בגיליון:
- גרשם שלום: הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד
- יוסי אחימאיר: ערבים נרצחים – יהודים מואשמים
- עמנואל בן סבו: אחים, הצילו – חרפה
- אורי הייטנר: צרור הערות 28.1.26
- משה גרנות: העד לאירועים מכריעים בקורות עמנו
- אהוד בן עזר: ספר הגעגועים - פרק עשרים ושבעה
- מנחם רהט: למי קראתם אידיוטים שימושיים?
- מיכל סנונית – מרוב אהבות: פוצ'ו – מרוב הזיות
- נעמן כהן: המחיר הגדול
- יוסף עוזר: פיוט להצלת חטופי אוגנדה
- אהוד בן עזר: יַעְזְרֶהָ אלוהים לפנות בוקר
- ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי,: נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":
- שאר הגליון
מאמרים
הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד
מתוך ספרו של אהוד בן עזר
"אין שאננים בציון"
שיחות על מחיר הציונות
ההקדשה: זכר למחנכת טוני הלה
ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986
נדפס לראשונה במהדורה האמריקאית בהוצאת הספרים של ה"ניו יורק טיימס"
"Unease in Zion", Quadrangle, 1974
[המשך]
אהוד בן עזר: בכמה מקומות בכתביך אתה מגדיר עצמך כאוטופיסט בגישתך להיסטוריה היהודית, אנארכיסט מבחינת דתית-יהודית, וציוני על פי השקפתך. מהי השקפתך על הציונות וכיצד היא משתלבת עם שתי העמדות האחרות?
גרשם שלום: הציונות מעולם לא הכירה את עצמה עד לסוף – האם היא תנועת המשך ורציפות, או תנועת מרד. מראש היו בציונות, מעצם התחלת הגשמתה, שתי מגמות סותרות לגמרי בתוכה. כל זמן שהציונות לא הוגשמה הלכה למעשה, יכלו שתי המגמות לדור בשלום בכפיפה אחת, כמו שני ספרים בעלי דעות מנוגדות שעומדים בספרייה אחת. מגמות רוחניות יסודיות אינן מתנגשות עדיין במישור המעשי כל זמן שאין הדבר מגיע לידי הגשמה פסיכופיזית.
בולט וברור לדעתי כי שתי מגמות אלה קבעו את מהות הציונות כעניין חי ובעל דיאלקטיקה משלו, וגם קבעו את כל הצרות שעומדות בפנינו היום. האם הציונות היא תנועה המבקשת את המשך המסורת היהודית של כל הדורות, או שהיא באה להכניס שינוי בתופעה היסטורית הנקראת יהדות, בפינומן הקרוי יהדות? הלוא כולנו יודעים כי בדברנו על יהדות אנו מדברים על משהו שישנו, ואשר קשה להגדירו, ולדעתי גם אין צורך להגדירו. והשאלה היא האם רצינו לשנות מיסודה את התופעה הזו ששמה יהדות, או להמשיכה?
בתנועה הציונית היו שני גורמים אלה מתחילה מסובכים ומנוגדים מבחינות רבות. מבחינות תיאורטיות הניגודים באו לכלל הבעה קיצונית עוד לפני הגשמתם. החלק האקטיבי ביותר של התנועה הציונית, שעשה את עיקר הגשמתה, היה בעד מרד וחידוש פני היהדות מבחינה רוחנית. הם אמרו: נשבר לנו מהגלותיות. אך הם לא היו כנענים. הם אמרו שינוי ולא התחלה חדשה.
והיו אחרים שאמרו שהציונות היא הגשמת היהדות המסורתית. שהציונות תיתן כאן אפשרות להגשים חיים כאלה, שקודם לכן עמדו בסימן הגלות ונפגמו ממנו. שתי האפשרויות היו כלולות מראש בגוף החי ששמו ציונות. תנועת-הפועלים הציונית בארץ-ישראל, לכל פלגיה, היתה אנטי-מסורתית באופן מוחלט. היום נוטים לשכוח באיזו חריפות אנטי-דתית הם כתבו והתבטאו אז, כי הם עצמם השכיחו או שכחו כיצד דיברו ומה היו דעותיהם באותה תקופה.
אי-אפשר להעלים עין ממציאות יסודית זו. אנו היום מוכרחים לשלם מחיר ולהתמודד עם כך שההתנגשות בין שני הגורמים הללו פעלה בציונות ופעלה גם ביהדות הגולה. מגמות צנטריפוגאליות וצנטריפטאליות, מן המרכז ואל המרכז, קיימות כיום גם בארץ וגם בגולה, וזו אותה דיאלקטיקה. הברירה היא בין התבוללות וטמיעה לבין התחזקות פנימית יהודית. בגולה מתבטא דבר מצד אחד בצורה של תנועה לאומית יהודית ופרו-ישראלית, ומצד שני בתופעה של משכילים יהודים הבורחים מן המרכז, והם בעלי המגמה הצנטריפוגאלית. כאן בארץ-ישראל אפשר למנות את כל התופעות של הכנעניות בכלל המגמה הצנטריפוגאלית, הם רוצים כאילו להינזר מן המרכז. ולעומתן – תנועה של ריכוז יהודי תודעתי, החפצה בחידוש יהודי כאן בישראל. הבעייה היא – שבירה מדעת של המסורת, או לא. ואלה הם תהליכים שאפשר היה לדעתם מראש.
על האורתודוכסים הלא-ציוניים אין לי טענה. היום יש ניסיון להראות כאילו כל הדתיים היו ציונים. אין לזלזל באנשי המזרחי שראו סינתיזה של ציונות ודתיות. אך לעומתם עמדו האורתודוכסים, שהיוו 90% של היהדות הדתית, והתנגדו בחריפות קיצונית לציונות. היום יש שקר מוסכם לזייף את ההיסטוריה. מספרים לנו כמה החסידות היתה ציונית. שקר. הם היו נאמנים לכוכב שבו נולדו – השלמה לפי-שעה עם הגלות – עד ביאת הגואל. אולי פחות מאחוז אחד מהם נטה אלינו בהתחלה. עם "נטורי קרתא" ודומיהם כמו הרבי מסאטמר אין לי ויכוח: הם עקביים. אך רוב המחנה הדתי הסתגל למציאות החדשה שנוצרה בעקבות הציונות. כאן אתה רואה כמה ניצחה הציונות – שהיום כל הגופים האלה שהיו שונאי הציונות – מסתגלים אליה. וכל זה בא מפני שהציונות היתה תנועה דינאמית. הנה הרבי מלובאביץ', קודמיו היו אויבים מושבעים לציונות. עכשיו חוגים אלה השתתקו. לא נעשו מסכימים לנו מבחינה אידאולוגית, אבל השתתקו מבחינה מעשית.
הציונות היתה החלק החיוני בעם ישראל, החלק שהיתה בו דינאמיקה ולא רק כוח התמדה. ואני לא מזלזל באורתודוכסיה ובכוח התמדה. אך הצעירים כאן כיום שוכחים כמה דינאמיות היתה בציונות. הרצון, או הצורך – לעמוד עירום בפני ההיסטוריה, לצאת לדרך. ברור שהקונפליקט בין רציפות ומרד הוא עניין הקובע את גורל הציונות. קובע במידה שאנו יכולים לקבוע גורלנו מבחינה פנימית. צריך לדעת שיש מגמות סותרות בציונות ושאין, לפי-שעה, סינתיזה ביניהן. אמנם, אחרי השואה גילו המורדים מחוגי תנועת-הפועלים הציונית, שהם בעצמם ממשיכים. הם הבינו את ערך הרציפות.
אני בין אלה שאומרים שאין ניגוד. ברור שכולנו ממשיכים. מלבד הכנענים. אך אני מאמין שהיהדות היא דבר חי שלא ניתן להגדרה דוגמאטית. את החידוש אי-אפשר להגדיר מראש. כי החידוש בא לא מתוך התכחשות למסורת אלא מתוך דיאלקטיקה, גלגול המסורת. ושתי מגמות אלה לא מיצו עצמן עדיין.
אמרתי שכל דור מפרש את היהדות לעצמו, ומשתמע מכאן, שאין להגדיר אחת ולתמיד מהי יהדות. אמרתי מה שאמרתי כהגדרה אנטי-תיאולוגית מובהקת, ונגד המגמות הדוגמאטיות, שאין אני שותף להן. כיוון ובמשך זמן מה, בין שנת 500 עד 1800 אחר הספירה היתה או נתגבשה יהדות אחת, לא נוכל להניח גם יהדות אחרת?!
אמת-המידה חייבת להיות: מה הם הגילויים החיים של כוח האומה שהיו בכל הדורות ושעתידים עוד לעלות ולהתגבש? מה זו יהדות – לא הוגדרה על-ידי הדת, אם כי זו יומרתם של דתיים שאין אני שותף לתפיסתם. בדרך כלל אני סבור שאפשר להגדיר תופעה היסטורית מתוך ההיסטוריה בלבד. אין כאן תוכן אחיד וממשי: מה בין היהדות שהיתה בימי אברהם אבינו, או משה רבנו, לבין זו של הבעל-שם-טוב? התופעה הנקראת יהדות אינה מסתיימת בשנה ובתאריך, ואיני חושב שהיא עלולה להסתיים כל עוד קיימת יהדות חיה. אם תבקשה הגדרה מנוסחת, אומר – דבר זה נבצר ממני. זה עניין של הקדוש-ברוך-הוא. אילו ידענו להגדיר בנוסחאות מהי יהדות לא היתה כאן תופעה רוחנית מקיפה, אלא היה לפנינו גוף שחיותו נקבעת לפי הגדרות.
אני כופר בתפיסה זו. אני אומר שבמכלול החיים, ברציפות הדורות, התפתחו מגמות שונות מאוד ביהדות. איני מאמין שלא יהיו עוד ביטויים חדשים כאלה בעתיד. אך יש משהו חי שהוא מעבר להגדרות דוגמאטיות. במילים אחרות: לדעתי כוללת היהדות אספקטים אוטופיים שעוד לא נתגלו; כוח חי יש בה, אותו אני מכנה "אספקטים אוטופיים".
יש אספקטים המופנים לאחור, היינו – לכנסת ישראל בעבר. [הכוונה לעם ישראל. – אב"ע]. איני סבור שכל מה שיש בה כבר נתגלה. כסבורני עוד אפשר לגלות דברים נעלים ונעלמים בה, ומי ישורם! אמונתי ביהדות היתה מיוסדת על תפיסה זו. יש גילויים שכבר נתגלו ולבשו צורה היסטורית, ויש המבררים מתוכם רק אותם העניינים הנראים כעתירי-עתיד. מעבר לגילויים כאהל אוסרים לנו ללכת – או אפילו לבחור בתופעות שאמנם היה בהן גילוי מהותנו ההיסטורית, אבל משום מה, במלחמת הדורות נוצחו, ויש גם שנגנזו מכול וכול. גישה זו פסולה בעיניי. אין אנחנו צד בין בעלי המגמות הסותרות, אין אנו מחייבים או שוללים. ובוודאי לא על-פי אמות-המידה של המסורת הרבנית, לומר: צד זה צדק וצד זה לא צדק.
הקורא היום את מגילות מדבר יהודה יודע שאין ממצים את המציאות היהודית בהגדרות של בעלי ההלכה הרבנית. גם כאן היתה יהדות חיה, אף כי נגנזה. העובדה ההיסטורית שכוחות אחרים גברו עליהן, אינה פוסלת אותן מהיות "יהודיות". כלום יכולים לומר שהצדוקים לא היו יהודים והפרושים היו יהודים? זה מופרך מעיקרו. כשאני לעצמי אין חלקי באלה.
ולגבי העתיד אני בטוח שיש אפשרויות של גילויים ביהדות כתופעה רוחנית-לאומית. אלה האספקטים האוטופיים המכוונים לעתיד. אילו הייתי מורה לנוער, כי אז הוריתי היסטוריה כמאמין ביהדות כתופעה חיה. הייתי אומר שעדיין לא העריכו את כל הערכים, והגילויים לא תמו, משום שבשנה זו וזו נתחבר ה"שולחן ערוך" או נתחברה התוכנית הבאזלאית. לכך אני מכנה "תוכן אוטופי". דברים רבים כאלה מצאו תיקונם בעבר ועתידים להופיע ואולי ביתר חיוניות בעתיד.
אהוד בן עזר: מדוע ההשקפה הכנענית והמגמות הכנעניות נמצאות מחוץ לגדר של השקפתך על יהדות וציונות? האין אפשרות לראות גם את הכנעניות כהתפתחות דינאמית של מרד בתוך הרציפות הדיאלקטית של ההיסטוריה היהודית? ובתור שכזו – כעוד אחד מן האספקטים האוטופיים של התפתחות ההיסטוריה היהודית בדורנו?
גרשם שלום: ניתוק הקשר החי עם ירושת הדורות הוא לדעתי רצח חינוכי. אני מודה: אני אנטי-כנעני מובהק. אביא דוגמה. איני שותף לאלה הרוצים "לקפוץ" מעל לגלות. כולנו יודעים שמצויים בינינו כאלה המטיפים כאילו יש לנו גשר פנימי לתקופת התנ"ך, וכי "גולה" היא עניין שאנו שוללים אותו. אין חלקי עם דעות אלו. הקפיצה אל המקרא היא פיקטיבית בלבד: התנ"ך זוהי מציאות שאינה קיימת היום; אבל יש אידאל שאנו מכנים אותו "עולם התנ"ך" ורוצים להעלותו היום. זה לגיטימי בהחלט, אם כי אני מאמין שקפיצה זו עלולה להביא תקלה חינוכית מבחינת רציפות הדורות, שהנחילו לנו כוח, ומסורת כבירה שיש להעלותה, לבחור מתוכה ולעשותה בעייה.
מבחינה זו אני אנארכיסט דתי, כי איני יכול לדון על תופעה זו או אחרת בעבר ולהכריע אם צדקו או לא צדקו, אך יש מקום להיאבקות נוכח גילוי רעיונות תובעים את ביטויים.
יש אנשים שמנסים לומר לנו להפסיק את הרציפות. לכנעניות זו שורשים עמוקים אצל ברדיצ'בסקי. יש אצלנו תהליך של צנטריפוגאליות. בחורים שחולמים על ניתוק מכל העבר, ועל קיום לאומי בלי מסורת. ניתוק מן העבר הקרוב. בן-גוריון עודד את הכנענים משום שקפץ ישר לתנ"ך ושלל כל גלות. אלא שהוא קפץ אל תוך התנ"ך המוסרי, והם פנו לתנ"ך האלילי. בן-גוריון שכח כיום את העובדה שהוא התנכר. הוא חשב אז שאנחנו חוזרים לרציפות היסטורית תנ"כית. אך רציפות כזו קיימת רק בספר, ולא בהיסטוריה. הרציפות של תקופת התנ"ך היתה קיימת בתוך מציאות דתית ולא בתור מציאות היסטורית. בן-גוריון עודד תנועות של ניתוק מן היהדות כאן בארץ, אך אי-אפשר להשתרש ישר במקרא.
אי-אפשר לדעת מראש מה הם הממדים הדתיים של החיים היהודיים החדשים. אני מפתח בפניך את הניגודים של שתי המגמות, של רציפות ומרד בציונות, לא מפני שאני חושב שהן יילחמו עד חורמה ביניהן, אלא משום שאני בטוח שכאן ויכוח פורה של מגמות שונות בתוך עניין חיוני אחד. והיהדות, מתוך חוקיות פנימית פוזיטיבית, עשוייה ללבוש פנים שאיננו יודעים.
אהוד בן עזר: אני רוצה לצטט בפניך, לעניין זה, קטע ממסתך "אפשרות של מיסטיקה יהודית בזמננו":
"מי שבא היום להעביר לשדה ההבנה הציבורית עניינים שבהשראה ובהכרה מיסטית, ואינו רואה עצמו, כבעל מצפון ישר, קשור באותו היסוד הגדול של התורה מן השמיים בלי 'חכמות', אותה תורה באותן אותיות וכמות שהיא, הריהו אנארכיסט.
"מי שאינו מוכן לקבל עליו, ואינו יכול לקבל עליו, עניין זה, ואין לו אותו ביטחון מוצק של הראשונים, ויהא שנשתלב לדרכי האמונה ויהא שההיסטוריה או הביקורת ההיסטורית שיבשה דרכו, שהרי הרבה שלוחים יש לספקות אלה לגבי עניין התורה מן השמיים, – הרי הוא, כאמור, נעשה מבחינת אובייקטיבית אנארכיסט. כולנו, במידה רבה, אנארכיסטים היום מבחינה דתית, וראוי לומר זאת בגלוי. יש היודעים ויודו על כך בפה מלא, ויש שיעשו כל מיני כרכורים כדי להעלים עיניהם מעובדה יסודית זו, שרציפות יהודית בהשגה הדתית היא היום מעבר לעיקר זה של התורה מן השמיים. מסקנה זו מביאה בהכרח לצורות אנארכיות של הדת. על כן גדולה כל כך הקושייה בהרהורים אלה. האם יימצא יסוד ברור, אובייקטיבי, לתרגום ניסיונו של היהודי החדש, של בני דורנו, שהוא תרגום ניסיונות בעלי משמעות לא פחות חשובים מאלו של דורות אחרים! שהרי דור זה ניטל ממנו הבסיס שעליו עמדו הראשונים.
"מכאן, שאם נבוא לשאול על התלבשות של דחיפות מיסטיות ביהדות היום, נמצא את עצמנו נוכח מציאות ריאלית זו של אנארכיזם יהודי-דתי. זו הבעייה העומדת בפני דור זה, השואל אם יש תקווה שגם מתוך חוסר יסוד דוגמאטיבי חיובי אפשר יהיה לצור צורה ציבורית של השראה מיסטית ביסודה. על כך אין לנו תשובה." ("אמות", חוברת ח, 1963).
ועכשיו אני רוצה לשאול אותך – מה כאן מקומו של האנארכיזם הדתי היהודי? כיצד הוא מתקשר עם עניין האספקטים האוטופיים שביהדות?
גרשם שלום: הנקודה האנארכית נכנסת רק בכך שאינני יודעים מי היא האוטוריטה הדתית כיום. מי שיאבד את האמונה בתורה מן השמיים צריך להכריע כיום לפי מיטב הבנתו ומצפונו. כאן גם גנוזה אבן-הנגף, העומדת למכשול לגיבוש מיסטיקה יהודית בעלת משמעות ציבורית היום. כולנו אנארכיסטים כי אין לנו אוטוריטה מוסכמת. אדם יכול להיות דתי מאוד ולא לקבל השראה אלוהית בצורה הקודמת. וזו הבעייה של המיסטיקה, שקיבלה את התורה והסיקה מסקנות קיצוניות, והיתה חופשית מאוד בתוך גבולות הקבלה והאמונה בעיקר של התורה מן השמיים. ואילו היום אי-קבלת העיקרון של התורה מן השמיים כובל את התפתחותה החופשית של המיסטיקה.
בעיית הסמכות, השאלה איזו סמכות מכתיבה לך – לא מצאה את פיתרונה עד היום. אי-אפשר לדעת באיזו צורה יופיעו הדברים. בזה היה לי ויכוח עם בובר. הוא כתב לפני שנים בשלילה על מדינת ישראל, מבחינת יחסה של המדינה לרציפות של הדת היהודית, – ואני השבתי לו – מנין אתה יודע כי למדינת ישראל אין כל משמעות דתית! יכול להיות שאין. גם אני חושב כי למסגרות פוליטיות אין משמעות דתית. אך מאין אנו יודעים מה מתרחש בתוך המסגרת, בחברה החיה, בגוף הנושא את המדינה? אולי מושגינו משתנים לגמרי ולא כל מה שנחשב היום לדתי "ממוסד" הוא המעשה הדתי האמיתי? אין אנו יודעים באיזו צורה יכולים להופיע דברים בגלגול חדש. וזה ם הציונות, המשלמת עבור הדיאלקטיקה הנמצאת בתוכה מלידתה, בהתנגשות שבין שתי המגמות הסותרות. מצד אחד זה מחליש, מצד אחר – מחזק. זו הדיאלקטיקה של ההתפתחות וטרם הגענו לשום סינתיזה.
המשך יבוא
אהוד: לצערי הוצאת "עם עובד" מסרבת זה שנים רבות להוציא ב"ספריית אופקים" הדפסה שנייה של "אין שאננים בציון", שיצא בה לאור לראשונה רק בשנת 1986 בזכותו של אברהם שפירא פַּצִ'י, שהיה אז מעורכי ההוצאה, בעוד אשר 12 שנים קודם לכן, בשנת 1974, שנת הוצאתו לאור לראשונה של הספר בארה"ב בתרגומו האנגלי מכתב-היד העברי, סירבו עורכי "ספריית אופקים" דאז ב"עם עובד" להוציא לאור את המקור העברי בטענה שגרשם שלום אינו מתמודד עם השאלות שהצגתי בפניו ואילו הריאיון עם יונתן רטוש אינו שווה את הנייר שנכתב עליו.
הספר אזל, אבל אפשר לקבל אותו במלואו ממני בקובץ מחשב ואם איני טועה גם בפרוייקט בן יהודה.
ערבים נרצחים – יהודים מואשמים
זה היה ראיון קשה. אם שכולה מלוד, מוסלמית, ביכתה ברשת ב' באוזני ליאת רגב והמאזינים המזועזעים, את רצח בתה, רצח שהיה "כתוב על הקיר." המשטרה לדבריה לא עשתה דבר למנוע אותו, גם לא ללכוד את רוצחיה. עוד רצח בסדרת הרציחות והפשעים המתגברת בחברה הערבית.
הריאיון נעשה לרגל הפגנת המחאה של הציבור הערבי על הפחד והאימה ששוררים ביישובים הערביים בישראל. את ההפגנה הובילו ראשי הציבור, נציגיהם בכנסת, ובמיוחד ראש ועדת המעקב, הח"כ הקיצוני לשעבר ג'מאל זחאלקה.
מחאה על שום מה ולמה? מחאה נגד מה ומי? כמובן, נגד משטרת ישראל ונגד הממשלה. המואשמים על ידם באוזלת יד, אפילו בגזענות. יוצאים נגד האיפה-ואיפה כביכול, בטיפול בפשיעה ובפושעים הערביים, חקירת האלימות ביישוביהם, לעומת טיפולה המהיר והיעיל בפשעים המתרחשים בחברה היהודית. ו"בראש הגדוד צועד," אחמד טיבי המפקד, המסית והמתייפייף.
לא בהפגנה בסחנין, לא בקריאות מתריסות, לא בנאומי הח"כים הערביים בכנסת, נשמעו ביטויים של הכאה על חטא, לקיחת אחריות עצמית, הודאה בכך שמשהו חולני שורר בחברה הערבית. ערבים רוצחים ערבים – ויהודים מואשמים! אם זה לשם גאולת דם, אם זה לשם נקמה כלשהי, אם זה למען חיסול חשבונות או סחיטה. ירי אל היריב, לרוב ללא אבחנה, הרג של "בלתי מעורבים."
לא שאין מקרים קשים בחברת הרוב היהודית, אבל במיגזר הערבי אין עובר יום בלי נרצח או שניים. והמחסלים – הם מבני העדה עצמה.
המוחים והמפגינים ניצלו את התגברות הפשיעה בחברתם כדי להגביר את ההסתה נגד רשויות המדינה. הח"כים הערביים, מטיפים במסגדים, ראשי הישובים, מתסיסים קהילתם באמתלות שונות, בלאומנות שמסכנת את הדו-קיום.
ישראל היא מדינה יוצאת דופן בין אומות העולם לא רק בהיותה מדינתו של העם היהודי, אלא בכך שיותר מ-20 אחוז מאוכלוסיה הם לא-יהודים, מוסלמים ברובם המכריע, רואים עצמם כפלשתינים, קשורים בנימי נפשם למרחב המוסלמי המאיים על ישראל. מיעוט בתוך מדינת המיעוט במזה"ת.
לכן, החשד כנגדם תמיד קיים, הגם שרבים מהם משתלבים היטב במדינה ובאירגוניה, דבר שבולט במיוחד ברפואה, בבתי המרקחת, בבנייה. לא פלא שבעולם הערבי הם נחשבים ל"ערביי השמנת", נהנים מכל טוב שמעניקה להם מדינתם הלא-מוסלמית, ועם זאת פוזלים לעבר שכניה-אויביה.
הפשיעה הפנימית הגואה מנוצלת היטב על-ידי המנהיגים הלאומנים להטיל את כובד האשמה על המשרד לביטחון לאומי החולש על משטרת ישראל ומג"ב. מנגד – הם אינם מאפשרים למשטרה לפעול כנדרש ביישוביהם, על מנת לאתר את מצבורי הנשק הרב שהם צוברים, להרוס בנייה בלתי חוקית, להשליט חוק וסדר. המשטרה כמעט נמנעת מכניסה ליישובים הערביים, באין לה די כוחות ומחשש לעורר מהומות.
מקרה תראבין, הכפר הבדואי בנגב, היה יוצא דופן. הכוחות הכחולים פעלו שם ביד חזקה, לאחר שמן הכפר הזה יצאו מתנכלים ליישוב היהודי הסמוך. ראשי המגזר הבדואי הקימו קול זעקה רם נגד היד החזקה שהפעילה המשטרה. הכוחנות עשתה את שלה.
הפשיעה המתמשכת בחברה הערבית מטרידה את רשויות המדינה. נדרש לטיפול בה שיתוף פעולה עם ראשי המיגזר. אלא שלהנהגה הערבית נוח להתנער מאחריותה ולהטיל את כובד האשם על המדינה ובכך להתנער מאחריותם.
מדוע אין הם עושים בדק בית חברתי פנימי, תוך הסתייעות כמובן במשטרת ישראל? האם מדובר במסורת אסלאמית שאי אפשר לעוקרה? בנוהג קשוח, שחיסולים הם חלק מההווי המוסלמי? שחיי אדם שווים לאפס?
ועם זאת, רוב "ערביי השמנת" טוב להם בחיים במדינה שמאפשרת להם להתפתח, להתרווח, לקיים את אורח חייהם וגם להיות נאמנים לה. רוב ערביי ישראל כואבים באמת את הפשיעה בתוככם ומאמינים שבידי המשטרה היכולת לדכא אותה, למנוע את רוב המקרים הטראגיים. אבל כשהנהגתם, הנבחרת על ידם, מנצלת גם את גל הרציחות להפגין נגד רשויות המדינה, לזעוק על אפלייה, ואף מקשים על פעולות המשטרה, מתעמתים עם השוטרים, חוסמים דרכים ושורפים צמיגים – הם רק מרחיקים את הפתרון.
השתלבות אמיתית בחיי המדינה, היא גם מילוי חובות ולא רק קבלת זכויות. היא גם ויתור על חלק מהמסורות הנושנות והאלימות, ואימוץ כללי החוק והסדר שחלים על כלל האזרחים. זה לא יקרה אלא אם כן ערביי ישראל יבחרו לעצמם לקראת הבחירות הנהגה ראויה יותר, לא קיצונית, לא לאומנית, לא מעוררת מדנים, שמובילה להשתלבות אמיתית.
רק כך אפשר יהיה לטפל באמת ובתמיד בבעיות המיוחדות – ולא רק הפשיעה – של החברה הערבית בישראל.
יוסי אחימאיר
אחים, הצילו – חרפה
בכל שנה ביום השואה הבינלאומי, הזרקור מופנה אל עמי העולם, אל ספירת המלאי השנתית של מיספר אירועי האנטישמיות, מאזן העלייה-ירידה בתקיפת יהודים, ברדיפתם, נישאים נאומים חוצבי להבות על ימי הסופה והסער, הצהרות המלוות בפאתוס ובהבטחות בהן המילים "לעולם לא עוד" שולטות.
ובאותו יום או למחרת בבוקר שבים לשגרה, מתחילה הספירה מחדש, סופרים תקיפות יהודים באוניברסיטאות, תלישת תליוני מגן דוד, הסתרת סממנים יהודים, הפצת עלילות דם, ריסוס צלבי קרס על מוסדות יהודים, כתיבת כתובות נאצה במרחב הציבורי, הגברת אבטחה במוסדות יהודיים, יצירת גטאות של ביטחון סביב בתי כנסת, מצעדים לאומניים ומועל יד לכל שונא.
הפעם אני מבקש ביום השואה הבינלאומי, להביט פנימה, אל מדינת ישראל, אל החברה הישראלית, להתבונן בנו, בעצמנו, לבחון את הדרך שעברנו מאז ועד היום.
האירוע המכונן בתולדות העם היהודי בעת החדשה, רוח ימי השנאה וההשמדה, ימי הפורענות והפוגרומים, ימי הכבשנים וצעדות המוות, ימי הכלייה, ימי הגבורה היהודית על אפיוניה, ימי אפלה אשר גם בהם הכריעו את הגוף היהודי אך לא את הרוח היהודית.
הרוח היהודית הפיחה את התחייה והתקומה של העם שניער מעליו את אבק הגלות, הניח את מקל הנדודים, חבש את פצעיו, הניח את יסודות הבניין הלאומי, סלל את דרך התקווה, נטע עץ, הקים בית ומאין יצר יש, יש שהיה לפלא עולמי.
ובמדינת היהודים היחידה בעולם, המדינה אשר היתה לבית לאומי לאודים המוצלים מאש, המדינה אשר ביקשה לחבוש את פצעי הכאב, המדינה אשר ביקשה למלא את החסר העצום, המדינה שביקשה לרפא את הנפשות האבודות אשר נותרו שם, בפלנטה האחרת, ועתה – חרפה.
השיח סביב השואה ומראותיה עבר תהליך משמעותי ולא לטובה, הקדושה אט אט התפוגגה בקרב חלקים גדולים בחברה הישראלית, הטאבו נפרץ, מילות הימים ההם הפכו למטבע עובר לסוחר, השימוש הנורא בשפת הצוררים, בשמות הוגי הפתרון הסופי, בהשוואות שאין להם ידיים ורגליים – חרפה.
החרפה הגדולה מתחוללת בשנים האחרונות והיא מכרסמת בחברה הישראלית ומובילה למחוזות בלתי נסבלים, החל מזיהויי תהליכים דרך כינויי אנשי כוחות הביטחון וברי פלוגתא במילת הזוועה "נאצים" ועד לשימוש הסיטוני ב"היטלר", "אייכמן", "קלגסים", וחלק מהחברה הישראלית נמצאת במדרון חלקלק.
זילות השואה והשימוש המחריד בה כמעשה שגרה הפכו לכוס תה של חלק מהחברה הישראלית, שיח שהיה מחוץ למאבקים הפוליטיים, הדתיים, הפך לכלי ניגוח ומאבק. חרפה.
ביום השואה הבינלאומי, טרם שנתבע מאומות העולם לנהוג בחרדת קודש ביום זה, טרם שנתבע מהם לפעול בעוצמה נגד האנטישמיות, טרם שנתבע מהם להנחיל את מורשת השואה בבתי הספר מינקות ועד בגרות, טרם שנתבע מהם להוקיע, לגנות, לבוא חשבון ולהעניש, ראוי שנתבונן לתוכנו פנימה.
ראוי שנפנים כי חייבים לשנות את שיח הגרדומים, חייבים לחולל תמורות ביחס לשואה, לשמר את ייחודיותה של השואה, ראוי שלא ננהג כאוטו-אנטישמים, ראוי שלא נשווה מנהיגים, משום מפלגה, לצוררי ישראל ומחוללי השואה הנוראה, ראוי שנחנך את כלל אזרחי מדינת ישראל מינקות ועד בגרות לתובנות הנגזרות מהשואה, ראוי שנפעל בתוכנו לפחות כמו שאנו מצפים מאומות העולם.
ההתבוננות הנדרשת והמחויבת היא לכולנו, אחים הצילו – חרפה.
עמנואל בן סבו
צרור הערות 28.1.26
חמאס לא החזירו את כל החטופים. הם לא החזירו את רן גואילי. צה"ל החזיר אותו. ואת החזרת שאר החטופים החללים הם משכו על פני כמעט חודשיים.
לפיכך, יש לקבוע באופן חד-משמעי: חמאס לא עמד במחויבותו בהסכם.
* טקס הסרת הסיכה –אחרי שנתיים, הסרתי סוף סוף את סיכת החטופים, ואני מניח אותה אחר כבוד בארכיון הסיכות.
ומה עם מגנט הלולאה הצהוב שעל הרכב?
...הרכב במוסך. נאלץ להמתין יום יומיים.
* המטרה שלא הושגה – שתי מטרות מרכזיות הציבה הממשלה למלחמה בעזה – שחרור החטופים ומיטוט חמאס.
עתה, משהשלמנו את השגת המטרה הראשונה, חובתנו למוטט את חמאס.
שתי סיסמאות הושמעו במאבק למען החטופים. האחת, היא שאין ניצחון בלי החזרת החטופים. השנייה היא שהחזרת החטופים היא הניצחון. הסיסמה הראשונה נכונה. השנייה – שגויה.
אין ניצחון בלי מיטוט חמאס והשבת החטופים. ומה שרלוונטי כעת – אין ניצחון בלי מיטוט חמאס. אסור לנו לוותר על היעד הזה. אסור לנו לוותר על הדרישה הזאת מהממשלה.
הוויכוח אילו משתי המטרות חשובה יותר, הוא נחלת ההיסטוריה. על כולנו להתלכד בדרישה למוטט את חמאס. אחרת, יהיה זה ניצחון הטבח.
* אף שעל – אם התוצאה של טבח 7 באוקטובר תהיה, שחמאס על הרגליים, חמוש, מתחזק ומתעצם, והוא הכוח הדומיננטי במחצית רצועת עזה, והפטרוניות שלו – טורקיה וקטאר, מנהלות את הרצועה, זה ניצחון רבתי של הטבח, תבוסה לישראל, והזמנה לטבח הבא.
ומדוע אני כותב "אם", על המצב הקיים בפועל? כי איני חושב שנכון להשלים עם זה כעובדה. ואני רוצה לתת קרדיט לראש הממשלה ולממשלה שיתעשתו ולא יתנו לתוצאה הזאת לקרות.
לשם כך, עלינו להשתחרר משגעון הקטנות שלנו ומהאקסיומה שעל פיה אי אפשר לומר "לא" לטראמפ. איני מזלזל בקושי בעימות עם טראמפ, אך כאשר מדובר באינטרסים הלאומיים הביטחוניים הבסיסיים שלנו, יש מקום גם לעימות, אם הדבר יידרש. טראמפ הוא אמנם ידיד ישראל והוא הוכיח זאת פעמים רבות, אך הוא אינו ישראלי, האינטרס שלו אינו האינטרס שלנו, ודומה שהוא הולך ונשבה בקסמן של טורקיה וקטאר, ברית האחים המוסלמים הסונים הקיצונים. האם נפקיר את ביטחון המדינה למען האינטרס של ארדואן?
יש בידינו קלף חזק מאוד – הקו הצהוב, כלומר העובדה שמחצית רצועת עזה בידינו. בקלף הזה עלינו לשחק בקשיחות כדי להשיג את יעדינו.
על הממשלה להבהיר שלא נזוז אף שעל מהקו הצהוב בלי שחמאס מתפרק מנשקו, וישראל היא זו שתאשר את הפירוק מהנשק. שלא נאפשר שום צעד של שיקום ברצועה, בלי פירוק חמאס מנשקו והשמדת המנהרות. שלא יהיה שום שיתוף פעולה בינינו לבין גוף שטורקיה וקטאר חברות בו.
עלינו להבהיר שיש גבול לסבלנות שלנו, ואם ארה"ב לא תצליח לכפות על חמאס להתפרק מנשקו בדרכים דיפלומטיות, צה"ל יעשה זאת בכוח, והפעם ללא עכבות מחשש לפגיעה בחטופים, כמו בשנתיים הראשונות למלחמה.
ובאשר ל"יום שאחרי": עלינו לעמוד על פרימטר בשליטתנו, כולל כל הנקודות השולטות על יישובינו בנגב המערבי, כולל התוחמת הצפונית וכמובן שליטה בציר פילדלפי, ועל חופש פעולה לצה"ל ול כוחות הביטחון בכל רחבי הרצועה.
* מתי הביקורת עניינית – רבים מותחים ביקורת על האופן שבו הסתיימה (?) המלחמה – העובדה שחמאס שולט על מחצית רצועת עזה, מתעצם, מתחמש ומתחזק. ניתן לחלק את מותחי הביקורת לשניים – אלה שביקורתם עניינית ואלה שביקורתם מתוך פוזיציה, לרדת על נתניהו. איך להבחין ביניהם? לפי מה שהם מציעים לעתיד.
מי שטוענים שאסור לסיים את המלחמה ללא מיטוט חמאס, ושאם אי אפשר יהיה לפרק את חמאס מנשקו בדרכים דיפלומטיות (אי אפשר יהיה לפרק את חמאס מנשקו בדרכים דיפלומטיות), יש לחדש את המלחמה ולהשלים את השגת מטרתה, ויתנו גיבוי להחלטה ברוח זו של הממשלה ושל ראש הממשלה – ביקורתם עניינית. מי שאינם מציעים מה לעשות כדי לתקן את המעוות, ואם הממשלה וראש הממשלה יחליטו על חידוש המלחמה, הם יפגינו ויטענו שזאת "מלחמת ברירה", "מלחמת שולל" וכל הארסנל הבלה-בלהאיסטי הזה – ביקורתם אינה עניינית.
* עלילת דם ארורה – כל עלילות הדם האנטישמיות על עמנו לאורך ההיסטוריה, מתגמדות ליד עלילת הדם השפלה, הארורה, על צמרת צה"ל והשב"כ, כאילו היתה בתוכם בגידה ושיתוף פעולה עם חמאס ב-7 באוקטובר.
מקור עלילת הדם הוא ה[--]ש שעלילת הדם נועדה לכסת"ח ולאתרג אותו על אחריותו למחדל.
ארור כל בן עוולה שבדה את עלילות הדם, ארור כל מנוול שמפיץ אותן, ארור כל מי שידו במעל.
* הרהור ביום השואה הבינלאומי - 28,000 חסידי אומות העולם הוכרו בידי יד ושם.
בהם 700 גרמנים.
בעזה לא היה אפילו אחד.
* לא יוצלחים – ההמונים שהפגינו נגד ישראל, כשיצאה להגן על עצמה ועל חיי אזרחיה אחרי הטבח הנורא ב-7 באוקטובר, לא הנידו עפעף כאשר איראן טבחה את אזרחיה בהמוניהם. מילא שלא אכפת להם מכך שטובחים ביהודים, אבל גם לא כשטובחים במוסלמים?! מסתבר שלא. כלומר, כאשר מדובר באיראן, התשובה היא לא. למה? כי איראן נמצאת בצד הנכון של הפרוגרס.
האיראנים רצחו במשך יומיים 36,000 איש.
איזה לא יוצלחים הישראלים. במשך שנתיים של ג'נוסייד, הם הצליחו להרוג 70,000 איש, כשהם משתמשים בחיל האוויר ובכל היכולות של צבאם המתקדם, כשבין שליש לחצי מהם מחבלים חמושים. אפילו ג'נוסייד אנחנו לא יודעים לעשות כמו שצריך.
אל דאגה, הם ימשיכו להעליל עלינו ג'נוסייד, ויש בתוכנו מי שיהדהדו את העלילה, בשביל הכיף.
* פרשנות – השבוע טראמפ יתקוף באיראן. או לא.
תקיפה תהיה, בטוח. השאלה היא מתי. מצד שני אולי לא תהיה תקיפה בכלל. וגם אז השאלה היא מתי. לדעתי השבוע. אולי לא.
מה דעתכם? אני יכול להצטרף לסוללות הפרשנים?
* כי לא באו לעזרת ה' – השבת הבאה עלינו לטובה היא שבת שירה. היא נקראת כך, כיוון שבפרשת השבוע – "בשלח", אנו קוראים את שירת הים, לאחר קריעת ים סוף בצאת ישראל ממצרים, ובהפטרה – את שירת דבורה. ההפטרה מתארת את מלחמת ישראל בסיסרא, שר צבא יבין, מלך כנען, שלחץ את בני ישראל בחזקה עשרים שנה. דבורה הנביאה, המנהיגה והשופטת של העם, מגייסת את ברק בן אבינועם לפקד על העם במלחמה. המלחמה מסתיימת בניצחון. בשירת הניצחון, דבורה אינה מטייחת את העובדה המבישה שהיו משתמטים ואין היא חוסכת במילים קשות כדי לבטא את סלידתה מהתופעה.
"אוֹרוּ מֵרוֹז, אָמַר מַלְאַךְ יְהוָה, אֹרוּ אָרור יֹשְׁבֶיהָ. כִּי לֹא-באוּ לְעֶזְרַת יְהוָה, לְעֶזְרַת יְהוָה בַּגִּבּוֹרִים."
מוזר. אלוהים זקוק לעזרה? המסר של דבורה היא שאלוהים עוזר למי שעוזר לעצמו. הוא זקוק לעזרה הזאת. ומי שמשתמט ממנה מקולל: אורו ארור.
על בסיס הפסוק הזה משירת דבורה, אמרו חז"ל שמי שמסרב להחלטות בית דין, כלומר להחלטות הגורמים המוסמכים של המדינה, ומשתמט מהמלחמה – מחרימים, מנדים ופורטים ברבים את חטאיו. ועל כך כותב "ערוך השולחן": "שבזמן שסיסרא דחק את ישראל, ונתעוררו דבורה הנביאה וברק בן אבינועם, וגזרו על כל ישראל שיתעוררו למלחמת מצווה זו להילחם עם סיסרא; והיה שם אחד, שמו מרוז, אדם גדול [כלומר חשוב, בעל מעמד, מפורסם, עשיר, חזק], והוא וכל אנשי מקומו לא רצו לבוא."
זוהי תופעה ארורה, מצהירה דבורה. וכמה חבל, שהיא קיימת בתוכנו עד היום, ללמדנו שעדין לא השלמנו את היציאה ממצרים, מבית עבדים.
* בעד זכויות החרדים – אנו מרבים לעסוק בחובות החרדים. גם אני. השתמטותם מהחובות הלאומיות הבסיסיות מקוממת, בוודאי כאשר הצרכים הלאומיים והביטחוניים גדולים כל כך.
אני רוצה לכתוב הפעם על זכויות החרדים. זכויותיהם נרמסות. חובתנו כחברה להגן עליהם.
בראש ובראשונה, זכותו של כל ילד לחינוך ולהשכלה וזכותו של כל הורה לחינוך ולהשכלה של ילדיו.
שלילת זכותם של הילדים החרדים ללימודי ליבה, היא פגיעה אנושה ביכולתם כבוגרים להשתלב בכבוד בחברה, בכלכלה, בתעסוקה ובזכותם לפרנס בכבוד את משפחותיהם.
למה זה עניינינו? כי "כל ישראל ערבין זה בזה." כי "לא תעמוד על דם רעך," המדינה דורשת מהאזרח, ובוודאי שהיא מחויבת לו. היא מחויבת לספק לו את התנאים הבסיסיים לקיום הוגן בימינו.
הציבור החרדי הוא תינוק שנשבה. אין החבוש מתיר עצמו מבית האסורים. אם אנחנו לא נתערב, החברה החרדית רק תלך ותשקע.
מעבר לכך, מדובר באינטרס לאומי. כולנו בסירה אחת. קבוצה מתוכנו, הולכת וגדלה, שחלקה באוכלוסייה הולך וגדל, שהיא מנותקת, מנוכרת, ענייה, מתבטלת, חסרת השכלה – מפילה את כולנו. כולנו נשקע עימה במדמנה.
אי השוויון במילוי החובות ואי השוויון בקבלת הזכויות נובעים מאותו כשל – האוטונומיה החרדית. מדינת ישראל מאפשרת קיום גלותי, טפילי, לשבט שלם בתוכה – זו רעה חולה.
חובתנו להושיט יד לאחינו החרדים ולרפא אותם.
* ללשכותיהם אנו רצים – המפלגות החרדיות סיכלו את העברת התקציב בקריאה ראשונה, כיוון שחוק הגיוס עוד לא עבר.
ונשאלת השאלה – מה כל כך חשוב להם חוק הגיוס? למה הם מתאבדים עליו?
פשיטא. הרי נתניהו אמר את הדברים בבירור. החוק הזה הוא מיפנה היסטורי, שיביא לגיוס משמעותי של החרדים.
ולכן המפלגות החרדיות כל כך רוצות בחוק. הרי כבר 78 שנים הם כל כך רוצים להתגייס לצה"ל ולא מצליחים. והנה, סוף סוף יש הזדמנות למפנה היסטורי, שיאפשר את גיוסם, והם לא יתנו לכנסת הנוכחית להחמיץ אותו.
ולמה אגודת ישראל מתנגדת? מה, הם לא רוצים להתגייס?
נו נו, מתנגדת... הנה, אייכלר כל כך התנגד, ומרוב שהוא התנגד, כיוון שהוא אמור להצביע נגד וחסר כנראה קול אחד לחוק, הוא הסכים להתמנות לסגן שר בממשלה שעה שמפלגתו ב"אופוזיציה", במעשה הקרבה עילאי, כדי להכניס לכנסת במסגרת החוק הנורווגי את פינדרוס שיצביע בעד.
נמות ולא נשתמט! ללשכותיהם אנו רצים! לפקודה תמיד אנחנו!
* פראייר – איזה פראייר משה קצב. היה צריך לקדם חוק לביטול עבירת האונס.
* צנזורה – אדוני הצנזור. האם מותר לכתוב ב"חדשות בן עזר" שאהוד אולמרט הוא אסיר משוחרר? האם מותר לכתוב שהוא עבריין מורשע? אם הצנזורה היא, כביכול, כדי לגונן על העיתון מתביעת דיבה, האם גם ציטוט פסקי הדין שהרשיעו אותו וגזרי הדין ששלחו אותו למקום שאליו שולחים עבריינים, הם עילה לתביעת דיבה?
אני ממליץ לקוראיי שרוצים לקרוא את מאמריי ללא צנזורה, לכתוב לי למייל, ואשמח לצרפם לרשימת התפוצה של מאמריי. אני מבטיח שאיני מצנזר את מאמריי, כי אני כותב אך ורק אמת, ומי שכותב רק אמת – אין לו שום חשש מתביעות דיבה.
[אהוד: אתה כתבת על אהוד אולמרט דברים מתועבים שבעטיים היה יכול לתבוע אותי כעורך על עשרות אלפי שקלים על פי חוק לשון הרע ובמשפט שנמשך שנים רבות. אני מחקתי דברים אחרים מאלה שציטטת כאן, צדיק יפה נפש בעל לשון מלכלכת ומוכה שיגעון גדלות שכמוך!]
* ביד הלשון: יגרטו – כותרת בוויינט: "'עשו את העבודה': בצה"ל יגרטו נגמ"שי אכזרית – שבשימוש כבר יותר מ-40 שנה."
מה זה יִגְרְטוּ? השורש גרט הוא להפוך דבר מה לגרוטאה. הפועל הוא בבניין קל. בגוף שלישי עתיד רבים – יגרטו. יהפכו את הנגמ"שים לגרוטאות.
אורי הייטנר
לתגובות: uriheitner@gmail.com
העד לאירועים מכריעים בקורות עמנו
על "מלחמת היהודים" מאת ליון פויכטוונגר מגרמנית – צבי ארד
זמורה ביתן 1984, 273 עמ'
אחד הדברים שעוררו בי התפעלות בקריאת הספר המרתק הזה הוא התחקיר האדיר שנזקק לו פויכטוונגר לשם חיבורו: הספר חושף בקיאות גדולה בטופוגרפיה של רומא, אלכסנדריה, ירושלים, של יפעת המקדש, של טבריה, מגדל, ציפורי, קיסריה; הספר חושף ידע מפורט של קורות האימפריה הרומאית מימי הקיסר נירון ועד ימיו של טיטוס; שליטתו של פויכטוונגר בקורות עם ישראל בוודאי נבעה מקריאת ספרו של יוסף בן מתתיהו "קדמוניות היהודים", אבל מפליא הידע שלו בהלכה ובארון הספרים היהודי, כי הרי הוא היה יהודי מתבולל – בעל תואר דוקטור לספרות (נשלל ממנו על ידי הנאצים), היה מייסד ועורך כתב-עת ספרותי גרמני, סופר ומחזאי גרמני, סוציאליסט התומך בסטלין.
הוא מצטט את התנ"ך ואת חז"ל, ולמרות העובדה שגיבור של הספר, יוסף בן מתתיהו, חי בין שני עולמות – היהודי והרומי – הוא מתואר כמי שנוהג, בכל תהפוכות חייו, לקיים את מצוות הדת.
אביא כאן שתי דוגמאות מתוך רבות: צבאו של אספסיאנוס מכריע את יודפת, ועומד לשרוף את המערה, בה יוסף ולוחמיו התבצרו. יוסף מצליח לשכנע את הלוחמים לא להתאבד, אלא להרוג אחד את השני (חטא פחות גדול), ומצליח לשכנע את בן הזוג, שהיה אמור להרוג אותו, להיכנע לרומאים. לפני הכניעה הלוחמים סבלו מצמא מצמית, ויוסף מוכן שהרומאים יצלבו אותו (כך נהגו במורדים), ובלבד שקודם ייתנו לו לשתות. החיילים הרומים נותנים לו לשתות, ויוסף, המיובש לחלוטין, אינו לוגם מהמים לפני שהוא מברך "שהכול נהיה בדברו."
דוגמה שנייה: אספסיאנוס חומד לו לצון ומחייב את יוסף לשאת לאישה נערה בשם מרה, שקודם הוא בעל אותה. הנערה שבויה ו"טמאה", לכן בהיותו כהן אסור לו לשאתה. כיוון שאולץ לכך, הוא חש חוטא, ולכך נוספה הטינה של היהודים על כך ש"בגד" במרד, ובכך שנכנע לרומאים. כדי להיטהר בעיני יהודי אלכסנדריה, הוא מבקש למרק את חטאו בכך שיקבל ארבעים מלקות פחות אחת לעיני הקהל, כפי שההלכה דורשת.
יוסף העריץ את רומא, והיה בטוח שאלוהים נטש את ארץ ישראל, ונדד לאיטליה, אבל מתחילת הספר ועד סופו הוא מתואר כיהודי מקיים מצוות קלות כחמורות.
הספר מתבסס על "מלחמת היהודים ברומאים", אבל מוזר שאיננו מזכיר אפיזודה מרתקת באשר לשליחות של יוסף לרומא כדי לשחרר כוהנים שנכלאו שם על ידי הנציב הרומי בקיסריה, משום מהומות של מורדים, כשהכוהנים עצמם לא היו מעורבים בהן. פויכטוונגר אינו מזכיר כי האונייה בה נסע לרומא טבעה בים, והוא ניצל על ידי אונייה אחרת. כלומר, הוא הגיע לרומא חסר כול, ובכל זאת הוא מתחבב על אשת הקיסר, ומצליח לשחרר את הכוהנים שנכלאו על לא עוול בכפם. לעומת זאת, פויכטוונגר מרחיב בתיאורו את הזוועות שעברו הכוהנים האלה בכלא ובעבודות הפרך במשרפת לבנים.
השהייה ברומא במשך כשנתיים הבהירה ליוסף עד כמה חסר סיכוי הוא המרד באימפריה הרומית האדירה, ולמרות הכול, בחוזרו ליהודה הוא רותם עצמו בהתקוממות נגד רומא. וכאן אנחנו פוגשים ברבן יוחנן בן זכאי שממליץ עליו להיות שליח הסנהדרין בגליל, למרות שלמרבה הפלא חכם זה אינו מוזכר אצל יוסף. בהמשך פויכטוונגר מתאר איך רבן יוחנן בן זכאי הוצא מחומות ירושלים שבמצור בארון קבורה, והשתדל אצל אספסיאנוס להעניק לו את יבנה ואת חכמיה, כמעין תחליף למקדש שעומד בפני חורבן (עמ' 149).
מסתבר שפופיאה, רעייתו של נירון קיסר, מתנה את שחרור הכוהנים בקיום ההבטחה של השחקן היהודי דמיטריוס ליבנוס, כי יופיע בהצגה על היהודי "הנצחי" אפלה, ששונאי ישראל דורשים ממנו לעבוד אלילים, גוזלים את כספו, הורגם את שאשתו וילדיו, והוא נאלץ לנדוד, בעטיין של הרדיפות, מארץ לארץ.
צריך לציין שגם אגריפס השני, ואחותו בריניקי, כמו יוסף, הבינו שאין סיכוי כנגד רומא. אלא שההצלחה של המורדים נגד התקפתו של קסטיוס גאלוס גרמה ליהודים להאמין בעזרת האל מול רומא.
בכתבי יוסף ובספר שלפנינו מתואר יוסף כבעל שבע נשמות. ראינו כיצד הוא ניצל מטביעה בים, ובדרך פלא מצליח להתחבב על הקיסרית – והנה בגליל, לשם נשלח על ידי הסנהדרין, הוא ניצל מאינספור ניסיונות להירצח על ידי שונאיו, שבראשם יוחנן מגוש חלב ויוסטוס מטבריה. אגב, יוסטוס, נציגו של אגריפס השני, מופגש על ידי פויכטוונגר עם יוסף ברומא.
לאחר הכישלון של קסטיוס גאלוס שולח נירון קיסר את אספסיאנוס, המצביא עטור הניצחון באנגליה, לדכא את המרד בגליל. צבאו של אספסיאנוס מבצע זוועות בגליל (בין השאר – הכנרת אדומה מדם אנשי מגדל הנרצחים, אלה שניסו לברוח מעירם בסירות). המעוז האחרון נגד אספסיאנוס הוא יודפת, שם התבצר יוסף עם הלוחמים, כשהוא מנהל את ההגנה בהצלחה רבה. בהמשך, לאחר הלשנה, המבצר נבקע, ושוב הצבא הרומי מבצע זוועות. כאן פויכטוונגר מתאר בפרוטרוט את זוועות הצליבה. אספסיאנוס הורג בין השבויים את מי שאיננו יכול לשמש כעבד. יוסף יודע שאם יחזיק מעמד חמישים יום, יגיעו הגשמים, ואז ייבצר מאספסיאנוס לתקוף את ירושלים. הוא מחזיק מעמד עם לוחמיו במערה, אבל בעקבות הלשנה, הרומאים מגלים אותם, ומאיימים בהצתת המערה. שוב, מצליח יוסף לצאת חי מהמערה ("שבע נשמות"), ובמקום שייצלב כמו מאות לוחמים אחרים, הוא זוכה לחסדו של אספסיאנוס משום שניבא לו שיהיה משיח (עמ' 112). בספרו של יוסף הוא ניבא לו שיהיה קיסר, ובאמת זה בדיוק מה שקורה לאחר שנת 69 לספירה, בה שלטו בזה אחר זה ארבעה קיסרים (גלבה, אוטון, ויטליוס, אספסיאנוס). מה שפויכטטונגר אינו מזכיר היא העובדה שאספסיאנוס פלש לאיטליה עם צבאו. ניצח את ויטליוס, וכפה על הסנאט את כס הקיסר.
ברניקי, אחותו של המלך אגריפס השני (שלט בעיקר בעבר הירדן, ולכאורה, גם בגליל; מירושלים הוא גורש בחרפה משום אהדתו לרומא), היא אישיות דומיננטית, וידועה בעיקר כמאהבת של טיטוס, בנו של אספסיאנוס. מעניין שיוסף עצמו אינו מזכיר קשר בין טיטוס וברניקי (אולי התעלם מהקשר הזה לפי דרישת טיטוס, הפטרון שלו לכתיבת ספריו). ברניקי , ששני בעליה הראשונים נפטרים, ומהבעל השלישי, מלך קיליקיה, היא מתגרשת, ולפי רמזים שונים היו לה קשרי אישות גם עם אחיה (על הדמות החד-פעמית הזאת כתבו גדולי עולם כמו ז'אן ראסין והווארד פאסט). אצל פויטוואנגר ברניקי מוכנה להיות מאהבת של טיטוס בתנאי שטיטוס לא יחריב את המקדש. פויכוואמגר סבור שגם אספסיאנוס וגם טיטוס לא התכוונו להחריב את המקדש, והחורבן קרה משום ששר אלף בלגיון החמישי, קצין מצטיין, עלה על חומת המקדש (השלישית שהרומאים פרצו), זרק לפיד בוער למקדש, רצפת העץ מתלקחת, והמקדש עולה באש. לפי ספרנו, טיטוס העמיד לדין את הקצין על אי ציות לפקודה (עמ' 236). במציאות אספסיאנוס וטיטוס רצו בחורבן המקדש וענישה חמורה למורדים שגרמו לאבדות כבדות לרומאים במשך חמשת חודשי הלחימה.
כדי לתאר את החיים בירושלים בזמן המצור, פויכטוונגר בוחר להתרכז במשפחתו של נחום הזגג המצליח: בנו החכם אלכסס דורש לברוח מהעיר כל עוד אפשר, ואילו הבן השני, אפרים, מאמין בקנאים, ובסיוע משמיים נגד הרומאים. הסוף הוא נורא: בעטיו של הרעב, מתים ילדיו ואשתו של אלכסס, וגופות המתים מרעב מושלכות מעבר לחומה, בהיעדר אפשרות לקבור. מסופר אפילו על אישה שברעב צלתה את התינוק שלה, והקנאים באו לגזול את הבשר. הקנאים, ששרפו את מחסן התבואה, גוזלים את מעט האוכל של התושבים, וגוזלים גם את הכבשים, הלחם והשמן מהמקדש שנועדו לפולחן, וכל זאת למען סעודה שהם הכינו לעצמם. הכוהנים ממשיכים בשגרת הקורבן היומי, כל אחד על פי תפקידו – על ריק.
הספר מלא וגדוש באירועים מרתקים, ומקוצר היריעה אני נאלץ לוותר על סקירת נשותיו של יוסף (בירושלים, בקיסריה, באלכסנדריה וברומא), לא הזכרתי את שונאי ישראל באלכסנדריה, בראשם אפיון, לא הזכרתי את טיבריוס אלכסנדר, דודה של ברניקי, שהצטרף לצבאות רומא, ושנא את הקנאים במידה כזאת שהציע לצלוב את אלה המנסים להימלט מירושלים; לא הזכרתי את ספרי התורה החרוכים שיוסף מציל, ושבעים ושבעה שבויים שיוסף מצליח למנוע צליבה ועבדות, ביניהם יוסטוס, אויבו, שכבר הועלה על הצלב. לא הזכרתי את עפר ירושלים שיוסף מביא עמו לרומא, את תהלוכת הניצחון הסדיסטית של הרומאים, בה הובלו המורדים השבויים לנוכח קללות ויריקות של הקהל, את הלקאתו של שמעון בר-גיורא לעיני הקהל, והריגתו בחניקה, את הכסף ששילמה הקהילה היהודית ברומא כדי שיוכלו לקבור את גופתו, את שמחתם של הרומאים לראות את השבויים נטרפים על ידי חיות טרף, את יפעתה של ירושלים לפני החורבן ואת שלל שכיות החמדה מהמקדש שנגזלו על ידי הרומאים, והוצגו בתהלוכה.
למותר לציין שאני ממליץ מאוד על קריאת הספר הזה, שהתחבר בהמון אהבה כלפי עם ישראל, ובידע חובק עולם.
משה גרנות
ספר הגעגועים - פרק עשרים ושבעה
רומאן
כנרת, זמורה-ביתן, מוציאים לאור
נכתב בעקבות הרומאן (שאזל)
"לשוט בקליפת אבטיח" משנת 1987
נדפס בישראל 2009
פרק עשרים ושבעה
יום השואה. כשדאי מכה וְקֶסלר לוקה.
מגרשים אותי מבית-הספר
חזרתי ללמוד, דרוך כקפיץ ושואף נקם. ממש מסוכן. אמנם, אפשר לחשוב! – רזה הייתי כמקל. שטוף בקריאת ספרים, הרבה גם על "השאלה המינית", בהסתר. ובשיעורי הגדנ"ע דווקא אני, שהקדשתי את כל החופש הגדול לקורס מֶ"ם-כַּ"פִים, לא הצלחתי להצטיין בכושרי הגופני, וכל כך התייחסו בביטול לכושרי עד שלא ביקשו ממני כלל להדריך כיתה בשיעורי הגדנ"ע. ואני קיבלתי זאת בשתיקה כאילו ברור שזה מה שמגיע לי.
צבי ואני החלטנו אז להיות סופרים וישבנו בצל עץ-הזית בחצרי לכתוב רומאן על תולדות העולם מבראשית לפי "דברי ימי ישראל" המנוקדים של גְרֶץ, בשישה כרכים, שאבא קנה לאימא מתנת אירוסין, ועד לייסוד המושבה ותולדותיה לפי ספר היובל העבה, הירוק, שקיבלתי בירושה מסבא-מצד-אבא.
נלי עזבה זה מכבר את המושבה, והאחוזה נמכרה.
יום אחד, זה היה "יום השואה" ואני תורן-הכיתה, ולכבוד היום המיוחד הזה, בטרם צאתם להפסקה הגדולה, סובבו חבריי, ובראשם גיורא וצבי, את כל המכתבות בכיתה כשגבן אל הלוח, וירדו למטה לשחק כדורגל, משחק שאותו המשיכו מהפסקה להפסקה ואילו השיעורים היו רק ההפסקות שבין משחק למשחק.
באמצע ההפסקה נכנס לכיתה המורה לתנ"ך דוקטור קֶסְלֶר, איש לא צעיר, קירח כמעט-לגמרי עם דבלולי שׂער-שיבה על עורפו. כפוף קִמעה ופרצופו עגול ועיניו חסרות מנוחה. איש חלש ורגזן. נכנס, ראה את המהומה ופקד עליי לרדת לקרוא את כל התלמידים לחזור לכיתה כדי שיסדרו את המכתבות לקראת השיעור בתנ"ך.
ירדתי. אינני זוכר אם ביקשתי מהם לעלות או לא. ממילא לא היו שומעים לי. משולהבים רצו על פני מגרש החול, בועטים ומשתטחים אחר הכדור. אני שנאתי את המשחק הזה ומעודי לא לקחתי בו חלק. איך אפשר לשבת בכיתה כשאתה מזיע והחול מדגדג בצווארך.
עם הישמע הצלצול עלינו כולנו לכיתה. בפתח הכיתה עמד נרגז דוקטור קסלר, פניו סמוקים, והתנפל עליי באגרופיו הקמוצים, המגויָדים –
"אתה! אתה!" כמו נחנק, "מנוול!"
ונטף מפיו איזה ריר של כעס.
רק זה היה חסר לי.
חמתי בערה בי. הפעם לא אשתוק, לא אתן גווי למכים – כמו שכתוב בתנ"ך. אני מסוכן! – רק נגע בי אגרופו, שרט בלחיי, צורח ושורט כאישה היסטרית – ומיד תפסתי בו והתחלתי מכה בחזרה. שנינו היינו אחוזים איש בזרועות יריבו, זקן ונער, עומדים על סף הכיתה ומחליפים מהלומות. ומאחוריו אני רואה את גיורא, שהשתחל איכשהו פנימה לכיתה, והוא מרקד מרוב שמחה ובועט מדי פעם באחוריו של דוקטור קסלר. תלמידים רבים מכל הכיתות הסמוכות הצטופפו סביבנו בפקעת נרגשת של צעקות וקריאות. ואחדים אף הצטרפו להכות את דוקטור קסלר המסכן.
כשאני חושב על כך היום – זה היה מעשה נורא. להגנתי אוכל רק לומר שהוא התנפל עליי, ראשון. לא קל לי להמשיך לתאר. החזקתי בראשו השׂב. שערותיו הדלילות, המשומנות, התחככו בבגדיי ובזרועותיי. כולנו הזענו. ריח נערים מזיעים כדורגל, אבק, גיר ובגדי איש זקן.
כבר אמרתי, הגימנסיה שלנו היתה פרועה-לשִמצה, וכבר קרו מקרים: הורידו דלת מציריה והשעינו אותה לקיר. המורה לאנגלית גברת זלְקָאִי, "המַכְשֵיְפֶה", שדמתה לציפור צבועה מקרטעת על עקבים ונהגה להתעמר בנו ולצרוח עלינו: "דֶר אִיז אֶ סְמֵל אוֹף אַנְוַשְׁד בּוֹדִיס אִין דֶה קְלַס!" – וכאשר היא משכה בדלת לסוגרה מאחוריה, החלה הדלת נופלת עליה וכמעט הרגה אותה.
פעם ענה גיורא לשאלתה ואמר שהוא "הֶס וִיזִיטֶד דֶה אַפֶּר צִילִינדֶר" בהתכוונו לגליל העליון!
בשעת שיעור קדחו תלמידים חורים בקירות והסתכלו בעדם החוצה. הניחו "פקקי"-פורים שיתפוצצו תחת הקתדרה כאשר המורֶה עולה עליה. "פקקים" כאלה כבר מזמן אסורים, גם אקדחי-הצעצוע שירו אותם, וגם הקתדרות כבר נעלמו מבתי-הספר.
ומה עוד? החברים הטובים שלי זִמזמו והשליכו בשיעורים זה על זה פירות זעירים, בּוֹמְבַּלָך, שצמחו על עץ בחצר. כבר אמרתי – "רפובליקת שׁקִיד" ו"הפואמה הפדגוגית" היה אפשר לכתוב על בית-ספרנו הפרוע, שאמנם כמה מטובי סופרינו למדו בו ולא ניזוקו כלל.
לבסוף הפרידו איכשהו בינינו. לא נשארתי רגע לחכות בבית-הספר. באתי הביתה ואמרתי:
"אני חושב שהפעם זה סופי."
"מה סופי?"
"גמרתי עם הגימנסיה. הרבצתי לְמורֶה."
"אתה?"
"כן. הוא התחיל ראשון. הרי אמרתי לכם – פעם שנייה לא אבליג. ככה זה. לא איכפת לי. כשדאי הִכה וקסלר לקה!"
"תִראו מי שמדבר, ביאליק!"
"כן. אני שונא את כולם. ולא אבקש סליחה. הוא אשם. אני אתן מכות לכל מי שינסה להתקרב אליי. אני מסוכן. אני מ"ם-כ"ף בגדנ"ע. אני אלחם!"
גירשו אותי מבית-הספר.
התכנסה ישיבת-מורים וקיבלו החלטה כמעט פה-אחד. היחיד שהתנגד היה המורה למתמטיקה גורדון, איש שמן ונחמד, אוהב-חיים, מורה נפלא שלימד באותה גימנסיה גם את אימא בנעוריה. והיית יכול לראות אותו יושב בחנות-הנקניקים של אדון בַּרְטֶרֶר, ברחוב הראשי של המושבה, שותה ספל בירה וזולל נקניקיות. זה היה מורה! מכוח חודשיים של שיעורים פרטיים שלימד אותי הצלחתי לימים לעבור את בחינת הבגרות במתמטיקה, המקצוע שבו לא הצטיינתי מעודי, וגם פיגרתי בו, כזכור, בחודש לימודים מִסוף כיתה אל"ף.
כאשר קראתי את הספר הנפלא של אנדרה מורואה, "המישמנאים והמירזנאים", ראיתי לנגד עיניי באזרחי מדינת מִישְׁמַן המבוגרים את דמות המורה גורדון, שכיום אני שמן יותר ממנו.
מה זה שמן? – אדם, הנכד הקטן של בן-דודי, כאשר הוא בא אליי עם סבו כדי לשחק אתי, מיד טופח לי על הבטן ומכריז: "בֶּטֶן שָׁמֶן! בטן שמן!" – והוא מתעקש לנשק אותה כשראשו מגיע עד לטבורי. ביום-הולדתו הרביעי הכניס בלון תחת החולצה וצעד בחדר כשהוא קורא בשמי וטופח על בטנו: "בטן שמן! בטן שמן!" – מיד עדת חבריו וחברותיו הקטנטנים עשו כמוהו, טמנו בחולצותיהם בלונים שהתגלגלו על הרצפה, צעדו בסך וחיקו אותו ואותי: "בטן שמן! בטן שמן!"
מחברת החיבורים שלי, ראשית ניסיונותיי הספרותיים וההגותיים, נִשארה אצל אחד המורים. עכשיו קראו בה כולם בעיון.
"לאורי בן עמי יש רעיונות נאציים," קבעו, והדבר נפוץ עד מהרה במושבה, "הוא חולם להיות 'אדם עליון' בהשפעת הספר 'כה אמר זראתוסתרא', ניטשה חדש. לא פלא שהוא מכה ומשתולל. חושב שהכול מותר לו. צאצא מופרע של המֵיפלאוּאֶרס ההונגריים מחוף יפו!"
אני!
אני, שהספקתי כבר להיות מרכסיסט וקומוניסט אחרי שקראתי "קורס ראשון בפילוסופיה" של פוליצר והחלטתי כי העתיד טמון בכלכלה מדינית, אחרי שקראתי את "כלכלה ומשטר" של ז'אן בַּאבִּי וגם קניתי את "עקרונות הכלכלה המדינית" של היהודי-אנגלי דוד ריקרדו, מאבות הכלכלה המדינית בראשית המאה התשע-עשרה, מתוך אמונה גמורה כי מספר של יהודי אלמד יותר טוב את המקצוע, בקיצור – אני, שכּל תקופת זמן היתה לי השקפת-עולם אחרת, כי חיפשתי את המקצוע או התורה שמסבירים את הכול, הכול – איך העולם, איך האנושות, מה הם הכוחות הפועלים –
ומה שהעליתי בינתיים, בהתנסותי ובחקירותיי המעשיות, לא היה אלא שהרבצתי למורה זקן ורגזן.
אבא יצא למערכה על עתידי. צבי וגיורא, מנהיגי הכיתה, רצו להכריז שביתה ממושכת, עד שאחזור ללימודים. אבא הפציר בהם להמשיך ללמוד כרגיל. הוא הבין שבדרך של התנגשות חזיתית עם ההנהלה לא נשיג דבר. כן, היתה גם דרך אחרת.
דוקטור קסלר המשכיל, המעודן, האירופאי, היה כרוך יותר מדי אחרי הבנות. בהפסקות היה עומד איתן וקורא אצלן עתידות על כף-היד ומגרד באצבעו ארוכת הציפורן ובינתיים ידו השנייה נחה על שכמן במחווה של אבהות, כמגונן עליהן, ובעצם מלטף להן.
בשיעורים, אם זרק מישהו בּוֹמְבָּלֶה זעיר לעבר גבה של אחת התלמידות, וכדוּרוֹן-הפרי של עץ-הסרק חדר פנימה, היה דוקטור קסלר שׂב-השיער ניגש אל זו מאחור בחמת-זעם ומוציא במו-ידיו את הבּוֹמְבָּלֶה מתוך הרווח הצר שבין שמלתה או חולצתה – לגבה, עד למטה, למטה. ופניו סומקים אז באש מוזרה, וקצף הכעס הקודם עודנו מלבין בזוויות-פיו, והכול לעיני הכיתה.
איה הצחקנית בעלת העיניים הכחולות, קלת-הדעת של הכיתה, סיפרה לנו שפעם ירדה כל-כך כף-ידו של דוקטור קסלר על גבה עד ששרטה לה את פי הטבעת ולדעתה אפילו נגעה לה בקָקִי.
אִיחְס!... פִיחְס!... לא האמנו לה. חשבנו שהיא מנסה לעשות עלינו רושם, כדרכה.
[היססתי אם להזכיר את איה המַזְמֵזָנִית מפני שהדרך שבה אני מתאר אותה, אשְׁכּנַזִיוֹנֶת בעלת עור שחום וחלק כקטיפה – כן, היינו מכנים אותה אַיוֹנֶת – אינה נחשבת בימינו לגעגועים תמימים לימי הנעורים, לפלומתן הכּוּסִית הנכספת של הבנות בתקווה שלפחות תרשינה לנו במִזמוז לֵילי לעשות עליהן "מברשת", אם אפשר רטובה – אלא נחשבת לחזירות שוביניסטית גברית ובהחלט לא תקינה פוליטית.
בעינֵי הפמיניסטיות, גבר שכותב על נשים כאובייקט מיני אינו שונה בהרבה מאנס אלים או ממטרידן כפייתי – אלא אם כן הוא לא אונס ואף לא מטריד אישה אלא רק שורף חיות ארבע זונות רוסיות בשנתן בדרום תל-אביב, שעל כך מסופר בעיתון "הארץ" מיום 6 בדצמבר 2001:
"בית המשפט המחוזי בתל-אביב גזר אתמול ארבע שנות מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי, על [הפושע], שהורשע בשידולו של [הפושע האחר, הרוצח] להצית מכוני ליווי בתל-אביב. באחת ההצתות, שאירעה בשנת 2000, נספו [נספו! לא נהרגו, לא נרצחו בשריפה מכוונת! אלא נספו, כאילו תאונה קרתה להן!] ארבע צעירות.
"בנוגע ל[פושע האחר, שביצע את ההצתה בפועל], נקבע בחוות דעת פסיכיאטרית כי הוא אינו אחראי למעשיו וזקוק לאשפוז. לחוות הדעת הזו קדמה בדיקה פסיכיאטרית שבה נקבע כי [הפושע האחר] אחראי למעשיו וכַּשִׁיר לעמוד בדין. התובעת לא קיבלה את השינוי במסקנות המומחים וביקשה להמשיך לנהל את המשפט נגד [הפושע האחר] למרות חוות הדעת השנייה."
מעניין כמה שנים תיגזרנה, אם בכלל, על הרוצח עצמו! – לא שמעתי שנשים ואִרגוני נשים, שרדפו עד חורמה את אלוף מרדכי גיבור ישראל והרסו אותו כמעט כליל, וגם הביעו אכזבה על עונשו הקל – הרימו קול זעקה על פסקי-הדין המצחיקים הללו!
אני כבר רואה כי "ספר הגעגועים" הולך ונעשה דומה לעיתון או למכתב למערכת. איך אפשר בכלל להכניס דברים טריוויאליים כאלה לרומאן ספרותי? מי בכלל יֵדע מי היה אלוף מרדכי בעוד מאה שנה? – שלא לדבר על ארבע זונות רוסיות ששרף יהודי המחשיב עצמו דתי.
מאחר שפרופסור איזידור לְבוֹנָה, שחלם כל ימיו להיות רקדן בלט, הגדיר את כתיבתי כ"פוסט-ריאליזם טריוויאלי פוסט-פמיניסטי" – עלה בדעתי שהנה-הנה ההוכחה מה סופרים פוסט-ריאליסטיים טריוויאליים פוסט-פמיניסטים מכניסים לספריהם הפוסט-ריאליסטיים טריוויאליים פוסט-פמיניסטיים! פּוּק! פּוּק! פּוּק... הוקל לי!)
אבא שיתף את ידידו, ראש-העיר, בשערורייה שטרם פרצה, ושאל: "האם הנהלת הגימנסיה רוצה שיינתן פומבי לכל המעשים החינוכיים הללו?"
לא. לא. נבהלו. בשום פנים ואופן. הם גם לא התלוננו מעודם במשטרה על מעשי-בריונות של התלמידים וזאת כדי שלא להוציא שם רע לבית-הספר. המדיניות שלהם היתה לטאטא את הלכלוך אל מתחת לשטיח, כמו שאומרים.
היה מגיע מתל-אביב למושבה עיתון או שבועון על נייר פשוט בשם "עיתון מיוחד" בעריכת ד"ר אמיל זאובר וכולו שערוריות עסיסיות, לרוב ללא שמות. רימונה בְּיַאלִיסטוֹק וירדנה בְּלוּם שלנו כיכבו ב"עיתון מיוחד" בשמות בדויים בכתבה "חורשים בשדות המושבה" שסיפרה כיצד אושפזו השתיים בבית-חולים "הירקון" אחרי שלאחת הוציאו את האפנדיציט בפעם השנייה, ולשנייה – בפעם השביעית, כל כך פוריות היו!
על כן נועדו שוב בהנהלת הגימנסיה ושינו את החלטתם. אמנם עונש הגירוש בעינו עומד, עד סוף השנה, אבל ירשו לי לגשת לבחינות, ואקבל תעודה.
ישבתי בבית ולמדתי. צבי היה מביא לי את השיעורים. גיורא גם אז המשיך להעתיק ממני, ולימודיו השתפרו באותו שליש אחרון פלאים, כי אני לא הייתי בכיתה ולא יכלו לראות את המקור. הייתי גיבור בית-הספר. וכל אותם אנשים במושבה שרק ידעו עליי מפי השמועה ולא הכירו את המראה הצנום והחלשלוש שלי – היו בטוחים שאורי בן עמי הוא בריון רחב-כתפיים ועב-זרועות, כפי שהיו כמה מבני משפחות הכדורגלנים במושבה.
אך היה עליי, בתמורה, לבקש סליחה ממורי דוקטור קסלר.
עשיתי זאת רק למען אבא שהפציר בי, אבא שהצליח להעביר מעליי את רוע גזירת הגירוש המוחלט, ללא תעודת-גמר, שלא היה מאפשר לי להתקבל לשום בית-ספר אחר.
באתי לחדר-המורים, סיננתי בשפתיים קפוצות את המילה, והסתלקתי. דוקטור קסלר לא ענה לי אפילו. רק הִמהם משהו. אכן, גם אותו סילקו בסופה של אותה שנה מהגימנסיה. ואילו גיורא, עם עוד כמה חברים, פרצו שבועות אחדים אחרי אותו מקרה לחדר-המורים, חִרבנו על המפה הירוקה, קרעו יומנים, שברו חלונות. ומחמת הבושה לא הזעיקה, כמובן, הנהלת הגימנסיה את המשטרה.
ואני, לשנה הבאה, עברתי ללמוד בתל-אביב, בבית-ספר תיכון חדש. וכך, במו-ידיי, שלפתי את עצמי מן הגימנסיה הגרועה שבמושבה, ונפתחו בפניי אופקים של תרבות ויופי ושל ספרות עולמית ועברית ושל ערכים, ומה שחשוב מכל, וכלל לא ידעתי זאת קודם – נלי למדה שם. ושוב ישבתי איתה יחד בכיתה אחת. ואפילו לשולחן אחד. וכמעט מראשית אותה שנה התחלתי לכתוב שירים, ואחר-כך סיפורים, ולא הפסקתי עד היום. אף כי את נלי הפסקתי לראות זה שנים רבות.
אהוד בן עזר
המשך יבוא
למי קראתם אידיוטים שימושיים?
הרב יגאל לוינשטיין, ראש מכינת 'בני דוד' בעלי, טען השבוע בוועידת חוק הגיוס של ערוץ 7, כי הוויכוח הציבורי סביב גיוס חרדים לצה"ל נועד על ידי השמאל/הקפלניסטים להסיח את דעתו של הציבור הציוני דתי, המוסר נפשו על הגנת המדינה, מראיית הסוגיות האמיתיות של החברה הישראלית, ובראשן השתלטות מערכת המשפט על ניהול המדינה.
ראו הוזהרתם, אמר כביכול לוינשטיין לאנשי הציונות הדתית: השמאל משתמש במאבקכם לגיוס צודק מאין כמוהו של החרדים, להשגת מטרות זרות: הפלת הממשלה/השתלטות על מערכת המשפט/העמקת אג'נדת הפרוגרס בצה"ל ועוד (מחק את המיותר, או שמא אין מיותר והכל נכון), וברגע שתיושם מזימתו הוא ישליך אתכם, הציונות הדתית, מתחת לגלגלי האוטובוס; השתמש וזרוק.
ואגב, וללא קשר לאמור לעיל, העלה הרב לוינשטיין גילוי מדהים: "מלחמת שמחת תורה חוללה מהפך אדיר מתחת לפני השטח שהשלכותיו ישפיעו על ההשקפה החרדית בכלל. המלחמה היא זו שמניעה, אמנם בקצב איטי להחריד, צעירים חרדים לעבר הגיוס." עד כדי כך גדול המהפך, לדבריו, שראש ישיבה חרדי אחד הכניס לישיבתו במהלך המלחמה את כתבי הראי"ה קוק, שכידוע מוחרם בישיבות החרדים. "בבני ברק לומדים את כתבי הרב קוק," התפייט בהתרגשות של מי שחוזה בשינוי סדרי בראשית.
דַּבָּרִים אחרים של גישה זו, המבקשים משום מה להסיט בכל מחיר את האש מסרבני הגיוס החרדיים, מחשש שיישום הגיוס החרדי יוליך לנפילת ממשלת הימין-ימין, תומכים למעשה בהשתמטות נוער המגבעות, אברכי שמן הזית הזך – מן המערכה להצלת ישראל מיד צר, "מפני שהצבא בכלל אינו מעוניין בחרדים." טענתם כלפי הציבור הציוני דתי היא, שמלחמתו הופכת אותו ל'אידיוטים השימושיים' של השמאל הקפלניסטי – אידיוטים שימושיים!! לא פחות – שכל מעייניו מתמקדים בעצם לא בגיוס החרדים אלא בהפלת הממשלה, בסיוע אגפי של האידיוטים השימושיים מהציונות הדתית.
בעלי טענה נואלת זו, תומכים בפועל בשימור חלוקת העבודה האכזרית הקיימת: הדתיים-לאומיים ימשיכו להילחם וגם למות (רח"ל והיל"ת) על הצלת המדינה, כולל מילוט החברה החרדית מידי הצר הצורר, בעוד שבני גילם החרדים יבלו בנעימים ב'היכלי הישיבות' עם כוס תה לוהט לצד הסטנדר. לטעתם, מלחמתו של הציבור הציוני-דתי מובילה ללא ידיעתו ממצב של 'לשמה' (לשם הגיוס) למצב של 'לא לשמה' (הפלת הממשלה). וזוהי בדיוק תיאוריית האידיוטים השימושיים: "במאבקכם למען גיוס החרדים לא תצליחו לגייס אפילו חרדי אחד, אבל תקדמו את נפילת ממשלת הימין ותעודדו הקמת ממשלת קפלניסטים. אל תהיו אידיוטים שימושיים של הקפלניסטים."
השימוש בביטוי 'אידיוטים שימושיים של השמאל הקפלניסטי', מהווה עליית מדרגה במאמצי הימין האידיאולוגי, לשימור בכל מחיר, גם במחיר ההשתמטות, של ממשלת הימין-ימין. במילים אחרות: לא העומס הבלתי אנושי המוטל על המילואימ'ניקים המשרתים עד 500 יום ויותר, ולא התמוטטות משפחותיהם הכורעות בעורף, וגם לא עסקיהם הקורסים ואובדן שנות לימודיהם המקצועיים/אקדמיים של המשרתים, ואפילו לא תורת משה וההלכה המסורה בידינו מימות עולם, הם המניעים את הלחצים למען הגיוס, אלא היותם שלא מדעת למשרתי אג'נדת הפלת הממשלה.
כאן המקום להתייחס למקורו של הביטוי הציורי-פרובוקטיבי הזה, אידיוטים שימושיים, שבטעות מיוחס להוגה ולמהפכן הלוחם וולדימיר איליץ' לנין (1870-1924), מנהיג הבולשביקים ומייסד המדינה הסובייטית הראשונה, בריה"מ, אף שהביטוי לא נמצא כלל בכתביו.
ביטוי קנטרני זה מיוחס לאדם או לקבוצה שפועלים בתום לב מכמיר למען יעד חברתי/פוליטי מסויים, מבלי שיבינו שפעילות זו משרתת אינטרסים זרים לתפיסת עולמו. כך למשל אותן מפלגות וקבוצות קומוניסטיות/סוציאליסטיות שפעלו במדינות המערב הדמוקרטיות בימי המלחמה הקרה בריה"מ-ארה"ב. האידיוטים השימושים הללו נלחמו בהתלהבות ומתוך תמימות ילדותית, למען אידיאלים נשגבים אבל כוזבים ותיאורטיים בלבד, כמו שיוויון, צדק חברתי, חלוקה מחדש של הרכוש, קץ העבדות ורווחת האדם העמל ועוד, וזאת מבלי להבין שבכך הם משרתים את יעדי-העל של הסובייטים להחלשת העולם הדמוקרטי.
טענת האידיוטיזם השימושים של החרד"לים בעיקר, כלפי מצדדי גיוסם של כל יוצאי צבא בישראל, נשענת גם על הטענה, שהצבא בכלל לא מעוניין בחרדים, מפני שמבחינתו הם 'טראבל מייקרס' מציקים, עם דרישות למזון בהכשרים מהודרים, להרחקת נשים מטווח הראיה, להקצאת זמנים לתפילות ולימוד וכדומה.
אלא שכל הטיעונים הללו היו מוצדקים בימי כור ההיתוך. כיום כבר אין ספק שצה"ל מוכן להתגמש ולשלם מחירים תמורת גיוס חרדים. ד"ר יהודה יפרח, העורך המשפטי של 'מקור ראשון', טען כי ההיפך הוא הנכון: "צה"ל של היום הוא בכמה וכמה רמות יותר 'דוסי', יותר מסורתי ויותר שומר הלכה מצה"ל של שנות ה-90. בצה"ל שאליו התגייסתי היו בקושי קצינים דתיים; הרצאות של אוגדונרים עסקו בדברי שבח והלל להסכמי אוסלו; מי שהקפיד על בשר חלק ועל ירקות ללא תולעים נשאר רעב שלוש שנים; היחס לנשים היה מחפיץ ומזעזע, וקצינים תלו תמונות מ'פלייבוי' בלשכות. בכל הפרמטרים הללו צה"ל עבר מטמורפוזה, והוא היום צבא אחר. הקצינים בימין שמימין לימין, הכשרות מהדרין, היחס לנשים מכבד, ובחפ"קים מתמרנים שאני מגיע אליהם לא תמיד ברור אם הגעתי לצה"ל או לסניף של מכינת עלי."
כך שלא רק שהטענות כאילו צה"ל אינו מעוניין בחרדים ואינו מתאמץ לענות לכל צרכיהם מנותקת מן המציאות, אבל בהחלט משרתת את הסרבנות החרדית. מובילי הסרבנות החרדית צוהלים בשמחת ניצחון מזוייפת: "הנה, אפילו הרבנים שלכם טוענים שהצבא לא מעוניין בחרדים."
וכך הפכו עצמם מטיחי טענת האידיוטים השימושיים כלפי המיינסטרים הדתי לאומי, לאידיוטים שימושיים של החרדים, אשר משתמשים בהם להדיפת הקריאות לגיוסם.
וכל צד כמובן טוען, שבני הצד שני הם האידיוטים השימושיים של מחרבי האומה.
מנחם רהט
פוצ'ו – מרוב הזיות
בהתחלה היה הספר 'מרוב אהבה' שכתבה מיכל סנונית ואחר כך היה פוצ'ו שקרא את השירים וקיבל רשות ממיכל לתת לכל שיר סוף אחר, בדומה למטפס הרים, שמצליח להגיע לפסגה ואז, כשהוא חושב לנוח ולהירגע, הוא רואה שיש לפניו עוד פסגה.
סמוכים זה לזה
אַתָּה מְסַפֵּר לִי עַל הַמֶּרְחַקִּים
וַאֲנִי רוֹקַחַת אֶת רִבַּת הַיֹּפִי,
מִגִּישָׁה לַשֻּׁלְחָן
שֶׁאֵלָיו אָנוּ יוֹשְׁבִים
כָּל כָּךְ סְמוּכִים
זֶה לָזֶה
כַּפּוֹת רַגְלֵינוּ שְׁזוּרוֹת יַחְדָּו
וְאֵין לָהֶן דָּבָר עִם מֶרְחַקִּים
**
וְאָז, כַּאֲשֶׁר כַּפּוֹת רַגְלֵינוּ
קוֹרְאוֹת לידי בּוֹאִי צְאִי אֵלֵינוּ
אֲנִי יוֹדֵעַ שֶׁהִיא לֹא תָּבוֹא
יוֹתֵר חַמִּים לָהּ שָׁם לְמַטָּה בַּמַּחְבּוֹא.
פשר היותך
מָחָר אֶשְׁאַל אוֹתְךָ לְפֵשֶׁר הֱיוֹתְךָ,
לְפֵשֶׁר הֱיוֹתִי, לְפֵשֶׁר הַדְּבָרִים
שֶׁאֵין לָהֶם פֵּשֶׁר לְפִי מֵיטַב הֲבָנָתִי.
וּמָה תֹּאמַר לִי? מָה כְּבָר תּוּכַל לוֹמַר?
אוּלַי מָחָר, אוּלַי בְּיוֹם אַחֵר, תִּמְצָא הֶסְבֵּר
שֶׁגַּם אִם לֹא יַנִּיחַ אֶת דַּעְתִּי, אוּכַל לְהַנִּיחַ
עָלָיו אֶת רֹאשִׁי, מָחָר.
**
כְּשֶׁאֲנִי שׁוֹאֵל מָה הַפֵּשֶׁר
אֵין לִי מֻשָּׂג גַּם מָה הַקֶּשֶׁר
אַךְ שָׁפָתֵךְ נִשְׁמַעַת לִי כָּל כָּךְ צִיּוּרִית
עַד שֶׁאֲנִי מֵבִין שֶׁדִּבַּרְתְּ עִם הַכָּרִית.
נדהמות בזרימתן
אֲנִי אוֹהֶבֶת אוֹתְךָ
שֶׁאֲמַלֵּא אֶת הַדַּף בְּאוֹתִיּוֹת שִׁמְךָ?
רַגְלַי בֵּין רַגְלֶיךָ
בּוֹדְקוֹת
יַעֲדָן
תְּמֵהוֹת הֵן נִמְתָּחוֹת
נִדְהָמוֹת בְּזְרִימָתָן.
**
וּכְשֶׁרַגְלי בֵּין רַגְלֶיהָ
כָּל תְּחוּשׁוֹתַי הֵן שֶׁאֵין עָלֶיהָ
וְכָל תִּקְוָתִי הֵן שֶׁהִיא לֹא תַּרְפֶּה
אַחַר כָּךְ כְּשֶׁיַּגִּיעַ תּוֹרוֹ שֶׁל הַפֶּה.
שיא אהבה במאה ה-21
אַהֲבָתִי תְּלוּיָה עַל חֶבֶל הַכְּבִיסָה
שֶׁל הַמֵּאָה הָ-21.
מַיִם רַבִּים נוֹטְפִים מִמֶּנָּה
וְאֵין מִתַּחְתֶּיהָ וְלוּ עֵשֶׂב יָרֹק אֶחָד.
אַהֲבָתִי אֵינָהּ יוֹדַעַת שֹׂבַע
מִתְרוֹצֶצֶת כְּכֶלֶב חוּצוֹת
כְּשַׁבְשֶׁבֶת רוּחוֹת מַרְעִימָה עַל גַּגּוֹת
כְּצִפּוֹר מְנַתֶּרֶת מֵרֶגֶל לְרֶגֶל
נְכוֹנָה לַעֲבֹר מְשׂוּכוֹת קִיר וְחֶבֶל.
יָפָה צִפּוֹר אַהֲבָתִי, אֵין כָּמוֹהָ לְיֹפִי
עַל חֶבֶל הַכְּבִיסָה
שֶׁל הַמֵּאָה הָ-21 .
**
וּבְעוֹד כְּבִיסָתִי תְּלוּיָה עַל הַחֶבֶל
כָּל דַּאֲגוֹתַי הֵן שְׁטוּיוֹת וְהֶבֶל
וְכָל תְּפֵלוֹתַי הֵן שֶׁהַשְּׁכֵנִים
לֹא יַבְחִינוּ בַּכֶּתֶם שֶׁעַל הַתַּחְתּוֹנִים.
המחיר הגדול
הנה הרשימה המלאה של הנרצחים והמחבלים. קראו והתפלצו:
https://realpriceproject.org/
לא כל החטופים הוחזרו מעזה
ניראל זיני היה קצין בגבעתי, ועל אף שנפצע אנושות ביו"ש, המשיך לשרת ולתרום. ב-10/10 תכנן להציע נישואין לבת זוגו ניב, אך 3 ימים לפני כן המחבלים רצחו אותם בכפר עזה. "אני מניח את הפלאפון, תתפללו," כתב אז לבני משפחתו, ראשו של ניראל נערף ב-7/10 – ומאז לא אותר.
לאחר שנודע להם על שאירע לניראל, החליטו בני המשפחה לצאת למסע חיפושים בעצמם. הם איתרו את הנקודה המדויקת שממנה נאספה גופתו של ניראל בשכונת הדור הצעיר בקיבוץ, ואף נפגשו שם עם הלוחם שדיווח על המיקום ועם נציגים מרבנות אוגדת עזה. מאז פעלו שעות רבות בני המשפחה, בסיוע מתנדבים מרשות העתיקות וממערך אית"ן, בניסיון לאתר את ראשו של ניראל בין ההריסות בקיבוץ. "אני וילדיי נאלצנו להפסיק לעבוד, להביא עצמאית כלי צמ"ה לחפירות, הכנת רשתות, סינון ועוד," תיאר האב. "כל זאת בזמן שאנחנו פונים לכל גורם אפשרי במדינה בבקשת סיוע בחיפושים. מיותר לציין שעד היום איש לא נרתם לכך." "אמרו לנו – 'אי-אפשר עוד חטוף ברשימה'."
במכתב ששלח האב לנתניהו הוא זעק כי יש למצות את המודיעין בעזה בנושא – כדי לדעת אם ראשו הערוף של בנו מוחזק על ידי המחבלים; להמשיך בחיפושים בכפר עזה בסיוע גורמים רשמיים; ולמנות גורם רשמי שאמון על חיפושיו. "מדובר ברגע קריטי וזה המוצא האחרון מבחינתנו להביא את בננו לקבורה," זעק האב. "מבחינתנו בננו לא נקבר – ואנו מחפשים ונמשיך לחפש את ראשו עד אשר יימצא." האב הדגיש כי "את המחדל – יש לתקן," ובפנייה לרה"מ ביקש "לפעול לתיקון העוול הנורא שנגרם לנו – פעם אחת באי-תפקוד בהגנה על בננו, לאחר מכן בקבורתו ללא הראש ללא ידיעתנו ביודעין, ופעם שלישית בייסורי החיפושים שאנו עוברים כבר כמעט שנתיים, תוך שאף גורם לא מוכן לקחת אחריות, לסייע, להירתם או להראות לנו שאכפת גם למדינה מכך." הוא ביקש מנתניהו להיפגש, וסיכם: "לפני שיהיה מאוחר – תקנו את המקולקל. אנא מכם. נפשנו אינה יודעת מרגוע. בבקשה – עזרו לנו להגיע למנוחה שאנו כל כך זקוקים לה."
(רון קריסי)
https://www.ynet.co.il/news/article/sj1nybl811e#google_vignette
סיפור קשה. מה עושים איתו מלבד המשך החיפושים? יש בו תזכורת מיהם אויבנו הברברים, ועל כך שאסור שתהיה להם עוד פעם אפשרות לערוף ראשים. אגב שם של עצמם.
מן הארכיון
גיליון 1434 מיום 8.4.2019
נעמן כהן: יחיא סינוואר הזהיר במוצאי שבת את ישראל כי "אם הרצועה תיגרר למלחמה, ישראל תסבול, היא לא תפנה רק את יישובי עוטף עזה, אלא גם את אשדוד ואשקלון ואפילו תל אביב."
הוא כמובן צודק. זה איננו איום סרק. הנה עוד הוכחה לנחיצות ההפעלה המיידית של דוקטרינת יוסף דוריאל ז"ל.
https://benyehuda.org/lexicon/hbe/hbe01434.php
המיסיון של יועז הנדל
יועז הנדל ("טיבי לא תומך טרור") מנהיג מפלגת המילואימניקים, מפעיל מיסיון נוצרי בתעמולת הבחירות שלו.
בתאל טגן, אתיופית נוצרייה מהפלשמורה, שעלתה לישראל כיהודייה, ושמרה על דתה הנוצרית ומנהלת פעולות מיסיון נוצרי להמרת דת ליהודים בארץ, מונתה על ידיו למנהלת המפלגה בפריפריה.
https://x.com/C14_news/status/2015861284953096680
https://rotter.net/forum/scoops1/930353.shtml
בתאל טגן היא אתיופית נוצרייה מהפלשמורה. זכותה, אבל לא ברור מבחינתה למה היגרה למדינת היהודים, ומבחינת מדינת היהודים כיצד קיבלה אזרחות כאתיופית נוצרייה?
וכאן אי אפשר להימנע מהשאלה מדוע יועז הנדל הקורא כפשיסט לביטול זכות הבחירה של החרדים והערבים שלא משרתים בצבא, מקבל אותה כעוזרת לקושש קולות, ולא תובע לבטל את אזרחותה ואזרחות בני משפחתה על התחזותה ליהודייה בעת הגירתה לישראל מאתיופיה?
האם אתיופית מיסיונרית נוצרייה היא לדידו הסמל של צה"ל?
מסתבר שמבחינת יועז הנדל אם "טיבי לא תומך טרור" גם מיסיונרית נוצרייה טובה למפלגתו. הרי באתיופיה יש 77 מיליון נוצרים. כולם יוכלו אם כן לעלות לארץ ולהתגייס לצה"ל, ולמפלגתו של יועז הנדל.
על השיגעון
לאחר פרסום ספרו של הרצל "מדינת היהודים" (1896), כינו אותו עיתוני וינה "משוגע", "חולם", ו"אוטופיסט מנותק". הקריקטורות מאותה תקופה הציגו אותו כדמות מוגזמת – זקן ארוך, מבט מהורהר כדי ללעוג לרעיונותיו.

בקריקטורה: "הרצל בבית המשוגעים" מופיע הרצל כשהוא מאושפז בתוך תא בבית חולים לחולי נפש. הוא מוצג כדמות תימהונית ומנותקת מהמציאות, ועוסק בפעילויות שמגחיכות את הרעיון הציוני: הכתר והשרביט: הרצל נראה כמי ש"מכתיר" את עצמו למלך היהודים, כשהוא חובש כתר נייר או מחזיק אביזרים דמויי מלכות מאולתרים. הצעצועים: סביבו מפוזרים חפצים המייצגים את "המדינה היהודית" כצעצועי ילדים או חפצים חסרי ערך, מה שמרמז שהתוכנית המדינית שלו היא משחק ילדים או שיגעון גדלות.
הטקסט הנלווה: הכיתוב בגרמנית לעג ליומרה שלו להקים מדינה מתוך "אוויר" ולכך שרק אדם שאיבד את שפיותו יכול להאמין שמעצמות העולם יתנו ליהודים ארץ משלהם.
הרצל עצמו היה מודע היטב לתדמית הזו. ביומנו הוא כתב לא פעם על כך שחבריו הקרובים ביותר הביטו בו ברחמים וחשבו שהוא יצא מדעתו.
על הרצל ניתו לומר את המשפט המפורסם של פולוניוס במחזה "המלט" של ויליאם שייקספיר: (מערכה 2, תמונה 2)
Though this be madness, yet there is method in 't""
"יש שיטה בשיגעון שלו". אכן, להרצל היתה שיטה בשיגעון שלו. הוא רצה להקים מדינה ליהודים. לא כל שגעון הוא אי שפיות.
בפרשת המרגל אסף שמאלביץ רב הנסתר על הגלוי
ב-20 בנובמבר 2023 הוגש נגד אסף שמאלביץ כתב אישום, שבו יוחסו לו עבירות של ריגול חמור, לפי סעיף 113(ג) לחוק העונשין; מסירת ידיעה סודית, לפי סעיף 113א לחוק; קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 415 סיפא לחוק; וכניסה למקום צבאי, לפי סעיף 115(א) רישא לחוק. בעבירת הריגול לא יוחסה לו כוונה לפגוע בביטחון המדינה.
https://he.wikipedia.org/wiki/פרשת_הקצין_המתחזה
מעשה ההתחזות שלו והריגול, היה מחדל חמור ביותר. מעשיו עיכבו פעולות של צה"ל בעזה נגד החמאס, וניסיון להגיע לחטופים.
בטריק תקשורתי גאוני הורידו ערוצי התקשורת את פרשת המרגל אסף שמאלביץ מסדר היום. הם קבעו שהוא לא ריגל לטובת האוייב, ולכן הפרשה אינה מעניינת יותר. ותוך כך תקפו את ח"כ אלמוג כהן שהעלה את העניין, ואת אילה חסון שדיווחה עליו – כממציאי פייק של קונספירציה.
אבל דווקא זה פייק, שקר ובדייה. אלמוג כהן ואילה חסון מעולם לא טענו שהוא ריגל לטובת האויב, אלא לגורמים בארץ, ותבעו לפרסם את שמם.
אי פרסום שמו של המרגל אסף שמאלביץ מוזר ביותר. מגוחך מי שמסביר כי זהותו נשמרה בסוד בגלל מצבו הנפשי. הוא עצמו דווקא כופר בזה, והוא פיטר את עורך דינו שהמליץ לו ללכת להגנה על "היסוד הנפשי" כפי שעושים נאשמים רבים.
מעולם לא נשמרה זהות אשמים בנימוק כזה. אין ספור נאשמים נאחזים בנימוק פסיכיאטרי, ובית המשפט פירסם תמיד את שמם. את סיבת ההסתרה יש להסביר. אם יש שיטה בשיגעון שלו, יש להסבירה.
הציבור בישראל זכאי לקבל תשובות הגיוניות ומתקבלות על הדעת. מיספר חודשים לפני טבח ה-7 באוקטובר, אסף שמואלביץ׳ החשוד בריגול נואם בכנסת ישראל, שפוי לחלוטין ואפילו בעל יכולות וורבליות מרשימות מאוד, אבל ״פתאום״ ב-7.10, הפך משוגע וריגל נגד מדינת ישראל.
https://x.com/crowntitanium/status/2015443949352264009
והמוזר מכל, מדוע נמשכת ההסתרה לגבי למי הוא מסר את הידיעות אותן הוא אסף? ולאיזו מטרה? ללא תשובות ברורות תמיד יהיה ניסיון לקונספירציה. לכן יש לתת תשובות ברורות.
הנה השאלות:
אם אסף שמאלביץ חף מפשע למה הוסתרה זהותו?
מי האנשים שהוא מסר להם את הידיעות אותן הוא אסף? למה מסתירים את זהותם? האם היו מ"אחים לנשק"?
מה הסיבה שבגללה הוא מסר להם את הידיעות?
מה מקור הכסף המזומן שנמצא אצלו?
ברשת ניתן כמובן למצוא שמות רבים, ולכן על בית המשפט לתת גילוי נאות ומוחלט לפרשה ולענות על כל השאלות.
(הנה):
https://x.com/arbelaue/status/2014261518020346300
בינתיים משפחתו כבר מציגה אותו כגיבור מלחמה ומאיימת לתבוע מי שחושב אחרת.
המרגלת ענת קם בוגדת? לא בוגדת?
המרגלת ענת קם שנשפטה על ריגול חמור הוגדרה בשב"ס כבוגדת, היא תבעה לבטל את רישומה כבוגדת ובית המשפט קיבל את תביעתה, מחק לה את הרישום כבוגדת, והחזיר לה את הוצאות המשפט.
https://news.walla.co.il/item/2578170
מאוחר יותר תבעה המרגלת ענת קם תביעת דיבה את נוגה ארבל שכינתה אותה בוגדת.
בכתב ההגנה טענה נוגה ארבל: "מילון אבן שושן מגדיר בגידה כ:'מעילה, הפרה חמורה של אמון'. במילים אחרות, בעברית, לא כל בוגד הוא מרגל, אבל כל מרגל – הוא בוגד," טענה ארבל.
בהרשעת קם קבע בית המשפט כי היא "מעלה באמון" בצורה חמורה. לפי ארבל, "זוהי בגידה בשפה העברית."
השופטת הרשמת הבכירה נעמה ניר, ציינה כי אין מחלוקת שקם לא הורשעה בבגידה והגדירה את טענתה של ארבל, כאילו הכינוי "בוגדת מורשעת" אין משמעו שקם הורשעה בעבירת "בגידה" אלא בעבירה בעלת מאפיינים דומים, כ"טענה מיתממת."
"קריאה סבירה של הפרסום האמור מובילה למסקנה ברורה," קבעה השופטת הרשמת הבכירה נעמה ניר, "כי קביעת עובדה מפורשת כי התובעת הורשעה בעבירת 'בגידה' – זוהי פרשנותה הפשוטה של התיבה 'בוגדת מורשעת'. אולם, זו עובדה לא נכונה ושאין בה אמת."
ארבל טענה כי קם בוגדת "לדעתה," אך הרשמת קבעה כי הטענה הסובייקטיבית הזו "אינה מבוססת על כל ראיה עובדתית להרשעה בעבירות הבגידה בפועל," והרשמת חייבה את ארבל לפצות את קם ב-10,000 שקלים בתוספת אלף שקלים עבור הוצאות המשפט.
https://www.the7eye.org.il/574951
מאז מאיימת המרגלת ענת קם לתבוע כל אחד שיכנה אותה בוגדת ב-10000 שקל.
ואני רק שאלה. האם העובדה שהמרגלת ענת קם בגדה באמון שבצה"ל נתן לה בתפקידה, וגנבה מרשותו אלפי מסמכים, ומסרה אותם לגורמים בלתי מוסמכים, אינה מעשה של בגידה? האם בגידה באמון שצה"ל נתן לה אינה בגידה? אז מהי בגידה? אולי המשפח של השופטת הרשמת הבכירה נעמה ניר היא הבגידה באמת?
בגידה בצה"ל
"התותח הקדוש" שהציל את מדינת ישראל מניסיון הפוטש של מייצ'סלב בגון-מנחם בגין ועריקי האצ"ל, בעיצומה של מלחמת השחרור, נלקח מצה''ל (פו''מ) בהוראת הממשלה, ויועבר למוזיאון אצ''ל בבנימינה.
https://rotter.net/forum/scoops1/930177.shtml
שערורייה היסטורית.
הנה מכתב שכתבתי לרמטכ"ל:
לשכת פניות הציבור – צה״ל
מחנה רבין (הקריה)
ת״ד 7050
תל אביב 6107001
ישראל
"לידי הרמטכ״ל"
לכבוד
רב-אלוף אייל זמיר 27.1.26
הרמטכ״ל
צה״ל
שלום רב,
החלטת הממשלה להעביר את "התותח הקדוש" מידי צה״ל (פו"ם) למוזיאון האצ״ל פוגעת בצה״ל ובמורשתו, ואסור לאפשר זאת. כידוע, "התותח הקדוש"– כפי שהגדירו דוד בן-גוריון מנע ניסיון פוטש בעיצומה של מלחמת השחרור, בשעה שצבא הכיבוש המצרי עמד כ־30 ק״מ מתל אביב, ואיפשר את הקמת המדינה.
למותר לציין שארגון האצ"ל היה הארגון היחידי שנלחם בצה"ל, ואנשיו שחלק מהם ערקו מהצבא בעיצומה של המלחמה, הביאו להריגתם של שלושה חיילי צה"ל יעקב פריד ז"ל, חיים משה כץ ז"ל, פסח ולודנגר ז"ל.
משמעותו ההיסטורית והסמלית של התותח עבור צה״ל, ועבור מדינת ישראל מחייבת את שמירתו בידי הצבא, ולא העברתו לגוף אחר.
אבקש את התערבותך למניעת הפגיעה במורשת צה״ל ובהיסטוריה הלאומית.
בברכה,
נעמן כהן
אם אקבל תשובה אפרסם.
מפלגת הורי היורדים
מיקי תודר-גולדין המתנאה בעצמה כפסיכולוגית קלינית ואנליטיקאית קבוצתית, מציעה להקים מפלגה חדשה של הורי יורדים שתרוץ בבחירות.
"דור שלם של הורים מגלה, שהחוזה הבלתי כתוב עם ילדיהם התפרק ומאוחר מדי להקים מפלגה חדשה, אבל למפלגה הזאת, אילו הוקמה, היה שם מושלם: "רילוקיישן" (RL, באישור מיוחד לאותיות לועזיות בקלפי). הג'ינגל שלה היה: "רה-לו לנו שיר מזמור, אין כבר בית לחזור." חבריה הורים, סבים וסבתות לילדים ונכדים ש"התמקמו מחדש."
לחברי המפלגה לא נעים לקטר. אחרי הכול, לא חטפו את הילדים שלהם. הם גם מסבירים, בעיקר לעצמם, כי צעירים תמיד חיפשו את המקום הטוב ביותר לחיות בו. שבמדינות נורמליות זה מכונה הגירה, ורק בארץ זה נחשב עדיין ל"ירידה". הם נזכרים בחיוך עצוב ומתגעגע בימים שאת מי שעזב כינו "נפולת של נמושות". כך ש"רילוקיישן" זה ממש בסדר, אפילו עושה קצת כבוד למגזר.
נכון, הם מודים, זה מכאיב. מי לא רוצה להזדקן כשילדיו ונכדיו לידו? והדור הצעיר, על פי החוזה הבלתי כתוב של החיים, אמור להחזיר טובה ולטפל בהוריו בזיקנתם. אבל יש עוד סעיף בחוזה, המזכיר את החובה להמשך הקיום.
הלילות קשים. המדינה נחרבת, ומפלגת RL הולכת וגדלה. יותר ויותר הורים ליותר ילדים שעוזבים. הורים שאוהבים את מדינתם, שנתנו לה לא מעט, עבדו, נלחמו, הקריבו ושרדו, הקימו משפחות וגידלו ילדים. רבים מהם לא חינכו את ילדיהם על "טוב למות בעד ארצנו," לא על קדושת האדמה ולא על הדם הטהור שנשפך ומחייב נקמה הצמאה לעוד דם. רובם גם לא האמינו באזרחים סוג א' וסוג ב'.
אילו קמה מפלגת RL, היא היתה צועקת: זו ההזדמנות האחרונה שלנו. אם ממשלת החורבן שוב תיבחר. השבט יאמר את דברו. עוד ילדים יעזבו, ואלה שכבר עזבו לא יחזרו.
מול המציאות הזאת, "רילוקיישן" היתה כנראה הבחירה הנכונה.
(מיקי תודר-גולדין, "לחברי מפלגת רילוקיישן לא נעים לקטר. אחרי הכול, לא חטפו את הילדים שלהם", "אל-ארצ'", 25.1.26).
https://x.com/Haaretz/status/2015703408431309225
https://www.haaretz.co.il/opinions/2026-01-25/ty-article-opinion/.premium/0000019b-f557-dd89-ab9f-ff57c2cc0000
(מדהים לקרוא את הסכמות המגיבים).
מיקי תודר-גולדין המתנאה בעצמה כפסיכולוגית קלינית ואנליטיקאית קבוצתית משקרת את עצמה ואת האחרים בתעמולה פוליטית זולה. יורדים תמיד היו ותמיד יהיו. 80% מהעלייה השנייה ירדו מהארץ. לירידה יש רק שתי סיבות: 1. כסף 2. סכנת מלחמה. כל השאר תירוץ בלבד. מבחינת הירידה לא ישתנה דבר גם אם יעלה לשלטון, בנט, לפיד, ליברמן, או גולן.
בינתיים בתעמולה הפוליטית הזולה שלה עוזרת מיקי תודר-גולדין הפסיכולוגית קלינית ואנליטיקאית קבוצתית, דווקא למחנה הנגדי של אוהבי הארץ.
מיקי תודר גולדין, כפסיכולוגית קלינית ואנליטיקאית קבוצתית, מי כמוך יודעת כמה זה פתטי לתרץ שאיפה לממון בתירוצים כאילו אידיאולוגיים.
רוגל אלפר מייחל לדיקטטורה כדי להתפרסם
"בזמן האחרון," כותב המסכן רוגל אלפר, "אני מוצא את עצמי יותר ויותר מהרהר בסיכוי שאיעצר. מיד צצה לה תגובת הנגד: סתם מחשבה נרקיסיסטית של עיתונאי מזדקן. תירגע. אף אחד לא מחפש אותך. אתה לא חשוב מספיק. למשטרה ולממשלה יש אויבים גדולים יותר בתקשורת. מי בכלל מסתכל עליך. רוב אזרחי ישראל לא יודעים מי אתה ובוודאי לא קוראים אותך. אתה לא מופיע בערוץ 12. קצת מודעות עצמית לא תזיק.
"שמא מדובר בעצם במשאלת לב כמוסה? שהרי יש להניח שמעצר יעלה את הפרופיל בחיפושי גוגל, יגדיל את מעגל קוראיך וייטיב עם הקריירה. בהנחה שזה ייגמר בהפשטה משפילה בתחנה, כמה ימי מעצר, ואזהרה. אולי זו סתם פנטזיה על קבלת המון תשומת לב. כמו הילד שמקווה בסתר לבו במיטתו בלילה שידו תישבר ותגובס. שווה לשלם בקצת כאב ואי נוחות על פרסום חינם. מעצר כזה ילווה בהילת זוהר זמנית שתאפוף את האסיר הפוליטי הנועז בקרב מתנגדי המשטר. כן, אפשר להירגע. סביר להניח שלא יקרה כלום. ואם יקרה – למצער אפשר יהיה להתבשם בגלי האמפתיה ובסיפורי הגבורה ממאבק המוחות עם החוקרים. הכול יקשיבו להם בשקיקה."
(רוגל אלפר, "אי אפשר עוד להיות עיתונאי ליברלי בישראל ולהכחיש שזה נהפך למקצוע מסוכן", "אל-ארצ'", 26.1.26).
https://www.haaretz.co.il/opinions/2026-01-26/ty-article-opinion/.premium/0000019b-f4a5-d98b-adfb-fee51dee0000
אלפר חושף את חלומו להתפרסם במסגרת הקמפיין של עיתון "הארץ" נגד מה שהוא מכנה "הדיקטאטורה" הישראלית בראשות "הדיקטטור" נתניהו.
מה שמגוחך הוא שאלפר דווקא תומך בדיקטטורה נוסח יאיר גולדנר-גולן, המאיים לתפוס את השלטון בכול [?] ההמון בנוסח המצעד על רומא של מוסוליני, לעשות צנזורה על התקשורת ולבטל את חופש הדיבור, ולעשות טיהור ניקוי עובדי המדינה מעובדים המתנגדים לו פוליטית.
שימשיך לחלום.
מיהו ציוני?
יאיר גולדנר-גולן – מנסור עבאס ציוני
דומה שמאז הוויכוח בין הרצל לאחד העם על מהות הציונות, ומיהו ציוני, טרם היה ויכוח כזה. הוגה הדעות הציוני אלוף (מיל'') יאיר גולדנר-גולן, יו"ר 'הדמוקרטים' וסגן הרמטכ"ל לשעבר, אמר בכנס "יום הדמוקרטיה" 2026 בסימן "הקול קובע: בהובלת בית ספר לאודר לממשל, דיפלומטיה ואסטרטגיה ואגודת הסטודנטים באוניברסיטת רייכמן: 'מנסור עבאס יותר ציוני ציוני מסמוטריץ', יותר ציוני מבן גביר ויותר ציוני מהחרדים."
בנוגע לשיתוף פעולה עם מפלגות ערביות אמר גולן כי יש לו ניסיון מתקופת ממשלת בנט-לפיד, שבה היתה שותפה רע"ם. לדבריו, המפלגה לא הפריעה לקבלת החלטות ביטחוניות, והוסיף כי פסילת שותפות ערבית מראש היא פסולה.
https://www.instagram.com/reel/DT0LE2mDGoc/
ציוני או לא ציוני?
לאחר ש"רואה התהליכים" יאיר גולנדר-גולן, הגדיר את יו"ר רע"ם-התנועה האיסלמית- האחים המוסלמים-החמאס, מנסור עבאס כציוני, ושרע"ם היא מפלגה ציונית יותר מסמוטריץ׳ ובן גביר – ח״כ ווליד טאהא (רע״מ) מבהיר: ״אין מדרג של ציונות בין המפלגות הערביות! אף לא אחת מהמפלגות הערביות אינה ציונית!״
https://t.me/MichaelShemesh/35035
אז למי אתם מאמינים?
"הפתרון" לעזה של יאיר גולדנר-גולן
"במשך שנתיים מכר בנימין נתניהו לציבור את אשליית ה'ניצחון המוחלט', ובפועל הוביל את מדינת ישראל אל תהום אסטרטגית שמסכנת את ביטחונה.
"זו תוצאה ישירה של 'ניהול הסכסוך' ושל תפישת 'חמאס הוא נכס': (גם גולדנר-גולן דגל בתפיסה שחמאס הוא נכס. נ.כ.), התפישה שהובילה לאסון 7 באוקטובר ושנמשכת גם אחריו. במקום לחזק את הכוחות הפלסטיניים המתונים, נתניהו בחר שוב ושוב בקיצוניים.
"המלחמה הבאה כבר בדרך. התסריט מוכר: חמאס משקם את כוחו, מנצל את הכספים של קטאר לבניית תשתיות טרור, וממתין להזדמנות. הסבב הבא יגיע כשהטרור מגובה בידי טורקיה וקטאר. אלא שאז תהיה ישראל מבודדת יותר, מפולגת יותר, חלשה יותר. כך נראית הפקרות. נתניהו החזיר אותנו לנקודה גרועה יותר מזו של 6 באוקטובר. מי שמעדיף את ציר 'האחים המוסלמים' על פני ביטחון מדינת ישראל אינו ראוי להנהיג.
"אבל יש אלטרנטיבה. מלחמה נחושה בטרור – כן. הכלה, מימון והימנעות מהסדר – לא. ישראל מוכרחה לחזור לעמדת ההובלה: לבחור בציר המתון, לבנות ברית אזורית עם מצרים, ירדן, סעודיה והאמירויות, להציב אופק מדיני ברור, ולהבטיח פירוז אמיתי של עזה באמצעות מנגנון אזורי ובינלאומי שאינו עוין אותנו. רק כך יתורגמו ההישגים הצבאיים לביטחון אמיתי ולא לסבב נוסף של שפיכות דמים."
(יאיר גולן, "גרוע יותר מ-6 באוקטובר", "אל-ארצ'" 21.1.26).
https://www.haaretz.co.il/opinions/2026-01-21/ty-article-opinion/.premium/0000019b-db39-d4bb-a1fb-fbfbaae50000
הבנתם את "הפתרון" הגאוני של יאיר גולדנר-גולן לעזה?
חיילים מצריים, עבר-ירדנים, סעודים, ואמירתים, ייכנסו לעזה, יחסלו את החמאס, ויבטיחו פירוז אמיתי של עזה. ובא לציון גואל. ובא השלום.
אי אפשר שלא להיזכר בפתרון הגאוני של יצחק רוביצוב-רבין שקבע שמוחמד יאסר ערפאת בלי בג"צ ובצלם יילחם בחמאס ויפרק אותו מנשקו.
ועוד גולדנר-גולן מעדיף את ציר "האחים המוסלמים" של מנסור עבאס "הציוני".
אנטישמיות מסוכנת בארה"ב
טאקר סוואנסון מקניר קרלסון : Tucker McNear Carlson; כתב פוליטי, סופר ומגיש שמרני של תוכניות אקטואליה יומית. הפך לאנטישמי ואנטי ציוני.
במהלך מבצע עם כלביא הביע התנגדות חריפה למעורבות אמריקאית בלחימה מול איראן, והדבר הוביל למתקפה עליו מצד הנשיא טראמפ.
בנאומו בהלווייתו של צ'ארלי קירק, רמז קרלסון למעורבות ישראלית ברציחתו, והשווה את רוצחו ל"אוכלי החומוס בירושלים שרצחו את ישו."
בדצמבר 2025 נבחר על ידי הארגון האמריקני-יהודי StopAntisemitism כ"אנטישמי של השנה".
עכשיו טאקר ממש רוצה לראות את האיראנים מפילים פצצה על תל אביב:
"האם ייתכן שהשגת הפצצה על ידי האיראנים תתברר דווקא כדבר חיובי? בין אם מישהו בממסד מדיניות החוץ מוכן להודות בכך ובין אם לא, ההתחמשות הגרעינית של צפון קוריאה ייצבה ללא ספק את חצי האי הקוריאני. האזור לא חווה מלחמות, הפיכות או חילופי משטר שנכפו באמצעות התערבות מאז 2006.
"האם לאיראן כמעצמה גרעינית תהיה השפעה דומה על האזור שלה? האם זה סוף סוף יגרום לאמריקה להניח לאזור, וייתן תמריץ לישראל לוותר על מטרתה המוצהרת לשלוט ברצועת עזה ובגדה המערבית? האם זה יהפוך את ממשלת איראן לפחות דכאנית, משום שלא תצטרך לחשוש כל הזמן משאיפות העריפה של המערב?
"הכוחות שדוחפים לפלישה אמריקאית לאיראן זקוקים לכך שהציבור יאמין שהשגת נשק גרעיני בידי עלי חמינאי תיצור ארמגדון. זו הדרך היחידה שלהם להעמיד פנים ש'איום' איראן גרעינית, ולא הכמיהה שלהם להציב משטר בובות בטהראן, הוא מה שמניע את תאוות המלחמה שלהם.
"הגנה על ממשלת איראן אינה מטרת העלאת הנקודות הללו. כל מה שאנחנו רוצים לעשות הוא להכניס לשיח הלאומי האמריקאי נקודת מבט אחרת. אולי ההנחה שלפיה ארצות הברית חייבת להפציץ את מתקני הפיזיקה של הרפובליקה האסלאמית היא שגויה. אולי גם חלקים אחרים מהנרטיב הרשמי על המזרח התיכון אינם נכונים."
https://rotter.net/forum/scoops1/929682.shtml
צפויים לנו ימים קשים בארה"ב.
אות קרושבאנו בהצטיינות
יולי נובק – הסתתה אומנותה
שנאה בנויה על שקרים. והשיטה של פעם היא השיטה של היום. הופכים את היהודים, או את מדינת היהודים, למפלצת ששולטת בעולם, מפיצים קונספירציות הזויות, והתוצאה ידועה מראש. בעבר הרחוק זה היה הימין האנטישמי. בעשור האחרון זה בעיקר השמאל הסהרורי. ובשנה האחרונה, יותר ויותר, אלה גם אנשי הימין האמריקאי – טאקר קרלסון, מגין קלי, ניק פואנטס, והמטורללת ביותר, קנדיס אוונס. הם סוחפים אחריהם מיליונים ממצביעי המפלגה הרפובליקנית.
הצל של בצלם
יהודים בכלל, ומישראל בפרט, הם הנשק היעיל ביותר במאבק נגד ישראל – מאבק שמתחזה לאנטי-ציוני כדי להסוות את המהות האנטישמית. לא, אין צורך לומר שוב ושוב "אני שולל את זכות היהודים להגדרה עצמית." מספיק לתמוך ב"זכות השיבה" או לחזור על תעמולת ה"אפרטהייד" וה"ג'נוסייד".
ולא שישראל פטורה מביקורת. רחוק מכך. מותר לבקר. צריך לבקר. זו הדמוקרטיה. גם גופים שעוסקים בזכויות אדם של פלסטינים ואפילו של ערבים ישראלים – הם חלק מהדמוקרטיה. אבל משהו קרה לחלק מהגופים הללו. הם עברו, מי יותר ומי פחות, מביקורת על פגיעה בזכויות אדם או חשיפה של חריגות, ואפילו פשעי מלחמה, לשיתוף פעולה עם גורמים ששוללים את זכות הקיום של ישראל ו/או משמשים כשופרות של תעמולת חמאס.
השבוע התראיינה יולי נובק, מנכ"ל "בצלם", ולשעבר מנכ"ל "שוברים שתיקה", לסימון צימרמן בערוץ "Zeteo" שהקים מהדי חסן, בריטי-אמריקאי, מהדוברים הארסיים נגד ישראל. נובק, יהודייה, ישראלית, שירתה בצה"ל – כדי להפיץ את תעמולת הזוועה. צימרמן, יהודייה בעצמה, התפרסמה גם היא בגלל העוינות שלה לישראל. אפילו ברני סנדרס הבין שהוא חייב לסלק אותה מהקמפיין שלו. היו לו גבולות. לנובק אין. היא הלכה לצימרמן כדי לספר שישראל הפכה "לגמרי ג'נוסיידית" חודשים ספורים אחרי שרמזה במאמר ל"גרדיאן" שהישראלים הפכו לנאצים. בעקבות ביקור שלה בדרום-אפריקה, היא גם "גילתה" שישראל כולה היא "מדינת אפרטהייד."
צריך להיות עם מטענים אדירים של שנאה כדי להפיץ את ההבלים הללו. וכי בדרום-אפריקה היה יו"ר בנק מוביל שחור? וכי בדרום-אפריקה היה שופט שחור שעמד בראש הרכב ששלח את הנשיא הלבן לשבע שנים בכלא? וכי בדרום-אפריקה היתה רקטור שחורה באוניברסיטה מובילה? וכי בדרום-אפריקה אחוז הסטודנטים השחורים באוניברסיטאות התקרב בצעדי ענק לאחוזם באוכלוסייה?
אין גבול. פשוט אין. תנועה שמצהירה שהמטרה שלה היא השמדת יהודים ביצעה טבח זוועתי. אבל הטירלול האנטישמי הצליח להפוך את הקערה. ישראל, שנלחמת נגד האיסלאמו-נאצים, הפכה למדינה הנאצית. אפילו לגילה אלמגור זה היה יותר מדי, והיא פרשה בזעם מ"בצלם".
הצירוף "זכויות אדם" הפך למושג נרדף לשנאת ישראל. זה לא קרה כמובן רק בגלל נובק. אבל זה קרה בגלל גופים ופעילים מהסוג שלה. כך לא מקדמים זכויות אדם. כך גורמים למיאוס קולקטיבי מהרעיון החשוב הזה.
(בן דרור ימיני)
https://www.ynet.co.il/yedioth/article/yokra14654296?utm_source=ynet.app.ios&utm_term=yokra14654296&utm_campaign=general_share&utm_medium=social&utm_content=Header
אנחנו כבר זמן הענקנו לאקטיביסטית הפרו-איסלמית, האוטו-אנטישמית, יולי (האם זה שם חיבה?) נובק את אות קרושבאנו בהצטיינות.
מחכים לגודו – או לסוף ההצגה?
קראתי בעניין את הביקורת של משה גרנות על "מחכים לגודו" של בקט, ואני מסכים לחלוטין עם דבריו: "שרפליקות אלו לא ממש מעניינות, נדמה לי שאפשר לומר את אותם הדברים על רוב המחזה, שהמסר שלו נחשף לקורא/צופה ממש בעמודים הראשונים.
"צר לי, אינני מתפעל מהאבסורד בכלל, ומ'מחכים לגודו' בפרט. בעניין הזה אני תלמידו של אהרן מגד ז"ל שדגל בכתיבה ריאליסטית, כתיבה שאיננה מגבילה, ויש בה אינספור אפשרויות, כפי שהמציאות היא עניין רחב ורבגוני, ואילו הניסויים האוונגרדיים (הכוונה לאבסורד, לסוריאליזם וכד') הם לעולם קצרי חיים." (משה גרנות, לא רק פסימיות, בן עזר 2127)
את המחזה "מחכים לגודו" למדנו בכיתה י"ב אצל המורה לספרות והמחנך דן אוריין. השתעממנו. קשה לצעירים בעלי חלומות למצוא עניין בשני תימהונים המחכים לשווא לכלום.
כשהבענו את דעתנו סיפר לנו דן אוריין כי המחזה זכה להצלחה רבה כשהוצג בפני אסירים בכלא סן קוונטין (San Quentin), ב-19 בנובמבר 1957 שבו "הובן" המחזה באמת, דווקא על ידי מי שנחשבו לקהל הכי פחות "תרבותי".
קבוצת שחקנים מסן פרנסיסקו (The San Francisco Actors' Workshop) הגיעה להופיע בפני כ-1,400 אסירים. השחקנים רעדו מפחד; הם חשבו שאסירים קשוחים, רוצחים וגנבים, יבוזו למחזה אבסורדי שבו "שום דבר לא קורה."
ההפתעה: בניגוד לקהל האינטלקטואלי בפריז ובלונדון שהיה מבולבל, האסירים הבינו את המחזה מיד. עבורם, "לחכות למישהו שלעולם לא יבוא" לא היה מושג פילוסופי מופשט, אלא המציאות היומיומית שלהם. התגובה המפורסמת: אחד האסירים אמר לאחר מכן: "גודו הוא החופש". אחר אמר שגודו הוא "העולם שבחוץ". הם הבינו שוולדימיר ואסטרגון הם פשוט אסירים של החיים.
(האירוע הזה מופיע בפתח ספרו המפורסם של מרטין אסלין, "תיאטרון האבסורד", כהוכחה לכך שהמחזה של בקט נוגע באמת האנושית הבסיסית ביותר).
זה היה מובן לנו שאסירים בכלא אולי יראו בזה משמעות, ממילא משעמם להם בכלא. אבל לא שיכנע אותנו שהמחזה מעניין.
לימים בגרתי, ולמדתי את הספר בצרפתית, וראיתי את ההצגה בתיאטרון האודיאון בפריס, והבנתי את האלמנטים הנוצריים במחזה, מה שלא הבנתי קודם. אבל גם אז זה היה משעמם.
נער הייתי וגם זקנתי, וגם היום כשאני כבר "מחכה לגודו", אני סבור שהמחזה משעמם כי הסוף ידוע, ואת המסר כפי שכתב גרנות אפשר לתמצת בשיר קצר.
איני מכיר את תורת הספרות של אהרון גרינברג-מגד, אבל אריסטו בפואטיקה קבע שבמחזה יש רק שני דברים – דמויות ועלילה. אין מסר. וב"מחכים לגודו" אין דמויות ואין עלילה. אז אם ממילא אנחנו מחכים לגודו אין צורך במחזה כי לדעתי הוא משעמם. ממילא אנחנו מתקרבים לסוף ההצגה, אז לפחות שיהיה מעניין.
עבדאללה גאווה ישראלית
שחקן הכדורסל דֶנִי אָבְדִיָה: "אני ישראלי גאה, ועומד מאחורי המדינה שלי."
https://x.com/Haaretz/status/2013995885932261807
דֶנִי אָבְדִיָה אמר לאתלטיק כי הוא לא היה מגיע להישגים שהגיע אליהם בלי התמיכה מישראל והאוהדים. "אני מכבד את המדינה שלי ואני עומד מאחוריה," אמר אבדיה על כך שהעיסוק סביבו הוא תמיד פוליטי, "אני ישראלי גאה. לא הייתי איפה שאני אם לא ישראל והתמיכה שאנשים נתנו לי."
דֶנִי אָבְדִיָה הוסיף כי העיסוק בעניינים פוליטיים מסתכל אותו. "אני ספורטאי. אני לא באמת נכנס לפוליטיקה, כי זו לא העבודה שלי," הוא אמר בריאיון לאתלטיק שפורסם היום (רביעי), "זה מתסכל לראות את כל השנאה. יש לי משחק טוב או שאני מקבל קולות לאולסטאר, וכל התגובות על פוליטיקה. למה אני לא יכול פשוט להיות שחקן כדורסל טוב? למה זה משנה שאני מישראל? פשוט תכבדו אותי ככדורסלן."
https://www.haaretz.co.il/sport/nba/2026-01-21/ty-article/0000019b-e107-d1e6-a99b-e3a707890000
דֶנִי אָבְדִיָה נולד בקיבוץ בית זרע וגדל בהרצליה. אימו, שרון ארצי, היא בת קיבוץ בית זרע, וכדורסלנית עבר, ואביו הוא כדורסלן העבר היוגוסלבי-סרבי זופר אבדיה, המגיע ממשפחה גוראנית-מוסלמית מקוסובו. שם משפחתו המקורי הוא עבדאללה.
אז הנה יש לנו גיבור ספורט פטריוט ישראלי בשם עבדאללה.
נעמן כהן
פיוט להצלת חטופי אוגנדה
כך התגלגלתי לי לבני ברק והכרתי ספרים מפתיעים ואחר כך אנשים הרבה פחות מפתיעים, הרבה יותר מְנֻכָּרִים. אבל היו הפתעות. פואמה שאינה קשורה בשום אופן לשירה העברית. כבר אינני זוכר כיצד פגשתי את המחבר – והיא שמורה אצלי עשרות שנים.
הכותב הוא "מרוקאי" ובעל צביון חרדי אירופאי... שנגזר על המזרחים במפגש עם החרדים. הפואמה כתובה בכתב סת"ם והנושא שלה הוא... החטופים.
הצלת חטופי אנטבה. אני מדגיש את מוצאו – כי ככל שהמזרחי יחקה את האירופאי הדובר יידיש והמנוכר מהעבריות הישראלית – נשמתו של המזרחי כנראה בכל זאת שונה ובמיוחד לויאלית למעשה הציוני, העברי-יהודי, הישראלי. [בטרם השתבשה באנטגוניזם הליטאי-חסידי-אירופאי.]
כמובא בראש הפיוט, הפיוט נכתב בתאריך עברי: יום ראשון ו' לחודש תמוז תשל"ו וכותרתו "שיר לגיבורי חלוץ שבויי "אייר פרנס" באוגנדה. זהו שיר שבח לצבא ולמנהיגים שהעזו והצילו את החטופים שהוטסו לאוגנדה של אידי אמין.
בכותרת הבאה נראה הנחייה לאופן בו יש לשיר את הפואמה – כי השירה אינה טקסט על נייר. הטקסט אמור לקבל חיים ולהיות מבוצע בזמר ובמנגינה על פי נעימתו [הידועה לקהל] של רבי דוד בוזגלו הנחשב לגדול משוררי ופייטני מרוקו [בנו – מאיר בוזגלו, הוא פרופסור חבר בחוג לפילוסופיה באוניברסיטה העברית בירושלים. עוסק בתורת ההכרה ובמטאפיזיקה, פילוסופיה של המתמטיקה, בפילוסופיה של הלשון ובפילוסופיה של היהדות].
הפיוט מביע בקונבנציות הפיוט המסורתי המרוקאי את הצלת החטופים מאוגנדה, בדימויים אופייניים לשירת קודש. בחריזה ובביטויי שבח למוסדות המדיניים והצבאיים. כל זה הוא כאנתיתזה מוחלטת למה שמאפיין את הפלג שנותר לבושתו כמגזר שעיקרו התבדלות וניכור: האשכנזים המאבחנים עצמם כ"ליטאים" שתורתם אחרת. צבי פרג'ון אינו מהסס: "דאו נערים בליל שימורים / למלט צאן קדשים נבחרים... יישר כחם ורב חילם / של צה"ל מגיני עם-עולם..." ומסתיים בברכה: "הממשלה מפקדיה גם יועציה." היו ימים.
קישורים: הפיוט כצהר תרבותי:
https://www.youtube.com/watch?v=1WOw5muwcq0&t=2s
ב''ה. אוֹר עֲקִיבָא, יוֹם רִאשׁוֹן י' לְחֹדֶשׁ תַּמּוּז תשל"ו 4.7.1976
שִׁיר לְגִבּוֹרֵי חִלּוּץ שְׁבוּיֵי אֵיר פְרַנְס בְּאוּגַנְדָּה
הַפִּזְמוֹן: הָרַב דָּוִד בּוּזַגְלוֹ זצ"ל הַמִּלִּים: צְבִי תּוּרְגְּמָן הַנְּעִימָה: עַיִן רָאֲתָה וַתְּעִידֶךָ
תֵּבֵל רָאֲתָה וַתְּיָחֶדְךָ רַב לְהוֹשִׁיעַ לְבַדְּךָ
אָנָּא אֵ-ל עֹז יָדְךָ צֵא נָא לְיֶשַׁע עַמֶּךָ:
דָּאוּ נְעָרִים. בְּלֵיל שִׁמּוּרִים.
לְמַלֵּט צֹאן קָדָשִׁים נִבְחָרִים
מִיְּדֵי מְחַבְּלִים זָרִים אַכְזָרִים.
יִהְיוּ דֵּרָאוֹן לְכָל הָעוֹבְרִים:
לָבְשׁוּ רְעָדָה חֵיל אוּגַנְדָּה
עֵת בָּאָה עֲלֵיהֶם קְפָדָה.
בֵּית נְתִיבוֹתָם שָׂמוּ חֲרָדָה
בַּחוּרֵי יִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה:
הָבוּ לָה'. כָּבוֹד הָבוּ.
כָּל אֲשֶׁר נִשְׁמַת חַיִּים בְּקִרְבּוֹ
כִּי הַשְּׁבוּיִים לְבֵיתָם שָׁבוּ
עִם צָהָ"ל שֶׁעֲלֵיהֶם נִלְווּ:
יִישַׁר כֹּחָם וְרַב חֵילָם
שֶׁל צָהָ"ל מְגִנֵּי עַם-עוֹלָם
יִזְכּוּ לַחֲסוֹת בְּצֵל-גּוֹאֲלָם.
עִם בֵּית-יִשְׂרָאֵל יַחַד כֻּלָּם:
נְקֹם נִקְמַת-דַּם עֲבָדֶיךָ
בָּנֶיךָ בְּנֵי-רְחוּמֶיךָ
מִן הָעֲרֵלִים בָּאוּ נַחֲלָתֶךָ
חֶרְפָּתָם אֲשֶׁר חֵרְפוּךָ:
הַמֶּמְשָׁלָה וְכָל שָׂרֶיהָ
יִשְׂבְּעוּ מִשֹּׁד תַּנְחוּמֶיהָ
מְפַקְּדֶיהָ, גַּם יוֹעֲצֶיהָ
הָאָרֶץ וַאֲשֶׁר עָלֶיהָ:
יַעְזְרֶהָ אלוהים לפנות בוקר
אסטרולוג הוצאה לאור, 2005
שירים לְבֵּן
עוֹלָל
עוֹלָל חוֹלֵם חֲלֵב אִמּוֹ
יוֹנֵק חִילָהּ בַּחֲלוֹמוֹ
אָסִיר נִרְדָּם בְּחִתּוּלָיו
לָבָן לֵילוֹ, מָתוֹק וְחַם –
וְטִפּוֹת טִפּוֹת שִׂכְלוֹ חוֹמֵק
מִתּוֹךְ שְׁנָתוֹ, פִּטְמָה, טַבּוּר,
בְּפֶה פָּעוּר, אָזְנָיו וְרֻדּוֹת
צוֹחֵק חָלָב, חוֹלֵם אִמּוֹ
וּמִתְעוֹרֵר רָעֵב –
וּפָעוֹט פָּעוּט מֻטָּל עַל
דַּד, יָדָיו צוֹוְחוֹת
מִצְחוֹ קָמוּט, שִׁכּוֹר
מִן הֶעָתִיד לָבוֹא –
נובמבר 1975
נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":
* מוטי הרכבי: שמעתי בהשתאות, בהתפעלות ובגאווה את הנאום המרגש, מרטיט הלב של טליק גואילי אימו של לוחם היש״מ רן גואילי, לוחם שמצא את מותו על הגנת המולדת. ראשון לצאת אחרון לחזור. רק אחרי ששמעתי את טליק גואילי ובני משפחת גואילי הבנתי איך קמים לעם ישראל לוחמים עזי נפש שלא מהססים למסור את נפשם למען עם ישראל. זכרתי ולא שכחתי שהשופט ״העליון״ יצחק עמית זרק את האימא השכולה, האימא ללוחם חטוף רן גואילי מ״בית המשפט העליון״ כי העיזה להביעה את דעתה.
אני מניח שאוניברסיטת תל אביב לא תיתן לטליק גואילי תואר דוקטור לשם כבוד. אנו זוכרים מי כן קיבל. אבל עם ישראל יזכור את טליק, את משפחת גואילי ובעיקר את הלוחם רן גואילי לדורות על תרומתו להגנת ולמורשת עם ישראל.
* לאהוד היקר! אני מודה לגב' יערה בן דוד, ולמר נעמן כהן, על המילים החמות שחלקו לרשימתי: "הנחותי – לסיבות הירידה מן הארץ.
היום אחה"צ, כשבישרו ברדיו ובטלוויזיה על זיהוי רני גווילי הי"ד, שגופתו עושה דרכה כרגע אל ישראל, וללא ספק עיניים רבות דמעו בארץ – הרגשתי גל של גאווה גואה בתוכי, בד בבד עם הדמעות שאי אפשר היה לעצור. אכן רשימתי נכתבה בדם ליבי כפי שתיארה גב' בן דוד, וליבי רתח.
העיתוי של פירסומה היה מפתיע.
צ.ה.ל. שלנו, חיילינו: הילדים שלנו, הנכדים שלנו, [2 מנכדיי משרתים עתה בצ.ה.ל],
מי יכול להיות גאה מאיתנו על ההקרבה הבלתי נגמרת שלהם. מי יכול להתרגש מאיתנו על הרגע בו יכולה לנוח משפחת גווילי בשעה קשה ומיוחדת זו.
והעם המיוחד שלנו יכול להסיר את הסיכה הצהובה מעל דש המעיל.
לא סתם סיימתי את רשימתי במלים: "אכן, לא פשוט להיות פטריוט."
כל אחד מן היורדים, מפסיד את החוויה האדירה של רגעי הגאווה, ולא חשוב כמה טוב ומרופד לו כלכלית ומקצועית,
את הרגעים האלה של היחד הישראלי, הוא מחמיץ ואף מדינה בעולם לא תעניק לו את המתנה הזו.
עירית אמינוף
מבחר חדש משירתה של אסתר ראב (פתח-תקוה 1894 – טבעון 1981), שכונתה "המשוררת הארצישראלית הראשונה", וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.
בעריכת הלית ישורון
הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020
הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה (kibutz-poalim.co.il)
ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978
או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il
המחיר 59 שקלים לפני משלוח
אהוד: זה הספר היחיד משירי אסתר ראב הזמין כיום לרכישה.
הכרך "אסתר ראב / כל השירים" אזל מזה שנים רבות.
כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.
מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג
בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.
©
כל הזכויות שמורות
"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2184 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה עשרים למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית
המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום
פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא
http://benezer.notlong.com
http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm
מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגל") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את אלפי הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.
"שנה טובה אהוד, לך ולכל היקרים לך! מוריד בפניך את הכובע, על הכישרון, הנחישות וההתמדה כמו גם על עוז הרוח והיושר האינטלקטואלי. מי ייתן ותזכה לעוד הרבה שנים טובות ופוריות." ["חדשות בן עזר", 18.9.2023].
היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר
רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי
*
מסעות
כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!
עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!
05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה
94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי.
*
היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל
אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!
וכן "מנחום גוטמן לאליאס ניומן" ו"נחום גוטמן, מאמר", ס"ה 53 עמ'
עד כה נשלחו קבצים ל-2,082 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,089 מנמעני המכתב העיתי.
*
את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".
עד כה נשלחו קבצים ל-2,692 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,
צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,
וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16.
עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!
עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,453 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.
אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!
עד כה נשלחו קבצים ל-106 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,636 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"
[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-107 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-77 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!
עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!
עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-41 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!
עד כה נשלחו קבצים ל-40 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-50 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"
עד כה נשלחו קבצים ל-39 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת "מחווה לאברהם שפירא", הערב נערך בבית אברהם שפירא ברחוב הרצל בפתח-תקווה בתאריך 18.12.2005 בהשתתפות ראובן ריבלין, מאיר פעיל, מרדכי נאור, חנוך ברטוב ואהוד בן עזר
עד כה נשלחו קבצים ל-1680 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים
עד כה נשלחו קבצים ל-16מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!
עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-64 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-34 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "הפרי האסור", שני שערי סיפורים!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!
ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"
סִפּוּרִים לִילָדִים
עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד" עם מאמרי ארנה גולן ומשה גרנות.
עד כה נשלחו קבצים ל-32 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!
עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הקובץ (171 עמ') "ידידי יצחק אורפז"!
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הקובץ "אורי שולביץ איננו"!
אורי שולביץ, יהודה אטלס, דני קרמן, אהוד בן עזר, ואחרים.
עד כה נשלחו קבצים ל-2182 מנמעני המכתב העיתי.
*
קישור לבלוג של דני קרמן המוקדש לאורי שולביץ:
https://dannykerman.com/2025/02/21/shulevitz
*
את צרופת הקובץ "יהושע קנז – דברי חברים"!
רות אלמוג, אהוד בן עזר. עזי שטרן. יפה ברלוביץ.
עד כה נשלחו קבצים ל-2182 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת "100 שנים לרצח ברנר" מתוך "חדשות בן עזר", גיליון מס' 1641 ביום 2.5.2021, במלאת 100 שנה לרציחתם בידי ערבים של הסופרים יוסף חיים ברנר, צבי שץ ויוסף לואידור ביום 2.5.1921.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת
יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).
מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-59 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
הרצאת עמנואל בן עזר, נכדו של יהודה ראב, על תולדות פתח-תקווה.
https://www.youtube.com/watch?v=h81I6XrtAag
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,647 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.
*
את צרופת החוברת "פפיטה האזרחי 1963"
עד כה נשלחו קבצים ל-2,295 מנמעני המכתב העיתי.
*
את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.
*
את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת ארנה גולן: הוויתור. אימי, זיכרונה לברכה, היתה צדקת גמורה. הדרמה השקטה בחייה של חלוצה וחברת קיבוץ.
עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-26מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,374 מנמעני המכתב העיתי
ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-10 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת דאוד אבו-יוסף.
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד לרומאן של עדי בן-עזר "אפרודיטה 25"!
Adi עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: "תחנת הרכבת".
עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
שונות
את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").
עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
הבלוג של דני קרמן
https://dannykerman.com/2021/10/28/ehud_ben_ezer
דברים שעשיתי עם אודי – שירים למתבגרים
כולל חלק ניכר מהעטיפות ומהאיורים שעשה דני קרמן לספרי אהוד בן עזר
כדי להיכנס לבלוג יש ללחוץ אֶנטר ועכבר שמאלי
*
את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,232 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939
*
את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"
בשנים 2005-2009!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
עד כה נשלחו קבצים חינם ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
עד כה נשלחו קבצים ל-2,253 נמעני המכתב העיתי
ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.
הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!
📑 בגיליון:
- גרשם שלום: הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד
- יוסי אחימאיר: ערבים נרצחים – יהודים מואשמים
- עמנואל בן סבו: אחים, הצילו – חרפה
- אורי הייטנר: צרור הערות 28.1.26
- משה גרנות: העד לאירועים מכריעים בקורות עמנו
- אהוד בן עזר: ספר הגעגועים - פרק עשרים ושבעה
- מנחם רהט: למי קראתם אידיוטים שימושיים?
- מיכל סנונית – מרוב אהבות: פוצ'ו – מרוב הזיות
- נעמן כהן: המחיר הגדול
- יוסף עוזר: פיוט להצלת חטופי אוגנדה
- אהוד בן עזר: יַעְזְרֶהָ אלוהים לפנות בוקר
- ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי,: נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":
- שאר הגליון