הרוצה להבין את עומק שנאת השמאל הקיצוני (ודוק: הקיצוני, לא הציוני) ליריבים פוליטיים, אינו צריך להרחיק במחשבתו אל העבר הרחוק. דוגמאות מזמן אמת אינן חסרות, לעיתים אף מקצינות אף יותר מימי עלילת רצח ארלוזורוב בשנות השלושים, כלפי התנועה הרוויזיוניסטית. כך, למשל, כמעט בשקט עברה לא מכבר הפגנת הידיים-המגואלות-בצבע-דם של אנשי שמאל קיצוני, שצרו על משרד מפלגת הציונות הדתית.

באופוזיציה נמנעו לגנות והתקשורת ברובה התעלמה. כפות הידיים האדומות המנופנפות בהתרסה כלפי מעלה, אכן הזכירו לי את רוצחי שני החיילים ברמאללה לפני למעלה ב-20 שנה. בתאוות רצח הם נופפו מעלה ידיים מגואלות בדם לוחמינו הנרצחים.

הזכרתי זאת בפוסט שפירסמתי. תזכורת מכאיבה, שנועדה אך ורק להבליט את ההקצנה שפשתה בקרב מיעוט מסוכן בתוכנו. מי שפירש זאת כהשוואה, עשה זאת לא רק כי כך לדאבוני הבין את דבריי – וזו אולי סיבה להצטער על כתיבת הפוסט – אלא מתוך זדון לב. והזדון פרץ במלוא עוצמתו בקרב קבוצת ירוחם, שבה הייתי חבר עד למהומה שחוללו נגדי כמה מחבריה.

נעניתי בזמנו להצעה להצטרף לקבוצה, שהרי היא נוסדה על ידי חברי הטוב, איש ההגות והאחדות, צביקה צמרת ז"ל. היו לי כמה וכמה פגישות עם צביקה בביתו בבית-שמש, שבהן שוחחנו בעיקר על סופרים וספרות, על אפלפלד, על אצ"ג, וכמובן על מצב החברה הישראלית, שכה הכאיב לו. הקצנה, שנאה, הרבה לפני 7 באוקטובר. עתה מותר לגלות: "אומר לך בסוד, יוסי, בבחירות האחרונות הצבעתי הליכוד." לאט באוזני כמו סוד כמוס.

צביקה לא רצה שיידעו זאת ברבים. הרי להחליף עמדה, לשנות הצבעה, להיות לפתע ימני – מיד ינדו אותך בבראנז'ה, בתקשורת, באקדמיה. אפילו צביקה הישר באדם חשש מחרמות. ראו בימים אלה מקרה הח"כ לשעבר אלי גולדשמידט, שהיה יו"ר סיעת העבודה בכנסת. הוא מנודה עכשיו על-ידי חבריו לשעבר וזוכה מהם למנות גידופים ונאצות. מנתקים כל מגע איתו.

המטרה כביכול של קבוצת ירוחם היא ללכת בדרכו של צביקה, במובן של מתן ביטוי לאחדות, ויכולת להכיל בתוכה בעלי דעות מכאן ומכאן. אבל בין הכוונה המוצהרת, לפחות של מנהל הקבוצה משה בן עטר, איש ראוי ביותר, לבין המתרחש בה בפועל, המרחק היה רב.

גבות הורמו כלפיי מרגע הצטרפותי. חשתי שאני כמעט "ימני" בודד בה. אלה המעטים בין חבריה, שנראו ימנים בעיניי, מילאו פיהם מים. שותקים לנוכח המגמות החד-צדדיות ששולטות בכיפה. חשתי שיבוא הרגע, שבו אהיה נאלץ לפרוש, כי אחדות אמיתית אינה העיקר בקבוצה. מחפשים אמתלא כדי לדוחקני החוצה.

הרהור פרישה ראשון עלה בי בעקבות מכתב שחתום עליו יו"ר קבוצת ירוחם, האלוף (מיל') מתן ווילנאי, בשם מאות לשעברים, ממוען אל נשיא ארה"ב, ובו הפצרה בטראמפ להתערב בנעשה ביו"ש. הזמנה מבישה של התערבות מבחוץ מול ממשלה נבחרת בישראל הדמוקרטית ושבועות ספורים לפני הבחירות לכנסת ה-26.

אבל אז מישהו מהקבוצה "צד" את הפוסט שלי, הביאו לידיעת חבריה ועורר גל של התלהמות נגדי. אביא רק כמה פנינים:

"קום וצא איש ריב ומדון, לא יהיה חלקך איתנו..."

"מרגע שנכנסת לקבוצה זיהמת אותה עם הביריונות שלך והמסרים המזוייפים שהעלית בקבוצה... בינך ובין ז'בוטינסקי אין באמת כל זיקה וקשר, למרות שהיית רוצה להידמות לו, אבל אתה בסה"כ ביביסט קטן ועלוב. אפילו הילד האלים מרדכי דוד, הסמרטוט הזה, יותר מכובד ממך."

זו לא ביקורת לגיטימית כלפי, זוהי ההתפרצות חולנית של מגפת שנאה, בנוסח – סליחה על ההשוואה (הפעם אכן זו השוואה) – "היהודים מזהמים את העם הארי."

לא הבעתי את דעתי בוואטסאפ בקבוצה אלא בעמוד הפייסבוק שלי. תיזכרתי את שתי הסצנות ולא השוויתי (יש יאמרו שאין הבדל) בין הרוצחים המתועבים לבין המפגינים חסרי המעצור, ולא האשמתי את השמאל, אלא רק את קיצוני השמאל, שאינם בוחלים בטיפוח שנאה עצמית, האומרים בזדון כי נתניהו מסוכן יותר מאיראן. לא תשמעו גינויים על כך בקרב חברי קבוצת ירוחם.

אמנם, כמה חברים הביעו בפרטי הסתייגותם מדברי הבלע שהוטחו בי, אבל לא היה אחד שמחה עליהם בשיח הקבוצתי. קיבלתי אפוא את ה"עצה", יצאתי מן הקבוצה בתחושת הקלה, כשלנגד עיני עולה דמותו של אבי-מורי, שנודה גם הוא בעלילות כזב על ידי השמאל השליט בזמנו, לאו דווקא הקיצוני.

נחשף פרצופה של קבוצת ירוחם, שאין בה טיפת סובלנות כלפי דעות שאינן עולות בקנה אחד עם דעת הרוב בתוכה. רוב שהוא מיעוט בכלל הציבור במדינה על פלגותיו. אוי לשמאל המקצין, אלה שנושאים לשוא את שמו של צביקה צמרת ז"ל.

ובעוד דברים אלה נכתבים, אי אפשר להתעלם מהקצנה גם בימין. הדוגמה הזועקת לשמיים היא המתרחש בשומרון, ליד הכפר הערבי קוסרה. מדוע אותם צעירים חסרי מעצורים תוקעים יתד דוקא בצמידות לכפר וחוסמים את דרכי הכניסה אליו והיציאה ממנו? למה הם צריכים לתקוע מקל בגלגלי תנועת ההתנחלות המבורכת, הלגיטימית, ומכתימים את שמה הטוב של מדינת ישראל, שגם ככה הביקורת עליה גוברת? ושאלת השאלות: איך זה שהריבון בשטח, צה"ל, לא שם מיידית קץ לפרובוקציה האומללה הזאת?

הגיע הזמן להשליט חוק וסדר ביו"ש, הן באשר לציבור הערבי שמקרבו יוצאים מחבלים רוצחים, והן באשר לקיצוני הימין העושים בשטח כטוב בעיניהם וכרע בעיני הציבור הלאומי כולו. מתקרב מועד הבחירות שבהן ניתנת לציבור הרחב ההזדמנות להוקיע בעזרת פתק הבוחר את הקיצונים משמאל ומימין.

3.25 – זהו המספר הכי משמעותי בבחירות הקרובות לכנסת. אחוז החסימה. זהו המספר שיקבע מי לכנסת ומי לפח. לא במפלגות הגדולות מדובר, כי אם בקטנות שמתנדנדות מעל ומתחת לרף, על פי הסקרים כמובן. יש האומרים שהוא גבוה מדי ויש האומרים שהוא ראוי. מטרתו – למנוע משברירי רשימות להיות מיוצגים בבית המחוקקים, ולבל תהיה בו סיעה שלא השיגה לפחות ארבעה מנדטים.

בעבר הרחוק עמדה החסימה על אחוז אחד, ובבחירות 1992, לכנסת ה-13, האחוז הועלה ל-1.5. כעשר רשימות קיקיוניות לא עברו אותו ואלפי קולות לא הוכשרו. דווקא מפלגה רצינית, "התחיה" בראשות גאולה כהן ויובל נאמן, כמעט דילגה מעליו, אך לא. עשרות אלפי הקולות שניתנו לה ירדו לטימיון.

אילו "התחיה" היתה עוברת את אחוז החסימה, הנמוך דאז, היה מחנה הימין זוכה בעוד ארבעה מנדטים, ומפלגת הליכוד בראשות יצחק שמיר – הגם שמיספר הקולות הכשרים שקיבלה היה נמוך ממיספר קולות העבודה – היתה ממשיכה בשלטון, ופני היסטוריה היו שונים לגמרי. מאז זכינו לעוד 13 כנסות, האחוז הועלה באופן משמעותי, מה שאינו מרתיע רשימות קיקיוניות להשקיע ולהתמודד.

כאשר יש יותר מפלגות כאלה בצד הימין, ברור שהמפלגה הגדולה, הליכוד, היתה רוצה שהן יעברו את אחוז החסימה. כך לא יתבזבזו קולות ימניים בתוך המחנה והסיכוי להישאר בשלטון יגדל. ואולם לאחוז החסימה יש אמירה ברורה: דמוקרטיה אינה אנרכיה, שבה כל זב חוטם יקים לו רשימה הזויה עם סיכוי לא רע להשתחל לכנסת ולהפוך אותה לערב רב של ח"כים, עם קושי רב לכונן קואליציה. לכן, מפלגות הליכוד וישר חייבות לשכנע את מצביעיהן הפוטנציאליים לא לבזבז קולותיהם על רשימות סרק.

הליכוד, למשל, חייבת לשכנע את תומכיה – במיוחד אלה מביניהם המאוכזבים מאופן התנהלותה בארבע השנים שעברו – כי את הביקורת יש להשאיר בבית המפלגתי פנימה על ידי בחירת נבחרת טובה יותר (כן, היום בפריימריז!) ולא לשים יהבם על מפלגה שצצה לה בפתע, לא שורשית, שאין לה סיכוי לעבור את אחוז החסימה. קולותיהם ייזרקו לפח, לא יהיה בהם להשפיע על הרכב הכנסת והממשלה.

ב-1992 היו אלה "התחיה" ולוינגר (שהקים לו רשימה משלו), שהפילו את שלטון שמיר. המנהיג המעצים הזה, שלא ויתר על סמ"ר מאדמת ארץ ישראל, לא היה מספיק טוב עבורם. המחנה הלאומי עשה לעצמו חראקירי, קיבלנו את אוסלו ואת מאות הנרצחים. לימים היכתה גאולה כהן על חטא היוהרה ועל מפלת מחנה הימין באשמתה.

די במיספר מפלגות מצומצם יחסית, כדי לייצג את כל קשת הדעות והאידאולוגיות השוררות בציבור הישראלי. זהו הרציונל מאחורי אחוז החסימה הגבוה. עליו להרתיע מפני התארגנויות הזויות שזוכות לפרסום זמני, מלהוליך שולל אנשים תמימים ומחיקתן מן המפה הפוליטית. לא רק מפלגות הזויות. בבחירות הפעם אנו רואים גם מפלגות בנוסח "התחיה", עם אישים מנוסים בחיים הפוליטיים, שרצים בנפרד ממפלגות האם.

הדבר בולט במיוחד בצד הימני. אישים כמו ארדן, אדלשטיין, הנדל, טרופר, פייגלין, וילף, גנץ, מתיימרים להציג רשימות חדשות, בלי שיודעים מה באמת מבדיל בינם לבין הליכוד והמרכז. מקננת בלב התחושה, שהמניע הוא בעיקר נקמני. האחד לא קיבל תפקיד שחשק בו, השני הודח מתפקיד כלשהו, השלישי ירד לגמרי בסקרים, החמישי ברח מספינה טובעת, וכן הלאה.

אפשר להניח שאם מי מהם יעבור את אחוז החסימה, הוא יצטרף לקואליציה בראשות הליכוד, אם זו תצליח לשמור על כוחה ואף להגדילו. אבל מי לידי הבוחר יתקע שיקרה הנס והשניים, ארדן ואדלשטיין, ישובו לכנסת עם עוד שניים מרשימתם (כרגע אפילו שמותיהם אינם ידועים)? מי התמים וייתן קולו להם בבחינת הימור פוליטי, חסר סיכוי?

אחת הטענות כלפי הליכוד היא שרשימתה בכנסת היוצאת אינה אטרקטיבית, שמייצגים אותה אנשים חסרי הדר, שהמורשת המפוארת של זאב ז'בוטינסקי היא מהם והלאה. יש בזה מן האמת. ראו את רשימות התנועה בשנים עברו, בראשות בגין ושמיר, וראו את ההבדל. אבל היום, בפריימריז המתקיימים ברחבי המדינה, אפשר לתקן במשהו, להביא להרכבת רשימה ראויה יותר, רעננה, ובכך להרתיע את המצביע הפוטנציאלי מלתת קולו לרשימות מבוזבזות. בידי 130 אלף מתפקדי הליכוד הדבר.

יוסי אחימאיר

"הגורם העיקרי האחראי למלחמה הבלתי חוקית הזו, אשר לא רק הפכה את אזורנו למקום של הרס, אלא גם הטילה נטל כלכלי כבד על האנושות כולה – היא ממשלת ישראל, המכורה לסכסוכים, למשברים ולכאוס. אין לשכוח שכל טיפת דם שנשפכת במלחמה תשמש כגלגל ההצלה שיאריך את הישרדותו הפוליטית של נתניהו."

מי המנהיג הלא מקורי והחקיין של דן חלוץ, אהוד ברק, אהוד אולמרט, בוגי יעלון, יאיר לפיד, גדי אייזנקוט, נפתלי בנט, יאיר גולן, אברום בורג, איווט ליברמן, ח"כים מאגפים מסוימים, חלק מאנשי התקשורת, והרשימה המצומצמת מתפרשת למוקדי כוח והשפעה נוספים בכלכלה, באקדמיה, במערכת המשפט, ברפואה ובהסתדרות?

ובכן, אל תופתעו, האנטישמי האחראי לציטוטים אלה, החקיין מהבכירים הישראלים, הוא לא אחר משונא ישראל, רג'יפ טאיפ ארדואן, נשיא טורקיה, תומך טרור נלהב ומתנגד מוצהר למדינת ישראל.

ארדואן, כמו שונאי ישראל מוצהרים ומושבעים, מעז להאשים את ראש ממשלת ישראל ואת ממשלתו הנבחרת ברוב דמוקרטי מובהק, בעלילת דם נוראית, מאשים את בנימין נתניהו כי הוא מקריב לוחמים, מקריב אזרחים, במלחמה שכל מטרתה היא הישרדותו הפוליטית.

את עלילת הדם הנוכחית לא רקח ארדואן לבד במחשכים, עם החולמים על השמדת העם היהודי, את עלילת הדם הזו הוא קרא בחלק מהתקשורת הישראלית, שמע בחלק מנאומי ההסתה של מי שלקו בטנטרום סופני, ראה על מרקעי חלק ממהדורות החדשות המהדהדות אנשים מופקרים וחסרי אחריות.

בפני ארדואן וחבריו האנטישמים מבקשי השמדתה של המדינה היהודית היה מבחר של עלילות דם – מהתחביב של לוחמי צה"ל לרצוח תינוקות בעזה, דרך עלילת הדם על הלוחמים אונסי מחבלי הנוחב'ה ועד רצח עם, טרור יהודי, אפרטהייד, טיהור אתני אלים ולדאבון הלב האוטו אנטישמים בתוכנו מספקים רשימה ארוכה של עלילות דם נגד יהודים ללא בושה.

ארדואן בחר הפעם בהאשמת ראש הממשלה, זה שיהודים ובהם אוטו אנטישמים מוצהרים ואנטי יהודים בתחפושת העלילו עליו כי הפקיר את החטופים כדי לשמור על הישרדותו הפוליטית, כי הקריב חיילים כדי לשמור על כיסאו, כי יצא למלחמות בשבע חזיתות כדי להינצל מהמשפט ולהציל את עורו.

הנוראה מכל היא חבורת משתפי הפעולה עם קומץ הזוי, מופקר וסהרורי זה המנהל שיח גרדומים, והמטרה בעיניו, מקדשת את האמצעים, כולל הפצת עלילות דם.

משתפי פעולה אלו הם המהדהדים את עלילת הדם, המזמינים אותם להשמיע קולם בתקשורת, להופיע כפרשנים, להשתמש בתוארם ובדרגותיהם לביסוס עלילת הדם הנבזית.

מותר וחובה להשמיע ביקורת נגד ממשלת ישראל, שריה והעומד בראשה, זו נשמת אפה של הדמוקרטיה, חופש הביטוי הוא זכות בסיסית, ברם, הדרך להפצת הסתה פושעת, הפצת עלילות דם, רחוקה כרחוק מזרח ממערב.

מפיצי עלילות הדם, האוטו אנטישמים, ראויים להוקעה, להעמדה לדין, בידיעה או שלא בידיעה, חלקם הם המקור לתעמולת האוייב, הם כחומר ביד האוייב, מספקים סחורה שכולה שקר ורמייה, כזב והבל, הם הפרזנטורים של התעמולה מאיראן, דרך החיזבאללה ועד החמאס, הם החרפה היהודית במלא כלימתה.

בעיצומה של תופעת החזרה בתשובה ההמונית אי שם בסוף שנות התשעים של המאה הקודמת, ואני עול לימים ביקשתי לפצח את סוד הנהירה אל המגבעת, החליפה, הסיגופים הציציות המתבדרות ברוח וזקן הפרא שצמח לתפארה, השינויים החיצוניים והפנימיים המהירים כל כך המתחוללים בנפש האדם, החוזר בתשובה.

במסע הברור האיר לי תלמיד חכם מופלג, יסוד נפשי של חלק מהשבים בסערה אל בוראם, לאחר שגילו את האור והשילו מעליהם את בגדי החולין ממהרים לעטות את בגדי מלך מלכי המלכים החדשים.

מצטט מהזיכרון: "זוהי לרוב אהבה של פח דלק הבוערת באחת עד לב השמיים ודועכת באותה המהירות ולא אהבת הגחלים הלוחשות, המלחכות, המחממות אחת את רעותה, המבעירות לאורך זמן את הנמצאים עימם.

"אלה גם אלה יהודים טובים, אלה מבקשים לכפר על עברם, אלה מבקשים לספר את סיפורם מרגע שיבתם ליהדות, ולכן המציאות הקיצונית אותה אנו פוגשים אצל חלק מהשבים, קיצונית אף יותר ממי שנולדו עם מגבעת על ראשם."

שבתי לאירוע זה כששמעתי את הסופר אייל מגד, אמן המילים, הבוחר מילותיו בקפדנות, שוקל אותן במשורה, מזקק, בורר מילה במילה כברור הבר מן התבן, מגייס את השואה למלחמת השנאה ותהליך ההיטהרות בסגנון השיעים הנוהג בימי העשורא היום העשירי בחודש מוחרם, יום האבל המרכזי של השיעים.

אייל מגד, פעם חברו הטוב של ראש ממשלת ישראל, נמרח בזפת רותחת, על גופו הונחו נוצות, הובל אל הכיכר המרכזית ועוד רגע הוצתה האש לקול תשואות השונאים, המחרימים והמתעבים.

אייל מגד חזר בו מהערכתו, הערצתו, אהבתו לראש הממשלה, אותו כינה באהבה: "חבר מכוכב אחר," מסע ההיטהרות והחזרה בתשובה שלו הפך אותו לאבי אבות הקיצוניות, בפיו גילה כי לחבריו החדשים הישנים בשמאל מוכנים[?] להיטלר על רצח העם ולא לאייל מגד שהעז להיות חבר של ראש הממשלה.

מסע ההיטהרות של אייל מגד, מעורר רחמים, אחרי ההכאה על החזה שלו על שהעז לאהוב את ראש הממשלה, החל להכות עצמו בשרשראות עם להבים קטנים, והתבטא כי התומכים בראש הממשלה מזכירים לו את הציבור של הרייך השלישי.

אייל מגד נמצא בעיצומו של מסע ההכאה העצמית וההיטהרות, הוא כבר לא שונא ומתעב באופן הקיצוני ביותר רק את ראש הממשלה, הוא גם מתעב את התומכים בו אשר בעיניו מזכירים לו את הרייך השלישי.

איש המילים מגייס את השואה, הטרגדיה של האנושות, של העם היהודי למסע ההיטהרות המורכב והמאתגר שלו, אחרי שקבע כי ראש הממשלה הוא האוייב הגדול ביותר של העם, אחרי שקבע כי חובה קדושה לסלק אותו, אחרי שפיירסם כי ידיו של ראש הממשלה מגואלות בדמם של חיילים שמסרו נפשם כדי שיישאר בשלטון.

אייל מגד, בנו של הסופר אהרון מגד, בן הארץ, אשר עסק רבות בשואה, מגייס את השואה באופן שיטתי נגד מתנגדיו, שר החקלאות אורי אריאל כונה על ידי אייל מגד, "אייכמן של בעלי החיים," בשל משלוחי טלאים למדינת ישראל, עוד הוסיף בהזדמנות אחרת: "מעוללים שואה אינסופית לבעלי החיים."

מסע ההיטהרות המסוכן בו צועד אייל מגד טרם הגיע לקיצו, השמאל, שמגד היה בשר מבשרו, מסרב עדיין לסלוח, לכפר, לשכוח, על הקשר עם ראש הממשלה.

גם לאחר שהתנער מכל קשר לראש הממשלה, התנער מהעצמי הקודם, השמיץ, ביזה, תקף, האשים, עדיין בשמאל מוזכר אייל מגד כחבר של שנוא נפשם, ועל זה אין כפרה.

לאייל מגד לא נותרה ברירה אלא לפעול באמצעות דימוי השואה, דימויים נאציים, להתחנן על נפשו החוטאת, המיוסרת בגין הקשר עם ראש הממשלה, בתפילה ובתקווה כי יסולח לו והוא סוף סוף יחזור לחיק הנעים והחמים של הליברלים, הנאורים, אנשי הקדמה, אנשי האור, אדוני הארץ.

עמנואל בן סבו

מדוע איזנקוט זוכה לפופולריות גבוהה כל כך, שבעטיה הוא המועמד המוביל בסקרים לראשות הממשלה?

הסיבה לכך היא העובדה שהוא מגלם את ההיפך הגמור מכל הרע והמכוער שמייצג נתניהו, וככזה הוא סמל לתיקון המיוחל.

ממשלת נתניהו היא ממשלה שמרכיב מרכזי בה הוא משתמטים, שעיקר מעיינם בפוליטיקה הוא שמירה על ההשתמטות, הנצחתה ועיגונה בחוקה, והם יושבים בקבינט השולח את בנינו ובנותינו לשדות הקרב, שחלקם לא שבים מהם, וגאים בנכדיהם העריקים.

הילדים שנתניהו חינך ירדו מן הארץ. היורד לגולת התפנוקים והבטלה במיאמי, זורע משם רעל, הסתה, קונספירציות ועלילות דם נוראיות נגד צה"ל, השב"כ ומערכות המדינה. את, אתה ואני מממנים את אבטחת חיי ההוללות המושחתים הללו ממיסינו.

נתניהו מגלם שחיתות, שקרנות, נוכלות, נהנתנות, תחמנות, אגואיזם, תעופה עצמית על-קולית, נרקיסיזם, מגלומניה, אני ואפסי עוד, המדינה זה אני.

נתניהו מגלם בריחה מאחריות, הטלת אשמה על מחדליו וכישלונותיו, בעיקר כישלונו הגדול – המחדל שהביא ל-7 באוקטובר, על כל העולם וגיסתו, ורק הוא אינו נושא בשום אחריות. לעומת זאת, הוא האחראי הבלעדי, אין עוד מלבדו, לכל הצלחה, אמיתית או מדומה. בשתי מילים: אפס במנהיגות.

איזנקוט מגלם את ההיפך המוחלט. הוא מגלם יושרה, אמינות, אחריות, פשטות, אמת, דוגריות, צניעות, ענייניות; הוא מגלם מנהיגות של דוגמה אישית, של גולנצ'יק, לוחם בכל רמ"ח איבריו, מחפ"ש בגולני, דרך סולם הפיקוד עד הפיקוד על החטיבה ומשם והלאה עד תפקיד הרמטכ"ל. הוא חינך את בניו למסירות אין קץ למדינת ישראל, ואיבד במלחמה את בנו ושניים מאחייניו. הוא מודל המנהיגות הראוי.

האם די בכך כדי להיות ראש הממשלה?

לבטח די בכך כדי להיות טוב יותר מהנוכחי. אבל ספק האם הוא המתאים ביותר להנהיג את תיקון המדינה בעידן הפוסט-ביביסטי שיבוא, בע"ה (בעזרת הבוחר) בעוד חודשיים וחצי. אני מעריך מאוד את איזנקוט, אך מעדיף על פניו את נפתלי בנט.

בעייה אחת שמפריעה לי אצל איזנקוט הוא עמעום המסרים המדיניים. ברור שהוא לא אותו סס00מולן שמכונת הרעל הביביסטית מציגה. אבל מה דעותיו? בראיון עומק לדנה וייס בחדשות 12 הוא גיחך על התדמית שהיריב מייחס לדעותיו, ולפחות פעמיים חזר על המשפט: "אני יודע בדיוק מהן עמדותיי." יפה! אבל גם אני רוצה לדעת מהן עמדותיך. אתה רוצה לשכנע אותי לתמוך בך, הסבר לי מה אתה מציע. אני מניח שהאסטרטגים, התדמיתנים ויועצי התקשורת מייעצים לו לשמור על ערפל טקטי, כדי לא להרגיז אף אחד. ובינתיים זה עובד לא רע. אבל ממנהיג מצופה להתוות דרך, לא להסתיר אותה.

בנט, לעומתו, מציג את עמדותיו, והן קרובות מאוד לשלי. תמציתן: הירדן הוא גבולה המזרחי של מדינת ישראל. לא תהיה ריבונות זרה ממערב לירדן. שטחי A ו-B יישארו אוטונומיה אזרחית פלשתינאית. ישראל תעמיק את אחיזתה בשטחי C. תפיסת ביטחון יוזמת, נועזת והתקפית.

בעיה שנייה שמפריעה לי היא עמדתו של איזנקוט בנושא השתמטות החרדים. הוא מדבר על אחוזי פטור, כלומר צמצום תופעת ההשתמטות במקום מיגורה. הניסיון מלמד שאחוזי הפטור מנציחים את ההשתמטות. בנט, לעומתו, וכמוהו ליברמן, טרופר והנדל, מדברים על גיוס לכל. אני – בדעתם, ועל כך אכתוב בהרחבה במאמרי הבא.

בנט הוא פוליטיקאי מנוסה, שמילא בהצלחה תפקידים מיניסטריאליים משמעותיים, והעיקר – הוא היה ראש ממשלה מצוין, שהחל לנהל את המדינה, אחרי שנים רבות תחת נתניהו, שבהן המדינה אינה מנוהלת. שריו באו לעבוד למען מדינת ישראל ואזרחי ישראל באופן ענייני וקידמו את המדינה בכל התחומים. אני מאמין, שאילו נשאר בשלטון, לא היתה מתקפת 7 באוקטובר.

בנט היה ראש ממשלה מצוין בתנאים פוליטיים קשים ביותר, ללא עורף פוליטי של מפלגה גדולה, אלא בראש מפלגה קטנה עם חוליות חלשות כמו הנמושה זיבורית סילמן, היום שרת התנינים, ומול אופוזיציה-למדינה בהנהגת הצמד-לא-חמד ביביטיבי, שחיבלו במדינה כדי להפיל את הממשלה. טרור אישי ממוקד בחוליות החלשות הביא לנפילת הממשלה אחרי שנה וחצי. אפשר לומר שבנט ראוי לעונש על כך שהביא לחיינו את סילמן, אבל אנחנו איננו ראויים לעונש הזה. אין ספק שבעוד הוא הצליח מאוד כראש הממשלה בניווט המדינה, הוא נכשל בניווטה הפוליטי של הקואליציה. את הלקח הזה הוא למד, ואם ייבחר שוב, הוא ינהג אחרת.

ניצחון של בנט יהיה צדק פואטי, שבו מי שהצטיין והופל בשל רוע, שב להמשיך את מפעלו כראש הממשלה.

אני מודע לכך שהיום דומה שאין לו סיכויים, אך דברים עשויים להשתנות. אולי, למשל, חבירה של ישראל ביתנו אליו יכולה להביא לשינוי הזה.

אני מייחל לכך שנתניהו ייפול מהשלטון ובנט יחליף אותו.

קרוב לשעתיים ישב היושב ראש מאחורי שולחן הנשיאות – עדשות המשקפיים הסתירו אך מעט את העייפות הרבה שנשקפה מעיניו. הוא ידע ששום דבר לא ייצא מהכינוס הזה, ששוב יגיעו רק קומץ מתוך ארבע מאות החברים, שקצת מהם יעלו על הבימה וישיאו עצות של כלום, ששוב יישאר הוא עם החוב הכספי הכבד, עם עובדים שלא קיבלו את שכרם חודשים. הוא ידע מראש שלאיש לא יהיה רעיון בעל סיכויים להתממש, כי כולם פשוט לא קורצו מן החומר הנכון, כולם בטלנים כשמדובר בכסף של עצמם, קל וחומר בכסף של האגודה, נכון יותר לומר, בכסף שאין לאגודה. זה היה צורך כזה מטריד לשתף אותם בצרות שלו, שיידעו לפחות כמה קשה לנהל את אגודת הסופרים, כשמשרד התרבות איננו עומד בהבטחותיו ואיננו משחרר תקציבים, והעירייה מתנערת ממנה בבוטות, ואף עושה כל שביכולתה לגמד את מעמדה של האגודה, שפעם נוסדה ונוהלה על ידי ביאליק בכבודו ובעצמו. לא מכבר התבשר היושב ראש כי העירייה מבטלת את בלעדיותה של האגודה, שנשמרה מזה שישים ושש שנים, בקביעת השופטים לפרס ביאליק – מה יכול להיות יותר אבסורדי מזה, יותר מדכא?

עכשיו הם יושבים מולו אולי ארבעים, אולי פחות, וכמחצית מהם כבר עלו אל המיקרופון והציעו הצעות שבאמת אינן ראויות להישמע, כי מה שהם יכלו להעלות על הדעת, הוא עצמו כבר ניסה, ונכשל וחזר ונכשל, וכל מי שיכול לעזור במשרד או בעירייה הרי רואים בו טרדן חסר תקנה. אם החברים חושבים שמה שהם מציעים יש לו איזה סיכוי, אז אדרבה, שהם יפנו בעצמם, כי לו כבר נמאס להתבזות, וכבר קשה לו לחזור פעם ועוד פעם על כך שבדיוק מה שמציעים לפניו, בדיוק במילים אלו דיבר עם ורשבסקי מהעירייה, והוא פשוט גיחך בביטול, וביקש שישאירו לו מזכר, ועד עצם היום הזה לא התפנה לענות, ובאמת אם הם עומדים על כך שיש לדבר שוב עם העירייה, ואפילו עם ראש העיר בעצמו, אז באמת, שיקימו ועדה של חברים, והיא תקבל את כל המידע הדרוש ממנו, אבל בשום אופן שלא ידרשו ממנו עצמו להיות חבר בה, כי זה למעלה מכוחו.

הנה, כך חולפת לה תהילת העולם – כמה נלחם כדי לשבת על הכיסא הזה, כמה מאבקים ניהל ובכמה תככים היה צריך להיות מעורב שלא בטובתו, וכמה יצרים רעים נחשפו לעין כול, והנה, כשכבר זכה להיות יושב ראש, וכבר התרחשו כל אותם אירועים שלמענם כדאי ללכלך פה וידיים, כמו פגישות עם שר החינוך ושר התרבות והנשיא, אפילו ראש הממשלה, וגם הנסיעות במשלחות של סופרים לכל כנס עולמי חשוב ובלתי חשוב – כשכל זה כבר קרה, פתאום קמים להם חברים ומקימים להם איגוד משלהם, ומצליחים להשיג תקציבים ותומכים וגב של ההסתדרות ואהדה רבה מהמושכים בחוטים, והוא עצמו נשאר עם החורבן הזה שירד על האגודה, ועם הרמת הכתפיים של כל מי שבעבר, עם קצת לחץ, שיחרר כספים שהגיעו לאגודה בדין.

והרי ידע שיועצים טובים יש מעטים, והם הולכים ומתמעטים ככל שהמצב נעשה יותר קשה, וידע גם ידע שדברנים יש הרבה, בוודאי באגודת הסופרים, וכי שום דבר של ממש לא ייצא מן הכינוס, אלא שבאמת כבד העול מנשוא, ועצם הידיעה שעוד כמה עשרות חברים שותפים לפחות לידיעה המרה על מצבה העגום של האגודה, יש בה כדי להקל. וחוץ מזה, מי יודע? אולי באמת צריך לסגור את העסק ולהשאיר את המפתחות, הרי ישאלו אותו אז בצדק, מדוע לא הביא את העניין לידיעת האסיפה הכללית? לפחות…

אחד אחד עלו המציעים אל המיקרופון והציעו לו מה לעשות. רק החדשים, אלה שמקרוב התקבלו לאגודה, אלה שממש לא היה להם מושג איך האגודה הזאת מתנהלת, רק הם התנדבו לדבר עם עיתונאים, עם ראש העירייה, עם חבר באגף התרבות.

"תראה, יש פה יהודי שמצביע כבר שעה…"

"היהודי" באמת הצביע מזה זמן רב, אך משום מה התעלמו ממנו, אולי משום שבניגוד לשאר החברים, הוא לא צירף צעקה לידו המונפת. ברנהולץ, אחד החברים הוותיקים, לא יכול היה לשאת את העוול, והצביע על האיש.

היושב ראש הנהן:

"בבקשה, שיעלה."

האיש התרומם אט אט, קודם ראו את המגבעת החומה המקושטת בנוצת טווס ירוקה, אחר כך ראוהו הכול בכל הדרו: זה היה ישיש שעבר מכבר את גיל השמונים, לבוש בחליפה חומה, חולצה לבנה בוהקת ועניבה בעלת פסים ירקרקים, לבוש שנראה חסר שחר לחלוטין באולם בית הסופר שמזגנים עייפים גנחו יותר משקיררו (באולם מילא, אך איך הוא הגיע עד לאולם בחום ובלחות המדכאים של תל אביב בשלהי הקיץ?) הוא התנדנד מעט, יצא מן השורה וניגש אל הבימה, אלא שהעלייה במדרגות הגבוהות היתה משימה קשה מכפי יכולתו. מייד קמו שניים (תמיד יש "שניים" – ככה קבע שופמן חוק יסוד בחוקת המוסר) ותמכו בו מזה ומזה. הוא חייך חיוך של מבוכה ושל תודה ועלה אט אט אל העמוד עליו חובר המיקרופון. ביד רועדת מעט הוציא מתוך כיסו נייר מקופל, שטח אותו לפניו, הרכיב משקפיים על חוטמו, ביקש במנוד ראש רשות מהיושב ראש והחל לשאת את דבריו:

"אני, רבותיי, זכיתי להכיר את חיים נחמן עצמו, והייתי מבאי ביתו, ואני הכרתי גם את מניה. זכורני, אני עומד במבואה, המטרייה הרטובה בידי, ומניה מנערת את מעיל הגשם שלי… וחיים נחמן ישב לו למעלה בחדר העבודה, כי לא רצה שיפריעו לו, והוא שמע שאני נכנס, ואז הוא ירד מלמעלה, ככה בכבדות, הוא היה יהודי כבד, וגם לא היה כבר בקו הבריאות, והוא פרש ככה את זרועותיו, כאילו רצה לחבק אותי, ואז הוא נתקל בגבשושית הכפל של השטיח, וכמעט השתטח מלוא קומתו, אלא שאני רצתי מייד ותמכתי בו במרפקו, וכמעט דרסתי את מניה העלובה והמסכנה, והמעיל והמטריה הרטיבו את המרבד שהיה פרוש על פני רצפת המבואה…"

"חבר… זה ממש מעניין, אבל אולי אתה מוכן לדבר על הנושא שעל סדר היום?"

"תבורי, תבורי שמי, מראשוני החברים באגודת הסופרים. כבוד היושב ראש אינו מכירני? אני תבורי, נו – 'בפאתי האתמול', ' בחלוף העיתים', 'סוסי המרכבה' – אדוני לבטח קרא את הביוגרפיה שלי – אני, כבוד היושב ראש, הייתי סופר עברי עוד ביאשי בין שתי מלחמות העולם. משה סמבטיון כתב עליי, אדוני בוודאי קרא… הוא לא היה ממש מרומניה, אלא מבסרביה, מה שנהוג לכנות – 'רומניה הגדולה', והיה צעיר ממני…

"אבל, באמת חבר תבורי, העניין, כלומר, צריך לדבר לנושא…"

"וכי סלקא דעתך שאני לא אדבר בנושא, הרי אני מדבר בנושא עצמו, אם יתאזר אדוני במעט סבלנות… איפה באמת הייתי…וגם את דוקטור שאול טשרניחובסקי הכרתי, הוא היה רופא של בתי ספר בתל אביב, והגם שהיה כבר איש מבוגר, היה עדיין שובב גדול, ופעם אפילו שאל אותי איך נראות השיקצות על נהר הפרוט, ואם היושב ראש לא היה מאיץ בי, הייתי מספר לכם קצת אנקדוטות עסיסיות מאותם הימים, אבל ככה זה בדור שלנו, ממהרים, ממהרים, אבל בסוף מגיעים לאותו המקום…"

לראשונה באותו ערב נראה חיוך על שפתיו של היושב ראש. הוא הביט אל ברנהולץ הנבוך וסימן על גרוגרתו שלו שהוא היה ראוי לשחיטה כשרה בעוון רדיפת הצדק שלו. ברנהולץ הרים כפיו למעלה כאומר: 'איך יכולתי לדעת?'

"…הוא היה גר בדירת רווקים, ועל קיר הבית היה שלט "דוקטור צ'רניחובסקי", לא בטית ושין, אבל בצדי וגרש, ואני הייתי צעיר לימים, ממש עול ימים, ונראיתי כתפוח בעצי היער. היום קשה להאמין, ואני ישבתי לפניו בסטודיו שלו והשמעתי לו שיר געגועים לציון מהגולה הרומנית, והוא טפח לי על השכם, אבל לא בזה העניין…"

תבורי שוב פשפש בכיס המקטורן ביד רועדת, מלמל לעצמו בעצבנות, והוציא נייר מקופל אחר, יישר אותו בשתי ידיו והחל לקרוא:

אני משתין בקשת זהובה

ומשרטט שמיניות בחול.

אדים חמים עולים, והגוף נינוח.

האושר עובר זורם, מרעיד את הלב, צמרמורת בגב.

אני מתרוקן

ומתמלא חרדה

לבאות:

הטפטוף העכור, המכאיב

של ימי הזקנה.

"חבר תבורי, באמת, יש ערבי שירה, יש ערבי קריאה, עכשיו זה לא… כלומר, זה ממש לא לעניין…"

"כבוד היושב ראש, אם זה לא לעניין, אני ממש לא יודע מה כן לעניין!"

הראש של הזקן החל לרעוד, והכול חשו שפה הולך להתרחש אסון. היושב ראש התעשת, ולחש, כאילו לעצמו:

"שיהיה, תמשיך…"

תבורי לא התרצה, הוא אסף את הניירות, פניו האדימו מעלבון, הוא הביט ימינה ושמאלה. ברנהולץ קם ורץ אל הבימה לסייע לזקן לרדת במדרגות. כל הדרך אל כיסאו הוא מילמל משהו בלתי מובן. כשהתיישב, הוא פנה לאחור, הביט אליי ובתוכחה גדולה אמר, כמעט צעק:

"הוא הפסיק אותי! הוא קטע את דבריי, הוא…"

בידו הרועדת הוא הושיט לעברי את הניירות שבידו – הם היו לבנים, ולא היתה כתובה עליהם אפילו אות אחת. לובנו של הנייר התלכד בלובנה של החולצה הבוהקת, ואני, שלעולם אינני יודע איך להגיב על צער, פשוט הרכנתי את ראשי.

משה גרנות

* אהוד, הנה לינק לאתר בו אפשר לרכוש את ספריך, כולל "לילה בגינת הירקות הנרדמים":

https://www.obook.co.il/OBOOK/179372/ילדים-ונוער/נו%D7%A2%D7%A8/%D7%9C%D7%99%D7%9C%D7%94-%D7%91%D7%92%D7%A0%D7%AA-%D7%94%D7%99%D7%A8%D7%A7%D7%95%D7%AA-%D7%94%D7%A0%D7%A8%D7%93%D7%9E%D7%99%D7%9D

בברכה

מוטי ברגר

* אהוד: אל תשכחו! – ח"כ נעמה לזימי היא פוליטיקאית מסוכנת! היא תומכת נלהבת בעלילת הדם של חטיפת ילדי תימן שאירעה כביכול בתקופת שלטונה של מפלגת-האם שלה, מפא"י ז"ל!

*

ארכיון הגיליונות המלא של "חדשות בן עזר"

מחפשים מאמר ישן? רוצים לקרוא גיליונות קודמים?

אתר האינטרנט החדש "חדשות בן עזר במרשתת" של אלי ארגון

https://EliArgon.com

מאפשר לכם גישה נוחה, מהירה ומותאמת לנייד לכל הגיליונות שפורסמו מאז פברואר 2005 ועד היום.

1. ללא רישום: קריאה חופשית של כל הגיליונות ודפדוף בתוכן העניינים של המאמרים. העתקת קישור לכל מאמר ושיתופו לקוראים נוספים.

2. עם רישום (חינם): אפשרויות חיפוש מתקדמות לפי שם כותב/מחבר.

היכנסו עכשיו, קראו ושתפו עם חברים: https://hbe.mifgash.com

נשמח לקבל את תגובותיכם והצעותיכם.

**

אהוד: הלחץ של איראן על ארה"ב בסגירת מצר הורמוז – הוא למעשה חלק מהמלכודת המתגלגלת שמכינים טראמפ ונתניהו, המחכים בסבלנות ובעצה-אחת לסוף הקיץ הלוהט – שיביא על איראן את ההתפוררות מבית והכניעה המוחלטת!

[אנחנו חוזרים על הערכת המצב הזו כבר כמה חודשים!]

אהוד שלום,

לדעתי אתה צודק, ובסוף אוגוסט, תבוא המלחמה האמיתית באיראן.

רוני

אהוד: או שאפילו לא תבוא כי הם ייכנעו לנוכח ארבעים מעלות חום ומחסור במים, חשמל ומשכורות למנוולים.

ואולי ההתפוררות תתרחש בבת אחת – מגדל הקלפים יקרוס מחר!?

**

ג'וחא: גורל דובאי – מגדל בבל!

* *

אהוד

עכשיו שמלאו לי 90

עכשיו שמלאו לי 90

אני מרגיש כאילו

כבר מתי וחזרתי

על מצבתי תכתבו:

פ"נ הסופר

אהוד בן עזר

נכדו של יהודה ראב

* *

ג'וחא: אתם לא מכירים את טראמפ. הוא עובד עליכם ועל האיראנים – בפטפוטי התקשורת. חכו עד סוף הקיץ ותראו כיצד איראן מתפוררת בלי מים וחשמל!

בעריכת הלית ישורון

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020

הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה (kibutz-poalim.co.il)

ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978

או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il

המחיר 59 שקלים לפני משלוח

אהוד: זה הספר היחיד משירי אסתר ראב הזמין כיום לרכישה.

הכרך "אסתר ראב / כל השירים" אזל מזה שנים רבות.

ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!