[השיחה נערכה בחודש יוני 1966, לפני 60 שנה]
מתוך ספרו של אהוד בן עזר
"אין שאננים בציון"
שיחות על מחיר הציונות
ההקדשה: זכר למחנכת טוני הלה
מהדורת ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986
השיחה "הציונות נבהלת מפני התגשמות חלומה" נדפסה לראשונה רק ב"הארץ", 7.9.1983.
אהוד בן עזר: האם ניתן לשער דרך אלטרנטיבית לציונות מראשיתה שהייתה מונעת את קשייה כיום?
ברוך קורצווייל: החטא הקדום של הציונות שהיא השלתה את עצמה שאפשר לפתור את בעיית היהודים והיהדות כאחד בעזרת המנגנון האידיאי של הלאומנות והלאומיות האירופאית המודרנית. הציונות סברה שתוכל לעשות זאת מבלי להסתבך בסבך כל הבעיות של הלאומיות והלאומנות המודרנית, וזאת היתה אוטופיה. לא תיתכן שום ציונות בלא רצון לממלכתיות. כל ההפרדות בין ציונות לממלכתיות היו בלתי-מעשיות. משחק עגבים עם רעיונות לאומיים אין משחקים מבלי להביא בחשבון שזה יביא למלחמה ולשפיכות דמים. זאת אני אומר כהיסטוריון וכאדם שחשב על דרכי התרבות האנושית.
מכאן האופי האוטופי של כל מה שקרוי אצלנו בשם ציונות רוחנית. הרי זה כמי שרוצה לחלוב את העז ולשחטה גם יחד. ואם בתקופת הרצל עוד היתה אשליה זו בגדר חלום שמותר לחלום אותו, הנה אחרי פרוץ מלחמת-העולם הראשונה בוודאי נפקחו עיני החולמים ואסור היה כבר לחלום. הווה אומר, כל פעולה ציונית בארץ ולמען ארץ זו מאז הכרזת בלפור הייתה צריכה להביא בחשבון מלחמה עם כל האימפליקאציות, משום שכל תנועה לאומית מודרנית מובילה למלחמה.
אתה שואל איך היינו יכולים לעשות את הדבר בצורה אחרת? על כך אינני עונה כי אינני אלוהים ולא הגורל. אני רק יכול להבין תופעות או להיות פתי. משום כך כל מאמצי אנשי ברית-שלום ובכללם מורי ורבי המנוח בובר נראים לי כאוטופיים בהחלט.
השתלשלותה של המגמה האוטופיסטית היא תוצאה של העדר מחשבה עקבית. אצל בובר וסימון היה לזה לפחות כיסוי של מחשבה הומאניסטית עצמאית. האוטופיזם של בובר וסימון לפחות עומד עוד בצל של משהו נשגב, של אידיאה הומאניסטית נעלה. אך אם "סברס" וחצי-"סברס" ממשיכים בזה הרי זה הופך לפסוידו-הומאניזם ליבאנטיני, כי אינם יודעים מהו הומאניזם אמיתי. יודעים אותו מתוך הפינגווין-בוקס אך לא מתוך שנים של חיים-בצוותא ואינטגראציה נפשית בתוך עילית אינטלקטואלית של אוטופיסטים, על שפתם, תרבותם, נימוסיהם, גישתם האסתיטית ואפילו הטרקלינית-סאלונית. ואילו כאן, בטווח מכונות-ירייה של ערבים, הרי זה מצחיק. לא שאני אומר שטוב ככה אבל ככה זה.
אהוד בן עזר: במסתך "על העברים הצעירים" (שהופיעה בספרך "ספרותנו החדשה המשך או מהפכה?") אמרת כי "מבחינה אמוציונאלית לא נבדל חלק ניכר של הנוער כאן מהגוי שבגלות. זוהי עובדה שאין לטשטשה. זה הישג החינוך במשך עשרות השנים האחרונות. זוהי תוצאת הנורמליזאציה עליה חלמה הציונות. אין זו אשמת הדור הצעיר אם הציונות נבהלת מפני התגשמות חלומה. מה בעצם חשבו בליבם האנשים הטובים? האפשר לשחק משחק לאומיות מודרנית חילונית, ולהיבהל מפני תוצאותיה?
"הציונות היא שנתנה בעצם להתמוטטות היהדות הדתית פירוש חיובי. לציוני נעשה אדם שאינו יכול כבר להיות יהודי." – ואתה מצטט את "הדרשה" להזז – "הציונות והיהדות דבר אחד, אלא שני דברים הסותרים זה את זה... על כל פנים לא היינו הך. כשאדם אינו יכול להיות יהודי הוא נעשה ציוני... הציונות מתחילה ממקום הריסת היהדות, ממקום שתש כוחו של העם... הציונות לא המשך, לא רפואה שם למכה... היא עקירה והריסה, היא ההיפך ממה שהיה, הסוף... אני מאמין שארץ-ישראל זה כבר לא יהדות. כבר אפילו עכשיו, כל שכן לעתיד לבוא" ("אבנים רותחות" 242-240).
ומכאן אתה מסיק כי "הדור הצעיר בארץ מרחיק עוד לכת וחש במרחק האמוציונאלי הגדול בלבד שבינו ובין דור מחנכיו, ומזהה את הציונות עם היהדות, משום שאינו תופס את המתח הפנימי שבין גילגוליה השונים של היהדות במשך השנים האחרונות. מה איכפת להם שיש הבדלים וניגודים עמוקים בין ציונות ויהדות במובן המקובל? הם רואים את עצמם בלבד, את ההווה הזה ומה שנראה להם כעתידם, והרי זה לפי דעתם רחוק כל כך ושונה כל כך מציונות זו! ואין הם יודעים שציונות זו היא שיצרה להם, שלא מדעתה, את נשקם, בו הם לוחמים ביהדות." (עמ' 292-291).
האם ניתן אפוא לומר כי הציונות אשמה במתרחש בנפש הדור הצעיד בארץ, ובדחייתו אותה ואת היהדות כאחד?
ברוך קורצווייל: השאלה אינה אם הציונות "אשמה" אלא צריך רק לבדוק לאן זה מוביל. הציונות היא בת מאוחרת מאוד של הרעיון הלאומי האירופי. אין עם בעולם שעזב את הקרקע עליה הוא יושב מבלי ללחום.
הציונות מפרשת בצורה מאד פשטנית גם את היהדות. ומשום כך אמר הזז כי "כאשר אדם אינו יכול להיות יהודי הוא נעשה ציוני." אחד הניתוחים הטובים ביותר של הציונות נכתב בידי המנוח יצחק ברויער. השתיקו אותו כי כתב דברים שאינם פופולאריים. הוא עשה זאת בשביל אגודת-ישראל. אגו"י אינה מעניינת אותי אלא הגישה לגבי הציונות, שנשארה נכונה.
תהליכים היסטוריים הם מעין פאטום ואנו לא נוכל לבחור לנו תהליכים אלו על-פי נוחיותנו, אלא הם מוטלים עלינו כעל כל הגויים. משום כך, ריוויזיה פשטנית לגבי הציונות, גם היא אווילית, כי אנו לא נוכל לשנות את ההיסטוריה, אם בכלל אפשר לשנותה. לעתים אני חושב, כדבריו של תיאודור לסינג, כי ההיסטוריה היא ניסיון להעניק משמעות לדבר נטול כל משמעות. וזה מתקרב להשקפה שכל ההיסטוריה היא אבסורדית.
אהוד בן עזר: בזכות אידיאליזם ומיתוס ציוני קמה המדינה. הציונות הושמה במרכאות, מבלי שהובן גודל המפולת שבכך, ואילו המיתוס התמים והחד-צדדי שלנו איבד את תוקפו. שום גישה אחרת לא קנתה לעצמה הגמוניה רוחנית או פוליטית. האומנם אנו נתונים עתה בסיטואציה טראגית שאין מוצא הימנה, או שמא תיתכן מטאמורפוזה בציונות, התחדשות רעיונית שיש עימה תשובה לבעיות ההווה?
ברוך קורצווייל: מאז 1930, ואין מה לדבר – מאז 1940 או 1942, מתחסל המיתוס הציוני התמים, ומי שעוד ממשיך הוא פתי או שקרן.
משום כך אני רואה בבסיס הדתי המוסרי של היהדות ערובה יחידה ואחרונה לקיומנו. אם אנו נוטשים את הבסיס הזה – אנו אבודים לחלוטין. אם אנו שמים את כל יהבנו על אינטרפרטאציה חילונית-ליבאנטינית של הלאומיות – אנו אבודים. ולא משנה מאומה אם האינטרפרטאציה מתלבשת באיצטלה סוציאלית, חצי-סוציאלית או אנטי-סוציאלית, או שהיא מתלבשת בלבוש כנעני או מופיעה כפירוש אנארכיסטי-דתי – סופה כיליון רוחני ופיסי כאחד של העם היושב כאן. כך אי-אפשר לחיות.
לצערי הרב אני רואה במלחמה דבר שיש להביאו תמיד בחשבון. אינני יכול להתנכר לצורך שיהא צבא חזק, אחרת אני פאראזיט. לא אוכל להתעלם מזה שבחורים צעירים מגינים על ביטחוני ולומר – אני הומניסט, אני נגד זה שאתם יורים במסתננים. כואב לי על כל יהודי שנהרג, כל ערבי שנהרג. אך בסיטואציה איומה זו – הבא להרגך מותר לך להרגו לפי שהוא מבקש את נפשך.
מי אשם בזה? אלוהים הוא האל הנורא. ובתקופתנו הוא מתגלה כך יותר מאשר כאל הרחמים. אני מאמין בו, אך מתנגד לסנטימנטאליזאציה של אלוהים. אני מסרב לגשת גישה סנטימנטאלית לשאלה הזו. האלוהי הוא במידה רבה השונה, הלא-אנושי. בזה אינני רוצה לומר שאין גם מקום למפגש בין האנושי לאלוהי, אך האלוהי אינו חופף את האנושי, ואנושי אינו חופף את האלוהי.
הציונות הביאה דבר אחד גדול – שלא יקרה שיוליכו אותנו פעם נוספת כצאן לטבח. שנדע לשלם מחיר גבוה בעד חיינו, ונדע אם חס-ושלום יהא צורך – סיום מכובד יותר. זה דבר גדול. מדוע? אני זוכר את סוף שנות השלושים, כאשר הנאצים כבשו את כל צ'כוסלובקיה. לא היה נשק ביד. לא אשכח, ראש השנה 1939, מלחמה כבר היתה בפולין, ואני שימשתי סגנו של הרב הראשי בברן שבצ'כיה, נאמתי תחת השגחתו של הגסטאפו, לא ידענו כי פולין נכבשה כבר, לא ידעתי שאין מה לפחד מאפשרות הפצצת-העיר – אך העדפתי אותו רגע שישמידו את העיר כולה מאשר להיות תחת שלטון הגרמנים.
תבורך הציונות והמדינה שלפחות לימדה אותנו לעמוד על נפשנו עם נשק ביד ומחקה את החרפה הזו של עם שמובילים אותו כצאן לטבח. אחד ההישגים הגדולים של הציונות – שעל כל צרה שלא תבוא – היא מאפשרת לנו אפילוג הירואי. והלוואי שלא תהא צרה ולא אפילוג. אינני רואה שום כבוד שמובילים אותנו כעדר.
אהוד בן עזר: גישה כשלך, הרואה חרפה בעם שמובילים אותו כ"צאן לטבח", עלולה להביא לאותה תגובה נוראה של בני הדור הצעיר בארץ המתבטאה בבוז לאותם יהודים "חלשים" ו"פחדנים" שנספו באירופה, וקיצוניותה האחרת, מסולפת אף היא, נעוצה בהערכת-עצמנו הנפרזת משום שאנחנו עמדנו על נפשנו "עם הנשק ביד".
ברוך קורצווייל: טועים הצברים. לא היה ליהודים נשק ולא כלום, ולא ידעו מה עומדים לעשות בהם. ואילו על גילויים אלה של וולגאריות ישראלית בקרב הצברים אוכל לומר לך – הם אינם מבינים ולא כלום. ואשמה בכך גם תוכנית הלימודים. מי שסבור שהביטחון הפיסי הוא חזות הכול, וכי כאילו פתרנו את שאלת הביטחון הפיסי של בעיית היהודים – אינו אלא טועה. כאן רק הרע במיעוטו. בעיניי, מבחינה ביטחונית, למרות האנטישמיות – ארה"ב בטוחה יותר. אמנם לא הייתי רוצה לחיות בניו-יורק, אך טעות לחשוב כי המדינה פתרה את בעיית ביטחון העם.
כבר שנים אני טוען שהישראלי הצעיר הוא הרבה יותר גלותי מבחינה רוחנית מאשר יהודי-גלותי עם פאות ושטריימל בנידח שבגיטאות אירופה. כי הצבר חי ב"קלוזד-סיסטם" ואינו רואה דבר. אותו יהודי לפחות ידע איפה הוא נמצא ומהי הסביבה האחרת, ואילו הצבר כבר אינו יודע דבר. אך שוב, אינני מאשים את הישראלי הצעיר אלא בעיקר את החינוך הפיידוצנטרי של הדורות הקודמים – שיצר את מיתוס נוער הזהב שלנו. הנוער אינו טוב ואינו רע, הוא בדיוק הנוער שהדור הקודם ראוי לו. והם אשמים בכך במידה רבה, גם אין פלא שהם נבהלים למראה התוצאות.
קח למשל את פולחן הילד אצלנו. אף הוא תוצאה של מצפון רע, כי בתוך-תוכם הרגישו ההורים שאין להם שום מטען רוחני בר-קיימא לתת לדור הבא אחריהם, אך במקום מטען רוחני, אפילו חמור, הם נתנו להם את הפינוק של הבננ'לה ואת עטרת התהילה של גיבורי האומה וכל הקיטש הלאומי שהוא תוצאת המצפון הרע. כאשר קוראים בגמרא, אולי הדברים לא ימצאו חן בעיניכם, אבל קיטש סנטימנטאלי ודאי לא תמצאו בה.
גישתי הוא, שלעמנו הזקן יאה ללכת בדרך התואמת לו, ואם חס-ושלום הגורל הטיל עלינו שהגיע סוף דרכנו, טוב שנסיימה בכבוד, במלחמה. ועמידתנו קשורה בשאלת הרמה הרוחנית והאנושית שנחזיק בה. אני לא רוצה לסיים את חיי כאקסיסטנציאליסט ישראלי. זו שאלה של השתייכות עמוקה למשהו, לא רק של אמונה, אלא של השתייכות למסגרת המתאימה לנו.
אהוד בן עזר: נוכח ספקנותך לגבי אפשרות המשכיותה של היהדות, ובשורתה, בתודעת הישראלים הצעירים – האם אתה רואה עתיד "ורוד" יותר לסופרים היהודים בארה"ב כמבטאיה הלגיטימיים של היהדות בדור זה?
ברוך קורצווייל: אינני נותן לפאזה זו של ספרות יהודים בארה"ב יותר מחמש-עשרה שנה. זה ייגמר, מתוך ההתבוללות, ולא יהא להם מטען להמשיך, בתור יהודים. הם מקנאים בנו. הם נתונים בשלב האחרון לפני התבוללות סופית. אני סובר שמבחינה ביולוגית ורוחנית, דווקא המוזיאון של "מאה-שערים" בברוקלין יש לו עתיד גדול, אבל כתנועה רוחנית – גם זו התאבנות. אינני רואה דרך מעשית אחרת לחנך אלא מתוך חינוך למצוותיה המעשיות של היהדות מתוך עין נאורה לבעיות הדור.
אהוד בן עזר: אולי יהדות ריפורמית היתה ממלאה בהצלחה פונקציה זו במדינת ישראל.
ברוך קורצווייל: אין לנו אפשרות לרפורמות. אין לנו כאן סיכוי לתנועה חדשה. הדבר היחיד שאנו יכולים לעשותו הוא להרחיב את הגבולות בתוך העולם המסורתי, אך ללא העסקנות, שהיא בעוכרי הבעייה וסימפטום לניוון.
אהוד בן עזר: במסתך "על העברים הצעירים" אתה מצטט חלק מן הפרוגראמה של תנועה זו – "ההיסטוריה של הארץ הזאת, הן כשלעצמה, הן כחלק מארץ הקדם כולה, הריהי בחינת חלל ריק מאז בר-כוכבא... עד יסוד פתח-תקווה." – ואומר, כי – "לדעתם טמונה הצרה העיקרית בעובדה, שיהדות הגולה נתנה להיסטוריה היהודית אינטרפרטציה דתית. מתוך כך סולפה אפילו משמעות אותה תקופה, שהיה לה אופי היסטורי ממשי. אחרי בר-כוכבא היה כאן 'חלל-ריק' היסטורי. ליהודים, שם בארצות הגולה, לא היתה היסטוריה כלל ועיקר. הם היו אובייקט בדרך עיצוב ההיסטוריה של אחרים. כאן, בארץ, מתחיל להתמלא החלל הריק לא עם הופעתם של הרצל והס, אלא 'עם יסוד פתח-תקווה,' היינו – הציונות היא עצמה חלק של היהדות, חלק של אי-ההיסטוריה לגבי ארץ זו. רק עם ילודי פתח-תקווה, בא המשך להיסטוריה האמיתית של ארץ זו. הישובים היהודיים שבכל הדורות לאחר בר-כוכבא היו יישובי ניוון, יישובי היהדות המתנוונת היו, ללא משמעות היסטורית." (עמ' 281).
המסה נתפרסמה לראשונה דומני לפני ארבע-עשרה שנה. כיצד נראים הדברים בעיניך היום?
ברוך קורצווייל: מסה זו רק מדגימה בצורה קיצונית את האמת שהדעה הרווחת אצלנו על "ההמשכיות" היא דעה מסולפת ומגמתית, הוראת-שעה של הציונות למען האינטרסים הזולים שלה. ואני כן ציוני, אלא מנקודת ראייתי הציונות היא הוראת שעה היסטורית בלבד. היא היתה הכרחית, והיה הרבה יותר לברכה לה לו השכילה לראות מראש את מגבלותיה. המשגה החמור נעשה מתוך האינטרפרטאציה שראתה בציונות המשך ותחליף ליהדות. וכאן דרכי כבר אינה כזו של הציונות. כמובן ששעה היסטורית זו יכולה להימשך חמישים-שישים שנה או מאה, אך הציונות תמיד צריכה לדעת שהיא אינה יכולה לרכוש את כל הפריבילגיות של היהדות ולהתהדר בהן.
מדוע התעניינתי ב"כנעניות"? חלק מאנשי מגמה זו ראו בהתעניינותי כמין "תמיכה" בהם. אך לא כן הדבר. הכימאי מתעניין במיוחד בחומרים המראים לו את הריאקציות החריפות ביותר. הכנענים הראו בצורה קיצונית את פירות הציונות שהתיימרה להיות תחליף ליהדות. וזה רק אימת את גישתי בקשר לציונות, שאינה מסתפקת להיות הוראת-שעה.
אהוד בן עזר: היה זה פראנץ רוזנצווייג שאמר כי עם ישראל יכול להבטיח את קיומו רק צעד אחר צעד, ומבחינה זו ראה את הציונות כהבטחת קיום לזמן קצר בלבד, ערכה בהבטיחה את קיומנו לעוד דור, וחשב כי עם ישראל יכול להבטיח את קיומו רק בדרך זו, מתוך מציאת פיתרון ספציפי לכל תקופה. זו ודאי אינה השקפה ציונית.
ברוך קורצווייל: ההבדל בין דעה זו לדעתי הוא בכך שאני ראיתי את עליית ההיטלריות מהתחלותיה ואת הפולאריות של אובדן ותחייה, ובתחייה זו – חלק הארי לציונות. זאת לא יכול היה רוזנצווייג לראות משום שחי בתקופה קודמת. יחסי לציונות היה ונשאר ביקורתי. דומני כי הציונות טרם השתחררה מסנטימנטים יהודיים, וזה מה שמכנים כאן בארץ בשם "המשכיות" או "תודעה יהודית".
אהוד בן עזר: חלק ניכר מן הפרוגנוזות במסתך "על העברים הצעירים" מצא הצדקה, ישירה או עקיפה, בכיווני התפתחותה של המציאות הישראלית בשנים האחרונות.
מהן כיום השלכותיך-לעתיד בנושא בו עוסקת המסה?
ברוך קורצווייל: המסה נכתבה, כאמור, לפני ארבע-עשרה שנה, אך חשבתי ועקבתי אחר הנושא קרוב לעשרים שנה מהתחלותיהם של "העברים הצעירים". היום אני רואה יסודות כנעניים בכל המחנות אצלנו: לגבי התפתחות המדינה, שימשה היהדות, ועודנה משמשת, כקלף במשחק שלעיתים קרובות אינו טהור כלל וכלל. ואנשים יודעים היטב שלפעמים משחקים בקלף זה של היהדות.
אם אתה שואל על הפרוגנוזה שלי לגבי העתיד, דומני כי יש להבחין בכמה דברים:
א. תופעת הכנעניות רק מאמתת לדידי דעה המנחה אותי, ואפשר לקראה בגלוי ובין השיטין ברוב מאמריי על ענייני ספרות – לגבי תהליך כללי ומקיף יותר והוא שהיהדות מצויה בשלב משבר אנוש. שיש התנוונות. אנחנו בתוך תקופה של התנוונות היהדות. היהדות לא מיוצגת כיום בעולם על-ידי מנהיגים רוחניים גדולים. קיים משבר ביהדות מבחינת הפוזיציה האמונתית.
כל זמן שהציונות הייתה רק חלום ולא עמדה בפני מבחן המציאות, ובעיקר המבחן המדיני, אזיי כמו כל אידיאה היא היתה יותר מוגנת מפני ההתפוררות הפנימית ויכלה להופיע כאילו היא באמת המשך ליהדות. אך בו ברגע שנכנסה לשיח-ושיג פרמאננטי עם המציאות, הוכיחה את חולשתה. ככל שהצליחה יותר כהוראת-שעה, נתבררה יותר חולשתה כאידיאה אלטרנטיבית ליהדות. כי היא הוציאה את היהדות מתוך הפרספקטיבה של הנצח אל תוך המימד של הכאן והעתה.
ב. דווקא הפיתוי המדיני, שמבחינת התהליך ההיסטורי היה הכרחי – הוא-הוא שהחריף את המשבר הרוחני. אפילו לפני אלפי שנה היה הניסיון המדיני אתגר מסוכן לאידיאה הטהורה של היהדות. על אחת כמה וכמה בתקופה שנתיבה הוא חוסר אמונה דתית.
ג. כאן בארץ, ולא בגולה, הוברר עד מהמסוכנת היא התביעה לנורמליזציה ללא סייג של חיינו; והכנעניות רק מפתחת באופן עקבי את הנורמליזאציה עד לכדי התאבדות. סוף הפרוגנוזה שלי הוא שהכנעניות מובילה לאובדן מוחלט של היהדות. אובדן רוחני ופיסי כאחד, כאן במדינה ישראל. נורמליזאציה בגולה לא היתה כה מסוכנת כי הוקמו לה מחיצות טבעיות על-ידי העמים, ולו גם טולרנטיים ביותר, בקירבם ישבו יהודים – בעוד שאצלנו אין עדיין מחיצות לנורמליזאציה.
ד. מנקודת-ראות ספרותית, הכנעניות היא הוכחה לחוקיות המצטיירת בתוך ספרותנו, ביודעין ושלא-ביודעין, על-פי שני הקטבים של אובדן ותחייה. וברור כי המגמה של הכנעניות היא לצד האובדן.
ה. תהליך זה הוא שבאופן טראגי מצדיק את נקודות הבידוד העצמי בתוך היישוב – הגיטואיזאציה הוולונטארית של "מאה-שערים", בני-ברק וחוגים אחרים. הם באופן אינסטינקטיבי מסתגרים כאיים המפחדים מפני השיטפון הזה. כמובן שזו תהיה אצלם יהדות מאובנת לגמרי, אך אולי שם יהיו שרידי היהדות. הם מרגישים שהמדינה מסוכנת מאוד. הם מרגישים שהיא מעמידה עצמה כמוחלט אשר אין למעלה הימנו, והם יודעים שיש מוחלט שהוא למעלה מן המדינה.
את שורשיו של הקונפליקט אתה מוצא כבר בספר שמואל א' (פרק ח'). בני ישראל מבקשים להם מלך: "וימאנו העם לשמוע בקול שמואל ויאמרו לא כי אם מלך יהיה עלינו. והיינו גם אנחנו ככל הגויים ושפטנו מלכנו ויצא לפנינו ונלחם את מלחמותינו."
שמואל אומר להם – השם הוא מלככם, וקובל על כך שהם מבקשים להם מלך. מלך – זו היתה הוראת-שעה. ישנו מלך שהוא למעלה ממלך בשר-ודם. אך הם ביקשו להם מלך ככל הגויים. זה פרק שיש לו אקטואליות עצומה. כל אדם שרוצה להבין את מציאותנו מוטב לו שיקרא בו.
אהוד בן עזר: במאמרך "סאטירה ומציאות בסיפור הישראלי" ("הארץ" 4.4.66) אמרת, בין היתר, כי עם אובדן האוטוריטה של הטכסטים הקדושים והעברתה הארעית לטכסטים חילוניים של "התחייה הלאומית", התחילו הישראלים הצעירים, אחרי עשרות שנים בלבד, להתייחס בזלזול גלוי לכל הספרות הציונית, העמידו במקומה את ספרותם הם, פיתחו פיתוח נרקיסטי את הליטראריזאציה של החיים ויחד עם זה התפכחו ממנה. ספרים כ"חיי אליקום" לתמוז יודעים חיים רק בכוח הקונטרסט שבין מציאותם לבין המציאויות הספרותיות שקדמו להם, בדיוק כמו שהטכסט של "החי על המת" למגד מקבל את כתב-האמנה שלו בכוח הספרות הציונית, אותה הוא מביא אד-אבסורדום. וכולם חיים "על המת" תרתי-משמע, מבחינה חומרית ורוחנית כאחד. חיי דוידוב – זהו העבר הציוני, עבר "התחייה העברית הלאומית", שצלו מטיל אי-נחת על הישראלים. הם שונאים את הצל ואין הם מסוגלים להשתחרר ממנו, כמו שהם שונאים את היהדות ואין הם יכולים להשתחרר ממנה.
עוד אתה מוסיף ואומר, כי הסיפור העכשווי מעיד כמאה עדים על פשיטת הרגל של הניסיון לתרגם את שפת הקודש כולה על ערכיה ומשמעויותיה ללשון האקטואליזאציה החילונית, והתוצאה היא קריקטורה, זיוף קרתני, שכבת טיח מעוררת גיחוך, של הנשגב כביכול, מעל הנמוך והשפל.
ונשאלת השאלה מדוע אין "הספרות הציונית" והמפעל הציוני עשויים לשמש אובייקט לגיטימי ומפרה להתמודדות (אפילו דרך הבאתם אד-אבסורדום) לספרות ישראלית צעירה, כשם ששימשו הטכסטים הקדושים (או המרד בדת היהודית) לסופרי הדור הקודם?
ברוך קורצווייל: צריכה להיות התמודדות עם מימד עומק ההיסטוריה היהודית ולא עם ההיסטוריה שבשטח. לא התמודדות עם תקופה אחת בעבר הרחוק, שאחר-כך אני דולג ומגיע להרצל. הצרה של רוב הסופרים, שאם בכלל יש להם היסטוריה והתמודדות, אזי הדבר מתרחש בשטח ולא לעומק. ואם רוצים או לא רוצים, גם המרד בעבר מוביל דרך צינורות של אמונה דתית, והם לא יכולים לעקוף את המעבר הזה או להזניחו.
אהוד בן עזר: הבדלת לא-פעם בין סופרי הדור הקודם, מביאליק ועגנון עד לאלתרמן והזז, להם היתה חוויה דתית או חוויה של דחייה והתמודדות עם צורת-חיים דתית מוכרת להם באופן בלתי-אמצעי – לבין סופרים ישראליים צעירים להם אין לא מזה ולא מזה, וניתן לומר שהם אדישים לגמרי לפרובלמאטיקה של הדת היהודית, ומכירים אותה, במקרה הטוב, מכלי שני ושלישי (מכל כתבי עגנון). עד כמה שידוע לי אתה גם שולל את הכרתה של היהדות באמצעות לימוד "מדעי-היהדות" באוניברסיטה, בראותך בכך גישה של "פוסט-מורטם"; כיצד אפוא יוכל לדעתך הישראלי הצעיר להתמודד עם יהדותו ההיסטורית לעומקה מבלי לעשות שקר בנפשו?
ברוך קורצווייל: אין דרך אחרת. גם לחילוניים, אלא ללמוד. והייתי אומר אפילו ללכת, מתוך הליכה חילונית, לכמה שנים לישיבות, וללמוד. צריכים להכיר את הדברים מבפנים. תנ"ך ותפילות. הם לא יכולים להסתפק בפרקי תנ"ך שבבחינת-הבגרות, ואחר כך ללמוד מקרא או תלמוד באוניברסיטה, או אם הם מאוד אינטליגנטים, לטפל בקבלה. כך באה הסנוביות של מחקר הקבלה וכולם הם שבתאים-בכוח. כאן משהו קוסם להם. אין פלא שהחוקר החשוב ביותר של התנועה הזו הוא יהודי שבא מאווירה מתבוללת. הדור הצעיר חי מתוך הנאה את התפוררותה של היהדות. אני יודע, זה קוסם. יש קשר והשלכות בין התעסקות אינטלקטואלית לבין מציאויות חברתיות ופוליטיות.
בשבתאות יש הרבה נרקיסיזם, כמו בכל התנועות המיסטיות הללו, והרבה השתוללות סקסואלית. והעמדה ה"דתית" האחרונה של ה"יהדות" הזו היא הפאן-סכסואליות של אבידן הלובשת אופי של התגלות מיסטית-דתית, או בספרו של פנחס שדה "החיים כמשל".
דבר דומה אמור לגבי ה"פלירט" האינטלקטואלי עם החסידות. מה הם לקחו מן החסידות? גם החסידות מובילה בסופו של דבר לכנעניות. מה יש בחסידות הזו, הישראלית, בפלירט של האינטלקטואלים הישראלים עם החסידות? הדבר הראשון שהיה אצל החסידים שהם פרקו את עול המצוות. ומי שפרק – פוקר ונכנס לאנארכיה, ומגיע לעמדה פאן-סכסואלית כעמדה "דתית".
יכול להיות שפרק מפואר זה בתחייה היהודית יהיה הפרק האחרון של התרבות העברית בארץ-ישראל. שאחרי הישראלים הללו – אין מקום כבר ליהדות. ואם אין יהדות לא תהיה עוד תרבות עברית. היא יכולה להיות כתובה בלשון עברית, אך לא תהיה עברית ברוחה. הפרק המפואר של הספרות העברית החדישה הוא הפרק האחרון בתולדות התרבות היהודית והעברית כאחת בארץ-ישראל – להוציא אנקלאוות של ישיבות ו"מאה-שערים". ומה שהיה נראה כתחייה הוא למעשה אובדן. ואם כך – גם האובדן הפיסי לא יבושש לבוא. כי אינני מאמין שעם יכול להתקיים באופן פיסי ללא ערכי רוח ואמונה. כל כך אנו מתרשמים מן התחייה שאיננו רואים את התהום. והדבר נאמר כבר על-ידי ביאליק:
"וּבִתְרוּעַת תְּחִיָה עַל-שְׂפָתַיִם וּבְמִצְהֲלוֹת מְשַׂחֲקִים
אֱלֵי-קֶבֶר נְדַדֶה."
("דבר", אלול תרס"ד)
אהוד בן עזר: בדו-שיח הישראלי-צרפתי שנערך זה לא מכבר אמרת כי "סופרינו, במידה שהם סופרים גדולים, מעלים ביצירותיהם אסוציאציות ספרותיות של אלפי שנים, מהמקרא, מהתלמוד, מהמדרשים, מהפוסקים, מהתפילות ומהמחזור, מהזוהר, מספרות הקבלה והחסידות. אבל לעושר המחייב הזה שתי פנים: פני גדולה והוד-קדומים ופני סכנה והגבלה מסוכנת. על הפן הראשון אין צורך להרבות במלים. אבל מה קורה, כשיסתתמו המעיינות התודעתיים של העושר הזה? מה תהיה גורלה של ספרות ישראלית, שנציגיה חדלו לינוק מירושת הדורות? ספרי העבר חתומים לפניהם, בעוד שהפולקלור, או השיר העממי החדש, של מציאותנו – מפרה את שירתם. אפילו ספרותנו שמלפני חמישים עד מאה שנים לא תהיה מובנת להם. נוגע אני כאן בבעייה כאובה מאוד, בבעיית התרגום: איך אפשר לדובב את האינטגראציה המופלאה אליה הגיעה ספרותנו בכתבי ביאליק, עגנון, גרינברג, שלום, שלונסקי, אלתרמן או הזז? הייתכן לתת מושג מרקמת הפלאים בשפה זרה? ספק רב אם הניסיון יצליח, את שלום-עליכם, ובכלל את הספרות היידית, קל יותר לתרגם, משום שרוב יסודותיה של יידיש כלולים בשפה אירופית, היינו הגרמנית מימי-הביניים בצירוף יסודות סלאביים ועבריים. מר הוא גורלה של ספרותנו החדשה הגדולה, ומאידך, שפת הישראלים נוחה יותר לתרגום, אבל אין לה מה לבשר, אין לה מה לחדש לעמי אירופה דבר שכבר לא היה ידוע להם. מכאן שספרותנו, במידה שהיא גדולה ושיש לה מה לבשר, כמעט ולא נתונה לתרגום. והספרות הישראלית, שקל באופן יחסי לתרגמה, משום שהיא אינה פונה לאמנות, היא בחינת אמנות פחותה שאינה מחדשת הרבה."
מפני מה אתה סבור כי הסיבה לכך שאין "בשורה" לספרות הצעירה בארץ היא ביחסה למקורות הלשוניים והתרבותיים, ולא מפני היקפה הרחב יותר של הבעייה, היווצרות אותה סטרוקטורה נפשית חדשה בה מאבד האינטלקטואל הישראלי, עקב תודעת האחריות וההשתייכות המשתקות אותו, את מעמדו כ"אאוטסיידר" לחברה בה הוא חי. ואם זרות פירושה ריחוק, פרספקטיבה ויכולת-ראייה, כי אז, מי שאינו רואה – או גרוע מכך: אינו רוצה לראות – הריהו עיוור, ולעתים גם אטום וחסר רגישויות אלמנטאריות.
ברוך קורצווייל: אתה שואל על מקורות; מה אופייני יותר מכך שהיום בישראל מקורות היא חברת מים? אין לנו מה לומר. האם מקרה הוא שהיורדים העיקריים באמריקה הם אלה שנולדו בארץ? הם לא רגישים לאנטישמיות. עורם עבה יותר. ומי חוזר? אלה שנולדו בגולה. התלושים ביותר הם הישראליים.
אנשים מסתכלים בכול מפרספקטיבה של ארבעים-חמישים שנה. אני מביט מפרספקטיבה של אלפי שנים. ליהדות פרספקטיבה אוניברסאלית. עד עתה הצדיקה ההתפתחות בארץ כל מה שאמרתי – וזו הסיבה שאני חש עצמי כאן כ"אאוטסיידר" רוחני.
אינני יודע אם היהודי באירופה היה תמיד "אאוטסיידר". התקרבות תרבותית מכסימלית היתה בגרמניה. היתה קיימת במידה מרובה אינטגראציה מדומה ששני הצדדים האמינו בה בכנות עד שהמציאות הוכיחה את ההפך. מעולם לא הרגשתי עצמי כ"אאוטסיידר", אף לא באוניברסיטה גרמנית, ולא בין האינטלקטואלים הצ'כיים. הרגשתי בשוני. אך השוני לא היה זהה עם מה שהיום רואים במושג "אאוטסיידר". לא תמיד היינו "אאוטסיידרים". ידעתי רק כי שם, בקרב הלא-יהודים, עליי להוכיח עצמי יותר מהם.
בל יטעו במשמעות דבריי. אינני מאשים את בני הדור הצעיר, כאן ועתה. הם נאמנים לעצמם בכך שהם כותבים על הארץ, על הקרוב והמוכר להם. אם יש בכך "בשורה" – זו שאלה אחרת, עליה ניסיתי לעמוד באותו דו-שיח שהזכרת. שני תפקידים עיקריים אני רואה לפני הספרות הישראלית: שהיא תדע להעריך כדבעי את חובותיה כלפי ירושתה הרוחנית הכבירה והמחייבת; ושהיא תקבל מתוך ענווה וחיבה את מגבלותיה הטבעיות העשויות ליהפך למקור של עושר אמיתי ולגיטימי. ואז, אם נקשיב לקולה של ארצנו הקטנה וללשונה, אפשר שהארץ ושפתה יעניקו לנו שוב ספר גדול.
ברוך קורצווייל נולד במוראביה ב-1907, בנו של הרב בעיר-הולדתו, פירניץ. למד בישיבת הרב ש. ברויאר בפראנקפורט ובמקביל סיים לימודיו באוניברסיטת פראנקפורט ב-1933. שימש בהוראה בגימנסיה היהודית בברין בשנים 1939-1933 וכן מילא באותן שנים את מקומו של הרב. לארץ-ישראל עלה בשנת 1939. היה תלמיד-מחקר באוניברסיטה העברית בירושלים עד שנת 1942, ובשנים 1956-1942 הורה בחיפה בבתי-ספר תיכוניים. מ-1956 ועד פטירתו, ב-1972, כיהן כפרופסור לספרות וראש החוג לספרות עברית באוניברסיטת בר-אילן.
החל משנת 1942 החל מפרסם בעיתונות, בעיקר ב"הארץ", ובכתבי-עת וקבצים ושנתונים ספרותיים, מסות ומחקרים על הספרות העברית והכללית, אשר לרובם הייתה השפעה עצומה על התרבות העברית, קוראיה, סופריה, מבקריה וחוקרי ספרותה. מבין עבודותיו הבולטות – מחזורי המסות על ש"י עגנון ועל הרומאן האירופי, מסותיו על "היהדות כגילוי רצון-החיים הלאומי-ביולוגי" (הוויכוח עם משנת אחד-העם), על "מהותה ומקורותיה של תנועת 'העברים הצעירים' ('כנענים')", על ביאליק, טשרניחובסקי, אצ"ג, ברנר, גנסין, הסיפור הישראלי, ועוד. קורצווייל היה פולמוסן ומבקר חריף, מורה ולוחם עקבי, נאמן להשקפת-עולמו ולמקורותיו התרבותיים והרוחניים, ומעודו לא הותיר את קוראיו ושומעיו אדישים לדעותיו.
מספריו: "מסכת הרומאן" (1953); "ספרותנו החדשה – המשך או מהפכה?" (1959); "ביאליק וטשרניחובסקי (1961); "מסות על סיפורי ש"י עגנון" (1963); "בין חזון לבין האבסורדי" (1966); "במאבק על ערכי היהדות" (1969); "הנסיעה (וסיפורים אחרים)" (1972); "לנוכח המבוכה הרוחנית של דורנו, פרקי הגות וביקורת" (1976), בעריכת משה שוורץ.
השיחה "הציונות נבהלת מפני התגשמות חלומה" נדפסה לראשונה ב"הארץ", 7.9.1983.
בימי חייו לא הירשה פרופ' קורצווייל לכלול אותה בספר.
בגיליון:
- ברוך קורצווייל: הציונות נבהלת מפני התגשמות חלומה
- יוסי אחימאיר: בחירות בצל מלחמה
- עמנואל בן סבו: מדינת ישראל אינה ונצואלה
- אורי הייטנר: 1. לא עוד פינוי
- אורי הייטנר: 2. צרור הערות 15.3.26
- עדינה בר-אל: שני הדר – של מי אַתְּ?
- עדינה בר-אל: שדות גולדברג: סיפור אהבה ישראלי (כנרת, זמורה, דביר, 2025)
- עדינה בר-אל: חג המשק (כנרת, זמורה, דביר, 2022)
- משה גרנות: ילד יהודי טוב
- נעמן כהן: איך יוכל להשתנות המשטר באיראן?
- אהוד בן עזר: יַעְזְרֶהָ אלוהים לפנות בוקר
- ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי,: נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":
- שאר הגליון
מאמרים
ברוך קורצווייל
הציונות נבהלת מפני התגשמות חלומה
יוסי אחימאיר
בחירות בצל מלחמה
בעוד שאיראן נתונה זה היום ה-16 למיתקפה עזה משולבת, ארה"ב-ישראל, שמטרתה לשחרר את אזורנו ואת ישראל בפרט ממשטר האייתולות הרצחני, ובעוד טילים מאיראן ומדרום לבנון מוסיפים ליפול עלינו ביום ובלילה, מתקיים בצל המלחמה גם סדר היום הרגיל, ככל האפשר: ענייני תקציב וכספים קואליציוניים, מערכת החינוך הסגורה, חנינה כן או לא, המשפט שנמשך בינתיים, היועמ"שית המנותקת, בג"ץ, ובמיוחד הבחירות שממתינות באופק: היוקדמו או יתקיימו באוקטובר? היתקיימו בקרוב "מקדימות" בליכוד? האם האופוזיציה תתאחד סוף סוף תחת מנהיג אחד בניסיון לחולל מהפך?
יהיו אלה הבחירות הראשונות לאחר ה-7 באוקטובר, שבהן הציבור יכריע אם גוש הימין שמובל על-ידי הליכוד ונתניהו, ירכיב שוב את הממשלה הבאה, או שמא המרכז-שמאל יפתיע ויכבוש את השלטון. אם הן לא יוקדמו מאוקטובר, תמלא ממשלת נתניהו באופן מפתיע ארבע שנות קדנציה מלאה, וזאת בתקופה הקשה ביותר לישראל. זה יקרה אם תתגבר הקואליציה על המשברים והסיכסוכים בקרב מרכיביה, שכנראה יילכו ויגברו, ואם הליכוד תנטרל בשום-שכל את הסחיטות מצד שותפיה.
עדות לזירה הפוליטית המתחממת מצאנו בידיעה המרעישה הבאה, שקראנו ערב "שאגת הארי": "מי שהתחזק בשחקנית משמעותית הוא יו"ר מפלגת 'ישראל ביתנו', אביגדור ליברמן, שצירף לשורותיו את הדוגמנית ואושיית הרשת אושר סלים, שתנהל עבורו את הסושיאל."
אכן, ידיעה "סנסציונית", שמאפיינת את זילות החיים הפוליטיים במדינתנו. ליברמן, שבמלחמת איראן חדל מלגדף את נתניהו, המתנחל שאינו שולל שותפות עתידית עם השמאל הקיצוני, שאינו מסתיר את שאיפותיו האישיות לראשות הממשלה, "התחזק" – כך על פי הידיעה – ב...גברת סלים.
יריבו למירוץ לראשות גוש האופוזיציה, נפתלי בנט ממפלגת "בנט 2026", מנסה לאתר שחקני חיזוק אטרקטיביים לקישוט רשימתו. המיכרז פתוח. יתכן שיאסוף כמה מפליטי המפלגה המתאיינת של בני גנץ. בינתיים מסתבך בנט בשלל הצהרות סותרות ומבלבלות. האיש שהיה מנכ"ל מועצת יש"ע, ראש הממשלה וראש מפלגת שישה מנדטים – אינו מציג שמץ של מצע או אידאולוגיה. במערכת הבחירות המתקרבת עקרונות אינם עיקר. רק "שמות". ממש כמו קבוצות ספורט שרוכשות כוכבים מבחוץ, לתגבר את הסגל שלהן.
מי שכן יש לו אידאולוגיה הוא יאיר גולן, ה"דמוקרט" האנטי-דמוקרטי, חסיד המדינה הפלסטינית. הנבחרת שלו דווקא ברורה: יכללו בה ראשי המאבק הקפלניסטי, מחוללי המהומות, סרבני הגיוס וכיו"ב אנארכיסטים.
בפוליטיקה שלנו, שבה אינטרסים אישיים גוברים על כל שיקול אחר, ייתכן אבסורד גדול של שת"פ בין "ישראל ביתנו" הימנית ובין "הדמוקרטים" משמאל. לבנט בוודאי אין בעייה למצוא עצמו בשותפות עימם. גם לא לגדי אייזנקוט ה"ישר". עם כל האהדה לרמטכ"ל לשעבר, ששכל את בנו היקר, מישהו יכול לומר לי, מהם עקרונות מפלגתו? מי ומי ההולכים עימו? ולא שכחנו את יאיר לפיד, אשר לפי המצב הנוכחי, נראה שאין עתיד מזהיר נשקף לו ולמפלגתו.
מנגד – הליכוד היא המפלגה הגדולה והיחידה כיום שיש לה עבר עשיר, מסורת, מוסדות, דמוקרטיה פנימית, שנמצאת בשלטון מאז 1977, עם הפסקות קצרות, עם סטיות פה ושם - שהגדולה בהן היתה הקרע שיצר אריאל שרון בהקמת "קדימה" (מי זוכר?) והובלתנו לאסון ההתנתקות. מפלגה בעלת יציבות מנהיגותית ועם חולשה פנימית גוברת והולכת, כתוצאה מן הבחירות הפנימיות.
אם רשימת המועמדים לא תשתפר, רבים וטובים יהססו להצביע עבור הליכוד. בימים אלה אנו עדים לתסיסה פנימית גוברת בתוכה, שאלמלא מנהיגותו הבלתי מעורערת של נתניהו, בוודאי יכולה להוביל לפרישות ולפיצולים. למזלה של הליכוד, מתייצבת מולה אופוזיציה מפולגת ומבולבלת. איפה הימים שבהם עיקר המאבק היה בין שתי הגדולות: העבודה או המערך מול גח"ל או הליכוד?
ואם לא די בכל אלה, צפויות להשתתף בבחירות רשימות חדשות, רובן ככולן חסרות כל סיכוי להשתחל אל הכנסת. כזוהי למשל מפלגת "המילואימניקים" של יעוז הנדל, או "עוז" של עינת וילף – שני אנשים ראויים ושאפתנים; או המפלגה שהתבשרנו על כינונה במודעות ענק – "ביחד נצליח, מפלגה יהודית-ערבית". היו"ר אבי שקד והמנכ"ל דראר אמריח מצהירים כי "סוף סוף יש בעד מי להצביע"...
לא די שהאופוזיציה עשוייה מעורות רבים, אלא שנוספות מפלגות אווירה שביום הבוחר יפילו לאשפה כמה אלפי קולות מבוזבזים. ומה באשר לסקרים? הם רק מבלבלים. איך זה שבערוץ 14 הליכוד מקבלת 35 מנדטים ובערוץ 12 – רק 26?
ואחרי שאמרנו כל זאת, צריך להמתין לשאגת הניצחון של הארי. אולי גם התמונה המפלגתית תשתנה לאחר שנעבור כליל ממלחמת איראן למערכת הבחירות.
יוסי אחימאיר
עמנואל בן סבו
מדינת ישראל אינה ונצואלה
כבוד נשיא ארה"ב, ידיד אמת של מדינת ישראל, יקיר העם היהודי, ראוי לכל שבח והערכה על עמידתו האיתנה לצד העם היהודי במלחמת התקומה ובמאבק באנטישמיות הגואה ופושה ברוב חלקי העולם. הנשיא דונלנד טראמפ הוא חבר אמיתי של העם היהודי, ודווקא בגלל זה, על העם בישראל לומר לו, לא תודה.
התערבותו הבוטה מאוד בסוגיית משפטיו של ראש ממשלת ישראל יותר ממטרידה, יש לדחות אותה בשתי ידיים ולהסביר בנימוס, כמו בין חברים, שמדינת ישראל היא מדינה ריבונית, שמערכת המשפט בישראל היא מערכת עצמאית, שנשיא מדינת ישראל הוא נשיא של מדינה ריבונית.
ההתנהלות המאתגרת של הנשיא האמריקני כלפי נשיא המדינה וכלפי סוגיית התערבותו במתן חנינה היא אצבע בעין לעצמאות ישראל, היא התערבות גסה במדינת ישראל ובעיקר היא גורמת נזק רב יותר מאשר תועלת.
דעת הציבור בין נתניהו אשם לנתניהו זכאי, בין משפט למשפח, בין עוול לשחיתות, החלוקה ברורה, יחד עם זאת זו חלוקה בתוך מדינת ישראל, בתוך הבית, ללא התערבות של גורם זר, גם אם הוא הידיד הטוב ביותר של מדינת ישראל.
הייתי מצפה שראש ממשלת ישראל, לאחר נאומו של הידיד הגדול, נשיא ארה"ב, בו קרא לנשיא מדינת ישראל שישב בסמוך אליו, לעיני האומה והעולם כולו, להעניק חנינה לראש ממשלת ישראל, היה עולה ללחוץ בחום את ידי נשיא ארה"ב ואומר לעיני העם והעולם, "תודה ידידי, אדוני הנשיא, יש בית משפט בישראל," בנימין נתניהו לא פעל כך.
ייתכן כי בלהט ההתרגשות מההצעה של החבר הטוב נעתקו המילים מפיו של ראש הממשלה, ההזדמנות הנוספת הגיעה מהר, נשיא ארה"ב התקשר לנשיא ישראל והתעניין בהתקדמות החנינה, גם הפעם השיב הנשיא בנימוס, ופרשנים מטעם החלו לפזר הבלים על אפשרויות של הטלת סנקציות על נשיא מדינת ישראל ושופטי העליון.
ראש הממשלה לא הפריך את השמועות והמשיך בתכנון המלחמה מול איראן ושש החזיתות הנוספות.
והשיא הגיע מהר מהצפוי, נזיפה פומבית עם ניחוח משפיל ומבזה לנשיא מדינת ישראל מנשיא ארה"ב, בעיצומה של מלחמה, גם הפעם ראש הממשלה בחר שלא להגיב.
מצופה מראש הממשלה, הטוען בעקשנות לחפותו ואף מוכיח אותה חדשות לבקרים שלא יאפשר את הפגיעה בריבונות מדינת ישראל, בעצמאות בית המשפט וישמור על כבודו של נשיא המדינה.
התמונות הקשות מבית המשפט, בהן מגיע ראש ממשלת ישראל בעיצומה של מלחמת שבע החזיתות, לדיונים מביכים העוסקים בזוטי זוטות, משחית זמנו היקר, מקבל מעטפות סודיות תוך כדי, מבקש הפסקות, התנהלות שהיא כולה בושה וחרפה, בלתי סבירה ובלתי הגיונית בעליל.
להחלטה על הפסקת המשפט יש די והותר סיבות, בכל יום דיונים מתחוורת עוצמת הניתוק, העם רואה את הקולות ושומע את החרפה, את העוול, את חוסר הצדק המשווע, את האכיפה הבררנית, העם שומע את רעש מכונות התפירה, את סחיטת מכונות הכביסה, מריח את חומרי ההלבנה מול מסע ההשחרה. ולמרות כל אלה וייתכן כי בגלל כל אלה, ראוי היה שראש הממשלה יעצור את "מסע החנינה" מצד נשיא ארה"ב, מדינת ישראל אינה הכוכב ה-51.
עמנואל בן סבו
אורי הייטנר
1. לא עוד פינוי
כשמלחמה מופסקת בטרם הושגה המטרה, מתחילה הספירה לאחור למלחמה הבאה.
חיזבאללה הוכה קשות במלחמת "חרבות ברזל", בשבועות הספורים שהחלו ב"עיד אל ביפר", דרך מבצע "חץ הצפון", חיסול נסראללה וצמרת הפיקוד של הארגון, התמרון הקרקעי שהרחיק את כוחות חיזבאללה מיישובי הצפון והרס כפרי רדואן שחלשו על יישובינו, כאשר כל בית בהם היה מוצב, מוכן להפעלת 7 באוקטובר על סטרואידים לכיבוש הגליל בבטח שבו היו נרצחים, נחטפים ונאנסים אלפי ישראלים. ובמקום להשלים את המלאכה ולהכות את הארגון מכת מחץ, כנראה נבהלנו מעצמנו, ועם קצת לחץ אמריקאי הפסקנו את האש והצלנו את חיזבאללה.
אמנם, בניגוד לשנות חוסר המעש, ההתמכרות הפאסיבית לשקט, ההבלגה וההכלה, שבין מלחמת לבנון השנייה ל-7 באוקטובר, את הפסקת האש הזאת אכפנו בהגנה אקטיבית. הפעם, בניגוד לשנים שאחרי מלחמת לבנון השנייה, לא איפשרנו את ההתעצמות הדרמטית של האוייב. בשנות ההתמכרות לשקט והאימה המשתקת מפני "הסלמה" לא רק איפשרנו את ההתעצמות האדירה של חיזבאללה, אלא גם לא הגבנו על הפיגוע במגידו, לא הגבנו על ניסיון ההתנקשות בבוגי יעלון, כאשר חוליית מחבלים חדרה לבצע פיגוע ההוראה הייתה לירות כדי להבריח אותם אך לא לפגוע בהם חלילה, כדי שלא תהיה "הסלמה", ובמשך חצי שנה איפשרנו לאוייב להקים מאחז על אדמתה הריבונית של ישראל בלי לנקוף אצבע. בשנות ההתמכרות לשקט, העברנו לאויב, באמצעות חוסר המעש, את המסר שאנחנו מורתעים.
הפעם נהגנו אחרת. בחודשים מאז הפסקת האש, פעלנו לאכיפתה ולא איפשרנו לחיזבאללה להשתקם ולהתעצם. אולם את מחיר ההחלטה הנמהרת להפסיק את המלחמה בטרם עת, כאשר רבע מכוחו של חיזבאללה עדין קיים (רבע מבחינה כמותית, פחות מכך מבחינה איכותית) אנו משלמים היום, במבצע "שאגת הארי", כאשר אנו שוב נאלצים להילחם, ואנו, תושבי הצפון, שוב מותקפים בידי חיזבאללה. אני מקווה, שהפעם באמת ניתן לחיזבאללה את מכת המוות, ובעיקר שנוריד את ראש התמנון, שהקים את חיזבאללה כחלק מתוכניתו להשמדת ישראל, והוא מחזיק אותו ומממן אותו – את שלטון האייאתולות באיראן.
וכשאנו במלחמה בצפון, ושוב אנו מופגזים, ושוב אזעקות וירידה למקלטים, ואנו – החקלאים, שוב עובדים בשטחים פתוחים, שאינם מכוסים בידי כיפת ברזל ופעמים אחדות ביום נאלצים להשתטח על אמא אדמה ולחפות בידינו את ראשנו, המסר העליון שחייב לצאת מאיתנו הוא לא עוד פינוי. לא עוד פינוי!
אנו רואים היום מהפך אסטרטגי בתפיסת הביטחון של ישראל, לאחר שהקודמת קרסה ב-7 באוקטובר. מעבר מהתמכרות לשקט, שתוצאתה הבלתי נמנעת היא 7 באוקטובר, ליוזמה אקטיבית ולהשמדת האיום בטרם יתממש במתקפת נגד מקדימה.
אולם המהפך לא היה מיידי. לקח לנו בערך שנה להתנקות משיירי הקונספציה החולה של ההתמכרות לשקט. הדבר בא לידי ביטוי בעיקר בחזית הצפון. אקדים ואומר, שהמחדל בצפון היה חמור יותר מהמחדל בדרום, והאוייב בצפון חזק הרבה יותר מבדרום. אלמלא הפליטה המוקדמת של סינוואר, אילו ישראל הותקפה במשולב מעזה ומלבנון, היינו באיום קיומי מיידי. אך המחדל בצפון נמשך כמעט שנה אחרי 7 באוקטובר.
במשך שנה, חיזבאללה פגע בנו ללא הרף, ואנחנו חתרנו ל"הסדרה". במקום להגן על יישובינו – עקרנו אותם. במקום להגן על האוכלוסייה – פינינו אותה. במקום להעביר את המלחמה לשטח האויב – הקמנו רצועת ביטחון בשטח ישראל.
הפינוי הממושך של חבל ארץ שלם לתקופה של כשנה וחצי, היא אחת התבוסות הקשות ביותר בתולדות הציונות. הנזק ליישובים ולתושבים הוא לשנים רבות מאוד קדימה. אסור שדבר כזה יקרה עוד לעולם. הקריאה הזאת חייבת לצאת בראש ובראשונה מאתנו, המתיישבים בספר – לא עוד פינוי. אגב, הקריאה הזאת יצאה מהגולן כבר ב-8 באוקטובר.
בכל מחיר? אף פעם אין מקום לפינוי?
יש מקרים שבהם יש הצדקה לפינוי טקטי. למשל, אם ב-7 באוקטובר היה חשש לפלישה מיידית של חיזבאללה וצה"ל לא היה ערוך להגן על היישובים, הייתה הצדקה לפינוי. אחרי שלושה ימים הם היו צריכים לחזור. גג – שבוע. פינוי יישובי הדרום תחת אש, כשהאזור עוד שרץ מחבלים, היה מוצדק. כעבור שבועיים ניתן היה להחזירם, זולת היישובים שבתיהם חרבו פיזית. אך בשום אופן לא פינוי אסטרטגי, המוני וממושך, כמו חרפת הפינוי ב"חרבות ברזל".
יישובי הספר צריכים לחזור להיות חלק מהמערך המגן של צה"ל. מחלקות כוננות גדולות, מאומנות ומצוידות היטב, ויחידות אזוריות ניידות המבוססות על לוחמים מתוך היישובים, הם התשובה למקרה של מתקפת פתע של האוייב. אנו יודעים שבעשרות השנים האחרונות ההגנה המרחבית וכיתות הכוננות יובשו, הן בדרום וביתר שאת בצפון. אילו אורטל הותקפה ב-7 באוקטובר, היה בה נשק אחד בלבד, בידי הרבש"ץ. כל כלי הנשק נלקחו מאתנו ב-2019. גם בדרום כיתות הכוננות היו מדוללות. בזכות כיתות הכוננות, על אף היותן מיובשות, מוחלשות ומדוללות, ניצלו חייהם של מאות ישראלים. בחלק מהיישובים כיתות הכוננות הדפו את ההתקפה ומנעו את הטבח. טיפוח מחלקות כוננות והגנה מרחבית ראויה, ימנעו טבח, גם במקרה של פלישה.
לקח נוסף מ-7 באוקטובר, הוא ההכרח ברצועת ביטחון ישראלית מעבר לגבול, בלבנון, בסוריה ובעזה.
בימים האחרונים שוב נשאלים תושבים בצפון בידי התקשורת: מה תעשו? תתפנו?
עלינו להגיע למצב ששאלה כזו לא תישאל עוד. היא לא תישאל, כי רעיון הפינוי יימחק. היא לא תישאל, כי היא לא תהיה לגיטימית.
כדי שרעיון הפינוי יימחק, המסר הזה צריך לבוא קודם כל מאיתנו, תושבי הספר: לא עוד פינוי!
אורי הייטנר
2. צרור הערות 15.3.26
* מבצע סבתא באיראן – לאורך מלחמת "חרבות ברזל" מתחתי ביקורת על מה שהגדרתי "מלחמת הדשדוש". בצפון הקמנו רצועת ביטחון בצד הישראלי וניהלנו מלחמת חפירות סטטית במשך למעלה מעשרה חודשים. בדרום, התנהלנו בכבדות ובהססנות. השתהינו ביציאה לתמרון, לא תקפנו במקביל במספר צירים, לא השתלטנו ב-8 באוקטובר על ציר פילדלפי – אוטוסטרדת הטרור והחמצן של חמאס, צעד שעשינו אותו באיחור של כמעט חצי שנה. בעוד מתחילת התמרון עד עסקת החטופים הראשונה הפעלנו לחץ צבאי מאסיבי ורציף, אחרי העסקה לא שבנו להפעיל לחץ דומה. מהר מאוד עברנו לשלב של פשיטות במקום לחץ רצוף, וכך חזרנו בפעם השלישית, הרביעית והחמישית למקומות שבהם לחמנו וטיהרנו והיה עלינו לשוב ולכבוש אותם ולטהר אותם.
כעת, בחלוף כשבועיים למבצע "שאגת הארי", אני שומע קולות חמוצים המשתמשים באותו מטבע לשון – "דשדוש", לתיאור מצב המבצע באיראן. משמיעים אותו בעיקר מי שהתנגדו למבצע מלכתחילה, כמו "הארץ", והם משתמשים בביטוי כדי לפרוט על תחושות העייפות בציבור, המותש מהכניסות למקלטים ומההתרעות והאזעקות בלילות. אבל הטענה שאנו מדשדשים באיראן היא שקר. היא לא רק שקר, אלא מניפולציה – ניסיון להסית נגד מלחמה את מי שתמכו בה והתלהבו ממכת הפתיחה המוחצת, בטענה שכעת אין תכלית ואנו שוקעים בבוץ וכו' וכו'.
אני מגדיר אחרת לגמרי את המלחמה באיראן. את ההגדרה אני לוקח מהסרט "מבצע סבתא": "אתה מתחיל הכי מהיר שלך, ואז מגביר." המלחמה באיראן אינה תמרון קרקעי, אין בה כיבוש שטח ואי אפשר לראות על המפה את התקדמות הכוחות. מכת הפתיחה היתה מעבר מהיר מאפס למאה, ולכן הוא נראה פנטסטי. כעת, מדובר בעוד מאותו דבר, ולכן המראות כבר אינם מלהיבים. אולם זה סוג המלחמה – מלחמה כתישה, שנועדה לכתוש את האוייב בירי מנגד, בהתקפות אוויריות כבדות מאוד ורצופות, שהולכות ונעשות כבדות יותר ויותר, שוחקות את כוחו של האויב, הורסות אותו בשיטתיות, ומחלישות אותו מיום ליום. מה שדרוש כעת הוא זמן, סבלנות ונכונות לספוג את המטחים של האוייב, בלי לתת לתבוסתני "הארץ" ודומיהם לשחוק את חוסנה של החברה הישראלית ולנוון את יכולת העמידה שלה.
המלחמה מתנהלת היטב. אני בטוח שהיו שגיאות, שאיני יודע מהן, אני בטוח שעוד תהיינה שגיאות. הקלישאה שרק מי שאינו עושה אינו טועה נכונה במיוחד במלחמה, שעליה נאמרת הקלישאה שהיא ממלכת אי הוודאות. אולי אלו הן קלישאות, אך הן אמת. אני מוכן לסלוח מראש על השגיאות שעוד תהיינה, ובלבד שנמשיך לכתוש ולכתוש ולכתוש ולהחליש ולייאש את האוייב, להכות בו, לאפס את יכולותיו וליצור מצב שיעודד את העם האיראני להחליף את שלטון הרשע, המאיים עליו, על ישראל, על המזה"ת ועל העולם. וגם אם המטרה לא תושג במלואה, אסור להימנע מלנסות להביא לכך. וגם אם המטרה לא תושג במלואה, כל שתימשך ואיראן תיחלש, אנו נרוויח. על דבר אחד אסור בשום אופן לוותר – השמדת היכולת הגרעינית של איראן, ולשם כך לא יהיה מנוס מפעולת קומנדו קרקעית, של ארה"ב ו/או ישראל, להחרמת חביות האורניום המועשר. במלחמה נעשות טעויות, אך אין טעות גדולה יותר מ"שב ואל תעשה". את התוצאה של "שב ואל תעשה" חשנו על בשרנו ב-7 באוקטובר.
* שבעה באוקטובר גרעיני – דני סיטרינוביץ, מומחה לאיראן, אמר בראיון לפודקסט של "הארץ", שחמינאי האב היה המחסום בפני נשק גרעיני איראני ועכשיו, אחרי שחוסל, נפתחה הדרך לפצצת האטום האיראנית.
חמינאי היה אדריכל התפיסה שהעמידה את השמדת ישראל כמטרת-העל של ארצו. הוא לא הסתיר זאת. הוא הקדיש את עיקר משאבי איראן למטרה הזאת, בין השאר בבניית מעטפת האש סביב ישראל ומימונה במיטב משאביה של איראן, בעוד עמו סובל אפילו ממחסור במים.
אותו מנהיג החליט על מיזם הגרעין האיראני, והשקיע בו את מירב משאבי ארצו. לשם מה? "למטרות שלום"? מישהו מאמין לזה? למה הוא התעקש לשמר את הגרעין הגם שידע שטראמפ יתקוף את איראן, אלמלא התייחס לגרעין כאל חוד החנית למימוש מטרות המהפכה?
האם היה עלינו לשכנע את עצמנו שהוא לא באמת מתכוון, ולהמתין בפאסיביות כפי שהמתנו בפאסיביות ל-7 באוקטובר? לשבת בשקט, להתמכר לשקט, ולהמתין ל-7 באוקטובר גרעיני?
אסור לנו לסיים את המלחמה ללא השמדת מיזם הגרעין האיראני, גם אם לא כל כך כיף לרוץ בלילה למקלט.
* אסטרטגיית יציאה – הקשקושים על "אסטרטגיית יציאה" הם תחליף, ברוח 6 באוקטובר, לאסטרטגיית ניצחון.
* מה חוקי בעיניו –- מיומו הראשון של המבצע, דבוקת שוקן קיבלה צו 8 להילחם נגדה. עיתונות מגויסת במֵרעה.
בגיליון ערב שבת התפרסם פשקוויל משפטפטני של עוכר הדין ספרד, שמסביר מדוע המלחמה של ארה"ב וישראל באיראן בלתי חוקית. ראשית, כי היא לא קיבלה אישור ממועצת הביטחון של האו"ם. שנית, כי לא הוכח שזו מלחמת הגנה עצמית.
אני בטוח שישיבה בחיבוק ידיים והמתנה למתקפה גרעינית של איראן על ישראל, היא חוקית לעילא ולעילא בעולמו העקום של מיכאל ספרד.
אני רוצה לשבח את נחמיה שטרסלר, על מאמר תמיכה נלהב ובלתי מסויג במלחמה, לצד ביקורת חריפה על "השמאל הרדיקלי" המתנגד לה בטיעונים הזויים. אני בטוח שבכתבו "השמאל הרדיקלי" הוא התכוון לעיתון שבו הוא כותב.
* מוג'תבא חמינאי עדיין חי.
* מתקפת פתע כפולה –כאשר חיזבאללה נצר את אישו במבצע "עם כלביא", היתה זו הוכחה למצבו הקשה בעקבות המכות הקשות שחטף – "עיד אל-ביפר", חיסול נסראללה וצמרת חיזבאללה, התמרון שסילק את חיזבאללה מקרבת הגבול והשמיד את כפרי רדואן וכד'.
אך אסור היה לנו להבין מכך שחיזבאללה גמור. הפסקת האש בלבנון נחתמה בטרם עת, ממשלת לבנון לא מילאה את חלקה, חיזבאללה הפר את ההסכם (ולזכותה של הממשלה ייאמר, שבניגוד גמור לדרכה לפני המלחמה, הפעם אכפנו את הפסקת האש בהגנה אקטיבית). היה עלינו לאמץ הנחת עבודה, שכאשר נתקוף את איראן, הפעם חיזבאללה יתערב. ולכן, היה עלינו לצאת למתקפת נגד מקדימה, ליזום ולהפתיע.
מתי? במקביל למכת הפתיחה באיראן היה עלינו לצאת במכת פתיחה עוצמתית על חיזבאללה. האם ניתן לעשות זאת במקביל? בהחלט כן, בוודאי כאשר התקיפה באיראן משותפת עם ארה"ב.
למה לא עשינו זאת? כי כנראה עוד לא התנקינו לגמרי ממנטליות 6 באוקטובר.
* משלמים על הטעות - ב-27.11.24 נחתם הסכם הפסקת האש עם לבנון. בגיליון "חדשות בן עזר" שיצא באותו יום, 8 ההערות הראשונות, בצרור ההערות שלי, הוקדשו לביקורת חריפה על ההסכם, שהתנגדתי לו מאוד.
בדיעבד, טעיתי בחלק מן הדברים שכתבתי. הנחתי, שישראל תשוב ותתנהג כפי שהתנהגה בין מלחמת לבנון השנייה ל-7 באוקטובר, כלומר תבליג על שיקום חיזבאללה והתעצמותו, תכיל את חוסר האונים של ממשלת לבנון ויוניפי"ל, שלא יאכפו את ההסכם, תיסוג לגבול הבינלאומי ו"כפרי רדואן" יקומו מחדש מעל ראש יישובינו.
לשמחתי, ישראל נהגה הפוך – לא הבליגה על ההפרות, לא ישבה בחיבוק ידיים עד שהם יירו עלינו, יזמה ותקפה וסיכלה ניסיונות שיקום והרגה מאות מחבלים; הקימה 6 מוצבים על הגדר, כלומר מיני רצועת ביטחון, והכפרים הסוררים לא שבו.
אבל צדקתי בביקורתי על עצם העובדה, שמיהרנו להפסיק את האש, במקום להכות בחיזבאללה, ששכב על הקרשים, מכת מחץ. על הטעות הזאת אנו משלמים עכשיו.
* רבע חיזבאללה – הטענה שחיזבאללה גמור, חיסלנו אותו, מיגרנו אותו, לא היתה נכונה, כפי שנוכחנו השבוע. אך גם הטענה כאילו לא קרה דבר, חיזבאללה הוא אותו חיזבאללה והתחלנו את שירנו מהתחלה, גם היא אינה נכונה. חיזבאללה היום הוא רבע מגודלו של חיזבאללה לפני המלחמה, מבחינה כמותית, ומבחינה איכותית – אף פחות. טעינו כשהפסקנו את האש מוקדם מדי, בטרם השלמנו את המלאכה, אבל הפעם עלינו לנצל את ההזדמנות כדי להשלים אותה.
יש להקים רצועת ביטחון קבועה עד הליטני, ולהילחם בחיזבאללה מצפון לליטני, בביירות, בבעל בק ובכל לבנון, בשילוב של מכות אוויריות קשות עם תמרון קרקעי.
עד חורמה.
* מי האוייב – לאורך שנים, יצאתי נגד החסינות שאנו מעניקים לממשלת לבנון. לבנון היא מדינה ריבונית, חברה באו"ם, יש לה אחריות על הנעשה בשטחה, וממנה עלינו לתבוע גבול שקט ושלו. איננו יכולים להשלים עם המשחק שאנו נלחמים נגד ארגון, ומתעלמים מאחריות המדינה שממנה הוא פועל נגדנו. זו היתה עמדתי במלחמת לבנון השנייה ובמלחמת "חרבות ברזל". טענתי שעלינו לתקוף את שדה התעופה של ביירות ואת התשתיות האזרחיות של לבנון. עקרונית, זו עמדה נכונה.
אבל היום, במערכה הנוכחית, עמדתי שונה. לראשונה, אנו נתקלים בהתנגדות עזה, ואני מתרשם שהיא כנה, לחיזבאללה, מצד הממשלה, המערכת הפוליטית, כולל המפלגה השיעית "אמל" ומצד הציבור. אבל אין באמת ללבנון כוח לפרק את חיזבאללה. עלינו לעשות זאת בעבודה עברית, כשמה שיישאר ללבנון כמדינה, הוא לאכוף את החוק והסדר ולא לתת למפלצת הטרור לקום מחדש.
היבט נוסף, הוא שהחמצן של חיזבאללה הוא איראן, ואני מקווה שלמרות קולות העייפות בתוכנו, נמשיך להכות באיראן, כדי ליצור תנאים להחלפת המשטר במהפכה עממית ובכל מקרה להחליש בצורה דרמטית את איראן, כך שלא תוכל עוד לפעול בלבנון, וחיזבאללה יתייבש.
* שלום עם לבנון – נשיא לבנון עאון אמר למזכ"ל האו"ם שהוא פנה לישראל בהצעה לנהל מו"מ ואף להגיע לנורמליזציה, אך לא קיבל תגובה מישראל.
בתור מה הוא פנה אלינו? בתור מנהיג של מדינה ריבונית? בתור מנהיג של מדינה שיש לה צבא אחד? בתור ראש מדינה ששולטת בארצה, שיש תוקף למילה של ממשלתהּ, של נשיאהּ? איזה ערך יש להסכם איתו, אם הוא לא באמת שולט בארצו, ואם הצבא החזק בלבנון, חיזבאללה, אינו סר למרותו?
בין אם ממשלת לבנון אינה רוצה לפרק את חיזבאללה ובין אם אינה יכולה, היא אינה פרטנר להסכם עם ישראל, כי הסכם עמה יהיה חסר כל ערך.
במאי 1983, נחתם הסכם שלום בין ישראל ללבנון, בהנהגת אמין ג'מאייל. הייתי אז בלבנון. הסכם השלום לא התקיים אפילו עשר דקות. לא היה לו כל ערך. אם לבנון תהיה מדינה, וככזו – אם תבחר בשלום ונורמליזציה, אין ספק שזו תהיה גם הבחירה של ישראל. אולי אחרי המלחמה, ואחרי שנכה את חיזבאללה שוק על ירך, ממשלת לבנון תשליט את ריבונותה, תפרק את חיזבאללה ואת המיליציות הפלשתינאיות החמושות. או אז, היא תהיה פרטנרית ראויה ורצויה לשלום. כמה אשמח לטייל כתייר באזורים שבהם נלחמתי כחייל.
* למה חיכית, לכל הרוחות? – כדי להוכיח את ההישג הגדול מול חיזבאללה במבצע "חרבות ברזל", התרברב נתניהו במסיבת העיתונאים שב-7 באוקטובר היו לחיזבאללה 150,000 טילים מופנים כלפי ישראל ובהם טילים מדויקים שיכלו להוריד את רבי הקומות בתל-אביב, ומה נשאר?
ואני רק שאלה. איך זה קרה? איך ארגון הטרור הפך למעצמת-על טילית כזאת? ביום אחד נפלו 150,000 טילים מן השמיים? מה ישראל עשתה כדי למנוע זאת? איך ישראל איפשרה לזה לקרות? מי האדם חסר האחריות שהיה ראש הממשלה בשנות ההתעצמות המטורפת של חיזבאללה ונתן לזה לקרות? הרי זה לא מחדל, זו הפקרות פושעת.
אתה היית ראש הממשלה. למה חיכית? מה חשבת שיקרה? שיום אחד כל הטילים ייעלמו כבמטה קסם? למה חיכית, לכל הרוחות? שבוקר בהיר אחד יתעופפו לעבר ישראל 150,000 טילים ויורידו את רבי הקומות בתל-אביב? ושכוחות רדואן שהיו ערוכים ומאומנים וחמושים יכבשו את הגליל וירצחו אלפי ישראלים? ומה היית טוען אז? שלא העירו אותך?
לשם מה אתה ראש הממשלה? על מה אני משלם לך משכורת?
* הזהירו מפני השמועות – ביום רביעי אחה"צ נפוצו שמועות על מתקפה גדולה של חיזבאללה שצפויה בערב.
צה"ל העביר לכתבים הצבאיים ודרכם לציבור מסר שמזלזל בשמועות.
השמועות התאמתו. מכאן, שהן היו מבוססות על מידע מודיעיני. כלומר, צה"ל ידע שצפויה מתקפה כזו, ובמקום להזהיר את הציבור מפני המתקפה, הוא הזהיר את הציבור מפני השמועות.
למה?
ואיך הם מצפים לאמון הציבור?
והשאלה החשובה והגדולה מכל – אם היה מידע כזה, מדוע צה"ל לא נשלח למתקפת נגד מקדימה; למכה אווירית גדולה על חיזבאללה? (אווירית, כי בהתראה כזו קצרה אי אפשר לצאת לתמרון, אך ברור לי שיש הכרח בתמרון בלבנון).
* תופעה נשכחת – צה"ל כשל באי התרעה לתושבים על מתקפת הרקטות של חיזבאללה ובהכחשת ה"שמועות". למחרת, התייצב הרמטכ"ל ובקולו הודה בטעות ולקח עליה אחריות. הוא לא טייח, הוא לא עיגל פינות, הוא לא תירץ, הוא לא שיקר, הוא לא גלגל את האחריות כלפי מטה, הוא לא האשים את אלוף פיקוד הצפון, או את ראש אמ"ן או את דובר צה"ל, הוא לא אמר אכלו לי, שתו לי, לא משכו בדש מעילי, לא העירו אותי.
ובכך נתן לנו צוהר קטן שדרכו יכולנו להיזכר בתופעה נשכחת, שנקראת: מנהיגות.
* מנוחה נכונה – יצאנו לעבודה עייפים וטרוטי עיניים אחרי ליל אזעקות קשה.
אם כן, מה טוב יותר מאזעקת-בוקר טובה, שבה אנו שוכבים למנוחה על אמא אדמה?
* לא היתה אופוזיציה – מתחילת מבצע "שאגת הארי", האופוזיציה נמצאת על הכוונת של השוקניה. "אין אופוזיציה" – זו המנטרה. למה אין אופוזיציה? כי האופוזיציה תומכת במבצע, ובכך מועלת בתפקידה.
הוויכוח שלי עם הטוענים זאת אינו רק על המלחמה אלא גם על מהותה של אופוזיציה. ועל כך יש לי שלוש תובנות.
א. אני דוגל באופוזיציה אחראית, ממלכתית, פטריוטית. מה פירוש אופוזיציה ממלכתית? אופוזיציה לממשלה, ולא אופוזיציה למדינה. המבצע באיראן ובלבנון קריטי לעתידה של ישראל ולביטחונה, ואופוזיציה אחראית צריכה לתמוך בו, ללא כל שיקול פוליטי.
ב. אני דוגל באופוזיציה עניינית. מה פירוש אופוזיציה עניינית? אופוזיציה שאינה אוטומטית. כלומר, לא אופוזיציה שמתנגדת אוטומטית לכל מעשה של הממשלה, אלא כזו שעמדתה נקבעת על פי העניין. האם אלה שטוענים שהאופוזיציה היתה צריכה לצאת נגד הממשלה בשל המבצע, סבורים שכאופזיציה היה עליה לצאת נגד הממשלה גם אילו נמנעה מהמבצע?
ג. אני דוגל באופוזיציה שמפיקה לקחים. למדיניות ההתמכרות לשקט, שהובילה אותנו ל-7 באוקטובר, לא היתה אופוזיציה. בכך, גם לאופוזיציה יש אחריות לטבח. היא לא מילאה את תפקידה.
הלקח מ-7 באוקטובר הוא שמדיניות ההתמכרות לשקט היא הרת אסון, ולכן האופוזיציה האחראית והעניינית חייבת לדגול במדיניות של הגנה אקטיבית ויוזמת. כאשר הממשלה חוזרת להבלגה פאסיבית, האופוזיציה צריכה לתקוף אותה ולהציב אלטרנטיבה, אך כאשר הממשלה פועלת להסרת האיום מעלינו בטרם יתממש, על האופוזיציה לתמוך בה.
* עזה: סיכום ביניים – כמו בכל דיון ציבורי, גם הדיון על הערכת המצב בעזה מתחלק אוטומטית על פי המחנות. אלה רואים רק רע ואלה רק טוב.
אנסה לתאר באופן ענייני את המצב. המטרה המרכזית של המלחמה – מיטוט חמאס, לא הושגה. חמאס קיים, עומד על הרגליים, חמוש, שולט בעיר עזה ועל 42% מרצועת עזה ביד רמה, שליטה מלאה. באזור שבידי חמאס, צה"ל אינו פועל, אין לו חופש פעולה כמו בשטחי הרש"פ ביו"ש. צה"ל מגיב גם בתוך השטח הזה על פיגועים נגדו, אך לא יוזם פעולות כמו מעצרים, החרמת נשק, חיפושים, הריסת בתים וכד'.
פטרוניות חמאס טורקיה וקטאר שותפות מובילות בוועדות העוסקות בניהול הרצועה בהמשך הדרך ובשיקום הרצועה.
צה"ל שולט על 58% מרצועת עזה. בשטח הזה השלטון שלנו מלא. עובדה זו מרחיקה מאוד את המחבלים מיישובינו, מעל ומעבר לתוכניות מרחיקות הלכת ביותר באשר לרוחב הפרימטר.
סיכום ביניים – המצב הרבה יותר גרוע מכפי שצריך להיות בסיום המלחמה, והרבה יותר טוב מכפי שהיה אילו התקבלו דרישות ה"מתווכות" בדיונים על עסקת החטופים.
אך, כאמור, זה סיכום ביניים. הפרמטר החשוב ביותר, הוא שהמשחק עוד לא הסתיים. ארה"ב טוענת שחמאס יפורק מנשקו. ישראל מאיימת שאם הוא לא יתפרק מנשקו – צה"ל יפרק אותו בכוח. אף גורם המעורב בנושא אינו מוכן לקבל את הקו הצהוב כקו הסופי. לכן, בכל דיון, כדאי לזכור שכל סיכום הוא סיכום ביניים.
אין טעם בוויכוח העקר על המצב הנוכחי. המצב הנוכחי ברור. ברור מה רע בו. ברור מה טוב בו. מה שחשוב הוא לקבוע את המדיניות לעתיד.
אלה העקרונות שאני מציע:
א. אסור להתפשר על פירוק חמאס מנשקו, כולל הנשק הקל, ועל פירוז מלא של הרצועה.
ב. כל עוד חמאס לא התפרק מנשקו, ישראל לא תזוז אף שעל מהקו הצהוב ולא תאפשר שום צעד של שיקום הרצועה.
ג. מיד אחרי המלחמה באיראן על ישראל להציב אולטימטום – אם עד מועד X חמאס לא יתפרק מנשקו, כולל הנשק הקל, לשביעות רצונה של ישראל (כלומר רק ישראל תקבע אם הוא אכן פורק), ישראל תחדש את המלחמה ותמוטט את חמאס.
ד. כל פתרון יחייב חופש פעולה מלא לצה"ל ולכוחות הביטחון ברצועת עזה.
ה. הדרך היעילה ביותר להשיג את סעיף ד', היא שליטה אזרחית של רש"פ ברצועת עזה. זה הרע במיעוטו. לא נוכל ליהנות מחופש פעולה אם כוחות בינלאומיים יהיו ברצועה.
ו. ישראל תיסוג מהקו הצהוב לפרימטר, שבו צה"ל ישלוט על כל האזורים השולטים על יישובינו בנגב המערבי, על ציר פילדלפי והתוחמת הצפונית.
ז. אונר"א יפורק (ולא רק בעזה).
* סדר עדיפויות לאומי – יום רביעי בערב היה הקשה ביותר מאז הפסקת האש עם לבנון לפני כשנה וחצי. גם באורטל נפלו שברים, כתוצאה מיירוט כטב"מ. ודווקא בלילה שקדם לו, החליטה הממשלה לקצץ בתקציבים לשיקום קו העימות. ובאותו הינף יד אישרו השרים העברת מיליארדים למשתמטים. זה סדר העדיפויות הלאומי של הממשלה הזו. כך היא נוהגת בשעת מלחמה.
ולתפארת מדינת ישראל.
* מצרכי האומה לכיס המשתמטים – למה מפלגות ההשתמטות לא הפילו את הממשלה למרות סיכול חוק ההשתמטות הממארת?
כי בתמורה הממשלה בזזה, בעיצומה של מלחמה קשה, מיליארדים מצרכי האומה והעבירה אותם למימון המשתמטים, ההשתמטות והחינוך להשתמטות.
ההשתמטות היא סרטן בגוף המדינה. עידוד ההשתמטות ומימונה, הוא מעשה אנטי ציוני ואנטי ישראלי, הפוגע במזיד בביטחון המדינה, בחוסן החברתי, בכלכלת המדינה ובעתידה.
והנפגעים העיקריים הם התינוקות שנישבו, הציבור החרדי, שהנהגתו גוזלת ממנו את העצמאות, את החירות ואת הכלים לחיים במאה ה-21. החברה החרדית היא חברה חולה. אלה הם אחינו, וחובתנו כמדינה יהודית להושיט להם יד ולחלץ אותם מהביצה העכורה שבה הם שוקעים עד צוואר.
נחוץ ניתוח חירום, מציל חיים, של ניתוק מוחלט של ההשתמטות, מנגנוניה והמוסדות המחנכים לה, מעטיני תקציב המדינה. אף פרוטה שחוקה להשתמטות. יש להשקיע כל סכום הדרוש לחינוך החרדי הממלכתי, שילמד תורת אמת – לא תורת העריקה ממלחמת מצווה, לצד לימודי ליבה וחינוך להשתלבות במדינת ישראל ושירות משמעותי בצה"ל.
* בסיס התקציב – העיקרון שעליו מבסס נתניהו את תקציב המדינה: יתנו - לא יקבלו. לא יתנו – יקבלו.
* כישלונו של ביסמוט – הצלחתה של ישראל – אדלשטיין הודח כי סירב להתקרנף ולספק את חוק ההשתמטות.
ביסמוט מונה לתפקיד, אך ורק כדי להעביר את החוק המושחת, אך הוא לא סיפק את הסחורה.
הכישלון שלו הוא ההצלחה של מדינת ישראל.
* מסיבת העיתונאים – ראינו בן אדם מפוחד, משקשק מאימת הדין.
* ייקוב הדין – אני שומע קולות, מקרב מתנגדי נתניהו, הקוראים להפסקת המשפט תמורת פרישת נתניהו מהחיים הפוליטיים. אני מתנגד לכך בתוקף, ולא רק כיוון שכבר ראינו אצל העבריין הסדרתי דרעי שהתחייבות כזו הופרה ברגל גסה והשמיים לא נפלו, אלא כיוון שאני מתנגד לכך עקרונית.
המשפט צריך להימשך עד תומו, וזאת מהסיבות הבאות:
א. השוויון בפני החוק.
ב. "בקרוביי אקדש," אמר משה בתגובה על מותם של אחייניו נדב ואביהוא, אשר הקריבו אש זרה, כלומר, ככל שאדם בכיר יותר, הדרישה ממנו גבוהה יותר. אולי העיקרון הזה סותר במקצת את סעיף א', אבל אני מאמין בדוגמה האישית כערך מקודש. בעיניי, הדרישה מהמנהיגות צריכה להיות גבוהה ביותר משל האדם הפשוט, ולכן גם במקומות שבהם אפשר היה לעגל פינות עם אזרח מן השורה, אסור לעגל פינות עם אנשי ציבור, וככל שהם בכירים יותר, כך הדרישות מהם צריכות להיות גבוהות יותר. למשל, אני סבור שכאשר מדובר באישי ציבור אין מקום לזכות השתיקה, אין מקום לסגירת תיק בשל חוסר עניין ציבורי ואין מקום לעסקאות טיעון. וככל שאיש הציבור בכיר יותר, כך העיקרון הזה תקף יותר.
ג. כאשר הקונספירציה שהנאשם ושופריו הצליחו להדביק בה חצי מהעם, היא שהמשפט הוא "רדיפה פוליטית", כביכול, או "ציד אדם" כפי שהוא התבכיין במסיבת העיתונאים, אמירה שכאשר הוא יפרוש מהחיים הפוליטיים ייפסק המשפט, היא האקדח המעשן להוכחת הקונספירציה המופרכת הזאת.
את המשפט יש למצות עד תום. יש לרדת לחקר האמת בלי שום הנחות. אם נתניהו יורשע במשפט ויבקש חנינה, הנשיא יוכל לחון אותו. חנינה היא כבר עניין של מידת הרחמים. אבל מידת הדין חייבת להיות ללא פשרות.
* משקר ביודעין – בעקבות החלטת הפצ"ר אופיר להפסיק את ההליכים נגד החשודים בהתעללות במחנה שדה תימן, פירסם נתניהו הודעה שעל פיה "עלילת הדם באה אל קיצה."
הטענה שהיתה עלילת דם היא שקר, ונתניהו, כדרכו, משקר ביודעין. הפצ"ר בשום אופן לא טען שהייה עלילת דם. ההיפך הוא נכון – הוא כתב בפירוש שההחלטה לפתוח בחקירה היתה נכונה, ושאילו הוא היה הפצ"ר הוא היה מורה על חקירה. מדוע הוא עצר את החקירה? א. בשל "הגנה מן הצדק", כלומר צעדים פסולים שנעשו במהלך החקירה. ב. בשל קושי ראייתי, הנובע בעיקר משחרורו של המחבל, שעל פי החשד החשודים התעללו בו, בעסקת החטופים. לא אפול מן הכיסא אם יתברר שהשחרור של המחבל בלי לגבות ממנו את העדות, היתה שיבוש מכוון של החקירה.
נתניהו, שקפץ להגיב ולשקר, לא אמר דבר על הפלישה הברברית של אספסוף אנרכיסטי בראשות שר וח"כים לבסיסי צה"ל בעיצומה של מלחמה, ובכך סיכון ביטחון ישראל, ועל כך שראש הכנופייה מנע מהמשטרה לבצע את תפקידה ולעצור את הפלישה.
* חדשות טובות לציונות – המאבק הצליח.
רפורמת חיסול ענף החלב בישראל הוצאה מחוק ההסדרים.
כל הכבוד לשר דיכטר שעמד איתן מול שר האוצר וראש הממשלה, לא מצמץ, והתחייבותו שהרפורמה לא תעבור התממשה.
אלו חדשות טובות לציונות, להתיישבות ולחקלאות.
* הקומוניסטים של המפד"ל – רפורמת חיסול ענף החלב סוכלה בשל התנגדות נחרצת של ח"כים מן הקואליציה; מהליכוד, ש"ס ונועם.
במקרה דומה כינה סמוטריץ' בלעג את המתנגדים "האגף הקומוניסטי בליכוד." לא פחות. אך אם הם "קומוניסטים", הרי שבגין היה קומוניסט, דוד לוי היה אולטרה-קומוניסט וז'בוטינסקי עם חמשת המ"מים שלו ועם חזון היובל שלו, היה קומוניסט על סטרואידים. אבל למה לדבר על ה"קומוניסטים של הליכוד"? הרי לשיטתו, הציונות הדתית לדורותיה, היתה קומוניסטית.
המפד"ל היתה מפלגה חברתית מאוד. היא היתה האגף החברתי בכל הממשלות, הן של מפא"י והמערך והן של הליכוד. כאלה היו מנהיגיה, ממשה חיים שפירא (שאגב, הוא סבא רבא של ענר שפירא, גיבור המיגונית בפסטיבל הנובה, שנפל ב-7 באוקטובר), יוסף בורג וזבולון המר ועד זבולון אורלב. זבולון אורלב, שהיה מנהיג המפד"ל, היה לאורך הקריירה שלו אלוף החקיקה החברתית בכנסת.
הם לא היו קומוניסטים. מקורות היניקה של השקפתם החברתית לא היו כתבי מרקס ואנגלס, אלא המצוות הסוציאליות בתורה, חזונם החברתי של נביאי ישראל, כתבי חז"ל והספרות התורנית לדורותיה.
בשנים האחרונות יובאה מארה"ב לציונות הדתית תפיסת עולם של ימין כלכלי קיצוני, ליברטריאני, ברוח הנצרות הפרוטסטנטית, והשתלטה עליה.
המנהיג הראשון של הציונות הדתית, שהנהיג תפיסה כלכלית ימנית, היה נפתלי בנט. אני מעריך מאוד את בנט ומקווה שייבחר לראשות הממשלה, אך בנושא הזה אני חלוק עליו.
סמוטריץ', שבאופן בסיסי הוא אדם קיצוני, הקצין גם בתחום הזה.
* אויב ההתיישבות – אלוף פיקוד מרכז אבי בלוט הוא האויב המושמץ ביותר של מטורפי הבן גביריזם ונערי הזוועות, כיוון שהוא פועל נגד הטרור והפרעות, בניגוד למשטרה הכפופה
יש לזכור שמדובר בקצין דתי, וכאשר הוא מונה לתפקיד, רודפי הכיפות גינו את המינוי. בלוט הוא ידיד אמת של ההתיישבות ביו"ש ומסייע מאוד ליישובים וגם לחוות הנורמטיביות, שהן רוב החוות. במקביל הוא פועל נגד הטרור, ולכן הם מציגים אותו כ"אוייב ההתיישבות".
* הכהניסט הבולשביק – בתגובות המטומטמות שקיבלתי בפייסבוק בהפרש של שעה, שמעתי שאני כהניסט ושאני בולשביק. והאמת היא שהמרחק בין מי שכינו אותי כהניסט ומי שכינה אותי בולשביק הרבה הרבה יותר קטן, מהמרחק ביני לבין כל אחד מהם. הם מחנה 6 באוקטובר, מחנה הקרע, השסע, השנאה, ואני מחנה הציונות הממלכתית, הדמוקרטית, האחראית, הנורמטיבית.
* עבודה זרה פרימיטיבית – פרסמתי רשומה בפייסבוק שבה הבעתי תקווה שמוג'תבא חמינאי יחוסל. קיבלתי תגובה שלפיה אני "יותר מידי דומה לבן גביר".
אני נלחם בכהניזם מאז שנות ה-80 ובבן גביר וכנופייתו – מאז שעמד בראש הכהנא-יוגנד, בתקופת רצח רבין. גם קיבלתי ממנו אזהרה לקראת תביעת השתקה (אך הוא התקפל עם הזנב בין הרגליים אחרי שקרא את תגובתי, והבין שלא מצא עוד פראייר). אבל בעיני המגיב, מי שחושב שצריך לחסל את חמינאי זהה למי שהאידיאולוגיה שלו היא "מוות לערבים".
זו גישה פרימיטיבית, הרואה את העולם בצורה בינארית, שחור ולבן. כל מי שאינו בדיוק בדעתי הרדיקלית, הוא... בן גביר. זו גישה שאינה מכירה מורכבות ועיוורת לחמישים גוונים של אפור ולכל שלל הצבעים והגוונים שבטבע.
שעות אחדות לאחר מכן, יצא הגיליון החדש של "חדשות בן עזר", ובו כתב לי אהוד בן עזר את הפנינה ה"קצת" מוזרה הבאה: "הסהרוריות שלך בקשר לנתניהו אמנם שונה אך גם דומה לסהרוריות של אלפר!"
זו אותה גישה פרימיטיבית. כל מי שאינו בדיוק בדעתי, הם מקשה אחת. נכון שרוגל אלפר הוא אנטי ציוני, אנטי ישראלי ואוטו-אנטישמי קנאי, ואילו אני היפוכו הגמור, ונכון שאני מגלם את כל מה שהוא מתעב, במה שאני חושב, במה שאני אומר, במה שאני כותב ובעיקר במה שאני מגשים באורח חיי. אבל בעולם הפרימיטיבי, הבינארי, השטוח של אהוד, יש שני מצבי צבירה. או שאתה עובד אלילים הסוגד לנתניהו, או שאתה... אתם. הייטנר, אלפר, אותו הדבר. שניהם אינם סוגדים לנתניהו.
הדיבר הראשון בכת הפגאנית של פולחן האישיות לנתניהו, הוא "המדינה היא ביבי". וכך, מי שמותח ביקורת על נתניהו, מתנגד למדינה. וכיוון שאלפר מתנגד למדינת ישראל, ואני מבקר את נתניהו, אין שום הבדל בינינו...
על שלושה דברים בלבד מצווה היהדות – ייהרג ובל יעבור. אחד מהם הוא עבודה זרה. אין עבודה זרה נחותה יותר מפולחן אישיות.
* הרב טאו נגד טראמפ – כתב העת "דעות", בהוצאת נאמני תורה ועבודה – קולך, הוא כתב עת מעמיק ומשובח. גיליון 110 שלו הוקדש לזהותה, או נכון יותר לומר זהויותיה השונות של הציונות הדתית. הגיליון מרתק במיוחד לכל רוחבו, מהמאמר הראשון עד האחרון.
אציין מאמר מעניין במיוחד של ד"ר מורדי מילר, העוסק בתפיסות שונות כלפי טראמפ, הרואות בו שליח אלוהים. גישות משיחיות כאלו כלפי טראמפ קיימות, להפתעתי, גם במגזר החרדי, בעיקר המזרחי, אך בעיקר בזרם החרד"לי.
ומה שמעניין במיוחד, הוא שהרב טאו וחצרו שוללים מאוד את טראמפ ומזהירים מפניו. הם רואים בו סוכן של הנצרות האוונגליסטית, ומזהירים שהאוונגליסטים הם הנוצרים המסוכנים מכולם דווקא כיוון שהם "נראים כמו מתנחלים" ובכך סכנתם המיסיונרית ליהדות גדולה במיוחד. הם משתמשים כמשל במדרש בדבר חזיר הפושט את טלפיו כדי להראות שהוא מפריס פרסה, וכי הוא לכאורה טהור. אך פנימיותו (מעלה גרא) טריפה. האוונגליסטים הם "בלבוש של מתנחלים". הם נראים כמי שבאים לסייע, אך סכנתם מרובה.
כתב הרב טאו: "טראמפ הזה שלח לנו שגריר. שגריר כומר. הוא שלח כומר! אתם מבינים מה זה התלות באמריקה? זו צרה גדולה ואנחנו צריכים להשתחרר מהם. אבל זה גם רוחני [...] כל מה שיש פה לוקחים משם."
* ביד הלשון: נשבור להם את העצמות – נתניהו הצהיר בחמ״ל הבריאות הלאומי: "אין ספק שבפעולות שנעשו עד עכשיו אנחנו שוברים לאיראנים את העצמות – ועוד ידנו נטויה."
הוא הדהד בדבריו את דברי הרמטכ"ל דוד אלעזר – דדו, ביום השלישי של מלחמת יום הכיפורים: "אני חוזה עכשיו רק דבר אחד, שאנחנו נמשיך לתקוף ואנחנו נמשיך להכות ואנחנו נשבור להם את העצמות."
באינתיפיאדה הראשונה שר הביטחון יצחק רבין אמר בשיחות סגורות של צמרת מערכת הביטחון שצריך "לשבור להם את הידיים והרגליים," כלומר להיכנס בהם בכוח רב. היו כמה מפקדי יחידות שלקחו את האמירה הזאת באופן מילולי, והורו לתפוס מתפרעים ולשבור להם באלות את הידיים והרגליים.
בשיטוטיי ברשת מצאתי בכמה מקומות אמירה שמקור הביטוי "לשבור את העצמות" הוא של דדו. אך אני זוכר בפירוש, שהיה זה ביטוי שכילדים השתמשנו בו כמו היום בביטוי "לכסח לו ת'צורה". אני זוכר את עצמי כילד שומע את דברי דדו בשידור חי, והביטוי היה מוכר לי ושגור על פי, והיה ברור לכל למה הוא מתכוון.
אורי הייטנר
לתגובות: uriheitner@gmail.com
כעת, בחלוף כשבועיים למבצע "שאגת הארי", אני שומע קולות חמוצים המשתמשים באותו מטבע לשון – "דשדוש", לתיאור מצב המבצע באיראן. משמיעים אותו בעיקר מי שהתנגדו למבצע מלכתחילה, כמו "הארץ", והם משתמשים בביטוי כדי לפרוט על תחושות העייפות בציבור, המותש מהכניסות למקלטים ומההתרעות והאזעקות בלילות. אבל הטענה שאנו מדשדשים באיראן היא שקר. היא לא רק שקר, אלא מניפולציה – ניסיון להסית נגד מלחמה את מי שתמכו בה והתלהבו ממכת הפתיחה המוחצת, בטענה שכעת אין תכלית ואנו שוקעים בבוץ וכו' וכו'.
אני מגדיר אחרת לגמרי את המלחמה באיראן. את ההגדרה אני לוקח מהסרט "מבצע סבתא": "אתה מתחיל הכי מהיר שלך, ואז מגביר." המלחמה באיראן אינה תמרון קרקעי, אין בה כיבוש שטח ואי אפשר לראות על המפה את התקדמות הכוחות. מכת הפתיחה היתה מעבר מהיר מאפס למאה, ולכן הוא נראה פנטסטי. כעת, מדובר בעוד מאותו דבר, ולכן המראות כבר אינם מלהיבים. אולם זה סוג המלחמה – מלחמה כתישה, שנועדה לכתוש את האוייב בירי מנגד, בהתקפות אוויריות כבדות מאוד ורצופות, שהולכות ונעשות כבדות יותר ויותר, שוחקות את כוחו של האויב, הורסות אותו בשיטתיות, ומחלישות אותו מיום ליום. מה שדרוש כעת הוא זמן, סבלנות ונכונות לספוג את המטחים של האוייב, בלי לתת לתבוסתני "הארץ" ודומיהם לשחוק את חוסנה של החברה הישראלית ולנוון את יכולת העמידה שלה.
המלחמה מתנהלת היטב. אני בטוח שהיו שגיאות, שאיני יודע מהן, אני בטוח שעוד תהיינה שגיאות. הקלישאה שרק מי שאינו עושה אינו טועה נכונה במיוחד במלחמה, שעליה נאמרת הקלישאה שהיא ממלכת אי הוודאות. אולי אלו הן קלישאות, אך הן אמת. אני מוכן לסלוח מראש על השגיאות שעוד תהיינה, ובלבד שנמשיך לכתוש ולכתוש ולכתוש ולהחליש ולייאש את האוייב, להכות בו, לאפס את יכולותיו וליצור מצב שיעודד את העם האיראני להחליף את שלטון הרשע, המאיים עליו, על ישראל, על המזה"ת ועל העולם. וגם אם המטרה לא תושג במלואה, אסור להימנע מלנסות להביא לכך. וגם אם המטרה לא תושג במלואה, כל שתימשך ואיראן תיחלש, אנו נרוויח. על דבר אחד אסור בשום אופן לוותר – השמדת היכולת הגרעינית של איראן, ולשם כך לא יהיה מנוס מפעולת קומנדו קרקעית, של ארה"ב ו/או ישראל, להחרמת חביות האורניום המועשר. במלחמה נעשות טעויות, אך אין טעות גדולה יותר מ"שב ואל תעשה". את התוצאה של "שב ואל תעשה" חשנו על בשרנו ב-7 באוקטובר.
* שבעה באוקטובר גרעיני – דני סיטרינוביץ, מומחה לאיראן, אמר בראיון לפודקסט של "הארץ", שחמינאי האב היה המחסום בפני נשק גרעיני איראני ועכשיו, אחרי שחוסל, נפתחה הדרך לפצצת האטום האיראנית.
חמינאי היה אדריכל התפיסה שהעמידה את השמדת ישראל כמטרת-העל של ארצו. הוא לא הסתיר זאת. הוא הקדיש את עיקר משאבי איראן למטרה הזאת, בין השאר בבניית מעטפת האש סביב ישראל ומימונה במיטב משאביה של איראן, בעוד עמו סובל אפילו ממחסור במים.
אותו מנהיג החליט על מיזם הגרעין האיראני, והשקיע בו את מירב משאבי ארצו. לשם מה? "למטרות שלום"? מישהו מאמין לזה? למה הוא התעקש לשמר את הגרעין הגם שידע שטראמפ יתקוף את איראן, אלמלא התייחס לגרעין כאל חוד החנית למימוש מטרות המהפכה?
האם היה עלינו לשכנע את עצמנו שהוא לא באמת מתכוון, ולהמתין בפאסיביות כפי שהמתנו בפאסיביות ל-7 באוקטובר? לשבת בשקט, להתמכר לשקט, ולהמתין ל-7 באוקטובר גרעיני?
אסור לנו לסיים את המלחמה ללא השמדת מיזם הגרעין האיראני, גם אם לא כל כך כיף לרוץ בלילה למקלט.
* אסטרטגיית יציאה – הקשקושים על "אסטרטגיית יציאה" הם תחליף, ברוח 6 באוקטובר, לאסטרטגיית ניצחון.
* מה חוקי בעיניו –- מיומו הראשון של המבצע, דבוקת שוקן קיבלה צו 8 להילחם נגדה. עיתונות מגויסת במֵרעה.
בגיליון ערב שבת התפרסם פשקוויל משפטפטני של עוכר הדין ספרד, שמסביר מדוע המלחמה של ארה"ב וישראל באיראן בלתי חוקית. ראשית, כי היא לא קיבלה אישור ממועצת הביטחון של האו"ם. שנית, כי לא הוכח שזו מלחמת הגנה עצמית.
אני בטוח שישיבה בחיבוק ידיים והמתנה למתקפה גרעינית של איראן על ישראל, היא חוקית לעילא ולעילא בעולמו העקום של מיכאל ספרד.
אני רוצה לשבח את נחמיה שטרסלר, על מאמר תמיכה נלהב ובלתי מסויג במלחמה, לצד ביקורת חריפה על "השמאל הרדיקלי" המתנגד לה בטיעונים הזויים. אני בטוח שבכתבו "השמאל הרדיקלי" הוא התכוון לעיתון שבו הוא כותב.
* מוג'תבא חמינאי עדיין חי.
* מתקפת פתע כפולה –כאשר חיזבאללה נצר את אישו במבצע "עם כלביא", היתה זו הוכחה למצבו הקשה בעקבות המכות הקשות שחטף – "עיד אל-ביפר", חיסול נסראללה וצמרת חיזבאללה, התמרון שסילק את חיזבאללה מקרבת הגבול והשמיד את כפרי רדואן וכד'.
אך אסור היה לנו להבין מכך שחיזבאללה גמור. הפסקת האש בלבנון נחתמה בטרם עת, ממשלת לבנון לא מילאה את חלקה, חיזבאללה הפר את ההסכם (ולזכותה של הממשלה ייאמר, שבניגוד גמור לדרכה לפני המלחמה, הפעם אכפנו את הפסקת האש בהגנה אקטיבית). היה עלינו לאמץ הנחת עבודה, שכאשר נתקוף את איראן, הפעם חיזבאללה יתערב. ולכן, היה עלינו לצאת למתקפת נגד מקדימה, ליזום ולהפתיע.
מתי? במקביל למכת הפתיחה באיראן היה עלינו לצאת במכת פתיחה עוצמתית על חיזבאללה. האם ניתן לעשות זאת במקביל? בהחלט כן, בוודאי כאשר התקיפה באיראן משותפת עם ארה"ב.
למה לא עשינו זאת? כי כנראה עוד לא התנקינו לגמרי ממנטליות 6 באוקטובר.
* משלמים על הטעות - ב-27.11.24 נחתם הסכם הפסקת האש עם לבנון. בגיליון "חדשות בן עזר" שיצא באותו יום, 8 ההערות הראשונות, בצרור ההערות שלי, הוקדשו לביקורת חריפה על ההסכם, שהתנגדתי לו מאוד.
בדיעבד, טעיתי בחלק מן הדברים שכתבתי. הנחתי, שישראל תשוב ותתנהג כפי שהתנהגה בין מלחמת לבנון השנייה ל-7 באוקטובר, כלומר תבליג על שיקום חיזבאללה והתעצמותו, תכיל את חוסר האונים של ממשלת לבנון ויוניפי"ל, שלא יאכפו את ההסכם, תיסוג לגבול הבינלאומי ו"כפרי רדואן" יקומו מחדש מעל ראש יישובינו.
לשמחתי, ישראל נהגה הפוך – לא הבליגה על ההפרות, לא ישבה בחיבוק ידיים עד שהם יירו עלינו, יזמה ותקפה וסיכלה ניסיונות שיקום והרגה מאות מחבלים; הקימה 6 מוצבים על הגדר, כלומר מיני רצועת ביטחון, והכפרים הסוררים לא שבו.
אבל צדקתי בביקורתי על עצם העובדה, שמיהרנו להפסיק את האש, במקום להכות בחיזבאללה, ששכב על הקרשים, מכת מחץ. על הטעות הזאת אנו משלמים עכשיו.
* רבע חיזבאללה – הטענה שחיזבאללה גמור, חיסלנו אותו, מיגרנו אותו, לא היתה נכונה, כפי שנוכחנו השבוע. אך גם הטענה כאילו לא קרה דבר, חיזבאללה הוא אותו חיזבאללה והתחלנו את שירנו מהתחלה, גם היא אינה נכונה. חיזבאללה היום הוא רבע מגודלו של חיזבאללה לפני המלחמה, מבחינה כמותית, ומבחינה איכותית – אף פחות. טעינו כשהפסקנו את האש מוקדם מדי, בטרם השלמנו את המלאכה, אבל הפעם עלינו לנצל את ההזדמנות כדי להשלים אותה.
יש להקים רצועת ביטחון קבועה עד הליטני, ולהילחם בחיזבאללה מצפון לליטני, בביירות, בבעל בק ובכל לבנון, בשילוב של מכות אוויריות קשות עם תמרון קרקעי.
עד חורמה.
* מי האוייב – לאורך שנים, יצאתי נגד החסינות שאנו מעניקים לממשלת לבנון. לבנון היא מדינה ריבונית, חברה באו"ם, יש לה אחריות על הנעשה בשטחה, וממנה עלינו לתבוע גבול שקט ושלו. איננו יכולים להשלים עם המשחק שאנו נלחמים נגד ארגון, ומתעלמים מאחריות המדינה שממנה הוא פועל נגדנו. זו היתה עמדתי במלחמת לבנון השנייה ובמלחמת "חרבות ברזל". טענתי שעלינו לתקוף את שדה התעופה של ביירות ואת התשתיות האזרחיות של לבנון. עקרונית, זו עמדה נכונה.
אבל היום, במערכה הנוכחית, עמדתי שונה. לראשונה, אנו נתקלים בהתנגדות עזה, ואני מתרשם שהיא כנה, לחיזבאללה, מצד הממשלה, המערכת הפוליטית, כולל המפלגה השיעית "אמל" ומצד הציבור. אבל אין באמת ללבנון כוח לפרק את חיזבאללה. עלינו לעשות זאת בעבודה עברית, כשמה שיישאר ללבנון כמדינה, הוא לאכוף את החוק והסדר ולא לתת למפלצת הטרור לקום מחדש.
היבט נוסף, הוא שהחמצן של חיזבאללה הוא איראן, ואני מקווה שלמרות קולות העייפות בתוכנו, נמשיך להכות באיראן, כדי ליצור תנאים להחלפת המשטר במהפכה עממית ובכל מקרה להחליש בצורה דרמטית את איראן, כך שלא תוכל עוד לפעול בלבנון, וחיזבאללה יתייבש.
* שלום עם לבנון – נשיא לבנון עאון אמר למזכ"ל האו"ם שהוא פנה לישראל בהצעה לנהל מו"מ ואף להגיע לנורמליזציה, אך לא קיבל תגובה מישראל.
בתור מה הוא פנה אלינו? בתור מנהיג של מדינה ריבונית? בתור מנהיג של מדינה שיש לה צבא אחד? בתור ראש מדינה ששולטת בארצה, שיש תוקף למילה של ממשלתהּ, של נשיאהּ? איזה ערך יש להסכם איתו, אם הוא לא באמת שולט בארצו, ואם הצבא החזק בלבנון, חיזבאללה, אינו סר למרותו?
בין אם ממשלת לבנון אינה רוצה לפרק את חיזבאללה ובין אם אינה יכולה, היא אינה פרטנר להסכם עם ישראל, כי הסכם עמה יהיה חסר כל ערך.
במאי 1983, נחתם הסכם שלום בין ישראל ללבנון, בהנהגת אמין ג'מאייל. הייתי אז בלבנון. הסכם השלום לא התקיים אפילו עשר דקות. לא היה לו כל ערך. אם לבנון תהיה מדינה, וככזו – אם תבחר בשלום ונורמליזציה, אין ספק שזו תהיה גם הבחירה של ישראל. אולי אחרי המלחמה, ואחרי שנכה את חיזבאללה שוק על ירך, ממשלת לבנון תשליט את ריבונותה, תפרק את חיזבאללה ואת המיליציות הפלשתינאיות החמושות. או אז, היא תהיה פרטנרית ראויה ורצויה לשלום. כמה אשמח לטייל כתייר באזורים שבהם נלחמתי כחייל.
* למה חיכית, לכל הרוחות? – כדי להוכיח את ההישג הגדול מול חיזבאללה במבצע "חרבות ברזל", התרברב נתניהו במסיבת העיתונאים שב-7 באוקטובר היו לחיזבאללה 150,000 טילים מופנים כלפי ישראל ובהם טילים מדויקים שיכלו להוריד את רבי הקומות בתל-אביב, ומה נשאר?
ואני רק שאלה. איך זה קרה? איך ארגון הטרור הפך למעצמת-על טילית כזאת? ביום אחד נפלו 150,000 טילים מן השמיים? מה ישראל עשתה כדי למנוע זאת? איך ישראל איפשרה לזה לקרות? מי האדם חסר האחריות שהיה ראש הממשלה בשנות ההתעצמות המטורפת של חיזבאללה ונתן לזה לקרות? הרי זה לא מחדל, זו הפקרות פושעת.
אתה היית ראש הממשלה. למה חיכית? מה חשבת שיקרה? שיום אחד כל הטילים ייעלמו כבמטה קסם? למה חיכית, לכל הרוחות? שבוקר בהיר אחד יתעופפו לעבר ישראל 150,000 טילים ויורידו את רבי הקומות בתל-אביב? ושכוחות רדואן שהיו ערוכים ומאומנים וחמושים יכבשו את הגליל וירצחו אלפי ישראלים? ומה היית טוען אז? שלא העירו אותך?
לשם מה אתה ראש הממשלה? על מה אני משלם לך משכורת?
* הזהירו מפני השמועות – ביום רביעי אחה"צ נפוצו שמועות על מתקפה גדולה של חיזבאללה שצפויה בערב.
צה"ל העביר לכתבים הצבאיים ודרכם לציבור מסר שמזלזל בשמועות.
השמועות התאמתו. מכאן, שהן היו מבוססות על מידע מודיעיני. כלומר, צה"ל ידע שצפויה מתקפה כזו, ובמקום להזהיר את הציבור מפני המתקפה, הוא הזהיר את הציבור מפני השמועות.
למה?
ואיך הם מצפים לאמון הציבור?
והשאלה החשובה והגדולה מכל – אם היה מידע כזה, מדוע צה"ל לא נשלח למתקפת נגד מקדימה; למכה אווירית גדולה על חיזבאללה? (אווירית, כי בהתראה כזו קצרה אי אפשר לצאת לתמרון, אך ברור לי שיש הכרח בתמרון בלבנון).
* תופעה נשכחת – צה"ל כשל באי התרעה לתושבים על מתקפת הרקטות של חיזבאללה ובהכחשת ה"שמועות". למחרת, התייצב הרמטכ"ל ובקולו הודה בטעות ולקח עליה אחריות. הוא לא טייח, הוא לא עיגל פינות, הוא לא תירץ, הוא לא שיקר, הוא לא גלגל את האחריות כלפי מטה, הוא לא האשים את אלוף פיקוד הצפון, או את ראש אמ"ן או את דובר צה"ל, הוא לא אמר אכלו לי, שתו לי, לא משכו בדש מעילי, לא העירו אותי.
ובכך נתן לנו צוהר קטן שדרכו יכולנו להיזכר בתופעה נשכחת, שנקראת: מנהיגות.
* מנוחה נכונה – יצאנו לעבודה עייפים וטרוטי עיניים אחרי ליל אזעקות קשה.
אם כן, מה טוב יותר מאזעקת-בוקר טובה, שבה אנו שוכבים למנוחה על אמא אדמה?
* לא היתה אופוזיציה – מתחילת מבצע "שאגת הארי", האופוזיציה נמצאת על הכוונת של השוקניה. "אין אופוזיציה" – זו המנטרה. למה אין אופוזיציה? כי האופוזיציה תומכת במבצע, ובכך מועלת בתפקידה.
הוויכוח שלי עם הטוענים זאת אינו רק על המלחמה אלא גם על מהותה של אופוזיציה. ועל כך יש לי שלוש תובנות.
א. אני דוגל באופוזיציה אחראית, ממלכתית, פטריוטית. מה פירוש אופוזיציה ממלכתית? אופוזיציה לממשלה, ולא אופוזיציה למדינה. המבצע באיראן ובלבנון קריטי לעתידה של ישראל ולביטחונה, ואופוזיציה אחראית צריכה לתמוך בו, ללא כל שיקול פוליטי.
ב. אני דוגל באופוזיציה עניינית. מה פירוש אופוזיציה עניינית? אופוזיציה שאינה אוטומטית. כלומר, לא אופוזיציה שמתנגדת אוטומטית לכל מעשה של הממשלה, אלא כזו שעמדתה נקבעת על פי העניין. האם אלה שטוענים שהאופוזיציה היתה צריכה לצאת נגד הממשלה בשל המבצע, סבורים שכאופזיציה היה עליה לצאת נגד הממשלה גם אילו נמנעה מהמבצע?
ג. אני דוגל באופוזיציה שמפיקה לקחים. למדיניות ההתמכרות לשקט, שהובילה אותנו ל-7 באוקטובר, לא היתה אופוזיציה. בכך, גם לאופוזיציה יש אחריות לטבח. היא לא מילאה את תפקידה.
הלקח מ-7 באוקטובר הוא שמדיניות ההתמכרות לשקט היא הרת אסון, ולכן האופוזיציה האחראית והעניינית חייבת לדגול במדיניות של הגנה אקטיבית ויוזמת. כאשר הממשלה חוזרת להבלגה פאסיבית, האופוזיציה צריכה לתקוף אותה ולהציב אלטרנטיבה, אך כאשר הממשלה פועלת להסרת האיום מעלינו בטרם יתממש, על האופוזיציה לתמוך בה.
* עזה: סיכום ביניים – כמו בכל דיון ציבורי, גם הדיון על הערכת המצב בעזה מתחלק אוטומטית על פי המחנות. אלה רואים רק רע ואלה רק טוב.
אנסה לתאר באופן ענייני את המצב. המטרה המרכזית של המלחמה – מיטוט חמאס, לא הושגה. חמאס קיים, עומד על הרגליים, חמוש, שולט בעיר עזה ועל 42% מרצועת עזה ביד רמה, שליטה מלאה. באזור שבידי חמאס, צה"ל אינו פועל, אין לו חופש פעולה כמו בשטחי הרש"פ ביו"ש. צה"ל מגיב גם בתוך השטח הזה על פיגועים נגדו, אך לא יוזם פעולות כמו מעצרים, החרמת נשק, חיפושים, הריסת בתים וכד'.
פטרוניות חמאס טורקיה וקטאר שותפות מובילות בוועדות העוסקות בניהול הרצועה בהמשך הדרך ובשיקום הרצועה.
צה"ל שולט על 58% מרצועת עזה. בשטח הזה השלטון שלנו מלא. עובדה זו מרחיקה מאוד את המחבלים מיישובינו, מעל ומעבר לתוכניות מרחיקות הלכת ביותר באשר לרוחב הפרימטר.
סיכום ביניים – המצב הרבה יותר גרוע מכפי שצריך להיות בסיום המלחמה, והרבה יותר טוב מכפי שהיה אילו התקבלו דרישות ה"מתווכות" בדיונים על עסקת החטופים.
אך, כאמור, זה סיכום ביניים. הפרמטר החשוב ביותר, הוא שהמשחק עוד לא הסתיים. ארה"ב טוענת שחמאס יפורק מנשקו. ישראל מאיימת שאם הוא לא יתפרק מנשקו – צה"ל יפרק אותו בכוח. אף גורם המעורב בנושא אינו מוכן לקבל את הקו הצהוב כקו הסופי. לכן, בכל דיון, כדאי לזכור שכל סיכום הוא סיכום ביניים.
אין טעם בוויכוח העקר על המצב הנוכחי. המצב הנוכחי ברור. ברור מה רע בו. ברור מה טוב בו. מה שחשוב הוא לקבוע את המדיניות לעתיד.
אלה העקרונות שאני מציע:
א. אסור להתפשר על פירוק חמאס מנשקו, כולל הנשק הקל, ועל פירוז מלא של הרצועה.
ב. כל עוד חמאס לא התפרק מנשקו, ישראל לא תזוז אף שעל מהקו הצהוב ולא תאפשר שום צעד של שיקום הרצועה.
ג. מיד אחרי המלחמה באיראן על ישראל להציב אולטימטום – אם עד מועד X חמאס לא יתפרק מנשקו, כולל הנשק הקל, לשביעות רצונה של ישראל (כלומר רק ישראל תקבע אם הוא אכן פורק), ישראל תחדש את המלחמה ותמוטט את חמאס.
ד. כל פתרון יחייב חופש פעולה מלא לצה"ל ולכוחות הביטחון ברצועת עזה.
ה. הדרך היעילה ביותר להשיג את סעיף ד', היא שליטה אזרחית של רש"פ ברצועת עזה. זה הרע במיעוטו. לא נוכל ליהנות מחופש פעולה אם כוחות בינלאומיים יהיו ברצועה.
ו. ישראל תיסוג מהקו הצהוב לפרימטר, שבו צה"ל ישלוט על כל האזורים השולטים על יישובינו בנגב המערבי, על ציר פילדלפי והתוחמת הצפונית.
ז. אונר"א יפורק (ולא רק בעזה).
* סדר עדיפויות לאומי – יום רביעי בערב היה הקשה ביותר מאז הפסקת האש עם לבנון לפני כשנה וחצי. גם באורטל נפלו שברים, כתוצאה מיירוט כטב"מ. ודווקא בלילה שקדם לו, החליטה הממשלה לקצץ בתקציבים לשיקום קו העימות. ובאותו הינף יד אישרו השרים העברת מיליארדים למשתמטים. זה סדר העדיפויות הלאומי של הממשלה הזו. כך היא נוהגת בשעת מלחמה.
ולתפארת מדינת ישראל.
* מצרכי האומה לכיס המשתמטים – למה מפלגות ההשתמטות לא הפילו את הממשלה למרות סיכול חוק ההשתמטות הממארת?
כי בתמורה הממשלה בזזה, בעיצומה של מלחמה קשה, מיליארדים מצרכי האומה והעבירה אותם למימון המשתמטים, ההשתמטות והחינוך להשתמטות.
ההשתמטות היא סרטן בגוף המדינה. עידוד ההשתמטות ומימונה, הוא מעשה אנטי ציוני ואנטי ישראלי, הפוגע במזיד בביטחון המדינה, בחוסן החברתי, בכלכלת המדינה ובעתידה.
והנפגעים העיקריים הם התינוקות שנישבו, הציבור החרדי, שהנהגתו גוזלת ממנו את העצמאות, את החירות ואת הכלים לחיים במאה ה-21. החברה החרדית היא חברה חולה. אלה הם אחינו, וחובתנו כמדינה יהודית להושיט להם יד ולחלץ אותם מהביצה העכורה שבה הם שוקעים עד צוואר.
נחוץ ניתוח חירום, מציל חיים, של ניתוק מוחלט של ההשתמטות, מנגנוניה והמוסדות המחנכים לה, מעטיני תקציב המדינה. אף פרוטה שחוקה להשתמטות. יש להשקיע כל סכום הדרוש לחינוך החרדי הממלכתי, שילמד תורת אמת – לא תורת העריקה ממלחמת מצווה, לצד לימודי ליבה וחינוך להשתלבות במדינת ישראל ושירות משמעותי בצה"ל.
* בסיס התקציב – העיקרון שעליו מבסס נתניהו את תקציב המדינה: יתנו - לא יקבלו. לא יתנו – יקבלו.
* כישלונו של ביסמוט – הצלחתה של ישראל – אדלשטיין הודח כי סירב להתקרנף ולספק את חוק ההשתמטות.
ביסמוט מונה לתפקיד, אך ורק כדי להעביר את החוק המושחת, אך הוא לא סיפק את הסחורה.
הכישלון שלו הוא ההצלחה של מדינת ישראל.
* מסיבת העיתונאים – ראינו בן אדם מפוחד, משקשק מאימת הדין.
* ייקוב הדין – אני שומע קולות, מקרב מתנגדי נתניהו, הקוראים להפסקת המשפט תמורת פרישת נתניהו מהחיים הפוליטיים. אני מתנגד לכך בתוקף, ולא רק כיוון שכבר ראינו אצל העבריין הסדרתי דרעי שהתחייבות כזו הופרה ברגל גסה והשמיים לא נפלו, אלא כיוון שאני מתנגד לכך עקרונית.
המשפט צריך להימשך עד תומו, וזאת מהסיבות הבאות:
א. השוויון בפני החוק.
ב. "בקרוביי אקדש," אמר משה בתגובה על מותם של אחייניו נדב ואביהוא, אשר הקריבו אש זרה, כלומר, ככל שאדם בכיר יותר, הדרישה ממנו גבוהה יותר. אולי העיקרון הזה סותר במקצת את סעיף א', אבל אני מאמין בדוגמה האישית כערך מקודש. בעיניי, הדרישה מהמנהיגות צריכה להיות גבוהה ביותר משל האדם הפשוט, ולכן גם במקומות שבהם אפשר היה לעגל פינות עם אזרח מן השורה, אסור לעגל פינות עם אנשי ציבור, וככל שהם בכירים יותר, כך הדרישות מהם צריכות להיות גבוהות יותר. למשל, אני סבור שכאשר מדובר באישי ציבור אין מקום לזכות השתיקה, אין מקום לסגירת תיק בשל חוסר עניין ציבורי ואין מקום לעסקאות טיעון. וככל שאיש הציבור בכיר יותר, כך העיקרון הזה תקף יותר.
ג. כאשר הקונספירציה שהנאשם ושופריו הצליחו להדביק בה חצי מהעם, היא שהמשפט הוא "רדיפה פוליטית", כביכול, או "ציד אדם" כפי שהוא התבכיין במסיבת העיתונאים, אמירה שכאשר הוא יפרוש מהחיים הפוליטיים ייפסק המשפט, היא האקדח המעשן להוכחת הקונספירציה המופרכת הזאת.
את המשפט יש למצות עד תום. יש לרדת לחקר האמת בלי שום הנחות. אם נתניהו יורשע במשפט ויבקש חנינה, הנשיא יוכל לחון אותו. חנינה היא כבר עניין של מידת הרחמים. אבל מידת הדין חייבת להיות ללא פשרות.
* משקר ביודעין – בעקבות החלטת הפצ"ר אופיר להפסיק את ההליכים נגד החשודים בהתעללות במחנה שדה תימן, פירסם נתניהו הודעה שעל פיה "עלילת הדם באה אל קיצה."
הטענה שהיתה עלילת דם היא שקר, ונתניהו, כדרכו, משקר ביודעין. הפצ"ר בשום אופן לא טען שהייה עלילת דם. ההיפך הוא נכון – הוא כתב בפירוש שההחלטה לפתוח בחקירה היתה נכונה, ושאילו הוא היה הפצ"ר הוא היה מורה על חקירה. מדוע הוא עצר את החקירה? א. בשל "הגנה מן הצדק", כלומר צעדים פסולים שנעשו במהלך החקירה. ב. בשל קושי ראייתי, הנובע בעיקר משחרורו של המחבל, שעל פי החשד החשודים התעללו בו, בעסקת החטופים. לא אפול מן הכיסא אם יתברר שהשחרור של המחבל בלי לגבות ממנו את העדות, היתה שיבוש מכוון של החקירה.
נתניהו, שקפץ להגיב ולשקר, לא אמר דבר על הפלישה הברברית של אספסוף אנרכיסטי בראשות שר וח"כים לבסיסי צה"ל בעיצומה של מלחמה, ובכך סיכון ביטחון ישראל, ועל כך שראש הכנופייה מנע מהמשטרה לבצע את תפקידה ולעצור את הפלישה.
* חדשות טובות לציונות – המאבק הצליח.
רפורמת חיסול ענף החלב בישראל הוצאה מחוק ההסדרים.
כל הכבוד לשר דיכטר שעמד איתן מול שר האוצר וראש הממשלה, לא מצמץ, והתחייבותו שהרפורמה לא תעבור התממשה.
אלו חדשות טובות לציונות, להתיישבות ולחקלאות.
* הקומוניסטים של המפד"ל – רפורמת חיסול ענף החלב סוכלה בשל התנגדות נחרצת של ח"כים מן הקואליציה; מהליכוד, ש"ס ונועם.
במקרה דומה כינה סמוטריץ' בלעג את המתנגדים "האגף הקומוניסטי בליכוד." לא פחות. אך אם הם "קומוניסטים", הרי שבגין היה קומוניסט, דוד לוי היה אולטרה-קומוניסט וז'בוטינסקי עם חמשת המ"מים שלו ועם חזון היובל שלו, היה קומוניסט על סטרואידים. אבל למה לדבר על ה"קומוניסטים של הליכוד"? הרי לשיטתו, הציונות הדתית לדורותיה, היתה קומוניסטית.
המפד"ל היתה מפלגה חברתית מאוד. היא היתה האגף החברתי בכל הממשלות, הן של מפא"י והמערך והן של הליכוד. כאלה היו מנהיגיה, ממשה חיים שפירא (שאגב, הוא סבא רבא של ענר שפירא, גיבור המיגונית בפסטיבל הנובה, שנפל ב-7 באוקטובר), יוסף בורג וזבולון המר ועד זבולון אורלב. זבולון אורלב, שהיה מנהיג המפד"ל, היה לאורך הקריירה שלו אלוף החקיקה החברתית בכנסת.
הם לא היו קומוניסטים. מקורות היניקה של השקפתם החברתית לא היו כתבי מרקס ואנגלס, אלא המצוות הסוציאליות בתורה, חזונם החברתי של נביאי ישראל, כתבי חז"ל והספרות התורנית לדורותיה.
בשנים האחרונות יובאה מארה"ב לציונות הדתית תפיסת עולם של ימין כלכלי קיצוני, ליברטריאני, ברוח הנצרות הפרוטסטנטית, והשתלטה עליה.
המנהיג הראשון של הציונות הדתית, שהנהיג תפיסה כלכלית ימנית, היה נפתלי בנט. אני מעריך מאוד את בנט ומקווה שייבחר לראשות הממשלה, אך בנושא הזה אני חלוק עליו.
סמוטריץ', שבאופן בסיסי הוא אדם קיצוני, הקצין גם בתחום הזה.
* אויב ההתיישבות – אלוף פיקוד מרכז אבי בלוט הוא האויב המושמץ ביותר של מטורפי הבן גביריזם ונערי הזוועות, כיוון שהוא פועל נגד הטרור והפרעות, בניגוד למשטרה הכפופה
יש לזכור שמדובר בקצין דתי, וכאשר הוא מונה לתפקיד, רודפי הכיפות גינו את המינוי. בלוט הוא ידיד אמת של ההתיישבות ביו"ש ומסייע מאוד ליישובים וגם לחוות הנורמטיביות, שהן רוב החוות. במקביל הוא פועל נגד הטרור, ולכן הם מציגים אותו כ"אוייב ההתיישבות".
* הכהניסט הבולשביק – בתגובות המטומטמות שקיבלתי בפייסבוק בהפרש של שעה, שמעתי שאני כהניסט ושאני בולשביק. והאמת היא שהמרחק בין מי שכינו אותי כהניסט ומי שכינה אותי בולשביק הרבה הרבה יותר קטן, מהמרחק ביני לבין כל אחד מהם. הם מחנה 6 באוקטובר, מחנה הקרע, השסע, השנאה, ואני מחנה הציונות הממלכתית, הדמוקרטית, האחראית, הנורמטיבית.
* עבודה זרה פרימיטיבית – פרסמתי רשומה בפייסבוק שבה הבעתי תקווה שמוג'תבא חמינאי יחוסל. קיבלתי תגובה שלפיה אני "יותר מידי דומה לבן גביר".
אני נלחם בכהניזם מאז שנות ה-80 ובבן גביר וכנופייתו – מאז שעמד בראש הכהנא-יוגנד, בתקופת רצח רבין. גם קיבלתי ממנו אזהרה לקראת תביעת השתקה (אך הוא התקפל עם הזנב בין הרגליים אחרי שקרא את תגובתי, והבין שלא מצא עוד פראייר). אבל בעיני המגיב, מי שחושב שצריך לחסל את חמינאי זהה למי שהאידיאולוגיה שלו היא "מוות לערבים".
זו גישה פרימיטיבית, הרואה את העולם בצורה בינארית, שחור ולבן. כל מי שאינו בדיוק בדעתי הרדיקלית, הוא... בן גביר. זו גישה שאינה מכירה מורכבות ועיוורת לחמישים גוונים של אפור ולכל שלל הצבעים והגוונים שבטבע.
שעות אחדות לאחר מכן, יצא הגיליון החדש של "חדשות בן עזר", ובו כתב לי אהוד בן עזר את הפנינה ה"קצת" מוזרה הבאה: "הסהרוריות שלך בקשר לנתניהו אמנם שונה אך גם דומה לסהרוריות של אלפר!"
זו אותה גישה פרימיטיבית. כל מי שאינו בדיוק בדעתי, הם מקשה אחת. נכון שרוגל אלפר הוא אנטי ציוני, אנטי ישראלי ואוטו-אנטישמי קנאי, ואילו אני היפוכו הגמור, ונכון שאני מגלם את כל מה שהוא מתעב, במה שאני חושב, במה שאני אומר, במה שאני כותב ובעיקר במה שאני מגשים באורח חיי. אבל בעולם הפרימיטיבי, הבינארי, השטוח של אהוד, יש שני מצבי צבירה. או שאתה עובד אלילים הסוגד לנתניהו, או שאתה... אתם. הייטנר, אלפר, אותו הדבר. שניהם אינם סוגדים לנתניהו.
הדיבר הראשון בכת הפגאנית של פולחן האישיות לנתניהו, הוא "המדינה היא ביבי". וכך, מי שמותח ביקורת על נתניהו, מתנגד למדינה. וכיוון שאלפר מתנגד למדינת ישראל, ואני מבקר את נתניהו, אין שום הבדל בינינו...
על שלושה דברים בלבד מצווה היהדות – ייהרג ובל יעבור. אחד מהם הוא עבודה זרה. אין עבודה זרה נחותה יותר מפולחן אישיות.
* הרב טאו נגד טראמפ – כתב העת "דעות", בהוצאת נאמני תורה ועבודה – קולך, הוא כתב עת מעמיק ומשובח. גיליון 110 שלו הוקדש לזהותה, או נכון יותר לומר זהויותיה השונות של הציונות הדתית. הגיליון מרתק במיוחד לכל רוחבו, מהמאמר הראשון עד האחרון.
אציין מאמר מעניין במיוחד של ד"ר מורדי מילר, העוסק בתפיסות שונות כלפי טראמפ, הרואות בו שליח אלוהים. גישות משיחיות כאלו כלפי טראמפ קיימות, להפתעתי, גם במגזר החרדי, בעיקר המזרחי, אך בעיקר בזרם החרד"לי.
ומה שמעניין במיוחד, הוא שהרב טאו וחצרו שוללים מאוד את טראמפ ומזהירים מפניו. הם רואים בו סוכן של הנצרות האוונגליסטית, ומזהירים שהאוונגליסטים הם הנוצרים המסוכנים מכולם דווקא כיוון שהם "נראים כמו מתנחלים" ובכך סכנתם המיסיונרית ליהדות גדולה במיוחד. הם משתמשים כמשל במדרש בדבר חזיר הפושט את טלפיו כדי להראות שהוא מפריס פרסה, וכי הוא לכאורה טהור. אך פנימיותו (מעלה גרא) טריפה. האוונגליסטים הם "בלבוש של מתנחלים". הם נראים כמי שבאים לסייע, אך סכנתם מרובה.
כתב הרב טאו: "טראמפ הזה שלח לנו שגריר. שגריר כומר. הוא שלח כומר! אתם מבינים מה זה התלות באמריקה? זו צרה גדולה ואנחנו צריכים להשתחרר מהם. אבל זה גם רוחני [...] כל מה שיש פה לוקחים משם."
* ביד הלשון: נשבור להם את העצמות – נתניהו הצהיר בחמ״ל הבריאות הלאומי: "אין ספק שבפעולות שנעשו עד עכשיו אנחנו שוברים לאיראנים את העצמות – ועוד ידנו נטויה."
הוא הדהד בדבריו את דברי הרמטכ"ל דוד אלעזר – דדו, ביום השלישי של מלחמת יום הכיפורים: "אני חוזה עכשיו רק דבר אחד, שאנחנו נמשיך לתקוף ואנחנו נמשיך להכות ואנחנו נשבור להם את העצמות."
באינתיפיאדה הראשונה שר הביטחון יצחק רבין אמר בשיחות סגורות של צמרת מערכת הביטחון שצריך "לשבור להם את הידיים והרגליים," כלומר להיכנס בהם בכוח רב. היו כמה מפקדי יחידות שלקחו את האמירה הזאת באופן מילולי, והורו לתפוס מתפרעים ולשבור להם באלות את הידיים והרגליים.
בשיטוטיי ברשת מצאתי בכמה מקומות אמירה שמקור הביטוי "לשבור את העצמות" הוא של דדו. אך אני זוכר בפירוש, שהיה זה ביטוי שכילדים השתמשנו בו כמו היום בביטוי "לכסח לו ת'צורה". אני זוכר את עצמי כילד שומע את דברי דדו בשידור חי, והביטוי היה מוכר לי ושגור על פי, והיה ברור לכל למה הוא מתכוון.
אורי הייטנר
לתגובות: uriheitner@gmail.com
עדינה בר-אל
שני הדר – של מי אַתְּ?
שני הדר ממושב שדמות דבורה כתבה שני ספרים. האחד על הקיבוץ והשני על המושב. בשניהם היא מתארת אנשים בחברה קטנה וסגורה, שבויים בעבותות של קשרים מן העבר ומאבקים של ההווה. זאת ועוד, שני גויסה בעת המלחמה למילואים כ...סופרת.
שני הדר היא ילידת קיבוץ החותרים, שם חיים כיום הוריה ושלוש מאחיותיה. היא מתגוררת עם משפחתה במושב שדמות דבורה החל משנת 2002. "אני מאוהבת בגליל התחתון," היא מעידה על עצמה, ואהבה זו ניכרת מאוד בספרה "שדות גולדברג".
"לא סתם כתבתי ספר על מושב הממוקם בגליל התחתון. ממש ביקשתי לשים אותו על המפה, כולל מקומות ספציפיים שכתבתי בספר."
שני נשואה לגל "שהביא אותי בחוכמתו אל הגליל התחתון." גל הוא יליד הקיבוץ הדתי טירת צבי.
הם הורים לשלושה. הבן הבכור אורי הוא חייל משוחרר שלחם כמעט בכל שדות הקרב במלחמה הזו. "ועכשיו תודה לאל הוא כבר במזרח, בטיול הגדול." מוסיפה אימו באנחת רווחה.
בנה השני רני הוא חייל ביחידה קרבית. הבת המתבגרת תמרה, בת ארבע-עשרה וחצי, "גם היא קרבית, כדרכן של מתבגרות." אומרת אימה בחיוך.
כישרונה של שני כסופרת ניכר היטב בשני הספרים שהוציאה לאור. האחד, כאמור הוא "שדות גולדברג" על מושב (2025), והקודם לו "חג המשק" (2022) הוא על קיבוץ, צורת חיים ששני מכירה היטב מילדותה ומנעוריה.
סופרת במילואים
"מה שאני עושה בשנה האחרונה זה בעיקר לכתוב את הספר הבא שלי, שונה מכל מה שעשיתי ומכל מה שכתבתי עד היום, וזה קשור גם למילואים שלי." מסתבר שיש עוד תפקיד במסגרת המילואים בצה"ל – סופרת.
לפני שנה גויסה שני למילואים ע"י גדוד לוחמי חי"ר במילואים – גדוד 23 מחטיבת כרמלי (גולנצ'יקים), כדי לכתוב עבורם את סיפור המלחמה שלהם. זהו גדוד שעשה שישה סבבים של מילואים במלחמה הזאת.
מספרת שני: "ראיינתי בספר את כולם – קצינים, לוחמים, אנשי מפקדה ובעיקר בנות זוג, שהן חלק בלתי נפרד ממארג המילואים במלחמה הזאת. הספר לא יהיה מורכב מראיונות אלא הוא שמיכת טלאים שאני אורגת בעדינות, סיפור אל תוך סיפור, כולם יחד יוצרים את תמונת החברה הישראלית במלחמת 'חרבות ברזל'. המרואיינים ואני לא חשבנו שהספר הזה יהיה מה שמתקבל ממנו." היא מוסיפה. "זהו חריש עמוק מאוד, אינטימי, גם צבאי אבל בעיקר אישי ואנושי. באמצעות קורות גדוד אחד במלחמה המדינה כולה בשנתיים האחרונות."
הספר עתיד לראות אור בשנה הקרובה, גם הוא בהוצאת "כנרת זמורה, דביר", כמו שני ספריה הקודמים.
שני הדר. אלבום פרטי
עדינה בר-אל
שדות גולדברג: סיפור אהבה ישראלי (כנרת, זמורה, דביר, 2025)
מה קורה במושב?
סיימתי לקרוא את ספרה של שני הדר "שדות גולדברג" בתחושה של קצת קנאת סופרות. ומדוע? כי חברת מושב כמוני היטיבה כל כך לתאר את החיים בו, את האווירה, הטיפוסים, המנהגים וכל הבעיות החוקיות והחברתיות שיש בצורת חיים זו. קוראי הספר שהם מושבניקים יפגשו בו את עצמם ואת סביבתם, ואלו שאינם כאלו – זו ההזדמנות שלהם ללמוד על ההבדל בין האגודה השיתופית לאגודה המוניציפלית, על בעיית ההורשה של המשק לדור השני, על הרכילות ושכולם יודעים הכול על כולם, על חברת המתבגרים, על פרטים מחיי היום יום כמו חלוקת הדואר, מפגשים במכולת המקומית ועוד ועוד.
על רקע זה שזרה הסופרת עלילה מרתקת, שעוסקת בשלושה זוגות בסביבות גיל החמישים, אשר בודקים את גבולות חיי הנישואין. מתוארים הקשרים ביניהם, הבילויים המשותפים, וכמובן שמתגלים גם סודות מן העבר לגבי יחסים רומנטיים. ולא נעדרת מן הספר אפילו סצנה מפורטת של יחסי מין.
וכל הטוב הזה מצויר לנו על גבי נוף יפהפה – הגליל התחתון, למרגלות הר תבור, על חילופי העונות ועל היתרונות והחסרונות של מיקום המושב. זוהי תמונה פסטורלית של ארץ ישראל החקלאית, היפה, של אנשים שעדיין קמים לחליבה בארבע לפנות בוקר, אך המושבניקים מתלוננים על הריחוק מהמרכז, ועל כך שקשה למצוא פה משרות או עוזרת בית.
הכול עכשווי מאוד. קבוצות הווטסאפ שמשמיעות את קולן בלי הרף, ויש גם מאבק על איכות הסביבה, עליה מאיימת תכנית של מתעשרים להצבת טורבינות באזור.
הדמות הראשית בסיפור היא דורה, אישה אשר בבת אחת המתמוטט עולמה הבטוח – בעלה עזב אותה, היא פוטרה ממשרתה ויש סימן שאלה גדול לגבי המשך חייה. השמות של הדמויות בספר – ביניהם דורה (דבורה), אבינועם, ברק, יעל – מרמזים על הסיפור התנכי של דבורה הנביאה, השופטת הראשונה, אשר מינתה את ברק בן אבינועם לשר צבא, ושולחת אותו להילחם בצבאו של יבין מלך חצור ושר צבאו סיסרא.
בעצם עלילת הספר עוסקת בפמיניזם. דורה צריכה להילחם כדי למצוא את דרכה, לדאוג לעצמה ולבנותיה, ללא תמיכתו של גבר. והיא גיבורה כמו דבורה הנביאה. יש עוד הקשרים ואסוציאציות לסיפור התנכי: שם נוסף בספר, כנען, מגלם בתוכו מלחמה. אמנם לא מלחמת חורמה עם כלי נשק, אבל מלחמה על המשק והירושה. כמו כן יש בסיפור אֵם המחכה לשובו של בנה, כמו אימו של סיסרא.
"סיפור אהבה ישראלי" – זהו תת הכותרת של הספר. וזה אכן כך. יש בו אהבה לארץ ישראל, לנופיה, לחיים בכפר, וכמובן אהבה ולבטים בין גברים ונשים על רקע הווי מיוחד הזה. הכתיבה של הדר נפלאה, זורמת, משלבת מושגים, סלנג, אסוציאציות תרבותיות ישראליות. כותבת שורות אלו קראה את הספר במשך כמה שעות ברצף, ללא הפסקה.
יש לציין שהכותר של הספר, "שדות גולדברג", לקוח משיר של מאיר אריאל בשם זה, המוכר יותר על פי מילותיו הראשונות: "ילדתי שלי, אל תלכי בשדה..." (1984). בשיר זה אריאל מתכתב עם שירה של לאה גולדברג "האומנם", המתחיל במילים: "האומנם עוד יבואו ימים בסליחה ובחסד, ותלכי בשדה..." (1943).
השיר של לאה גולדברג הולחן על ידי חיים ברקני, ויש לו מבצעים רבים. אחד הביצועים המוכר ביותר הוא של חוה אלברשטיין. ופה שוב יש הקשר ארץ ישראלי: מעניין לציין שהשיר הזה הוקלט כאשר מתי כספי ז"ל ליווה את אלברשטיין וניגן לבדו (!) בכמה כלים: בפסנתר, בקלידים, בגיטרה, גיטרה בס ובכלי הקשה. הנה עוד הוכחה לגאוניותי של כספי. יהי זכרו ברוך. אין מה לומר, הסופרת וכל האמנים הנזכרים לעיל הם ארץ ישראל היפה.
סיימתי לקרוא את ספרה של שני הדר "שדות גולדברג" בתחושה של קצת קנאת סופרות. ומדוע? כי חברת מושב כמוני היטיבה כל כך לתאר את החיים בו, את האווירה, הטיפוסים, המנהגים וכל הבעיות החוקיות והחברתיות שיש בצורת חיים זו. קוראי הספר שהם מושבניקים יפגשו בו את עצמם ואת סביבתם, ואלו שאינם כאלו – זו ההזדמנות שלהם ללמוד על ההבדל בין האגודה השיתופית לאגודה המוניציפלית, על בעיית ההורשה של המשק לדור השני, על הרכילות ושכולם יודעים הכול על כולם, על חברת המתבגרים, על פרטים מחיי היום יום כמו חלוקת הדואר, מפגשים במכולת המקומית ועוד ועוד.
על רקע זה שזרה הסופרת עלילה מרתקת, שעוסקת בשלושה זוגות בסביבות גיל החמישים, אשר בודקים את גבולות חיי הנישואין. מתוארים הקשרים ביניהם, הבילויים המשותפים, וכמובן שמתגלים גם סודות מן העבר לגבי יחסים רומנטיים. ולא נעדרת מן הספר אפילו סצנה מפורטת של יחסי מין.
וכל הטוב הזה מצויר לנו על גבי נוף יפהפה – הגליל התחתון, למרגלות הר תבור, על חילופי העונות ועל היתרונות והחסרונות של מיקום המושב. זוהי תמונה פסטורלית של ארץ ישראל החקלאית, היפה, של אנשים שעדיין קמים לחליבה בארבע לפנות בוקר, אך המושבניקים מתלוננים על הריחוק מהמרכז, ועל כך שקשה למצוא פה משרות או עוזרת בית.
הכול עכשווי מאוד. קבוצות הווטסאפ שמשמיעות את קולן בלי הרף, ויש גם מאבק על איכות הסביבה, עליה מאיימת תכנית של מתעשרים להצבת טורבינות באזור.
הדמות הראשית בסיפור היא דורה, אישה אשר בבת אחת המתמוטט עולמה הבטוח – בעלה עזב אותה, היא פוטרה ממשרתה ויש סימן שאלה גדול לגבי המשך חייה. השמות של הדמויות בספר – ביניהם דורה (דבורה), אבינועם, ברק, יעל – מרמזים על הסיפור התנכי של דבורה הנביאה, השופטת הראשונה, אשר מינתה את ברק בן אבינועם לשר צבא, ושולחת אותו להילחם בצבאו של יבין מלך חצור ושר צבאו סיסרא.
בעצם עלילת הספר עוסקת בפמיניזם. דורה צריכה להילחם כדי למצוא את דרכה, לדאוג לעצמה ולבנותיה, ללא תמיכתו של גבר. והיא גיבורה כמו דבורה הנביאה. יש עוד הקשרים ואסוציאציות לסיפור התנכי: שם נוסף בספר, כנען, מגלם בתוכו מלחמה. אמנם לא מלחמת חורמה עם כלי נשק, אבל מלחמה על המשק והירושה. כמו כן יש בסיפור אֵם המחכה לשובו של בנה, כמו אימו של סיסרא.
"סיפור אהבה ישראלי" – זהו תת הכותרת של הספר. וזה אכן כך. יש בו אהבה לארץ ישראל, לנופיה, לחיים בכפר, וכמובן אהבה ולבטים בין גברים ונשים על רקע הווי מיוחד הזה. הכתיבה של הדר נפלאה, זורמת, משלבת מושגים, סלנג, אסוציאציות תרבותיות ישראליות. כותבת שורות אלו קראה את הספר במשך כמה שעות ברצף, ללא הפסקה.
יש לציין שהכותר של הספר, "שדות גולדברג", לקוח משיר של מאיר אריאל בשם זה, המוכר יותר על פי מילותיו הראשונות: "ילדתי שלי, אל תלכי בשדה..." (1984). בשיר זה אריאל מתכתב עם שירה של לאה גולדברג "האומנם", המתחיל במילים: "האומנם עוד יבואו ימים בסליחה ובחסד, ותלכי בשדה..." (1943).
השיר של לאה גולדברג הולחן על ידי חיים ברקני, ויש לו מבצעים רבים. אחד הביצועים המוכר ביותר הוא של חוה אלברשטיין. ופה שוב יש הקשר ארץ ישראלי: מעניין לציין שהשיר הזה הוקלט כאשר מתי כספי ז"ל ליווה את אלברשטיין וניגן לבדו (!) בכמה כלים: בפסנתר, בקלידים, בגיטרה, גיטרה בס ובכלי הקשה. הנה עוד הוכחה לגאוניותי של כספי. יהי זכרו ברוך. אין מה לומר, הסופרת וכל האמנים הנזכרים לעיל הם ארץ ישראל היפה.
עטיפת הספר על המושב
עדינה בר-אל
חג המשק (כנרת, זמורה, דביר, 2022)
מה קורה בקיבוץ?
כאמור, את הקיבוץ מכירה שני הדר וילדותה ומנעוריה. כך שיש לה פריווילגיה להכיר היטב גם את צורת ההתיישבות הזו. כמו בספרה על המושב "שדות גולדברג", גם ב"חג המשק" (2022) היא משקפת את ארץ ישראל הכול כך מיוחדת, העובדת, החקלאית. אבל הפעם הנושא הוא חברה סגורה, שהפרטים בה קשורים זה בזה, תלויים זה בהחלטותיו של זה, בשם העקרונות הישנים של הסוציאליזם.
בפרק הזמן המסופר בספר, הקיבוץ מתחיל לשנות את פניו לכיוון ההפרטה. סוף סוף מתחילים לשייך בתים למתגוררים בהם. אבל גם כאן, כמו בכל ההחלטות במשך כל ההיסטוריה של הקיבוץ, הפרט תלוי בחברים. מסתבר שגם בקיבוץ יש מי ששווה ומי ששווה יותר. אלה (אריאלה), רווקה בת 29, שייכת למשפחת "אצולה" כזו, בזכות התרומה של אבותיה לקיבוץ, ובזכות אחותה שהיא חברת מזכירות נצחית. אבל מסתבר שגם היא צריכה להילחם על דירת מגורים סבירה, גדולה יותר מהחדר שהיא מתגוררת בו מאז היותה חיילת, שהוא מט ליפול ועל גגו מתהלכות להן חולדות שלעיתים חורגות אל תוך החדר. המאבק על דירה בודדת שאולי תתפנה במשק, הוא דרך חתחתים. כל הזמן מתעוררים חברים נוספים שטוענים לזכותם על דירה זו.
אלה גדלה בבית ילדים, בתקופת הלינה המשותפת. ומסתבר שבני אותה שכבה חשים שהם אחאים לכל החיים, ואפילו יש היסוס אם ליצור קשר רומנטי עם מי שישב אתך על הסיר בפעוטון וישן אתך בילדותך בבית הילדים. בצד תחושת האחווה כלפי חברים מהשכבה, יש גם רגשות לא כל כך טובים כלפי אחרים, שנובעים מהתנהגויות ומאופיים של ילדים, שלא שוכחים להם עד זיקנה ושיבה.
"חג המשק", האירוע המרכזי בו חוגגים איזה שהוא יובל להיווסדו של הקיבוץ, הוא תמיד אתגר למי שלוקח על עצמו לארגן אותו. מה שיפה בקיבוץ עליו מספרים ובקיבוצים בדרך כלל, שכמעט כל דרי היישוב, מגדול ועד קטן, משתתפים בו. אבל לא נפקד מקומם של התחרויות וההתחשבנויות, הריבים הקטנים והגדולים שמקורם במערכות יחסים היסטוריים. כדרכו של עולם יש גם פנצ'רים ברגע האחרון וברור שימצאו דרך לתקן אותם במופע המרכזי.
גם בספר זה מתוארות מערכות יחסים בין זוגות נשואים, וכן אהבות גדולות וקטנות עם אנשים מחוץ לקיבוץ, שהקיבוצניקים פוגשים במסגרות שונות כגון בסמינר מדריכים, בסמינר רכזי תרבות וכמובן בבסיסי צה"ל בעת השירות הצבאי.
ספר זה, שהיה רב מכר עם פרסומו, כתוב בצורה קולחת, עם הומור רב וביקורת לא כל כך מושחזת על הקיבוץ.
עטיפת הספר על הקיבוץ
תחושת השייכות
"של מי את?" כך פותח הספר "שדות גולדברג". הוא מייצג משפט נפוץ בפי ותיקים ביישוב קטן, שפוגשים על המדרכה ילד או אורח או תושב חדש; באשר הם רגילים להכיר את כולם, לדעת הכול על כולם, ולשייך את האנשים לשושלות של משפחות המייסדים.
מציינת שני הדר: "'של מי את?' היא תמצית המהות מבחינתי, הן של הקיבוץ והן של המושב. הכול מתקשר לשייכות. 'למי את שייכת' – כל ההגדרה העצמית מתחילה משם."
שני הספרים מייצגים את מלח הארץ.
עדינה בר-אל
* נדפס ב"קו למושב", גיליון 1402, 12.3.2026.
משה גרנות
ילד יהודי טוב
אברהמ'לה עבד בסבלות בנמל קונסטנצה במשך שנתיים. יון קריספו, הבעלים, לא רדה בו קשה מדיי, אבל אשתו, שהייתה סחוטה מעבודות הבית ומהטיפול בשלושת ילדיה, הייתה מצפה בקוצר רוח שיחזור מהעבודה במשמרות בנמל כדי להטיל עליו לנענע את העריסה, לחטוב עצים לתנור הבישול, למלא מים בגיגית כדי שיון בעלה יתרחץ. כשסוף סוף הניחו לו, הוא היה מתנפל על ערימת השחת שבמחסן, ונרדם מיד. השכר היה זעום, אבל אברהמ'לה לא בזבז אפילו לֵאוּ אחד, כי כל צרכיו, שלא היו רבים, ניתנו לו בבית קריספו. את כל חסכונותיו הוא טמן בקופסת פח מתחת ליסודות המחסן בו ישן. כל ערב היה ממשש את הקופסה, ולא פעם פגשה ידו בחשיכה בפרווה המצמררת של חולדה.
פעם אחת, רק פעם אחת, באחד מימי ראשון, התגנב אברהמ'לה לקרבת בית הכנסת הגדול של קונסטנצה. הוא נדהם מיופיו – מהחלון המעוגל שבעליית הקומה השנייה, שבתוכו מעוצב מגן דויד בזכוכיות צבעוניות, מהחלונות דמויי התלתן, מהכרכובים המסותתים. ליבו יצא להיכנס פנימה, לראות יהודי, להגיד לו, 'א גוטֶען טאָג!' ושיענו לו 'א גוטען יאָר.' הוא עצם את עיניו שהחלו דומעות, וברח משם.
כשהיה כבר בן חמש-עשרה, טפח לו אחד הסוורים על הכתף:
"הי, אנדרי (בשם אנדרי הוא הציג עצמו בפני קריספו), אתה עובד וישן, עובד וישן – אלה חיים? בוא, יש פה יהודון שיש לו מסבאה, בוא נשתה כמה צויקות ונשכח שיש מחר. בוא, כל הסוורים יהיו שם, היום הוא יום יון הקדוש, ובטח גם יון קריספו יהיה שם. בוא, חבוב, אתה אף פעם לא בא איתנו, אנחנו חבר'ה, לא?"
"הייתי בא, סרג'יו, ברצון הייתי בא, אבל אין איתי אפילו בָּאן אחד..."
"עליי, אנדרי, עליי, ובפעם הבאה אתה תשלם, אה?"
אברהמ'לה חכך רגע בדעתו, לבסוף הסכים. במסבאה היו כחמישה סוורים שאת כולם הכיר, ועוד כמה מלחים מהאנייה התוניסאית שעגנה בנמל. אחד המלחים, שידע מעט רומנית מביקוריו הקודמים בקונסטנצה, חיבק את אנדרי, וקרא למוזג:
"הי, יַנְקוּ, תן לתינוק כוס מוכפלת, כוס שתיים. אני רוצה תינוק יהיה גבר, אני נותן כסף!"
ינקו מזג כוס כפולה והגיש לאברהמ'לה. תוך כדי כך הוא סינן בין שפתיו: "פון אונזערע?" כלומר, משלנו? אברהמ'לה הנהן בראשו. והמוזג שוב בלחש: "א פינטעלע ייד" – יש לך נקודה יהודית, אי אפשר להחמיץ.
כעבור מחצית השעה כל הסוורים והמלחים היו שפוכים על השולחנות מפזמים שירי ביבים. אברהמ'לה שבכוסו מזג ינקו למעלה ממחציתה מים, היה פיכח לגמרי.
"מה עושה ילד יהודי טוב בחבורה הזאת?"
"גורל יהודי, רב ינקו, גורל יהודי, הנה, גם אתה בעל כורחך בחבורה הזאת."
"אתה צודק ילד, איך קראו לך בבית?"
אברהמ'לה הסתכל לצדדים, ואחר כך לחש: "אברהם, אברהמ'לה גולדבלאט."
"תשמע, אברהמ'לה גולדבלאט, אילו הייתי בגילך, לא הייתי נתקע בחור הזה, הייתי מפליג לאמריקה, שם עולם חדש, שם יהודי נחשב לבן אדם. שמע לי, אברהמ'לה, סע לאמריקה."
"זה מה שרציתי לעשות מלכתחילה, אבל איך עושים את זה, רב ינקו? איך עושים את זה? כשאנחנו גומרים להטעין את האניות, יש מפקד של הסוורים למטה, אוי לו לסוור שנפקד. עושים חיפוש בכל באנייה, ואם מוצאים אותו – ישר לקלבוש."
"יש לך קצת כסף, אברהמ'לה? בטח חסכת מעט, אתה בטח לא מבזבז כסף על צויקה כמו..."
"נגיד שיש, רב ינקו, כמה כבר יכול להיות לי?"
"תדע לך, אברהמ'לה, המסבאה היא מרכז העצבים של העיר. אין דבר שנעלם מינקו היהודי. אני אפגיש אותך עם מישהו. תמורת חמישים לֵאי הוא יכניס אותך לתוך ארגז ויחדיר אותך לאנייה. תמורת חמישה דולרים יהיה מי שיחביא אותך וידאג שלא תרעב ולא תצמא. אתה הרי ילד יהודי, אתה בטח מבין שזה לא יכול לקרות במשמרת שלך. הבנת?"
האיש שהיה אמור להחביא את אברהמ'לה ולדאוג שלא ירעב ולא יצמא היה מלח תוניסאי זקן, שֶרָטַן כל הזמן כי רומה, שבחמישה דולרים (שהם חמישים לאי) הוא לא יכול דאוג לבחור צעיר בעל תיאבון בריא לאוכל ולשתייה, וכי הוא מסתכן בנפשו, ואם לא יוסיף לו כסף, ייתן לו לגווע ברעב, אלא אם כן יהיה מוכן לשלם לו בדרך אחרת, והוא רמז בעקימת פיו ובעיניו למה הוא מתכוון. לא היו לאברהמ'לה דולרים נוספים. היו לו קצת סטרלינגים שקנה בשוק השחור, אותם שמר מכל משמר בשקית עור קטנה ליד לבו. הוא לא התכוון להיכנע לסחיטה, והתוניסאי חדל להביא לו אוכל. אברהמ'לה היה מתגנב בלילה מהמחבוא, חולף כרוח רפאים בתוך המטבח, גונב כיכר לחם או דג מיובש, וחוזר לחור שורץ העכברים בו בילה את הימים ואת הלילות. באיזה שהוא שלב נעשה התוניסאי יותר תוקפני והחל לשלוח ידיים. אברהמ'לה תפס את ידיו ביד אחת, ואת אצבע ידו השנייה הוא העביר על צווארו כדי להמחיש לו מה יעלה בגורלו אם ינסה שוב להתעסק עימו. זאת שפה שגם מי שאיננו שולט ברומנית או ביידיש מבין אותה.
בסירקוזה שבסיציליה החליט אברהמ'לה שמספיק זה מספיק – אם לא יברח מהאנייה הארורה הזאת, יקרה אסון. לפנות בוקר, כשהסיפון היה ריק, הוא התיר גלגל הצלה מעל דופן האנייה, השחיל עצמו לתוכה וקפץ למים. היה חודש מאי, והמים היו קרים מאוד. כדי לא להיתקל במזח, הוא עקף את הנמל בשחייה, כשהוא מושחל בתוך גלגל ההצלה, ועלה אל החוף, כולו רועד מקור. הוא רץ על החוף כדי להתחמם, וכשעלתה השמש וחיממה את הארץ, הוא התייבש לגמרי. הוא התיישב על שפת המדרכה, הניח את כובע הפרווה שלו על ידו, וחיבק את ברכיו בידיו. כל מי שעבר על ידו, חשב אותו לקבצן, והיו גם מי שזרקו לתוך הכובע מטבעות קטנות.
הרעב הציק לו, והוא הלך אחרי הריח והגיע למאפייה. ביקש ברומנית פְּאיְנֶה, כלומר, לחם, והאופה הבין אותו, הביט אל המטבעות שבידו, שלא היה בהם די לכדי כיכר שלמה, חתך את הכיכר לשניים, והגיש לו. הריח הטריף לאברהמ'לה את החושים, ושם בחנות, לעיני האופה, בצע את הלחם החם והחל נוגס ממנו בבולמוס. האופה הפציר בו "פיאֵנו פיאֵנו, פֶר פָאבוֹרֶה, לֶנטָאמֶנטֶה," כלומר, לאט לך, בחורי, הלחם חם, ותכאב לך הבטן.
אבל אברהמ'לה לא הרפה, תוך שניות בלע את הכול. האופה הביט בו כבפלא, התכופף אל מתחת לדוכן, הוציא משם בצל ושני עלי כרוב ונתן לו, ושוב, "פיאנו, פיאנו," והוא מקרב אצבע לאגודל, מחווה לו שיאכל בנחת.
כל ערב הגיע אברהמ'לה למאפייה, קונה חצי כיכר לחם, ואוכל אותה במקום, כשהאופה מצקצק בלשונו כלא מאמין למראה עיניו. באחד הערבים הוא שומע מאחורי גבו:
"ווֹט דיד יוּ סֵאי? סֵאי אִיט אֶגֵיין, פְּלִיז, דיד יו סאי פְּאיְנֶה, נוט פָּאנֶה?"
אברהמ'לה הסתובב והראה לתייר האמריקאי ולזוגתו את הלחם:
"פְּאיְנֶה."
"דיד יו איר, מינה? הִי סֵייד פאינה. אָר יוּ פְרוֹם מולדובה, דיר?"
"מולדובה, מולדובה."
וזוגתו לוחשת ביידיש:
"סם, אילו רחצו אותו כמו שצריך, הוא היה נראה כמו ילד יהודי טוב."
"אִיך בִּין אָ-ווַדֶאי אָ גוּט יידיש קינְד," עונה לה אברהמ'לה במָאמֶע לֻשְון, באותו מבטא ממש.
"מה עושה ילד יהודי בסירקוזה?"
"מה אני עושה כאן? יהודי גורלו לנדוד."
"ואימא, אבא?"
אברהמ'לה ניענע את ראשו לשלילה. הוא לא רצה לשקר בשפתיו – שיבינו מה שרוצים.
בעיניים של מינה, זוגתו של סם, נצצו דמעות.
"איפה אתה גר, יידיש קינד?"
שוב ניענע את ראשו לשלילה, כאומר, אם רצונכם לדעת רחוב ומספר – אין.
"מאין אתה במולדובה, בחור?"
"מפרומושיקה, מחוז בוטושאני."
"ואנחנו במקור מבאקאו. איך קוראים לך? מה השם היהודי שלך?"
"אברהם גולדבלאט. בפרומושיקה קראו לי אברהמ'ל."
"סם, די כבר עם השאלות, אתה לא רואה שהילד רעב?"
היא רמזה לו בעיניה, וסם נרמז מיד:
"אם תסכים להתרחץ, ניתן לך ארוחה טובה במלון. מה דעתך, אברהמ'לה?"
"מה עונים על נדיבות הלב? יברך אתכם אלוהים,"
מינה וסם גולדסטין היו זוג יהודים מפילדלפיה, שגילם כבר התקרב לחמישים. לסם גולדסטין היתה חנות תכשיטים דמויי זהב, שהפדיון בה סיפק להם חיים טובים ונוחים. יום אחד הגיע אל החנות סוכן נסיעות והציע להם שיט לחופי ספרד, צרפת ואיטליה, וסם ממש התלהב:
"מינה, לפני שיהיה מאוחר מדיי, בואי נראה עולם, את ולנסיה וברצלונה, את מרסיי ומונקו, את נאפולי ואת פומפיי. מה את אומרת מינה?"
"והחנות, סם, מה יהיה על החנות? אם ניעדר חודשיים, ינטשו אותנו כל הקליינטים ויילכו לזילברסטין."
"יילכו ויחזרו, ואפילו אם לא – לא אבכה, יש לנו די כסף לבלות את זקנתנו בכבוד. למי אנחנו צריכים לשמור ממון, לילדים? לנכדים?"
מינה קינחה את עיניה במטפחת, אחר כך את אפה, ונאנחה.
"בואי, מינה, חיים רק פעם אחת."
כשאברהמ'לה השתכשך באמבטיה, יצאה מינה לעיר וקנתה לו שני זוגות מכנסיים, שלוש חולצות, גרביים וזוג סנדלים בעלי אבזמי מתכת, שניתן להצר ולהרחיב בהם את הרצועות. מינה וסם הביטו בהנאה על הנער הצנום, הנקי, המסורק שישב מולם, ולמרות הרעב שהציק לו, השתדל לאכול בנחת בסכין ובמזלג. סם הביט על מינה, ומינה הנהנה בראשה.
למחרת נסע סם לקאטאניה, ותמורת דולרים טובים הוא קיבל מדון ז'וזפה תעודת לידה על שם אלברט גולדבלאט, ותעודה שאלברט גולדבלאט זה אומץ כחוק על ידי סם ומינה גולדסטין. התעודות היו חוקיות לחלוטין על כל החתימות והחותמות, לא זיופים, כי לדון ז'וזפה היו מהלכים בכל מסדרונות הממשל, ולא היה בנמצא פקיד שלא נענה לבקשותיו. כשחזר, נותר רק זמן קצר לארוז את המזוודות לקראת העלייה לאונייה ולהפלגה חזרה לנאפולי, ומוטב כך, כי בכל סיציליה לא היה קונסולאט אמריקאי, ולא ניתן היה להשיג אשרת כניסה זמנית לאלברט גולדבלאט.
במאמרו המעמיק "זה לא יקרה כנראה בלי הצבא האיראני", (בן עזר 2140) מנתח אל"מ (מיל') משה (בנדה) בן דוד את האפשרות לחילופי המשטר באיראן על סמך מקרים קודמים בהיסטוריה, ורואה את האפשרות היחידה לשינוי משטר באיראן ביציאת הצבא נגד השלטון. השאלה היא איך לגרום לצבא לצאת נגד השלטון?
מניסיון העבר הקרוב של שינוי המשטר במשטרים טוטליטריים, אנו למדים שהצבא הנאצי למרות קשר ה-20 ביולי בגרמניה 1944 (שנכשל) נשאר נאמן להיטלר עד הרגע האחרון ונלחם בגבורה למענו עד הסוף. לעומת זאת הצבא הסובייטי התפרק ולא נשאר נאמן למשטר.
מכיוון שאין כל אפשרות לכיבוש ישיר של איראן כמו שנכבשה גרמניה הנאצית, נשארה הדוגמה הסובייטית, וכאן עלינו להיזכר בתורתו של קרל הלוי-מרקס שקבע ש"ההוויה קובעת את התודעה", ובסופר והמהפכן ניקולאי צ'רנישבסקי שטבע את המשפט "ככל שיותר רע, יותר טוב", ובוולדימיר איליץ' אוליאנוב-לנין שהמשיך אותו ויישם אותו במהפכה הבולשוויקית.
לנין השתמש בביטוי כדי לתאר עמדות של מהפכנים כמו ה"נרודניקים" שסברו שסבל של האיכרים הוא מבורך כי הוא ידחוף אותם למרוד.
בזמן הרעב והמשבר כלכלי (1891–1892) לנין התנגד לסיוע הומניטרי כדי להביא למרידה.
במלחמת העולם הראשונה (1914): לנין דגל ב"תבוסתנות מהפכנית". הוא טען שעל הפועלים ברוסיה לייחל לתבוסת צבא הצאר במלחמה, כי תבוסה צבאית תביא להתמוטטות הלוגיסטיקה, לרעב בערים ולעריקה המונית של חיילים תחליש את המשטר ותאפשר את פרוץ המהפכה. המצב הלך והחמיר עד שבאמת פרצה מהפכת פברואר 1917, שהפילה את הצאר. לנין לא הסתפק בזה והמשיך לתקוף את הממשלה הזמנית על כך שהיא ממשיכה במלחמה, עד שהפיל גם אותה באוקטובר.
בין פברואר לאוקטובר 1917, רוסיה הייתה בכאוס מוחלט. הממשלה הזמנית ניסתה לשמור על סדר דמוקרטי תוך כדי מלחמה, מה שהיה בלתי אפשרי. לנין לא ניסה לעזור לממשלה לפתור את בעיית המזון. להפך, הוא השתמש במחסור כדי להלהיב את ההמונים בסיסמאות פשוטות. הוא הבטיח "לחם" (למרות שלא היה לו איך לספק אותו מייד), "שלום" (במחיר כניעה משפילה לגרמניה) ו"אדמה" (עידוד איכרים להשתלט באלימות על אחוזות). הוא רכב על גל האנרכיה כדי לבצע את המהפכה.
פרדוקסלית האמרה הזו "ככל שיותר רע, יותר טוב", גם הביאה להתפרקות בריה"מ. המצב הכלכלי הגרוע הביא להתמוטטות המשטר.
ומה היישום לגבי איראן. יש ליישם את האמור לגבי איראן להדק את המצור "ככל שיהיה יותר רע יהיה יותר טוב" עד שמבחינה כלכלית לא ניתן יהיה לאיראן לכלכל את הצבא והוא יצא נגד שלטון האיתולות ויביא להתמוטטות המשטר.
יש להמשיך במתקפות אוויריות, מתקפות סייבר, ומצור כלכלי עד שהמשטר ייחלש ויאפשר להמונים לתפוס את השלטון. אסור להרפות ולוותר. "ככל שיהיה יותר רע יהיה יותר טוב" עד התמוטטות המשטר.
משה גרנות
פעם אחת, רק פעם אחת, באחד מימי ראשון, התגנב אברהמ'לה לקרבת בית הכנסת הגדול של קונסטנצה. הוא נדהם מיופיו – מהחלון המעוגל שבעליית הקומה השנייה, שבתוכו מעוצב מגן דויד בזכוכיות צבעוניות, מהחלונות דמויי התלתן, מהכרכובים המסותתים. ליבו יצא להיכנס פנימה, לראות יהודי, להגיד לו, 'א גוטֶען טאָג!' ושיענו לו 'א גוטען יאָר.' הוא עצם את עיניו שהחלו דומעות, וברח משם.
כשהיה כבר בן חמש-עשרה, טפח לו אחד הסוורים על הכתף:
"הי, אנדרי (בשם אנדרי הוא הציג עצמו בפני קריספו), אתה עובד וישן, עובד וישן – אלה חיים? בוא, יש פה יהודון שיש לו מסבאה, בוא נשתה כמה צויקות ונשכח שיש מחר. בוא, כל הסוורים יהיו שם, היום הוא יום יון הקדוש, ובטח גם יון קריספו יהיה שם. בוא, חבוב, אתה אף פעם לא בא איתנו, אנחנו חבר'ה, לא?"
"הייתי בא, סרג'יו, ברצון הייתי בא, אבל אין איתי אפילו בָּאן אחד..."
"עליי, אנדרי, עליי, ובפעם הבאה אתה תשלם, אה?"
אברהמ'לה חכך רגע בדעתו, לבסוף הסכים. במסבאה היו כחמישה סוורים שאת כולם הכיר, ועוד כמה מלחים מהאנייה התוניסאית שעגנה בנמל. אחד המלחים, שידע מעט רומנית מביקוריו הקודמים בקונסטנצה, חיבק את אנדרי, וקרא למוזג:
"הי, יַנְקוּ, תן לתינוק כוס מוכפלת, כוס שתיים. אני רוצה תינוק יהיה גבר, אני נותן כסף!"
ינקו מזג כוס כפולה והגיש לאברהמ'לה. תוך כדי כך הוא סינן בין שפתיו: "פון אונזערע?" כלומר, משלנו? אברהמ'לה הנהן בראשו. והמוזג שוב בלחש: "א פינטעלע ייד" – יש לך נקודה יהודית, אי אפשר להחמיץ.
כעבור מחצית השעה כל הסוורים והמלחים היו שפוכים על השולחנות מפזמים שירי ביבים. אברהמ'לה שבכוסו מזג ינקו למעלה ממחציתה מים, היה פיכח לגמרי.
"מה עושה ילד יהודי טוב בחבורה הזאת?"
"גורל יהודי, רב ינקו, גורל יהודי, הנה, גם אתה בעל כורחך בחבורה הזאת."
"אתה צודק ילד, איך קראו לך בבית?"
אברהמ'לה הסתכל לצדדים, ואחר כך לחש: "אברהם, אברהמ'לה גולדבלאט."
"תשמע, אברהמ'לה גולדבלאט, אילו הייתי בגילך, לא הייתי נתקע בחור הזה, הייתי מפליג לאמריקה, שם עולם חדש, שם יהודי נחשב לבן אדם. שמע לי, אברהמ'לה, סע לאמריקה."
"זה מה שרציתי לעשות מלכתחילה, אבל איך עושים את זה, רב ינקו? איך עושים את זה? כשאנחנו גומרים להטעין את האניות, יש מפקד של הסוורים למטה, אוי לו לסוור שנפקד. עושים חיפוש בכל באנייה, ואם מוצאים אותו – ישר לקלבוש."
"יש לך קצת כסף, אברהמ'לה? בטח חסכת מעט, אתה בטח לא מבזבז כסף על צויקה כמו..."
"נגיד שיש, רב ינקו, כמה כבר יכול להיות לי?"
"תדע לך, אברהמ'לה, המסבאה היא מרכז העצבים של העיר. אין דבר שנעלם מינקו היהודי. אני אפגיש אותך עם מישהו. תמורת חמישים לֵאי הוא יכניס אותך לתוך ארגז ויחדיר אותך לאנייה. תמורת חמישה דולרים יהיה מי שיחביא אותך וידאג שלא תרעב ולא תצמא. אתה הרי ילד יהודי, אתה בטח מבין שזה לא יכול לקרות במשמרת שלך. הבנת?"
האיש שהיה אמור להחביא את אברהמ'לה ולדאוג שלא ירעב ולא יצמא היה מלח תוניסאי זקן, שֶרָטַן כל הזמן כי רומה, שבחמישה דולרים (שהם חמישים לאי) הוא לא יכול דאוג לבחור צעיר בעל תיאבון בריא לאוכל ולשתייה, וכי הוא מסתכן בנפשו, ואם לא יוסיף לו כסף, ייתן לו לגווע ברעב, אלא אם כן יהיה מוכן לשלם לו בדרך אחרת, והוא רמז בעקימת פיו ובעיניו למה הוא מתכוון. לא היו לאברהמ'לה דולרים נוספים. היו לו קצת סטרלינגים שקנה בשוק השחור, אותם שמר מכל משמר בשקית עור קטנה ליד לבו. הוא לא התכוון להיכנע לסחיטה, והתוניסאי חדל להביא לו אוכל. אברהמ'לה היה מתגנב בלילה מהמחבוא, חולף כרוח רפאים בתוך המטבח, גונב כיכר לחם או דג מיובש, וחוזר לחור שורץ העכברים בו בילה את הימים ואת הלילות. באיזה שהוא שלב נעשה התוניסאי יותר תוקפני והחל לשלוח ידיים. אברהמ'לה תפס את ידיו ביד אחת, ואת אצבע ידו השנייה הוא העביר על צווארו כדי להמחיש לו מה יעלה בגורלו אם ינסה שוב להתעסק עימו. זאת שפה שגם מי שאיננו שולט ברומנית או ביידיש מבין אותה.
בסירקוזה שבסיציליה החליט אברהמ'לה שמספיק זה מספיק – אם לא יברח מהאנייה הארורה הזאת, יקרה אסון. לפנות בוקר, כשהסיפון היה ריק, הוא התיר גלגל הצלה מעל דופן האנייה, השחיל עצמו לתוכה וקפץ למים. היה חודש מאי, והמים היו קרים מאוד. כדי לא להיתקל במזח, הוא עקף את הנמל בשחייה, כשהוא מושחל בתוך גלגל ההצלה, ועלה אל החוף, כולו רועד מקור. הוא רץ על החוף כדי להתחמם, וכשעלתה השמש וחיממה את הארץ, הוא התייבש לגמרי. הוא התיישב על שפת המדרכה, הניח את כובע הפרווה שלו על ידו, וחיבק את ברכיו בידיו. כל מי שעבר על ידו, חשב אותו לקבצן, והיו גם מי שזרקו לתוך הכובע מטבעות קטנות.
הרעב הציק לו, והוא הלך אחרי הריח והגיע למאפייה. ביקש ברומנית פְּאיְנֶה, כלומר, לחם, והאופה הבין אותו, הביט אל המטבעות שבידו, שלא היה בהם די לכדי כיכר שלמה, חתך את הכיכר לשניים, והגיש לו. הריח הטריף לאברהמ'לה את החושים, ושם בחנות, לעיני האופה, בצע את הלחם החם והחל נוגס ממנו בבולמוס. האופה הפציר בו "פיאֵנו פיאֵנו, פֶר פָאבוֹרֶה, לֶנטָאמֶנטֶה," כלומר, לאט לך, בחורי, הלחם חם, ותכאב לך הבטן.
אבל אברהמ'לה לא הרפה, תוך שניות בלע את הכול. האופה הביט בו כבפלא, התכופף אל מתחת לדוכן, הוציא משם בצל ושני עלי כרוב ונתן לו, ושוב, "פיאנו, פיאנו," והוא מקרב אצבע לאגודל, מחווה לו שיאכל בנחת.
כל ערב הגיע אברהמ'לה למאפייה, קונה חצי כיכר לחם, ואוכל אותה במקום, כשהאופה מצקצק בלשונו כלא מאמין למראה עיניו. באחד הערבים הוא שומע מאחורי גבו:
"ווֹט דיד יוּ סֵאי? סֵאי אִיט אֶגֵיין, פְּלִיז, דיד יו סאי פְּאיְנֶה, נוט פָּאנֶה?"
אברהמ'לה הסתובב והראה לתייר האמריקאי ולזוגתו את הלחם:
"פְּאיְנֶה."
"דיד יו איר, מינה? הִי סֵייד פאינה. אָר יוּ פְרוֹם מולדובה, דיר?"
"מולדובה, מולדובה."
וזוגתו לוחשת ביידיש:
"סם, אילו רחצו אותו כמו שצריך, הוא היה נראה כמו ילד יהודי טוב."
"אִיך בִּין אָ-ווַדֶאי אָ גוּט יידיש קינְד," עונה לה אברהמ'לה במָאמֶע לֻשְון, באותו מבטא ממש.
"מה עושה ילד יהודי בסירקוזה?"
"מה אני עושה כאן? יהודי גורלו לנדוד."
"ואימא, אבא?"
אברהמ'לה ניענע את ראשו לשלילה. הוא לא רצה לשקר בשפתיו – שיבינו מה שרוצים.
בעיניים של מינה, זוגתו של סם, נצצו דמעות.
"איפה אתה גר, יידיש קינד?"
שוב ניענע את ראשו לשלילה, כאומר, אם רצונכם לדעת רחוב ומספר – אין.
"מאין אתה במולדובה, בחור?"
"מפרומושיקה, מחוז בוטושאני."
"ואנחנו במקור מבאקאו. איך קוראים לך? מה השם היהודי שלך?"
"אברהם גולדבלאט. בפרומושיקה קראו לי אברהמ'ל."
"סם, די כבר עם השאלות, אתה לא רואה שהילד רעב?"
היא רמזה לו בעיניה, וסם נרמז מיד:
"אם תסכים להתרחץ, ניתן לך ארוחה טובה במלון. מה דעתך, אברהמ'לה?"
"מה עונים על נדיבות הלב? יברך אתכם אלוהים,"
מינה וסם גולדסטין היו זוג יהודים מפילדלפיה, שגילם כבר התקרב לחמישים. לסם גולדסטין היתה חנות תכשיטים דמויי זהב, שהפדיון בה סיפק להם חיים טובים ונוחים. יום אחד הגיע אל החנות סוכן נסיעות והציע להם שיט לחופי ספרד, צרפת ואיטליה, וסם ממש התלהב:
"מינה, לפני שיהיה מאוחר מדיי, בואי נראה עולם, את ולנסיה וברצלונה, את מרסיי ומונקו, את נאפולי ואת פומפיי. מה את אומרת מינה?"
"והחנות, סם, מה יהיה על החנות? אם ניעדר חודשיים, ינטשו אותנו כל הקליינטים ויילכו לזילברסטין."
"יילכו ויחזרו, ואפילו אם לא – לא אבכה, יש לנו די כסף לבלות את זקנתנו בכבוד. למי אנחנו צריכים לשמור ממון, לילדים? לנכדים?"
מינה קינחה את עיניה במטפחת, אחר כך את אפה, ונאנחה.
"בואי, מינה, חיים רק פעם אחת."
כשאברהמ'לה השתכשך באמבטיה, יצאה מינה לעיר וקנתה לו שני זוגות מכנסיים, שלוש חולצות, גרביים וזוג סנדלים בעלי אבזמי מתכת, שניתן להצר ולהרחיב בהם את הרצועות. מינה וסם הביטו בהנאה על הנער הצנום, הנקי, המסורק שישב מולם, ולמרות הרעב שהציק לו, השתדל לאכול בנחת בסכין ובמזלג. סם הביט על מינה, ומינה הנהנה בראשה.
למחרת נסע סם לקאטאניה, ותמורת דולרים טובים הוא קיבל מדון ז'וזפה תעודת לידה על שם אלברט גולדבלאט, ותעודה שאלברט גולדבלאט זה אומץ כחוק על ידי סם ומינה גולדסטין. התעודות היו חוקיות לחלוטין על כל החתימות והחותמות, לא זיופים, כי לדון ז'וזפה היו מהלכים בכל מסדרונות הממשל, ולא היה בנמצא פקיד שלא נענה לבקשותיו. כשחזר, נותר רק זמן קצר לארוז את המזוודות לקראת העלייה לאונייה ולהפלגה חזרה לנאפולי, ומוטב כך, כי בכל סיציליה לא היה קונסולאט אמריקאי, ולא ניתן היה להשיג אשרת כניסה זמנית לאלברט גולדבלאט.
במאמרו המעמיק "זה לא יקרה כנראה בלי הצבא האיראני", (בן עזר 2140) מנתח אל"מ (מיל') משה (בנדה) בן דוד את האפשרות לחילופי המשטר באיראן על סמך מקרים קודמים בהיסטוריה, ורואה את האפשרות היחידה לשינוי משטר באיראן ביציאת הצבא נגד השלטון. השאלה היא איך לגרום לצבא לצאת נגד השלטון?
מניסיון העבר הקרוב של שינוי המשטר במשטרים טוטליטריים, אנו למדים שהצבא הנאצי למרות קשר ה-20 ביולי בגרמניה 1944 (שנכשל) נשאר נאמן להיטלר עד הרגע האחרון ונלחם בגבורה למענו עד הסוף. לעומת זאת הצבא הסובייטי התפרק ולא נשאר נאמן למשטר.
מכיוון שאין כל אפשרות לכיבוש ישיר של איראן כמו שנכבשה גרמניה הנאצית, נשארה הדוגמה הסובייטית, וכאן עלינו להיזכר בתורתו של קרל הלוי-מרקס שקבע ש"ההוויה קובעת את התודעה", ובסופר והמהפכן ניקולאי צ'רנישבסקי שטבע את המשפט "ככל שיותר רע, יותר טוב", ובוולדימיר איליץ' אוליאנוב-לנין שהמשיך אותו ויישם אותו במהפכה הבולשוויקית.
לנין השתמש בביטוי כדי לתאר עמדות של מהפכנים כמו ה"נרודניקים" שסברו שסבל של האיכרים הוא מבורך כי הוא ידחוף אותם למרוד.
בזמן הרעב והמשבר כלכלי (1891–1892) לנין התנגד לסיוע הומניטרי כדי להביא למרידה.
במלחמת העולם הראשונה (1914): לנין דגל ב"תבוסתנות מהפכנית". הוא טען שעל הפועלים ברוסיה לייחל לתבוסת צבא הצאר במלחמה, כי תבוסה צבאית תביא להתמוטטות הלוגיסטיקה, לרעב בערים ולעריקה המונית של חיילים תחליש את המשטר ותאפשר את פרוץ המהפכה. המצב הלך והחמיר עד שבאמת פרצה מהפכת פברואר 1917, שהפילה את הצאר. לנין לא הסתפק בזה והמשיך לתקוף את הממשלה הזמנית על כך שהיא ממשיכה במלחמה, עד שהפיל גם אותה באוקטובר.
בין פברואר לאוקטובר 1917, רוסיה הייתה בכאוס מוחלט. הממשלה הזמנית ניסתה לשמור על סדר דמוקרטי תוך כדי מלחמה, מה שהיה בלתי אפשרי. לנין לא ניסה לעזור לממשלה לפתור את בעיית המזון. להפך, הוא השתמש במחסור כדי להלהיב את ההמונים בסיסמאות פשוטות. הוא הבטיח "לחם" (למרות שלא היה לו איך לספק אותו מייד), "שלום" (במחיר כניעה משפילה לגרמניה) ו"אדמה" (עידוד איכרים להשתלט באלימות על אחוזות). הוא רכב על גל האנרכיה כדי לבצע את המהפכה.
פרדוקסלית האמרה הזו "ככל שיותר רע, יותר טוב", גם הביאה להתפרקות בריה"מ. המצב הכלכלי הגרוע הביא להתמוטטות המשטר.
ומה היישום לגבי איראן. יש ליישם את האמור לגבי איראן להדק את המצור "ככל שיהיה יותר רע יהיה יותר טוב" עד שמבחינה כלכלית לא ניתן יהיה לאיראן לכלכל את הצבא והוא יצא נגד שלטון האיתולות ויביא להתמוטטות המשטר.
יש להמשיך במתקפות אוויריות, מתקפות סייבר, ומצור כלכלי עד שהמשטר ייחלש ויאפשר להמונים לתפוס את השלטון. אסור להרפות ולוותר. "ככל שיהיה יותר רע יהיה יותר טוב" עד התמוטטות המשטר.
משה גרנות
נעמן כהן
איך יוכל להשתנות המשטר באיראן?
ממרקס, צ'רנישבסקי, ולנין עד מוצטבא ח׳אמנאי
האם באמת ייתכן שטראמפ ונתניהו, שני שליטים עם נטיות רודניות, יהרגו רודן אחר – חמינאי – ויקימו על גופתו דמוקרטיה?
פרופ' חגי הוכברג-רם: "האם באמת ייתכן שטראמפ ונתניהו, שני שליטים עם נטיות רודניות, יהרגו רודן אחר – חמינאי – ויקימו על גופתו דמוקרטיה? האירוניה מתהפכת בקברה," הוא מוסיף. "נתניהו לא יכול לדבר בשם שלטון דמוקרטי. הוא וטראמפ ילמדו אותנו מה זה חופש ודמוקרטיה ויכוננו אותם באמצעות רובים וכידונים? איך אנחנו מקבלים את זה כדבר נורמלי, ששתי מדינות תוקפות מדינה שלישית ומפילות את המשטר? באיזה רישיון? באיזה היתר? אין ספק שהמשטר באיראן הוא איום ונורא, אבל לא זו הדרך לעשות את זה."
(עופר אדרת, מיטוט המשטר האיראני? מומחים מזהירים מכשלון ידוע מראש, "אל-"ארצ'", 3.3.26)
https://www.haaretz.co.il/news/politics/2026-03-03/ty-article-magazine/.premium/0000019c-add6-d7f7-a5df-bfd679b50000
המשיחיות, ההסתה, הפופוליזם: איראן מפחידה אותנו כל כך כי היא תמונת ראי של ישראל"
פרופסור חגי הוכברג-רם המתנאה בעצמו כמרצה בכיר במחלקה ללימודי המזרח התיכון באוניברסיטת בן־גוריון, החוקר כבר יותר מ־40 שנה את יחסי איראן־ישראל קובע שאיראן וישראל מסיתות זו נגד זו כדי לגבש את אזרחיהן נגד אוייב משותף ולהסיח את דעתם מבעיות פנים שמסכנות את המשטרים.
"הפוביה של ישראל מאיראן נובעת מהעובדה שאיראן דומה לנו – אולי אפילו יותר מדי," מסביר הוכברג-רם, "אנחנו משליכים על איראן במודע, את התכונות והמאפיינים השליליים שאנחנו לא רוצים או לא מסוגלים לראות בעצמנו — הפונדמנטליזם, המשיחיות, ההסתה, ההמונים שנגררים אחרי דמגוגים פופוליסטיים וכריזמטיים. במובנים מסוימים איראן היא תמונת ראי שלנו – וזו בדיוק הסיבה שהיא כל כך מפחידה אותנו.
"איראן, אינה מפתחת נשק גרעיני למטרות תקיפה. התפיסה שתוכנית הגרעין של איראן נועדה באופן מפורש להשמדת מדינת ישראל שגויה מאוד,", הוא אומר. "מדובר קודם כל באמצעי הרתעה. הם ראו שמדינות בלי נשק גרעיני חשופות לתקיפה ולהפלת המשטר, ולעומתן את צפון קוריאה, למשל — מדינה חמושה בנשק גרעיני — המערב מקפיד שלא להרגיז,"
במסמך של הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית (סבא"א) בשיתוף ארגון האנרגיה האטומית של איראן (AEOI), נאמר במפורש שהתוכנית האיראנית 'בהתאם לאמנה הבינלאומית, היא אך ורק לשימוש אזרחי — לא לייצור נשק', כלומר להפקת חשמל.
"איראן מעולם לא הכריזה שמטרתה היא להשמיד את מדינת ישראל. מה שאיראן אומרת הוא שסופה של 'הישות הציונית' או 'המשטר הציוני' הוא להיעלם מדפי ההיסטוריה — בדומה למה שקרה למשטר האפרטהייד בדרום אפריקה או למשטרים קומוניסטיים. הם לא אומרים: 'אנחנו נשמיד את ישראל' או שתוכנית הגרעין נועדה לכך. הם לא מטומטמים — לא יגידו מצד אחד שמטרות התוכנית אזרחיות ומצד שני שזו הדרך להשמדת ישראל. הם מבינים את הסתירה. זו מעולם לא היתה מטרה מוצהרת של הרפובליקה האסלאמית של איראן.
"הרטוריקה האיראנית מביעה רצון 'לחסל' את ישראל במובן הרעיוני, לא במתקפה צבאית ממשית. זה ניואנס מהותי, ואני מתעקש עליו באופן חד־משמעי כמי שחוקר את העניין הזה
"האיראנים רואים בישראל מדינה קולוניאליסטית, אלימה ותוקפנית. התדמית הזו מושרשת עמוק, לא רק בזיכרון ההיסטורי הישיר, אלא גם במיתוסים שהצטברו במשך השנים, בין שיש להם קשר ישיר לישראל או לא. ולכן חייבים להבין שאין סיכוי שמשטר שיקום באיראן 'על כידוני צה"ל' יוכר כלגיטימי בעיני החברה האיראנית. זה פשוט לא יקרה."
(ארי ליבסקר, "כלכליסט", 26.6.25).
https://www.calcalist.co.il/magazine/article/exjgypm49
הבנתם? לפי "החוקר" הוכברג-רם, ישראל רוצה להשמיד את איראן כדי לפתור את בעיותיה הפנימיות הפרטיות של נתניהו, ומאיימת עליה בהשמדה ע"י פצצת אטום. בניגוד לכך איראן רק מפתחת אטום ליצור חשמל, ורוצה רק לחסל את "המשטר הציוני" (ולא למשל את המשטר הצרפתי)... הקריאה "מוות לישראל" ו"מוות לאמריקה" אינה אומרת דבר. לכן אין כל טעם במלחמה מול איראן, והיא רק בגלל האינטרס ל נתניהו.
כמה אווילות יש בקביעה שהשמדת "המשטר הציוני" אין משמעותה השמדת ישראל. האם רק בגלל איש השימוש המינוח השמדת המשטר היהודי?
כמה אווילות (או פוליטיקה פנימית) יש בקביעה "המדעית" כביכול שישראל בגלל אינטרסים פנימיים לא מוכנה עוד היום לכרות הסכם שלום עם איראן, ושממשלה חדשה באיראן שלא של האייתולות הייתה מוכנה לכרות שלום עם ישראל כמו שהיה בעבר.
הוכברג-רם דומה בכל לאלו שסינגרו אל היטלר וגרמניה הנאצית. כמו היהודייה האמריקאית גרטרוד שטיין שהציעה אף להעניק להיטלר את פרס נובל לשלום.
לכל מחשבה אחרת הלוקחת ברצינות את איראן ואיומיה קורא הוכברג-רם "משיחית והסתה". אז תגידו. מי המשיחי והמסית כאן?
עצוב לראות כיצד מחלת הנפש "הביביפוביה" מעוותת את המחקר המדעי.
[אהוד: חברי המנוח המאייר והסופר אורי שולביץ נהג לומר שהאוניברסיטה מפתחת כל תכונה גם את הטיפשות. אבל לעיתים רחוקות נתקלתי בדברים כה מטומטמים].
אסף שמואלביץ' שהתחזה לקצין מילואים ב־7 באוקטובר הודה וזוכה מחמת "אי־שפיות"
בית המשפט המחוזי בבאר שבע קבע כי אסף שמואלביץ', שהתחזה לקצין מודיעין במילואים ואסף מידע ב־7 באוקטובר, לא היה אחראי למעשיו כי היה חולה בנפשו ושרוי במצב פסיכוטי. נוכח מספר חוות דעת פסיכיאטריות בעניינו קבע ביהמ"ש כי מצבו הנפשי שלל ממנו את היכולת להבין את הפסול במעשיו ולכן הוא אינו בר עונשין. בהתאם לחוק הוא פטר אותו מאחריות פלילית למעשיו וזיכה אותו מחמת "אי־שפיות הדעת". ולא מתוך כוונה לפגוע בביטחון המדינה.
ההחלטה התקבלה לאחר ששמואלביץ' הודה בכל המעשים שיוחסו לו בכתב האישום, ובית המשפט קיבל את הודאתו. על פי החוק, משנקבע כי נאשם לא היה אחראי למעשיו בעת ביצוע העבירות, ביהמ"ש יוציא צו לאשפוז פסיכיאטרי. הפרקליטות ביקשה מבית המשפט לקבוע את תקופת האשפוז המרבית האפשרית – 15 שנה.
(חן מענית, אסף שמואלביץ' שהתחזה לקצין מילואים ב־7 באוקטובר הודה וזוכה מחמת "אי־שפיות", "אל-ארצ", 11.3.26)
https://www.haaretz.co.il/news/law/2026-03-11/ty-article/.premium/0000019c-de44-dc10-abdc-de44e7a60000
פסק הדין מעלה שתי שאלות:
אם הוא לא שפוי, איך התקבלה בכלל הודאתו באשמה?
למי הוא מסר את חומרי הריגול אותם אסף?
בעוד השאלה הראשונה היא שאלה פילוסופית-משפטית, השאלה השנייה תעסיק עוד הרבה את הציבור הישראלי. מי שלח אותו ולמען מי הוא ריגל? או למי הוא מסר את המידע שאסף? על מערכת המשפט לתת בנושא גילוי נאות. ללא גילוי נאות תחלנה להתפשט תורות קונספירציה של בגידה.
מה מציג מוזיאון הסובלנות?
מוזיאון הסובלנות בירושלים מציג נרטיב אחד – נטול סובלנות.
כמיליארד שקלים הושקעו בהקמתו והוא מהמוסדות הבודדים שפתוחים במלחמה, אך מוזיאון הסובלנות בורח מכל מחלוקת או ביקורת.
סוֹבְלָנוּת פירושה הכרה בקיומן ובזכות קיומן של דעות אחרות ושל מוסכמות תרבותיות אחרות.? זו "היכולת לסבול את האחר, את דעותיו, את אמונותיו ואת מנהגיו, הסגולה לקבל את השונה."
ההסברים האלה אינם באים לידי ביטוי, בבניין הענק של מוזיאון הסובלנות בשכונת נחלת שבעה שבמרכז ירושלים. אין שם ויכוח אידיאולוגי חופשי — או ויכוח כלשהו. אין שם גם עמדות ביקורתיות, להיפך: הקונצנזוס הוא המלך. מה שיותר רחב יותר טוב. כולנו יחד פה בפנים והשונה יחכה בחוץ.
המוזיאון, בבעלותו של מרכז שמעון ויזנטל שבסיסו בלוס אנג'לס ומטרתו לשמש "מרכז זכויות אדם יהודי." הוא מבנה ענק שכמיליארד שקל שהושקעו בהקמתו.
הדבר הבולט ביותר בסיור שנמשך כשעתיים הוא החללים הענקיים, המוארים, המרווחים והריקים כמעט לחלוטין. נושא הסובלנות נפקד מן המוזיאון שנושא את שמו ונעדר מן התערוכות ומן ההדרכה. ראינו שם כל מיני דברים, חלקם אפילו מעניינים מאוד, אבל לא היה שום קשר או קישור בינם לבין שמו של המוזיאון.
(משה גלעד, "מוזיאון הסובלנות בירושלים מציג נרטיב אחד – נטול סובלנות", "אל-ארצ'", 12.3.26)
https://www.haaretz.co.il/gallery/art/2026-03-12/ty-article-magazine/.premium/0000019c-dcfa-d608-afdc-fdfe5a6d0000
אכן פספוס גדול. ובזבוז כסף שאין לו שיעור. כתב "הארץ" משה גלעד, רוצה שבמוזיאון יוצג ההרס בעזה, ויחס סובלני לתושבי עזה תומכי החמאס, או לערביי ירושלים, אבל אין לזה ייצוג במוזיאון. מה שמוצג יכול היה להיות מוצג לדבריו גם במוזיאון רבין.
לכן חבל מאד שלא שעו להצעתי להפוך את המוזיאון למוזיאון להנצחת "שואת יהודי ערב".
מקום במוזיאון הסובלנות
בתגובה על "אושרה התוכנית המחודשת להקמת מוזיאון הסובלנות" מאת ניר חסון ("הארץ", 9.6)
הואיל ושום מוסד בארץ אינו מנציח את שואת יהודי ערב, ומכיוון שכיום יכול כל יהודי לבקר בטרבלינקה, פונאר, באבי יאר, אבל לא בגיא ההריגה של אל-מדינה –מפני שהיא מחויבת על פי החוק להיות ריקה מיהודים; ומכיוון שיש הרואים בשואת יהודי ערב מופת שיש לחדש אותו (טרם שמענו איש רוח ערבי מוסלמי המגנה את מצע החמאס, התובע את חיסול ישראל) - אנו בעמותה להנצחת שואת יהודי ערב סבורים, שמוזיאון הסובלנות המתוכנן לקום בירושלים מוכרח להנציח את שואת יהודי ערב.
נעמן כהן
העמותה להנצחת שואת יהודי ערב (ע"ר)
תל אביב
("הארץ", 13 ביוני 2011)
https://www.haaretz.co.il/opinions/letters/2011-06-13/ty-article/0000017f-db20-db22-a17f-ffb1ba1c0000
ייתכן שאם היה קם המוזיאון כמוזיאון להנצחת שואת יהודי ערב, היתה מודעות לסכנה, והיה נמנע טבח ה- 7 באוקטובר.
וְלֹא-יָדַע אִישׁ אֶת-קְבֻרָתוֹ, עַד הַיּוֹם הַזֶּה.
א וַיַּעַל מֹשֶׁה מֵעַרְבֹת מוֹאָב, אֶל-הַר נְבוֹ, רֹאשׁ הַפִּסְגָּה, אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי יְרֵחוֹ; וַיַּרְאֵהוּ יְהוָה אֶת-כָּל-הָאָרֶץ אֶת-הַגִּלְעָד, עַד-דָּן. ב וְאֵת, כָּל-נַפְתָּלִי, וְאֶת-אֶרֶץ אֶפְרַיִם, וּמְנַשֶּׁה; וְאֵת כָּל-אֶרֶץ יְהוּדָה, עַד הַיָּם הָאַחֲרוֹן. ג וְאֶת-הַנֶּגֶב, וְאֶת-הַכִּכָּר בִּקְעַת יְרֵחוֹ עִיר הַתְּמָרִים--עַד-צֹעַר. ד וַיֹּאמֶר יְהוָה אֵלָיו, זֹאת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לֵאמֹר, לְזַרְעֲךָ, אֶתְּנֶנָּה; הֶרְאִיתִיךָ בְעֵינֶיךָ, וְשָׁמָּה לֹא תַעֲבֹר. ה וַיָּמָת שָׁם מֹשֶׁה עֶבֶד-יְהוָה, בְּאֶרֶץ מוֹאָב--עַל-פִּי יְהוָה. ו וַיִּקְבֹּר אֹתוֹ בַגַּי בְּאֶרֶץ מוֹאָב, מוּל בֵּית פְּעוֹר; וְלֹא-יָדַע אִישׁ אֶת-קְבֻרָתוֹ, עַד הַיּוֹם הַזֶּה. ז וּמֹשֶׁה, בֶּן-מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה--בְּמֹתוֹ; לֹא-כָהֲתָה עֵינוֹ, וְלֹא-נָס לֵחֹה. ח וַיִּבְכּוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת-מֹשֶׁה בְּעַרְבֹת מוֹאָב, שְׁלֹשִׁים יוֹם; וַיִּתְּמוּ, יְמֵי בְכִי אֵבֶל מֹשֶׁה. ט וִיהוֹשֻׁעַ בִּן-נוּן, מָלֵא רוּחַ חָכְמָה--כִּי-סָמַךְ מֹשֶׁה אֶת-יָדָיו, עָלָיו; וַיִּשְׁמְעוּ אֵלָיו בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל וַיַּעֲשׂוּ, כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת-מֹשֶׁה. י וְלֹא-קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל, כְּמֹשֶׁה, אֲשֶׁר יְדָעוֹ יְהוָה, פָּנִים אֶל-פָּנִים. יא לְכָל-הָאֹתֹת וְהַמּוֹפְתִים, אֲשֶׁר שְׁלָחוֹ יְהוָה, לַעֲשׂוֹת, בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם--לְפַרְעֹה וּלְכָל-עֲבָדָיו, וּלְכָל-אַרְצוֹ. יב וּלְכֹל הַיָּד הַחֲזָקָה, וּלְכֹל הַמּוֹרָא הַגָּדוֹל, אֲשֶׁר עָשָׂה מֹשֶׁה, לְעֵינֵי כָּל-יִשְׂרָאֵל. (דברים פרק ל"ד)
מן הארכיון
גיליון 361 17.7.08
נעמן כהן
נקרופיליה
(נקרופיליה ביוונית nekros – מת, phils – אוהב)
החברה הישראלית חולה. עולם הערכים של החברה הישראלית השתבש לחלוטין. אהבת הגופות של החברה הישראלית והפולחן סביבן יביאו בהכרח ליצירת גופות נוספות.
ניתן בהחלט היה להבין את שאיפתה של קרנית גולדווסר לשקם את חייה, למצוא אהבה, ולהקים משפחה. אבל ניתן היה לממש את שאיפתה גם ללא המאבק למען החזרת הגופות.
מאחר שידוע היה בוודאות, גם לה, שבעלה אינו יותר בין החיים, ניתן היה להתיר את עגינותה ולאפשר לה חיים חדשים על-ידי החלטה הלכתית. פרנסתה ממילא מובטחת לכל חייה על-ידי המדינה, ובדין.
עצם השימוש במושג החזרת "הבנים" במקום החזרת "הגופות" מקומם.
בתיה ארד ז"ל, האצילה וההומניסטית, אמרה שמעניין אותה בנה החי ולא גופתו.
אסור להחליף את עולם הערכים ההומניסטי. החיים הם המטרה ולא המתים. המלחמה היא למען החיים ולא למען המתים. למען החיים אין ברירה לעתים אלא להקריב חיים. למען המתים אסור.
עם כל ההשתתפות הכנה בצערה של קרנית גולדווסר, מאבקה היה מקומם ומסוכן. קרנית, שידעה בוודאות שבעלה אינו בין החיים, אמרה: "אני רוצה להשיב לעצמי את החיים." למען החיים וודאי שראוי היה להקריב קורבנות קשים, אבל הקרבה למען גופות מסוכנת. הנקרופיליה האגואיסטית של קרנית תוביל למרבה הצער למתים רבים.
https://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/hbe00361.php
ושוב התחדש הוויכוח המוסרי על חשיבות חיי אדם עם שליחת יחידה צבאית ללבנון לבדיקת שרידי גופתו של רון ארד ז"ל ית"ד.
תמי ארד, אלמנתו הגיבה באצילות (כמו אימו בתיה בשעתו) והתנגדה לשליחת צה"ל וסיכון חיי חיילים בניסיון למצוא את הגופה.
תשובתו של גד אייזנקוט בחיוב לשאלה האם היה שווה לסכן את חיי בנו גל, במבצע לחילוץ גופת חלל חטוף, אינה מוסרית.
בעד חייל חטוף חי ראוי לסכן חיילים כדי לשחררו ולשחרר מהכלא מחבלים. אבל לא בעבור גופות.
העובדה שאיש לא ידע את מקום קבורתו של משה רבינו לא העיבה על כבודו וזכרו. ההיפך הוא. כך גם זכרו של חלל שמקום קבורתו לא נודע. במקרה זה את החיים יש לקדש. אין להרקיב חיים תמורת מת.
מי הזוי ומופרע?
יוסף גיסינוביץ-אחימאיר: אהוד, מתנהל אצלך דיון הזוי המשווה בין הפאשיזם והנאציזם לבין הבולשביזם והסטליניזם. לוויכוח מופרע זה גררו שני ה"מתדיינים" את אבי-מורי ד"ר אב"א אחימאיר ז"ל. ובכן, יש להסביר פעם אחת ולתמיד מהו ה"פאשיזם" שלו. אין זה כלל וכלל אימוץ התורה הפאשיסטית כפי שהתגלמה במוסוליני. זוהי שאילה של מושג שרווח כבר בשנות העשרים ואחימאיר נקט בו אז לצורך אחד בלבד – חינוך הנוער למאבק ולהקרבה למען חרות ועצמאות העם היהודי במולדתו. כשהפאשיזם התגלגל בשנות השלושים וחבר לנאציזם – אחימאיר התנער כליל ממושג זה. להזכיר: הוא היה הראשון שלחם בנאציזם בארצנו, כשהוא ותלמידיו הורידו במאי 1933 את דגלי צלב הקרס מעל הקונסוליות הגרמנו-נאציות בירושלים ובתל אביב. הדיון מי היה נבל יותר - היטלר או סטלין, תוך מתן הנחות לשני – הוא פשוט מטורף. שני הדיקטטורים רצחו עשרות מיליונים ובהם מיליוני יהודים. אבי, כשם שלחם בנאציזם, לחם (בעטו) באותה חריפות בקומוניזם. ("חדשות בן עזר", 2141).
מי שגרר את הסכינאי-סיקרקי, בעל "טורו של פשיסטן" אבא שאול גיסינוביץ-אחימאיר לדיון "המופרע" בהשוואה בין היטלר וסטלין, לא היו המגיבים "ההזויים" כדבריו של בנו, אלא נכדתו, הרב – גברת עדה זבידוב.
הנה קראו על הסכינאי-סיקרקי, בעל "טורו של פשיסטן" אבא שאול גיסינוביץ-אחימאיר ויחסו לפשיזם, בו דגל כאדם מבוגר בן 31 ומעולם לא היכה על חטא עד 1955 (בתגובה להאשמת בן גוריון), וזאת למרות כל מה שידע עליו שנים רבות קודם.
https://mymilim.info/?p=17613
אימרתו של יוסף גיסינוביץ-אחימאיר שמי שטוען על סטלין שהציל כל יהודי מהשואה, ובזכות תמיכתו קמה מדינת ישראל "הוא פשוט מטורף ומופרע," מעידה רק עליו עצמו.
מי הדוצ'ה?
אורי הייטנר: איני חושד חלילה בנתניהו שאין הוא רוצה למוטט את טרור היהודים (איני משתמש במילה "טרור יהודי" כי אין שום דבר יהודי בטרור), אלא שאשכיו אחוזים בידיו של הדוצ'ה של המחבלים, ראש הכנופייה בן גביר, האיש החזק בממשלה. וכך הממשלה אינה פועלת למיגור התופעה הנוראה הזאת, ולכן היא שותפה לפשע. ("חדשות בן עזר", 2141)
כשם שמגוחכת קריאתו של אבא שאול גיסינוביץ-אחימאיר לז'בוטינסקי "אתה הדוצ'ה שלנו!" כך מגוחכת הגדרתו של אורי הייטנר לאיתמר חאנן-בן-גביר: אתה "הדוצ'ה" של המחבלים.
Jeszcze Polska nie zgin??a
פולניה עוד לא אבדה.
אהוד בן עזר: "שולמית אלוני נולדה בתל-אביב ב-1929". ("חדשות בן עזר", 2141).
שולמית הכהן-אדלר-אלוני נולדה ב-1927 בפולניה, ולא בתל אביב. (היא שיקרה לגבי מקום הולדתה והסתירה את שם המקום בפולניה שם נולדה כדי להיחשב צברית, ושיקרה גם לגבי גילה).
בשנתיים האחרונות לחייה סבלה ממחלת אלצהיימר, ולפי עדות בנה שבה לדבר אידיש.
https://he.wikipedia.org/wiki/שולמית_אלוני#cite_note-תאריך-1
מוצאם של שני הוריה היה ממשפחות רבניות: אבי אביה, יהושע אדלר, היה רב והתפרנס כשען, ואבי אימה, משה פּאלוּשק, היה רב ומלמד ציוני בוולוצלאוֶוק.
על תפיסת עולמה כחברת מפא"י ומר"צ, אמרה שולמית הכהן-אדלר-אלוני: "מעולם לא הגדרתי את עצמי כסוציאליסטית, משום שכל הסוציאליסטים בארץ ראו במאבק על זכויות האדם ליברליזם בורגני. לכן, כאשר נאלצתי להגדיר את השקפת עולמי, השתמשתי בביטויים כמו ליברליזם רדיקלי, סוציאל-דמוקרטיה רדיקלית וכדומה."
בסוף ימיה הפכה כאקטיביסטית פרו-איסלמית לאנטי ציונית-אנטישמית. ב-2003 הצטרפה שולמית הכהן-אדלר-אלוני לעתירת עמותת "אני ישראלי", בדרישה לשנות את רישום לאומם של העותרים מ"יהודי" ל"ישראלי", מאחר שהם רואים את עצמם כבני הלאום הישראלי המכיל את היהודים והערבים המתגוררים במדינת ישראל, ושאיננו מכיל את יהודי תבל. בית המשפט העליון דחה את העתירה בפסק דין עוזי אורנן נגד משרד הפנים. ב-2007 כתבה אלוני ברוח התעמולה הערבית: "היהודים הם עם, אך לא לאום, הם עדה דתית או שבט מכובד ככל שיהיה."
פגיעה בזיכרון?
לשאלתי מה המקור לכך ש"א.ב. יהושע נולד בירושלים ב-1936, דור חמישי למשפחת אביו, ממוצא ספרדי, אך גם מצאצאיהם של רבי יצחק פראג, יליד צ'כיה, שעלה לארץ-ישראל בשנת 1838 ו"הסתפרד", אף החליף שם-משפחתו מפראג לאופלטקא והיה רגיל לחתום "צעיר וזעיר יצחק אופלטקא ס"ט"." ענה לי אהוד: "מציע לך לעיין בשלושת כרכיו המעניינים של הספר "ילדות בירושלים הישנה" שכתב יעקב יהושע, אביו של א"ב יהושע, וכן לחפש בגוגל מאמרים שכתבתי על ספרים אלה. אתה סתם פוגע בזיכרו של בולי." (בן עזר 2139)
אז מצאתי. אמנם במקום אחר. ויקיפדיה (לפני כן חיפשתי רק בשם יהושע. איך לא חשבתי קודם לחפש בשם הרב?), ואכן כתוב "הרב אופלטקה הוא סב-אימו של יעקב יהושע, אביו של הסופר א.ב. יהושע.
https://he.wikipedia.org/wiki/יצחק_פראג_אופלטקה
אז אם הרב פראג אופטלקא היה סב אימו של אביו, שם משפחתו של אברהם גבריאל נשאר יהושע. הדבר היחיד שאני לא מבין למה לדברי אהוד בן עזר זה פוגע בזיכרון שלו?
[אהוד: הפוך על הפוך].
מה רוצה רון אובז'נסקי-חולדאי? (1)
רון אובזנסקי-חולדאי: ''מה אנחנו רוצים להשיג? מה אנחנו חושבים, שעם יותר כוח נשיג מה שלא השגנו בכוח? מהן המטרות? לא ברור לי ולא ברור לכל תושבי ישראל.''
ראש עיריית תל אביב-יפו רון אובזנסקי-חולדאי, אינו מבין מהי האסטרטגיה הנוכחית של מדינת ישראל. בשיחה עם גדעון אוקו ועמיחי אתאלי ב-103fm התריע כי הסתמכות בלעדית על כוח לא תיטיב עם המדינה לאורך זמן. "מדינת ישראל עוברת מקיצוניות לקיצוניות," אומר אובז'נסקי-חולדאי, "שוכחים את הבסיס ולא מתכננים לטווח ארוך. לאן אנחנו הולכים? מה אנחנו מנסים להשיג? אנחנו חושבים שנשיג ביותר כוח את מה שלא השגנו בכוח? אני רוצה לדעת מהן המטרות, וממה שאני רואה היום לא ברור לי, ולא ברור לכל תושבי ישראל. הובטח להם שהגענו להישג האולטימטיבי."
חולדאי נזכר בימיו כטייס צעיר ב-1967. "כשהסתיימה מלחמת ששת הימים אמרו לי שאנחנו הכי חזקים במזרח התיכון, ואם נרצה נגיע למוסקבה," הוא הזכיר כי מיד לאחר מכן פרצה מלחמת ההתשה, ולאחריה מלחמת יום הכיפורים.
"המצרים אמרו לנו: 'בואו לדבר', וגולדה סירבה. סאדאת הגיע למסקנה שבלי מלחמה הוא לא יגיע לתוצאה, והוא יצא למלחמה. אנחנו הופתענו, וכתוצאה מזה הוא השיג את כל מטרותיו עד לסנטימטר האחרון – ניצחנו בקרב והפסדנו במלחמה.
"אתם מדברים איתי על טילאות, ואני מדבר על העתיד. אני רוצה להבין מה יהיה מעמדה של מדינת ישראל בעוד שנה. אני לא יכול לסמוך שהתמיכה של ארצות הברית בשנה הקרובה לא תשתנה.
"מדינת ישראל הביאה אותי לצרה צרורה. אני זוכר טוב טוב את 7 באוקטובר, וזה כבר לא קיים. אנחנו הפקנו לקחים?" תוהה חולדאי. "אני צריך לדעת לאן לוקחת אותי ממשלתי. חוסר התכנון קדימה הביא אותי גם מבחינת השירות לאזרח. אין לי תוכנית לשום דבר, ואני צריך להסתדר עם מה שיש."
https://www.maariv.co.il/news/israel/article-129439
https://rotter.net/forum/scoops1/937645.shtml
זיגיסמונד שלמה פרויד שאל את השאלה: Was will das Weib? מה רוצה האישה? בשבילו זו היתה חידה ללא פתרון. ואנחנו שואלים מה רוצה רון אובז'נסקי-חולדאי?
אם לדבריו "הסתמכות על כוח לא תיטיב עם המדינה", על מה נסתמך?
מה רוצה רון אובז'נסקי-חולדאי? (2)
מן הארכיון
גיליון 1008 5 בינואר 2015
נעמן כהן
אחריות הדמים של רון אובז'נסקי-חולדאי
תוכנית תמ"א 38 נועדה לשתי מטרות – שיפוץ דירות ישנות על מנת לחזק אותן בפני רעידות אדמה, והוספת ממ"דים בדירות חסרות מקלט. כדי להשיג את שתי המטרות יש ליצור היתכנות כלכלית על-ידי מתן היתר לבניית שתי קומות נוספות לבניין – והנה רון אובז'נסקי-חולדאי מנהל מאבק לחיסול התוכנית.
מהנדס העיר תל אביב, עודד גבולי, טען בוועדת ערער נגד איסור העירייה על ביצוע שיפוץ על-פי התוכנית, כי "מדינת ישראל צריכה לאייד את תוכנית תמ"א!"
האינטרס הכלכלי הסמוי של אובז'נסקי-חולדאי למניעת התוכנית לא ברור, אבל ייאמר ברורות – כל אדם בתל אביב שיאבד את חייו כתוצאה מרעידת אדמה או מנפילת טילים – דמו על אובז'נסקי-חולדאי!
https://benyehuda.org/lexicon/hbe/hbe01008.php
והנה אחת עשרה שנים מאוחר יותר באמת בגלל מדיניותו של רון אובז'נסקי-חולדאי רבים מתושבי תל אביב נותרו בלי ממ"ד.
תושבי תל אביב שוב נותרו חסרי הגנה מול המדיניות של חולדאי
המדיניות הקמצנית והסחבת הכרונית במתן זכויות בנייה של עיריית ת"א הופכות מיזמי תמ״א ללא כלכליים ולא מאפשרות לעשרות אלפי תושבים המתגוררים בבניינים ישנים להתמגן בממ״דים.
התסכול של תושבי מרכז תל אביב נמשך: הטילים מגיעים, היזמים עוזבים והמיגון מתרחק. בסבב הנוכחי מול איראן שוב חזרה התמונה: תושבים המתגוררים בתל אביב ובערים נוספות בגוש דן בדירות ללא ממ"ד, מפנים את עצמם באופן עצמאי עם פתיחת המערכה. האלטרנטיבה האחרת היא לרוץ למקלט הבניין או למקלט הציבורי הקרוב, אם יש כאלה. היעדר המיגון כבר אינו שאלה נדל"נית על תוספת של שטח לדירה, אלא ההבדל בין היכולת או אי־היכולת לקיים שגרת חיים סבירה.
בנסיבות כאלה הזרקור מופנה לזירת ההתחדשות העירונית – האלטרנטיבה היחידה כמעט לקבל דירה עם ממ"ד. מתחילת המלחמה, תל אביב, ובפרט האזורים הקרובים לקריה, הם יעד מועדף על האיראנים, אך דווקא אזורים כמו רבעים 3 ו־4 בעיר הם אלה שמתקשים מאוד להוציא עסקאות תמ"א 38 בקצב שהיה בעבר. אף על פי שמדובר באזור מבוקש למגורים, מהיקרים בארץ, ומהיחידים שיש להם תוכנית מסודרת שבה הזכויות של היזם ברורות, עדיין העסקאות בו אינן כדאיות כלכלית. הסיבה לכך היא זכויות בנייה מעטות יחסית שנקבעו על ידי עיריית תל אביב.
(דותן לוי, "תושבי תל אביב שוב נותרו חסרי הגנה מול המדיניות של חולדאי", כלכליסט, 11.3.26).
https://www.calcalist.co.il/real-estate/article/skyfkjckbe#google_vignette
דמם חלילה של תושבי תל אביב על ראש עירם. מה רוצה רון אובז'נסקי-חולדאי?
שוקן, נבזלין, ובומשטיין-בן מגייסים את עיתונם – "הארץ" לקמפיין תעמולתי נגד המלחמה באיראן ובחיזבאללה והחלפתו במלחמה נגד האויב "האמיתי" נתניהו.
יחיעם ויץ: המלחמה בשביל נתניהו היא כמו זכייה בפיס.
כתב "הארץ" יחיעם ויץ, המתנאה בעצמו כהיסטוריון ובהיותו בן לרענן ויץ ונכד ליוסף ויץ מראשי תנועת ההתיישבות בישראל, וכמובן בדודו יחיעם ויץ, שנהרג בקרב על גשר אכזיב שעל שמו הוא נקרא, מנתח כהיסטוריון (פרופסור גמור להיסטוריה) את המלחמה באיראן ובחיזבאללה:
"נתניהו החליט לחולל את המלחמה הזאת לא מטעם לאומי ולא מטעם צבאי, אלא מטעמים אישיים לחלוטין. נתניהו נוהג כאילו הוא לא ראש ממשלה מושחת וכושל, אלא וינסטון צ'רצ'יל, ראש ממשלתה הדגול של בריטניה בימי מלחמת העולם השנייה.
הסיבה הראשונה היא משפטו הפלילי. המלחמה מספקת לו תירוץ נהדר לחמוק מהן.
הסיבה השנייה להחלטתו של נתניהו לצאת למלחמה היא עובדת היותו מזוהה עם המחדל הנורא של 7 באוקטובר 2023, וכל מה שקרה לאחר מכן. למרות הוא טוען כי לא הוא אחראי כלל לטבח הנורא ולחטיפות.
הסיבה השלישית ליציאה למלחמה היא שבעקבות המלחמה ההפיכה משטרית, שהופכת אט אט את ישראל לפחות דמוקרטית ויותר רודנית, נעלמה כמעט לחלוטין מהשיח הציבורי, למרות שהיא מקודמת במלוא הכוח.
והסיבה הרביעית: נתניהו מאמין שהילת המצביא תסייע לו לנצח בבחירות לכנסת ה-26. אם כך יקרה נקבל שוב ממשלה מושחתת וגזענית. זו בכייה לדורות.
נתניהו פנה לעם האיראני והכריז, "הגיע הזמן שתעמדו על חירותכם." זו קריאה ראויה גם לישראלים. יש לשים קץ בבחירות דמוקרטיות לשלטון הנקלה וההרסני של נתניהו וממשלתו.
(יחיעם ויץ, "נתניהו החליט לחולל את המלחמה הזאת לא מטעם לאומי ולא מטעם צבאי, אלא מטעמים אישיים לחלוטין", "אל-ארצ'" 10.26).
https://www.haaretz.co.il/opinions/2026-03-10/ty-article-opinion/.premium/0000019c-d77a-da26-a19f-dffb88f90000
הבנתם? לדידו של ההיסטוריון פרופסור ויץ כל המלחמה היא רק בגלל נתניהו. איראן וחיזבאללה יוק.
היסטוריונים בעתיד יחקרו ויתהו כיצד מחלת הנפש "הביביפוביה" עיוורה רבים כל כך עד כדי אי יכולת להבין את המציאות. לרוע מזלה של ישראל רבים לוקים במחלת הנפש הזו.
אורי משגב: נתניהו וטראמפ, פסיכים מגלומנים מסובכים עד צוואר, לקחו אותנו למלחמה
כתב "הארץ", אורי משגב, מנתח את המלחמה נגד איראן וחיזבאללה:
אני חושב שזו מלחמה פסיכית. שישראל וארה"ב נכנסו אליה בהובלת שני פסיכים. מגלומנים, נרקיסיסטים, מנותקים. מסובכים עד צוואר בצרות פוליטיות ומשפטיות. שעומדים בראש שני הממשלים הפונדמנטליסטיים והאנטי־דמוקרטיים בתולדות מדינותיהם. ועוד יש להם החוצפה להטיף לדמוקרטיה במקומות אחרים.
זו מלחמה שאמריקה נכנסה אליה כשבראש משרד ההגנה שלה עומד פיט הגסת', המעדיף שיכנו אותו "שר המלחמה", אוונגליסט שמגיע לעבודה מדיף אלכוהול, מקועקע בצלבים צלבניים המזוהים עם הימין הקיצוני, שנחשד בהטרדות מיניות והגיע לתפקידו מכורסת פרשן בתוכנית בוקר בפוקס ניוז. ישראל נכנסה אליה כשעל משרד הביטחון מופקד עסקן ליכוד, ישראל כץ, נטול רקע ביטחוני או משקל ציבורי מעבר למחוזות הליכוד. את הפקודות ממלאים מטות כלליים טכנוקרטים וצייתנים, שהתמכרו להפעלת כוח בלתי מוגבל ונטול אופק אסטרטגי.
בשר התותחים הוא האזרחים בישראל ובמדינות המפרץ. גם העם האיראני, שאותו מעודדים טראמפ ונתניהו לצאת להחליף את שלטון האייתוללות בעודו מופצץ בפראות ומוכה בגשם שחור בעקבות הפגזת מאגרי נפט. ומיליון לבנונים שנצטוו להתפנות שוב מבתיהם, או סתם איתרע מזלם לגור בביירות. וכל זה אמור להוליד את "שינוי פני המזרח התיכון לדורות."
זו מלחמה שלא הוגדרו לה מטרות ותוכניות מסודרות, ואם הוגדרו הן מתחלפות מדי יום, בהבל פיו ושגיונותיו של הנשיא טראמפ.
יש לי שם למלחמה הזאת: שאגת הפסיכים.
(אורי משגב, "נתניהו וטראמפ, פסיכים מגלומנים מסובכים עד צוואר, לקחו אותנו למלחמה",
"אל-ארצ'", 12.3.26).
https://www.haaretz.co.il/opinions/2026-03-12/ty-article-opinion/.highlight/0000019c-dcb2-dad4-abfd-fdf65bde0000
אז שיפטו בעצמכם מיהו הפסיכי?
איימן עודה – ציוני
ח"כ הכנסת איימן עאדל עודה, האחמדי הגזען, צייץ בשמחה עם בחירתו של מוצטבא ח׳אמנאי,למנהיג העליון של איראן: "יש עכשיו מנהיג צעיר יותר באיראן, והמשטר אינו בסכנת קריסה. מאות (אם לא אלפים) של אזרחים נהרגו כאן, באיראן ובלבנון, ושלא נדבר על מה שקורה בגדה ובעזה. המצב החברתי והכלכלי במדינת סופר-ספרטה גרוע מאוד. נתניהו, סמוטריץ׳ ובן גביר עדיין בשלטון אחרי שנתיים וחצי של מלחמה מתמדת, בזמן שכולם יושבים במקלטים כבר כמעט שבועיים ברצף. מסתבר שהחיסול הפוליטי היחיד שהצליח כאן בשלושים השנים האחרונות, לדאבוננו, היה רצח רבין. אבל זו טבעה של ההיסטוריה: היא חוזרת על עצמה פעמיים: פעם כטרגדיה, ופעם כפארסה. הפרחים לנתניהו, גם על הטרגדיה וגם על הפארסה."
https://x.com/AyOdeh/status/2032004048975482880
בהודעת משרד ההסברה של איראן נאמר: "ע"פ החלטת המנהיג החדש של איראן, כל מנהיגי המשטר הציוני יהיו מטרה לטילים האיראניים בשעות ובימים הקרובים. עיקבו ארחי החדשות בקפידה".
https://rotter.net/forum/scoops1/937704.shtml
ומי מופיע בתמונות "המנהיגים הציונים"? לא אחר מאשר איימן עודה "המנהיג הציוני". איזו אירוניה. ועכשיו רק נחכה ונראה אם יפגע בו טיל איראני?
מיהי פמיניסטית?
הטובות לקרב זה פמיניזם פשיסטי. אלטרנטיבה אמיתית היא התנגדות למלחמה – הבה נלך כצאן לטבח!
בתרבות היוונית היו שני סוגים של נשים עצמאיות – חזקות – מה שאנחנו קורין היום "פמיניסטיות".
מצד אחד נשים לוחמות שנקראו "אמזונות". ביוונית "חסרות שד" כי לצורך הלחימה היו כורתות את השד כדי לירות בחץ וקשת ביתר קלות.
ומהצד השני נשים שהונהגו ע"י ליזיסטרטה (במחזה על שמה של אריסטופנס) לקיים שביתת מין עם בעליהן עד שתיפסק המלחמה בין אתונה לספרטה.
https://he.wikipedia.org/wiki/ליסיסטרטה
אז מה הדוגמה לנשים פמיניסטיות ישראליות חזקות היום?
נעה לימונה, כתבת "הארץ" פוסקת: "פמיניזם ישראלי מתמצה בחגיגת השתתפות נשים בתפקידי לוחמה, לצד עיסוק בייצוג ובשכר שווה לנשים. כך או כך, הוא מסתכם ברעיון שנשים יכולות למלא תפקידים 'גבריים' ושעליהן לקבל בהם ייצוג ושכר שווה. על פי הפרשנות הישראלית לפמיניזם: פסגת השאיפות שלנו צריכה להיות שנהיה 'כמו גברים'."
זו גישה חוטאת לליבת הפמיניזם כתפישת עולם הומניסטית. הרעיון הפמיניסטי העמוק הוא שנשים יכולות לשנות מן היסוד את המערכות ואת המוסדות שעיצבו גברים לאורך ההיסטוריה, על פי תפישות כוחניות, היררכיות ודכאניות שאיפיינו את ה"גבריות" ברוב החברות המודרניות.
פמיניזם אינו יכול לעמוד לצד או בראש גופים שמהותם היררכיה, כוחנות ודיכוי, כמו הצבא. כיצד ייתכן אפוא שחוגגים פמיניזם על ידי השתלבות נשים בגוף הפטריארכלי ביותר? מה הניצחון הגדול אם נשים יהיו לוחמניות כמו גברים?
ההתלהבות מנשים לוחמות צורמת השנה במיוחד. בעיצומה של מלחמה אחרי שנתיים של דם ושל הרס, כשבעזה הנצורה חולים מופקרים למותם; וכשילדינו סגורים במקלטים, מתרגלים לחיים של אזעקות ושל למידה מרחוק — המיינסטרים הפמיניסטי אינו מציע כל אלטרנטיבה, אלא מצטרף לאקסטזת הקרב.
מדוע הפמיניסטיות שלכבן יצא אל הנשים המדוכאות באיראן אינן מתבטאות נגד הרג עשרות נשים וילדים שם במתקפה של ישראל ושל ארה"ב? מדוע אינן מזכירות, לפחות ביום האישה, שפמיניזם הוא הומניזם, פציפיזם, מתנגד לשפיכות דמים ומקדם פתרונות של גישור ודיאלוג לסכסוכים? איזה מין פמיניזם מראה מחויבות כה אפסית לחיי אדם, לכבוד האדם באשר הוא אדם, גם אם הוא פלסטיני, לבנוני או איראני? איזה מין פמיניזם זה, שבמקום לדרוש פירוק של מבני כוח היררכיים ודכאניים חוגג השתלבות של נשים בתוכם?
אם רוצים להציע אלטרנטיבה פמיניסטית - צריך להתחיל בהתנגדות למלחמה."
(נעה לימונה, "הטובות לקרב זה פמיניזם פשיסטי. אלטרנטיבה אמיתית היא התנגדות למלחמה", "אל-ארצ'י, 9.3.26).
https://www.haaretz.co.il/opinions/2026-03-09/ty-article-opinion/.premium/0000019c-ce0a-d7ec-a59c-eecb605c0000
הבנתם? פמיניזם" לדידה של לימונה, הוא אינו מלחמה ברשע ובדיכוי נשים, אלא כניעה לו. קריאה לא להילחם נגד דיכוי הנשים בפשיזם האיסלמו-נאצי-ג'יהאדיסטי. אלא פשוט ללכת כצאן לטבח!
הבה נלך כצאן לטבח!
בין יצחק ויטנברג לאורה ויטנברג
"בעת הדיווח הבלתי נגמר על השגינו במלחמה הנוכחית, התמלאתי כעס," כותבת אורה ויטנברג. "כעסתי כי אינני מבינה אילו אתרים מדינת ישראל ממשיכה לתקוף באיראן — לאחר ההצלחה הפנומנלית של התקיפות במכה הראשונה בשבת.
את חלקנו במלחמה הזו, מלחמת "שאגת הארי" (או "העכבר ששאג", כשם הסרט מ-1959), אנחנו נותנים כבר מיומה הראשון, באיראן ובהתקפות על לבנון. עלינו לדאוג לנקות את איראן מטילים בליסטיים, ממקומות יצורם ושיגורם, וזהו. הטיפול בנושא הגרעין האיראני לא יכול להיות בידנו לבדנו. מי אנחנו? הרי לפני כשמונה חודשים נאמר לנו בלהט שאת זאת בדיוק כבר עשינו וצפויות לנו שנים של שקט וביטחון.
"הדברים מתבררים היום כשקר. כבר מיום עלותו לשלטון, שנדמה שהיה בשחר ההיסטוריה, בנימין נתניהו שוטף את מוחנו יום־יום עם סכנות פיתוח הגרעין באיראן. אך איראן גרעינית אינה בעייה ישראלית, היא בעייה כלל־עולמית ועל העולם כולו לפתור אותה בעזרת חיל האוויר והצבאות של כל מדינה ומדינה. לא על טייסינו ולוחמינו לעשות את העבודה הזו לבדם, ובעזרת ארצות הברית בלבד. בפעם האחרונה שבדקתי, מצאתי שאנחנו עדיין מדינה עצמאית, עדיין לא מדינת־חסות של ארצות הברית, ואנחנו צבא הגנה לישראל ולא צבא הגנת ארצות הברית.
אני ממש מסרבת לכך שמישהו מילדי ו/או נכד/ותי ייקח חלק במלחמה הזו. הגיע הזמן לומר די."
(אורה ויטנברג, "בקשו סליחה מהטייסים והקפלניסטים:, "אל-ארצ'" 3.3.36)
https://www.haaretz.co.il/opinions/letters/2026-03-03/ty-article-opinion/.premium/0000019c-b361-d4cf-a1de-fbe1943e0000
הבנתם? לדידה של אורה ויטנברג = יש להפסיק את המלחמה וללכת כצאן לטבח!
בין ויטנברג לוויטנברג. יצחק ויטנברג היה ראש המחתרת בוילנה בזמן השואה. הוא הסגיר עצמו לידי הגרמנים כדי להציל את חבריו. חבר המחתרת אבא קובנר אמר: "בל נלך כצאן לטבח. עשרות שנים אחר כך כותבת אורה ויטנברג הבה נלך כצאן לטבח! ילדיי ונכדיי אל תילחמו באיראן השואפת להשמידכם. לכו כצאן לטבח!
איתמר גרינברג – קר לו בטוסיק
אולצתי להתפשט במשטרה אחרי שאיימו שקצין יעשה זאת בכוח. כל זה בגלל הפגנה. הבה נלך כצאן לטבח!
איתמר גרינברג, אקטיביסט פרו-איסלמי, סרבן גיוס התומך באיראן, ובחיזבאללה, שהמפגין בעדם, מלין מרה: "יצאתי למחות נגד המתקפה הישראלית-אמריקאית על איראן ושעתיים לאחר מכן מצאתי את עצמי מושפל ועובר חיפוש בעירום מלא בתחנת המשטרה. כשהגענו לכיכר הבימה חיכו לנו עשרות שוטרים, חטפו לנו את השלטים, היכו אותנו, בעטו בי, הפילו אותי על הרצפה ועצרו אותי באגרסיביות. כשהגעתי לתחנת המשטרה, הכניסו אותי לחדר עם שני חלונות גדולים ושקופים והורו לי להוריד את כל הבגדים. עמדתי שם שבע דקות בתחתונים בלבד, לידי שני שוטרים ומעבר לחלון שוטרת נוספת. לאחר מכן, הם הורו לי להוריד את התחתונים וכשאמרתי להם שזה לא חוקי הם איימו עליי שאם לא אוריד אותם קצין יעשה זאת בכוח. הורדתי את התחתונים והוכרחתי להסתובב ולהתכופף ורק אחר כך התירו לי להתלבש בחזרה.
אני סטודנט בפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב ונציג במועצת הסטודנטים שלה. אני גאה לומר שהנהלת הפקולטה נעמדה לצידי מהרגע הראשון וגינתה את התנהלות המשטרה בהודעה פומבית שפרסמה, בנוסף לדאגה אישית לשלומי. לצערי, דווקא מכיוון הסטודנטים באגודה התפרסמה הודעת גינוי להודעת הפקולטה, בהמשך לניסיונות להדחתי מהמועצה בשל פעילותי הפוליטית. כאקטיביסט וכסטודנט למשפטים, אני מודאג מכך שעתיד המשפט הישראלי נמצא בידיים של אנשים שתומכים בחיפושים לא חוקיים בעירום ברגע שבו זה נוח להם פוליטית.
אבל אני לא הסיפור כאן, אלא מעל לאלף האזרחים האיראנים שנהרגו במתקפה.
(איתמר גרינברג, "אולצתי להתפשט במשטרה אחרי שאיימו שקצין יעשה זאת בכוח. כל זה בגלל הפגנה", "אל-ארצ'י, 6.3.26).
https://www.haaretz.co.il/opinions/2026-03-06/ty-article-opinion/.premium/0000019c-c274-db5a-a99f-d3751b390000
בדיחה ישנה מספרת כי את התחתונים המציא איש בשם "קרלו בטוסיק". אז לאקטיביסט הפרו-איסלמי התומך באיראן היה לרגע קר בטוסיק. תארו לכם שהיה מפגין באיראן נגד מלחמה בישראל מה היה קורה לו שם?
זה כמובן מזכיר את "הוגה הדעות" הצרפתי פול מישל פוקו שתמך במשטר האייתולות של איראן למרות שהיה הראשון שהיה מוציא אותו להורג. מחלת הטנטוס – הבה נלך כצאן לטבח!
והשאלה המעניינת. למה שוקן, נבזלין, ובומשטיין-בן מפרסמים בעיתונם מאמר אישי של תומך איראן?
מה פגום באמ"ן?
ראש אמ''ן לשעבר עמוס ידלין: ''אין לי ספק שהאירנים היו רוצים לפגוע רק במטרות צבאיות.''
https://rotter.net/forum/scoops1/937105.shtml
מישהו יכול להסביר מה השתבש באמ"ן שהביאנו לנזק כזה גדול?
"אסטרטגים גאונים"
התמזל מזלו של עם ישראל ומזלה של החברה הישראלית, שהיא התברכה במספר "אסטרטגים גאונים" המבקרים את טראמפ ונתניהו על כך שאין להם אסטרטגיה, ומיד שוטחים בפני הציבור את האסטרטגיה שלהם:
אולמרט, הפתרון לעצירת המלחמה באירן: לנתק בין ראש הממשלה בנימין נתניהו לנשיא ארה''ב דונלד טראמפ
בארגון היהודי-אמריקאי הפרו-איסלמי, ג'יי סטריט, פועלים לעצור את המלחמה באיראן ע"י הפעלת לחצים על הממשל האמריקני לעצור את המלחמה מול איראן. הם מזועזעים משיתוף הפעולה ההדוק בין ישראל לארה"ב והם זועמים על ההפצצות האמריקניות באיראן. מיד בהתחלת המלחמה פרסם הארגון הצהרה נגד הנשיא טראמפ.
בוועידת ג'יי סטריט שמתקיימת בימים אלה בוושינגטון התארח הסנאטור הדמוקרטי כריס ואן הולן שטען כי חיילים אמריקנים נהרגים לשווא במלחמה. ובאופן לא מפתיע, אורח הכבוד בכנס הזה היה ראש הממשלה לשעבר, אהוד אולמרט, שדווקא בירך על התקיפה באיראן אבל ייחל ליום שבו החברות בין הנשיא טראמפ לראש הממשלה נתניהו תתפרק כשלב מקדים בדרך למדינה הפלשתינית.
אולמרט הסביר לעמיתיו בג'יי סטריט שיש להחניף כמה שיותר לנשיא טראמפ כדי שהוא ייעתר למען המדינה הפלשתינית.
אם כן, בשמאל היהודי בארה"ב מבקשים לעצור את המלחמה ההיסטורית מול משטר העריצות של אירן ועל הדרך לפרק את השותפות האמיצה בין נתניהו לטראמפ שמעצבת מחדש את המזרח התיכון.
https://t.me/c14news/67552
https://rotter.net/forum/scoops1/937158.shtml
הבנתם? העבריין אהוד אולמרט, "האסטרטג הגאון" מציע לנתק את הקשר בין נתניהו לטראמפ ואז תיפסק המלחמה נגד איראן ונגד חיזבאללה ותוקם מדינה חמאסית בעזה וביו"ש.
מזלו של עם ישראל שיש לו גאון אסטרטגי כעבריין אהוד אולמרט.
יו"ר "הדמוקרטים", יאיר גולדנר-גולן: "המפתח להכרעה בטהרן הוא החלפת הממשלה בירושלים."
יו"ר "הדמוקרטים", יאיר גולדנר-גולן טוען בדוח מצב: "המפתח להכרעה בטהרן הוא החלפת הממשלה בירושלים. אין לממשלה הזאת," אומר גולדנר-גולן, "שום יכולת להוביל מהלך מדיני. הבטיחו לנו הכרעה של חמאס. ממשלת ישראל אינה מסוגלת לייצר שטר חליפי בעזה. ולמעשה מחזקת את החמאס. אותו דבר קורה מול האיראנים אננו חייבים רגל מדינית שיתוף פעולה עם המפרציות אנחנו לא יודעים איך לעשות את זה."
https://x.com/yaronavraham/status/2032455294677107031
הבנתם? רק ממשלה בראשות "גאון אסטרטגי" כיאיר גולדנר-גולן תכריע את טהרן, ואת החמאס. הוא יגייס את המיפרציות להילחם באיראן. והוא ישלח את צה"ל לחסל את החמאס בעזה ולהמליך עליה את אבא של מאזן על עזה עד שיושלך עם אנשיו מגגות עזה.
כן זה אותו גנרל יאיר גולדנר-גולן שראה בחמאס נכס אסטרטגי המועיל לישראל:
https://x.com/MoranT555/status/2029210183612907640/video/1
אין ספק האסטרטג הגאון יאיר גולדנר-גולן בעזרת האסטרטגיה הגאונית שלו ובעיקר באישיותו הוא שיכריע את איראן וחמאס.
יעל סטופינסקי-תמיר –איפה שיש הסדר יש יציבות. עדיף לזנוח את חיפוש הניצחון האינסופי ולמצוא פתרונות.
"הפילוסופית החינוכית", יעל סטופינסקי-תמיר, יולי נשיאת המכללה האקדמית בית ברל ולשעבר שרת החינוך, מציעה כפילוסופית חינוכית אסטרטגיה גאונית:
"בתום המלחמה," קובעת סטופינסקי-תמיר, "איראן מוחלשת אך לא מובסת, ממליכה את מוג'תבא חמינאי במקום אביו, שאיפת נתניהו לגרום לעם האיראני לפרוק מעליו את עול העריצות, חסרת בסיס.
"מסתמנים שינויים אסטרטגיים, שממשלה שוחרת הסדר ויציבות תוכל לנצל היטב. לרוע המזל הממשלה הנוכחית תחמיץ אותם, משום שהיא מציבה מטרות לא ישימות, כמו השמדה וניצחון מוחלט, לטובת הרעיון של מלחמת נצח.
"במקום לחפש ניצחון, מוטב לחפש פתרונות חלקיים שאפשר לקדם כאן ועכשיו ועשויים להמעיט סיכונים ולהרבות סיכויים:
"הסכם עם לבנון: ממשלת לבנון הציעה לישראל, באמצעות ממשל טראמפ, לפתוח במו"מ ישיר לסיום המלחמה בלבנון שעשוי להוביל להסכם שלום בין המדינות. מה נכון יותר מלהושיט לה יד, ולפעול יחד להרחקת חיזבאללה מגבולנו ולהחלישו? אבל הממשלה הנוכחית חותרת להשליט במדינות שכנות כאוס פוליטי, שפועל בעוכרנו לאורך זמן. לנוכח היעד המשותף לנו ולממשלת לבנון, מתבקש לפעול יחד עמה, ולא נגדה.
"יצירת ברית אזורית נגד איראן: איראן ביצעה אלפי תקיפות נגד כמה ממדינות ערב, בעיקר מדינות המפרץ, בטילים בליסטיים ובכטב"מים, בניסיון לפגוע ביציבות האזורית. ברית המותקפים עשויה ליצור תשתית לשיתוף פעולה אסטרטגי הגנתי, שאולי יתפתח בהמשך לשיתוף פעולה עמוק יותר. שיתוף פעולה כזה ישרטט מחדש את קווי המזרח התיכון באופן שלא יעמיד את ישראל מול העולם הערבי, אלא ימקם אותה בברית עם מדינות ערב שמוכנות לשתף איתה פעולה.
"הסדר בעזה: יצירת גוף בינלאומי שיוביל תהליך ארוך טווח של בניית תשתית לחילופי שלטון והקמת כוח רב־לאומי בעזה. הדרך היחידה להביא לשינוי בעזה היא על ידי רתימת כוחות פנימיים, ולא על ידי הפעלת כוח חיצוני שמתמקד בחיסולים והפצצות מהאוויר. כידוע, כל "ראש נחש" שמחוסל מוחלף על ידי מישהו אחר דומה לו או קיצוני ממנו. "בנק המטרות" מתחלף, אבל לא מצטמצם. הסיכוי היחיד לשינוי בעזה טמון בשילוב של הסדר אזורי, השקעה בתשתיות ויצירת מוקדי שלטון מקומיים. שינוי שלטוני בעזה יהיה צעד ראשון בתהליך ארוך לייצוב האזור."
(יולי תמיר, "איפה שיש הסדר יש יציבות. עדיף לזנוח את חיפוש הניצחון האינסופי ולמצוא פתרונות", "אל-ארצ'", 12.3.26).
https://www.haaretz.co.il/opinions/2026-03-12/ty-article-opinion/.premium/0000019c-e219-d428-a39d-fa7907500000
הבנתם? הפילוסופית החינוכית "הגאונה האסטרטגית" ממליצה להפסיק את המלחמה באיראן, ולהסתפק בפתרונות חלקיים. למשל שממשלת לבנון עם צבא לבנון שחציו שיעים יפרק את החיזבאללה מנשקו, המפרציות יעשו ברית עם ישראל וילחמו באיראן, וכוח רב לאומי יחסל את שלטון החמאס בעזה. גאוני לא?
מזלו של עם ישראל שיש לו גאונית אסטרטגית כפילוסופית החינוכית יעל סטופינסקי-תמיר.
נעמן כהן
[בגלל אורכו המשך הטור יבוא בגיליון הבא]
האם באמת ייתכן שטראמפ ונתניהו, שני שליטים עם נטיות רודניות, יהרגו רודן אחר – חמינאי – ויקימו על גופתו דמוקרטיה?
פרופ' חגי הוכברג-רם: "האם באמת ייתכן שטראמפ ונתניהו, שני שליטים עם נטיות רודניות, יהרגו רודן אחר – חמינאי – ויקימו על גופתו דמוקרטיה? האירוניה מתהפכת בקברה," הוא מוסיף. "נתניהו לא יכול לדבר בשם שלטון דמוקרטי. הוא וטראמפ ילמדו אותנו מה זה חופש ודמוקרטיה ויכוננו אותם באמצעות רובים וכידונים? איך אנחנו מקבלים את זה כדבר נורמלי, ששתי מדינות תוקפות מדינה שלישית ומפילות את המשטר? באיזה רישיון? באיזה היתר? אין ספק שהמשטר באיראן הוא איום ונורא, אבל לא זו הדרך לעשות את זה."
(עופר אדרת, מיטוט המשטר האיראני? מומחים מזהירים מכשלון ידוע מראש, "אל-"ארצ'", 3.3.26)
https://www.haaretz.co.il/news/politics/2026-03-03/ty-article-magazine/.premium/0000019c-add6-d7f7-a5df-bfd679b50000
המשיחיות, ההסתה, הפופוליזם: איראן מפחידה אותנו כל כך כי היא תמונת ראי של ישראל"
פרופסור חגי הוכברג-רם המתנאה בעצמו כמרצה בכיר במחלקה ללימודי המזרח התיכון באוניברסיטת בן־גוריון, החוקר כבר יותר מ־40 שנה את יחסי איראן־ישראל קובע שאיראן וישראל מסיתות זו נגד זו כדי לגבש את אזרחיהן נגד אוייב משותף ולהסיח את דעתם מבעיות פנים שמסכנות את המשטרים.
"הפוביה של ישראל מאיראן נובעת מהעובדה שאיראן דומה לנו – אולי אפילו יותר מדי," מסביר הוכברג-רם, "אנחנו משליכים על איראן במודע, את התכונות והמאפיינים השליליים שאנחנו לא רוצים או לא מסוגלים לראות בעצמנו — הפונדמנטליזם, המשיחיות, ההסתה, ההמונים שנגררים אחרי דמגוגים פופוליסטיים וכריזמטיים. במובנים מסוימים איראן היא תמונת ראי שלנו – וזו בדיוק הסיבה שהיא כל כך מפחידה אותנו.
"איראן, אינה מפתחת נשק גרעיני למטרות תקיפה. התפיסה שתוכנית הגרעין של איראן נועדה באופן מפורש להשמדת מדינת ישראל שגויה מאוד,", הוא אומר. "מדובר קודם כל באמצעי הרתעה. הם ראו שמדינות בלי נשק גרעיני חשופות לתקיפה ולהפלת המשטר, ולעומתן את צפון קוריאה, למשל — מדינה חמושה בנשק גרעיני — המערב מקפיד שלא להרגיז,"
במסמך של הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית (סבא"א) בשיתוף ארגון האנרגיה האטומית של איראן (AEOI), נאמר במפורש שהתוכנית האיראנית 'בהתאם לאמנה הבינלאומית, היא אך ורק לשימוש אזרחי — לא לייצור נשק', כלומר להפקת חשמל.
"איראן מעולם לא הכריזה שמטרתה היא להשמיד את מדינת ישראל. מה שאיראן אומרת הוא שסופה של 'הישות הציונית' או 'המשטר הציוני' הוא להיעלם מדפי ההיסטוריה — בדומה למה שקרה למשטר האפרטהייד בדרום אפריקה או למשטרים קומוניסטיים. הם לא אומרים: 'אנחנו נשמיד את ישראל' או שתוכנית הגרעין נועדה לכך. הם לא מטומטמים — לא יגידו מצד אחד שמטרות התוכנית אזרחיות ומצד שני שזו הדרך להשמדת ישראל. הם מבינים את הסתירה. זו מעולם לא היתה מטרה מוצהרת של הרפובליקה האסלאמית של איראן.
"הרטוריקה האיראנית מביעה רצון 'לחסל' את ישראל במובן הרעיוני, לא במתקפה צבאית ממשית. זה ניואנס מהותי, ואני מתעקש עליו באופן חד־משמעי כמי שחוקר את העניין הזה
"האיראנים רואים בישראל מדינה קולוניאליסטית, אלימה ותוקפנית. התדמית הזו מושרשת עמוק, לא רק בזיכרון ההיסטורי הישיר, אלא גם במיתוסים שהצטברו במשך השנים, בין שיש להם קשר ישיר לישראל או לא. ולכן חייבים להבין שאין סיכוי שמשטר שיקום באיראן 'על כידוני צה"ל' יוכר כלגיטימי בעיני החברה האיראנית. זה פשוט לא יקרה."
(ארי ליבסקר, "כלכליסט", 26.6.25).
https://www.calcalist.co.il/magazine/article/exjgypm49
הבנתם? לפי "החוקר" הוכברג-רם, ישראל רוצה להשמיד את איראן כדי לפתור את בעיותיה הפנימיות הפרטיות של נתניהו, ומאיימת עליה בהשמדה ע"י פצצת אטום. בניגוד לכך איראן רק מפתחת אטום ליצור חשמל, ורוצה רק לחסל את "המשטר הציוני" (ולא למשל את המשטר הצרפתי)... הקריאה "מוות לישראל" ו"מוות לאמריקה" אינה אומרת דבר. לכן אין כל טעם במלחמה מול איראן, והיא רק בגלל האינטרס ל נתניהו.
כמה אווילות יש בקביעה שהשמדת "המשטר הציוני" אין משמעותה השמדת ישראל. האם רק בגלל איש השימוש המינוח השמדת המשטר היהודי?
כמה אווילות (או פוליטיקה פנימית) יש בקביעה "המדעית" כביכול שישראל בגלל אינטרסים פנימיים לא מוכנה עוד היום לכרות הסכם שלום עם איראן, ושממשלה חדשה באיראן שלא של האייתולות הייתה מוכנה לכרות שלום עם ישראל כמו שהיה בעבר.
הוכברג-רם דומה בכל לאלו שסינגרו אל היטלר וגרמניה הנאצית. כמו היהודייה האמריקאית גרטרוד שטיין שהציעה אף להעניק להיטלר את פרס נובל לשלום.
לכל מחשבה אחרת הלוקחת ברצינות את איראן ואיומיה קורא הוכברג-רם "משיחית והסתה". אז תגידו. מי המשיחי והמסית כאן?
עצוב לראות כיצד מחלת הנפש "הביביפוביה" מעוותת את המחקר המדעי.
[אהוד: חברי המנוח המאייר והסופר אורי שולביץ נהג לומר שהאוניברסיטה מפתחת כל תכונה גם את הטיפשות. אבל לעיתים רחוקות נתקלתי בדברים כה מטומטמים].
אסף שמואלביץ' שהתחזה לקצין מילואים ב־7 באוקטובר הודה וזוכה מחמת "אי־שפיות"
בית המשפט המחוזי בבאר שבע קבע כי אסף שמואלביץ', שהתחזה לקצין מודיעין במילואים ואסף מידע ב־7 באוקטובר, לא היה אחראי למעשיו כי היה חולה בנפשו ושרוי במצב פסיכוטי. נוכח מספר חוות דעת פסיכיאטריות בעניינו קבע ביהמ"ש כי מצבו הנפשי שלל ממנו את היכולת להבין את הפסול במעשיו ולכן הוא אינו בר עונשין. בהתאם לחוק הוא פטר אותו מאחריות פלילית למעשיו וזיכה אותו מחמת "אי־שפיות הדעת". ולא מתוך כוונה לפגוע בביטחון המדינה.
ההחלטה התקבלה לאחר ששמואלביץ' הודה בכל המעשים שיוחסו לו בכתב האישום, ובית המשפט קיבל את הודאתו. על פי החוק, משנקבע כי נאשם לא היה אחראי למעשיו בעת ביצוע העבירות, ביהמ"ש יוציא צו לאשפוז פסיכיאטרי. הפרקליטות ביקשה מבית המשפט לקבוע את תקופת האשפוז המרבית האפשרית – 15 שנה.
(חן מענית, אסף שמואלביץ' שהתחזה לקצין מילואים ב־7 באוקטובר הודה וזוכה מחמת "אי־שפיות", "אל-ארצ", 11.3.26)
https://www.haaretz.co.il/news/law/2026-03-11/ty-article/.premium/0000019c-de44-dc10-abdc-de44e7a60000
פסק הדין מעלה שתי שאלות:
אם הוא לא שפוי, איך התקבלה בכלל הודאתו באשמה?
למי הוא מסר את חומרי הריגול אותם אסף?
בעוד השאלה הראשונה היא שאלה פילוסופית-משפטית, השאלה השנייה תעסיק עוד הרבה את הציבור הישראלי. מי שלח אותו ולמען מי הוא ריגל? או למי הוא מסר את המידע שאסף? על מערכת המשפט לתת בנושא גילוי נאות. ללא גילוי נאות תחלנה להתפשט תורות קונספירציה של בגידה.
מה מציג מוזיאון הסובלנות?
מוזיאון הסובלנות בירושלים מציג נרטיב אחד – נטול סובלנות.
כמיליארד שקלים הושקעו בהקמתו והוא מהמוסדות הבודדים שפתוחים במלחמה, אך מוזיאון הסובלנות בורח מכל מחלוקת או ביקורת.
סוֹבְלָנוּת פירושה הכרה בקיומן ובזכות קיומן של דעות אחרות ושל מוסכמות תרבותיות אחרות.? זו "היכולת לסבול את האחר, את דעותיו, את אמונותיו ואת מנהגיו, הסגולה לקבל את השונה."
ההסברים האלה אינם באים לידי ביטוי, בבניין הענק של מוזיאון הסובלנות בשכונת נחלת שבעה שבמרכז ירושלים. אין שם ויכוח אידיאולוגי חופשי — או ויכוח כלשהו. אין שם גם עמדות ביקורתיות, להיפך: הקונצנזוס הוא המלך. מה שיותר רחב יותר טוב. כולנו יחד פה בפנים והשונה יחכה בחוץ.
המוזיאון, בבעלותו של מרכז שמעון ויזנטל שבסיסו בלוס אנג'לס ומטרתו לשמש "מרכז זכויות אדם יהודי." הוא מבנה ענק שכמיליארד שקל שהושקעו בהקמתו.
הדבר הבולט ביותר בסיור שנמשך כשעתיים הוא החללים הענקיים, המוארים, המרווחים והריקים כמעט לחלוטין. נושא הסובלנות נפקד מן המוזיאון שנושא את שמו ונעדר מן התערוכות ומן ההדרכה. ראינו שם כל מיני דברים, חלקם אפילו מעניינים מאוד, אבל לא היה שום קשר או קישור בינם לבין שמו של המוזיאון.
(משה גלעד, "מוזיאון הסובלנות בירושלים מציג נרטיב אחד – נטול סובלנות", "אל-ארצ'", 12.3.26)
https://www.haaretz.co.il/gallery/art/2026-03-12/ty-article-magazine/.premium/0000019c-dcfa-d608-afdc-fdfe5a6d0000
אכן פספוס גדול. ובזבוז כסף שאין לו שיעור. כתב "הארץ" משה גלעד, רוצה שבמוזיאון יוצג ההרס בעזה, ויחס סובלני לתושבי עזה תומכי החמאס, או לערביי ירושלים, אבל אין לזה ייצוג במוזיאון. מה שמוצג יכול היה להיות מוצג לדבריו גם במוזיאון רבין.
לכן חבל מאד שלא שעו להצעתי להפוך את המוזיאון למוזיאון להנצחת "שואת יהודי ערב".
מקום במוזיאון הסובלנות
בתגובה על "אושרה התוכנית המחודשת להקמת מוזיאון הסובלנות" מאת ניר חסון ("הארץ", 9.6)
הואיל ושום מוסד בארץ אינו מנציח את שואת יהודי ערב, ומכיוון שכיום יכול כל יהודי לבקר בטרבלינקה, פונאר, באבי יאר, אבל לא בגיא ההריגה של אל-מדינה –מפני שהיא מחויבת על פי החוק להיות ריקה מיהודים; ומכיוון שיש הרואים בשואת יהודי ערב מופת שיש לחדש אותו (טרם שמענו איש רוח ערבי מוסלמי המגנה את מצע החמאס, התובע את חיסול ישראל) - אנו בעמותה להנצחת שואת יהודי ערב סבורים, שמוזיאון הסובלנות המתוכנן לקום בירושלים מוכרח להנציח את שואת יהודי ערב.
נעמן כהן
העמותה להנצחת שואת יהודי ערב (ע"ר)
תל אביב
("הארץ", 13 ביוני 2011)
https://www.haaretz.co.il/opinions/letters/2011-06-13/ty-article/0000017f-db20-db22-a17f-ffb1ba1c0000
ייתכן שאם היה קם המוזיאון כמוזיאון להנצחת שואת יהודי ערב, היתה מודעות לסכנה, והיה נמנע טבח ה- 7 באוקטובר.
וְלֹא-יָדַע אִישׁ אֶת-קְבֻרָתוֹ, עַד הַיּוֹם הַזֶּה.
א וַיַּעַל מֹשֶׁה מֵעַרְבֹת מוֹאָב, אֶל-הַר נְבוֹ, רֹאשׁ הַפִּסְגָּה, אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי יְרֵחוֹ; וַיַּרְאֵהוּ יְהוָה אֶת-כָּל-הָאָרֶץ אֶת-הַגִּלְעָד, עַד-דָּן. ב וְאֵת, כָּל-נַפְתָּלִי, וְאֶת-אֶרֶץ אֶפְרַיִם, וּמְנַשֶּׁה; וְאֵת כָּל-אֶרֶץ יְהוּדָה, עַד הַיָּם הָאַחֲרוֹן. ג וְאֶת-הַנֶּגֶב, וְאֶת-הַכִּכָּר בִּקְעַת יְרֵחוֹ עִיר הַתְּמָרִים--עַד-צֹעַר. ד וַיֹּאמֶר יְהוָה אֵלָיו, זֹאת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לֵאמֹר, לְזַרְעֲךָ, אֶתְּנֶנָּה; הֶרְאִיתִיךָ בְעֵינֶיךָ, וְשָׁמָּה לֹא תַעֲבֹר. ה וַיָּמָת שָׁם מֹשֶׁה עֶבֶד-יְהוָה, בְּאֶרֶץ מוֹאָב--עַל-פִּי יְהוָה. ו וַיִּקְבֹּר אֹתוֹ בַגַּי בְּאֶרֶץ מוֹאָב, מוּל בֵּית פְּעוֹר; וְלֹא-יָדַע אִישׁ אֶת-קְבֻרָתוֹ, עַד הַיּוֹם הַזֶּה. ז וּמֹשֶׁה, בֶּן-מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה--בְּמֹתוֹ; לֹא-כָהֲתָה עֵינוֹ, וְלֹא-נָס לֵחֹה. ח וַיִּבְכּוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת-מֹשֶׁה בְּעַרְבֹת מוֹאָב, שְׁלֹשִׁים יוֹם; וַיִּתְּמוּ, יְמֵי בְכִי אֵבֶל מֹשֶׁה. ט וִיהוֹשֻׁעַ בִּן-נוּן, מָלֵא רוּחַ חָכְמָה--כִּי-סָמַךְ מֹשֶׁה אֶת-יָדָיו, עָלָיו; וַיִּשְׁמְעוּ אֵלָיו בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל וַיַּעֲשׂוּ, כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת-מֹשֶׁה. י וְלֹא-קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל, כְּמֹשֶׁה, אֲשֶׁר יְדָעוֹ יְהוָה, פָּנִים אֶל-פָּנִים. יא לְכָל-הָאֹתֹת וְהַמּוֹפְתִים, אֲשֶׁר שְׁלָחוֹ יְהוָה, לַעֲשׂוֹת, בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם--לְפַרְעֹה וּלְכָל-עֲבָדָיו, וּלְכָל-אַרְצוֹ. יב וּלְכֹל הַיָּד הַחֲזָקָה, וּלְכֹל הַמּוֹרָא הַגָּדוֹל, אֲשֶׁר עָשָׂה מֹשֶׁה, לְעֵינֵי כָּל-יִשְׂרָאֵל. (דברים פרק ל"ד)
מן הארכיון
גיליון 361 17.7.08
נעמן כהן
נקרופיליה
(נקרופיליה ביוונית nekros – מת, phils – אוהב)
החברה הישראלית חולה. עולם הערכים של החברה הישראלית השתבש לחלוטין. אהבת הגופות של החברה הישראלית והפולחן סביבן יביאו בהכרח ליצירת גופות נוספות.
ניתן בהחלט היה להבין את שאיפתה של קרנית גולדווסר לשקם את חייה, למצוא אהבה, ולהקים משפחה. אבל ניתן היה לממש את שאיפתה גם ללא המאבק למען החזרת הגופות.
מאחר שידוע היה בוודאות, גם לה, שבעלה אינו יותר בין החיים, ניתן היה להתיר את עגינותה ולאפשר לה חיים חדשים על-ידי החלטה הלכתית. פרנסתה ממילא מובטחת לכל חייה על-ידי המדינה, ובדין.
עצם השימוש במושג החזרת "הבנים" במקום החזרת "הגופות" מקומם.
בתיה ארד ז"ל, האצילה וההומניסטית, אמרה שמעניין אותה בנה החי ולא גופתו.
אסור להחליף את עולם הערכים ההומניסטי. החיים הם המטרה ולא המתים. המלחמה היא למען החיים ולא למען המתים. למען החיים אין ברירה לעתים אלא להקריב חיים. למען המתים אסור.
עם כל ההשתתפות הכנה בצערה של קרנית גולדווסר, מאבקה היה מקומם ומסוכן. קרנית, שידעה בוודאות שבעלה אינו בין החיים, אמרה: "אני רוצה להשיב לעצמי את החיים." למען החיים וודאי שראוי היה להקריב קורבנות קשים, אבל הקרבה למען גופות מסוכנת. הנקרופיליה האגואיסטית של קרנית תוביל למרבה הצער למתים רבים.
https://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/hbe00361.php
ושוב התחדש הוויכוח המוסרי על חשיבות חיי אדם עם שליחת יחידה צבאית ללבנון לבדיקת שרידי גופתו של רון ארד ז"ל ית"ד.
תמי ארד, אלמנתו הגיבה באצילות (כמו אימו בתיה בשעתו) והתנגדה לשליחת צה"ל וסיכון חיי חיילים בניסיון למצוא את הגופה.
תשובתו של גד אייזנקוט בחיוב לשאלה האם היה שווה לסכן את חיי בנו גל, במבצע לחילוץ גופת חלל חטוף, אינה מוסרית.
בעד חייל חטוף חי ראוי לסכן חיילים כדי לשחררו ולשחרר מהכלא מחבלים. אבל לא בעבור גופות.
העובדה שאיש לא ידע את מקום קבורתו של משה רבינו לא העיבה על כבודו וזכרו. ההיפך הוא. כך גם זכרו של חלל שמקום קבורתו לא נודע. במקרה זה את החיים יש לקדש. אין להרקיב חיים תמורת מת.
מי הזוי ומופרע?
יוסף גיסינוביץ-אחימאיר: אהוד, מתנהל אצלך דיון הזוי המשווה בין הפאשיזם והנאציזם לבין הבולשביזם והסטליניזם. לוויכוח מופרע זה גררו שני ה"מתדיינים" את אבי-מורי ד"ר אב"א אחימאיר ז"ל. ובכן, יש להסביר פעם אחת ולתמיד מהו ה"פאשיזם" שלו. אין זה כלל וכלל אימוץ התורה הפאשיסטית כפי שהתגלמה במוסוליני. זוהי שאילה של מושג שרווח כבר בשנות העשרים ואחימאיר נקט בו אז לצורך אחד בלבד – חינוך הנוער למאבק ולהקרבה למען חרות ועצמאות העם היהודי במולדתו. כשהפאשיזם התגלגל בשנות השלושים וחבר לנאציזם – אחימאיר התנער כליל ממושג זה. להזכיר: הוא היה הראשון שלחם בנאציזם בארצנו, כשהוא ותלמידיו הורידו במאי 1933 את דגלי צלב הקרס מעל הקונסוליות הגרמנו-נאציות בירושלים ובתל אביב. הדיון מי היה נבל יותר - היטלר או סטלין, תוך מתן הנחות לשני – הוא פשוט מטורף. שני הדיקטטורים רצחו עשרות מיליונים ובהם מיליוני יהודים. אבי, כשם שלחם בנאציזם, לחם (בעטו) באותה חריפות בקומוניזם. ("חדשות בן עזר", 2141).
מי שגרר את הסכינאי-סיקרקי, בעל "טורו של פשיסטן" אבא שאול גיסינוביץ-אחימאיר לדיון "המופרע" בהשוואה בין היטלר וסטלין, לא היו המגיבים "ההזויים" כדבריו של בנו, אלא נכדתו, הרב – גברת עדה זבידוב.
הנה קראו על הסכינאי-סיקרקי, בעל "טורו של פשיסטן" אבא שאול גיסינוביץ-אחימאיר ויחסו לפשיזם, בו דגל כאדם מבוגר בן 31 ומעולם לא היכה על חטא עד 1955 (בתגובה להאשמת בן גוריון), וזאת למרות כל מה שידע עליו שנים רבות קודם.
https://mymilim.info/?p=17613
אימרתו של יוסף גיסינוביץ-אחימאיר שמי שטוען על סטלין שהציל כל יהודי מהשואה, ובזכות תמיכתו קמה מדינת ישראל "הוא פשוט מטורף ומופרע," מעידה רק עליו עצמו.
מי הדוצ'ה?
אורי הייטנר: איני חושד חלילה בנתניהו שאין הוא רוצה למוטט את טרור היהודים (איני משתמש במילה "טרור יהודי" כי אין שום דבר יהודי בטרור), אלא שאשכיו אחוזים בידיו של הדוצ'ה של המחבלים, ראש הכנופייה בן גביר, האיש החזק בממשלה. וכך הממשלה אינה פועלת למיגור התופעה הנוראה הזאת, ולכן היא שותפה לפשע. ("חדשות בן עזר", 2141)
כשם שמגוחכת קריאתו של אבא שאול גיסינוביץ-אחימאיר לז'בוטינסקי "אתה הדוצ'ה שלנו!" כך מגוחכת הגדרתו של אורי הייטנר לאיתמר חאנן-בן-גביר: אתה "הדוצ'ה" של המחבלים.
Jeszcze Polska nie zgin??a
פולניה עוד לא אבדה.
אהוד בן עזר: "שולמית אלוני נולדה בתל-אביב ב-1929". ("חדשות בן עזר", 2141).
שולמית הכהן-אדלר-אלוני נולדה ב-1927 בפולניה, ולא בתל אביב. (היא שיקרה לגבי מקום הולדתה והסתירה את שם המקום בפולניה שם נולדה כדי להיחשב צברית, ושיקרה גם לגבי גילה).
בשנתיים האחרונות לחייה סבלה ממחלת אלצהיימר, ולפי עדות בנה שבה לדבר אידיש.
https://he.wikipedia.org/wiki/שולמית_אלוני#cite_note-תאריך-1
מוצאם של שני הוריה היה ממשפחות רבניות: אבי אביה, יהושע אדלר, היה רב והתפרנס כשען, ואבי אימה, משה פּאלוּשק, היה רב ומלמד ציוני בוולוצלאוֶוק.
על תפיסת עולמה כחברת מפא"י ומר"צ, אמרה שולמית הכהן-אדלר-אלוני: "מעולם לא הגדרתי את עצמי כסוציאליסטית, משום שכל הסוציאליסטים בארץ ראו במאבק על זכויות האדם ליברליזם בורגני. לכן, כאשר נאלצתי להגדיר את השקפת עולמי, השתמשתי בביטויים כמו ליברליזם רדיקלי, סוציאל-דמוקרטיה רדיקלית וכדומה."
בסוף ימיה הפכה כאקטיביסטית פרו-איסלמית לאנטי ציונית-אנטישמית. ב-2003 הצטרפה שולמית הכהן-אדלר-אלוני לעתירת עמותת "אני ישראלי", בדרישה לשנות את רישום לאומם של העותרים מ"יהודי" ל"ישראלי", מאחר שהם רואים את עצמם כבני הלאום הישראלי המכיל את היהודים והערבים המתגוררים במדינת ישראל, ושאיננו מכיל את יהודי תבל. בית המשפט העליון דחה את העתירה בפסק דין עוזי אורנן נגד משרד הפנים. ב-2007 כתבה אלוני ברוח התעמולה הערבית: "היהודים הם עם, אך לא לאום, הם עדה דתית או שבט מכובד ככל שיהיה."
פגיעה בזיכרון?
לשאלתי מה המקור לכך ש"א.ב. יהושע נולד בירושלים ב-1936, דור חמישי למשפחת אביו, ממוצא ספרדי, אך גם מצאצאיהם של רבי יצחק פראג, יליד צ'כיה, שעלה לארץ-ישראל בשנת 1838 ו"הסתפרד", אף החליף שם-משפחתו מפראג לאופלטקא והיה רגיל לחתום "צעיר וזעיר יצחק אופלטקא ס"ט"." ענה לי אהוד: "מציע לך לעיין בשלושת כרכיו המעניינים של הספר "ילדות בירושלים הישנה" שכתב יעקב יהושע, אביו של א"ב יהושע, וכן לחפש בגוגל מאמרים שכתבתי על ספרים אלה. אתה סתם פוגע בזיכרו של בולי." (בן עזר 2139)
אז מצאתי. אמנם במקום אחר. ויקיפדיה (לפני כן חיפשתי רק בשם יהושע. איך לא חשבתי קודם לחפש בשם הרב?), ואכן כתוב "הרב אופלטקה הוא סב-אימו של יעקב יהושע, אביו של הסופר א.ב. יהושע.
https://he.wikipedia.org/wiki/יצחק_פראג_אופלטקה
אז אם הרב פראג אופטלקא היה סב אימו של אביו, שם משפחתו של אברהם גבריאל נשאר יהושע. הדבר היחיד שאני לא מבין למה לדברי אהוד בן עזר זה פוגע בזיכרון שלו?
[אהוד: הפוך על הפוך].
מה רוצה רון אובז'נסקי-חולדאי? (1)
רון אובזנסקי-חולדאי: ''מה אנחנו רוצים להשיג? מה אנחנו חושבים, שעם יותר כוח נשיג מה שלא השגנו בכוח? מהן המטרות? לא ברור לי ולא ברור לכל תושבי ישראל.''
ראש עיריית תל אביב-יפו רון אובזנסקי-חולדאי, אינו מבין מהי האסטרטגיה הנוכחית של מדינת ישראל. בשיחה עם גדעון אוקו ועמיחי אתאלי ב-103fm התריע כי הסתמכות בלעדית על כוח לא תיטיב עם המדינה לאורך זמן. "מדינת ישראל עוברת מקיצוניות לקיצוניות," אומר אובז'נסקי-חולדאי, "שוכחים את הבסיס ולא מתכננים לטווח ארוך. לאן אנחנו הולכים? מה אנחנו מנסים להשיג? אנחנו חושבים שנשיג ביותר כוח את מה שלא השגנו בכוח? אני רוצה לדעת מהן המטרות, וממה שאני רואה היום לא ברור לי, ולא ברור לכל תושבי ישראל. הובטח להם שהגענו להישג האולטימטיבי."
חולדאי נזכר בימיו כטייס צעיר ב-1967. "כשהסתיימה מלחמת ששת הימים אמרו לי שאנחנו הכי חזקים במזרח התיכון, ואם נרצה נגיע למוסקבה," הוא הזכיר כי מיד לאחר מכן פרצה מלחמת ההתשה, ולאחריה מלחמת יום הכיפורים.
"המצרים אמרו לנו: 'בואו לדבר', וגולדה סירבה. סאדאת הגיע למסקנה שבלי מלחמה הוא לא יגיע לתוצאה, והוא יצא למלחמה. אנחנו הופתענו, וכתוצאה מזה הוא השיג את כל מטרותיו עד לסנטימטר האחרון – ניצחנו בקרב והפסדנו במלחמה.
"אתם מדברים איתי על טילאות, ואני מדבר על העתיד. אני רוצה להבין מה יהיה מעמדה של מדינת ישראל בעוד שנה. אני לא יכול לסמוך שהתמיכה של ארצות הברית בשנה הקרובה לא תשתנה.
"מדינת ישראל הביאה אותי לצרה צרורה. אני זוכר טוב טוב את 7 באוקטובר, וזה כבר לא קיים. אנחנו הפקנו לקחים?" תוהה חולדאי. "אני צריך לדעת לאן לוקחת אותי ממשלתי. חוסר התכנון קדימה הביא אותי גם מבחינת השירות לאזרח. אין לי תוכנית לשום דבר, ואני צריך להסתדר עם מה שיש."
https://www.maariv.co.il/news/israel/article-129439
https://rotter.net/forum/scoops1/937645.shtml
זיגיסמונד שלמה פרויד שאל את השאלה: Was will das Weib? מה רוצה האישה? בשבילו זו היתה חידה ללא פתרון. ואנחנו שואלים מה רוצה רון אובז'נסקי-חולדאי?
אם לדבריו "הסתמכות על כוח לא תיטיב עם המדינה", על מה נסתמך?
מה רוצה רון אובז'נסקי-חולדאי? (2)
מן הארכיון
גיליון 1008 5 בינואר 2015
נעמן כהן
אחריות הדמים של רון אובז'נסקי-חולדאי
תוכנית תמ"א 38 נועדה לשתי מטרות – שיפוץ דירות ישנות על מנת לחזק אותן בפני רעידות אדמה, והוספת ממ"דים בדירות חסרות מקלט. כדי להשיג את שתי המטרות יש ליצור היתכנות כלכלית על-ידי מתן היתר לבניית שתי קומות נוספות לבניין – והנה רון אובז'נסקי-חולדאי מנהל מאבק לחיסול התוכנית.
מהנדס העיר תל אביב, עודד גבולי, טען בוועדת ערער נגד איסור העירייה על ביצוע שיפוץ על-פי התוכנית, כי "מדינת ישראל צריכה לאייד את תוכנית תמ"א!"
האינטרס הכלכלי הסמוי של אובז'נסקי-חולדאי למניעת התוכנית לא ברור, אבל ייאמר ברורות – כל אדם בתל אביב שיאבד את חייו כתוצאה מרעידת אדמה או מנפילת טילים – דמו על אובז'נסקי-חולדאי!
https://benyehuda.org/lexicon/hbe/hbe01008.php
והנה אחת עשרה שנים מאוחר יותר באמת בגלל מדיניותו של רון אובז'נסקי-חולדאי רבים מתושבי תל אביב נותרו בלי ממ"ד.
תושבי תל אביב שוב נותרו חסרי הגנה מול המדיניות של חולדאי
המדיניות הקמצנית והסחבת הכרונית במתן זכויות בנייה של עיריית ת"א הופכות מיזמי תמ״א ללא כלכליים ולא מאפשרות לעשרות אלפי תושבים המתגוררים בבניינים ישנים להתמגן בממ״דים.
התסכול של תושבי מרכז תל אביב נמשך: הטילים מגיעים, היזמים עוזבים והמיגון מתרחק. בסבב הנוכחי מול איראן שוב חזרה התמונה: תושבים המתגוררים בתל אביב ובערים נוספות בגוש דן בדירות ללא ממ"ד, מפנים את עצמם באופן עצמאי עם פתיחת המערכה. האלטרנטיבה האחרת היא לרוץ למקלט הבניין או למקלט הציבורי הקרוב, אם יש כאלה. היעדר המיגון כבר אינו שאלה נדל"נית על תוספת של שטח לדירה, אלא ההבדל בין היכולת או אי־היכולת לקיים שגרת חיים סבירה.
בנסיבות כאלה הזרקור מופנה לזירת ההתחדשות העירונית – האלטרנטיבה היחידה כמעט לקבל דירה עם ממ"ד. מתחילת המלחמה, תל אביב, ובפרט האזורים הקרובים לקריה, הם יעד מועדף על האיראנים, אך דווקא אזורים כמו רבעים 3 ו־4 בעיר הם אלה שמתקשים מאוד להוציא עסקאות תמ"א 38 בקצב שהיה בעבר. אף על פי שמדובר באזור מבוקש למגורים, מהיקרים בארץ, ומהיחידים שיש להם תוכנית מסודרת שבה הזכויות של היזם ברורות, עדיין העסקאות בו אינן כדאיות כלכלית. הסיבה לכך היא זכויות בנייה מעטות יחסית שנקבעו על ידי עיריית תל אביב.
(דותן לוי, "תושבי תל אביב שוב נותרו חסרי הגנה מול המדיניות של חולדאי", כלכליסט, 11.3.26).
https://www.calcalist.co.il/real-estate/article/skyfkjckbe#google_vignette
דמם חלילה של תושבי תל אביב על ראש עירם. מה רוצה רון אובז'נסקי-חולדאי?
שוקן, נבזלין, ובומשטיין-בן מגייסים את עיתונם – "הארץ" לקמפיין תעמולתי נגד המלחמה באיראן ובחיזבאללה והחלפתו במלחמה נגד האויב "האמיתי" נתניהו.
יחיעם ויץ: המלחמה בשביל נתניהו היא כמו זכייה בפיס.
כתב "הארץ" יחיעם ויץ, המתנאה בעצמו כהיסטוריון ובהיותו בן לרענן ויץ ונכד ליוסף ויץ מראשי תנועת ההתיישבות בישראל, וכמובן בדודו יחיעם ויץ, שנהרג בקרב על גשר אכזיב שעל שמו הוא נקרא, מנתח כהיסטוריון (פרופסור גמור להיסטוריה) את המלחמה באיראן ובחיזבאללה:
"נתניהו החליט לחולל את המלחמה הזאת לא מטעם לאומי ולא מטעם צבאי, אלא מטעמים אישיים לחלוטין. נתניהו נוהג כאילו הוא לא ראש ממשלה מושחת וכושל, אלא וינסטון צ'רצ'יל, ראש ממשלתה הדגול של בריטניה בימי מלחמת העולם השנייה.
הסיבה הראשונה היא משפטו הפלילי. המלחמה מספקת לו תירוץ נהדר לחמוק מהן.
הסיבה השנייה להחלטתו של נתניהו לצאת למלחמה היא עובדת היותו מזוהה עם המחדל הנורא של 7 באוקטובר 2023, וכל מה שקרה לאחר מכן. למרות הוא טוען כי לא הוא אחראי כלל לטבח הנורא ולחטיפות.
הסיבה השלישית ליציאה למלחמה היא שבעקבות המלחמה ההפיכה משטרית, שהופכת אט אט את ישראל לפחות דמוקרטית ויותר רודנית, נעלמה כמעט לחלוטין מהשיח הציבורי, למרות שהיא מקודמת במלוא הכוח.
והסיבה הרביעית: נתניהו מאמין שהילת המצביא תסייע לו לנצח בבחירות לכנסת ה-26. אם כך יקרה נקבל שוב ממשלה מושחתת וגזענית. זו בכייה לדורות.
נתניהו פנה לעם האיראני והכריז, "הגיע הזמן שתעמדו על חירותכם." זו קריאה ראויה גם לישראלים. יש לשים קץ בבחירות דמוקרטיות לשלטון הנקלה וההרסני של נתניהו וממשלתו.
(יחיעם ויץ, "נתניהו החליט לחולל את המלחמה הזאת לא מטעם לאומי ולא מטעם צבאי, אלא מטעמים אישיים לחלוטין", "אל-ארצ'" 10.26).
https://www.haaretz.co.il/opinions/2026-03-10/ty-article-opinion/.premium/0000019c-d77a-da26-a19f-dffb88f90000
הבנתם? לדידו של ההיסטוריון פרופסור ויץ כל המלחמה היא רק בגלל נתניהו. איראן וחיזבאללה יוק.
היסטוריונים בעתיד יחקרו ויתהו כיצד מחלת הנפש "הביביפוביה" עיוורה רבים כל כך עד כדי אי יכולת להבין את המציאות. לרוע מזלה של ישראל רבים לוקים במחלת הנפש הזו.
אורי משגב: נתניהו וטראמפ, פסיכים מגלומנים מסובכים עד צוואר, לקחו אותנו למלחמה
כתב "הארץ", אורי משגב, מנתח את המלחמה נגד איראן וחיזבאללה:
אני חושב שזו מלחמה פסיכית. שישראל וארה"ב נכנסו אליה בהובלת שני פסיכים. מגלומנים, נרקיסיסטים, מנותקים. מסובכים עד צוואר בצרות פוליטיות ומשפטיות. שעומדים בראש שני הממשלים הפונדמנטליסטיים והאנטי־דמוקרטיים בתולדות מדינותיהם. ועוד יש להם החוצפה להטיף לדמוקרטיה במקומות אחרים.
זו מלחמה שאמריקה נכנסה אליה כשבראש משרד ההגנה שלה עומד פיט הגסת', המעדיף שיכנו אותו "שר המלחמה", אוונגליסט שמגיע לעבודה מדיף אלכוהול, מקועקע בצלבים צלבניים המזוהים עם הימין הקיצוני, שנחשד בהטרדות מיניות והגיע לתפקידו מכורסת פרשן בתוכנית בוקר בפוקס ניוז. ישראל נכנסה אליה כשעל משרד הביטחון מופקד עסקן ליכוד, ישראל כץ, נטול רקע ביטחוני או משקל ציבורי מעבר למחוזות הליכוד. את הפקודות ממלאים מטות כלליים טכנוקרטים וצייתנים, שהתמכרו להפעלת כוח בלתי מוגבל ונטול אופק אסטרטגי.
בשר התותחים הוא האזרחים בישראל ובמדינות המפרץ. גם העם האיראני, שאותו מעודדים טראמפ ונתניהו לצאת להחליף את שלטון האייתוללות בעודו מופצץ בפראות ומוכה בגשם שחור בעקבות הפגזת מאגרי נפט. ומיליון לבנונים שנצטוו להתפנות שוב מבתיהם, או סתם איתרע מזלם לגור בביירות. וכל זה אמור להוליד את "שינוי פני המזרח התיכון לדורות."
זו מלחמה שלא הוגדרו לה מטרות ותוכניות מסודרות, ואם הוגדרו הן מתחלפות מדי יום, בהבל פיו ושגיונותיו של הנשיא טראמפ.
יש לי שם למלחמה הזאת: שאגת הפסיכים.
(אורי משגב, "נתניהו וטראמפ, פסיכים מגלומנים מסובכים עד צוואר, לקחו אותנו למלחמה",
"אל-ארצ'", 12.3.26).
https://www.haaretz.co.il/opinions/2026-03-12/ty-article-opinion/.highlight/0000019c-dcb2-dad4-abfd-fdf65bde0000
אז שיפטו בעצמכם מיהו הפסיכי?
איימן עודה – ציוני
ח"כ הכנסת איימן עאדל עודה, האחמדי הגזען, צייץ בשמחה עם בחירתו של מוצטבא ח׳אמנאי,למנהיג העליון של איראן: "יש עכשיו מנהיג צעיר יותר באיראן, והמשטר אינו בסכנת קריסה. מאות (אם לא אלפים) של אזרחים נהרגו כאן, באיראן ובלבנון, ושלא נדבר על מה שקורה בגדה ובעזה. המצב החברתי והכלכלי במדינת סופר-ספרטה גרוע מאוד. נתניהו, סמוטריץ׳ ובן גביר עדיין בשלטון אחרי שנתיים וחצי של מלחמה מתמדת, בזמן שכולם יושבים במקלטים כבר כמעט שבועיים ברצף. מסתבר שהחיסול הפוליטי היחיד שהצליח כאן בשלושים השנים האחרונות, לדאבוננו, היה רצח רבין. אבל זו טבעה של ההיסטוריה: היא חוזרת על עצמה פעמיים: פעם כטרגדיה, ופעם כפארסה. הפרחים לנתניהו, גם על הטרגדיה וגם על הפארסה."
https://x.com/AyOdeh/status/2032004048975482880
בהודעת משרד ההסברה של איראן נאמר: "ע"פ החלטת המנהיג החדש של איראן, כל מנהיגי המשטר הציוני יהיו מטרה לטילים האיראניים בשעות ובימים הקרובים. עיקבו ארחי החדשות בקפידה".
https://rotter.net/forum/scoops1/937704.shtml
ומי מופיע בתמונות "המנהיגים הציונים"? לא אחר מאשר איימן עודה "המנהיג הציוני". איזו אירוניה. ועכשיו רק נחכה ונראה אם יפגע בו טיל איראני?
מיהי פמיניסטית?
הטובות לקרב זה פמיניזם פשיסטי. אלטרנטיבה אמיתית היא התנגדות למלחמה – הבה נלך כצאן לטבח!
בתרבות היוונית היו שני סוגים של נשים עצמאיות – חזקות – מה שאנחנו קורין היום "פמיניסטיות".
מצד אחד נשים לוחמות שנקראו "אמזונות". ביוונית "חסרות שד" כי לצורך הלחימה היו כורתות את השד כדי לירות בחץ וקשת ביתר קלות.
ומהצד השני נשים שהונהגו ע"י ליזיסטרטה (במחזה על שמה של אריסטופנס) לקיים שביתת מין עם בעליהן עד שתיפסק המלחמה בין אתונה לספרטה.
https://he.wikipedia.org/wiki/ליסיסטרטה
אז מה הדוגמה לנשים פמיניסטיות ישראליות חזקות היום?
נעה לימונה, כתבת "הארץ" פוסקת: "פמיניזם ישראלי מתמצה בחגיגת השתתפות נשים בתפקידי לוחמה, לצד עיסוק בייצוג ובשכר שווה לנשים. כך או כך, הוא מסתכם ברעיון שנשים יכולות למלא תפקידים 'גבריים' ושעליהן לקבל בהם ייצוג ושכר שווה. על פי הפרשנות הישראלית לפמיניזם: פסגת השאיפות שלנו צריכה להיות שנהיה 'כמו גברים'."
זו גישה חוטאת לליבת הפמיניזם כתפישת עולם הומניסטית. הרעיון הפמיניסטי העמוק הוא שנשים יכולות לשנות מן היסוד את המערכות ואת המוסדות שעיצבו גברים לאורך ההיסטוריה, על פי תפישות כוחניות, היררכיות ודכאניות שאיפיינו את ה"גבריות" ברוב החברות המודרניות.
פמיניזם אינו יכול לעמוד לצד או בראש גופים שמהותם היררכיה, כוחנות ודיכוי, כמו הצבא. כיצד ייתכן אפוא שחוגגים פמיניזם על ידי השתלבות נשים בגוף הפטריארכלי ביותר? מה הניצחון הגדול אם נשים יהיו לוחמניות כמו גברים?
ההתלהבות מנשים לוחמות צורמת השנה במיוחד. בעיצומה של מלחמה אחרי שנתיים של דם ושל הרס, כשבעזה הנצורה חולים מופקרים למותם; וכשילדינו סגורים במקלטים, מתרגלים לחיים של אזעקות ושל למידה מרחוק — המיינסטרים הפמיניסטי אינו מציע כל אלטרנטיבה, אלא מצטרף לאקסטזת הקרב.
מדוע הפמיניסטיות שלכבן יצא אל הנשים המדוכאות באיראן אינן מתבטאות נגד הרג עשרות נשים וילדים שם במתקפה של ישראל ושל ארה"ב? מדוע אינן מזכירות, לפחות ביום האישה, שפמיניזם הוא הומניזם, פציפיזם, מתנגד לשפיכות דמים ומקדם פתרונות של גישור ודיאלוג לסכסוכים? איזה מין פמיניזם מראה מחויבות כה אפסית לחיי אדם, לכבוד האדם באשר הוא אדם, גם אם הוא פלסטיני, לבנוני או איראני? איזה מין פמיניזם זה, שבמקום לדרוש פירוק של מבני כוח היררכיים ודכאניים חוגג השתלבות של נשים בתוכם?
אם רוצים להציע אלטרנטיבה פמיניסטית - צריך להתחיל בהתנגדות למלחמה."
(נעה לימונה, "הטובות לקרב זה פמיניזם פשיסטי. אלטרנטיבה אמיתית היא התנגדות למלחמה", "אל-ארצ'י, 9.3.26).
https://www.haaretz.co.il/opinions/2026-03-09/ty-article-opinion/.premium/0000019c-ce0a-d7ec-a59c-eecb605c0000
הבנתם? פמיניזם" לדידה של לימונה, הוא אינו מלחמה ברשע ובדיכוי נשים, אלא כניעה לו. קריאה לא להילחם נגד דיכוי הנשים בפשיזם האיסלמו-נאצי-ג'יהאדיסטי. אלא פשוט ללכת כצאן לטבח!
הבה נלך כצאן לטבח!
בין יצחק ויטנברג לאורה ויטנברג
"בעת הדיווח הבלתי נגמר על השגינו במלחמה הנוכחית, התמלאתי כעס," כותבת אורה ויטנברג. "כעסתי כי אינני מבינה אילו אתרים מדינת ישראל ממשיכה לתקוף באיראן — לאחר ההצלחה הפנומנלית של התקיפות במכה הראשונה בשבת.
את חלקנו במלחמה הזו, מלחמת "שאגת הארי" (או "העכבר ששאג", כשם הסרט מ-1959), אנחנו נותנים כבר מיומה הראשון, באיראן ובהתקפות על לבנון. עלינו לדאוג לנקות את איראן מטילים בליסטיים, ממקומות יצורם ושיגורם, וזהו. הטיפול בנושא הגרעין האיראני לא יכול להיות בידנו לבדנו. מי אנחנו? הרי לפני כשמונה חודשים נאמר לנו בלהט שאת זאת בדיוק כבר עשינו וצפויות לנו שנים של שקט וביטחון.
"הדברים מתבררים היום כשקר. כבר מיום עלותו לשלטון, שנדמה שהיה בשחר ההיסטוריה, בנימין נתניהו שוטף את מוחנו יום־יום עם סכנות פיתוח הגרעין באיראן. אך איראן גרעינית אינה בעייה ישראלית, היא בעייה כלל־עולמית ועל העולם כולו לפתור אותה בעזרת חיל האוויר והצבאות של כל מדינה ומדינה. לא על טייסינו ולוחמינו לעשות את העבודה הזו לבדם, ובעזרת ארצות הברית בלבד. בפעם האחרונה שבדקתי, מצאתי שאנחנו עדיין מדינה עצמאית, עדיין לא מדינת־חסות של ארצות הברית, ואנחנו צבא הגנה לישראל ולא צבא הגנת ארצות הברית.
אני ממש מסרבת לכך שמישהו מילדי ו/או נכד/ותי ייקח חלק במלחמה הזו. הגיע הזמן לומר די."
(אורה ויטנברג, "בקשו סליחה מהטייסים והקפלניסטים:, "אל-ארצ'" 3.3.36)
https://www.haaretz.co.il/opinions/letters/2026-03-03/ty-article-opinion/.premium/0000019c-b361-d4cf-a1de-fbe1943e0000
הבנתם? לדידה של אורה ויטנברג = יש להפסיק את המלחמה וללכת כצאן לטבח!
בין ויטנברג לוויטנברג. יצחק ויטנברג היה ראש המחתרת בוילנה בזמן השואה. הוא הסגיר עצמו לידי הגרמנים כדי להציל את חבריו. חבר המחתרת אבא קובנר אמר: "בל נלך כצאן לטבח. עשרות שנים אחר כך כותבת אורה ויטנברג הבה נלך כצאן לטבח! ילדיי ונכדיי אל תילחמו באיראן השואפת להשמידכם. לכו כצאן לטבח!
איתמר גרינברג – קר לו בטוסיק
אולצתי להתפשט במשטרה אחרי שאיימו שקצין יעשה זאת בכוח. כל זה בגלל הפגנה. הבה נלך כצאן לטבח!
איתמר גרינברג, אקטיביסט פרו-איסלמי, סרבן גיוס התומך באיראן, ובחיזבאללה, שהמפגין בעדם, מלין מרה: "יצאתי למחות נגד המתקפה הישראלית-אמריקאית על איראן ושעתיים לאחר מכן מצאתי את עצמי מושפל ועובר חיפוש בעירום מלא בתחנת המשטרה. כשהגענו לכיכר הבימה חיכו לנו עשרות שוטרים, חטפו לנו את השלטים, היכו אותנו, בעטו בי, הפילו אותי על הרצפה ועצרו אותי באגרסיביות. כשהגעתי לתחנת המשטרה, הכניסו אותי לחדר עם שני חלונות גדולים ושקופים והורו לי להוריד את כל הבגדים. עמדתי שם שבע דקות בתחתונים בלבד, לידי שני שוטרים ומעבר לחלון שוטרת נוספת. לאחר מכן, הם הורו לי להוריד את התחתונים וכשאמרתי להם שזה לא חוקי הם איימו עליי שאם לא אוריד אותם קצין יעשה זאת בכוח. הורדתי את התחתונים והוכרחתי להסתובב ולהתכופף ורק אחר כך התירו לי להתלבש בחזרה.
אני סטודנט בפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב ונציג במועצת הסטודנטים שלה. אני גאה לומר שהנהלת הפקולטה נעמדה לצידי מהרגע הראשון וגינתה את התנהלות המשטרה בהודעה פומבית שפרסמה, בנוסף לדאגה אישית לשלומי. לצערי, דווקא מכיוון הסטודנטים באגודה התפרסמה הודעת גינוי להודעת הפקולטה, בהמשך לניסיונות להדחתי מהמועצה בשל פעילותי הפוליטית. כאקטיביסט וכסטודנט למשפטים, אני מודאג מכך שעתיד המשפט הישראלי נמצא בידיים של אנשים שתומכים בחיפושים לא חוקיים בעירום ברגע שבו זה נוח להם פוליטית.
אבל אני לא הסיפור כאן, אלא מעל לאלף האזרחים האיראנים שנהרגו במתקפה.
(איתמר גרינברג, "אולצתי להתפשט במשטרה אחרי שאיימו שקצין יעשה זאת בכוח. כל זה בגלל הפגנה", "אל-ארצ'י, 6.3.26).
https://www.haaretz.co.il/opinions/2026-03-06/ty-article-opinion/.premium/0000019c-c274-db5a-a99f-d3751b390000
בדיחה ישנה מספרת כי את התחתונים המציא איש בשם "קרלו בטוסיק". אז לאקטיביסט הפרו-איסלמי התומך באיראן היה לרגע קר בטוסיק. תארו לכם שהיה מפגין באיראן נגד מלחמה בישראל מה היה קורה לו שם?
זה כמובן מזכיר את "הוגה הדעות" הצרפתי פול מישל פוקו שתמך במשטר האייתולות של איראן למרות שהיה הראשון שהיה מוציא אותו להורג. מחלת הטנטוס – הבה נלך כצאן לטבח!
והשאלה המעניינת. למה שוקן, נבזלין, ובומשטיין-בן מפרסמים בעיתונם מאמר אישי של תומך איראן?
מה פגום באמ"ן?
ראש אמ''ן לשעבר עמוס ידלין: ''אין לי ספק שהאירנים היו רוצים לפגוע רק במטרות צבאיות.''
https://rotter.net/forum/scoops1/937105.shtml
מישהו יכול להסביר מה השתבש באמ"ן שהביאנו לנזק כזה גדול?
"אסטרטגים גאונים"
התמזל מזלו של עם ישראל ומזלה של החברה הישראלית, שהיא התברכה במספר "אסטרטגים גאונים" המבקרים את טראמפ ונתניהו על כך שאין להם אסטרטגיה, ומיד שוטחים בפני הציבור את האסטרטגיה שלהם:
אולמרט, הפתרון לעצירת המלחמה באירן: לנתק בין ראש הממשלה בנימין נתניהו לנשיא ארה''ב דונלד טראמפ
בארגון היהודי-אמריקאי הפרו-איסלמי, ג'יי סטריט, פועלים לעצור את המלחמה באיראן ע"י הפעלת לחצים על הממשל האמריקני לעצור את המלחמה מול איראן. הם מזועזעים משיתוף הפעולה ההדוק בין ישראל לארה"ב והם זועמים על ההפצצות האמריקניות באיראן. מיד בהתחלת המלחמה פרסם הארגון הצהרה נגד הנשיא טראמפ.
בוועידת ג'יי סטריט שמתקיימת בימים אלה בוושינגטון התארח הסנאטור הדמוקרטי כריס ואן הולן שטען כי חיילים אמריקנים נהרגים לשווא במלחמה. ובאופן לא מפתיע, אורח הכבוד בכנס הזה היה ראש הממשלה לשעבר, אהוד אולמרט, שדווקא בירך על התקיפה באיראן אבל ייחל ליום שבו החברות בין הנשיא טראמפ לראש הממשלה נתניהו תתפרק כשלב מקדים בדרך למדינה הפלשתינית.
אולמרט הסביר לעמיתיו בג'יי סטריט שיש להחניף כמה שיותר לנשיא טראמפ כדי שהוא ייעתר למען המדינה הפלשתינית.
אם כן, בשמאל היהודי בארה"ב מבקשים לעצור את המלחמה ההיסטורית מול משטר העריצות של אירן ועל הדרך לפרק את השותפות האמיצה בין נתניהו לטראמפ שמעצבת מחדש את המזרח התיכון.
https://t.me/c14news/67552
https://rotter.net/forum/scoops1/937158.shtml
הבנתם? העבריין אהוד אולמרט, "האסטרטג הגאון" מציע לנתק את הקשר בין נתניהו לטראמפ ואז תיפסק המלחמה נגד איראן ונגד חיזבאללה ותוקם מדינה חמאסית בעזה וביו"ש.
מזלו של עם ישראל שיש לו גאון אסטרטגי כעבריין אהוד אולמרט.
יו"ר "הדמוקרטים", יאיר גולדנר-גולן: "המפתח להכרעה בטהרן הוא החלפת הממשלה בירושלים."
יו"ר "הדמוקרטים", יאיר גולדנר-גולן טוען בדוח מצב: "המפתח להכרעה בטהרן הוא החלפת הממשלה בירושלים. אין לממשלה הזאת," אומר גולדנר-גולן, "שום יכולת להוביל מהלך מדיני. הבטיחו לנו הכרעה של חמאס. ממשלת ישראל אינה מסוגלת לייצר שטר חליפי בעזה. ולמעשה מחזקת את החמאס. אותו דבר קורה מול האיראנים אננו חייבים רגל מדינית שיתוף פעולה עם המפרציות אנחנו לא יודעים איך לעשות את זה."
https://x.com/yaronavraham/status/2032455294677107031
הבנתם? רק ממשלה בראשות "גאון אסטרטגי" כיאיר גולדנר-גולן תכריע את טהרן, ואת החמאס. הוא יגייס את המיפרציות להילחם באיראן. והוא ישלח את צה"ל לחסל את החמאס בעזה ולהמליך עליה את אבא של מאזן על עזה עד שיושלך עם אנשיו מגגות עזה.
כן זה אותו גנרל יאיר גולדנר-גולן שראה בחמאס נכס אסטרטגי המועיל לישראל:
https://x.com/MoranT555/status/2029210183612907640/video/1
אין ספק האסטרטג הגאון יאיר גולדנר-גולן בעזרת האסטרטגיה הגאונית שלו ובעיקר באישיותו הוא שיכריע את איראן וחמאס.
יעל סטופינסקי-תמיר –איפה שיש הסדר יש יציבות. עדיף לזנוח את חיפוש הניצחון האינסופי ולמצוא פתרונות.
"הפילוסופית החינוכית", יעל סטופינסקי-תמיר, יולי נשיאת המכללה האקדמית בית ברל ולשעבר שרת החינוך, מציעה כפילוסופית חינוכית אסטרטגיה גאונית:
"בתום המלחמה," קובעת סטופינסקי-תמיר, "איראן מוחלשת אך לא מובסת, ממליכה את מוג'תבא חמינאי במקום אביו, שאיפת נתניהו לגרום לעם האיראני לפרוק מעליו את עול העריצות, חסרת בסיס.
"מסתמנים שינויים אסטרטגיים, שממשלה שוחרת הסדר ויציבות תוכל לנצל היטב. לרוע המזל הממשלה הנוכחית תחמיץ אותם, משום שהיא מציבה מטרות לא ישימות, כמו השמדה וניצחון מוחלט, לטובת הרעיון של מלחמת נצח.
"במקום לחפש ניצחון, מוטב לחפש פתרונות חלקיים שאפשר לקדם כאן ועכשיו ועשויים להמעיט סיכונים ולהרבות סיכויים:
"הסכם עם לבנון: ממשלת לבנון הציעה לישראל, באמצעות ממשל טראמפ, לפתוח במו"מ ישיר לסיום המלחמה בלבנון שעשוי להוביל להסכם שלום בין המדינות. מה נכון יותר מלהושיט לה יד, ולפעול יחד להרחקת חיזבאללה מגבולנו ולהחלישו? אבל הממשלה הנוכחית חותרת להשליט במדינות שכנות כאוס פוליטי, שפועל בעוכרנו לאורך זמן. לנוכח היעד המשותף לנו ולממשלת לבנון, מתבקש לפעול יחד עמה, ולא נגדה.
"יצירת ברית אזורית נגד איראן: איראן ביצעה אלפי תקיפות נגד כמה ממדינות ערב, בעיקר מדינות המפרץ, בטילים בליסטיים ובכטב"מים, בניסיון לפגוע ביציבות האזורית. ברית המותקפים עשויה ליצור תשתית לשיתוף פעולה אסטרטגי הגנתי, שאולי יתפתח בהמשך לשיתוף פעולה עמוק יותר. שיתוף פעולה כזה ישרטט מחדש את קווי המזרח התיכון באופן שלא יעמיד את ישראל מול העולם הערבי, אלא ימקם אותה בברית עם מדינות ערב שמוכנות לשתף איתה פעולה.
"הסדר בעזה: יצירת גוף בינלאומי שיוביל תהליך ארוך טווח של בניית תשתית לחילופי שלטון והקמת כוח רב־לאומי בעזה. הדרך היחידה להביא לשינוי בעזה היא על ידי רתימת כוחות פנימיים, ולא על ידי הפעלת כוח חיצוני שמתמקד בחיסולים והפצצות מהאוויר. כידוע, כל "ראש נחש" שמחוסל מוחלף על ידי מישהו אחר דומה לו או קיצוני ממנו. "בנק המטרות" מתחלף, אבל לא מצטמצם. הסיכוי היחיד לשינוי בעזה טמון בשילוב של הסדר אזורי, השקעה בתשתיות ויצירת מוקדי שלטון מקומיים. שינוי שלטוני בעזה יהיה צעד ראשון בתהליך ארוך לייצוב האזור."
(יולי תמיר, "איפה שיש הסדר יש יציבות. עדיף לזנוח את חיפוש הניצחון האינסופי ולמצוא פתרונות", "אל-ארצ'", 12.3.26).
https://www.haaretz.co.il/opinions/2026-03-12/ty-article-opinion/.premium/0000019c-e219-d428-a39d-fa7907500000
הבנתם? הפילוסופית החינוכית "הגאונה האסטרטגית" ממליצה להפסיק את המלחמה באיראן, ולהסתפק בפתרונות חלקיים. למשל שממשלת לבנון עם צבא לבנון שחציו שיעים יפרק את החיזבאללה מנשקו, המפרציות יעשו ברית עם ישראל וילחמו באיראן, וכוח רב לאומי יחסל את שלטון החמאס בעזה. גאוני לא?
מזלו של עם ישראל שיש לו גאונית אסטרטגית כפילוסופית החינוכית יעל סטופינסקי-תמיר.
נעמן כהן
[בגלל אורכו המשך הטור יבוא בגיליון הבא]
אהוד בן עזר
יַעְזְרֶהָ אלוהים לפנות בוקר
שירים 1995-1955
אסטרולוג הוצאה לאור, 2005
שירי ילדים
המכנסיים של אפרים
לְיֶלֶד רָזֶה בְּשֵׁם אֶפְרַיִם
נָפְלוּ תָּמִיד הַמִּכְנָסַיִם –
הִדֵּק אוֹתָם בַּחֲגוֹרָה
נָפְלוּ בְּאֶמְצַע הַשְּׂדֵרָה
בַּכְּתֵפִיּוֹת אוֹתָם תָּפַס
קָפַץ לוֹ הַקָּצֶה וְנָס
קָשַׁר אוֹתָם בְּחֶבֶל-גַּס
נִשְׁאַר הַחֶבֶל בְּלִי מִכְנָס –
מָה עוֹשִׂים, מָה עוֹשִׂים,
בְּלִי מִכְנָס וּבְלִי כִּיסִים –
כֵּיצַד לָרְחוֹב אֵצֵא, כֵּיצַד
לְלֹא מִכְנָס עַל אֵיזֶה צַד?
תָּפַס בְּמִכְנָסָיו אֶפְרַיִם
לָבַשׁ אוֹתָם עַל הַיָּדַיִם –
וְכָךְ יָצָא גֵּאֶה לָרְחוֹב
טִיֵּל שָׁעָה הֲלוֹךְ וָשׁוֹב
הַמִּכְנָסַיִם לֹא בָּרְחוּ –
אַךְ כָּל הָאֲנָשִׁים, חִיְּכוּ.
פברואר 1978
אסטרולוג הוצאה לאור, 2005
שירי ילדים
המכנסיים של אפרים
לְיֶלֶד רָזֶה בְּשֵׁם אֶפְרַיִם
נָפְלוּ תָּמִיד הַמִּכְנָסַיִם –
הִדֵּק אוֹתָם בַּחֲגוֹרָה
נָפְלוּ בְּאֶמְצַע הַשְּׂדֵרָה
בַּכְּתֵפִיּוֹת אוֹתָם תָּפַס
קָפַץ לוֹ הַקָּצֶה וְנָס
קָשַׁר אוֹתָם בְּחֶבֶל-גַּס
נִשְׁאַר הַחֶבֶל בְּלִי מִכְנָס –
מָה עוֹשִׂים, מָה עוֹשִׂים,
בְּלִי מִכְנָס וּבְלִי כִּיסִים –
כֵּיצַד לָרְחוֹב אֵצֵא, כֵּיצַד
לְלֹא מִכְנָס עַל אֵיזֶה צַד?
תָּפַס בְּמִכְנָסָיו אֶפְרַיִם
לָבַשׁ אוֹתָם עַל הַיָּדַיִם –
וְכָךְ יָצָא גֵּאֶה לָרְחוֹב
טִיֵּל שָׁעָה הֲלוֹךְ וָשׁוֹב
הַמִּכְנָסַיִם לֹא בָּרְחוּ –
אַךְ כָּל הָאֲנָשִׁים, חִיְּכוּ.
פברואר 1978
ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי,
נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":
* אהוד היקר, התרשמתי מהמאמר של מנחם רהט, המצביע על כך שכל פעם שביקשנו הכרעה בסכסוך פנימי ממעצמות חוץ (ארם, אשור, רומא) , המעשה הוביל לחורבן. הוא מפנה את התובנה הזאת לשמאל ולימין. מסתבר שאנחנו איננו לומדים לקח מהעבר.
עמי עתיר מתקן אותי, וטוען שצריך לאיית "יאש" ולא "יאשי", כפי שנהגתי בסיפורי "השופט מיאשי". לא נוח לי לתקן אותו, לאחר שמצא עניין בסיפור, אבל אני למדתי בבית הספר ברומניה, ויודע בוודאות שהאות i בשמות הערים ברומניה – בוקורשטי, בוטושאני, יאשי, גאלאצי וכו' אינה מופיעה סתם – מבטאים אותה ממש כחצי תנועה.
באשר לאורי הייטנר – גם אני אינני מסכים לכל דבריו, אבל אין בעיניי ספק שהוא מנמק את עמדתו, ומביא לכך ראיות. יש לשבח את העורך על כך שמביא בחב"ע כתבות שנוגדות את השקפת עולמו, אבל למה לכנות אותו "אינפנטיל" ו"סהרורי". מוטב הרי לסתור את עמדותיו בראיות שכנגד. כקורא מתמיד של חב"ע, וכמי שמעריך מאוד את העורך, הייתי מעדיף דרך זאת.
שלך –
משה גרנות
העורך: אי אפשר להביא "ראיות שכנגד" לאובססיה המגלומנית והסהרורית של הייטנר בכל הקשור ל"סמרטוט" בלשונו – נתניהו. הצעתי להייטונר כבר כמה פעמים להתייעץ עם פסיכולוג.
שועלה
מבחר חדש משירתה של אסתר ראב (פתח-תקוה 1894 – טבעון 1981), שכונתה "המשוררת הארצישראלית הראשונה", וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.
בעריכת הלית ישורון
הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020
הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה (kibutz-poalim.co.il)
ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978
או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il
המחיר 59 שקלים לפני משלוח
אהוד: זה הספר היחיד משירי אסתר ראב הזמין כיום לרכישה.
הכרך "אסתר ראב / כל השירים" אזל מזה שנים רבות.
הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות
כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.
אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.
מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג
מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג
ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"
בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.
©
כל הזכויות שמורות
"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2184 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה עשרים למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית
המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום
פרופ' יוסי גלרון ב-Ohio State University
פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא
את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:
http://benezer.notlong.com
http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm
מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגל") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את אלפי הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.
http://benezer.notlong.com
http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm
מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגל") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את אלפי הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.
אל"מ (מיל') ד"ר משה בן דוד (בנדה): "...יוצאים מכלל זה 'חדשות בן עזר' והסופר הנידח, שהינם 'עופות די מוזרים' בביצה האינטלקטואלית המקומית, בהיותם חפים מכל שמץ של התקרנפות, תקינות פוליטית, אג'נדות מגדריות, אמוניות, חברתיות ופוליטיות – והתעקשותם לשחות נגד הזרם." ["חדשות בן עזר", 14.6.2021]
"שנה טובה אהוד, לך ולכל היקרים לך! מוריד בפניך את הכובע, על הכישרון, הנחישות וההתמדה כמו גם על עוז הרוח והיושר האינטלקטואלי. מי ייתן ותזכה לעוד הרבה שנים טובות ופוריות." ["חדשות בן עזר", 18.9.2023].
פינת המציאות: חינם!
היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר
נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח
רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי
*
מסעות
כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!
עד כה נשלחו קבצים ל-70 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!
05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה
94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי.
*
היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל
אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!
וכן "מנחום גוטמן לאליאס ניומן" ו"נחום גוטמן, מאמר", ס"ה 53 עמ'
עד כה נשלחו קבצים ל-2,082 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,089 מנמעני המכתב העיתי.
*
את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".
עד כה נשלחו קבצים ל-2,692 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,
צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,
וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16.
עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!
עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,453 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.
אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!
עד כה נשלחו קבצים ל-106 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,636 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"
[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-107 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-77 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!
עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!
עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-41 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!
עד כה נשלחו קבצים ל-40 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-50 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"
עד כה נשלחו קבצים ל-39 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת "מחווה לאברהם שפירא", הערב נערך בבית אברהם שפירא ברחוב הרצל בפתח-תקווה בתאריך 18.12.2005 בהשתתפות ראובן ריבלין, מאיר פעיל, מרדכי נאור, חנוך ברטוב ואהוד בן עזר
עד כה נשלחו קבצים ל-1680 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים
עד כה נשלחו קבצים ל-16מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!
עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-64 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-34 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "הפרי האסור", שני שערי סיפורים!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!
ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"
סִפּוּרִים לִילָדִים
עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד" עם מאמרי ארנה גולן ומשה גרנות.
עד כה נשלחו קבצים ל-32 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!
עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הקובץ (171 עמ') "ידידי יצחק אורפז"!
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הקובץ "אורי שולביץ איננו"!
אורי שולביץ, יהודה אטלס, דני קרמן, אהוד בן עזר, ואחרים.
עד כה נשלחו קבצים ל-2182 מנמעני המכתב העיתי.
*
קישור לבלוג של דני קרמן המוקדש לאורי שולביץ:
https://dannykerman.com/2025/02/21/shulevitz
*
את צרופת הקובץ "יהושע קנז – דברי חברים"!
רות אלמוג, אהוד בן עזר. עזי שטרן. יפה ברלוביץ.
עד כה נשלחו קבצים ל-2182 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת "100 שנים לרצח ברנר" מתוך "חדשות בן עזר", גיליון מס' 1641 ביום 2.5.2021, במלאת 100 שנה לרציחתם בידי ערבים של הסופרים יוסף חיים ברנר, צבי שץ ויוסף לואידור ביום 2.5.1921.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת
יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).
מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-59 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
הרצאת עמנואל בן עזר, נכדו של יהודה ראב, על תולדות פתח-תקווה.
https://www.youtube.com/watch?v=h81I6XrtAag
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,647 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.
*
את צרופת החוברת "פפיטה האזרחי 1963"
עד כה נשלחו קבצים ל-2,295 מנמעני המכתב העיתי.
*
את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.
*
את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת ארנה גולן: הוויתור. אימי, זיכרונה לברכה, היתה צדקת גמורה. הדרמה השקטה בחייה של חלוצה וחברת קיבוץ.
עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-11מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-26מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,374 מנמעני המכתב העיתי
ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-10 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת דאוד אבו-יוסף.
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד לרומאן של עדי בן-עזר "אפרודיטה 25"!
Adi עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: "תחנת הרכבת".
עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
שונות
את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").
עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
הבלוג של דני קרמן
https://dannykerman.com/2021/10/28/ehud_ben_ezer
דברים שעשיתי עם אודי – שירים למתבגרים
כולל חלק ניכר מהעטיפות ומהאיורים שעשה דני קרמן לספרי אהוד בן עזר
כדי להיכנס לבלוג יש ללחוץ אֶנטר ועכבר שמאלי
*
את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,232 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939
*
את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"
בשנים 2005-2009!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי
*
מסעות
כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!
עד כה נשלחו קבצים ל-70 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!
05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה
94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי.
*
היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל
אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!
וכן "מנחום גוטמן לאליאס ניומן" ו"נחום גוטמן, מאמר", ס"ה 53 עמ'
עד כה נשלחו קבצים ל-2,082 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,089 מנמעני המכתב העיתי.
*
את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".
עד כה נשלחו קבצים ל-2,692 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,
צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,
וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16.
עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!
עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,453 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.
אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!
עד כה נשלחו קבצים ל-106 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,636 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"
[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-107 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-77 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!
עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!
עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-41 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!
עד כה נשלחו קבצים ל-40 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-50 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"
עד כה נשלחו קבצים ל-39 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת "מחווה לאברהם שפירא", הערב נערך בבית אברהם שפירא ברחוב הרצל בפתח-תקווה בתאריך 18.12.2005 בהשתתפות ראובן ריבלין, מאיר פעיל, מרדכי נאור, חנוך ברטוב ואהוד בן עזר
עד כה נשלחו קבצים ל-1680 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים
עד כה נשלחו קבצים ל-16מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!
עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-64 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-34 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "הפרי האסור", שני שערי סיפורים!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!
ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"
סִפּוּרִים לִילָדִים
עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד" עם מאמרי ארנה גולן ומשה גרנות.
עד כה נשלחו קבצים ל-32 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!
עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הקובץ (171 עמ') "ידידי יצחק אורפז"!
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הקובץ "אורי שולביץ איננו"!
אורי שולביץ, יהודה אטלס, דני קרמן, אהוד בן עזר, ואחרים.
עד כה נשלחו קבצים ל-2182 מנמעני המכתב העיתי.
*
קישור לבלוג של דני קרמן המוקדש לאורי שולביץ:
https://dannykerman.com/2025/02/21/shulevitz
*
את צרופת הקובץ "יהושע קנז – דברי חברים"!
רות אלמוג, אהוד בן עזר. עזי שטרן. יפה ברלוביץ.
עד כה נשלחו קבצים ל-2182 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת "100 שנים לרצח ברנר" מתוך "חדשות בן עזר", גיליון מס' 1641 ביום 2.5.2021, במלאת 100 שנה לרציחתם בידי ערבים של הסופרים יוסף חיים ברנר, צבי שץ ויוסף לואידור ביום 2.5.1921.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת
יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).
מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-59 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
הרצאת עמנואל בן עזר, נכדו של יהודה ראב, על תולדות פתח-תקווה.
https://www.youtube.com/watch?v=h81I6XrtAag
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,647 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.
*
את צרופת החוברת "פפיטה האזרחי 1963"
עד כה נשלחו קבצים ל-2,295 מנמעני המכתב העיתי.
*
את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.
*
את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת ארנה גולן: הוויתור. אימי, זיכרונה לברכה, היתה צדקת גמורה. הדרמה השקטה בחייה של חלוצה וחברת קיבוץ.
עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-11מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-26מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,374 מנמעני המכתב העיתי
ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-10 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת דאוד אבו-יוסף.
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד לרומאן של עדי בן-עזר "אפרודיטה 25"!
Adi עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: "תחנת הרכבת".
עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
שונות
את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").
עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
הבלוג של דני קרמן
https://dannykerman.com/2021/10/28/ehud_ben_ezer
דברים שעשיתי עם אודי – שירים למתבגרים
כולל חלק ניכר מהעטיפות ומהאיורים שעשה דני קרמן לספרי אהוד בן עזר
כדי להיכנס לבלוג יש ללחוץ אֶנטר ועכבר שמאלי
*
את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,232 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939
*
את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"
בשנים 2005-2009!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר
עד כה נשלחו קבצים חינם ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ PDFחינם
עד כה נשלחו קבצים ל-2,253 נמעני המכתב העיתי
ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.
הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!
📑 בגיליון:
- ברוך קורצווייל: הציונות נבהלת מפני התגשמות חלומה
- יוסי אחימאיר: בחירות בצל מלחמה
- עמנואל בן סבו: מדינת ישראל אינה ונצואלה
- אורי הייטנר: 1. לא עוד פינוי
- אורי הייטנר: 2. צרור הערות 15.3.26
- עדינה בר-אל: שני הדר – של מי אַתְּ?
- עדינה בר-אל: שדות גולדברג: סיפור אהבה ישראלי (כנרת, זמורה, דביר, 2025)
- עדינה בר-אל: חג המשק (כנרת, זמורה, דביר, 2022)
- משה גרנות: ילד יהודי טוב
- נעמן כהן: איך יוכל להשתנות המשטר באיראן?
- אהוד בן עזר: יַעְזְרֶהָ אלוהים לפנות בוקר
- ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי,: נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":
- שאר הגליון