[השיחה נערכה בחודשי אפריל ויולי 1970]
מתוך ספרו של אהוד בן עזר
"אין שאננים בציון"
שיחות על מחיר הציונות
ההקדשה: זכר למחנכת טוני הלה
ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986
נדפס לראשונה במהדורה האמריקאית בהוצאת הספרים של ה"ניו יורק טיימס"
"Unease in Zion", Quadrangle, 1974
[המשך]
אהוד בן עזר: באותה מסה על "אפשרות של מיסטיקה יהודית בימינו" כתבת עוד לעניין זה:
"כאן עולה עניין החולין, או קדושת החולין, שבחיינו. בעיית הסקולאריזציה ושייכותה האפשרית לבעיית המיסטיקה בדורנו.
"הרי מרבית הכוח היוצר של עמנו הושקע בדורות האחרונים בצורות בניין אחרות ושונות מאלו שנקבעו במסורת הראשונים. זוהי עובדה יסודית. בין שתהא נעימה ובין שתהא בלתי-נעימה לנו.
"כוח זה הושקע בדברים שלכאורה אין בהם קדושה דתית ולכאורה כולם חולין, וחולין שבחולין. וכאן הבעייה הגדולה. מי יודע גבולות הקדושה היכן הם? זוהי בעייה שהרב קוק שאל בסוגיות משנתו השנויות במחלוקת ביותר. הוא לא היה מוכן לקבל, מתוך הראייה המסורתית, דיעה זו, שבנייה זו חולין היא. אנחנו, קשה לנו היום לעשות את עצמנו שופטים לאפשרות של חולין, זוהי מציאות החולין שלנו כאן בארץ-ישראל, שנכנס בה מרבית הכוח הפרודוקטיבי שיש בעם ישראל בדור הזה. האם גם לאחר שנכנסנו לחיי הבניין האלה נשארת עדיין גם עוצמה וכוח ליצירת צורות המוכרות בשייכותן לתחום הקדושה ושיהיו בעלות משמעות כללית בשבילנו מעבר לכך?
"מותר להטיל ספק בתשובה חיובית לשאלה זו. או שמא אפשרית דרך כפולה של חולין וקדושה, שבהשתלשלות שלנו אנו הולכים לקראתה? אולי המיסטיקה תתגלה לא בלבוש הקדושה המסורתית, אלא כפי שהרב קוק ראה אותה בדרך משלו, בבקשו להחזיר הדברים, איך שהוא, לראייה המסורתית, עם כל ההעזה שבדבריו. אולי תתגלה הקדושה הזאת לפני ולפנים של עצם החולין הזה, והמיסטיקה אולי אינה מוכרת בצורותיה החדשות במושגי המסורת? אפשר שמיסטיקה זו לא תהא תואמת את מושגי המסורת השמרנית של המיסטיקאים אלא תהיה בעלת משמעות חילונית. עניין זה שאני רומז לו, אינו מצוץ מהאצבע. יש ויש כאלה, שראו בחולין של חיינו ובבניינה של האומה את השתקפות המשמעות המיסטית של סוד העולם." ("אמות", חוברת ח, 1963).
והשאלה שלי היא: בוויכוח על צורת ההכרעה בכנסת בשאלת "מיהו יהודי" (בראשית שנת 1970) נחלקו המחנות בעיקר ליהודים-אורתודוכסיים וליהודים-חילוניים. והטענות נטענו כך שכאילו אפשר להשתייך רק למחנה הראשון או רק לשני, ואפשרות אחרת אין.
כיצד אתה רואה את השאלה, לאור השקפתך בדבר הרציפות הדיאלקטית וההתפתחות הדינאמית בהיסטוריה היהודית, ואפשרות של התגלות הקדושה בתוך החולין?
אמרת שביהדות יש בחינה אוטופית כלפי העתיד והעבר גם יחד. האם אפשר ליישם אם הבחינה האוטופית של "יהדות חיה" כלפי השאלה האקטואלית "מיהו יהודי?" – על-פי מה נקבעת יהדותו של אדם בישראל? רק על-פי אמונתו הדתית? השתייכותו הגזעית? רצונו החופשי, לפי מיטב הכרתו?
גרשם שלום: אתה שואל, בעצם, – כלום יכולה להיות יהדות בלי "אנוכי ה'"? – והרי אנו יושבים על מדוכה זו חמישים שנה ויותר, מאז קמה הציונות. אם יש יהדות אתיאיסטית, או יותר מדוייק – יהדות כגוף חי עם מכלול תופעות, ניסיונות היסטוריים בעלי משמעות היסטורית עצומה. השאלה היא אם יכול הסבר אתיאיסטי כולל להתקבל על הדעת? ובכן: מי הוא יהודי? רק מי שמפרש תופעותיה ההיסטוריות של היהדות פירוש דתי? הרי זה אבסורד. וכי לא יוכלו להיות לתופעות רוחניות שקיבלו פירוש מונותיאיסטי, תיאולוגי אדיר, גם פירושים אחרים שיעלו ויתמודדו כנגדן? ייתכן ואין להם ערך של קיימא ויעברו ויבטלו מן העולם. יוכל להיות והקדוש ברוך הוא יתגבר גם על כך.
כשאני לעצמי, אני מאמין באלוהים, אבל אני אנארכיסט דתי, איני מאמין בתורת משה מסיני במובן המסורת. אם יש עניין של ממש בקב"ה, עצם ההיאבקות לאמונה עליו יש בה מן המרומם. כך היה המצב כשקמה הציונות, וידענו ידיעה מלאה כי למכלול בעיות העם וההיסטוריה יש גם פירושים חילוניים! אני מאמין שאתיאיסט יכול להיות יהודי ויכול לתת הסבר נכון או לא נכון לגילויי ההיסטוריה שלנו, והדבר לגיטימי. וכאמור רק ניתוק הקשר החי עם ירושת הדורות הוא לדעתי רצח חינוכי, ובמובן זה אני אנטי-כנעני מובהק.
אהוד בן עזר: אבל אני שאלתי האם יש לך הגדרה אחת, מנוסחת, לשאלת "מיהו יהודי?"
גרשם שלום: אני חושב שכאן יש שתי שאלות שונות לגמרי.
אהוד בן עזר: ומה הן?
גרשם שלום: השאלה הראשונה היא, אם יהדות חילונית ויהדות דתית יכולות לדור בכפיפה אחת, ואם יש משהו שמאחד אותן; והתשובה שלי היא – כן. התנועה הלאומית בישראל בנויה על עיקרון זה, האומר שהצד השווה, המאחד יהודים, הוא מעבר לניגודים דתיים.
הניגודים הדתיים יכולים להיות סופיים, או פתוחים להתפתחות. יש החושבים, בעיקר במחנה הדתי, שהפירוש הדתי הוא סופי, ובכל זאת הם אינם מוציאים את האחרים מכלל היהדות, כי הם רואים בחילונים מועמדים לתשובה דתית. אין כל סיבה מדוע לא יצדקו בתוחלתם, אבל אפילו אם נניח שהם טועים, הרי תוחלתם נותנת להם בהווה אפשרות עקרונית שלא להוציא מכלל היהדות גם את הלא-דתיים.
הקשר בין היהדות הדתית והחילוניות הוא הביטחון וההסכמה לא רק לגבי העבר המשותף, אלא גם על עבודה והיאבקות למען עתיד משותף, עתיד העם, בתור אומה חיה. ואפילו אין אנו יודעים כיום אם אכן חיים יהודיים אלה יתבטאו בהתרחקות או בקירבה אל הדת (המסורתית) או בצורות חדשות של דת.
אהוד בן עזר: ומה השאלה השנייה?
גרשם שלום: השאלה השנייה נוגעת לעניין "מיהו יהודי?" – אמרתי כי לדעתי יהדות היא תופעה חיה, שאם כי יש בה כיוונים גדולים ומסויימים – אי-אפשר לדעת מראש כיצד יתגלה לנו תוכן ענייניה. אני משוכנע כי השאלה הדתית ביהדות לא הגיעה לסוף סיומה ומיצוייה, ושהחילוניות איננה סוף פסוק. אני מתייחס ליהדות כאל תופעה דתית, ואפילו את הצורות המשתנות בה אני רואה מתוך חיוב. יש ליהדות משמעות דתית גם להבא, ומשבר הדורות שלנו איננו סוף פסוק. אך אינני מוכן להסיק מדעתי הפרטית הזו מסקנות המחייבות בחוק המדינה אנשים שאינם חושבים כמוני, בין הם דתיים אורתודוכסיים, ובין חילוניים.
טועים גם אלה מבין החילוניים החושבים ששינוי מסגרות, כמו הפרדת הדת מהמדינה, יפתור משהו מבחינה מהותית; אם כי אינני מאמין שהפרדת הדת מהמדינה ביום מן הימים – היתה מביאה להפרדה גדולה יותר בעם, מכפי מה שהיא קיימת כיום בפועל בין שומרי מצוות לבין חילוניים.
אשר לשאלתך: האם אנחנו יכולים לקבוע היום בחוק מיהו יהודי, והאם יש חוכמה בתחיקה שנעשתה? – אני חושב שנהגו מאוד לא בחוכמה (most unfortunate), עשו צעד מאוד בלתי-רצוי ובלתי-הולם, לנסות להשפיע על תהליך של יצירת תודעה היסטורית, ההולכת ומשתנה ומתגבשת – על-ידי הגדרה חוקית המחייבת כביכול את כל תושבי המדינה. וזאת מתוך טענה (הנראית לי כמדומה או דמיונית) של שמירה על אחדות העם.
עד כה היתה הכוונה של ממשלת ישראל מבוססת על כך שחבריה לא רצו לתפוס עמדה בשאלה שנוייה במחלוקת בין יהודים המקבלים את ההלכה לבין אלה שאינם מקבלים אותה. בצדק גמור ניסתה הממשלה להתחמק מהכרעה במישור אדמיניסטראטיבי וחוקתי, כי חבריה היו מודעים כי כאן הם עומדים בפני תהליך שאי-אפשר להגיד כי היום כבר הגיע לתוצאה של התגבשות ברורה, כבר הביא להכרעה בשאלה של "מיהו יהודי?"
אהוד בן עזר: ומה המסקנה שלך?
גרשם שלום: אסור היה לדעתי לממשלת ישראל להיכנס לתחיקת "מיהו יהודי?", ומה גם להכריע בה לפי ההלכה. זוהי שערורייה. אסור היה לממשלה לפסוק לגבי תהליך טבעי של שינוי בתודעתנו ההיסטורית, שהוא בנפש הציונות עצמה, בדיאלקטיקה של שתי המגמות הסותרות שבתוכה: אלו הם שני המקורות של רציפות ומרד, היונקים ממקורות נעלמים, ששניהם תרמו את שלהם להווייתנו.
להכריע בדבר זה כיום על-ידי תחיקה, ולא לתת לתהליך ההיסטורי של שינוי תודעתנו להגיע לכלל גיבוש – הרי זו טעות פאטאלית. המישור בו מתנגשות שתי מגמות אלו, ובו מתרחש התהליך ההיסטורי, נעשה אפשרי, אחרי השואה, רק במדינת ישראל. מאז עברו רק עשרים וחמש שנה בלבד. קיימת מגמה חזקה מאוד האומרת ששינוי המסורת הוא חידושה. ולכך אני מסכים.
אהוד בן עזר: במה שונה התקופה שלנו מתקופות קודמות בעניין הגדרת "מיהו יהודי?"
גרשם שלום: העובדה שאנחנו כולנו, עד לפני שניים-שלושה דורות, קיבלנו למעשה את הגדרת ההלכה – מתבארת מתוך המציאות ההיסטורית; לאמור – מי שלא רצה להיות יהודי במובן המסורתי של ההלכה, בחר לו דרכים של נשירה: הן על-ידי יציאה בצנעה מכלל העדה; הן על-ידי נישואי תערובת, שתוצאותיהם אז היו באופן חד-משמעי יציאה מכלל האומה; והן על-ידי המרה גלויה. המסיבות שגרמו לנשירה זו ברורות לכל המסתכל בתולדות היהודים במאה התשע-עשרה.
אהוד בן עזר: מתי התעוררה שאלת ההגדרה של היהודי?
גרשם שלום: השאלה לא יכלה להתעורר אלא משנמצאו חלקים גדולים בציבור היהודי שהיו מוכנים לזהות עצמם כיהודים – אף-על-פי שבמודגש לא קיבלו את ההנחות הדתיות שקבעו את עולם ההלכה. זה התחיל בערך מסוף המאה התשע-עשרה ואילך, משך כשלושה דורות, כאשר נשתנו עובדות החיים היהודיים מיסודן. חלק ניכר בציבור היהודי המשיך להזדהות עם היהדות, אבל תודעתו עברה תהליך של התחדשות, שנתבטא לא רק בראייתו את ההיסטוריה שלנו לשעבר, אלא גם בראיית עתידנו. משעה שלחוג התנועה הציונית נכנסו אנשים רבים שנמנו על נושאי התהליך החדש הזה, ברור היה שהשאלה של זהותנו היהודית שוב איננה מה שהיתה לפני כן – כגון בשאלה של נישואי תערובת.
אהוד בן עזר: כיצד ממחישים נישואי התערובת את השינוי, או החידוש, שחל בזהות היהודית?
גרשם שלום: במקרה זה יש סתירה בולטת ביותר בין ההרגשה והתודעה של ההולכים בדרכי ההלכה, לבין השקפת חלק גדול בציבור, עליו נמנים היסודות הדינאמיים ביותר, אשר רואים בצאצאיו של אב יהודי ואם לא-יהודייה, הרוצים להשתייך לכלל היהדות – רואים בהם בלי ספק יהודים. והדבר בולט לעין כל מסתכל.
אהוד בן עזר: האם אין גישתם של הולכים בדרכי ההלכה – גזענית?
גרשם שלום: ברור שאין כאן שאלה גזעית, כי היהודים הדתיים אינם גזעניים. הגזענות לא היתה קיימת אפילו בהלכה, כי אדם שמתגייר הוא יהודי שלם, לכל דבר. ואילו ל"גזע" אי-אפשר לעבור.
אהוד בן עזר: מניִן אפוא נוקשות שמירת ההלכה בהגדרת צאצאיהם של הנישאים בנישואי תערובת: בן לאם יהודייה ואב נוכרי – יהודי, ובן לאם נוכרייה ולאב יהודי – נוכרי?
גרשם שלום: באשר להגדרה ולשמירה הקפדנית של ההלכה, אלה הם עניינים קשים מאוד. וסימן לדבר הוא הימנעותם המכוונת והבולטת של רבני ישראל להקפיד בדיני ממזרות, ופירושם הליבראלי באופן קיצוני של אפשרויות להתחמק מכל התחום המוגדר בהלכה כדינים החלים על ממזרים. אני חושב שהרבנים הבינו שהעניין הוא לא לטובת הציבור ולא לטובתם. הם חששו להרוס את עצמם ומעמדם – אם יקפידו בשאלות של ילדים שנולדו מתוך יחסי אהבות, שיגדירו אותם כממזרים לפי ההלכה.
אהוד בן עזר: ומה קרה?
גרשם שלום: הרבנים השתיקו את ההלכה. פירשו דינים בצורה שאיפשרה להם להעלים עין. הם ביכרו לגנוז דינים שידעו שהם הרסניים לגבי מציאות הציבור. ואפשר לומר שהתנהגותם היתה סובלנית במידה קיצונית בכך שנמנעו מלנהוג על-פי דינים אלה, בדברים הסמויים מן העין.
לעומת זאת, דווקא בעניין גלוי לעין כמו נישואי תערובת, התעקשו הרבנים; אם כי ידוע לכול כי חל שינוי עמוק בעניין זה בתודעה היהודית, אצל חילונים, ואפילו בחלק ניכר של שומרי המצוות, הרואים בבן לאם נוכרייה ולאב יהודי – לא משומד אלא יהודי. לדעתי, כאן יש תהליך של שינוי התודעה הציבורית, תהליך שעוד לא הגיע לשום גיבוש, וצריך לתת לו להתפתח במלואו. התחיקה בכנסת באה לא מתוך התפתחות לגיטימית בדעת הציבור, אלא כוויתור לאורתודוכסים, שנעשה במיקוח אופורטוניסטי ובלחץ פוליטי, אשר במסיבות אחרות לא היו נכנעים להם. ולדעתי יש לכך רק השפעה שלילית, ולא צל של חיוב.
המשך יבוא
אהוד: לצערי הוצאת "עם עובד" מסרבת זה שנים רבות להוציא ב"ספריית אופקים" הדפסה שנייה של "אין שאננים בציון", שיצא בה לאור לראשונה רק בשנת 1986 בזכותו של אברהם שפירא פַּצִ'י, שהיה אז מעורכי ההוצאה, בעוד אשר 12 שנים קודם לכן, בשנת 1974, שנת הוצאתו לאור לראשונה של הספר בארה"ב בתרגומו האנגלי מכתב-היד העברי, סירבו עורכי "ספריית אופקים" דאז ב"עם עובד" להוציא לאור את המקור העברי בטענה שגרשם שלום אינו מתמודד עם השאלות שהצגתי בפניו ואילו הריאיון עם יונתן רטוש אינו שווה את הנייר שנכתב עליו.
הספר אזל, אבל אפשר לקבל אותו במלואו ממני בקובץ מחשב ואם איני טועה גם בפרוייקט בן יהודה.
בגיליון:
- גרשם שלום: הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד
- אהוד בן עזר: עטאללה מנצור
- עמנואל בן סבו: 1. כשבלוטות הזעזוע התפרצו
- עמנואל בן סבו: 2. גל עורר סערה כשאמר את המובן מאליו
- אורי הייטנר: צרור הערות 1.2.26
- משה גרנות: הירשל גולדבלט חוזר הביתה
- עדינה בר-אל: מוסיקה בשביל קצת אוויר – ענבל אבנעים
- אודי מנור: ושוב עולה השאלה ציונות מהי ומה היא לא?
- מיכל סנונית – מרוב אהבות: פוצ'ו – מרוב הזיות
- אהוד בן עזר: ספר הגעגועים - פרק עשרים ושמונה
- אהוד בן עזר: יַעְזְרֶהָ אלוהים לפנות בוקר
- ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, : נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":
- שאר הגליון
מאמרים
גרשם שלום
הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד
אהוד בן עזר
עטאללה מנצור
1934-2026
מתוך: "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות באוניברסיטה הפתוחה על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו.
תל אביב
מהדורה פרטית פברואר 2016, נשלחת בקובץ וורד לכל מבקש
בשנת 1966 הופיע הרומאן העברי הראשון שכתב סופר ערבי-ישראלי, עטאללה מנצור, שם הרומאן – "באור חדש".
עטאללה מנצור התחנך פרק-זמן בקיבוץ של השומר הצעיר, שער העמקים. פרטים אלה אף כתובים על הכריכה האחורית. בספרו תיאר את אהבתם של בחור בשם יוסי, ערבי צעיר, שגדל בקיבוץ של השומר הצעיר. שמה של התנועה אינו נזכר, אבל לפי איפיוניה כתנועה מתקדמת, שדוגלת באחוות עמים, אין ספק בזיהוייה.
בקיבוץ מתאהב יוסי בבחורה יהודייה בשם רבקה, עולה חדשה, שאינה "צברית". תחילה אין יודעים בקיבוץ דבר ברור על מוצאו של יוסי. רבקה רואה בו דמות של בן הארץ, של בחור יהודי, עברי. בהמשך, מתוך הסיפור, שאינו נרקם בצורה משכנעת ביותר, והוא מגמתי, אבל מעניין, נודע לנו כי אביו, הערבי, של יוסי, נהרג כאשר בנו היה ילד, כנראה במלחמת 1948. הילד היתום גודל אצל הורים-מאמצים במושבה עברית, משפחה ממוצא מזרחי, שלימים שלחה אותו לקיבוץ.
הקונפליקט מתעורר כאשר מתגלה דבר מוצאו של יוסי, ורצונו לחיות עם רבקה. הנושא מועלה לשיחת הקיבוץ. האם הם מוכנים לקבל אצלם בחור ערבי, כחבר שווה-זכויות?
הרומאן מסתיים, למרבה הפלא, בסיום אופטימי, בהפי-אנד. לאחר לבטים רבים מחליטים לקבל את יוסי כחבר, אבל מדגישים שהוא מתקבל כאדם, לא כיהודי או כערבי. כלומר שאין בכך תקדים, וגם אין צורך לתת פומבי להחלטה.
יוסי, המספר, אומר בסיום שאכן בעייתו האישית אולי נפתרה, אבל פתאום הכול נראה לו באור חדש. אמנם קיבלו אותו כפרט, אך אין משלימים עם מוצאו הזר, האחר, עם לאומיותו.
ומעניין, הרומאן "באור חדש" הוא אולי היחיד שמסתיים בנימה אופטימית, מקרב היצירות העוסקות ב"ערבי החי בקרבך". הוא גם הרומאן היחיד, עד כה, עד לספרו של אנטון שמאס, יחיד במשך שנים, שנכתב עברית במקורו על ידי סופר ערבי. אולי משום רצונו של המספר, באותה תקופה, להדגיש שיש יכולת, מוגבלת אמנם – להתערות בקרב כלל החברה הישראלית, העברית, היהודית. הסיום אופטימי, אבל אופטימי לפרט ואין בו שום פתרון לבעיית הסכסוך שבין שני העמים.
אהוד בן עזר
עמנואל בן סבו
1. כשבלוטות הזעזוע התפרצו
לאחר שנות הקפאה
מעיי המו עליי, ייסרוני כליותיי, קרביי התהפכו, בשרי נעשה חידודין חידודין, ארבע שערות שנותרו על ראשי סמרו, בלוטות הזעזוע התעוררו והתפרצו באחת, לאחר שלוש שנות הקפאה.
מצעד הצבועים, המזדעזעים, התייצב בשורה ארוכה, דרוך מוכן ומזומן להביע את הרגשות הסוערים, את הזעזוע העמוק, את תחושת הסחי והמיאוס, את הקבס מהתנהגות כלפי בני אדם, האנשים האחרים, אדוני הארץ.
בעשור האחרון קנו להם שביתה שיח הגרדומים, שפת הביבים, מעשים אלימים, התנהגויות בריוניות, רמיסת נורמות בסיסיות והוצאתן להורג במרחב הציבורי, זיהום מוסרי, שריפה של כל ניסיון לשיח אחר.
אחרי שנות ראינו רעה, שנות השנאה, שנות ההפקרה, שנות האלימות המילולית, שנות ההסתה הפושעת, שנות האכיפה הבררנית, שנות ההשתקה, שנות האפרטהייד, שנות האנרכיסטים, שנות הפקרת הרחובות, שנות אי שיווין בפני החוק, שנות הרדיפה אחרי נבחרי ציבור, נשותיהם, ילדיהם, הוריהם, שכניהם, שנות הלגיטימציה לצד האחד, הצד הצודק תמיד, הצד שאין בלתו.
שנות ראינו רעה איך השוליים המופקרים והסהרוריים השתלטו על השיח, שחטו פרות קדושות, ניתצו מיתוסים, ביצעו מתקפה משולבת על הדמוקרטיה, על התקשורת, על האקדמיה, על ביטחון מדינת ישראל, מתקפה נוראית שאת מחירה אזרחי מדינת ישראל ישלמו עוד שנים רבות.
הרצים יצאו דחופים ובידיהם מגילות זעזוע, זעזוע השמור רק לאנשים אחרים, מסוימים מאוד, צווחות הקוזק הנגזל, צרחות המשתיקים, מצעדי הפשיסטים, הליברלים, הנאורים, אדוני הארץ הטובה, עכשיו הזמן להזדעזע.
ובכן, אף אני הזדעזעתי, כאבתי, התייסרתי, בושתי, נכלמתי אל מול המתקפה הבריונית על נשיא בית המשפט העליון לשעבר, פרופ' אהרון ברק, התמונות, הקולות היו מבישים.
ואז שאלתי עצמי, האם אלה המזדעזעים הסלקטיביים, הזדעזעו כשמאות אנרכיסטים, מופקרים וחסרי אחריות שנירמלו את כל הרע הזה בשנות ראינו רעה, איימו להחריב את המדינה, סיכנו את המדינה, את בטחונה, חוסנה החברתי, הכלכלי ובעיקר הצהירו על אהבת מדינת ישראל על תנאי.
אף כתב אישום לא הוגש נגד האנרכיסטים שבחרו לפגוע בחוסן הלאומי.
לאן נעלם הזעזוע כאשר התקיימה התקפה אלימה, קשה ומכוערת על מכון המחקר "קהלת", כאשר צרו על אשת ראש הממשלה שהגיעה למספרה, כאשר רדפו נבחרי ציבור בבתיהם, כאשר רדפו את ילדיהם הקטנים, בדרכם לבית הספר, לגני הילדים, כאשר רדפו חולים בבתי החולים, כאשר שרפו רחובות, חסמו כבישים, תקפו שוטרים, דרדרו פחים על רכב המשנה לראש הממשלה, שר המשפטים, כאשר הבהירו לאשת שר וילדיה כי בעת האזעקות לא יכניסו אותם למקלט הציבורי,
כאשר ירו זיקוקין על בית ראש הממשלה, כאשר פרצו לבית ראש הממשלה, כאשר מיררו את חיי שכני ראש הממשלה, בהם קשישים, שורדי שואה, כאשר חסמו את רכבי העיתונאים מהצד הלא נכון, ועוד הרבה כאשר.
והנה, בחור צעיר אחד, מרדכי דוד שמו, החליט להציב מראה, להשתמש בכל מעשה הנבלה שבמשך השנים האחרונות היו לחם חוקו של צד אחד, צד אדוני הארץ, המורמים מעם, חוסם רכבים, משתמש עד הקצה בחופש הביטוי.
ותהום הארץ, אותם אנשי תקשורת בשירות המהפכה שצחקו בשידור חי על המצור במספרה על אשת ראש הממשלה, שלגלגו, שנרמלו, שהעלו סרטוני צחוק מתועב, כל כך מזדעזעים מחסימת רכבו של איש אחר, פרצוף זועף, חרון קדוש, מסכה מפוארת של צביעות מאוסה.
הגיעה העת לעצור את ההתדרדרות, לצאת לקרב בלימה נגד התופעות הבזויות, העלובות והנוראיות, לחדש את החוקים הברורים שהופרו על ידי המשפט הנורא, משפט ההפקרה: "אין מחאה אפקטיבית בלי הפרעה לסדר," פרי יצירתה של היועצת המשפטית לממשלה.
מעשיו של אדם אחד, הצליחו לזעזע את אמות הסיפים של מי שנהגו כמותו ואף באופן חמור שבעתיים, ראוי לנו להתכנס כדי לבלום את התופעות המכוערות הללו, רק בחקיקה ברורה, אכיפה שוויונית והצבת הגבול הנגרש על פי החוק.
עמנואל בן סבו
2. גל עורר סערה כשאמר את המובן מאליו
מתאם השבויים והנעדרים, חרוז התקומה בשרשרת המאבק הלאומי מאז טבח שבת שמחת תורה, תת אלוף גל הירש, כמו רון דרמר, חרוז בוהק של אור וגבורה במחרוזת התקומה מאפר חורבן טבח שבת שמחת תורה.
רון וגל הם חלק ממחרוזת בוהקת של אריות האומה אשר לבשו את אדרת הגבורה ויצאו להציל את עם ישראל, חלקם שבו לבתי העלמין הצבאיים, חלקם לשיקום בבתי החולים, חלקם ממשיכים לשאת בעוז ובאמונה ברוח הגבורה, הרוח היהודית-ישראלית שניעורה והפיחה בעצמות הכואבות, תקווה ורוח.
גל הירש ממאהביה הגדולים של מדינת ישראל, לוחם, פטריוט, גיבור ישראל, מלח הארץ, העילית של העילית.
מי שהיה חלק מהובלת שחרור החטופים, החיים והחללים, מי שהיה כל הזמן, יומם וליל, למען משפחות החטופים, מי שמאז טבח שבת שמחת תורה עצר את חייו.
מי שקיבל עליו את שליחות חייו, לאחר סיום התמודדותו עם מחלת הסרטן הנוראה, נענה לאתגר אשר לא היה כמותו מיום היוסדה של מדינת היהודים, והתמסר למענם באופן מוחלט.
גל הירש היה מיכל ההכלה הגדול בעולם, הספוג הרחב ביקום, אמבטיה של אהבת המשפחות, התעקש לעבוד במסירות נפש מאחרי הקלעים, סירב לעסוק בקידומו האישי, סירב להתראיין מאז פרוץ המלחמה, סירב בקנאות להדליף, היה עסוק בעבודה הסיזיפית בארץ ובחו"ל, והכיל גם את הפועלים להאדרת עצמם, דמותם, תפקידם על ידי כתבי חצר ותועמלנים מלחכי פינכה.
גל הירש, ניאות לאחר תום שבעת ימי האבל על החלל החטוף האחרון, רן גויאילי הי"ד, להתראיין לראשונה, משהמשימה הושלמה, התפנה לדבר במשורה על המשפחות, השורדים, העצב והאהבה.
גל הירש העז לומר בפנים גלויות, ללא מדליפים, ללא מקורות בכירים, ללא מקורבים וירטואליים, אל מול פני האומה את הידוע והברור מאליו: "ההדלפות מהקבינט גרמו נזק בזמן אמת," "חמאס זיהה את ההפגנות בישראל ככלי תעמולה – הסרטונים שפירסם בשבת בצוהריים, היו לסיסמאות בהפגנות במוצאי שבת."
והרצים יצאו דחופים, איש לא הופתע מהאמת הברורה כל כך, אלא שהפוזיציה סידרה מיד את כל הכוכבים לפי מר הפקרה ומר החזרה, מר ייאוש ומר ניצחון.
אלה תוקפים, מאשימים, מורחים זפת רותחת ומדביקים נוצות ואלה מנידים ראשם בהערכה עצומה על היותו עבורם, על מסירות הנפש, על האהבה הגדולה, על היותו.
האיש שאוים ברצח על ידי חלק ממשפחות החטופים, שדמו הותר בראש חוצות, שמשפחתו, רעייתו ובנותיו חוו ימים של אימה וחרדה, של מתקפות פרועות ובריוניות, של מערכת ממומנת, משומנת שפעלה לערוך לו רצח אופי ודה לגיטימציה.
האיש שבין טיפול רפואי לרגע משפחתי בודד, לא עזב לרגע את משפחות החטופים, החללים, הפצועים, האיש שלן במשרדו, שלילו יומו, שיצא למסעות ברחבי העולם למען החטופים, בוזה והיה למשל ולשנינה בעיני רודפיו.
כמו רון דרמר, האיש שהיה מאדריכלי הנס הבלתי ייאמן של השבת כל החטופים, החיים והחללים, גם גל הירש ראוי להיחקק באותיות של זהב על קיר התקומה של העם היהודי לדורות הבאים, למען ידעו כי לא לכבודם עשו, לא למענם פעלו, כי אם למען תחיית ישראל ותקומתו.
עמנואל בן סבו
אורי הייטנר
צרור הערות 1.2.26
* מר נרקיס – "מסיבת העיתונאים" היתה מסיבת אגו-טריפ חולנית מגעילה. נאום תעמולת בחירות של אדם חף ממודעות עצמית, "אני אני אני אני." כל הצלחה, אמיתית או מדומה, היא שלו ואך ורק שלו. אין לו שום אחריות לשום כישלון, שגיאה ומחדל. יש לו רשימה אינסופית של אשמים ואחראים למחדליו. לרוב אלה הכפופים לו, שאליהם הוא מגלגל אחריות. ולמה ביידן אשם? כדי להחניף לטראמפ, שהוא עוד מקווה שימלט אותו מאימת הדין.
* נמצא האשם במחדל – נתניהו: ביידן לא העיר אותי ב-7 באוקטובר.
* בדיחת המילניום - היום קראתי את אחת הבדיחות המצחיקות ביותר שקראתי מעודי. אולי המצחיקה ביותר.
כתב עובד אלילים (לא אנקוב בשמו, למען כבודו)... אחזו היטב:
"אם יש מנהיג אחד בישראל שלא ברח מאחריות אלא לקח אחריות בגדול זה נתניהו."
חוששני שהוא אפילו מאמין בזה...
* איש מיותר – הביביריון האלים החוליגן מרדכי דוד הוא איש מיותר. איש רע, שכל כולו רוע, שנאה, רצון להרע, להזיק ולהטיל חתתו, וכל מעשיו נזק נטו. הרי אם ניטול ממנו את הרוע והשנאה, מה יישאר ממנו? כלום. כי אין כלום. אפילו לא אבקה.
והאיש המיותר הזה, שטלי גוטליב מפנטזת על חתונה איתו, כְּמה שנאמר: [---] נדבק ל[---] הוא הפרוקסי של ראש הממשלה.
* גיבור לאומי – מה עושה הגיבור הלאומי מרדכי דוד שעה שבנינו, בני דורו, מחרפים את נפשם על הגנת המולדת?
* כך היא מגינה על הסביבה - עידית ("הייתי טובה?") סילמן פירסמה הודעת תמיכה בפשעי השנאה של הביביריון החוליגן מרדכי דוד, שהעובדה שהוא מסתובב חופשי מעידה על הידרדרות שלטון החוק בישראל, מאז שעבריין סידרתי השתלט על המשרד לביטחון פנים.
כך היא מגינה על הסביבה. שתהיה לנו סביבה שבה מי שאינו סוגד למר מחדל יהיה קורבן לאלימות קשה של ביביריונים שטופי מוח.
העובדה שסילמן היא, אם לנקוט באנדרסטייטמנט, לא המיתר הכי מתוח בגיטרה, אינה סיבה להקל ראש בחומרת התנהגותה.
* בתו של השופט – בין שאר דברי הבלע והנבלה שהטיח הביביריון בן העוולה מרדכי דוד בשופט אהרון ברק, הוא צווח שהוא מינה את בתו לשופטת.
כבר שנים בחוגי תעלות הביבים, תרתי משמע, רץ הסיפור שהשופטת דפנה ברק ארז היא בתו של אהרון ברק, והוא מינה אותה לשופטת. אלא שבין דפנה ברק ארז לבין אהרן ברק אין שום קשר משפחתי. לא זו בלבד שאין היא בתו, היא גם אינה קרובת משפחה רחוקה. לברק ארבעה ילדים, כולם עורכי דין, איש מהם אינו שופט. אשתו, אלישבע ז"ל, כיהנה כשופטת בבית הדין לעבודה. מהדיון על מינויה, לא רק ברק נעדר, אלא כל שופטי בית המשפט העליון.
אל דאגה, החוליגנים הללו ימשיכו להפיץ את השקר הזה, כמו את שאר השקרים, כדרכם בעולם תרבות השקר שלהם ושל מושא סגידתם.
* קווים אדומים – מעשי הביביריונות הפרועים של מרדכי דוד זוכים לאהדה רבתי, החל בשרים וח"כים וכלה ברבים בציבור הרחב. זו דוגמה לתופעה של הזנב המכשכש בכלב. כל ה"שבט", ה"מחנה", מתיישר כלפי הקצוות הקיצונים ביותר ומהדק שורות. בתגובות ברשתות כמעט לא נתקלתי באדם ששייך ל"מחנה" נתניהו שאפילו מסתייג מהכיעור והרוע הללו. להיפך.
חלק ניכר מהתגובות הן של ווטאבאוטיזם – "אתם התחלתם." ותזכורות ותמונות מחסימת הכבישים במאבק נגד המהפכה המשטרית ומדברי בהרב מיארה ובג"ץ שהתירו זאת וכד'. דף המסרים המדוקלם הוא "תמונת ראי." אני סולד מווטאבאוטיזם. יש דבר רע – צא נגדו. גם אם מישהו אחר התחיל. בעיקר אם זה מהצד שלך. עם זאת, הטיעון הזה מעורר מחשבה ודיון, והלוואי שיביא לתיקון.
אני מתנגד לחסימות כבישים, שהיו לחלק מובן מאליו מכל מאבק. במאבק שהייתי ממנהיגיו, המאבק על הגולן בשנות ה-90 – "העם עם הגולן," היו לנו קווים אדומים ברורים ובהם – אי חסימת כבישים. ובמשך 9 שנות מאבק, כמעט כמעט ולא חרגנו מכך. בתקופת המאבק נגד המהפכה המשטרית, שתמכתי ואני תומך בו, יצאתי נגד ההקצנה שלו, בעיקר נגד סרטן הסרבנות, וגם נגד תרבות ה"שיבוש". במסגרת מאבק אפשר לחסום כבישים בתיאום עם המשטרה, לזמן מוגבל. לעתים הרוחות מתלהטות וחורגים מהרישיון וחוסמים כביש. אפשר להכליל זאת במסגרת "זכות הזעקה." אבל שיבוש החיים במדינה בצורה מתוכננת ויזומה – זה קו אדום שאסור להתקרב אליו אפילו.
אך יש הבדל בין חסימת כבישים ציבורית, לבין התנכלות אישית. כאן מדובר בהטרדה אישית, פגיעה אישית באדם וזה חמור מאוד. גם לכך אין מונופול לצד אחד. אפשר לומר שהפטנט הזה אינו של מרדכי דוד אלא של תמונת הראי שלו, עוכר הדין ברק כהן, שכבר שנים רבות, הרבה לפני המהפכה המשטרית, נהג כך בביריונות. וגם נאווה רוזוליו. תמיד הוקעתי את המעשים הללו, וגם הזהרתי שהם יחזרו כבומרנג. אבל גם לכך היו תקדימים מ"ימין". לדוגמה, ההפגנות ליד ביתו של הרב עובדיה של מתנגדי אוסלו, שלטענת הרב הביאו למותה של אשתו. וכמובן הרדיפה האישית של אנשי ממשלת השינוי ובני משפחותיהם. אנו זוכרים את הרדיפה של משפחתו של אלקין. ואת הטרור שהופעל על עידית סילמן. והשיטה הזאת הוכיחה את עצמה – עובדה, סילמן מכרה את נשמתה לרודפיה. ואותה שיטה נמשכה אחרי שהתחלף השלטון, ברדיפה נגד רוטמן, אפילו בחו"ל, נגד אדלשטיין בבית הכנסת שבו הוא מתפלל, חסימת ביתה של גוטליב, רדיפת ילדיו של שיקלי ועוד. זו אלימות לשמה, שיש להוקיע אותה ואין שום תירוץ שמצדיק אותה, ואין זה משנה מאיזה צד היא באה.
ובכל זאת, אני רואה הבדל בין צעדים שנעשים במסגרת מחאה נגד השלטון לבין התנהלות בריונית מטעם השלטון. הכוח הוא אצל השלטון. למתנגדיו, שחשים שמעשי השלטון מאיימים עליהם, יש זכות זעקה. אני סולד מהפגנות של השלטון. גם אם הן מסודרות, שלוות, בתיאום עם המשטרה ובסדר מופתי. גם ההפגנה שהסתיימה ברצח רבין היתה בעיניי פעולה שלילית, שיצאתי נגדה. טענתי שבדמוקרטיה אין מקום להפגנות של השלטון, עם נאום ראש הממשלה, מוקף בשרים. הפגנה היא עניין למתנגדי השלטון. קל וחומר בן בנו של קל וחומר, כאשר מדובר במעשי ביריונות אלימים. יש הבדל בין רדיפה אישית של איש השלטון ובעל הכוח, שגם לה אני מתנגד בתוקף, לבין רדיפה מטעם נציג השלטון כלפי עיתונאים, אנשי רוח ומתנגדי משטר. זו פרקטיקה של שלטון פשיסטי. וכאשר הביריון הזה הוא יקיר השבט, זוכה לתמיכה פומבית משר המשפטים (!) והשר לביטחון לאומי (!) ושרים וח"כים נוספים – זה סממן פשיסטי מובהק.
הגיע הזמן שנפסיק לתת לזנבות לכשכש בנו, ולהפסיק להיגרר אחרי הקיצונים. ולהפסיק לגבות את הקיצונים בכל מחנה. אולי הזעזוע ממעשה הביביריונות נגד אהרון ברק, יביא את החברה כולה לחשבון נפש. חובתנו הלאומית היא להגיע להסכמה רחבה בנושאים רבים ובראש ובראשונה בכללי המשחק הדמוקרטי. ובין השאר, יש להגיע להסכמה על קווים אדומים במאבקים ציבורים. בראש ובראשונה יש לשלול סרבנות. אח"כ אלימות. ובכלל, כל הפרת חוק. החוק צריך להיות הגבול של המאבקים.
* האינקוויזיציה המקארתיסטית – אחרי חודשים של חיפושים נמרצים, האינקוויזיציה המקארתיסטית הדוסופובית לא מצאה רבב בדוד זיני. גם אחרי שוועדת גרוניס אישרה את המינוי פה אחד ובג"ץ דחה את העתירות, הם לא מרפים.
עכשיו הם מצאו מטמון. קרוב משפחה שלו חשוד בהברחת סחורה לעזה. איש אינו טוען שיש לו קשר כלשהו לעבירה. אבל מקארתיזם זה מקארתיזם.
אמסטפים.
* כשממדאני מגנה – כשממדאני "מגנה" פיגועי טרור אנטישמיים בניו-יורק, אני נזכר ב"גינויי" הפיגועים של רב המרצחים ערפאת.
* חשדהו וחשדהו – טורקיה מאותתת שהיא רוצה לחמם את היחסים עם ישראל. בטרם ניפול שדודים לרגליו של ארדואן, אני מציע לנקוט כלפיו בעיקרון של חשדהו וחשדהו.
טורקיה של ארדואן היא מדינת אוייב. טורקיה של ארדואן היא בירת האחים המוסלמים, והפטרון, לצד קטאר, של חמאס והג'יהאד האסלאמי הפלשתינאי. משטר ארדואן שולל את עצם זכות קיומה של ישראל וחותר להשמדתה.
אחת לכמה שנים, טורקיה מחממת את היחסים איתנו, בשל שיקול טקטי זה או אחר. תמיד זה נגמר רע, מהר מאוד.
הפעם השיקול של טורקיה ברור – היא רואה הזדמנות להשתלט בפועל על סוריה (באמצעות הפרוקסי שלה אל ג'ולאני) ועל עזה, ואינה רוצה שישראל תעמוד בדרכה.
מקבילית הכוחות בין ישראל וטורקיה היא של משחק סכום אפס. כל מה שמחזק את טורקיה מחליש את ישראל. כל מה שטוב לטורקיה רע לישראל. אסור לנו להיות אידיוטים שימושיים של השאיפות הקולוניאליסטיות של המגלומן הטורקי, שרוצה לחדש את ימי האימפריה העות'מאנית, תחת סולטנותו. אל נחזור להשפלה הלאומית, של התנצלות נתניהו בפני ארדואן על פיגוע מרמרה, ותשלום הפיצויים הישראליים למשפחות המחבלים השאהידים.
* מי יפרק את חמאס מנשקו? – טורקיה לא תפרק את חמאס מנשקו. גם לא קטאר. וגם לא מצרים ולא האמירויות. גם לא אינדונזיה. הכוח היחיד בעולם שיכול וצריך לעשות זאת הוא צה"ל.
אני בעד לשחק את המשחק. טראמפ ייתן אולטימטום ונמתין לתום האולטימטום. אבל יש ערך לאולטימטום אך ורק אם ייקבע שישראל היא הגורם שיאשר אם חמאס אכן פירק את נשקו. ברגע שיסתיים האולטימטום, צה"ל ייכנס וישלים את המלאכה, שלשמה נלחמו חיילינו במשך שנתיים, ומאות מהם מסרו את נפשם.
יש להכשיר את דעת הקהל לידיעה שהמלחמה תחודש, כדי לממש את מטרתה. ומן הראוי שהאופוזיציה תתמוך בכך.
ובינתיים, על ישראל להבהיר, שבלי פירוק חמאס מנשקו, היא לא תיסוג אף שעל מהקו הצהוב, היא לא תאפשר שום צעד של שיקום הרצועה והיא לא תפתח את מעבר רפיח למעבר סחורות.
* לשחרר את הגופות – ישראל השיבה לחמאס 15 גופות של מחבלים שהיו בידה, חרף העובדה שחמאס לא החזיר את גופתו של חלל צה"ל רן גואילי, אלא צה"ל עשה זאת.
אני בעד. יתר על כן, אני בעד מחווה הומניטרית של שחרור כל הגופות שבידינו, ללא תמורה. מה אנחנו צריכים גופות? המסר שלנו צריך להיות של הפסקת השימוש בגופות ככלי להשגת מטרות כלשהן. בתקווה שגם הצד השני ינהג כך.
* מכריכה לכריכה – כתב העת "האומה", של מסדר ז'בוטינסקי, הוא אחד מכתבי העת הוותיקים ביותר בישראל, אם לא הוותיק שבהם. הוא פועל בהתמדה מאז 1962, ופירסם כבר 420 גיליונות. יוסי אחימאיר הוא עורך כתב העת כבר שנים רבות. כעת עבר כתב העת לאכסנייה חדשה, מרכז מורשת מנחם בגין.
כבר שנים רבות אני קורא את "האומה" וגם מפרסם בו מאמרים מעת לעת. אני אוהב מאוד את "האומה", הגם שלעיתים רבות אני חלוק על הכתוב בו. כשאני קורא את הדברים שאיני מסכים אתם, אני חש שזו מחלוקת לשם שמיים; דיון ברמה אחרת, עשרות אלפי רגל מעל למדמנת הוויכוח הפוליטי שאנו חווים, ובמיוחד מצד נבחרי המפלגה שמתיימרת לייצג את התנועה של "האומה".
כל גיליון אני קורא מכריכה לכריכה, את כל המאמרים המפורסמים בו. בגיליון 420 אני רוצה לציין לשבח במיוחד את מאמרו של פרופ' דן שיפטן "סבלנות היסטורית למימוש יעדיה הלאומיים של ישראל." כמו תמיד, שיפטן תוקף את הסוגיות שבהן הוא עוסק מנקודת מבט מקורית, ואינו כבול לפוזיציה פוליטית כלשהי. גם עם מאמרו של שיפטן יש לי מחלוקת, בהערכת הסכם השלום עם מצרים, שבעיניי הוא נרצח יחד עם סאדאת. אך כל מאמר או ראיון של שיפטן (שמרבה להתראיין להסכתים ואני נהנה לעקוב אחריו) מעורר מחשבה, מרענן ומציג תובנות חדשות.
ברכות ל"האומה" על האכסניה החדשה, ואני מאחל ומייחל לכך שימשיך לצאת עוד עשרות שנים.
* ביד הלשון: קלבל"ב – בני עמוס, שמאחוריו 330 ימי מילואים ברצועת עזה, משרת הפעם בגבול סוריה.
"קל"בניק," אמרתי לו, וכך למדתי ביטוי בצה"לית עדכנית שטרם הכרתי: קלבל"ב. קרוב לבית, לא בבית.
אורי הייטנר
לתגובות: uriheitner@gmail.com
* נמצא האשם במחדל – נתניהו: ביידן לא העיר אותי ב-7 באוקטובר.
* בדיחת המילניום - היום קראתי את אחת הבדיחות המצחיקות ביותר שקראתי מעודי. אולי המצחיקה ביותר.
כתב עובד אלילים (לא אנקוב בשמו, למען כבודו)... אחזו היטב:
"אם יש מנהיג אחד בישראל שלא ברח מאחריות אלא לקח אחריות בגדול זה נתניהו."
חוששני שהוא אפילו מאמין בזה...
* איש מיותר – הביביריון האלים החוליגן מרדכי דוד הוא איש מיותר. איש רע, שכל כולו רוע, שנאה, רצון להרע, להזיק ולהטיל חתתו, וכל מעשיו נזק נטו. הרי אם ניטול ממנו את הרוע והשנאה, מה יישאר ממנו? כלום. כי אין כלום. אפילו לא אבקה.
והאיש המיותר הזה, שטלי גוטליב מפנטזת על חתונה איתו, כְּמה שנאמר: [---] נדבק ל[---] הוא הפרוקסי של ראש הממשלה.
* גיבור לאומי – מה עושה הגיבור הלאומי מרדכי דוד שעה שבנינו, בני דורו, מחרפים את נפשם על הגנת המולדת?
* כך היא מגינה על הסביבה - עידית ("הייתי טובה?") סילמן פירסמה הודעת תמיכה בפשעי השנאה של הביביריון החוליגן מרדכי דוד, שהעובדה שהוא מסתובב חופשי מעידה על הידרדרות שלטון החוק בישראל, מאז שעבריין סידרתי השתלט על המשרד לביטחון פנים.
כך היא מגינה על הסביבה. שתהיה לנו סביבה שבה מי שאינו סוגד למר מחדל יהיה קורבן לאלימות קשה של ביביריונים שטופי מוח.
העובדה שסילמן היא, אם לנקוט באנדרסטייטמנט, לא המיתר הכי מתוח בגיטרה, אינה סיבה להקל ראש בחומרת התנהגותה.
* בתו של השופט – בין שאר דברי הבלע והנבלה שהטיח הביביריון בן העוולה מרדכי דוד בשופט אהרון ברק, הוא צווח שהוא מינה את בתו לשופטת.
כבר שנים בחוגי תעלות הביבים, תרתי משמע, רץ הסיפור שהשופטת דפנה ברק ארז היא בתו של אהרון ברק, והוא מינה אותה לשופטת. אלא שבין דפנה ברק ארז לבין אהרן ברק אין שום קשר משפחתי. לא זו בלבד שאין היא בתו, היא גם אינה קרובת משפחה רחוקה. לברק ארבעה ילדים, כולם עורכי דין, איש מהם אינו שופט. אשתו, אלישבע ז"ל, כיהנה כשופטת בבית הדין לעבודה. מהדיון על מינויה, לא רק ברק נעדר, אלא כל שופטי בית המשפט העליון.
אל דאגה, החוליגנים הללו ימשיכו להפיץ את השקר הזה, כמו את שאר השקרים, כדרכם בעולם תרבות השקר שלהם ושל מושא סגידתם.
* קווים אדומים – מעשי הביביריונות הפרועים של מרדכי דוד זוכים לאהדה רבתי, החל בשרים וח"כים וכלה ברבים בציבור הרחב. זו דוגמה לתופעה של הזנב המכשכש בכלב. כל ה"שבט", ה"מחנה", מתיישר כלפי הקצוות הקיצונים ביותר ומהדק שורות. בתגובות ברשתות כמעט לא נתקלתי באדם ששייך ל"מחנה" נתניהו שאפילו מסתייג מהכיעור והרוע הללו. להיפך.
חלק ניכר מהתגובות הן של ווטאבאוטיזם – "אתם התחלתם." ותזכורות ותמונות מחסימת הכבישים במאבק נגד המהפכה המשטרית ומדברי בהרב מיארה ובג"ץ שהתירו זאת וכד'. דף המסרים המדוקלם הוא "תמונת ראי." אני סולד מווטאבאוטיזם. יש דבר רע – צא נגדו. גם אם מישהו אחר התחיל. בעיקר אם זה מהצד שלך. עם זאת, הטיעון הזה מעורר מחשבה ודיון, והלוואי שיביא לתיקון.
אני מתנגד לחסימות כבישים, שהיו לחלק מובן מאליו מכל מאבק. במאבק שהייתי ממנהיגיו, המאבק על הגולן בשנות ה-90 – "העם עם הגולן," היו לנו קווים אדומים ברורים ובהם – אי חסימת כבישים. ובמשך 9 שנות מאבק, כמעט כמעט ולא חרגנו מכך. בתקופת המאבק נגד המהפכה המשטרית, שתמכתי ואני תומך בו, יצאתי נגד ההקצנה שלו, בעיקר נגד סרטן הסרבנות, וגם נגד תרבות ה"שיבוש". במסגרת מאבק אפשר לחסום כבישים בתיאום עם המשטרה, לזמן מוגבל. לעתים הרוחות מתלהטות וחורגים מהרישיון וחוסמים כביש. אפשר להכליל זאת במסגרת "זכות הזעקה." אבל שיבוש החיים במדינה בצורה מתוכננת ויזומה – זה קו אדום שאסור להתקרב אליו אפילו.
אך יש הבדל בין חסימת כבישים ציבורית, לבין התנכלות אישית. כאן מדובר בהטרדה אישית, פגיעה אישית באדם וזה חמור מאוד. גם לכך אין מונופול לצד אחד. אפשר לומר שהפטנט הזה אינו של מרדכי דוד אלא של תמונת הראי שלו, עוכר הדין ברק כהן, שכבר שנים רבות, הרבה לפני המהפכה המשטרית, נהג כך בביריונות. וגם נאווה רוזוליו. תמיד הוקעתי את המעשים הללו, וגם הזהרתי שהם יחזרו כבומרנג. אבל גם לכך היו תקדימים מ"ימין". לדוגמה, ההפגנות ליד ביתו של הרב עובדיה של מתנגדי אוסלו, שלטענת הרב הביאו למותה של אשתו. וכמובן הרדיפה האישית של אנשי ממשלת השינוי ובני משפחותיהם. אנו זוכרים את הרדיפה של משפחתו של אלקין. ואת הטרור שהופעל על עידית סילמן. והשיטה הזאת הוכיחה את עצמה – עובדה, סילמן מכרה את נשמתה לרודפיה. ואותה שיטה נמשכה אחרי שהתחלף השלטון, ברדיפה נגד רוטמן, אפילו בחו"ל, נגד אדלשטיין בבית הכנסת שבו הוא מתפלל, חסימת ביתה של גוטליב, רדיפת ילדיו של שיקלי ועוד. זו אלימות לשמה, שיש להוקיע אותה ואין שום תירוץ שמצדיק אותה, ואין זה משנה מאיזה צד היא באה.
ובכל זאת, אני רואה הבדל בין צעדים שנעשים במסגרת מחאה נגד השלטון לבין התנהלות בריונית מטעם השלטון. הכוח הוא אצל השלטון. למתנגדיו, שחשים שמעשי השלטון מאיימים עליהם, יש זכות זעקה. אני סולד מהפגנות של השלטון. גם אם הן מסודרות, שלוות, בתיאום עם המשטרה ובסדר מופתי. גם ההפגנה שהסתיימה ברצח רבין היתה בעיניי פעולה שלילית, שיצאתי נגדה. טענתי שבדמוקרטיה אין מקום להפגנות של השלטון, עם נאום ראש הממשלה, מוקף בשרים. הפגנה היא עניין למתנגדי השלטון. קל וחומר בן בנו של קל וחומר, כאשר מדובר במעשי ביריונות אלימים. יש הבדל בין רדיפה אישית של איש השלטון ובעל הכוח, שגם לה אני מתנגד בתוקף, לבין רדיפה מטעם נציג השלטון כלפי עיתונאים, אנשי רוח ומתנגדי משטר. זו פרקטיקה של שלטון פשיסטי. וכאשר הביריון הזה הוא יקיר השבט, זוכה לתמיכה פומבית משר המשפטים (!) והשר לביטחון לאומי (!) ושרים וח"כים נוספים – זה סממן פשיסטי מובהק.
הגיע הזמן שנפסיק לתת לזנבות לכשכש בנו, ולהפסיק להיגרר אחרי הקיצונים. ולהפסיק לגבות את הקיצונים בכל מחנה. אולי הזעזוע ממעשה הביביריונות נגד אהרון ברק, יביא את החברה כולה לחשבון נפש. חובתנו הלאומית היא להגיע להסכמה רחבה בנושאים רבים ובראש ובראשונה בכללי המשחק הדמוקרטי. ובין השאר, יש להגיע להסכמה על קווים אדומים במאבקים ציבורים. בראש ובראשונה יש לשלול סרבנות. אח"כ אלימות. ובכלל, כל הפרת חוק. החוק צריך להיות הגבול של המאבקים.
* האינקוויזיציה המקארתיסטית – אחרי חודשים של חיפושים נמרצים, האינקוויזיציה המקארתיסטית הדוסופובית לא מצאה רבב בדוד זיני. גם אחרי שוועדת גרוניס אישרה את המינוי פה אחד ובג"ץ דחה את העתירות, הם לא מרפים.
עכשיו הם מצאו מטמון. קרוב משפחה שלו חשוד בהברחת סחורה לעזה. איש אינו טוען שיש לו קשר כלשהו לעבירה. אבל מקארתיזם זה מקארתיזם.
אמסטפים.
* כשממדאני מגנה – כשממדאני "מגנה" פיגועי טרור אנטישמיים בניו-יורק, אני נזכר ב"גינויי" הפיגועים של רב המרצחים ערפאת.
* חשדהו וחשדהו – טורקיה מאותתת שהיא רוצה לחמם את היחסים עם ישראל. בטרם ניפול שדודים לרגליו של ארדואן, אני מציע לנקוט כלפיו בעיקרון של חשדהו וחשדהו.
טורקיה של ארדואן היא מדינת אוייב. טורקיה של ארדואן היא בירת האחים המוסלמים, והפטרון, לצד קטאר, של חמאס והג'יהאד האסלאמי הפלשתינאי. משטר ארדואן שולל את עצם זכות קיומה של ישראל וחותר להשמדתה.
אחת לכמה שנים, טורקיה מחממת את היחסים איתנו, בשל שיקול טקטי זה או אחר. תמיד זה נגמר רע, מהר מאוד.
הפעם השיקול של טורקיה ברור – היא רואה הזדמנות להשתלט בפועל על סוריה (באמצעות הפרוקסי שלה אל ג'ולאני) ועל עזה, ואינה רוצה שישראל תעמוד בדרכה.
מקבילית הכוחות בין ישראל וטורקיה היא של משחק סכום אפס. כל מה שמחזק את טורקיה מחליש את ישראל. כל מה שטוב לטורקיה רע לישראל. אסור לנו להיות אידיוטים שימושיים של השאיפות הקולוניאליסטיות של המגלומן הטורקי, שרוצה לחדש את ימי האימפריה העות'מאנית, תחת סולטנותו. אל נחזור להשפלה הלאומית, של התנצלות נתניהו בפני ארדואן על פיגוע מרמרה, ותשלום הפיצויים הישראליים למשפחות המחבלים השאהידים.
* מי יפרק את חמאס מנשקו? – טורקיה לא תפרק את חמאס מנשקו. גם לא קטאר. וגם לא מצרים ולא האמירויות. גם לא אינדונזיה. הכוח היחיד בעולם שיכול וצריך לעשות זאת הוא צה"ל.
אני בעד לשחק את המשחק. טראמפ ייתן אולטימטום ונמתין לתום האולטימטום. אבל יש ערך לאולטימטום אך ורק אם ייקבע שישראל היא הגורם שיאשר אם חמאס אכן פירק את נשקו. ברגע שיסתיים האולטימטום, צה"ל ייכנס וישלים את המלאכה, שלשמה נלחמו חיילינו במשך שנתיים, ומאות מהם מסרו את נפשם.
יש להכשיר את דעת הקהל לידיעה שהמלחמה תחודש, כדי לממש את מטרתה. ומן הראוי שהאופוזיציה תתמוך בכך.
ובינתיים, על ישראל להבהיר, שבלי פירוק חמאס מנשקו, היא לא תיסוג אף שעל מהקו הצהוב, היא לא תאפשר שום צעד של שיקום הרצועה והיא לא תפתח את מעבר רפיח למעבר סחורות.
* לשחרר את הגופות – ישראל השיבה לחמאס 15 גופות של מחבלים שהיו בידה, חרף העובדה שחמאס לא החזיר את גופתו של חלל צה"ל רן גואילי, אלא צה"ל עשה זאת.
אני בעד. יתר על כן, אני בעד מחווה הומניטרית של שחרור כל הגופות שבידינו, ללא תמורה. מה אנחנו צריכים גופות? המסר שלנו צריך להיות של הפסקת השימוש בגופות ככלי להשגת מטרות כלשהן. בתקווה שגם הצד השני ינהג כך.
* מכריכה לכריכה – כתב העת "האומה", של מסדר ז'בוטינסקי, הוא אחד מכתבי העת הוותיקים ביותר בישראל, אם לא הוותיק שבהם. הוא פועל בהתמדה מאז 1962, ופירסם כבר 420 גיליונות. יוסי אחימאיר הוא עורך כתב העת כבר שנים רבות. כעת עבר כתב העת לאכסנייה חדשה, מרכז מורשת מנחם בגין.
כבר שנים רבות אני קורא את "האומה" וגם מפרסם בו מאמרים מעת לעת. אני אוהב מאוד את "האומה", הגם שלעיתים רבות אני חלוק על הכתוב בו. כשאני קורא את הדברים שאיני מסכים אתם, אני חש שזו מחלוקת לשם שמיים; דיון ברמה אחרת, עשרות אלפי רגל מעל למדמנת הוויכוח הפוליטי שאנו חווים, ובמיוחד מצד נבחרי המפלגה שמתיימרת לייצג את התנועה של "האומה".
כל גיליון אני קורא מכריכה לכריכה, את כל המאמרים המפורסמים בו. בגיליון 420 אני רוצה לציין לשבח במיוחד את מאמרו של פרופ' דן שיפטן "סבלנות היסטורית למימוש יעדיה הלאומיים של ישראל." כמו תמיד, שיפטן תוקף את הסוגיות שבהן הוא עוסק מנקודת מבט מקורית, ואינו כבול לפוזיציה פוליטית כלשהי. גם עם מאמרו של שיפטן יש לי מחלוקת, בהערכת הסכם השלום עם מצרים, שבעיניי הוא נרצח יחד עם סאדאת. אך כל מאמר או ראיון של שיפטן (שמרבה להתראיין להסכתים ואני נהנה לעקוב אחריו) מעורר מחשבה, מרענן ומציג תובנות חדשות.
ברכות ל"האומה" על האכסניה החדשה, ואני מאחל ומייחל לכך שימשיך לצאת עוד עשרות שנים.
* ביד הלשון: קלבל"ב – בני עמוס, שמאחוריו 330 ימי מילואים ברצועת עזה, משרת הפעם בגבול סוריה.
"קל"בניק," אמרתי לו, וכך למדתי ביטוי בצה"לית עדכנית שטרם הכרתי: קלבל"ב. קרוב לבית, לא בבית.
אורי הייטנר
לתגובות: uriheitner@gmail.com
משה גרנות
הירשל גולדבלט חוזר הביתה
כשמורדי נשלח לעבודות כפייה בטלאורמן, סימה הצליחה איכשהו למצו פת לחם וחלב למוני הקטן. פרנסתן של שתי בנותיי האחרות, סילביה ושתי בנותיה ופרומה היתה עליי. חיים, הבעל של סילביה, נאשם בקומוניזם ונשלח למחנה המעצר בטארגו ז'יו, ופרומה לא היתה עדיין נשואה. שתיהן לא ידעו להסתדר בימי שלום, קל וחומר בימים הקשים של המלחמה, כשכל יציאה מהבית עם הטלאי הצהוב היתה בבחינת סכנת נפשות. ברור שלא תפרתי חליפות בימים ההם – רק תיקונים, בעיקר הצרת היקפים, כי המזון – אם היה – היה דל ומועט. חלק מהלקוחות שילמו לי בכסף, אחרים ברבע כיכר לחם, או צלוחית שמן, והיו גם כאלה שהבטיחו לשלם לכשירווח – אחרי המלחמה...
כשבאו הרוסים, פרמתי את הטלאי מעל הבגדים שלי ושל שלוש הנשים שאיתי – לוצה, סילביה ופרומה.
"לוצה, אנחנו חוזרים הביתה לפרומושיקה."
"אתה לא פוחד?"
"כבר עברתי שבעה מדורי פחד, צריך לחזור לבית שלנו, לבית המלאכה."
"אבל, הירשל, מסוכן להסתובב בדרכים, שמעתי שהרוסים הורגים בשביל שעון, בשביל זוג נעליים."
לוצה צדקה, תוהו ובוהו שרר בדרכים – הפשיסטים כבר אינם, והרוסים עוד לא הצליחו לארגן שלטון צבאי על המחוזות שכבשו – איש הישר בעיניו יעשה – בעצם רק הפושעים והחיילים עשו כישר בעיניהם.
גונב לאוזניי שיחידת פרשים עומדת לנסוע דרומה ליאשי, והם ייאלצו לעבור דרך פרומושיקה. ניגשתי למחנה שלהם ובמעט הרוסית שבפי שאלתי אם נוכל להצטרף.
"הנה, שם הביתן של מפקד הגדוד, שאל, אולי יסכים."
מפקד הגדוד הסכים. ההסכמה הזאת היתה כמו תעודת ביטוח – שום פושע ושום חייל שיכור לא יעז לפגוע באזרחים המסופחים ליחידה צבאית.
"אתה יהודי, סבא?"
"כן, חבר מאיור."
"חה חה, יש לנו מיספר יהודים ביחידה. וולודק! וולודק! הוא לא שומע. רס"ר גש לקרוא לוולודק."
וולודק היה בחור צעיר, נדמה לי בדרגת סמל, קווצת שיער בלונדינית השתרבבה מתחת לכובע עם הכוכב האדום המחומש, עיניו כחולות, ופניו שזופים – דומה בכל לגוי גמור.
"גוטֶן טָאג, הֶר יִיד!"
"גוטן יָאר, פין וָאנֶט קָאמְט אִיר, כלומר, מאין מגיע כבודו?"
"מקייב, אוקראינה, ומאין אתה?"
"אני מפרומושיקה."
"איפה זה?"
"זה בכיוון שאתם הולכים, בכיוון ליאשי. ביקשתי מהמאיור להתלוות אליכם."
"ומה שמך, רֶבּ ייד?"
"הירש, הירשל גולדבלאט."
"תנוח דעתך, רֶבּ הירשל, נגמרו הצרות. אצלנו בברית המועצות אין הבדל בין רוסי לקירגיזי, לגרוזיני, ליהודי או לאוקראיני – כולם שווים."
למחרת הצטרפנו לשיירה לוצה ואני, רק שנינו - סילביניו וסימה נשארו לחכות לבעליהן שאמורים היו להגיע כל יום ברכבת מהדרום, ואילו פרומה'לה בדיוק התארסה למיקו שהשיג משרה של מנהל חשבונות. אני שכרתי עגלה והעמסתי עליה את מכונת התפירה ועוד מעט מיטלטלים שהצלחנו להציל בגירוש מפרומושיקה, ואשר הצליחו לשרוד בשלוש השנים הקשות. הדרך ארכה חמש שעות, כי הגדוד עצר מדי פעם ותרגלו תרגולות קרב מוזרות, ואנחנו ישבנו בעגלה והבטנו בהם כמו בהצגה.
נפרדנו מהמאיור ומוולודק, והעמדנו את העגלה מול מה שהיה לפנים ביתנו, ממנו נשארו רק הקירות – מה שאפשר היה לתלוש – נתלש: חלונות, דלתות, משקופים, רעפי הפח שעל הגג. עמדנו שעה ארוכה והבטנו בחורבן.
הורדתי את הכבודה מהעגלה ושילמתי לעגלון. לידנו עבר קוֹסְטָאקֶה, אותו הגוי שסירב לפתוח את הדלת כשהגרמני השיכור דרש לעצמו את פרומה.
"ברוך הבא, הירשל, התגעגענו אליך."
"שכך יהיה לך טוב, לך ולכל אוהביך, שפן בן חזיר שכמוך, בוודאי שהתגעגעת, כמו שאני התגעגעתי אליך!"
"ברוך הנמצא, קוסטאקה, איך האישה, הילדים?"
"ככה, ישוע הטוב ייסר אותי – הקטנצ'יק קיבל דיזנטריה, ולא היה רופא, את דוקטור סגל הרי גירשו איתכם, והילד נפח את נשמתו בייסורים קשים."
"צר לי, אתרום נר לזכרו שתוכל להדליק בכנסייה."
"תמיד היית יהודי טוב. תאמין לי, הירשל, כאב לי הלב לראות אתכם נאספים על זקניכם, נשיכם וטפכם בכיכר, ואחר כך היידה, סילקו אתכם כמו כלבים. את בית הכנסת שלכם הפגיזו, נותרה רק הסינגוגה של בעלי המלאכה, וגם היא נראית בערך כמו הבית שלך. אז תגיד לי, הירשל, איפה תישנו?"
"מה אעשה, קוסטאקה, ננקה את הרצפה, נניח עליה את שמיכות החורף ונישן עליהן. מזל שעכשיו קיץ, וגם השמיים בהירים."
"למה לך, הירשל, יש בבית שלי חדר ריק. בוא אליי, לא אגבה ממך יותר מהמגיע, הרי שכנים אנחנו."
התגוררנו אצל קוסטאקה שלושה חודשים תמימים עד שבעלי המלאכה הניחו רעפי פח על הגג, התקינו חלונות ודלתות ורצפת עץ במקום רצפת הפרקט שהיתה לנו לפני המבול. עם ירידת השלג הראשון כבר שכנו כבוד בביתנו המתוק.
בלילה השלישי, או הרביעי למגורינו אצל קוסטאקה, התגנבתי בלילה אל היער. הוצאתי מתוך סבך עשבים את האת שקניתי והכנתי מבעוד מועד, וחפרתי באדמה הקשה עד שהגעתי אל הקופסה שלי. הוצאתי ממנה עשרה נפוליאונים, סגרתי וכיסיתי בעפר. אבל בקיץ אין שלגים ואין הפשרת שלגים, ולכן מלאכת ההסוואה נמשכה עד הבוקר. אמרתי לעצמי שאינני מפר את השבועה של אבא, כי באמת חרב מונחת על צווארי, ואין לי דרך אחרת לשקם את ביתי החרב.
כשחזרתי מהיער קיבל אותי קוסטאקה ב'ברוך הבא' גדול:
"איפה היית, הירשל, ומה זה בגדיך מעופרים כאילו עבדת במכרה זהב?"
לא הכנתי תשובה, והייתי די מבולבל משאלתו:
"תראה, קוסטאקה, צריך להתפרנס ממשהו, הרי אתה לא תלין אותי בביתך ללא שכר דירה – איך אומר האיכר – 'אח קרוב לאח, אבל על הגבינה – במזומן!' "
"אם תהיה לי חייב כמה מאיות – אחכה בסבלנות. אינני גזלן."
ל על החסד שאתה עושה עימי."
באותו היום נסעתי לצורף רומני בחארלאו, אותו הכרתי מימי מלחמת העולם הראשונה, שנינו שירתנו כחובשים באותו הגדוד. הנחתי על השולחן עשרה נפוליאונים נוצצים, והוא שילם עבורם במזומן. בכסף הזה שילמתי לבעלי המלאכה, ושוב זכיתי לגור בביתי כמו בימים הטובים ההם שלפני המבול. שמתי שלט על הדלת, והאיכרים חזרו אליי להכליב להם את מכנסי הפשתן.
חשתי שאני חוזר אל הימים הטובים. דאגתי לבָּנות, אבל אני מודה ביני ובין עצמי שרווח לי כי שוב אינני אחראי לפרנסתן.
סיפרו לי שפיטרו את פורקרו – "נציג המשטר הישן." יהודי פרומושיקה לא יכולים לשכוח עד כמה הוא התנהג באנושיות בגירוש, איך הוא בלם בגופו את כל הפורעים מהכפרים שרצו לשדוד את מעט הרכוש שהעמסנו על העגלות, איך כעס על העגלונים שרצו את כל הכסף באמצע הדרך. הוא עצמו הלך ברגל את כל שלושים הקילומטרים כדי להשגיח שאיש לא נטפל אלינו. איך, באמת איך אפשר להגיד עליו שהוא נציג המשטר הישן? כְּשֶנְּשַקֵּם את בית הכנסת, נתאסף ונחליט איך מסייעים לאיש היקר הזה.
במקום פורקרו נכנס לתפקיד ראש המשטרה איש צעיר בשם פֶּסְקָרוּ, יון פסקרו. והיה גם חידוש – כמו ברוסיה, מונה מעין קומיסר של המפלגה שכל פני העיר רעדו מפניו ומפני הכפופים לו. הוא לבש בגדים אזרחיים, אבל היתה לו דרגת סגן-אלוף בצבא המתחדש של רומניה.
יום אחד זכיתי בביקורו של פסקרו:
"אני רואה, הירשל, שהסתדרת לא רע."
"כן, אדון המפקד, ברוך השם אין לי טענות – חי מיגיע כפיי."
"הירשל הירשל, מתי תלמד שאין עוד אדונים. שנן לעצמך – 'חבר, חבר פסקרו.' ועוד דבר, אנחנו כבר לא סומכים על האל, אלא רק על רצונו של העם ועל המרקסיזם-לניניזם?"
"אתה צריך לסלוח לי, חבר פסקרו, אני שייך לדור הישן, אבל בוודאי אתרגל."
"מוטב שתתרגל, הירשל, מוטב שתתרגל. תגיד לי הירשל, מה דעתך לבקר אותי בתחנה – נגיד מחר בבוקר בשמונה?"
"למה, מה קרה?"
חשתי שזיעה קרה ניגרת על גבי. מה הצרה הזאת שנחתה עלי?
"מה אתה מתרגש? סתם אני רוצה להכיר אותך יותר טוב. אתה לא היחיד בעיירה שאני מזמין למשרד. אז מה? מחר בשמונה, כן? אל תאחר."
אמר והסתלק.
עמדתי ליד הדלת דקות ארוכות. כל גופי רעד כאילו לקיתי בקדחת. לא טוב, לא טוב, מישהו הלשין עליי – אבל באיזה עניין? מאז שהקומוניסטים השתלטו על רומניה נקראים אנשים למוסדות החשאיים, מאיימים עליהם ומאלצים אותם להלשין על מי שהתבטא בצורה לא נאותה על השלטון. המלשין יוצא מהפגישה בשן ועין, אך זה שהלשינו עליו – איננו יוצא כלל – קודם מענים אותו עד שהוא מודה שהרג את סבתא של סטאלין, אחר כך שופטים אותו בדלתיים סגורות, בלי עורך דין ובלי ראיות מרשיעות, ושולחים אותו לרצות שנים ארוכות במאסר. מי שבאמת היה 'אויב המשטר' – מקבל כדור בראש.
"אפשר לכבד אותך בכוסית צויקה, חבר הירשל?" כך קיבל אותי פסקרו למחרת.
"בכל הכבוד חבר מפקד." לא כדאי לסרב, אבל רצוי ללגום רק מעט – לך תדע מה הוא מזג לתוך הכוס.
"טעים, נכון? החרמנו את זה במסבאה של בניומין."
הלגימה החריפה נתקעה לי בגרון. שוב חשתי את הזיעה הקרה לאורך חוט השדרה:
"אבל למה, חבר מפקד, למה, מה הוא עשה?"
שאלה יותר חכמה לא הצלחתי להוציא מפי.
"הירשל, הירשל, זה לא מה עשה, זה מה שהוא – הוא סוחר, סוחר חי מפער התיווך. הוא מנצל גם את היצרן וגם את הלקוח. הוא משלם לכורם ששתל, גזם, עישב, בָּצַר – פרוטות, ומוכר ללקוח במחיר מופרז, ואת הכסף הלא צודק הזה הוא תוחב אל תוך כיסיו הגדולים. הבנת, הירשל? עוד מעט לא יהיו במדינה שלנו סוחרים, העובד ישלח את תוצרתו למדינה, והמדינה תמכור ללקוח בלי פער תיווך. זהו הסדר החדש."
שתקתי. הוא הביט בי ארוכות לבחון אם ירדתי לסוף דעתו.
"אבל אתה הירשל, לא צריך לדאוג, אתה חי מיגיע כפיים. אמנם מאוחר יותר תצטרך למסור את מעשי ידיך למדינה, והיא תמכור ללקוח – אתה תקבל משכורת כמו כל פועל אחר. זה לא מחר מחרתיים, זה יקרה מתישהו בעתיד. הבנת הירשל?"
לא היה בזה היגיון – אם המטרה היא ביטול פער התיווך, למה אני צריך לתת את מעשי ידיי למדינה, כדי שהיא תמסור ללקוח, ושאני אקבל שכר שוב מהמדינה? לא יותר פשוט שאני אתן ישירות ללקוח? אבל הוא אמר שאני לא צריך לדאוג בינתיים – זה קצת הרגיע – אם כן, לשם מה הזמין אותי העמלק הזה?
"נשתה עוד כוסית?"
לגמתי עוד לגימה מאותה הכוס. מה הוא זומם, ריבונו של עולם?
"אתה יודע, הירשל, אתה מן הראשונים ששיקמת את ביתך – רוב היהודים גרים עדיין בשכירות, והשיפוצים מתנהלים לאט."
לא הגבתי. מה אני יכול להגיד לו?
"מעניין איך הצלחת, מצאת אוצר? אחיך המיליונר מאמריקה שלח לך כסף?"
"אחי? לא, הוא נסע מכאן לפני שפרצה המלחמה, ומאז לא קיבלתי ממנו שום ידיעה."
"אז איך, הירשל, תסביר לגוי סתום כמוני איך השגת את הכסף. הרי לא מדובר בפרוטות."
"חבר מפקד, בוא נא לבית המלאכה שלי ביום חול, ותראה איך האיכרים עומדים בתור. תודה לאל, הפרנסה בשפע."
"'תודה לאל', הירשל? אולי צריך להודות למישהו אחר? לא עשו אותי באצבע, הירשל, אתה מקבל על כל תיקון שניים שלושה לֵאי, ולפעמים לאיכר אין כסף ונותן לך קצת חריצי גבינה. בשיפוץ שלך השקעת אלפים רבים. החשבון אצלנו, הירשל, מה לעשות – הכול גלוי לפנינו."
"באלוהים, אדו..., סליחה – חבר מפקד, אלה חסכונות של שנים. למה שאשקר לך?"
"באמת למה? ובאשר לאלוהים, אנחנו נוותר עליו בשיחה הידידותית שלנו."
שתקתי. הרגשתי את הולם הדופק בצדעים. הרגשתי שאסון גדול מתרגש ובא עליי.
"אתה יודע מה, הירשל, אתן לך זמן לישון על זה. מחר בבוקר תבוא לכאן שוב בשמונה, ואם יהיה לך מה לבשר לי – אשמח מאוד לשמוע."
באותו היום הראש שלי לא היה בעבודה. הוא היה במקום אחר, והאיכרים נדהמו לראות אותי מבולבל כל כך ואיטי כל כך. בלילה לא הצלחתי לעצום עין. לוצה הציעה לי לגלות את האמת ולגמור עם זה, בלאו הכי אין סיכוי גדול שנשתמש בכסף החבוי ביער.
"לוצה, הם חושדים, אבל אין להם קצה חוט. אילו היה להם, העמלק הזה היה רומז משהו, פולט משהו. הם פשוט לא מבינים איך הירשל החייט חי ברווחה כזאת כשכל שאר אחיו היהודים חיים במסכנות כזאת."
"הם יענו אותך הירשל. יהודים מספרים סיפורי זוועה על חדרי החקירות של הבולשביקים – זה בסך הכול כסף, כדאי לסבול?"
"אולי את צודקת, לוצה, אבל גם אם אספר להם את האמת – אני נחשב לפושע שהחזיק מטבעות זהב שלא כחוק. אפילו אספר את האמת, לא אינצל מאימת הדין. למה לא היה לי שכל, לוצה שלי, לבנות את הבית לאט לאט, כמו כולם? אצה לי הדרך להיות בעל בעמיו, להיכנס לביתי לפני השלג הראשון. לא תיארתי לעצמי שבן יום העולם התהפך."
למחרת מצאתי את פסקרו במצב רוח מרומם:
"הנה, הירשל רחימאי, עכשיו אזכה לשמוע מפיך את האמת, את כל האמת ורק את האמת."
"וכי, חבר מפקד, לא שמעת אותה ממני כבר אתמול? אני עובד קשה, אוסף לֵאוּ לְלֵאוּ, חי בצניעות, וכל הכסף שם בצד לימים רעים. ימים רעים עברו עלינו, ועכשיו עשיתי שימוש בכסף. זאת האמת, האמת כולה."
"ולי יש גרסה אחרת – עשית איזו עסקה חכמה, אבל שחורה, כמו שרק אתם יודעים לעשות. מה אתה אומר, הירשל?"
הבנתי שהוא לא יודע דבר.
"איזו עסקה כבר מסוגל לעשות חייט פשוט כמוני. אינני סוחר, ומעולם לא התעסקתי במסחר. אין לי מושג איך משיגים כסף שחור. תניח לי, חבר מפקד, אני בעל מלאכה, חי מיגיע כפיים, תן לי לשוב אל בית המלאכה שלי לשבת מאחורי מכונת התפירה."
פסקרו ישב רגע מהורהר. קיוויתי ששכנעתי אותו.
"תראה, הירשל, אני לא מאמין לך, אבל הייתי מניח לך שתיהנה מן הספק – לא נורא. אבל החבר קומיסר, סגן-אלוף קרישנה לוחץ. הוא נציג הפוליטבירו בעיירה שלנו, ואי אפשר לסרב לו. אני מקווה שאתה מבין אותי."
ואז הנהן פסקרו בראשו, ושוטר שעמד מאחורי גבי, ולא הרגשתי בו, התנפל עליי ואזק את ידי.
"למה?!", צרחתי, "מה עשיתי?"
פסקרו הרים את גבות עיניו כאילו גם הוא נדהם ממה שקרה. השוטר הרים אותי מהכיסא, כאילו הייתי תינוק, העמיד אותי על רגליי ודחף אותי אל הדלת. כעבור שניות מצאתי את עצמי בחדר המעצר. נשארתי לבד, עדיין אזוק. הבטתי סביבי: מיטה מכוסה בשמיכה מאובקת, דלי לצרכים – זה הכול. התיישבתי על המיטה ופרצתי בבכי. ניגבתי את הדמעות אך בקושי בידי האזוקות. כמה זמן הם מתכוונים להשאיר אותי כך?
שמתי את ראשי על השמיכה המזוהמת והתכוונתי להירדם כדי לשכוח מהכול. הייתי עייף עד מוות כי כל הלילה לא ישנתי. חשבתי על לוצה שבוודאי תוהה מדוע אינני חוזר הביתה.
כשהתעוררתי, היו כבר דמדומי ערב. הידיים שלי היו חופשיות, ומול מיטתי עמדה עוד מיטה, ועליה שכב איש כבן חמישים, זיפי זקן של שבוע לפחות על פניו, שוכב ומביט אלי בסקרנות.
"מקווה שתסכים לחלוק עמי את הארמון, רֶבּ יִיד."
הוא ירד מהמיטה, וניגש אליי ללחוץ את ידי.
"על מה יושב מר?"
"הלוואי שידעתי. חקרו אותי וזרקו אותי לכאן, ואשתי לא יודעת. שמי הירש גולדבלאט, ושמך?"
"נעים מאוד, יוסף מנדלוביץ', מחארלאו."
אני הכרתי את רוב היהודים שהתגוררו בחארלאו, נסעתי הרבה לשם לצורך עסקיי, אינני זוכר שנתקלתי באיש הזה.
"תגיד לי, יוסף מנדלוביץ', מותר להם לעצור אדם בלי פקודת מעצר?"
"איפה אתה חי, רֶבּ הירש, כבר למעלה מעשור אין מותרות כאלו, לא אצל הפשיסטים הירוקים ולא אצל הקומוניסטים האדומים – לוקחים בן אדם מביתו באמצע הלילה, חוקרים ומענים עד שאומר 'מודה אני', ואחר כך יורים בו כמו בכלב, ולא נותנים דין וחשבון – לא לבני האדם ולא לאלוהים. הנה, אני הודיתי בכול, והם הבטיחו לשחרר אותי. אם יהיה לי מזל עוד תספיק עיני לשזוף את כחול השמים..."
"על מה הודית?"
"תראה, רב הירש, אי-אפשר לעמוד בעינויים שלהם, צריך להגיד את האמת – גיליתי להם איפה החבאתי את הדולרים שצברתי."
חיברתי את כל הנתונים, והגעתי למסקנה שהכניסו לי בחדר מדובב: הם הכניסו אותו לחדר המעצר לאחר שכבר נעצרתי, הרי לא מצאתי אותו בבוקר בחדר. הוא כאילו מחארלאו, אבל אני לא מכיר אותו ואת שמו, הוא מתוודה על עבירה דומה לשלי, והוא משמיץ את השלטון בפני אדם שהכיר בזה הרגע. אין ספק שהבטיחו לו שחרור אם יצליח לדובב אותי.
"ואתה, רב הירש, על מה אתה יושב?"
"הלוואי שידעתי, אני בטוח שיש להם טעות."
"לא נאה, רב הירש, אני התוודיתי בפניך על הכול, ואתה מסתיר ממני, אנחנו הרי חברים לתא – אלוהים יודע עד מתי."
"הלוואי שהיה לי על מה להתוודות – תאמין לי, יוסף מנדלוביץ', שהייתי מרגיש הקלה, אבל באמת, ידיי ולבי נקיים מחטא."
"על איזה חטא מדבר מר, הרי זאת מצווה להסתיר מפני העמלקים האלה – החטא הוא להיתפס."
יוסף מנדלוביץ' חזר אל מיטתו. פניו הביעו אכזבה וייאוש. אני מניח שהוא החליט להניח לי לזמן מה כדי שיוכל להתקיף אותי שוב בהזדמנות הראשונה.
השתררה שתיקה מעיקה. לחדר נכנס סוהר והניח על הרצפה שתי קערות מרק. זינקתי מהמיטה ונעמדתי מול הסוהר:
"בבקשה ממך, תודיע ללוצה אשתי שאני כאן."
האיש חייך:
"בוודאי, בלי שום ספק," ויצא.
החיוך שלו רמז לי שאין סיכוי שמשאלתי תתגשם. קיוויתי שלוצה איכשהו תבין שנעצרתי, והיא תפנה לעורך הדין קומאן סוסניאק, ידיד משפחתנו, שיפנה לרשויות לשחרר אותי מהמקום המבחיל הזה.
למחרת נאזקתי שוב והובלתי לחדרו של הקומיסר.
"אז אני מבין, הירש גולדבלאט, שיש לנו עסק עם סרבן."
"על מה כבוד הסגן-אלוף מדבר?"
"קודם כל, 'חבר סגן-אלוף', נגמרו ימי הכבוד והאריסטוקרטיה – עכשיו כולנו חברים, חוץ מהספקולנטים והקפיטליסטים, ושנית אני לא משתגע על ההיתממות שלך, ממש ממש לא משתגע."
שתקתי. קרישנה רמז למישהו מאחורי, ולפני שהספקתי להסתובב, חטפתי מכה נוראית על העורף, והפנים שלי נחבטו בחוזקה בשולחן. הראש התפוצץ מכאבים, והעיניים הוכו בסנוורים, לרגע הייתי כעיוור. כשהתאוששתי מההלם והרמתי את פניי, הרגשתי את הדם הניגר מאפי ומפי.
"נו, יותר טוב? איך המרגש, הירש גולדבלאט?"
"חבר קומיסר, אני קורבן חינם, סופג מכות על לא עוול בכפי."
קרישנה רמז שוב לשוטר שעמד מאחורי. הפעם המכה היתה כל כך חזקה שאיבדתי לגמרי את ההכרה.
כשהתעוררתי, הרגשתי כאילו הכניסו לתוך המוח שלי אבן ריחיים. המיטה ממול היתה ריקה – מנדלוביץ' שנכשל בתפקידו הוצא מהחדר. לא היה לי כוח לקום. המכנסיים שלי היו רטובים, וכשהבנתי למה – פרצתי שוב בבכי. החלטתי לנסות לישון, ושיהיה מה שיהיה.
כעבור כשעה נכנס לחדר קרישנה בכבודו ובעצמו והתיישב במיטה של מנדלוביץ'. הוא ניגש ישר לעניין:
"תשמע, הירש גולדבלאט, עכשיו אני יודע בוודאות שאתה משקר. עצרנו את הצורף מחארלאו, ולאחר טיפול מסור שלנו הוא סיפר לנו הכול."
קרישנה המתין מעט ובחן את הבעת פניי:
"מזל שאין מראה בחדר הזה – היית נבהל מעצמך... ובכן, הירש גולדבלאט, אתה צריך להחליט בזה הרגע אם אתה משתף פעולה, או שאתה מעדיף המשך טיפול עד שתוציא את נשמתך בייסורים. דע לך שאנחנו יודעים להעלים גופות..."
"חבר קומיסר, אם אספר לכם את האמת, תניחו לי?"
"אתה מתחיל לדבר לעניין – אני אשחרר אותך. עורך הדין סוסניאק מעורב... אבל לא תשוחרר מיד, ניתן לחובש הכלא לטפל בך שתיראה כמו בן אדם, שלא יגידו הבריות שלא התנהגנו אליך יפה. וחוץ מזה, תעמוד לדין על החזקה לא חוקית של זהב. אם תשאל אותי – אין לך ברירה."
"חבר קומיסר, איזו ערובה יש לי ש..."
"אתה יודע שאתה חצוף? מי מבין שנינו שיקר – אני או אתה? שום ערובה, שום דבר לא ייכתב – מה שהבטחתי אקיים. המילה שלי צריכה להספיק לך."
לקחו אותי במכונית סגורה אל היער, ואני הראיתי להם את מקום המחבוא. הם ספרו את הנפוליאונים מול עיניי להיווכח שאינני משקר. אחר כך הוחזרתי לכלא למשך שבוע עד שהפצעים בפני הגלידו. כשיצאתי פגשתי את קוסטאקה שחייך אליי את חיוכו הערמומי. הבנתי מיד שזה הוא – כשבאותו הבוקר נסעתי לחארלאו, העגלה עברה מול ביתו, והוא נופף לי לשלום.
עורך דין סיניאק הצליח לפטור אותי בבית המשפט בקנס בלבד.
אחרי שהכול הסתיים, הלכתי לקבר של אבא, הנחתי על האבן הקרה את פסק הדין ולחשתי:
"היתה חרב חדה, אבא, חרב חדה."
משה גרנות
כשבאו הרוסים, פרמתי את הטלאי מעל הבגדים שלי ושל שלוש הנשים שאיתי – לוצה, סילביה ופרומה.
"לוצה, אנחנו חוזרים הביתה לפרומושיקה."
"אתה לא פוחד?"
"כבר עברתי שבעה מדורי פחד, צריך לחזור לבית שלנו, לבית המלאכה."
"אבל, הירשל, מסוכן להסתובב בדרכים, שמעתי שהרוסים הורגים בשביל שעון, בשביל זוג נעליים."
לוצה צדקה, תוהו ובוהו שרר בדרכים – הפשיסטים כבר אינם, והרוסים עוד לא הצליחו לארגן שלטון צבאי על המחוזות שכבשו – איש הישר בעיניו יעשה – בעצם רק הפושעים והחיילים עשו כישר בעיניהם.
גונב לאוזניי שיחידת פרשים עומדת לנסוע דרומה ליאשי, והם ייאלצו לעבור דרך פרומושיקה. ניגשתי למחנה שלהם ובמעט הרוסית שבפי שאלתי אם נוכל להצטרף.
"הנה, שם הביתן של מפקד הגדוד, שאל, אולי יסכים."
מפקד הגדוד הסכים. ההסכמה הזאת היתה כמו תעודת ביטוח – שום פושע ושום חייל שיכור לא יעז לפגוע באזרחים המסופחים ליחידה צבאית.
"אתה יהודי, סבא?"
"כן, חבר מאיור."
"חה חה, יש לנו מיספר יהודים ביחידה. וולודק! וולודק! הוא לא שומע. רס"ר גש לקרוא לוולודק."
וולודק היה בחור צעיר, נדמה לי בדרגת סמל, קווצת שיער בלונדינית השתרבבה מתחת לכובע עם הכוכב האדום המחומש, עיניו כחולות, ופניו שזופים – דומה בכל לגוי גמור.
"גוטֶן טָאג, הֶר יִיד!"
"גוטן יָאר, פין וָאנֶט קָאמְט אִיר, כלומר, מאין מגיע כבודו?"
"מקייב, אוקראינה, ומאין אתה?"
"אני מפרומושיקה."
"איפה זה?"
"זה בכיוון שאתם הולכים, בכיוון ליאשי. ביקשתי מהמאיור להתלוות אליכם."
"ומה שמך, רֶבּ ייד?"
"הירש, הירשל גולדבלאט."
"תנוח דעתך, רֶבּ הירשל, נגמרו הצרות. אצלנו בברית המועצות אין הבדל בין רוסי לקירגיזי, לגרוזיני, ליהודי או לאוקראיני – כולם שווים."
למחרת הצטרפנו לשיירה לוצה ואני, רק שנינו - סילביניו וסימה נשארו לחכות לבעליהן שאמורים היו להגיע כל יום ברכבת מהדרום, ואילו פרומה'לה בדיוק התארסה למיקו שהשיג משרה של מנהל חשבונות. אני שכרתי עגלה והעמסתי עליה את מכונת התפירה ועוד מעט מיטלטלים שהצלחנו להציל בגירוש מפרומושיקה, ואשר הצליחו לשרוד בשלוש השנים הקשות. הדרך ארכה חמש שעות, כי הגדוד עצר מדי פעם ותרגלו תרגולות קרב מוזרות, ואנחנו ישבנו בעגלה והבטנו בהם כמו בהצגה.
נפרדנו מהמאיור ומוולודק, והעמדנו את העגלה מול מה שהיה לפנים ביתנו, ממנו נשארו רק הקירות – מה שאפשר היה לתלוש – נתלש: חלונות, דלתות, משקופים, רעפי הפח שעל הגג. עמדנו שעה ארוכה והבטנו בחורבן.
הורדתי את הכבודה מהעגלה ושילמתי לעגלון. לידנו עבר קוֹסְטָאקֶה, אותו הגוי שסירב לפתוח את הדלת כשהגרמני השיכור דרש לעצמו את פרומה.
"ברוך הבא, הירשל, התגעגענו אליך."
"שכך יהיה לך טוב, לך ולכל אוהביך, שפן בן חזיר שכמוך, בוודאי שהתגעגעת, כמו שאני התגעגעתי אליך!"
"ברוך הנמצא, קוסטאקה, איך האישה, הילדים?"
"ככה, ישוע הטוב ייסר אותי – הקטנצ'יק קיבל דיזנטריה, ולא היה רופא, את דוקטור סגל הרי גירשו איתכם, והילד נפח את נשמתו בייסורים קשים."
"צר לי, אתרום נר לזכרו שתוכל להדליק בכנסייה."
"תמיד היית יהודי טוב. תאמין לי, הירשל, כאב לי הלב לראות אתכם נאספים על זקניכם, נשיכם וטפכם בכיכר, ואחר כך היידה, סילקו אתכם כמו כלבים. את בית הכנסת שלכם הפגיזו, נותרה רק הסינגוגה של בעלי המלאכה, וגם היא נראית בערך כמו הבית שלך. אז תגיד לי, הירשל, איפה תישנו?"
"מה אעשה, קוסטאקה, ננקה את הרצפה, נניח עליה את שמיכות החורף ונישן עליהן. מזל שעכשיו קיץ, וגם השמיים בהירים."
"למה לך, הירשל, יש בבית שלי חדר ריק. בוא אליי, לא אגבה ממך יותר מהמגיע, הרי שכנים אנחנו."
התגוררנו אצל קוסטאקה שלושה חודשים תמימים עד שבעלי המלאכה הניחו רעפי פח על הגג, התקינו חלונות ודלתות ורצפת עץ במקום רצפת הפרקט שהיתה לנו לפני המבול. עם ירידת השלג הראשון כבר שכנו כבוד בביתנו המתוק.
בלילה השלישי, או הרביעי למגורינו אצל קוסטאקה, התגנבתי בלילה אל היער. הוצאתי מתוך סבך עשבים את האת שקניתי והכנתי מבעוד מועד, וחפרתי באדמה הקשה עד שהגעתי אל הקופסה שלי. הוצאתי ממנה עשרה נפוליאונים, סגרתי וכיסיתי בעפר. אבל בקיץ אין שלגים ואין הפשרת שלגים, ולכן מלאכת ההסוואה נמשכה עד הבוקר. אמרתי לעצמי שאינני מפר את השבועה של אבא, כי באמת חרב מונחת על צווארי, ואין לי דרך אחרת לשקם את ביתי החרב.
כשחזרתי מהיער קיבל אותי קוסטאקה ב'ברוך הבא' גדול:
"איפה היית, הירשל, ומה זה בגדיך מעופרים כאילו עבדת במכרה זהב?"
לא הכנתי תשובה, והייתי די מבולבל משאלתו:
"תראה, קוסטאקה, צריך להתפרנס ממשהו, הרי אתה לא תלין אותי בביתך ללא שכר דירה – איך אומר האיכר – 'אח קרוב לאח, אבל על הגבינה – במזומן!' "
"אם תהיה לי חייב כמה מאיות – אחכה בסבלנות. אינני גזלן."
ל על החסד שאתה עושה עימי."
באותו היום נסעתי לצורף רומני בחארלאו, אותו הכרתי מימי מלחמת העולם הראשונה, שנינו שירתנו כחובשים באותו הגדוד. הנחתי על השולחן עשרה נפוליאונים נוצצים, והוא שילם עבורם במזומן. בכסף הזה שילמתי לבעלי המלאכה, ושוב זכיתי לגור בביתי כמו בימים הטובים ההם שלפני המבול. שמתי שלט על הדלת, והאיכרים חזרו אליי להכליב להם את מכנסי הפשתן.
חשתי שאני חוזר אל הימים הטובים. דאגתי לבָּנות, אבל אני מודה ביני ובין עצמי שרווח לי כי שוב אינני אחראי לפרנסתן.
סיפרו לי שפיטרו את פורקרו – "נציג המשטר הישן." יהודי פרומושיקה לא יכולים לשכוח עד כמה הוא התנהג באנושיות בגירוש, איך הוא בלם בגופו את כל הפורעים מהכפרים שרצו לשדוד את מעט הרכוש שהעמסנו על העגלות, איך כעס על העגלונים שרצו את כל הכסף באמצע הדרך. הוא עצמו הלך ברגל את כל שלושים הקילומטרים כדי להשגיח שאיש לא נטפל אלינו. איך, באמת איך אפשר להגיד עליו שהוא נציג המשטר הישן? כְּשֶנְּשַקֵּם את בית הכנסת, נתאסף ונחליט איך מסייעים לאיש היקר הזה.
במקום פורקרו נכנס לתפקיד ראש המשטרה איש צעיר בשם פֶּסְקָרוּ, יון פסקרו. והיה גם חידוש – כמו ברוסיה, מונה מעין קומיסר של המפלגה שכל פני העיר רעדו מפניו ומפני הכפופים לו. הוא לבש בגדים אזרחיים, אבל היתה לו דרגת סגן-אלוף בצבא המתחדש של רומניה.
יום אחד זכיתי בביקורו של פסקרו:
"אני רואה, הירשל, שהסתדרת לא רע."
"כן, אדון המפקד, ברוך השם אין לי טענות – חי מיגיע כפיי."
"הירשל הירשל, מתי תלמד שאין עוד אדונים. שנן לעצמך – 'חבר, חבר פסקרו.' ועוד דבר, אנחנו כבר לא סומכים על האל, אלא רק על רצונו של העם ועל המרקסיזם-לניניזם?"
"אתה צריך לסלוח לי, חבר פסקרו, אני שייך לדור הישן, אבל בוודאי אתרגל."
"מוטב שתתרגל, הירשל, מוטב שתתרגל. תגיד לי הירשל, מה דעתך לבקר אותי בתחנה – נגיד מחר בבוקר בשמונה?"
"למה, מה קרה?"
חשתי שזיעה קרה ניגרת על גבי. מה הצרה הזאת שנחתה עלי?
"מה אתה מתרגש? סתם אני רוצה להכיר אותך יותר טוב. אתה לא היחיד בעיירה שאני מזמין למשרד. אז מה? מחר בשמונה, כן? אל תאחר."
אמר והסתלק.
עמדתי ליד הדלת דקות ארוכות. כל גופי רעד כאילו לקיתי בקדחת. לא טוב, לא טוב, מישהו הלשין עליי – אבל באיזה עניין? מאז שהקומוניסטים השתלטו על רומניה נקראים אנשים למוסדות החשאיים, מאיימים עליהם ומאלצים אותם להלשין על מי שהתבטא בצורה לא נאותה על השלטון. המלשין יוצא מהפגישה בשן ועין, אך זה שהלשינו עליו – איננו יוצא כלל – קודם מענים אותו עד שהוא מודה שהרג את סבתא של סטאלין, אחר כך שופטים אותו בדלתיים סגורות, בלי עורך דין ובלי ראיות מרשיעות, ושולחים אותו לרצות שנים ארוכות במאסר. מי שבאמת היה 'אויב המשטר' – מקבל כדור בראש.
"אפשר לכבד אותך בכוסית צויקה, חבר הירשל?" כך קיבל אותי פסקרו למחרת.
"בכל הכבוד חבר מפקד." לא כדאי לסרב, אבל רצוי ללגום רק מעט – לך תדע מה הוא מזג לתוך הכוס.
"טעים, נכון? החרמנו את זה במסבאה של בניומין."
הלגימה החריפה נתקעה לי בגרון. שוב חשתי את הזיעה הקרה לאורך חוט השדרה:
"אבל למה, חבר מפקד, למה, מה הוא עשה?"
שאלה יותר חכמה לא הצלחתי להוציא מפי.
"הירשל, הירשל, זה לא מה עשה, זה מה שהוא – הוא סוחר, סוחר חי מפער התיווך. הוא מנצל גם את היצרן וגם את הלקוח. הוא משלם לכורם ששתל, גזם, עישב, בָּצַר – פרוטות, ומוכר ללקוח במחיר מופרז, ואת הכסף הלא צודק הזה הוא תוחב אל תוך כיסיו הגדולים. הבנת, הירשל? עוד מעט לא יהיו במדינה שלנו סוחרים, העובד ישלח את תוצרתו למדינה, והמדינה תמכור ללקוח בלי פער תיווך. זהו הסדר החדש."
שתקתי. הוא הביט בי ארוכות לבחון אם ירדתי לסוף דעתו.
"אבל אתה הירשל, לא צריך לדאוג, אתה חי מיגיע כפיים. אמנם מאוחר יותר תצטרך למסור את מעשי ידיך למדינה, והיא תמכור ללקוח – אתה תקבל משכורת כמו כל פועל אחר. זה לא מחר מחרתיים, זה יקרה מתישהו בעתיד. הבנת הירשל?"
לא היה בזה היגיון – אם המטרה היא ביטול פער התיווך, למה אני צריך לתת את מעשי ידיי למדינה, כדי שהיא תמסור ללקוח, ושאני אקבל שכר שוב מהמדינה? לא יותר פשוט שאני אתן ישירות ללקוח? אבל הוא אמר שאני לא צריך לדאוג בינתיים – זה קצת הרגיע – אם כן, לשם מה הזמין אותי העמלק הזה?
"נשתה עוד כוסית?"
לגמתי עוד לגימה מאותה הכוס. מה הוא זומם, ריבונו של עולם?
"אתה יודע, הירשל, אתה מן הראשונים ששיקמת את ביתך – רוב היהודים גרים עדיין בשכירות, והשיפוצים מתנהלים לאט."
לא הגבתי. מה אני יכול להגיד לו?
"מעניין איך הצלחת, מצאת אוצר? אחיך המיליונר מאמריקה שלח לך כסף?"
"אחי? לא, הוא נסע מכאן לפני שפרצה המלחמה, ומאז לא קיבלתי ממנו שום ידיעה."
"אז איך, הירשל, תסביר לגוי סתום כמוני איך השגת את הכסף. הרי לא מדובר בפרוטות."
"חבר מפקד, בוא נא לבית המלאכה שלי ביום חול, ותראה איך האיכרים עומדים בתור. תודה לאל, הפרנסה בשפע."
"'תודה לאל', הירשל? אולי צריך להודות למישהו אחר? לא עשו אותי באצבע, הירשל, אתה מקבל על כל תיקון שניים שלושה לֵאי, ולפעמים לאיכר אין כסף ונותן לך קצת חריצי גבינה. בשיפוץ שלך השקעת אלפים רבים. החשבון אצלנו, הירשל, מה לעשות – הכול גלוי לפנינו."
"באלוהים, אדו..., סליחה – חבר מפקד, אלה חסכונות של שנים. למה שאשקר לך?"
"באמת למה? ובאשר לאלוהים, אנחנו נוותר עליו בשיחה הידידותית שלנו."
שתקתי. הרגשתי את הולם הדופק בצדעים. הרגשתי שאסון גדול מתרגש ובא עליי.
"אתה יודע מה, הירשל, אתן לך זמן לישון על זה. מחר בבוקר תבוא לכאן שוב בשמונה, ואם יהיה לך מה לבשר לי – אשמח מאוד לשמוע."
באותו היום הראש שלי לא היה בעבודה. הוא היה במקום אחר, והאיכרים נדהמו לראות אותי מבולבל כל כך ואיטי כל כך. בלילה לא הצלחתי לעצום עין. לוצה הציעה לי לגלות את האמת ולגמור עם זה, בלאו הכי אין סיכוי גדול שנשתמש בכסף החבוי ביער.
"לוצה, הם חושדים, אבל אין להם קצה חוט. אילו היה להם, העמלק הזה היה רומז משהו, פולט משהו. הם פשוט לא מבינים איך הירשל החייט חי ברווחה כזאת כשכל שאר אחיו היהודים חיים במסכנות כזאת."
"הם יענו אותך הירשל. יהודים מספרים סיפורי זוועה על חדרי החקירות של הבולשביקים – זה בסך הכול כסף, כדאי לסבול?"
"אולי את צודקת, לוצה, אבל גם אם אספר להם את האמת – אני נחשב לפושע שהחזיק מטבעות זהב שלא כחוק. אפילו אספר את האמת, לא אינצל מאימת הדין. למה לא היה לי שכל, לוצה שלי, לבנות את הבית לאט לאט, כמו כולם? אצה לי הדרך להיות בעל בעמיו, להיכנס לביתי לפני השלג הראשון. לא תיארתי לעצמי שבן יום העולם התהפך."
למחרת מצאתי את פסקרו במצב רוח מרומם:
"הנה, הירשל רחימאי, עכשיו אזכה לשמוע מפיך את האמת, את כל האמת ורק את האמת."
"וכי, חבר מפקד, לא שמעת אותה ממני כבר אתמול? אני עובד קשה, אוסף לֵאוּ לְלֵאוּ, חי בצניעות, וכל הכסף שם בצד לימים רעים. ימים רעים עברו עלינו, ועכשיו עשיתי שימוש בכסף. זאת האמת, האמת כולה."
"ולי יש גרסה אחרת – עשית איזו עסקה חכמה, אבל שחורה, כמו שרק אתם יודעים לעשות. מה אתה אומר, הירשל?"
הבנתי שהוא לא יודע דבר.
"איזו עסקה כבר מסוגל לעשות חייט פשוט כמוני. אינני סוחר, ומעולם לא התעסקתי במסחר. אין לי מושג איך משיגים כסף שחור. תניח לי, חבר מפקד, אני בעל מלאכה, חי מיגיע כפיים, תן לי לשוב אל בית המלאכה שלי לשבת מאחורי מכונת התפירה."
פסקרו ישב רגע מהורהר. קיוויתי ששכנעתי אותו.
"תראה, הירשל, אני לא מאמין לך, אבל הייתי מניח לך שתיהנה מן הספק – לא נורא. אבל החבר קומיסר, סגן-אלוף קרישנה לוחץ. הוא נציג הפוליטבירו בעיירה שלנו, ואי אפשר לסרב לו. אני מקווה שאתה מבין אותי."
ואז הנהן פסקרו בראשו, ושוטר שעמד מאחורי גבי, ולא הרגשתי בו, התנפל עליי ואזק את ידי.
"למה?!", צרחתי, "מה עשיתי?"
פסקרו הרים את גבות עיניו כאילו גם הוא נדהם ממה שקרה. השוטר הרים אותי מהכיסא, כאילו הייתי תינוק, העמיד אותי על רגליי ודחף אותי אל הדלת. כעבור שניות מצאתי את עצמי בחדר המעצר. נשארתי לבד, עדיין אזוק. הבטתי סביבי: מיטה מכוסה בשמיכה מאובקת, דלי לצרכים – זה הכול. התיישבתי על המיטה ופרצתי בבכי. ניגבתי את הדמעות אך בקושי בידי האזוקות. כמה זמן הם מתכוונים להשאיר אותי כך?
שמתי את ראשי על השמיכה המזוהמת והתכוונתי להירדם כדי לשכוח מהכול. הייתי עייף עד מוות כי כל הלילה לא ישנתי. חשבתי על לוצה שבוודאי תוהה מדוע אינני חוזר הביתה.
כשהתעוררתי, היו כבר דמדומי ערב. הידיים שלי היו חופשיות, ומול מיטתי עמדה עוד מיטה, ועליה שכב איש כבן חמישים, זיפי זקן של שבוע לפחות על פניו, שוכב ומביט אלי בסקרנות.
"מקווה שתסכים לחלוק עמי את הארמון, רֶבּ יִיד."
הוא ירד מהמיטה, וניגש אליי ללחוץ את ידי.
"על מה יושב מר?"
"הלוואי שידעתי. חקרו אותי וזרקו אותי לכאן, ואשתי לא יודעת. שמי הירש גולדבלאט, ושמך?"
"נעים מאוד, יוסף מנדלוביץ', מחארלאו."
אני הכרתי את רוב היהודים שהתגוררו בחארלאו, נסעתי הרבה לשם לצורך עסקיי, אינני זוכר שנתקלתי באיש הזה.
"תגיד לי, יוסף מנדלוביץ', מותר להם לעצור אדם בלי פקודת מעצר?"
"איפה אתה חי, רֶבּ הירש, כבר למעלה מעשור אין מותרות כאלו, לא אצל הפשיסטים הירוקים ולא אצל הקומוניסטים האדומים – לוקחים בן אדם מביתו באמצע הלילה, חוקרים ומענים עד שאומר 'מודה אני', ואחר כך יורים בו כמו בכלב, ולא נותנים דין וחשבון – לא לבני האדם ולא לאלוהים. הנה, אני הודיתי בכול, והם הבטיחו לשחרר אותי. אם יהיה לי מזל עוד תספיק עיני לשזוף את כחול השמים..."
"על מה הודית?"
"תראה, רב הירש, אי-אפשר לעמוד בעינויים שלהם, צריך להגיד את האמת – גיליתי להם איפה החבאתי את הדולרים שצברתי."
חיברתי את כל הנתונים, והגעתי למסקנה שהכניסו לי בחדר מדובב: הם הכניסו אותו לחדר המעצר לאחר שכבר נעצרתי, הרי לא מצאתי אותו בבוקר בחדר. הוא כאילו מחארלאו, אבל אני לא מכיר אותו ואת שמו, הוא מתוודה על עבירה דומה לשלי, והוא משמיץ את השלטון בפני אדם שהכיר בזה הרגע. אין ספק שהבטיחו לו שחרור אם יצליח לדובב אותי.
"ואתה, רב הירש, על מה אתה יושב?"
"הלוואי שידעתי, אני בטוח שיש להם טעות."
"לא נאה, רב הירש, אני התוודיתי בפניך על הכול, ואתה מסתיר ממני, אנחנו הרי חברים לתא – אלוהים יודע עד מתי."
"הלוואי שהיה לי על מה להתוודות – תאמין לי, יוסף מנדלוביץ', שהייתי מרגיש הקלה, אבל באמת, ידיי ולבי נקיים מחטא."
"על איזה חטא מדבר מר, הרי זאת מצווה להסתיר מפני העמלקים האלה – החטא הוא להיתפס."
יוסף מנדלוביץ' חזר אל מיטתו. פניו הביעו אכזבה וייאוש. אני מניח שהוא החליט להניח לי לזמן מה כדי שיוכל להתקיף אותי שוב בהזדמנות הראשונה.
השתררה שתיקה מעיקה. לחדר נכנס סוהר והניח על הרצפה שתי קערות מרק. זינקתי מהמיטה ונעמדתי מול הסוהר:
"בבקשה ממך, תודיע ללוצה אשתי שאני כאן."
האיש חייך:
"בוודאי, בלי שום ספק," ויצא.
החיוך שלו רמז לי שאין סיכוי שמשאלתי תתגשם. קיוויתי שלוצה איכשהו תבין שנעצרתי, והיא תפנה לעורך הדין קומאן סוסניאק, ידיד משפחתנו, שיפנה לרשויות לשחרר אותי מהמקום המבחיל הזה.
למחרת נאזקתי שוב והובלתי לחדרו של הקומיסר.
"אז אני מבין, הירש גולדבלאט, שיש לנו עסק עם סרבן."
"על מה כבוד הסגן-אלוף מדבר?"
"קודם כל, 'חבר סגן-אלוף', נגמרו ימי הכבוד והאריסטוקרטיה – עכשיו כולנו חברים, חוץ מהספקולנטים והקפיטליסטים, ושנית אני לא משתגע על ההיתממות שלך, ממש ממש לא משתגע."
שתקתי. קרישנה רמז למישהו מאחורי, ולפני שהספקתי להסתובב, חטפתי מכה נוראית על העורף, והפנים שלי נחבטו בחוזקה בשולחן. הראש התפוצץ מכאבים, והעיניים הוכו בסנוורים, לרגע הייתי כעיוור. כשהתאוששתי מההלם והרמתי את פניי, הרגשתי את הדם הניגר מאפי ומפי.
"נו, יותר טוב? איך המרגש, הירש גולדבלאט?"
"חבר קומיסר, אני קורבן חינם, סופג מכות על לא עוול בכפי."
קרישנה רמז שוב לשוטר שעמד מאחורי. הפעם המכה היתה כל כך חזקה שאיבדתי לגמרי את ההכרה.
כשהתעוררתי, הרגשתי כאילו הכניסו לתוך המוח שלי אבן ריחיים. המיטה ממול היתה ריקה – מנדלוביץ' שנכשל בתפקידו הוצא מהחדר. לא היה לי כוח לקום. המכנסיים שלי היו רטובים, וכשהבנתי למה – פרצתי שוב בבכי. החלטתי לנסות לישון, ושיהיה מה שיהיה.
כעבור כשעה נכנס לחדר קרישנה בכבודו ובעצמו והתיישב במיטה של מנדלוביץ'. הוא ניגש ישר לעניין:
"תשמע, הירש גולדבלאט, עכשיו אני יודע בוודאות שאתה משקר. עצרנו את הצורף מחארלאו, ולאחר טיפול מסור שלנו הוא סיפר לנו הכול."
קרישנה המתין מעט ובחן את הבעת פניי:
"מזל שאין מראה בחדר הזה – היית נבהל מעצמך... ובכן, הירש גולדבלאט, אתה צריך להחליט בזה הרגע אם אתה משתף פעולה, או שאתה מעדיף המשך טיפול עד שתוציא את נשמתך בייסורים. דע לך שאנחנו יודעים להעלים גופות..."
"חבר קומיסר, אם אספר לכם את האמת, תניחו לי?"
"אתה מתחיל לדבר לעניין – אני אשחרר אותך. עורך הדין סוסניאק מעורב... אבל לא תשוחרר מיד, ניתן לחובש הכלא לטפל בך שתיראה כמו בן אדם, שלא יגידו הבריות שלא התנהגנו אליך יפה. וחוץ מזה, תעמוד לדין על החזקה לא חוקית של זהב. אם תשאל אותי – אין לך ברירה."
"חבר קומיסר, איזו ערובה יש לי ש..."
"אתה יודע שאתה חצוף? מי מבין שנינו שיקר – אני או אתה? שום ערובה, שום דבר לא ייכתב – מה שהבטחתי אקיים. המילה שלי צריכה להספיק לך."
לקחו אותי במכונית סגורה אל היער, ואני הראיתי להם את מקום המחבוא. הם ספרו את הנפוליאונים מול עיניי להיווכח שאינני משקר. אחר כך הוחזרתי לכלא למשך שבוע עד שהפצעים בפני הגלידו. כשיצאתי פגשתי את קוסטאקה שחייך אליי את חיוכו הערמומי. הבנתי מיד שזה הוא – כשבאותו הבוקר נסעתי לחארלאו, העגלה עברה מול ביתו, והוא נופף לי לשלום.
עורך דין סיניאק הצליח לפטור אותי בבית המשפט בקנס בלבד.
אחרי שהכול הסתיים, הלכתי לקבר של אבא, הנחתי על האבן הקרה את פסק הדין ולחשתי:
"היתה חרב חדה, אבא, חרב חדה."
משה גרנות
עדינה בר-אל
מוסיקה בשביל קצת אוויר – ענבל אבנעים
ענבל אבנעים עמר ממושב תלמי יחיאל אוהבת את חיי המושב ואוהבת לשמח אנשים באמצעות שירה ונגינה. לאחר השבעה באוקטובר, לאחר התלבטויות והיסוס, היא לא ויתרה על מופעים, כי חשה בצורך של האנשים להתאוורר בעת הקשה הזו.
"אני במקור לא מושבניקית," מתחילה ענבל את השיחה בינינו. "נולדתי ברחובות בשנת 1979 להורים עירוניים," היא מדגישה. "אבא שלי עובד בבורסה ליהלומים ברמת גן ואימא שלי היתה מזכירה רפואית ב'אסף הרופא'."
ענבל נשואה למיכאל עמר, שהוא לדבריה "מושבניק מקסים." הוא נולד בתלמי יחיאל. הוריו עלו ארצה ממרוקו. "כמו כל הראשונים במושב הם קיבלו משק והיו צריכים בכוחות אדירים לתפעל אותו," אומרת ענבל. "זו היתה משימה מאוד לא פשוטה בימים ההם. הם עבדו לבדם, גידלו ירקות ופירות, ביניהם אפרסמון."
מיכאל הוא בן ממשיך במשק של הוריו, ובנוסף להיותו נגר, הוא עוסק בחקלאות, מגדל תלתן עבור מזון לבהמות. לילדיהם נתנו ענבל ומיכאל שמות שמשקפים את אהבתם לארץ" גבע (בן 11), ירדן (בת 9), כרמל (בת 6).
מושבניק 'על הכוונת'
למרות הצהרת הפתיחה שלה, שהיא לא מושבניקית במקור, היא מתגלה עד מהרה כסנגורית נלהבת של החיים במושב. ראשית כל, היא מגלה שזו היתה התוכנית שלה מזמן. "כשהייתי רווקה היה לי דף בו רשמתי בו מה אני רוצה מהבחור שלי בעתיד." אחד הדברים שרשמה היה: "אני רוצה מושבניק מהשרון." אז היא מצאה מושבניק, אמנם לא מהשרון, "אבל קיבלתי מושב אחר, גם הוא ירוק."
"אני יכולה להגיד לך שאני מרגישה כאילו נולדתי במושב הזה," היא ממשיכה בהתלהבות. "אני כל כך אוהבת את האנשים כאן ומכירה אותם יותר מבעלי שנולד פה. כאשר שנינו עושים 'הליכה' במושב, אני מנופפת לשלום לזה ולזה, ובעלי שואל אותי 'מי זה?'"
"תמיד שרתי"
ענבל למדה ברחובות בבית הספר היסודי "שפרינצק" ובתיכון "קציר". "ותמיד תמיד שרתי," היא מעידה על עצמה. השפעה גדולה מאוד עליה ועל עתידה המקצועי היתה ל"בימת הנוער" ברחובות. האתר של "בימת הנוער" ברחובות מגדיר אותה כ"מסגרת חינוכית-אמנותית לילדים ונוער, מגיל גן חובה ועד כיתה י"ב. החניכים מתנסים בתחומי התיאטרון, השירה, הריקוד וההפקה, משתתפים במופעים מקצועיים ובאירועים קהילתיים, ומתפתחים בעולם הבמה בליווי צוות מדריכים מנוסה."
ואכן ענבל היתה אחת ממאות הילדים והנוער שהרחיבו שם את עולמם האמנותי והיא מספרת: "הייתי ב'בימת הנוער' ברחובות. השתתפתי בהצגות ובמופעים רבים, ושם גילו שיש לי קול יפה."
בצבא היתה ענבל בלהקה הצבאית של חיל החינוך, ואחרי השחרור היא עבדה בצוות בידור במלונות באילת. באותו זמן היא גם היתה זמרת ליווי בתוכנית הטלוויזיה "בטברנה" בערוץ הראשון.
מופעים ושירה בציבור
"לפני כעשרים שנה הקמתי את העסק שלי – מופעים ושירה בציבור. אני מתפרנסת מזה ונהנית מאוד, זה האושר של החיים שלי." היא מעידה על עצמה.
היא התחילה להנחות ערבי שירה בציבור למבוגרים. היא הופיעה בכל הארץ, גם בקהילות וגם באירועים פרטיים. בהמשך הינחתה גם שירה בציבור לילדים בבתי ספר. כל מופע שלה היה בית ספרי, וכל הילדים שרו שירים ישראליים מכל הזמנים. יש לציין שבשנים האחרונות, למרות ביטול שיעורי הזימרה של פעם, ילדים לומדים בגן ובבית הספר היסודי שירים של ארץ ישראל היפה והטובה.
"אני גיליתי שאם רוצים להצליח בתחום הזה, צריך לגוון. ואכן העסק שלי הוא עכשיו מגוון." היא מספרת. "לפני כעשר שנים יצרתי מופעים עם עוד שלוש נשים. בהרכב הזה של ארבע הנשים, כל אחת מנגנת על כלי אחר. ההרכב שלנו נקרא 'ארבעתנו'. כולנו שרות ומנגנות בכל מופע. יש לנו מופעים בנושאים שונים, עמם אנחנו מופיעות בארץ ובעולם. בשנה האחרונה יצאנו במופע מחווה לשירים של יצחק קלפטר."
ההרכב "ארבעתנו"
בנוסף להופעות משותפות, כל ארבע הנשים מלמדות מוסיקה ופיתוח קול. רעות יהודאי ממושב שדה משה היא מורה בבית ספר "רימון" למוסיקה. במופע המשותף שלהן היא מנגנת על קלידים ומכינה את כל העיבודים לשירים.
עדי לביא מחדרה מלמדת פסנתר ושירה. היא מופיעה גם עם להקת 'גאיה'. במופע המשותף היא מנגנת על קלידים ומשמשת המנהלת האמנותית.
גם נועה וקס מכפר סבא מלמדת ומשתתפת במופעים שונים בארץ. במופע של ארבעתן היא מנגנת על כלי הקשה. וענבל פורטת על גיטרה.
"במופעים שלנו אנחנו מדברות על החיים ושרות." היא מציינת. "יש לנו מסרים של העצמה נשית, אבל המופעים מתאימים גם לגברים. אנחנו מבטאות בעצם אהבה למוזיקה הישראלית, כי אנחנו מאוד מאוד אוהבות את הארץ, את השפה. אבל אנחנו מוסיפות גם פן אישי. כל אחת מאיתנו היא רעייה ואם. אז בקישורים בין השירים אנחנו מדברות גם על הנושאים האלה. כך שיש לנו קטעי קישור בין השירים שהם עמוקים ומרגשים, אבל יש כמובן גם דברים מצחיקים."
במלחמה
"במלחמה היו לי מופעים מאוד מרגשים, אשר נתנו אוויר לנשימה גם לי וגם לקהל. הופעתי בכל הארץ. בהתחלה, אחרי השוֹק הראשוני אחרי השבעה באוקטובר, היססתי אם להמשיך בהופעות," היא משתפת את ההתלבטויות שלה. "אבל לאט לאט הרגשתי שאנשים חייבים להתאוורר. ואין כמו מוסיקה בשביל קצת אוויר. במופעים הראשונים היה חשש ומעט אי נעימות, כי איך אפשר לשמח אנשים כאשר יש עדיין חטופים בעזה? אבל עכשיו המצב הרבה יותר טוב. כל החטופים החיים בבית. ועם שובו של החלל החטוף האחרון, נוכל לשמוח הרבה יותר."
כידוע, קהילות שונות התארגנו לתרום במלחמה לרווחת החיילים. כך גם במושב תלמי יחיאל. מספרת ענבל: "אני חייבת לספר על מופע התנדבותי גדול שאנחנו אירגנו במושב שלי בתחילת מלחמת 'חרבות ברזל'.
"ברחבה של המושב התארגן ערב פינוק לחיילים. הגיעו אלינו כמה אוטובוסים עם חיילים קרביים. אני לא אשכח את הרגע בו הם יצאו מהאוטובוס, וכולנו היינו עם צמרמורת. החיילים קיבלו פה מענה לכל דבר שהם היו צריכים. והם העריכו את זה מאוד מאוד."
והיא מפרטת: "ראשית כל, הכנו להם מין מועדון ספא. למושב הגיעו כחמישה-עשר מומחים, ביניהם מסג'יסטים, סַפָּרים, טבחים, ואפילו היתה מישהי מהמושב שלקחה חיילות לביתה לצורך טיפולים קוסמטיים. כל זה גרם לחיילים ולחיילות להירגע ולטפח את עצמם." היא אומרת. "והעיקר, היה אוכל, המון אוכל שנשים מהמושב בישלו בסירים גדולים ועוד ועוד. אני אירגנתי שירה בציבור והיתה שמחה גדולה. אני לא אשכח את המופע הזה," מוסיפה ענבל, "אמנם לא קיבלתי בסופו שכר, אבל הצ'ק שקיבלתי היה רגשי. והוא היה הרבה יותר מְסַפֵּק מכל צ'ק אחר. בבית סיפרתי לילדים כמה נהניתי ממופע ההתנדבות שלי."
תוכניות לעתיד
מלבש שירה ופריטה על גיטרה, ענבל גם כותבת מילים ומלחינה. עד כה היא הספיקה להוציא שני אלבומים עם החומר המקורי שלה. וכשהיא נשאלת לגבי תוכניות שלה בעתיד, היא עונה: "להמשיך לכתוב ולהלחין חומר מקורי שלי, וכמובן להתפתח יחד עם ההרכב שלנו 'ארבעתנו' – להגיע לקהלים נוספים וליצור תכנים חדשים."
ארבע הנשים מאוד מתרגשות לקראת המופע שיהיה להם ב"היכל התרבות" בתל-אביב ב- 27 בפברואר. "זה יהיה מופע שמוקיר ארבעה ענקים בזמר העברי העכשווי שהכול מכירים: מאיר אריאל ז"ל, שמוליק קראוס ז"ל, ויבדלו לחיים ארוכים ויצירתיים – שלמה ארצי, שלום חנוך."
לסיכום, ענבל וחברותיה מטפחות את האהבה לשירים העבריים מהעבר ומההווה, מלהיבות את הקהל ותורמות לאווירה מנחמת קצת ולהרמת מצב הרוח של הציבור עד כמה שאפשר. וכפי שתמיד מצהיר ומברך נחומי הר-ציון, המארגן המיתולוגי של שירה בציבור: "לא נפסיק לשיר."
עדינה בר-אל
* פורסם ב"קו למושב", גיליון 1399, 20.1.2026.
"אני במקור לא מושבניקית," מתחילה ענבל את השיחה בינינו. "נולדתי ברחובות בשנת 1979 להורים עירוניים," היא מדגישה. "אבא שלי עובד בבורסה ליהלומים ברמת גן ואימא שלי היתה מזכירה רפואית ב'אסף הרופא'."
ענבל נשואה למיכאל עמר, שהוא לדבריה "מושבניק מקסים." הוא נולד בתלמי יחיאל. הוריו עלו ארצה ממרוקו. "כמו כל הראשונים במושב הם קיבלו משק והיו צריכים בכוחות אדירים לתפעל אותו," אומרת ענבל. "זו היתה משימה מאוד לא פשוטה בימים ההם. הם עבדו לבדם, גידלו ירקות ופירות, ביניהם אפרסמון."
מיכאל הוא בן ממשיך במשק של הוריו, ובנוסף להיותו נגר, הוא עוסק בחקלאות, מגדל תלתן עבור מזון לבהמות. לילדיהם נתנו ענבל ומיכאל שמות שמשקפים את אהבתם לארץ" גבע (בן 11), ירדן (בת 9), כרמל (בת 6).
ענבל ובנותיה בחג השבועות במושב תלמי יחיאל
מושבניק 'על הכוונת'
למרות הצהרת הפתיחה שלה, שהיא לא מושבניקית במקור, היא מתגלה עד מהרה כסנגורית נלהבת של החיים במושב. ראשית כל, היא מגלה שזו היתה התוכנית שלה מזמן. "כשהייתי רווקה היה לי דף בו רשמתי בו מה אני רוצה מהבחור שלי בעתיד." אחד הדברים שרשמה היה: "אני רוצה מושבניק מהשרון." אז היא מצאה מושבניק, אמנם לא מהשרון, "אבל קיבלתי מושב אחר, גם הוא ירוק."
"אני יכולה להגיד לך שאני מרגישה כאילו נולדתי במושב הזה," היא ממשיכה בהתלהבות. "אני כל כך אוהבת את האנשים כאן ומכירה אותם יותר מבעלי שנולד פה. כאשר שנינו עושים 'הליכה' במושב, אני מנופפת לשלום לזה ולזה, ובעלי שואל אותי 'מי זה?'"
"תמיד שרתי"
ענבל למדה ברחובות בבית הספר היסודי "שפרינצק" ובתיכון "קציר". "ותמיד תמיד שרתי," היא מעידה על עצמה. השפעה גדולה מאוד עליה ועל עתידה המקצועי היתה ל"בימת הנוער" ברחובות. האתר של "בימת הנוער" ברחובות מגדיר אותה כ"מסגרת חינוכית-אמנותית לילדים ונוער, מגיל גן חובה ועד כיתה י"ב. החניכים מתנסים בתחומי התיאטרון, השירה, הריקוד וההפקה, משתתפים במופעים מקצועיים ובאירועים קהילתיים, ומתפתחים בעולם הבמה בליווי צוות מדריכים מנוסה."
ואכן ענבל היתה אחת ממאות הילדים והנוער שהרחיבו שם את עולמם האמנותי והיא מספרת: "הייתי ב'בימת הנוער' ברחובות. השתתפתי בהצגות ובמופעים רבים, ושם גילו שיש לי קול יפה."
בצבא היתה ענבל בלהקה הצבאית של חיל החינוך, ואחרי השחרור היא עבדה בצוות בידור במלונות באילת. באותו זמן היא גם היתה זמרת ליווי בתוכנית הטלוויזיה "בטברנה" בערוץ הראשון.
ענבל אבנעים עמר. צילום סלי בן אריה
מופעים ושירה בציבור
"לפני כעשרים שנה הקמתי את העסק שלי – מופעים ושירה בציבור. אני מתפרנסת מזה ונהנית מאוד, זה האושר של החיים שלי." היא מעידה על עצמה.
היא התחילה להנחות ערבי שירה בציבור למבוגרים. היא הופיעה בכל הארץ, גם בקהילות וגם באירועים פרטיים. בהמשך הינחתה גם שירה בציבור לילדים בבתי ספר. כל מופע שלה היה בית ספרי, וכל הילדים שרו שירים ישראליים מכל הזמנים. יש לציין שבשנים האחרונות, למרות ביטול שיעורי הזימרה של פעם, ילדים לומדים בגן ובבית הספר היסודי שירים של ארץ ישראל היפה והטובה.
"אני גיליתי שאם רוצים להצליח בתחום הזה, צריך לגוון. ואכן העסק שלי הוא עכשיו מגוון." היא מספרת. "לפני כעשר שנים יצרתי מופעים עם עוד שלוש נשים. בהרכב הזה של ארבע הנשים, כל אחת מנגנת על כלי אחר. ההרכב שלנו נקרא 'ארבעתנו'. כולנו שרות ומנגנות בכל מופע. יש לנו מופעים בנושאים שונים, עמם אנחנו מופיעות בארץ ובעולם. בשנה האחרונה יצאנו במופע מחווה לשירים של יצחק קלפטר."
ההרכב "ארבעתנו"
בנוסף להופעות משותפות, כל ארבע הנשים מלמדות מוסיקה ופיתוח קול. רעות יהודאי ממושב שדה משה היא מורה בבית ספר "רימון" למוסיקה. במופע המשותף שלהן היא מנגנת על קלידים ומכינה את כל העיבודים לשירים.
עדי לביא מחדרה מלמדת פסנתר ושירה. היא מופיעה גם עם להקת 'גאיה'. במופע המשותף היא מנגנת על קלידים ומשמשת המנהלת האמנותית.
גם נועה וקס מכפר סבא מלמדת ומשתתפת במופעים שונים בארץ. במופע של ארבעתן היא מנגנת על כלי הקשה. וענבל פורטת על גיטרה.
"במופעים שלנו אנחנו מדברות על החיים ושרות." היא מציינת. "יש לנו מסרים של העצמה נשית, אבל המופעים מתאימים גם לגברים. אנחנו מבטאות בעצם אהבה למוזיקה הישראלית, כי אנחנו מאוד מאוד אוהבות את הארץ, את השפה. אבל אנחנו מוסיפות גם פן אישי. כל אחת מאיתנו היא רעייה ואם. אז בקישורים בין השירים אנחנו מדברות גם על הנושאים האלה. כך שיש לנו קטעי קישור בין השירים שהם עמוקים ומרגשים, אבל יש כמובן גם דברים מצחיקים."
ארבעתנו - מימין לשמאל - עדי, נועה, רעות, ענבל. צילום סלי בן אריה
במלחמה
"במלחמה היו לי מופעים מאוד מרגשים, אשר נתנו אוויר לנשימה גם לי וגם לקהל. הופעתי בכל הארץ. בהתחלה, אחרי השוֹק הראשוני אחרי השבעה באוקטובר, היססתי אם להמשיך בהופעות," היא משתפת את ההתלבטויות שלה. "אבל לאט לאט הרגשתי שאנשים חייבים להתאוורר. ואין כמו מוסיקה בשביל קצת אוויר. במופעים הראשונים היה חשש ומעט אי נעימות, כי איך אפשר לשמח אנשים כאשר יש עדיין חטופים בעזה? אבל עכשיו המצב הרבה יותר טוב. כל החטופים החיים בבית. ועם שובו של החלל החטוף האחרון, נוכל לשמוח הרבה יותר."
כידוע, קהילות שונות התארגנו לתרום במלחמה לרווחת החיילים. כך גם במושב תלמי יחיאל. מספרת ענבל: "אני חייבת לספר על מופע התנדבותי גדול שאנחנו אירגנו במושב שלי בתחילת מלחמת 'חרבות ברזל'.
"ברחבה של המושב התארגן ערב פינוק לחיילים. הגיעו אלינו כמה אוטובוסים עם חיילים קרביים. אני לא אשכח את הרגע בו הם יצאו מהאוטובוס, וכולנו היינו עם צמרמורת. החיילים קיבלו פה מענה לכל דבר שהם היו צריכים. והם העריכו את זה מאוד מאוד."
והיא מפרטת: "ראשית כל, הכנו להם מין מועדון ספא. למושב הגיעו כחמישה-עשר מומחים, ביניהם מסג'יסטים, סַפָּרים, טבחים, ואפילו היתה מישהי מהמושב שלקחה חיילות לביתה לצורך טיפולים קוסמטיים. כל זה גרם לחיילים ולחיילות להירגע ולטפח את עצמם." היא אומרת. "והעיקר, היה אוכל, המון אוכל שנשים מהמושב בישלו בסירים גדולים ועוד ועוד. אני אירגנתי שירה בציבור והיתה שמחה גדולה. אני לא אשכח את המופע הזה," מוסיפה ענבל, "אמנם לא קיבלתי בסופו שכר, אבל הצ'ק שקיבלתי היה רגשי. והוא היה הרבה יותר מְסַפֵּק מכל צ'ק אחר. בבית סיפרתי לילדים כמה נהניתי ממופע ההתנדבות שלי."
תוכניות לעתיד
מלבש שירה ופריטה על גיטרה, ענבל גם כותבת מילים ומלחינה. עד כה היא הספיקה להוציא שני אלבומים עם החומר המקורי שלה. וכשהיא נשאלת לגבי תוכניות שלה בעתיד, היא עונה: "להמשיך לכתוב ולהלחין חומר מקורי שלי, וכמובן להתפתח יחד עם ההרכב שלנו 'ארבעתנו' – להגיע לקהלים נוספים וליצור תכנים חדשים."
ארבע הנשים מאוד מתרגשות לקראת המופע שיהיה להם ב"היכל התרבות" בתל-אביב ב- 27 בפברואר. "זה יהיה מופע שמוקיר ארבעה ענקים בזמר העברי העכשווי שהכול מכירים: מאיר אריאל ז"ל, שמוליק קראוס ז"ל, ויבדלו לחיים ארוכים ויצירתיים – שלמה ארצי, שלום חנוך."
לסיכום, ענבל וחברותיה מטפחות את האהבה לשירים העבריים מהעבר ומההווה, מלהיבות את הקהל ותורמות לאווירה מנחמת קצת ולהרמת מצב הרוח של הציבור עד כמה שאפשר. וכפי שתמיד מצהיר ומברך נחומי הר-ציון, המארגן המיתולוגי של שירה בציבור: "לא נפסיק לשיר."
עדינה בר-אל
* פורסם ב"קו למושב", גיליון 1399, 20.1.2026.
אודי מנור
ושוב עולה השאלה ציונות מהי ומה היא לא?
חדשות טובות מאוד: הציונות היא עדיין מותג חזק. חדשות לא פחות טובות: האינטואיציה הלאומית חזקה ופועמת אולי מאי פעם, בוודאי ביחס לקמפנייה המתמשכת כבר 30 שנה של תעשיית האנטי-פוסט-ציונות מכל הסוגים והצדדים. חדשות קצת פחות טובות: אי ההבנה לגבי מהי ציונות ומה היא לא – מאפשרת לשרלטנים, מאחזי עיניים, נוכלים וסתם בורים-עמרצים-תמימים שלא יודעים שהם כאלו, למכור סחורה פגומה בכל מחיר.
הערה לגבי אי 'הבנת-הציונות': כאמור, היא איננה סותרת אינטואיציה לאומית בריאה ויהיו שיגידו אדרבא, היא מבטיחה אותה, כי לאומיות היא קודם כל רגש, ואחר כך רגש, ואחר כך עוד טיפה רגש ואז אם בכלל, עוד רגש ואז בסוף, עוד קצת רגש, ואז טיפה שכל. אז מהי ציונות: המאמץ המתמשך להקים ולקיים בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל במשפט העמים.
מה זה בית לאומי? היום זה מסתכם במלה 'מדינה'. אבל המושג הציורי 'בית לאומי' עמוק ומקיף ולכן מאפשר ומזמין יותר, לטוב ולמוטב.
מה זה העם היהודי? נו, טוב, כל מה שמוכחש קיומו על ידי קואליציית המופתי-סטאלין-אש"ף-שוקן- BBC– וכן הלאה, כולל ליצנים ממוצא יהודי היושבים בכנסת. לא להרצל ולא לבלפור, לא להיטלר ולא לחומסקי אין ספקות לגבי מהותו וקיומו של עם יהודי.
מה זה ארץ ישראל? ב-1919 היא החלה בליטני והסתיימה באל עריש, וגאון הירדן עבר בליבה של הארץ שהשתרעה מערבה עד אל-עריש ועד בכלל. ב-1937 רוב הציונים היו מוכנים להסתפק בכ-4000 קמ"ר מזבת החלב והדבש הזה, ומאז אנו מתקוטטים על מיספר כזה או אחר, ובשום שכל לא מקבלים אף החלטה סופית, כי ההיסטוריה בכלל ובפרט באזורנו פתוחה כל הזמן. ותודה לאנשי החוות שמקפידים לנעוץ עוד בזנ"ת (עם הרבה מאד תכלית) בלפחות החלקים C לנו בארץ האבות ממערב לירדן.
ומה זה משפט העמים? ב-1897, ימי ההוד וההדר של ז'ול ורן וגם של הליברל האופטימיסט ז'בוטינסקי, הכוונה היתה להשתלבות של העם היהודי, דרך ביתו הלאומי בארץ ישראל משתי גדות הירדן, בעולם המתקיים בהרמוניה מבוססת שגשוג ורצון טוב.
ב-2026, ימי הרודנות הרצחנית בסוריה, טורקיה, איראן, מצרים ועוד ועוד, הדברים מעט שונים. כך או אחרת, העם היהודי דרך ביתו הלאומי, על חלק ידוע של ארץ ישראל, מתנהל במשחק העמים בדרכם של העמים. ובמקביל הוא מקיים את ביתו הלאומי כמוצלחות שבדמוקרטיות ברחבי העולם, מיפן והודו ועד אורוגוואי וארה"ב, ויש האומרים טוב בהרבה מרובן.
אז אחרי שביררנו מהי ציונות, נותר לומר מה היא לא. ובכן, לא. יהודי שיושב בארץ איננו בהכרח ציוני. העליות של החסידים במאה ה-18 לא היו ציונות מכיוון שנעדר מהן כל האמור לעיל. כך גם לגבי עליות אחרות של יהודים אחרים, בין אם ממזרח אירופה בין אם מצפון אפריקה, שללא ספק נטעו עץ ובנו בית אבל ממעשה החיים המבורך שלהם נעדר המימד המדיני-לאומי-אקטיביסטי, בלעדיו לא היינו מקיימים את הדיון הזה.
וגם לא מקווה ישראל, הגם שהיה בית ספר חקלאי, והרי אי אפשר לדמיין ציונות ללא חקלאות, אבל חקלאות עשו ועושים גם באום אל פחם וגם באוסטרליה, לכן לא כל מי שעושה חקלאות בארץ הוא ציוני, והרי את מקווה ישראל הקים ארגון אנטי-ציוני מובהק, כי"ח שמו, שנוסד על מנת לקדם את התערותם של יהודים במקומות מושבם, כחלק מאמנציפציה מקומית בין אם היא קיימת (כמו בצרפת) ובין אם היא עתידה לבוא (ברחבי האימפריה העות'מנית).
ומפעלו הפילנטרופי של הברון רוטשילד הוא בוודאי לא ציונות, אלא לא יותר מניאו-פיאודליזם שגם אם שימש מעצם קיומו עוד מנוף למה שבא אחר כך ותוך כדי (גם בפתח תקווה, גם בגדרה, גם בראש פינה), עדיין אין בינו לבין ציונות כלום ושום דבר, ויוכיחו גם הרצל וגם רוטשילד מתוך מאבקם זה בזה, והדברים ידועים, או לפחות אמורים להיות ידועים.*
אודי מנור
היסטוריון, חיפה
* אהוד: שטויות.
מיכל סנונית – מרוב אהבות
פוצ'ו – מרוב הזיות
בהתחלה היה הספר 'מרוב אהבה' שכתבה מיכל סנונית ואחר כך היה פוצ'ו שקרא את השירים וקיבל רשות ממיכל לתת לכל שיר סוף אחר, בדומה למטפס הרים, שמצליח להגיע לפסגה ואז, כשהוא חושב לנוח ולהירגע, הוא רואה שיש לפניו עוד פסגה.
א נ י א ב ו א א ל י ך
אֲנִי אָבוֹא אֵלֶיךָ
בְּשַׁלְוָה מֻחְלֶטֶת
אֲנִי אָבוֹא אֵלֶיךָ
בְּאַהֲבָה
וְאַתָּה תַּעֲטֹף אוֹתִי כְּיָם
בְּגוּפְךָ
וַאֲנִי לֹא אִירָא
רע.
כְּשֶׁאָבוֹא אֵלֶיךָ
אֶשְׁקַע בְּחֵיקֶךָ
כְּמִי שֶׁעוֹד לֹא נוֹלְדָה.
אֶהְיֶה כְּאוֹתוֹ זֶרַע
שֶׁעֲדַיִן טָמוּן בְּךָ.
**
כְּשֶׁאַתְּ כּוֹתֶבֶת שֶׁתִּהְיִי כְּאוֹתוֹ הַזֶּרַע
אֲנִי חָשׁ בְּבִטְנִי תְּפִיחָה וְקֶרַע
וּלְבָבִי כֻּלּוֹ מִתְמַלֵּא עֲלִיצוּת וְרוֹן
כִּי סוֹף סוֹף הִצְלַחְתִּי לְהִכָּנֵס לְהֵרָיוֹן.
צ ר י ך ש י ה י ו ש נ י י ם
צָרִיךְ שֶׁיִּהְיוּ שְׁנַיִם. בְּאֶחָד אֵין טַעַם.
אוּלַי הַמַּכְאוֹב וְהַשְּׂחוֹק בִּשְׁנַיִם
זֶה כְּבָר מַשֶּׁהוּ אַחֵר.
צָרִיךְ שֶׁיִּהְיוּ כְּדֵי שֶׁאֶפְשָׁר שֶׁיִּהְיוּ מַבָּטִים. בָּתִּים
יְכוֹלִים לִהְיוֹת רֵיקִים. וְאֶחָד אֵינוֹ יָכוֹל לְמַלְּאָם
לֹא בְּגוּפוֹ וְאַף לֹא בְּנַפְשׁוֹ. לְשֵׁם כָּךְ צְרִיכִים שְׁנַיִם
שְׁנַיִם הָלוֹךְ.
צָרִיךְ שְׁנַיִם לְשֵׁם הָאַהֲבָה וּמָה שֶׁאֵין לוֹ שֵׁם.
אֶחָד בְּגַפּוֹ הוּא אָשֵׁם וְאִלּוּ לִשְׁנַיִם יֵשׁ סוֹמֵךְ
וּמְנַחֵם.
צָרִיךְ שֶׁיִּהְיוּ שְׁנַיִם לְמַעַן הַשֵּׁם.
**
בַּהַתְחָלָה חָשַׁבְתִּי שֶׁאַתְּ בְּעִקָּר
רוֹמֶזֶת עַל שְׁתֵּי כַּפִּיּוֹת שֶׁל סֻכָּר
אַךְ כְּשֶׁהִצְבַּעְתְּ עַל בִּטְנְךָ וְהֶחָזֶה שֶׁעָלָיו
הֵבַנְתִּי שֶׁאַתְּ רוֹצָה שֶׁהַתֶּה יִהְיֶה עִם חָלָב.
ב ע ו נ ת ה א ה ב ה
בְּעוֹנַת הָאַהֲבָה
דּוֹהֲרִים סוּסִים בְּשִׁפּוּלֵי הַבֶּטֶן
כִּבְשִׁפּוּלֵי גִּבְעָה.
בְּעוֹנַת הָאַהֲבָה
הַיּוֹרָה מְבַעְבַּעַת
מְקַבַּעַת צְמָחִים וַאֲבָנִים
גּוּפִי בְּגוּפְךָ.
בְּעוֹנַת הָאַהֲבָה
לַמַּלְאָכִים הַהִמְנוֹנוֹת
וְלַשֵּׁדִים הַצְּחוֹק
רָאשִׁים נֶעֱרָפִים בְּאוֹר חַלּוֹן
לְמֵרָחוֹק.
בְּעוֹנַת הָאַהֲבָה
חַי אָבִיב לָמוּת
בְּמֶרְחֲבֵי הַחִדָּלוֹן.
עוֹנַת הָאַהֲבָה שֶׁלִּי
עַד בּוֹא יוֹמִי הָאַחֲרוֹן.
**
עוֹנַת הָאַהֲבָה שֶׁלִּי הִתְחִילָה
בְּכִתָּה גִּימֶל כְּשֶׁאֲנִי וּזֵאֵבַלֶ'ה רָאִינוּ לְגִילָה
וְגַם הִיא רָאֲתָה מָה שֶׁיֵּשׁ לָנוּ שָׁמָּה
וּמֵאָז עוֹנַת הָאַהֲבָה שֶׁלִּי לֹא תַּמָּה.
ח מ ש מ א ו ת ש נ ה
חֲמֵשׁ מֵאוֹת שָׁנָה הָיִיתִי חוֹלֶמֶת עָלֶיךָ
וְתָמִיד עִם בּוּשָׁה מֵחָדָשׁ.
הַאִם רָאִיתָ אֶת הַהִסּוּס, אֶת הָעֶרְגָּה,
חֲמֵשׁ מֵאוֹת שָׁנָה שֶׁל נוֹאָשׁוֹת
וְשֶׁל תִּקְוָה?
הֵיכָן אַתָּה עַכְשָׁו, אַחֲרֵי חָמֵשׁ מֵאוֹת שָׁנָה?
בְּאֵיזוֹ עִיר בָּחַרְתָּ מִכָּל הַמְּקוֹמוֹת
שֶׁהַדִּמְיוֹן מַמְצִיא כָּל רֶגַע, כָּל שְׁנִיָּה
וְהַלֵּילוֹת הַמִּשְׂתָּרְעִים לָאֹרֶךְ כַּמִּדְבָּר
וּבְתוֹךְ כָּל זֶה אֲנִי
חֲמֵשׁ מֵאוֹת שָׁנָה
אוֹהֶבֶת אוֹתְךָ.
**
''חֲמֵשׁ מֵאוֹת שָׁנָה'' סָחָה לִי הַזְּקֵנָה אֲפוּפַת הַמּוּעָקָה
''אֲנִי אוֹהֶבֶת אוֹתְךָ בְּנַפְשִׁי וּבְגוּפִי לְלֹא הַפְסָקָה''
''מָה הִיא חוֹשֶׁבֶת לָהּ? שֶׁיֵּשׁ לִי עוֹד כֹּחַ?''
נֶאֱנַח מְתוּשֶׁלַח, הַסַּבָּא שֶׁל נֹחַ.
א נ י א ב ו א א ל י ך
אֲנִי אָבוֹא אֵלֶיךָ
בְּשַׁלְוָה מֻחְלֶטֶת
אֲנִי אָבוֹא אֵלֶיךָ
בְּאַהֲבָה
וְאַתָּה תַּעֲטֹף אוֹתִי כְּיָם
בְּגוּפְךָ
וַאֲנִי לֹא אִירָא
רע.
כְּשֶׁאָבוֹא אֵלֶיךָ
אֶשְׁקַע בְּחֵיקֶךָ
כְּמִי שֶׁעוֹד לֹא נוֹלְדָה.
אֶהְיֶה כְּאוֹתוֹ זֶרַע
שֶׁעֲדַיִן טָמוּן בְּךָ.
**
כְּשֶׁאַתְּ כּוֹתֶבֶת שֶׁתִּהְיִי כְּאוֹתוֹ הַזֶּרַע
אֲנִי חָשׁ בְּבִטְנִי תְּפִיחָה וְקֶרַע
וּלְבָבִי כֻּלּוֹ מִתְמַלֵּא עֲלִיצוּת וְרוֹן
כִּי סוֹף סוֹף הִצְלַחְתִּי לְהִכָּנֵס לְהֵרָיוֹן.
צ ר י ך ש י ה י ו ש נ י י ם
צָרִיךְ שֶׁיִּהְיוּ שְׁנַיִם. בְּאֶחָד אֵין טַעַם.
אוּלַי הַמַּכְאוֹב וְהַשְּׂחוֹק בִּשְׁנַיִם
זֶה כְּבָר מַשֶּׁהוּ אַחֵר.
צָרִיךְ שֶׁיִּהְיוּ כְּדֵי שֶׁאֶפְשָׁר שֶׁיִּהְיוּ מַבָּטִים. בָּתִּים
יְכוֹלִים לִהְיוֹת רֵיקִים. וְאֶחָד אֵינוֹ יָכוֹל לְמַלְּאָם
לֹא בְּגוּפוֹ וְאַף לֹא בְּנַפְשׁוֹ. לְשֵׁם כָּךְ צְרִיכִים שְׁנַיִם
שְׁנַיִם הָלוֹךְ.
צָרִיךְ שְׁנַיִם לְשֵׁם הָאַהֲבָה וּמָה שֶׁאֵין לוֹ שֵׁם.
אֶחָד בְּגַפּוֹ הוּא אָשֵׁם וְאִלּוּ לִשְׁנַיִם יֵשׁ סוֹמֵךְ
וּמְנַחֵם.
צָרִיךְ שֶׁיִּהְיוּ שְׁנַיִם לְמַעַן הַשֵּׁם.
**
בַּהַתְחָלָה חָשַׁבְתִּי שֶׁאַתְּ בְּעִקָּר
רוֹמֶזֶת עַל שְׁתֵּי כַּפִּיּוֹת שֶׁל סֻכָּר
אַךְ כְּשֶׁהִצְבַּעְתְּ עַל בִּטְנְךָ וְהֶחָזֶה שֶׁעָלָיו
הֵבַנְתִּי שֶׁאַתְּ רוֹצָה שֶׁהַתֶּה יִהְיֶה עִם חָלָב.
ב ע ו נ ת ה א ה ב ה
בְּעוֹנַת הָאַהֲבָה
דּוֹהֲרִים סוּסִים בְּשִׁפּוּלֵי הַבֶּטֶן
כִּבְשִׁפּוּלֵי גִּבְעָה.
בְּעוֹנַת הָאַהֲבָה
הַיּוֹרָה מְבַעְבַּעַת
מְקַבַּעַת צְמָחִים וַאֲבָנִים
גּוּפִי בְּגוּפְךָ.
בְּעוֹנַת הָאַהֲבָה
לַמַּלְאָכִים הַהִמְנוֹנוֹת
וְלַשֵּׁדִים הַצְּחוֹק
רָאשִׁים נֶעֱרָפִים בְּאוֹר חַלּוֹן
לְמֵרָחוֹק.
בְּעוֹנַת הָאַהֲבָה
חַי אָבִיב לָמוּת
בְּמֶרְחֲבֵי הַחִדָּלוֹן.
עוֹנַת הָאַהֲבָה שֶׁלִּי
עַד בּוֹא יוֹמִי הָאַחֲרוֹן.
**
עוֹנַת הָאַהֲבָה שֶׁלִּי הִתְחִילָה
בְּכִתָּה גִּימֶל כְּשֶׁאֲנִי וּזֵאֵבַלֶ'ה רָאִינוּ לְגִילָה
וְגַם הִיא רָאֲתָה מָה שֶׁיֵּשׁ לָנוּ שָׁמָּה
וּמֵאָז עוֹנַת הָאַהֲבָה שֶׁלִּי לֹא תַּמָּה.
ח מ ש מ א ו ת ש נ ה
חֲמֵשׁ מֵאוֹת שָׁנָה הָיִיתִי חוֹלֶמֶת עָלֶיךָ
וְתָמִיד עִם בּוּשָׁה מֵחָדָשׁ.
הַאִם רָאִיתָ אֶת הַהִסּוּס, אֶת הָעֶרְגָּה,
חֲמֵשׁ מֵאוֹת שָׁנָה שֶׁל נוֹאָשׁוֹת
וְשֶׁל תִּקְוָה?
הֵיכָן אַתָּה עַכְשָׁו, אַחֲרֵי חָמֵשׁ מֵאוֹת שָׁנָה?
בְּאֵיזוֹ עִיר בָּחַרְתָּ מִכָּל הַמְּקוֹמוֹת
שֶׁהַדִּמְיוֹן מַמְצִיא כָּל רֶגַע, כָּל שְׁנִיָּה
וְהַלֵּילוֹת הַמִּשְׂתָּרְעִים לָאֹרֶךְ כַּמִּדְבָּר
וּבְתוֹךְ כָּל זֶה אֲנִי
חֲמֵשׁ מֵאוֹת שָׁנָה
אוֹהֶבֶת אוֹתְךָ.
**
''חֲמֵשׁ מֵאוֹת שָׁנָה'' סָחָה לִי הַזְּקֵנָה אֲפוּפַת הַמּוּעָקָה
''אֲנִי אוֹהֶבֶת אוֹתְךָ בְּנַפְשִׁי וּבְגוּפִי לְלֹא הַפְסָקָה''
''מָה הִיא חוֹשֶׁבֶת לָהּ? שֶׁיֵּשׁ לִי עוֹד כֹּחַ?''
נֶאֱנַח מְתוּשֶׁלַח, הַסַּבָּא שֶׁל נֹחַ.
אהוד בן עזר
ספר הגעגועים - פרק עשרים ושמונה
רומאן
כנרת, זמורה-ביתן, מוציאים לאור
נכתב בעקבות הרומאן (שאזל)
"לשוט בקליפת אבטיח" משנת 1987
נדפס בישראל 2009
פרק עשרים ושמונה
אקדח-הנשים של סבא-מצד-אימא.
"סִי וִיס פַּסֶם פַּרַא בֶּלוּם!"
שני כדורים עקרים וחור-בדיקט אחד
אבל אותו יום קיץ, יום-שדה, היו כל המכות שעתיד הייתי לקבל ולתת – בגדר שיר מזמור לעתיד לבוא, כמו שאומרים. ואך יצאתי לדרך, קראו אחריי צבי וגיורא כאחד, מתוך המלונה:
"אוּרי, אורי! מה אתה נעלב כמו איזו בתולה?"
"תפסיק להיות שְׁוַנְצִי כזה!"
"סליחה אם פגענו בכבוד שלך, גַרִיבַּלְדִי!"
"אינשטיין!"
"מק-מַייכֵּל!"
"שתתמזמז עם רימונה המזדיינת בלילה עם קצינים אנגליים בסיטרואן השחור של אבא שלה הפרדסן מייג'ור בְּיַאלִיסטוֹק כשהם מבקרים אצלהֵם בבית!"
"הִירוֹהִיטוֹ!"
"מִיקוֹלַיצ'יק!"
"שתשפשף לך ירדנה בְּלוּם את הזרג כמו שמעלה-מורידה את המשאבת-היד בתחנת הבנזין המסריחה של אבא שלה, יַעֲנִי, יעני היא מתאמנת בלהפשיל עורלות של חיילים בריטיים כשהכּוּסוּ שלה פתוח בשבילהֵם כמו ג'וֹרָה!"
"טוֹג'וֹ!"
(בתחנות הבנזין של "שֶׁל" ו"סוֹקוֹנִי וַאקוּם" שאבו במשאבות-יד. לא היו אחרות. הידיות חרקו על ציריהן וגָלוֹנים צהובים פיעפעו עלֹה והתרוקן בשני גלילי זכוכית שקופים. ככה ירדנה בלום התאמנה בלשפשף את הזרגים הוורודים של הבריטים).
חבויים במלונה זרקו גיורא וצבי כאוות-נפשם שמות ועלבונות שעלו בדעתם ומיד יצאו סמוקים ופניהם מפויחים כמו שני כושים רוקדים בתנועות מגוחכות:
"אוּרי אורי אַל תִבכה
כי אתה בחור יפה
קח – "
לפני שהגיעו לשם של נלי, שידעתי כי ירגיז ויביך אותי ביותר, עצרתי וצעקתי לעברם:
"אם תבטיחו להתנהג כמו בני-אדם, אני חוזר!"
"בוא, בוא, יא גַ'חְשׁ... נקפוץ לבִּירְכֶּה!"
"יַא גַ'אהל!"
"יַא אַהְבַּל, יַבְחוּש!"
"יא תולעת-עץ!"
"שְׁטִיקֵע-בְּרוֹיט!"
חזרתי. גופי בער עליי. המחשבה על כך שאוּכל לטבול במים הקרירים, הצלולים, של בריכת-ההשקאה בפרדס, היתה משובבת נפש. אך בעינֵי צבי לא היה אפשר שנלך לַבִּירְכֶּה סתם-כך, כעדת-מטיילים תמימה. הכול צריך להיעשות בטכסיסי-מלחמה. אנחנו פרטיזנים בשטח גרמני, ועלינו לצאת ממקום-מחבואנו הסודי ולעבור את היער ולחצות נהר כדי לפוצץ צוללת גרמנית שמשדרת גלי רדיו לפצצות מעופפות וִי-שתיים.
אכן, האויב שנגדו נלחמנו בכל משחקי-ילדותנו היה הגרמנים, ובמידה פחותה, היפאנים, ואף שבינתיים הסתיימה המלחמה, והחל מאבק נגד הבריטים ששלטו בארץ, ואחר-כך מול הערבים, במלחמת העצמאות – לא מילאו הבריטים והערבים שום תפקיד מרכזי במשחקי המלחמה שלנו. ייתכן משום שכבר בגרנו קצת, או אולי המציאות היתה כה קרובה וחזקה, שלא יכולנו לשחק אותה, או –
אפילו בחלומות שלי, מאז ועד היום, כמעט שלא הופיעו ערבי או בריטי בתור מישהו מפחיד. אבל היו אנשי אֶס-אֶס, גסטאפו, קירחים, במדים שחורים או חאקי-כהה, נושאים נשק, בעלי עיניים קרות, מקפיאות, עיניים הַיינְרִיך הִימְלֵרִיוֹת שאי-אפשר לברוח מהן. כאילו כבשו הגרמנים את ארץ-ישראל. סיוט. וזה כה מוזר, שהרי איש מכל המשפחה שלנו, עד קרבת דודים ובני-דודים, לא היה בסכנת השמדה כי כולם ישבו בארץ-ישראל זה שנים רבות.
*
את כל הציוד שלא היה נחוץ לקחת לדרך הסתרנו באופן ערמומי ומחוכם שלא היה מבייש אפילו את שֵׁשת ורובינזון קרוזו. את המלונה סגרנו היטב אבל בתוכה השארנו צלחת מפויחת, עקבות אבק-שריפה ואפר וקליפות שחורות של תפוחי-אדמה. ואילו במרחק-מה מן המלונה, ממש ליד תל קליפות-האבטיח הרקובות, חפרנו סְלִיק וטמנו בו את כל הציוד, אפילו את הגַ'רה אשר שתינו ממנה לרוויה, וגם את חוברות "הטכנאי הצעיר", והמזון הנותר לארוחת-הצהריים, וכיסינו בעגלה של גיורא ועליה שפכנו עפר ועליו קוצים ועלים כדי לטשטש את עקבות החפירה הטרייה, ועל כל אלה את קליפות האבטיח הבואשות ברקב מתקתק כדי שתמשוכנה את הדַבּוּרִים למגן לצידנו.
שמתם לב שכבר דפים רבים לא נזכר בסיפור שום דבר-מאכל. הסיבה פשוטה ולא קשה לנחש. כל-כך שמנתי בתקופה שבה כתבתי את הפרקים הראשונים, העמוסים דברי מאפה וארוחות, עד שגזרתי דיאטה על עצמי. ואני לא רוצה לגרות את תאבוני במחשבות מזון ובזיכרונות טעימים.
ובכל זאת עשיתי הפסקה קלה (השעה עכשיו אחרי חצות לילה), ואכלתי שלגון וניל דה-לוקס מצופה שוקולד עם קצת הפתעות בפנים. אין זה סוד: זו השעה שבה השלגונים טעימים ביותר ואפשר לאכול אותם לאט בלי שיימסו על האצבעות.
מה לקחנו איתנו לדרך?
את כד-האלומיניום הריק, כדי למלא אותו במים. את הרדיו-על-סוללות-שאינו-פועל שהביא מחוּר בּוּכשַׁר, הדוד-מאמריקה של גיורא, צבי לקח את תרמילו הצבאי, וכן לקחנו את המימיות, האולרים, הנשק וכובעי-ה"טמבל".
צבי הלך בראש, במרחק-מה מאיתנו, בתור קומנדו-סיור, והוא שר בקול גרמי:
"פְרוֹם דֶה שְׁרַיינְס אוֹף מוֹנטֶזוּמָה – טוּ דֶה שׁוֹרְס אוֹף טריפּוֹלי!"
קורא לנו לשיר אחריו ומסביר את ההִמנון של חיל הנחתים האמריקאי, המַרינס, שמתאר את הקרבות הראשונים שלהם, ממקדשי מונטזומה ועד לחופי טריפולי. הפשיטה הראשונה שערכו הנחתים היתה בשנת 1801 על פחה מוסלמי ששלט בטריפולי – כדי לשחרר אזרחים אמריקאיים שאותם לקח כבודו בשבי.
ומדי פעם הוא (צבי, לא הפחה) משמיע את הקריאה – "סִי וִי פַּסֶם פַּרַא בֶּלוּם!" (מה זה?) – ואני מחזיק בחרב, באמצע, וגיורא במאסף – עם הנבּוט.
בידו של צבי היה אקדח.
אני יודע שהדבר ייראה מוזר מאוד, כמעט לא מתקבל על הדעת, אבל היה אקדח. אקדח אמיתי, שכמוהו לא ראיתי וכנִראה גם לא אראה עוד לעולם. סבא-מצד-אימא היה חובב שכיות-חמדה וספרים והביא איתו מפולניה ספרייה ענקית בעברית ובגרמנית. היה לו שולחן-כתיבה רחב-מידות ובו מגירות-מגירות שכולן גדושות חפצים שהיד חומדת אותם: אולרים בגדלים שונים, שַבְּרִיוֹת, פנקסים, קופסאות קטנות, עטים, גלויות-דואר צבעוניות, גלויות של שחקניות עוד מתקופת הסרט האילם, מזכרות ממינים שונים, סכינים לחיתוך נייר, מספג, דיותה, כרית-חותם ואותיות, משקולת-זכוכית מעוגלת וגלוית-נוף מודפסת בקרקעיתה, שטרות-כסף רוסיים של שלטון הצאר עוד מלפני המהפכה הקומוניסטית, מטבעות, קופסאות-נוי לסיגריות, מחקים, מחדדים. בקיצור, אם מגירותיי שלי מלאות עד היום מכל הטוב הזה ועוד יותר, אין זאת אלא בהשפעת אותו סב אוהב צעצועים. יש אנשים שחושבים שאדם עשיר הוא מי שיש לו מכונית מפוארת, הרבה כסף בבנק, וילה, פרדס שבקרוב יופשר לבנייה, ולעיתים קרובות הוא נוסע לחוץ-לארץ. ואילו בעיניי עשיר הוא מי שיש לו מגירות מלאות דברים נחמדים ומעניינים, ואצטבאות עמוסות ספרים שאהובים עליו.
לאחר מותו של סבא-מצד-אימא גילו אימא ואחיותיה, מוסתרים באחת המגירות התחתונות – ז'ורנאלים צרפתיים גדושים צילומים של בחורות ערומות עם פטמות ושער ערווה בתנוחות שונות ומפתות, שאותם שלח לסבא הבן הצעיר שלו כאשר למד הנדסת חשמל בִּגְרֵנוֹבֶּל וגם התאהב בצרפתייה גוֹיָה בשם מָרִי-לוּ, שאיתה כמעט התחתן. על כך בלבד אפשר לכתוב ספר-לעצמו. לצערי ולאסונם של בני-דודיי המבוגרים – כדי להסתיר את קלון אביהן זרקו אימי ודודותיי את הז'ורנאלים לזבל בטרם הצלחנו לשים עליהם יד.
אז עוד לא הבנתי כי ככל שמזדקנים זקוקים יותר לפורנוגראפיה ואילו לצעירים אין צורך בגירוי ממושך כי ציודם תמיד במצב זמין ותקין וחִשקם מתעורר לא רק למראה תחת נשי או זוג שדיים אלא אפילו מאהבה בלבד.
אני לא מבין מה היה להן להתבייש בסבא, משכיל עברי מלודז' שהתנכר לדת, אכל ביום כיפור, אמנם בהסתר בחדר-אמבטיה בזמן שסבתא היתה בחיים, אך לאחר מותה – בגלוי. לי יש ייחוס אפיקורסי משני הצדדים. גם סבא-מצד-אבא היה נהג לאכול, בצהרי יום כיפור, אמנם במצוות הרופא ומטעמי בריאות.
ובאחת המגירות של סבא-מצד-אימא היה מונח האקדח. זה היה אקדח מוזר מאוד. במבט ראשון אף לא יכולת לדעת שהוא אקדח. דומה היה לכלי-תמרוקים מעוטר, מצופה ניקל. עיקרו היה מעין עיגול-מתכת לא גדול, שהיה נפתח ובתוכו התוף שאליו מכניסים את הכדורים. בצידו האחד של העיגול היה קנה קצר, שניראה כמזלף, וכן ניצרה, ובצד השני ידית קפיצית עשויה כמין קישוט. כשהיית מחזיק את הקנה בין האמה לקמיצה, וסוגר על התוף והנִצרה עמוק בכף-ידך, היתה כל לחיצת-יד שמצמידה את הידית לתוף – מפעילה גם את הנָקר, ואז הכדור נורה מן הקנה. סבא מעודו לא הסתיר את האקדח, גם לא בתקופה שהבריטים ערכו חיפושים אחר נשק, לעיתים מבית לבית. הוא לא חשש לרגע שמישהו יחשוב שזהו אקדח, למרות שהאנגלים ידועים בחיבה שהם רוחשים לעתיקות מוזרות.
פעם שאלתי את סבא-מצד-אימא, "סבא, בשביל מה האקדח המצחיק הזה? חשבת להילחם בו במאורעות, נגד הערבים?"
ואכן, בדרך ארצה, המשפחה-מצד-אימא ישבה בווינה חודשים ארוכים בקיץ של שנת 1921, עד ששקטו בארץ מאורעות הדמים, שבהן נרצחו גם הסופר יוסף חיים ברנר וחבריו.
באחד הערבים בווינה ראו דודותיי-לעתיד מן החדר במלון כיצד בחלון הבית ממול גבר גוהר על אישה. שאלה אחת מהן: "מה הם עושים?" – אמרו לה: "תינוק."
למחרת המשיך הזוג להשתגל וכך גם בלילה השלישי. שאלה דודתי-לעתיד: "למה הגבר ממשיך לדחוף לה כל לילה? הלא את התינוק הם כבר עשו!"
ענו לה: "ולהאכיל אותו לא צריך?"
הם פקדו את קבר הרצל והצטלמו למזכרת סביב מצבתו, וזאת שנים רבות בטרם קמה מדינת ישראל והועלו שרידיו ארצה.
למשמע שאלתי חייך סבא בלחייו האדמוניות, שהיו משורגות ורידים דקים של יהודי-פולני, ואמר: "זה אקדח של נשים."
"של נשים?"
"כן. אישה יכולה להחביא אותו בשולחן הטואלֵטָה שלה, או תחת הכר, מבלי שהגבר יחשוד. ואם היא רוצה להרוג את המאהב שלה, אז – פַּף! במיטה, והדם ניתז – "
"סבא, למה שתרצה להרוג את המאהב?"
"זה כדאי שתשאל כשתהיה גדול את הדוד שלך אלכס."
סבא-מצד-אימא היה אמנם אדם מאוד חופשי בהליכותיו, ממש אפיקורס, אבל רגזן. אולי מפני שקרא ספרים רבים מדי ואולי בגלל האכזבות שהנחילו לו איכרים אחדים במושבה, שגרמו לו להתייאש מן הפרדס שלו. מעודו לא הלך לבית-כנסת. תמיד גלוי-ראש. יום-יום הייתי מוצא אותו קורא ספר כלשהו בעיניים חולמניות. מגייס לקראת כל פסח אותי ואת שאר נכדיו לעזור בניקוי האבק מספריו המתרבים מדי שנה. וכשאני חוזר על הפעולות הללו בדקדקנות כפייתית גם כיום, בספרייה שלי – ניגוב האבק, פתיחת הספר, טפיחת-סגירה וניגוב-קל שני, אני זוכר את סבי המשכיל-המתוסכל שממנו ירשתי את אהבתי לספרים.
ואת רגזנותי. הנסתרת.
אף כי מן התכונה האחרונה הזו יכולתי לרשת, מלוא-חופניים, כמעט מכל צד במשפחה.
צבי אהב מאוד לבוא איתי אל סבא-מצד-אימא כי נמצאו בספרייתו שלושה כרכים בגרמנית של לכסיקון גוף האדם ומחלותיו, עם תמונות, חלקן צבעוניות. היינו יושבים שם, כתף-אל-כתף, מתנשמים, להוטים ובלחיים סמוקות, ומדפדפים בתמונות של גברים ונשים ערומים שהיו חולים בכל המחלות הידועות עד אז, כולל חטטים וגרב וצרעת וקִילֶע! זאת היתה תמונה! – גבר ששקית אשכיו נפוחה עד לברכיים, תארו לעצמכם! – ואלה היו תמונות העירום הראשונות שזכינו להזין בהן את עינינו.
וכמובן, האקדח. גילינו אפילו קופסה של כדורים. מעודי לא ראיתי כמותם וכנִראה גם לא אראה. התרמילים היו רחבים למדיי וקצרים מאוד, והקליעים – עגולים וקלים כאילו הם עשויים עץ אפור, וקוטרם גדול מעט מקוטר התרמיל.
יום אחד, כאשר סבא נעדר מן הבית, טענו את האקדח וירינו בו מול דלת המטבח. שני כדורים היו עקרים והשלישי השמיע קול אנחה קלה ונקב חור בלוח הדיקט של הדלת מצידה הפנימי, אך כוחו לא עמד לו לנקב חור נוסף גם כלפי חוץ, והוא צנח למטה אל הרווח שבין שני הלוחות, ולא היה אפשר להוציאו משם. אם טרם הרסו את הבית, הריהו מצוי שם עד עצם היום הזה.
לדעתי קשה מאוד להרוג מאהב באקדח העגול, ואולי זו היתה כוונתו של הגבר שהמציא את הנשק הנשי, שסבא טמן במגירותיו.
יום-השדה שלנו התרחש כיובל שנים לפני שבלחציהן של אִרגוני הנשים קבע שר הפנים קריטריונים מחמירים לנשיאת נשק אישי – ולפיהם מרבית הגברים השפויים והרציניים, אפילו אלה ששירתו בצבא, במשטרה ובמילואים בדרגות שמתחת לסגן-אלוף, מנועים מלקבל רישיון לנשיאת אקדח להגנה עצמית.
לדעת שרי הפנים מוטב שישראלים יועמדו בסכנת טבח בידי טרוריסטים ולא יוכלו להגן על עצמם ועל הסובבים אותם – ובלבד שלא ירצחו את נשותיהם. ומה באמת קרה מאז התקבלה התקנה הדבילית הזו? – הטרוריסטים ממשיכים לחגוג על הדם עד שמישהו נושא-נשק מצליח לפגוע בהם, ואילו רוצחי הנשים עברו להשתמש בשריפה, בחניקה, בסכין ובאבן, או שהם מחזיקים נשק ללא רישיון.
לקראת יום-השדה "שאלתי", בלי רשות, כמובן, את האקדח ממגירתו של סבא ו"השאלתי" אותו לצבי אשר היה המפקד שלנו וכבר ירה בו שלוש פעמים, שני כדורים עקרים וחור אחד בדיקט.
אהוד בן עזר
אהוד בן עזר
יַעְזְרֶהָ אלוהים לפנות בוקר
שירים 1995-1955
אסטרולוג הוצאה לאור, 2005
שירים לְבֵּן
חסד אבותיך
לְוָאדִי אִל-עָסָל הוּא גֵּיא-הַדְּבַשׁ וּמִשָּׁם
בִּשְׂחִיָּה עַל סוּס דֶּרֶךְ הַמּוּסְרָרָה הַמִּשְׁתַּפֶּכֶת
לְהָבִיא מִיָּפוֹ חִינִין וְשֶׁמֶן קִיק
לְחוֹבְבֵי צִיּוֹן בְּפֶתַח תִּקְוָה –
וְאַתָּה נוֹלַדְתָּ בְּעִיר שֶׁהֶחֱלִיפָה
פָּנֶיהָ וְנוֹסְדָה עַל פַּרְדֵּסִים
כְּרוּתִים וְשָׂדוֹת שֶׁנִּזְרְעוּ בָּתִּים –
אֲבוֹתֶיךָ מָרְחוּ גּוּפָם בְּרִיר גְּמָלִים
כְּנֶגֶד קוֹצֵי הַצַּבָּר וְהוֹבִילוּ חִטָּה
לְטַחֲנוֹת שֵׁיח' אַבּוּ-רַבָּח –
וּלְךָ מִשְׁפָּחָה שֶׁל אוֹתִיּוֹת פּוֹרְחוֹת
קֹמֶץ שָׁרָשִׁים לְלֹא מַרְגּוֹעַ
בַּאֲדָמָה אַחֶרֶת וּבְעוֹרְקֶיךָ
יְרֻשַּׁת חַמְסִינִים וְקַדַּחַת –
סַגְ'ר אִל-יַהוּד הוּא עֵץ הָאֶקַלִיפְּטוּס
הֵמָּה נָטְעוּ לְאֹרֶךְ חוֹפֵי הַיַּרְקוֹן
וָאדִי אַבּוּ-לֵיגֶ'ה וּבִצַּת הַגָּ'מוּסִים –
פַּרְסוֹת סוּסֵיהֶם רְשׁוּמוֹת בַּשָּׁמַיִם אִם יֹאהֲבוּךָ
תִּזְדַּקֵּן וּבֵינְתַיִם דָּמְךָ צָעִיר וְהַחוֹל זוֹרֵם
וּבֵין צְרִיחָה רִאשׁוֹנָה לְמִלְחָמָה חַיָּל
תִּהְיֶה גַּם אַתָּה וְאִישׁ מִלּוּאִים
וְהָאָרֶץ לֹא תִּשְׁקֹט אַרְבָּעִים וְלֹא
מֵאָה שָׁנָה – – – – – – – – – –
רַק רְגָעִים שֶׁל חָלָב חַם וּנְשִׁיקוֹת וְחֶסֶד
אָבוֹת לְאִטָּם אוֹזְלִים בִּשְׁעוֹן חַיֶּיךָ, בְּנִי.
דצמבר 1975
אסטרולוג הוצאה לאור, 2005
שירים לְבֵּן
חסד אבותיך
לְוָאדִי אִל-עָסָל הוּא גֵּיא-הַדְּבַשׁ וּמִשָּׁם
בִּשְׂחִיָּה עַל סוּס דֶּרֶךְ הַמּוּסְרָרָה הַמִּשְׁתַּפֶּכֶת
לְהָבִיא מִיָּפוֹ חִינִין וְשֶׁמֶן קִיק
לְחוֹבְבֵי צִיּוֹן בְּפֶתַח תִּקְוָה –
וְאַתָּה נוֹלַדְתָּ בְּעִיר שֶׁהֶחֱלִיפָה
פָּנֶיהָ וְנוֹסְדָה עַל פַּרְדֵּסִים
כְּרוּתִים וְשָׂדוֹת שֶׁנִּזְרְעוּ בָּתִּים –
אֲבוֹתֶיךָ מָרְחוּ גּוּפָם בְּרִיר גְּמָלִים
כְּנֶגֶד קוֹצֵי הַצַּבָּר וְהוֹבִילוּ חִטָּה
לְטַחֲנוֹת שֵׁיח' אַבּוּ-רַבָּח –
וּלְךָ מִשְׁפָּחָה שֶׁל אוֹתִיּוֹת פּוֹרְחוֹת
קֹמֶץ שָׁרָשִׁים לְלֹא מַרְגּוֹעַ
בַּאֲדָמָה אַחֶרֶת וּבְעוֹרְקֶיךָ
יְרֻשַּׁת חַמְסִינִים וְקַדַּחַת –
סַגְ'ר אִל-יַהוּד הוּא עֵץ הָאֶקַלִיפְּטוּס
הֵמָּה נָטְעוּ לְאֹרֶךְ חוֹפֵי הַיַּרְקוֹן
וָאדִי אַבּוּ-לֵיגֶ'ה וּבִצַּת הַגָּ'מוּסִים –
פַּרְסוֹת סוּסֵיהֶם רְשׁוּמוֹת בַּשָּׁמַיִם אִם יֹאהֲבוּךָ
תִּזְדַּקֵּן וּבֵינְתַיִם דָּמְךָ צָעִיר וְהַחוֹל זוֹרֵם
וּבֵין צְרִיחָה רִאשׁוֹנָה לְמִלְחָמָה חַיָּל
תִּהְיֶה גַּם אַתָּה וְאִישׁ מִלּוּאִים
וְהָאָרֶץ לֹא תִּשְׁקֹט אַרְבָּעִים וְלֹא
מֵאָה שָׁנָה – – – – – – – – – –
רַק רְגָעִים שֶׁל חָלָב חַם וּנְשִׁיקוֹת וְחֶסֶד
אָבוֹת לְאִטָּם אוֹזְלִים בִּשְׁעוֹן חַיֶּיךָ, בְּנִי.
דצמבר 1975
ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי,
נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":
* אהוד היקר, יוסי אחימאיר צודק בטענתו שלערביי ישראל אין ביקורת עצמית בכל הנוגע לפשיעה הנוראה במגזר. הסיבה העיקרית לכך שאין הצלחות למשטרה בפיענוח הרציחות היא הפחד של הנפגעים לשתף פעולה עם המשטרה.
לא הבנתי את הקשר שבין מיכל סנונית ובין פוצ'ו, אבל בהחלט השירים יפים. אהבתי את ההיגד: "אהבתי תלויה על חבל כביסה / של המאה ה-21."
האם באמת יועז הנדל מינה נוצרייה מיסיונרית למנהלת במפלגתו? כלום לא שמע שמיסיונריות היא מחוץ לחוק במדינה?
נעמן כהן גרם לי נחת כשהסכים איתי כי "מחכים לגודו" הוא מחזה משעמם, וכי את "בשורתו" ניתן לקלוט בחמש הדקות הראשונות.
שלך –
משה גרנות
אהוד: הבעייה אינה היעדר שיתוף פעולה עם המשטרה אלא הידיעה הערבית שמערכת המשפט הישראלית לעולם לא תגזור עונש מוות על רצח, מה שכן קורה בגאולת דם, ולכן הם מחוייבים לה ומעדיפים אותה בחיסול חשבונות ביניהם, וברוב צביעותם מאשימים ברציחות אצלם כמובן את ביבי!
* הי אודי. זו אמנם תגובה קצת מאוחרת, התלבטתי, אבל לא התאפקתי.
"אהוד: לפני כשלוש שנים, בתקופת המונדיאל, אתם, מרבית הציבור הישראלי, בעיקר התקשורת, נישקתם את התחת של ממשלת קטאר על כל גילוי של נורמאליזאציה-כביכול בדרך ל"שלום" מצידה – ועכשיו מתברר כי כולכם, בייחוד נתניהו ועוזריו – הייתם בוגדים כי שיתפתם פעולה עם מדינת אוייב!"
אתה, אודי, אומר כאן שבייחוד נתניהו ועוזריו שיתפו פעולה עם קטאר, ולכן הם בוגדים. והשאלה שלי, אחרי שזה התגלה, ושהעוזרים הכי קרובים אליו קיבלו גם כסף בזמן מלחמה כדי לבצע את מה שהקטרים ביקשו, איך נתניהו לא הסתייג מהם? ולא רק שלא הסתייג מהם אלא תומך בהם בכל מאודו?
והאם אתה אודי, תומך בחוק ההשתמטות שנתניהו מקדם בכל כוחו?
ואיך זה שהאנשים שעובדים הכי קרוב לנתניהו לא עברו בבדיקה הביטחונית, אבל נתניהו צפצף על זה?
ואל תתחיל לספר לי מה היה בזמנים אחרים אצל ראשי ממשלה אחרים ומפלגות אחרות. תענה לי בכנות על כל שאלה.
בנדלה
אודי: אין ספק, רק נתניהו אשם. ראש הממשלה הלא-יוצלח הזה ואנשיו הם בוגדים שהם ורק הם לא חדלו לעבוד לטובת קטאר, בייחוד בימי המונדיאל – ולכן צריך לרדוף ולחסל אותם ואז בלי ביבי הכול יסתדר. וגם צה"ל צריך חרדים כמו קוץ בתחת.
שועלה
מבחר חדש משירתה של אסתר ראב (פתח-תקוה 1894 – טבעון 1981), שכונתה "המשוררת הארצישראלית הראשונה", וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.
בעריכת הלית ישורון
הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020
הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה (kibutz-poalim.co.il)
ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978
או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il
המחיר 59 שקלים לפני משלוח
אהוד: זה הספר היחיד משירי אסתר ראב הזמין כיום לרכישה.
הכרך "אסתר ראב / כל השירים" אזל מזה שנים רבות.
הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות
כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.
אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.
מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג
מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג
ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"
בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.
©
כל הזכויות שמורות
"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2184 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה עשרים למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית
המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום
פרופ' יוסי גלרון ב-Ohio State University
פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא
את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:
http://benezer.notlong.com
http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm
מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגל") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את אלפי הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.
http://benezer.notlong.com
http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm
מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגל") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את אלפי הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.
אל"מ (מיל') ד"ר משה בן דוד (בנדה): "...יוצאים מכלל זה 'חדשות בן עזר' והסופר הנידח, שהינם 'עופות די מוזרים' בביצה האינטלקטואלית המקומית, בהיותם חפים מכל שמץ של התקרנפות, תקינות פוליטית, אג'נדות מגדריות, אמוניות, חברתיות ופוליטיות – והתעקשותם לשחות נגד הזרם." ["חדשות בן עזר", 14.6.2021]
"שנה טובה אהוד, לך ולכל היקרים לך! מוריד בפניך את הכובע, על הכישרון, הנחישות וההתמדה כמו גם על עוז הרוח והיושר האינטלקטואלי. מי ייתן ותזכה לעוד הרבה שנים טובות ופוריות." ["חדשות בן עזר", 18.9.2023].
פינת המציאות: חינם!
היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר
נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח
רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי
*
מסעות
כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!
עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!
05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה
94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי.
*
היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל
אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!
וכן "מנחום גוטמן לאליאס ניומן" ו"נחום גוטמן, מאמר", ס"ה 53 עמ'
עד כה נשלחו קבצים ל-2,082 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,089 מנמעני המכתב העיתי.
*
את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".
עד כה נשלחו קבצים ל-2,692 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,
צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,
וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16.
עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!
עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,453 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.
אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!
עד כה נשלחו קבצים ל-106 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,636 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"
[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-107 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-77 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!
עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!
עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-41 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!
עד כה נשלחו קבצים ל-40 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-50 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"
עד כה נשלחו קבצים ל-39 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת "מחווה לאברהם שפירא", הערב נערך בבית אברהם שפירא ברחוב הרצל בפתח-תקווה בתאריך 18.12.2005 בהשתתפות ראובן ריבלין, מאיר פעיל, מרדכי נאור, חנוך ברטוב ואהוד בן עזר
עד כה נשלחו קבצים ל-1680 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים
עד כה נשלחו קבצים ל-16מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!
עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-64 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-34 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "הפרי האסור", שני שערי סיפורים!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!
ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"
סִפּוּרִים לִילָדִים
עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד" עם מאמרי ארנה גולן ומשה גרנות.
עד כה נשלחו קבצים ל-32 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!
עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הקובץ (171 עמ') "ידידי יצחק אורפז"!
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הקובץ "אורי שולביץ איננו"!
אורי שולביץ, יהודה אטלס, דני קרמן, אהוד בן עזר, ואחרים.
עד כה נשלחו קבצים ל-2182 מנמעני המכתב העיתי.
*
קישור לבלוג של דני קרמן המוקדש לאורי שולביץ:
https://dannykerman.com/2025/02/21/shulevitz
*
את צרופת הקובץ "יהושע קנז – דברי חברים"!
רות אלמוג, אהוד בן עזר. עזי שטרן. יפה ברלוביץ.
עד כה נשלחו קבצים ל-2182 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת "100 שנים לרצח ברנר" מתוך "חדשות בן עזר", גיליון מס' 1641 ביום 2.5.2021, במלאת 100 שנה לרציחתם בידי ערבים של הסופרים יוסף חיים ברנר, צבי שץ ויוסף לואידור ביום 2.5.1921.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת
יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).
מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-59 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
הרצאת עמנואל בן עזר, נכדו של יהודה ראב, על תולדות פתח-תקווה.
https://www.youtube.com/watch?v=h81I6XrtAag
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,647 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.
*
את צרופת החוברת "פפיטה האזרחי 1963"
עד כה נשלחו קבצים ל-2,295 מנמעני המכתב העיתי.
*
את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.
*
את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת ארנה גולן: הוויתור. אימי, זיכרונה לברכה, היתה צדקת גמורה. הדרמה השקטה בחייה של חלוצה וחברת קיבוץ.
עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-11מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-26מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,374 מנמעני המכתב העיתי
ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-10 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת דאוד אבו-יוסף.
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד לרומאן של עדי בן-עזר "אפרודיטה 25"!
Adi עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: "תחנת הרכבת".
עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
שונות
את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").
עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
הבלוג של דני קרמן
https://dannykerman.com/2021/10/28/ehud_ben_ezer
דברים שעשיתי עם אודי – שירים למתבגרים
כולל חלק ניכר מהעטיפות ומהאיורים שעשה דני קרמן לספרי אהוד בן עזר
כדי להיכנס לבלוג יש ללחוץ אֶנטר ועכבר שמאלי
*
את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,232 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939
*
את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"
בשנים 2005-2009!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי
*
מסעות
כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!
עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!
05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה
94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי.
*
היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל
אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!
וכן "מנחום גוטמן לאליאס ניומן" ו"נחום גוטמן, מאמר", ס"ה 53 עמ'
עד כה נשלחו קבצים ל-2,082 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,089 מנמעני המכתב העיתי.
*
את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".
עד כה נשלחו קבצים ל-2,692 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,
צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,
וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16.
עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!
עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,453 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.
אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!
עד כה נשלחו קבצים ל-106 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,636 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"
[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-107 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-77 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!
עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!
עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-41 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!
עד כה נשלחו קבצים ל-40 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-50 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"
עד כה נשלחו קבצים ל-39 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת "מחווה לאברהם שפירא", הערב נערך בבית אברהם שפירא ברחוב הרצל בפתח-תקווה בתאריך 18.12.2005 בהשתתפות ראובן ריבלין, מאיר פעיל, מרדכי נאור, חנוך ברטוב ואהוד בן עזר
עד כה נשלחו קבצים ל-1680 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים
עד כה נשלחו קבצים ל-16מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!
עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-64 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-34 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "הפרי האסור", שני שערי סיפורים!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!
ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"
סִפּוּרִים לִילָדִים
עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד" עם מאמרי ארנה גולן ומשה גרנות.
עד כה נשלחו קבצים ל-32 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!
עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הקובץ (171 עמ') "ידידי יצחק אורפז"!
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הקובץ "אורי שולביץ איננו"!
אורי שולביץ, יהודה אטלס, דני קרמן, אהוד בן עזר, ואחרים.
עד כה נשלחו קבצים ל-2182 מנמעני המכתב העיתי.
*
קישור לבלוג של דני קרמן המוקדש לאורי שולביץ:
https://dannykerman.com/2025/02/21/shulevitz
*
את צרופת הקובץ "יהושע קנז – דברי חברים"!
רות אלמוג, אהוד בן עזר. עזי שטרן. יפה ברלוביץ.
עד כה נשלחו קבצים ל-2182 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת "100 שנים לרצח ברנר" מתוך "חדשות בן עזר", גיליון מס' 1641 ביום 2.5.2021, במלאת 100 שנה לרציחתם בידי ערבים של הסופרים יוסף חיים ברנר, צבי שץ ויוסף לואידור ביום 2.5.1921.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת
יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).
מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-59 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
הרצאת עמנואל בן עזר, נכדו של יהודה ראב, על תולדות פתח-תקווה.
https://www.youtube.com/watch?v=h81I6XrtAag
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,647 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.
*
את צרופת החוברת "פפיטה האזרחי 1963"
עד כה נשלחו קבצים ל-2,295 מנמעני המכתב העיתי.
*
את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.
*
את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת ארנה גולן: הוויתור. אימי, זיכרונה לברכה, היתה צדקת גמורה. הדרמה השקטה בחייה של חלוצה וחברת קיבוץ.
עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-11מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-26מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,374 מנמעני המכתב העיתי
ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-10 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת דאוד אבו-יוסף.
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד לרומאן של עדי בן-עזר "אפרודיטה 25"!
Adi עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: "תחנת הרכבת".
עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
שונות
את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").
עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
הבלוג של דני קרמן
https://dannykerman.com/2021/10/28/ehud_ben_ezer
דברים שעשיתי עם אודי – שירים למתבגרים
כולל חלק ניכר מהעטיפות ומהאיורים שעשה דני קרמן לספרי אהוד בן עזר
כדי להיכנס לבלוג יש ללחוץ אֶנטר ועכבר שמאלי
*
את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,232 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939
*
את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"
בשנים 2005-2009!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר
עד כה נשלחו קבצים חינם ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ PDFחינם
עד כה נשלחו קבצים ל-2,253 נמעני המכתב העיתי
ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.
הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!
📑 בגיליון:
- גרשם שלום: הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד
- אהוד בן עזר: עטאללה מנצור
- עמנואל בן סבו: 1. כשבלוטות הזעזוע התפרצו
- עמנואל בן סבו: 2. גל עורר סערה כשאמר את המובן מאליו
- אורי הייטנר: צרור הערות 1.2.26
- משה גרנות: הירשל גולדבלט חוזר הביתה
- עדינה בר-אל: מוסיקה בשביל קצת אוויר – ענבל אבנעים
- אודי מנור: ושוב עולה השאלה ציונות מהי ומה היא לא?
- מיכל סנונית – מרוב אהבות: פוצ'ו – מרוב הזיות
- אהוד בן עזר: ספר הגעגועים - פרק עשרים ושמונה
- אהוד בן עזר: יַעְזְרֶהָ אלוהים לפנות בוקר
- ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, : נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":
- שאר הגליון