אֲנִי נִשֵּׂאת כַּעֲלֵה סְתָו
עַל זֶרֶם הָעִדָּן הָרוֹתֵחַ
וְכָל אָשְׁרִי הָרַב – יִכְלֶה:
בִּצְבּוּץ הָעֲשָׂבִים,
לְאַחַר הַגֶּשֶׁם
רֵיחַ סַבְיוֹנִים דַּק
וְכַרְכֹּם סָגֹל-וָרֹד
לְרַגְלֵי רֶגֶב שָׁמֵן,
וְהַיָּם הַמִּשְׂתָּרֵעַ לְפָנַי –
יִכְבֶּה – בְּאַחַת.

1971

נמצא גם בכרך "אסתר ראב / כל השירים", 1988, שאזל, ונשלח חינם בקובץ וורד לכל מבקש.

הָיִינוּ עוֹבְרֵי אֹרַח בִּרְחוֹב מְבוֹא יוֹרָם,
עֵינַיִךְ שָׁפְעוּ רָעָב.
הַגְּדוּד הָעִבְרִי רָחַשׁ בֵּין מַחֲטֵי הָאֳרָנִים,
מוּל חוֹמַת הַמְּצֹרָעִים.
בַּיִת אַחֲרוֹן, סִמְטָה לְלֹא מוֹצָא,
צְלִילִים חוֹלְמִים קוֹרְעִים פִּסּוֹת בָּאֲפֵלָה,
כַּף הַיָּד רוֹעֶדֶת בְּמִפְתַּח הַחֲצוֹצְרָה –
"קוֹמֶה פְּרִימָה, בְּיוּטִי פְּרִימָה…"
נִגּוּן רָחוֹק קָרֵב.
נוּגֶה.
חַלּוֹן קָטָן, אוֹר יְרַקְרַק חִוֵּר.
שָׁם חָלַמְתְּ (אִם אֵינִי טוֹעֶה),
אַדֻמַּת שֵׂעָר (אִם אֲנִי זוֹכֵר),
שִׂחַקְנוּ מִתְחַבְּאִים,
לֹא יוֹתֵר.

סִמְטָה וּבַיִת אַחֲרוֹן, בֵּית-הַיֶּלֶד, גַּן וּפַעֲמוֹן,
יְרוּשָׁלַיִם שֶׁל מַטָּה –
לְלֹא מוֹצָא.


בית חולים הנסן (בית המצורעים) בירושלים. ויקיפדיה.

מִתַּחַת לַגַּג הַיָּשָן
לזכרו של אברמ'לה חפץ – פלמ"ח
נפצע קשות בבית מחסיר ונקבר ביום הכרזת המדינה 14/5/48

הַמַּדְרֵגוֹת שֶׁיָּדְעוּ רַחֲשֵׁי צְעָדָיו, דּוֹמְמוֹת
מִתַּחַת לַגָּג הַיָּשָׁן בְּבֵית רוּבִּינְשְׁטֵיין,
בַּקּוֹמָה הַשְּׁנִיָּה.

לַשָּׁוְא אָנוּ מְחַפְּשִׂים אֶת בְּרַק הַטּוֹמִיגָן
אֶת מַבָּטוֹ הַמַּסְתִּיר
סִפּוּרֵי קְרָבוֹת,
מִשַּׁעַר הַגַּיְא, מִבֵּית מַחְסִיר.

בְּה' בְּאִיָּר, תַּשׁ"ח בַּאבְּ אֶל וַואד עוֹד
לֹא הִתְנַגֵּן בָּאֲוִיר.

גַּם אָנוּ –
דּוֹבָלֶ'ה, אִילָן, אִילְיָה,
הִפְסַקְנוּ לָשִׁיר.

יָם הַשַּׁיִשׁ

בְּעַד עַנְנֵי קְּטֹרֶת מִמִּזְבַּח יָם הַשַּׁיִשׁ,
מִתְהַפְּכִים אֵלַי גַּלִים.
בֵּין לְבֵין,
בִּשְׁמֵי הַיָּם הַתִּיכוֹן,
כֶּתֶם לָבָן נִרְעָד עִם בּוֹא הַשֶּׁמֶשׁ.

יָדַי כִּמְעַט נוֹגְעוֹת בַּחוֹף –
קַו אֵשׁ בֵּין חֲלוֹמוֹת נוֹדְדִים.
רֹאשִׁי נֶחְבָּט בְּחַלּוֹן הַזְּכוּכִית,
רָעֵב לְרַעַד אַחֵר,
מַמְתִּין לִנְקֻדָּת בְּעֵרָה –

נִשֵּׂאת עַל גַּלֵּי עֲנָק.

בִּירוּשָׁלַיִם
שני שירים אחרונים (מתוך 6)
לנשמת יהודה בן-זאב, בן רמת-רחל ואיש עין-כרמל, שנפל בירושלים

ה
רַעַד עַז
שֶׁמֶשׁ פְּזוּרַת שֵׂעָר
שֶׁמֶשׁ כְּעוֹטָה שַׂק.
לִפְנֵי הַלַּיְלָה הַזֶּה
מַחְלְפוֹת אָבָק רָמוֹת.
יָרֵחַ וָלָד שֶׁל דָּם
לַלַּיְלָה הַזֶּה.
כּוֹכָב אֶל כּוֹכָב צוֹנֵן
כּוֹכָב מוּל כּוֹכָב צוֹנֵחַ.
כִּתְאֵנָה יְשִׁישָׁה בְּרַעַד עַז
שְׁמֵי הַלַּיְלָה הַזֶּה.
הַשָּׁמַיִם שֶׁהִתְפּוֹרְרוּ
אַרְצָה וּמְדַפְדְּפִים
בָּאֲדָמָה מְחַפְּשִׂים
אֶת הַפָּסוּק הָאֶחָד
וּמוֹצְאִים אוֹתְךָ
שְׁמַע יְהוּדָה –
אַתָּה אֶחָד.

ו
לְאֹרֶךְ הַזְּמַן שֶׁנֶּעֱצַר לְפֶתַע
לְאֹרֶךְ הַזְּמַן הָעוֹמֵד מַלְבִּין
עוֹבְרוֹת עַצְמוֹתָיו הַבּוֹכוֹת
שׁוּם דְּמָמָה אֵינָהּ שׁוֹתֶקֶת
אֶת שִׁנָּיו מְהַדֵּק כֹּתֶל אַחַר כֹּתֶל
לַיְלָה שָׁלֵם הַיָּרֵחַ נָתַן קוֹלוֹ
בָּאָה הַשֶּׁמֶשׁ לְהַחֲלִיפוֹ בַּבֹּקֶר.
יֶלֶד הָיָה פֹּה. פֹּה אָהַב. עַתָּה
הוּא נוֹלָד בְּחִתּוּלֵי עָפָר
הָאֲדָמָה סָגְרָה אוֹתוֹ בְּמַרְתְּפֶיהָ
אֵלֵינוּ לֹא יָבוֹא
מֵרִצְפָּה קָרָה עוֹלִים קוֹלוֹת אֲבָרָיו
הַקּוֹרְאִים מִמַּעֲמַקִּים
גַּם אֲנַחְנוּ רַק
צַעֲצוּעֵי שָׁמַיִם
צוֹעֲקִים.

כאילו נכתב היום ולא לפני 54 שנים. פורסם ב"שָׁנִים שָׁמְעוּ שִׁירָה" בהוצאת הקיבוץ המאוחד 2006. נכתב בשנת 1970... מה נשתנה?
איליה בר זאב

שמעון פרס נהג לומר ששני המיזמים החשובים של חייו הם דימונה ואוסלו. שני המיזמים, כך אמר, קשורים זה לזה. מיזם דימונה – קריית המחקר הגרעינית ועל פי פרסומים זרים הכור לייצור נשק גרעיני, הבטיחו שישראל לא תושמד. ההבטחה הזאת הביאה להסכם אוסלו, שנחתם לפני 31 שנה, ב-13 בספטמבר 1993. הפלשתינאים הבינו שלא יוכלו להכריע אותנו ולכן הם בחרו בדרך השלום.
אם מעמידים את התזה הזאת למבחן המציאות, היא לא ממש מחזיקה מים. דימונה לא הרתיעה את מדינות ערב להתארגן למתקפת מחץ על ישראל ב-1967 במטרה להשמידה (אמנם ישראל יצאה ברגע האחרון למתקפת נגד מקדימה, אך אין לשכוח את הרצף ההיסטורי). היא לא הרתיעה את מצרים וסוריה מלתקוף את ישראל במלחמת יום הכיפורים. ועד כמה הפלשתינאים בחרו בשלום עם ישראל יכולים להעיד אלפי קברים, מאז גלי הפיגועים מיד אחרי ההסכם, בהובלת ערפאת – שותפנו ל"שלום של אמיצים" ועד טבח שבעה באוקטובר ורציחתם בדם קר של החטופים.
את החזון הגרעיני של ישראל הגה בן גוריון עוד לפני הקמת המדינה, ומיד לאחר הקמתה החל במרץ לקדם אותו. פרס היה אחד הדוחפים והמובילים של המיזם. תפיסתו של בן גוריון נבעה קודם כל מלקח השואה והרצון להבטיח שלעולם לא עוד. הוא אמר שיחסי הכוחות, בעיקר הדמוגרפיים, בין העולם הערבי המקיף אותנו לבין ישראל הקטנה הם פער שלעולם אי אפשר יהיה להדביקו. דימונה נועדה להיות תעודת הביטוח, להרתיע מפני השמדה ולהשתמש בה אך ורק במקרה של השמדה ודאית קרובה. ברור היה שאם יהיה שימוש בנשק גרעיני, עצם השימוש יהיה אסון נורא לא רק לאויבינו אלא גם לנו.
חשיבות מיזם הגרעין לביטחונה של ישראל אדיר, אך חשיבותו הוא בכך שלעולם לא נשתמש בו. ולכן, הישענות על הגרעין היא מדיניות מופקרת וחסרת אחריות. יש לעשות הכול כדי שלעולם לא יהיה בו שימוש. לשם כך, יש צורך בצבא קונבנציונלי גדול וחזק ובגבולות בני הגנה.
בין רבין לפרס היה פער גדול ביחסם להסכמי אוסלו. רבין ראה בהסכמים אמצעי למימוש תוכנית אלון. אפשר לראות זאת בנאומו המדיני האחרון בכנסת, חודש לפני הרצח, שבו הציג את המורשת המדינית שלו ואת הקווים האדומים שלו במו"מ על הסדר הקבע. ההסדר יהיה בין ישראל לבין יישות שהיא "פחות ממדינה" כהגדרתו, וכותרת עמדתו היא "לא תהיה נסיגה לקווי 4 ביוני 1967." הוא הציג רשימה חלקית של אזורים שמהם לא ניסוג. בין השאר הוא דיבר על "בקעת הירדן בפירוש הנרחב ביותר של המושג הזה." הכוונה היא לכל השטח שבין הירדן לכביש אלון, ברוח תוכנית אלון. זאת כדי להבטיח שהירדן יהיה גבולנו המזרחי.
פרס, לעומתו, זלזל לחלוטין במשמעות האסטרטגית של שליטה על שטח. הוא ראה בכך אנכרוניזם של אנשי האתמול. בספרו "המזרח התיכון החדש" (1993) הוא לעג למי שמאמינים שבעידן של שלהי המאה ה-20 והמאה ה-21 יש משמעות לעומק טריטוריאלי. "לקראת המאה העשרים ואחת מאבד עקרון העומק האסטרטגי חלק ממשמעותו כחומת מגן בצורה, משום שהטילים עוברים מעליו והנשק להשמדת המונים הופך את העורף לזירת מערכה עיקרית... הטילים, יש לשוב ולומר, אינם מכבדים גבולות... מה ערך יש לזמן, אם טיל ביניבשתי יכול לחצות במשך שש דקות בלבד את המרחק שבין וושינגטון למוסקווה? מה ערך יש למרחב ולמכשולי הקרקע, שעליהם התבססה תפישת ההגנה הקלאסית – להרים, לנהרות, למדבריות – אם הטיל טס מעליהם בדרך אל היעד שנקבע לו? ומה ערך יש לכמות הטנקים, התותחים והמטוסים, לנוכח הנשק הבלתי קונבנציונלי – הנשק הגרעיני והמימני, הכימי והביולוגי – שיצר איכות חדשה לגמרי במלחמה, נוראה מכל מה שיכול היה האדם להעלות עד דעתו בעבר?"
מה התחליף שהוא הציע? מזרח תיכון חדש, שמשמעותו קודם כל שלום בינינו לבין הערבים, וכתוצאה ממנו התארגנות אזורית על-לאומית; קהיליית מדינות אזורית בנוסח האיחוד האירופי.
אפשר לראות כאן הרבה מזרעי הפורענות של 7 באוקטובר. הזלזול במשמעותו של הצבא הקונבנציונלי, הזלזול במשמעות העומק האסטרטגי והאופטימיות המנותקת מן המציאות באשר לרצון של הערבים להשלים אתנו ולהקים אתנו מזרח תיכון חדש. בשם הפנטזיה הזאת הוא הציע להיפטר ממרכיבי הביטחון. "מהו הביטחון, אם בשמו נתבעים לשוב ולהילחם בכל פעם מחדש, מבלי יכולת לשנות את המציאות? 'ביטחון' כזה הוא מקסם שווא, פטה-מורגנה, המשטה לאורך ההיסטוריה בקיצונים, שאינם לומדים דבר ואינם שוכחים דבר... לא הרי חשיבותו של עומק אסטרטגי בלי יחסי שלום והסדרי פיקוח הדדי, כהרי חשיבותו בעידן של שלום והסדרים כאלה. לא הרי ערכם של שטחים שולטים בתקופות מלחמה כהרי ערכם בימי השלום. לא הרי משמעותם של שיקולים מבצעיים וטקטיים בעידן מצב המלחמה כהרי משמעותם בעידן השלום. שיקולים אלו יוסיפו להיות בעלי ערך, ואנשי הצבא יהיו חייבים להביאם בחשבון. אולם המדינאים, בבואם לגבש את מדיניות הביטחון החדשה, יהיו חייבים להעריך מחדש את משקלם היחסי של שיקולים טקטיים ומבצעיים –בסך כל השיקולים המרכיבים את תורת הביטחון הלאומי."
תפיסת הביטחון שהוא מציג בספרו, היא החלפת תפיסת הביטחון הלאומי, בתפיסת ביטחון אזורי, כלומר שיתוף פעולה אזורי להבטחת ביטחון כל החיים בו. "אנו זקוקים לגבולות 'רכים', לא לגבולות נוקשים וחסומים. הכוונה היא לגבולות 'רכים' לכל הצדדים, כלומר 'רוך' סימטרי. גבולות אינם חומה, ואין לנו צורך בהסתגרות מאחורי חומות, שכביכול נועדו לחזק את הריבונות הלאומית של כל צד... לא לשריין את הריבונות אנו צריכים על סף המאה העשרים ואחת, אלא לחזק את הממד האנושי, לאפשר מגע בלתי אמצעי ולהתאים את המציאות האזורית למגמה העתידה להשפיע על העולם כולו."
פרס הציג בספרו חזון ג'ון לנוני פוסט-לאומי מלהיב, אך מנותק לחלוטין מן המציאות. הוא התבסס, בין השאר, על המציאות החדשה לאחר התמוטטות הגוש הסובייטי, אך לא חזה את הפוטיניזם, שאנו נוכחים היום במוראותיו. ואיך החזון הזה מתכתב עם תפיסתו הגרעינית של פרס? לשיטתו של פרס, לאחר חתימת הסכמי השלום, יהיה פירוז גרעיני של המזרח התיכון. כלומר, אחרי שנוותר על גבולות בני הגנה למען השלום, כיוון שאין בהם צורך בעידן הגרעיני, נוותר גם על הגרעין, תעודת הביטוח נגד השמדה.
ב-7 באוקטובר נוכחנו בבארי ובניר עוז, בנירים ובנחל עוז, בנתיב העשרה ובכפר עזה, בשדרות ובאופקים, עד כמה כל הנחות היסוד הללו מופרכות. נוכחנו איך אלפי מחבלים בטויוטות ובכפכפים מגחיכים את הטענה שבמאה ה-21, בעידן הטילים הבליסטיים, אין חשיבות לשטח.
בספרו "בראשית חדשה" (1998), כדי להוכיח עד כמה אנכרוניסטית ההתייחסות לטריטוריה, כתב פרס: "מה מאיים על ישראל יותר – הצבא הסורי או ההתחמשות האיראנית?" והנה, איראן, לצד פיתוח הנשק הגרעיני, הקיפה את ישראל בטבעת אש קונבנציונלית בכל גבולותיה. אין איוולת יותר הזויה מהזלזול בשטח, בעומק האסטרטגי, בלוחמה הקונבנציונלית. הפנטזיה על צבא קטן וחכם התנפצה כאשר נוכחנו שאיננו מסוגלים להילחם בעת ובעונה אחת עם שני ארגוני טרור. לפני שנה עוד היו כאן שליהגו על הפנטזיה של "צבא מקצועי", כלומר צבא שכירים קטן. מסתבר שכל הפנטזיות הללו הן עורבא פרח. והן פרחו כעורב והשאירו אותנו במצוקה קשה.
חזונו של שמעון פרס מלהיב את הדמיון ומסעיר את הנפש, אך מה בצע בחזון המנותק מן המציאות? 31 שנים אחרי הסכם אוסלו ושנה אחרי הטבח בנגב המערבי, אפשר להשליך את הפנטזיה הזאת אל פח האשפה של ההיסטוריה.
מול החזון הגלובלי, העל-לאומי, הפוסט-לאומי שהציג לנו פרס, שאין לו כל קשר עם המציאות, נכון לשוב ולהציג חזון לאומי ציוני, המבוסס על החיבור בין העם היהודי לארץ ישראל במדינת לאום יהודית דמוקרטית, כבסיס לפיתוח חברתי, כלכלי, התיישבותי, חינוכי, תרבותי ומדעי; מדינת ישראל שתהיה מדינת מופת, אבן שואבת ליהודי תפוצות הגולה שיעלו אליה בהמוניהם.

2. צרור הערות 4.9.24
* אחדות עכשיו – בשבעה באוקטובר צריך היה להקים ממשלת אחדות לאומית רחבה, המייצגת את כל חלקי העם ונהנית מאמון העם, שתדע לקבל את ההחלטות הקשות ולגבש סביבן את הציבור הרחב.
ההחלטות הן קשות וכואבות והברירה היא בין אפשרויות איומות ונוראות. אלו אינן החלטות שיכולה לקבל ממשלה שהעומד בראשה הרוויח בחוסר יושר את אי האמון בו. אלו אינן החלטות שיכולה לקבל הממשלה האחראית למחדל הנורא שהמיט עלינו את האסון הכבד ביותר מאז השואה. אלו אינן החלטות שיכולה לקבל ממשלה, שבעיצומה של מלחמה קשה, כבדת ימים, כבדת דמים, עוסקת בחוקי השתמטות מצה"ל ומימון ההשתמטות בידי הציבור הציוני המשלם בדמים, תרתי משמע. אלו אינן החלטות שיכולה לקבל ממשלה, שבעיצומה של מלחמה קשה פועלת לחקיקת חוקי ג'ובים מושחתים, לחידוש המהפכה המשטרית שקרעה את העם ושהעומד בראשה מוצא זמן לדרוש ממשלם המיסים לממן את שיפוץ בריכת התענוגות בביתו הפרטי.
יש להקים עוד היום ממשלת אחדות רחבה, עם כל המפלגות הציוניות שבאופוזיציה, שתוביל את המלחמה עד הבחירות שתתקיימנה עד סוף 2024. בממשלה הזאת יעברו תיקי האוצר וביטחון הפנים לנציגי האופוזיציה. ואחרי הבחירות יש להקים ממשלת אחדות לאומית לארבע השנים הקרובות.

* והעולם שותק – הנאצים הברברים של חמאס, ביצעו השבוע עוד פשע נגד האנושות – רצח בדם קר של שישה חטופים חסרי ישע.
והעולם שותק. איפה הצבועים מארגוני זכויות האדם בעולם? איפה מזכ"ל האו"ם? איפה מועצת הביטחון?
שתיקת הצבועים.

* לעבדו בזיעת אפיי – ביום שני בבוקר השכמתי כמדי יום לעמל יומי.
לא שבתי.
התנגדתי לשביתה.
זו שביתה פופוליסטית.
היא לא קידמה כהוא זה את שחרור החטופים.
ביום שני בבוקר השכמתי עם שחר לכרם, לעבדו בזיעת אפיי.
זו תרומתי הצנועה למדינת ישראל, להתיישבות ולציונות.

* שאלה לי אליך, הקורא – אם אתה סינוואר. השביתה הכללית תעודד אותך ללכת לעסקה או להקשיח את עמדתך?

* זיכרו את ארבעה בנובמבר – פירסמתי רשומה נגד השביתה הכללית, וקיבלתי תגובה בזו הלשון: "חבל שבנך לא חטוף. ייתכן והיית שובת... הנאלח הייטנר שותף מלא ברצח החטופים. מבחינתו המטרה המשך שלטון הימין. מצדיק את האמצעי רצח חטופים. אבל היי העיקר פילדלפי."
האיש מוסת. ואני מציע לא לזלזל בהסתה. ולכן אני מתייחס בכובד ראש לטקסט הנורא.
אני מתנגד לשלטון נתניהו. אני רואה בו את ראש הממשלה הכושל בתולדות המדינה, שאחראי למחדל 7 באוקטובר, ומאז בורח בפחדנות מאחריותו ומטיל אותה על שעירים לעזאזל. אני סבור שהוא חייב להתפטר ויפה שעה אחת קודם.
אבל אני לא אוטומט. אני לא מדקלם על אוטומט כל אמירה וכל ביקורת נגדו. אני שולל את הטענה שהוא מפקיר את החטופים. ועוד יותר מכך, איני מקבל על אוטומט כל צעד נגדו. אני אופוזיציה לממשלה אך לא למדינה, ואיני תומך בצעדים הפוגעים במדינה כמו השביתה הכללית. מה לעשות? החיים מורכבים. המציאות מורכבת. המצב מורכב. ואיני שותף לפשטנות השחור לבן.
אבל מבחינת אותו כותב מוסת והמוני המוסתים כדוגמתו, אין מורכבות. יש שני מחנות. אנחנו והם. אנחנו כליל הטוהר. הם כליל הרוע והשחור. וכל מי שאינו אנחנו הוא הם. כך שאם אני מתנגד לשביתה, אני בהכרח תומך בנתניהו ובשלטון הימין וכל מה שאני רוצה הוא בשמירת שלטון הימין ולשם כך אני מפקיר את החטופים. היגיון עקום, רדוד וילדותי, אבל המוני מוסתים חושבים באופן הזה.
אבל הוא לא אמר רק זאת. הוא כותב שאני שותף מלא לרצח החטופים. לא, הוא לא מתכוון שאני שותף של סינוואר. מה הקשר בכלל של סינוואר לרצח הזה? הוא מתכוון שאני שותף של הרוצח, והרוצח הוא כמובן נתניהו.
וכל היום אני שומע המונים שמאשימים את נתניהו ברצח וצועקים "ביבי רוצח." ואורי משגב מעלה פוסטים ברוח הזאת. ואני נזרק 29 שנים אחורה.
לנוכח גל פיגועי התופת אחרי הסכמי אוסלו, המוני מוסתים צעקו "רבין רוצח." ובדיוק כמו המפגינים היום, הם כינו את הממשלה "ממשלת הדמים." ובמקום שבו המונים מכנים את ראש הממשלה "רוצח" במערכה הראשונה, יצוץ יגאל עמיר במערכה השלישית. אולי אפילו במערכה השנייה.
ואני קורא שעל רכב בשיירת נתניהו רוססה הכתובת הנוראית "ביבי רוצח." ולא צריך הרבה דמיון כדי לראות איזה בן גביר מציג איזה סמל של רכב לפני העיתונאים ומבטיח: "הפעם הגענו לרכב שלו. בפעם הבאה נגיע אליו." וכשאני נזכר שאכן אחרי חודש הם הגיעו אליו, איני יכול שלא לזעוק: מטורפים, עצרו!

* רוח 8 באוקטובר – יונית לוי סיקרה את ההפגנה בת"א ואמרה: "חבל שלא הפגינו כך ב-8 באוקטובר."
איזה טירוף! זה מה שהיה צריך לקרות ב-8 באוקטובר? הפגנות ומחאות? זה הפרס הגדול שהיינו צריכים לתת לסינוואר?
מטרת הטרור היא להטיל אימה ולפורר את החברה הישראלית. חמאס ראו את הפילוג והקרע העמוק וראו בכך שעת כושר להכות בנו ב-7 באוקטובר.
אולם ב-8 באוקטובר, יצאנו כולנו, כאיש אחד בלב אחד למלחמת עמנו, מלחמת דורנו. המלחמה על קיומנו. מלחמת הטוב ברע. מלחמת הטוב למיגור הרע המוחלט. מלחמת הציונות. והיא גם מלחמת העולם החופשי.
אולם מאז חזרנו לסורנו. ושוב – יד איש באחיו. ושוב מהומות, ומדורות, וחסימות, ושביתות לא חוקיות. משפחות חטופים נגד משפחות חטופים. משפחות שכולות נגד משפחות שכולות.
השתגענו?! מה קרה לנו?
נתניהו וממשלתו נושאים באחריות כבדה להידרדרות הזאת. רק בשבוע שעבר שר המשפטים הפירומן חזר למהפכה המשטרית, בעיצומה של מלחמה, אחרי שהיא דירדרה אותנו אשתקד אל סף מלחמת אחים.
אבל גם ארגוני המחאה נושאים באחריות כבדה. הם שכחו שהאויבים שלנו יושבים בטהרן, בעזה ובביירות, לא בקיסריה ולא בירושלים. הטרמפ הציני שהם תפסו על סוגיית החטופים והפכו אותה ללב המחלוקת הפוליטית, לא ייסלח.
אנו חייבים לחזור לרוח 8 באוקטובר, רוח האחדות והניצחון.

* לא עובדת בשביל אף אחד – לא הופתעתי כלל מהתייצבות מערכת המשפט נגד השביתה הבלתי חוקית. לא הופתעתי מכך שהיועמ"שית עתרה לבית הדין לעבודה נגד השביתה ולא הופתעתי מפסיקת בית הדין לעבודה.
הופתעו אויבי המשפט, עוכרי מדינת החוק, שמוחם שטוף בקונספירציות "דיפ-סטייט" מטורללות. הם הרי בטוחים שמערכת המשפט היא העומדת מאחורי השביתה. מה פתאום שיפסקו נגדה?
הופתעו תובעי הבעלות על מערכת המשפט, שמשוכנעים שהמערכת נמצאת בכיסם ותתייצב לקול תופי הטם-טם כשהם יזעיקו אותה. ושוב ושוב הם נוחלים אכזבה, כמו בפסיקת ה-11:0 של בג"ץ, כאשר הם נוכחים שהמערכת אינה עובדת אצלם.
מערכת המשפט שלנו רחוקה משלמות ולא אחת אני מבקר אותה, אולם היא הוגנת והגונה, עצמאית ולא פוליטית.

* הזדהות ותמיכה – המועצה האזורית גולן לא הצטרפה לשביתה וכך גם מערכת החינוך בגולן. המועצה אינה גוף פוליטי, ואין זה מתפקידה לשבות שביתות פוליטיות.
המועצה אירגנה אחה"צ עצרת הזדהות ותמיכה עם החטופים בגמלא העתיקה. זו לא היתה שביתה, לא הפגנה, לא מחאה, לא התרסה, לא לעומתיות, לא "אנחנו והם." היה זה מפגן של אחדות – אחדות לאומית וגולנית בהזדהות עם החטופים. השתתפו בה כל המגזרים ובעלי כל מרחב הדעות.
הדוברים המרכזיים היו ראש המועצה האזורית גולן אורי קלנר, איילת גולדין, תושבת נטור, אחותו של הדר גולדין, ועופרי, תושבת גבעת יואב, אחותו של ירדן ביבס.
לאחר התפזרות העצרת, נערכו משמרות הזדהות, עם דגלי ישראל, בצמתי הגולן. בצומת אורטל עמדנו כמה עשרות חברים, בני נוער וילדים.

* דחיינות – שני נרטיבים שולטים בדיון הציבורי. על פי הנרטיב האחד, נתניהו מפקיר את החטופים ומטרפד עסקה מטעמי הישרדות אישית פוליטית. לכן הוא מכניס עיזים למו"מ, כמו ספין פילדלפי, כדי לתקוע מקלות בגלי המו"מ.
על פי הנרטיב השני, נתניהו מפגין עוצמה מנהיגותית יוצאת דופן בעמידתו האיתנה על האינטרסים הביטחוניים של המדינה, ובכך מונע הסכם כניעה שייתן ניצחון לחמאס ולטבח, שיביא לעוד ועוד שבעה באוקטובר.
שני הנרטיבים שגויים ומחמיצים את העיקר. האחד עושה לנתניהו עוול. השני נוטה לו חסד שאין הוא ראוי לו.
נתחיל עם ציר פילדלפי. ציר פילדלפי אינו ספין. השליטה בו היא בעלת חשיבות ביטחונית ראשונה במעלה, כי הוא אוטוסטרדת ההברחות שבנתה את חמאס ושעלולה לשקם את חמאס אם לא נשלוט בה. זאת עובדה חד משמעית.
לגיטימי לטעון שמותר לוותר עליה למען המטרה הקדושה של שחרור החטופים. לגיטימי להציע שנצא ממנה למען עסקה ונחזור אליה אחרי העסקה. לא לגיטימי לטעון שהיא ספין.
אבל דווקא כיוון שציר פילדלפי חשוב כל כך לביטחון המדינה, נשאלת השאלה מדוע נתניהו חיכה שמונה חודשים עד שהחליט על כיבושו. למה במשך שמונה חודשים של לחימה קשה ועקובה מדם נתניהו איפשר את המשך זרימת החמצן לחמאס?
מן הראוי היה לכבוש את ציר פילדלפי בשמונה באוקטובר. בעיניי נכון היה לתקוף בשלושה צירים, אבל אם תוקפים במאמץ עיקרי יחיד, הוא צריך היה להתמקד בציר פילדלפי. פילדלפי תחילה. מדוע נתניהו לא נהג כך?
זה סימפטום לאופן ניהול המערכה. למה המתנו שלושה שבועות וחצי עד תחילת התמרון הקרקעי? למה נתניהו הזמין את יצחק בריק לשש שיחות הפחדה מפני התמרון?
זה סימפטום לכל התנהלותו במלחמה. נתניהו יודע היטב, ואומר זאת בכל הזדמנות, שהדרך לשחרר את החטופים היא באמצעות לחץ צבאי כבד. כך הגענו לעסקה הראשונה. אז למה מאז לא חזרנו להפעיל את הלחץ בכל מאודנו? למה רידדנו את הכוחות, למה שחררנו את המילואים או בקיצור – למה אנחנו מדשדשים?
איני מקבל את הקונספירציה, שעל פיה נתניהו מושך את המלחמה כי הימשכותה משרתת אותו פוליטית. הסיבה היא אחרת. הסיבה היא שנתניהו מנהל את המלחמה בדרך ההולמת את אופיו – דחיינות, הססנות, חוסר יכולת להכריע, חוסר יכולת לקבל החלטות. וכך אנחנו מדשדשים בדרום כבר 11 חודשים ולא מצליחים למוטט את חמאס (מבלי לגרוע מהערכת ההישגים במלחמה בחמאס) ו-11 חודשים איננו נלחמים ממש בחיזבאללה ואף מפנים את היישובים במקום להגן עליהם, וזה הכישלון החמור ביותר במלחמה. כמו המחדל שהביא לטבח, במקום הכרעה – הכלה. ולכן, לא מפתיע שהממשלה מכילה גם את רצח החטופים ולא גובה מחיר כבד מהפלשתינאים על הפשע נגד האנושות.
זאת האמת. "חרבות ברזל" היא מלחמת הדשדוש, והסיבה לכך היא חוסר המנהיגות של נתניהו.

* לא יכול שלא לשקר – דבריו של נתניהו במסיבת העיתונאים על חשיבות ציר פילדלפי נכונים. אבל גם כאשר הוא אומר אמת, הוא אינו יכול שלא לעטוף אותו בשקרים.
הוא אינו מתבייש להציג את עצמו כמי שהתנגד להתנתקות, למרות שהוא הצביע בעד בכל ההצבעות בממשלה ובכנסת. אלמלא תמיכתו, ספק רב אם ההתנתקות הייתה מתבצעת.
הוא אינו מתבייש להתהדר במבצעים נגד חמאס, כאשר בכולם הוא ברח מהכרעה וחתר להפסקת אש ברגע שחמאס הסכים לכך.
הוא אינו מתבייש לדבר על פיגוע מרמרה, שהוא, במפגן מבחיל של התרפסות והשפלה לאומית, התנצל בפני הטורקים על הפיגוע שביצעו נגדנו ושילם פיצויים למשפחות המחבלים.
הוא אמר דברים נכונים על ציר פילדלפי, אך לא חשב להסביר מדוע נמנע במשך שמונה חודשים מכיבוש הציר, בזמן מלחמה, שבה שליטתנו על הציר חשובה במיוחד.

* תזכורת – אחד השקרים החביבים על נתניהו, הוא טענתו כאילו התנגד להתנתקות. גם במסיבת העיתונאים הוא חזר על השקר. לא זו בלבד שהוא תמך בה – מעמדו הבכיר היה כזה, שהוא היחיד שיכול היה למנוע אותה, אילו התייצב נגדה. אולם בכל הזדמנות שהייתה לו להשפיע – הוא תמך. לא בהתלהבות, תמיד בכפל לשון (היו שטענו שמאחורי הקלעים הוא פעל נגדה), אך הוא תמך.
ב-2 במאי 2004 נערך משאל חברי הליכוד. עד ספירת הקולות, ההנחה הרווחת היתה שיש לשרון רוב (אחרת הוא לא היה מביא את ההחלטה למשאל ולא מתחייב לכבד את תוצאותיו). בכל התקופה שקדמה למשאל, נתניהו הודיע שוב ושוב על תמיכתו בתוכנית.
לאחר שבמשאל חברי הליכוד היה רוב נגד ההתנתקות, נתניהו תבע לכבד את תוצאות המשאל. כזכור, שרון צפצף על תוצאות המשאל, וב-6 ביוני 2004 הביא את ההתנתקות להחלטת הממשלה. לפני ההצבעה הוא פיטר שני שרים מתנגדים. בהצבעה, 14 שרים הצביעו בעד, 7 נגד. התומכים היו: שרון, נתניהו, לבנת, שטרית, לבני, אולמרט, מופז, עזרא, וחמשת שרי שינוי. יש לציין, שבממשלה אין משמעת סיעתית. ההצבעה היא אישית. והיו שרים שהתנגדו, כמו צחי הנגבי. נתניהו הצביע בעד.
ב-26 באוקטובר 2004 עלתה ההתנתקות להצבעה בכנסת. נתניהו הגיש ברגע האחרון אולטימטום, שאם ההתנתקות לא תובא למשאל עם, הוא יצביע נגד. שרון סירב אפילו לדון בכך, ועמד על כך שתהיה הצבעה בכנסת בו ביום, תהיינה תוצאותיה אשר תהיינה. נתניהו, למרות האולטימטום ובניגוד להתחייבותו, הצביע בעד. אחרי ההצבעה הוא הודיע שאם לא יוחלט בתוך 14 יום על משאל עם – הוא יתפטר. חלפו 14 יום, לא הוחלט על משאל עם, והוא נשאר בתפקידו.
ב-16 בפברואר 2005 הובא חוק יישום תכנית ההתנתקות לאישור הכנסת. רק 11 מח"כי הליכוד הצביעו בעד. נתניהו נמנה עמם.
רק ב-7 באוגוסט 2005, 8 ימים לפני ביצוע ההתנתקות בפועל, כשכבר הכול היה אבוד (אחרי שמתנגדי ההתנתקות – המפד"ל, האיחוד הלאומי ושרנסקי כבר פרשו מן הממשלה והרוב היה מובטח לחלוטין), הביא שרון להחלטה טכנית של הממשלה את ביצוע השלב הראשון של החלטות הממשלה והכנסת על ההתנתקות; עקירת נצרים, מורג וכפר דרום. רק אז נתניהו הצביע נגד והתפטר.
תעשיית השקרים וההסתה הביביסטית פברקה איזה סרטון שבו רסיסי אמתות, מילה של נתניהו פה או אמירה על נתניהו שם וממנה בדתה סיפור מופרך לחלוטין, שעל פיו נתניהו התנגד להתנתקות. כשנתניהו מספר על התנגדותו להתנתקות, כביכול, הוא משקר במצח נחושה.

* כך נוהג מנהיג – את בשורת האיוב על כישלון הפעולה לחילוצו של נחשון וקסמן, לא קיבל הציבור הישראלי מדובר צה"ל.
את ההודעה בישר לציבור ראש הממשלה יצחק רבין. הודעתו נפתחה במילים: "אני כראש הממשלה וכשר הביטחון נושא באחריות."
למה הוא נהג כך? כי הוא היה מנהיג.

* מה כבר קרה? – שרי הקבינט הוציאו את זעמם על גלנט. הביביריון שר הג'ובים שמוזמן לישיבות הקבינט אף שאינו חבר בו, הגיב על רצח החטופים: "מה כבר קרה"?
ומה לא היה בקבינט? שום צעד של ענישה נגד רוצחי החטופים. למשל, עצירת הסיוע ההומניטרי או חידוש המצור או צעד מהצעדים שהביאו לעסקה הראשונה. כלום.
למה? כי זו ממשלה רופסת. מתלהמת בדיבורים אך חלשה במעשים. וחוץ מזה, מה כבר קרה?

* סלידה הדדית – האם הסלידה ההדדית בין ראש הממשלה נתניהו לשר הביטחון גלנט כבר הידרדרה לרמת הסלידה ההדדית בין ראש הממשלה רבין לשר הביטחון פרס?

* ממשיך, כדרכו, לרקוד על הדם – ראש הכנופייה, איש [----] [----], מאשים את שר הביטחון באחריות לרצח השוטרים. כהניסט [----].

* המחדל הגדול ביותר – לא היה בתולדות המדינה מחדל נורא כמו מחדל השבעה באוקטובר. האחראי העיקרי למחדל, הנושא באחריות אישית ומיניסטריאלית, הוא נתניהו. נתניהו אחראי גם למחדל פינוי יישובי הצפון כדי לא להגן עליהם; פינוי שהוא פיגוע נגד הציונות.
אך כנראה שבראיה היסטורית רחבה, המחדל הביטחוני הגדול ביותר של נתניהו הוא אחר. המחדל הוא אי השמדת מתקני הגרעין האיראני. נתניהו אינו הראשון שהתריע מפני האיום הגרעיני מאיראן. הראשון היה רבין. אולם נתניהו, שאין מוכשר ממנו לתפקידים כמו השגריר באו"ם ושר ההסברה, היטיב להעלות את הנושא לראש סדר היום הבינלאומי ולהשאיר את הנושא לאורך שנים בליבת ההתעניינות העולמית. אך מדיבורים אין עיבורים. ואם הדיבורים אינם מתורגמים למעשים, אין הם אלא קשקושים. וכפי שנתניהו מיטיב לקשקש על הנושא, כך הוא משקשק ואינו מסוגל לקבל את ההחלטה. אם איראן תגיע לפצצה גרעינית והיא כבר ממש קרובה לכך, יהיה זה גדול המחדלים הביטחוניים בתולדות המדינה, והוא רשום כולו על נתניהו. נתניהו יודע, בנושא הזה ובנושאים אחרים, לומר את הדברים הנכונים. ברגע שצריך לעבור למעשים, הוא משותק. החלטה כזו גדולה בכמה מידות על מידותיו. הוא אינו מסוגל לקבל אותה.
אז יש לו, כמובן, שעירים לעזאזל, שאלמלא הם ברור שהיינו משמידים. במקרה הזה אלה בעיקר מאיר דגן וגבי אשכנזי וכמובן אובמה. וחסידיו השוטים כמובן מדקלמים את התירוצים.
אבל האחריות היא עליו. הכישלון הוא שלו. לא נסכל את תוכנית הגרעין אם לא נחליף את נתניהו במנהיג אחר, שיהיה מסוגל לקבל את ההחלטה.

* הקפאה עד אחרי המלחמה – שביתת המורים בזמן מלחמה – שערורייה. השערורייה גדולה שבעתיים כיוון שחלק מיישובי העימות לא הוחרגו.
כשזו התוצאה, כל הצדדים אשמים; האוצר, משרד החינוך וארגון המורים. אם הם לא הצליחו להתעלות ולמצוא פתרון שימנע שביתה, הם נחלו כישלון חרוץ.
אבן הנגף במו"מ הוא דרישת האוצר להעסקת מורים בחוזים ישירים. אכן, סוגיה ערכית ועקרונית. אבל כל עוד אנו במלחמה, מטרת העל צריכה להיות מניעת השביתה. הפתרון שיביא לכך, הוא הקפאה עד אחרי המלחמה של התוכנית להעסקת מורים בחוזים. כלומר, זה לא יקרה בשנת הלימודים הזאת. ברגע שיוכרז על הקפאה, מיד תבוטל השביתה. ואז נכון יהיה לנהל מו"מ ולהגיע להסכמות לא תחת איום בשביתה.

[אהוד: לא רק באי השמדת הגרעין האיראני – שכחת להאשים את נתניהו גם בשביתת המורים התיכוניים!]

* ביד הלשון: תאכל חרב – כבר כתבתי על כך בעבר, אך השגיאה הנפוצה – "הלנצח נאכל חרב", חוזרת בתקופת המלחמה הזו שוב ושוב, ונכון לשוב ולהתייחס אליה.
כותרת ביניים שניתנה למאמר ששלחתי לעיתון, היתה "נאכל חרב". טוב שאני מקבל את הטקסטים לאישור, וכך נחסכה ממני בושה. זו היתה כותרת מאמר של יוסי ביילין ב"ישראל היום".
אנו בעיצומה של מלחמה קשה וארוכה, המעוררת את השאלה הקבועה: הלנצח נאכל חרב?
אין שום משמעות לביטוי "נאכל חרב."
הדימוי הזה נובע משאלתו האלמותית של אבנר בן נר ליואב בן צרויה "הלנצח תאכל חרב?" (שמואל ב', ב', כ"ו). הטעות הנפוצה, היא בהבנה שלפיה הנושא בפסוק הוא יואב והחרב היא המושא ושהמילה "תאכל" היא בגוף שני. ההבנה השגויה של הפסוק, מפרשת אותו כ"האם לנצח אתה תאכל את החרב?"
אולם לאמיתו של דבר, הנושא בפסוק הוא החרב. המילה "תאכל" היא בגוף שלישי נקבה, כלומר החרב, היא אשר תאכל. משמעות הפסוק היא "האם לנצח החרב תאכל בנו?"
הטעות העיקרית היא בהבנת המילה "תאכל". משמעות המילה אינה קשורה לאכילת מזון. איך אפשר לאכול חרב? ואיך חרב יכולה לאכול? הפסוק אינו מדבר על אכילת מזון, אלא על הרג, שחיטה. למשל, המילה "מאכלת" היא סכין שמשתמשים בה לשחיטה ולהרג. משמעות הפסוק, היא "האם לנצח החרב תהרוג, או שמא נגיע ליום שבו היא תשבות?"
מי שהיטיב להשתמש במילות הפסוק היה יענקל'ה רוטבליט בשירו "אִם": "עד מתי תאכל החרב?"
אורי הייטנר
לתגובות: uriheitner@gmail.com

 בשנת 2024 ראו אור שני ספרים שהכותב שלהם לא זכה לראות. האחד הוא ספר השירה "לב אבוד בין מילים" בעריכת רפי וייכרט, בהוצאת "עמדה"; והשני ספר הפרוזה "אורות הפנסים האחרונים" בעריכת עודד וולקשטיין, בהוצאת "תשע נשמות". הוריו של אסף ולדן, צביה ורפי, יזמו הוצאה לאור של שני הספרים אחרי פרישתו מהעולם למוד סבל.
אימו צביה מאירה את דמותו בהקדמה לספר השירים:
"לאסף היתה ילדות מאושרת, כפי שהעיד על עצמו. הוא למד לקרוא בגיל צעיר, זכר בעל-פה טקסטים שלמים, וגדל להיות ילד ואיש של מילים. הוא למד לנגן בכלים רבים והיה לו חוש הומור נפלא. [...] בסביבות גיל שבע-עשרה הוא החל לסבול מדיכאון, שבהמשך התפתח לדיכאון קליני עמיד לכל טיפול. [...] למרות הקשיים הוא הצליח לסיים את לימודיו בתלמה ילין במגמת מוסיקה, להופיע בגדה השמאלית בשני קונצרטים, להתגייס ולשרת ככתב בביטאון חיל האוויר,  וכן להתנדב בכישורית, כפר לאנשים עם צרכים מיוחדים. אחרי השחרור סיים את לימודיו לתואר ראשון בספרות, ובמקביל למד בקורס למורי יוגה. כשהחל ללמד בגימנסיה הרצליה, השלים את חובותיו וקיבל תעודת-הוראה בספרות ובלשון עברית. כמורה הוא זכה שם להערכה רבה בקרב תלמידיו, ובהמשך אך הנחה מורים בכל הארץ." 

"אורות הפנסים האחרונים" הוא ספר הפרוזה של אסף ולדן.
לא קל לקרוא בספר זה, בו נער, ואחר כך אדם צעיר, מצוי בתהומות של סבל. הוא מתאר בריאליזם מדויק מצבים נפשיים מייאשים, שגורמים לתגובות פיסיות, וגם אלו מפורטות, מעידות על התפרקות הגוף וחוסר האפשרות להשתחרר מהכאב. אולם לצידם, הספר רווי גם בתיאורים מלאי הומור שאדגים בהמשך.
הוא מנסה למצוא גאולה באמצעות ספר שהוא יכתוב. הוא מתחבט ומחפש כל חייו צירופי מילים או משפטים מזוקקים. הוא לא יתפשר על משהו שהוא פחות ממצוין. כי הוא פרפקציוניסט. וחוץ מזה, הוא מגיע למסקנות לגבי ריבוי הספרים, אם זה בספרייה של סבא שלו, שהוא לקח על עצמו לסדר והוא נחנק ביניהם, עד כדי רצון להרוס את הקירות או לשרוף ספרים; ואם זה בחנות ספרים בה הוא עובד ומגיע שיטפון של מים שהוא כמעט טובע בו, תוך התלבטות מה מן הספרים (והסופרים) להציל. במיוחד מטרידה אותו העובדה שהוא לא יספיק לקרוא חלק גדול מהם, והוא מנסה למיין אותם לפי דחיפות הקריאה בהם.
בעצם ניתן להגדיר את הספר הזה גם כספר פילוסופי על תורת הספרות. ניכר שהוא בקיא מאוד בתורה זו ובעל ידע נרחב על סופרים וספרים. השפה שלו עשירה, מקורית וצעירה. יש בה גם הומור, ולמרות שילוב של מילים וביטויים יום-יומיים – שעוברים לעיתים את גבול הנימוס אם משמיעים אותם בחברה – היא שומרת על רמה גבוהה. זה סגנון דיבור של צעירים, שיכול בקלות להפוך לטקסט של  צוות שחקנים, עם סאטירה משולבת בתובנות אמיתיות על העולם והאדם.
באחד הסיפורים הקצרים בספר מחפש הצעיר חלק חילוף למכונית. מוכר חלקי החילוף למכוניות אומר לו שהחלק הזה חסר אצלו. הוא ממליץ לו להתקשר למישהו אחר ונותן לו פתק עם פרטים.
אני חוזר לאוטו ומדליק סיגריה, מוציא מהכיס את הפתק ששאול נתן לי, ולהפתעתי הרבה כתוב על הפתק: 'קונה סיפורים לפירוק'. [...] אני מגיע למקום שאליו שאול כיוון אותי, מחנה את האוטו ויורד. מאחורי השער, אני מגלה רכס הרים של פיסות נייר קרועות, הפסגות של ההרים מתנשאות לגובה ארבעה מטר.
מופיע בחור לבוש בסרבל, גם הוא בשם שאול, וזו השיחה שמתחילה ביניהם:
תראה, בכל הארץ יש מלא אנשים שכותבים סיפורים, משכתבים אותם ומשכתבים אותם עוד ועוד ועוד עד שאי אפשר כבר לקרוא אותם. ובמצב השוק כיום, מי יקנה סיפור כזה משומש, לעוס, נדוש, אה? אז אני קונה את הסיפורים האלה, מפרק אותם ומוכר את החלקים אחר כך למי שצריך.   
"ואנשים באים?" אני שואל.
"בטח באים," עונה שאול בקורת רוח, "לפני חצי שעה היתה פה קסטל-בלום. מכרתי לה סוף של סיפור ושם של ילדה עם קונוטציות הוליוודיות."
"אמילי?" אני מנסה לנחש.
"מצטער, נשמה," שאול אומר ופושט את ידיו, "אני שומר על דיסקרטיות עד שמוציאים לאור."
"אתה מוכר להרבה מפורסמים?" אני ממשיך לחקור.
"בטח! מכיר פסחזון?"
"החזיר?"
"אצלי הוא קנה. הערבי מהיער?"
"של יהושע?"
"בטח. היתה פה רוסייה מסכנה, לא היה לה מה לאכול; באה מכרה לי סיפור שסבתא שלה ביערות של קזחסטן בא אליה איזה ערבי רצה להתחתן עם הבת שלה, אמרה לו לא, אז הוא שרף לה את הבית. פירקתי את הערבי משם, מכרתי ליהושע, עשה מזה קריירה שלמה."
"מה אתה אומר?"
"בטח."
אז מה... מה עוד אתה מוכר?"
"משפטי פתיחה הולך חזק, אביו של גולדמן מת באחד באפריל וזה וזה..."
"לא נכון!"
"בטח נכון, כולם קנו אצלי. אני אומר לך, אנשים לא מבינים שמה שאחד זורק לפח זה זהב בשביל מישהו אחר." (עמ' 102 -105).

ספר השירה של אסף ולדן  "לב אבוד בין מילים" מעיד על כישרונו הספרותי ועל יכולתו לשחק  במילים. השירים כל כך נוגעים ללב. בכל אחד מהשירים יש שורות נפלאות, פנינים, שנכתבו מעומק הלב, בסערות נפש ובשפה כל כך עשירה. כפי שכתב בסוף הספר כתב רפי וייכרט באחרית הדבר, הכתיבה היתה הפדות שלו.

הנה שלושה שירים מתוך הספר:
 
הַחֹם לֹא סָבִיר
הַחֹם לֹא סָבִיר
וַאֲנִי לֹא כָּשִׁיר
אֲנִי אוּלַי כְּשִׁיר
דָּבִיק וְנִמְרָח
מִתְחַנֵּן לִרְוָחִים קְצָת יוֹתֵר תְּכוּפִים
לְשׁוּרוֹת קְצָת יוֹתֵר קְצָרוֹת
 
אֲבָל אֲנִי לֹא כַּשִּׁיר
הַשּׁוּרוֹת שֶׁלִּי תָּמִיד אֲרֻכּוֹת מִדַּי
מְסֻרְבָּלוֹת וְטַרְחָנִיּוֹת
לֹא בְּדִיּוּק קוֹלְעוֹת
לֹא מַסְפִּיק פּוֹגְעוֹת
מִשְׂתָּרְכוֹת, צוֹלְעוֹת
אֲנִי לֹא כָּשִׁיר
וְלֹא כְּמַנְגִּינָה
אֲנִי מֵי תְּהוֹם,
קוֹלְחִין, שׁוֹפְכִין
חַף מִכָּל כַּוָּנָה
וְהַלַּחוּת הַמְּשֻׁגַּעַת
אֲנִי כָּמוֹךְ
לָבָן וְעָדִין וְרַךְ
אֲנִי לֹא מֻכְשָׁר לְכָל זֶה, אַתְּ יוֹדַעַת
אֲנִי לֹא כָּשִׁיר
לִכְתֹּב אוֹתָךְ
 
הַסַּנְדְּלָר שֶׁלִּי הוֹלֵךְ יָחֵף
הַסַּנְדְּלָר שֶׁלִּי הוֹלֵךְ יָחֵף
מְכַוֵּן הַפְּסַנְתֵּרִים שֶׁלִּי מְזַיֵּף
הָאוֹפֶה אוֹכֵל לֶחֶם יָבֵשׁ
וְהַכַּבַּאי שֶׁלִּי עוֹלֶה בָּאֵשׁ
לַמְּאַבְטֵחַ אֵין מִמָּה לַחְשֹׁשׁ
וְהַפְּסִיכִיאָטֶר מְשֻׁגָּע עַל כָּל הָרֹאשׁ
 
לַקַּרְדְּיוֹלוֹג יֵשׁ לֵב שָׁבוּר
הַשּׁוֹטֵר עוֹשֶׂה אֶת מָה שֶׁאָסוּר 
הַמּוֹרָה לְיוֹגָה בִּכְלָל לֹא גְּמִישָׁה
הַשַּׁדְכָן כְּבָר שָׁנָה לֹא נָגַע בְּאִשָּׁה
לַתּוֹבֵעַ אֵין אַף הַרְשָׁעָה
וְלַמְּשׁוֹרֵר אֵין טִפַּת הַשְׁרָאָה
הַמַּצִּיל טוֹבֵעַ
הֶחָתוּל נוֹבֵחַ
הַמְּכוֹנָה לֹא מְשֻׁמֶּנֶת
וְהַזּוֹנָה לֹא נוֹתֶנֶת
וְאוּלַי זוֹ הַדֶּרֶךְ, דַּרְכּוֹ שֶׁל עוֹלָם,
אוּלַי זוֹ דַּרְכָּם שֶׁל בְּנֵי-הָאָדָם
אֶת מָה שֶׁהֵם עוֹשִׂים בִּשְׁבִיל כֶּסֶף,
הֵם לֹא עוֹשִׂים בִּשְׁבִיל עַצְמָם
בְּחִנָּם
סְתָם
לֹא נִשְׁאָר שׁוּם-דָּבָר בִּשְׁבִילְךָ
כִּי מִי שֶׁנּוֹתֵן, לֹא מַשְׁאִיר לְעַצְמוֹ כְּלוּם
 
סְגִירַת יוֹם
תּוֹדָה
עַל הַזְּכוּת לְהַגִּיד תּוֹדָה
עַל זֶה שֶׁיֵּשׁ כָּל-כָּךְ הַרְבֵּה דְּבָרִים לְהוֹדוֹת עֲלֵיהֶם
עַל הַיְּכֹלֶת לְהַבְחִין בֵּין חֶמְלָה לְרַחֲמִים
בַּהֶבְדֵּל בֵּין אַשְׁמָה וְאַחְרָיוּת.
עַל הַיְּכֹלֶת לְהַבְחִין בֵּין לִרְאוֹת אֶת הַזּוּלָת לְבֵין לְנַתֵּחַ
עַל לְהַפְסִיק לְהִסְתַּכֵּל עַל הַכֹּל מִלְּמַטָּה אוֹ מִלְּמַעְלָה
לָתֵת אֶת מָה שֶׁלָּמַדְתִּי, לִלְמֹד מָה יֵשׁ לִי לָתֵת
לְהַרְגִּישׁ שֶׁזֶּה מַסְפִּיק, שֶׁאֲנִי מַסְפִּיק
עַל הַזְּכוּת לִלְבֹּשׁ רַק טְרֵינִינג מִיָּנוּאָר עַד אַפְּרִיל
וְרַק כַּפְכַּפִּים מֵאַפְּרִיל עַד יוּלִי
עַל הַזְּכוּת לַעֲסֹק בַּדְּבָרִים הֲכִי עֲמֻקִּים וַאֲמִתִּיִּים,
עַל הַזְּכוּת לְמַזְמֵז אֶת כַּפּוֹת הָרַגְלַיִם שֶׁלְּךָ שְׁנֵי שְׁלִישׁ מֵהַיּוֹם
עַל הַזְּכוּת לִבְכּוֹת מוּל אֲנָשִׁים, בְּלִי לְכַסּוֹת אֶת הַפָּנִים,
בְּלִי לְנַגֵּב אֶת הַדְּמָעוֹת
עַל הַזְּכוּת לָתֵת לְהַר הַגַּעַשׁ שֶׁבִּפְנִים לְהִתְפּוֹצֵץ
וּלְגַלּוֹת שֶׁלֹּא הֶחְרַבְתִּי אֶת עַצְמִי וְאֶת כָּל הָעוֹלָם
לֹא יָדַעְתִּי שֶׁאֶפְשָׁר לֶאֱהֹב כָּכָה –
אֶת הַזּוּלָת, אֶת עַצְמִי, אֶת הַחַיִּים
 
הבאתי טעימות משני הספרים. כמה חבל שכישרון כזה נגדע.
עדינה בר-אל

א
"מדבר מוישלה. תקבל שער טוב בשטרות חדשים. אצלי לא תמצא שטרות מזויפים. מילה זה מילה. תאסוף מהציוניסטים האלה את השקלים ותקבל ממני מתנה נאה לחג. אני כאן במחלקת אף אוזן וגרון. מה זאת אומרת מה אני עושה כאן? יש בעיות עם אברמלה קלמן שלנו. יש לו שמונה אחים ואחיות ורק הוא עושה לנו בעיות עם האוזניים. הפרופסור מתעכב. אני מחכה כבר שעה וחצי לפחות. כל הזמן אומרים לי 'ישיבה ישיבה'. מסתבר שגם בין הפרופסורים יש בחורי ישיבה... גם אני 'ישיבֶה בוחֶר'. כשתגיע קרוב לבית חולים תתקשר. אל תדאג. כסף יש. הכול בשטרות חדשים. ירוקים ירוקים כעץ רענן והנשיאים של אמריקה מסתכלים עליך בגודל טבעי ומצהירים 'אִין גוֹד וִי טְרסט.' אפילו גויים יותר טובים מהציוניסטים הרשעים. הגויים מאמינים באדושם והוא מעניק להם שדות ירוקים ושטרות ירוקים, כחול אשר על שפת הים וככוכבי השמים לרוב."
מסדרון בית החולים הדחוס היה אפוף ריחות של סמי מרפא מהולים בזיעה לחה של קיץ. צפופים ומיוזעים ישבו או עמדו זה לצד זה יהודים וערבים, חרדים וחילוניים, זקנים וצעירים, נשים וגברים, ששאפו לקרבם מגוון של נגיפים, שבתי חולים מתהדרים בהם. ערבייה צנועה אחת, עמדה בקרן זווית, מטפחת לבנה לראשה ושמלתה הפרחונית נשקה בהסתר לכפות רגליה. על פיה ואפה היה משוך פַּד בד יפני ואינך יודע אם הוא בא להגן עליה או מפניה.
בפינה אחרת של המסדרון עמד מוישלה, האברך החלפן, קטן-קומה ועגול פנים, מצויד בזקן אדמוני, בפיאות ובכרס רחבת ממדים שהסתירה כמעט את עגלת התינוק שלידו. הוא לא ניתק לרגע מהטלפון הצמוד לאוזנו האדומה. הילד הקשיב לקול אביו ומצץ אצבע נינוחה. מדי פעם נשמע צלצול חדש של הטלפון. הפעוט התעורר וצווח אך מייד שמע את קולו המתנגן של אביו שעסק בקדחתנות בסחר במטבע זר. התינוק הקשיב ברוב קשב לסכומים שאביו גלגל, חייך חיוך של שביעות רצון ומצץ אצבע רגועה עד לצלצול הבא.
דסי ודידי, כבני ארבעים, היו שייכים לעולם אחר. הם אחזו ידיים כמו תלמידי כיתה ט' בגימנסיה ומדי כמה דקות הצמידו שפתיים בשרניות ועוררו תשומת לב במסדרון הדחוס. אם אהבה היתה מולידה ילדים הם יכלו להיות הורים כבר לפני שנים ולא היו נזקקים לטיפול פוריות שאין לו סוף אבל יש לו מחיר.
"אתם לא במקרה רופאים?" שאלה אותם בין נשיקה לנשיקה מטופלת טרוטת עיניים שעייפה מרוב ציפייה לרופא.
"שנינו דוקטורים במדעי הרוח. אנחנו ממתינים לפרופסור," אמרה ומייד התחרטה על הדרך שהגיבה.
"מה זה?! – דוקטורים לרוח כבר לא יכולים לרפא אנשים נורמליים? אתם יושבים כאן ומתנשקים ואנחנו מתבשלים בחום ובסירחון."
"לא בדיוק!"
אז למה קוראים לכם דוקטורים?" אמרה טרוטת העיניים ברגשי בוז, "אני יודעת שרופא זה דוקטור ודוקטור זה רופא."
"לא שמעתם על המקרה המפורסם באילת," התערב בשיחה צפצפני אחד, "אשתו של בריון אחד", צייץ, "הרגישה כאב בחזה, שלא נדע. כאב לה כאן בלב והוא רצה להביא אותה מייד לרופא. על הדלת של השכן שלו היה כתוב 'דוקטור לב'. הוא היה בטוח שדוקטור לב זה דוקטור רציני שיטפל מייד בלב של אשתו. הדוקטור לא אהב שמפריעים לו בין שתיים לארבע וביקש מהשכן שיעזוב אותו במנוחה 'ובכלל אני לא מטפל לא באשתך ולא באף אישה אחרת. אני לא רופא ללבבות שבורים. אני דוקטור לאמנות הרנסנס,', הסביר.
"'אבל איפה האחריות שלך?' – התנפל עליו השכן – 'על הדלת שלך כתוב שאתה דוקטור לב... אתה נותן לאשתי למות ככה כמו כלבה רק בגלל שאנחנו לא מהתפוצה שלך.' למראה הבוז על פניו של הדוקטור, איבד הבריון שליטה והכניס 'ראסיה' לפרצוף של דוקטור לב. אני לא יודע אם נפלו לו כל השיניים או רק חלק. במשך רבע שעה הוא ירק החוצה את השיניים שלו והעין שלו הייתה כמו מנורה כחולה, כזאת לשיכוך כאבים."
"טוב שיש צדק בעולם," אמרה טרוטת העיניים.
אחרי שמסדרון בית החולים צחק צחוק של רפואה שלמה, יצאו מן החדרים רופאים ואחיות, שלא הבינו איך בני אדם מסוגלים לצחוק במסדרון של בית חולים. כולם צחקו חוץ מדסי ודידי, שהסתבכו בגלל פליטת פה לא מוצלחת על דוקטורים ועל רופאים. אילו ידעו לשתוק לא היו מוצאים את עצמם בסביבה עוינת כל כך. נפלה שתיקה מוזרה במסדרון.
"אתם למחלקת פוריות או למחלקת אף אוזן וגרון?" שאלה גבנונית אחת והֵפֵרָה את השקט.
"אנחנו לגרון עמוק... למה בדיוק זה צריך לעניין אותך?!" הגיב דידי בקוצר-רוח, שכבר נמאס לו להמתין להופעתו של הפרופסור המכובד.
"אתם הדוקטורים גם לא עוזרים, גם מרימים את האף."

ב
כל אותו זמן נע ונד מוישלה האברך החלפן בעל הזקן האדום, שהמשיך לנהל עסקים באמצעות הטלפון הצמוד לאוזנו. משנגמרה שיחה אחת מייד נשמע צלצול של שיחה נוספת ובאוויר התעופפו דיבורים על אלפי דולרים ורבבות שקלים חדשים. הוא שמח והתינוק חייך.
"הגעת סוף סוף?", שאל מוישלה, "יופי. אני כבר יורד," סגר מוישלה את הטלפון ופנה לדידי ודסי: "דוקטורים נכבדים, שמי מוישלה. בבקשה תשמרו לי על אברמלה קלמן שלנו. הוא ילד נוח. אני הולך וכבר אני בא. אל תתרגשו אם הוא מקיא או משלשל. בעגלה תמצאו בקבוק חלב ויש גם חיתולים חד-פעמיים."
"תינוק לא משאירים בידי אנשים שלא מכירים," אמרו שניהם כמעט בנשימה אחת.
"אתם לא זרים. תסמכי על מוישלה. יש לי טביעת עין לבני אדם. גם אדושם שומר על אברמלה קלמן שלנו."
ריח כבד של זיעה עמד בבגדיו של החלפן, שתאמו שלושים מעלות מינוס בהרי הקרפטים בחורף מושלג ולא את המסדרון החם והלח של בית החולים. הפנייה המוזרה של מוישלה הדהימה אותם. הם הקשיבו בחצי אוזן לדבריו של האברך החלפן, שהתנגנו בפיו כפלפול תלמודי ב'כולל'. הם נעצו מבט זה בזה בתדהמה מסוימת. הם עוד הספיקו לשמוע אותו בדרכו למעלית: "אני אתן לכם שער טוב ודולרים חדשים. אצלי תמיד סחורה טרייה. מאה אחוז אחריות. אצלי אין זיופים."
אברמלה קלמן הביט ב'הורים המאמצים' וחיוך מלא משובה עלה מצמד השיניים שכבר צמחו בפיו. התינוק גרגר וצחקק. עיניו היו תכולות כעיניו של אביו. בדרך כלל הוא היה תינוק נאה, עורו צח עם מעט אדמומית ופריחה. הוא דמה לאביו בכול, למעט כמובן הזקן והפיאות. נראה שלאף הקטן שלו עוד נכונו ימים טובים כי כבר היו בו סימנים יהודיים כשרים למהדרין.
חלפה חצי שעה. מוישלה החלפן עדיין לא חזר ולמרבה ההפתעה דווקא הפרופסור הגיע.
"סליחה על האיחור. מה שלומכם?" פנה בידידות לדסי ודידי צמד לקוחותיו הוותיק.
"הכול כרגיל. עדיין לא התייאשנו," אמרו כמעט פה אחד.
"מי זה התינוק הזה?"
"מה שלא הצליחה הרפואה! קיבלנו ילד חמוד ומלא שמחת חיים מבלי שטרחנו עליו אפילו."
"מה זאת אומרת?"
"אנחנו עושים בייבי סיטר לילד של מוישלה מאף אוזן גרון. האבא של התינוק אמר שהוא יורד לכמה דקות וביקש שנשמור על אברמלה קלמן. חלפה כבר חצי שעה והוא עדיין לא הופיע. אתה יכול בינתיים לקבל פציינטים אחרים. אנחנו נתעסק בתינוק בינתיים."
חלפה שעה ועוד שעה ומוישלה לא חזר. הפציינטים באו בשעריו של הפרופסור ויצאו. חלקם יצאו שמחים וטובי לב, חלקם יצאו חמורי סבר. דסי ודידי המשיכו להמתין. התינוק התחיל לרעוב. הוא יבב.
"אני חושב שהתינוק רטוב וגם רעב. ראית איך שתה את כל הבקבוק. הוא שותה כמו משאבה. אני יורד לקפיטריה להביא עוד בקבוק חלב חמישה אחוז."
דסי מצאה בעגלה צרור של חיתולים חד-פעמיים. בחרדת קודש של מי שלא התנסתה מעולם היא ניקתה את אחוריו של אברמלה במטלית לחה ששלפה מהתיק, חיתלה ואימצה אותו אל ליבה עד שהתינוק גיהק ופלט את עודפי המזון החמוץ על כתפיה.
"אחרי שהייתי רוחצת אותו ומלבישה אותו ומאכילה אותו, הייתי מאמצת את התינוק החמוד הזה. הייתי שמחה לשנות לו את השם מאברמלה קלמן לשם שמתאים לילד מתוק כל כך."
סמוך לשעה שלוש אחר הצהרים עזב הפרופסור את המרפאה. "תוכלו לבוא ביום ראשון בתשע. אקבל אתכם בלי תור," הרגיע אותם. המסדרון שהמה וגעש נותר ריק מאדם וסוף כל סוף הם חשו בנוכחותו של המזגן.
"אני שיכורה רק מהריח של התינוק," אמרה דסי.
"איבדנו לגמרי את חוש הזמן. החמוד הזה בלבל אותנו לגמרי. לדעתי, אין טעם שנמשיך לעמוד כאן כמו שני אידיוטים. עוד מעט תיכנס השבת ויסגרו את המרפאות. האחיות כבר הלכו הביתה. אולי קרה משהו למוישלה הזה. נרד לשוטר המוצב בכניסה לבית החולים ונתייעץ מה לעשות. אין לנו שמץ מושג מיהם הוריו ואיפה הם גרים. אם לפחות היה לנו את הטלפון של המוישלה הזה," גילה דידי קוצר רוח.
דסי הצמידה את לחיו של אברמלה אל לחיה. "הוא כזה ילד מתוק שהייתי אוכלת אותו."
"הקניבלים באפריקה התחילו בדיוק כך... קודם דיברו בצחוק ואחר כך עברו למשפחת הטורפים," אמר דידי.
השוטר היה קצר רוח: "רבותיי, אני את המשמרת שלי כבר גמרתי. תגידו מהר מה הבעייה. אני לא רוצה לנסוע הביתה לאחר כניסת השבת."
"התבקשנו לשמור לרגע על התינוק, עברו שעות ואבא שלו נעלם כמו שבלעה אותו האדמה."
"מה אתם רוצים שאני אקח אותו אליי הביתה לשבת? לא ייתכן שהאזרח יטיל את כל האחריות על המשטרה. במשטרה אין עם מי לדבר עד יום ראשון. במשרד הרווחה אין כבר נפש חיה. אני אודיע למחלקת אבדות ומציאות על מציאת התינוק. תשאירו שם וכתובת והילד יהיה ברשותכם לפחות עד יום ראשון בבוקר. משטרת ישראל תיצור אתכם קשר," השוטר דחק אותם אל מעבר לדלת לקראת סגירת הדלתות. "אם לא יהיו דורשים למציאה היא עוברת לחזקה שלכם," חייך השוטר בחצי פה.
"אני חושבת שהתחלתי להאמין קצת באדושם, כמו שאומר מוישלה. מי היה מאמין שאחרי כל הטיפולים הכושלים שעברנו נקבל במתנה תינוק לכבוד שבת. אני מתחילה לאהוב את החלפן האדמוני הזה. דולרים חדשים לא קיבלנו ממנו אבל ילד חדש לא מזויף קיבלנו ממנו לכבוד שבת. תראה איך הוא צוחק עם זוג השיניים שלו."

ג
תוך זמן קצר כל המשפחה המורחבת התכנסה אצלם בבית, מצוידת בבגדי תינוק ובאוכל שאפשר היה להלביש ולהאכיל בית תינוקות גדול. תחת עיניהם הפקוחות של כל הקרובים, המקורבים והשכנים הם ערכו את האמבטיה הראשונה כשמסביב נורו לעברם עצות: "תזהרי שהתינוק לא יטבע באמבטיה. כבר היו מקרים לא נעימים."
"אני ממש פוחדת שהתינוק ייפול לי מן היד מרוב התרגשות," אמרה דסי, "הלילה חלמתי את אימא זיכרונה לברכה. היא היתה צעירה ויפה מאוד ולבושה בשמלת הקטיפה הכחולה והיא אומרת לי: 'דַסִינקָה, אימא תלד לך ילד.' שמעתם, אימא תלד לי ילד!"
"שמתם לב, איזו חבילה יש לקטנצ'יק הזה מתחת לטבור?" הוריד אותם הדוד שמשון לחיק המציאות, "זה יהיה גבר!"
"אני מוכרחה להגיד לכם שהוא ממש דומה לדסי ולדידי. האף של דידי והעיניים של דסי," אמרה דודה בלומה.
"כדאי שתתחזקו באמונה שלכם. הרבי מלובביץ משיח צדקנו התפלל למענכם ושלח לכם ילד," אמר הרב גדי גל, דודן של דידי שלא מכבר חזר בתשובה, "בשנה הבאה בעזרת השם אתם נוסעים לקברו של ר' נחמן באומן ועושים שם את ראש השנה. נ...נח...נחמ...נחמן מאומן. בינתיים אני אעשה מי שברך לתינוק... מה שמו?"
"אברמלה קלמן."
"איזה שם יהודי יפה. עם שם כזה מתאים לו להיות רב בישראל. מה שם אביו?"
"מוישלה."
"מי שברך אבותינו..."
הבר נפתח ונמזגו כוסיות של יינות, ליקרים וויסקי. על השולחן העמיסו פיצוחים ופרוסות פסטרמה, הרינג עם הרבה בצל ומלפפונים חמוצים וזיתים שבורים לשבור את הלגימה. הם גם ניגבו חומוס בחלה של שבת.
"לחיים, שתזכו לגדלו לתורה, לחופה ולמעשים טובים," אמר הדוד שמשון בקולו הרועם.
"דסי, עוד מעט נכנסת השבת תדליקי נרות," אמר הרב גדי גל, "מצאנו בילקוט שמעוני פרשת בהעלותך כי השבת – נרותיה הם כבודה. אם שמרתם נרות של שבת, אני מראה לכם נרות של ציון, שנאמר: 'והיה בעת ההיא אחפש את ירושלים בנרות'."
"גדי, אני רואה שתפסת חזק את הדת. לפחות היית משנה את שמך. לך היינו קוראים רבי אברמלה קלמן ולילד החמוד הזה מתאים לו השם גדי גל, שהולך לגדול בבית של חילוניים," התבדח הדוד שמשון.
"אני מוכרח להגיד לכם שאתם ספקולנטים לא פחות מהאבא הביולוגי של אברמלה קלמן. אתם מדברים עליו כאילו היינו הוריו הביולוגיים והוא ילדנו לנצח... אף אחד מכם לא מודאג כמונו שבכל רגע מישהו ידפוק על הדלת, ייכנס עם שוטר ויבקש את הילד שלו, את אברמלה שלו. אתם תלכו לבתיכם, לילדים שלכם ולנכדים שלכם ודסי ואני נישאר כאן לבד, בבית ריק הזועק לתינוק. לנו יהיה קשה שבעתיים להיפרד מהתינוק לאחר השעות הנפלאות שאנו עושים איתו. השוטר בבית חולים סירב לתת לנו אישור ועוד יאשימו אותנו שחטפנו את התינוק," הצטרד דידי.
"אני חייבת למצות את הרגעים האלה של אימהות, כל עוד ניתן... אם יקחו לנו את אברמלה, אנחנו נוסעים לאומן באוקראינה לא רק לקבר של רבי נחמן אלא כדי לאמץ תינוק אוקראיני, שיהיה דומה לאברמלה שלנו," אמרה דסי ושמה על ראשה שביס וברכה על הנרות כמצוותו של הרב גדי גל.
"יהודים יקרים שלי, איזה ניצוץ קודש יש בכם. אני רץ לבית הכנסת," נפרד הרב גדי גל.
שבת מאושרת מזאת הם לא זכרו. התינוק לא ירד מזרועותיהם. הם העבירו אותו מיד ליד. ניקו אותו והחליפו את בגדיו בקצב של אחת לחצי שעה והאכילו אותו אחת לשעה. שכנים, חברים וקרובים נכנסו ויצאו.
"אני מוכן לשכור את התינוק הזה לשנה שנתיים מההורים שלו. הם בטח יעשו מייד תינוק חדש. יש להם שמונה חוץ מאברמלה. יכול להיות שהם שכחו שיש להם תינוק בשם אברמלה קלמן..." הכריז דידי.

ד
השבת חלפה. קרובים ומכרים יצאו ונכנסו והתבקשו לדבר בלחש כדי לא להפריע את מנוחת התינוק. ככל שערַב היום והשבת חלפה עצבות של מוצאי שבת פקדה אותם. הרב גדי גל ערך הבדלה וכולם שרו לאליהו הנביא:
הַמַּבְדִּיל בֵּין קֹדֶשׁ לְחֹלחַטֹּאתֵינוּ הוּא יִמְחוֹלזַרְעֵנוּ וְכַסְפֵּנוּ יַרְבֶּה כַּחוֹלוְכַכּוֹכָבִים בַּלָּיְלָה.
"עכשיו שהשבת חלפה, מוישלה כבר עשה הבדלה ועוד מעט ייצא לחפש את אברמלה שלו כדי להציל אותו מידי הדוקטורים הציונים ימ"ש," נאנח דידי.
"תראו איזו עוצמה יש ביהודים החרדים האלה: כדי לא לחלל שבת הוא השאיר אצלכם את הבן יקיר אברמלה ורץ למקווה ומשם לבית הכנסת ולסעודת השבת," אמר הרב גדי גל.
"בא לי לבכות מעצם המחשבה שעוד מעט הבית שזכה לכל כך הרבה חמימות במהלך השבת, אושר מתמשך מכניסת השבת ועד צאת השבת, יהיה לפתע ריק בלי אברמלה ונשקע בתוך בדידות ועצבות," התייפחה דסי והצמידה אליה את אברמלה הקטן.
דסי ודידי לא גרעו את מבטם מן השעון המתקתק, שדמה בעיניהם לשעון חול ההולך ואוזל. השעות חלפו ולא נשמע כל אות וסימן. בחדשות בטלוויזיה לא סיפרו על ילד שאבד. גם ברדיו לא. חלפו עוד כמה שעות וכבר הראו את האצבע של 'פסוקו של יום', הדגל הכחול-לבן התנוסס ברוח לצלילי 'התקווה' ואיש לא בא ולא התדפק על הדלת.
כל הלילה הם היו קשובים לנשימותיו ולקולו של התינוק. האכילו, השקו, רחצו והחליפו חיתולים, ממתינים בחרדה לאור היום. אור שלדידם הוא חושך גמור. דסי ודידי נותרו בבית ולא יצאו לעבודה. כל צלצול של הטלפון הקפיץ אותם ממקומם.
בעשר בבוקר צלצל הטלפון והפעם הוא היה על הקו. "שלום עליכם, מדבר מוישלה. באחת עשרה יש לנו תור לאף אוזן גרון. בבקשה להחזיר את אברמלה קלמן למסדרון של בית החולים. אני אחכה לכם שם ברבע לאחת-עשרה."
"מאיפה יש לך את מיספר הטלפון שלנו?"
"קיבלתי מהמשטרה הציוניסטית. אני מקווה שבמהלך השבת לא האכלתם את אברמלה שלי נבלות וטרפות. יש לו נשמה קדושה."
"אל תדאג. האכלנו אותו מזון לתינוקות בהשגחת הבד"צ. למה לא התקשרת אתמול או ביום שישי. אומרים פיקוח נפש דוחה שבת ואתה ואשתך אין לכם רגשות כלפי התינוק הנפלא הזה?"
"המשטרה הציוניסטית והמודיעין של מס הכנסה כרו לי בור ונפלתי לפח שלהם. הם עצרו אותי כשירדתי להחליף כסף. מעלילים עליי שהעלמתי מיליונים ואני מלבין כספים. למלשינים אל תהי תקווה. אין אמונה בגוי אפילו בקבר ארבעים שנה. אבא לתשעה ילדים משליכים לכלא. כל השבת הייתי במעצר במגרש הרוסים בלי מקווה, בלי קידוש ובלי שלוש סעודות של שבת. נשלל ממני עונג שבת. אמרתי להם שהשארתי את אברמלה, אבל הציוניסטים הרשעים האלה שאינם מאמינים באדושם גם לא האמינו לי ולא נחו ולא שקטו עד שהביאו אותי הבוקר בפני שופט שלום ששיחרר אותי בערבות. תזכו למצוות ששמרתם על אברמלה קלמן. אתם חושבים שאין לנו לב? אימא שלו ושמונת האחים והאחיות שלו וגם אני לא חדלנו לבכות מאז יום שישי. לי, לאשתי ולילדים שלי היתה זאת שבת שחורה. בלי נרות ובלי סעודה. אני מקווה שלפחות אתם נהניתם מאברמלה שלנו והיתה לכם שבת טובה, עם הרבה אורה ושמחה. באמת תזכו למצוות."
בן-ציון יהושע

לעולם לא אבין את הדרך שבה הראש הער מאבד את ההכרה. לכאורה הייתי צריך להבין את האמת במצב של ערות, בעוד החוסר הכרה לוקח אותי אל עולם הדמיונות והאשליות – והנה קורה בדיוק ההיפך. אולי זה ככה רק אצלי? הייתכן שאני חי בתוך ציבור שאינו מסוגל לראות את המציאות במצב ערות?
מלאכי השרת הם כאן, רפאל המהנדס וגבריאל המבשר. רפי רואה אותי ונעצר בשיטוטו העצבני בחדר. "ובכן הואלת לבוא?" הוא אומר. "אצלך הזמן לא משחק כנראה."
"רפי, אנא, בלי עצבים," אני אומר. "תירגע. הנה קערה מלאה עדשי שוקולד. כל הצבעים. ספיישל בשבילך. אני יודע כמה אתה אוהב מתוק."
"אתה אינך יודע כלום," רוגש רפי. "רק שמע מה הולך שם למעלה. אני פוגש את מיכאל מלאך המלחמה והוא נראה לי הרוס. פשוט הרוס. קראו לו לבוס ברוך-הוא והוא חטף מה-זה חפיפה. האשמות על כי אינו מצליח להעביר את האמת לאן שצריך. שהוא מתעסק עם ישראלים ממוצעים במקום מקבלי ההחלטות. פקוחי העיניים!"
"מה לעשות, רפי," מנסה גבי לרכך אותו. "כנראה רק לכאן הוא מצא את הדרך. אצל האחרים הדרך כנראה סתומה. כאשר הם ישנים הם ישנים, אפילו אם הם משתוללים בהפגנות ומניפים סיסמאות אינפנטיליות והורסים לעצמם את נימי הקול ועצב השמיעה."
"אם הרבה הרבה אנשים רוצים משהו מאור מאוד, אבל מולם עומד אדם אחד שלא אכפת לו מהם ואינו צד לדיון מפני שיש לו כבר מה שהוא רוצה," אני בונה משפט שנשמע לי חכם, "מי ינצח?"
"גבי, כנראה שבכל זאת הצלחנו להכניס משהו לראש של בעל הבית, כפרה עליו," אומר רפי, ונוטל חופן עדשים.
"אבל ספר לו מה אמר מיכאל," אומר גבי. ”ועזוב את העדשים. זה ממכר. דחילכּ שמור על צורה של מלאך."
רפי גמר לגרוס בשיניו. "תקשיב. ביקשתי ממיכאל שיבוא עוד פעם אתנו לכאן, ונעשה עוד ניסיון. אבל הוא אמר שזה לא לפי כבודו. אז אני הסכמתי להיות זה שעוד פעם יסביר לך את המציאות."
"אפילו שאני לא מסוגל להתמודד איתה," אני אומר.
"מה לעשות. אבל מציאות היא מציאות בכל זמן ובכל מקום. אז תקשיב: לחמאס עומדת בכוננות שיירה ענקית של אמצעי לחימה מכל הסוגים, עד החדישים ביותר. אם ייפתח ציר פילדפי תעמוד לרשותו של יחיא סינואר תוך ארבעים ושמונה שעות מערכת כוח אש שכמותה לא היתה לו. בעזרת מערכת מתוגברת זו הוא יהפוך את באר שבע ואת אופקים ואת רחובות למה שנהיה מקרית שמונה. יש לו בין השאר קורנטים מדוייקים שימחקו כל מה שזז שם. וסופר-מרגמות עם נשק תלול-מסלול. מפעלי ההמתקה של פלמחים יחוסלו. מכון וייצמן, תעשית הנגב, הקיבוצים, הכול ימחק. נאבד את הדרום. אין כבר לאן לפנות אוכלוסיות. בתי המלון מלאים. תושבי חורה וכסייפה יחזרו עם העיזים שלהם אל המדבר."
אין תשובה בפי. אני יודע שהכול נכון.
"אתה בטח תגיד שיואב גלנט בקלי קלות יכבוש את הכול חזרה, נכון? ומה עם חיל האוויר, נכון?" ממשיך רפי. "חיל האוויר האדיר ביותר בעולם, שמשמיד כורים גרעיניים ונמלים בתימן וחוליות מחבלים ברחובות ג'נין. ובכן, חיל האוויר המופלא הזה אינו מסוגל להתמודד עם אתרי שיגור. אילו היה מסוגל כבר היינו רואים את זה מזמן."
"ואתה תיכף תגיד 'אבל נחזיר את החטופים', נכון?" אומר גבי, "עמדתם בהסכם שאתם כל כך מפגינים וצורחים ומשתטים עליו. אבל אמור לי סיבה אחת מדוע סינואר יחזיר חטופים."
"חלק הוא בטח יחזיר," אני אומר חלושות. " כדי לתת קצת כבוד לקטרים ולמצרים ולההוא מה-שמו, בלינקן. וכדי שהנשיא ביידן ירד מהבמה כפודה ומושיע."
"יחיא יחזיר כמה עשרות. את האחרים הוא יהרוג במנות קצובות, מוטב שלא תדע כיצד." אומר גבי.
"מציאוּת, הא?" אומר רפי, חופֵן כמה עדשי שוקולד ומחזיר אותן. "יש רק מזל קטן אחד. מישהו ממלאכי השרת הצליח להגיע אל שנתו של נתניהו, הוא ישן רק ארבע שעות וזה רק כאשר שרה ישנה גם. רוצה לשמוע מה הוא הצליח?"
"זה שייך למציאות?" אני שואל, די בחשש.
"תחליט אתה," אומר גבי. "ביבי פשוט יודע שלמען המשך קיומה של המדינה צריך להפריד את הבעייה האנושית מן הבעייה האסטרטגית. הוא מבין שאסור להשתמש באחת כדי לפתור את השניה. בניגוד למה שרבע מיליון צעקנים רוצים, מה שהפנלים בטלוויזיה רוצים, מה שהיועצים בוושינגטון רוצים. אבל מי שבסתר ליבו יודע את זה ומזיע מפחד, זה סינואר, התופס כי לא יוכל להשתמש בחטופים יותר. רפי, אני מציע שנשאיר את בעל הבית שילעס את זה. אולי הוא ישתמש באהוד. זה גם משהו."
"צודק, עפנו," אומר רפי. "ברשותך בעל הבית, אקח כמה מהעדשים, הא? אבל בפעם הבאה אולי משהו מלוח."
איתמר פרת

אהוד יקירי,
נפלה לך ולי הזכות לפרסם דברי אמת. הבה נעשה זאת גם הפעם.
אית

אהוד: לצערי אנחנו כנראה במיעוט. הזירה הציבורית, כולל מרבית התקשורת – יצאה כנראה מדעתה ותומכת בפראים של החמאס.

אולמרט ונתניהו
המאמר "על קיר הברזל" הופיע לראשונה ב-4 בנובמבר 1923 בברלין בעיתון הציוני בשפה הרוסית "ראזסווייט". המאמר תורגם לעברית ופורסם ב"הארץ" ב-21 ביולי 1925 תחת הכותרת "פרלמנט". רבים הפיליסטינים שמעולם לא קראו את המאמר, והם מדקלמים את שמו כבקיאים בו.
ודוק: "קיר הברזל" של ולדימיר זאב יבגניביץ-ז'בוטינסקי, הוא הצבא הבריטי:
"ההתיישבות שלנו צריכה להיפסק או להימשך בניגוד לרצונה של אוכלוסיית הילידים. ולפיכך היא יכולה להוסיף ולהתפתח רק בחסותו של כוח מגן, שאינו תלוי באוכלוסייה המקומית – קיר ברזל שלא יהיה בכוחה של האוכלוסייה המקומית להבקיע. והרי דווקא בכך מתמצה כל מדיניותנו כלפי הערבים. היא לא רק ׳אמורה להתמצות׳ אלא אף מתמצה בכך הלכה למעשה, נתחסד ככל שנתחסד. לשם מה אנחנו זקוקים להצהרת בלפור? לשם מה אנחנו זקוקים למנדט? משמעותם בשבילנו היא זו: כוח חיצוני (הצבא הבריטי) נטל על עצמו התחייבות ליצור בארץ תנאי מינהל וביטחון כאלה, אשר לפיהם תישלל מן האוכלוסייה המקומית, למרות רצונה, האפשרות להפריע להתיישבותנו באורח מינהלי או פיזי. וכולנו, ללא יוצא מן הכלל, מדרבנים כוח חיצוני זה, (הצבא הבריטי) יום-יום, למלא את תפקידו בתקיפות וללא ויתורים."
(ז'בוטינסקי "קיר הברזל").
https://www.infocenters.co.il/jabo/jabo_multimedia/כתבים/על קיר הברזל.אנחנו והערבים 129602.pdf
מעניין לבדוק שני בני תנועת ז'בוטינסקי החלוקים על מהות תורת מנהיגם ב"קיר הברזל".
אהוד אולמרט, העבריין והאסיר המשוחרר, ראש הממשלה לשעבר, נולד למשפחה רוויזיוניסטית במבצר שוני הסמוך לרמת הנדיב, מקום בו פעל באותה עת משק חקלאי בית"רי. הוריו, בלה (לבית ווגמן) ומרדכי אולמרט, נמנו עם מייסדי המשק. כשאולמרט היה בן 3, עברה המשפחה להתיישבות בית"רית סמוכה – נחלת ז'בוטינסקי, שלימים התמזגה לתוך בנימינה. האב מרדכי אולמרט היה איש תנועת החרות וחבר הכנסת מטעמה בכנסת השלישית ובכנסת הרביעית. בשל כך השתייך אהוד אולמרט לקבוצה בליכוד שכונתה "הנסיכים" וכללה דור שני של פעילים רוויזיוניסטים.
אהוד אולמרט שמזמן נטש את תורת ז'בוטינסקי, מקבל דווקא לחלוטין את היגיון "קיר הברזל" שלו שעל מדינת היהודים להישען ע"י כוח זר.
לפי "הסכם השלום" שאולמרט חתם עם נאסר אל-קידווא, אחיינו של מוחמד יאסר ערפאת המדינה היהודית תוגן ע"י צבאות זרים (כמו ב"קיר הברזל"). ירושלים העתיקה תהיה בינלאומית, והיהודים בה יוגנו ע"י כוח או"ם (כמו יוניפיל), ישראל תוגן מעזה ע"י כוח ערבי, ותוגן בבקעת הירדן ע"י "כוח רב לאומי".
https://www.mako.co.il/news-diplomatic/2024_q3/Article-4b113d19843a191027.htm?utm_source=AndroidNews12&utm_medium=Share
בנימין מיליקובסקי-נתניהו גם הוא "נסיך" רוויזיוניסטי. בנו של בן ציון מיליקובסקי-נתניהו, מפעילי התנועה הרוויזיוניסטית שירד ב-1939 לניו יורק ושימש כעוזרו של בנימין אקצין מזכירו של ולדימיר זאב יבגניביץ-ז'בוטינסקי.
בניגוד לאהוד אולמרט המקבל את "קיר הברזל" של ז'בוטינסקי, והולך בשיטתו של הסתמכות על צבא זר, דווקא בנימין מיליקובסקי-נתניהו שכאילו לא נטש את תורת ז'בוטינסקי, אינו מקבל את היגיון קיר הברזל שלו, אלא מקבל את תורת תנועת העבודה שמראשיתה דגלה בהקמת כוח צבאי יהודי עצמאי. ואינו מוכן להישען על כוחות צבאיים זרים.
הנה ההבדל בין שני תלמידיו של ז'בוטינסקי.

הפרוטסטנטים הרבולוציונרים (1)
מנחם מאוטנר – גיבור פרוטסטנטי או
שמשון א גיבער מיט א תוכעס א ריבער?
מנחם מאוטנר המתנאה כפרופ' גמור, חבר סגל בפקולטה למשפטים של אוניברסיטת תל אביב, וכאיש מוסר, קובע כי "הצדקת ציר פילדלפי על פני עסקת חטופים מצדיקה אי ציות אזרחי." "התפקיד העליון של המדינה הליברלית," כותב מאוטנר, "הוא שימור החיים של האזרחים. שהוא גם ערך עליון בתרבות הפוליטית של מדינת ישראל. החלטת הקבינט להעדיף את המשך ההחזקה בציר פילדלפי על פני עסקה להחזרת החטופים, פוגעת בערך מרכזי של התרבות הפוליטית הישראלית ובערך מרכזי של משטר המדינה.
"ההצדקה היחידה להחלטת הקבינט יכולה להיות שוויתור על ציר פילדלפי לשם השבת החטופים יגרום פגיעה נרחבת בחיי אדם בעתיד. ואולם הצדקה זו נופלת, כי שר הביטחון וכל הצמרת הביטחונית של המדינה תומכים בלא עוררין בהשבת החטופים תוך כדי ויתור על ציר פילדלפי.
"החלטת הממשלה לפגוע בקדושת החיים של החטופים שלא בהתבסס על שיקולים ביטחוניים היא גם בלתי מוסרית וגם מנוגדת לעקרונות היסוד של המשטר הישראלי. ההחלטה הזאת מצדיקה פעולה של האזרחים במסגרת התפישה של אי-ציות אזרחי."
(מני מאוטנר, "העדפת ציר פילדלפי על פני עסקת חטופים מצדיקה אי-ציות אזרחי", "אל-ארצ'", 1.9.24).
https://www.haaretz.co.il/opinions/2024-09-01/ty-article-opinion/.premium/00000191-add1-d67c-a3bd-efd7e46e0000
ומי אמר ששר הביטחון צודק בניגוד לשרים אחרים? ומי אמר שהצמרת הביטחונית, שעיוורונה כבר הוכח במלחמה, צודקת? האם זה מצדיק מבחינה דמוקרטית "אי ציות אזרחי"?
אבל האמת שאלו כלל לא הנימוקים האמיתיים של מנחם מאוטנר. זה רק תירוץ. כבר לפני שנה הוא תבע "אי ציות אזרחי." "לקראת השלב החדש של המחאה," כותב מאוטנר, "יש לצאת באי-ציות אזרחי," והוא גם מפרט מה בדיוק לעשות: "מרד מיסים, חסימת צמתים, שביתה כללית (לכן ראשי ההסתדרות כל כך חשובים למאבק); שביתות בענפים מסוימים (למשל השבתה של הלימודים באוניברסיטאות; סגירת התיאטראות; השבתה של התחבורה הציבורית); וחסימה המונית של הכניסות למשרדי הממשלה."
"בימים האחרונים," הוסיף מאוטנר, "הודיעו מאות רבות של אנשי מילואים כי בכוונתם להימנע מלהתייצב לשירות. אפשר לפרש את צעדיהם כאי-ציות אזרחי. ואפשר גם להבינם כסרבנות מצפון."
(מני מאוטנר, "לקראת השלב החדש של המחאה – אי-ציות אזרחי" – דעות, "אל-ארצ'", 11.3.23).
https://www.haaretz.co.il/opinions/2023-03-11/ty-article-opinion/.premium/00000186-c606-d739-a9cf-d67ecd970000
הבנתם? פרופסור מאוטנר אמר לפני המלחמה שטייסים צריכים לסרב לפעול בסוריה כנגד העברת נשק לחיזבאללה, ונגד בסיסיו בסוריה, וכן הם צריכים לסרב לפעול נגד רקטות מעזה, ומחבלים מג'נין המגיעים לרצוח בתל אביב. נלך כולנו כצאן לטבח בשטחים אלו. קשה להאמין, אבל זו תורת המוסר של הפרופסור הגמור למשפטים, מנחם מאוטנר, היישועי מאוניברסיטת תל אביב.
ונחזור לאי הציות האזרחי שלו מטיף מאוטנר. בדיוק כמו שותפו לרעיון אהוד ברוג-ברק, גם הפרופסור הגמור מנחם מאוטנר, שולח אחרים לבצע "אי ציות אזרחי," ולא את עצמו. ולא אומר אחריי! נראה אותו מתחיל באי ציות אזרחי בעצמו. נראה אותו למשל מפסיק לשלם מיסים בעצמו במקום להטיף לאחרים...
האם מנחם מאוטנר הוא באמת גיבור פרוטסטנטי, או שהוא סתם פה גדול בחינת שמשון א גיבער מיט א טוכעס א ריבער?

הפרוטסטנטים הרבולוציונרים (2)
הגרילה הפוליטית של רון גולמובוביץ'-בן ישי.
העיתונאי הוותיק רון גולומבוביץ'-בן ישי הולך אפילו צעד אחד קדימה. "ומה יקרה אם נתניהו וממשלתו יסרבו לתקן מסלול?" שואל גולמובוביץ'-בן ישי, "האופוזיציה, או כל מי שדרכה של הממשלה הזאת נראית לו מסוכנת, יידרשו לפעול בדרך של 'גרילה פוליטית' אינטנסיבית. לא צריך להמציא שום דבר. הלחץ הפסיכולוגי והפיזי הכבד שנתניהו ותומכיו הפעילו על הקואליציה של נפתלי בנט ויאיר לפיד היו דוגמה מצוינת, במיוחד אם יתלוו לכך שיבושים והשבתות במשק. למתנגדי הקואליציה הנוכחית יש יתרון יחסי עצום בהיותם הסקטור הגדול בציבור הישראלי שעובד, מרוויח למחייתו ומשרת. איני מציע בשום אופן להשתמש בסירוב לשרת כנשק פוליטי, אבל גם לא צריך לחכות להסתדרות כדי לבצע באופן וולונטרי וביוזמות פרטיות מרי אזרחי באמצעות שיבושים והשבתות של סקטורים וגופים כלכליים ושירותים. הציבור בישראל, כבר הוכח, ניחן ביצירתיות מופלאה והיא צריכה רק להיות מתועלת כדי להביא, בלי אלימות, לשינוי פוליטי שיאחד את העם. העיקר להתחיל לפעול ומהר. אין לנו זמן."
https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=865631&forum=scoops1
הבנתם? לא סתם מרי אזרחי, אלא "גרילה פוליטית". יעני צ'ה גווארה דה לה שמאטע.

המהפכה המשפטית של הפרוטסטנטים (1)
אביה אלף: עשרים שנות מאסר לביבי
אביה אלף היא ללא ספק "למדווניקית" וצדקת גמורה, איך יודעים את זה? היא מתנאה בעצמה שהיא עורכת הדין ויו"ר התנועה לטוהר המידות. ברור שאם היא ראש התנועה לטוהר המידות הרי טוהר המידות שלה הוא יותר מזה של אדם פשוט, טוהר מידות של "למדווניקית" צדקת.
"מציאת גופותיהם של החטופים בסוף השבוע, וההערכה כי הם נרצחו זמן קצר לפני שהכוחות איתרו אותם," כותבת אביה אלף "טהורת המידות" – "ממחישה בבהירות איומה את הגורל הצפוי לחטופים שנותרו בחיים בידי החמאס. דיני העונשין משקפים את צרכיה של חברה מאורגנת להגן על הערכים החיוניים לתפקודה התקין. ניתן למצוא הצדקה להטלת אחריות פלילית גם בהתנהגות לא מוסרית במובן הרחב ביותר של המילה. מקדמת דנא היחס המיוחד לערך של חיי אדם וקדושת חיי אדם היה הבסיס לשורת איסורים המשקפים את החשיבות של הערכים הללו, כמעט בכל חברה, בכל תקופה. החלטה המעדיפה הישארות בציר פילדלפי והפקרת החטופים היא החלטה אטומה, מרושעת, אדישה ואכזרית.
"הדברים הללו נכללים בגדרי הסעיף החמור ביותר בהיררכיית עבירות ההמתה, שעניינו רצח בנסיבות מחמירות: 'הגורם בכוונה או באדישות למותו של אדם... דינו – מאסר עולם ועונש זה בלבד: המעשה נעשה לאחר תכנון או לאחר הליך ממשי של שקילה וגיבוש החלטה להמית.' לפי אותו סעיף, גם אם ההחלטה התקבלה בשוויון נפש לאפשרות של גרימת התוצאות האמורות, לכאורה המחליט ראוי להפללה ודינו 20 שנות מאסר. כך במשפט הפלילי."
(עורכת הדין אלף היא יו"ר התנועה לטוהר המידות).
(אביה אלף, "החלטת הקבינט דינה 20 שנות מאסר", "אל-ארצ'", 3.9.23)
https://www.haaretz.co.il/opinions/2024-09-02/ty-article-opinion/.premium/00000191-b374-d9c6-a997-bb7c43350000
הבנתם? "טהורת המידות" אביה אלף מטילה על נתניהו עונש של מאסר עולם, או לפחות 20 שנה. האם זו "המהפכה המשפטית" של התנועה הפרוטסטנטית? ואולי דווקא עליה, "טהורת המידות" – אביה אלף, יש להטיל מאסר עולם על שהיא נאבקת למען הצלת סינואר ושלטון החמאס, ושיקומו, ושחרור אלפי רוצחים שיביאו לאלפי נרצחים כפי שקרה אחרי שחרור גלעד שליט?
הבעייה היא ששום נושא כבר לא נדון לגופו של עניין אלא רק לגופו של ביבי.

המהפכה המשפטית של הפרוטסטנטים (2)
מיכאל בריזון – קנס כספי
עיתונאי "הארץ" מיכאל בריזון הוא קצת יותר חנון ורחום מ"טהורת המידות", אביה אלף.
"הגיעה השעה," כותב בריזון, "להתחיל לדון בשאלה מה יהיה 'המחיר' שנדרוש מביבי, לאחר שייתלש מלשכתו. הרי לא ייתכן שהוא יעולל למדינה שלמה את אשר הוא מעולל למדינה שלמה, מבלי שייגבה ממנו מחיר הולם. לא נשלח אליו את החשבונית במפציץ או בכטב"מ כירורגי. נסתפק בשליחי בית משפט.
"בימיו נעשתה המדינה למנוולת, למגונה ולאכזרית ביותר בתבל. המוות חוגג ללא רסן וללא מצפון, לשֵׁד הדתי נקרא דרור, ולשֵׁד הגזעני ניתנה ממשלה. והנורא מכל – מותר כבר להשוות. בעצם, חובה להשוות. ממש אסור לא להשוות. כי עלִינו על אותו משעול, זה המוליך מחוקי נירנברג לג'נוסייד. יספיק לו מאסר קטן בכלא כלשהו, רק כדי לקבע את הקלון.
"קנס דשן? כן. זה רעיון. אומרים כי הכיס הוא האיבר הרגיש ביותר בגופו. אנטישמים יאמרו שזו גם ההוכחה היחידה שיש בו משהו יהודי. קנס דשן של כמה מיליוני דולרים (אפשר גם ביורו), ואיסור מוחלט על תרומות, הלוואות, מתנות, בני דודים, טייקונים, אוליגרכים, יהלומים ותכשיטים, יחלצו דמעות חרטה אפילו מעיניו האטומות.
"אישית הייתי מוסיף גם כמה שנות מאסר-בית עם הגברת והבכור. אישור לצאת מהבית יינתן רק בליווי רעייתו הלופתת את ידו מצד אחד, ובכורו המנאץ מצד שני. איכשהו נראה לי כי תוך חצי שנה הוא ישאל את נפשו למות, או להתגרש ולרדת מהארץ."
(מיכאל בריזון, "מה יהיה המחיר שנדרוש מביבי?" אל-ארצ'", 3.9.24).
https://www.haaretz.co.il/opinions/2024-09-03/ty-article-opinion/.premium/00000191-b1ae-d3dd-a991-b9be336c0000
המהפכה המשפטית אליבא דמיכאל בריזון טוב הלב מסתפקת רק במאסר בית של נתניהו עם אשתו ובנו. או אז לתקוותו הוא יתגרש ממנה וירד מהארץ.
המהפכה המשפטית של התנועה הפרוטסטנטית היא באמת מהפכה רצינית.
[אהוד: גבלס היה ודאי מתגאה מאוד במילים המטנפות של בריזון].

קאמלה דווי האריס פתוחה לרעיונות
דיווח בוושינגטון פוסט: גורמים שונים מעריכים כי קמלה דוויי האריס "פתוחה לרעיון" להטיל הגבלות על חלק מהסיוע הביטחוני לישראל במסגרת בחינה שהיא מתכוונת לבצע, אם תיבחר לנשיאות, של כלל המדיניות האמריקנית מול ישראל בניסיון להבין "מה עובד ומה לא." בכתבה נרחבת על פיל גורדון, היועץ לביטחון לאומי שלה, נכתב כי כבר מאוקטובר הוא חשש שהאסטרטגיה הישראלית לנצח את המלחמה והמדיניות האמריקנית לא יעבדו ביחד.
https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=865244&forum=scoops1
בנוסף קאמלה דווי האריס מינתה את ברנדה עבדאלל, עורכת דין אמריקנית ממוצא מצרי, לעמוד בראש מערך ההסברה למצביעים ערבים-אמריקנים.
עבדאלל השתתפה בכנס של המועצה המוסלמית-אמריקנית (AMC) בשנת 2002 וצוטטה אז ב"ניו יורק סאן" כשהיא אומרת ש"הציונים שולטים בהרבה מהפוליטיקה האמריקנית." הדברים נאמרו בתגובה לדובר בפאנל שטען כי "הציונים הורסים את אמריקה." עבדאלל הגיבה אז ש"המילה להרוס היא קשה מדי, אבל לציונים יש קול חזק בפוליטיקה האמריקנית. הם שולטים בהרבה ממנה."
נוסף על כך, היא ציינה בפאנל שההפסד של חבר הקונגרס הדמוקרטי אז, ארל היליארד, בבחירות מחדש באלבמה, הגיע בעקבות הצבעתו נגד החלטה לתמיכה בישראל, שגינתה פיגועי התאבדות של פלסטינים. קבוצות פרו-ישראליות ותורמים יהודים תמכו בעקבות זאת ביריבו של היליארד וגייסו למענו כספים רבים, מה שהוכיח לדברי עבדאלל את "ההשפעה היהודית הגדולה בפוליטיקה."
הקשר של עבדאלל לאירוע של המועצה המוסלמית-אמריקנית אינו מקרי. אימהּ היתה אחת ממייסדות הסניף של המועצה באן ארבור, מישיגן. למועצה עצמה יש היסטוריה של אמירות אנטישמיות, כולל טענות מצד המנכ"ל לשעבר שלה שהתרסקות מעבורת הקולומביה היתה "מעשה גמול אלוהי" נגד ישראל, בשל נוכחותו של אילן רמון, האסטרונאוט הישראלי הראשון, על סיפון המעבורת.
מטעם קמפיין האריס נמסר בתגובה לדברים: "ההערות הללו משנת 2002 אינן משקפות את עמדותיה של ברנדה כיום, ולא את עמדות הקמפיין."
https://www.ynet.co.il/judaism/article/sy7xq3f3a?tbref=hp
מעניין מהן עמדותיה היום. מכל מקום האריס פתוחה לרעיונות מדאיגים.

טירלול מוחלט – מחיקת "הקיבוץ"
שנים רבות היתה בבוגרשוב 36 מסעדה פרסית. בעל המסעדה יצא לפנסיה והמסעדה החליפה ידיים. קיבוצניק צעיר מגבעת עוז פתח בה חומוסייה שקרא לה "הקיבוץ". השבוע הם שינו את שם המסעדה. הורידו את השם "הקיבוץ" מהמסעדה ומחקו את השם "הקיבוץ" מהתפריטים, ובמקום "הקיבוץ" כתבו פשוט בוגרשוב 36. מה קרה? באו לקוחות רבים, הם מסבירים, ואמרו שהם לא יאכלו במסעדה כי הקיבוצים הם שמאלניים...
קשה להאמין את עומק הטירלול של החברה הישראל על כל חלקיה. בתל אביב מעוז השמאל מסעדה נאלצת לשנות את שמה ולמחוק את השם "הקיבוץ". לאן עוד יגיע הטירלול?

איפה יש בישראל אנשים כמוהו?
רוברט קנדי "הצעיר" הוא כבר בן שישים ושמונה. הוא האחיין של נשיא ארצות הברית שנרצח, ואביו שהיה גם הפרקליט הראשי של ארצות הברית גם נרצח ע"י הערבי-פלישתי סירחאן סירחאן. את שני אירועי הרצח אותם הוא חווה כילד, הוא זוכר היטב.
כבן למשפחת קנדי זכה רוברט לטוב ביותר וליוקרתי ביותר. כולל לימודים לתואר במשפטים מאוניברסיטת הארוואד.
אחרי עשרות שנים של מלחמה בתאגידים הגדולים ביחוד בנושאי איכות המזון ואיכות הסביבה הוא החליט להתמודד לנשיאות דרך המפלגה הדמוקרטית, אלא שהמפלגה לא רצתה בו. עד כדי כך סלדו ממנו וממלחמותיו בתאגידים שלא העמידו אותו כלל לבחירה.
לכן, הוא יצא לקרב כעצמאי. שמונה חדשים הוא נלחם לבד אך לאחרונה החליט קנדי כי עליו להפסיק את המסע והחליט להצטרף למסעו של הנשיא לשעבר טראמפ, שכן לשיטתו המפלגה הדמוקרטית נטשה לחלוטין את רוח קמלוט, הבירה של קנדי, ונהייתה למפלגה מרקסיסטית בסגנון WOKE הכוללת אנטישמיות חסרת מעצורים.
בשיחה שניהל עם צוות מראיינים עוינים לישראל נשאל קנדי שאלות רבות ונוקבות כולל על ישראל, שכן ישראל היא כמו "כליא ברק של כל הברקים, מימין ומשמאל." "חמאס שטוען כי ישראל הופכת את עזה לבית כלא תחת השמיים דומה לילד שרוצח את הוריו ומבקש מבית המשפט שיתחשב בו כיתום."
בתחילה נשאל אם כנשיא יש לו קוים אדומים להציב לפני ישראל, המצטרף הטרי לקמפיין טראמפ אמר שהקו האדום שלו הוא פגיעה מכוונת באזרחים בלתי מעורבים, ומייד הוסיף שאין שום עדות שישראל אכן עושה זאת.
קנדי הוסיף שאם כבר להיפך, שכן "אין מדינה בעולם שהרחיקה לכת כמו ישראל כדי לצמצם פגיעה בבלתי מעורבים." את אשמת המצור על עזה הוא הטיל על מצרים, שסירבה לקבל את עזה אליה בכל זמן שהוא אחרי מלחמת ששת הימים.
את האשמה במלחמה הוא תולה בחמאס בלבד, כגורם ג'יהאדי. "לו היתה מקסיקו מפגיזה את אוכלוסיית ארה"ב בטענה שמגיע לה לקחת את טקסס כמה זמן היה לוקח לנו להיכנס בהם." תהה קנדי. "כל מדינה אחרת בעולם היתה משטחת את המקום במקום לסכן את חייליה."
בתגובה לדימוי, השיבה המראיינת "זוועה אחת איננה מצדיקה זוועה שכנגדה." קנדי התקומם לנוכח התגובה ואמר "ישראל לא עושה זוועות, נקודה. אנחנו האמריקאים הרגנו שבע מאות וחמישים אלף אזרחים תמימים בעיראק." "בכלל, בלוחמה שלנו יחס האזרחים ללוחמים הרוגים הוא שמונה עד תשעה לאחד. הישראלים מתקשרים בערבית לערבים 1.2 מיליון שיחות, יותר ממיליון מנשרים, ומבקשים שיעזבו, ורק לאחר מכן נוקשים בגג כדי להוציא את מי שלא צריך להיות שם. כך הם מזהירים גם את החמאס, כל מדינה אחרת בעולם היתה משטחת את המקום במקום לסכן את חייליה." הוסיף רוברט.
בהמשך המראיינת האשימה את ישראל בהרעבה משותפת של האוכלוסייה, טענה שאמריקה מממנת את ההרס, שרק גורם לגיוס נוסף של האוכלוסייה לחמאס.
בתגובה אמר קנדי כי האמריקאים הרעיבו את עיראק במשך עשור, כך שאין להם זכות להתלונן, והוסיף כי צריך להאשים את חמאס בכול: "חייבים להוציא את חמאס משם, הם בנו לעצמם עיר תת קרקעית אך לא בנו מיגון עבור האוכלוסייה שלהם, ובאשר לכסף שלנו. רובו המכריע הלך לכיפת ברזל, מה שמנע כניסות קרקעיות של ישראל." קבע רוברט.
קנדי תוקף את המראיינת וטען שהיא משקרת "חמאס השיג את מעמדו הנוכחי באמצעות שלילה מוחלטת של כל משא ומתן עם ישראל ושלילת זכותה להתקיים, הם התחייבו לעשות את השביעי באוקטובר שוב ושוב עד שישראל תושמד, חמאס הוא ארגון פשע."
בהמשך קנדי העמיד בתדהמה את המראיינים שונאי ישראל כאשר שלף את הנתון הבא: הפלשתינים מקבלים פי עשר לאדם יותר מאשר אנו תקצבנו את שחזורה של אירופה בתוכנית מרשל. ומה עשו עם הכסף? חמשת מנהיגי חמאס הם מיליארדרים. לישראל אין שום מחויבות כלפיהם. ישראל נתנה להם אלפי חממות בהם יכלו לגדל מזון. הציעו לחדש את נמל עזה, ואילו חמאס סירב. נשיא ארצות הברית לא יכול לכפות שלום. מה שאפשר לעשות הוא לקדם את הסכמים כמו הסכמי אברהם לשלום ושגשוג כלכלי".
"התוכנית שלי היא להוציא את חמאס מעזה. כי הם ארגון פשע, כולל מחמוד עבאס ובניו המיליונרים כי הם חומסים את העם שלהם ומלמדים את ילדיהם מן הגן והלאה להרוג יהודי," מספר קנדי, "אני צפיתי בסרט של 43 דקות שנלקח ממצלמות הגוף שלהם, ראיתי הכול, אין שום זוועה בעולם שתצדיק את מה שראיתי. הם רוצחים סדרתיים, חמאס מדכא וחומס מן העם את העתיד שלהם. והכל כדי לקדש הרג יהודים. גני ילדים ובתי ספר נקראים על שם רוצחי יהודים."
המראיינת ניסתה לחלץ מקנדי תשובה שהוא ידחוף לפתרון שתי המדינות וילחץ על נתניהו לבצע זאת למרות שהוא מסרב אך קנדי שוב פעם הדהים את המראיינת: "נשיא ארצות הברית לא יכול לכפות שלום. מה שאפשר לעשות הוא לקדם את הסכמים כמו הסכמי אברהם לשלום ושגשוג כלכלי."
רוברט אמר כי ישראל לא יכולה לסמוך על האו"ם כי אנשי הקסדות הכחולות נמלטים על נפשם ברגע שנפתחת אש והאו"ם לא מוכן לגנות את החמאס: "המדינות הערביות לא מגנות את החמאס, אז כיצד יכולה ישראל להפקיד את גורלה אצל אלו?"
)רוברט קנדי: "חייבים להעיף את חמאס מהרצועה. ישראל לא עושה זוועות, נקודה. אנחנו האמריקאים הרגנו שבע מאות וחמישים אלף אזרחים בעיראק").
https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=865222&forum=scoops1
אפילו בישראל קשה למצוא פטריוטים ישראלים כמוהו. ודאי שלא בקרב הפרוטסטנטים שעבורם נתניהו הוא האוייב.

ואלה שמות נרצחי ישראל הירש פולין
מבין שמות הנרצחים שם אחד בולט. השם הירש פולין ית"ד (ישראל תיקום דמו). גם שם אידישאי, וגם שם משפחה פולין. ממש זיכרון השואה.
עין של מי לא דמעה לשמע דברי הוריו ג'ון פולין ובמיוחד אימו רחל גולדברג.
ג'ון פולין, אביו של הירש ספד לבנו: "כשהוא היה בן שבע סיפרנו לו שאנחנו עושים עלייה. אמרנו לו שהשם 'הירש' יהיה קשה לישראלים, אך הוא אמר בביטחון 'אני הירש, והישראלים יתמודדו.' הירש, אני מצטער. אנחנו מצטערים. אנחנו נכשלנו, אתה לא נכשלת. אתה היית דוחף חזק יותר, ואנחנו נדחף כדי שהמוות שלך ושל כל החיילים לא יהיה לשוואי"
מעניין מיהו אותו הירש אותו הנציחו בשמו? והוא לא עיברת את שמו לצבי (כמו שעשה למשל הזמר הירש פיק שעלה מפולין).
אימו של הירש אמרה בהלוויה: "עכשיו אני לא צריכה לדאוג יותר. אני מוקירה תודה לאלוהים. במשך 23 שנים היתה לי הפריבילגיה להיות אמא של הירש." עוד אמרה: "הירש לא היה מושלם, אבל הוא היה הבן המושלם שלי. הוא נתן לי במשך 23 את הכבוד להיות אימא שלו, חבל לי שזה לא נמשך זמן רב יותר. בכל יום שהיית שם, הייתי בסוג שונה של אומללות שלא חוויתי מעולם. התגעגעתי אליך. הייתי במשך כל הימים מבוהלת, מפוחדת, עם דרגות כוויה בנפש. מקווה שמותך יהווה נקודת מפנה."
https://www.bhol.co.il/news/1672915
כואב הלב.

על הפניית הטוסיק של הערבים
מעומר בן אל-ח'טאב עד הטוסיק של אוהדי סכנין
בטוטו-טרנר, במשחק כדורגל בין הפועל באר-שבע לבני סכנין. במהלך אזכרה לנרצחים בעזה וניגון ההמנון, חלק מאוהדי סכנין הפנו את עכוזם לעבר היהודים במגרש בהפגנתיות. כדי לבזותם. אוהדי הפועל באר-שבע ירדו לדשא והתעמתו איתם. המשטרה התערבה ועצרה 12 אוהדים. שחקני האורחת ירדו מהדשא מחשש לביטחונם בסופו של דבר, הוחלט על ביטול המשחק.
אלונה ברקת: "אני קודם כל רוצה להשתתף בצערם של משפחותיהם של ששת החטופים ושלושת הנרצחים בפיגוע הבוקר. זה יום קשה מאוד. אני חושבת שמה שראינו היום זה חלק מתופעה של ביזוי ההמנון. גם ביום כזה שהוא כל כך אמוציונאלי אנחנו לא יכולים לכבד את ההמנון? האוהדים שלנו הכינו סרטון למען האוהדים שנרצחו מאז ה-7 באוקטובר. היה נורא חשוב לכבד את האנשים ששילמו בחייהם כדי שאנחנו נוכל לראות כדורגל. כשאתה רואה שאזרחי המדינה לא מכבדים את ההמנון שלנו, אנשים נכנסו לסערת רגשות. אני לא מצדיקה את מה שקרה, אבל זה אקט מקומם."
https://www.ynet.co.il/sport/israelisoccer/article/bywzamznr
יו"ר בני סכנין מוחמד אבו יונס, התייחס לתקרית ביזוי המנון המדינה בידי אוהדי קבוצתו, ותקף את עצם השמעת התקווה, וטען כי השמעת ההמנון נועדה רק לפגוע במועדון.
https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=865816&forum=scoops1
להפניית הטוסיק של הערבים כלפי היהודים קדמה הפניית טוסיק קודמת.
כַּעְבּ אל-אח'בַּאר (כנראה עקיבא החבר) היה יהודי תימני משומד שהתלווה ב-636 לספירה לכובש ירושלים – הח'ליף עומר, מייסד האימפריה הערבית-מוסלמית. כַּעְבּ ליווה את עומָר והוביל אותו אל הר הבית אל שרידי בית המקדש. כַּעְבּ חלץ את נעליו והצביע על סלע אבן השתייה כמקום המקודש, אבל היות ומוחמד שינה את ה"קיבלה" – כיוון התפילה, מירושלים למכה, החליט עומָר להקים את בית התפילה מדרום לו, כך שהמתפללים המוסלמים יפנו פניהם למֶּכָּה ואחוריהם לאבן השתייה.
לו היה המשומד כַּעְבּ מוביל את עומר כמה מטרים ימינה או שמאלה ולא ישירות להר הבית, כל ההיסטוריה הייתה עשויה להיות שונה.

מחנה פליטים יוק
אין פליטים ואין מחנות
התקשורת משתמשת רבות בעזה וביו"ש במושג "מחנות פליטים". זו טעות עובדתית ותקשורתית. בעזה, וביו"ש אין פליטים, ואין מחנות לפליטים. יש שכונות בהן גרים צאצאי פליטים בדיוק כמו כל השכונות בארץ. הגיע הזמן להפסיק להשתמש בשקר התקשורתי הזה.

שרה חביב תולשת תמונות
השופטת בדימוס, שרה חביב, תולשת מודעות שלט עם תמונות חללי צה״ל של פורום גבורה:
https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=865703&forum=scoops1
אז מה אנחנו רוצים מהאמריקאים האנטי-ישראלים?

עמוס וינרויב-גיתאי
לא משעמם – פשוט ישראלי
בשבוע שעבר נפתח פסטיבל הקולנוע ונציה במהדורתו ה-81. מילות המפתח שמסמלות את אופיו של הפסטיבל הנוכחי הן כנראה סקס, זוהר והמזרח תיכון.
והנה הפתעה. (בעצם לא כל כך). מלך מלכי השעמום, הסרטן עמוס וינרויב-גיתאי הרוקד שנים רבות "מה יפית" למול שונאי ישראל, הוציא סרט חדש. "למה מלחמה" שמוצג מחוץ לתחרות והבכורה שלו נערכה בשבת. סרטו של ויינרויב-גיתאי מסתמך על "למה מלחמה", ספר המקבץ חליפת מכתבים בין אלברט איינשטיין וזיגמונד פרויד, בהם הם התייחסו לשאלות כמו האם אלימות המונית היא בלתי נמנעת. "אירועי ה-7 באוקטובר עשו אותי עצוב," אמר ויינרויב-גיתאי במסיבת העיתונאים. ורציתי לעשות סרט על הסוגייה הרחבה של למה בני אדם עושים מלחמה, ולא לדון במערכת היחסים הרעילה של הישראלים והפלסטינים. עשיתי סרט אנטי-מלחמתי, בלי להראות תמונות של מלחמה."
אבל הנה, למרות שכל ימיו הוא אקטיביסט פרו-איסלאמי התומך בפשיזם האיסלמו-נאצי-ג'יהאדיסטי, יצאו נגדו חברי ארגון "אמנים למען פלסטין – איטליה", וקראו להנהגת הפסטיבל שלא להקרין את סרטו ולא בגלל שהוא כרגיל אלוף בשעמום, אלא רק בגלל שהוא אמנם אנטי-ישראלי אבל בעל אזרחות ישראלית.
במכתב נאמר בין היתר: "פסטיבל ונציה שמר על שתיקה בנוגע לזוועות ישראל נגד העם הפלסטיני. השתיקה הזו מקוממת אותנו מאוד. אנו קוראים לצעדים כדי לחייב את ישראל באפרטהייד על פשעיה ועל מערכת הדיכוי הקולוניאלי שלה." על המכתב חתמו 300 יוצרים.
"אני לא רוצה להגיב למכתב הזה, בגלל שאני לא רוצה לעשות לו יחסי ציבור," אמר ויינרויב-גיתאי. "אני כבר הרבה שנים עובד למען דיאלוג וגשר בין שני העמים. ומי שחתם על המכתב, בכלל לא ראה את הסרט שלי."
https://www.ynet.co.il/entertainment/article/hjzp0j113a#autoplay
הסרטן עמוס ויינרויב-גיתאי, גם משעמם וגם ישראלי וזה לא נסלח באיטליה.

אלביון הבוגדת
ממשלת בריטניה החליטה להקפיא שורה של משלוחי נשק לישראל על רקע המלחמה בעזה והחשש מפגיעה נרחבת באזרחים והפרת החוק הבינלאומי, כך הודיע היום שר החוץ הבריטי דייוויד לאמי. ההחלטה הבריטית היא אחד הצעדים החריפים ביותר שנקטה ממשלה מערבית נגד ישראל מאז שהחלה המלחמה בעזה, והיא צפויה לגרום למדינות נוספות לפעול באופן דומה. מאז עליית ממשלת הלייבור לשלטון בבריטניה לפני כחודשיים רווחת ההערכה במשרדי החוץ והביטחון, על סמך שיחות עם גורמים בשלטון הבריטי, כי הממשלה החדשה בלונדון תגביל בהיקף מסוים את מכירות הנשק לישראל.
ההחלטה הבריטית היא הנרחבת והמשמעותית ביותר של ממשלה מערבית בנושא עד כה.
https://www.haaretz.co.il/news/politics/2024-09-02/ty-article/00000191-b385-d9c6-a997-bbad34b70000
בוריס ג'ונסון, ראש ממשלת בריטניה לשעבר, הגיב על ההחלטה להשעות 30 רישיונות ייצוא נשק לישראל: "חמאס עדיין מחזיק יהודים חפים מפשע כבני ערובה בזמן שישראל מנסה למנוע טבח נוסף. למה דייוויד לאמי וקיר סטארמר רוצים שחמאס ינצח?"
https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=865796&forum=scoops1

צביעות בריטית: מגינים על עצמם בנשק ישראלי מתקדם
ומטילים עלינו אמברגו
מכטב"מים דרך טילים, קסדות טייס ועד למוח של כיפת ברזל והכשרת טייסי חיל האוויר המלכותי – הבריטים נהנים מהנשק והטכנולוגיה הישראליים בזמן שלא מתביישים להטיל עלינו אמברגו; מקור בתעשיות הביטחוניות: במקביל לצעדים אלה הבריטים הורידו מהלך במאבק נגד הגרעין האיראני.
בכל יום ממריאים מטוסי טייסת 72 של חיל האוויר הבריטי מבסיס ואלי בוויילס, לעוד יום של טיסות אימון. המטוסים, מדגם ביצ'קראפט T-6 טקסן, נמצאים בבעלות אלביט ושותפותיה הבריטית, שגם מתחזקות אותם ומוכרות לבריטים שעות טיסה. יותר מ-800 מיליון דולר השקיעה ממשלת בריטניה בעשור האחרון בפרויקט, שמבוסס על לקחי הפעילות של אלביט, בבית הספר לטיסה של חיל האוויר הישראלי. עכשיו החברה הישראלית אחראית גם להכשרת טייסי חיל האוויר המלכותי הבריטי המהולל.
ספק אם דיוויד לאמי, שר החוץ הבריטי החדש, היה בכלל מודע לנעשה בבסיס כאשר הודיע אתמול לפרלמנט בלונדון על השעיית 30 מתוך 350 רישיונות ייצוא ביטחוני של מוצרים בריטים לישראל. ממשלת הלייבור החדשה הרבה פחות ידידותית לישראל ממשלת השמרנים שהודחה בבחירות ביולי האחרון. לקח לממשלה של קיר סטרמר שלושה חודשים למחוק את המורשת של ממשלת רישי סונאק, ולהוביל קו תקיף נגד ישראל על רקע המלחמה בעזה.
הודעת משרד החוץ הבריטי מתארת פגיעה באספקת רכיבים למטוסי קרב, מסוקים ומטוסים לא מאוישים שמטיס צה"ל, ומייצרות ומתחזקות התעשיות הביטחוניות הישראליות. מקור בתעשיות הביטחוניות בארץ אמר אמש כי לא מדובר ברכיבים קריטיים, אבל מקור אחר ציין כי מדובר כבר בסימן שני מבשר רעות להתקררות היחסים: הבריטים, שהיו בימי רישי סונאק תקיפים במאבק נגד תוכנית הגרעין האיראנית, הורידו פרופיל בשבועות האחרונים. המהלך הבריטי גם עשוי לעודד מדינות נוספות לעצור מכירת נשק ורכיבים לישראל.
הרבה זמן עבר מאז נלחמו הבריטים והצרפתים לצד צה"ל במבצע קדש ב-1956 נגד מצרים. ב-1969 הדהימה בריטניה כשביטלה הבטחה למכור לישראל את טנקי הצ'יפטיין החדשים, אחרי שנעזרה בניסויים ארוכים וסודיים שנערכו לאבי הטיפוס שלו בצה"ל, כדי לשפר תקלות שהתגלו בו ואת יכולת לוחמת המדבר שלו. הבריטים שילבו בטנק את הידע של לוחמי השריון הישראלים עתירי המוניטין אחרי מלחמת ששת הימים, ועוד מכרו אותו לירדן וכוויית שהיו אז במצב מלחמה עם ישראל.
צחוק הגורל: הבגידה הבריטית אז הובילה להחלטה על פיתוח טנק המרכבה בארץ, והמפעל שייצר את הצ'יפטיין בניוקאסל שייך כיום לרפאל הישראלית שרכשה אותו לפני שנתיים תמורת 100 מיליון ליש"ט. המפעל מייצר כיום את הצריח של טנק המערכה הבריטי הנוכחי, צ'אלנג'ר 3, שעליו מתכוון משרד ההגנה הבריטי להתקין את מערכת ההגנה של רפאל מטילים, מעיל רוח, שזוכה לשימוש נרחב במלחמה מול החמאס בעזה, שכל כך מרגיזה את הבריטים.
הבריטים יודעים להפר הבטחות ולהטיל סנקציות על ישראל, אבל גם מעריכים מאוד את התעשיות הביטחוניות שלה. בשנה שעברה רכשו הבריטים מרפאל ב-79 מיליון דולר את מערכת השליטה והבקרה (שו"ב) של כיפת ברזל, שפיתחה חברת הבת שלה אמפרסט, כבסיס למערכת הגנה אווירית חדשה.
בשמי בריטניה תוכל המערכת לזהות כלי מוכר: כטב"מ הסיור המרכזי של הבריטים, הווצ'קיפר, אינו אלא ההרמס 450 של אלביט, "זיק" בצה"ל. הוא מיוצר בבריטניה בשיתוף ת'אלס המקומית, בעסקה בשווי של 1.25 מיליארד דולר מ-2004, ואלביט אף מכרה לפני שנתיים 21 יחידות ממנו לרומניה בעסקה בשווי 410 מיליון דולר, שמספקת תעסוקה לבריטים.
הבריטים רכשו מהתעשייה האווירית כלי רכב רובוטיים, מתעניינים בכטב"מים ובטילים שלה, והגיעו עד קיבוץ סאסא המותקף תדיר בדי חיזבאללה כדי לרכוש מחברת פלסן שבבעלותו מיגון עבור החלקים היותר רגישים של פריגטות הסיטי קלאס החדשות של הצי המלכותי. על נושאות המטוסים שלה נוחתים מטוסי אף-35 המצוידים בקסדת הטייסים שפיתחה אלביט, ומטוסי הטייפון של חיל האוויר המלכותי מצויידים בפודי תקיפה לייטנינג של רפאל.
ב-2007 זיהו הבריטים צורך דחוף בטיל נ"ט ותקיפה ארוך טווח עבור הכוחות שלהם בעיראק. היחיד שענה לדרישה שלהם היה הספייק NLOS של רפאל. בגלל הדחיפות אישר משרד הביטחון לספק להם 600 טילים מהמלאי של צה"ל, בעסקה בשווי עשרות מיליוני דולרים, כאשר רפאל משלימה אחר כך את המלאי הצה"לי. הטיל עדיין בשירות, ומאז שימש את הכוחות הבריטיים גם באפגניסטן.
אז כשמדובר בביטחון הלאומי שלהם, הבריטים רוכשים בשמחה ובהרבה כסף מערכות לחימה ישראליות. אבל כשמדובר בביטחון הלאומי של ישראל, הבריטים מנפנפים בסנקציות. שום דבר לא השתנה מאז ימי הצ'פטיין לפני 55 שנה, ולמעשה מאז המאה ה-15, כשהצרפתים המציאו לבריטים את הכינוי שדי תפס, "אלביון הבוגדנית."
(אודי עציון)
https://finance.walla.co.il/item/3688622
אכן בריטניה אלביון הבוגדת.

סרביה הנאמנה
לעומת הבוגדנות הבריטית יש לנו ידידה חדשה. זינוק במשלוחי הנשק מסרביה לישראל.
מתחילת המלחמה נחתו בבסיס חיל האוויר בדרום לפחות 15 טיסות מבלגרד. מרשם המכס של סרביה דיווח על יצוא תחמושת בעשרות מיליוני דולרים לישראל
על פי הנתונים, חברת Yugoimport-SDPR יצאה לישראל תחמושת בשווי 7.3 מיליון אירו בחודש יולי. חמש טיסות הובילו את החימוש מבלגרד לישראל. תחקיר קודם של "הארץ" וקולקטיב התחקירים הבלקני BIRN חשף כי יצרן הנשק הממשלתי שלח השנה חימוש בשווי 15.7 מיליון אירו לישראל. יחד עם נתוני חודש יולי מגיע סך הייצוא השנה ל-23 מיליון יורו.
בחודש פברואר השנה, שבועות לאחר משלוח הנשק הראשון, שוחחו נשיא סרביה אלכסנדר וויצ'יץ' וראש הממשלה בנימין נתניהו בטלפון. בפוסט באינסטגרם אמר הסרבי כי השניים עסקו ב"המשך קידום היחסים הבילטרליים." נתניהו צייץ כי "וויצ'יץ' הוא ידיד אמת של ישראל. הודיתי לו על תמיכתו הבלתי מסויגת, במילים וגם במעשים."
שגריר ישראל בסרביה אמר לאחרונה כי ישראל לא מכירה בג'נוסייד שביצעו הסרבים במוסלמים בבוסניה, וישראל לא השתתפה בהצבעה באו"ם על כינון יום זיכרון בינלאומי לרצח העם בסרברניצה – מהלכים שנתפסו בבלגרד כתמיכה ישראלית בסרביה. נשיא המדינה יצחק הרצוג אף צפוי לצאת בקרוב לביקור מדיני בבלגרד.
(אבי שרף וסשה דרגוילו, "זינוק במשלוחי הנשק מסרביה לישראל", "אל-ארצ'", 4.9.24)
https://www.haaretz.co.il/news/security/2024-09-02/ty-article/.premium/00000191-acaf-dd1e-adb5-aeef8d190000
יש לזכור את שותפות הגורל בין היהודים לסרבים כאשר נרצחו ע"י האוסטאשים והבוסנים.

האופנה של מיכל (מיקה) פרסקי-פרס-ולדן-אלמוג
"שימו מדי מחאה וצאו לרחוב"
נכדתו של שמעון פרסקי-פרס – מיכל (מיקה) פרסקי-פרס-ולדן-אלמוג, שהתפארה בזמנו: "השתמטתי מהצבא כי רציתי לנסוע לניו יורק" –
https://www.maariv.co.il/news/israel/Article-617577
דואגת לבנה בן ה-17 שרוצה לאמץ חתול ולהתגייס לצבא. בינתיים היא מפרסמת את מלתחת הבגדים שלה:
מאז ה-6 ביוני," כותבת מיכל (מיקה) פרסקי-פרס-ולדן-אלמוג, "אני לובשת רק חולצות מאבק. זו היתה החלטה ספונטנית, ומידת המחויבות שלי אליה הפתיעה אותי. אני פותחת את הארון ורואה רק שתי ערימות של טישרטים עם רלוונטיות לשאלה 'מה נלבש היום?' חלק מהמטרה היא להיות שלט חי, פוסטר מסתובב, אבל גם בבית אני לובשת רק חולצות מאבק. זה חלק ממי שאני כעת, כמו השרשרת עם הדיסקית שאני כבר מזמן לא מסוגלת לא לענוד, כי אני מיד מרגישה בחסרונה. (לא הדיסקית שלה כמובן. היא השתמטה משירות צבאי).
"כשחטופים יחזרו אפשוט בשמחה את חולצת 'תחזירו אותם הביתה עכשיו,' ואחרי הבחירות אתלה את חולצת 'בחירות עכשיו'. אבל אנחנו בעיצומה של מערכה, ובגדי המאבק הם המדים שלנו, ואנחנו צריכות כמה שיותר א.נשים במדים – מדים כמו של לוחמים, אבל גם כמו של רופאות ואחים וכבאים. בגדים שמבהירים מי אנחנו בסיטואציה, מה תפקידנו ומה באנו לעשות. ומה שבאנו לעשות זה להציל. ותפקידנו הוא לעשות את זה עכשיו. אנחנו צבא ההצלה לישראל, וזוהי שעת פקודה: תעלו על מדים וצאו לרחוב."
(מיקה אלמוג, במהדורת הדפוס: "שימו מדי מחאה וצאו לרחוב", במהדורה הדיגיטלית: "למחלה שמאיימת על בני לא צריך למצוא תרופה. יש טיפול שיעילותו מוכחת," "אל-ארצ'" 3.9.24).
https://www.haaretz.co.il/opinions/2024-09-02/ty-article-opinion/.premium/00000191-b333-dffe-abf9-bf7fbdca0000
עכשיו מיכל (מיקה) פרסקי-פרס-ולדן-אלמוג לובשת מדים. הרי עכשיו יש "מזרח תיכון חדש" של סבא.
נעמן כהן

במנזר השתקנים בלטרון נערך כנס אינטלקטואלים
יוצרים משוררים סופרים
שמאל
שותקים
שמאל
שותקים
בתחילת מלחמת לבנון השנייה דווקא תמכו בפומבי
לדבריהם במלחמה שאין צודקת הימנה
אבל לאחר שחסן נסראללה התקשורת הישראלית
שיכנעו אותם שחיזבאללה ניצח במלחמה
וכי הנהגתה המדינית הצבאית של ישראל
חרא
נאלמו הם דום אפילו חדלו לשיר
את שירי ארץ-ישראל
לנוכח הזוועות שחולל הצבא הישראלי
בלבנון לאזרחי חיזבאללה
יוֹשְׁבֵי על פצצות תלולות מסלול
לשמוע שריקות מטוסים
כי אחרי השואה אפשר ואפשר להמשיך לכתוב יהודים
סיפורים שירים לעשות בהם קריירה לא רעה
בישראל בגולה בגויים
אבל אחרי הזוועות שהמיטה ישראל על לבנון
אמר הגורו* צריך לשתוק צריך לשתוק צריך לשתוק
אי אפשר עוד לשיר את שירי ארץ-ישראל
הטהורים מכמירי הלב
כי אנחנו חארות כמו המנהיגים שלנו
אנחנו רוצחים
ג'נוסיידֵרִים
פּוֹצִים

פורסם לפני 18 שנה בגיליון 196 של "חדשות בן עזר" מיום 30.11.2006.

* אם אינני טועה הרמז היה לעמוס עוז.