגד מתנגדיו, שר החקלאות אורי אריאל כונה על ידי אייל מגד, "אייכמן של בעלי החיים," בשל משלוחי טלאים למדינת ישראל, עוד הוסיף בהזדמנות אחרת: "מעוללים שואה אינסופית לבעלי החיים."
מסע ההיטהרות המסוכן בו צועד אייל מגד טרם הגיע לקיצו, השמאל, שמגד היה בשר מבשרו, מסרב עדיין לסלוח, לכפר, לשכוח, על הקשר עם ראש הממשלה.
גם לאחר שהתנער מכל קשר לראש הממשלה, התנער מהעצמי הקודם, השמיץ, ביזה, תקף, האשים, עדיין בשמאל מוזכר אייל מגד כחבר של שנוא נפשם, ועל זה אין כפרה.
לאייל מגד לא נותרה ברירה אלא לפעול באמצעות דימוי השואה, דימויים נאציים, להתחנן על נפשו החוטאת, המיוסרת בגין הקשר עם ראש הממשלה, בתפילה ובתקווה כי יסולח לו והוא סוף סוף יחזור לחיק הנעים והחמים של הליברלים, הנאורים, אנשי הקדמה, אנשי האור, אדוני הארץ.
עמנואל בן סבו
1. איזנקוט או בנט?
מדוע איזנקוט זוכה לפופולריות גבוהה כל כך, שבעטיה הוא המועמד המוביל בסקרים לראשות הממשלה?
הסיבה לכך היא העובדה שהוא מגלם את ההיפך הגמור מכל הרע והמכוער שמייצג נתניהו, וככזה הוא סמל לתיקון המיוחל.
ממשלת נתניהו היא ממשלה שמרכיב מרכזי בה הוא משתמטים, שעיקר מעיינם בפוליטיקה הוא שמירה על ההשתמטות, הנצחתה ועיגונה בחוקה, והם יושבים בקבינט השולח את בנינו ובנותינו לשדות הקרב, שחלקם לא שבים מהם, וגאים בנכדיהם העריקים.
הילדים שנתניהו חינך ירדו מן הארץ. היורד לגולת התפנוקים והבטלה במיאמי, זורע משם רעל, הסתה, קונספירציות ועלילות דם נוראיות נגד צה"ל, השב"כ ומערכות המדינה. את, אתה ואני מממנים את אבטחת חיי ההוללות המושחתים הללו ממיסינו.
נתניהו מגלם שחיתות, שקרנות, נוכלות, נהנתנות, תחמנות, אגואיזם, תעופה עצמית על-קולית, נרקיסיזם, מגלומניה, אני ואפסי עוד, המדינה זה אני.
נתניהו מגלם בריחה מאחריות, הטלת אשמה על מחדליו וכישלונותיו, בעיקר כישלונו הגדול – המחדל שהביא ל-7 באוקטובר, על כל העולם וגיסתו, ורק הוא אינו נושא בשום אחריות. לעומת זאת, הוא האחראי הבלעדי, אין עוד מלבדו, לכל הצלחה, אמיתית או מדומה. בשתי מילים: אפס במנהיגות.
איזנקוט מגלם את ההיפך המוחלט. הוא מגלם יושרה, אמינות, אחריות, פשטות, אמת, דוגריות, צניעות, ענייניות; הוא מגלם מנהיגות של דוגמה אישית, של גולנצ'יק, לוחם בכל רמ"ח איבריו, מחפ"ש בגולני, דרך סולם הפיקוד עד הפיקוד על החטיבה ומשם והלאה עד תפקיד הרמטכ"ל. הוא חינך את בניו למסירות אין קץ למדינת ישראל, ואיבד במלחמה את בנו ושניים מאחייניו. הוא מודל המנהיגות הראוי.
האם די בכך כדי להיות ראש הממשלה?
לבטח די בכך כדי להיות טוב יותר מהנוכחי. אבל ספק האם הוא המתאים ביותר להנהיג את תיקון המדינה בעידן הפוסט-ביביסטי שיבוא, בע"ה (בעזרת הבוחר) בעוד חודשיים וחצי. אני מעריך מאוד את איזנקוט, אך מעדיף על פניו את נפתלי בנט.
בעייה אחת שמפריעה לי אצל איזנקוט הוא עמעום המסרים המדיניים. ברור שהוא לא אותו סס00מולן שמכונת הרעל הביביסטית מציגה. אבל מה דעותיו? בראיון עומק לדנה וייס בחדשות 12 הוא גיחך על התדמית שהיריב מייחס לדעותיו, ולפחות פעמיים חזר על המשפט: "אני יודע בדיוק מהן עמדותיי." יפה! אבל גם אני רוצה לדעת מהן עמדותיך. אתה רוצה לשכנע אותי לתמוך בך, הסבר לי מה אתה מציע. אני מניח שהאסטרטגים, התדמיתנים ויועצי התקשורת מייעצים לו לשמור על ערפל טקטי, כדי לא להרגיז אף אחד. ובינתיים זה עובד לא רע. אבל ממנהיג מצופה להתוות דרך, לא להסתיר אותה.
בנט, לעומתו, מציג את עמדותיו, והן קרובות מאוד לשלי. תמציתן: הירדן הוא גבולה המזרחי של מדינת ישראל. לא תהיה ריבונות זרה ממערב לירדן. שטחי A ו-B יישארו אוטונומיה אזרחית פלשתינאית. ישראל תעמיק את אחיזתה בשטחי C. תפיסת ביטחון יוזמת, נועזת והתקפית.
בעיה שנייה שמפריעה לי היא עמדתו של איזנקוט בנושא השתמטות החרדים. הוא מדבר על אחוזי פטור, כלומר צמצום תופעת ההשתמטות במקום מיגורה. הניסיון מלמד שאחוזי הפטור מנציחים את ההשתמטות. בנט, לעומתו, וכמוהו ליברמן, טרופר והנדל, מדברים על גיוס לכל. אני – בדעתם, ועל כך אכתוב בהרחבה במאמרי הבא.
בנט הוא פוליטיקאי מנוסה, שמילא בהצלחה תפקידים מיניסטריאליים משמעותיים, והעיקר – הוא היה ראש ממשלה מצוין, שהחל לנהל את המדינה, אחרי שנים רבות תחת נתניהו, שבהן המדינה אינה מנוהלת. שריו באו לעבוד למען מדינת ישראל ואזרחי ישראל באופן ענייני וקידמו את המדינה בכל התחומים. אני מאמין, שאילו נשאר בשלטון, לא היתה מתקפת 7 באוקטובר.
בנט היה ראש ממשלה מצוין בתנאים פוליטיים קשים ביותר, ללא עורף פוליטי של מפלגה גדולה, אלא בראש מפלגה קטנה עם חוליות חלשות כמו הנמושה זיבורית סילמן, היום שרת התנינים, ומול אופוזיציה-למדינה בהנהגת הצמד-לא-חמד ביביטיבי, שחיבלו במדינה כדי להפיל את הממשלה. טרור אישי ממוקד בחוליות החלשות הביא לנפילת הממשלה אחרי שנה וחצי. אפשר לומר שבנט ראוי לעונש על כך שהביא לחיינו את סילמן, אבל אנחנו איננו ראויים לעונש הזה. אין ספק שבעוד הוא הצליח מאוד כראש הממשלה בניווט המדינה, הוא נכשל בניווטה הפוליטי של הקואליציה. את הלקח הזה הוא למד, ואם ייבחר שוב, הוא ינהג אחרת.
ניצחון של בנט יהיה צדק פואטי, שבו מי שהצטיין והופל בשל רוע, שב להמשיך את מפעלו כראש הממשלה.
אני מודע לכך שהיום דומה שאין לו סיכויים, אך דברים עשויים להשתנות. אולי, למשל, חבירה של ישראל ביתנו אליו יכולה להביא לשינוי הזה.
אני מייחל לכך שנתניהו ייפול מהשלטון ובנט יחליף אותו.
2. צרור הערות 16.8.26
קומץ פראי אדם פורעי חוק, הבן-גביר-יוגנד, מטילים חתתם לא רק על הפלשתינאים, שבהם הם רודים ולהם הם מתנכלים, אלא על מדינת ישראל כולה.
יך זה קורה?
בראש ובראשונה, כיוון שהדוצ'ה של הפורעים הוא שר בכיר בממשלה, האחראי על אכיפת החוק, והוא לא ייתן לחוק להיאכף, כי הוא עבריין מנעוריו, [---]ע עד שורשי שערותיו, והמחבלים הללו הם שליחיו.
שנית, כי ראש הכנופיה, השר ל"ביטחון" לאומני, הפך את משטרת ישראל למיליציה פשיסטית פרטית חמושה שלו. כפי שהוא אסר על המשטרה להתערב בפלישת האספסוף הברברי לבסיסי צה"ל בזמן המלחמה, כך הוא אינו מאפשר למשטרה לבצע את תפקידה, לחסל את המִפְגע, לפזר את הפורעים ולהכניסם אל מאחורי סורג ובריח.
שלישית, שר הביטחון בום בום בום הוא פופוליסט עלוב שמצוי עמוק בתוך הפריימריז הבאים, והוא עבד נרצע של הבייס.
רביעית, כי נתניהו ראש ממשלה רופס, אפס במנהיגות, שאשכיו אחוזים בידי ראש הכנופייה והוא אינו מעז להמרות את פיו.
ובימים אלה אין ממשלה בישראל; איש הישר בעיניו, והעקום מבחינה לאומית, יעשה.
אין מדינה ללא משילות. זכרו את רפובליקת ויימאר.
חייבים להחליף את השלטון ולהחזיר את המשילות.
* פרס לטרור – כל עוד ישראל לא החילה את ריבונותה על יהודה ושומרון, האחריות על אזורים אלה היא בידי צה"ל. הוא הריבון בשטח. אגב, בכל שטח שנחיל עליו את ריבונותנו, עלינו להעניק זכות הצבעה שווה לפלשתינאים שחיים, לתשומת לבם של המפנטזים על סיפוח. אני בעד ריבונות סלקטיבית על בקעת הירדן רבתי וגושי ההתיישבות.
הממשלה וצה"ל אינם יכולים לאפשר את המציאות של מדינה בתוך מדינה, שהבןגביריסטים הקנאים גוררים אותנו אליה. חובתה של ישראל למוטט את הטרור הבןגבירי.
אירועי כפר קוסרה, שבהם כמה עשרות פורעים פראי אדם, אנרכיסטים שמצפצפים על מדינת ישראל ובזים לה, מטילים מצור אלים על בתים פרטיים של פלשתינאים במשך שבוע וצה"ל הגדול לא מצליח להשתלט עליהם, מציגים לכל העולם את אפסותה ורפיסותה של ישראל וחוסר יכולתה להשליט את החוק והסדר.
ישראל כ"ץ, הפופוליסט שכל שיקוליו הם חנופה לבייס הימנני הרדיקלי ביותר, תוך פגיעה קשה ומודעת בביטחון ישראל, מונע מצה"ל לבצע את תפקידו. החלטתו הראשונה בתפקיד היתה ההחלטה השערורייתית לאסור מעצרים מנהליים נגד מחבלים שנולדו לאימהות יהודיות, למרות שהוא יודע היטב שמעצרים מנהליים הם כלי הכרחי במלחמה בטרור. ועכשיו, הוא אינו מאפשר לצה"ל להשליט את מרותו על הפורעים בקוסרה.
ההחלטה החדשה שלו, היא להתנער מאחריותו ולהעביר אותה למשטרה. כאילו מדובר בעניין פלילי ו"אזרחי", אף שמדובר בטרור לאומני לכל דבר. הוא מנסה להעביר את הטיפול למשטרה, למרות שהוא יודע שהדוצ'ה של המחבלים הוא השר האחראי על המשטרה, שאינו מאפשר לה למלא את תפקידה. בכך הוא פוגע קשות בביטחונה של ישראל, ומעניק פרס לטרור.
* ידינו לא שפכו את הדם הזה – בפרשת השבוע, פרשת "שופטים", מופיעה פרשת "עגלה ערופה". אם נמצאה בשדה גופה של אדם שנרצח, ולא ידוע מי רצח אותו, זקני העיר, כלומר מנהיגי העיר, הקרובה ביותר למקום מציאת הגופה, נדרשים לבצע טקס, שנקרא "עגלה ערופה", ובו הם רוחצים את ידיהם ואומרים: "ידינו לא שפכו את הדם הזה ועינינו לא ראו."
הדבר מעורר תמיהה. מה פתאום זקני העיר נדרשים לאמירה כזו? וכי מישהו חשד בהם? וכי מישהו מעלה על דעתו שהם רצחו את האיש? אלא יש כאן מסר חשוב, של נטילת אחריות. האמירה הזאת, בטקס כזה, כמוה כשבועה. כדי שמנהיגי העיר יוכלו להישבע כך, עליהם לערוך את הבדיקה המקיפה ביותר כדי לשלול אפשרות שמא חלילה הם לא עשו כל מה שדרוש כדי למנוע את הפשע.
דברים חמורים נעשים בימים אלה ביהודה ושומרון, כמו המצור על בתי פלשתינאים בכפר קוסרה, בידי פראי אדם. האשמת המתנחלים ביו"ש, המתבטאת בביטוי בה"א הידיעה "אלימות המתנחלים" היא אשמת שווא, הוצאת דיבה והטלת דופי בחצי מיליון אזרחים טובים ונאמנים, שרובם המוחלט שולל את המעשים הללו. אבל האם הנהגתם יכולה באמת לרחוץ בניקיון כפיה ולומר בפה מלא "ידינו לא שפכו את הדם הזה ועינינו לא ראו?" האם הם באמת עשו הכול כדי להילחם מלחמת חורמה בתופעה עד הדברתה המוחלטת. האם הם נידו ומנדים את הפורעים ואת מנהיגיהם? האם רבני יש"ע הוציאו פסק הלכה המחייב כל מי שהגיע לידיו מידע כלשהו על אותם אנשים ואותם מעשים להעבירו במלואו, ללא שיהוי, למחלקה היהודית בשב"כ?
הנזק הגדול ביותר של המעשים המחפירים הללו הוא להתיישבות ביו"ש. הגיעה השעה שהנהגת המתיישבים תסיר את הכפפות ותכריז מלחמה בפורעים ובמחבלים היהודים, עד מיגור התופעה.
* אוהב ערבים – אורי אליצור ז"ל היה מראשוני עפרה, ממנהיגי גוש אמונים, מזכ"ל מועצת יש"ע, יו"ר התנועה לעצירת הנסיגה בסיני, עורך עיתון המתנחלים "נקודה", עורך "מקור ראשון", ראש לשכת רוה"מ נתניהו, פובליציסט מוערך, מטובי הכותבים בימין הישראלי.
אורי היה בקשרים מצויינים עם שכניו הפלשתינאים, ולא אחת התערב לסייע להם מול התעמרויות של הממשל. הוא דגל ביחסי שכנות טובים כמרכיב בהשקפת עולמו הציונית, המתנחלית והאמונית. על כך הרבו לתקוף אותו אנשי הימין הקיצוני.
לפני 16 שנים, עמדתי בראש תוכנית למנהיגות צעירה של המכון לאסטרטגיה ציונית. במסגרת התוכנית ערכנו סופ"ש בלתי נשכח בעפרה. בין השאר, נפגשנו עם אורי אליצור. ממש באותם ימים, התנהל נגדו גל הסתה בימין הקיצוני. ובזה הוא פתח את דבריו. "מכנים אותי 'אוהב ערבים'. ואני מודה באשמה, אני אכן אוהב ערבים." והרחיב בהשקפתו על חיים יחד בשכנות טובה. איני יודע אם ההגדרה הנכונה היא "אוהב ערבים", אלא פשוט אוהב אדם באשר הוא אדם. גם ערבים. וכמצוות התורה, הוא אוהב את הגר. ועל כך הערכתי אותו מאוד.
ולמה נזכרתי בכך פתאום? בעקבות שני פוסטים נחותים, רוויי שנאה ומיזנתרופיה, כחלק מהקמפיין הגזעני נגד רופאים ערבים, שכתב בנו איתי אליצור.
ואיני יכול שלא לחשוב בנושא זה על המונח היהודי – ירידת הדורות.
* סמוטריץ' בין אחריות לפופוליזם – חשיפה של נדב אייל מתארת סיפור די מורכב שאתמצת את השורה התחתונה שלו – שר האוצר סמוטריץ' קיבל החלטות שמשמעותן מניעת קריסת הרש"פ; קריסה כלכלית שהיתה בהישג ידו באמצעות מימוש סמכויותיו. יתר על כן, מדיניות זו היא המדיניות שהקבינט המדיני ביטחוני החליט עליה, בתמיכת סמוטריץ', ורק בן גביר התנגד. ההחלטה היא בהמלצת ראש השב"כ זיני.
בעניין הזה אומר דברים לשבחו ולגנותו של סמוטריץ'. לזכותו, שבהחלטות הללו הוא גילה אחריות לאומית. קריסת הרש"פ רעה לישראל, כי משמעותה אחריות של ישראל על חייהם של הפלשתינאים ביו"ש, וזו סכנה של ממש לצביונה היהודי של המדינה. סמוטריץ' משחק בסמכויותיו כדי להפעיל לחץ על הרש"פ לא להפעיל טרור ולהעניש אותה על מימון טרור, אך בלי לשבור את הכלים באופן שיסכן את ישראל. לחובתו אציין את הצביעות, הפופוליזם והפחדנות שלו, כאשר במקביל הוא קורא למיטוט רש"פ ואין לו אומץ ציבורי לעמוד מאחורי החלטותיו, מפחד הבייס.
כתבתי פעם שהפנטזיה הפוליטית שלי לשעת חירום זו, היא ממשלת אחדות ציונית – ברית המשרתים, מיאיר גולן ומפלגתו עד סמוטריץ' ומפלגתו. ולא אחד ולא שניים תהו, מה ההבדל בין סמוטריץ' לבן גביר. הנה, המקרה הזה הוא דוגמה אחת להבדל בין השניים והיו עוד רבות, והבולטת שבהן תמיכתו של סמוטריץ' בעסקת החטופים הראשונה שבן גביר יצא נגדה בתוקף. סמוטריץ' מאוד מאוד קיצוני, אך רחוק מאוד מהקיצוניות של בן גביר.
לא פעם כתבתי שהתזה, שלפיה המחדל הוא הרצון לחזק את חמאס כדי להחליש את רש"פ, היא קונספירציה מנותקת מהמציאות. המחדל הוא רפיסות מדינית וביטחונית והתמכרות לשקט בכל מחיר, הבלגה והכלה, בכל הגזרות ומול כל האויבים. לתומכי הקונספירציה יש אקדח מעשן. פעם, כשסמוטריץ' היה ח"כ מהספסלים האחוריים של הבית היהודי, שמעו אותו אומר שחמאס הוא נכס. על אמירה זו ביססו תאוריה על מדיניות ממשלת ישראל לאורך שנים. הנה, מסתבר שסמוטריץ' דווקא אינו רוצה למוטט את רש"פ, לא כי רש"פ היא נכס, אלא כי היא הרע במיעוטו.
מעניינת מאוד גישתו של זיני, ראש השב"כ. שונה כל כך מהאופן שבו מציירים אותו רודפיו. והנה, ציטוט ממאמרו של נדב אייל, הנוגע לזיני: "זה אותו זיני שמרחיב את פעולות המחלקה היהודית בשירות, ומתכוון לשקם ולהעצים אותה. השב"כ תחתיו גם לא נלהב לערער את הרש"פ."
* המלצת השף – יש ברשימת המועמדים לפריימריז של הליכוד מועמד אחד שאני חפץ ביקרו – עוזי דיין. אלוף במיל', שירת כסגן הרמטכ"ל וראש המל"ל, אדם בעל אסטרטגיה ציונית רחבה ואידיאולוגיה ציונית עמוקה. הוא נושא השקפת עולם רחבה ומבוססת של ביטחון, התיישבות, חינוך וחברה. גילוי נאות – הוא גם חבר שלי, וגם יו"ר המועצה הציבורית למען בקעת הירדן שבה אני חבר.
האמת היא, ואמרתי לו זאת לא פעם, שאיני מבין מה יש לו לחפש בליכוד. אולם מאחר וזו בחירתו, ושם הוא בוחר להתמודד – אני בעדו ומאחל לו הצלחה.
אני רוצה בהצלחתו ראשית בשל מי שהוא ומה שעשויה להיות תרומתו בכנסת, ושנית כיוון שכל בחירה של אדם נורמטיבי לרשימת הליכוד, תוריד את המפלס הגוטליבי, וגם זו לטובה.
אני מודה שאיני אופטימי באשר לבחירתו.
* היומן התפנה – מרגע ששוריין, יומנו של ישראל כ"ץ התפנה מכל עיסוקי הפריימריז, ומרגע זה הוא מקדיש את כל זמנו ואת כל מרצו, בפריימריז הבאים.
* מעבר טבעי – הח"כהניסט אלמוג כהן לא עבר מכנופיית בן-גביר לפוסט-ליכוד כי הוא חדל להיות כהניסט, אלא כי בפוסט-ליכוד כהניסטים מרגישים בבית, והוא לא הכהניסט הראשון שם.
* רואה את עצמו יורשו של נתניהו -– ציון אמיר רואה את עצמו יורשו של נתניהו. אגב, עצם ההרהור על כך שנתניהו הוא בר חלוף היא כפירה בעיקרי הכת.
הוא אמר זאת בראיון מרתק לעמרי אסנהיים בערוץ 13.
הוא גם סיפר שנתניהו הציע לו להתמודד על תפקיד מבקר המדינה. הנה, אנחנו רואים מה הפרופיל של המבקר שנתניהו מחפש – לא מי שיצטיין בביקורת על השלטון, אלא מי שמצטיין כפרקליט השלטון.
עיקר הראיון עסק בסיפורים על לקוחותיו המפורסמים, כמו האנס משה קצב, דודו טופז, גונן שגב ושות'. הוא התחמק מהדילמות המוסריות שאסנהיים הציב בפניו.
עו"ד פלילי ממלא תפקיד חברתי חשוב, בהבטחת משפט צדק. כל אדם העומד למשפט ראוי להגנה מקצועית, כדי שיהיה זה משפט צדק. כן, גם הבזויים והנתעבים בפושעים – רוצחים, אנסים, פדופילים, סוחרי סמים, מחבלים ופושעים נאציים. אבל אני, אישית, לא הייתי מסוגל למלא תפקיד כזה. גם על גנב קטן לא הייתי מסוגל לסנגר.
* נפולת של נמושות – כמו היום, אחרי 7 באוקטובר, כך גם אחרי מלחמת יום הכיפורים, החברה הישראלית היתה במשבר כבד. וגם אז, היה גל גדול של ירידה מהארץ.
ראש הממשלה יצחק רבין הביע את דעתו על התופעה. היום אמירה כזאת אינה פוליטיקלי קורקט, והאמת היא שגם אז היא לא היתה כזאת. אבל הוא אמר את האמת על מי שנוטשים את הספינה בשעותיה הקשות.
נפולת של נמושות.
* שיעור מולדת – בגיליון האחרון למדתי מנעמן כהן שמיאמי היא חלק מארץ ישראל. כל יום לומדים משהו חדש.
* אנציקלופדיסט – כמו בפתח כל יום עבודה, גם בבוקר יום חמישי התחברתי לאוזניות, והאזנתי לפרק מההסכת הנפלא של אורן נהרי – המאה העשרים. בבוקר זה האזנתי לפרק השלישי על 1949. כן, אני עדיין בתקופת הצנע.
כשהסתיים הפרק, קפצה לעיניי הידיעה על מותו של אורן נהרי, שהעציבה אותי מאוד.
אורן נהרי. איש אשכולות, בר אוריין, בור סוד שאינו מאבד טיפה, אנציקלופדיסט, איש הרנסנס. כל ההגדרות הללו הולמות אותו. סקרן ללא גבול, צמא דעת עד נשימתו האחרונה.
אורן נהרי היה שדרן-מחנך, שחינך את מאזיניו וצופיו לסקרנות אינטלקטואלית והעמקה.
מסדרת ספריו על משני עולם, קראתי בהנאה את ספר הנאומים ששינו את העולם. עוד אקרא את שאר ספרי הסדרה.
נהרי שידר עד נשמת אפו האחרונה. השידור החי האחרון של "שבת עם אורן נהרי", היה בשבת האחרונה של חייו. בפרידתו ממאזיניו הוא אמר שלעת עתה אינו נפרד מן העולם, אלא רק מהאולפן. בחלוף חמישה ימים נפרד מהעולם.
יהי זכרו ברוך!
* רק בשידור הציבורי – תוכניות עומק וחדשות-חוץ כמו אלה שהוביל בכישרון רב אורן נהרי, לצד שותפים כמו עמנואל הלפרין ודוד ויצטום, ייתכן אך ורק בשידור הציבורי.
* נביא הזעם הציוני – לפני כעשרים שנה פרסם פרופ' ארנון סופר חוברת שבה הזהיר מפני התופעה של "מדינת תל-אביב" – התקבצות האוכלוסייה הישראלית בצפיפות במרכז הארץ. הוא הגדיר את התופעה סכנה קיומית לישראל. הוא טען שהנהירה למרכז הארץ מפקירה את הפריפריה למיעוטים ומכלה את התשתיות והמשאבים הלאומיים, שכבר הגיעו למיצוי. הוא הגדיר את הבועה התל-אביבית "מעין טיטניק אורבני." סופר הזהיר, שמבחינת התשתיות, ישראל הגיעה לקצה גבול כושר הנשיאה בתחומים רבים, ובהם מערכות התחבורה, מערכות סילוק האשפה, הביוב והניקוז בערים הגדולות. הדבר גם מביא להרס חופי הים, לחיסול הדיונות בבנייה, להרס החקלאות, להיעלמות השטחים הפתוחים, לקריסת מערכות התכנון הפיזי ברמה הלאומית והמוניציפלית, להידרדרות ביחסים בין אדם לחברו ולפערים חברתיים עצומים בין מרכז הארץ לשוליה. הפתרון שהוא הציע הוא חזרה למדיניות הבן-גוריונית של פיזור האוכלוסין ועידוד מעבר היהודים מן המרכז לפריפריה ולאזורי הסְפָר.
סופר היה סוג של נביא זעם. תחזיותיו, בעיקר הדמוגרפיות היו פסימיות מאוד, והוא הזהיר מפני איום דמוגרפי על מדינת ישראל. הוא היה ציוני בלב ובנפש, שחשש מפני הסיכון הדמוגרפי למדינת ישראל. לכן, הוא הטיף לנסיגה ישראלית, אפילו חד-צדדית, כמו ההתנתקות, שבה תמך בלב שלם, מן האזורים המאוכלסים בצפיפות בערבים, כדי להבטיח את יהדותה של מדינת ישראל.
מצד שני, הוא תמך בהתלהבות בריבונות ישראל על בקעת הירדן רבתי ובהתיישבות ישראלית צפופה בה, כדי להבטיח גבולות בני הגנה לישראל וחיץ משמעותי בין הפלשתינאים ביהודה ושומרון לבין ירדן, וכן כחלק מחזונו לפיזור האוכלוסייה. הוא הזהיר מפני אובדן הגליל והנגב, בשל אובדן הרוב היהודי, ולכן קרא לפעולה יזומה של המדינה לייהוד הגליל והנגב ולהתיישבות יהודית מאסיבית באזורים אלו.
כיוון שהיה בוטה בהתבטאויותיו, הוא קנה יריבים ואויבים רבים, משמאל ומימין. בימין יצאו נגדו בשל תמיכתו בנסיגה משטחים רבים ביהודה ושומרון, וטענו שתחזיותיו הדמוגרפיות הן פאניקיסטיות. בשמאל טענו שהוא גזען וכינו אותו "ארנון סופר ערבים." הוא הרבה לתקוף את השמאל הקיצוני ובעיקר את עיתון "הארץ" על שהטיפו לתבוסתנות ושאימצו את הנראטיב האנטי ציוני של האוייב.
הכרתי את ארנון סופר בתקופת המאבק על הגולן. הוא תמך מאוד במאבק, דיבר על החשיבות הרבה של שמירת הגולן בידי ישראל, בשל חשיבותו הביטחונית, כיוון שאין בו איום דמוגרפי, בהיותו יעד רצוי להתיישבות ענפה ובעיקר בשל השליטה על מקורות המים של ישראל. נושא השליטה על מקורות המים היה משמעותי מאוד בהשקפת עולמו, ולא רק בהקשר של הגולן. הוא אמר שהמים באזור צמא כמו המזרח התיכון הם מן הגורמים המרכזיים למלחמות ולסכסוכים, ומדינה שפויה אינה מוותרת על מקורות המים שלה. בתקופת המאבק ביקשנו ממנו לא פעם להרצות מטעמנו, בעיקר בסוגיית המים. הזמנתי ממנו מאמרים לעיתונים שערכתי – "הרי גולן" ו"ארץ הגולן והבקעה".
ארנון סופר נפטר ביום שישי, בגיל 90. הוא היה אחד הקולות הציוניים הבולטים בישראל, והערכתי אותו גם בדברים שבהן חלקתי על עמדותיו.
יהי זכרו ברוך!
* למה "חנוך הרופא מכורזים" אינו ספרות טובה – ספרו של ישי שריד "חנוך הרופא מכורזים" הוא ספר יפה ומהנה. הוא כתוב היטב, שריד יודע לספר סיפור, יש בו עלילה מרתקת, יש בו מתח. יש בספר שנאה אך בעיקר – אהבה וחמלה. יש בו מתח. נהניתי לקרוא אותו. אני גם אוהב מאוד רומנים היסטוריים, בעיקר על תקופת בית שני, וככזה שריד קלע לטעם שלי.
אבל יש בו לא מעט פגמים. הבעייה העיקרית שבו היא פלקטיות של הדמויות. חנוך ובני משפחתו הם הטוב המוחלט. רבי מאיר הוא הרע המוחלט. הפגם היחיד אצל חנוך ומשפחתו הוא שהם טובים מדי, לא מספיק אסרטיביים, לעתים רופסים מול חורשי רעתם, שהם חורשי רע באופן מוחלט. רבי מאיר הוא רע מוחלט. גם קיצוני, גם רדוד, גם מלא שנאה, גם איש משפחה איום ונורא שרודה באשתו, גם פחדן, גם מושחת, גם נוכל ערמומי, גם פוליטיקאי כוחני וחסר עכבות. זהו פגם מהותי, כי בספרות טובה הדמויות עגולות, מורכבות, כפי שהחיים מורכבים. באמצעות הדמויות המורכבות, ספרות טובה מעוררת מחשבות ודילמות. אולי אפשר ליצור קנאי דתי, שהוא גם אדם טוב, איש חסד ואיש משפחה אוהב ומסור. ואולי לצייר את הרופא כאדם פתוח וליברלי, אך יש בו גם קטנוניות, קצת אגואיזם, הוא מועד פה ושם. גיבורי המקרא הם אנשים מורכבים, והתנ"ך אינו מסתיר כלל וכלל את פגמיהם. גם ספרות חז"ל מציגה את החכמים במורכבותם. מבחינה זו ספרו של שריד מזכיר יותר סיפורי צדיקים של החסידות. וזו החמצה, שמבחינה בין ספר יפה ומהנה לספר טוב. רמת הדילמה ששריד מעורר היא מהסוג של: מה עדיף להיות צעיר, בריא, יפה ועשיר או זקן חולה מכוער ועני? כמובן שזו לא הדילמה בספר, כי הספר אינו מוכר עושר אלא טוב לב (וגם יופי פיזי של הגיבורים החיוביים, בהחלט). אך ספר כזה הוא בעייתי.
הוא בעייתי במיוחד, כאשר הוא רוצה למכור מסר חברתי אקטואלי, כפי שנכתב על העטיפה האחורית "העלילה מתרחשת לפני אלפיים שנה, אך קרובה מאוד לימינו אנו."
הרומן ההיסטורי הוא מפתח למסר בן-ימינו. ישי שריד מתאר שלוש אופציות יהודיות בספר. רבי מאיר, רב היישוב, מגלם יהדות קנאית, קיצונית, מסתגרת, מכורה לחומרות, זעפנית ושונאת. ישוע, שכידוע היה יהודי, מגלם יהדות משיחית, מכורה למאגיה וקמעות, מכורה לרבנים כריזמטיים שהם גם שרלטנים. עם זאת, דמותו של ישוע פחות חד-ממדית מזו של רבי מאיר. אמנם ישוע הוא סוג של "רבי ג'ו כפרה" של קובי אוז, אולם בניגוד לג'ו כפרה ודומיו במציאות חיינו, ישוע אינו שרלטן רודף בצע העושק את כספם של מאמיניו, אלא עושה הכול ללא תשלום והוא עצמו חי בעוני. חנוך מייצג יהדות ליברלית, הומניסטית, שדרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום, פתוחה לעולם, אלטרואיסטית, פתוחה למדע ולחידושיו, מחויבת לבריאות הציבור ומביאה גאולה.
אילו ישי שריד היה מנסה להעביר אותו מסר בלי להאכיל את הקורא בכפית, זו היתה עשויה להיות ספרות טובה. כנראה שריד חשש שמא יהיה חס וחלילה קורא אחד שלא יהיה לו ברור לחלוטין מי הטוב ומי הרע, מהו הטוב ומהו הרע, ומה צריכות להיות מסקנותיו, והתוצאה היא ספר תעמולתי. וזו אכזבה.
* ביד הלשון: רמת רחל – קיבוץ רמת רחל חוגג מאה שנים להיווסדו. הקיבוץ נמצא במובלעת בתוך שטחה המוניציפלי של ירושלים, והוא משתייך למועצה האזורית מטה יהודה.
הקיבוץ נוסד לפני מאה שנה בידי חלוצי גדוד העבודה ע"ש טרומפלדור. הם היו חברים בפלוגת ירושלים בהנהגת יצחק שדה, ובנו בתים רבים בעיר ירושלים וחצבו סלעים. עם פירוק הגדוד, קבוצה מן הפלוגה החליטה להתיישב מדרום מזרח לעיר ירושלים, באדמות קק"ל שנגאלו מידי הכנסייה היוונית אורתודוקסית.
הקיבוץ נוסד כיישוב ספר בודד בלב אוכלוסייה ערבית עוינת. במאורעות תרפ"ט, שלוש שנים לאחר הקמת הקיבוץ, הוא הותקף בידי פורעים ערבים, הוצת וננטש. לאחר המאורעות שבו חברי הקיבוץ לאדמתם, ובנו את ביתם מחדש. הקיבוץ נחרב בשנית במלחמת השחרור. קרב רמת רחל, שנערך מיד לאחר הקמת המדינה, ב-21-25 במאי 1948, בין צה"ל לבין צבאות הפולשים ממצרים וירדן, היה אחד הקרבות הקשים במלחמה. בקרב העקוב מדם נפלו 35 לוחמים ישראלים ובהם 14 מחברי הקיבוץ, כמחצית הכוח הישראלי. אך צה"ל ניצח בקרב ורמת רחל נשארה בידי ישראל. לאחר המלחמה היא נבנתה מחדש, בפעם השלישית. אירוע ביטחוני נוסף אירע ביישוב ב-1956 – ירי צלפים ירדנים לעבר כנס ארכיאולוגי ברמת רחל, שבו נרצחו ארבעה ארכיאולוגים ישראלים ו-16 נפצעו.
הקיבוץ ממוקם במקום, שבו התקיים יישוב יהודי בתקופת המקרא ובתקופת בית שני. לאורך השנים נערכו בו חפירות ארכיאולוגיות ונמצאו בו ממצאים רבים וחשובים.
מקור השם, רמת רחל, הוא קרבתו של הקיבוץ לקבר רחל אמנו בבית לחם.
אורי הייטנר
לתגובות: uriheitner@gmail.com
יומן: ברכה סלומון / 1912-1913/ פתח תקווה
אהוד שלום!
ברצוני לשתף אותך ביומנה של סבתה של אימי – ברכה סלומון, נכדתו של יואל משה סלומון. אני מצרף גרסת וורד וגם מפנה אותך לצילומים של היומן עצמו. אשמח לשמוע מה דעתך על הכתוב.
בברכה,
תומר שלוש
23.3.07
לתומר שלום,
סליחה שלא עניתי לך עד היום ולא שלחתי לך את המכתב העיתי שלי שנדמה לי שאינך מקבל אותו.
ברכה סלומון היתה אחת מחברותיה הטובות של אסתר ראב דודתי, ויש גם יומן מעניין של ישעיהו שטרייט מהתקופה שחיזר אחריה עד שהתחתנו, שאותו הוציא לאור במהדורה מצומצמת בנו קובי שטרייט.
אני פירסמתי יומן של אסתר ראב מאותן שנים והוא כלול בספרי "ימים של לענה ודבש" סיפור חייה של אסתר ראב, שניתן עדיין להשיגו בהוצאת עם עובד אבל אם תרצה אשלח לך לחוד את פרקי היומן שהתפרסמו גם בכרך "כל הפרוזה" של אסתר.
ממש מדהים הסגנון הדומה של שתי החברות בכתיבתן את יומניהן.
אני רוצה לפרסם את היומן אבל לשם כך אני מבקש שתשלח לי רשימה ביוגראפית מהידוע לך על ברכה סלומון ואני אשתדל להוסיף מהידוע לי דרך כתביה של אסתר ראב.
בברכת חג שמח
אהוד בן עזר
4.4.07
*
יומנה של ברכה סלומון / 1912-1913
היקום – הנצח – האין-סוף – מוות הם, וכל המתגלם והמתרקם וכל המתהווה הם ניצחון, היֵש על האפס, של רגע, אבל ניצחון החיים על המוות.
(במכתבו של שאול טשרניחובסקי לד"ר יוסף קלוזנר)
30/1/1912
שמי תכלת לי נשקפו
בליל חורף זהרורי
סהר וכוכבים לי רמזו
וירעידו נימים בלבבי.
הרי אפרים התכולים
עטופים ברעלה סודית,
מנמנמים הם ושוזרים
פרוכת פזית, זהרורית.
האופק הרחוק מַכְסִיף
לגלהה של לבנה תמימה,
האור השקט מזהיר
ושניהם מרעידים נימה.
על גבעה ריחנית וקטנה
דומם לי ישבתי,
נשמתי בי פרפרה
וראשי בידי תמחתי.
הנפש נכספת ומתגעגעת
למצֹא סוד ההויָה,
הנשמה בי מפרכסת
למצֹא פתרון השאלה....
יומנה של ברכה סלמון
שנפשה אֹרגת למרחקים סודיים
ונסתרים מני עין.
פתח-תקווה.
ט"ז חשון תרע"ב 1 novembre 1911
__
ונדמה לי בערבי קיץ
לי רומזים מרוּם-כוכבים
ולחשו: קומי מה לךְ פה
ילידת המרחקים הנאים
__
מה פתאֹם? מה פתאֹם קניתי לי פנקס שכניתיו בשם יומן, ספר זכרונות? למה זה עד עתה, עד הזמן הזה לא היה לי לא יומם ולא ספר זכרונות? האם לא הרגשתי אז נחיצות ביומן כמו עתה? כן, עלי לאֹדות הרגשתי גם אז צֹרך ביומן. ולמה זה לא היה לי יומן ועתה נחוץ לי יומן? למה זה נחוץ לי עתה יותר מאשתקד או מלפני אשתקד? גם לזה אין תשובה. או אולי יש. הלא אין דבר בלי סיבה פנימית או חיצונית. ובכן עלי לבקש סבה לדבר. הסבה אינה מרגשת כל כך בחיצוניותי אבל מרגשת היא בפנימיותי.
לפעמים, לפני שנתיים שלש שלש שנים, ראשית, הייתי קטנה עדין. שנית, היתה לי רעה, רעה שלפניה היה לבי פתוח. (מלבד דברים שאי אפשר לגלותם) כל מה שנעשה בעולמי אני היה ידוע וגלוי לה וכל מה שנעשה בעולמה היא היה ידוע לי. וכן נעשה לבי יומן שלה שבו התרשם כל דבר ודבר שהתוה בעולמה, ולבה יומן שלי שבו התרשם כל המתהוה והמתרקם בעולמי.
אבל לצערי, לרגלי סבות שונות נתרחקנו אשה מרעותה ואין יותר לב-יומן. ושלישית, לו גם היתה לי עתה רעה מסורה ונאמנה, האם אפשר לי עתה למסור את הכל...
הלב מהסס ורועד
ואין הפה יכול לגלות...
וכך יצא הדבר שלא נשארה אֹתה הרעה ואין למי להביע כל מה שהלב מהסס כל מה שהלך מרגיש, בכל רגע ורגע, ובכל עונה וזמן. ושברי המחשבות והדי הרגשות נצברות נצברות והמקום צר... יומן צריך, יומן נחוץ, למי שאפשר יהיה למסור הכל שחֹר על גבי לבן בלי חשש ודאגה. עתה אפשר יוקל לי... נראה...
__
אוכתובר 1910
נובמבר 1910
עוד בהיותי ילדה קטנה ענינה אותי השאלה מה יהיה כאשר אגמור את בית ספר זה? איפה אלמד? ומה אלמד? (כי אך ללימודים שאפתי אז). אך בהיות שהיו לי עוד שנים אחדות ללמוד בבית הספר לא הציקה לי השאלות האלה כל כך ולא בקשתי הרבה למצוא להן תשובות מדויקות. אבל עתה, בזמן האחרון לימי לימודי בבית ספר זה התעוררו שאלות אלה בכל תֹקפן.
השאלה "מה יהיה" היתה כתולעת במוחי שמנקרת יומם ולילה בלי דמי. שאלה זו לא התבוננה ולא הסתכלה בפני ההולכים מיום ליום ודלים בברכי הקושלות, לה לא אכפת. היא מנקרת ומנקרת בכל כחה ותשובה אין! רבים ממסורי היו מרגיזים אותי בשאלות: "ברכה מה יהיה אתך אחר החג"? ואני עונה בבת צחוק, שעוקצת אותי באופן היותר נורא: "איני יודעת, נראה" על פי תשובה זו שפטו אֹתם המכרים כי איני דֹאגת כלל על אֹדות שאלת העתיד, וכי היא שקטה ושלוה, איני חושבת איני דואגת ולי טוב. אנשים אלה אין הם מרגישים כי בבת הצחוק המרפרף על שפתי צרור צער נורא, צער שלא פג ממני גם רגע, צער שלא סר גם בשעת השמחה היותר גדולה שהיא משכיחה את הצער. השאלה הבלתי נפטרת הצער המעיק הסביבה הבלתי מענינת ולפעמים גם מעוררת גֹעל נפש כל אלה הועילו כי נפשי סבלה וסבלה בלי קץ וגדול ונפשי בחלה בחיים...
היו ימים ואנכי יושבת בכתה נראית בעיני המורה כמקשיבה רב קשב את השעור ומבינה אֹתו עד עֹמקו ואני גם לא שומעת מה הוא מדבר. לאֹזני עולה לפעמים לחש, רחש דקיק. קטעים של מלים ואיני מבינה מכל הנעשה סביבי. מחשבותי ודמיוני מוליכות אֹתי הלאה הלאה מהכתה, מבית הספר, מהמושבה, מהתלמידות מהמורים וההורים ולעולם אחר לעולם שכלו טוב, לעולם מלא ענין, בעל אופקים רחבים, לעולם שאין כלום על מה להתאונן על מה לבחול. הכל שם כל כך טוב ויפה. ואני יודעת ואין שכלי מבין ומסוג גם את העולם הזה אך עולם הלב לא שיך כלל לעולם השכל. הדמיון לא שֹאל לדעת כלום. והוא עולה ועולה יחד אתי לעולם מלא זֹהר חשאי המרפא את נשמתי... שֹכחת אני את החיים אם כל צרותיהם ורֹאה אני לפני רק טוב זֹהר ואור. ופתאום צליל פעמון והכל נפסק, אין אור אין יופי אין תום אין טוב. עולם חשוך לפני: המורה צֹעק להסתדר התלמידים והתלמידות דֹחפים זה את זה והם נדחקים אל הדלת ויוצאים כמובן בלי סדר למרות צעקות המורה. רואה אני לפני באֹתו רגע את עולמות הדמיון שבניתי נהרסים, אחד אחרי השני נופלים הם ולי לא נשאר באחרונה כלום, רק אפס אחד גדול ונורא וכאב ראש עד להשתגע. כך עברו עלי החדשים האחרונים בעצבון ובצער נורא. תמיד הייתי עצובה ופורשת מכל חברה אחרי העצבון נגרר הבדדות וכך נהיתי מבלי להרגיש למתבודדת ונסתרת.
נעתק. /20/11/11
__
6 נובמבר. 1911 חשון
חיה ונמצאת אני כמעט תמיד בין תלמידות בית הספר בין תלמידותַי אני ובין כל אנשי המושבה ובתוך כל אלה מתבודדת אני תמיד עם עצמי ונשמתי. ומה נורא הוא הדבר, להתבודד בתוך כלם...
יושבת אני במחלקה יחד עם כל התלמידים והתלמידות שמקשיבים ונראית כמקשיבה גם אני. יושבת אני לבדי בקצה הספסל נשענת אל הקיר עם מחשבותי ועולמי... צללים כהים משתרעים מסביב... ותוגה קדושה חופפת מעל... עומדת אני על יד הפוסתא בין נערים ונערות, בין צעירים וצעירות בין תלמידים ותלמידות... אספסוף מכל המינים סובב אֹתי מכל הצדדים. כלם מדברים ומשוחחים בקול ובלחש. הנה פועל חדש מדבר בחשאי עם פועלת חדשה. "באיזה מקום נתראה מחר" שואל הוא לה בלחש. "בדרך על יד פרדסו של מ. שם נתפגש בשובנו שנינו מהעבודה" עונה היא לו בלחש ובבת צחוק קלה. "טוב ויפה" עונה הוא לה בשמחה חשאית. הנה עלם ועלמה צעירי ימים מבני האכרים. מדברים. "בֹאי נלך אל הגורן" אֹמר הוא לה בלחש סודי. "לא יפה, הכל רואים עתה" עונָה היא לו מהרה ובבת צחוק על שפתיה. "נלך בערב" אֹמר הוא בקול מבקש רחמים. "טוב – עונָה היא לו – אמא כועסת, אבא מתרגז אך אין דבר. כאן בערב נעלה על הגֹרן שם כל כך יפה".
הנה עומדים על יד הדלת של הבי-דֹאר שני צעירים מבני האכרים חברי אגדת "התחיה" של הנֹער בפתח-תקוה. האחד טוען בקול רגזני וצעקני: "אתה לא מקים את תקנות האגדה! מדבר הנך כמעט תמיד ש'רגון ואינך לוקח חלק באיזו עבודה שתהיה. השני מתרגז ועונה: "ואתה, האם מקים אתה את תקנות האגדה? כן תקנה אחת מקים אֹתה כהוגן: טיולים עם עלמות על הגֹרן..."
מה לי ולכל אלה האנשים הסובבים אֹתי פה? מתעוררת בי השאלה האל אין כל קשר שיקשרני ויחברני אליהם ומרגישה אני באֹתו רגע עד כמה שונה ונבדלת אני מכל אלה בני אדם הסובבים אֹתי, עד כמה רחוקה אני מחייהם ומחשבותיהם.
ולמה אני עומדת בתוך כל אלה לבדה-בודדה.
בורחת אני מתוכם. כצפור הבורחת מתוך כלובה הפתוח, לפנה נסתרת וחבויה שמחוץ למושבה. מה טוב לי שם בשבתי לבדי בצל אקליפתוס סמוך הענפים. מה נעים לי להקשיב צפצופי וצוִיצי הצפרים העומדות על ענפי העץ, וזמזומי הזבובים המתעופפים באויר ורחש הרמשים הזוחלים על האדמה בין העשבים הירוקים. מה נעמה לי שיחתם משיחת בני אדם.
חוטי זֹהר נמתחים מכל עבר באויר הזך והתכלתי, ומעל פני מפזרים הם את צללי התוגה והתבודידות שמתנשאים במרחק עם רוח קללית שמנשבת ודביר הזכרונות נפתח ונרקמו ימים שעברו ביגונם וביֹפים לפנו. ושפעת חזיונות של עבר ועתיד יכסה את לבבי הרועד...
ג' לחודש תשרי תרע"א. בלילה.
ליל חושך. הכוכבים המרובים אספו את נגהם וידֹמו... אינם מהירים... אינם קורצים ואינם רועדים ומרעידים.
יושבת אני על בטח החלון שבדיותה העליונה וקוראת בספר הקבצנים של מנדלי מוכר ספרים. הספר מונח על ברכי ולמולי המנורה דולקת.
נגדי, בין עצי אקליפטוס, מנגנת התזמורת את מנגינתיה מפסיקות בכלי פעם ופעם צעקת וצהלת חברי התזמֹרת ונערות המושבה הנלות אליהם...
על ספסל חבוי שבין עצי אקליפטוס יושבים צעירים-נערים אחדים יחד את צעירות-נערות אחדות וכדרכן תמיד צוחקות ומשוחחות, ברעש כאילו חושבים הם להרעיש עולמות בשיחתם ובצחוקם.
הנה פסקה התזמרת להשמיע את ריסוקי מנגינותיה וגם הנערות והנערים שעל הספסל החבוי נדמו קוי האור שבצבצו מבעד לעצים כבו וחשכה נוראה עטפה בכנפיה השחורות את כל הגן יחד את כל הסביבה. מתבוננת אני החוצה, מתאמצת אני לחדור מבעד לחשכה ולראות איזה דבר, אך אין כלום, מבלעדי החשכה הנוראה העוטה על הכל... וחשכה זו מוצאת חן בעיני באֹתו רגע יותר מקוי האור העלובים והרועדים שבצבצו ראשונה...
משקיעה אני את עיני שוב בספר ושומעת אני את קולו של פישקא הרועד ומבינה את סיפורו שמספר הוא למנדלי ולאלטר. באֹתו רגע נראה לי שיושבת גם אני בעגלתו של מנדלי וסוסתו הדלה והצנומה מושכת בקֹשי אך בצנעה את העגלה. יושבת אני לי במנוחה ומקשיבה את ספורו של פישקא בפחד ובצער. משתתפת אני אני בצערו של פישקא ונענה בידי הקבצנים. משתתפת אני בצערה של הגבנית האמללה המדכאת בכל ימי חייה באֹפן נורא, אך מתפלא אני: איך אפשר שזו האמללה עוד מקוה לימים טובים? אך כך הוא כֹחו של אדם שגם ברגעי היאוש מוחיל ומקוה הוא.
הנה עברה ברחוב על יד החלון אֹתה החברה של הנערים והנערות שמכירה אני אֹתם היטב, הם נשאו עיניהם למעלה.. משתקעת אני בספרי ואיני רוצה להביט למטה.
"הנה ברכה, קוראת היא פה בשעה כה מאוחרת.. מה קוראת היא.." אמרה אחת מהן בקול רם וצעקני. פתאֹם עלה באֹזני מהרחוב צחוק מעול בלעג שהתפרץ מאחת מהן ח. באֹתו רגע רציתי להגיד להן: לכו לכן! למה אתן מפריעות? אך אני שתקתי וקראתי.
אז הרגשתי שלא רק שאיני יכולה להמצא בחברתם של הצעירים והצעירות האלה שגדלתי יחד אתם במקום אחד, כי אם גם איני סובלת אֹתם ואת כל אשר אתם. ומה מאשרה הייתי באֹתו רגע בשבתי פה לבדי עם הספר מעבר לחיים כאלה ואיני נמצאת בחברתם...
הס... החברה עברה מעל פני הרחוב. חשכת מצרים מכסה ועוטפת את הכל. דממה עמוקה ואלמת שוררת על כל היקום העוטה שחורים. אך כוכב קטן אחד העיז להתראות באֹתה חשכה והוא קורץ וקורץ לי בחבה כה רבה... "אח! מה אֹהבת וחומדת אני אֹתך כוכב מזהיר ברגעי אלה."
שפתותי חרש דבבו.
- - -
- - -
14 אפריל. כ"ז ניסן 1912
ששה חדשים עברו שבהם נכללו החורף והאביב. בראשית החורף בימי הסוכות טילתי את טיולי היפה לירושלים, המלא רגשות נעימים ואי נעימים.
ימיו הקצרים של החורף יחד את לילותיו הארוכים והמשממים עברו עלי בלמוד בקריאה בעבודה מעשית וחנוכית. ימי האביב הקצרים עברו עלי בנעימות. טיולים לרב טילתי בסביבות המושבה ובמושבות יהודה. בין הקהל הגדול שחגג את החגיגה הלאומית השנתית ברחובות הייתי גם אני. הקהל העברי הגדול המדבר כלו עברית הביא לי בסנפיו תקות טובות ונעלות כי יבֹא יום ושב עם ישראל לחיות חיי אשר ודרֹר ויחֹג את חג האביב בהֹד פאר והדר בכל פעם ופעם והד שמחתו תעורר ותעודד את כל אלה הנשארים בארצות הגלות ובאו גם אלה בארצנו ארץ אבות ובנים גם יחד.
- -
שדות הבר הירוקים הכסיפו פה ושם וסעסעות השבלים המלאות מכסיפות מרֹב זקנה ומתקופפות לכל רוח קלה שתעבֹר ונדמה לי בגשתי אלימו כי מתקופפות הן ורועדות הן מפחד פן הביאה אנכי אחרי את מגל הקוצרים.
אך מבטיחה אני כי לא אגע בהם לרעה ובשתי ידי חופפת ומנשקת אני אֹתמו כשם שחבקתים בהיותם רכים ופעוטים...
כרמי השקדים שבימי החורף שבלו בים לבן ומכסיף של פרחים קטנים ורחנים הנם עתה עטופים בעלים ושקדים ירוקים וכהים.
עצי הפרדסים המסורבלים בתפוחי זהב צהבהבים במשך כל ימי החורף פרק מעליהם את עֹלם ויתכסו בפרחים לבנים ורחנים ובבדים צעירים ירוקים.
15 אפריל. כ"ח ניסן 1912
היום היה יום מעניין בחיי האכרים והצעירים של המושבה. היום התאספו כל נתיני תורקיה העברים עם הערבים מכפרים שונים על הגֹרן לבחֹר בורר אחד שהוא יהיה מהבוחרים ציר לפרלמנט הקושתאי. כמובן שהיהודים רצו שהבורר יהיה יהודי והערבים – ערבי.
על הגֹרן נתקמו אהלים אחדים שהיו מלאים בבני אדם לרֹב וביניהם הכי יפה האהל הירוק שבו ישבו המאמור והכתבן המוכתר ואחדים מנכבדי האכרים והערבים. באמצע האהל עמד שלחן קטן ועליו תיבת עץ סגורה וחתומה מכל עבר ורק סדק קטן נשאר. אחד המסובים לשלחן קרא מתוך ספר כרסני וקטן של אנשים ואלה האחרונים באו מהרה ובידם אחזו בפתקאות שמסר למו בעל המשקפים המאבקות. סרו בעלי הפתקאות אל הכתבן אחד שיכתוב את שמו של אֹתו בן אדם שהם בוחרים. (בדס או ש.)
קנופיות מסתודדות של יהודים וערבים מכל עבר, סקרנות נוראה תֹקפת את כל הקהל לדעת מי יהיה הנבחר.
באֹתו רגע תוקף אֹתי רצון סביר – להיות אף אני נקראת יחד את כל שמות הנתינים, לגשת אף אני השלחן, לקחת אֹתה הפתקא עם חֹתם הממשלה לסור הצדה לבקש לכתבן לרשום אֹתו שם האיש שאני בוחרת ואחר כך להכנס שוב לתוך האֹהל, להרגיש את כל העינים הנשואות אלי, ולשם את הפתקא בסדק התיבה בלב רועש ובפיק ברכים כמוהם. ממש כמו שהם חשים הייתי אף אני עושה. וכמה הייתי מאשרה.
באֹתו מצב הרגשתי בכל הויתי את החמס הנורא שעושים לנו למין הנקבה כי שללו מאתנו את כל הזכויות או יותר נכון מעולם לא נתנו לנו זכויות...
אך הבן הבנתי היטב כי לעולם לא יתנו לנו זכויות אם צריכות אנחנו בהשכלתנו ובכֹחנו לקחת ולרכֹש לנו זכויות כשם שהם לקחו להם..
16 אפריל. כ"ט ניסן
היום היה חם...
לאות ועייפות נוראה הרגשה בכל. בבית אמא ואחיותי התרפקו על הרצפה הלחה והתאוננו על השמש הכעסנית המוריקה את כל אש הגיהנום הצרור בנרתיקה הגדוש.
אני – בידי ספרו של שניאור "מן החיים והמות". עיני מביטות בלי הפסק וקוראות במבט ספרני את רשימותיו של מאבד עצמו לדעת.
כאב נורא וצורך ממצא את לבי המפרכס. ונמצאת אנכי באֹתו רגע בחדרו האפל והחשוך של שלמקה בזמן שהוא שוכב על מטתו פרקדן ומתוח. רגליו כבולי עץ משתמטות מעל המיטה. ראשו הפרוע מורד ונופל ככדור עופרת על הכר הקשה. עיניו היוקדות ממצמצות בתוך גוש אפל ונורא הממלא את חלל החדר. מתוך האֹפל שמתחיל להתמזג עם אור חור סתוי הנשקף בעד החלון, מרגישה אני באקדחו הקטן והנוצץ שמלחץ אל רקתו של המוט על המטה.
מאזינה אנכי: "אחת-שתיים – תפיקות של לב מפרכס ודועך – שלשה....
אש גדולה מתפרצת מתוך האקדח ורעם נורא מרעים אחריו. גויה כחושה מפרפרת.. וכולי אש לוהטת...
זעה קרה מכסה את מצחי.
אלמת וקרה נשארתי על מקומי נצבת...
- -
לילה באותו היום.
הגן הנשקף בעד לחלוני מלא מפה אל פה באנשים נשים וילדים. התזמורת מנגנת לכבוד א.ש. שנבחרר הבורר ולכבוד המאמור.
בהפסקה יריאות ומחיאות כפים מרעידות את האור השקט המתקר מחומו של היום. א.ה. נושא נאום בערבית ומהלל ומשבח את הממשלה העותומנית ואת עמל היהודים שהפכו לגן עדן את אדמת פ.ת. שהיתה לפני שלשים שנה חרבה ושממה. באֹתו רגע תֹקף את החפץ להכנס אף אני לתוך הגן להתחזק בתוך הקהל החוגג והשמח בכדי להשכיח את הויתי וצערי. בתוך הגן אני מתהלכת אתו הנה והנה מקשיבה ושומעת קטעים של נגוני התזמורת קטעים של שיחות בודדות וקטעים של דפיקות לבי. אי אפשר לי להתמזג בתוך הקהל. אי אפשר לי לשוחח אתם אני לעצמי איזו דבר מיוחד במינו, איזה דבר שאינו אכל שלוא יהיה נכר. איזה דבר שמורגש....
הנני בצל רחוק מכלם, (בכדי שלא ירגישו בי) במקום שהצללים הקפואים מרובים ביותר. וגופו של שלמקה מפרפר ומרכס בין הצללים....
28 אפריל 1912
ליל זהרורי וחורירי.
קרעים של עננים צחורים וקלים ככנפי אנה לבנה מפליגים מעל לראשי. לבנה ומחינת שחציה פגומה שטה לה בין העננים הלבנים ומכסיפה את מזגרותיהם. משתדלים העננים השובבים להלבין פני הלבנה בכדי לגנותה משתדלים ומצליחים. אך הלבנה הפזיזה והמהירה משתחרת מהרה משוביה ומכסיפה היא את פניהם הם הנה התהלגו והתפלשו השובבים בפאתי השמים. הלבנה עמדה רגע מלכת הצתחקה בצחוק של נצחון הביטה אחֹרנית ותראה את דרכה שעברה ותבין את דרכה שעליה לעבֹר, ותמהר להפליג הלאה. נגונים קלים ומבטים רבים מלוים אֹתה.
קליחי אור וזוהר שופכת היא על כל הרחוב במלא חֹפנים ומזהירה את עלי הקליפטוס שמצתחקים אף הם. ואני נשענת לעץ עומדת ועונג רך ונעים משתפך ומתפשט בגופי. פתאֹם מבטים חודרים ולחישות מלאות רעל הגיעו אלי בין בדי העצים ויטרפו ממני את הרֹך והנֹעם.
מדוכאה ומדוכדכה החדרה נכנסתי...
15 mai 1912
הייתי במשרד של א.פ.
יצא א.ש. וקרא אֹתי להכנס לתוך החדר של פ. אני נכנסתי יחד את א.מ. לתוך החדר, ישבתי על ספה מרפדה בפלושין והשתקעתי בתוכה.
דברתי: אני רוצה ללמוד. זה חפצי שאיני יכולה למלאותו. הוא מדבר: "למה לך הלמודים. אומלל הוא האיש שלומד. מה חסר לך בכך?". אני באחת: "אמללה אני להשאר כך.." דמעות מתגוללות בעיני. איזה דבר נקרע בלבי. רעד עובר בעצמותי... אני מצטער שאיני יכול לעזור לך, אל תשליכי את עצמך לאוֹגָה". זה מרגיז יותר. הדמעות מתפרצות מקררות את לחיי הבוערות. אני יוצאת מתוך החדר. ושומעת אחר: – אחשוב לטובתך, אל תצטערי".
בתוך גרוני הנחר מתפרצת המלה "תודה" ודמעות נגרות...
15 מאי
אני תלויה בין שמים וארץ. בין תקוה ויאוש. בין חיים ומות. איני יודעת מה יש עתה, מה יהיה מה יתאוה. מה תהיה הדרך, מה מה תהיה מבואה מה תהיה סופה...
17 מאי
אני ספרתי היום ספורים קטנים לילדי, הראתי לפניהם את התמונות. קריאות של התפעלות חזקה: "אוּ ואוּף"נשמעו מכל הצדדים. הקריאות והעיניים המזהירות לבבוּני.
26 mai
קראתי "בסערות חורף" של קבק.
אני נמצאת במצב נפשי משונה. נרעשת וחולמת הנני.
זו דינה השמחה והעליזה. הרעננה והיפה – אמללה, נשמתה הגונחת נשאת בחשכת ליל החורף בין מחנות של נשמות עורגות, תלושות ותועות שלא הגיעו למטרתם ומיללות הן עתה בחוץ יחד עם הרוח ומבקשות את תקונן. היא שואפת לעבודה לחיים אחרים, לחיים מלאי ענין ולא יכלה להסיגם. נפשה עתה חולמת ועורגת והגעגועים נעשים לצבע היחידי של חיי נשמתה.
מה מרגישה אני אֹתה!
בסבבתי אני אתו מוצאת ספוק רוחני ונפשי, שואפת הנני לעולמי הרחוקים והנאים. חולמת חלומות בהקיץ, עורגת ומתגעגעת לעולם רזי לסודי.
27 מאי. לפני הצהרים.
החום נורא ומתריד. הילדים מתרידים. איני מסוגלה לעשות כלום. ראשי ריק מכל מחשבה ולבי מכל רגש...
אחרי הצהרים.
רחל זה עתה היתה פה. התחלתי להקריא לפניה "בסערות חורף" אך מהרה התעיפנו שתינו – ותלך. נשארתי לבדי בחדר. דממת מות שוררת סביבי. אך התִיק תַק הקל של שעוני המנוח לפני וציוצי צפור העומדת על האכסדרה מפריעים את הדממה העמוקה.
28 mai
לילה... ותו ליל כסף של 28 אפריל.
אך שקט ודממה בגן מנגנים ואני על בטח החלון חולמת על עתיד מזהיר חלומות נגררים אחרי חלומות ואני כלי שטה ודאה בים של זוהר וכסף רחב ועמוק.
1 Aoũt (בבית החדש)
על מטתי הלבנה הנני שוכבת פרקדן. עיני משוטטות הנה והנה. רגע הן מסתכלות בנקודה השחורה והיחידה שתקרה הלבנה והמבהיקה. ורגע עיני נחות על שלחני הקטן העומד בפנה מנגדי. הנה לפני ארוני הקטן העומד על השלחן המכיל בקרבו את כל אוצרי שאספתי מילדותי עד הנה, כל ספרי ומחברותי. הן כל דבר שהגיתי וכתבתי נמצא בו ומה יקר הוא לי... תריסי החלונות הירקרקים מוגפים ורק צלעות החלונות פתוחים. בין סדקי התריסים אור צנוע נכנס בחשאי לתוך חדרי הלבן ומכסיף את שתי הדלתות המצובעות בטעם יפה...
השמחה אני מחדרי זה? כן. הן זה כמה שנים ששאפתי לחדר מיוחד ויפה שאוכל להסתגר בו כאהבת נפשי ואף אחד לא יפריעני. – ולמה זה נפשי כה סוערת מן הזמן שבאנו לגור לביתנו זה, מן הזמן שחדר זה שיך לי?
נשמתי איננה מסתפקת... סערת נפשי מתגברת מדי פעם ופעם, מתגעגעת היא למרחקים סודיים לאופקים רחבים... חשבתי כי בלמודים ארוה את צמאוני הגדול למרחקים בלתי ידועים לי. בלמודים חשבתי לכבות את האש הגדולה היוקדת בקרבי זה שלש שנים. אך להפך כל מה שלומדת הנני יותר וקוראת יותר ספרים הלהבה שבקרבי מתגדלת יות יותר וגעגועי נשמתי מתכבים בכל פעם...
מה לעשות איזה דרך לבחֹר. לחדֹל או להתחיל את הכל מחדש? אך לא! באיזה אֹפן יכֹלה הנני לחשֹב ולבט את המלה "לחדֹל". הדבר הזה לא יתכן. צריך להתחיל את הכל מחדש. יש בי עתה די מרץ ורצון ללמוד שנים אחדות ולהספיק הרבה מאד. יודעת אנני כי געגועי יתגברו יותר ויותר אם גם אלמד הלאה. השלהבת תגדל ותהיה ללהבה גדולה שאף אחד לא יוכל לכבותה. אך אין דבר. כך צריך להיות. אני אלמד אתגעגע ואערֹג.
באיזה אֹפן ללמֹד הלאה. פה במושבה אי אפשר. אין לי בית ספר גבֹה נכונה הנני להפרד מחדרי הנחמד, מבית הורי מהמושבה ומבית הספר שביליתי בו עשר שנים ולנסֹע לכרך ושמה ללמֹד להתגעגע ולסבול. כן, כך צריך לעשות וכן אעשה.
את משרתי בתור מורה בבית הספר אעזֹב ואהיה עוד הפעם לתלמידה היושבת על ספסל התלמידים. כן, את שעורי ודברי המורה אקשיב אשנן ואדע ואולי יביאו אל תוך נשמתי ויהיו חלק ממנה ויראו את צמאוני הגדול. את הכל אקבל ממורַי אך את עולמי אני שיצרתי במשך שש-שבע שנים לא אתֹש. עולם מחשבותי, דעותי ומסכנותי שרכשתי לי עד כה לא אעזוב. עולמי זה ישאר אצלי תמיד ובכל פעם ופעם יתעמק יתברר ויתרחב יותר ויותר...
Septembre 27א' דחמ"ס1912
ראשי עלי כואב. לחיי בוערות מצחי קודח עיני עכורה מדמעה ולבי עלי דוי. ברכי כושלות וידי רועדות... כל היום לא בא אֹכל לפי ורבו יסורי נפשי...
ממשרתי בבית הספר התפטרתי כי לא רציתי לאבד את זמני לריק. לנסֹע מפתח תקוה ולהכנס לבית ספר גבֹה וללמֹד הרבה הרבה היתה שאיפתי. לסימנר היפואי החלטתי להכנס. הכל הסתדר. אמא לא רוצה. על דעתה היא עומדת: "לא". אבא היה מסכים אלו אמא רצתה. עתה כל דרכי מלאות מכשולים לאין קצה. בבית סוהר שמוני ולצאת אין ביכֹלתי. איכן הן שאיפותי חלומותי שעורגת הנני זה שש-שבע שנים? איכן הם החיים המענינים מרובי הגונים שקותי לחיות בהגיעי לשנות השמונה עשרה? איכן? גדלתי התפתחתי יפיתי, אך מה יש לנשמתי מכל אלה. נשמתי תובעת ודורשת ממני דברים אחרים, עולמות מענינים וחיים אחרים. ומי יתן לי את אלה? "אם אין אני לי ומי לי" אח! לוּ יכֹלתי להגשים את הרעיון הנמסר במלים אלה. לו יכֹלתי אני בעצמי לתת לנשמתי את אֹתם החיים הרזיים שאליהם ערגה נפשי, את אֹתו הרֹם והרֹחב שאליו שאפתי, את אֹתן ההרגשות הנעימות שלבתי להן השתֹחחה!
1 Aout 1913
כמעט עברה עלי שנה וביומני לא כתבתי. למה? מה היתה שנה זו לי? ומה נתתי לה אני?
שנה זו נתנה לה הרבה ידיעות... רצוני בהתחלת השנה היה ללמוד ולמדתי אך לא בסימנר היפואי כי אם בחקלאי הפתח-תקואי. היו ימים שהיתי שבעת רצון מתוך עיפות הגוף והמֹח.
ובבֹאי לעשות לעצמי את חשבון נפשי והעמידי לפני את השאלות: "ברכה האם טוב לך?" "האם זה הוא עולם חייךְ ששאפת אליו?" – זעזועי נפש מרים מרעידים את כל גופי: "לא! לא!" אסור לי לרמות את עצמי ולאמר כן. היו ערבים ועצב נורא היה תוקפני ומטלטלני מחוץ למושבה. והייתי סובבת ועוברת בלי כל מטרה, שדות וכרמים גם יחד ובלבבי יקדה אש נוראה ודמעות חנקו את גרוני. באֹתה שעה הייתי מתנפלת בחיק הטבע על גבי העשב ובוכה ושופכת את דמעות הנוער הצורבות וקריאה נפשית היתה מתפרצת מעמקי לבתי "אני חפצה".
אף אחד לא הבין את רצוני ולא השתתף בצערי הגדול והכואב. רק הכוכבים הביטו אלי ברחמים ובחמלה רבה. "לא! איני רוצה כי אתם הכוכבים הקרים והאלמים תרחמוני, הלאה! איני רוצה ברגשי החמלה שלכם".
הייתי קמה בעוז, מוחה את דמעותי ושבה עלובה אך בצעדי און הביתה.
בלילות החורף של שנה זו היה הסופר י.ר. מרציא שעורים ספרותים לקבוצת שומעים ידועה שבה הייתי גם אני. שעוריו התחילו על אֹדות תקופת מנדלזון ונמשכו עד ימינו אנו.קהל שומעיו הקטן היה מאסף במחלקת-למוד של בית הספר, נדחק בין הספסלים, מחכה לבֹא המרצא באי סבלנות, שמח לבֹאו ומקשיב לדבריו.
פעמים היה הגשם מרטיב את מעילי השומעים והם היו יושבים בשעת השעור ורועדים מקור. פעמים היה רוח חזק מילל בחוץ דופק על שמשות החלונות מפריע ומנעים... מהמנורה התלויה בספון היה שופע אור וחום וחמימות נעימה היתה ממלאה את לבתי.
כמה נעים היה לי לשמע מפי המרצא את תולדותיו מחשבותיו דעותיו וספריו של סופר חביב ולרשום הכל הכל במחברת שלפני... עתים היה מרים את קולו מתרגש ומדבר בחום לבו ועתים היה מלחש, מספר אגדות ספורים שיחות...
בהגמר השעור היו כלם נחפזים לצאת מתעטפים באדרות וממהרים ללכת הביתה לבל יעצרם הגשם. אני הייתי הולכת לי לאט על צדי מלוים אחדים ובאֹזני מצלצלות דברי המרצא...
כך עברה שנה בשנותי אלה . . . . . . . . . . .
2 Aout 1913
לילה.
במטתי אני שוכבת. תריסי החלון ממולי פתוחים לגמרי ותכלת רחבה עם כוכבים שקטים וחולמים מציצים כנגדי. דממה עמוקה ושלטת שוררת בחוץ. לאט לאט האויר התחיל להזדעזע ורוח קלח הסתננה מבעד לחלון ותלטפני. את גופי, העוטף כתנת שנה לבנה. חבקה וגפפה רוח זו בידים כה רכות ועדינות עד שלבי עלה על כל גדודיו מרֹב עצמה ורֹך. פתאֹם "הוא" התנשא בחשאי, על כנפי רוחות הליל הקלילות, לתוך חלל החדר. כלו היה עטוף בערפלי תכלת, ורך נשמתו ופניו היו ערטלאים וערומים... ופנים אלה ונשמה זו היו כה יפים ורכים...
בלאט רפרף אנה ואנה, הרים את עיניו הלחות והשופעות, את פניו כסה בכפות ידיו וידובב: "אני נ ו ס ע".
פחד נורא נפל עלי ואתנשא בכֹח ואמהר להדליק נר ומבטי המטורף ונעה בכל פינות החדר וחללו לחפשו. והנה אין איש בחדר אך מציאותו הוא לפני רגע היתה עוד מרגשת בו.
הנר דעך ויכבה והאֹפל הנורא השתרע ויתכנס גם אל תוך נשמתו הפצועה והבוכה חרש...
3 Aout 1913
בערב וכלנו תלמידי ותלמידות החקלאי (14 במספר) התאספנו באולם גדול המקשט בעלים פרחים ומזנון. כלם מחכים. צפיה קפריזית היתה נכרת בפני כלם.
"למה זה אחר לבא?" כל אחד שואל והנה הוא הופיע על מפתן הדלת. נכנס ברעש, צעד פסיעות מהירות לימין ולשמאל אמר את ה"שלום" שלו והרגש תיכף כי הוא בא וישנו בינינו...
הליל עבר באכילה בשירה, במשחקים בבדיחות, בריקודים ובמטים.
זה היה נשף פרידה לו – למורה שאחרי שנת למוד אחת הוא נוסע לבלי לשוב. כלם שמחו ורקדו רוֹנְדָה קדחתנית ולבבות כלם לחצו לחצו וכשהלב לחץ בחזקה והדמעות התבצרו בגרון התפרץ כל אחד החוצה בכדי שלא ירגישו בו וישפוך את דמעותו רק לעיני הכוכבים... והוא כמה שמח ורקד ועיניו היו רטובות ודומעות כל הלילה. כל אחד רצה לאמֹר דבר מה אך לא יכול היה. והוא כה רצה לאמֹר איזה מילים נפשיים ולא יכול אף הוא.. הפה לא אמר כלום אך יותר מזה אמרה הנשמה.
מילים לא נאמרו אך השתיקה דברה בשפתה היא – בשפתה הנצחית. כוכב השחר האיר ואנו כלנו עומדים ברחוב ונפרדים... הלבב תוסס והומה והפה אינו אומר כלום...
1913. 4 Aout
אנחנו כלנו שוב באֹתו האולם והנה הוא בא. כלנו נרגזים, עיני כלם אדומות והנשמות ערטלאיות בלי כל כסות. והוא כלו רועד אומר: "יש בינינו איזה דבר... אני מצטער על נסיעתי אני עוד אשוב אליכם..."
אני מוסרת לידו גליון נייר שעליו כתובים איזה מילים לבביים ושמות כלנו חתומים עליו, ומסביב פרחים יפים יענדו לו לזר. בידים רועדות הוא לוקח את הגליון ושפתיו דובבו בלחש: "תודה". בלחיצת ידים חמה ולב סולד נפרדנו...
4 Aout בערב אֹתו היום.
אני א.ח. סובבות ברחובות מבטינו תועים ומבקשים אֹתו את צלמו. הוא נגש אלינו לחץ שוב את ידינו ושוב נפרדנו. בשעה מאוחרת בלילה פגשנו בו עוד הפעם וזו היתה הפעם האחרונה. אנחנו לא עמדנו גם הוא לא עמד ורק כל אחד אמר שלום חטופה אך כה חמה ולבית.
על יד החלון עמדתי וחכיתי לו. הייתי בטוחה כי עוד יעבור ברחוב בשובו מהגורן. אך הוא לא עבר ואני חכיתי...
5 Aout.
היום הוא נסע...
אהוד בן עזר: היומן מובא בכתיב המקורי שלו. המורה י. ר. הוא הסופר יעקב רבינוביץ.
ברכה סלומון, לימים שטרייט, היתה חברתה הטובה של אסתר ראב, ויומניהן נכתבו כמעט במקביל כאשר בשנת 1913שתיהן לומדות בבית הספר החקלאי בפתח תקווה. סיפור חייה של אסתר ראב באותה תקופה מצוי בביוגראפיה שכתבתי על אודותיה "ימים של לענה ודבש", בהוצאת "עם עובד", וכן מובאים יומניה של אסתר בשלמותם בכרך שאזל "אסתר ראב / כל הפרוזה" המתפרסם כאן בהמשכים.
נראה שאסתר וברכה כאחת היו מאוהבות במורה הצעיר צבי דיזנדרוק, ועזיבתו בסוף אותה שנה, 1913, הותירה את שתיהן עצובות מאוד.
הנה הקטע מיומנה של אסתר ראב מיום כ' בתמוז תרע"ג, 1913, המתייחס, ממש כיומנה של ברכה, לעזיבתו של המורה הנערץ, אהוב ליבן של שתי הבחורות.
משונה, דזנדרוק נוסע!
מה לי ולו?
כך חשבתי אולם עכשיו כל-כך צר, צר להיפרד ממנו, מעיניו החכמות ומדזנדרוק החד עם הגיון, התופש המתעמל בקלות כל-כך ובגרציה, והעיניים והחיוך כך מלאים חיים ומבטיחים והידיים כך עורגות אצלו וכל-כך לא פסיבי לאשה לחיים ותענוגיהם – – –
וכה צר בלב, אני יודעת, שעותיו היו נותנות סיפוק לנפש סוף סוף –
דזנדרוק, מדוע לך לנסוע? אתה מאיר פה ואנו מתחממים באורך, הישאר דזנדרוק, שב לך תחת האוקליפטוסים שקט והתנמנם, וכשפניך השלוות לך חלמת לטיפות רוח ארצישראלית –
דזדנדרוק מדוע לך לנסוע –
שמע, אבוא אליך פעם בין הערביים, אתה תשב בגן על הספסל, יהיה חושך, אני אגש, אני ולא אסתר ראב מעל ספסל בית-הספר, אגש אליך בלאט, אט נתבלבל שנינו, אתה תתפוש בידי, רעד יעברני, ואחר תמשכני על חזק, ואני אימשך אימשך ואנוח על כתפך הרכה, "כן, כן," אלחש דזנדרוק, ויאחדנו איזה כוח גדול ממעל, בעל-כורחנו ירד עלינו אותו כוח ויגרש את כל הפורמליות והבושה – דזנדרוק הישאר!
איזה מצב-רוח משונה שרר היום בינינו, ישבנו בחדרה של ברכה [סלומון – אב"ע], חנה [אחותה של ברכה – אב"ע], שרה [כניראה בת-דודתם, שרה דיסקין – אב"ע], אני – והוא, דזנדרוק, חי בקירבנו התגלגל מעל צחוקנו שהתפרץ מאליו כאילו דחף אותו מי שהוא מפניו, ניצנץ מתוך עיניה של כל אחד. דבר אחד איחדנו ועוררנו והיינו כך משונות הדבדחנו ואפילו אצל ברכה היה הכל כה מתוח ומשונה, מדוע הלכנו אליו לבקשו שלא לעשות בחינות, כלום באמת הלכנו בשביל זה או הרגשנו כולנו איזה צורך לראותו ולדבר איתו, אנחנו באות וצריכים עוד למצוא אותו בפוזה כך משכרת – – – –
הוא שכב על כיסא-גן, היד תחת לראש והראש כה צעיר ורענן עם הבלורית המפוזרה והשלווה היפה על המצח הזה, גלים עברונו – – – –
אחר ניעור, ואני ניגשתי אליו, ביקשתי שלא יעשה בחינות, אחר ניגשו אף הן, דיברנו והוא גיחך וחשד וחשד והתלוצץ והיה קצת מפוזר אולם כולו אמר – "אין אתם נוגעים לי אף במלוא הנימה – – – "
שבנו עפיס אפגשמיסן [קצת חבוטות – אב"ע], וכל אחת הרגישה איזה עלבון "מדוע לא קראנו לחדרו" – אחר לא רצינו להיפרד אחת מן השנייה, פטפטנו דברים שאין להם ערך ופזורים, וגיחכנו בערמומית כל אחת הרגישה ש – – – – – –
אסתר ראב
אהוד: תודה לפרופ' יפה ברלוביץ שהזכירה לי את הפרסום ב"חדשות בן עזר".
ההצעה
קרוב לשעתיים ישב היושב ראש מאחורי שולחן הנשיאות – עדשות המשקפיים הסתירו אך מעט את העייפות הרבה שנשקפה מעיניו. הוא ידע ששום דבר לא ייצא מהכינוס הזה, ששוב יגיעו רק קומץ מתוך ארבע מאות החברים, שקצת מהם יעלו על הבימה וישיאו עצות של כלום, ששוב יישאר הוא עם החוב הכספי הכבד, עם עובדים שלא קיבלו את שכרם חודשים. הוא ידע מראש שלאיש לא יהיה רעיון בעל סיכויים להתממש, כי כולם פשוט לא קורצו מן החומר הנכון, כולם בטלנים כשמדובר בכסף של עצמם, קל וחומר בכסף של האגודה, נכון יותר לומר, בכסף שאין לאגודה. זה היה צורך כזה מטריד לשתף אותם בצרות שלו, שיידעו לפחות כמה קשה לנהל את אגודת הסופרים, כשמשרד התרבות איננו עומד בהבטחותיו ואיננו משחרר תקציבים, והעירייה מתנערת ממנה בבוטות, ואף עושה כל שביכולתה לגמד את מעמדה של האגודה, שפעם נוסדה ונוהלה על ידי ביאליק בכבודו ובעצמו. לא מכבר התבשר היושב ראש כי העירייה מבטלת את בלעדיותה של האגודה, שנשמרה מזה שישים ושש שנים, בקביעת השופטים לפרס ביאליק – מה יכול להיות יותר אבסורדי מזה, יותר מדכא?
עכשיו הם יושבים מולו אולי ארבעים, אולי פחות, וכמחצית מהם כבר עלו אל המיקרופון והציעו הצעות שבאמת אינן ראויות להישמע, כי מה שהם יכלו להעלות על הדעת, הוא עצמו כבר ניסה, ונכשל וחזר ונכשל, וכל מי שיכול לעזור במשרד או בעירייה הרי רואים בו טרדן חסר תקנה. אם החברים חושבים שמה שהם מציעים יש לו איזה סיכוי, אז אדרבה, שהם יפנו בעצמם, כי לו כבר נמאס להתבזות, וכבר קשה לו לחזור פעם ועוד פעם על כך שבדיוק מה שמציעים לפניו, בדיוק במילים אלו דיבר עם ורשבסקי מהעירייה, והוא פשוט גיחך בביטול, וביקש שישאירו לו מזכר, ועד עצם היום הזה לא התפנה לענות, ובאמת אם הם עומדים על כך שיש לדבר שוב עם העירייה, ואפילו עם ראש העיר בעצמו, אז באמת, שיקימו ועדה של חברים, והיא תקבל את כל המידע הדרוש ממנו, אבל בשום אופן שלא ידרשו ממנו עצמו להיות חבר בה, כי זה למעלה מכוחו.
הנה, כך חולפת לה תהילת העולם – כמה נלחם כדי לשבת על הכיסא הזה, כמה מאבקים ניהל ובכמה תככים היה צריך להיות מעורב שלא בטובתו, וכמה יצרים רעים נחשפו לעין כול, והנה, כשכבר זכה להיות יושב ראש, וכבר התרחשו כל אותם אירועים שלמענם כדאי ללכלך פה וידיים, כמו פגישות עם שר החינוך ושר התרבות והנשיא, אפילו ראש הממשלה, וגם הנסיעות במשלחות של סופרים לכל כנס עולמי חשוב ובלתי חשוב – כשכל זה כבר קרה, פתאום קמים להם חברים ומקימים להם איגוד משלהם, ומצליחים להשיג תקציבים ותומכים וגב של ההסתדרות ואהדה רבה מהמושכים בחוטים, והוא עצמו נשאר עם החורבן הזה שירד על האגודה, ועם הרמת הכתפיים של כל מי שבעבר, עם קצת לחץ, שיחרר כספים שהגיעו לאגודה בדין.
והרי ידע שיועצים טובים יש מעטים, והם הולכים ומתמעטים ככל שהמצב נעשה יותר קשה, וידע גם ידע שדברנים יש הרבה, בוודאי באגודת הסופרים, וכי שום דבר של ממש לא ייצא מן הכינוס, אלא שבאמת כבד העול מנשוא, ועצם הידיעה שעוד כמה עשרות חברים שותפים לפחות לידיעה המרה על מצבה העגום של האגודה, יש בה כדי להקל. וחוץ מזה, מי יודע? אולי באמת צריך לסגור את העסק ולהשאיר את המפתחות, הרי ישאלו אותו אז בצדק, מדוע לא הביא את העניין לידיעת האסיפה הכללית? לפחות…
אחד אחד עלו המציעים אל המיקרופון והציעו לו מה לעשות. רק החדשים, אלה שמקרוב התקבלו לאגודה, אלה שממש לא היה להם מושג איך האגודה הזאת מתנהלת, רק הם התנדבו לדבר עם עיתונאים, עם ראש העירייה, עם חבר באגף התרבות.
"תראה, יש פה יהודי שמצביע כבר שעה…"
"היהודי" באמת הצביע מזה זמן רב, אך משום מה התעלמו ממנו, אולי משום שבניגוד לשאר החברים, הוא לא צירף צעקה לידו המונפת. ברנהולץ, אחד החברים הוותיקים, לא יכול היה לשאת את העוול, והצביע על האיש.
היושב ראש הנהן:
"בבקשה, שיעלה."
האיש התרומם אט אט, קודם ראו את המגבעת החומה המקושטת בנוצת טווס ירוקה, אחר כך ראוהו הכול בכל הדרו: זה היה ישיש שעבר מכבר את גיל השמונים, לבוש בחליפה חומה, חולצה לבנה בוהקת ועניבה בעלת פסים ירקרקים, לבוש שנראה חסר שחר לחלוטין באולם בית הסופר שמזגנים עייפים גנחו יותר משקיררו (באולם מילא, אך איך הוא הגיע עד לאולם בחום ובלחות המדכאים של תל אביב בשלהי הקיץ?) הוא התנדנד מעט, יצא מן השורה וניגש אל הבימה, אלא שהעלייה במדרגות הגבוהות היתה משימה קשה מכפי יכולתו. מייד קמו שניים (תמיד יש "שניים" – ככה קבע שופמן חוק יסוד בחוקת המוסר) ותמכו בו מזה ומזה. הוא חייך חיוך של מבוכה ושל תודה ועלה אט אט אל העמוד עליו חובר המיקרופון. ביד רועדת מעט הוציא מתוך כיסו נייר מקופל, שטח אותו לפניו, הרכיב משקפיים על חוטמו, ביקש במנוד ראש רשות מהיושב ראש והחל לשאת את דבריו:
"אני, רבותיי, זכיתי להכיר את חיים נחמן עצמו, והייתי מבאי ביתו, ואני הכרתי גם את מניה. זכורני, אני עומד במבואה, המטרייה הרטובה בידי, ומניה מנערת את מעיל הגשם שלי… וחיים נחמן ישב לו למעלה בחדר העבודה, כי לא רצה שיפריעו לו, והוא שמע שאני נכנס, ואז הוא ירד מלמעלה, ככה בכבדות, הוא היה יהודי כבד, וגם לא היה כבר בקו הבריאות, והוא פרש ככה את זרועותיו, כאילו רצה לחבק אותי, ואז הוא נתקל בגבשושית הכפל של השטיח, וכמעט השתטח מלוא קומתו, אלא שאני רצתי מייד ותמכתי בו במרפקו, וכמעט דרסתי את מניה העלובה והמסכנה, והמעיל והמטריה הרטיבו את המרבד שהיה פרוש על פני רצפת המבואה…"
"חבר… זה ממש מעניין, אבל אולי אתה מוכן לדבר על הנושא שעל סדר היום?"
"תבורי, תבורי שמי, מראשוני החברים באגודת הסופרים. כבוד היושב ראש אינו מכירני? אני תבורי, נו – 'בפאתי האתמול', ' בחלוף העיתים', 'סוסי המרכבה' – אדוני לבטח קרא את הביוגרפיה שלי – אני, כבוד היושב ראש, הייתי סופר עברי עוד ביאשי בין שתי מלחמות העולם. משה סמבטיון כתב עליי, אדוני בוודאי קרא… הוא לא היה ממש מרומניה, אלא מבסרביה, מה שנהוג לכנות – 'רומניה הגדולה', והיה צעיר ממני…
"אבל, באמת חבר תבורי, העניין, כלומר, צריך לדבר לנושא…"
"וכי סלקא דעתך שאני לא אדבר בנושא, הרי אני מדבר בנושא עצמו, אם יתאזר אדוני במעט סבלנות… איפה באמת הייתי…וגם את דוקטור שאול טשרניחובסקי הכרתי, הוא היה רופא של בתי ספר בתל אביב, והגם שהיה כבר איש מבוגר, היה עדיין שובב גדול, ופעם אפילו שאל אותי איך נראות השיקצות על נהר הפרוט, ואם היושב ראש לא היה מאיץ בי, הייתי מספר לכם קצת אנקדוטות עסיסיות מאותם הימים, אבל ככה זה בדור שלנו, ממהרים, ממהרים, אבל בסוף מגיעים לאותו המקום…"
לראשונה באותו ערב נראה חיוך על שפתיו של היושב ראש. הוא הביט אל ברנהולץ הנבוך וסימן על גרוגרתו שלו שהוא היה ראוי לשחיטה כשרה בעוון רדיפת הצדק שלו. ברנהולץ הרים כפיו למעלה כאומר: 'איך יכולתי לדעת?'
"…הוא היה גר בדירת רווקים, ועל קיר הבית היה שלט "דוקטור צ'רניחובסקי", לא בטית ושין, אבל בצדי וגרש, ואני הייתי צעיר לימים, ממש עול ימים, ונראיתי כתפוח בעצי היער. היום קשה להאמין, ואני ישבתי לפניו בסטודיו שלו והשמעתי לו שיר געגועים לציון מהגולה הרומנית, והוא טפח לי על השכם, אבל לא בזה העניין…"
תבורי שוב פשפש בכיס המקטורן ביד רועדת, מלמל לעצמו בעצבנות, והוציא נייר מקופל אחר, יישר אותו בשתי ידיו והחל לקרוא:
אני משתין בקשת זהובה
ומשרטט שמיניות בחול.
אדים חמים עולים, והגוף נינוח.
האושר עובר זורם, מרעיד את הלב, צמרמורת בגב.
אני מתרוקן
ומתמלא חרדה
לבאות:
הטפטוף העכור, המכאיב
של ימי הזקנה.
"חבר תבורי, באמת, יש ערבי שירה, יש ערבי קריאה, עכשיו זה לא… כלומר, זה ממש לא לעניין…"
"כבוד היושב ראש, אם זה לא לעניין, אני ממש לא יודע מה כן לעניין!"
הראש של הזקן החל לרעוד, והכול חשו שפה הולך להתרחש אסון. היושב ראש התעשת, ולחש, כאילו לעצמו:
"שיהיה, תמשיך…"
תבורי לא התרצה, הוא אסף את הניירות, פניו האדימו מעלבון, הוא הביט ימינה ושמאלה. ברנהולץ קם ורץ אל הבימה לסייע לזקן לרדת במדרגות. כל הדרך אל כיסאו הוא מילמל משהו בלתי מובן. כשהתיישב, הוא פנה לאחור, הביט אליי ובתוכחה גדולה אמר, כמעט צעק:
"הוא הפסיק אותי! הוא קטע את דבריי, הוא…"
בידו הרועדת הוא הושיט לעברי את הניירות שבידו – הם היו לבנים, ולא היתה כתובה עליהם אפילו אות אחת. לובנו של הנייר התלכד בלובנה של החולצה הבוהקת, ואני, שלעולם אינני יודע איך להגיב על צער, פשוט הרכנתי את ראשי.
משה גרנות
ירושלמי בחלבו ובדמו
אסטרולוג, 2002
"כְּשמַכִּים ילד, נועלים לו את שערי הלב". זהו אחד המשפטים שאזכור, וגם אזכור מאין הוא לקוח. הוא לקוח מספרו המצוין של בן ציון יהושע "שתיקת התרנגול". את המשפט הזה אומרת אימו של הילד הדובר. הילד שנולד להוריו לעת זקנתם, שמוקף באחים ואחיות גדולים ממנו, והוא קשור לסינרה של אימו תרתי משמע.
יהושע פורש לפנינו חיים של משפחה ספרדית בשכונה הבוכרית בירושלים החל משנות המנדט הבריטי. ובתוך כך הוא מספר על ירושלים לפני ואחרי קום המדינה, תמונה אמינה ומדויקת. מתוך הסיפור המעניין והמפותל על בני המשפחה, השכנים והשכנות, משתקפים אורח החיים והתרבות בירושלים של אז ובמדינה בכלל, שיש בה מגוון עמדות בין היהודים – קומוניסטים, חרדים, אנשי מחתרות, לוחמי ההגנה ואחרים. יש איזכור ותיאור של דמויות בשכונה ושל המשוגעים הידועים בירושלים. יש בו נושאים מרכזיים כמו היחס לאנגלים בתקופת המנדט ובתוך זה לנערות הצעירות שמוקסמות מהן; היחס לרוסיה ולמפלגה הקומוניסטית; מתח בין יהודים וערבים; פער בין עדות; ועד פרטי יום יום בחיים של אז, כגון השלט שהיה קבוע באוטובוסים: "אסור לפצח גרעינים ולירוק. העבריין ייענש."
גיבור בפני עצמו בספר הוא האוכל האופייני לספרדים הירושלמים. לדוגמא, התפריט היומי שהמבוגר זוכר מילדותו: "אני מתגעגע למעדנים של אימא – מג'דרה ביום ראשון, מעיים ממולאים בטחול ביום שני, מרק עדשים ביום שלישי, אורז בתוספת פסוליה ביום רביעי, יום הכביסה. סופריטו ביום חמישי, בשר ודגים בארוחת ליל שבת וביצת חמינדוס חומה עם בורקיטס ממולאת גבינה צפתית בבוקר של שבת..." (עמ' 370). שלא לדבר על התה הירושלמי המיוחד: תה מתוק בכוס עשויה זכוכית דקה ועלעלי נענע משייטים בה. ושותים אותה עם קוביית סוכר על הלשון, תוך שמשמיעים "קולות יניקה ומציצה של הנאה."
הספר מלא תיאורים של מראות, קולות, טעמים וריחות. הילד הסקרן בוחן כל אדם ואדם, קרוב משפחה וזר, ומתאר אותו. הסקרנות גורמת לו לעקוב אחר אנשים וללמוד את אורח חייהם, ולקולות יש מקום נכבד. כמו במעקבו אחר מעשה האהבים של אחיו הבכור וחברתו. הוא נבהל מהקולות הרמים שהוא שומע, ורץ לספר לאימו בחשש שאחיו עושה לבחורה מעשה נורא. וכאן עונה לו האם, (וגם זה אחד המשפטים הזכורים לי היטב מספר זה): "נשים צועקות כשטוב להן ונשים צועקות כשרע להן."
ומי שרוצה לדעת מה חש ילד בן שלוש ב"חלקה" במירון, יוכל למצוא את התיאור המפורט והנוגע ללב. המספר מגייס את כל החושים לתיאור, וממש יש תחושה של הקרבת שה לעולה.
סבלו של הילד נמשך גם ב"תלמוד תורה", שם הרבי הרביץ תורה תרתי משמע והריחות היו בלתי נסבלים. תקופה כואבת ביותר עבורו היתה בבית היתומים, אליו הגיע לאחר שאביו נהרג בהפצצה במלחמה.
אגב, הריחות היו מוטיב די שליט ברומן זה. רוב הריחות היו רעים – ריחות של זיעה ומוצאי גוף. ומיעוטם ריחות טובים, לעיתים משולבים בטעמים משכרים. כגון תיאור האם שמכינה קפה תוך כדי צער על היעלמותו של בנה הבכור שנסע לרוסיה. "אימא היתה יושבת על המרפסת הגדולה שבחצר וקולה גרגרי קפה במרחשת ואחר כך במכתש כותשת [...] ואחר כך היתה מבשלת את הקפה המר על האש ורוח הצער והסבל שלה על סימון הבן התפרק לניחוח של קפה ספוג ארומה של הל, קורט ציפורן, זנגוויל ומקל קינמון, שרֵיחם המשכר נישא ברוח הערביים וחדר למערות האף בעינוג מתמשך עד שהראש ביקש להתפוצץ מהנאה." (עמ' 187).
הספר מעלה את היחס לאישה בירושלים של פעם. במבט לאחור הוא מצר על היחס שאימו ספגה בעיקר מאביו וגם משאר בני המשפחה, שקיבלו כמובן מאליו שהיא משרתת אותם. אבל האם, בחוכמתה הרבה, ידעה לפשר, להרגיע ולהשפיע. חוזקה היה בהתנהגות המיסטית שלה, בתפילותיה לאליהו הנביא ולמלאכים שונים בכל רגע שהתפנתה, וזאת כדי להישמר משֵדים ומעין רעה.
בהתאם לתקופה כל משאלתה היתה שבן הזקונים שלה יהיה... פקיד בסוכנות היהודית. ובעצם יהושע מספר לקוראיו משהו על המדינה הצעירה, שקלטה עולים חדשים: "באותם ימים נחשבו פקידי הסוכנות לשועי הארץ. הם קבעו מי יבוא בשעריה, מי יבנה אותה ומי ייהנה ממשכורת חודשית קבועה, שתאפשר לו לחיות בכבוד. בעיני אימא, פקידי הסוכנות שהסתובבו בבגדי חאקי – חולצה קצרת שרוולים, מכנסיים שלושה רבעים בסיגנון ברמודה, גרבי צמר ארוכים בצבע חאקי ועיפרון קופי נעוץ בתוך הגרב. הם נחשבו למלח הארץ ולפסגת המאוויים של כל אם עברייה בחברה הארצישראלית. הבכירים שבהם ניזונו מחמאה ומשמנת של 'תנובה' מרוחות משני צדדיה של פרוסת לחם לבן ולאחר מותם נקראו רחובות על שמם." (עמ' 70-71). זו עוד דוגמא לתיאור של הווי, כולל ביגוד, עם קורטוב של אירוניה על טובות ההנאה המעמד הגבוה דאז.
המתואר לעיל מדגים במעט את השפה הנפלאה של יהושע, בה הוא מתאר הווי ותרבות על רקע היסטורי. התיאורים הללו משולבים בעלילה מותחת ומרתקת, (אותה לא נגלה לקוראים), שקשורה בבני המשפחה והסובבים אותה. יש בה אהבה רבה, יגון וכאב וגם מעט הנאה. זהו סיפור על יתמות, על עגינות, על ניאוף ובגידה, על גורלות ותהפוכות חיים. זהו ספר מסקרן. קשה היה לי להניח את הספר מידי עד סיום קריאתו.
ולסיום, לפני כעשר שנים הוגש לשר החינוך דאז, נפתלי בנט, דו"ח של "ועדת ביטון", שנקראה על שם העומד בראשה, המשורר ארז ביטון. הדו"ח נועד לתגבר ולהעמיק את לימודי מורשת יהדות ספרד והמזרח. לאחרונה פורסמה כתבה בעיתון "ישראל היום" (12.8.2026) תחת הכותרת: "כך מפספסת מערכת החינוך את הסיפור הישראלי" הכתב, נועם (דבול) דביר, מצטט חוקרים ומחנכים, אשר לטענתם רוב המלצות הדו"ח לא יושמו במערכת החינוך.
נראה לי שהספר "שתיקת התרנגול" יכול להשתלב בתוכנית לימודי מורשת יהדות ספרד והמזרח. הוא מלמד היטב על ההווי והתרבות של החברה הספרדית הוותיקה בירושלים, וזאת בשילוב מתוחכם ומעניין של רקע היסטורי. מי שיקרא בו, מבוגר ונער, יעשיר את ידיעותיו וגם "סתם" ייהנה מסֵפר כתוב בעברית עשירה ובתוכן מעניין מאוד.
עדינה בר-אל
בחיפוש אחרי ערבי-מוסלמי שאינו גזען
שנים רבות אנחנו מחפשים ערבי-מוסלמי שאינו גזען. למרבה הצער טרם נמצא אחד כזה.
והנה חשבנו שיש סיכוי. מפלגת הדמוקרטים" בחרה בפריימריס מועמדת אישה ערבייה-מוסלמית סומיה בשיר (כאישה ולא כמועמדת ערבייה).
סומיה בשיר מהכפר ג'ת במשולש. במקצועה מטפלת באמצעות אומנויות בתחום המוזיקה והתנועה. פעילה למען שותפות יהודית-ערבית, שוויון אזרחי וקידום מעמד האישה בחברה הערבית. בוגרת תואר ראשון בחינוך מיוחד בבית ברל כצנלסון. השתתפה בהפגנות התנועה הפרוטסטנטית נגד ממשלת ישראל. נבחרה להשיא משואה בטקס יום העצמאות האלטרנטיבי בשנת 2026.
https://he.wikipedia.org/wiki/סומיה_בשיר
אין ספק שתהיה נגד גזענות. והנה הציוץ שפרסמה:
סומיה בשיר: "לא אשתוק. לא אפחד. כי ארצי שינתה את פניה ואני כאן כדי לשנות אותם שוב. עד שנחליף את ממשלת הקיצון. עד שנוציא את הכהניזם ממוקדי הכוח. עד שהסתה ושנאה יפסיקו להיות שיטת ממשל. לא באתי לפחד מהם. לא באתי לשתוק מולם. באתי להחליף אותם. כי מול פוליטיקה שבונה כוח מפילוג נבנה כוח משותף.
"מול מי שזקוקים לאויבים כדי לנצח נוכיח שאפשר לנצח עם שותפים. הם בונים חומות. אנחנו נבנה מחנה. הם מפיצים פחד. אנחנו נבנה כוח. הם מפרידים. אנחנו ננצח ביחד.
"עד שהמדינה הזאת תחזור להיות מדינה של דמוקרטיה, שוויון וביטחון לכל אזרחיה. לא אשתוק. לא אפחד. לא עד שנחליף את הממשלה הזאת."
https://x.com/naaman_c/status/2087874594740769258
נעמן כהן: סומיה בשיר, ברכות להיבחרך כמועמדת לכנסת. כשוחרת שלום תוכלי לעשות היסטוריה ולהיות הערבייה-המוסלמית הראשונה שאינה גזענית. הצהירי שאת רואה בדברי מוחמד (המובאים באמנת החמאס ובדברי המופתי של אש"פ) שלפיהם יש לרצוח את כל היהודים כתנאי לגאולה גזענות ולא מופת מוסרי.
סומיה בשיר, שתיקה כהודאה דמיא.
הכרזתך תתרום רבות כצעד ראשון לשלום.
https://www.youtube.com/watch?v=qHV2SZmkhug
למרבה הצער סומיה בשיר שותקת. שתיקה כהודאה דמיא. סומיה בשיר אינה מתנתקת מגזענותה.
למרבה הצער גם הפעם אוכזבנו לא למצוא. אנחנו בטוחים שנמצא ונמשיך בחיפושים.
אם אתם מכירים ערבי-מוסלמי כזה שאינו גזען אנא הציגוהו ותתרמו לשלום.
השתאכנזות
בין סאלח א דין אל איובי לריצ'רד לב ארי
חברת הכנסת מטעם יאיר למפל-לפיד – מירב בן ארי: "אני רואה את השיריון הראשון של ביבי והליכוד אורן דוברונסקי, גבר אשכנזי שרוב חייו חי בחו"ל, התחתן שם עם גוייה והשעון שיש לו על היד – טוב זה באמת שיהיה לו לבריאות, ולחשוב על כל מה שעברתי במליאה מאמסלם, קרעי, גולן מהשופרות באולפנים, מביביסטים ברחוב שהטיפו לי, באופן אישי שהשתכנזתי, כשעברתי ליש עתיד, וואלה אין להם חשומה[?]. חבורה של עבדים מזרחים שמתחנפים למלך שלהם, שיודעים בכל מפגש להגיד לי 'דיאלנה' אבל למלך שלהם מותר הכול. באמת שמעולם לא הייתה מפלגה יותר נצלנית של מזרחים ממפלגת הליכוד, מחבקת אותם ברחוב, עושה איתם סרטונים בשוק ויורקת להם בפרצוף."
https://x.com/naaman_c/status/2087074858345595249
אכן, גברת מירב אל-איובי-בן ארי, את צודקת אין טיפשות גדולה מהקביעה שאת השתכנזת. שהרי מאז סאלח א דין אל איובי, לא נראה אשכנזי כריצ'רד לב ארי... החלפת שמך מאל איובי לבן ארי אין משמעותה השתכנזות.
השנאה העצמית היהודית והתמיכה בפשיזם האיסלמו-נאצי ג'יהאדיסטי
ג'יליאן מוסלי הגיעה לשלושה ימי צילום בארץ, ויצאה עם כתב אישום נגד הציונות.
ג'יליאן מוסלי, בריטית־אמריקאית יהודייה יצרה סרט "פלנט יזראל" המבקש לבחון למה 73% מהישראלים־היהודים הביעו תמיכה במלחמה בעזה, תוך עיסוק בפוסט־טראומה הישראלית הקולקטיבית וניסיון לתעד את תהליך המעבר לאוטוקרטיה שמתרחש בישראל תחת הממשלה היוצאת, נתיב המאיים גם על דמוקרטיות מערביות אחרות, לטענתה של מוסלי. המציגה את הישראלים היהודים כגזענים ללא חמלה. לדבריה אין דרך אחרת להסביר איך 73% תמכו במלחמה.
ג'יליאן מוסלי, בריטית־אמריקאית יהודייה, מתנאה במורשת המשפחתית שלה. כצאצאית לשושלת ארוכה של רבנים, דיינים, חכמים ומנהיגי קהילות יהודיות, היא נולדה וגדלה בלונדון ובילדותה היתה הולכת עם הוריה לבית הכנסת הגדול בלודרדייל רוד שבווסט אנד, המשמש את הקהילה הספרדית־פורטוגלית בעיר מאז סוף המאה ה-19. בית הכנסת בלודרדייל רוד מילא תפקיד מרכזי בסיפור הציוני, הפגישה הראשונה לתכנון הצהרת בלפור נערכה בביתו של חכם משה גסטר, שהיה אז רב הקהילה.
מצד אימה, יהודייה אמריקאית, מוסלי היא צאצאית למשפחת די סולה, משפחה מיוחסת שמקורה בספרד של ימי הביניים ושממנה יצאו כמה רבנים, אינטלקטואלים ומנהיגים של העולם היהודי בבריטניה, ארצות הברית וקנדה, לרבות דמויות היסטוריות כמו גרשון סירוטה, מגדולי החזנים באירופה, שנודע בכינוי "קארוזו היהודי", או הרב דוד די אהרן די סולה.
כשהיתה בת תשע היגרה מוסלי (59) עם הוריה לארצות הברית ובתחילת שנות ה-20 לחייה חזרה לאנגליה. עד המעבר לאמריקה היא התחנכה על ערכי היהדות האורתודוקסית אבל משהו מזה אבד במעבר. "כשעשיתי את הסרט הפתעתי את עצמי: כעסתי בשביל אבות אבותיי – הם שמרו על היהדות, ועל הקהילה היהודית, במשך 1,200 או 1,500 שנה, בשביל שזה יקרה? בשביל האנשים האלה שלדעתי סילפו ועיוותו את היהדות לבלי הכר (כוונתה לימין הקיצוני בישראל) אני יודעת שהזרם הזה ביהדות מתפרץ מדי פעם, לכל אורך ההיסטוריה, אבל גיליתי שאני לוקחת את זה באופן אישי מאוד, אף שלא ציפיתי שכך יהיה. הדבר ממש הדיר שינה מעיניי."
במונולוג הפתיחה שלה בסרט מוסלי מספרת שפעם שמעה את אביה אומר לסבתה "ראי מה העם שלך עושה עכשיו," דבר שאז היא לא יכלה להבין. מיד אחרי המונולוג הזה מופיעה כתובית ששואלת: "מה גורם לאנשים להעלים עין ממעשי זוועה הנעשים בשמם?" בהמשך הסרט ישנם דיווח קצרצר על מאורעות 7 באוקטובר ועדות קצרה של אבי דבוש, מנכ"ל שומרי משפט – רבנים למען זכויות אדם, ששרד במתקפת חמאס וכיום מועמד ברשימת הדמוקרטים לכנסת. קטע העדות של דבוש נמשך כארבע דקות ומשולבים בו קטעוני וידיאו קצרצרים של הזוועות. עוד מופיעים פרופ' דניאל בר טל, המתמחה בפסיכולוגיה פוליטית, ואי אלו מומחים לפסיכולוגיה וטראומה. מלבדם, הישראלים מוצגים בסרט כשטופי מוח, ששים אלי קרב, גזענים, חסרי חמלה. כמעט כל הישראלים בסרט הם מתנחלים ותומכיהם, או לחלופין אנשים מהצד השני של הסקאלה, כמו פרופ' אבי שליים, מבקר חריף של מדינת ישראל והתנועה הציונית בכללותה. וכך יוצא ש"פלנט יזראל", יותר משהוא מסמך נוקב או תחקיר עיתונאי, מובן כמניפסט שהיוצרת ניגשה אליו עם הנחות יסוד שרק קיבלו חיזוק מסוג האנשים שבחרה לראיין ולהראות בו.
כשמציגים בפניה את העובדה שהערבים בארץ ישראל תקפו קהילות יהודיות לפני הציונות, היא אומרת: "בפלסטין? תקיפות? אבל לא גדולות, תקיפה או שתיים. מצבם של היהודים במזרח התיכון היה טוב בהרבה מזה של היהודים באירופה.
"מה שאני בוודאות לא מסכימה לו הוא הציונות של ז'בוטינסקי. (היא כנראה לא מכירה את הציונות של ברל כצנלסון נ.כ.) אני חושבת שמה שקורה בפועל הוא אסון ליהודים ושאנחנו נשלם על זה מחיר אם לא נתקן. לעולם לא נדע מה היה קורה אם גרסתו של אחד העם לציונות היתה המנצחת."
למה בכלל עשית את שני הסרטים האלה העוסקים בסכסוך הישראלי־פלסטיני, שהרי העדת על עצמך ש"זה לא תפקידך לקבוע" שכן אינך גרה שם?
"כי אני מרגישה אחריות גדולה. כי אני יהודייה."
(איתמר הנדלמן סמית, "ג'יליאן מוסלי הגיעה לשלושה ימי צילום בארץ, ויצאה עם כתב אישום נגד הציונות", "אל-ארצ'", 30.7.26).
https://www.haaretz.co.il/gallery/galleryfriday/2026-07-30/ty-article-magazine/.highlight/0000019f-a86a-d798-a3bf-ba7e50620000
ג'יליאן מוסלי, גילתה בראיון בורות היסטורית מדהימה, היא הדוגמה הנפוצה לאחרונה ליהודים המאמצים את תפיסתו של מקס נאומן היהודי-הגרמני שתמך בהיטלר וסבר שהתקפתו על הציונות תציל את עורו. זה כמובן לא עזר לו, כפי שלא יעזור לג'יליאן מוסלי, בתמיכתה בפשיזם האיסלמו-נאצי-ג'יהאדיסטי גם בבריטניה המתאסלמת שכן היא תמיד תישאר קופה וחזירה שיש ע"פ דברי מוחמד לרצוח אותה כתנאי לגאולה. וגם השנאה העצמית שלה לא תעזור לה בפני האנטישמים האנגלים.
חבל רק שהמראיין, היורד הישראלי איתמר הנדלמן-(פעם בן כנען)-סמית לא ענה לה מיד על השאלה הראשונה ששאלה בסרט: "למה 73% מהישראלים־היהודים הביעו תמיכה במלחמה בעזה? התשובה פשוטה. הם רצו לחיות! ואילו את רוצה שימותו..."
נ.ב. לא ברור לי מאין ליהודייה שם המשפחה מוסלי Gillian Moseley אבל אי אפשר שלא לקשר אותה (ואולי יש לה גם קשר גנטי-משפחתי לא רק רוחני) עם : Oswald Mosley המנהיג האנטישמי, מייסד "אירגון הפשיסטים הבריטי, שתמך בהיטלר ונשלח עם כל תומכיו למאסר.
איתמר מן מאשש את התיזה של היטלר
"ארנדט הסתכלה על הרוע מבחוץ. אנחנו צריכים להסתכל עליו מבפנים"
הגרמני, (ישראלי לשעבר) איתמר מן, המתנאה בעצמו כ"מומחה למשפט בינלאומי", מסביר "על הידרדרותה המוסרית של ישראל":
"מאז דצמבר 2023 עומדת מול ישראל תביעה שהוגשה לבית הדין הבינלאומי לצדק, בעיקר לשם הרתעה – לאור ההסתה שהיתה כאן, כולל קריאות מפי שרים בכירים להשמדת עזה. התביעה היתה על ג'נוסייד, כי אמנם ישראל לא העניקה סמכות כללית לבית הדין הבינלאומי, אבל היא כן חתומה על האמנה למניעת רצח עם, ולמעשה פעילים ציונים היו מהמנסחים הבולטים של האמנה. כשההגדרה של ג'נוסייד היא יותר רחבה ממה שאנחנו חושבים בדרך כלל, ועיקרה הניסיון לפגוע בקיומו הקולקטיבי של עם. כידוע, החששות התממשו וצווי האזהרה של האג לא מולאו.
"ב-2024 הוגשה בקשה למעצר נגד נתניהו וגלנט, ונגד יחיא סינוואר, מוחמד דף ואיסמעיל הנייה שכבר אינם בין החיים. ההאשמות נגד נתניהו הן על פשעים נגד האנושות, ויש בצידן ראיות מאוד חזקות. אם כי צריך להבין שברקע, בית הדין הבינלאומי הפלילי נמצא במשבר חמור תחת לחץ אמריקאי, כולל איומים על שופטים בסנקציות. נתניהו בעצם בנה לאורך השנים על התחזקות הכוחות השמרניים והפשיסטיים באמריקה, שהאינסטינקט שלהם הוא אנטי־האג. אבל המצב הפוליטי באמריקה יכול להשתנות, וצריך לזכור שיש גם מדינות שיכולות להפעיל סמכויות משלהן, אם הן יחליטו, למשל, להסגיר מבוקש שנוחת בשדה התעופה שלהן.
"הרעיון שנתניהו יובא להאג מחריד את רוב הישראלים, כולל מתנגדי נתניהו. לא רק בגלל סירוב להכיר בפשעים, אלא גם מחשש שחיילים ימצאו את עצמם בהאג. זה יכול לקרות?
"השאיפה בבתי דין הבינלאומיים היא להעמיד לדין את האחראי הגבוה ביותר. אבל יכולים להיות גם הליכים נגד מפקדים וחיילים זוטרים יותר, למשל כאלה שהתרברבו בפשעים שלהם ברשת. יש ארגונים שעוסקים בתיעוד ושימור של הראיות האלה.
"הראיות קשות, אבל החיילים האלה הם גם קורבנות של שטיפת מוח ומערכת חינוך מרעילה.
"אני מסכים. ליבי נכמר עליהם. יש להם אחריות, אבל במידה רבה הם גם קורבנות של החברה שהם גדלו בה.
"נדמה שאנחנו מסתכלים היום באופן אחר על הבנאליות של הרוע.
"אני חושב שחנה ארנדט, שטבעה את הביטוי, הסתכלה על הבנאליות של הרוע מבחוץ. ואנחנו צריכים ללמוד להסתכל עליו מבפנים. גם לתוך עצמנו.
"אני חייב להגיד שכמהגר ישראלי בברלין ואבא לשלושה, אני מרגיש את הפער התרבותי הזה גם מהצד של הישראלי הגס. הכרתי אותו עוד מילדות, כי יש לי משפחה באמריקה ותמיד הרגשתי את הפערים. במובן מסוים יש פה גם סיפור על אשכנזיות. על המתח בין קהילות אשכנזיות שונות ועל הטראומה של אירופה."
(עופרה רודנר, "ארנדט הסתכלה על הרוע מבחוץ. אנחנו צריכים להסתכל עליו מבפנים," "אל-ארצ'", 4.8.26).
https://www.haaretz.co.il/literature/fivebooks/2026-08-04/ty-article-magazine/0000019f-cb8b-ddc4-adbf-dfafc9de0000
הֶר מן כגרמני (אומנם כנצינליטט ולא כפולק) מסתמך על השקר ההיסטורי של חנה ארנדט שראתה באייכמן שהתגלה בראיון האחרון שלו כסמל הרשע רק כ"רשע באנאלי", ולא בספרות הנאצית בה דגל מאהבה היידיגר.
מה שעצוב הוא שהֶר מן היהודי-ישראלי היורד לברלין בירת הרייך רק מאשש למעשה את התורה של היטלר כפי שניסח במיין קמפ שהיהודי הוא חסר לאומיות ורק נטפל כפרזיט על גופו של הפולק הגרמני מטעמים מטריאליים.
האם הֶר מן חושב בהתנשאות שהוא שומר על הנימוסיים הגרמניים שלו בברלין בניגוד לנימוס היהודי בארץ זה באמת פחות חשוב. זה פתטי.
ובעצם הוא הוא הֶר מן, הסיבה לאנטישמיות אליבא דהיטלר, לא הציונות.
הדמוקרטים מגינים על מנהיגם יאיר ולדנר-גולן
מיד לאחר הפרסום בטלגרף הבריטי "היריב החדש של נתניהו (יאיר גולדנר-גולן) אמר שישראל הורגת ילדים כתחביב":
https://www.wireisrael.com/news/le-telegraph-cite-yar-golan-isral-tue-des-enfants-par-passe-temps-03ee7cda-f582-4367-af91-feb57b4d44e9
והיציאה של בנימין מיליקובסקי-נתניהו נגדו –החלו תומכיו להגן על עמדתו:
רבאיי גלעד קרבינסקי-קריב: אז אחרי הכותרת המסולפת, ובעיקר אחרי הציוץ השקרי של נתניהו המסית. הטלגרף שינה את הכותרת והציג את הדברים כפי שהם.
דמוקרטים גדולים וחזקים יבטיחו ממשלת שינוי ולא עוד ניסיון מסוכן ואווילי של יושבי גדר לתת לנתניהו ״הזדמנות אחרונה״, כי אולי דווקא הפעם הוא יפסיק לשקר, להסית ולפלג.
https://x.com/KarivGilad/status/2082421766622785603
רבאיי קרבינסקי- קריב מן הראוי שתגנה קבל עם ועדה את דבריו של מנהיגך יאיר גולדנר-גולן שכממשיך דרכו של קרושבאנו מחבר הפרוטוקולים של זקני ציון העליל על יהודים שהם רוצחים תינוקות כתחביב.
קרבינסקי-קריב קח אחריות מוסרית כרבאיי וכאדם לבל תהיה שותף לעלילת הדם האנטישמית
אפרת רייטן: שוב השקר הזה. כמה רשעות וסכנה יש בלשכת נתניהו. טוב עשו הטלגרף ששינו את הכותרת. ידוע לכל שהביקורת של יאיר גולן לא הופנתה כלפי צה״ל, אלא כלפי ממשלה שחיי אדם פשוט לא נמצאים בסל הערכים שלה.
ידו הארוכה של נתניהו בוחשת בעמוד השער הזה: כדי לשרוד פוליטית, הוא מוכן להפוך סגן רמטכ״ל לשעבר לאויב העם, לסלף עובדות, להקריב את הביטחון ולדאוג שזה יופיע ככותרת ראשית בעיתון זר.
בדיוק כמו שראינו בפרשת ה״בילד״, וכפי שחשפו הקשרים של אוריך וכספיו – זו שיטת נתניהו: לקטב, להסית ולחרב, והכול בערמומיות כדי שלא תישאר טביעת אצבע.
ישראל הפכה למצורעת בעולם בגלל נתניהו, שממשיך לפגוע בביטחון המדינה. לא תהיה לנו תקומה – לא בביטחון, לא במעמד הבין-לאומי ולא בעתיד שלנו – כל עוד האיש הזה מנהל את המדינה. הבחירות הקרובות הן קריטיות. חייבים להציל את ישראל.
https://x.com/Efratrayten1/status/2082422130839359852
גברת רייטן, "ידוע לכל" כלומר ידוע לכל העולם שיאיר גולדנר-גולן ממשיך את דרכו של קרושבאנו מחבר הפרוטוקולים של זקני ציון ומעליל על יהודים שהם רוצחים תינוקות כתחביב, ואת תומכת בדבריו אלו ואחר כך עוד קובלת שישראל מצורעת...
גברת רייטן, קחי אחריות. התנערי מיד מדבריו.
יאיא פינק: לשכת נתניהו ארגנה בעיתון זר כותרת נגד יאיר גולן. כותרת שקרית שגם פוגעת במדינה. נשמע לי מוכר. מבחינת הסוכנים הקטאריים בלשכת רה״מ אין כמו מבצעי השפעה על אזרחי ישראל. בקרוב נתקן. בתמונה למעלה הכותרת הראשונית אחרי תדרוך של הסוכנים הקטאריים. למטה הכותרת עכשיו, אחרי שהטלגרף תיקנו.
https://x.com/naaman_c/with_replies
מר פינק, מוטב שתדרוש ממנהיגך שיתנצל על דברי השקר שלו שיהודים רוצחים תינוקות כתחביב כממשיכו של קרושבאנו מחבר "הפרוטוקולים של זקני ציון". התבייש לך בהגנה על דבריו.
והאירוניה הגדולה ביותר המשקפת את מסוכנותו של גולדנר-גולן. אחת הטענות נגד ישראל בהאג היא שישראלים תבעו את השמדת ערביי עזה. ויש לזכור כי לאחר טבח ה-7 באוקטובר תבע יאיר גולדנר-גולן להרעיב את העזתים עד מוות!
יאיר גולדנר-גולן פושע מלחמה? בעוד יאיר גולדנר-גולן משטין על ישראל בעולם, כדאי לזכור מה אמר בתחילת המלחמה: יאיר גולדנר-גולן, אוקטובר 23׳: "יש לסגור את כל השאלטרים לעזה, אני חושב שבמערכה הזו אסור לאפשר מאמץ הומניטרי. צריך להגיד להם: תשמעו, עד שאלה לא משוחררים, מצדינו תרעבו למוות. זה לגיטימי לחלוטין."
https://x.com/mcl_bgn/status/1925472549825040792?t=zg2SEvZlmdSCEmQ2S07O3A&s=03
מפליא שבהאג לא הביאו את דבריו כהוכחה לפשעי המלחמה שעושה ישראל בעזה.
ודוק: התחביב של יאיר גולדנר-גולן הוא להרעיב עד מוות תינוקות עזתיים?
לצה"ל יש המוני חיילים, אז למה הוא מתעקש לגייס דווקא את החרדים?
לפי נתוני משרד החינוך, בעשור האחרון המחזור של בוגרי י"ב בבתי הספר היהודיים הציוניים גדל ב-22%, ושיא מחזור הגיוס – כמעט 50 אלף בנים – צפוי ב-2034. השפע הזה מעלה את השאלה אם סוגיית השוויון בנטל נהפכה לעקרונית, גם אם אין לכך תמיכה בנתונים היבשים?
נמרוד דגני, לשעבר עובד במטה משרד החינוך ובמשרד ראש הממשלה, הסעיר השבוע את הרשתות החברתיות עם שאלה מתריסה: למה בכלל צריך לגייס את החרדים, הרי צה"ל מוצף בחיילים?
לפי נתוני משרד החינוך, יותר מ-44 אלף בנים סיימו ב-2026 כיתה י"ב במסגרת בתי ספר ממלכתיים או ממלכתיים־דתיים. מדובר בכ-3,000 יותר בנים מאשר ב-2025, וכ-8,000 יותר בוגרי י"ב מאשר ב-2020. כלומר, בעשור האחרון לבדו, המחזור של בוגרי י"ב בבתי הספר היהודיים הציוניים גדל ב-22%. אגב, בהשוואה למחזור השפל של 2012, פחות מ-33 אלף בוגרי י"ב, מדובר בגידול של שליש בגודל המחזור.
השפע הזה מעורר שתי שאלות. האחת, האם באמת חסרים 10,000 לוחמים קרביים כפי שצה"ל מרבה לטעון? "לא יכול להיות שלצה"ל חסרים חיילים," אמר עפר שלח, לשעבר ח"כ בוועדת חוץ וביטחון וכיום חוקר במכון למחקרי ביטחון לאומי. "מחזורי הגיוס גדלו ברבע תוך עשור, ואם לצבא עדיין חסרים לוחמים, הרי זה בגלל חוסר מיצוי של הכוח הקיים. הצבא לא צריך את החרדים. יש להם השפעה שלילית עליו, והדרישות שלהם, כמו יחידות ללא נשים, יוכפלו בהמשך כי החרד"לים יתבעו זאת גם. מה הצבא יעשה עם שנתון של 50 אלף גברים שמשרת 36 חודשים? זה לצעוד לאבטלה סמויה בעלות של מיליארדי שקלים בשנה.
"ב-1973, התמודדה ישראל מול שלושה צבאות סדירים – מצרים, ירדן וסוריה – שהיוו איום קיומי משמעותי בהרבה מאשר זה של שני ארגוני הטרור של חמאס וחיזבאללה, ועשתה זאת עם צבא שהיה פחות מחצי מגודל הצבא כיום. איראן הרי היא איום של טילים, ולא של צבא עוין שמאיים לפלוש מהגבול."
כבר ב-2006 המליצה ועדה מקצועית, ועדת בן בסט, לקצר את שירות החובה בגלל הנזק הכלכלי שמסב השירות הצבאי למשק, והשוויון בנטל. על שני הטיעונים הללו התווסף הגידול במחזורי הגיוס: שלח פירסם ב-2022 חישוב שלפיו רק הצורך לכלכל את מחזורי הגיוס הענקיים יעלה לצבא כ-2.5 מיליארד שקל נוספים בשנה. בעקבות כל אלה צה"ל הסכים לקצר את שירות החובה: תחילה קוצר השירות ל-32 חודשים, וב-2023 הסכים הרמטכ"ל דאז הרצל גורדין-הלוי לקצר את השירות של גברים ל-24-32 חודשים, תלוי בתפקיד, עם ממוצע של 28 חודשים. רק שכל הקלפים נטרפו לאחר ה-7 באוקטובר.
שלח טוען כי ישראל עושה בכך את אותה הטעות שעשתה אחרי מלחמת יום הכיפורים: תגובת טראומה שמביאה להתחמשות ללא גבול וגידול בלתי־סביר של הצבא. "אחרי הטראומה של מלחמת יום הכיפורים הגדילו את הצבא פי ארבעה, והגענו להשקעה של שליש מהתוצר בביטחון. האם נוצר מזה צבא יותר טוב ויותר ביטחון? ממש לא."
שלח מזהיר כי הטראומה גורמת לנו לעשות טעות "מה הצבא יעשה עם שנתון של 50 אלף גברים שמשרת 36 חודשים?" שואל שלח, "רק רבע מהחיילים הם קרביים, כך שיש כאן 75% חיילים עורפיים שאין מה לעשות איתם. זה לצעוד לאבטלה סמויה איומה, שרק לממן אותה זה עלות של מיליארדי שקלים בשנה, ושגם אינה שוויונית. הרי הנטל של חייל בקריה לא דומה לזה של חייל בגולני."
האם ייתכנו חלופות, שיענו על צורכי צה"ל וגם על תביעת השוויון בנטל של הציבור הליברלי? יש הצעות מתונות, כמו לגייס את החרדים לטירונות קרבית ולאחריה לשירות מילואים משמעותי בבט"ש ובשמירות בבסיסים וביישובים. יש גם הצעות לישיבות קרביות סדירות, שמשלבות לימודים עם הגנת גבולות. זאת, לצד ההצעה לשחרר את החרדים מחובת גיוס כבר בגיל צעיר, כדי לאפשר להם לצאת מהישיבות ולהשתלב בשוק העבודה. בהפוך על הפוך, ההשתלבות בחברה הסובבת עשויה דווקא להגדיל את המוטיבציה שלהם לשרת.
(מירב ארלוזורוב, "לצה"ל יש המוני חיילים, אז למה הוא מתעקש לגייס דווקא את החרדים?" "אל-ארצ'", 14.8.26).
https://www.themarker.com/weekend/2026-08-14/ty-article-magazine/.premium/0000019f-fa16-db94-a3df-ff9781d70000?fromLogin=success
היה ברור שאלו שקוראים לגיוס חרדים עד החרדי האחרון, יהיו הראשונים שייצאו נגד גיוס חרדים כשאלו יתחילו באמת להתגייס – מחשש מהשפעת החרדים על מבנה הצבא.
שלח טועה בהערכתו שאין צורך בצבא גדול כי אנחנו עומדים רק בפני "שני ארגוני הטרור חמאס וחיזבאללה, ואיראן היא איום של טילים, ולא של צבא עוין שמאיים לפלוש מהגבול." כלקח מועדת אגרנט עלינו להכין את הצבא לפי האיום הממשי ובהחלט ישראל עלולה לעמוד בקרוב מול צבא מצרי, וצבא סורי הנתמך בטורקיה.
מעבר לזה קיים הערך של שוויון בפני החוק, ואחידות חברתית שיבוא עם גיוס חרדים לצבא (ועוד יותר לשוק העבודה האזרחי). אשר על כן נחוץ גיוס החרדים לצבא, אבל בניגוד לפופוליזם של בנט, ליברמן, וגולדנר-גולן (להבדיל גד אזנקוט המדבר רק על 30% מגויסים) הדורשים הכל כאן ועכשיו, יש ללכת לאט ובטוח לפי העיקרון שהיה כתוב על במקדש אפולו בדלפי "Nihil Nimis" הכל במידה.
נעמן כהן
50 שירי מתבגרים (33)
תל אביב 1987
ציורים ועטיפה דני קרמן

33.
יֵשׁ לִי אָח
קָטָן וְאַכְזָר
אֶת חַיַּי הוּא הוֹרֵס
מַה לַּעֲשׂוֹת?
אִם יְגַלּוּ מַה שֶּׁכָּתַבְתִּי כָּאן –
יַרְבִּיצוּ לִי מַכּוֹת
וַאֲפִלּוּ אִם לֹא
יַגִּידוּ שֶׁאֲנִי אֲשֵׁמָה
בַּכֹּל –
תגובות, הערות, הארות, והודעות
* אהוד, הנה לינק לאתר בו אפשר לרכוש את ספריך, כולל "לילה בגינת הירקות הנרדמים":
https://www.obook.co.il/OBOOK/179372/ילדים-ונוער/נו%D7%A2%D7%A8/%D7%9C%D7%99%D7%9C%D7%94-%D7%91%D7%92%D7%A0%D7%AA-%D7%94%D7%99%D7%A8%D7%A7%D7%95%D7%AA-%D7%94%D7%A0%D7%A8%D7%93%D7%9E%D7%99%D7%9D
בברכה
מוטי ברגר
* אהוד: אל תשכחו! – ח"כ נעמה לזימי היא פוליטיקאית מסוכנת! היא תומכת נלהבת בעלילת הדם של חטיפת ילדי תימן שאירעה כביכול בתקופת שלטונה של מפלגת-האם שלה, מפא"י ז"ל!
*
ארכיון הגיליונות המלא של "חדשות בן עזר"
מחפשים מאמר ישן? רוצים לקרוא גיליונות קודמים?
אתר האינטרנט החדש "חדשות בן עזר במרשתת" של אלי ארגון
מאפשר לכם גישה נוחה, מהירה ומותאמת לנייד לכל הגיליונות שפורסמו מאז פברואר 2005 ועד היום.
1. ללא רישום: קריאה חופשית של כל הגיליונות ודפדוף בתוכן העניינים של המאמרים. העתקת קישור לכל מאמר ושיתופו לקוראים נוספים.
2. עם רישום (חינם): אפשרויות חיפוש מתקדמות לפי שם כותב/מחבר.
היכנסו עכשיו, קראו ושתפו עם חברים: https://hbe.mifgash.com
נשמח לקבל את תגובותיכם והצעותיכם.
**
אהוד: הלחץ של איראן על ארה"ב בסגירת מצר הורמוז – הוא למעשה חלק מהמלכודת המתגלגלת שמכינים טראמפ ונתניהו, המחכים בסבלנות ובעצה-אחת לסוף הקיץ הלוהט – שיביא על איראן את ההתפוררות מבית והכניעה המוחלטת!
[אנחנו חוזרים על הערכת המצב הזו כבר כמה חודשים!]
אהוד שלום,
לדעתי אתה צודק, ובסוף אוגוסט, תבוא המלחמה האמיתית באיראן.
רוני
אהוד: או שאפילו לא תבוא כי הם ייכנעו לנוכח ארבעים מעלות חום ומחסור במים, חשמל ומשכורות למנוולים.
ואולי ההתפוררות תתרחש בבת אחת – מגדל הקלפים יקרוס מחר!?
**
ג'וחא: גורל דובאי – מגדל בבל!
* *
אהוד
עכשיו שמלאו לי 90
עכשיו שמלאו לי 90
אני מרגיש כאילו
כבר מתי וחזרתי
על מצבתי תכתבו:
פ"נ הסופר
אהוד בן עזר
נכדו של יהודה ראב
* *
ג'וחא: אתם לא מכירים את טראמפ. הוא עובד עליכם ועל האיראנים – בפטפוטי התקשורת. חכו עד סוף הקיץ ותראו כיצד איראן מתפוררת בלי מים וחשמל!
מבחר חדש משירתה של אסתר ראב (פתח-תקוה 1894 – טבעון 1981), שכונתה "המשוררת הארצישראלית הראשונה", וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.
בעריכת הלית ישורון
הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020
הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה (kibutz-poalim.co.il)
ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978
או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il
המחיר 59 שקלים לפני משלוח
אהוד: זה הספר היחיד משירי אסתר ראב הזמין כיום לרכישה.
הכרך "אסתר ראב / כל השירים" אזל מזה שנים רבות.
כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.
מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג
בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.
©
כל הזכויות שמורות
"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2182 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה עשרים למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית
המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום
פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא
http://benezer.notlong.com
http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm
מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגל") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את אלפי הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.
"שנה טובה אהוד, לך ולכל היקרים לך! מוריד בפניך את הכובע, על הכישרון, הנחישות וההתמדה כמו גם על עוז הרוח והיושר האינטלקטואלי. מי ייתן ותזכה לעוד הרבה שנים טובות ופוריות." ["חדשות בן עזר", 18.9.2023].
היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר
רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי
*
מסעות
כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!
עד כה נשלחו קבצים ל-70 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!
05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה
94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי.
*
היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל
אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!
וכן "מנחום גוטמן לאליאס ניומן" ו"נחום גוטמן, מאמר", ס"ה 53 עמ'
עד כה נשלחו קבצים ל-2,082 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,089 מנמעני המכתב העיתי.
*
את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".
עד כה נשלחו קבצים ל-2,692 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,
צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,
וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16.
עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!
עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,453 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.
אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!
עד כה נשלחו קבצים ל-106 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,636 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"
[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-107 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-77 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!
עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!
עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת "חִצֵי שנונים" מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-42 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!
עד כה נשלחו קבצים ל-41 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-50 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"
עד כה נשלחו קבצים ל-39 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת "מחווה לאברהם שפירא", הערב נערך בבית אברהם שפירא ברחוב הרצל בפתח-תקווה בתאריך 18.12.2005 בהשתתפות ראובן ריבלין, מאיר פעיל, מרדכי נאור, חנוך ברטוב ואהוד בן עזר
עד כה נשלחו קבצים ל-1680 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים
עד כה נשלחו קבצים ל-17מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!
עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-64 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-35 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "הפרי האסור", שני שערי סיפורים!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!
ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"
סִפּוּרִים לִילָדִים
עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד" עם מאמרי ארנה גולן ומשה גרנות.
עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!
עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הקובץ "אהוד בן עזר בן 90" (14 עמ') מראיינת עדינה בר-אל. עד כה נשלחו קבצים ל-2172 מנמעני המכתב העיתי.
*
את צרופת הקובץ עדינה בר-אל "ראיונות עם סופרים". תשפ"ו 2026.
רות אלמוג. אהוד בן עזר. בן-ציון יהושע. משה גרנות. מיכל סנונית.
נורית יובל.
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הקובץ (171 עמ') "ידידי יצחק אורפז"!
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הקובץ "אורי שולביץ איננו"!
אורי שולביץ, יהודה אטלס, דני קרמן, אהוד בן עזר, ואחרים.
עד כה נשלחו קבצים ל-2182 מנמעני המכתב העיתי.
*
קישור לבלוג של דני קרמן המוקדש לאורי שולביץ:
https://dannykerman.com/2025/02/21/shulevitz
*
את צרופת הקובץ "יהושע קנז – דברי חברים"!
רות אלמוג, אהוד בן עזר. עזי שטרן. יפה ברלוביץ.
עד כה נשלחו קבצים ל-2182 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת "100 שנים לרצח ברנר" מתוך "חדשות בן עזר", גיליון מס' 1641 ביום 2.5.2021, במלאת 100 שנה לרציחתם בידי ערבים של הסופרים יוסף חיים ברנר, צבי שץ ויוסף לואידור ביום 2.5.1921.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת
יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).
מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-59 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
הרצאת עמנואל בן עזר, נכדו של יהודה ראב, על תולדות פתח-תקווה.
https://www.youtube.com/watch?v=h81I6XrtAag
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,647 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.
*
את צרופת החוברת "פפיטה האזרחי 1963"
עד כה נשלחו קבצים ל-2,295 מנמעני המכתב העיתי.
*
את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת ארנה גולן: הוויתור. אימי, זיכרונה לברכה, היתה צדקת גמורה. הדרמה השקטה בחייה של חלוצה וחברת קיבוץ.
עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-12מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,376 מנמעני המכתב העיתי
ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-10 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת דאוד אבו-יוסף.
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
שונות
את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").
עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
הבלוג של דני קרמן
https://dannykerman.com/2021/10/28/ehud_ben_ezer
דברים שעשיתי עם אודי – שירים למתבגרים
כולל חלק ניכר מהעטיפות ומהאיורים שעשה דני קרמן לספרי אהוד בן עזר
כדי להיכנס לבלוג יש ללחוץ אֶנטר ועכבר שמאלי
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
עד כה נשלחו קבצים חינם ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
עד כה נשלחו קבצים ל-2,254 נמעני המכתב העיתי
ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.
הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!
📑 בגיליון:
- אסתר ראב: קמשונים
- יוסי אחימאיר: 1. מודה ועוזב – ולא ירוחם
- יוסי אחימאיר: 2. רשימות מבוזבזות
- יורם אטינגר: עיוורון מזרח-תיכוני:
- ד"ר רון בריימן: רְאִיתִיכֶם שׁוּב בְּקֹצֶר יֶדְכֶם
- עמנואל בן סבו: 1. החרפה היהודית במלוא כלימתה
- עמנואל בן סבו: 2. מסע ההיטהרות עובר בין היטלר לרייך השלישי
- אורי הייטנר: 1. איזנקוט או בנט?
- אורי הייטנר: 2. צרור הערות 16.8.26
- ברכה סלומון-שטרייט: יומן: ברכה סלומון / 1912-1913/ פתח תקווה
- משה גרנות: ההצעה
- עדינה בר-אל: ירושלמי בחלבו ובדמו
- נעמן כהן: בחיפוש אחרי ערבי-מוסלמי שאינו גזען
- אהוד בן עזר: 50 שירי מתבגרים (33)
- ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי,: תגובות, הערות, הארות, והודעות
- שאר הגליון