ארכיון קישורים אודות צור קשר התחברות
חדשות בן עזר #2155 27/04/2026 י' אייר התשפ"ו

מאמרים

אהוד בן עזר

הערות

אהוד: ועדת חקירה צריכה לקום רק אחרי שאחרון הנוח'בות – מאות הרוצחים והאנסים העצורים אצלנו – יועמד למשפט צבאי ישראלי וייענש – כי הם ורק הם ומנהיגיהם אשמים ב"מחדל"!

למי תשווה ההיסטוריה את נתניהו וטראמפ?

תשווה אותם לצ'רצ'יל ורוזוולט!

איחולינו לבריאותו של ראש הממשלה

שעומד איתן חרף סרטן, מלחמה, עיתונות ישראלית שוחרת רעתו ו"משפט" תפור!

כפי שהקור הכניע את חיילי נפוליאון ברוסיה

ואת חיילי היטלר שצרו על סטלינגראד

כך המצור, החום, היובש, הצמא וצמצום החשמל

יביאו בקיץ 2026 את הקץ

על המשטר האיסלמו-נאצי באיראן

יוסי אחימאיר

גבעה 84 של אסף ויענקל'ה

שני לוחמים, שני אתרי הנצחה סמוכים מטרים ספורים זה מזה, על גבעה 84, במזרח עמק חפר. אתר אחד מעל פני האדמה, השני מתחתיה. 84 – על שום גובהה מעל פני הים, ועדיין היא בולטת למרחוק, משקיפה על העמק ממערב וצופה על מורדות הרי שומרון וכפריו ממזרח. ביום בהיר רואים מכאן את קו החוף על עריו ומגדליהן. גבעה אסטרטגית עמוסת היסטוריה ומלחמות. למרגלותיה שוכן קיבוץ בחן, שנוסד ב-1954, כאן על קו התפר, הקו הירוק, אל מול השומרון – אז בשליטה ירדנית.

בולטת במקום בריכת המים הנושנה שכבר מזמן איננה בשימוש. הגג שלה הפך לאתר הנצחה לסרן אסף מסטר, שנפל בקרב ב-15 בנובמבר 2023 כשהוביל עם חייליו את הפריצה של צה"ל לרצועת עזה. בן הקיבוץ, חלל ראשון של בחן.

הבריכה הזנוחה היתה המקום האהוב על אסף, בה הקים "זולה" לעצמו ולחבריו. לאחר נפילתו, חבריו ובני הקיבוץ הקימו לזיכרו את מצפה אסף היפהפה, שממנו נשקף נוף מרהיב עין, 360 מעלות. בימים אלה השלימו הקמת פרגולה מרשימה מעליו, שאליה תתנשא צמחיה ירוקה בבוא הזמן. מקום מרגש להתכנסויות של בני נוער ומבקרים מבחוץ, מתייחדים עם זיכרו של הגיבור, נהנים מהבריזה וממראה השקיעה של השמש.

אסף, בנם הבכור של מיכל וליאור מסטר, תושבי ההרחבה, גדל בבחן, שיחק בנבחרת הטניס של הקיבוץ, הדריך בתנועת הנוער והירבה לטייל ברחבי הארץ. בתום שנת שירות בכפר הנוער עיינות, התגייס ליחידת יהל"ם, עבר קורס קצינים וקיבל פיקוד על מחלקה בגדוד 60 בחיל ההנדסה הקרבית. ב"חרבות ברזל" נפל בגיבורים, ומאז הוא מונצח גם בשבילי החורשה המקיפה את בחן, בפלוגה הצבאית שמוקמה לא מכבר למרגלות הקיבוץ, להגנה על קו התפר, ובלב כל אלה שזכו להכירו ולהתרשם מאישיותו, כפי שנכתב בשלט ההנצחה בצמוד למצפה:

"חבריו, חניכיו ופקודיו מספרים על יכולת נדירה ועוצמתית להסתכל עמוק בעיניים וליצור קשר אמיתי עם כל אדם. לכל מקום שהגיע, אסף חברים, זכה להערכה והיה דמות של מנהיג שנותן השראה וכוח לסביבה וסוחף אחריו קידמה. דרכו היתה רצופת הומור, שובבות ושמחת חיים. השיג מטרות שהציב לעצמו והקפיד למצות כל רגע בחייו. אסף השאיר בליבנו את האור שלו עם הלב הכי גדול שיש, העיניים הכחולות, החיוך והשמחה."

אני פוקד לעתים קרובות את קיבוץ בחן. כיום קיבוץ רק בהגדרתו, למעשה יישוב קהילתי. רק הגרעין המקורי שלו נושא אופי "קיבוצי", עם אחרוני ותיקיו-מייסדיו, שלחמו על הגנתו במלחמת ששת הימים. רובו – הרחבה, עם בתים מפוארים של משפחות שרצו באיכות חיים – כך גם בתי הבכורה ומשפחתה.

בביקוריי במקום הפסטורלי, צמוד לגדר המערכת המחושמלת, החוצצת בין השומרון למדינה, אני הולך לרוב בעקבות אסף אל המצפה הנושא את שמו, תופס שלווה, נהנה מהנוף ומהרהר בדמותו של צעיר עם פוטנציאל אישי עצום, שהקריב חייו במלחמה באוייב האכזרי, החמאס.

באזכרה האחרונה בבית העלמין האזורי, ניצבו מאות ליד קברו של אסף, לא נרתעו מגשם הזלעפות. קבר ראשון של חלל צה"ל שניכרה בו. תחת מימטרים, עם מיטריות בידיהם, עמדו בני המשפחה, המוני חבריו של אסף, חברי בחן וישובים סמוכים, האזינו לדברי ההספד קורעי הלב. ממאנים להתנחם.

בחול-המועד פסח שוב פקדתי את מצפה אסף. והנה לצידו אני מגלה מחפורת שזה מקרוב נחשפה, מובילה אל פתח נמוך, חסום בשער צהבהב. סקרנותי הובילה אותי מטה. החלקתי מטה על האדמה הרטובה, השער נפתח בקלות פנימה. כופפתי ראשי ומצאתי עצמי בתוך חלל תת-קרקעי מבוטן ומעוגל, חשוך, משתאה לנוכח מראה עיני לאור מצלמת האיי-פון.

מישהו השקיע כאן באחרונה ממירצו על מנת לחשוף את המקום, לנקותו, אף טרח להציב תמונות היסטוריות על הבטון – בחן בימיה הראשונים, הגבעה שהפכה ליעד מבוצר בשנים שקדמו למלחמת ששת הימים, תמונה וסיפור חייו של יעקב (יענקלה) כפרי, שנפל כאן על גבעה 84 במלחמת היש"ע 1967. החשיכה לא איפשרה לי לקרוא את הכתוב. צילמתי אפוא וביציאתי יכולתי לקרוא בבירור – סיפור מדהים על עוד גיבור ישראלי, חלל מערכות ישראל, ששמו כמעט בלתי נודע.

מי אתה יענקל'ה כפרי ז"ל? אני קורא: יליד פולין, 1927, בן יחיד להוריו, שעלה ארצה בגיל שש. ב-1948 התגייס לחיל השיריון, שירת ביחידת "שועלי שמשון", ובקרב על חוליקאת נפגע בשתי רגליו. היה חשש שמא ייאלצו לקטוע אותן, אבל הוא המשיך בשירותו, נתמנה למפקד גוש כנרת, עלה בדרגות על לסגן-אלוף. ערב ששת הימים הוצב להגנת מרחב השרון בקיבוץ בחן. ביום השני למלחמה, נפל יענקל'ה כפרי מפגיעה ישירה של פגז ירדני.

וכך מסופר עליו בדף המוצמד לקיר המעוגל במעמקי האדמה: "היה בו השילוב המופלא של איש השלח, האת והרוח, שהספיק לעשות כה רבות בתחומים הנ"ל. דינמיותו היתה בלתי נלאית, התמסרותו ללא גבול, ניסיונו הצבאי רב – ויחד עם זה מצניע לכת, דוגמא ומופת לפקודיו, למתיישבים ולאנשי ספר... אהבה מופלאה קשרה אותו לנוף הכנרת מצד אחד ולירושלים העתיקה מצד שני.

"ערב מלחמת ששת הימים שוחח טלפונית עם רעייתו ואמר לה: 'תראי, הכול יהיה בסדר. צה"ל ינצח. העיר העתיקה תהיה בידינו ואנו נבקר בימים הקרובים אצל הכותל המערבי.' בשיחה עם חבריו אמר להם: 'יש לי חשבון ארוך עם הסורים, וכאשר יעלה צה"ל על רמת הגולן, אני אהיה שם בכל מחיר' – אולם הוא לא הגיע לשם." הוא הוצב בחזית השרון והיה החלל היחיד בקרב על בחן.

תהיתי, מי הוא זה שחשף את הבונקר התת-קרקעי הזה, טרח להנציח בו את מלחמות הקיבוץ ואת הקצין שחש להגנת המקום והשרון כולו? הופניתי אל בן הקיבוץ, הלל צסלריס, בן למייסדים, עולים מארגנטינה, מורה לחינוך וגיאוגרפיה, מורה-דרך, שחוקר זה שנים רבות את סודות גבעה 84. הוא זה שלקח על עצמו יחד עם שני בניו לחשוף את המחפורת שהיתה מכוסה צמחיה ואבנים, נסתרת מעין כל.

"זה לא בונקר" – הוא מתקן אותי. "זה היה חדר מנוחה, שמחבר בין שתי תעלות קשר, ממש כמו בגבעת התחמושת ובקסטל, התעלות הובילו לשלושה בונקרים, שחלשו משלושה כיוונים על כל הבקעה ממזרח." בסיור קצר מסביב לגבעה, אנו מגיעים לאחד הבונקרים הללו, שנותר בשלימותו.

"הגבעה היא לאמיתו של דבר תל בן 5,000 שנה, עוד מתקופת הברונזה," יודע הלל לספר. "מעליה שרידי כנסיה ביזנטית. מצאנו כאן 14 גתות וכמה בורות מים. כאן זה המותניים הצרים של המדינה. לא היה כאן כלום ב-1948. היישוב הכי מזרחי אז בעמק חפר היה קיבוץ המעפיל. כוח עיראקי שהגיע ממזרח, ביקש לחצות את המדינה לשניים. התנהל קרב במושב גאולים ואדם אחד הציל את המצב, אולי אף את המדינה שזה רק קמה: ירה לעברם פגזים מתותח נפוליונצ'יק והניס אותם לטול-כרם. היה זה שאול אפק, אביה של מיכל הרצוג אשת נשיא המדינה." גדוד של חטיבת אלכסנדרוני תפס את גאולים והתבסס במקום.

העיראקים חזרו וניהלו קרב עם כוחותינו סביב הכפר הערבי קאקון, ששכן על תל מתקופת הממלוכים, והונסו גם משם. במקום כפר של פורעים ערביים, קאקון הוא כיום אתר טבע יפהפה, סמוך למושב גן יאשייה. גבעה 84 שנכבשה אף היא, נמצאת בתחומו של קיבוץ בחן. "עיראק היא המדינה הערבית היחידה שאין לנו עימה עד היום הסכם הפסקת האש," מזכיר הלל. ואכן, ב-1991, במלחמת המפרץ, היא שיגרה לישראל טילי סקאד במשך 41 ימים.

הלל צסלריס לקח על עצמו להפוך את הגבעה לאתר מורשת משוקם ומתוחזק. מה שלא נעשה בכל שנות הקיבוץ, נעשה עתה בידי אחד מבניו, משוגע לדבר. "גבעה כזאת אין בשום מקום אחר בארץ, זהו המקום היחיד בשרון שבו אפשר לראות את קו ההגנה ב-1967.יש פה פוטנציאל מטורף," הוא מתרגש.

בלי לחכות לעזרת המוסדות, חשף בימים אלה את חדר המנוחה של הלוחמים. "אתה יודע מי נפל כאן על הגבעה?" – שאל אותו יום אחד שלמה הלפר, ממקימי בחן שהלך לעולמו לפני כשנתיים. הלל לא ידע, ולשלמה לא היה הרבה להוסיף: "בחור נחמד, לא זוכר את שמו." לעצמו אמר הלל: איך אני לא יודע, איך לא הינצחנו את יעקב כפרי?

המחשבה הראשונה היתה להפוך את בריכת המים לאתר מורשת ובו פינת הנצחה לכפרי ז"ל. פנייתו למועצה להנצחת החייל במשרד הביטחון נענתה בחיוב, אבל 7 באוקטובר עצר הכול. "יש יותר חיילים להנציח מ'חרבות ברזל' מאשר את חלל מששת הימים", נאמר לו.

המחשבה על בריכת המים פנימה קרמה עור וגידים בפרוגרמה שהוכנה. הוריו של אסף מסטר היו בעד, אך הרעיון התמסמס בגלל חיסרון בכספים. במקום זאת, קם המצפה על גג הבריכה והתקבע כאתר לזיכרו של חלל "חרבות ברזל". ההנצחה לגיבור שנפל על הגבעה 56 שנה קודם לכן נמצאת אפוא, בינתיים, מתחת לאדמה בחדר המנוחה של לוחמי ששת הימים, בחזית השרון.

הטובה המבוטנת, הקבורה באדמה, שעל הקיר שלה רשומות קורותיו של יעקב כפרי, נדרשת לחיזוק הבטון ולתחזוקה. היא חלק מקו ההגנה שהוקם כאן לאחר מבצע "קדש" בסיני, 1956. דרוזים הם שחפרו את התעלות, המחברות בין שלושה בונקרים, אשר שניים מהם, לדברי הלל, מתוכננים לשיפוץ. אבל מאין יבוא הכסף? בוודאי לא מאנשי קיבוץ בחן.

הלל הפיק חוברת קטנה, פרוגרמה, על מהות האתר וחשיבותו, הצליח להביו לדיון את נציגי המועצה המקומית עמק חפר, רשות הטבע והגנים, המועצה לשימור אתרים, קק"ל, אך הנושא טרם התקדם. "אם הצלחת להביא אל השולחן את כל הגורמים האלה, נאמר לו, אולי נפקיד בידך את השיחות עם הפלשתינים..." אולי משרד המורשת יעשה כאן משהו? תוהה הלל.

בינתיים הוצב על הגבעה שלט כחול של המועצה לשימור אתרים, תחת הכותרת: "המותניים הצרים" של מדינת ישראל. נאמר בו כי ממדי "המותניים הצרים", 20-14.5 ק"מ, נקבעו בהשפעת הסכם שביתת הנשק בין ישראל לבין ירדן ועל סמך הישגיה הצבאיים של ישראל באזור, במהלך מלחמת העצמאות. "המותניים הצרים" היו סיכון אסטרטגי לישראל, הן בשל האפשרות שכוח צבאי עויין, מן השומרון, יגיע במהירות אל חוף הים וינתק את הקשר היבשתי שבין צפון הארץ לבין מרכזה ודרומה, הן בשל המרחק הקטן שבין הגבול ממזרח לבין ריכוזי האוכלוסייה הישראלית באזור המרכז והשרון, והן בשל העובדה שבשטחים אלה עברו תשתיות לאומיות רבות של ישראל. ועוד נאמר בשלט, כי קיבוץ בחן ניצב באחת הנקודות הצרות ביותר שבין הים התיכון לממלכת ירדן, ולכן ספג הפגזות כבדות ביומיים הראשונים של מלחמת ששת הימים.

עוד שלט של המועצה לשימור אתרים מוצב למטה, לצד תותח מסוג 25 ליטראות מיושן שמזמן יצא מכלל שימוש בצה"ל. שני תותחים כאלה השתתפו בהגנה על בחן. על שלט זה נזכר שמו של המפקד, יעקב כפרי ז"ל.

מ"המותניים הצרים" יצא סרן אסף מסטר, בן 22, מביתו בבחן להגן על ישראל ויישובי עוטף עזה, והרחק מהבית, ברצועת עזה, נפל. ואל "המותניים הצרים" הגיע סא"ל יעקב כפרי, בן 40, להגן עליהם ועל השרון, וכאן על גבעה 84 שמעל בחן נפל. גבעה אחת, שני גיבורים, שלוש מלחמות.

הלל ואני ניצבים על הגבעה עתירת המורשת וההיסטוריה, בין המצפה המזדקר אל על לבין חדר ההמתנה התת-קרקעי, צופים מערבה ומזרחה, רואים את בחן המשגשגת, את בת חפר המתרחבת, ויודעים כי בזכות גיבורים שכאלה, ובזכות ממשיכיהם בכל יחידות צה"ל, יישובי העוטף במערב הנגב בטוחים יותר, כמו גם יישובי קו התפר בשרון.

מכאן רואים בבירור את גדר המערכת ומאחוריה טול-כרם העויינת. מפעם לפעם קולות המואזין עולים ממנה, אף נשמעים צרורות של ירי. חיילי צה"ל נלחמים בתאי הטרור בעיר הערבית, אשר רק כ-15 ק"מ מפרידים בקו אווירי בינה לבין העיר העברית נתניה, לחוף הים התיכון.

יוסי אחימאיר

יורם אטינגר

שינוי המשטר באיראן מחייב DNA חדש.

תקדים ונצואלה?

שינוי משטר נוסח ונצואלה – במסגרתו דרג שני מקבל את השלטון – מהווה אשלייה הרסנית בהקשר של איראן, הנשלטת מאז פברואר 1979 על ידי משטר אייתוללה מונחה-אידיאולוגיה פנאטית, המחוייב להכניע את המשטרים הסונים "המשומדים" ואת "השטן האמריקאי הגדול".

כל מרכיבי המשטר מונחים על ידי אידאולוגיה שיעית-תריסריונית קנאית ואפוקליפטית בת 1,400 שנה, העליונה על פני שיקולים כלכליים, דיפלומטיים, פוליטיים וצבאיים ופיתויי תאוות-בצע. למעשה, משמרות המהפכה הם הנציג האסטרטגי האותנטי ביותר של אידאולוגיית האייתוללה – מודל לחיקוי של הקרבה עצמית למען היעד העליון: מהפכה שיעית אסלאמית עולמית.

לפיכך, בניגוד להפלת מדורו, מנהיג מושחת, רודף בצע וסוחר סמים בוונצואלה, שינוי משטר באיראן מחייב יצירת DNA חדש, הכולל עקירת חוקת האייתוללה והתנערות ממנה, וכן תוכנית הלימודים, דרשות יום שישי במסגדים והתקשורת הרשמית.

התנערות מחוקת האייתוללה

*חוקת הרפובליקה האסלאמית של איראן משנת 1979 היא מפת הדרכים לחזון האייתוללה. היא מניחה את היסודות הדתיים, האידאולוגיים, ההיסטוריים והאסטרטגיים להתנהלות שיטתית, קנאית, אלימה ואנטי-אמריקאית בזירה הפנימית, האזורית והגלובלית. התנהלות זו הפכה את איראן מ"השוטר האמריקאי במפרץ הפרסי" למוקד עולמי מרכזי אנטי-אמריקאי (בשיתוף פעולה עם סין, רוסיה, צפון קוריאה וחיזבאללה) של מלחמות, טרור, סחר בסמים, הלבנת הון והפצת מערכות צבאיות כגון אספקת רחפנים קטלניים לברוני סמים במקסיקו, קולומביה, בוליביה וברזיל.

*חוקת האייתוללה מספקת הנחיות לייצוא המהפכה האסלאמית ע"י חתרנות, טרור, מלחמות אזרחים, הפצת טכנולוגיות בליסטיות, סחר בסמים והטפה דתית במזרח התיכון, אפריקה, אמריקה הלטינית ("הבטן הרכה" של ארה״ב) ועל אדמת ארה״ב.

*החוקה שואפת לניצחון המדוכאים ("מוסטדאפין"– כגון איראן, סוריה, לבנון, ונצואלה, קובה וניקרגואה) על המדכאים והיהירים ("מוסטכבירון" – כגון "השטן האמריקני הגדול", סעודיה וישראל).

*היעד האסטרטגי של החוקה הוא הקמת חברה שיעית אוניברסלית המבוססת על תורת חומייני, והכנעת המוסלמים הסונים ה"משומדים" והלא-מוסלמים ה"כופרים". ניצחון על העריצות האמריקנית!

תוכנית הלימודים משקפת את הDNA-.

*דמוקרטיות מערביות נוטות להסתמך על דיפלומטיה ומשא ומתן עם משטר האייתוללה, המפגין מומחיות באמנות ה"תקייה" (הטעיה/הונאה המותרת על פי הקוראן). יתירה מזאת, מאז 1979 ממנף המשטר את הדיפלומטיה כרוח גבית לפעילותו האנטי-אמריקאית במפרץ הפרסי, במזרח התיכון, באפריקה, באמריקה הלטינית ואף על אדמת ארה״ב.

*המערב נוטה להתעלם ממשקלה המרכזי של תוכנית הלימודים כנציגה האותנטית ביותר של האסטרטגיה, הטקטיקה והחזון האנטי-אמריקאי הקנאי והאפוקליפטי של משטר האייתוללה: הפלת כל המשטרים הסונים הפרו-אמריקאים והכנעת המערב ה"כופר", ובראשו "השטן האמריקאי הגדול."

*תוכנית הלימודים תואמת את החוקה, הדיכוי הפנימי של מיעוטים אתניים ודתיים, דיכוי נשים, והפצת טרור אנטי-אמריקאי. היא משקפת מחויבות אפוקליפטית למהפכה אסלאמית עולמית אנטי-אמריקאית.

*מאז 1979 משמשת תוכנית הלימודים קו-ייצור יעיל להשקפת עולם אנטי-אמריקאית, טרור וסחר בסמים.

*על פי מחקר IMPACT-se ממרץ 2026:

"ארה״ב מתוארת בשיטתיות כ'השטן הגדול', אוייב עיקרי של הרפובליקה האסלאמית.... מלחמתנו היא מלחמת אמונה שאינה מכירה בגבולות גיאוגרפים... יש לגייס כוחות אסלאמיים ברחבי העולם... דוקטרינה מיליטנטית בלתי מתפשרת...

"לאיראן תפקיד מוביל בקידום המהפכה החומייניסטית העולמית... האדרת הג׳יהאד והשוהאדה מודגשת ע"י תיאורים גרפיים של לוחמים ומחבלים...

" הדגשת השנאה ל'מערב האימפריאליסטי... דחייה מוחלטת של ערכים מערביים... התלמידים לומדים כי הם תחת איום מתמיד, בעיקר של ארה״ב...

"ימי מחאה שנתיים אנטי-אמריקאים בבתי הספר... ארה״ב מוצגת כאויב שטני של האל...

"תוכנית הלימודים מעצבת תלמידים כחיילים במאבק עולמי לקידום המהפכה האסלאמית... מוות, כולל שוהאדה, מוצג כחוויה מבורכת...

השורה התחתונה

של משטר האייתוללה הפך אותו למוקד מרכזי של מלחמות, טרור, סחר בסמים והפצת מערכות צבאיות מתקדמות. לא ניתן לקדם את היעד של צמצום ומניעת טרור ומלחמות כל עוד מוקד האייתוללה פעיל.

ה DNA-מורכב מחוקה, תוכנית לימודים, דרשות יום שישי ותקשורת רשמית.

*סיום ומניעה של טרור ומלחמות מחייבים שינוי משטר באמצעות שינוי הDNA- ולא רק החלפת מנהיגים, כלומר – עקירת מורשת האייתוללה מן השורש.

השגריר (בדימוס) יורם אטינגר

רון בריימן

המצר שנשכח והשתיקה הישראלית

העולם כמרקחה. בגלל אחוזים בודדים מתפוקת הנפט העולמית (שאפילו אינם דרושים לה) שינתה ארצות הברית את מטרות המלחמה באיראן ומייחסת חשיבות עליונה למצרי הורמוז. העכבר ששאג מארמון אליזה בפריז כבר מאיים שישלח "כוח" משימה למפרץ במטרה להבטיח את חופש השיט שם. הפקיסטנים העוינים מתווכים, הטורקים העוינים זועמים, ו"המפרציות" נלחצות. כל העולם מוטרד מההתנכלות האיראנית לחופש השיט במצרים. הצביעות חוגגת. אבל, לא חופש השיט חשוב לעולם "החופשי" אלא אחוזים בודדים במחיר הדלק.

לא רחוק ממצרי הורמוז, מן הצד השני של חצי האי ערב, יש מצר אחר, מצר באב אל מנדב ("שער הדמעות"), אשר מאוים על-ידי שלוחיה של איראן, החות'ים. חסימת מצר זה, או אפילו האיום בחסימתו, מכוונת קודם כל נגד ישראל, ומשתקת לחלוטין את נמל אילת ואת מקום התעסוקה הגדול ביותר של העיר הדרומית של ישראל.

אבל, לא רק ישראל נפגעת ממצב זה. גם מצרים, שתעלת סואץ מהווה עבורה מקור הכנסה עיקרי, נפגעת, ושותקת. גם סעודיה, שברשותה צינור נפט המוביל אל נמל ינבוע בחוף המערבי שלה (חוף ים סוף), צינור המאפשר לה לייצא נפט לאירופה דרך תעלת סואץ, נפגעת ושותקת. רק יציאה מים סוף דרומה, דרך מצר באב אל מנדב, עלולה להיחסם בפניה. ולצורך זה, גם "המפרציות" יכולות להשתמש בצינור הסעודי. אבל, הן משותקות על-ידי ההפצצות האיראניות ואינן משתמשות בנשק הרב שרכשו מארה"ב.

וישראל? מישהו שמע שישראל מוחה על מניעת חופש השיט ממנה ואליה במצר באב אל מנדב? בעבר יצאה ישראל למלחמה עקב חסימת חופש השיט למפרץ אילת. והפעם? מישהו שמע על דרישה ישראלית מארצות הברית להתנות כל הסכם עם האיראנים בחופש השיט גם במצר באב אל מנדב? יש מתלהמים בירושלים הבירה ובקריה בתל-אביב, אבל בהקשר של המצר שנשכח הם ממלאים פיהם מים. האם ויתרה ישראל הרשמית על העיר אילת כשם שהיא מתנכרת לצפון? מה פשר השתיקה הרועמת?!

ד"ר רון בריימן היה יו"ר חוג הפרופסורים לחוסן לאומי.

מוטי הרכבי

1. חטפו לנו את יום העצמאות

בעקבות טקס המשואות המדהים לתפארת מדינת ישראל. אני שומע את הערוצים והקפלניסטים. חטפו לנו את טקס המשואות. חטפו לנו את יום העצמאות. אכלו לנו ושתו לנו (הכל שלהם). 

הרשו לי להזכיר להם. כשהם עלו לשלטון לתקופה קצרה של כשנתיים. למרות שעשו זאת בשקר וכחש (להזכירכם בנט אמר וגם חתם. ״לא אשב עם יאיר לפיד, לא אעשה קואליציה עם עבאס מהאחים המוסלמים״). וכידוע שבר את כל מה שאמר וחתם. זאת ועוד כשהגיעו לשלטון הם שינו את מה שהיה נהוג מקום המדינה. תמיד חילקו את ועדות הכנסת לפי מפתח הקולות גום האופוזיציה קיבלה את חלקה לפי תוצאות הבחירות. לפיד ובנט לקחו את כל ועדות הכנסת בניגוד למה שהיה מקובל. כשהליכוד חזר לשלטון חזר לשיטה הקודמת ונתן לאופוזיציה את חלקה . 

ולמרות השקר של בנט, ובשפתם ״חטיפת כל ועדות הכנסת״ – האופוזציה של הליכוד לא החרימה, השתתפה בכל הטקסים לא חשבה שלפיד/ובנט חטפו את הטקסים למרות שהם מינו כמובן את האנשים שלהם. נתניהו והליכוד התנהגו בממלכתיות לתפארת מדינת ישראל. 

צריך גם באותה הזדמנות למנות את ״ההישגים״ של ממשלת לפיד/בנט. מסירת שדות הגז לחיזבאללה, מסירת מיליון קוב נוסף של מי כנרת לירדן (היום הכנרת נמצאת פיזית בישראל אבל רוב מי הכנרת מוזרמים לירדן), אישור לאמריקאים לרוקן את מחסני התחמושת בישראל לטובת אוקראינה, ולכן ב-7/10 נתקענו ללא תחמושת דבר שביידן ניצל עד תום. שלא לדבר על הרצון להעביר 54 מיליארד שקלים לאחים המוסלמים כאתנן בחירות. (בפועל הספיקו להעביר רק 4 מיליארד כי נפלו), מניעת שתילת עצים בנגב, וזאת רשימה חלקית.

מוטי הרכבי

2. להלן חלק מהפרשיות האיומות שטויחו על ידי בג״צ/יועמ״שית/פרקליטות

* פרשת-הפצ"רית, טויחה. 

* פרשת-הרוגלות, טויחה. 

* פרשת המרגל-המשוגע, טויחה. 

* פרשת 800 הטלפונים-הניידים שהועלמו מהמחסן-בצפון, טויחה. 

* פרשת 18 הקונטיינרים המלאים באמל"ח שנגנבו מביסלמ"ח בצהרי-היום, טויחה.

* פרשת מינויו של הרצי מדליה-אדומה במחטף, בזמן ממשלת-מעבר ובניגוד גמור לתקנון, טויחה. 

* פרשת הקמת היחידה להשמדת ראיות בתחילת המלחמה על ידי הרצי, טויחה. 

* פרשת מחיקת-החומרים, מן המצלמות בטלפונים הניידים של התצפיתניות הי"ד וממצלמות הדרכים ע"י אדון מיסקלקולציה, טויחה. 

* פרשת ההשקעות על 'שורטים' בבורסה על דם הנרצחים, טויחה. 

* פרשת שחרורו של מנהל בה"ח שיפא כביכול 'מחוסר במקומות כליאה', ותוך מידור הדרג-המדיני, טויחה. 

* פרשת "שקמה-הנביאה", אם היא באמת נביאה או שמישהו גילה לה, טויחה.

* פרשת הדלפת מבצע הביפרים כיומיים לפני מבצע ביפרים התפרסם על ידי ערוץ תקשורת בישראל שישראל עומדת לעשות מעשה שיסכן את כל המזרח התיכון – לא נבדק לא נחקר.

*שעת השין של מבצע שאגת האריה, כתבי ערוץ 12 היו מוכנים, מאופרים וישובים ממש ברגע הנכון- לא נבדק לא נחקר.

* פרשת מסירת שטחי מולדת עם שדות גז פוטנציאלים לחיזבאללה בניגוד לחוק ותוך עקיפת הכנסת לא נבדק לא נחקר.

כשלדעתי האישית והפרטית גרידא.

כל הפרשות שמופיעות כאן ברשימה טויחו בעזרתם של הפקידים עם הגלימות-השחורות (שגם רוצים להיות האחראים על ועדת-החקירה). 

ייתכן שהפרשיות בכלל לא היו זוכות להיוולד-לעולם אילולי מינויים של הרצי מדליה-אדומה ושל רונן מיסקלקולציה. 

מוטי הרכבי (מבוסס על דברים שכתב אלון בק)

עמנואל בן סבו

1. המתקפה על ראש השב"כ

מדינת ישראל נמצאת בימים אלה תחת מתקפה של קמפיין השפעה כנגד האיש שבא לשקם את השב"כ מחורבנו, כפי שבא לידי ביטוי נוראי בטבח שבת שמחת תורה, להוציא ולנקות את מורסת הפוליטיזציה שחילחלה לתוכו ואיימה לכלותו, להחזירו לייעודו ולתפקידו המקורי.

קמפיין השפעה מתרחש במקביל גם נגד ראש המוסד הנבחר, כמו בשעתו נגד מפכ"ל המשטרה המכהן, המטרה אחת, להותיר את השליטה במוקדי כוח אלה בידי ההגמוניה המאופיינת בעיקר באליטה המצטמצמת ומתחלפת אך נאחזת בציפורניה במוקדי כוח אלה.

סוכני ההשפעה מכינים בכל פעם מחדש את הכיכר, מגדרים אותה, מציבים במרכזה את המוקד, לעיתים את הגרדום, מבעירים את האש, מחליקים בשמן זית זך את החבל, כשהכול מוכן מובילים את הנדון לסיכול ממוקד, בבית דין השדה, אל מרכז הכיכר.

סוכני ההשפעה, סוכני הכאוס, סרבני קבלת כללי הדמוקרטיה הישראלית האיתנה מניעים את תהליך הסיכול הממוקד, זורעים דיסאינפורמציה, מגייסים מקורות בכירים דמיוניים, מעצימים אירועים ביזריים, בעקבותיהם מגיעים התחקירים עם המוזיקה הדרמטית, עם הקדימונים מסמרי השיער, עם ההבטחות לחשיפה שתזעזע את אמות הסיפים, הפרשנים מתחממים על הקווים, כתוביות בשחור אדום עם סיפור מימי הגן או התיכון או הטירונות או הטיול שלאחר הצבא מדווחים בעיוותי קול מצמיתים, זהו אפשר להבעיר את האש, אפשר להוריד את הגיליוטינה.

הקלות הבלתי נסבלת והבלתי הגיונית העליל, האנטי מוסרית והמעוולת, בה יכולים בעלי כוח ואינטרסים לבצע "רצח אופי" באדם שאינו מתיישר עם שורות המקהלה שלהם, מחרידה ומסוכנת.

האלוף במיל' דוד זיני, ראש השב"כ כמשל, קודמו, שאין חולק כי הוא אחד האחראים הראשיים לטבח שבת שמחת תורה, נעטף בצמר גפן רך ונעים, שמור כאתרוג וזוכה להגנה מהאוחזים עדיין במוקדי הכוח וההשפעה במדינת ישראל.

האיש טוהר בחומרי החיטוי והניקוי העוצמתיים ביותר, אינו נשאל שאלות טורדניות, אינו נדרש לתת תשובות, זוכה לכיפת ברזל, מעיל רוח, אור איתן, שרביט קסמים ומערכות הגנה נוספות מצד האליטה הישנה והגוועת, עד שבית המשפט נאלץ להשתתף במאבק על הדחתו שניהל במשך חודשים תוך כדי מלחמה בשבע חזיתות, ופגיעה בביטחון הלאומי בשל ההתעסקות בהדחתו.

וכשעלה שמו של דוד זיני, החל קמפיין ההשפעה המתועב, הוא עם כיפה ולא סתם כיפה, כיפה גדולה, יש לו אחד עשר ילדים, רבותיו הם רבני הר המור.

וכשלא צלח קמפיין זה, עברו סוכני ההשפעה והכאוס לצטט ציטוטי עבר מפי אביו הרב, ציטוטים בהם התבטא בתוקף תפקידו הרבני, דקות אחדות לאחר שאושר מינוי האלוף זיני, דפקו שוטרים על דלת בית האב בעקבות תלונה שהוגשה נגדו והוא זומן לחקירה באזהרה בעקבות איומים, גם מעשה נבלה זה לא צלח.

ואז עברו סוכני הכאוס וההשפעה להאשמה שתמיד מצליחה, דוד זיני הוא איש של ראש הממשלה, בנימין נתניהו, משיחי הזוי, הוא הולך לפעול למען המלך ולא הממלכה, הנדסת מכונות הרעל היעילות תמיד ולתדהמת הסוכנים ומפעיליהם גם מהלך זה לא צלח.

האלוף זיני נסרק במסרקות של ברזל מלובן ונמצא כי לא דבק בו רבב, סוכני ההשפעה והכאוס נאלצו להגיע לבני משפחתו, לחפש במנהרות ובנקיקים, בסדקים ובחורים משהו שיכול לשרוט את דמותו הצחה.

סוכני הכאוס וההשפעה "חשפו" כי האלוף נפגש עם ראש הממשלה שלא בידיעת הרמטכ"ל, האלוף זומן לשיחת הבהרה עם הרמטכ"ל, הוועדה שבדקה את התנהלותו, מצאה כי לא נפל פגם בהתנהלותו. בעת מינויו החליטה הוועדה המייעצת למינוי תפקידים בכירים על אישור המינוי תוך הצבת תנאי תקדימי וחריג ביותר, שאם מי מבני משפחתו יחטא הרי שהוא יישא בעונש ויתפטר או יפוטר, לא יאומן כי יסופר.

והמסע של סוכני ההשפעה והכאוס נמשך, גם לאחר שנכנס לתפקידו, למרות המאבק המכוער, של גורמי אכיפת החוק וסייעניהם, ראשי השב"כ לשעבר, קמפיין ההשחרה וההשפעה לא תם.

ההוכחות להיות משיחי, הזוי הגיעו בדמות מתקפות סוכני ההשפעה והכאוס על שאינו מתנגד כמנהג ראשי השב"כ לשעבר לעונש מוות למחבלים, שאינו מתנגד, כמנהג ראשי השב"כ לשעבר, לחייב את בכירי משרד המשפטים לעבור בדיקת פוליגרף תקופתית.

סוכני הכאוס וההשפעה הצביעו על הקשר של אחד מאחיו עם המיליארדר סיימון פאליק, ואז הגיע מה שציפו לו ברוח הנבואה, האקדח המעשן.

בקול תרועה רמה התפוצצה פרשת הברחת סחורות לעזה, בין שנים עשר העצורים גם אחיו של ראש השב"כ, המכחיש מכל וכל כל קשר להאשמות נגדו, חקירתו מבוצעת על ידי המשטרה, ברם, הסעיף המגוחך בו החליט פרקליט המדינה להאשימו הוא: סיוע לאוייב בשעת מלחמה ולקיחת שוחד, טרומבוני התעמולה וסוכני הכאוס וההשפעה יצאו בקריאה להדיח ועכשיו את ראש השב"כ.

כשנראה היה כי סוכני ההשפעה והכאוס מניפים דגל לבן במלחמתם בראש השב"כ, "העזה" רעייתו לפרסם איגרת מיוחדת לנשות עובדי השב"כ ובה דברי עידוד וחיזוק, והארץ רעדה, והארץ געשה ותהום המדינה.

ואז הגיע הרגע המצמרר, המזעזע, הבלתי אפשרי, ראש השב"כ היהודי שהוא גם תלמיד חכם, העז לשלוח דף פרשת שבוע עם דברי תורה, לחבריו בשב"כ, חושך על פני תהום.

ומי שהעלה בדעתו כי זו התהום האחרונה אליה ייפלו סוכני ההשפעה והכאוס גילה לתדהמתו כי גם שיחה בין הרב הראשי לישראל וראש השב"כ בה הציע לקיים סעודת הודיה על הניסים והנפלאות שאירעו לעם הנצח במלחמת שבע החזיתות, מלחמת התקומה, היא סכנה ממשית לביטחון האומה.

וכשמתום לא נמצא וכשמאום לא נדבק, כשבגדי הכהונה של ראש השב"כ לא דבק בהם רבב, יצאו סוכני ההשפעה והכאוס בקמפיין האחרון, נכון לכתיבת שורות אלה, ההחלטה שלא לאפשר בעת הזאת את עדות ראש הממשלה, בשל הסכנה לחייו, היא התשלום לאתנן שהעניקו שרה ובנימין נתניהו לראש השב"כ בבחירתו.

אין גבול לנבזות ולרשעות, אין גבול להיאחזות בקרנות המזבח, אין גבול לתעמולה של סוכני ההשפעה והכאוס, המינויים האחרונים של ראש המוסד וראש השב"כ מערערים את ההגמוניה של האליטה הישנה, רק דבר אחד הם לא לקחו בחשבון, האלופים האלה קורצו מחומרים אחרים, הם לא מפחדים.

עמנואל בן סבו

2. למחלת סרטן השנאה אין מרפא

למחלת סרטן השנאה אין תרופה, אין מרפא, אין סעד, אין מזור, מהתופעה הנפשית, חברתית העמוקה שפשתה בקרב מיעוט החולה במחלה חשוכת המרפא הוא קטלני.

מאז פרסום הגיליון הרפואי של ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו, ממנו עולה כי לפני חודשים אחדים עבר ניתוח להסרת גידול סרטני וטיפול בהקרנות, אשר נשמר בסוד ולא דווח לציבור בעיצומה של מלחמת שבע החזיתות בהחלטה שלא לרפות את ידי העם ולחזק את ידי מבקשי נפשה של מדינת היהודים הפתולוגיה של השנאה ניצבה במלא כיעורה ועליבותה.

הפרעת השנאה הכרונית משתוללת, תסמונת הדה הומניזציה, הדינמיקה של העוינות הממארת מעוררות את מנגנוני האיבה המושרשים, של המיעוט הצווחני, חלקו אוחז במוקדי הכוח וחלקו זוכה לחיבוק של הלוקים במחלת סרטן השנאה המזמינים אותם לנתח בגרזינים ובקלשונים את ראש הממשלה ומורכבותו הרפואית.

כל תועמלן בכסות פרשן הפך לרופא בכיר , כל קריין בן יומו היה למנתח זוכה נובל , כל אוחז מקלדת היה למאבחן בינלאומי המחווה ומביע דעתו הבלתי מקצועית בעליל על הסרטן, תופעותיו, השלכותיו.

העיסוק האובססיבי של הלוקים בסרטן השנאה מעורר דאגה, כשגדולי הרופאים והמומחים בארץ ובעולם מציגים עמדות שונות לחלוטין באופן קוטבי, מוציאים את הרוח מבלוני החולים בסרטן השנאה ומציגים את העמדה הרפואית המקצועית, אלא שהצודקים תמיד, אלו שאין בלתם, שהבנתם ברפואה חופפת להבנתם בדמוקרטיה , עסוקים בלהרבות מדון, שנאה ואיבה.

מחריד ומזעזע לקרא את תגובות חלק מהפוליטיקאים המהדהדים כאילו כל פרסום נושא המורכבות הרפואית הינו המצאה מתוכננת מראש כדי לזכות בחנינת נשיא המדינה, או כפי שהתבטאה המרגלת, האוחזת במקלדת: "קלף היציאה מהכלא שלו."

די להביט בגיליון הרפואי הגלוי של החולים בסרטן השנאה, לקרא על עברם הרפואי, על תהליך ההחמרה במצבם הרפואי עד לאבחנה הסופית כי הם לקו בסרטן השנאה.

בגיליון מתוארת התפתחות המחלה שהחלה עם הבחירה הדמוקרטית של רוב העם בראש הממשלה, המשיכה במחאות שהפכו להתפרעויות ומופעי אימים של אלימות ובריונות, נגד הרפורמה המשפטית, נגד יוקר המחייה, נגד חוק הגיוס, נגד הכיבוש המשחית, נגד המלחמה, נגד המינויים, נגד הדמוקרטיה, נגד היהדות, נגד הניצחונות.

השנאה לבשה ופשטה צורה, מיצגי שנאה, פסלי רודנים, ירי בכינון ישיר לעבר בית ראש הממשלה, מצור על המספרה בה הסתפרה אשת ראש הממשלה, מצעד השפחות, הסתה נוראה ומחרידה תוך התרת דמם של ראש הממשלה ומשפחתו, טבעת אש סביב בית ראש הממשלה, התקפה פרועה ומשולחת רסן נגד נבחרי ציבור נשותיהם, ילדיהם, הוריהם, בבתיהם, במרחב הציבורי, בלשכותיהם.

השנאה העבירה על דעתם אנשים שהיו בעבר בצמרת ההנהגה הישראלית, צבאית ומדינית והיו למעודדי ומנרמלי הסרבנות, מחרחרי מלחמת אחים, מובילי מרד מיסים ומרי אזרחי, הפוגעים בביטחון ישראל, הפוגעים בחוסן הלאומי, המחלישים את הרוח היהודית ישראלית בעולם.

וכשהנורא מכל, טבח שבת שמחת תורה, התרגש עלינו, ומחירו היה נורא מנשוא, נדמה היה כי זהו רגע מפנה גם בקרב החולים בסרטן השנאה, רגע של הפוגה, התפכחות, רגע של התבוננות פנימית על חלקם בהובלה ליום המר והנמהר.

אז נדמה היה, החולים בסרטן השנאה חזרו לעולם האפל של ההשוואות לצוררי היהודים מהיטלר אייכמן דרך סטאלין ועד מנגלה, לצד ההסתה הפושעת החלו להפיץ עלילות דם נגד ראש הממשלה, המעדיף את כסאו הפוליטי על חיי חיילים אותם הוא שולח למות בקרבות, העלילו עליו כי הוא רוצה במותם של החטופים במנהרות החמאס, העלילו עליו שהוא פושע מלחמה, רוצח המונים, מר הפקרה שכל מעייניו נתונים להישרדותו הפוליטית.

הגיליון הרפואי הגלוי של הלוקים בסרטן השנאה, מלא באבחנות, גדוש בניתוחי תהליכים רפואיים, בעליות ובירידות ובחתימה אחת, אין תרופה.

השנאה החולנית הזו התקיימה בעתות רגיעה, בעתות מלחמה בשבע החזיתות ועתה בעקבות הניתוח שעבר ראש הממשלה המחלה התפרצה מחדש במלא עוזה ובמלא אונה.

ולחשוב שראש הממשלה הנושא על כתפיו את גורל העם היהודי, המוביל מלחמה היסטורית בשבע חזיתות, המתמודד מול מכונות שנאה משומנות, המתמודד מול תקשורת שבחלקה מוטה, מערכת משפט שבחלקה עוינת, מול איומים מבית ומחוץ, מול הסתה פושעת נגדו ונגד משפחתו, מול דיונים בבית המשפט, מול בית הדין הבינלאומי בהאג, מול מדינות "ידידותיות" ועויינות, האיש הזה ניצח גם את סרטן הערמונית, לחולים בסרטן השנאה אין תרופה, גם תפילות לא יעזרו ובכל זאת, בריאות הנפש ובריאות הגוף.

עמנואל בן סבו

אורי הייטנר

צרור הערות 26.4.26

* חג העצמאות – אני מקפיד לכתוב ולומר חג העצמאות, ולא יום העצמאות, למרות שההגדרה הרשמית היא יום העצמאות.
למה חג עצמאותנו צריך להיקרא "יום", כמו יום הזיכרון לשואה ולגבורה ויום הזיכרון לחללי מערכות ישראל? לא, איני חושב שמייסדי המדינה התכוונו למתג את חג העצמאות כיום זיכרון או אבל, חלילה. יכול להיות שהדבר נבע מרצון לא להרגיז את הדתיים ובעיקר את החרדים, בשימוש במונח חג, שמקובל בעיניהם רק כשמם של החגים המופיעים בתורה ומקריבים בהם את קורבן חגיגה, כלומר רק שלוש הרגלים פסח, שבועות וסוכות. הם יברכו "שנה טובה", "חנוכה שמח" ו"פורים שמח" ולא יאחלו בהם "חג שמח", ואם כך, בחג העצמאות, על אחת כמה וכמה. ואף שאני בעד התחשבות והסכמות, בוודאי בנושאי זהות ותרבות, בעניין זה אני רואה זאת כטעות.
העניין הזה ראוי למאבק רוחני, תרבותי וזהותי. ראוי להתעקש, שמועד הקמת מדינת הלאום של העם היהודי והגשמת חזון הדורות לתקומת ישראל הוא חג, שמעמדו אינו נופל כהוא זה מחגי ישראל מדאורייתא. אגב, בניגוד לחנוכה ולפורים, בחג העצמאות נהוג שבתון.
חג העצמאות הוא זמן קדוש בלוח השנה העברי. אין זו קדושה דתית אלא קדושה לאומית, ובקרב דתיים לאומיים, שהם השותפים הטבעיים של היהודים הלאומיים החילונים והמסורתיים, הוא נושא גם קדושה דתית. וראוי לעודד בקרבם את קריאת הלל שלם עם ברכה בשם ובמלכות.
אני מקווה שמדינת ישראל הרשמית תחליף את המונח יום העצמאות בחג העצמאות. בינתיים, אני, באופן אישי, מקפיד על כך. וכמי שמוביל כבר שנים רבות את טקס המעבר מיום הזיכרון לחג העצמאות באורטל, אני פותח את הטקס בהגדרה הזאת, ומסיים אותו ב"חג עצמאות שמח!" וכך הוא מופיע גם בפרסומים של הטקס.

* חרב המגן – בכל שנה, בעיקר סביב יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל וחג העצמאות, נשמעת המנטרה "לחיות על החרב." יש שמשמיעים אותה כתוכחה: עד מתי? כמה אפשר לחיות על החרב? איזה טעם יש לחיים כאלה? יש שמשמיעים אותה כהשלמה: נגזר עלינו לחיות על החרב. אין לנו ברירה, אלא לחיות על החרב.
ואילו אני כופר בעצם האמיתות של המנטרה הזאת. לא, איננו חיים על החרב. לא חיינו על החרב. לא נחיה על החרב.
אנו חיים. נקודה. ואנו אוחזים בנשק כדי להגן על החיים שאנו יוצרים. מדינת ישראל היא יצירת פאר, שאין לה אח ורע בתולדות האנושות. היא מדינה משגשגת ופורחת ומצליחה, והישגיה בתחומים השונים מרקיעים שחקים. לא בכדי, מדי שנה, במדד האושר העולמי, אזרחי ישראל הם בין המאושרים בעולם. על אף המלחמות. וגם בזמן המלחמות. וגם אחרי 7 באוקטובר. ואחוז הישראלים המגדירים את עצמם מאושרים גבוה כל כך, שהוא בהכרח חוצה מגזרים ועמדות פוליטיות. עם שחי על החרב אינו יכול להיות מאושר. חיים על החרב אינם חיים. הפריחה והשגשוג של מדינת ישראל, הם הם החיים. וכיוון שאנו מוקפים אויבים שלא השלימו עם קיומנו ולא ויתרו על חלום השמדתנו, והצלחתנו והשגשוג שלנו הם לצנינים בעיניהם ורק מעצימים את קנאתם ושנאתם, והם תוקפים אותנו, אין לנו מנוס, אלא לאחוז בחרב ולהגן על החיים.
מראשית הציונות נאלצנו להגן על חיינו, היום אנו נאלצים להגן על חיינו, ובעתיד הנראה לעין נאלץ להגן על חיינו. עד מתי? ככל שיידרש. אך אסור לנו להתבלבל. החרב אינה מטרת החיים. החיים עצמם הם מטרת החיים. החרב נועדה לאפשר אותם.

* יום הזיכרון וחג העצמאות באורטל – מזה עשרות שנים אני מארגן את טקס יום הזיכרון באורטל. עימי פועל צוות שחבריו, או ליתר דיוק חברותיו, מתחלפות מפעם לפעם, אבל כל אחת מהן מתמידה שנים רבות. וכך, זהו צוות מיומן ומנוסה. אנו מתחילים לעבוד על טקס יום הזיכרון שלושה חודשים לפני המועד. אין עוד באורטל אירוע מושקע כל כך ומסורת יציבה כל כך. זהו טקס יוצא דופן באיכותו, שמעטים כמותו, אם בכלל. השנה, מסיבות שאפרט בהמשך, הטקס כולו תועד באופן מקצועי ויעלה כסרט ליוטיוב.
השנה הזאת היתה מיוחדת, בשל אי הוודאות באשר לעצם היכולת לקיים את הטקס, ואם כן, באיזו מתכונת. עד הרגע האחרון חיינו את אי הוודאות הזאת. גם בשנות הקורונה ובשנתיים הראשונות של "חרבות ברזל", אי הוודאות לא הייתה ברמה כזו. נערכנו לשלוש חלופות – מצב של איסור מוחלט על התקהלות, מצב של מגבלות על ההתקהלות, כפי שהיה מהפסקת האש עם איראן ועד הפסקת האש עם לבנון, ומצב של היעדר מגבלות.
הפתרון לחלופה א' היה הקלטת הטקס ללא קהל ושידורו במדיות האורטליות השונות ולמשפחות השכולות. הפתרון לחלופה ב' היה לחלק את הציבור לקפסולות ולערוך את הטקס פעמיים (ולשם כך גם להגביל מאוד את גיל הילדים, כדי שניתן יהיה להסתפק בשתי קפסולות). בזכות הפסקת האש (שאמנם התנגדתי לה, אך בכל הקשור ליום הזיכרון וחג העצמאות שמחתי עליה) יכולנו לערוך אותו ללא המגבלות. מיספר הבאים מן החוץ, מקרב המשפחות השכולות והחברים של הנופלים, היה מועט, כיוון שאנשים עדין לא חשו בטוחים, או שכבר התכוננו לחלופה אחרת. על הסרט, שהחלטנו לצלם בחלופה א', לא ויתרנו, גם כי חששנו שאולי תהיה התפתחות שלא תאפשר טקס עם קהל, גם לצרכי תיעוד ובעיקר כדי לשלוח למשפחות.
הטקס עצמו היה משמעותי מאוד, מרגש מאוד ועוצמתי מאוד. הן השירה, עם הקולית – ההרכב המוזיקלי הנהדר, עם הנגנים והזמרים והעיבודים הנפלאים של גל שוורץ, המנהל המוזיקלי של כל אירועי התרבות באורטל. גם תמר בתי ואני שרים בקולית. וגם הטקסטים שקראנו, הן האישיים על חללי אורטל, והן הכלליים, בנושא הכללי, שזו השנה השלישית הוא 7 באוקטובר והמלחמה שאחריה, שטרם הסתיימה, היו חזקים ומשמעותיים. תמר, בתי, קראה טקסט שכתבה, איך ביום הזיכרון לפני שנתיים, כאשר עמוס, אחיה הבכור, היה בעזה, וחברים ובני דודים נכנסו ויצאו לעזה וללבנון, והיא שמעה על חברים-של ובנים-של שנפלו, ועל פצועים – היא חשה שהחבל הולך ומתהדק סביב צווארה. וזמן קצר לאחר מכן נפל חבר קרוב שלה, עידו אפל, בקרבות ברצועת עזה. ולאחר מכן נרצחו בירי רקטה של חיזבאללה חברי אורטל נועה וניר ברנס, שבוע וחצי לפני שנערך באורטל "שישי מתוק" לכבוד היציאה לשנת שירות שלה ושל בן כיתתה מתן ברנס. "כבר לא היה שישי מתוק. לא היה מתוק בכללי.".
בערב, נוער אורטל יזם, אירגן ואירח במועדון שלו, ערב "שרים לזכרם". האירוע כולו נבנה על טוהרת בני הנוער, ללא כל התערבות של מבוגר (המדריכה שלהם משרתת במילואים מתחילת "שאגת הארי").
למחרת השתתפתי בטקס הגולני באתר גמלא. ובערב, ערב מעבר מיום הזיכרון לחג העצמאות, שגם אותו אני מארגן ומוביל שנים רבות.
האירועים של ערב חג העצמאות (מלבד טקס המעבר) אורגנו ממש ברגע האחרון, כי כולנו הופתענו מהפסקת האש.
בלב האירועים היה טקס המשואות האורטלי, ובין משואה למשואה – ריקוד של ילדים וריקוד דגלים של בנות ובני שנת המצוות והוריהם. היה קר מאוד, גם במונחים אורטליים. האנשים התכרבלו במעילים. אך האירוע היה משמעותי ויפה. לאחר מכן היתה אמורה להיות ארוחה "על האש" בחוץ, אבל בשל מזג האוויר, היא הועברה לחדר האוכל. ואחריה נערכה מסיבת ריקודים בחוץ, בעיקר לילדים.
כיוון שעד הרגע האחרון לפני חג העצמאות עוד היתה מלחמה בלבנון, והגבלות פיקוד העורף לא איפשרו התקהלות, התנועה הקיבוצית שידכה בין קיבוצים בקו העימות לקיבוצים דרומיים יותר, שאירחו את הצפוניים. קיבוץ דגניה ב' אירח את אורטל להפנינג נפלא, מוצלח מאוד, כיף אמיתי. אנו, האורטלניקים, השתלבנו היטב בפעילות של דגניה, והאירוח היה חם ולבבי ונעים. זו הערבות ההדדית הקיבוצית במיטבה.

* הבן יקיר לי – ערב יום הזיכרון הוקרן ב"כאן 11" סרט מופת דוקומנטרי – "הבן יקיר לי". הסרט עוקב אחרי שניים מחשובי הרבנים בציונות הדתית, שני ראשי ישיבות, הרב תמיר גרנות, ראש ישיבת "אורות שאול" והרב יעקב מדן, ראש ישיבת הר עציון. שתי דמויות מופת.
הרב תמיר שכל במלחמת "חרבות ברזל" את בנו, סרן אמיתי גרנות. בנו של הרב מדן, אלישע מדן, נפצע פציעה אנושה במלחמה ואיבד את שתי רגליו. הרב מדן איבד במלחמה אחדים מתלמידיו. הסרט עוקב אחרי התמודדותם עם האובדן כאבות, כרבנים, כראשי ישיבה, כמנהיגי ציבור וכאנשים הנושאים באחריות חברתית וחינוכית בחברה הישראלית.
זהו מסמך אנושי, חברתי ואידיאולוגי מאלף. אני ממליץ לכל ישראלי לצפות בו, ולהכיר את פניה היפות של הציונות הדתית, השונות כל כך מכפי שהם מצטיירים בידי ההסתה נגדם מצד שונאיהם, ומכפי שהם משתקפים מפי הקיצונים במחנה.

* עיוות מוסרי – עמוס גבירץ, חבר קיבוץ שפיים, הוא פעיל שמאל רדיקלי אנטי ישראלי קיצוני.
בחג העצמאות הוא פירסם פוסט שבו הסביר מדוע הוא אינו חוגג את יום העצמאות. הסיבה היא היותו אנטי ציוני, והוא אנטי ציוני כי הוא אדם מוסרי, ועם שפותר את בעיותיו על חורבות עם אחר הוא בלתי מוסרי. כמו כן, הוא אמר שהציונות התיימרה לפתור את בעיית האנטישמיות, אבל האמת היא שישראל מחוללת את האנטישמיות, שהיא תגובה על פשעיה של ישראל. "לא בגלל אנטישמיות רוצים להשמידנו, אלא בגלל מעשיה של ישראל." ברור. אגב גם היטלר רצה להשמיד אותנו בגלל מעשיה של ישראל. אמנם ישראל עוד לא הייתה קימת, אבל זה פרט שולי ולא חשוב, בתרבות השקר האנטי ישראלי של אנשים מן הזן של עמוס גבירץ.
הגבתי לו. הטריגר שגרם לי להגיב, היה הטענה שהוא "אנטי ציוני קודם כל מסיבות מוסריות." מוסר...
וכך הגבתי: "האנטי ציונות שלך היא עיוות מוסרי. הציונות היא התנועה המוסרית ביותר בהיסטוריה, ששמה קץ לעוול הגדול בהיסטוריה. התנגדות לציונות פירושה שלילת זכותו הטבעית של העם היהודי לעצמאות במולדתו. מי שסבור שכל עם זכאי לזכותו הטבעית חוץ מהעם היהודי, הוא אנטישמי. אנטי ציונות היא אנטישמיות. אנטישמיות היא עיוות מוסרי נורא. האנטישמיות הנחותה והחולנית ביותר היא אוטואנטישמיות. אנטישמיות של יהודים. כלומר, גם בתוך הזוועה המוסרית של האנטישמיות יש מדרג. האנטי מוסריות החשוכה ביותר היא האוטואנטישמיות.
אתה מציג את האנטישמיות שלך כ'מוסרית'. אבל אתה חף ממוסר.
אגב, מה יש לך לחפש בקיבוץ? הרי הקיבוץ הוא הציונות בהתגלמותה. הקיבוץ הוא המכשיר המרכזי להגשמת הציונות, בעלייה, בהתיישבות ובביטחון."

* הפסקת אש – ביום חמישי בערב חיזבאללה ירה רקטות על שתולה.
מיד לאחר מכן, הודיע ראש ממשלת ישראל דונאלד טראמפ על הארכת הפסקת האש בלבנון בעוד שלושה שבועות.
למחרת בצהרים שיגר חיזבאללה כטב"מ לעבר זרעית ושומרה.
הירי נמשך גם לאורך השבת.

* תרבות של "הפרד ומשול" – כשממשלת הפלגנות, הקרע והשנאה; ממשלת המחדל הנורא, עושה הכול, כולל הכול, כדי לסכל את חקירת מחדל 7 באוקטובר, לסכל את חקר האמת, ובמשך שנים מסיתה הסתה נוראה נגד בית המשפט העליון, היא מדרדרת את החברה הישראלית למראות הקשים בפתח בית המשפט, ולקרע ושנאה אפילו בין משפחות שכולות.
הכול כשר למען השלטון, ודרכו של נתניהו לשמר את שלטונו היא "הפרד ומשול". תהליך הריפוי של החברה הישראלית מתרבות נתניהו עלולה להימשך עשרות שנים.

* דמו בראשו – כאשר יירצח שופט בבית המשפט העליון – דמו בראשו של נתניהו.
[אהוד: מיצית את כל ארסנל השטויות שלך?]

* מתי תהיה חקירה? – יש להפנים. כל עוד נתניהו ראש הממשלה – לא תהיה חקירה של המחדל שהוביל לטבח 7 באוקטובר. הוא יעשה הכול, כדי למנוע חקירה, מהסיבה הפשוטה, שהוא יודע את האמת.
אם יידחק עם הגב אל הקיר, הוא יקים ועדת טיוח פוליטית.
אם בג"ץ יכפה עליו הקמת ועדת חקירה – הממשלה היא המוסמכת לנסח את השאלות. הוא ינסח "שאלות", שלא תאפשרנה חקירת האמת. ואז? בית המשפט יכפה עליו את השאלות?
זה לא יקרה. מי שרוצה חקירה אמיתית – שיפעל בהחלפת השלטון. אם השלטון יתחלף, תוקם ועדת חקירה. אם ממשלת המחדל תנצח, היא תאמר שהבחירות היו ועדת החקירה האמיתית.
יש לשנות את חוק ועדות החקירה. החוק הנוכחי מבוסס על ההנחה שממשלות ישראל תהיינה נורמטיביות, ומחויבות לאינטרס הציבורי, ובמקרים של כשל משמעותי תקמנה ועדת חקירה. אף אחד לא העלה על דעתו שממשלה שתחת שלטונה יהיה האסון הגדול ביותר מאז השואה, לא זו בלבד שלא תתפטר – גם תכשיל חקירה.
בחוק החדש יש לאפשר גם לנשיא המדינה וגם לכנסת בהצבעה חשאית, להחליט על הקמת ועדת חקירה ממלכתית. בכל מקרה, את השאלות תנסחנה הממשלה והאופוזיציה יחד.

* יש תקדים – האם יש תקדים להתערבות בג"ץ בנושא ועדת חקירה ממלכתית?
יש, למרות שעל פי החוק הממשלה מוסמכת להחליט על הקמתה. כאשר ממשלת אולמרט החליטה להקים ועדת חקירה ממשלתית ולא ממלכתית למלחמת לבנון השנייה, הגישה התנועה לאיכות השלטון עתירה לבג"ץ בדרישה לבטל את החלטת הממשלה ולכפות עליה הקמת ועדת חקירה ממלכתית. האופוזיציה, בראשות נתניהו, שגינתה את הקמת הוועדה הממשלתית ותבעה הקמת ועדת חקירה ממלכתית, תמכה בעתירה.
העתירה נדחתה ברוב דחוק של 4:3. שלושה שופטים מכובדים – מרים נאור, לימים נשיאת בית המשפט העליון, אליקים רובינשטיין, לימים המשנה לנשיאה ואיילה פרוקצ'יה תמכו בקבלת העתירה. אמנם בסופו של דבר בית המשפט החליט לא להתערב, אך עמדת מיעוט משמעותית מאוד קיבלה את העתירה.
ויש שני הבדלים של יום ולילה בין המקרים. מלחמת לבנון השנייה היא אפילו לא אפס קצה האסון והמחדל של 7 באוקטובר. ואחרי מלחמת לבנון השנייה הממשלה לא החליטה על ועדת טיוח פוליטית, אלא על ועדה בראשות וינוגרד, נשיא בית המשפט המחוזי בת"א ושופט בפועל בבית המשפט העליון בדימוס, ובהשתתפות אישים דגולים – פרופ' רות גביזון, פרופ' יחזקאל דרור, אלוף (מיל') מנחם עינן ואלוף (מיל') ד"ר חיים נדל, שאיש לא הטיל ספק – לא במקצועיותם ולא בחתירתם חסרת הפשרות לחקר האמת.
אם כך היו תוצאות הדיון בבג"ץ אז, קל וחומר בן בנו של קל וחומר, שיש לבג"ץ כל הסיבות שבעולם להתערב כעת.
ואף על פי כן, אני מקווה ומעריך שהעתירה לא תתקבל, הגם שבפסק הדין יוקיעו השופטים את הימלטות הממשלה מחקירת האסון. יש להכיר בכך שנתניהו לא יאפשר חקירה, ואם בג"ץ יכפה זאת עליו הוא ימסמס את ההחלטה, כך שלא ייצא ממנה שום דבר חיובי, וההחלטה רק תעמיק את המשבר החוקתי, המאיים על החברה הישראלית.

* פני הדור כפני הגוטליב – הביטוי "פני הדור כפני הכלב" נאמר באשר למציאות השפל של עם ישראל, רגע לפני הגאולה.
שפל של 'פני הדור כפני הגוטליב' איש לא יכול היה לדמיין. נקווה שזה השפל שלפני החלפת השלטון הרקוב.

* קשר הדוק – במקום שבו שרים וח"כים מתפרעים בבית המשפט ומתחרים ביניהם מי יגדף ביתר גסות את השופטים, ושרים וח"כים ברברים פולשים למחנות צה"ל – מה הפלא שדוקרים למוות צעיר רק כיוון שביקש לא להתיז קצף?
ורק אל תגידו שאין קשר.

* בן גביר אשם – בן גביר אינו אשם אישית בכך שצעיר בן 21, העובד בפיצריה, נרצח כיוון שביקש לא להתיז קצף במקום.
הוא אינו אשם אישית בכך שנער נדקר למוות בבאר שבע בקטטה.
אבל הוא אחראי להתרופפות שלטון החוק בישראל, בהתערערות המשילות ובהרס המשטרה.
הוא אשם בהפסקת התהליכים המוצלחים והמוכחים לבלימת הרצח בחברה הערבית, כי מבחינתו ערבים מתים זאת הגשמת האידיאולוגיה שלו.
הוא אשם בכך שעליית הפשע לא גדרה את עצמה בגדרות החברה הערבית, אלא באופן טבעי השפיעה על החברה הישראלית כולה.
הוא אשם בכך שבמקום לקדם את ביטחון הפנים בישראל, הוא מתעסק בתעלולי יחצנות פופוליסטיים כמו עונש מוות למחבלים ובלבד שהם ערבים ורפורמות פיתות אינפנטיליות.
הוא אשם ברוח הגבית שהוא מעניק למחבלים יהודים ופוגרומיסטים יהודים ובמניעת טיפול משטרתי בטרור ובפשיעה הזאת.
הוא אשם בהרס המשטרה, כיוון שהוא נכנס לתחומים מקצועיים שאין לו מושג בהם וברזולוציות מקצועיות שגם על פי החוק אסור לשר להתערב בהן, ומכתיב למשטרה לפעול על פי שיקולים פוליטיים במקום מקצועיים ועל נאמנות אישית אליו ולא לחוק ולמדינת ישראל.
הוא אשם במינויים לא מקצועיים במשטרה, אלא על פי נאמנות אישית ופוליטית.
הוא אשם בתהליך של הפיכת משטרת ישראל למיליציה פשיסטית חמושה פרטית שלו.
לא היו ימים טובים לפשע בישראל כמו אלה, מאז מינויו של הפושע הזה לשר לביטחון לאומי. כל תחומי הפשיעה נהנים מצמיחה ופריחה חסרי תקדים.
לא, הוא אינו אשם אישית ברצח זה או אחר. אבל הוא אשם בחגיגת הפשיעה בישראל ובהתמוטטות הביטחון האישי של אזרחי ישראל. והוא מכסה על כך בדקלום שקרים והתפארויות שווא על "הצלחותיו" המדומות.
[אהוד: איך בחוכמתך שכחת לציין שבכל אלה גם נתניהו אשם?]
300 איש כיהנו מאז קום המדינה בתפקידי שר בממשלות ישראל. בן גביר אינו נמנה עם 299 הטובים שבהם.

* שתי תועבות – כמו בנושאים רבים, גם סיפור גזירת הכיפה מורכב, ומומלץ לא לאמץ בו צד אחד ולדבוק בו בקיצוניות, כסיפור דיכוטומי של טוב נגד רע. בעיני מדובר כאן בסיפור של רע מול רע. ואין כל סיבה להתיישר לצד רע אחד בשל הסלידה מרע אחר.
אכן, מחזה שבו שוטרים עוצרים אזרח בשל מה שמצויר על כיפתו, גוזרים את כיפתו וגוררים אותו לתחנת המשטרה, הוא מחזה מזעזע ומעורר פלצות, ומעיד על ההידרדרות של משטרת ישראל תחת מגפיו של ראש הכנופייה. המעשה הזה ראוי לגינוי.
אבל הכיפה שנשא אותו אדם והאיש שנשא את הכיפה הזאת, אינם מופת של ליברליזם, כפי שהציג אותו יאיר גולן, כי על הכיפה היה סרוג דגל אש"ף, לצד דגל ישראל. אש"ף הוא ארגון שיש לו מטרה אחת ויחידה – השמדת ישראל. אין מקום לפעולה שלטונית אלימה נגד האיש, וגם לא לאלימות שאינה שלטונית נגדו, אך אין כל סיבה להפוך אותו לסמל, כי הסמל שבחר הוא תועבה.
יש צדק בהשוואה של מעשה המשטרה למעשים מן העבר היהודי כלפי יהודים, וכלפי הכיפה שחבשו על ראשם ושאר סממנים יהודיים. אגב, לא רק מן העבר היהודי, אלא גם מן ההווה היהודי, בעיקר מאז גל האנטישמיות שעורר טבח 7 באוקטובר. הדגל שמניפים רודפי היהודים הללו, הוא הדגל שהיה על כיפתו של אותו אדם. אם בהשוואות היסטוריות עסקינן, איך היינו מתייחסים לכיפה שעליה היה מתנוסס לצד דגל ישראל צלב קרס?
הכיפה הזאת ראויה להוקעה. חובש הכיפה ראוי להוקעה. השוטרים שגזרו את הכיפה ועצרו אותו ראויים להוקעה. האסון הגדול ביותר של החברה הישראלית, שמשמעותו היא חורבנה, יהיה אם נאמץ את התפיסה הדיכוטומית, הפרימיטיבית, הבינארית, שהבחירה שלנו היא בין שתי התועבות. זו תפיסה המוחקת 90% מהחברה הישראלית.
יש לגנות את השוטרים כאילו לא היה הסמל הטמא על הכיפה, ולגנות את בעל הכיפה כאילו לא היה המעשה הברוטלי של השוטרים.
יאיר גולן הציג מציאות מעוותת שלפיה המאבק על דמות החברה הישראלית היא בין מה שמסמל בעל הכיפה לבין מה שמסמלים השוטרים שעצרו אותו. אני מאמין שהמאבק על דמות החברה הישראלית, הוא המאבק של המיינסטרים הציוני הדמוקרטי הממלכתי, נגד תועבת הרדיקליות והפנאטיות של שני הצדדים, המאיימים על עתידה.

* מתנה לנתניהו – נתניהו והגוש שלו קיבלו מתנה. יאיר גולן התראיין.
איים בכך ש"כשנעלה לשלטון" נעשה כך וכך... דברים שכל מי שיהיו בשלטון שיתחלף לא יעלו על דעתם.
הוא הגיס החמישי של האופוזיציה. בכל פעם שהוא פותח את הפה, הוא מכרסם בסיכוי למהפך.

* הפרוטוקולים של זקני הדיפ-סטייט – ב-1903 התפרסם בהמשכים בעיתון הרוסי "זנאביה", מסמך בן 100 עמודים – פרוטוקולים של דיונים של ההנהגה היהודית העולמית, שהודלפו לעיתון, המוכיחים, שכוונתה להשתלט על העולם ובעצם על שליטתה בו בפועל. אמנם יש שליטים רשמיים במדינות השונות, אך זקני ציון הם ממשלת-עומק עולמית המושכת בחוטים ומנהלת את העולם על פי האינטרסים של היהודים.

הפרוטוקולים הללו נחקרו לפניי ולפנים והוכח מעל לכל ספק שמדובר בזיוף מוחלט, של האוכראנה, המשטרה החשאית של האימפריה הרוסית. ואף על פי כן, עד היום, מדובר באחד הכותרים המצליחים והנמכרים ביותר בהיסטוריה, שתורגם לעשרות שפות ומדי שנה ממשיך למכור עשרות אלפי עותקים. מיליארדים בכל העולם מאמינים עד היום, בחלוף 123 שנה, בקונספירציה הזאת. והמאמינים בקונספירציה הזאת מוצאים בכל צעד ושעל "הוכחה" המאמתת את התזה. אין אף מסמך בהיסטוריה שהפיץ אנטישמיות, הסית לאנטישמיות ושִלהב יצרים אנטישמיים כמו הפרוטוקולים של זקני ציון.
תופעה דומה, כמעט זהה, מתקיימת בשנים האחרונות בישראל – הפרוטוקולים של זקני הדיפ-סטייט. קונספירציה מופרכת, מטורללת, מטורפת, חסרת שחר, שהועתקה מארה"ב של טראמפ, שהעתיק אותה מטורקיה של ארדואן; קונספירציה פופוליסטית המספרת "לעם" ש"האליטות" – מערכת המשפט, הפיקוד הצבאי, השב"כ, האקדמיה והתקשורת, שולטות למעשה במדינה, ומונעות מרצון העם להתממש. וכמו בפרוטוקולים של זקני ציון, ההמון המוסת שמאמין לקונספירציה, מוצא על כל צעד ושעל "הוכחה" המאמתת את הקונספירציה.
באמצעות הקונספירציה, האליטה הפוליטית מנסה להנציח את שלטונה, בכלים של דה-לגיטימציה למתחריה, דה-לגיטימציה למי שמותחים עליה ביקורת, דה-לגיטימציה לאיזונים ולבלמים ההכרחיים בדמוקרטיה, הטלת האשמה על כל כישלון של הממשלה על הדיפ-סטייט המדומיין שהכשיל אותה, ואילו כל הישג של הממשלה הוא אדיר כיוון שהמנהיג, אהוב העם, הצליח להתגבר על הדיפ-סטייט הכל יכול, שמנסה להכשיל אותו.
הקונספירציה הזאת היא סכנה לחברה הישראלית. ריפוי החברה הישראלית מן הקונספירציה המטורפת הזאת עלול להימשך עשרות שנים, והוא מותנה בכך שיעלה אי פעם מנהיג כריזמטי של הימין, שיתנער מן הקונספירציה ויצליח לשכנע את הציבור התומך בו שכל כולה שקר וכזב.

* איש קטן – נתניהו לקה בסרטן, טופל והחלים. נאחל לו רפואה שלמה, בריאות איתנה ואריכות ימים.
אבל גם כאשר הוא מדווח לציבור על בריאותו, הוא אינו שוכח להיות הביבי, האיש הקטן, הקנטרטן, הנרגן, הברחן. "אתם כבר מכירים אותי, כשמעבירים לי מידע בזמן על סכנה אפשרית, אני רוצה לטפל בה מיד. זה נכון ברמה הלאומית וגם ברמה האישית," או במילים אחרות, אין לי שום אחריות לאסון הנורא שהמטתי על מדינת ישראל. בסך הכול הדיפ-סטייט הסתיר ממני מידע ולא העיר אותי. אלמלא הסתירו ממני, הייתי מטפל בבעייה מיד ולא היה 7 באוקטובר.
ובכן, כן, מר נתניהו. אכן, אנו מכירים אותך. אנחנו מכירים אותך כדחיין, כמי שמעדיף את המחדל על פני המעשה, בתקווה שאיכשהו יהיה בסדר; כמי שמכור לשקט, הס פן תעיר. אנחנו מכירים אותך כמי שהתעלם מכל האזהרות על האיומים מעבר לגבול. אנחנו מכירים אותך כמי שהכיל והבליג במקום לאחוז בשור בקרניו ולהתמודד. אנחנו מכירים אותך כמי שכאשר חיזבאללה פלש לישראל והקים על אדמתה הריבונית מאחז, לא עשית דבר וחצי דבר במשך חצי שנה. אנחנו מכירים אותך כמכור לשקט, שדרכו המיטה על עמנו את האסון הגדול ביותר מאז השואה. אתה דחיין, מחדלטור.
איש קטן, כבר אמרנו?

* מצוות החרם – עטורי ניצחון לאחר כיבוש יריחו, יצאו לוחמי ישראל, בהנהגת יהושע בן נון, לקרב על העיר עי, ונחלו מפלה קשה. המורל בעם צנח וגם יהושע היה על סף שבירה. יהושע פנה לאלוהים, שהסביר לו את הסיבה לתבוסה: אדם אחד מעם ישראל הפר את מצוות החרם, לא עמד בפיתוי ולקח לעצמו משלל העיר יריחו. כל עוד לא יטוהר העם מהנגע, הוא יובס.
החקירה העלתה שהאיש הוא עכן. עכן הודה, השלל נמצא, והאיש הוצא להורג.
ומכאן ניתן לנו לקח לדורות: מוסר הלחימה הוא תנאי הכרחי לניצחונות ישראל.
חיים ציפורי היה מייסד החברה למתנ"סים, מנהיג חברתי וחינוכי ממדרגה ראשונה, שתרומתו לחברה הישראלית לא תסולא בפז.
בשירות המילואים שלו, הקים ציפורי יחידת צנחנים נבחרת, "פלוגת האשפים", מפעילי טיל קוברה, ובמשך שבע שנים היה מפקדה הנערץ. הפלוגה השתתפה בקרבות מלחמת ששת הימים ובהם שחרור הגולן.
ביום השחרור מן המילואים, הודיע ציפורי לחייליו, שלא ישתחררו מיד. הוא לוקח אותם לסיור ברחבי הארץ המשוחררת, מן הגולן ועד הכותל המערבי. הפלוגה יצאה לדרך, ובהגיעה ליריחו, סטה ציפורי ועלה לתצפית, מעל תל יריחו העתיקה. הוא העמיד את הפלוגה בחי"ת, והוציא מכיסו ספר תנ"ך.
הוא קרא מן התנ"ך את סיפור עכן והחרם. סיפר העיתונאי נחום ברנע, לוחם בפלוגה: "כשגמר את הקריאה החזיר את התנ"ך אל כיסו, ואמר שכל מי שמחזיק במשהו שלקח שלל יוציא אותו וישים במרכז המעגל. אחר כך יבדוק הוא אישית בתוך הרכבים. אם אז ימצא משהו, יעופו אנשים למשפט צבאי.
אחד אחד פנו האנשים לאחור וטיפסו על כלי הרכב. הם שלפו משם כמות מדהימה של נכסים, החל בנשק ובתחמושת וגמור בשרפרפי קש. בהדרגה הפכה השלכת-השלל לטקס פולחני עתיק. באותם רגעים הרגשתי דחף שאיננו בר-כיבוש להיות חלק מהטקס. היה לי בכיס פנקס חוגר של חייל סורי, שמצאתי ליד גופתו. הלכתי אל מרכז המעגל והנחתי את הפנקס בערמה. בבת אחת רווח לי. הייתי בפנים.
ציפורי הורה לרכז את השלל בשתי ערמות: האחת של ציוד צבאי, נשק ותחמושת, הוחזרה לאחת המשאיות. על השנייה הורה לשפוך בנזין. כשהדלקנו אותה, חשבתי שכך הרגישו המאמינים בעת העלאת הקורבנות בבית המקדש...
ציפורי נמנע מלערוך חיפוש נוסף. הוא הבין, כנראה, שאין צורך, הרי בלהט הטקס היו האנשים מוכנים להביא למדורה גם את הבגדים שהביאו מהבית, ואולי לא רצה לקלקל את שיעור החינוך הגדול שנתן במעשים קטנים."
לאחרונה נחשפה בתקשורת תופעה מחפירה של ביזה במלחמה בלבנון. למרבה הצער, תופעות כאלו היו בכל מלחמות ישראל. השאלה היא איך הפיקוד הצבאי, מרמת מפקדי השטח עד רמת הפיקוד הבכיר, ואיך הדרג המדיני, מתייחסים לתופעה הנלוזה; האם וכיצד הם נלחמים בה.
הסיפור על חיים ציפורי, והיו עוד סיפורים מסוג זה (קראתי לאחרונה סיפור דומה בביוגרפיה של יריב בן אהרון "לבו ער"), ממחיש את כוחה של המורשת התנ"כית לאלף אותנו בינה גם בימינו. הנוער של שנות ה-60 למד תנ"ך הרבה יותר מאשר הנוער של ימינו וידע תנ"ך הרבה יותר מהנוער של ימינו. ואף אחד לא התבכיין על איזו "הדתה"-שמדתה.

* עקורים – בשנתיים וחצי האחרונות הרביתי לכתוב נגד הפינוי של יישובי קו העימות בצפון, ופה ושם מתחתי ביקורת גם על הפינוי בדרום. כמובן שב-7 באוקטובר חייבים היו לפנות את יישובי הדרום, אך נכון היה שיחזרו כעבור שבועות אחדים, למעט יישובים שנהרסו פיזית. גם בצפון אני יכול לקבל בהבנה את הפינוי מיד לאחר 7 באוקטובר, כאשר היה חשש מוחשי מפני פלישה דומה של חיזבאללה, וצה"ל לא היה ערוך להגן על היישובים. אחרי שבוע-שבועיים היה עליהם לחזור.
כתיבתי נגד הפינוי התמקדה בהיבטים הציוניים, ההתיישבותיים, הביטחוניים והקהילתיים. פחות עסקתי בהיבט האישי – מה עשה הפינוי למפונים עצמם.
בכך עוסק ספר שקראתי לאחרונה – "עקורים – מפוני 7 באוקטובר על החיים בלי בית"; קובץ של 35 שיחות עומק שערכה תמר מור סלע עם מפונים, בעיקר מהדרום וכן מהצפון, בשבועות ובחודשים הראשונים אחרי הפינוי. כותרת הספר, "עקורים", מדויקת. היא מדויקת גם מהפן המשפטי – על פי המשפט הבינלאומי פליטים הם מי שנאלצו לעזוב את ביתם וארצם ואילו עקורים הם מי שנאלצו לעזוב את ביתם אך נשארו בארצם. עקורים הם פליטים במולדתם. ההגדרה מדויקת גם מבחינה ספרותית, כאלגוריה לצמח שנעקר ממקומו. על הכריכה מופיע ציור של שורש מנותק.
דרך השיחות, ניתן להבין מה משמעותו של בית לאדם ולמשפחה, מה המשמעות של בית כמפעל חיים, מה המשמעות של בית קולקטיבי – קהילה, יישוב. ולכן, זה מסמך לא רק מרתק, אלא גם חשוב, מעבר לסוגיית הפינוי.
בולט מאוד בספר הפער בין המרואיינים מהדרום ומהצפון. אלה ואלה חוו טראומה, אך טראומה שונה לגמרי בעוצמתה ובמהותה. המרואיינים מהדרום חוו את טראומת טבח 7 באוקטובר, ולכן מקומו של עצם הפינוי משני בחוויה שחוו ושעליה סיפרו. בצפון, עיקר הטראומה היא עצם העקירה.
אביא ציטוטים אחדים מתוך הספר. מרב רחף, מפלסים: "אני מעדיפה את רעש הירי מאשר להיות פה, במלון. אני מעדיפה לשמוע את זה מהבית. אני מעדיפה הכול מהבית. לא להיות בבית כל כך הרבה זמן, זאת חוויה מטלטלת." את הדברים האלה היא סיפרה רטרואקטיבית על מה שאמרה לילדיה ב"צוק איתן". היא מבינה שכעת זה שונה. "אני יודעת שלא בטוח להיות עכשיו במפלסים. אם היו 'רק' קולות של ירי, הייתי נשארת. במקרה הגרוע הייתי יוצאת לכמה ימים. אבל בטח לא לכל כך הרבה זמן. זמן בלי קצה. אף אחד לא יודע מתי זה ייגמר, וזה שבר." הדס להב, שתולה: "פינינו את עצמנו מהדרום ומהצפון, כי טבחו בנו והפקירו אותנו ומאיימים עלינו ועכשיו מכנסים את כולנו בתחום המושב, קצת דומה למה שעשו ליהודים ברוסיה מסוף המאה ה-18 ועד תחילת המאה ה-20. ריכזו את כולם באזור מסוים ונאסר עליהם לגור במקומות אחרים. מדינת ישראל, הקטנה ממילא, הצטמצמה עוד יותר... בגליל יש עצים עם השרשה מעניינת: עצים שהשורש שלהם יכול לקדוח סלע כדי להגיע למים. כך גם אדם שגר במקום מסוים: הוא מתחיל להידמות לטבע סביבו, לבעלי החיים ולעצים. אם לא היית שם מספיק זמן, השורשים שלך קצרים." מירהל'ה תלם, מצפה מתת: "אני מתגעגעת לבית. לתחושה של בית, לחלקת האלוהים הקטנה שלי, לגינה. חלק מהצמחים מת ושלכת מכסה הכול. אני מתגעגעת לנקות את הרצפה." מיכה ביטון, נתיב העשרה: "כמו שתיל שנעקר, כך אתה מרגיש. נידף. מנסה לשתול את עצמך במקום שאתה לא מכיר כדי להזין את הצורך הבסיסי במים ואוויר. כמו לשתול צמח, שחייב אדמה, בתוך בטון. כך אני מרגיש... אני מתגעגע לבוקר בנתיב העשרה. להתעורר ולצאת לגינה, לראות את הסטודיו לקרמיקה של נעמה ואת האולפן, לקחת נשימה עמוקה ולומר, תודה אלוהים. בכל בוקר הייתי אומר תודה על הבית, תודה על המשפחה, על החברים. עכשיו, כשאני נוסע לנתיב העשרה שחולל, אני מתגעגע להרגשה הזאת. לאט-לאט נחזור ונטפח את המושב. הוא יחזור לפרוח. אבל התחושה הזאת של בית? היא הגעגוע הכי גדול שיש לי." ליאת כהן רביב, מטולה: "ישראל הוקמה על ידי בני נוער, שנמאס להם להיות פליטים. הם נתנו מתנה לדורות הבאים במובן הכי בסיסי – בית. אבל הבית, יסודותיו מעורערים... הפרויקט הציוני לא הסתיים... אני מתגעגעת לבקרים בבית. לצאת עם כוס הקפה למרפסת ולראות את הארץ המובטחת פרושה למרגלותינו, יפה ושקטה." מירה'לה חרובי, בארי: "לא חשבתי שבגיל 89 אצטרך להתחיל חיים חדשים אחרי קטסטרופה כזאת, אבל אני חושבת על הדור הצעיר, על הנכדים שלי, על הנכדה שלי שנרשמה לקליטה בבארי ועכשיו אין בית לבוא אליו. עברנו לצרעה אחרי כמה חודשים במלון כדי שיהיה לילדים לאן לבוא, אבל זה לא הבית. בארי היה הבית."
כאמור, הדברים נכתבו בשנה הראשונה אחרי 7 באוקטובר, בהיותם עקורים. מעניין אותי מאוד לשמוע את המרואיינים היום, או בעוד שנים אחדות. איך הם רואים את הפינוי ברטרוספקטיבה, לאחר השיבה הביתה. אבל ניתן להסיק מה דעתם על הפינוי, מנחישותם לא להתפנות ב"שאגת הארי". סיפור לדוגמה – במהלך המבצע יצאו חברי אחד הקיבוצים סמוכי-הגדר לסופ"ש הפוגה בקיבוץ במרכז הארץ, שבה הורעפו עליהם פינוקים למכביר. אמרו ההורים: "לילדים היה כיף, אבל לנו זו הייתה פוסט-טראומה. חזרנו לטראומה של הפינוי."
בתקופת המאבק על הגולן, נאבקנו קודם כל מאבק לאומי, מאבק ציוני, מאבק על ערך ההתיישבות ועל עתיד המדינה וביטחונה, אך גם מאבק על הבית ומפעל החיים שלנו. ירון לונדון כתב באותה תקופה מאמר, שבו זלזל במאבק על הבית, וכתב שהוא עצמו עבר דירה כמה וכמה פעמים, וזה ממש לא היה נורא. השבתי לו, שההבדל בין מעבר דירה לבין עקירה וחורבן מפעל החיים, הוא כמו ההבדל בין יחסי מין עם אהובה לבין אונס.

* הישג ספרותי ולשוני – ספרי אימה ופנטזיה, אינם הסוגה החביבה עליי. לבטח לא ספרי זומבים. לעומת זאת, יוסף חיים ברנר אהוב עליי. ורומנים היסטוריים הם סוגה החביבה עליי משחר ילדותי. ולכן, קראתי ספר אימה ופנטזיה וזומבים, "שכול וכישלון וזומבים", עם דיוקנו של ברנר על הכריכה, שעליו חתומים אמיר חרש ויוסף חיים ברנר; ספרו של אמיר חרש, שזכה בפרס ספיר לשנה זו.
קראתי, ואני שמח שקראתי. הספר הוא, בראש ובראשונה, הישג ספרותי ולשוני מרשים – חרש, אכן הצליח לכתוב ברנרית. הוא אכן צלל למעמקי דמותו, כתב בשפתו ובסגנונו, ברוח השקפת עולמו, במצבי רוחו ומוזרויותיו. ניכר שהוא העמיק בקריאת ספריו, הביוגרפיות עליו וסיפורי חבריו, ונכנס לדמות. והוא נכנס לרוח התקופה, ולשפת התקופה, ואף על פי כן היא אינה נשמעת ארכאית, וקל לזרום אתה.
הספר הוא סיפור בתוך סיפור, ובתוכו סיפור נוסף. סיפור המסגרת הוא מתקפה של זומבים, פגרים חיים (פגחים, על פי החידוש של "ברנר") שיצאו מקבריהם, והחלו להשתלט על ארץ ישראל ועל העולם. למעשה, הם בלתי ניתנים לניצחון, כי במלחמה מולם ברגע שמישהו מתוכם נהרג הוא מיד קם כזומבי, ואילו כשמישהו מאויביהם נהרג הוא קם ומצטרף אליהם. מתקפת הזומבים נפתחת ב-1 במאי 1921, היום שבו פרצו מאורעות תרפ"א, שבהם נרצחו ברנר וחבריו. וכמו במציאות, ברנר וחבריו היו אותה שעה בבית יצקר ביפו. כאן הם מתבצרים למשך חודשים. הסיפור שבתוך הסיפור הוא סיפור חייהם, הישרדותם ומערכות היחסים ביניהם בחודשי המצור, כפי שתועדו במחברות שכתב ברנר בזמן אמת. ועוד סיפור, הוא סיפורו של צבי שץ, שיצא מן המבצר כדי לבקש עזרה שתגיע אליהם, וברנר בדה את קורותיו בחוץ, תוך שיתוף אינטראקטיבי של חבריו הנצורים בכתיבה.
התחברתי לסיפור הפנימי, הסיפור האנושי של הקבוצה הנצורה, הרבה יותר מאשר לסיפור המעטפת, על הזומבים. אך בסך הכול נהניתי מאוד מקריאתו ואני ממליץ עליו בחום.
ואחרי הכול, ראוי לנחות אל קרקע המציאות ולזכור, שלא זומבים מסתוריים רצחו את ברנר וחבריו אלא ערבים, במתקפת פרעות וטרור – מאורעות תרפ"א, הסבב השני (הראשון היה מאורעות תר"ף) במלחמה שאף פעם לא די לה נגד הקיום היהודי בארץ ישראל, שהסבב האחרון שלו היה ב-7 באוקטובר ונמשך עד היום.

* מי גר רחוק – משעשע אותי שאנשים אומרים לי שאני גר רחוק. אני גר רחוק?! אתה גר רחוק. אני גר כאן. כדי לנסוע אליך, לגוש דן, לוקח לי שעתיים וחצי.

* ביד הלשון: גן יאשיה - גַּן יֹאשִׁיָּה הוא מושב עובדים במזרח עמק חפר, המשתייך לתנועת המושבים ולמועצה האזורית עמק חפר. המושב ממוקם בין שני יובליו של נחל אלכסנדר – נחל בחן בצפון ונחל שכם בדרום.
המושב עלה לקרקע ב-1949. הגרעין המייסד הורכב מחלוצים, לוחמי הפלמ"ח, שלחמו בקרבות לשחרור הנגב במלחמת השחרור, ואליהם הצטרפו עולים חלוצים מרומניה. המושב נוסד על אדמות כפר הפורעים הערבים קאקון, שתושביו ברחו במלחמת השחרור, כאשר חטיבת אלכסנדרוני שיחררה את האזור. לאחר הקמת המושב, הצטרפו אליו עולים ממרוקו, ומשפחות במסגרת התנועה "מן העיר אל הכפר".
שמו הראשון של היישוב היה ארגון ראובן. הסיבה לכך היתה, שלפני העלייה לקרקע בעמק חפר, היישוב עתיד היה להתיישב באזור נבי רובין שבקרבת פלמחים, ולכן הקבוצה נקראה ארגון ראובן, או נחל ראובן. שם בלתי רשמי היה דרום קקון, כיוון שישב באדמות הדרומיות של הכפר קאקון.
השם גן יאשיה מנציח את שמו של המדינאי והשופט הבריטי הפרו-ציוני יאשיה וודג'ווד. וודג'ווד, בריטי נוצרי, כיהן כחבר פרלמנט מטעם המפלגה הליברלית ואח"כ מטעם הלייבור. הוא היה תומך נלהב של הציונות, שקיים קשרים הדוקים עם כל הזרמים בציונות, משמאל ומימין, קרא ליהודים בא"י להתקומם נגד בריטניה, תמך בהעפלה הבלתי לגלית לארץ ישראל, ותמיכתו לא היתה רק במילים ובפעילות פרלמנטרית, אלא גם בסיוע בפועל בהברחת פליטים יהודים ובארגון ההעפלה. מלבד המושב גן יאשיה הוא מונצח ברחובות בכמה ערים בישראל ובספינת המעפילים וודג'ווד, שלאחר קום המדינה הייתה לאח"י וודג'ווד.
אורי הייטנר
לתגובות: uriheitner@gmail.com

משה גרנות

אהבה כמזור אולטימטיבי

"שקיעה על הר כנען – שירי אהבה"

מאת עדנה מיטווך-מלר

חדרים 2025, 108 עמ'

בספר האהבה המלבב הזה יש שישה שערים, כל שער פותח במוטו ממקורות קלאסיים, והשער השישי פותח בפסוק האלמותי משיר השירים: "מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה, ונהרות לא ישטפוה" – פסוק המאפיין בצורה הכי קולעת את השירים היפיפיים שבקובץ הזה.

שלא כדרכי, אתחיל דווקא בפרוסודיה: כמעט כל הקובץ מחורז (אם אינני טועה, רק השיר "אור" בעמ' 98 איננו מחורז), והחריזה משובחת, סממן פיגורטיבי שנזנח לחלוטין בשירה החדישה. במספר שירים אנו פוגשים אימאז'ים בנויים לתפארת, הרי דוגמאות: "וצבע היין ההוא / בראשי הפרחים האדומים / השומרים על צידי הבית / כזקיפים עטורי כידונים" ("טיול", עמ' 23); "בכניסה לביתי חגיגת צעדיך / פרחי חורף ניעורים משנתם / ירקות העצים בוהקת כפז / כלניות ונרקיס זוקפים את ראשם" ("מתנות אהבה", עמ' 35); "איך דהרת במכונית מתכת / מן היופי הניגר / ולאן היה ללכת / במהירות אל חיק ההר" ("פרלוד", עמ' 54); "הנרות החומקים מגפרור אצבעותיך / וצריבת חידת לכתך" ("כבר השעה מאוחרת", עמ' 60 ועוד).

ליקטתי קצת היגדים ייחודיים למשוררת שלנו: האוקסימורון – "אתה, אני והשקט / שרים כשחפים חופשיים" ("התמרקות", עמ' 27); "ערב נשרך ללא דרך / צועק ברחוב את שמך" ("מתנות אהבה", עמ' 35); "שקשוק המטוטלת המוחה / על פתיתי בואך" ("כיבוי אורות", עמ' 59), והסינאסתיזיה המפתיעה: "בידיך נותרו / ערב רב של צלילים" ("כבר השעה מאוחרת", עמ' 50); "גופך פילח לילותיי / והאיר אבוקות לבלי די" ("פרידה", עמ' 67); "יהא אשר יהא המחיר אשר שילמנו / וזה אשר עוד נשלם על רגע מבורך" ("שימורים", עמ' 81); "השיר הזה הוא במקומך / הוא מוסיקה, הוא אש, הוא מים, / הוא דשא, פרח, מזרקה, / הוא רטט החושים באחיזת ידיים" ("מוסיקה, אש ומים", עמ' 88); "כי מבעד לחלון בחוצפה / צועק אביב לעברי" ("תה ותופין", עמ' 89); והסינאסתזיה: "נאחז בצור אותה שתיקת האור / המפעמת רק בין אוהבים... עכשיו משפחת המילים המפוארת... מה נמוכה היא, שוממה ומתייתרת / אל מול אותה שתיקת האוהבים" ("כחומר ביד היוצר", עמ' 102); "לצאת מן העיר והדעת", "עד", עמ' 103).

אמצעי פיגורטיבי נוסף הוא האנאפורה (חזרת מילים בתחילת השורות), כמו בשירים "קומי שאי" (עמ' 40), "מרחקים" (עמ' 44), "חרטה" (עמ' 48). "מעל ומעבר" (עמ' 100).

עדנה מיטווך-מלר היא פוליגלוט, מתרגמת מאנגלית, צרפתית, גרמנית ורוסית, משופעת בתרבות עמנו ותרבות העולם, על כן אנו נמצא בשיריה "התכתבויות" עם מיטב היוצרים בעמנו ובעולם: השיר "שי" (עמ' 22) מזכיר את רחל, הגם שתוכן השיר שונה; "זמר עתיק" (עמ' 58) מתכתב עם "ניגון עתיק" של אלתרמן; "כבר השעה מאוחרת" (עמ' 60) מתכתב עם "כבר אחרי חצות, עוד לא כיבו את הירח" של עמוס אטינגר ונורית הירש, בשירתה של אילנית; יש בקובץ שלוש סונטות אהבה (עמ' 72-70), שמתכתבות עם "סונטות האהב"ה של לאה גולדברג, אלא שאצל גולדברג יש רק 13 שורת (= היעדר אהבה?), ואילו כאן יש 14 שורות כמו בסונטה הקלאסית; "ולא היה מאום בינינו מלבד אותן תשורות פשוטות" ("הפתעה", עמ' 90) מתכתב עם שירה של לאה גולדברג "ולא היה בינינו אלא זוהר".

את שיפעת התרבות בשיריה של עדנה מיטווך-מלר ניתן לחוש באזכור יוצרים, בעיקר בתחום השירה, המוסיקה והאמנות, אביא רשימה של יוצרים בתחומים אלה, בסדר הופעתם בספר (אינני מתחייב שהיא שלימה):המשורר והמחזאי ג'אן פייר קלאריס פלוריאן, היינריך היינה (המוטו בשער הראשון, וכן אזכור "לורליי"), דבורה בארון, המשוררת הרוסייה מרינה צווטייבה, המלחין דביוסי, החיפושית ג'ון לנון, יהודה עמיחי, אפלטון, הפסל אגם, שופן וג'ורג' סאנד, לאה גולדברג, דויד זהבי, עמוס מלר, המשוררת הבריטית יוצרת הסונטות הפורטוגזיות – אליזבט ברט-בראונינג, פליני, סרן קירקגור.

המשוררת אינה מזכירה את שמו של אותו אהוב שהקדישה לו כל כך הרבה מילים נהדרות, ואני לא אנסה לבלוש אחריה בנושא. בקובץ שלפנינו מתוארת אהבה גדולה מהחיים, ורק בשיר "סליחה" (עמ' 91) יש רמז עמום על אהבה נוספת לזאת המופנית לאורך כל הקובץ לאהוב שבואו בעיניה עטוף הוד. כיוון שהזכרתי את הוד בואו של האהוב, אציין שהמשוררת שלנו מצהירה ששירתה רחוקה משקיעה בארוטיקה בוטה, ובאמת קו זה אינו מצוי בשירתה, והארוטיקה רק מרומזת, למשל בשיר "ירח מאי" (עמ' 12): "הישאר עימי נצח, / אל תרפה, אל תחת, כי חידת בואך בי / היא חסד, היא חג", ובשיר "פרידה" (עמ' 67) – "אונך שלא בא בשעריי / פורט בי שירת לורליי". זה הכול! מסתבר שאפשר לכתוב על סודה הנפלא של האהבה, ואין הכרח לחפש את המילים הכי "עממיות" במילון.

מלבד האהוב עלום השם שזוכה לשפע של אהבה ואהדה (האיש של עדנה מיטווך-מלר, עמוס מלר, משורר, חלילן, מלחין ומנצח תזמורות, נפטר ב-2007, והספר יצא לאור ב- 2025) מובעת אהבה ואהדה לאביה, האיש שאהב את צפת, והוריש אהבה זאת לבתו (השירים "לא עת עכשיו", עמ' 16, "סתיו נוסח פליני" (עמ' 101). קובץ השירים מרמז כי האהוב, עלום השם, שאליו מופנים רחשי לב כל כך עמוקים, בדומה לאביה, איש שאוהב את עיר המקובלים.

אין שאלה כלל – אני ממליץ מכל הלב על קובץ שירים זה של עדנה מיטווך-מלר.

משה גרנות

רון גרא

כְּכָל שֶׁמַּאֲרִיךְ

כְּכָל שֶׁמַּאֲרִיךְ אָדָם
חַיָּיו.
הוֹלֵךְ הוּא וְקָרֵב אֶל
שְׂפַת הַיִּסּוּרִים.
הוֹלֵךְ הוּא וְעוֹלֶה
בְּמַעֲלוֹת הַכְאֵב.

כְּכָל שֶׁמפַשְׁפֵּשׁ בְּמַעֲשָׂיו
שֶׁנִּרְקְמוּ בִּתְבוּנָה
ושִׁנֵּן אֶת שִׁעוּרוֹ כַּהֲלָכָה
לָמַד גַּם אָמָּנוּת עַתִּיקָה.
קְרַב מַגָּע.
הוּא בָּא לִידֵי הִרְהוּר:
הַכֹּל הֶבֶל הֲבָלִים.
זוּלַת זִכָּרוֹן שָׁבִיר
בָּאֲוִיר
שֶׁל קוֹרֵא שֶׁקָּרָא בִּשְׁמִי
וְאֵינֶנּוּ.
אֵין דֹּבֵר אֵלָיו דָּבָר
כִּי רָאָה :
גָּדוֹל הַכְּאֵב.

שושנה ויג

1. יום הספר הבינלאומי

חל בתאריך 24.4.26 נכתב לארגון הבינלאומי Ciesart ארגון סופרים בינלאומי חובק עולם

עַל אֶבֶן חָקְקוּ בְּשׁוֹמֵר וְאַכַּד מִלָּה,
בְּאוֹר כַּשְׂדִּים, בִּכְתָב שֶׁנּוֹלַד מִן הַתְּפִלָּה,
לוּחוֹת חֶרֶס כְּבֵדִים בְּנִינְוֵה וּבָבֶל,
וּבְמִצְרַיִם—חַרְטֻמִּים חָקְקוּ אֶת הַצֵּל.

בְּסִפְרִיַּת אַשּׁוּרְבַּנִיפַּל נִשְׁמְרוּ הַסּוֹדוֹת,
בֵּין נַהֲרוֹת פְּרָת וְחִדֶּקֶל, בֵּין מַמְלָכוֹת,
לֹא לְכָל אֶחָד הָיְתָה הַזְּכוּת לָדַעַת,
רַק פַּרְעוֹנִים, מְלָכִים – יָכְלוּ לָגַעַת.

וּבְאָלֶכְּסַנְדְּרִיָּה, בֵּין מַדָּפִים שֶׁל אוֹר,
חָלְמוּ לֶאֱסֹף אֶת כָּל הַיֶּדַע לְדוֹרוֹת,
אַךְ הַסֵּפֶר עוֹד הָיָה רְכוּשׁ שֶׁל שִׁלְטוֹן,
נִשְׁמַר בְּאַרְמוֹנוֹת – לֹא לֶהָמוֹן.

וְאָז בְּמַיְנְץ קָם יוֹהָנֶס גּוּטֶנְבֵּרְג,
וְהִמְצִיא אֶת הַדְּפוּס – שָׁבַר אֶת הַסּוֹרֵג,
אוֹת אַחַר אוֹת יָרְדָה אֶל הַדַּף,
וְהַסֵּפֶר פָּרַץ כְּמוֹ נָהָר שֶׁשָּׁטַף.

מֵאוֹת שָׁנִים חָלְפוּ מִפָּרִיז עַד לוֹנְדוֹן,
מֵרוֹמָא הָעַתִּיקָה עַד שַׁוָּקֵי אַמְסְטֶרְדָּם,
וְהַמִּלָּה יָצְאָה מִכָּל חָצֵר וּמָדוֹר,
וְהָפְכָה לְנַחֲלַת הָעָם – לֹא רַק לְאַצִּיל אוֹ אָדוֹן.

פַּעַם כָּתְבוּ אָרִיסְטוֹ, קוֹנְפוּצְיוּס וְרָשִׁ״י,
יוֹעֲצִים לַמְּלָכִים, דִּבְרֵיהֶם נֵר לְרַגְלַי,
שָׁקְלוּ כָּל פָּסוּק, כָּל אֱמֶת מְדֻיֶּקֶת,
לַשּׁוֹפְטִים וּלְשָׂרִים – חָכְמָה נִצְחִית חוֹרֶטֶת.

וְהַיּוֹם – בְּתֵל אָבִיב, בִּנְיוּ יוֹרְק, בְּטוֹקְיוֹ הָרְחוֹקָה,
הָעֵט בְּיַד כָּל אָדָם, בְּכָל שָׂפָה עֲמֻקָּה,
כָּל אַחַת יוֹצֶרֶת, כָּל אֶחָד סוֹפֵר,
וְהָעוֹלָם כֻּלּוֹ נִהְיָה סֵפֶר.

אֵין עוֹד מִדְרָג, וְאֵין כֶּתֶר אֶחָד,
כָּל כּוֹתֵב הוּא מֶלֶךְ – כָּךְ נוֹלַד,
וְהַסֵּפֶר אֵינֶנּוּ רְכוּשׁ שֶׁל יָחִיד,
הוּא שַׁיָּךְ לָאֱנוֹשׁוּת – לָעוֹלָם, לְתָמִיד.

מִן שׁוֹמֵר הַקְּדוּמָה עַד מָסָךְ מֵאִיר,
מִן הַנִּילוּס וְעַד הָרִיִּין הַזּוֹהֵר וְהִבְהִיר,
הַסֵּפֶר נוֹשֵׂא אֶת רוּחַ הָאָדָם,
מִמִּלָּה חֲקוּקָה – לְלֵב הָעוֹלָם.

שושנה ויג

2. הנשק הסודי של ראש הממשלה

כַּמָּה פּוֹפּוּלָרִי לִהְיוֹת חוֹלֶה וְעוֹד חוֹלֵה סַרְטַן הָעַרְמוֹנִית.
וְכָעֵת כֻּלָּם יוֹדְעִים מָה קָרָה לַמַּנְהִיג הָעֶלְיוֹן וְאֵיךְ גִּלּוּ לוֹ גִּדּוּל שָׁפִיר וְהֵסִירוּ אוֹתוֹ וְאֵיזֶה מַזָּל שֶׁיֵּשׁ לָנוּ אֶת בֵּית חוֹלִים הֲדַסָּה וּרְפוּאָה מִתְקַדֶּמֶת. הַכֹּל אָנוּ רוֹצִים לָדַעַת וּזְכוּתֵנוּ לָדַעַת. וּכְבָר כָּזֶה סַרְטָן כָּתְבוּ עָלָיו שֶׁזֶּה נוֹרְמָלִי. זֶה קוֹרֶה וְשׁוֹפְכִים לָנוּ אֶת כָּל הַדַּעַת עַל זוֹ הָעַרְמוֹנִית שֶׁכָּתְבוּ עָלֶיהָ כְּבָר סוֹפְרִים וְגַם אַלּוּפִים כְּמוֹ גִּיּוֹרָא אַיְלֵנְד וְיוֹסִי אַלְפֵי. אֵין זֶה סוֹד שֶׁאֲפִלּוּ בֶּן כַּסְפִּית מִתְהַדֵּר בְּזוֹ הַמַּחֲלָה וְגַם הוּא כְּבָר נִרְפָּא. וּמְבַקְּרִים אֵלֶּה עִם אֵלֶּה כַּמָּה הַקְּרָנוֹת הָיוּ לוֹ. מֶה הָיָה גֹּדֶל הַגִּדּוּל שֶׁל רֹאשׁ מֶמְשַׁלְתֵּנוּ וְהַכַּתָּבִים יוֹדְעִים יוֹתֵר מִן הָרוֹפְאִים. שָׁעוֹת מְדַוְּחִים לָנוּ אֵיךְ לֹא סִפֵּר לָנוּ אֶת הַכֹּל, נִכְנָסִים לַתַּחְתּוֹנִים שֶׁלּוֹ רַק רוֹצִים לָדַעַת עוֹד וְעוֹד. אֵיזוֹ שְׁקִיפוּת וְחַדּוּת עַיִן רוֹצִים לִקְרֹא עַל הַכֹּל. וְרַק מֹשֶׁה שׁוֹאֵל אִם הִשְׁתִּילוּ לוֹ תּוֹתָב, וְאִם אֶפְשָׁר לָדַעַת מָה עָשׂוּ כָּל הַשְּׁאָר.
וְתַחְשְׁבוּ עַל זֶה שֶׁרֹאשׁ הַמֶּמְשָׁלָה שֶׁלָּנוּ מְזַיֵּן בְּשֶׁבַע חֲזִיתוֹת עִם כָּל הַכֵּלִים שֶׁלָּנוּ.
נְבַקֵּשׁ שֶׁאֱלוֹהִים יִשְׁמֹר עָלָיו וְגַם עַל כָּל יִשְׂרָאֵל.
שושנה ויג

אהוד בן עזר

"מסעותיי עם נשים" - פרק שישי



פרקים מתוך הרומאן, 2003,
מובאים ליובל ה-70 של קיבוץ עין גדי
פרק שישי
אובדן בתוליי על תפיחת הבצק עם ג'ני בעין-גדי

הדלת נפתחה. נכנסו שני חברי-משק. אני זיהיתי אותם מיד לפי קולותיהם, אך לא אוכל לגלות מי היו, כי היום הם סבים לנכדים. אף הם לא הדליקו את החשמל. אור הפרימוסים היה בו די והותר עבורם. שמעתי אותם ניגשים אל שולחן-הפח, מודרכים מן הסתם על-ידי חוש הריח. משוחחים ביניהם, בלחש. תחילה אמרו שמוטב לא לקחת יותר מפיתה אחת, ואחר-כך – חשתי צביטה באחוריי, מבעד לכיסוי-הבד! – כי הבצק תפח הפעם יותר מדי, "עוד מעט יגלוש!" אמרו, "למרות שהוא מוצק מן הרגיל." החלו חוששים, כניראה, שמא אני עתיד לחזור, כל רגע, ללוש אותו –
אילו הפעילו, בטעות, או כטובה, למעני – את המלוש החשמלי – היתה זרוע-הברזל לשה וקורעת את אברינו, בלב הבצק –
והשניים הסתלקו.
אך אנו לא יצאנו. שיכורים מריח הבצק החמצמץ, רכותו, נותרנו מקופלים בחיקו כשני עוברים-תאומים ברחם, צרתי בו את תבנית שדיה, לשתי ונשקתי לעגבותיה השעיעות כשני כיכרות בטרם נאפו.
"בבקשה תדגדג לי את הנירדמון, חיימקה!"
ואני עוד לא הבנתי מה זה בעברית שלה והכנסתי אצבע מלאה בצק, בצק וגוף, היינו צמד אפור-לבנבן, זהוב, מקומח, תופח ומדיף ריח תסיסה טובה. תחילה לא הצלחתי ללוש, זאת אומרת – לדוש אותה, והיא נדבקה לי לאוזן ולחשה, מנשככת: "מהר, מהר, אם אתה לא ממלא אותי – אני רוצה המלוש!" – אוהו! – בעוגן-ברזל כזה! – חייכתי לעצמי, אידיוט בעת צרה, מפותל בה, מבולבל, שאני אתחרה בזֵין-המתכת [זי"ן בצירה] הגדול כשל פר? – כן, אמלא אותך כמו שטרודל, כמו שטרונגול! – וכשבאתי עליה, לבסוף והכנסתי שם את הנמר המידברי שלי – לא הייתי בטוח כלל אם הוא רובץ בתוכה או עדיין בתוך הבצק, כי אני טרם ידעתי, אז, איך עושים את זה, לא את הבצק, אני מתכוון, וזה היה נס שהצלחתי לדגדג לה קודם את הנירדמון, כבקשתה – וכפות רגלינו התנופפו מעל לדופן של גיגית המלוש הענקית, צר היה המקום בפנים – – – ובדיוק עבר אז מחוץ למאפייה אחד מחברינו שאהב תמיד לשיר בקול גרוני, ביום ובלילה, בעבודה ולאחריה, ולצערי כיום הוא כבר לא בחיים:

"יַא טְרוּמְפְּטָה,
יא טרומפטה!
וַחַד שִׁיכְּנָזִי
לָבֶּס בּוּרְנֵטָה!
וְלֵייכִי ולייכי
וְחָרָא עֲלֵייִכי –
סָעִידָה, סעידה
לוּף, לוּף לוּף –
סעידה, סעידה
לוף, לוף לוף –
יא טרומפטה – "

– ואני התפללתי שרק לא ייכנס גם הוא לחטוף לו מהמזווה איזה פלעצלע טרי! – ואנחנו "יא טרומפטה, יא טרומפטה!" שרנו בצבא כל פעם שאכלנו קציץ-בשר מגעיל מקופסת שימורים. אבל חברי המזמר הלך והתרחק בשיר חדש שצליליו נמוגו בדרך לרפת: "לכובע שלי, שלוש פינות, שלוש פינות לכובע שלי – – – "
וכאשר יצאנו לבסוף מהמלוש כשני מקס ומוריץ ניערה ג'ני היטב את גופה ואת בגדיה המעטים. עזרתי לה, בידיי, וכאשר התכופפתי עליה – נשקתי שוב לאחוריה המתוקים, שגדילי בצק דבקו בהם. לא היה במה לנקות אותה. כמעט כל חפץ במאפייה עטה שכבת קמח לבנבנה. פיסות בצק טרי דבקו בגופה של ג'ני פה ושם. ניגבתי את הקוּס שלה שהיה לח מאוד, נישאר גם עליו עליו שובל של קמח, שערות ערוותה ניראו כשער שיבה, כאילו פיזרו עליהן אבקת טאלק לבנה.
הייתי צריך לכסות ביותר קמח את פני הבצק שתסס במלוש, אמרתי לעצמי מאוחר יותר, כאשר פיזרתי את הקמח על השולחן המצופה פח והתחלתי שוקל מנות ולש בשתי ידיי, שניים-שניים כיכרות, ומניח אותם בתבניות המשומנות. החשמל כבר דלק. ג'ני הסתלקה עוד קודם, לאור הפרימוסים בלבד, מנשקת אותי וקובעת בפליאה, "אף פעם לא עשיתי את זה עם רופא."
"עם דוקטור?" לא קלטתי היטב את הברתה הגרונית.
"עם אופה! טמבל," ליטפה קלות את לחיי ותפסה לי שוב בנמר המידברי שלו שכבר התעורר לחיים חדשים, "הקמח נכנס לך כבר כניראה גם לאוזניים!"
ונתתי בידיה גם פיתה מבוצלת גדולה, למשלחת. שייהנה ממני גם הבוס שלה, הארכיאולוג ז'אן כריסטוף דה ברטראן.

לאור החשמל היה הבצק במצב מפוקפק במקצת. שערות דבקו בו פה ושם כמו אניצים כהים על תחת חיוור. מצאתי גם כתמים משונים. מזל שלא היתה בתולה, אמרתי לעצמי: תאר לעצמך! – ועוד יותר טוב שאובדן בתולים של גבר אינו מותיר סימנים שכאלה –
התעלסותנו חסכה את הצורך להפעיל את המלוש פעם נוספת. וכאמור, גם עלילת-הדם נחסכה ממני. אך האם לא היה מוטב לי לזרוק את הבצק? לא. גם כך ריננו אחריי שיום עבודתי יקר מדיי. כל כיכר שאני אופה, עולה לירה, בחילוק יום עבודתי למיספר כיכרותיי, ואילו הלחם המסובסד, שאותו נוכל להביא פעמיים בשבוע במשאית ה"מק-דיזל" העוברת את באר-שבע, יהיה יותר זול. עשרים אגורות הכיכר, אם כי פחות טרי. ועכשיו, אם עוד ייוודע שאני זורק עיסת בצק שלימה! – וחוץ מזה, עד שאכין מנת בצק חדש, ויתפח, תחלפונה שעות ארוכות, התהליך יימשך עד לבוקר, ולחם לחברים, למחר – לא יהיה! – תלשתי, אפוא, את מעט השערות, אחדות מסולסלות, בלונדיות, צבטתי את הכתמים החשודים, ואפיתי את הלחם, מתרונן ושר –

"אם קשה לפרקים קצת הדרך,
מעיקים התרמיל והחום – "

לש בקצב השיר, בשתי ידיי כאחת, שניים-שניים כיכרות על שולחן-הפח, ומניחם בתבניות המסודרות לרוחבן על קרשים ארוכים שהייתי מציב על גבי "חמורי"-ברזל, כדי להקל על הכנסתן בבת-אחת לתנור החם.

"אם דברים מסתדרים רק בערך
זהו נח"ל חביבי הבן! –
לא נורא, נתגבר, עוד נגיע לחוף הזוהר!"

סוף-סוף הריני גבר! – ניפחתי חזי, מחזיק במירדה. איבדתי את בתוליי! ואוכל לכתוב שירים וסיפורים אמיתיים, מן החיים – מעתה אני אדם בעל ניסיון! גבר מנוסה! –
הבשלתי. הריני, כביכול – כבר אפוי! – ואכן, גם אפייתי עלתה יפה, הסתיימה מוקדם מן הרגיל, והלכתי לישון, מאושר ומקופל כשאני חופן את אברי בכפות ידיי ומלטף אותו כאילו היה בני שעמד במיבחן בגרותו, ושר לעצמי בחשאי את שיר הפרסומת של הריקוד שהיו החברים והחברות מקפצים על פיו בחדר האוכל שנבנה עדיין בתקופת ההיאחזות של הנח"ל:

"שֶׁלְטוֹקְס פָּזְטוֹקְס מה פירוש?
הללו-יה!
הקץ לזבוב וליתוש!
הָלְ-לוּ-הוּ-יה!"

התעוררתי לקראת הצהריים, והגעתי לחדר-האוכל, רחוץ, נקי ומתרונן לקראת החווייה המזומנת לי הערב, כשיחזרו מהחפירות בצלע הנג'אר – נעשיתי גבר, וג'ני, מלכת הנגב, תהיה החברה שלי! – עליי עוד לספר לה על החמין שאני מכין בתנור המאפייה, לשבתות, בחורף – לכל חברי המשק, על-פי מתכון מדוייק ששלחה לי אימי, מהמושבה – והנה, איזו דממה מוזרה שוררת במשק, ניראים גם שניים-שלושה ארכיאולוגים מסתובבים בחוץ, מה? אם לא יצאו לחפור היום באתר? – גם אין רואים את הקומאנדקאר האפור שלנו במקומו הקבוע, למרות שאין זה יום נסיעתו לבאר-שבע. וכאשר יורדת הקשרית שלנו (טלפון טרם הותקן אז) – מצטופפים אחדים סביבה לשמוע מה חדש –
מה קרה? – מלחמה?
מארב? פעם נוספת, על פיתולי הדרך העולה מסדום לבאר-שבע –
לא. מספרים לי. לא ידעת? ג'ני הוכשה. מתי? הלילה.
הלחם הטרי, שאפיתי, נתקע בפי. ג'ני? הלא, אני –
למזלי, נצרתי לשוני, מבעוד מועד.
היא נכנסה בלילה לבית-השימוש (היו לנו, אז, קבינות-על-בור, פרימיטיביות) וכשכרעה, הכיש אותה, מאחור, צפע עין-גדי, כניראה – – – למזלה חיכה לה, בחוץ, הבוס שלה ז'אן כריסטוף דה ברטראן, שבחברתו בילתה – – –
"שתוקע לה כל לילה את עורלתו," דייק שושקינד, החבר הכי משכיל במשק.
למזלי נצרתי לשוני בעוד מועד. באוזני איש מחבריי עוד טרם הספקתי להתפאר בכך שג'ני מלכת המידבר התמסרה לי בקערת המלוש.
הלאה לא שמעתי. לא רציתי לשמוע. מצידי – שתמות! איך יכלה? מיד אחרי!? עמד וגם אכל, ודאי, מן הפלצאלה שאפיתי. ואולי, אולי נמשך הצפע אל שרידי הבצק שדבקו באחוריה?
"נחשים, אוכלים בצק?"
"אתה יצאת מדעתך חיימקה?" אמרו לי, בין כבד-חצילים לקציצות דג פילה. "על מה אתה שואל בכלל?"
אהוד בן עזר

אהוד בן עזר

50 שירי מתבגרים

רכגולד ושות' חברה בע"מ-עירית שגיב, מוציאים לאור
תל אביב 1987
ציורים ועטיפה דני קרמן

1.

הִכְנַסְתִּי שְׁעוּעִית
הִכְנַסְתִּי גֶּזֶר
הִכְנַסְתִּי מְלָפְפוֹן
הִכְנַסְתִּי קִשּׁוּא
הִכְנַסְתִּי חָצִיל
הִכְנַסְתִּי גַם דְּלַעַת
אֲבָל מַהוּ אוֹרְגַזְם
אֵינֶנִּי יוֹדַעַת –

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי,

נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* אהוד: אף ששנים רבות אני כבר לא גר בעיר מולדתי פתח-תקווה אבל גאה בה, עתה אני בוש ונכלם עד עמקי נשמתי לאחר הלינץ' הגזעני שבוצע בה ב-ימנו בנימין זלקה – והכתים את שמה לתמיד!

* אהוד: אם נתניהו לא יוכל לתפקד מסיבות בריאות, ראש הממשלה הבא של ישראל יהיה שר הביטחון ישראל כ"ץ, כיום בן 70.

* נסיה שפרן: תשובתי לערן דולב: ראשית, תודה שקראת את הכתבה שכתבתי בעקבות מותו של ניר ניצן.

הביטוי "משתמשת במותו" נראה קצת תמוה בעיניי, ואיני יודעת מה היתה כוונתו. הספר על המסעות האסורים לפטרה יצא בשתי מהדורות בהוצאת יד יצחק בן צבי. שתי המהדורות אזלו. ככל הידוע לי כיום ניתן להשיגו רק בחנויות יד-שנייה.

לעצם העניין: מותו של ניר ניצן עורר עניין רב בכלי התקשורת השונים. להפתעתי הרבה לא הוזכר בשום מקום סיפורו של האח איתן מינץ, שנהרג בדרך לפטרה בשנת 1953, וההשפעה שהיתה לכך על משפחתו של ניר ניצן. מאחר שחקרתי במשך שנים רבות את נושא המסעות האסורים לפטרה, כפי שערן דולב מציין, נראה בעיניי נכון לחלוק מידע זה עם הקוראים. תיאור דמותו של ניר ניצן לא יהיה שלם בלעדיו.

ההיכרות שלי עם ניר ניצן התמקדה במסעו של אחיו איתן אל פטרה – מסע ממנו לא חזר. כילידת פתח-תקווה היתה לי גם היכרות מסויימת עם כפר מעש, המקום בו גדלו האחים. ממכתבו של ערן דולב הבנתי שהוא הכיר את ניר ניצן הרבה יותר טוב ממני. הצעתי: עדיין לא מאוחר לכתוב רשימת זיכרון נוספת על ניר ניצן, רשימה שתאיר היבטים אחרים בדמותו של האיש המיוחד הזה. יש לי אפילו כותרת: שלושים למותו של ניר ניצן.

* אהוד: ושוב תקלה. גיליון 2154 נשלח בטעות תחת הכותרת גיליון 2176 – ונשלח שוב תחת הכותרת הנכונה.

בגיל 90 כבר אינני יודע אם המכתב העיתי ממשיך להופיע בזכות הראש שלי שממשיך לעבוד או הראש שלי ממשיך לעבוד בזכות המכתב העיתי!

שועלה

מבחר חדש משירתה של אסתר ראב (פתח-תקוה 1894 – טבעון 1981), שכונתה "המשוררת הארצישראלית הראשונה", וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.

בעריכת הלית ישורון

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020

הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה (kibutz-poalim.co.il)

ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978

או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il

המחיר 59 שקלים לפני משלוח

אהוד: זה הספר היחיד משירי אסתר ראב הזמין כיום לרכישה.

הכרך "אסתר ראב / כל השירים" אזל מזה שנים רבות.

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.
מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.



©
כל הזכויות שמורות
"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2181 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה עשרים למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית
המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

פרופ' יוסי גלרון ב-Ohio State University

פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:
http://benezer.notlong.com
http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm
מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגל") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את אלפי הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.
אל"מ (מיל') ד"ר משה בן דוד (בנדה): "...יוצאים מכלל זה 'חדשות בן עזר' והסופר הנידח, שהינם 'עופות די מוזרים' בביצה האינטלקטואלית המקומית, בהיותם חפים מכל שמץ של התקרנפות, תקינות פוליטית, אג'נדות מגדריות, אמוניות, חברתיות ופוליטיות – והתעקשותם לשחות נגד הזרם." ["חדשות בן עזר", 14.6.2021]

  "שנה טובה אהוד, לך ולכל היקרים לך! מוריד בפניך את הכובע, על הכישרון, הנחישות וההתמדה כמו גם על עוז הרוח והיושר האינטלקטואלי. מי ייתן ותזכה לעוד הרבה שנים טובות ופוריות." ["חדשות בן עזר", 18.9.2023].  

פינת המציאות: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח
רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי
*
מסעות
כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!
עד כה נשלחו קבצים ל-70 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!
05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה
94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי.
*
היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל
אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!
וכן "מנחום גוטמן לאליאס ניומן" ו"נחום גוטמן, מאמר", ס"ה 53 עמ'
עד כה נשלחו קבצים ל-2,082 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,089 מנמעני המכתב העיתי.
*
את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".
עד כה נשלחו קבצים ל-2,692 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,
צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,
וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16.
עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!
עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,453 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.
אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!
עד כה נשלחו קבצים ל-106 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,636 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"
[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-107 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-77 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!
עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!
עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-41 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!
עד כה נשלחו קבצים ל-40 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-50 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"
עד כה נשלחו קבצים ל-39 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת "מחווה לאברהם שפירא", הערב נערך בבית אברהם שפירא ברחוב הרצל בפתח-תקווה בתאריך 18.12.2005 בהשתתפות ראובן ריבלין, מאיר פעיל, מרדכי נאור, חנוך ברטוב ואהוד בן עזר
עד כה נשלחו קבצים ל-1680 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים
עד כה נשלחו קבצים ל-16מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!
עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-64 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-34 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "הפרי האסור", שני שערי סיפורים!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!
ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"
סִפּוּרִים לִילָדִים
עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד" עם מאמרי ארנה גולן ומשה גרנות.
עד כה נשלחו קבצים ל-32 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!
עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הקובץ (171 עמ') "ידידי יצחק אורפז"!
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הקובץ "אורי שולביץ איננו"!
אורי שולביץ, יהודה אטלס, דני קרמן, אהוד בן עזר, ואחרים.
עד כה נשלחו קבצים ל-2182 מנמעני המכתב העיתי.
*
קישור לבלוג של דני קרמן המוקדש לאורי שולביץ:
https://dannykerman.com/2025/02/21/shulevitz
*
את צרופת הקובץ "יהושע קנז – דברי חברים"!
רות אלמוג, אהוד בן עזר. עזי שטרן. יפה ברלוביץ.
עד כה נשלחו קבצים ל-2182 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת "100 שנים לרצח ברנר" מתוך "חדשות בן עזר", גיליון מס' 1641 ביום 2.5.2021, במלאת 100 שנה לרציחתם בידי ערבים של הסופרים יוסף חיים ברנר, צבי שץ ויוסף לואידור ביום 2.5.1921.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת
יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).
מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-59 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
הרצאת עמנואל בן עזר, נכדו של יהודה ראב, על תולדות פתח-תקווה.
https://www.youtube.com/watch?v=h81I6XrtAag
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,647 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.
*
את צרופת החוברת "פפיטה האזרחי 1963"
עד כה נשלחו קבצים ל-2,295 מנמעני המכתב העיתי.
*
את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.
*
את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת ארנה גולן: הוויתור. אימי, זיכרונה לברכה, היתה צדקת גמורה. הדרמה השקטה בחייה של חלוצה וחברת קיבוץ.
עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-11מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-26מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,375 מנמעני המכתב העיתי
ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-10 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת דאוד אבו-יוסף.
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד לרומאן של עדי בן-עזר "אפרודיטה 25"!
Adi עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
שונות
את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").
עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
הבלוג של דני קרמן
https://dannykerman.com/2021/10/28/ehud_ben_ezer
דברים שעשיתי עם אודי – שירים למתבגרים
כולל חלק ניכר מהעטיפות ומהאיורים שעשה דני קרמן לספרי אהוד בן עזר
כדי להיכנס לבלוג יש ללחוץ אֶנטר ועכבר שמאלי
ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר

עד כה נשלחו קבצים חינם ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ PDFחינם

עד כה נשלחו קבצים ל-2,253 נמעני המכתב העיתי

ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!

📑 בגיליון:

  • אהוד בן עזר: הערות
  • יוסי אחימאיר: גבעה 84 של אסף ויענקל'ה
  • יורם אטינגר: שינוי המשטר באיראן מחייב DNA חדש.
  • רון בריימן: המצר שנשכח והשתיקה הישראלית
  • מוטי הרכבי: 1. חטפו לנו את יום העצמאות
  • מוטי הרכבי: 2. להלן חלק מהפרשיות האיומות שטויחו על ידי בג״צ/יועמ״שית/פרקליטות
  • עמנואל בן סבו: 1. המתקפה על ראש השב"כ
  • עמנואל בן סבו: 2. למחלת סרטן השנאה אין מרפא
  • אורי הייטנר: צרור הערות 26.4.26
  • משה גרנות: אהבה כמזור אולטימטיבי
  • רון גרא: כְּכָל שֶׁמַּאֲרִיךְ
  • שושנה ויג: 1. יום הספר הבינלאומי
  • שושנה ויג: 2. הנשק הסודי של ראש הממשלה
  • אהוד בן עזר: "מסעותיי עם נשים" - פרק שישי
  • אהוד בן עזר: 50 שירי מתבגרים
  • ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי,: נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":
  • שאר הגליון
🏠 📑 A− A A+