אֲנִי רַק גִּלְגּוּל

אֲנִי רַק גִּלְגּוּל
שֶׁל אִשָּׁה
נוֹלַדְתִּי עַל מַדְרֵגוֹת
הַר צִיּוֹן מוּל יְרוּשָׁלַיִם
וְהַמִּקְדָּשׁ נִבָּט
אֵלַי בְּכָל הֲדָרוֹ
כִּפַּת-הַזָּהָב
הֵאִירָה אֶת חַיַּי –
נְזִירָה הָיִיתִי –
בַּת כֹּהֲנִים
עַל יַרְכְּתֵי הָהָר
בֵּין הַמַּדְרֵגוֹת הַגּוֹלְשׁוֹת
לְעֵמֶק יְהוֹשָׁפָט –
שָׁם בָּנִיתִי לִי בִּקְתָּה
בְּמוֹ יָדַי
מֵאַבְנֵי הַמָּקוֹם
בְּמוֹ יָדַי הַקָּשׁוֹת
וְהַמְהֻקְצָעוֹת
בְּכַפּוֹת רַגְלַי
הַנֻּקְשׁוּת הַיְחֵפוֹת
יָרַדְתִּי כְּיָעֵל בֵּין
בַּרְקָנִים וְהֵם
מְנַשְּׁקִים שׁוּלֵי צְעִיפִי
הַנִּשְׂרָךְ עֲלֵיהֶם וּמַשְׁהִים
בּוֹ אֶת רֵיחָם הֶחָרִיף
וַאֲנִי פֶּרַח בֵּין פִּרְחֵי הַכְּהֻנָּה
הַצְּעִירִים מְסֻלְסְלֵי הַפֵּאוֹת
הַנּוֹצְצוֹת מִשְּׁיָרֵי הַשֶּׁמֶן
אֲשֶׁר לַחֲצַר הַמִּקְדָּשׁ
וַאֲנִי יַלְדָּה נַעֲרָה
בֵּין הַרְבֵּה בָּנִים
פְּרִי כְּהֻנָּה – רַכֵּי עֵינַיִם
כְּאַיָּלוֹת
מְסֻלְסְלֵי פֵּאוֹת
זְהֻבִּיּוֹת שְׁחוֹרוֹת וַאֲדֻמּוֹת
וַאֲנִי נַעֲרָה כְּחוּשָׁה
בְּבִקְתָּה בְּמַדְרֵגוֹת יְרוּשָׁלַיִם
לִי חֶלְקָה חָמֵשׁ אַמּוֹת
עַל חָמֵשׁ מְגַדֶּלֶת אֶתְרוֹג לַמִּקְדָּשׁ
וְקִשּׂוּא לְמַאֲכָל –
כָּל מַאֲכָלִי אֲפוּנִים וְקִשּׁוּאִים
וּפַת-קִבָּר וּגְרִיסֵי חִטָּה
אֲשֶׁר אֲנִי טוֹחֶנֶת עַל הָרֵחַיִם
שֶׁנָּתַן לִי אָבִי –
וְהוּא אֲשֶׁר אִשֵּׁר נְזִירוּתִי
כִּי כֹּהֵן הוּא בַּמִּקְדָּשׁ –
וַאֲנִי בִּתּוֹ הַיְחִידָה
הִקְדַּשְׁתִּי עַצְמִי לִמְרִיטַת הַמְּנוֹרוֹת
עֲשָׂבִים יֵשׁ לְיַד בִּקְתָּתִי אוֹתָם אֶקַּח
בֹּקֶר בֹּקֶר וְאֶעֱלֶה
בַּמַּדְרֵגוֹת עַד לַמִּקְדָּשׁ
הַזּוֹהֵר לִקְרָאתִי בְּאֵשׁ קֹדֶשׁ
אֲנִי לַזֹּהַר הַזֶּה וְאֵלֶּה הֵם חַיַּי
וְרֵיחַ הָעֲשָׂבִים הַנִּסְפָּג
בִּבְגָדַי
וְנִסְפָּג גַם בְּנַפְשִׁי –
וְאָבִי שׁוֹמֵר עָלַי מִפְּנֵי נַעֲרֵי הֶחָצֵר
שֶׁלֹּא תִּפָּגַע נְזִירוּתִי הַקְּדוֹשָׁה
וַאֲנִי כְּבֵן לוֹ –
וְסָבִיב יִפְעַת אֵל שׁוֹפַעַת
מִן הֶהָרִים וְהַסְּבַךְ וְהַפְּרָחִים
שׁוֹבִים אֶת נַפְשִׁי וּמְמַלְאִים
אוֹתָהּ גִּיל עֶלְיוֹן –
אֲנִי פֶּרַח כֹּהֲנִים
עַל מַדְרֵגוֹת הָהָר בִּירוּשָׁלַיִם
וַאֲנִי זוֹרַעַת אֶת חֶלְקָתִי
הַגְּדוֹלָה כְּסָדִין –
חִטָּה זְהֻבָּה קוֹצֶרֶת
בְּמַגָּל קָטָן אֲשֶׁר נָתַן לִי
אָבִי –
וַעֲרוּגָה שֶׁל אָפוּן וַעֲדָשָׁה
יֵשׁ בָּהּ
וְאוֹתָם אֲנִי מְבַשֶּׁלֶת עַל מְדוּרַת
קוֹצִים קְטַנָּה בֵּין שָׁלֹשׁ אֲבָנִים
וְעֵץ אֶתְרוֹג בַּחֶלְקָה
וְזַיִת אֶחָד עַתִּיק יוֹמִין
וַאֲנִי קוֹטֶפֶת זֵיתָיו
וְכוֹתֶשֶׁת לְמַאֲכָל –
וְאֵלֶּה הֵם חַיַּי –
נְזִירָה בּוֹדְדָה –
מוֹרֶטֶת מְנוֹרוֹת קֹדֶשׁ –
בְּעִשְּׂבֵי הָרִים וְאֵפֶר מְדוּרוֹת
וְזֶה חֶלְקִי בְּתֵבֵל זוֹ
בֵּין הָרִים וּסְבַךְ רֵיחָנִי
אֲנִי נוֹלַדְתִּי לִפְנֵי שְׁלֹשֶׁת
אַלְפֵי שָׁנָה – כָּאן חָיִיתִי
רָאִיתִי אוֹר
וְנָשַׁמְתִּי אֲוִיר הָרִים
מִבְּלִי דַּעַת שֶׁיֵּשׁ יָם
בַּמֶּרְחַקִּים שֶׁבְּגִלְגּוּל אַחֵר
יַעֲשֵׂנִי לִנְזִירָה

טבעון, סתיו 1979

• שיר מן העיזבון. נמצא רק בכרך "אסתר ראב / כל השירים", מהדורה שנייה 2008, שאזל, ונשלח חינם בקובץ וורד לכל מבקש. מתוך: "הערות ל'שירים נוספים'" המצויות בסוף הכרך.
את השירים "בין הערביים" ו"אני רק גלגול" שלחה לי דודתי אחות-אבי אסתר ראב בנובמבר 1979, בצירוף מכתב המבקשני להעתיק במכונת-כתיבה שירים אלה, ש"נכתבו זה עתה," ולשלוח אותם לפרסום לאחר זמן. הם נשכחו ממני באחד מתיקי המכתבים. רק בעת סידור עיזבונה מצאתי אותם יחד עם המכתב. דומני שיש להתייחס אליהם לא כאל שירים מן העיזבון (המסומנים בעיגול קטן בתחתית כל שיר) אלא כאל שירים שהיו מתפרסמים על דעתה בעודה בחייה. השיר "בין הערביים" שייך על פי נושאו למחזור "מקהלת האשכבה", ומקומו אולי אחרי השיר "יום הולדת", עמ' 335. השיר "אני רק גלגול", מקומו אולי אחרי "שירים עשנים", עמ' 306.
אהוד בן עזר
תל-אביב, 1994

* להאכיל את המפלצת – חודש וחצי לפני טבח 7 באוקטובר, אירחה ישראל את מוחמד אל-עמאדי, הבכיר הקטארי שהיה אחראי על העברות מאות מיליוני דולרים לחמאס. בפגישה במלון בירושלים, ישראל ביקשה ממנו שקטאר תגדיל את סכומי הכסף העובר לחמאס. על כך דיווח נדב אייל ב"ידיעות אחרונות". משרד ראש הממשלה סירב להגיב.
אנחנו קוראים, אנחנו שומעים, ואנחנו מסרבים להאמין. איך זה יכול להיות? עובדה. השב"כ מתנגד. המוסד מתנגד. אבל, בצדק, הם אינם מחליטים. מי שמחליט הוא הדרג המדיני. כלומר בנימין נתניהו, ראש ממשלה ישראל, "מר ביטחון", "חזק מול חמאס". למה?!?!
קשה להסביר, והפער הזה בין העובדות הבלתי נתפסות לבין ההיגיון הוא כר פורה לקונספירציות.
ההתנהלות הזאת של נתניהו היא סדרתית. שנים אחדות קודם לכן, הנשיא טראמפ, בקדנציה הראשונה שלו, החליט להפסיק את התמיכה באונר"א. נתניהו ניסה בכל כוחו להשפיע עליו להימנע מכך. כשמאמציו של נתניהו עלו בתוהו, הוא הלך לגרמנים ושיכנע אותם לשפות את אונר"א בהגדלת התרומות, כך שישלימו את הסכום שנגרע עקב החלטת ארה"ב. למה?!?!
זה בלתי נתפס. קל כל כך ללכת שבי אחרי קונספירציות. לומר שכיוון שאונר"א הוא הארגון להנצחת הסכסוך, נתניהו רוצה לחזק אותו כי הוא דוגל במלחמת נצח. כל כך קל לומר שנתניהו לוחץ על קטאר להגדיל את הסיוע לחמאס כי "חמאס זה נכס" וכדי לחזק את חמאס על מנת להחליש את רש"פ וכו'.
אבל האמת הרבה פחות סקסית ומתוחכמת מהקונספירציות. היא מבוטאת בשתי מילים: התמכרות לשקט.
נתניהו רוצה להזרים כספים לאונר"א, כי הוא פוחד שהפסקת התשלומים תגרום לחמאס לירות רקטות על ישראל, תגרום לאבו-מאזן לחמם את הגזרה ביו"ש, והדבר יביא להסלמה, ואין דבר שהוא סולד ממנו יותר מהסלמה. נתניהו רוצה להעלות את סכום הכספים לחמאס, בשל "איומי חמאס להסלמה ברצועה," כנאמר בכתבה. חמאס החל לחדש את "מחנות השיבה" בצפון-מזרח רצועת עזה והיה בכך פוטנציאל להסלמה. נתניהו האמין שחמאס אינו רוצה באמת הסלמה אלא "להסדיר הקלות כלכליות." ולכן, באמצעות הגדלת הסכומים, אפשר למנוע את ההסלמה. במילים אחרות – פרוטקשן.
מדיניותו של נתניהו היתה האכלת המפלצת, כדי שלא תהיה רעבה ותאכל אותנו. וככל שהמפלצת השמינה, היא היתה זקוקה ליותר ויותר אוכל, וכך האכלנו אותה יותר ויותר, כדי שלא תאכל אותנו. וכל ההון האדיר שהזרמנו לחמאס הלך אך ורק להתעצמות צבאית, לבניית רצועת עזה התת קרקעית, לרכישת משגרים, רקטות, כטב"מים, רחפנים, RPG וקלצ'ניקובים, לבניית הצבא, הכשרתו ואימונו. האכלנו את המפלצת והאבסנו אותה ופיטמנו אותה, ואז היא אכלה אותנו.
זה מחדל 7 באוקטובר. זה, ולא שום סיפורי מעשיות מגוחכים על "לא העירו אותו."

* לבטל את מעמד הפליט – האם שיקום הרצועה בעקבות המלחמה, יהיה עוד שיקום אחרי סבב, עד הסבב הבא והשיקום שבעקבותיו, או שהפעם, אחרי טבח 7 באוקטובר ומלחמת "חרבות ברזל", יהיה זה שיקום שייצור מציאות חדשה?
תנאי אחד לכך שהפעם זה יהיה שונה, הוא התניית השיקום בפירוז, בפירוק חמאס מכל הנשק שלו והרס כל המנהרות.
אך בכך אין די. אומרים שאי אפשר לחסל את חמאס כי חמאס זה רעיון. אפשר לחסל אותו, כך שיישאר רק רעיון. אך גם ברעיון יש להילחם, כי הרעיון מוליד את המעשה. יש להתמודד עם תודעה שמביאה לטרור.
על ישראל לדרוש את חיסול אונר"א. אונר"א היא הסוכנות להנצחת הסכסוך. כל קיומו של אונר"א הוא הנצחת והנכחת התודעה, שהפלשתינאים הם "פליטים" דור-חמישי, שנמצאים במחנות "פליטים", וחולמים לשוב לבתיהם, על חורבותיה של ישראל. מערכת החינוך של אונר"א שוטפת את מוחות הילדים לסיפור שעל פיו הם פליטים שזכותם לשוב וחובתם להילחם ולמסור על כך את נפשם.
המשמעות של פירוק אונר"א היא מסר חד-משמעי, שעל פיו אין "זכות" "שיבה", אין פליטים ממלחמה שהתקיימה לפני כמעט 80 שנה, וקיומה של מדינה יהודית בארץ ישראל אינה עומדת לדיון. על השיקום לכלול ביטול סופי ומוחלט של מעמד ה"פליט", ביטול תוקף תעודת ה"פליט" ושיקומם של הפלשתינאים כעזתים, שרצועת עזה היא מגורי הקבע שלהם, ולא קרש קפיצה לאזורים במדינת ישראל. והחשוב מכל – פירוק מערכת החינוך של אונר"א, שהיא חממה לגידול מחבלים. פירוק אונר"א צריך להיות הסעיף המרכזי גם ברפורמה ברש"פ.

* הישג גדול וכישלון חרוץ – בכל סיכום של פסגה מדינית, יש לקחת בחשבון שרב בה הנסתר על הגלוי, איננו יודעים מה נאמר בחדרים הסגורים, ולכן היכולת לסכם לוקה בחסר.
בכפוף לכלל הזה, אנסה לנתח את פסגת מאר-א-לאגו, על פי צדדיה הגלויים. היה בה הישג גדול לנתניהו – טראמפ, שעד עתה התרברב שחיסלנו את הגרעין האיראני והמסקנה המתבקשת מכך היא שהפרשה מאחורינו, הכיר בכך שאיראן מתעצמת ומשקמת את יכולותיה, והעניק גיבוי פומבי ללא סייג לפעולה ישראלית ורמז – רמז דק כמו מפציץ בי-52 – שגם ארה"ב תתקוף.
היה בה כישלון חרוץ של נתניהו – הוא לא שיכנע את טראמפ להתנות את המעבר לשלב ב' בהחזרת החלל החטוף גואילי. יתר על כן, מסתמן שנתניהו עצמו נכנע וויתר על כך, וזו כניעה מחפירה.
האמירה של טראמפ שחמאס יתפרק מנשקו חשובה, אם כי אין בה חדש כי היא מופיעה בהסכם. הבעייה היא, שהוא לא הציג את הפירוק כתנאי מוקדם לכל נסיגה ישראלית ולכל שיקום של הרצועה. ישראל חייבת לעמוד על כך שסדר הדברים יהיה קודם כל פירוק חמאס, כאשר הסמכות לאשר שהוא אכן פורק היא רק של ישראל.
דבר שלילי נוסף הוא המחמאות שטראמפ הרעיף על ארדואן, והוסיף שגם נתניהו מסכים עם הדברים, ונתניהו עמד לידו ושתק; שתיקה כהודאה. איני טוען שנתניהו צריך היה להתחיל להתווכח על כך עם טראמפ למול המצלמות, אבל התוצאה מביכה. אם תוצאת הטבח והמלחמה תהיה חיזוק מעמדם של פטרוני חמאס, טורקיה וקטאר, זו תבוסה מדינית של ישראל.

* החטוף האחרון – שתי ידיעות ששמעתי בערב אחד, לכאורה אינן קשורות זו לזו, אך אני רואה ביניהן קשר משמעותי. האחת הייתה על סגירת מטה משפחות החטופים. השנייה, על כך שנתניהו החליט על פתיחת מעבר רפיח (הידיעה לא אושרה רשמית, ואשמח מאוד אם יתברר שאינה נכונה).
מה הקשר בין הידיעות? אחת הסיסמאות המובילות של מאבק משפחות החטופים היתה "עד החטוף האחרון". החטוף האחרון, רן גואילי, טרם שוחרר. כעת יש צורך במאבק ציבורי על החטוף האחרון – מאבק נגד מעבר, ולדעתי גם נגד מו"מ על מעבר, לשלב ב', לפני החזרתו. פתיחת מעבר רפיח בלי החזרת כל החטופים, היא כניעה מחפירה. יש להיאבק נגדה. זו משמעות "עד החטוף האחרון". דווקא היום, בישורת האחרונה, במאבק על החטוף האחרון, סוגרים את המטה?

* דילמת העסקה – אחת מטענות הביקורת על ניהול המו"מ על עסקת חטופים, מאשימה את ממשלת ישראל על כך שפוצצה את העסקה הראשונה, ובכך גזרה למוות את דינם של כמה מבוגרים שחמאס הציע להחזיר.
הסיפור הזה חלקי וחד-צדדי ומרדד את הדילמה הנוראית שעמדה בפני מקבלי ההחלטות בישראל. בעסקה הראשונה היו אמורות להשתחרר כל הנשים ועימן כל הילדים. ולפתע חמאס הפר את ההסכם והודיע שלא ישחרר חלק מהנשים ובמקומן הציע קשישים.
האם ישראל היתה צריכה להשלים עם ההפרה הזאת, ולהפקיר את החטופות? איך אפשר היה להביט בעיני משפחות הנשים שאמורות היו להשתחרר, אילו ישראל הסכימה לוותר עליהן? כרמל גת, שאמורה היתה להשתחרר בפעימה הראשונה וחמאס לא שיחרר אותה, נרצחה בשבי. האם ישראל היתה צריכה לומר לחמאס: "יודעים מה, בסדר, אל תתנו את הנשים, תנו אחרים"? איזה מסר היה בכך לציבור ובעיקר למשפחות החטופות? זו היתה דילמה שואתית, וכל החלטה הייתה אכזרית ונוראית. ובסופו של דבר, גם זאת כדאי לזכור, מי שפתחו ראשונים באש בתום הפוגת העסקה, היו חמאס.
למה חמאס הפר את ההסכם ולא שחרר את הנשים? בזמנו, חשבתי שהם פשוט נהנים להתל בנו ולהתעלל בחברה הישראלית ובמשפחות החטופים במשחקי הרולטה הללו. ולבטח זו אחת התשובות לשאלה. אולם משני חלקי הריאיון של רומי גונן ב"עובדה" אני מסיק, שהם פשוט לא רצו לשחרר נשים שהותקפו מינית, כדי שלא יספרו את הסיפור.
החשבון עם חמאס עוד לא נגמר. יש עוד רבים שצריכים למות.

* אחדות מול הנוחבות – הצעת החוק לעשיית דין במחבלים שפלשו לישראל ב-7 באוקטובר התקבלה בהסכמה של הקואליציה והאופוזיציה בוועדת החוקה של הכנסת.
עצם האחדות הזאת, בימים הקשים האלה של הסלמת הקרע בעם, היא בשורה חשובה המעידה על כך שהדבר אפשרי, ולכן היא מעוררת תקווה.
באומרי אופוזיציה, כוונתי, כמובן, לאופוזיציה לממשלה. נציג האופוזיציה למדינה, עופר כסיף, התנגד לחוק, כמובן. זה לא מפתיע. אנו יודעים באיזה צד של טבח 7 באוקטובר הוא נמצא.

* אזהרה לחמינאי – איני יודע עד כמה חמינאי התייחס שלשום ברצינות לאזהרתו של טראמפ כי יתערב להצלת אזרחי איראן אם המשטר יירה במפגינים.
אני משער שמאמש, אחרי מעצר מדורו בוונצואלה, הוא מתייחס לאיום ברצינות רבה.

* איש שטח מס' 1 – מבדיקות רבות שערכתי באשר לפרשת נפילתם של חללי צה"ל רס"ן ז'אבו ארליך וסמל גור קהתי זיכרם לברכה, מסתמנת התמונה הבאה.
כל התחקירים הצבאיים – החטיבתי, הפיקודי והמטכ"לי, שללו את הטענה שהסיור שבו הם נהרגו היה ארכיאולוגי, או איתור שטח להתנחלות. הסיור היה מבצעי – חזרה לשטח שבו היתה התקלות ובה נהרגו חיילים, בשל מידע שלפיו ייתכן שיש במקום מחבלים נוספים. כיוון שהמקום – קלעת שמע, הוא אתר ארכיאולוגי מוכר באונסק"ו, אי אפשר היה להפציץ או להפגיז אותו, אלא לסרוק אותו רגלית. המבצע הזה היה מתקיים עם או בלי ז'אבו ארליך, עם או בלי אל"מ ירום, קצין אג"ם החטיבה.
עובדה שנייה, היא שז'אבו לא יזם את הסיור, אלא זומן אליו כמומחה בידי ירום. אפשר לחלוק על החלטתו של ירום, אך מבחינת ז'אבו, צה"ל קרא לו, כמו פעמים רבות בעבר, והוא מיד אמר "הנני" והתייצב.
עובדה שלישית, היא שירום פעל שלא על פי הנהלים של הזמנת מומחים לפעילות כזו, ולא וידא האם ז'אבו חוייל רשמית בטרם נכנס למשימה, ובכך עבר עבירות משמעתיות.
למה הוא הזמין את ז'אבו? בניגוד למצטייר בתיאורים שונים, אין המדובר סתם בארכיאולוג, אזרח בן 71 שלבטח שלושים שנה לא שירת במילואים. מדובר במי שהקים לאחר חטיפת שלושת הנערים ומבצע "שובו אחים", כהפקת לקחים מן המבצע, את יחידת מרעול, יחידת גששים במילואים, שמשימתה העיקרית – איתור בני אדם על פי נתוני שטח. היחידה התפרסמה כאשר לוחמיה לכדו את המחבלים זכריא זביידי ומוחמד קאסם עארדה, שנמלטו מכלא גלבוע. ז'אבו המשיך לשרת במשך שנים ביחידה, היה בצוות החשיבה שלה, והוא נחשב לאיש שטח מס' 1, רב אומן בתחום, ולכן נקרא למשימות רבות לאורך שנים.
עצם העובדה שאכן, היו מחבלים במתחם, מאוששת את העובדה שהפעולה היתה נחוצה. היתקלות כזו הייתה צפויה עם או בלי ז'אבו. מפקד הפעולה העריך, שהסיכוי לאתר את המחבלים ולחסלם ולחזור בשלום גדול יותר כאשר ז'אבו משתתף בפעולה, ולדעתי הוא צדק. בפועל, הפעולה נכשלה, וכמובן שמי שאחראי לכישלון הוא המפקד, אל"מ ירום. הוא לקח אחריות על הכישלון וגם על האופן שבו גייס את ז'אבו, ופרש מהשירות.
לא היה שום דבר פלילי בפרשה. השגיאה החמורה היתה עצם פתיחת חקירת מצ"ח, שרק גרמה לעינוי דין של למעלה משנה. מה פתאום ערבו את מצ"ח בחקירה של אירוע מבצעי? אירועים מבצעיים חוקרים בתחקיר מבצעי, ורק אם התחקיר מעלה חשד לפלילים יש מקום לפתוח בחקירת מצ"ח. כאן מצ"ח הוכנס לפני השלמת התחקירים. למה? האם כדי לרצות את דעת הקהל? בעיניי, זה דבר חמור ביותר.
מפקדים מפעילים שיקול דעת, ולעיתים שיקול הדעת שלהם מוטעה ויש לכך מחיר בחיי אדם. כל החלטה של מפקד אם לאגף מימין או משמאל, עלולה להיות שגויה ולעלות בחיי חיילים. לכן, יש לבצע תחקיר אחרי כל פעולה כזאת, אך בשום אופן אין ליצור פליליזציה של שיקול דעת מבצעי.
כיוון שאופן זימונו של ז'אבו ארליך היה בניגוד לנהלים וכך גם העובדה שלא חויל באופן מסודר, הועמד אל"מ (מיל') ירום לדין, קיבל נזיפה חמורה והודח. למעשה, הרמטכ"ל תיקף את העונש שירום בעצמו השית על עצמו, מתוך לקיחת אחריות פיקודית מופתית.
אני מקווה מאוד שהתוצאה של הנזיפה וההדחה לא תהיה שמפקדים יחששו להביא מומחים לפעילות, אלא שיעשו זאת על פי הנהלים. אילו ירום לא היה מזמין את ז'אבו, אלא קצין גששים בכיר בדימוס מן העדה הבדואית, והתוצאה היתה בדיוק אותה תוצאה, כל הסערה הציבורית לא הייתה קורית, כיוון שהסיבה היחידה לסערה הייתה היותו של ז'אבו דתי ומתנחל, והדוסופובים ששיחרו לטרף ניצלו את ההזדמנות להסתער, וקפצו עליה כמוצאי שלל רב. רצח האופי לז'אבו ארליך אחרי נפילתו –מזעזע.

* החטא ועונשו - אחרי 7 באוקטובר, מן הראוי שכל מי שהצביע בעד ההתנתקות בממשלה ובכנסת ייקח אחריות ויפרוש מן החיים הפוליטיים.
נשארו שניים כאלה - נתניהו וישראל כ"ץ.

* לא למדו מ-7 באוקטובר? – ביום רביעי אמר לי הרבש"ץ של אורטל, שהגיעה הוראה מהחטיבה לקחת ממני את הנשק שבידי, רובה מדגם סהר, שנמצא ברשותי בהיותי לוחם בכיתת הכוננות. למה? אף אחד לא יודע. איזושהי בעייה בירוקרטית. אולי איזה פקיד לא שם בתיקיה הנכונה את הרישיון. לא ברור. אני צריך לעשות איזה תהליך בירוקרטי כדי שיחזירו לי את הנשק.
אז מה הבעייה? אני אעשה את כל התהליך הבירוקרטי כאשר הנשק אצלי. לא. יש להם ביקורת גדולה בשבוע הבא. הם באטרף. אמרו שבמצב הנוכחי אם לא אמסור את הנשק יכניסו אותי ואת הרבש"ץ לכלא. אני חייב למסור את הרובה.
"ואם בדיוק הלילה מחבלים יתקיפו את אורטל?"
"אז תרוץ לנשקייה ואתן לך את הנשק."
כלומר במקום לנהל את הקרב, הרבש"צ יבוא לנשקייה כדי להיות אפסנאי.
וכך נאלצתי להשחית את זמני היקר על מילוי חמישה טפסים, שבכולם כתבתי אותם דברים ועליי עוד להביא אישור רפואי מרופא המשפחה.
הבירוקרטיה הצבאית היא דבר מאוס, וכולנו מכירים זאת ואת כל הבדיחות בנדון. אבל לא למדו משהו מ-7 באוקטובר? אילו ב-7 באוקטובר אורטל הותקפה, היה נשק אחד לרבש"צ. שאר הרובים לא היו גם בנשקייה, אלא בבסיס צבאי. ב-7 באוקטובר לפני הצהריים הם החזירו לנו בבהילות את כלי הנשק. אבל הראש הצבאי, מסתבר, נשאר קשה כשהיה.
לפני חמש שנים בדיוק, בינואר 2021, כשלקחו לנו את כלי הנשק, פירסמתי מאמר, בין השאר גם ב"חדשות בן עזר", שכותרתו – "אל תיקחו את הרובים." במאמר תיארתי תרחיש אימה של התקפת מחבלים על היישוב, כאשר אין כיתת כוננות חמושה שתגן עליו, ועד שהצבא יגיע, יעשו טבח המוני ביישוב. כתבתי זאת שנתיים וחצי לפני 7 באוקטובר. כאשר כתבתי זאת, חשבתי על מצב שבו ייקח לצבא חצי שעה להגיע. כמובן שלא העליתי על דעתי מצב שהצבא לא יגיע לאורך שעות. אילו הפלישה והטבח היו בגבול לבנון או סוריה, בכל יישוב היה נשק אחד בלבד, והטבח היה גדול שבעתיים.

* סמולן נולד – נציב הקבילות על שופטים, השופט בדימוס אשר קולה, הודיע, שכל התלונות שהוגשו נגד נשיא בית המשפט העליון עמית, זולת אחת, נדחו. חשוב במיוחד לציין, שהתלונות שהתקבלו באשר לנכס בבעלותו של עמית בת"א אינן מוצדקות והן נדחו על הסף. כן, מדובר באותה פרשה שבעטיה מכונת הרעל מכנה אותו "עבריין בנייה".
אשר קולה, למגינת לבו של יריב לוין, נאמן לתפקידו, לאמת ולמדינה ולא לפוזיציה שאליה לוין מנסה ללהק אותו. כמו אלשייך ומנדלבליט, גם קולה מבריז להם, וגם זיני יבריז להם.
נו, עוד מעט נשמע על אשר קולה הסס0מולני, איש הדיפ-סטייט.

* טהרני הפוזיציה – במסע הרדיפה וציד המכשפות נגד מערכת המשפט, הפציצו שונאי המערכת את נציב הקבילות על שופטים אשר קולה במאות תלונות נגד נשיא בית המשפט יצחק עמית, שאותן הקריצו מן הגורן ומן היקב. כמעט כולן, ובהן האגדות על עבירות בנייה, כביכול, נדחו מכל וכל. צונאמי של תלונות סרק. ההר לא הוליד אפילו צפרדע.
תלונה אחת הוכחה כמוצדקת. השופט עמית (עוד בטרם נבחר לנשיא, לפני שש שנים) לא הציג גילוי נאות כאשר דן בבג"ץ, כשופט תורן, נגד חוק הג'ובים המושחת של דודי אמסלם – פירוק נבחרת הדירקטורים כדי להכניס לדירקטורים של החברות הממשלתיות קבלני קולות ובני משפחותיהם, שאחיו הוא אחד ממאות האנשים המצויים בנבחרת.
אכן, זה לא בסדר. אכן, היה עליו לגלות גילוי נאות, הגם שמדובר בתיק ציבורי מאוד, הנוגע לכלל אזרחי ישראל, ואחיו הוא רק אחד ממאות, והוא כלל לא היה חלק מההרכב שדן בנדון, אלא רק בסך הכול הוציא צו ביניים נגד החוק. חבל מאוד שלא נהג כך. משופטים, בוודאי בבית המשפט העליון, נדרשת הקפדה עליונה על קלה כחמורה באמות המידה הציבוריות שלהם.
אבל באיזה עליהום פתחה הכנופייה, בהובלת עוכר המשפטים יריב לוין, על הנשיא, אחרי שהקמפיין שלה קרס. מושחת... עליו להתפטר...
נו נו, חובבי השחיתות, מעריצי המושחתים, הסוגדים למנהיג המושחת, אלה שמבחינתם אין שום בעייה שבשעת מלחמה לשכת ראש הממשלה תוציא קמפיין-השפעה למען האויב הקטארי, נהיו טהרני הטהרנים על סטרואידים בשם הפוזיציה. רואים לכם, עלובי נפש.
לדעתי, לא צריך להסתפק בהדחתו של השופט עמית. צריך לדרוס אותו.

* בן גביר מתכוון להקיף בתנינים את לשכת היועמ"שית.

* שר התנינים – המשילות בישראל מעולם לא הייתה בשפל כזה.
הפשע בישראל מעולם לה היה בגאות כזו.
ביטחון הפנים בישראל מעולם לא היה כל כך רעוע ומעורער.
מצבה של משטרת ישראל מעולם לא היה כה רקוב ומפורק.
שר התנינים...

* זו לא הדרה – "למה אתה רוצה להדיר את החרדים?" שאל בעלבון חרדי.
זו אי הבנה של הפוליטיקה, במובנה החיובי, האציל (כלומר לא פוליטיקת שלושת הכ"פים).
קואליציה נועדה לשרת השקפת עולם, סדר יום לאומי. אי רצון לצרף מפלגות לקואליציה, אינה הדרה של הציבור שלהם, אלא רצון בקואליציה עם שותפים לדרך.
מרכיב משמעותי בסדר היום של הממשלה הבאה, אם תהיה לשם שינוי ממשלה ציונית לאומית אמיתית, יהיה גיוס החרדים לצה"ל וריפוי החברה החרדית, שזו מחויבותנו כלפיה.
ראוי היה שהחרדים יהיו השותפים האידיאליים בממשלה כזו ובקידום המטרה הקדושה הזו. אבל המפלגות החרדיות לוחמות נגד המהלך. לב הפוליטיקה שלהן הוא מאבק להנצחת השתמטות הציבור שלהן. לכן, הן אינן יכולות להיות שותפות.
הלוואי שהייתה קמה מפלגה חרדית ציונית, שחותרת להשתלבות החרדים בחברה הישראלית ולגיוס החרדים לצה"ל. היא היתה השותפה מס' 1 לממשלה כזו. אולי אילו חזרנו לאחוז החסימה הנמוך שהיה פעם (ואז הממשלות היו הרבה יותר יציבות מהיום), היה סיכוי למפלגה כזאת.
אגב, הוא הדין עם ערביי ישראל. איני רואה את המפלגות הערביות הקיימות שותפות לקואליציה, לא כיוון שאני רוצה להדיר את ערביי ישראל, להיפך, אלא בשל עמדותיהן במלחמה בינינו לבין בני עמם.
הלוואי שערבי ישראלי כמו יוסף חדאד יקים מפלגה ערבית ברוח השקפותיו הפוליטיות. היא תהיה רצויה מאוד בקואליציה והוא יהיה רצוי מאוד כשר בממשלה.

* מלחמת מאסף – כאשר אנו שומעים רבנים חרד"לים מנהלים קמפיינים מטורפים נגד גיוס בנות דתיות לצה"ל, מיד עולות התגובות בנוסח – הנה, ההקצנה בציונות הדתית, איזו הידרדרות וכו'.
אבל האמת היא הפוכה. הקמפיינים האלה, עם כל ה"בחורילות" וכד', מעידים על האיום שהם חשים. הם מנהלים מלחמת מאסף נגד התופעה המשמעותית של עלייה הולכת וגדלה, משנה לשנה, של בנות דתיות המתגייסות לצה"ל, לשירות משמעותי, רבות מהן לשירות קרבי. הם מנהלים מלחמת מאסף, אך משנה לשנה, במיוחד מאז 7 באוקטובר, הם נוחלים כישלון חרוץ.
גרף העלייה בהתנדבות בנות דתיות לשירות בצה"ל, על אף הפטור שיש להן, נוסק, והיום הוא כבר מקיף כמעט חצי מבנות השנתון. יש לציין, שרוב הבנות הדתיות שאינן משרתות בצה"ל משרתות בשירות לאומי משמעותי, רבות מהן במשך שנתיים. רוב הבנות שאינן מתגייסות לא לצה"ל ולא לשירות לאומי, אינן דתיות לאומיות, אלא מסורתיות (וכמובן חרדיות).
אני מאמין שהמגמה הזאת תמשך, ובעוד שנים ספורות התנדבות הבנות הדתיות לצה"ל תהיה הנורמה. אגב, דווקא הבנות החזקות יותר מבחינה דתית, מתגייסות, כי הן מבינות שלמלחמת מצווה גם כלה צריכה לצאת מחופתה. הן גם מבינות, שההבנה והפרשנות שלהן טובה לא פחות משל הרבנים. ואולי זה מה שמטריף יותר מכל את הרבנים הקיצונים.

* האנטי דמוקרטים – האיום של יאיר גולן לסגור את ערוץ 14, לצד שאר ביטויי הקיטוב והשנאה שלו, הוא התפרצות פופוליסטית למען בייס קיצוני, שמחפש במחנה השמאל ביבי משלו, כזה שלא רואה ממטר, שלא לוקח שבויים, עם סכין בין השיניים ורצח בעיניים, גבר גבר, לא חנון כמו בוז'י, בני ויאיר.
מעבר לעובדה שגולן הוא הנכס האלקטורלי מס' 1 של נתניהו, דבריו האנטי דמוקרטים מחזקים את המגמות האנטי דמוקרטיות בחברה. לסגור את ערוץ 14 זה כמו לסגור את "הארץ".
לפחות שישנה את השם של מפלגתו.

* מתקפה אנטישמית – צורר היהודים ממדאני, ראש העיר האנטישמי של ניו-יורק, רק נכנס לתפקידו, וצעדו הראשון היה מתקפה אנטישמית - ביטול החקיקה והצווים נגד BDS וביטול ההכרה של ניו יורק בהגדרת האנטישמיות של IHRA.
יהודי ניו-יורק בסכנה.

* יהודי חסות – הגדרת העבודה של האנטישמיות שנוסחה בידי הברית הבינלאומית לזיכרון השואה IHRA, מוכרת כהגדרה המדויקת ביותר ואומצה בידי רבות ממדינות העולם החופשי והחברות הנאורות בעולם. בין השאר, בוחנת ההגדרה את היחס לישראל, המדינה היהודית. היא מגדירה בפירוש את התמיכה בהשמדת ישראל ואת הדה-לגיטימציה לקיומה של ישראל כאנטישמיות מובהקת.
הנה אחדות מן ההגדרות לפעולות שמוגדרות כאנטישמיות מובהקת וחד-משמעית:
האשמת היהודים כעם, או את ישראל כמדינה, בהמצאת השואה או הגזמת ממדיה.
האשמת אזרחים יהודים, שאינם חיים בישראל, בהיותם נאמנים יותר למדינת ישראל או בהעדפת האינטרסים של היהודים ברחבי העולם על פני האינטרסים של המדינה בה הם חיים.
הכחשת זכותו של העם היהודי להגדרה עצמית, בין היתר באמצעות הטענה שקיומה של מדינת ישראל היא יוזמה גזענית.
יישום סטנדרטים כפולים כלפי ישראל בדרישה ממנה לנהוג באופן, שאינו צפוי או נדרש מכל אומה דמוקרטית אחרת.
שימוש בסמלים או בדימויים הקשורים לאנטישמיות הקלאסית (למשל הטענה, שהיהודים הרגו את ישו או עלילות-דם) כדי לאפיין את ישראל או ישראלים.
השוואה בין מדיניותה העכשווית של ישראל לבין זו של הנאצים.
ראייה קיבוצית של היהודים כאחראים לפעולותיה של מדינת ישראל.
על פי כל ההגדרות הללו, ממדאני, ראש עיריית ניו-יורק, הוא מנהיג אנטישמי מובהק. לא בכדי, החלטתו הראשונה כראש העיר הייתה ביטול ההכרה של ניו-יורק בהגדרת האנטישמיות של IHRA ובמקביל ביטול החוקים והצווים נגד הארגון האנטישמי הרדיקלי BDS ונגד חרמות אנטישמיים על ישראל.
לאחר מכן, בהומור אנטישמי אכזרי וציני, הוא הצהיר שהוא יגן על היהודים בניו-יורק. או במילים אחרות, הוא מצהיר שהיהודים יכולים לחיות כיהודי חסות שלו, ובלבד שיתערטלו מלאומיותם.
צורר היהודים.

* תמונת הניצחון של ממדאני – יום לאחר שממדאני, צורר היהודים, נכנס לתפקידו, הוא הורה להאיר בירוק, צבע האסלאם, שורה של אתרים לאומיים בעיר ובראשם – מגדל מרכז הסחר העולמי, שהוקם על חורבות מגדלי התאומים. הארת אתר המסמל את מתקפת הטרור המוסלמי על הציווליזציה המערבית ב-11 בספטמבר בצבעם של התוקפים – זו תמונת הניצחון של ממדאני.

* מה ששלו שלו – אני מבקש להתנצל בפני ח"כ ואטורי, על כך שכתבתי בצרור הקודם שח"כ שקלים מאיים על תוארו הבלתי מעורער כח"כ הטיפש ביותר.
מה ששלו שלו, ואיש לא יאיים על תוארו – לא רק הח"כ הטיפש ביותר בכנסת הנוכחית, אלא בתולדות הכנסת מאז קום המדינה.

* מי קידם את עלילת ילדי תימן – אהוד בן עזר מגדיר את פרשת ילדי תימן "עלילת דם". זו דעה שצריך קצת אומץ בימים אלה להשמיע אותה. אני שותף לאמירה הזאת. כן, זו עלילת דם.
כמעט כל הפעמים שאהוד מזכיר את הדברים, נוגעים לח"כ נעמה לזימי. לא חשוב מה היא אומרת או עושה בכל נושא, ובאיזה הקשר היא מוזכרת, מיד קופץ אהוד כנשוך נחש ומזכיר שנעמה לזימי מאמינה בעלילת הדם על ילדי תימן. כלומר, מי שמאמין בה פסול לכל דבר ועניין וכך יש להתייחס לכל דבר שאמר או יאמר. ואני תמה? האם לזימי המציאה את העלילה? האם היא היחידה או העיקרית המשמיעה אותה?
אני יודע שאהוד אינו נמצא ברשתות החברתיות ואולי הוא אינו מכיר את הרוח הנושבת בהן בבייסים השונים. אספר לו, שההתלהמות בפרשה הזאת נמצאת בעיקר בשני ציבורים. אחד הוא השמאל הרדיקלי, האנטי ציוני, שמבחינתו זו עוד הוכחה לגזענות של המפעל הציוני הקולוניאליסטי, זה שגירש את הערבים מהארץ, הביא אליה מזרחים (יהודים ערבים בז'רגון האנטי ציוני הרדיקלי) כדי שיהיו חוטבי עצים ושואבי מים וחטף את ילדיהם. השני, שהוא הרבה יותר גדול ומשפיע, הוא הבייס הימני, שמבחינתו זו עוד הוכחה לרשע של מפא"י, המערך, השמאל והאליטות. המסר המבעבע שם הוא שאלה שחטפו את ילדי תימן הם אלה שרודפים את נתניהו ותופרים תיקים ולא העירו אותו ב-7 באוקטובר וכו' וכו' וכו'. הרי ידוע שמי שחטפה את ילדי תימן זו בהרב מיארה.
מול הלך הרוח הזה, ניתן היה לצפות מנתניהו, כמנהיג, לקום ולומר להם: "ילדי תימן לא נחטפו, זו עלילה. זה שקר." האם נתניהו, מושא הערצתו וסגידתו הבלתי נתפסת של אהוד בן עזר, עשה זאת? האם הוא אמר דברים כאלה לצאן מרעיתו? הרי אילו רק שתק ולא אמר את הדברים, ניתן היה לצפות מאהוד לצאת נגדו, לבקר אותו, לפחות לשאול שאלות.
אך לא זו בלבד שנתניהו לא אמר את הדברים – הוא לא שתק. הוא עצמו הוסיף עוד קיסמים רבים למדורת השנאה, ההסתה והעלילה. והוא לא ח"כ בסיעה אופוזיציונית קטנה. הוא ראש הממשלה, כמעט לאורך כל שלושים השנים האחרונות. הוא האדם המשפיע ביותר על הציבור שמפיץ את העלילה. הוא היחיד שאולי יכול היה לשים לה קץ. ומה הוא עשה בנדון?
מי שהובילה את המאבק הפרלמנטרי בסוגייה הזאת, לאין ערוך יותר מנעמה לזימי, היתה ח"כ לשעבר נורית קורן מהליכוד, ששימשה יו"ר הוועדה הפרלמנטרית המיוחדת לפרשת היעלמותם של ילדי תימן, מזרח והבלקן, שהוקמה על פי החלטתו של נתניהו.
ב-25.12.2017, השבוע לפני 7 שנים, קורן העלתה את הנושא לדיון במליאה. בדבריה היא שיבחה והיללה את נתניהו, שאחרי עשרות שנות השתקה, שכל ראשי הממשלה היו שותפים לה, הוא סוף סוף היחיד שעושה מעשה בנדון. ראשי המאבק ישבו ביציע, מחאו מחיאות כפיים סוערות כשהיא הזכירה את נתניהו.
נתניהו עלה להשיב לה, כשהקהל מלווה אותו בתשואות, ואמר כהאי לשנא: "מה שקרוי פרשת ילדי תימן, שזה חובק גם לעוד עדות בישראל, היא פרשה מאוד מאוד כאובה, שמלווה אותנו עשרות שנים והדברים הללו היו עולים מעת לעת והם הגיעו אליי כמה וכמה פעמים. ואני שאלתי: יש אמת בדברים? מה הבסיס העובדתי? הרי הדבר מזעזע! חוטפים ילדים, מעבירים אותם מהוריהם למשפחות אחרות, והם גדלים בלי לדעת את מוצאם. וההורים לא יודעים מה קרה לגורל ילדיהם. ואחים ואחיות מנותקים. דברים איומים!
"אני רציתי לדעת: מה הבסיס העובדתי לזה? ואמרו לי – יש רק דרך אחת. היו ועדות חקירה בעניינים האלה. אחת, שתיים, שלוש. והן הביאו ממצאים שבעצם לא נתנו פתרונות לשאלה הזאת. והגיעו אליי. לפני שמונה, עשרה חודשים, את נורית, עם כמה נציגים של אנשים שנפגעו, או חושבים שנפגעו מזה. והם סיפרו לי את הסיפור האישי שלהם. ואתה יודע! אתה שומע את זה, ואתה יודע שזה אמיתי! אתה שומע את הכאב, אתה רואה אותו מול הפנים שלך! ואתה חושב – רגע. מה אם זה היה האח שלי, הבן שלי או הילדה שלי? מה היינו עושים? והדבר פשוט נגע ללבי. זה פשוט חדר לי עמוק פנימה, לתוך הנשמה.
"והיתה לי שאלה אחת: למה ועדות החקירה האלה הן חסויות. מה זה? יש כאן סודות מדינה? מה פתאום זה חסוי? ולא קיבלתי תשובה. שאלתי, התייעצתי עם גורמים משפטיים, עם גורמים שבקיאים בדבר הזה, לא קיבלתי תשובה לשאלה הפשוטה הזאת.
"ולכן אני החלטתי והתייעצתי על זה גם עם השר הנגבי, שביקשתי ממנו ולעמוד בראש המאמץ הזה, בכל הנושא הזה, כדי לפתוח אותו.
"ואכן, צחי הנגבי עשה עבודה של כמה חודשים, והגיע למסקנה שאין שום סיבה לא לפתוח את זה. פתחו את זה. והנה, בישרת לנו שעשו כבר בדיקת DNA אחת, בבנק ה-DNA, שגילה כבר קשר, כנראה, בין בני משפחה. זה דבר מרגש. ואם זה יביא מזור אחרי כל כך הרבה שנים ופתרון לאי הידיעה, אנחנו יכולים להתברך בזה."
כפי שנתניהו אמר, שלוש ועדות חקירה בדקו את הנושא. השלישית שבהן היתה ועדת חקירה ממלכתית, ועדת כהן-קדמי. למה מתכוון נתניהו כאשר הוא אומר שהוועדות לא נתנו פתרון לנושא? מי שאינו בקיא, יכול לחשוב שהן הגיעו למסקנה שאי אפשר להגיע למסקנה ולכן לא נתנו פתרון. אך לא. הן נתנו פתרון. שלוש ועדות החקירה הגיעו למסקנה השוללת את טענת החטיפה. ולמה הוקמו שלוש ועדות? בשל לחץ ציבורי אחרי פרסום המסקנות של כל אחת מוועדות החקירה. למה נתניהו טוען שהן לא נתנו פתרון? כי הן לא נתנו את התשובה שמשרתת אותו פוליטית. כן, כבר אז הוא זלזל בוועדת חקירה ממלכתית משפטית.
אגב, אני חושב שהחלטתו לפתוח לציבור את כל החומר היתה צודקת. פתיחת החומר חיזקה את מסקנות ועדת החקירה. אבל למה ללוות את ההחלטה הנכונה ברטוריקה המאשימה בחטיפה, בכזה ביטחון?
לאחר הדיון במליאה, נפגש נתניהו עם נציגי המשפחות ופעילי המאבק, שהריעו לו, חזר פחות או יותר על הדברים שאמר במליאה, וזכה מהם לתשואות רמות.
ב-22.2.2021 הביא נתניהו לממשלה הצעת החלטה "להכרת המדינה בפרשת ילדי תימן, המזרח והבלקן והעברת פיצוי כספי למשפחות שנפגעו בשנות קום המדינה." ההצעה התקבלה. וכך אמר נתניהו בדיון בממשלה: "הבאתי לאישור הממשלה החלטה לפיצוי המשפחות שנפגעו בפרשת ילדי תימן, המזרח והבלקן. זאת פרשה מהכואבות בתולדות מדינת ישראל. הגיעה העת שהמשפחות שהתינוקות שלהן נלקחו מהן, יקבלו הכרה מהמדינה ומממשלת ישראל, וגם פיצוי כספי. הפיצוי לא יכפר על הסבל הנורא שהמשפחות עברו ועוברות, זהו סבל בלתי נסבל. יש להביא למשפחות שסבלן גדול מנשוא את מעט הנחמה שמגיעה להן. אני מבקש משר החינוך לכלול את פרשת ילדי תימן בספרי הלימוד של תלמידי ישראל, יש להכיר את הפרשה הזאת. אני מודה לשרים, לשרות, לחברי ולחברות הכנסת, גם לח"כ לשעבר נורית קורן, שפעלו למען הנושא הזה ולמנכ"ל משרד רה"מ צחי ברוורמן שהוביל את הנושא בהצלחה."
אם מעתה ואילך בכל פעם שיוזכר שמו של נתניהו, אהוד יקפוץ ויבטל כל מה שהוא עושה, כי הוא ראש הממשלה השותף לעלילה, שהביא להכרה רשמית בה של המדינה והורה לכלול אותה בספרי הלימוד? אשמח מאוד לתגובה עניינית של אהוד.

[אהוד: אני סבור שנתניהו טעה מאוד כי הושפע מההד הציבורי האוהד לו זכו מפיצי עלילת הדם. עובדה שהוועדה קיבלה שם מופרך "פרשת ילדי תימן, המזרח והבלקן" ועד היום לא אותר אפילו ילד תימני חי חטוף אחד, אלא אם כן האשכנזים ממפא"י, מפלגתה של לזימי, סיידו אותו!]

* הכישלון הגדול של התנועה הקיבוצית – אין טוב ממפגש פנים אל פנים. הזום הוא תחליף חלש למדי. אבל יש לו יתרון – חיסכון בזמן. מרבית מפגשי פורום חוקרי הקיבוץ השנה, ייערכו בזום. איכות המפגשים נפגמת, לדעתי. אבל חיסכון של חמש-שש שעות נסיעה הלוך ושוב לאפעל ובחזרה, מקל מאוד.
המפגש האחרון, ביום שישי, הוקדש להרצאה של הסוציולוג ד"ר רועי נאון, שהציג את המחקר שהוא עובד עליו: הקיבוץ המאוחד בקליטת העלייה הגדולה (של שנות החמישים) – השפעת תפיסת המשימתיות על אופן הקליטה.
איך הקיבוץ המאוחד, שטרם הקמת המדינה נשא על כתפיו את המשימות הלאומיות הגדולות ביותר, נחל כישלון חרוץ כל כך בקליטת העלייה הגדולה של שנות החמישים. היסטוריונים רבים חקרו את הסוגייה, והיה מעניין לשמוע ניתוח סוציולוגי עליה. המשימתיות הייתה תמיד נר לרגלי הקיבוץ המאוחד, לב האתוס שלו. נאון מדבר במחקרו על שני סוגים שונים של משימתיות – משימתיות פונקציונלית ומשימתיות מצמצמת. משימתיות פונקציונלית היא כזאת שבה התנועה והקיבוץ רותמים את עצמם ללא חשבון לפונקציית המשימה הלאומית. כעת המשימה היא עליה – ההירתמות לעלייה ולקליטה היא מוחלטת. משימתיות מצמצמת, היא משימתיות שבה הקיבוץ והתנועה נרתמים למשימה הלאומית, כל עוד היא משרתת גם את צרכי הקיבוץ. למשל, קליטה סלקטיבית של עולים שמתאימים לחיי הקיבוץ, יכולים להתאים לו ולהעשיר אותו, ושהקליטה אינה מחייבת את הקיבוץ להתפשר על חלק מעקרונותיו. נאון השווה את הירתמות הקבה"מ לקליטת העלייה החמישית (שנות השלושים של המאה ה-20) להירתמותו לקליטת העלייה של שנות החמישים. בעליה החמישית ההירתמות הייתה מוחלטת, התנועה הכתיבה לקיבוצים קליטה של כל מי שיישלח אליהם ללא יכולת ערעור, והתפיסה היתה שאין לבחון האם יש מספיק עבודה כדי לקלוט את העולים, אלא שיש לקלוט את העולים וליצור בעבורם מקומות עבודה, כך שגם הפיתוח המשקי כפוף למשימה, מותאם אליה ונבנה ממנה. זו משימתיות פונקציונלית. בעלייה של שנות החמישים המשימתיות הייתה מצמצמת והתוצאות היו מצומצמות.
בדיון אחרי ההרצאה אמרתי שהכישלון בקליטת העלייה בשנות החמישים הוא הכשל הגדול ביותר בתולדות התנועה הקיבוצית. הירתמות למשימה והצלחה בה היתה מביאה ברכה גדולה של גידול הקיבוצים וגידול במיספר הקיבוצים. תנועת המושבים, שהשכילה לקלוט המוני עולים בהצלחה, הקימה בשנות החמישים 275 מושבים בנגב, בגליל ובשפלה, וכך תרומתה למשימה הציונית הגדולה של העלייה תורגמה לתרומה למשימה הציונית הגדולה של ההתיישבות ועיצוב הגבולות, כפי שהיה בתנועה הקיבוצית לפני קום המדינה. התנועה הקיבוצית החמיצה את זה. במקום הירתמות גדולה לקליטת העלייה, התנועה הקיבוצית עסקה במשימה הרבה יותר חשובה – פילגה את עצמה לדעת, בפילוג שאחרי שנים ספורות הכול הבינו שבפרספקטיבה זה היה פילוג על שטויות.
הסיפור הקיבוצי מספר שהעלייה מארצות האסלאם לא רצתה בחיי הקיבוץ ולא התאימה להם. השאלה היא האם התנועה הקיבוצית השכילה להתאים את עצמה אליהם, כדי שתוכל לקלוט אותם. הדוגמה שנתתי היא הכשרות בחדרי האוכל. היום, מרבית חדרי האוכל בקיבוצים כשרים, מטעמי תיירות ואירוח קבוצות. אבל אז הקיבוצים לא העלו על דעתם להכשיר את חדרי האוכל כדי שהעולים החדשים, שהיו מסורתיים, יוכלו להיקלט בהם. כפי שבן גוריון האשים, בצדק, את הקיבוצים, שבשל הקנאות האידיאולוגית שלהם לערך העבודה העצמית, הם נמנעו מלהיות שותפים ותורמים במשימה הלאומית הגדולה ביותר, ולא סיפקו עבודה לעולים השכנים. גם כאן, הקנאות האתאיסטית היתה חסם לקליטה.
על אף תחושת הכישלון, יש לזכור שהתנועה הקיבוצית קלטה הרבה חברות נוער ורבים מבוגריהם נשארו בקיבוצים. אפשר בהחלט לראות בחברות הנוער הצלחה משמעותית. אבל היא מתגמדת לעומת גודל האתגר וגודל ההזדמנות שהוחמצו.

* 50 השנים הראשונות – "גידול שלג" הוא הענף הדומה ביותר לחקלאות. כפי שהחקלאים חיים על פי מזג האוויר ובכפוף לאי הוודאות של מזג האוויר, כך גם מי שפרנסתם היא השלג. אצלם התלות במזג האוויר גדולה שבעתיים. לנו, החקלאים, הגשם, הקור והשמש הם אמצעים לגידול העץ, הגפן או גידולי השדה. להם השלג הוא חזות הכול. לא ירד שלג – אין כלום.
אתר החרמון הוציא ספר אלבומי: "אתר החרמון, האתר של המדינה, 50 השנים הראשונות". הספר עטור בשלל תמונות מרהיבות של ההר המושלג. הספר מספר את סיפור היובל הראשון של האתר, שנוסד ב-1972. כלומר הסיפור הוא על מעט יותר מחמישים, כי הוא מתחיל מהחורף הראשון לאחר שחרור החרמון – 1968 ומסתיים במלחמת "חרבות ברזל", שבה לראשונה ההר היה סגור לחלוטין לאורך עונה שלמה לחלוטין, ודווקא שנה זו היתה מרובת שלגים ובעלת פוטנציאל כלכלי מצוין, אך היא הסבה הפסדים במיליונים, והגעת צה"ל אל כתר החרמון לאחר נפילת משטר אסד בסוריה.
הביוגרפיה של אתר החרמון היא גם הביוגרפיה של נווה אטי"ב, שנוסד כמושב שיתופי ולאחר שנים אחדות היה למושב עובדים. החברה המפעילה את ההר היא בבעלות 32 המשפחות המייסדות של המושב. הספר מתאר את הקשיים האדירים בראשית הדרך ואיך עקשנותם, דבקותם ואחיזתם בהר של חלוצי היישוב, שהתמודדו עם מזג האוויר הקשה וקשיי החיים בקצה-קצה הספר הרחוק, ועם קשיים כלכליים חמורים, ובעשר אצבעותיהם, חרף חוסר ניסיון וידע, הם בנו את האתר המפואר הזה. הספר הוא בעצם הצדעה לדור המייסדים, ומסתיים בסיפור חילופי הדורות והדור השני שהחל להוביל בשנים האחרונות את ההר, והכניס אליו חדשנות רבה.
הספר מספר את הסיפור ההיסטורי, אך גם מתאר את אופן הניהול והתפעול של ההר, האתגרים שבניהולו המורכב.
קראתי את הספר בעניין רב ובהנאה רבה.

* מתקן עולם – אי אז בשנות ה-80 המאוחרות, כאשר שירתי בקדנציה הראשונה שלי כמזכיר אורטל, הזמין אותי יהודה הראל לסדנה שאירגן באפעל – סדנת חשיבה אסטרטגית לתנועה הקיבוצית בהנחיית פרופ' יחזקאל דרור.
כך נחשפתי לראשונה לאיש החכם ההזה, בעל המבטא היקי הכבד, אחד האנשים המבריקים ביותר שפגשתי. הוא לימד אותנו חשיבה אסטרטגית, שבוחנת את הארגון על פי התאמתו לשינויים בסביבה ואת ההכרח שלו להתאים את עצמו לשינויים כדי שיוכל לשרוד. הוא הרבה לדבר על צורת החשיבה והתכנון ופחות על התכנים. התרשמתי ממנו מאוד.
בעקבות הסדנה רכשתי את ספרו "אסטרטגיה רבתי לישראל" ולאחר מכן קראתי ספרים נוספים שלו. מה שאהבתי אצלו היה בעיקר המקוריות והיצירתיות, החשיבה מחוץ לקופסה והעובדה שאינו מקובע בדוגמות של שמאל וימין או דוגמות אחרות. לעיתים הסכמתי עם דעותיו. לעתים לא. אך תמיד היה מעניין, מפרה ומעורר מחשבה לשמוע אותו ובעיקר לקרוא את כתביו. בנושא אחד, מקוריותו הביאה אותו להצעה נתעבת, בעיניי – הצעה לאולמרט ואח"כ לנתניהו, למחול על שחיתותם והפסקת ההליכים נגדם תמורת מהלכים שיעשו כדי להביא שלום.
חתן פרס ישראל יחזקאל דרור היה חוקר בעל שם עולמי, יצר ופיתח דיסציפלינות חדשניות שהוכרו בכל העולם, באשר לחשיבה ותכנון אסטרטגי, ממשל המבוסס על מצוינות ועוד. לפני כחמישים שנה הגה את תפיסת "המדינות המטורפות" – מדינות פנאטיות קנאיות, שיחתרו לנשק השמדה המונית שעלול לסכן את שלום העולם. הוא טען שאין להתייחס אליהן כאל מדינות נורמטיביות רציונליות, אלא להבין את הסכנה הטמונה בהן והחובה לפעול לסיכול הסכנה, לאו דווקא על פי אמות מידה דיפלומטיות וחוקיות כמקובל בין המדינות הנורמטיביות. בכך אפשר לומר שהוא חזה את משטר האייאתולות באיראן כעשור טרם ייסודו. לטענתו, מה שהשפיע על הגותו בנושא זה ובנושאים אחרים, היה זיכרון המשטר הנאצי. אפשר לומר שמבצע "עם כלביא", ולפני כן השמדת הכור העיראקי והכור הסורי, תואמים את רעיונותיו.
דרור ייעץ לממשלות בעולם ולחברות בינלאומיות גדולות, אך הוא היה בראש ובראשונה ציוני דגול, בכל רמ"ח ושס"ה. אף שיצא בחריפות נגד חוק הלאום, הוא העמיד על ראש שמחתו את מהותה של ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי, את אחריותה לשלומו ועתידו של העם היהודי ואחריותה ועתידה של היהדות. הוא הקים את המכון לתכנון העם היהודי והיה נשיאו הראשון. פרשנותו ליהדות היתה הומניסטית מאוד, והוא ראה את מדינת ישראל כמחויבת לחזון הנביאים כדי להיות חברת מופת שחותרת לתיקון עולם. כותרת ספרו האוטוביוגרפי היא "מתקן עולם אנוכי". החשיפה העיקרית שלו לציבור הישראלי היתה כחבר ועדת וינוגרד; ועדת החקירה הממשלתית שחקרה את מלחמת לבנון השנייה.
כשנרשמתי ללימודים בחוג למדע המדינה באוניברסיטה העברית, רציתי מאוד ללמוד אצלו, אך הוא כבר היה פרופסור אמריטוס (אם כי נדמה לי שעוד לימד לתואר שני).
יחזקאל דרור הלך ביום חמישי לעולמו, בגיל 98.
יהי זכרו ברוך!

* ביד הלשון: לא תגורו מפני איש – סמוטריץ' פירסם רשומה שבה חזר על דברי ההסתה שלו נגד נשיא בית המשפט העליון, הצהיר שלא יסיטו אותו מדרכו וסיים בציטוט: "לא תגורו מפני איש."
הציווי מופיע בספר דברים פרק א', פסוקים ט"ז-י"ז. כדאי מאוד לקרוא את הציווי בעיון, כדי להבין את האירוניה בשימוש שעשה בו סמוטריץ'. "וָאֲצַוֶּה אֶת שֹׁפְטֵיכֶם בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר: שָׁמֹעַ בֵּין אֲחֵיכֶם, וּשְׁפַטְתֶּם צֶדֶק בֵּין אִישׁ וּבֵין אָחִיו וּבֵין גֵּרוֹ. לֹא תַכִּירוּ פָנִים בַּמִּשְׁפָּט, כַּקָּטֹן כַּגָּדֹל תִּשְׁמָעוּן. לֹא תָגוּרוּ מִפְּנֵי אִישׁ, כִּי הַמִּשְׁפָּט לֵאלֹהִים הוּא, וְהַדָּבָר אֲשֶׁר יִקְשֶׁה מִכֶּם תַּקְרִבוּן אֵלַי וּשְׁמַעְתִּיו."
לא תגורו, פירושו – אל תפחדו. הציווי הוא לשופטים, לשפוט דין אמת בלי לפחד. בלי לפחד ממי? מהחזק, מהשליט. כלומר, התורה מצווה על השופטים לא להירתע מכוחו של השלטון, אלא לשפוט משפט צדק ואמת. גם אם השלטון מהלך עליכם אימים, גם אם הוא עורך ציד מכשפות נגדכם, גם אם הוא מודיע שאינו מכיר בכם ואפילו אם הוא מאיים לדרוס אתכם – אל תתכופפו ואל תירתעו מפניו, והיו נאמנים לחוק, למשפט, לצדק ולאמת.
אורי הייטנר
לתגובות: uriheitner@gmail.com

רומאן
כנרת, זמורה-ביתן, מוציאים לאור
נכתב בעקבות הרומאן (שאזל)
"לשוט בקליפת אבטיח" משנת 1987
נדפס בישראל 2009

פרק עשרים ושניים
מסע הקרוניות בפרדסים.
סטירת לחי
אשאיר אפוא את גיורא לשעה קלה כשהוא שוכב מתפתל בכאביו במלונה במִקשה ואינו מוציא הגה, וצבי ואני עומדים נכלמים ליד המדורה העוממת ועורמים מדי פעם בקרש שבידינו את הגחלים על תפוחי-האדמה המפויחים – ואקח לי זמן לספר מה היו הסיבות להימנעותנו מללכת אל משעולי הפרדסים ולתפוס שם קרונית נטושה ולטוס בה.
שעות ארוכות הייתי תועה לבד בפרדסים. אלה יערותיי האפלים. מקום לחלום בו ולשחֵר הרפתקאות. ריח של פריחה, זמזום דבורים חשאי, מַשַק מים בתעלת-הבטון המרכזית אשר חוצה את הפרדס לאורכו. ולכל אשר פניתי והתבוננתי הייתי מוצא גזעֵי עצים ועליהם כתמי עובש צהבהב, אדמה לחה ונקייה וחופת צמרות ירוקה המסתירה את עין השמש. לעיתים הייתי מגלה תפוח-זהב כתום או אשכולית צהובה שנותרו על העץ לאחר הקטיף, ומתבונן שעה ארוכה בפרי ומתפלא על קליפתו בטרם אקלוף אותה. בצידי הדרכים פרחו בחורף ובאביב צבעונים וכלניות בשלל צבעים והיינו יוצאים לאסוף אותם וחוזרים עם זרים גדושים ונעליים מלאות בוץ.
לא פעם הייתי מגיע עד הגבול המרוחק ביותר של הפרדס. שם, מבעד לגדר ישנה ממולאה רקב עלים יבשים, שהיתה קלועה בשדרת ברושים צפופה והתנשאה גבוה מעל לתעלת הניקוז – הייתי רואה את הכפר הערבי הסמוך. בתיו השפופים והמלבינים נידמו קרובים מאוד. סלסולי קולות מזרחיים מן הגרמופון אשר בבית-הקפה היחידי שבכפר הגיעו לעיתים ברוח הקלה, ועננת אבק ריחפה מעל לראשו של פלח רוכב על חמורו במשעול העפר.
בעיניי היה המקום קצה העולם – האדמה העברית הירוקה והמעובדת חלקות סדורות כמו בסרגל, ולעומתה אדמת הגבעות הצהבהבה עם גדרות האבן ושיחי הצבר, שהתמשכה עד לחוּשׁוֹת הנמוכות של הכפר הערבי. כאילו שם ארץ-ישראל נמצאת עדיין בתקופת התנ"ך, ושום דבר מודרני לא הגיע אליה.
עונת הקטיף בפרדס היתה כחגיגה מתמשכת. בדרכים שעל גבול חלקות הפרדס, לאורך שדרות הברושים, נסעו קרוניות על פסי דֵקוֹבִיל צרים והובילו את הקלמנטינות, האשכוליות, השַׁמוּטִי והוולֶנסיָה ל"בַּייקֶה", הוא בית-האריזה רחב האולמות. הפסים נמשכו לאורך ולרוחב משבצות הפרדס, ומראש מגדל המים היה ניתן לראות את רוב הסתעפויותיהם. למרחק קצר היו פועלים דוחפים קרונית במו-ידיהם, אך משהחלה העונה היו מצרפים קרוניות אחדות לרכבת זעירה עמוסה "בּוֹקסוֹת", אלה ארגזי-הפרי הגדושים, רותמים פרד או סוס-עבודה חזק בתור קטר, תופסים במושכות ויוצאים למסע. מה נפלא היה לשבת בקרונית הראשונה, ליד עגלון הרכבת. חולפים על פני ברושים רחוצי-גשם ופרשות-דרכים חוליות ופרחי צבעונים הנחבאים בתעלות ירוקות בצד הדרך, ויש רצון לשרוק ולהוציא קיטור מריאותיך.
ובבית-האריזה ערימות גבוהות של תפוחי-זהב, ארגזים, תיבות, סלים ומכוניות-משא (המילה משאית וברבים משאיות טרם הומצאה). הקרוניות מגיעות לגזוזטרה רחבה, כמין רציף מְקוֹרֶה הקרוי גם רַמְפָּה. עמודי-ברזל איתנים בצבע אדמה-שרופה אשר כל אחד מהם עבה כרגל תומכים גג של פח המתנשא באלכסון וסוכך על בית-האריזה כולו.
ובחוץ, בצל הסככה, עומדים נגרים ופטישיהם עולים ויורדים ללא-הרף כמתווכחים ביניהם על דבר-מה הקשור לפרי או לאריזה וכל אחד מבקש לעצמו את המילה האחרונה. מכת פטיש נועצת בַּלוח מסמר עד ראשו בבת-אחת, ולוחות ראש וצד מקפצים בריקוד כבובות-עץ ומתאחים לכדי תיבות טריות. ולסיום מחשקים את התיבה בשלושה חישוקים ארוכים מענפי עץ אגוז חום-כהה, כמעט שחור, שניים בקצוות ואחד באמצע התיבה, וקצותיהם מזדקרים כמין תרנים או חוטים של תיאטרון בובות. והם עתידים לסגור על מכסה תיבת הפרי לאחר התמלאה.
את החישוקים האלה, שנקראו בשם טְוַואק, היו מביאים בחבילות על סיפון אוניות מתורכיה ומאיטליה, והם היו סגולה לאִוורור הפרי במחסני האונייה: בזכות החישוקים היה מתקיים הרווח בין תיבה לתיבה. את חבילות הטוואק היו משרים בשוקת בטון, ממש כבריכה קטנה שמימיה השחירו, למען יתרככו החישוקים ויהיה אפשר לסמרם אל התיבות מבלי שיישברו.
לפעמים, כאשר היתה פורצת סערה, היו החבילות נופלות ונסחפות בגלי הים, ואם פרצה סערה בעת פריקת האונייה העוגנת מול נמל יפו, היתה האונייה נאלצת להתרחק ללב ים (כי אוניות לא יכלו להיכנס לנמל יפו, שסלע אנדרומדה תקוע בפתחו מימים קדמוניים). אז היו מטילים את חבילות החישוקים לים, ועל הפרדסנים היה להעמיד מצילים כדי לאספן כאשר הגלים היו פולטים אותן לחוף. בכך לא נגרם אמנם קלקול לחישוקי הטוואק כי בין כה וכה היה צורך להשרוֹתם במים כדי לרככם לשימוש.
מאז שנת 1934, כאשר נפתח הנמל החדש ועמוק המים בחיפה, ולשם כך יִבשו חלק מהים מול המושבה הגרמנית (כך שהמזח שבו ירד לחוף קיסר גרמניה וילהלם השני בשנת 1898, ושניבנה לכבודו על ידי המתיישבים הטמפלרים, הוא כיום שטח יבשה – והיונים של ממגורות דגון מחרבנות עליו) – שוב לא היה צורך להיות תלוי בחסדי הרוחות והים.
גם לאחר שנים היה עולה באפי הזיכרון של ריח חבילות הטוואק הלחות ומתערבב עם ריחו החריף של הדִיפיניל, חומר החיטוי שהיה נודף מן הבַּאלוֹת, אלה חבילות נייר-העטיפה הדק של הפרי. ועלה גם מראה הניירות עמם, דקים כמשי ועליהם מודפסים סמלי "פרדס", "גמל" ו"לורד", וגם "פרדס י. ראאב". והריחות התמזגו בטריותו של אוויר פרדס רחוץ, לאחר הגשם.
בנייר האריזה הדק יכולת לעטוף מסרק ולנגן בו בדומה למפוחית ובזמזום שהיה מדגדג שפתיים, וכמובן שהסנדוויצ'ים שהיו האימהות מכינות לנו לבית-הספר או לטיולים היו עטופים בנייר האריזה הדק של פרי-ההדר ונודפים ריח עז של דיפיניל.
בתום הנסיעה הקרונית הייתי יורד ממקום מושבי במרום הקרונית ונכנס לבית-האריזה פנימה. בעונת הקטיף היה המקום כמִקדש. רצפת המלט החלקה מרופדת מחצלאות לכל רוחבה. שַל נעליך מעל רגליך. ואני הייתי נכנס בגרביי וחש בקרירות הנעימה של המחצלת המחוספסת, המדיפה ריח חמוץ וטרי של הסוּף הצהוב-ירקרק שממנו נקלעה.
בקצהו המרוחק של האולם נערמו הררי ארגזים ריקים, ותיבות בהירות מלאות פרי ארוז. מקרוב, ליד ערימות הפרי, ישבו על הרצפה או על גבי כר קטן המבררים, רובם נשים ונערות עבריות וערביות, בשלל בגדים, בנעלי-בד ובגרביים, ותפוחי-הזהב מקפצים בידיהן החרוצות מערימה לערימה, וסבלים עומדים עליהן לשרתן.
בימים שבהם דודי אלכס ניהל את האחוזה, שאותה בנה ונטע עבור פלז הזקן, היה עומד מדי בוקר ובודק בשבע עיניים את אצבעות ידיהן של המבררות כדי לוודא שציפורניהן קטומות ומעוגלות, ואין חשש שתפצענה את קליפת הפרי. לשונות רעות סיפרו שבאותה שעה היה בודק בשבע עיניים גם את שאר אבריהן כדי לבחור מי מביניהן ראויה שיחזר אחריה בלילה, וכי חלקן באמת התאהבו בו ופיצו אותו על אכזבתו מאִשתו.
ואני לא הבנתי מדוע אבא, בספרו על כך, היה מסיים בלחישה: "ומאז יש לאורי כמה בני-דודים שאותם הוא לא מכיר!" – בדרך-כלל היינו מכנים את הערבים בשם בני-דודינו, ותעלומה נותרה בעיניי מיהם אותם בני-דודיי הנעלמים, ומה קשרם לדודי אלכס.
מיוחסים מכולם היו האורזים, אשר ישבו כמכהנים-בקודש על שרפרפים קטנים ליד התיבות המונחות באלכסון, והיו תופסים תפוח-זהב ועוטפים אותו במהירות מסחררת ומניחים אותו במקומו בשורה בתוך התיבה המצופה נייר, עד התמלאה, ונער ערבי עומד עליהם לשרתם. תפוחי-הזהב נמצאו בתנועה מתמדת (אמנם לא על סרט-נע, כמו בבתי-האריזה הממוכנים כיום), מקפצים על סילוני-השמש שהתלכסנו פנימה מבעד לאשנבים הגבוהים. נמלטים מערימה לערימה בתוך הילה זהובה של אור וכפות-ידיים שקופות. מתבררים, נעטפים ונארזים כשהם מלוּוים המולה עמומה ועתירת ריחות שאינה חדלה לרגע.
[בזיכרוני עוטף האורז תפוח-זהב אחר תפוח-זהב וממקם אותו בתיבה, המוצבת לפניו על הרצפה באלכסון, ואולם אנשים שזוכרים את התקופה אומרים לי כי בין המבררת לבין אורז היתה יושבת העוטפת, ואילו האורז סידר בתיבה תפוחי-זהב שהיו כבר עטופים].

*
הנסיעה ללא רשות בקרונית היתה הרפתקה מרגשת כפליים. למצוא קרונית שכוּחה בקצה משעול בפרדס, לדחוף אותה בכוחות משותפים במעלה גבעה, לשבת בחבורה על דופנותיה – ולצאת לדרך כשהיא מגבירה במורד את מהירותה, טסה על פני שדרת הברושים ועצי ההדר הנחבאים מאחוריהם, גלגליה משמיעים קול חריקת מתכת, הפרדס חג כשיכור, נמלט לאחור, וכל פנייה לא צפויה או קרונית ריקה העומדת במסילה מביאות בלב חרדה מפני התנגשות.
ובצוהרי יום אחד של קטיף, בדרכנו חזרה מבית-הספר, הפלגנו, צבי, גיורא ואני, אל לב הפרדסים, ומצאנו בראש הגבעה אשר ממזרח לחצר האחוזה קרונית ריקה. קרש היה מונח תחת גלגליה למען לא תרוץ במורד.
בלי לחשוב פעמיים עלינו וישבנו בה, שלפנו את הקרש, ויצאנו לדרך, אלא שלא חשבנו כלל על התוצאה. בחצות יום עבודה עמוס שִיבּש מסענו את כל סדרי ההובלה של הפרי מהפרדס. תקוף פחד עצר עגלון ברגע האחרון את קרוניתו במסעף המסילה, הפֶּרד צהל, מבוהל, נסוג אחור, סלֵי נצרים קלועים (הסל הזה נקרא בערבית "כּוֹפָה"), מרופדים ביריעות-שק וגדושים פרי שזה עתה נקטף – התהפכו ונפלו מִקרוניתו. בנס נמנעה התנגשות. ואנו המשכנו לטוס, ליבנו מפרפר ואין בכוחנו לעצור.
לאחר שנים היתה שבה ופוקדת אותי ההרגשה הפראית הזו של ניתוק כל המוסרות רק ברגעים נדירים שבהם היתה אהבתי לנלי מעבירה אותי על דעתי.
אבא עמד בצד המסילה. היתה שם תחנה זמנית לריכוז הפרי. קרוניות קטנות דמויות-לול הלכו ושבו על מסילה ניידת של צינורות-ברזל קלים, שהותקנה בין שורות העצים, וכמו זחלה אל לב הפרדס. ובאמצעותן הוציאו סלים עמוסים פרי טרי אל אם הדרך, אל הרכבת ה"גדולה". פניו של אבא השחירו מכעס. אנו חלפנו בדהירה חצופה וברגע האחרון ניסיתי להתכופף מעט. האם הבחין בי אבא? הנסיעה נמשכה ועבודת המשלוח שבתה. הקרונית שלנו הפכה ארגזים בדרכה אך החלה מאיטה במקצת את מהלכה בעלותה בדרך המובילה לחצר האחוזה, ועוד הספיקה להתנגש בקרונית אחרת, עמוסת פרי, להעיף את מחצית מטענה ולגוררה עימה קדימה עד שנעצרו השתיים בין ברושים ודקלים רמי-קומה בקול חריקה צורמת, ונדם המסע.
זה היה כמו לפני סופו של סרט מתח, בטרם נתפסו הפושעים. לחופש היה מעתה איכות מיוחדת, מפתה ומעיקה. כל רגע היה כבול בידי העתיד. נמלטנו לפרדס ושם ישבנו שעה ארוכה בצל עץ של סָצוּמוֹת וקלפנו לעצמנו מפירותיו ושוחחנו על צלבניוֹת, נושאות-מטוסים, מֵסֵרשְמִידְטִים וסְפִּיטפַיֵירִים, ורק לא על מסענו האחרון. ולבסוף נפרדנו בצער ממחבואנו הטחוב וצעדנו לעבר בתינו, משתדלים להשהות ככל האפשר את רגע החזרה, בועטים בסביונים, בפטריות נחבאות ובתילי חפרפרות טריים.
גיורא נפרד מאיתנו בשער חצרו, וכעבור רגע שב והביא לי סל תפוחי-אדמה אשר אימי ביקשה שאביא מאימו. צבי ליווה אותי מתוך איזו שותפות-גורל עצובה. אולי רצה להיות בטוח בתוצאות מעשינו, אם התגלו, ולא להסתכן בכך שהדבר ייוודע לאביו מפי אחרים. התבוננו שנינו בתפוחי-האדמה הכרסתניים ונבוטי ה"עיניים", כאילו מצויה בהם איזו ישועה עבורנו. אליבי. את המילה הזו למדנו אז מתוך ספר שעשה עלינו רושם רב, "הצפון נגד הדרום" של ז'וּל וֶרְן.
השתהינו ככל האפשר, שהרי גיורא ואני היינו כמעט שכנים, עד שהגענו לביתי. עלינו במדרגות ונכנסנו לחדר-האוכל. השולחן היה ערוך לצהריים ואבא ישב בראשו. בחלון המערבי מאחוריו היה הרבה אור, ושדה כלניות ועצי זית מכסיפים.
"מאין אתם באים?"
"היינו אצל גיורא. הבאנו – " ניסיתי לומר חצי-אמת, משהֶה את המשך התשובה כמבקש לעמוד על מצב-רוחו של אבא.
"נעשית גם שקרן, נוסף לכל?"
"לא, מה פתאום?"
"ומי נסע בקרוניות?"
פניו השחומים של אבא השחירו בצבע דם כבד אשר שיווה להם מראה מפחיד, כמעט ערבי, כל שנות החמסינים והמלריה מיום לידתו בארץ התנקזו לתוך רגעי הזעם הללו, ושפתיו היו חתומות, כמו בשעות של מיגרנה קשה, כשראשו עומד להתפקע.
אני ידעתי שעליי להודות. איש ישר הוא אבא ושונא שקרנים, ולא יסלח לי. אך אבא אינו עשיר, וגם חסר מזל, ויוצא אפוא שהצלחה ושקר אחים המה ממש כיושר וחולשה.
"אני."
משהו כבד הלם בלחיִי ואוזני הצטלצלה. אבא סטר על לחיי. שתקתי. לא בכיתי. הגיע לי. וגם לא היתה ברירה. אבא ידע.
"ובמה עסקת אתה?" שאל אבא את צבי.
"הייתי עם אוּרי," השיב צבי בשפל קול, כמבקש להצניע את עצמו. היעז אבא לסטור גם לו?
"התקרב הנה, צביקה!"
צבי היסס. מנסה להדגיש את חסינותו. האם עליו להישמע? לבסוף פסע צעד אחד לפנים, ונעצר.
"לא אסטור לך כי אינני אביך, אך פטור בלא כלום לא תצא!"
אבא תפס בבדל-אוזנו של צבי ומשך בו בצביטה מכאיבה.
"ועכשיו הסתלק לך לביתך, מיד!"
צבי יצא מעל פנינו מבויש ובדל-אוזנו לוהט כאילו עקצה אותו צרעה. ואני שתקתי ולא בכיתי. נשבעתי כי לעולם לא אתן את לחיי למכים אם יהא בכוחו של שקר קטן להצילני, אך את הסטירה זכרתי כל ימיי, כי זו היתה הפעם היחידה בחייו שאבא הִכה אותי, והיא המשיכה להכאיב לי כל אימת שנמאס לי להיות אדם ישר.
אהוד בן עזר

"אהוד בן עזר: איחולי שנה אזרחית טובה 2026 לכולנו!
ובריאות לכל הנושאים את עמם עלי שכם!" ("חדשות בן עזר", 2121)
למה לאחל שנה טובה רק לאזרחים הנושאים את עמם על שכם, ולא בראש ובראשונה לחיילים?
הביטוי שנה "אזרחית" מוטעה ומטעה. מדובר בשנה נוצרית. 2026 שנה לברית המילה של ישו. אין לזה שום קשר לאזרחים או לחסרי אזרחות או לחיילים.

אולמרט: ''מעולם לא אמרתי ולא כתבתי שצה''ל ביצע פשעי מלחמה, אמרתי שמדינת ישראל מבצעת פשעים''
רוני בר און: "אתה אמרת שהמדינה באמצעות הצבא, מבצעת פשעי מלחמה בשטחים. אני נעלבתי באופן אישי, אתה יודע הבן שלי שירת במילואים מאז ה-7 באוק'"
רה"מ לשעבר אולמרט: "מעולם לא אמרתי ולא כתבתי שצה"ל ביצע פשעי מלחמה, אמרתי שמדינת ישראל מבצעת פשעים ואני לא משנה בי ממה שאמרתי. לא האשמתי את הצבא."
https://rotter.net/forum/scoops1/927277.shtml
העבריין השפל שאין גבול לשפלותו, אהוד אולמרט, שכל שונאי ישראל מצטטים את דבריו, חושב שכולנו מטומטמים. מה פירוש מדינת ישראל עשתה פשעי מלחמה ולא צה"ל? אז מי ביצע בשליחותה את הפשעים?

התנועה הפרוטסטנטית –– זהירות פשיזם
"מצור על הכנסת": קריאה לנפתלי בנט וגד איזנקוט לנקוט בהפיכה.
ראשי התנועה הפרוטסטנטית קוראים להחרפת המאבק: "זוהי שעת חירום – להשבית את המדינה והכנסת עד לנפילת הממשלה."
בכנס התנועה הפרוטסטנטית עלו על הבמה פרוטסטנטים בהם: ראש הממשלה לשעבר אהוד ברוג-ברק, שר הביטחון לשעבר משה סמולינסקי-יעלון, פרופ' שקמה שוורצמן-ברסלר-וינדמן, פרופ' יורם ליבוביץ-יובל, סגן ראש המל"ל לשעבר ערן עציון, הסופר והתסריטאי בני ברבש, פעילת המחאה נאווה רוזוליו, ועוד.
אהוד ברוג-ברק, קרא לראשי האופוזיציה לנקוט בצעד חסר תקדים: "ראוי שראשי האופוזיציה הציונית, יחד עם בנט ואיזנקוט, יעזבו את האולם ויכריזו על השבתת המליאה עד נפילת הממשלה. ראוי שיתמקמו עם כלל הח"כים שלהם במצור אוהלים על הכנסת, ומכוח הדוגמה האישית יקראו משם לציבור ולארגוני המחאה לכונן שליטת שבת של עשרות אלפי אוהלים מסביב לכנסת. משם ראוי שיקראו גם לראשי המשק, ההייטק, האקדמיה והרשויות – להשבית את המדינה, למעט שירותי חירום, עד נפילת הממשלה.
"עברנו את נקודת האל-חזור; שום טיפול שגרתי לא יבלום את הקריסה, ורק טיפול חירום מחוץ לקופסה יוכל לעצור את המפולת. אנחנו במצב אקוטי, וזה העת לזעם – לא למלנכוליה. אני משוכנע שאם נפעל כך, מיד ברגע הנכון, ללא פחד או רתיעה – אנחנו ננצח."
משה סמולינסקי-יעלון: "כשמדברים על בגידה בלשכת ראש הממשלה, אני מצטט כבר מזמן מ'מסמכי רייבן' שיירט המודיעין האמירתי, המראים כיצד קטאר לכאורה העבירה לראש הממשלה שלנו 15 מיליון דולר ב-2012 ו-50 מיליון דולר ב-2018. הוא תבע אותי, את ד"ר יגאל כרמון, את ד"ר אודי לוי לשעבר ראש יחידת 'צלצל' במוסד, את פרופ' שקמה ברסלר ויאיר גולן בתביעות השתקה, אך מתחמק מלהגיע לבית המשפט.
"להבנתי, קטאר הונתה אותו להאמין שמימון החמאס ימנע מלחמה – וזו הבגידה. ועד שהוא לא ייחקר באזהרה, אין די בהסתפקות בשלושה מקורבים שפגעו בביטחון ישראל וביחסים עם מצרים שהוא מגבה אותם ומחפה עליהם."
שקמה שוורצמן-ברסלר-וינדמן: "המתקפה שמתחוללת כאן על הבית היא בראש ובראשונה מתקפה שרוצה לקחת את מדינת ישראל ממדינה יהודית דמוקרטית ליברלית, לכיוון הג'יהאד היהודי. מדינה כזו היא מדינה שאף אחד לא יוכל לחיות בה. כי מדינה של ג'יהאד יהודי זו מדינה שלא מחזירה חטופים, כי יש דברים יותר חשובים מחיי אדם, וזו מדינה שלא עושה ועדת חקירה ממלכתית כי 'לא צריך לחקור'.
"כשהציבור יסתכל על המציאות דרך ההבנה שיש כאן אירוע של בגידה שלוקח את מדינת ישראל לאבדון, אנחנו נקבל את הפעילות הנדרשת. חטופים מחזירים לא כי 'צריך', אלא כי זה מי שאנחנו. מחדל חוקרים לא כי 'צריך להסיק מסקנות', אלא כי זה בבסיס של מי ומה שאנחנו. ואת מדינת ישראל נבנה כי זה מי שאנחנו."
https://www.maariv.co.il/news/politics/article-1268600
ממש בסגנון הנאצי בסיסמה "בגידה סכין בגב" – התנועה הפרוטסטנטית בראשות הפשיסטים אהוד ברוג-ברק, משה סמולינסקי-יעלון, ושקמה שוורצמן-ברסלר-וינדמן, מאיימים לעשות מצור על הכנסת ולתפוס בכוח את השלטון.
התנועה הפרוטסטנטית מראשיתה חוללה פרובוקציות כחלק מהשלב הפשיסטי של אי קבלת הדמוקרטיה בניסיון להפיכה באמצעות מרד הצבא ושלטון ההמון ברוח המצעד על רומא של מוסוליני.
יאיר גולדנר-גולן כבר מבטיח פשיזם בו יש צנזורה בנוסח ז'דנוב-גבלס על העיתונות, ובו קבלת עבודה תותנה בתמיכה פוליטית בו.
"יאיר גולדנר-גולן: כשנגיע לשלטון אסגור את ערוץ 14."
https://x.com/YairGolan1/status/2006339962258551055
מר יאיר גולדנר גולן, אתה מזהה סימנים של שנות השלושים? האם אתה רוצה לחקות את גבלס או את ז'דנוב? האם תיתן לפרסם רק את הפרבדה (אמת ברוסית) שלך? או בעצם לחקות את עולמם של "הדמוקרטים" של "האחים המוסלמים" של ידידך ושותפך מנצור עבאס?
ואחרי כל זאת ה"דמוקרטית" נעמה לזימי, ממפלגתו חושבת שהיא דמוקרטית.
נעמה לזימי: "אני חושבת שנתניהו לא ישראלי באמת. אין לו את ההבנה, הוא לא מבין את הד.נ.א. שאנחנו מדינה שהאתוס שלה הוא דמוקרטי ושל ערבות הדדית."
https://x.com/theshelterradio/status/2004936432880611802
היא – גברת לזימי, ישראלית על באמת. בייחוד כחסידת הכת הגזענית של עוזי אזולאי.

ערן רולניק – נתניהו הוא היטלר
על מחלת הנפש של פרופסור רולניק המשווה תמיד בין ישראל לגרמניה הנאצית כבר כתבתי ("חדשות בן עזר", גיליון 2099 16.10.25).
וגם המלצתי עליו בעבר: "אסור שפסיכיאטר בעל דעות נאציות יישאר אפילו דקה אחת בתפקידו. יש לשלול מיידית מד"ר ערן רולניק את רישיונו."
https://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/hbe01892.php
והנה פרופסור ערן רולניק המתנאה בעצמו כ"פסיכיאטר" ו"פסיכואנליטיקאי" נעשה גם היסטוריון והגיע שוב לתובנה היסטורית כמובן שבהשוואה עם גרמניה הנאצית:
"אחת המחלוקות המרכזיות בחקר השואה," כותב רולניק, "האם היטלר נתן הוראה ישירה להשמיד את יהודי אירופה?
"הוויכוח חצה במשך עשורים את חקר גרמניה הנאצית לשני מחנות מרכזיים: ה'אינטנציונליסטים' וה'פונקציונליסטים'. הראשונים טענו, כי כבר מראשית הדרך התקיימה כוונה ברורה ל'פתרון סופי' באמצעות השמדה שיטתית, וכי היעדר מסמך חתום אינו אלא ביטוי לשיטת הנהגה המבוססת על עמימות מכוונת. האחרונים הדגישו תהליך הדרגתי של רדיקליזציה: צעדים מקומיים, אילוצים לוגיסטיים, יוזמות של פקידים ומפקדים ותחרות בין זרועות השלטון — שיחד הובילו לרצח של מיליונים.
"עם השנים התחדדה בקרב חוקרי השואה ההבנה שעוצמתו של הפיהרר לא נבעה מריבוי פקודות מפורשות, אלא דווקא מהיעדרן. היטלר שלט באמצעות יצירת ציפייה ולא באמצעות הנחיות כתובות. תחת ה־Führerprinzip (עקרון הפיהרר) לא נדרש המנהיג לומר הכול; די היה שיסמן את האוייב, את כיוון התנועה ואת גבולות המותר. מנגנוני השלטון, הפקידות, מערכת המשפט והצבא למדו לפעול 'ברוח הפיהרר', לעתים תוך הקצנה יזומה, מתוך תחרות על נאמנות וקירבה למרכז הכוח. כך יכול היה הפיהרר להיות מקור הסמכות העליונה, ובו בזמן לשמר מרחק פורמלי מן הפשעים שבוצעו בשמו. הנהגה באמצעות עמימות אינה היעדר שליטה, אלא צורה מתוחכמת שלה כזו המטילה את מלוא האחריות כלפי מטה, אך שומרת את מלוא הכוח למעלה.
"בשנים האחרונות מתבהרת דרכו של בנימין נתניהו: לא כסטייה מקרית, אלא כאסטרטגיה שיטתית של שלטון באמצעות עמימות (כהיטלר). שוב ושוב עולה הטענה – מפי תומכיו ומבקריו כאחד, כי ראש הממשלה 'לא ידע', 'לא עודכן', 'לא נתן הוראה'. בין אם מדובר בכשלים ביטחוניים, בהסתה פוליטית, בפעולות של שרים, בפגיעה במוסדות שלטון החוק או ביוזמות חקיקה קיצוניות — דפוס ההכחשה חוזר בעקביות.
"האי-ידיעה אצל נתניהו אינה אפוא כשל, אלא צורת שלטון וצורה של הוויה פוליטית."
(ערן רולניק, "זה לא באג, זה פיצ'ר: אחרים יישאו באשמה, ונתניהו יכול לטעון שלא ידע:, "אל-ארצ'", 1.1.26).
https://www.haaretz.co.il/opinions/2026-01-01/ty-article-opinion/.premium/0000019b-79c6-d487-a3bf-f9cf85250000
הבנתם? נתניהו הוא כמובן היטלר ושולט על כולנו כמו היטלר. וערן רולניק הוא לוחם אנטי-נאצי הנאבק בשלטון היטלר.
נעזוב רגע את מחלת הנפש הקשה של "הביבפוביה" בה לוקה רולניק ונחזור להיסטוריה.
שאלת קיומה של הוראה ישירה ובכתב מאת אדולף היטלר להשמדת היהודים (הפתרון הסופי) היא אכן אחת הסוגיות המרכזיות והנחקרות ביותר בתולדות השואה.
נכון להיום, לא נמצא מסמך חתום על ידי היטלר המורה באופן מפורש על השמדת יהודי אירופה. בניגוד ל"פקודת האותנסיה" (מבצע T4 לרצח בעלי מוגבלויות), שעליה היטלר חתם בכתב ידו, בנושא היהודי הוא נקט בזהירות רבה והעדיף שלא להשאיר עקבות פורמליים.
הוויכוח בין (Intentionalists): הטוענים כי להיטלר היתה תוכנית מגובשת להשמדה כבר משלב מוקדם מאוד, לבין (Functionalists/Structuralists): הטוענים כי ההחלטה התגבשה תוך כדי המלחמה כתוצאה מהדינמיקה של הכיבושים במזרח והקושי לטפל במיליוני יהודים, כאשר היטלר נותן את ה"אור הירוק" להסלמה.
בתזה הזו השתמש כבר מזמן הפרופסור הגמור יגאל גולדשטיין-עילם בספרו "ממלאי הפקודות" בו הוא זיכה את היטלר מאשמת השואה כאשר ניסה להוכיח שפקודת השמדת היהודים לא היתה של היטלר, אלא נבעה מלמטה מהגרמנים שחשבו מה שהיטלר רוצה.
[גולדשטיין-עילם גם הגיע למסקנה המדהימה ש"ישראל של חוק הלאום החדש אינה מדינה כי אם פסאודו-מדינה. מדינה המתכחשת למהותה האזרחית אינה זכאית להכרה בה כמדינה." כמובן שלדידו 24 הדיקטטורות הערביות הפשיסטיות הן כן מדינות, ו-57 המדינות המוסלמיות הן כן מדינות. רק מדינת היהודים אינה מדינה].
(יגאל עילם, "פסאודו-מדינה", "הארץ" 25.4.19).
https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.7163131
הוויכוח הוכרע. רוב ההיסטוריונים (כמו איאן קרשו וכריסטופר בראונינג) סבורים כי הפקודה ניתנה בעל-פה או כסדרה של החלטות לאורך שנת 1941. היטלר נתן הנחיות ישירות להיינריך הימלר וריינהרד היידריך בשיחות סגורות.
למרות היעדר פקודה חתומה, קיימות ראיות מוצקות לכך שהיטלר היה המקור להחלטה:
יומנו של גבלס: ב-12 בדצמבר 1941 רשם יוזף גבלס ביומנו כי היטלר כינס את בכירי המפלגה והבהיר ש"השמדת היהודים חייבת להיות התוצאה ההכרחית" של המלחמה.
יומני הימלר: נמצאו איזכורים לשיחות עם היטלר שבהן נכתב בקיצור: "שאלת היהודים / להשמידם כפרטיזנים."
ועידת ואנזה: הפרוטוקולים של הוועידה (ינואר 1942) מציינים במפורש כי היידריך פועל לפי "אישור מוקדם של הפיהרר" לביצוע הפתרון הסופי.
נאום ה"נבואה": היטלר חזר פעמים רבות בנאומיו הפומביים על "נבואתו" מ-1939, לפיה אם תפרוץ מלחמת עולם, התוצאה תהיה השמדת הגזע היהודי באירופה.
צוואת היטלר: "יותר משלושים שנה עברו מאז שנדבתי בשנת 1914 את כוחי הצנוע במלחמת העולם הראשונה שנכפתה על הרייך. בשלוש עשרות השנים האלה הניעוני בכל מחשבותיי, מעשיי וחיי רק האהבה והנאמנות לעמי. הן שנתנו לי את הכוח להחליט את ההחלטות הקשות ביותר, שעמדו אי פעם בפני בן תמותה. את זמני, את כוח עבודתי ואת בריאותי כיליתי במשך עשרות שנים אלה.
"אין זו אמת שאני או מישהו אחר בגרמניה רצינו במלחמה בשנת 1939... גם לא השארתי שום ספק, שאם עמי אירופה שוב אינם נחשבים אלא צרורי מניות בידי הללו, קושרים בינלאומיים [בעסקי] כסף ופיננסים, הרי ייתבע לאחריות אותו עם, שהוא האשם הממשי במעגלי הרצח הללו: היהדות!
"לא השארתי איש בחוסר ודאות, כי הפעם לא רק יגוועו ברעב מיליוני ילדים אירופים מן העמים האריים, לא רק מיליוני גברים מבוגרים ימותו, ולא רק מאות אלפי נשים וילדים בערים יישרפו ויופצצו עד מוות, אלא שהאשם הממשי יצטרך לכפר על אשמתו, ולו תוך שימוש באמצעים הומניים יותר...
"מעל הכול אני מחייב את הנהגת האומה וההולכים אחריה בשמירה מדוקדקת על חוקי הגזע, ובהתנגדות חסרת רחמים למרעילי כל העמים – היהדות הבינלאומית."
ניתן בברלין, 29 באפריל, 1945 שעה 4.00
אדולף היטלר
כעדים: ד"ר יוזף גבלס וילהלם בורגדורף מארטין בורמאן האנס קרבס
https://wwv.yadvashem.org/odot_pdf/Microsoft Word - 719.pdf
לסיכום: המחקר קובע כי היטלר הוא האחראי והמקור להחלטה על השמדת היהודים.
רק לוקה בנפשו יכול להשוות את נתניהו להיטלר למרבה הצער רבים לוקים במחלת נפש זו בין היהודים. אצל שונאי ישראל יש תופעה מדהימה. מצד אחד הם מעריצים את היטלר על השמדת היהודים, ומצד שני הם קוראים לנתניהו היטלר.

אסף שרון – האוייב הוא "הציונות הדתית"
פרופ' אסף שרון (מישהו יודע את שמו המקורי?), מתנאה בעצמו כ"מומחה לפילוסופיה פוליטית", ויועץ פוליטי ליאיר גולדנר-גולן ולתנועה הפרוטסטנטית, ומעורב בפוליטיקה.
בנוסף הוא מתנאה בעברו כתלמיד ישיבה בגוש עציון לפני התפקרותו.
והנה הוא מפרסם את תמצית הפילוסופיה הפוליטית שלו:
"העמדה של השמאל מעולם לא היתה שאם נהיה נחמדים לפלסטינים, הם יהפכו לחובבי ציון. זו תעמולה ימנית. השמאל תמיד האמין שיש פה סכסוך עמוק, לאומי, דתי, שאי-אפשר לפתור אותו אלא אם כן תהיה פה הפרדה, בעוד שהימין פינטז על 'ניהול הסכסוך' או על 'הכרעה'. אז מי הנאיבי? למה אנחנו קונים את התעמולה של הימין על השמאל?"
"ולכן אנחנו צריכים להגיד להם, חברים – לא מעניין אותנו אחדות. אנחנו לא רוצים אחדות. אנחנו רוצים צדק. אנחנו רוצים שלא נהיה פושעי מלחמה. אנחנו רוצים שיהיה פה שלום. אל תגזלטו[?]. אנחנו לא רוצים אחדות איתכם. הגיע הזמן שהצד הליברלי בישראל יבין מי היריב שלו. לא החרדי, אפילו לא הביביסט. האוייב הוא הציונות הדתית ותנועת ההתנחלות. לא כמגזר או כפרטים, אלא כאידיאולוגיה ומערך מוסדי. זה היריב. זה מי שמנסה להחריב את ישראל כפי שאנחנו רוצים בה. עד שלא נזהה אותם כאויבים, ונמשיך לקשקש ולהתבלבל עם שטויות כמו 'ברית המשרתים', לא נצליח לצאת מהפלונטר הזה.
"אני צמחתי שם, אני מכיר את תפיסת העולם, ואני לוקח את המגזר הזה ברצינות רבה. בניגוד למה שהרבה אנשים במחנה הליברלי אולי חושבים, לא הכול זה כסף, כוח וכבוד. יש תפיסת עולם, משנה פוליטית ואידיאולוגיה סדורה. זה הדבר שעליו הם נלחמים, ובאמת, כל הכבוד להם על מסירות הנפש. לא על המטרה, אלא על עצם המלחמה. בעולם שבו גדלתי נלחמים בחירוף נפש על מה שאתה מאמין בו, ולא שואלים כל הזמן 'איך נקושש עוד מנדט?'
"בעניין הזה אני ממשיך של בית הגידול שלי. אני מאמין שצריך להגיד בפה מלא את מה שאתה חושב שהוא נכון ואמיתי, ולהילחם עליו, לטובת מדינת ישראל. זה מה שהם עושים כל השנים הללו. הם נלחמים על האידיאולוגיה שלהם, והאידיאולוגיה הזאת באופן עמוק, אינהרנטי ובלתי ניתן לשינוי רוצה להחריב את כל מה שיקר לליבנו כליברלים. אין לי רצון לפשרה או לאחדות, לא מפני שאני קיצוני, אלא מפני שאין דבר כזה במרחב הלוגי. אין אמצע. אין מרכז. יש או או. או שישראל תהיה מדינה ליברלית ודמוקרטית, או שהיא תהיה מדינת סמוטריץ'."
(איילת שני, "אל-ארצ'", "הגיע הזמן שהציבור הליברלי יבין מי היריב שלו: זה לא החרדי, ואפילו לא הביביסט, זו הציונות הדתית", 31.12.25).
https://www.haaretz.co.il/magazine/ayelet-shani/2025-12-31/ty-article-magazine/.highlight/0000019b-7491-dd15-a3fb-fdf30a510000
ועכשיו שיסביר לנו פרופסור אסף שרון (עדיין לא פרופסור גמור): אוקיי, האוייב אינם הערבים ואיראן, אלא הציונות הדתית, ונניח ונצא למלחמת אזרחים, נפר את האחדות, ונביס את הציונות הדתית. מה אז? אתה כבר לא מנהל את הסכסוך עם הערבים ואיראן, אלא, אתה מסיים אותו בהפרדה. איך תעשה זאת לפי שיטתך הפילוסופית?
אז אסף שרון כ"מומר להכעיס", יופי, באת בחשבון עם בית אביך, איך זה פותר את הבעייה?

ממדאני במסיבת ההשבעה:
"פלסטינים יכתבו את הסיפור החדש של ניו יורק"
עשרות אלפים הגיעו למסיבת הרחוב הענקית של ראש העיר ממדאני המוסלמי-שיעי, האנטי-ציוני. בטקס החגיגי הוא נשבע אמונים כשידו מונחת על הקוראן וברקע ברכתו של האימאם האישי שלו, חאלד לטיף. היהודי-הפולני, ברני גוטמן סנדר-סנדרס, מנהיג המחנה הפרוגרסיבי האמריקני והמנטור של ממדאני, השביע את ראש העיר החדש לתפקידו, רגע אחרי שחברת בית הנבחרים האמריקני מטעם מדינת ניו יורק אלכסנדרייה אוקסיו-קורטז (AOC), בעצמה מבכירי המחנה הפרוגרסיבי, נשאה את דברי הפתיחה.
הבחירה של ממדאני לתת בטקס מקום מרכזי כל כך לסנדרס ולאוקסיו-קורטז – הראשון דמות מפתח בשמאל האמריקני והשנייה מי שיש התופסים אותה כמועמדת עתידית לנשיאות – אינה מקרית, והיא מסמנת את השלמת ההשתלטות של האגף הסוציאליסטי במפלגה הדמוקרטית על ניו יורק, עיר שנחשבה עד לא מזמן למעוז של דמוקרטים מתונים.
השחקן היהודי מנדי פטינקין ("הנסיכה הקסומה"), תומך מושבע של ממדאני, ביצע את "Somewhere Over the Rainbow" בליווי מקהלת ילדים מסטטן איילנד. מלבדו נכחו ביציע גם המעריצות סינתיה ניקסון וסוזן סרנדון, הידועות לא רק כשחקניות מוכרות אלא גם כפעילות פרו-פלסטינית מושבעות; וכן הפעיל הפרו-פלסטיני מחמוד חליל, ששוחרר ממעצר אחרי שהיה ממובילי המחאות האנטי-ישראליות באוניברסיטת קולומביה.
מיימונה חסן, תושבת הברונקס שהגיעה לטקס עם כאפייה ודגלי פלסטין, הישירה מבט למצלמות ואמרה: "אל תשכח ממדאני, הבטחת לנו לשחרר את פלסטין. הבטחת לעצור את נתניהו. אל תשכח את ההבטחות שלך!"
ממדאני ענה לה ישירות וזכה לצהלות רמות כשהכריז שחלק מכותבי הסיפור החדש של העיר יהיו "פלסטינים תושבי שכונת ביי רידג', שלא יצטרכו עוד להתמודד עם פוליטיקה שמדברת בשם האוניברסליות, ואז עושה מהם את החריג."
(דניאל אדלסון)
https://www.ynet.co.il/news/article/ry21c8nebe#autoplay

עידן חדש בניו יורק: ממדאני ביטל את האיסור על החרמת ישראל
שעות ספורות בלבד לאחר שנשבע אמונים כראש העיר המוסלמי הראשון של ניו יורק, חתם זוהראן ממדאני על הצו המנהלי הראשון שלו, שביטל את האיסור העירוני על החרמת ישראל ומחק את אימוץ הגדרת האנטישמיות של הברית הבינלאומית לזיכרון השואה מספר החוקים העירוני. במשרד החוץ בירושלים הופתעו מהמהלך והעריכו כי הוא מצביע על כיוון ברור ליחסי העיר עם ישראל והקהילה היהודית בארבע השנים הקרובות.
מנכ"ל ועידת הנשיאים של הארגונים היהודיים הגדולים, ויליאם דארוף, מסר כי מדובר ב"סימן מטריד לכיוון שאליו ממדאני מוביל את העיר, אחרי יום אחד בלבד בתפקיד." בקהילה היהודית חוששים כי ביטול הצווים מהווה תחילתו של מימוש מצע אנטי ציוני, במיוחד לאור קריאות שנשמעו במהלך טקס ההשבעה, שבהן קראו תומכים ל"שחרור פלסטין" ולעצירת ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו.
המשמעות המיידית של ביטול הצו נגד החרם, שעליו חתם קודמו אריק אדמס רק בחודש שעבר, היא הסרת האיום בסנקציות כלכליות או משמעתיות מצד העירייה נגד עובדים וספקים המקדמים חרם על ישראל. עם זאת, מדינת ניו יורק עצמה פועלת מאז 2016 תחת צו מנהלי המחייב את רשויות המדינה שלא להשקיע או להתקשר עם חברות המחרימות את ישראל. צו זה, שיזם המושל דאז אנדרו קואומו, יצר רשימה שחורה של חברות וארגונים התומכים בחרם ואסר על סוכנויות מדינה לעבוד עימם.
המהלך של ממדאני מסיר את האכיפה ברמה העירונית, אך אינו יכול לגבור משפטית על הוראות המדינה בכל הנוגע לשימוש בכספי מדינה המועברים לעירייה. בפועל נוצר מצב שבו ניו יורק עלולה להפוך ל"עיר מקלט" לפעילות תנועת החרם, בעוד מדינת ניו יורק תנסה לחסום מימון לפרויקטים שבהם מעורבים גופים תומכי BDS. מצב זה עשוי להוביל להתנגשות משפטית בין העירייה למדינה ואף לקיצוץ תקציבי.
בנוסף לביטול הצו נגד החרם, ביטל ממדאני גם את הצו שאימץ את הגדרת האנטישמיות של IHRA ככלי עבודה עירוני לזיהוי פשעי שנאה. ההגדרה, שאומצה ביוני האחרון על ידי אדמס, כוללת גם ביטויים מסוימים של ביקורת על ישראל כאנטישמיות. ממדאני טען בעבר כי הגדרה זו משתיקה ביקורת פוליטית. ביטולה מותיר את גורמי האכיפה והחינוך בעיר ללא קריטריון מוסכם וברור להתמודדות עם תקריות אנטישמיות במסווה של אנטי ציונות, דווקא בתקופה של עלייה חדה בפשעי שנאה בעיר.
במסיבת עיתונאים שנערכה לאחר החתימה, הצהיר ממדאני כי הוא מותיר על כנו את המשרד למאבק באנטישמיות שהקים אדמס, אך הבהיר כי בכוונתו לבצע בו שינויים. בשלב זה לא ברור אם ראש המשרד, הרב משה דיוויס, יישאר בתפקידו או כיצד יפעל הגוף בהיעדר אימוץ רשמי של הגדרת IHRA.
(דניאל אדלסון)
https://www.ynet.co.il/news/article/rkeck1sezl
לראשונה בתולדותיה, מדינת ניו יורק האירה 16 אתרים לאומיים בירוק לציון חודש המורשת המוסלמית-אמריקנית, בהם גם מגדל מרכז הסחר העולמי. המחווה נערכה יום לאחר כניסתו של זוהראן ממדאני לתפקיד ראש העיר המוסלמי הראשון בעיר. המושלת קאת'י הוקול מסרה כי תרומת הקהילות המוסלמיות מחזקת את המדינה.
https://www.israelhayom.co.il/israelnow/article/19594098
פעם האנטישמים קראו לניו יורק בלעג במשחק מילים על New York → Jew York
השימוש האנטישמי בביטוי היה כדי לרמוז על "שליטה יהודית" בעיר. היום ניו יורק הפכה למוסלמית.
צפויות לנו שנים קשות.

ראש עיריית ניו יורק החדש, ממדני, קיבל לידיו את חשבון ה-X הרשמי של עיריית ניו יורק, וכבר מחק ממנו ציוצים שעסקו בנושא האנטישמיות.
https://rotter.net/forum/scoops1/927354.shtml
שלחתי לו את השאלה ששאלתי אותו כל מערכת הבחירות שלו:
"האם, כמוסלמי, אתה רואה באופן אישי את דבריו של מוחמד (המצוטטים במגילת חמאס, ובדברי המופתי של אש"ף) לפיהם יש לרצוח את כל היהודים בעולם כתנאי לגאולה, כגזענות או כדוגמה מוסרית?"
https://x.com/naaman_c/status/2007309172497625445
בינתיים הוא לא מחק?

הסופר הערבי-נוצרי גזעני רג'א שחאדה מפריד בין יהדות לציונות.
זה לא מנע מנדב איל להתגייס להסברה
חגי אלעד, (מישהו יודע את שמו המקורי?) האקטיביסט הפרו-איסלמי האוטו-אנטישמי והאנטי-ציוני, לשעבר מנכ"ל בצלם, תקף את העיתונאי נדב שטסל-איל.
"רג'א שחאדה," כותב אלעד, "אולי גדול הסופרים הפלסטינים החיים כיום – אינו זקוק למילותיי כאן כדי לגונן על עצמו: הרי ספריו, מאמריו והגותו מדברים בזכות עצמם. אבל הטקסט שנדב איל פרסם באחרונה על שחאדה ראוי לבחינה, לא בגלל מה שהוא מנסה לומר על שחאדה אלא בגלל מה שהוא מספר על איל עצמו ועל הליברליזם הישראלי שהוא כה מיטיב לייצג.
"שחאדה בן למשפחת פליטים פלסטינים מיפו סיפר כיצד היה מביט מרמאללה, אליה גלתה משפחתו, באורותיה המרצדים של תל אביב, וטועה לחשוב שהוא מביט באורותיה האבודים של יאפא. המבט הזה, מעבר לגבעות הארץ הזו וגבולותיה, דרך הזיכרון והאנושיות, הוא מהמאפיינים הבולטים בכתיבתו של שחאדה."
בקטע מהריאיון הוא אומר: "היו זמנים בפלסטין שבהם יהודים וערבים חיו יחדיו בחברות ובשלום, אלו היו זמנים חשובים." המראיין עונה, ש"התפישה הרווחת אצל רבים היא שהסכסוך בן אלפי שנים, בעוד שבפועל הוא נמשך קצת יותר ממאה שנה, ויש היסטוריה ארוכה למה שבדיוק תיארת."
ושחאדה משיב: "פלסטין תמיד היתה מקום לשלוש דתות, ושלוש הדתות חיו זו לצד זו והעשירו את החיים... ועכשיו דת אחת מנסה לשלוט ולומר שהיא היחידה שתהיה מותרת בארץ הזאת, וזה מעוות." המראיין עונה: "מה שאתה מתאר זו ציונות," ומבקש משחאדה לספר על ניסיונו האישי בהתמודדות עם הציונות כפרויקט פוליטי.
בטור נסער בפלטפורמת הניוזלטרים "סאבסטאק" (25.12.2025) איל מבטא זעזוע עמוק: "זו לא היתה פליטת פה. זו היתה אמירה ברורה. דת אחת. אשר שולטת באחרות. מחליטה מי תהיה 'מותרת'... שחאדה ניסח את טיעונו במונחים דתיים מפורשים – על יהודים כיהודים." ועל המראיין אומר איל שהוא "הגניב לתוך השיחה הגדרה של ציונות שאינה דומה כלל למציאות, כאילו הציונות עוסקת בשליטה דתית."
בטורו איל מעמיד את הדברים על דיוקם (לשיטתו): עליונות יהודית בין הים לנהר? מה פתאום. מדינת ישראל "מגיִנה על חופש הדת על פי חוק," והיא היחידה(!) בהיסטוריה של הארץ (חוץ מהמנדט הבריטי) שעשתה זאת. ציונות ושליטה דתית? מה פתאום. הציונות "נולדה כתנועה חילונית, לאומית וליברלית ברובה." ה"ניו יורק טיימס", על פי איל, "מכבס" ו"מנרמל" את ההאשמות (הכוזבות!) של שחאדה, כאילו יש איזשהו קשר בין חוויית החיים של פלסטינים כאן לבין "שליטה דתית" של יהודים בחייהם. למה הטיימס עושה זאת? כי זו "רוח התקופה".
מי לא מערבב בין ישראל לבין היהדות? רג'א שחאדה. הוא נשאל על כך מפורשות באותו ריאיון, והנה תשובתו, שממנה איל התעלם משום מה: "תמיד הרגשתי שיהודים הם רק חברים בדת, ואין בה שום דבר שלילי או עוין כלפיי. אבל הציונות, שמנסה להשתמש בדת כדי לקדם פרויקט פוליטי מסוים, היא אויבת בעבורי. השניים נפרדים לחלוטין בעיני. אני מוצא את זה מוזר מאוד כשאנשים אומרים שביקורת על הציונות היא אנטישמית. אני מבין שזהו אמצעי פוליטי שמטרתו להפחיד אנשים כדי שלא יתקפו את הציונות."
גם את כל זה איל יודע היטב. אז למה הוא בוחר להתגייס לשורות ההסברה? רוח התקופה, מן הסתם."(חגי אלעד, "הסופר רג'א שחאדה מפריד בין יהדות לציונות. זה לא מנע מנדב איל להתגייס להסברה", "אל-ארצ'", 1.1.26).
https://www.haaretz.co.il/opinions/2026-01-01/ty-article-opinion/.premium/0000019b-79c6-d487-a3bf-f9cfac960000
הבנתם? כמעט הפעם היחידה שאני מסכים עם הביקורת של נדב שטסל-איל. מעבר לשקרים שלו על המציאות – רג'א שחאדה הנוצרי משקף נאמנה את הגישה הערבית הגזענית המנוסחת באמנה הפלשתינאית (שלא בוטלה) שלפיה הערבים אינם מכירים בקיומו של העם היהודי, בזכות קיומו ובזכותו למדינה. כל זמן שלא יכירו בכך אין סיכוי לשלום.
הטעות הגדולה של שחאדה (בדומה לערבים-נוצרים) אחרים היא שיחס שלילי כלפי יהודים ישמור עליהם מרדיפות המוסלמים. זו טרגדיה גדולה עבורם.
כל השטחים הכבושים היום ע"י הערבים 13 מיליון קמ"ר, היו נוצריים וכיום לא נותרו בהם כמעט נוצרים, בלי קשר ליהודים. רק הצרפתים, הספרדים, הפורטוגזים, המלטזים, האיטלקים, היוונים, הגיאורגים, והארמנים, שהצליחו לסלק את הכיבוש הערבי ולפרק את כל ההתנחלויות הערביות בשטחן – הצליחו לשמור על הנצרות. המצרים האגיפטים לא הצליחו. הם נלחמו 300 שנה והפסידו.
זו גם הטרגדיה של הערבים-הנוצרים בארץ מסוגו של שחאדה שבמקום לעשות ברית עם היהודים נלחמו וממשיכים להילחם בהם.
ואגב מי שעובר מיפו לרמאללה אינו פליט.

דמוגרפיה דמוגרפיה דמוגרפיה
גם בקרב התודעתי הכוזב הזה ניצחנו, לאחר עשרות שנים של איומי "חיסול" בידי "דמוגרפים" למיניהם. רשמית, על פי הלמ"ס: שיעור הפריון של אם ערבייה בישראל (כולל מזרח ירושלים) צנח בשנת 2024 ל-2.52 ילדים לאם, זאת לעומת 3.06 לאם יהודייה באותו הזמן, כלומר כבר הבדל של חצי ילד. אלה הנתונים הרשמיים המעודכנים ביותר, והצפי: הערבים יקרסו לפחות משני ילדים. בפועל, הם כבר מחוץ למשחק.
ראו, "דמוגרפים", נמאס מ"תחזיות" מופרכות והטלת אימה מפוברקת, כמו ה"כלכלנים" וכמו ה"עלובים במיל". אין לכם באמת מושג מה יהיה, אפילו מה יקרה בשנה הבאה, ובפני איזה גל הגירה אפשרי אדיר לישראל אנחנו עומדים, ועדיף לכם לשתוק. (גיא בכור).
https://t.me/MyGPLANET/33973
לפחות לסיום קצת אופטימיות.
נעמן כהן

שירים 1995-1955
אסטרולוג הוצאה לאור, 2005

ד. בפתח תקווה אחרת

בפחדֵך פן הולכת אַת

בְּפַחַדֵךְ פֶּן הוֹלֶכֶת אַתְּ לְמָקוֹם אֲשֶׁר כָּל בָּאָיו
לֹא יְשׁוּבוּן הִפְקַדְתְּ בְּיָדִי מַזְמֵרָה שְׁחֹרָה.

זָמַרְתִּי בָּהּ אֶת הַגְּפָנִים בְּכַרְמוֹ שֶּל אַבָּא.
רְאוּיָה הִיא לְמִשְׁמֶרֶת בְּמוֹזֵיאוֹן הַמּוֹשָׁבָה.
כָּבוֹד גָּדוֹל אֶעֱשֶׂה לָכֶם בְּמוֹתִי. לִי תִּהְיֶה
לְוָיָה מְכֻבֶּדֶת. אוֹתִי גְּבָרִים עֲדַיִן אוֹהֲבִים. נָשִׁים
מְקַנְּאוֹת בִּי. אָמַרְתִּי לוֹ: "הִזָּהֵר,
אֲנִי טוֹרֶפֶת גְּבָרִים." אָמַר לִי: "אוֹתִי לֹא טוֹרְפִים
בְּקַלּוּת." אִלְמָלֵא אוֹיְבַי לֹא הִלְבִּין שְׂעָרִי.
אֵינֶנִּי יְשֵׁנָה בַּלֵּילוֹת. הַנֹּעַר מִתְנַכֵּל לִי.
אֵינְךָ רוֹצֶה לְהָבִין. לְךָ אֹפִי פּוֹלָנִי.
שָׁבַרְתָּ אֶת לִבִּי בִּשְׁגִיאוֹת חַיֶּיךָ. מַדּוּעַ
הָלַכְתָּ בְּדַרְכִּי? תֹּאכַל תַּפּוּחַ. מֻתָּר לְךָ לְהַקְדִּישׁ
שָׁעָה לְדוֹדָה זְקֵנָה. עַל מַצֵּבָתִי תַּחֲרֹט:
"מָתְקוּ לִי רִגְבֵי עֲפָרֵךְ, מוֹלֶדֶת –
כַּאֲשֶׁר מָתְקוּ לִי עֲנְנֵי-שָׁמַיִךְ – "
רְצוֹנִי בְּמָקוֹם לְיַד אָבִיךָ. הִזָּהֵר, הָאֲוִיר
בִּטְרַקְלִינֵי סִפְרוּת סָמִיךְ הוּא וּמֻרְעָל.
קַח אִשָּׁה טוֹבָה וּמָא תְּשׁוּף אִנָאר מִן טִיזְהָא. אַל
תִתְעַצֵּב. צָרִיךְ לַעֲשׂוֹת סִדּוּרִים אַחֲרוֹנִים. אֲנִי
הִיא אֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל.
ינואר 1973

אהוד: "וּמָא תְּשׁוּף אִנָאר מִן טִיזְהָא": "ואל תִראה את האור (האש) מעכוזה" – אִמרה עממית ערבית המזהירה ולועגת למי שרואה את האור (העולם) מבעד לנקב העכוז של אשתו, ואותה שמעתי מפי דודתי אסתר.
[שורות השיר שלה חרוטות על מצבתה בבית הקברות סגולה בפתח תקווה בסמוך למצבתו של אבי בנימין, והמזמרה בת יותר ממאה שנים עדיין נמצאת במצב מצויין בקופסת הכלים שלי].