[השיחה נערכה בחודש יוני 1966, לפני 60 שנה]
מתוך ספרו של אהוד בן עזר
"אין שאננים בציון"
שיחות על מחיר הציונות
ההקדשה: זכר למחנכת טוני הלה
מהדורת ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986
השיחה "הציונות נבהלת מפני התגשמות חלומה" נדפסה לראשונה רק ב"הארץ", 7.9.1983.
אהוד בן עזר: האם ניתן לשער דרך אלטרנטיבית לציונות מראשיתה שהייתה מונעת את קשייה כיום?
ברוך קורצווייל: החטא הקדום של הציונות שהיא השלתה את עצמה שאפשר לפתור את בעיית היהודים והיהדות כאחד בעזרת המנגנון האידיאי של הלאומנות והלאומיות האירופאית המודרנית. הציונות סברה שתוכל לעשות זאת מבלי להסתבך בסבך כל הבעיות של הלאומיות והלאומנות המודרנית, וזאת היתה אוטופיה. לא תיתכן שום ציונות בלא רצון לממלכתיות. כל ההפרדות בין ציונות לממלכתיות היו בלתי-מעשיות. משחק עגבים עם רעיונות לאומיים אין משחקים מבלי להביא בחשבון שזה יביא למלחמה ולשפיכות דמים. זאת אני אומר כהיסטוריון וכאדם שחשב על דרכי התרבות האנושית.
מכאן האופי האוטופי של כל מה שקרוי אצלנו בשם ציונות רוחנית. הרי זה כמי שרוצה לחלוב את העז ולשחטה גם יחד. ואם בתקופת הרצל עוד היתה אשליה זו בגדר חלום שמותר לחלום אותו, הנה אחרי פרוץ מלחמת-העולם הראשונה בוודאי נפקחו עיני החולמים ואסור היה כבר לחלום. הווה אומר, כל פעולה ציונית בארץ ולמען ארץ זו מאז הכרזת בלפור הייתה צריכה להביא בחשבון מלחמה עם כל האימפליקאציות, משום שכל תנועה לאומית מודרנית מובילה למלחמה.
אתה שואל איך היינו יכולים לעשות את הדבר בצורה אחרת? על כך אינני עונה כי אינני אלוהים ולא הגורל. אני רק יכול להבין תופעות או להיות פתי. משום כך כל מאמצי אנשי ברית-שלום ובכללם מורי ורבי המנוח בובר נראים לי כאוטופיים בהחלט.
השתלשלותה של המגמה האוטופיסטית היא תוצאה של העדר מחשבה עקבית. אצל בובר וסימון היה לזה לפחות כיסוי של מחשבה הומאניסטית עצמאית. האוטופיזם של בובר וסימון לפחות עומד עוד בצל של משהו נשגב, של אידיאה הומאניסטית נעלה. אך אם "סברס" וחצי-"סברס" ממשיכים בזה הרי זה הופך לפסוידו-הומאניזם ליבאנטיני, כי אינם יודעים מהו הומאניזם אמיתי. יודעים אותו מתוך הפינגווין-בוקס אך לא מתוך שנים של חיים-בצוותא ואינטגראציה נפשית בתוך עילית אינטלקטואלית של אוטופיסטים, על שפתם, תרבותם, נימוסיהם, גישתם האסתיטית ואפילו הטרקלינית-סאלונית. ואילו כאן, בטווח מכונות-ירייה של ערבים, הרי זה מצחיק. לא שאני אומר שטוב ככה אבל ככה זה.
אהוד בן עזר: במסתך "על העברים הצעירים" (שהופיעה בספרך "ספרותנו החדשה המשך או מהפכה?") אמרת כי "מבחינה אמוציונאלית לא נבדל חלק ניכר של הנוער כאן מהגוי שבגלות. זוהי עובדה שאין לטשטשה. זה הישג החינוך במשך עשרות השנים האחרונות. זוהי תוצאת הנורמליזאציה עליה חלמה הציונות. אין זו אשמת הדור הצעיר אם הציונות נבהלת מפני התגשמות חלומה. מה בעצם חשבו בליבם האנשים הטובים? האפשר לשחק משחק לאומיות מודרנית חילונית, ולהיבהל מפני תוצאותיה?
"הציונות היא שנתנה בעצם להתמוטטות היהדות הדתית פירוש חיובי. לציוני נעשה אדם שאינו יכול כבר להיות יהודי." – ואתה מצטט את "הדרשה" להזז – "הציונות והיהדות דבר אחד, אלא שני דברים הסותרים זה את זה... על כל פנים לא היינו הך. כשאדם אינו יכול להיות יהודי הוא נעשה ציוני... הציונות מתחילה ממקום הריסת היהדות, ממקום שתש כוחו של העם... הציונות לא המשך, לא רפואה שם למכה... היא עקירה והריסה, היא ההיפך ממה שהיה, הסוף... אני מאמין שארץ-ישראל זה כבר לא יהדות. כבר אפילו עכשיו, כל שכן לעתיד לבוא" ("אבנים רותחות" 242-240).
ומכאן אתה מסיק כי "הדור הצעיר בארץ מרחיק עוד לכת וחש במרחק האמוציונאלי הגדול בלבד שבינו ובין דור מחנכיו, ומזהה את הציונות עם היהדות, משום שאינו תופס את המתח הפנימי שבין גילגוליה השונים של היהדות במשך השנים האחרונות. מה איכפת להם שיש הבדלים וניגודים עמוקים בין ציונות ויהדות במובן המקובל? הם רואים את עצמם בלבד, את ההווה הזה ומה שנראה להם כעתידם, והרי זה לפי דעתם רחוק כל כך ושונה כל כך מציונות זו! ואין הם יודעים שציונות זו היא שיצרה להם, שלא מדעתה, את נשקם, בו הם לוחמים ביהדות." (עמ' 292-291).
האם ניתן אפוא לומר כי הציונות אשמה במתרחש בנפש הדור הצעיד בארץ, ובדחייתו אותה ואת היהדות כאחד?
ברוך קורצווייל: השאלה אינה אם הציונות "אשמה" אלא צריך רק לבדוק לאן זה מוביל. הציונות היא בת מאוחרת מאוד של הרעיון הלאומי האירופי. אין עם בעולם שעזב את הקרקע עליה הוא יושב מבלי ללחום.
הציונות מפרשת בצורה מאד פשטנית גם את היהדות. ומשום כך אמר הזז כי "כאשר אדם אינו יכול להיות יהודי הוא נעשה ציוני." אחד הניתוחים הטובים ביותר של הציונות נכתב בידי המנוח יצחק ברויער. השתיקו אותו כי כתב דברים שאינם פופולאריים. הוא עשה זאת בשביל אגודת-ישראל. אגו"י אינה מעניינת אותי אלא הגישה לגבי הציונות, שנשארה נכונה.
תהליכים היסטוריים הם מעין פאטום ואנו לא נוכל לבחור לנו תהליכים אלו על-פי נוחיותנו, אלא הם מוטלים עלינו כעל כל הגויים. משום כך, ריוויזיה פשטנית לגבי הציונות, גם היא אווילית, כי אנו לא נוכל לשנות את ההיסטוריה, אם בכלל אפשר לשנותה. לעתים אני חושב, כדבריו של תיאודור לסינג, כי ההיסטוריה היא ניסיון להעניק משמעות לדבר נטול כל משמעות. וזה מתקרב להשקפה שכל ההיסטוריה היא אבסורדית.
אהוד בן עזר: בזכות אידיאליזם ומיתוס ציוני קמה המדינה. הציונות הושמה במרכאות, מבלי שהובן גודל המפולת שבכך, ואילו המיתוס התמים והחד-צדדי שלנו איבד את תוקפו. שום גישה אחרת לא קנתה לעצמה הגמוניה רוחנית או פוליטית. האומנם אנו נתונים עתה בסיטואציה טראגית שאין מוצא הימנה, או שמא תיתכן מטאמורפוזה בציונות, התחדשות רעיונית שיש עימה תשובה לבעיות ההווה?
ברוך קורצווייל: מאז 1930, ואין מה לדבר – מאז 1940 או 1942, מתחסל המיתוס הציוני התמים, ומי שעוד ממשיך הוא פתי או שקרן.
משום כך אני רואה בבסיס הדתי המוסרי של היהדות ערובה יחידה ואחרונה לקיומנו. אם אנו נוטשים את הבסיס הזה – אנו אבודים לחלוטין. אם אנו שמים את כל יהבנו על אינטרפרטאציה חילונית-ליבאנטינית של הלאומיות – אנו אבודים. ולא משנה מאומה אם האינטרפרטאציה מתלבשת באיצטלה סוציאלית, חצי-סוציאלית או אנטי-סוציאלית, או שהיא מתלבשת בלבוש כנעני או מופיעה כפירוש אנארכיסטי-דתי – סופה כיליון רוחני ופיסי כאחד של העם היושב כאן. כך אי-אפשר לחיות.
לצערי הרב אני רואה במלחמה דבר שיש להביאו תמיד בחשבון. אינני יכול להתנכר לצורך שיהא צבא חזק, אחרת אני פאראזיט. לא אוכל להתעלם מזה שבחורים צעירים מגינים על ביטחוני ולומר – אני הומניסט, אני נגד זה שאתם יורים במסתננים. כואב לי על כל יהודי שנהרג, כל ערבי שנהרג. אך בסיטואציה איומה זו – הבא להרגך מותר לך להרגו לפי שהוא מבקש את נפשך.
מי אשם בזה? אלוהים הוא האל הנורא. ובתקופתנו הוא מתגלה כך יותר מאשר כאל הרחמים. אני מאמין בו, אך מתנגד לסנטימנטאליזאציה של אלוהים. אני מסרב לגשת גישה סנטימנטאלית לשאלה הזו. האלוהי הוא במידה רבה השונה, הלא-אנושי. בזה אינני רוצה לומר שאין גם מקום למפגש בין האנושי לאלוהי, אך האלוהי אינו חופף את האנושי, ואנושי אינו חופף את האלוהי.
הציונות הביאה דבר אחד גדול – שלא יקרה שיוליכו אותנו פעם נוספת כצאן לטבח. שנדע לשלם מחיר גבוה בעד חיינו, ונדע אם חס-ושלום יהא צורך – סיום מכובד יותר. זה דבר גדול. מדוע? אני זוכר את סוף שנות השלושים, כאשר הנאצים כבשו את כל צ'כוסלובקיה. לא היה נשק ביד. לא אשכח, ראש השנה 1939, מלחמה כבר היתה בפולין, ואני שימשתי סגנו של הרב הראשי בברן שבצ'כיה, נאמתי תחת השגחתו של הגסטאפו, לא ידענו כי פולין נכבשה כבר, לא ידעתי שאין מה לפחד מאפשרות הפצצת-העיר – אך העדפתי אותו רגע שישמידו את העיר כולה מאשר להיות תחת שלטון הגרמנים.
תבורך הציונות והמדינה שלפחות לימדה אותנו לעמוד על נפשנו עם נשק ביד ומחקה את החרפה הזו של עם שמובילים אותו כצאן לטבח. אחד ההישגים הגדולים של הציונות – שעל כל צרה שלא תבוא – היא מאפשרת לנו אפילוג הירואי. והלוואי שלא תהא צרה ולא אפילוג. אינני רואה שום כבוד שמובילים אותנו כעדר.
אהוד בן עזר: גישה כשלך, הרואה חרפה בעם שמובילים אותו כ"צאן לטבח", עלולה להביא לאותה תגובה נוראה של בני הדור הצעיר בארץ המתבטאה בבוז לאותם יהודים "חלשים" ו"פחדנים" שנספו באירופה, וקיצוניותה האחרת, מסולפת אף היא, נעוצה בהערכת-עצמנו הנפרזת משום שאנחנו עמדנו על נפשנו "עם הנשק ביד".
ברוך קורצווייל: טועים הצברים. לא היה ליהודים נשק ולא כלום, ולא ידעו מה עומדים לעשות בהם. ואילו על גילויים אלה של וולגאריות ישראלית בקרב הצברים אוכל לומר לך – הם אינם מבינים ולא כלום. ואשמה בכך גם תוכנית הלימודים. מי שסבור שהביטחון הפיסי הוא חזות הכול, וכי כאילו פתרנו את שאלת הביטחון הפיסי של בעיית היהודים – אינו אלא טועה. כאן רק הרע במיעוטו. בעיניי, מבחינה ביטחונית, למרות האנטישמיות – ארה"ב בטוחה יותר. אמנם לא הייתי רוצה לחיות בניו-יורק, אך טעות לחשוב כי המדינה פתרה את בעיית ביטחון העם.
כבר שנים אני טוען שהישראלי הצעיר הוא הרבה יותר גלותי מבחינה רוחנית מאשר יהודי-גלותי עם פאות ושטריימל בנידח שבגיטאות אירופה. כי הצבר חי ב"קלוזד-סיסטם" ואינו רואה דבר. אותו יהודי לפחות ידע איפה הוא נמצא ומהי הסביבה האחרת, ואילו הצבר כבר אינו יודע דבר. אך שוב, אינני מאשים את הישראלי הצעיר אלא בעיקר את החינוך הפיידוצנטרי של הדורות הקודמים – שיצר את מיתוס נוער הזהב שלנו. הנוער אינו טוב ואינו רע, הוא בדיוק הנוער שהדור הקודם ראוי לו. והם אשמים בכך במידה רבה, גם אין פלא שהם נבהלים למראה התוצאות.
קח למשל את פולחן הילד אצלנו. אף הוא תוצאה של מצפון רע, כי בתוך-תוכם הרגישו ההורים שאין להם שום מטען רוחני בר-קיימא לתת לדור הבא אחריהם, אך במקום מטען רוחני, אפילו חמור, הם נתנו להם את הפינוק של הבננ'לה ואת עטרת התהילה של גיבורי האומה וכל הקיטש הלאומי שהוא תוצאת המצפון הרע. כאשר קוראים בגמרא, אולי הדברים לא ימצאו חן בעיניכם, אבל קיטש סנטימנטאלי ודאי לא תמצאו בה.
גישתי הוא, שלעמנו הזקן יאה ללכת בדרך התואמת לו, ואם חס-ושלום הגורל הטיל עלינו שהגיע סוף דרכנו, טוב שנסיימה בכבוד, במלחמה. ועמידתנו קשורה בשאלת הרמה הרוחנית והאנושית שנחזיק בה. אני לא רוצה לסיים את חיי כאקסיסטנציאליסט ישראלי. זו שאלה של השתייכות עמוקה למשהו, לא רק של אמונה, אלא של השתייכות למסגרת המתאימה לנו.
אהוד בן עזר: נוכח ספקנותך לגבי אפשרות המשכיותה של היהדות, ובשורתה, בתודעת הישראלים הצעירים – האם אתה רואה עתיד "ורוד" יותר לסופרים היהודים בארה"ב כמבטאיה הלגיטימיים של היהדות בדור זה?
ברוך קורצווייל: אינני נותן לפאזה זו של ספרות יהודים בארה"ב יותר מחמש-עשרה שנה. זה ייגמר, מתוך ההתבוללות, ולא יהא להם מטען להמשיך, בתור יהודים. הם מקנאים בנו. הם נתונים בשלב האחרון לפני התבוללות סופית. אני סובר שמבחינה ביולוגית ורוחנית, דווקא המוזיאון של "מאה-שערים" בברוקלין יש לו עתיד גדול, אבל כתנועה רוחנית – גם זו התאבנות. אינני רואה דרך מעשית אחרת לחנך אלא מתוך חינוך למצוותיה המעשיות של היהדות מתוך עין נאורה לבעיות הדור.
אהוד בן עזר: אולי יהדות ריפורמית היתה ממלאה בהצלחה פונקציה זו במדינת ישראל.
ברוך קורצווייל: אין לנו אפשרות לרפורמות. אין לנו כאן סיכוי לתנועה חדשה. הדבר היחיד שאנו יכולים לעשותו הוא להרחיב את הגבולות בתוך העולם המסורתי, אך ללא העסקנות, שהיא בעוכרי הבעייה וסימפטום לניוון.
אהוד בן עזר: במסתך "על העברים הצעירים" אתה מצטט חלק מן הפרוגראמה של תנועה זו – "ההיסטוריה של הארץ הזאת, הן כשלעצמה, הן כחלק מארץ הקדם כולה, הריהי בחינת חלל ריק מאז בר-כוכבא... עד יסוד פתח-תקווה." – ואומר, כי – "לדעתם טמונה הצרה העיקרית בעובדה, שיהדות הגולה נתנה להיסטוריה היהודית אינטרפרטציה דתית. מתוך כך סולפה אפילו משמעות אותה תקופה, שהיה לה אופי היסטורי ממשי. אחרי בר-כוכבא היה כאן 'חלל-ריק' היסטורי. ליהודים, שם בארצות הגולה, לא היתה היסטוריה כלל ועיקר. הם היו אובייקט בדרך עיצוב ההיסטוריה של אחרים. כאן, בארץ, מתחיל להתמלא החלל הריק לא עם הופעתם של הרצל והס, אלא 'עם יסוד פתח-תקווה,' היינו – הציונות היא עצמה חלק של היהדות, חלק של אי-ההיסטוריה לגבי ארץ זו. רק עם ילודי פתח-תקווה, בא המשך להיסטוריה האמיתית של ארץ זו. הישובים היהודיים שבכל הדורות לאחר בר-כוכבא היו יישובי ניוון, יישובי היהדות המתנוונת היו, ללא משמעות היסטורית." (עמ' 281).
המסה נתפרסמה לראשונה דומני לפני ארבע-עשרה שנה. כיצד נראים הדברים בעיניך היום?
ברוך קורצווייל: מסה זו רק מדגימה בצורה קיצונית את האמת שהדעה הרווחת אצלנו על "ההמשכיות" היא דעה מסולפת ומגמתית, הוראת-שעה של הציונות למען האינטרסים הזולים שלה. ואני כן ציוני, אלא מנקודת ראייתי הציונות היא הוראת שעה היסטורית בלבד. היא היתה הכרחית, והיה הרבה יותר לברכה לה לו השכילה לראות מראש את מגבלותיה. המשגה החמור נעשה מתוך האינטרפרטאציה שראתה בציונות המשך ותחליף ליהדות. וכאן דרכי כבר אינה כזו של הציונות. כמובן ששעה היסטורית זו יכולה להימשך חמישים-שישים שנה או מאה, אך הציונות תמיד צריכה לדעת שהיא אינה יכולה לרכוש את כל הפריבילגיות של היהדות ולהתהדר בהן.
מדוע התעניינתי ב"כנעניות"? חלק מאנשי מגמה זו ראו בהתעניינותי כמין "תמיכה" בהם. אך לא כן הדבר. הכימאי מתעניין במיוחד בחומרים המראים לו את הריאקציות החריפות ביותר. הכנענים הראו בצורה קיצונית את פירות הציונות שהתיימרה להיות תחליף ליהדות. וזה רק אימת את גישתי בקשר לציונות, שאינה מסתפקת להיות הוראת-שעה.
אהוד בן עזר: היה זה פראנץ רוזנצווייג שאמר כי עם ישראל יכול להבטיח את קיומו רק צעד אחר צעד, ומבחינה זו ראה את הציונות כהבטחת קיום לזמן קצר בלבד, ערכה בהבטיחה את קיומנו לעוד דור, וחשב כי עם ישראל יכול להבטיח את קיומו רק בדרך זו, מתוך מציאת פיתרון ספציפי לכל תקופה. זו ודאי אינה השקפה ציונית.
ברוך קורצווייל: ההבדל בין דעה זו לדעתי הוא בכך שאני ראיתי את עליית ההיטלריות מהתחלותיה ואת הפולאריות של אובדן ותחייה, ובתחייה זו – חלק הארי לציונות. זאת לא יכול היה רוזנצווייג לראות משום שחי בתקופה קודמת. יחסי לציונות היה ונשאר ביקורתי. דומני כי הציונות טרם השתחררה מסנטימנטים יהודיים, וזה מה שמכנים כאן בארץ בשם "המשכיות" או "תודעה יהודית".
אהוד בן עזר: חלק ניכר מן הפרוגנוזות במסתך "על העברים הצעירים" מצא הצדקה, ישירה או עקיפה, בכיווני התפתחותה של המציאות הישראלית בשנים האחרונות.
מהן כיום השלכותיך-לעתיד בנושא בו עוסקת המסה?
ברוך קורצווייל: המסה נכתבה, כאמור, לפני ארבע-עשרה שנה, אך חשבתי ועקבתי אחר הנושא קרוב לעשרים שנה מהתחלותיהם של "העברים הצעירים". היום אני רואה יסודות כנעניים בכל המחנות אצלנו: לגבי התפתחות המדינה, שימשה היהדות, ועודנה משמשת, כקלף במשחק שלעיתים קרובות אינו טהור כלל וכלל. ואנשים יודעים היטב שלפעמים משחקים בקלף זה של היהדות.
אם אתה שואל על הפרוגנוזה שלי לגבי העתיד, דומני כי יש להבחין בכמה דברים:
א. תופעת הכנעניות רק מאמתת לדידי דעה המנחה אותי, ואפשר לקראה בגלוי ובין השיטין ברוב מאמריי על ענייני ספרות – לגבי תהליך כללי ומקיף יותר והוא שהיהדות מצויה בשלב משבר אנוש. שיש התנוונות. אנחנו בתוך תקופה של התנוונות היהדות. היהדות לא מיוצגת כיום בעולם על-ידי מנהיגים רוחניים גדולים. קיים משבר ביהדות מבחינת הפוזיציה האמונתית.
כל זמן שהציונות הייתה רק חלום ולא עמדה בפני מבחן המציאות, ובעיקר המבחן המדיני, אזיי כמו כל אידיאה היא היתה יותר מוגנת מפני ההתפוררות הפנימית ויכלה להופיע כאילו היא באמת המשך ליהדות. אך בו ברגע שנכנסה לשיח-ושיג פרמאננטי עם המציאות, הוכיחה את חולשתה. ככל שהצליחה יותר כהוראת-שעה, נתבררה יותר חולשתה כאידיאה אלטרנטיבית ליהדות. כי היא הוציאה את היהדות מתוך הפרספקטיבה של הנצח אל תוך המימד של הכאן והעתה.
ב. דווקא הפיתוי המדיני, שמבחינת התהליך ההיסטורי היה הכרחי – הוא-הוא שהחריף את המשבר הרוחני. אפילו לפני אלפי שנה היה הניסיון המדיני אתגר מסוכן לאידיאה הטהורה של היהדות. על אחת כמה וכמה בתקופה שנתיבה הוא חוסר אמונה דתית.
ג. כאן בארץ, ולא בגולה, הוברר עד מהמסוכנת היא התביעה לנורמליזציה ללא סייג של חיינו; והכנעניות רק מפתחת באופן עקבי את הנורמליזאציה עד לכדי התאבדות. סוף הפרוגנוזה שלי הוא שהכנעניות מובילה לאובדן מוחלט של היהדות. אובדן רוחני ופיסי כאחד, כאן במדינה ישראל. נורמליזאציה בגולה לא היתה כה מסוכנת כי הוקמו לה מחיצות טבעיות על-ידי העמים, ולו גם טולרנטיים ביותר, בקירבם ישבו יהודים – בעוד שאצלנו אין עדיין מחיצות לנורמליזאציה.
ד. מנקודת-ראות ספרותית, הכנעניות היא הוכחה לחוקיות המצטיירת בתוך ספרותנו, ביודעין ושלא-ביודעין, על-פי שני הקטבים של אובדן ותחייה. וברור כי המגמה של הכנעניות היא לצד האובדן.
ה. תהליך זה הוא שבאופן טראגי מצדיק את נקודות הבידוד העצמי בתוך היישוב – הגיטואיזאציה הוולונטארית של "מאה-שערים", בני-ברק וחוגים אחרים. הם באופן אינסטינקטיבי מסתגרים כאיים המפחדים מפני השיטפון הזה. כמובן שזו תהיה אצלם יהדות מאובנת לגמרי, אך אולי שם יהיו שרידי היהדות. הם מרגישים שהמדינה מסוכנת מאוד. הם מרגישים שהיא מעמידה עצמה כמוחלט אשר אין למעלה הימנו, והם יודעים שיש מוחלט שהוא למעלה מן המדינה.
את שורשיו של הקונפליקט אתה מוצא כבר בספר שמואל א' (פרק ח'). בני ישראל מבקשים להם מלך: "וימאנו העם לשמוע בקול שמואל ויאמרו לא כי אם מלך יהיה עלינו. והיינו גם אנחנו ככל הגויים ושפטנו מלכנו ויצא לפנינו ונלחם את מלחמותינו."
שמואל אומר להם – השם הוא מלככם, וקובל על כך שהם מבקשים להם מלך. מלך – זו היתה הוראת-שעה. ישנו מלך שהוא למעלה ממלך בשר-ודם. אך הם ביקשו להם מלך ככל הגויים. זה פרק שיש לו אקטואליות עצומה. כל אדם שרוצה להבין את מציאותנו מוטב לו שיקרא בו.
אהוד בן עזר: במאמרך "סאטירה ומציאות בסיפור הישראלי" ("הארץ" 4.4.66) אמרת, בין היתר, כי עם אובדן האוטוריטה של הטכסטים הקדושים והעברתה הארעית לטכסטים חילוניים של "התחייה הלאומית", התחילו הישראלים הצעירים, אחרי עשרות שנים בלבד, להתייחס בזלזול גלוי לכל הספרות הציונית, העמידו במקומה את ספרותם הם, פיתחו פיתוח נרקיסטי את הליטראריזאציה של החיים ויחד עם זה התפכחו ממנה. ספרים כ"חיי אליקום" לתמוז יודעים חיים רק בכוח הקונטרסט שבין מציאותם לבין המציאויות הספרותיות שקדמו להם, בדיוק כמו שהטכסט של "החי על המת" למגד מקבל את כתב-האמנה שלו בכוח הספרות הציונית, אותה הוא מביא אד-אבסורדום. וכולם חיים "על המת" תרתי-משמע, מבחינה חומרית ורוחנית כאחד. חיי דוידוב – זהו העבר הציוני, עבר "התחייה העברית הלאומית", שצלו מטיל אי-נחת על הישראלים. הם שונאים את הצל ואין הם מסוגלים להשתחרר ממנו, כמו שהם שונאים את היהדות ואין הם יכולים להשתחרר ממנה.
עוד אתה מוסיף ואומר, כי הסיפור העכשווי מעיד כמאה עדים על פשיטת הרגל של הניסיון לתרגם את שפת הקודש כולה על ערכיה ומשמעויותיה ללשון האקטואליזאציה החילונית, והתוצאה היא קריקטורה, זיוף קרתני, שכבת טיח מעוררת גיחוך, של הנשגב כביכול, מעל הנמוך והשפל.
ונשאלת השאלה מדוע אין "הספרות הציונית" והמפעל הציוני עשויים לשמש אובייקט לגיטימי ומפרה להתמודדות (אפילו דרך הבאתם אד-אבסורדום) לספרות ישראלית צעירה, כשם ששימשו הטכסטים הקדושים (או המרד בדת היהודית) לסופרי הדור הקודם?
ברוך קורצווייל: צריכה להיות התמודדות עם מימד עומק ההיסטוריה היהודית ולא עם ההיסטוריה שבשטח. לא התמודדות עם תקופה אחת בעבר הרחוק, שאחר-כך אני דולג ומגיע להרצל. הצרה של רוב הסופרים, שאם בכלל יש להם היסטוריה והתמודדות, אזי הדבר מתרחש בשטח ולא לעומק. ואם רוצים או לא רוצים, גם המרד בעבר מוביל דרך צינורות של אמונה דתית, והם לא יכולים לעקוף את המעבר הזה או להזניחו.
אהוד בן עזר: הבדלת לא-פעם בין סופרי הדור הקודם, מביאליק ועגנון עד לאלתרמן והזז, להם היתה חוויה דתית או חוויה של דחייה והתמודדות עם צורת-חיים דתית מוכרת להם באופן בלתי-אמצעי – לבין סופרים ישראליים צעירים להם אין לא מזה ולא מזה, וניתן לומר שהם אדישים לגמרי לפרובלמאטיקה של הדת היהודית, ומכירים אותה, במקרה הטוב, מכלי שני ושלישי (מכל כתבי עגנון). עד כמה שידוע לי אתה גם שולל את הכרתה של היהדות באמצעות לימוד "מדעי-היהדות" באוניברסיטה, בראותך בכך גישה של "פוסט-מורטם"; כיצד אפוא יוכל לדעתך הישראלי הצעיר להתמודד עם יהדותו ההיסטורית לעומקה מבלי לעשות שקר בנפשו?
ברוך קורצווייל: אין דרך אחרת. גם לחילוניים, אלא ללמוד. והייתי אומר אפילו ללכת, מתוך הליכה חילונית, לכמה שנים לישיבות, וללמוד. צריכים להכיר את הדברים מבפנים. תנ"ך ותפילות. הם לא יכולים להסתפק בפרקי תנ"ך שבבחינת-הבגרות, ואחר כך ללמוד מקרא או תלמוד באוניברסיטה, או אם הם מאוד אינטליגנטים, לטפל בקבלה. כך באה הסנוביות של מחקר הקבלה וכולם הם שבתאים-בכוח. כאן משהו קוסם להם. אין פלא שהחוקר החשוב ביותר של התנועה הזו הוא יהודי שבא מאווירה מתבוללת. הדור הצעיר חי מתוך הנאה את התפוררותה של היהדות. אני יודע, זה קוסם. יש קשר והשלכות בין התעסקות אינטלקטואלית לבין מציאויות חברתיות ופוליטיות.
בשבתאות יש הרבה נרקיסיזם, כמו בכל התנועות המיסטיות הללו, והרבה השתוללות סקסואלית. והעמדה ה"דתית" האחרונה של ה"יהדות" הזו היא הפאן-סכסואליות של אבידן הלובשת אופי של התגלות מיסטית-דתית, או בספרו של פנחס שדה "החיים כמשל".
דבר דומה אמור לגבי ה"פלירט" האינטלקטואלי עם החסידות. מה הם לקחו מן החסידות? גם החסידות מובילה בסופו של דבר לכנעניות. מה יש בחסידות הזו, הישראלית, בפלירט של האינטלקטואלים הישראלים עם החסידות? הדבר הראשון שהיה אצל החסידים שהם פרקו את עול המצוות. ומי שפרק – פוקר ונכנס לאנארכיה, ומגיע לעמדה פאן-סכסואלית כעמדה "דתית".
יכול להיות שפרק מפואר זה בתחייה היהודית יהיה הפרק האחרון של התרבות העברית בארץ-ישראל. שאחרי הישראלים הללו – אין מקום כבר ליהדות. ואם אין יהדות לא תהיה עוד תרבות עברית. היא יכולה להיות כתובה בלשון עברית, אך לא תהיה עברית ברוחה. הפרק המפואר של הספרות העברית החדישה הוא הפרק האחרון בתולדות התרבות היהודית והעברית כאחת בארץ-ישראל – להוציא אנקלאוות של ישיבות ו"מאה-שערים". ומה שהיה נראה כתחייה הוא למעשה אובדן. ואם כך – גם האובדן הפיסי לא יבושש לבוא. כי אינני מאמין שעם יכול להתקיים באופן פיסי ללא ערכי רוח ואמונה. כל כך אנו מתרשמים מן התחייה שאיננו רואים את התהום. והדבר נאמר כבר על-ידי ביאליק:
"וּבִתְרוּעַת תְּחִיָה עַל-שְׂפָתַיִם וּבְמִצְהֲלוֹת מְשַׂחֲקִים
אֱלֵי-קֶבֶר נְדַדֶה."
("דבר", אלול תרס"ד)
אהוד בן עזר: בדו-שיח הישראלי-צרפתי שנערך זה לא מכבר אמרת כי "סופרינו, במידה שהם סופרים גדולים, מעלים ביצירותיהם אסוציאציות ספרותיות של אלפי שנים, מהמקרא, מהתלמוד, מהמדרשים, מהפוסקים, מהתפילות ומהמחזור, מהזוהר, מספרות הקבלה והחסידות. אבל לעושר המחייב הזה שתי פנים: פני גדולה והוד-קדומים ופני סכנה והגבלה מסוכנת. על הפן הראשון אין צורך להרבות במלים. אבל מה קורה, כשיסתתמו המעיינות התודעתיים של העושר הזה? מה תהיה גורלה של ספרות ישראלית, שנציגיה חדלו לינוק מירושת הדורות? ספרי העבר חתומים לפניהם, בעוד שהפולקלור, או השיר העממי החדש, של מציאותנו – מפרה את שירתם. אפילו ספרותנו שמלפני חמישים עד מאה שנים לא תהיה מובנת להם. נוגע אני כאן בבעייה כאובה מאוד, בבעיית התרגום: איך אפשר לדובב את האינטגראציה המופלאה אליה הגיעה ספרותנו בכתבי ביאליק, עגנון, גרינברג, שלום, שלונסקי, אלתרמן או הזז? הייתכן לתת מושג מרקמת הפלאים בשפה זרה? ספק רב אם הניסיון יצליח, את שלום-עליכם, ובכלל את הספרות היידית, קל יותר לתרגם, משום שרוב יסודותיה של יידיש כלולים בשפה אירופית, היינו הגרמנית מימי-הביניים בצירוף יסודות סלאביים ועבריים. מר הוא גורלה של ספרותנו החדשה הגדולה, ומאידך, שפת הישראלים נוחה יותר לתרגום, אבל אין לה מה לבשר, אין לה מה לחדש לעמי אירופה דבר שכבר לא היה ידוע להם. מכאן שספרותנו, במידה שהיא גדולה ושיש לה מה לבשר, כמעט ולא נתונה לתרגום. והספרות הישראלית, שקל באופן יחסי לתרגמה, משום שהיא אינה פונה לאמנות, היא בחינת אמנות פחותה שאינה מחדשת הרבה."
מפני מה אתה סבור כי הסיבה לכך שאין "בשורה" לספרות הצעירה בארץ היא ביחסה למקורות הלשוניים והתרבותיים, ולא מפני היקפה הרחב יותר של הבעייה, היווצרות אותה סטרוקטורה נפשית חדשה בה מאבד האינטלקטואל הישראלי, עקב תודעת האחריות וההשתייכות המשתקות אותו, את מעמדו כ"אאוטסיידר" לחברה בה הוא חי. ואם זרות פירושה ריחוק, פרספקטיבה ויכולת-ראייה, כי אז, מי שאינו רואה – או גרוע מכך: אינו רוצה לראות – הריהו עיוור, ולעתים גם אטום וחסר רגישויות אלמנטאריות.
ברוך קורצווייל: אתה שואל על מקורות; מה אופייני יותר מכך שהיום בישראל מקורות היא חברת מים? אין לנו מה לומר. האם מקרה הוא שהיורדים העיקריים באמריקה הם אלה שנולדו בארץ? הם לא רגישים לאנטישמיות. עורם עבה יותר. ומי חוזר? אלה שנולדו בגולה. התלושים ביותר הם הישראליים.
אנשים מסתכלים בכול מפרספקטיבה של ארבעים-חמישים שנה. אני מביט מפרספקטיבה של אלפי שנים. ליהדות פרספקטיבה אוניברסאלית. עד עתה הצדיקה ההתפתחות בארץ כל מה שאמרתי – וזו הסיבה שאני חש עצמי כאן כ"אאוטסיידר" רוחני.
אינני יודע אם היהודי באירופה היה תמיד "אאוטסיידר". התקרבות תרבותית מכסימלית היתה בגרמניה. היתה קיימת במידה מרובה אינטגראציה מדומה ששני הצדדים האמינו בה בכנות עד שהמציאות הוכיחה את ההפך. מעולם לא הרגשתי עצמי כ"אאוטסיידר", אף לא באוניברסיטה גרמנית, ולא בין האינטלקטואלים הצ'כיים. הרגשתי בשוני. אך השוני לא היה זהה עם מה שהיום רואים במושג "אאוטסיידר". לא תמיד היינו "אאוטסיידרים". ידעתי רק כי שם, בקרב הלא-יהודים, עליי להוכיח עצמי יותר מהם.
בל יטעו במשמעות דבריי. אינני מאשים את בני הדור הצעיר, כאן ועתה. הם נאמנים לעצמם בכך שהם כותבים על הארץ, על הקרוב והמוכר להם. אם יש בכך "בשורה" – זו שאלה אחרת, עליה ניסיתי לעמוד באותו דו-שיח שהזכרת. שני תפקידים עיקריים אני רואה לפני הספרות הישראלית: שהיא תדע להעריך כדבעי את חובותיה כלפי ירושתה הרוחנית הכבירה והמחייבת; ושהיא תקבל מתוך ענווה וחיבה את מגבלותיה הטבעיות העשויות ליהפך למקור של עושר אמיתי ולגיטימי. ואז, אם נקשיב לקולה של ארצנו הקטנה וללשונה, אפשר שהארץ ושפתה יעניקו לנו שוב ספר גדול.
ברוך קורצווייל נולד במוראביה ב-1907, בנו של הרב בעיר-הולדתו, פירניץ. למד בישיבת הרב ש. ברויאר בפראנקפורט ובמקביל סיים לימודיו באוניברסיטת פראנקפורט ב-1933. שימש בהוראה בגימנסיה היהודית בברין בשנים 1939-1933 וכן מילא באותן שנים את מקומו של הרב. לארץ-ישראל עלה בשנת 1939. היה תלמיד-מחקר באוניברסיטה העברית בירושלים עד שנת 1942, ובשנים 1956-1942 הורה בחיפה בבתי-ספר תיכוניים. מ-1956 ועד פטירתו, ב-1972, כיהן כפרופסור לספרות וראש החוג לספרות עברית באוניברסיטת בר-אילן.
החל משנת 1942 החל מפרסם בעיתונות, בעיקר ב"הארץ", ובכתבי-עת וקבצים ושנתונים ספרותיים, מסות ומחקרים על הספרות העברית והכללית, אשר לרובם הייתה השפעה עצומה על התרבות העברית, קוראיה, סופריה, מבקריה וחוקרי ספרותה. מבין עבודותיו הבולטות – מחזורי המסות על ש"י עגנון ועל הרומאן האירופי, מסותיו על "היהדות כגילוי רצון-החיים הלאומי-ביולוגי" (הוויכוח עם משנת אחד-העם), על "מהותה ומקורותיה של תנועת 'העברים הצעירים' ('כנענים')", על ביאליק, טשרניחובסקי, אצ"ג, ברנר, גנסין, הסיפור הישראלי, ועוד. קורצווייל היה פולמוסן ומבקר חריף, מורה ולוחם עקבי, נאמן להשקפת-עולמו ולמקורותיו התרבותיים והרוחניים, ומעודו לא הותיר את קוראיו ושומעיו אדישים לדעותיו.
מספריו: "מסכת הרומאן" (1953); "ספרותנו החדשה – המשך או מהפכה?" (1959); "ביאליק וטשרניחובסקי (1961); "מסות על סיפורי ש"י עגנון" (1963); "בין חזון לבין האבסורדי" (1966); "במאבק על ערכי היהדות" (1969); "הנסיעה (וסיפורים אחרים)" (1972); "לנוכח המבוכה הרוחנית של דורנו, פרקי הגות וביקורת" (1976), בעריכת משה שוורץ.
השיחה "הציונות נבהלת מפני התגשמות חלומה" נדפסה לראשונה ב"הארץ", 7.9.1983.
בימי חייו לא הירשה פרופ' קורצווייל לכלול אותה בספר.
בגיליון:
- אהוד בן עזר: ברוך קורצווייל: הציונות נבהלת מפני התגשמות חלומה 📖
- אורי הייטנר: לא עוד פינוי
- עדינה בר-אל: שני הדר – של מי אַתְּ?
- משה גרנות: ילד יהודי טוב
- אהוד בן עזר: ספר הגעגועים -פרק 32 📖
- אהוד בן עזר: יַעְזְרֶהָ אלוהים לפנות בוקר 📖
- ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי,: תגובות, הערות, הארות, והודעות
- שאר הגליון
מאמרים
אהוד בן עזר
ברוך קורצווייל: הציונות נבהלת מפני התגשמות חלומה
אורי הייטנר
לא עוד פינוי
כשמלחמה מופסקת בטרם הושגה המטרה, מתחילה הספירה לאחור למלחמה הבאה.
חיזבאללה הוכה קשות במלחמת "חרבות ברזל", בשבועות הספורים שהחלו ב"עיד אל ביפר", דרך מבצע "חץ הצפון", חיסול נסראללה וצמרת הפיקוד של הארגון, התמרון הקרקעי שהרחיק את כוחות חיזבאללה מיישובי הצפון והרס כפרי רדואן שחלשו על יישובינו, כאשר כל בית בהם היה מוצב, מוכן להפעלת 7 באוקטובר על סטרואידים לכיבוש הגליל בבטח שבו היו נרצחים, נחטפים ונאנסים אלפי ישראלים. ובמקום להשלים את המלאכה ולהכות את הארגון מכת מחץ, כנראה נבהלנו מעצמנו, ועם קצת לחץ אמריקאי הפסקנו את האש והצלנו את חיזבאללה.
אמנם, בניגוד לשנות חוסר המעש, ההתמכרות הפאסיבית לשקט, ההבלגה וההכלה, שבין מלחמת לבנון השנייה ל-7 באוקטובר, את הפסקת האש הזאת אכפנו בהגנה אקטיבית. הפעם, בניגוד לשנים שאחרי מלחמת לבנון השנייה, לא איפשרנו את ההתעצמות הדרמטית של האוייב. בשנות ההתמכרות לשקט והאימה המשתקת מפני "הסלמה" לא רק איפשרנו את ההתעצמות האדירה של חיזבאללה, אלא גם לא הגבנו על הפיגוע במגידו, לא הגבנו על ניסיון ההתנקשות בבוגי יעלון, כאשר חוליית מחבלים חדרה לבצע פיגוע ההוראה הייתה לירות כדי להבריח אותם אך לא לפגוע בהם חלילה, כדי שלא תהיה "הסלמה", ובמשך חצי שנה איפשרנו לאוייב להקים מאחז על אדמתה הריבונית של ישראל בלי לנקוף אצבע. בשנות ההתמכרות לשקט, העברנו לאויב, באמצעות חוסר המעש, את המסר שאנחנו מורתעים.
הפעם נהגנו אחרת. בחודשים מאז הפסקת האש, פעלנו לאכיפתה ולא איפשרנו לחיזבאללה להשתקם ולהתעצם. אולם את מחיר ההחלטה הנמהרת להפסיק את המלחמה בטרם עת, כאשר רבע מכוחו של חיזבאללה עדין קיים (רבע מבחינה כמותית, פחות מכך מבחינה איכותית) אנו משלמים היום, במבצע "שאגת הארי", כאשר אנו שוב נאלצים להילחם, ואנו, תושבי הצפון, שוב מותקפים בידי חיזבאללה. אני מקווה, שהפעם באמת ניתן לחיזבאללה את מכת המוות, ובעיקר שנוריד את ראש התמנון, שהקים את חיזבאללה כחלק מתוכניתו להשמדת ישראל, והוא מחזיק אותו ומממן אותו – את שלטון האייאתולות באיראן.
וכשאנו במלחמה בצפון, ושוב אנו מופגזים, ושוב אזעקות וירידה למקלטים, ואנו – החקלאים, שוב עובדים בשטחים פתוחים, שאינם מכוסים בידי כיפת ברזל ופעמים אחדות ביום נאלצים להשתטח על אמא אדמה ולחפות בידינו את ראשנו, המסר העליון שחייב לצאת מאיתנו הוא לא עוד פינוי. לא עוד פינוי!
אנו רואים היום מהפך אסטרטגי בתפיסת הביטחון של ישראל, לאחר שהקודמת קרסה ב-7 באוקטובר. מעבר מהתמכרות לשקט, שתוצאתה הבלתי נמנעת היא 7 באוקטובר, ליוזמה אקטיבית ולהשמדת האיום בטרם יתממש במתקפת נגד מקדימה.
אולם המהפך לא היה מיידי. לקח לנו בערך שנה להתנקות משיירי הקונספציה החולה של ההתמכרות לשקט. הדבר בא לידי ביטוי בעיקר בחזית הצפון. אקדים ואומר, שהמחדל בצפון היה חמור יותר מהמחדל בדרום, והאוייב בצפון חזק הרבה יותר מבדרום. אלמלא הפליטה המוקדמת של סינוואר, אילו ישראל הותקפה במשולב מעזה ומלבנון, היינו באיום קיומי מיידי. אך המחדל בצפון נמשך כמעט שנה אחרי 7 באוקטובר.
במשך שנה, חיזבאללה פגע בנו ללא הרף, ואנחנו חתרנו ל"הסדרה". במקום להגן על יישובינו – עקרנו אותם. במקום להגן על האוכלוסייה – פינינו אותה. במקום להעביר את המלחמה לשטח האויב – הקמנו רצועת ביטחון בשטח ישראל.
הפינוי הממושך של חבל ארץ שלם לתקופה של כשנה וחצי, היא אחת התבוסות הקשות ביותר בתולדות הציונות. הנזק ליישובים ולתושבים הוא לשנים רבות מאוד קדימה. אסור שדבר כזה יקרה עוד לעולם. הקריאה הזאת חייבת לצאת בראש ובראשונה מאתנו, המתיישבים בספר – לא עוד פינוי. אגב, הקריאה הזאת יצאה מהגולן כבר ב-8 באוקטובר.
בכל מחיר? אף פעם אין מקום לפינוי?
יש מקרים שבהם יש הצדקה לפינוי טקטי. למשל, אם ב-7 באוקטובר היה חשש לפלישה מיידית של חיזבאללה וצה"ל לא היה ערוך להגן על היישובים, הייתה הצדקה לפינוי. אחרי שלושה ימים הם היו צריכים לחזור. גג – שבוע. פינוי יישובי הדרום תחת אש, כשהאזור עוד שרץ מחבלים, היה מוצדק. כעבור שבועיים ניתן היה להחזירם, זולת היישובים שבתיהם חרבו פיזית. אך בשום אופן לא פינוי אסטרטגי, המוני וממושך, כמו חרפת הפינוי ב"חרבות ברזל".
יישובי הספר צריכים לחזור להיות חלק מהמערך המגן של צה"ל. מחלקות כוננות גדולות, מאומנות ומצוידות היטב, ויחידות אזוריות ניידות המבוססות על לוחמים מתוך היישובים, הם התשובה למקרה של מתקפת פתע של האוייב. אנו יודעים שבעשרות השנים האחרונות ההגנה המרחבית וכיתות הכוננות יובשו, הן בדרום וביתר שאת בצפון. אילו אורטל הותקפה ב-7 באוקטובר, היה בה נשק אחד בלבד, בידי הרבש"ץ. כל כלי הנשק נלקחו מאתנו ב-2019. גם בדרום כיתות הכוננות היו מדוללות. בזכות כיתות הכוננות, על אף היותן מיובשות, מוחלשות ומדוללות, ניצלו חייהם של מאות ישראלים. בחלק מהיישובים כיתות הכוננות הדפו את ההתקפה ומנעו את הטבח. טיפוח מחלקות כוננות והגנה מרחבית ראויה, ימנעו טבח, גם במקרה של פלישה.
לקח נוסף מ-7 באוקטובר, הוא ההכרח ברצועת ביטחון ישראלית מעבר לגבול, בלבנון, בסוריה ובעזה.
בימים האחרונים שוב נשאלים תושבים בצפון בידי התקשורת: מה תעשו? תתפנו?
עלינו להגיע למצב ששאלה כזו לא תישאל עוד. היא לא תישאל, כי רעיון הפינוי יימחק. היא לא תישאל, כי היא לא תהיה לגיטימית.
כדי שרעיון הפינוי יימחק, המסר הזה צריך לבוא קודם כל מאיתנו, תושבי הספר: לא עוד פינוי!
עדינה בר-אל
שני הדר – של מי אַתְּ?
שני הדר ממושב שדמות דבורה כתבה שני ספרים. האחד על הקיבוץ והשני על המושב. בשניהם היא מתארת אנשים בחברה קטנה וסגורה, שבויים בעבותות של קשרים מן העבר ומאבקים של ההווה. זאת ועוד, שני גויסה בעת המלחמה למילואים כ...סופרת.
שני הדר היא ילידת קיבוץ החותרים, שם חיים כיום הוריה ושלוש מאחיותיה. היא מתגוררת עם משפחתה במושב שדמות דבורה החל משנת 2002. "אני מאוהבת בגליל התחתון," היא מעידה על עצמה, ואהבה זו ניכרת מאוד בספרה "שדות גולדברג".
"לא סתם כתבתי ספר על מושב הממוקם בגליל התחתון. ממש ביקשתי לשים אותו על המפה, כולל מקומות ספציפיים שכתבתי בספר."
שני נשואה לגל "שהביא אותי בחוכמתו אל הגליל התחתון." גל הוא יליד הקיבוץ הדתי טירת צבי.
הם הורים לשלושה. הבן הבכור אורי הוא חייל משוחרר שלחם כמעט בכל שדות הקרב במלחמה הזו. "ועכשיו תודה לאל הוא כבר במזרח, בטיול הגדול." מוסיפה אימו באנחת רווחה.
בנה השני רני הוא חייל ביחידה קרבית. הבת המתבגרת תמרה, בת ארבע-עשרה וחצי, "גם היא קרבית, כדרכן של מתבגרות." אומרת אימה בחיוך.
כישרונה של שני כסופרת ניכר היטב בשני הספרים שהוציאה לאור. האחד, כאמור הוא "שדות גולדברג" על מושב (2025), והקודם לו "חג המשק" (2022) הוא על קיבוץ, צורת חיים ששני מכירה היטב מילדותה ומנעוריה.
סופרת במילואים
"מה שאני עושה בשנה האחרונה זה בעיקר לכתוב את הספר הבא שלי, שונה מכל מה שעשיתי ומכל מה שכתבתי עד היום, וזה קשור גם למילואים שלי." מסתבר שיש עוד תפקיד במסגרת המילואים בצה"ל – סופרת.
לפני שנה גויסה שני למילואים ע"י גדוד לוחמי חי"ר במילואים – גדוד 23 מחטיבת כרמלי (גולנצ'יקים), כדי לכתוב עבורם את סיפור המלחמה שלהם. זהו גדוד שעשה שישה סבבים של מילואים במלחמה הזאת.
מספרת שני: "ראיינתי בספר את כולם – קצינים, לוחמים, אנשי מפקדה ובעיקר בנות זוג, שהן חלק בלתי נפרד ממארג המילואים במלחמה הזאת. הספר לא יהיה מורכב מראיונות אלא הוא שמיכת טלאים שאני אורגת בעדינות, סיפור אל תוך סיפור, כולם יחד יוצרים את תמונת החברה הישראלית במלחמת 'חרבות ברזל'. המרואיינים ואני לא חשבנו שהספר הזה יהיה מה שמתקבל ממנו." היא מוסיפה. "זהו חריש עמוק מאוד, אינטימי, גם צבאי אבל בעיקר אישי ואנושי. באמצעות קורות גדוד אחד במלחמה המדינה כולה בשנתיים האחרונות."
הספר עתיד לראות אור בשנה הקרובה, גם הוא בהוצאת "כנרת זמורה, דביר", כמו שני ספריה הקודמים.
מה קורה במושב?
שדות גולדברג: סיפור אהבה ישראלי (כנרת, זמורה, דביר, 2025)
סיימתי לקרוא את ספרה של שני הדר "שדות גולדברג" בתחושה של קצת קנאת סופרות. ומדוע? כי חברת מושב כמוני היטיבה כל כך לתאר את החיים בו, את האווירה, הטיפוסים, המנהגים וכל הבעיות החוקיות והחברתיות שיש בצורת חיים זו. קוראי הספר שהם מושבניקים יפגשו בו את עצמם ואת סביבתם, ואלו שאינם כאלו – זו ההזדמנות שלהם ללמוד על ההבדל בין האגודה השיתופית לאגודה המוניציפלית, על בעיית ההורשה של המשק לדור השני, על הרכילות ושכולם יודעים הכול על כולם, על חברת המתבגרים, על פרטים מחיי היום יום כמו חלוקת הדואר, מפגשים במכולת המקומית ועוד ועוד.
על רקע זה שזרה הסופרת עלילה מרתקת, שעוסקת בשלושה זוגות בסביבות גיל החמישים, אשר בודקים את גבולות חיי הנישואין. מתוארים הקשרים ביניהם, הבילויים המשותפים, וכמובן שמתגלים גם סודות מן העבר לגבי יחסים רומנטיים. ולא נעדרת מן הספר אפילו סצנה מפורטת של יחסי מין.
וכל הטוב הזה מצויר לנו על גבי נוף יפהפה – הגליל התחתון, למרגלות הר תבור, על חילופי העונות ועל היתרונות והחסרונות של מיקום המושב. זוהי תמונה פסטורלית של ארץ ישראל החקלאית, היפה, של אנשים שעדיין קמים לחליבה בארבע לפנות בוקר, אך המושבניקים מתלוננים על הריחוק מהמרכז, ועל כך שקשה למצוא פה משרות או עוזרת בית.
הכול עכשווי מאוד. קבוצות הווטסאפ שמשמיעות את קולן בלי הרף, ויש גם מאבק על איכות הסביבה, עליה מאיימת תכנית של מתעשרים להצבת טורבינות באזור.
הדמות הראשית בסיפור היא דורה, אישה אשר בבת אחת המתמוטט עולמה הבטוח – בעלה עזב אותה, היא פוטרה ממשרתה ויש סימן שאלה גדול לגבי המשך חייה. השמות של הדמויות בספר – ביניהם דורה (דבורה), אבינועם, ברק, יעל – מרמזים על הסיפור התנכי של דבורה הנביאה, השופטת הראשונה, אשר מינתה את ברק בן אבינועם לשר צבא, ושולחת אותו להילחם בצבאו של יבין מלך חצור ושר צבאו סיסרא.
בעצם עלילת הספר עוסקת בפמיניזם. דורה צריכה להילחם כדי למצוא את דרכה, לדאוג לעצמה ולבנותיה, ללא תמיכתו של גבר. והיא גיבורה כמו דבורה הנביאה. יש עוד הקשרים ואסוציאציות לסיפור התנכי: שם נוסף בספר, כנען, מגלם בתוכו מלחמה. אמנם לא מלחמת חורמה עם כלי נשק, אבל מלחמה על המשק והירושה. כמו כן יש בסיפור אֵם המחכה לשובו של בנה, כמו אימו של סיסרא.
"סיפור אהבה ישראלי" – זהו תת הכותרת של הספר. וזה אכן כך. יש בו אהבה לארץ ישראל, לנופיה, לחיים בכפר, וכמובן אהבה ולבטים בין גברים ונשים על רקע הווי מיוחד הזה. הכתיבה של הדר נפלאה, זורמת, משלבת מושגים, סלנג, אסוציאציות תרבותיות ישראליות. כותבת שורות אלו קראה את הספר במשך כמה שעות ברצף, ללא הפסקה.
יש לציין שהכותר של הספר, "שדות גולדברג", לקוח משיר של מאיר אריאל בשם זה, המוכר יותר על פי מילותיו הראשונות: "ילדתי שלי, אל תלכי בשדה..." (1984). בשיר זה אריאל מתכתב עם שירה של לאה גולדברג "האומנם", המתחיל במילים: "האומנם עוד יבואו ימים בסליחה ובחסד, ותלכי בשדה..." (1943).
השיר של לאה גולדברג הולחן על ידי חיים ברקני, ויש לו מבצעים רבים. אחד הביצועים המוכר ביותר הוא של חוה אלברשטיין. ופה שוב יש הקשר ארץ ישראלי: מעניין לציין שהשיר הזה הוקלט כאשר מתי כספי ז"ל ליווה את אלברשטיין וניגן לבדו (!) בכמה כלים: בפסנתר, בקלידים, בגיטרה, גיטרה בס ובכלי הקשה. הנה עוד הוכחה לגאוניותי של כספי. יהי זכרו ברוך. אין מה לומר, הסופרת וכל האמנים הנזכרים לעיל הם ארץ ישראל היפה.
מה קורה בקיבוץ?
חג המשק (כנרת, זמורה, דביר, 2022)
כאמור, את הקיבוץ מכירה שני הדר וילדותה ומנעוריה. כך שיש לה פריווילגיה להכיר היטב גם את צורת ההתיישבות הזו. כמו בספרה על המושב "שדות גולדברג", גם ב"חג המשק" (2022) היא משקפת את ארץ ישראל הכול כך מיוחדת, העובדת, החקלאית. אבל הפעם הנושא הוא חברה סגורה, שהפרטים בה קשורים זה בזה, תלויים זה בהחלטותיו של זה, בשם העקרונות הישנים של הסוציאליזם.
בפרק הזמן המסופר בספר, הקיבוץ מתחיל לשנות את פניו לכיוון ההפרטה. סוף סוף מתחילים לשייך בתים למתגוררים בהם. אבל גם כאן, כמו בכל ההחלטות במשך כל ההיסטוריה של הקיבוץ, הפרט תלוי בחברים. מסתבר שגם בקיבוץ יש מי ששווה ומי ששווה יותר. אלה (אריאלה), רווקה בת 29, שייכת למשפחת "אצולה" כזו, בזכות התרומה של אבותיה לקיבוץ, ובזכות אחותה שהיא חברת מזכירות נצחית. אבל מסתבר שגם היא צריכה להילחם על דירת מגורים סבירה, גדולה יותר מהחדר שהיא מתגוררת בו מאז היותה חיילת, שהוא מט ליפול ועל גגו מתהלכות להן חולדות שלעיתים חורגות אל תוך החדר. המאבק על דירה בודדת שאולי תתפנה במשק, הוא דרך חתחתים. כל הזמן מתעוררים חברים נוספים שטוענים לזכותם על דירה זו.
אלה גדלה בבית ילדים, בתקופת הלינה המשותפת. ומסתבר שבני אותה שכבה חשים שהם אחאים לכל החיים, ואפילו יש היסוס אם ליצור קשר רומנטי עם מי שישב אתך על הסיר בפעוטון וישן אתך בילדותך בבית הילדים. בצד תחושת האחווה כלפי חברים מהשכבה, יש גם רגשות לא כל כך טובים כלפי אחרים, שנובעים מהתנהגויות ומאופיים של ילדים, שלא שוכחים להם עד זיקנה ושיבה.
"חג המשק", האירוע המרכזי בו חוגגים איזה שהוא יובל להיווסדו של הקיבוץ, הוא תמיד אתגר למי שלוקח על עצמו לארגן אותו. מה שיפה בקיבוץ עליו מספרים ובקיבוצים בדרך כלל, שכמעט כל דרי היישוב, מגדול ועד קטן, משתתפים בו. אבל לא נפקד מקומם של התחרויות וההתחשבנויות, הריבים הקטנים והגדולים שמקורם במערכות יחסים היסטוריים. כדרכו של עולם יש גם פנצ'רים ברגע האחרון וברור שימצאו דרך לתקן אותם במופע המרכזי.
גם בספר זה מתוארות מערכות יחסים בין זוגות נשואים, וכן אהבות גדולות וקטנות עם אנשים מחוץ לקיבוץ, שהקיבוצניקים פוגשים במסגרות שונות כגון בסמינר מדריכים, בסמינר רכזי תרבות וכמובן בבסיסי צה"ל בעת השירות הצבאי.
ספר זה, שהיה רב מכר עם פרסומו, כתוב בצורה קולחת, עם הומור רב וביקורת לא כל כך מושחזת על הקיבוץ.
תחושת השייכות
"של מי את?" כך פותח הספר "שדות גולדברג". הוא מייצג משפט נפוץ בפי ותיקים ביישוב קטן, שפוגשים על המדרכה ילד או אורח או תושב חדש; באשר הם רגילים להכיר את כולם, לדעת הכול על כולם, ולשייך את האנשים לשושלות של משפחות המייסדים.
מציינת שני הדר: "'של מי את?' היא תמצית המהות מבחינתי, הן של הקיבוץ והן של המושב. הכול מתקשר לשייכות. 'למי את שייכת' – כל ההגדרה העצמית מתחילה משם."
שני הספרים מייצגים את מלח הארץ.
עדינה בר-אל
* נדפס ב"קו למושב", גיליון 1402, 12.3.2026.
שני הדר היא ילידת קיבוץ החותרים, שם חיים כיום הוריה ושלוש מאחיותיה. היא מתגוררת עם משפחתה במושב שדמות דבורה החל משנת 2002. "אני מאוהבת בגליל התחתון," היא מעידה על עצמה, ואהבה זו ניכרת מאוד בספרה "שדות גולדברג".
"לא סתם כתבתי ספר על מושב הממוקם בגליל התחתון. ממש ביקשתי לשים אותו על המפה, כולל מקומות ספציפיים שכתבתי בספר."
שני נשואה לגל "שהביא אותי בחוכמתו אל הגליל התחתון." גל הוא יליד הקיבוץ הדתי טירת צבי.
הם הורים לשלושה. הבן הבכור אורי הוא חייל משוחרר שלחם כמעט בכל שדות הקרב במלחמה הזו. "ועכשיו תודה לאל הוא כבר במזרח, בטיול הגדול." מוסיפה אימו באנחת רווחה.
בנה השני רני הוא חייל ביחידה קרבית. הבת המתבגרת תמרה, בת ארבע-עשרה וחצי, "גם היא קרבית, כדרכן של מתבגרות." אומרת אימה בחיוך.
כישרונה של שני כסופרת ניכר היטב בשני הספרים שהוציאה לאור. האחד, כאמור הוא "שדות גולדברג" על מושב (2025), והקודם לו "חג המשק" (2022) הוא על קיבוץ, צורת חיים ששני מכירה היטב מילדותה ומנעוריה.
סופרת במילואים
"מה שאני עושה בשנה האחרונה זה בעיקר לכתוב את הספר הבא שלי, שונה מכל מה שעשיתי ומכל מה שכתבתי עד היום, וזה קשור גם למילואים שלי." מסתבר שיש עוד תפקיד במסגרת המילואים בצה"ל – סופרת.
לפני שנה גויסה שני למילואים ע"י גדוד לוחמי חי"ר במילואים – גדוד 23 מחטיבת כרמלי (גולנצ'יקים), כדי לכתוב עבורם את סיפור המלחמה שלהם. זהו גדוד שעשה שישה סבבים של מילואים במלחמה הזאת.
מספרת שני: "ראיינתי בספר את כולם – קצינים, לוחמים, אנשי מפקדה ובעיקר בנות זוג, שהן חלק בלתי נפרד ממארג המילואים במלחמה הזאת. הספר לא יהיה מורכב מראיונות אלא הוא שמיכת טלאים שאני אורגת בעדינות, סיפור אל תוך סיפור, כולם יחד יוצרים את תמונת החברה הישראלית במלחמת 'חרבות ברזל'. המרואיינים ואני לא חשבנו שהספר הזה יהיה מה שמתקבל ממנו." היא מוסיפה. "זהו חריש עמוק מאוד, אינטימי, גם צבאי אבל בעיקר אישי ואנושי. באמצעות קורות גדוד אחד במלחמה המדינה כולה בשנתיים האחרונות."
הספר עתיד לראות אור בשנה הקרובה, גם הוא בהוצאת "כנרת זמורה, דביר", כמו שני ספריה הקודמים.
מה קורה במושב?
שדות גולדברג: סיפור אהבה ישראלי (כנרת, זמורה, דביר, 2025)
סיימתי לקרוא את ספרה של שני הדר "שדות גולדברג" בתחושה של קצת קנאת סופרות. ומדוע? כי חברת מושב כמוני היטיבה כל כך לתאר את החיים בו, את האווירה, הטיפוסים, המנהגים וכל הבעיות החוקיות והחברתיות שיש בצורת חיים זו. קוראי הספר שהם מושבניקים יפגשו בו את עצמם ואת סביבתם, ואלו שאינם כאלו – זו ההזדמנות שלהם ללמוד על ההבדל בין האגודה השיתופית לאגודה המוניציפלית, על בעיית ההורשה של המשק לדור השני, על הרכילות ושכולם יודעים הכול על כולם, על חברת המתבגרים, על פרטים מחיי היום יום כמו חלוקת הדואר, מפגשים במכולת המקומית ועוד ועוד.
על רקע זה שזרה הסופרת עלילה מרתקת, שעוסקת בשלושה זוגות בסביבות גיל החמישים, אשר בודקים את גבולות חיי הנישואין. מתוארים הקשרים ביניהם, הבילויים המשותפים, וכמובן שמתגלים גם סודות מן העבר לגבי יחסים רומנטיים. ולא נעדרת מן הספר אפילו סצנה מפורטת של יחסי מין.
וכל הטוב הזה מצויר לנו על גבי נוף יפהפה – הגליל התחתון, למרגלות הר תבור, על חילופי העונות ועל היתרונות והחסרונות של מיקום המושב. זוהי תמונה פסטורלית של ארץ ישראל החקלאית, היפה, של אנשים שעדיין קמים לחליבה בארבע לפנות בוקר, אך המושבניקים מתלוננים על הריחוק מהמרכז, ועל כך שקשה למצוא פה משרות או עוזרת בית.
הכול עכשווי מאוד. קבוצות הווטסאפ שמשמיעות את קולן בלי הרף, ויש גם מאבק על איכות הסביבה, עליה מאיימת תכנית של מתעשרים להצבת טורבינות באזור.
הדמות הראשית בסיפור היא דורה, אישה אשר בבת אחת המתמוטט עולמה הבטוח – בעלה עזב אותה, היא פוטרה ממשרתה ויש סימן שאלה גדול לגבי המשך חייה. השמות של הדמויות בספר – ביניהם דורה (דבורה), אבינועם, ברק, יעל – מרמזים על הסיפור התנכי של דבורה הנביאה, השופטת הראשונה, אשר מינתה את ברק בן אבינועם לשר צבא, ושולחת אותו להילחם בצבאו של יבין מלך חצור ושר צבאו סיסרא.
בעצם עלילת הספר עוסקת בפמיניזם. דורה צריכה להילחם כדי למצוא את דרכה, לדאוג לעצמה ולבנותיה, ללא תמיכתו של גבר. והיא גיבורה כמו דבורה הנביאה. יש עוד הקשרים ואסוציאציות לסיפור התנכי: שם נוסף בספר, כנען, מגלם בתוכו מלחמה. אמנם לא מלחמת חורמה עם כלי נשק, אבל מלחמה על המשק והירושה. כמו כן יש בסיפור אֵם המחכה לשובו של בנה, כמו אימו של סיסרא.
"סיפור אהבה ישראלי" – זהו תת הכותרת של הספר. וזה אכן כך. יש בו אהבה לארץ ישראל, לנופיה, לחיים בכפר, וכמובן אהבה ולבטים בין גברים ונשים על רקע הווי מיוחד הזה. הכתיבה של הדר נפלאה, זורמת, משלבת מושגים, סלנג, אסוציאציות תרבותיות ישראליות. כותבת שורות אלו קראה את הספר במשך כמה שעות ברצף, ללא הפסקה.
יש לציין שהכותר של הספר, "שדות גולדברג", לקוח משיר של מאיר אריאל בשם זה, המוכר יותר על פי מילותיו הראשונות: "ילדתי שלי, אל תלכי בשדה..." (1984). בשיר זה אריאל מתכתב עם שירה של לאה גולדברג "האומנם", המתחיל במילים: "האומנם עוד יבואו ימים בסליחה ובחסד, ותלכי בשדה..." (1943).
השיר של לאה גולדברג הולחן על ידי חיים ברקני, ויש לו מבצעים רבים. אחד הביצועים המוכר ביותר הוא של חוה אלברשטיין. ופה שוב יש הקשר ארץ ישראלי: מעניין לציין שהשיר הזה הוקלט כאשר מתי כספי ז"ל ליווה את אלברשטיין וניגן לבדו (!) בכמה כלים: בפסנתר, בקלידים, בגיטרה, גיטרה בס ובכלי הקשה. הנה עוד הוכחה לגאוניותי של כספי. יהי זכרו ברוך. אין מה לומר, הסופרת וכל האמנים הנזכרים לעיל הם ארץ ישראל היפה.
מה קורה בקיבוץ?
חג המשק (כנרת, זמורה, דביר, 2022)
כאמור, את הקיבוץ מכירה שני הדר וילדותה ומנעוריה. כך שיש לה פריווילגיה להכיר היטב גם את צורת ההתיישבות הזו. כמו בספרה על המושב "שדות גולדברג", גם ב"חג המשק" (2022) היא משקפת את ארץ ישראל הכול כך מיוחדת, העובדת, החקלאית. אבל הפעם הנושא הוא חברה סגורה, שהפרטים בה קשורים זה בזה, תלויים זה בהחלטותיו של זה, בשם העקרונות הישנים של הסוציאליזם.
בפרק הזמן המסופר בספר, הקיבוץ מתחיל לשנות את פניו לכיוון ההפרטה. סוף סוף מתחילים לשייך בתים למתגוררים בהם. אבל גם כאן, כמו בכל ההחלטות במשך כל ההיסטוריה של הקיבוץ, הפרט תלוי בחברים. מסתבר שגם בקיבוץ יש מי ששווה ומי ששווה יותר. אלה (אריאלה), רווקה בת 29, שייכת למשפחת "אצולה" כזו, בזכות התרומה של אבותיה לקיבוץ, ובזכות אחותה שהיא חברת מזכירות נצחית. אבל מסתבר שגם היא צריכה להילחם על דירת מגורים סבירה, גדולה יותר מהחדר שהיא מתגוררת בו מאז היותה חיילת, שהוא מט ליפול ועל גגו מתהלכות להן חולדות שלעיתים חורגות אל תוך החדר. המאבק על דירה בודדת שאולי תתפנה במשק, הוא דרך חתחתים. כל הזמן מתעוררים חברים נוספים שטוענים לזכותם על דירה זו.
אלה גדלה בבית ילדים, בתקופת הלינה המשותפת. ומסתבר שבני אותה שכבה חשים שהם אחאים לכל החיים, ואפילו יש היסוס אם ליצור קשר רומנטי עם מי שישב אתך על הסיר בפעוטון וישן אתך בילדותך בבית הילדים. בצד תחושת האחווה כלפי חברים מהשכבה, יש גם רגשות לא כל כך טובים כלפי אחרים, שנובעים מהתנהגויות ומאופיים של ילדים, שלא שוכחים להם עד זיקנה ושיבה.
"חג המשק", האירוע המרכזי בו חוגגים איזה שהוא יובל להיווסדו של הקיבוץ, הוא תמיד אתגר למי שלוקח על עצמו לארגן אותו. מה שיפה בקיבוץ עליו מספרים ובקיבוצים בדרך כלל, שכמעט כל דרי היישוב, מגדול ועד קטן, משתתפים בו. אבל לא נפקד מקומם של התחרויות וההתחשבנויות, הריבים הקטנים והגדולים שמקורם במערכות יחסים היסטוריים. כדרכו של עולם יש גם פנצ'רים ברגע האחרון וברור שימצאו דרך לתקן אותם במופע המרכזי.
גם בספר זה מתוארות מערכות יחסים בין זוגות נשואים, וכן אהבות גדולות וקטנות עם אנשים מחוץ לקיבוץ, שהקיבוצניקים פוגשים במסגרות שונות כגון בסמינר מדריכים, בסמינר רכזי תרבות וכמובן בבסיסי צה"ל בעת השירות הצבאי.
ספר זה, שהיה רב מכר עם פרסומו, כתוב בצורה קולחת, עם הומור רב וביקורת לא כל כך מושחזת על הקיבוץ.
תחושת השייכות
"של מי את?" כך פותח הספר "שדות גולדברג". הוא מייצג משפט נפוץ בפי ותיקים ביישוב קטן, שפוגשים על המדרכה ילד או אורח או תושב חדש; באשר הם רגילים להכיר את כולם, לדעת הכול על כולם, ולשייך את האנשים לשושלות של משפחות המייסדים.
מציינת שני הדר: "'של מי את?' היא תמצית המהות מבחינתי, הן של הקיבוץ והן של המושב. הכול מתקשר לשייכות. 'למי את שייכת' – כל ההגדרה העצמית מתחילה משם."
שני הספרים מייצגים את מלח הארץ.
עדינה בר-אל
* נדפס ב"קו למושב", גיליון 1402, 12.3.2026.
משה גרנות
ילד יהודי טוב
אברהמ'לה עבד בסבלות בנמל קונסטנצה במשך שנתיים. יון קריספו, הבעלים, לא רדה בו קשה מדיי, אבל אשתו, שהייתה סחוטה מעבודות הבית ומהטיפול בשלושת ילדיה, הייתה מצפה בקוצר רוח שיחזור מהעבודה במשמרות בנמל כדי להטיל עליו לנענע את העריסה, לחטוב עצים לתנור הבישול, למלא מים בגיגית כדי שיון בעלה יתרחץ. כשסוף סוף הניחו לו, הוא היה מתנפל על ערימת השחת שבמחסן, ונרדם מיד. השכר היה זעום, אבל אברהמ'לה לא בזבז אפילו לֵאוּ אחד, כי כל צרכיו, שלא היו רבים, ניתנו לו בבית קריספו. את כל חסכונותיו הוא טמן בקופסת פח מתחת ליסודות המחסן בו ישן. כל ערב היה ממשש את הקופסה, ולא פעם פגשה ידו בחשיכה בפרווה המצמררת של חולדה.
פעם אחת, רק פעם אחת, באחד מימי ראשון, התגנב אברהמ'לה לקרבת בית הכנסת הגדול של קונסטנצה. הוא נדהם מיופיו – מהחלון המעוגל שבעליית הקומה השנייה, שבתוכו מעוצב מגן דויד בזכוכיות צבעוניות, מהחלונות דמויי התלתן, מהכרכובים המסותתים. ליבו יצא להיכנס פנימה, לראות יהודי, להגיד לו, 'א גוטֶען טאָג!' ושיענו לו 'א גוטען יאָר.' הוא עצם את עיניו שהחלו דומעות, וברח משם.
כשהיה כבר בן חמש-עשרה, טפח לו אחד הסוורים על הכתף:
"הי, אנדרי (בשם אנדרי הוא הציג עצמו בפני קריספו), אתה עובד וישן, עובד וישן – אלה חיים? בוא, יש פה יהודון שיש לו מסבאה, בוא נשתה כמה צויקות ונשכח שיש מחר. בוא, כל הסוורים יהיו שם, היום הוא יום יון הקדוש, ובטח גם יון קריספו יהיה שם. בוא, חבוב, אתה אף פעם לא בא איתנו, אנחנו חבר'ה, לא?"
"הייתי בא, סרג'יו, ברצון הייתי בא, אבל אין איתי אפילו בָּאן אחד..."
"עליי, אנדרי, עליי, ובפעם הבאה אתה תשלם, אה?"
אברהמ'לה חכך רגע בדעתו, לבסוף הסכים. במסבאה היו כחמישה סוורים שאת כולם הכיר, ועוד כמה מלחים מהאנייה התוניסאית שעגנה בנמל. אחד המלחים, שידע מעט רומנית מביקוריו הקודמים בקונסטנצה, חיבק את אנדרי, וקרא למוזג:
"הי, יַנְקוּ, תן לתינוק כוס מוכפלת, כוס שתיים. אני רוצה תינוק יהיה גבר, אני נותן כסף!"
ינקו מזג כוס כפולה והגיש לאברהמ'לה. תוך כדי כך הוא סינן בין שפתיו: "פון אונזערע?" כלומר, משלנו? אברהמ'לה הנהן בראשו. והמוזג שוב בלחש: "א פינטעלע ייד" – יש לך נקודה יהודית, אי אפשר להחמיץ.
כעבור מחצית השעה כל הסוורים והמלחים היו שפוכים על השולחנות מפזמים שירי ביבים. אברהמ'לה שבכוסו מזג ינקו למעלה ממחציתה מים, היה פיכח לגמרי.
"מה עושה ילד יהודי טוב בחבורה הזאת?"
"גורל יהודי, רב ינקו, גורל יהודי, הנה, גם אתה בעל כורחך בחבורה הזאת."
"אתה צודק ילד, איך קראו לך בבית?"
אברהמ'לה הסתכל לצדדים, ואחר כך לחש: "אברהם, אברהמ'לה גולדבלאט."
"תשמע, אברהמ'לה גולדבלאט, אילו הייתי בגילך, לא הייתי נתקע בחור הזה, הייתי מפליג לאמריקה, שם עולם חדש, שם יהודי נחשב לבן אדם. שמע לי, אברהמ'לה, סע לאמריקה."
"זה מה שרציתי לעשות מלכתחילה, אבל איך עושים את זה, רב ינקו? איך עושים את זה? כשאנחנו גומרים להטעין את האניות, יש מפקד של הסוורים למטה, אוי לו לסוור שנפקד. עושים חיפוש בכל באנייה, ואם מוצאים אותו – ישר לקלבוש."
"יש לך קצת כסף, אברהמ'לה? בטח חסכת מעט, אתה בטח לא מבזבז כסף על צויקה כמו..."
"נגיד שיש, רב ינקו, כמה כבר יכול להיות לי?"
"תדע לך, אברהמ'לה, המסבאה היא מרכז העצבים של העיר. אין דבר שנעלם מינקו היהודי. אני אפגיש אותך עם מישהו. תמורת חמישים לֵאי הוא יכניס אותך לתוך ארגז ויחדיר אותך לאנייה. תמורת חמישה דולרים יהיה מי שיחביא אותך וידאג שלא תרעב ולא תצמא. אתה הרי ילד יהודי, אתה בטח מבין שזה לא יכול לקרות במשמרת שלך. הבנת?"
האיש שהיה אמור להחביא את אברהמ'לה ולדאוג שלא ירעב ולא יצמא היה מלח תוניסאי זקן, שֶרָטַן כל הזמן כי רומה, שבחמישה דולרים (שהם חמישים לאי) הוא לא יכול דאוג לבחור צעיר בעל תיאבון בריא לאוכל ולשתייה, וכי הוא מסתכן בנפשו, ואם לא יוסיף לו כסף, ייתן לו לגווע ברעב, אלא אם כן יהיה מוכן לשלם לו בדרך אחרת, והוא רמז בעקימת פיו ובעיניו למה הוא מתכוון. לא היו לאברהמ'לה דולרים נוספים. היו לו קצת סטרלינגים שקנה בשוק השחור, אותם שמר מכל משמר בשקית עור קטנה ליד לבו. הוא לא התכוון להיכנע לסחיטה, והתוניסאי חדל להביא לו אוכל. אברהמ'לה היה מתגנב בלילה מהמחבוא, חולף כרוח רפאים בתוך המטבח, גונב כיכר לחם או דג מיובש, וחוזר לחור שורץ העכברים בו בילה את הימים ואת הלילות. באיזה שהוא שלב נעשה התוניסאי יותר תוקפני והחל לשלוח ידיים. אברהמ'לה תפס את ידיו ביד אחת, ואת אצבע ידו השנייה הוא העביר על צווארו כדי להמחיש לו מה יעלה בגורלו אם ינסה שוב להתעסק עימו. זאת שפה שגם מי שאיננו שולט ברומנית או ביידיש מבין אותה.
בסירקוזה שבסיציליה החליט אברהמ'לה שמספיק זה מספיק – אם לא יברח מהאנייה הארורה הזאת, יקרה אסון. לפנות בוקר, כשהסיפון היה ריק, הוא התיר גלגל הצלה מעל דופן האנייה, השחיל עצמו לתוכה וקפץ למים. היה חודש מאי, והמים היו קרים מאוד. כדי לא להיתקל במזח, הוא עקף את הנמל בשחייה, כשהוא מושחל בתוך גלגל ההצלה, ועלה אל החוף, כולו רועד מקור. הוא רץ על החוף כדי להתחמם, וכשעלתה השמש וחיממה את הארץ, הוא התייבש לגמרי. הוא התיישב על שפת המדרכה, הניח את כובע הפרווה שלו על ידו, וחיבק את ברכיו בידיו. כל מי שעבר על ידו, חשב אותו לקבצן, והיו גם מי שזרקו לתוך הכובע מטבעות קטנות.
הרעב הציק לו, והוא הלך אחרי הריח והגיע למאפייה. ביקש ברומנית פְּאיְנֶה, כלומר, לחם, והאופה הבין אותו, הביט אל המטבעות שבידו, שלא היה בהם די לכדי כיכר שלמה, חתך את הכיכר לשניים, והגיש לו. הריח הטריף לאברהמ'לה את החושים, ושם בחנות, לעיני האופה, בצע את הלחם החם והחל נוגס ממנו בבולמוס. האופה הפציר בו "פיאֵנו פיאֵנו, פֶר פָאבוֹרֶה, לֶנטָאמֶנטֶה," כלומר, לאט לך, בחורי, הלחם חם, ותכאב לך הבטן.
אבל אברהמ'לה לא הרפה, תוך שניות בלע את הכול. האופה הביט בו כבפלא, התכופף אל מתחת לדוכן, הוציא משם בצל ושני עלי כרוב ונתן לו, ושוב, "פיאנו, פיאנו," והוא מקרב אצבע לאגודל, מחווה לו שיאכל בנחת.
כל ערב הגיע אברהמ'לה למאפייה, קונה חצי כיכר לחם, ואוכל אותה במקום, כשהאופה מצקצק בלשונו כלא מאמין למראה עיניו. באחד הערבים הוא שומע מאחורי גבו:
"ווֹט דיד יוּ סֵאי? סֵאי אִיט אֶגֵיין, פְּלִיז, דיד יו סאי פְּאיְנֶה, נוט פָּאנֶה?"
אברהמ'לה הסתובב והראה לתייר האמריקאי ולזוגתו את הלחם:
"פְּאיְנֶה."
"דיד יו איר, מינה? הִי סֵייד פאינה. אָר יוּ פְרוֹם מולדובה, דיר?"
"מולדובה, מולדובה."
וזוגתו לוחשת ביידיש:
"סם, אילו רחצו אותו כמו שצריך, הוא היה נראה כמו ילד יהודי טוב."
"אִיך בִּין אָ-ווַדֶאי אָ גוּט יידיש קינְד," עונה לה אברהמ'לה במָאמֶע לֻשְון, באותו מבטא ממש.
"מה עושה ילד יהודי בסירקוזה?"
"מה אני עושה כאן? יהודי גורלו לנדוד."
"ואימא, אבא?"
אברהמ'לה ניענע את ראשו לשלילה. הוא לא רצה לשקר בשפתיו – שיבינו מה שרוצים.
בעיניים של מינה, זוגתו של סם, נצצו דמעות.
"איפה אתה גר, יידיש קינד?"
שוב ניענע את ראשו לשלילה, כאומר, אם רצונכם לדעת רחוב ומספר – אין.
"מאין אתה במולדובה, בחור?"
"מפרומושיקה, מחוז בוטושאני."
"ואנחנו במקור מבאקאו. איך קוראים לך? מה השם היהודי שלך?"
"אברהם גולדבלאט. בפרומושיקה קראו לי אברהמ'ל."
"סם, די כבר עם השאלות, אתה לא רואה שהילד רעב?"
היא רמזה לו בעיניה, וסם נרמז מיד:
"אם תסכים להתרחץ, ניתן לך ארוחה טובה במלון. מה דעתך, אברהמ'לה?"
"מה עונים על נדיבות הלב? יברך אתכם אלוהים,"
מינה וסם גולדסטין היו זוג יהודים מפילדלפיה, שגילם כבר התקרב לחמישים. לסם גולדסטין היתה חנות תכשיטים דמויי זהב, שהפדיון בה סיפק להם חיים טובים ונוחים. יום אחד הגיע אל החנות סוכן נסיעות והציע להם שיט לחופי ספרד, צרפת ואיטליה, וסם ממש התלהב:
"מינה, לפני שיהיה מאוחר מדיי, בואי נראה עולם, את ולנסיה וברצלונה, את מרסיי ומונקו, את נאפולי ואת פומפיי. מה את אומרת מינה?"
"והחנות, סם, מה יהיה על החנות? אם ניעדר חודשיים, ינטשו אותנו כל הקליינטים ויילכו לזילברסטין."
"יילכו ויחזרו, ואפילו אם לא – לא אבכה, יש לנו די כסף לבלות את זקנתנו בכבוד. למי אנחנו צריכים לשמור ממון, לילדים? לנכדים?"
מינה קינחה את עיניה במטפחת, אחר כך את אפה, ונאנחה.
"בואי, מינה, חיים רק פעם אחת."
כשאברהמ'לה השתכשך באמבטיה, יצאה מינה לעיר וקנתה לו שני זוגות מכנסיים, שלוש חולצות, גרביים וזוג סנדלים בעלי אבזמי מתכת, שניתן להצר ולהרחיב בהם את הרצועות. מינה וסם הביטו בהנאה על הנער הצנום, הנקי, המסורק שישב מולם, ולמרות הרעב שהציק לו, השתדל לאכול בנחת בסכין ובמזלג. סם הביט על מינה, ומינה הנהנה בראשה.
למחרת נסע סם לקאטאניה, ותמורת דולרים טובים הוא קיבל מדון ז'וזפה תעודת לידה על שם אלברט גולדבלאט, ותעודה שאלברט גולדבלאט זה אומץ כחוק על ידי סם ומינה גולדסטין. התעודות היו חוקיות לחלוטין על כל החתימות והחותמות, לא זיופים, כי לדון ז'וזפה היו מהלכים בכל מסדרונות הממשל, ולא היה בנמצא פקיד שלא נענה לבקשותיו. כשחזר, נותר רק זמן קצר לארוז את המזוודות לקראת העלייה לאונייה ולהפלגה חזרה לנאפולי, ומוטב כך, כי בכל סיציליה לא היה קונסולאט אמריקאי, ולא ניתן היה להשיג אשרת כניסה זמנית לאלברט גולדבלאט.
משה גרנות
פעם אחת, רק פעם אחת, באחד מימי ראשון, התגנב אברהמ'לה לקרבת בית הכנסת הגדול של קונסטנצה. הוא נדהם מיופיו – מהחלון המעוגל שבעליית הקומה השנייה, שבתוכו מעוצב מגן דויד בזכוכיות צבעוניות, מהחלונות דמויי התלתן, מהכרכובים המסותתים. ליבו יצא להיכנס פנימה, לראות יהודי, להגיד לו, 'א גוטֶען טאָג!' ושיענו לו 'א גוטען יאָר.' הוא עצם את עיניו שהחלו דומעות, וברח משם.
כשהיה כבר בן חמש-עשרה, טפח לו אחד הסוורים על הכתף:
"הי, אנדרי (בשם אנדרי הוא הציג עצמו בפני קריספו), אתה עובד וישן, עובד וישן – אלה חיים? בוא, יש פה יהודון שיש לו מסבאה, בוא נשתה כמה צויקות ונשכח שיש מחר. בוא, כל הסוורים יהיו שם, היום הוא יום יון הקדוש, ובטח גם יון קריספו יהיה שם. בוא, חבוב, אתה אף פעם לא בא איתנו, אנחנו חבר'ה, לא?"
"הייתי בא, סרג'יו, ברצון הייתי בא, אבל אין איתי אפילו בָּאן אחד..."
"עליי, אנדרי, עליי, ובפעם הבאה אתה תשלם, אה?"
אברהמ'לה חכך רגע בדעתו, לבסוף הסכים. במסבאה היו כחמישה סוורים שאת כולם הכיר, ועוד כמה מלחים מהאנייה התוניסאית שעגנה בנמל. אחד המלחים, שידע מעט רומנית מביקוריו הקודמים בקונסטנצה, חיבק את אנדרי, וקרא למוזג:
"הי, יַנְקוּ, תן לתינוק כוס מוכפלת, כוס שתיים. אני רוצה תינוק יהיה גבר, אני נותן כסף!"
ינקו מזג כוס כפולה והגיש לאברהמ'לה. תוך כדי כך הוא סינן בין שפתיו: "פון אונזערע?" כלומר, משלנו? אברהמ'לה הנהן בראשו. והמוזג שוב בלחש: "א פינטעלע ייד" – יש לך נקודה יהודית, אי אפשר להחמיץ.
כעבור מחצית השעה כל הסוורים והמלחים היו שפוכים על השולחנות מפזמים שירי ביבים. אברהמ'לה שבכוסו מזג ינקו למעלה ממחציתה מים, היה פיכח לגמרי.
"מה עושה ילד יהודי טוב בחבורה הזאת?"
"גורל יהודי, רב ינקו, גורל יהודי, הנה, גם אתה בעל כורחך בחבורה הזאת."
"אתה צודק ילד, איך קראו לך בבית?"
אברהמ'לה הסתכל לצדדים, ואחר כך לחש: "אברהם, אברהמ'לה גולדבלאט."
"תשמע, אברהמ'לה גולדבלאט, אילו הייתי בגילך, לא הייתי נתקע בחור הזה, הייתי מפליג לאמריקה, שם עולם חדש, שם יהודי נחשב לבן אדם. שמע לי, אברהמ'לה, סע לאמריקה."
"זה מה שרציתי לעשות מלכתחילה, אבל איך עושים את זה, רב ינקו? איך עושים את זה? כשאנחנו גומרים להטעין את האניות, יש מפקד של הסוורים למטה, אוי לו לסוור שנפקד. עושים חיפוש בכל באנייה, ואם מוצאים אותו – ישר לקלבוש."
"יש לך קצת כסף, אברהמ'לה? בטח חסכת מעט, אתה בטח לא מבזבז כסף על צויקה כמו..."
"נגיד שיש, רב ינקו, כמה כבר יכול להיות לי?"
"תדע לך, אברהמ'לה, המסבאה היא מרכז העצבים של העיר. אין דבר שנעלם מינקו היהודי. אני אפגיש אותך עם מישהו. תמורת חמישים לֵאי הוא יכניס אותך לתוך ארגז ויחדיר אותך לאנייה. תמורת חמישה דולרים יהיה מי שיחביא אותך וידאג שלא תרעב ולא תצמא. אתה הרי ילד יהודי, אתה בטח מבין שזה לא יכול לקרות במשמרת שלך. הבנת?"
האיש שהיה אמור להחביא את אברהמ'לה ולדאוג שלא ירעב ולא יצמא היה מלח תוניסאי זקן, שֶרָטַן כל הזמן כי רומה, שבחמישה דולרים (שהם חמישים לאי) הוא לא יכול דאוג לבחור צעיר בעל תיאבון בריא לאוכל ולשתייה, וכי הוא מסתכן בנפשו, ואם לא יוסיף לו כסף, ייתן לו לגווע ברעב, אלא אם כן יהיה מוכן לשלם לו בדרך אחרת, והוא רמז בעקימת פיו ובעיניו למה הוא מתכוון. לא היו לאברהמ'לה דולרים נוספים. היו לו קצת סטרלינגים שקנה בשוק השחור, אותם שמר מכל משמר בשקית עור קטנה ליד לבו. הוא לא התכוון להיכנע לסחיטה, והתוניסאי חדל להביא לו אוכל. אברהמ'לה היה מתגנב בלילה מהמחבוא, חולף כרוח רפאים בתוך המטבח, גונב כיכר לחם או דג מיובש, וחוזר לחור שורץ העכברים בו בילה את הימים ואת הלילות. באיזה שהוא שלב נעשה התוניסאי יותר תוקפני והחל לשלוח ידיים. אברהמ'לה תפס את ידיו ביד אחת, ואת אצבע ידו השנייה הוא העביר על צווארו כדי להמחיש לו מה יעלה בגורלו אם ינסה שוב להתעסק עימו. זאת שפה שגם מי שאיננו שולט ברומנית או ביידיש מבין אותה.
בסירקוזה שבסיציליה החליט אברהמ'לה שמספיק זה מספיק – אם לא יברח מהאנייה הארורה הזאת, יקרה אסון. לפנות בוקר, כשהסיפון היה ריק, הוא התיר גלגל הצלה מעל דופן האנייה, השחיל עצמו לתוכה וקפץ למים. היה חודש מאי, והמים היו קרים מאוד. כדי לא להיתקל במזח, הוא עקף את הנמל בשחייה, כשהוא מושחל בתוך גלגל ההצלה, ועלה אל החוף, כולו רועד מקור. הוא רץ על החוף כדי להתחמם, וכשעלתה השמש וחיממה את הארץ, הוא התייבש לגמרי. הוא התיישב על שפת המדרכה, הניח את כובע הפרווה שלו על ידו, וחיבק את ברכיו בידיו. כל מי שעבר על ידו, חשב אותו לקבצן, והיו גם מי שזרקו לתוך הכובע מטבעות קטנות.
הרעב הציק לו, והוא הלך אחרי הריח והגיע למאפייה. ביקש ברומנית פְּאיְנֶה, כלומר, לחם, והאופה הבין אותו, הביט אל המטבעות שבידו, שלא היה בהם די לכדי כיכר שלמה, חתך את הכיכר לשניים, והגיש לו. הריח הטריף לאברהמ'לה את החושים, ושם בחנות, לעיני האופה, בצע את הלחם החם והחל נוגס ממנו בבולמוס. האופה הפציר בו "פיאֵנו פיאֵנו, פֶר פָאבוֹרֶה, לֶנטָאמֶנטֶה," כלומר, לאט לך, בחורי, הלחם חם, ותכאב לך הבטן.
אבל אברהמ'לה לא הרפה, תוך שניות בלע את הכול. האופה הביט בו כבפלא, התכופף אל מתחת לדוכן, הוציא משם בצל ושני עלי כרוב ונתן לו, ושוב, "פיאנו, פיאנו," והוא מקרב אצבע לאגודל, מחווה לו שיאכל בנחת.
כל ערב הגיע אברהמ'לה למאפייה, קונה חצי כיכר לחם, ואוכל אותה במקום, כשהאופה מצקצק בלשונו כלא מאמין למראה עיניו. באחד הערבים הוא שומע מאחורי גבו:
"ווֹט דיד יוּ סֵאי? סֵאי אִיט אֶגֵיין, פְּלִיז, דיד יו סאי פְּאיְנֶה, נוט פָּאנֶה?"
אברהמ'לה הסתובב והראה לתייר האמריקאי ולזוגתו את הלחם:
"פְּאיְנֶה."
"דיד יו איר, מינה? הִי סֵייד פאינה. אָר יוּ פְרוֹם מולדובה, דיר?"
"מולדובה, מולדובה."
וזוגתו לוחשת ביידיש:
"סם, אילו רחצו אותו כמו שצריך, הוא היה נראה כמו ילד יהודי טוב."
"אִיך בִּין אָ-ווַדֶאי אָ גוּט יידיש קינְד," עונה לה אברהמ'לה במָאמֶע לֻשְון, באותו מבטא ממש.
"מה עושה ילד יהודי בסירקוזה?"
"מה אני עושה כאן? יהודי גורלו לנדוד."
"ואימא, אבא?"
אברהמ'לה ניענע את ראשו לשלילה. הוא לא רצה לשקר בשפתיו – שיבינו מה שרוצים.
בעיניים של מינה, זוגתו של סם, נצצו דמעות.
"איפה אתה גר, יידיש קינד?"
שוב ניענע את ראשו לשלילה, כאומר, אם רצונכם לדעת רחוב ומספר – אין.
"מאין אתה במולדובה, בחור?"
"מפרומושיקה, מחוז בוטושאני."
"ואנחנו במקור מבאקאו. איך קוראים לך? מה השם היהודי שלך?"
"אברהם גולדבלאט. בפרומושיקה קראו לי אברהמ'ל."
"סם, די כבר עם השאלות, אתה לא רואה שהילד רעב?"
היא רמזה לו בעיניה, וסם נרמז מיד:
"אם תסכים להתרחץ, ניתן לך ארוחה טובה במלון. מה דעתך, אברהמ'לה?"
"מה עונים על נדיבות הלב? יברך אתכם אלוהים,"
מינה וסם גולדסטין היו זוג יהודים מפילדלפיה, שגילם כבר התקרב לחמישים. לסם גולדסטין היתה חנות תכשיטים דמויי זהב, שהפדיון בה סיפק להם חיים טובים ונוחים. יום אחד הגיע אל החנות סוכן נסיעות והציע להם שיט לחופי ספרד, צרפת ואיטליה, וסם ממש התלהב:
"מינה, לפני שיהיה מאוחר מדיי, בואי נראה עולם, את ולנסיה וברצלונה, את מרסיי ומונקו, את נאפולי ואת פומפיי. מה את אומרת מינה?"
"והחנות, סם, מה יהיה על החנות? אם ניעדר חודשיים, ינטשו אותנו כל הקליינטים ויילכו לזילברסטין."
"יילכו ויחזרו, ואפילו אם לא – לא אבכה, יש לנו די כסף לבלות את זקנתנו בכבוד. למי אנחנו צריכים לשמור ממון, לילדים? לנכדים?"
מינה קינחה את עיניה במטפחת, אחר כך את אפה, ונאנחה.
"בואי, מינה, חיים רק פעם אחת."
כשאברהמ'לה השתכשך באמבטיה, יצאה מינה לעיר וקנתה לו שני זוגות מכנסיים, שלוש חולצות, גרביים וזוג סנדלים בעלי אבזמי מתכת, שניתן להצר ולהרחיב בהם את הרצועות. מינה וסם הביטו בהנאה על הנער הצנום, הנקי, המסורק שישב מולם, ולמרות הרעב שהציק לו, השתדל לאכול בנחת בסכין ובמזלג. סם הביט על מינה, ומינה הנהנה בראשה.
למחרת נסע סם לקאטאניה, ותמורת דולרים טובים הוא קיבל מדון ז'וזפה תעודת לידה על שם אלברט גולדבלאט, ותעודה שאלברט גולדבלאט זה אומץ כחוק על ידי סם ומינה גולדסטין. התעודות היו חוקיות לחלוטין על כל החתימות והחותמות, לא זיופים, כי לדון ז'וזפה היו מהלכים בכל מסדרונות הממשל, ולא היה בנמצא פקיד שלא נענה לבקשותיו. כשחזר, נותר רק זמן קצר לארוז את המזוודות לקראת העלייה לאונייה ולהפלגה חזרה לנאפולי, ומוטב כך, כי בכל סיציליה לא היה קונסולאט אמריקאי, ולא ניתן היה להשיג אשרת כניסה זמנית לאלברט גולדבלאט.
משה גרנות
אהוד בן עזר
ספר הגעגועים -פרק 32
רומאן
כנרת, זמורה-ביתן, מוציאים לאור
נכתב בעקבות הרומאן (שאזל)
"לשוט בקליפת אבטיח" משנת 1987
נדפס בישראל 2009
פרק שלושים ושניים
עוד על בנות. מסע במורג.
הרצון לעוף. מִשחקים בשדה קמה.
"בקיצור," אמר צבי, "אתה חושב שאם נגעת לאיה אז אתה כבר יודע הכול? אידיוט שכמוך! אורי ואני קראנו ספרים אצל סבא שלו, וראינו תמונות! קראת את 'השאלה המינית' של אַבְגוּסט פוֹרֶל? אתה בכלל יודע מה קורה לבנות כשהן מתבגרות?"
"אני יודע אַחְסַן מִינַכּ גם בלי לקרוא בספרים," אמר גיורא.
"אתה," לעג לו צבי, "אתה אפילו לא יודע מה זה רגש נחיתות! אתה לא יודע שבנות יש להן רגש נחיתות בגלל מה שחסר להן! אפילו לשירלי טמפל – "
אהוד בן עזר
כנרת, זמורה-ביתן, מוציאים לאור
נכתב בעקבות הרומאן (שאזל)
"לשוט בקליפת אבטיח" משנת 1987
נדפס בישראל 2009
פרק שלושים ושניים
עוד על בנות. מסע במורג.
הרצון לעוף. מִשחקים בשדה קמה.
"בקיצור," אמר צבי, "אתה חושב שאם נגעת לאיה אז אתה כבר יודע הכול? אידיוט שכמוך! אורי ואני קראנו ספרים אצל סבא שלו, וראינו תמונות! קראת את 'השאלה המינית' של אַבְגוּסט פוֹרֶל? אתה בכלל יודע מה קורה לבנות כשהן מתבגרות?"
"אני יודע אַחְסַן מִינַכּ גם בלי לקרוא בספרים," אמר גיורא.
"אתה," לעג לו צבי, "אתה אפילו לא יודע מה זה רגש נחיתות! אתה לא יודע שבנות יש להן רגש נחיתות בגלל מה שחסר להן! אפילו לשירלי טמפל – "
אהוד בן עזר
אהוד בן עזר
יַעְזְרֶהָ אלוהים לפנות בוקר
שירים 1995-1955
אסטרולוג הוצאה לאור, 2005
ד. בפתח תקווה אחרת
בפחדֵך פן הולכת אַת
בְּפַחַדֵךְ פֶּן הוֹלֶכֶת אַתְּ לְמָקוֹם אֲשֶׁר כָּל בָּאָיו
לֹא יְשׁוּבוּן הִפְקַדְתְּ בְּיָדִי מַזְמֵרָה שְׁחֹרָה.
זָמַרְתִּי בָּהּ אֶת הַגְּפָנִים בְּכַרְמוֹ שֶּל אַבָּא.
רְאוּיָה הִיא לְמִשְׁמֶרֶת בְּמוֹזֵיאוֹן הַמּוֹשָׁבָה.
כָּבוֹד גָּדוֹל אֶעֱשֶׂה לָכֶם בְּמוֹתִי. לִי תִּהְיֶה
לְוָיָה מְכֻבֶּדֶת. אוֹתִי גְּבָרִים עֲדַיִן אוֹהֲבִים. נָשִׁים
מְקַנְּאוֹת בִּי. אָמַרְתִּי לוֹ: "הִזָּהֵר,
אֲנִי טוֹרֶפֶת גְּבָרִים." אָמַר לִי: "אוֹתִי לֹא טוֹרְפִים
בְּקַלּוּת." אִלְמָלֵא אוֹיְבַי לֹא הִלְבִּין שְׂעָרִי.
אֵינֶנִּי יְשֵׁנָה בַּלֵּילוֹת. הַנֹּעַר מִתְנַכֵּל לִי.
אֵינְךָ רוֹצֶה לְהָבִין. לְךָ אֹפִי פּוֹלָנִי.
שָׁבַרְתָּ אֶת לִבִּי בִּשְׁגִיאוֹת חַיֶּיךָ. מַדּוּעַ
הָלַכְתָּ בְּדַרְכִּי? תֹּאכַל תַּפּוּחַ. מֻתָּר לְךָ לְהַקְדִּישׁ
שָׁעָה לְדוֹדָה זְקֵנָה. עַל מַצֵּבָתִי תַּחֲרֹט:
"מָתְקוּ לִי רִגְבֵי עֲפָרֵךְ, מוֹלֶדֶת –
כַּאֲשֶׁר מָתְקוּ לִי עֲנְנֵי־שָׁמַיִךְ – "
רְצוֹנִי בְּמָקוֹם לְיַד אָבִיךָ. הִזָּהֵר, הָאֲוִיר
בִּטְרַקְלִינֵי סִפְרוּת סָמִיךְ הוּא וּמֻרְעָל.
קַח אִשָּׁה טוֹבָה וּמָא תְּשׁוּף אִנָאר מִן טִיזְהָא. אַל
תִתְעַצֵּב. צָרִיךְ לַעֲשׂוֹת סִדּוּרִים אַחֲרוֹנִים. אֲנִי
הִיא אֶרֶץ־יִשְׂרָאֵל.
ינואר 1973
“
וּמָא תְּשׁוּף אִנָאר מִן טִיזְהָא”: “ואל תִראה את האור (האש) מעכוזה” – אִמרה עממית ערבית המזהירה ולועגת למי שרואה את האור (העולם) מבעד לנקב העכוז של אשתו, ואותה שמעתי מפי דודתי אסתר.
אסטרולוג הוצאה לאור, 2005
ד. בפתח תקווה אחרת
בפחדֵך פן הולכת אַת
בְּפַחַדֵךְ פֶּן הוֹלֶכֶת אַתְּ לְמָקוֹם אֲשֶׁר כָּל בָּאָיו
לֹא יְשׁוּבוּן הִפְקַדְתְּ בְּיָדִי מַזְמֵרָה שְׁחֹרָה.
זָמַרְתִּי בָּהּ אֶת הַגְּפָנִים בְּכַרְמוֹ שֶּל אַבָּא.
רְאוּיָה הִיא לְמִשְׁמֶרֶת בְּמוֹזֵיאוֹן הַמּוֹשָׁבָה.
כָּבוֹד גָּדוֹל אֶעֱשֶׂה לָכֶם בְּמוֹתִי. לִי תִּהְיֶה
לְוָיָה מְכֻבֶּדֶת. אוֹתִי גְּבָרִים עֲדַיִן אוֹהֲבִים. נָשִׁים
מְקַנְּאוֹת בִּי. אָמַרְתִּי לוֹ: "הִזָּהֵר,
אֲנִי טוֹרֶפֶת גְּבָרִים." אָמַר לִי: "אוֹתִי לֹא טוֹרְפִים
בְּקַלּוּת." אִלְמָלֵא אוֹיְבַי לֹא הִלְבִּין שְׂעָרִי.
אֵינֶנִּי יְשֵׁנָה בַּלֵּילוֹת. הַנֹּעַר מִתְנַכֵּל לִי.
אֵינְךָ רוֹצֶה לְהָבִין. לְךָ אֹפִי פּוֹלָנִי.
שָׁבַרְתָּ אֶת לִבִּי בִּשְׁגִיאוֹת חַיֶּיךָ. מַדּוּעַ
הָלַכְתָּ בְּדַרְכִּי? תֹּאכַל תַּפּוּחַ. מֻתָּר לְךָ לְהַקְדִּישׁ
שָׁעָה לְדוֹדָה זְקֵנָה. עַל מַצֵּבָתִי תַּחֲרֹט:
"מָתְקוּ לִי רִגְבֵי עֲפָרֵךְ, מוֹלֶדֶת –
כַּאֲשֶׁר מָתְקוּ לִי עֲנְנֵי־שָׁמַיִךְ – "
רְצוֹנִי בְּמָקוֹם לְיַד אָבִיךָ. הִזָּהֵר, הָאֲוִיר
בִּטְרַקְלִינֵי סִפְרוּת סָמִיךְ הוּא וּמֻרְעָל.
קַח אִשָּׁה טוֹבָה וּמָא תְּשׁוּף אִנָאר מִן טִיזְהָא. אַל
תִתְעַצֵּב. צָרִיךְ לַעֲשׂוֹת סִדּוּרִים אַחֲרוֹנִים. אֲנִי
הִיא אֶרֶץ־יִשְׂרָאֵל.
ינואר 1973
“
וּמָא תְּשׁוּף אִנָאר מִן טִיזְהָא”: “ואל תִראה את האור (האש) מעכוזה” – אִמרה עממית ערבית המזהירה ולועגת למי שרואה את האור (העולם) מבעד לנקב העכוז של אשתו, ואותה שמעתי מפי דודתי אסתר.
ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי,
תגובות, הערות, הארות, והודעות
* אהוד היקר, התרשמתי מהמאמר של מנחם רהט, המצביע על כך שכל פעם שביקשנו הכרעה בסכסוך פנימי ממעצמות חוץ (ארם, אשור, רומא) , המעשה הוביל לחורבן. הוא מפנה את התובנה הזאת לשמאל ולימין. מסתבר שאנחנו איננו לומדים לקח מהעבר.
עמי עתיר מתקן אותי, וטוען שצריך לאיית "יאש" ולא "יאשי", כפי שנהגתי בסיפורי "השופט מיאשי". לא נוח לי לתקן אותו, לאחר שמצא עניין בסיפור, אבל אני למדתי בבית הספר ברומניה, ויודע בוודאות שהאות i בשמות הערים ברומניה – בוקורשטי, בוטושאני, יאשי, גאלאצי וכו' אינה מופיעה סתם – מבטאים אותה ממש כחצי תנועה.
באשר לאורי הייטנר – גם אני אינני מסכים לכל דבריו, אבל אין בעיניי ספק שהוא מנמק את עמדתו, ומביא לכך ראיות. יש לשבח את העורך על כך שמביא בחב"ע כתבות שנוגדות את השקפת עולמו, אבל למה לכנות אותו "אינפנטיל" ו"סהרורי". מוטב הרי לסתור את עמדותיו בראיות שכנגד. כקורא מתמיד של חב"ע, וכמי שמעריך מאוד את העורך, הייתי מעדיף דרך זאת.
שלך –
משה גרנות
העורך: אי אפשר להביא "ראיות שכנגד" לאובססיה המגלומנית והסהרורית של הייטנר בכל הקשור ל"סמרטוט" בלשונו – נתניהו. הצעתי להייטונר כבר כמה פעמים להתייעץ עם פסיכולוג.
שועלה
מבחר חדש משירתה של אסתר ראב (פתח-תקוה 1894 – טבעון 1981), שכונתה "המשוררת הארצישראלית הראשונה", וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.
בעריכת הלית ישורון
הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020
הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה (kibutz-poalim.co.il)
ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978
או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il
המחיר 59 שקלים לפני משלוח
אהוד: זה הספר היחיד משירי אסתר ראב הזמין כיום לרכישה.
הכרך "אסתר ראב / כל השירים" אזל מזה שנים רבות.
הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות
כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.
אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.
מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג
מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג
ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"
בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.
©
כל הזכויות שמורות
"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2184 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה עשרים למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית
המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום
פרופ' יוסי גלרון ב-Ohio State University
פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא
את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:
http://benezer.notlong.com
http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm
מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגל") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את אלפי הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.
http://benezer.notlong.com
http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm
מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגל") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את אלפי הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.
אל"מ (מיל') ד"ר משה בן דוד (בנדה): "...יוצאים מכלל זה 'חדשות בן עזר' והסופר הנידח, שהינם 'עופות די מוזרים' בביצה האינטלקטואלית המקומית, בהיותם חפים מכל שמץ של התקרנפות, תקינות פוליטית, אג'נדות מגדריות, אמוניות, חברתיות ופוליטיות – והתעקשותם לשחות נגד הזרם." ["חדשות בן עזר", 14.6.2021].
"שנה טובה אהוד, לך ולכל היקרים לך! מוריד בפניך את הכובע, על הכישרון, הנחישות וההתמדה כמו גם על עוז הרוח והיושר האינטלקטואלי. מי ייתן ותזכה לעוד הרבה שנים טובות ופוריות." ["חדשות בן עזר", 18.9.2023].
פינת המציאוֹת: חינם!
היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר
נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח
רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי
*
מסעות
כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!
עד כה נשלחו קבצים ל-70 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!
05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה
94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי.
*
היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל
אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!
וכן "מנחום גוטמן לאליאס ניומן" ו"נחום גוטמן, מאמר", ס"ה 53 עמ'
עד כה נשלחו קבצים ל-2,082 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,089 מנמעני המכתב העיתי.
*
את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".
עד כה נשלחו קבצים ל-2,692 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,
צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,
וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16.
עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!
עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,453 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.
אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!
עד כה נשלחו קבצים ל-106 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,636 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"
[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-107 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-77 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!
עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!
עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-41 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!
עד כה נשלחו קבצים ל-40 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-50 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"
עד כה נשלחו קבצים ל-39 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת "מחווה לאברהם שפירא", הערב נערך בבית אברהם שפירא ברחוב הרצל בפתח-תקווה בתאריך 18.12.2005 בהשתתפות ראובן ריבלין, מאיר פעיל, מרדכי נאור, חנוך ברטוב ואהוד בן עזר
עד כה נשלחו קבצים ל-1680 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים
עד כה נשלחו קבצים ל-16מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!
עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-64 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-34 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "הפרי האסור", שני שערי סיפורים!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!
ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"
סִפּוּרִים לִילָדִים
עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד" עם מאמרי ארנה גולן ומשה גרנות.
עד כה נשלחו קבצים ל-32 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!
עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הקובץ (171 עמ') "ידידי יצחק אורפז"!
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הקובץ "אורי שולביץ איננו"!
אורי שולביץ, יהודה אטלס, דני קרמן, אהוד בן עזר, ואחרים.
עד כה נשלחו קבצים ל-2182 מנמעני המכתב העיתי.
*
קישור לבלוג של דני קרמן המוקדש לאורי שולביץ:
https://dannykerman.com/2025/02/21/shulevitz
*
את צרופת הקובץ "יהושע קנז – דברי חברים"!
רות אלמוג, אהוד בן עזר. עזי שטרן. יפה ברלוביץ.
עד כה נשלחו קבצים ל-2182 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת "100 שנים לרצח ברנר" מתוך "חדשות בן עזר", גיליון מס' 1641 ביום 2.5.2021, במלאת 100 שנה לרציחתם בידי ערבים של הסופרים יוסף חיים ברנר, צבי שץ ויוסף לואידור ביום 2.5.1921.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת
יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).
מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-59 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
הרצאת עמנואל בן עזר, נכדו של יהודה ראב, על תולדות פתח-תקווה.
https://www.youtube.com/watch?v=h81I6XrtAag
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,647 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.
*
את צרופת החוברת "פפיטה האזרחי 1963"
עד כה נשלחו קבצים ל-2,295 מנמעני המכתב העיתי.
*
את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.
*
את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת ארנה גולן: הוויתור. אימי, זיכרונה לברכה, היתה צדקת גמורה. הדרמה השקטה בחייה של חלוצה וחברת קיבוץ.
עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-11מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-26מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,374 מנמעני המכתב העיתי
ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-10 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת דאוד אבו-יוסף.
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד לרומאן של עדי בן-עזר "אפרודיטה 25"!
Adi עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: "תחנת הרכבת".
עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
שונות
את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").
עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
הבלוג של דני קרמן
https://dannykerman.com/2021/10/28/ehud_ben_ezer
דברים שעשיתי עם אודי – שירים למתבגרים
כולל חלק ניכר מהעטיפות ומהאיורים שעשה דני קרמן לספרי אהוד בן עזר
כדי להיכנס לבלוג יש ללחוץ אֶנטר ועכבר שמאלי
*
את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,232 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939
*
את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"
בשנים 2005-2009!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי
*
מסעות
כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!
עד כה נשלחו קבצים ל-70 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!
05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה
94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי.
*
היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל
אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!
וכן "מנחום גוטמן לאליאס ניומן" ו"נחום גוטמן, מאמר", ס"ה 53 עמ'
עד כה נשלחו קבצים ל-2,082 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,089 מנמעני המכתב העיתי.
*
את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".
עד כה נשלחו קבצים ל-2,692 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,
צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,
וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16.
עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!
עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,453 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.
אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!
עד כה נשלחו קבצים ל-106 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,636 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"
[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-107 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-77 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!
עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!
עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-41 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!
עד כה נשלחו קבצים ל-40 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-50 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"
עד כה נשלחו קבצים ל-39 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת "מחווה לאברהם שפירא", הערב נערך בבית אברהם שפירא ברחוב הרצל בפתח-תקווה בתאריך 18.12.2005 בהשתתפות ראובן ריבלין, מאיר פעיל, מרדכי נאור, חנוך ברטוב ואהוד בן עזר
עד כה נשלחו קבצים ל-1680 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים
עד כה נשלחו קבצים ל-16מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!
עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-64 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-34 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "הפרי האסור", שני שערי סיפורים!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!
ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"
סִפּוּרִים לִילָדִים
עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד" עם מאמרי ארנה גולן ומשה גרנות.
עד כה נשלחו קבצים ל-32 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!
עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הקובץ (171 עמ') "ידידי יצחק אורפז"!
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הקובץ "אורי שולביץ איננו"!
אורי שולביץ, יהודה אטלס, דני קרמן, אהוד בן עזר, ואחרים.
עד כה נשלחו קבצים ל-2182 מנמעני המכתב העיתי.
*
קישור לבלוג של דני קרמן המוקדש לאורי שולביץ:
https://dannykerman.com/2025/02/21/shulevitz
*
את צרופת הקובץ "יהושע קנז – דברי חברים"!
רות אלמוג, אהוד בן עזר. עזי שטרן. יפה ברלוביץ.
עד כה נשלחו קבצים ל-2182 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת "100 שנים לרצח ברנר" מתוך "חדשות בן עזר", גיליון מס' 1641 ביום 2.5.2021, במלאת 100 שנה לרציחתם בידי ערבים של הסופרים יוסף חיים ברנר, צבי שץ ויוסף לואידור ביום 2.5.1921.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת
יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).
מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-59 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
הרצאת עמנואל בן עזר, נכדו של יהודה ראב, על תולדות פתח-תקווה.
https://www.youtube.com/watch?v=h81I6XrtAag
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,647 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.
*
את צרופת החוברת "פפיטה האזרחי 1963"
עד כה נשלחו קבצים ל-2,295 מנמעני המכתב העיתי.
*
את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.
*
את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת ארנה גולן: הוויתור. אימי, זיכרונה לברכה, היתה צדקת גמורה. הדרמה השקטה בחייה של חלוצה וחברת קיבוץ.
עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-11מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-26מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,374 מנמעני המכתב העיתי
ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-10 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת דאוד אבו-יוסף.
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד לרומאן של עדי בן-עזר "אפרודיטה 25"!
Adi עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: "תחנת הרכבת".
עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
שונות
את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").
עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
הבלוג של דני קרמן
https://dannykerman.com/2021/10/28/ehud_ben_ezer
דברים שעשיתי עם אודי – שירים למתבגרים
כולל חלק ניכר מהעטיפות ומהאיורים שעשה דני קרמן לספרי אהוד בן עזר
כדי להיכנס לבלוג יש ללחוץ אֶנטר ועכבר שמאלי
*
את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,232 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939
*
את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"
בשנים 2005-2009!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד.
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר.
עד כה נשלחו קבצים חינם ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ PDFחינם
עד כה נשלחו קבצים ל-2,253 נמעני המכתב העיתי
ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.
הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!
📑 בגיליון:
- אהוד בן עזר: ברוך קורצווייל: הציונות נבהלת מפני התגשמות חלומה 📖
- אורי הייטנר: לא עוד פינוי
- עדינה בר-אל: שני הדר – של מי אַתְּ?
- משה גרנות: ילד יהודי טוב
- אהוד בן עזר: ספר הגעגועים -פרק 32 📖
- אהוד בן עזר: יַעְזְרֶהָ אלוהים לפנות בוקר 📖
- ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי,: תגובות, הערות, הארות, והודעות
- שאר הגליון