עָלַי יִתְאַבְּלוּ –
כָּל הַחֲתוּלִים מְזֵי-הָרָעָב –
שֶׁתּוּגַת-עוֹלָם נִשְׁקֶפֶת
מֵעֵינֵיהֶם הַגְּדוֹלוֹת;
עָלַי יִתְאַבְּלוּ כָּל הַתּוֹרִים,
שֶׁלָּקְטוּ גַּרְעִינִים –
מִכַּפִּי;
שְׁרַקְרַקִּים, יְפַזְּרוּ חִנָּם,
דִּרְדּוּרֵי-כֶּסֶף קוֹלָם –
לַמֶּרְחָבִים,
נוֹצַת-פָּז
מְהַבְהֶבֶת בַּשֶּׁמֶשׁ –
לְלֹא רוֹאֶה;
עָלַי יִתְאַבְּלוּ –
חֲבַלְבַּלִּים –
וּגְבִיעֵיהֶם שָׁתִיתִי
טַל וְשֶׁנֶף בַּבְּקָרִים
כָּל הַכְּלָבִים הַתּוֹעִים,
רָזִים וְצוֹלְעִים
מֵאַבְנֵי-צַלָּפִים;
וְהַיַּנְשׁוּפִים יִתְיַפְּחוּ
מִכְּאֵב – בַּלֵּילוֹת
וְאֵין שׁוֹמֵעַ לָהֶם
רַק הַנְּמָלִים הַטִּפְּשׁוֹת
תַּמְשֵׁכְנָה לָנוּעַ בַּמַּסְלוּל –
לְלֹא הֶרֶף,
וְהָעֵצִים יִצְמְחוּ
וְהַשִּׂיחִים יוֹסִיפוּ עַלְוָה
וְיַסְמִין לַח
יִזְלֹף נִיחוֹחוֹ
וְאָדָם יִתְקַע סַכִּינִים –
בִּבְשַׂר אָדָם –
הָלוֹךְ וְתָקוֹעַ הָלוֹךְ וְתָקוֹעַ
בְּלִי קֵץ – – –
1971
נמצא גם בכרך "אסתר ראב / כל השירים", 1988, שאזל, ונשלח חינם בקובץ וורד לכל מבקש.
בגיליון:
- שירי אסתר ראב: *
- יורם אטינגר: יורש העצר הסעודי מתוסכל ממחלקת המדינה
- רון בריימן: פילה בחנות חרסינה
- איליה בר-זאב: באוהל מוֹעֵד
- אנדד אלדן: [קיבוץ בארי – עוטף עזה]
- אורי הייטנר: צרור הערות 28.8.24
- עדינה בר-אל: יובל בשן – משק משפחתי מתקיים בכבוד
- חנה סמוכה מושיוב: הידד הנעורים
- אבי גולדברג: מסעותיו של אפרים ההונגרי אל לב הלוואנט
- אירוע כתיבת סיפורים הומוריסטיים, סטיריים קצרים – קישון 2024: לציון יום הולדת 100 לאפרים קישון
- אהוד בן עזר: שלוש אהבות
- מנחם רהט: "אין בזמננו לומדי תורה שהגנתם מובטחת
- נעמן כהן: על הרי"ש החיכית וכיצד היא העלימה את הרי"ש הלשונית
- אהוד בן עזר: אני מעולם לא היתה לי סבתא
- ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":: * אהוד: דודי ברוך בן עזר ראבּ [1887-1960, בן זכר ראשון בפתח-תקווה] היה אומר:
- שאר הגליון
מאמרים
שירי אסתר ראב
*
יורם אטינגר
יורש העצר הסעודי מתוסכל ממחלקת המדינה
פורסם לראשונה ב"מעריב", 28 באוגוסט 2024.
מאז המהפכה האסלאמית בפברואר 1979, שהפכה את איראן מ"השוטר האמריקאי במפרץ הפרסי" למוקד טרור עולמי אנטי-אמריקאי, מכרסמים "משמרות המהפכה האסלאמית" במעמד האסטרטגי של ארה"ב ברחבי העולם, כולל אמריקה הלטינית. לדוגמא, "המשמרות" מתסיסים, מאמנים ומציידים גופי טרור שיעי במדינות הנפט הערביות הפרו-אמריקאיות, תוך התמקדות בבחריין ובסעודיה (הפטרונית של בחריין), ובמיוחד במחוז המזרחי בסעודיה המהווה את מוקד קידוחי והפקת נפט בסעודיה, עם רוב שיעי (לעומת מיעוט שיעי של 20% ברחבי סעודיה). משטר האייתולות גם טוען לבעלות על שדה הנפט והגז הטבעי הגדול באל-דורא, המופעל ע"י כווית וסעודיה.
יורש העצר הסעודי, מוחמד בן סלמן (מב"ס), אינו רואה בחידוש הקשרים הדיפלומטים עם איראן תחליף למציאות האייתולות עתירת החתרנות, טרור וחזון שיעי מגלומני בן 1,400 שנים. החזון המוטבע בחוקת האייתולות מ-1979, תוכנית הלימודים, דרשות המסגדים ופעילות אלימה יומיומית להפלת המשטרים הסוניים "המשומדים" במדינות הנפט, ובמיוחד סעודיה השולטת על מכה ומדינה (שני האתרים הקדושים ביותר באסלאם), ומתחרה עם איראן על הנהגת העולם המוסלמי והשליטה במפרץ הפרסי.
מב"ס יודע שמטרת-על של האייתולות היא הכנעת סעודיה, השולטת על חלק ניכר מרזרבות הנפט במפרץ – שהם 48% מהרזרבות בעולם – ומשפיעה מאוד על הכלכלה העולמית בכלל ומחיר הבנזין בתחנות הדלק בפרט (המהווה נושא קריטי עבור המצביע האמריקאי). הכנעת בית המלוכה הסעודי תעניק לאייתולות שליטה על חצי האי ערב, השולט על נתיבי הסחר בין אירופה למזרח הרחוק.
מב"ס לא נותן למציאות החלופית של מחלקת המדינה לערפל את מציאות המזה"ת, הכוללת משטרים שעולים לשלטון באמצעים אלימים, ולא באמצעות הקלפי, ולכן הם זמניים, וכך גם מדיניותם והסכמיהם. לדוגמא, הסכם 2023 לחידוש היחסים הדיפלומטים סעודיה-איראן אינו הראשון מסוגו. היחסים הדיפלומטים בין השתיים נותקו ב-1988 ו-2016, והניתוק הביא להתפרצויות אלימות, מבית ומחוץ, בעידוד האייתולות.
סעודיה מודעת לחזון הפנאטי, מגלומני ושורשי המנחה את האייתולות, החשוב לעין ערוך ממחוות פיננסיות ודיפלומטיות המורעפות על האייתולות ע"י ארה"ב והמערב, מחייב את יצוא המהפכה השיעית האסלאמית ברחבי העולם, הפלת כל המשטרים הסונים "המשומדים" והכנעת "השטן האמריקאי הגדול".
לעומת מחלקת המדינה המתרפקת על המלל הדיפלומטי המתון האיראני, המרפד את הסכם הגרעין מ-2015 וחידוש היחסים הדיפלומטים עם סעודיה ב-2023, יורש העצר הסעודי מתמקד במעש הטרוריסטי האנטי-אמריקאי של האייתולות (בשיתוף פעולה הדוק עם חיזבאללה) במפרץ הפרסי, תימן, עיראק, סוריה, ירדן, לבנון, חצי האי סיני ועזה, קרן אפריקה, צפון ומערב אפריקה ואמריקה הלטינית, כולל הפצת מערכות לחימה וסמים, והלבנת הון בהיקף של מיליארדי דולרים למימון הטרור.
מב"ס ער לעובדה שהקרע בן 1,400 שנים בין הסונים (85% מאוכלוסיית המוסלמים) והשיעים (15%) מקצין מאז המהפכה האסלאמית באיראן – שהפכה את איראן מגורם מייצב לגורם וולקני – יוצר מתדלק סכסוכים פנימיים (כגון לבנון, סוריה, עיראק, תימן) ואזוריים (כגון עיראק-איראן, סעודיה-איראן), ומסכן קיומם של כל מפיקות הנפט הפרו-אמריקאיות, וגם את ביטחון הפנים בארה"ב.
יורש העצר הסעודי, שליט איחוד האמירויות ושאר השליטים הערבים הפרו-אמריקאים מתוסכלים ממדיניות מחלקת המדינה, הדבקה מאז 1979 באופציה הדיפלומטית כלפי איראן, למרות שהדיפלומטיה מעניקה רוח גבית עזה לטרור ולחתרנות האנטי-אמריקאים של משטר האייתולות. בניגוד למחלקת המדינה, הם מכירים בעובדה שמשטר האייתולות הוא ראש התמנון הארסי של הטרור האסלאמי העולמי האנטי-אמריקאי, לא שותף למו"מ – אלא מטרה לשינוי-משטר.
שגריר (בדימוס) יורם אטינגר
רון בריימן
פילה בחנות חרסינה
בעיצומה של מלחמה בחזיתות כה רבות התפנתה ממשלת ישראל לפתוח חזית נוספת, מיותרת ומקוממת. עוד בטרם הסתיימה מלחמת שמחת תורה ובטרם הוקמה ועדת חקירה ממלכתית לחקירת נסיבות המלחמה, הצליחה הממשלה ליפול למהמורה נוספת. הפעם מדובר במינוי הלא נכון של האדם הלא נכון בעיתוי הלא נכון: מינויה של הפילה בחנות חרסינה, השרה מירי רגב, לשרה האחראית על ציון יום השנה לשבת הנוראה שבה נפתחה המלחמה שטרם נגמרה.
שוב ושוב חושפת השרה הנ"ל את פרצופה האמיתי: שרת החנופה, החוצפה, הריקנות והאטימות. יום השנה לטבח, נראה בינתיים כניצחון המוחלט של סינואר, האיש המכתיב את תנאיו, אינו זז מעמדותיו, וגורר את ישראל ולא רק אותה למלחמת התשה כואבת ומדממת. על כן, יום זה אינו הזמן לנאומים מנותקים ולהבטחות ריקות.
אם ראש הממשלה מכבד את עצמו עליו להימנע מטקס זה ועליו להדיח את השרה הנ"ל מעיסוק עלוב בו. אין להוסיף כאב למי שכבר נפגע מהמלחמה – מי שנרצחו ונפצעו באכזריות, מי שנפלו ומי שנפצעו בשדות הקרב, פגועי הגוף והנפש, החטופים והשבויים במנהרות החמאס, תושבי חוטף עזה, תושבי חוטף לבנון, היהודים שהפכו לפליטים בארצם, ובמידה זו או אחרת כל אזרחי ישראל שעצביהם מרוטים – ואין להמציא אירוע ראוותני ומנקר עיניים. את היוזמה הזו יש לגדוע לאלתר.
אחרי כמעט שנה שבה החמאס מתעתע בישראל ומכתיב לה את תנאיו – הוא עצמו אינו זז מעמדותיו – בשעה שישראל הולכת ומתגמשת לקראתו, הגיע הזמן שבו יופיע ראש הממשלה קבל הציבור הישראלי כולו, יציג בעברית את תכתיביו הבלתי מתקבלים על הדעת של האוייב, ויודיע לסינואר את תנאי ישראל: העסקה האפשרית היחידה, הבאת כל 109 החטופים בבת אחת ולמקום אחד, ושחרורם תמורת הפסקת הלחימה, או לחילופין: המשך המלחמה והפסקת המתן ומתן המתמשך והמשפיל, אשר משסע ומפרק את החברה הישראלית.
ד"ר רון בריימן היה יו"ר חוג הפרופסורים לחוסן מדיני וכלכלי.
איליה בר-זאב
באוהל מוֹעֵד
צִפֳרִים מְנַקְּרוֹת בְּצִנּוֹרוֹת הַטִּפְטוּף-צְמֵאוֹת לְמַיִם,
לִפְגָרִים מֻשְׁלָכִים.
כַּדּוּרֵי הֶלְיוּם תּוֹעִים אֶל
תִּקְרַת אוּלָם הָהַמְתָּנָה בִּשְׂדֵה הַתְּעוּפָה.
הָרִים מִכָּאן וּמִכָּאן, תְּרוּעוֹת שִׂמְחָה בִּמְקוֹמוֹת נִדָּחִים,
וִדּוּא הֲרֵגָה, מְחוֹל צִפְעוֹנֵי הַקַּיִץ.
נֶעֱצַרְתִּי עַד תּוֹם הַהֲלִיכִים. בְּעַד חַלּוֹן מְסֹרָג
מְחַלְחֵל רַעַשׁ מִבָּתֵּי הֶעָלְמִין,
בְּאֹהֶל מוֹעֵד מְכֻשָּׁף
מִתְכַּנְסוֹת נְשָׁמוֹת.
זָרִים חוֹפְרִים בְּאֵת וּבְמַעְדֵּר,
מְכַסִים נִשְׁכָּחוֹת.
הָאוֹר בָּהִיר, גַּלֵּי הַיָּם מַכִּים זֶה בָּזֶה.
ערס אהבה
כְּצֶמַח הַקִּפּוֹדָן, הַחֲלָקִים הַטּוֹבִים, הַגְּלוּיִים, מִתְיַבְּשִׁים
כִּכְבָסִים בְּרוּחַ הַתַּמּוּז בְּכָל קַיִץ,
בְּכָל רַע.
קַרְקָפוֹת גְּלוּחוֹת, פֶּרַח שֶׁהָיָה, מַצָּע מְשֻׁתָּף,
קָצָר.
לִבְלוּב הַתְחָלָתִי בְּחָדְשֵׁי הַחֹרֶף, גִּבְעוֹלֵי הַתִּפְרַחַת
מִתְרוֹמְמִים בָּאָבִיב.
אֲנִי מִזְדַּמֵּן לְשָׁעוֹת חֲטוּפוֹת, פֶּה רַךְ וְאַתְּ נוֹגֶסֶת
בְּאַבְקַת הַפְּרָחִים –
הָאַבְקָנִים מַבְשִׁילִים לִפְנֵי הַצַּלֶקֶת.
הִסְתַּלְּקוּת. זֵרְעוֹן מָאֳרָך, רַעֲנָן,
עֶרֶס אַהֲבָה –
עַד אָבְדָן.
קיפודן. ויקיפדיה.
לִפְגָרִים מֻשְׁלָכִים.
כַּדּוּרֵי הֶלְיוּם תּוֹעִים אֶל
תִּקְרַת אוּלָם הָהַמְתָּנָה בִּשְׂדֵה הַתְּעוּפָה.
הָרִים מִכָּאן וּמִכָּאן, תְּרוּעוֹת שִׂמְחָה בִּמְקוֹמוֹת נִדָּחִים,
וִדּוּא הֲרֵגָה, מְחוֹל צִפְעוֹנֵי הַקַּיִץ.
נֶעֱצַרְתִּי עַד תּוֹם הַהֲלִיכִים. בְּעַד חַלּוֹן מְסֹרָג
מְחַלְחֵל רַעַשׁ מִבָּתֵּי הֶעָלְמִין,
בְּאֹהֶל מוֹעֵד מְכֻשָּׁף
מִתְכַּנְסוֹת נְשָׁמוֹת.
זָרִים חוֹפְרִים בְּאֵת וּבְמַעְדֵּר,
מְכַסִים נִשְׁכָּחוֹת.
הָאוֹר בָּהִיר, גַּלֵּי הַיָּם מַכִּים זֶה בָּזֶה.
ערס אהבה
כְּצֶמַח הַקִּפּוֹדָן, הַחֲלָקִים הַטּוֹבִים, הַגְּלוּיִים, מִתְיַבְּשִׁים
כִּכְבָסִים בְּרוּחַ הַתַּמּוּז בְּכָל קַיִץ,
בְּכָל רַע.
קַרְקָפוֹת גְּלוּחוֹת, פֶּרַח שֶׁהָיָה, מַצָּע מְשֻׁתָּף,
קָצָר.
לִבְלוּב הַתְחָלָתִי בְּחָדְשֵׁי הַחֹרֶף, גִּבְעוֹלֵי הַתִּפְרַחַת
מִתְרוֹמְמִים בָּאָבִיב.
אֲנִי מִזְדַּמֵּן לְשָׁעוֹת חֲטוּפוֹת, פֶּה רַךְ וְאַתְּ נוֹגֶסֶת
בְּאַבְקַת הַפְּרָחִים –
הָאַבְקָנִים מַבְשִׁילִים לִפְנֵי הַצַּלֶקֶת.
הִסְתַּלְּקוּת. זֵרְעוֹן מָאֳרָך, רַעֲנָן,
עֶרֶס אַהֲבָה –
עַד אָבְדָן.
קיפודן. ויקיפדיה.
אנדד אלדן
[קיבוץ בארי – עוטף עזה]
לנשמת יהודה בן-זאב, בן רמת-רחל ואיש עין-כרמל,
שנפל בירושלים.
אֵין יָם לַנְּחָלִים וְלָרוּחַ עָרוּץ לָגוּר
בּוֹ. אַךְ הַמַּיִם הוֹלְכִים, וּבְכָל יוֹם נוֹסֶפֶת
צַלֶּקֶת בִּפְנֵי הָרֶכֶס.
בִּירוּשָׁלַיִם
א
בֵּינְךָ וּבֵינָהּ חַיָּה צְעָקָה.
אִמְּךָ עָטְפָה בָּהּ אֶת גּוּפְךָ בַּחֲדַר הַלֵּדָה.
וְאַחַר-כָּךְ רַגְלֶיךָ הַיְחֵפוֹת
כָּתְבוּ שְׁנוֹתֶיךָ עַל אֲבָנֶיהָ.
צְעָקָה שְׁנִיָּה עַל בִּרְכֶּיךָ
מוּל שָׁמֶיהָ צָעַקְתָּ לְאָבִיךָ
וְהָלַכְתָּ מִמֶּרְחַקִּים לָשׁוּב אֵלֶיהָ.
צְעָקָה שְׁלִישִׁית לֹא צָעַקְתָּ
לַשָּׁוְא אַתָּה מְנַסֶּה לָקוּם לִקְרַאת
יְרוּשָׁלַיִם אֲשֶׁר גָּסְסָה בְּיַלְדוּתְךָ
מֵעַל עֵינֶךָ הַמַּחֲשִׁיכוֹת
זוֹהֲרִים לֵילוֹתֶיהָ.
ב
הָיִיתָ בְּכוֹרוֹ שֶׁל הַמָּוֶת
וִירוּשָׁלִַים עָלֶיךָ נִשְעֶנֶת.
אִמְּךָ, לָהּ נִלְקַחְתָּ
הִיא בְּלי הֶרֶף יוֹרֶדֶת.
אַתָּה לֹא תַּעֲלֶה אֵלֶיהָ.
כִּי יְרוּשָׁלַיִם עָלֶיךָ נִשְׁעֶנֶת
וְאַתָּה עַל לֵילוֹתֶיהָ שֶׁל אִמְּךָ.
הוֹלֵךְ בָּהֶם הָלוֹךְ וּבָכֹה.
בַּחֲלוֹמָה מוֹשִיטָה אֶת יָדֶיהָ
זוֹעֶקֶת מֵאֶבֶן אֶל אֶבֶן, בְּגַבָּה תּוֹמֶכֶת
לְהַחֲזִיק אֶת יְרוּשָׁלַיִם לְבַל תִּפֹּל עָלֶיךָ
בִּמְלֹא אֲבָנֶיהָ.
לְבַל יִמָּעֵךְ גּוּפְךָ כָּלִיל.
פורסם בספרו "שָׁנִים שָׁמְעוּ שִׁירָה" – הוצאת הקיבוץ המאוחד 2006. בספר זה מבחר 50 שנות כתיבת שירים יוצאי דופן. קיבלתיו כשי בבארי בשנת 2008 וכיום... מאז ה-7 בחודש אוקטובר 2023 (כמעט שנה) אני בוחר משיריו פעמיים בשבוע לפרסום אצל אהוד בן עזר – ועל כך תודה לכותב ולמפרסם המיוחד. כאן 2 שירים מתוך 6 שירים וההמשך יבוא...
איליה בר זאב
שנפל בירושלים.
אֵין יָם לַנְּחָלִים וְלָרוּחַ עָרוּץ לָגוּר
בּוֹ. אַךְ הַמַּיִם הוֹלְכִים, וּבְכָל יוֹם נוֹסֶפֶת
צַלֶּקֶת בִּפְנֵי הָרֶכֶס.
בִּירוּשָׁלַיִם
א
בֵּינְךָ וּבֵינָהּ חַיָּה צְעָקָה.
אִמְּךָ עָטְפָה בָּהּ אֶת גּוּפְךָ בַּחֲדַר הַלֵּדָה.
וְאַחַר-כָּךְ רַגְלֶיךָ הַיְחֵפוֹת
כָּתְבוּ שְׁנוֹתֶיךָ עַל אֲבָנֶיהָ.
צְעָקָה שְׁנִיָּה עַל בִּרְכֶּיךָ
מוּל שָׁמֶיהָ צָעַקְתָּ לְאָבִיךָ
וְהָלַכְתָּ מִמֶּרְחַקִּים לָשׁוּב אֵלֶיהָ.
צְעָקָה שְׁלִישִׁית לֹא צָעַקְתָּ
לַשָּׁוְא אַתָּה מְנַסֶּה לָקוּם לִקְרַאת
יְרוּשָׁלַיִם אֲשֶׁר גָּסְסָה בְּיַלְדוּתְךָ
מֵעַל עֵינֶךָ הַמַּחֲשִׁיכוֹת
זוֹהֲרִים לֵילוֹתֶיהָ.
ב
הָיִיתָ בְּכוֹרוֹ שֶׁל הַמָּוֶת
וִירוּשָׁלִַים עָלֶיךָ נִשְעֶנֶת.
אִמְּךָ, לָהּ נִלְקַחְתָּ
הִיא בְּלי הֶרֶף יוֹרֶדֶת.
אַתָּה לֹא תַּעֲלֶה אֵלֶיהָ.
כִּי יְרוּשָׁלַיִם עָלֶיךָ נִשְׁעֶנֶת
וְאַתָּה עַל לֵילוֹתֶיהָ שֶׁל אִמְּךָ.
הוֹלֵךְ בָּהֶם הָלוֹךְ וּבָכֹה.
בַּחֲלוֹמָה מוֹשִיטָה אֶת יָדֶיהָ
זוֹעֶקֶת מֵאֶבֶן אֶל אֶבֶן, בְּגַבָּה תּוֹמֶכֶת
לְהַחֲזִיק אֶת יְרוּשָׁלַיִם לְבַל תִּפֹּל עָלֶיךָ
בִּמְלֹא אֲבָנֶיהָ.
לְבַל יִמָּעֵךְ גּוּפְךָ כָּלִיל.
פורסם בספרו "שָׁנִים שָׁמְעוּ שִׁירָה" – הוצאת הקיבוץ המאוחד 2006. בספר זה מבחר 50 שנות כתיבת שירים יוצאי דופן. קיבלתיו כשי בבארי בשנת 2008 וכיום... מאז ה-7 בחודש אוקטובר 2023 (כמעט שנה) אני בוחר משיריו פעמיים בשבוע לפרסום אצל אהוד בן עזר – ועל כך תודה לכותב ולמפרסם המיוחד. כאן 2 שירים מתוך 6 שירים וההמשך יבוא...
איליה בר זאב
אורי הייטנר
צרור הערות 28.8.24
* מתקפת נגד מקדימה – מתקפת נגד מקדימה היא חזרה לתורת הביטחון של צה"ל.
עצם מתקפת המנע חשובה מאוד. אבל זה הכול? מניעת המתקפה של אלפי הרקטות על המרכז והצפון היא הישג משמעותי, אבל כמעט 11 חודשים הצפון תחת אש, עשרות אלפים עקורים מבתיהם ופליטים בארצם. אם הממשלה כבר אישרה לצה"ל לתקוף, היא לא יכלה לאשר לו לצאת למתקפה מלאה, יבשתית ואווירית, לתקוף את ביירות, לסלק את חיזבאללה מדרום לבנון?
מתקפת הנגד מנעה פעולה קשה מאוד של האוייב, אך לא שינתה את המצב השערורייתי בצפון.
ראש ממשלה רופס, פחדן ודחיין.
תן לצה"ל לנצח!
* מסר לתושבי הצפון – מסר שישראל העבירה לחיזבאללה (עוד טרם מתקפת המנע, על פי פרסומים בתקשורת) – אם תפגעו במרכז הארץ, נתקוף את ביירות.
הסבטקסט: כל עוד אתם תוקפים את ראש הנקרה, נהריה, חניתה, ערב אל עראמשה, זרעית, מנרה, מרגליות, קריית שמונה, מטולה, דפנה, כפר סאלד, מג'דל שמס, שעל, אורטל וקצרין ושאר יישובי הצפון, כפי שאתם עושים כבר כמעט 11 חודש – ביירות בטוחה ושלווה.
זה מסר של ממשלת ישראל גם לתושבי הצפון.
* מי אחראי – הצלחת הפעולה הבוקר יום ראשון היא בזכות נתניהו, כמובן. אילו נכשלה, זה היה באשמת צה"ל, כמובן.
אך ברצינות, נתניהו הוא העומד בראש, הוא מקבל ההחלטות, ולכן הוא האחראי הראשי להצלחה, ואילו הפעולה היתה נכשלת הוא היה האחראי לכישלון.
הוא גם זה שבחר מבין שלוש הדפ"אות שצה"ל הציג לו, את המינימליסטית ביותר, זו שנותנת מענה, שהוכח כמצוין, לסיכול פעולת חיזבאללה, אך לא שינתה במאומה את המצב הנורא, שהוא אחראי לו, שכבר 11 חודשים חיזבאללה מתיש אותנו במלחמה שבה עקרנו עשרות אלפי אזרחים מבתיהם כדי לא להגן עליהם, והקמנו רצועת ביטחון בשטח ישראל במקום להעביר את המלחמה לשטח האוייב.
* בין אמר לעשה – ההקלטות מפגישת הזוג נתניהו עם החטופות המשוחררות, כללו קטעים מזעזעים, כמו דברי אשת רוה"מ שמפיצה את עלילת הדם הבזויה על כך שצה"ל הסתיר מידע ממר מחדל, שנועדה לכסת"ח אותו על אחריותו המלאה על המחדל שהמיט עלינו את הטבח הנורא. והיו קטעים הזויים ומביכים בחוסר האמפתיה של האיש האגוצנטרי הזה, כמו הסיפור שלו על כך שגם הוא חטף מכות בסדרת שבי.
אך הוא אמר גם דברים של טעם. כן, בצדק הוא העמיד את סוגיית החטופים לא כעומדת בפני עצמה, כאילו המחלוקת היא בין מי שרוצים לשחרר אותם למי שאינם רוצים בכך, אלא זו סוגיה שנמצאת בתוך ההקשר של המלחמה, שאותה הוא היטיב לתאר כמלחמה של איראן באמצעות שלוחותיה להשמדת ישראל. נכון, כל צעד במלחמה, כולל המו"מ על עסקת החטופים, צריך להיבחן בהקשר הכולל של מלחמת הקיום הזאת.
אלא שכמו תמיד אצל נתניהו, בין אמר לעשה – ת"ק פרסה. איך תובנתו על מה "שהתחוור לנו" ב-7 באוקטובר מסביר את פינוי היישובים בגבול לבנון במקום להגן עליהם והשארת התושבים כפליטים בארצם ללא אופק, את ההכלה, שוב הכלה, של התוקפנות של חיזבאללה נגד ישראל, את החסינות לביירות, שבה יושבות המפקדות שמהן יוצאות הפקודות לתקוף את ישראל מדי יום ביומו מאז 8 באוקטובר?
האם זו הדרך להתמודד עם האיום הקיומי שעליו הוא מיטיב לדבר?
* לא העירו אותו? – האם גם מדיניות ההכלה של תוקפנות חיזבאללה במשך כמעט 11 חודש היא כיוון ש"לא העירו אותו"?
* התל-אביבים לא אשמים – ביום חמישי תערך הפגנה בתל-אביב של שיירת משאיות ומכוניות מן הגליל, שיסעו במהירות אפס ויתקעו את התנועה בעיר.
מה המסרים של ההפגנה הזאת? בדיוק המסרים שאני כותב ואומר בכל הזדמנות ומעל כל במה על אופן ניהול המלחמה בצפון; על הפקרת הצפון.
אבל לא אשתתף בהפגנה הזאת, כי אני מתנגד עקרונית לדרך המחאה של שיבוש החיים, פגיעה באזרחים והשתלטות כוחנית על המרחב הציבורי. לא זו בלבד שזה לא צודק, זה גם לא חכם. הרי מאבק ציבורי נועד לרכוש את דעת הקהל, ופגיעה בציבור רק מרחיקה. במאבק על הגולן הבנו זאת, ואכן כוחנו היה "העם עם הגולן". העם לא היה עם הגולן אם הגולן לא היה עם העם.
הפגנות צריכות להיות בכיכרות הערים ומול הכנסת, מול משרד רוה"מ וכד'.
התנגדותי לחסימות צירים ולשיבוש החיים נכונות תמיד ועל אחת כמה וכמה בשעת מלחמה. וכן, גם תל-אביב במלחמה. לא מלחמה אינטנסיבית כמו המלחמה אצלנו, בצפון, אבל רק ביום ראשון בערב שוגרו שתי רקטות מרצועת עזה לעבר גוש דן. ובאותו בוקר שוגרו לכיוון ת"א כטב"מים מלבנון, שיורטו בדרך. בשבוע שעבר מחבל מתאבד התפוצץ בת"א, כנראה בשל "תאונת עבודה", במרחק קצר מבית כנסת הומה אדם, ובכך נמנע פיגוע רב נפגעים. רק לפני שבועות אחדים כטב"ם ששיגרו החות'ים פגע פגיעה ישירה בבית בת"א והרג אזרח. ובתחילת המלחמה גוש דן היה מטווח לעיתים קרובות.
התל-אביבים סובלים תדיר משיבושים מכוונים מצד מפגינים, ואיננו צריכים להוסיף על סבלם. הם אינם האוייב שלנו. והם גם אינם יריבים שלנו. הם גם אינם מושאי הביקורת שלנו. כאשר אנו מכנים את המלחמה הזאת "מלחמת שלום ת"א", הביקורת אינה מכוונת לתל-אביבים אלא לממשלה ולעומד בראשה. אז למה לפגוע בתל-אביבים?
* חזרה לשגרה – כשהודיעו לנו ביום ראשון בצהרים, אחרי מתקפת המנע, על חזרה לשגרה, לא נשמתי לרווחה. נהפוך הוא. ידעתי שזו חזרה לשגרה הבלתי נסבלת של 11 החודשים האחרונים; שגרה שתיחרט בדברי ימי עמנו לדיראון עולם.
בבוקר עוד קיוויתי, או השליתי את עצמי, שזו מתקפת הנגד הישראלית, שנועדה להכריע את חיזבאללה.
* עם הספר – שעות ארוכות היינו ביום ראשון בכוננות ספיגה, מונחים לשהות בקרבת מרחבים מוגנים, אבל מוסדות חיוניים נפתחו בהדרגה.
בין המוסדות שנפתחו –ספריית הגולן על כל שלוחותיה.
זה חוסן!
* חירפו את נפשם לחילוצו של חטוף בדואי – אושר גדול. אחד החטופים, קאיד פרחאן אל-קאדי חולץ בידי צה"ל. כל הכבוד לצה"ל על הפעולה ולממשלה וראש הממשלה על ההחלטה.
כששמעתי את הידיעה, נזכרתי בפשקוויל של רוגל אלפר לפני שנים אחדות, שבו הוא כתב שישראל מפקירה במזיד את הישאם א-סייד כי הוא בדואי. העובדה שלוחמי צה"ל מחרפים את נפשם לחילוץ חטוף בדואי, מעידה איזה שקרן אלפר וכמה שנאתו למדינת ישראל מעבירה אותו על דעתו.
* זקוק לה"הפרד" – נשיא המדינה הושיט לנתניהו סולם לרדת מעץ הטקס המירי רגבי הפלגני. במקום לקפוץ על ההצעה כמוצא שלל רב, כבר ארבע יממות הוא התעלם מההצעה. הוא זקוק ל"הפרד" למען ה"משול". סכסכן, פלגן, קורע את העם.
מן הראוי שהרצוג ישגר לנתניהו מכתב נוסף שבו הוא יודיע לו על קיום הטקס הממלכתי המאחד בבית הנשיא.
* אליבי לכישלון – "הגורם המדיני" משתלח בצה"ל, כדי להכשיר את השטח להאשמתו באי השגת מטרות המלחמה.
* לחגוג את החיים – נועה ארגמני נחטפה באכזריות בידי מחבלי חמאס במסיבת הנובה. 246 יום היא היתה בשבי חמאס. בן זוגה עדין חטוף. כשהיא חולצה וחזרה הביתה, היא מצאה את אִימהּ על ערש דווי, וזמן קצר לאחר מכן היא הלכה לעולמה.
מאז שחרורה, מקדישה נועה את מירב זמנה, אונה ומרצה למאבק למען שחרור החטופים. רק השבוע היא הופיעה בפני דיפלומטים יפניים, גללה בפניהם את סיפור חטיפתה ושביה וקראה לפעול לשחרור החטופים.
ולצד הפעולה הזאת, היא ערכה מסיבה כדי לחגוג את החיים. באיזו עזות מצח אנשים מרשים לעצמם לנזוף בה, לגעור בה, למדוד את מידות בגד הים שלה, להטיף לה? מי אתם, חצופים?
שיתפתי בדף הפייסבוק שלי מאמר יפה של שמואל מוניץ, שפורסם בוויינט, תחת הכותרת הקולעת: "משטרת העצב נגד נועה ארגמני." קיבלתי תגובה ארוכה, רוויית שנאה, בעצם מניפסט פוליטי שלפיו אפשר לחשוב שביבי שלח אותה לחגוג כדי להשכיח מאיתנו את האסון וכו'. אחרי תגובתי הוא מיהר למחוק את תגובתו. אני מקווה שמפאת בושה על הדברים שכתב.
נועה ארגמני, חגגי את החיים בדרכך. מגיע לך!
* מסית לעריקה מן המלחמה – לא היתה מלחמה צודקת מזו. מלחמה שפרצה בפלישת נחילי מחבלים – רוצחים ואנסים, ובטבח נורא ביישובי הדרום ובמסיבה. ולמחרת – מתקפת רקטות בלתי פוסקת על צפון המדינה. אפשר להתווכח על אופן ניהול המלחמה, ואני מותח עליה ביקורת חריפה. לא על צדקת המלחמה.
אבל בשוקניה, העיתון שהמו"ל שלו סירב לפרסם מודעה בתשלום של אישים מכל רחבי הקשת הפוליטית, הקוראת להוציא את צה"ל מהמחלוקת הפוליטית, מתפרסמים פשקווילי הסתה לסרבנות.
אורי משגב פרסם פשקוויל של הסתה לעריקה ממלחמת הקיום. משגב בז לאזרחי ישראל ולחיילי צה"ל, על כך שהם "הולכים כצאן לטבח." את המלחמה, שבה חיילים נופלים על הגנת המולדת, על שלומם של אזרחי ישראל ועל חייו של משגב, היושב בנוחות ברחוב שוקן ומחדרו הממוזג מסית לעריקה מהמלחמה, הוא מכנה "הליכה כצאן לטבח."
לא המלחמה היא הליכה כצאן לטבח. אם חלילה חיילי צה"ל יתפתו להסתה החמורה של משגב ויערקו מן המלחמה – או אז נלך כצאן לטבח. לפני כמעט שנה נוכחנו שכאשר איננו נלחמים, אנו נשחטים. משגב אינו רוצה שנילחם. כנראה הוא מעדיף שנישחט.
* מכתבים אינם תחליף למעשים – ראש השב"כ רונן בר צודק בכל מילה שכתב על הטרור הבן גבירי ועל התמיכה שהטרור הזה מקבל מתוך הממשלה. הרי הדוצ'ה של המחבלים הבן גבירים הוא השר ל"ביטחון" לאומני.
אבל יש במכתב הזה יותר מקורטוב של כסת"ח, כיוון ששב"כ נכשל במלחמה בטרור הבן גבירי ורחוק מלמלא את תפקידו.
טוב שהוא כתב את המכתב, אך מכתבים אינם תחליף למעשים. שב"כ צריך להסיר את הכפפות ולפעול בכוח להדברת הנגע.
* אם היה לו כבוד עצמי – הכנופיה הכהניסטית פירסמה, על חשבון מימון המפלגות, פשקוויל הסתה נגד רונן בר. "נכשלת ב-7 באוקטובר," הם כותבים, "ואתה מוביל לאסון נוסף." נכון. בר נכשל ב-7 באוקטובר. אבל הכישלון הוא קודם כל של הממשלה, שהכנופייה חברה מרכזית בה, ושהדוצ'ה שלה נושא בתואר השר לביטחון לאומי. מה קרה לביטחון הלאומי מאז שראש הכנופייה נושא בתואר? אם היה לראש הכנופייה קצת כבוד עצמי, הוא היה עושה מה ששר יפאני היה עושה במקומו.
* הפחות מתאים – איני מכיר את דני לוי, אבל עצם העובדה שראש הכנופייה בחר בו למפכ"ל מעידה על כך שהוא הפחות מתאים לתפקיד.
אי אפשר לייחס לראש הכנופייה כוונות חיוביות. המטרה שלו היא להחריב את משטרת ישראל ולהפוך אותה למיליציה פשיסטית כהניסטית פרטית שלו. לכן, הוא יבחר את האיש שלדעתו רבים הסיכויים שהוא יזרום עם כוונתו הנואלת. האיש הזה, הוא הפחות מתאים לפקד על משטרת ישראל.
הלוואי שלוי יאכזב את ראש הכנופייה ויעמוד איתן מולו ומול ניסיונותיו להרוס את המשטרה.
* ההגדרה העצמית שלי – בתגובה למאמר שפרסמתי ב"זמן קיבוץ", תחת הכותרת: "מדינה פלשתינאית – איום קיומי," התפרסם מכתב למערכת בעילום שם, התוקף אותי על כך ש"הייטנר, תפסיק להפחיד אותנו במצג שווא כדי לזכות את נתניהו הכושל שלא רוצה להציל את החטופים."
לא, זו לא בדיחה וזה לא התפרסם במדור סאטירי.
יכולתי לומר משהו על האנונימיות המוצדקת של הכותב, אבל אני רוצה בכל זאת לנסות להיכנס לנפתולי חשיבתו המוזרה של אנונימוס הנ"ל. מבחינתו, תמיכה במדינה פלשתינאית זה "אנחנו." מי שמתנגד למדינה פלשתינאי הוא "הם." הם זה נתניהו. מכאן, שמי שכותב נגד מדינה פלשתינאית הוא בהכרח בעד נתניהו. ובעצם, המטרה של מי שכותב נגד מדינה פלשתינאית, היא לזכות את נתניהו. הבנתם?
אבל זה עוד כלום. בעקבות דברים שכתבתי בפייסבוק בנושא עסקת החטופים, נגד גישת ה"בכל מחיר," איזה טמבל כתב עליי בתגובתו ש"כאשר הוא מדברר ביבי עיניו נוצצות." בתגובה אחרת הוא הגדיר אותי... כהניסט.
נכון, זה משעשע, אך גם כאן כדאי לנסות להבין איך הוא הגיע לשטות הזאת. הוא איש שמאל רדיקלי. מבחינתו, כל מי שאינו בשמאל הרדיקלי, הוא "הם." "הם" אלה תמונת הראי שלו – הכהניסטים. מבחינתו יש רק שני מצבי צבירה. או שמאל רדיקלי או ימין רדיקלי כהניסטי. כיוון שאיני בשמאל הרדיקלי האנטי ציוני, מאליו אני כהניסט. מ.ש.ל. לא?
ובאותו יום קיבלתי גם תגובות על היותי שמאלן, או ליתר דיוק סמולן, או אם לדייק עוד יותר: "אתם הסמולנים." כי הרי "אתם" – מקשה אחת. והמהדרין מכנים אותי "בולשביק" כי "סמולן" קטן עליהם.
האמת היא שאני רגיל לזה. כבר ארבעים שנה אני רגיל להיות שמאלן בעיני הימנים וימני בעיני השמאלנים. ברמה האישית זה משעשע. אבל זה לא משעשע כי זה סימפטום למחלה הלאומית של המחנאות ושל העדריות. כשאנשים מפסיקים לחשוב כי הם חלק מעדר מסוים וכל מה שנדרש מהם הוא לדבוק בעדר, הם מכירים שני מצבים: מי שבעדר ומי שאינו בעדר.
אני מתכבד בזאת להצהיר – איני שייך לעדר. לא לעדר הזה ולא לעדר אחר. באף עדר. ולכן אני מבלבל את העדריים. איני עונה להגדרות שלהם.
ובכן, אציג את ההגדרה העצמית שלי.
אתחיל על דרך השלילה. איני שייך למשבצות השונות המקובלות בחברה הישראלית ואיני רוצה להשתייך אליהן. איני מגדיר את עצמי שמאל, ימין או מרכז. לא דתי ולא חילוני. לא אשכנזי ולא מזרחי. לא ביביסט ולא רל"ב. הקופסאות הללו זרות לי, משעממות אותי.
אני מגדיר את עצמי: יהודי, ציוני, ישראלי, פטריוט.
איני שייך לאף מחנה ולאף שבט. המחנה שלי הוא עם ישראל. האידיאולוגיה שלי היא הציונות. ה"אנחנו" שלי הוא העם היהודי ומדינת ישראל. כיוון שאיני שייך לאף מחנה, הדעות שלי אינן מותאמות לאף מחנה, לאף שבט, לאף מנהיג. אני חושב באופן עצמוני על פי קריטריון אחד – מה טוב לישראל. ולכן, אני יכול ביום אחד לבטא עמדה המקובלת במחנה א' ולמחרת (או באותו יום) בנושא אחר לבטא עמדה המקובלת במחנה ב'. ולא כי אני מזגזג. להיפך, אני עקבי מאוד. פשוט האוריינטציה שלי היא מעל הקופסאות הללו.
כתבתי השבוע משהו על עובדי האלילים בפולחן האישיות של נתניהו. מיד הגיבה לי מישהי בתגובה אופיינית: "עדיף להיות עובד אלילים של לפיד?" מבינים את ההשלכה? מבחינתה, אדם חייב להיות עובד אלילים של מנהיג. ואם איני שייך לכת פולחן האישיות של נתניהו, מאליו שאני בכת פולחן האישיות של לפיד. אחרת, אני מערער את עולמה.
איני שייך לאף מחנה. אני מאמין בזכותנו הנצחית והבלתי מעורערת על ארץ ישראל השלמה ורואה בזכות הזאת את אבן הראשה של צדקת הדרך הציונית ושל צדקתה של מדינת ישראל, ואף על פי כן אני תומך בפשרה טריטוריאלית כדי להבטיח שישראל תהיה מדינת הלאום של העם היהודי עם רוב יהודי מוצק לדורות. אני תומך בנסיגה מאזורים המאוכלסים בצפיפות בפלשתינאים בשל האיום הדמוגרפי על ישראל, אך אני מתנגד בתוקף לנסיגה משטחים שאינם מהווים איום כזה. אני תומך בוויתורים טריטוריאליים, אך מתעקש על גבולות בני הגנה, ולכן אני רואה בירדן את גבולנו המזרחי, דוגל בהחלת הריבונות הישראלית על בקעת הירדן ומתנגד לנסיגה לקווי 4 ביוני 1967, המסכנים את עצם קיומה של ישראל.
אני מתנגד למהפכה המשטרית, אך שותף לחלק מהביקורת של מחולליה על מערכת המשפט, ולכן אני תומך ברפורמה משפטית קונסטרוקטיבית בהסכמה. אני נגד המהפכה המשטרית אך לא קונה את הסיפור שהיא נועדה ליצור כאן דיקטטורה, כפי שאני מתנגד לאקטיביזם השיפוטי של בג"ץ, אך לא מדקלם את השטות על אודות דיקטטורה של בג"ץ. אני תומך במחאה נגד המהפכה המשטרית, אך מתנגד לאופן שבו היא התנהלה ובעיקר לסרבנות, שמסוכנת לדמוקרטיה הרבה יותר מהמהפכה המשטרית.
אני מתנגד לנתניהו, רואה בו את ראש הממשלה הכושל בתולדות המדינה שאחראי למחדל 7 באוקטובר ואני בז לבריחתו מאחריות. אני רואה בפינוי הממושך של יישובי הצפון במקום להגן עליהם, מחדל לא פחות גדול מזה שקדם ל-7 באוקטובר ומדיניות המנוגדת לציונות. ועם זאת, אני מעריך את האופן האחראי שבו נתניהו מנהל את המו"מ לעסקת חטופים ובוודאי שאיני מדקלם את סיסמאות השקר על כך שהוא מטרפד את העסקה וכו'. ובכלל, התנגדותי לנתניהו אינה הופכת אותי לדקלמן אוטומטי של האשמות מופרכות ורעילות נגדו מצד קנאי הרל"ב. אני מייחל להתפטרותו או החלפתו של נתניהו, אבל לרגע איני שוכח שהאויבים שלי יושבים בטהרן, בעזה וביירות ובשום אופן לא בקיסריה ולא בירושלים.
אני דוגל בגישה ביטחונית ניצית, התקפית, במתקפת נגד מקדימה, החותרת להכרעה ושוללת התמכרות לשקט, "הכלה" והבלגה, ואני דוגל באותה מידה בדבקות בערכי טוהר הנשק ומוסר הלחימה, וסולד ממי שתומך באלאור עזריה או במעשי סדום במחבלים עצורים.
וכן הלאה וכן הלאה אני יכול להדגים את גישתי בדוגמאות רבות בכל נושא שעל סדר היום, כיוון שבכל נושא איני מתאים את עצמי לאופנות, לבייסים, לשבטים ולמנהיגים.
גם כמיהתי לאחדות לאומית נובעת מכך שה"אנחנו" שלי הוא עם ישראל ולא מחנה זה או אחר. מי שה"אנחנו" שלו הוא שבטי, זקוק לכך שיהיו לו "הם"; האחר שיגדיר את המחנה שלו. אנשי המחנאות, או כפי שאני מכנה אותם השנה, אנשי השישה באוקטובר, רואים באחדות הלאומית איום על המחנה שלהם.
החלום שלי הוא יצירת מיינסטרים ציוני, דמוקרטי ממלכתי שיבטא את הרוב הישראלי וישבור את משטר המחנות.
* טוב מאוד – במאמר ביקורת על ספרה הראשון של טל בדיחי – "עגלות" כתבתי: " על פי הספר הראשון, אני בטוח שהיא תגיע רחוק."
קראתי השבוע את ספרה השני, "כמעט טוב מאוד", והוא טוב מאוד.
זהו סיפור על מערכת יחסים שנרקמת בין מירב לאיתמר; מערכת מלאת הפתעות ומהפכים עד הסוף, כולל הסוף. פרקי הספר נקראים "מירב" ו"איתמר", והעלילה מתקדמת כאשר המצלמה מתמקדת בכל פרק באחת משתי הדמויות. הדמויות מורכבות, ובנוסף לסיפור היחסים ביניהם מסופר גם סיפור הקריירה של כל אחד מהם, יחסיו המורכבים עם משפחתו ויחסיו המורכבים עם הדת.
הספר פותח צוהר לעולם הדתל"שים, הדתיים לשעבר. איתמר הוא דתי לשעבר המגדיר את עצמו חילוני. מירב מגדירה את עצמה דתייה, אך באורחות חייה היא התרחקה מאוד מן הדת. ושניהם מקיימים דיאלוג מתמיד, מורכב ומסובך, עם המסורת, עם האלוהות ועם המשפחה. אנו לומדים על הקושי ברווקות המאוחרת בחברה הדתית והלחץ המופעל בעיקר על הבנות הרווקות.
לא אוסיף וארחיב כדי לא לעשות קלקלן (ספוילר), אך אני ממליץ מאוד על ספר קריא מאוד, מעניין, עם דמויות מורכבות מאוד, עם הומור, מעורר מחשבה וכיף לקריאה.
אני כבר מצפה לספרה השלישי של טל.
* ביד הלשון: מנות – מקום בחדשות – היישוב מנות שספג פגיעה ישירה בלול. היישוב הקהילתי מנות ממוקם בגליל המערבי, במועצה האזורית מעלה יוסף, בקרבת שלומי. היישוב נוסד במסגרת תכנית המצפים בגליל. חלוצי היישוב, רובם בני המושבים באזור, עלו לקרקע ב-1980.
במקור, היישוב אמור היה להיות מושב עובדים, אבל בשל משבר המושבים בתקופת ההקמה, הוא קם כיישוב קהילתי. רוב תושביו מתפרנסים מתיירות, אך יש בו גם חקלאים, כמו בעלי הלול שנפגע.
היישוב נקרא על שם חורבת מנות, הסמוכה אליו. החורבה היא אתר ארכיאולוגי מהתקופה הצלבנית. במקום היתה חווה לגידול קנה סוכר ומבצר צלבני. שם המקום לטיני – Manueth והוא מופיע לראשונה במקורות צלבניים מהמאה ה-12. המקום נכבש בידי המוסלמים ולאחר מכן נכבש שוב בידי הצלבנים. החווה פעלה עד המאה ה-16.
במקום היה יישוב בתקופת בית שני, המשנה והתלמוד – ביברה, ששמו מופיע בתלמוד הירושלמי. היישוב נעזב עד חידושו בתקופה הצלבנית.
אורי הייטנר
לתגובות: uriheitner@gmail.com
עצם מתקפת המנע חשובה מאוד. אבל זה הכול? מניעת המתקפה של אלפי הרקטות על המרכז והצפון היא הישג משמעותי, אבל כמעט 11 חודשים הצפון תחת אש, עשרות אלפים עקורים מבתיהם ופליטים בארצם. אם הממשלה כבר אישרה לצה"ל לתקוף, היא לא יכלה לאשר לו לצאת למתקפה מלאה, יבשתית ואווירית, לתקוף את ביירות, לסלק את חיזבאללה מדרום לבנון?
מתקפת הנגד מנעה פעולה קשה מאוד של האוייב, אך לא שינתה את המצב השערורייתי בצפון.
ראש ממשלה רופס, פחדן ודחיין.
תן לצה"ל לנצח!
* מסר לתושבי הצפון – מסר שישראל העבירה לחיזבאללה (עוד טרם מתקפת המנע, על פי פרסומים בתקשורת) – אם תפגעו במרכז הארץ, נתקוף את ביירות.
הסבטקסט: כל עוד אתם תוקפים את ראש הנקרה, נהריה, חניתה, ערב אל עראמשה, זרעית, מנרה, מרגליות, קריית שמונה, מטולה, דפנה, כפר סאלד, מג'דל שמס, שעל, אורטל וקצרין ושאר יישובי הצפון, כפי שאתם עושים כבר כמעט 11 חודש – ביירות בטוחה ושלווה.
זה מסר של ממשלת ישראל גם לתושבי הצפון.
* מי אחראי – הצלחת הפעולה הבוקר יום ראשון היא בזכות נתניהו, כמובן. אילו נכשלה, זה היה באשמת צה"ל, כמובן.
אך ברצינות, נתניהו הוא העומד בראש, הוא מקבל ההחלטות, ולכן הוא האחראי הראשי להצלחה, ואילו הפעולה היתה נכשלת הוא היה האחראי לכישלון.
הוא גם זה שבחר מבין שלוש הדפ"אות שצה"ל הציג לו, את המינימליסטית ביותר, זו שנותנת מענה, שהוכח כמצוין, לסיכול פעולת חיזבאללה, אך לא שינתה במאומה את המצב הנורא, שהוא אחראי לו, שכבר 11 חודשים חיזבאללה מתיש אותנו במלחמה שבה עקרנו עשרות אלפי אזרחים מבתיהם כדי לא להגן עליהם, והקמנו רצועת ביטחון בשטח ישראל במקום להעביר את המלחמה לשטח האוייב.
* בין אמר לעשה – ההקלטות מפגישת הזוג נתניהו עם החטופות המשוחררות, כללו קטעים מזעזעים, כמו דברי אשת רוה"מ שמפיצה את עלילת הדם הבזויה על כך שצה"ל הסתיר מידע ממר מחדל, שנועדה לכסת"ח אותו על אחריותו המלאה על המחדל שהמיט עלינו את הטבח הנורא. והיו קטעים הזויים ומביכים בחוסר האמפתיה של האיש האגוצנטרי הזה, כמו הסיפור שלו על כך שגם הוא חטף מכות בסדרת שבי.
אך הוא אמר גם דברים של טעם. כן, בצדק הוא העמיד את סוגיית החטופים לא כעומדת בפני עצמה, כאילו המחלוקת היא בין מי שרוצים לשחרר אותם למי שאינם רוצים בכך, אלא זו סוגיה שנמצאת בתוך ההקשר של המלחמה, שאותה הוא היטיב לתאר כמלחמה של איראן באמצעות שלוחותיה להשמדת ישראל. נכון, כל צעד במלחמה, כולל המו"מ על עסקת החטופים, צריך להיבחן בהקשר הכולל של מלחמת הקיום הזאת.
אלא שכמו תמיד אצל נתניהו, בין אמר לעשה – ת"ק פרסה. איך תובנתו על מה "שהתחוור לנו" ב-7 באוקטובר מסביר את פינוי היישובים בגבול לבנון במקום להגן עליהם והשארת התושבים כפליטים בארצם ללא אופק, את ההכלה, שוב הכלה, של התוקפנות של חיזבאללה נגד ישראל, את החסינות לביירות, שבה יושבות המפקדות שמהן יוצאות הפקודות לתקוף את ישראל מדי יום ביומו מאז 8 באוקטובר?
האם זו הדרך להתמודד עם האיום הקיומי שעליו הוא מיטיב לדבר?
* לא העירו אותו? – האם גם מדיניות ההכלה של תוקפנות חיזבאללה במשך כמעט 11 חודש היא כיוון ש"לא העירו אותו"?
* התל-אביבים לא אשמים – ביום חמישי תערך הפגנה בתל-אביב של שיירת משאיות ומכוניות מן הגליל, שיסעו במהירות אפס ויתקעו את התנועה בעיר.
מה המסרים של ההפגנה הזאת? בדיוק המסרים שאני כותב ואומר בכל הזדמנות ומעל כל במה על אופן ניהול המלחמה בצפון; על הפקרת הצפון.
אבל לא אשתתף בהפגנה הזאת, כי אני מתנגד עקרונית לדרך המחאה של שיבוש החיים, פגיעה באזרחים והשתלטות כוחנית על המרחב הציבורי. לא זו בלבד שזה לא צודק, זה גם לא חכם. הרי מאבק ציבורי נועד לרכוש את דעת הקהל, ופגיעה בציבור רק מרחיקה. במאבק על הגולן הבנו זאת, ואכן כוחנו היה "העם עם הגולן". העם לא היה עם הגולן אם הגולן לא היה עם העם.
הפגנות צריכות להיות בכיכרות הערים ומול הכנסת, מול משרד רוה"מ וכד'.
התנגדותי לחסימות צירים ולשיבוש החיים נכונות תמיד ועל אחת כמה וכמה בשעת מלחמה. וכן, גם תל-אביב במלחמה. לא מלחמה אינטנסיבית כמו המלחמה אצלנו, בצפון, אבל רק ביום ראשון בערב שוגרו שתי רקטות מרצועת עזה לעבר גוש דן. ובאותו בוקר שוגרו לכיוון ת"א כטב"מים מלבנון, שיורטו בדרך. בשבוע שעבר מחבל מתאבד התפוצץ בת"א, כנראה בשל "תאונת עבודה", במרחק קצר מבית כנסת הומה אדם, ובכך נמנע פיגוע רב נפגעים. רק לפני שבועות אחדים כטב"ם ששיגרו החות'ים פגע פגיעה ישירה בבית בת"א והרג אזרח. ובתחילת המלחמה גוש דן היה מטווח לעיתים קרובות.
התל-אביבים סובלים תדיר משיבושים מכוונים מצד מפגינים, ואיננו צריכים להוסיף על סבלם. הם אינם האוייב שלנו. והם גם אינם יריבים שלנו. הם גם אינם מושאי הביקורת שלנו. כאשר אנו מכנים את המלחמה הזאת "מלחמת שלום ת"א", הביקורת אינה מכוונת לתל-אביבים אלא לממשלה ולעומד בראשה. אז למה לפגוע בתל-אביבים?
* חזרה לשגרה – כשהודיעו לנו ביום ראשון בצהרים, אחרי מתקפת המנע, על חזרה לשגרה, לא נשמתי לרווחה. נהפוך הוא. ידעתי שזו חזרה לשגרה הבלתי נסבלת של 11 החודשים האחרונים; שגרה שתיחרט בדברי ימי עמנו לדיראון עולם.
בבוקר עוד קיוויתי, או השליתי את עצמי, שזו מתקפת הנגד הישראלית, שנועדה להכריע את חיזבאללה.
* עם הספר – שעות ארוכות היינו ביום ראשון בכוננות ספיגה, מונחים לשהות בקרבת מרחבים מוגנים, אבל מוסדות חיוניים נפתחו בהדרגה.
בין המוסדות שנפתחו –ספריית הגולן על כל שלוחותיה.
זה חוסן!
* חירפו את נפשם לחילוצו של חטוף בדואי – אושר גדול. אחד החטופים, קאיד פרחאן אל-קאדי חולץ בידי צה"ל. כל הכבוד לצה"ל על הפעולה ולממשלה וראש הממשלה על ההחלטה.
כששמעתי את הידיעה, נזכרתי בפשקוויל של רוגל אלפר לפני שנים אחדות, שבו הוא כתב שישראל מפקירה במזיד את הישאם א-סייד כי הוא בדואי. העובדה שלוחמי צה"ל מחרפים את נפשם לחילוץ חטוף בדואי, מעידה איזה שקרן אלפר וכמה שנאתו למדינת ישראל מעבירה אותו על דעתו.
* זקוק לה"הפרד" – נשיא המדינה הושיט לנתניהו סולם לרדת מעץ הטקס המירי רגבי הפלגני. במקום לקפוץ על ההצעה כמוצא שלל רב, כבר ארבע יממות הוא התעלם מההצעה. הוא זקוק ל"הפרד" למען ה"משול". סכסכן, פלגן, קורע את העם.
מן הראוי שהרצוג ישגר לנתניהו מכתב נוסף שבו הוא יודיע לו על קיום הטקס הממלכתי המאחד בבית הנשיא.
* אליבי לכישלון – "הגורם המדיני" משתלח בצה"ל, כדי להכשיר את השטח להאשמתו באי השגת מטרות המלחמה.
* לחגוג את החיים – נועה ארגמני נחטפה באכזריות בידי מחבלי חמאס במסיבת הנובה. 246 יום היא היתה בשבי חמאס. בן זוגה עדין חטוף. כשהיא חולצה וחזרה הביתה, היא מצאה את אִימהּ על ערש דווי, וזמן קצר לאחר מכן היא הלכה לעולמה.
מאז שחרורה, מקדישה נועה את מירב זמנה, אונה ומרצה למאבק למען שחרור החטופים. רק השבוע היא הופיעה בפני דיפלומטים יפניים, גללה בפניהם את סיפור חטיפתה ושביה וקראה לפעול לשחרור החטופים.
ולצד הפעולה הזאת, היא ערכה מסיבה כדי לחגוג את החיים. באיזו עזות מצח אנשים מרשים לעצמם לנזוף בה, לגעור בה, למדוד את מידות בגד הים שלה, להטיף לה? מי אתם, חצופים?
שיתפתי בדף הפייסבוק שלי מאמר יפה של שמואל מוניץ, שפורסם בוויינט, תחת הכותרת הקולעת: "משטרת העצב נגד נועה ארגמני." קיבלתי תגובה ארוכה, רוויית שנאה, בעצם מניפסט פוליטי שלפיו אפשר לחשוב שביבי שלח אותה לחגוג כדי להשכיח מאיתנו את האסון וכו'. אחרי תגובתי הוא מיהר למחוק את תגובתו. אני מקווה שמפאת בושה על הדברים שכתב.
נועה ארגמני, חגגי את החיים בדרכך. מגיע לך!
* מסית לעריקה מן המלחמה – לא היתה מלחמה צודקת מזו. מלחמה שפרצה בפלישת נחילי מחבלים – רוצחים ואנסים, ובטבח נורא ביישובי הדרום ובמסיבה. ולמחרת – מתקפת רקטות בלתי פוסקת על צפון המדינה. אפשר להתווכח על אופן ניהול המלחמה, ואני מותח עליה ביקורת חריפה. לא על צדקת המלחמה.
אבל בשוקניה, העיתון שהמו"ל שלו סירב לפרסם מודעה בתשלום של אישים מכל רחבי הקשת הפוליטית, הקוראת להוציא את צה"ל מהמחלוקת הפוליטית, מתפרסמים פשקווילי הסתה לסרבנות.
אורי משגב פרסם פשקוויל של הסתה לעריקה ממלחמת הקיום. משגב בז לאזרחי ישראל ולחיילי צה"ל, על כך שהם "הולכים כצאן לטבח." את המלחמה, שבה חיילים נופלים על הגנת המולדת, על שלומם של אזרחי ישראל ועל חייו של משגב, היושב בנוחות ברחוב שוקן ומחדרו הממוזג מסית לעריקה מהמלחמה, הוא מכנה "הליכה כצאן לטבח."
לא המלחמה היא הליכה כצאן לטבח. אם חלילה חיילי צה"ל יתפתו להסתה החמורה של משגב ויערקו מן המלחמה – או אז נלך כצאן לטבח. לפני כמעט שנה נוכחנו שכאשר איננו נלחמים, אנו נשחטים. משגב אינו רוצה שנילחם. כנראה הוא מעדיף שנישחט.
* מכתבים אינם תחליף למעשים – ראש השב"כ רונן בר צודק בכל מילה שכתב על הטרור הבן גבירי ועל התמיכה שהטרור הזה מקבל מתוך הממשלה. הרי הדוצ'ה של המחבלים הבן גבירים הוא השר ל"ביטחון" לאומני.
אבל יש במכתב הזה יותר מקורטוב של כסת"ח, כיוון ששב"כ נכשל במלחמה בטרור הבן גבירי ורחוק מלמלא את תפקידו.
טוב שהוא כתב את המכתב, אך מכתבים אינם תחליף למעשים. שב"כ צריך להסיר את הכפפות ולפעול בכוח להדברת הנגע.
* אם היה לו כבוד עצמי – הכנופיה הכהניסטית פירסמה, על חשבון מימון המפלגות, פשקוויל הסתה נגד רונן בר. "נכשלת ב-7 באוקטובר," הם כותבים, "ואתה מוביל לאסון נוסף." נכון. בר נכשל ב-7 באוקטובר. אבל הכישלון הוא קודם כל של הממשלה, שהכנופייה חברה מרכזית בה, ושהדוצ'ה שלה נושא בתואר השר לביטחון לאומי. מה קרה לביטחון הלאומי מאז שראש הכנופייה נושא בתואר? אם היה לראש הכנופייה קצת כבוד עצמי, הוא היה עושה מה ששר יפאני היה עושה במקומו.
* הפחות מתאים – איני מכיר את דני לוי, אבל עצם העובדה שראש הכנופייה בחר בו למפכ"ל מעידה על כך שהוא הפחות מתאים לתפקיד.
אי אפשר לייחס לראש הכנופייה כוונות חיוביות. המטרה שלו היא להחריב את משטרת ישראל ולהפוך אותה למיליציה פשיסטית כהניסטית פרטית שלו. לכן, הוא יבחר את האיש שלדעתו רבים הסיכויים שהוא יזרום עם כוונתו הנואלת. האיש הזה, הוא הפחות מתאים לפקד על משטרת ישראל.
הלוואי שלוי יאכזב את ראש הכנופייה ויעמוד איתן מולו ומול ניסיונותיו להרוס את המשטרה.
* ההגדרה העצמית שלי – בתגובה למאמר שפרסמתי ב"זמן קיבוץ", תחת הכותרת: "מדינה פלשתינאית – איום קיומי," התפרסם מכתב למערכת בעילום שם, התוקף אותי על כך ש"הייטנר, תפסיק להפחיד אותנו במצג שווא כדי לזכות את נתניהו הכושל שלא רוצה להציל את החטופים."
לא, זו לא בדיחה וזה לא התפרסם במדור סאטירי.
יכולתי לומר משהו על האנונימיות המוצדקת של הכותב, אבל אני רוצה בכל זאת לנסות להיכנס לנפתולי חשיבתו המוזרה של אנונימוס הנ"ל. מבחינתו, תמיכה במדינה פלשתינאית זה "אנחנו." מי שמתנגד למדינה פלשתינאי הוא "הם." הם זה נתניהו. מכאן, שמי שכותב נגד מדינה פלשתינאית הוא בהכרח בעד נתניהו. ובעצם, המטרה של מי שכותב נגד מדינה פלשתינאית, היא לזכות את נתניהו. הבנתם?
אבל זה עוד כלום. בעקבות דברים שכתבתי בפייסבוק בנושא עסקת החטופים, נגד גישת ה"בכל מחיר," איזה טמבל כתב עליי בתגובתו ש"כאשר הוא מדברר ביבי עיניו נוצצות." בתגובה אחרת הוא הגדיר אותי... כהניסט.
נכון, זה משעשע, אך גם כאן כדאי לנסות להבין איך הוא הגיע לשטות הזאת. הוא איש שמאל רדיקלי. מבחינתו, כל מי שאינו בשמאל הרדיקלי, הוא "הם." "הם" אלה תמונת הראי שלו – הכהניסטים. מבחינתו יש רק שני מצבי צבירה. או שמאל רדיקלי או ימין רדיקלי כהניסטי. כיוון שאיני בשמאל הרדיקלי האנטי ציוני, מאליו אני כהניסט. מ.ש.ל. לא?
ובאותו יום קיבלתי גם תגובות על היותי שמאלן, או ליתר דיוק סמולן, או אם לדייק עוד יותר: "אתם הסמולנים." כי הרי "אתם" – מקשה אחת. והמהדרין מכנים אותי "בולשביק" כי "סמולן" קטן עליהם.
האמת היא שאני רגיל לזה. כבר ארבעים שנה אני רגיל להיות שמאלן בעיני הימנים וימני בעיני השמאלנים. ברמה האישית זה משעשע. אבל זה לא משעשע כי זה סימפטום למחלה הלאומית של המחנאות ושל העדריות. כשאנשים מפסיקים לחשוב כי הם חלק מעדר מסוים וכל מה שנדרש מהם הוא לדבוק בעדר, הם מכירים שני מצבים: מי שבעדר ומי שאינו בעדר.
אני מתכבד בזאת להצהיר – איני שייך לעדר. לא לעדר הזה ולא לעדר אחר. באף עדר. ולכן אני מבלבל את העדריים. איני עונה להגדרות שלהם.
ובכן, אציג את ההגדרה העצמית שלי.
אתחיל על דרך השלילה. איני שייך למשבצות השונות המקובלות בחברה הישראלית ואיני רוצה להשתייך אליהן. איני מגדיר את עצמי שמאל, ימין או מרכז. לא דתי ולא חילוני. לא אשכנזי ולא מזרחי. לא ביביסט ולא רל"ב. הקופסאות הללו זרות לי, משעממות אותי.
אני מגדיר את עצמי: יהודי, ציוני, ישראלי, פטריוט.
איני שייך לאף מחנה ולאף שבט. המחנה שלי הוא עם ישראל. האידיאולוגיה שלי היא הציונות. ה"אנחנו" שלי הוא העם היהודי ומדינת ישראל. כיוון שאיני שייך לאף מחנה, הדעות שלי אינן מותאמות לאף מחנה, לאף שבט, לאף מנהיג. אני חושב באופן עצמוני על פי קריטריון אחד – מה טוב לישראל. ולכן, אני יכול ביום אחד לבטא עמדה המקובלת במחנה א' ולמחרת (או באותו יום) בנושא אחר לבטא עמדה המקובלת במחנה ב'. ולא כי אני מזגזג. להיפך, אני עקבי מאוד. פשוט האוריינטציה שלי היא מעל הקופסאות הללו.
כתבתי השבוע משהו על עובדי האלילים בפולחן האישיות של נתניהו. מיד הגיבה לי מישהי בתגובה אופיינית: "עדיף להיות עובד אלילים של לפיד?" מבינים את ההשלכה? מבחינתה, אדם חייב להיות עובד אלילים של מנהיג. ואם איני שייך לכת פולחן האישיות של נתניהו, מאליו שאני בכת פולחן האישיות של לפיד. אחרת, אני מערער את עולמה.
איני שייך לאף מחנה. אני מאמין בזכותנו הנצחית והבלתי מעורערת על ארץ ישראל השלמה ורואה בזכות הזאת את אבן הראשה של צדקת הדרך הציונית ושל צדקתה של מדינת ישראל, ואף על פי כן אני תומך בפשרה טריטוריאלית כדי להבטיח שישראל תהיה מדינת הלאום של העם היהודי עם רוב יהודי מוצק לדורות. אני תומך בנסיגה מאזורים המאוכלסים בצפיפות בפלשתינאים בשל האיום הדמוגרפי על ישראל, אך אני מתנגד בתוקף לנסיגה משטחים שאינם מהווים איום כזה. אני תומך בוויתורים טריטוריאליים, אך מתעקש על גבולות בני הגנה, ולכן אני רואה בירדן את גבולנו המזרחי, דוגל בהחלת הריבונות הישראלית על בקעת הירדן ומתנגד לנסיגה לקווי 4 ביוני 1967, המסכנים את עצם קיומה של ישראל.
אני מתנגד למהפכה המשטרית, אך שותף לחלק מהביקורת של מחולליה על מערכת המשפט, ולכן אני תומך ברפורמה משפטית קונסטרוקטיבית בהסכמה. אני נגד המהפכה המשטרית אך לא קונה את הסיפור שהיא נועדה ליצור כאן דיקטטורה, כפי שאני מתנגד לאקטיביזם השיפוטי של בג"ץ, אך לא מדקלם את השטות על אודות דיקטטורה של בג"ץ. אני תומך במחאה נגד המהפכה המשטרית, אך מתנגד לאופן שבו היא התנהלה ובעיקר לסרבנות, שמסוכנת לדמוקרטיה הרבה יותר מהמהפכה המשטרית.
אני מתנגד לנתניהו, רואה בו את ראש הממשלה הכושל בתולדות המדינה שאחראי למחדל 7 באוקטובר ואני בז לבריחתו מאחריות. אני רואה בפינוי הממושך של יישובי הצפון במקום להגן עליהם, מחדל לא פחות גדול מזה שקדם ל-7 באוקטובר ומדיניות המנוגדת לציונות. ועם זאת, אני מעריך את האופן האחראי שבו נתניהו מנהל את המו"מ לעסקת חטופים ובוודאי שאיני מדקלם את סיסמאות השקר על כך שהוא מטרפד את העסקה וכו'. ובכלל, התנגדותי לנתניהו אינה הופכת אותי לדקלמן אוטומטי של האשמות מופרכות ורעילות נגדו מצד קנאי הרל"ב. אני מייחל להתפטרותו או החלפתו של נתניהו, אבל לרגע איני שוכח שהאויבים שלי יושבים בטהרן, בעזה וביירות ובשום אופן לא בקיסריה ולא בירושלים.
אני דוגל בגישה ביטחונית ניצית, התקפית, במתקפת נגד מקדימה, החותרת להכרעה ושוללת התמכרות לשקט, "הכלה" והבלגה, ואני דוגל באותה מידה בדבקות בערכי טוהר הנשק ומוסר הלחימה, וסולד ממי שתומך באלאור עזריה או במעשי סדום במחבלים עצורים.
וכן הלאה וכן הלאה אני יכול להדגים את גישתי בדוגמאות רבות בכל נושא שעל סדר היום, כיוון שבכל נושא איני מתאים את עצמי לאופנות, לבייסים, לשבטים ולמנהיגים.
גם כמיהתי לאחדות לאומית נובעת מכך שה"אנחנו" שלי הוא עם ישראל ולא מחנה זה או אחר. מי שה"אנחנו" שלו הוא שבטי, זקוק לכך שיהיו לו "הם"; האחר שיגדיר את המחנה שלו. אנשי המחנאות, או כפי שאני מכנה אותם השנה, אנשי השישה באוקטובר, רואים באחדות הלאומית איום על המחנה שלהם.
החלום שלי הוא יצירת מיינסטרים ציוני, דמוקרטי ממלכתי שיבטא את הרוב הישראלי וישבור את משטר המחנות.
* טוב מאוד – במאמר ביקורת על ספרה הראשון של טל בדיחי – "עגלות" כתבתי: " על פי הספר הראשון, אני בטוח שהיא תגיע רחוק."
קראתי השבוע את ספרה השני, "כמעט טוב מאוד", והוא טוב מאוד.
זהו סיפור על מערכת יחסים שנרקמת בין מירב לאיתמר; מערכת מלאת הפתעות ומהפכים עד הסוף, כולל הסוף. פרקי הספר נקראים "מירב" ו"איתמר", והעלילה מתקדמת כאשר המצלמה מתמקדת בכל פרק באחת משתי הדמויות. הדמויות מורכבות, ובנוסף לסיפור היחסים ביניהם מסופר גם סיפור הקריירה של כל אחד מהם, יחסיו המורכבים עם משפחתו ויחסיו המורכבים עם הדת.
הספר פותח צוהר לעולם הדתל"שים, הדתיים לשעבר. איתמר הוא דתי לשעבר המגדיר את עצמו חילוני. מירב מגדירה את עצמה דתייה, אך באורחות חייה היא התרחקה מאוד מן הדת. ושניהם מקיימים דיאלוג מתמיד, מורכב ומסובך, עם המסורת, עם האלוהות ועם המשפחה. אנו לומדים על הקושי ברווקות המאוחרת בחברה הדתית והלחץ המופעל בעיקר על הבנות הרווקות.
לא אוסיף וארחיב כדי לא לעשות קלקלן (ספוילר), אך אני ממליץ מאוד על ספר קריא מאוד, מעניין, עם דמויות מורכבות מאוד, עם הומור, מעורר מחשבה וכיף לקריאה.
אני כבר מצפה לספרה השלישי של טל.
* ביד הלשון: מנות – מקום בחדשות – היישוב מנות שספג פגיעה ישירה בלול. היישוב הקהילתי מנות ממוקם בגליל המערבי, במועצה האזורית מעלה יוסף, בקרבת שלומי. היישוב נוסד במסגרת תכנית המצפים בגליל. חלוצי היישוב, רובם בני המושבים באזור, עלו לקרקע ב-1980.
במקור, היישוב אמור היה להיות מושב עובדים, אבל בשל משבר המושבים בתקופת ההקמה, הוא קם כיישוב קהילתי. רוב תושביו מתפרנסים מתיירות, אך יש בו גם חקלאים, כמו בעלי הלול שנפגע.
היישוב נקרא על שם חורבת מנות, הסמוכה אליו. החורבה היא אתר ארכיאולוגי מהתקופה הצלבנית. במקום היתה חווה לגידול קנה סוכר ומבצר צלבני. שם המקום לטיני – Manueth והוא מופיע לראשונה במקורות צלבניים מהמאה ה-12. המקום נכבש בידי המוסלמים ולאחר מכן נכבש שוב בידי הצלבנים. החווה פעלה עד המאה ה-16.
במקום היה יישוב בתקופת בית שני, המשנה והתלמוד – ביברה, ששמו מופיע בתלמוד הירושלמי. היישוב נעזב עד חידושו בתקופה הצלבנית.
אורי הייטנר
לתגובות: uriheitner@gmail.com
עדינה בר-אל
יובל בשן – משק משפחתי מתקיים בכבוד
יובל בשן מטפח משק יחד עם הוריו ואחִיו במושב מעלה גמלא ברמת הגולן. בריאיון עימו הוא מספר על התפתחות המשק שלהם ומוכיח את טענתו, שגם משק משפחתי יכול להתקיים בכבוד במדינתנו.
יובל בשן נולד במושב מעלה גמלא ברמת הגולן. הוריו, נירה ואייל בשן, היו בין 8 המשפחות הראשונות שהגיעו לכאן בשנת 1976 והקימו את המושב. גם ההורים הם בני מושבים, ומסתבר ששורשי המשפחות שלהם נטועים עמוק במושבים שונים בארץ. "אימי היא בת לראשוני מושב בן עמי," מספר יובל, "סבי, אביה, היה קודם לכן במושב עין ורד. אבי," ממשיך יובל למנות את השושלת, "הוא בן לראשוני מושב ניר-בנים." ואז הוא מציין כבדרך אגב, שסבתו מצד אביו נולדה במושב נהלל למשפחת מלמוד.
חקלאים במעלה גמלא
"כל המשפחה שלנו היא חקלאית." הוא אומר. "ההורים הקימו את המשק והיום אני ואחי גילי עובדים איתם. הם התחילו לגדל במטעים כל מיני פירות: אשכוליות, בננות, מנגו, פג'ויה, וגם ענבים. הם עשו הרבה ניסיונות, עד אשר בשלב מסוים אבי העדיף תמרים, והמשק התמקד בפרי זה."
יובל נולד בשנת 1979 במושב. "תמיד עבדתי במשק." הוא מציין "כשהייתי נער העדפתי לעבוד פה, גם כאשר חבריי הלכו לעבוד בחופי הכנרת או בקיאקים בכיתה י"ב היה לנו יום חופשי באמצע השבוע ואני עבדתי במשק."
יובל למד בבית הספר היסודי "דליות" של יישובי מרכז הגולן, ובתיכון למד בבית ספר "נופי גולן" בקצרין. לאחר סיום לימודי התיכון הוא היה בשנת שירות במסגרת גרעין "עודד" של בני המושבים. אז הוא הכיר את רעייתו לעתיד מירב לבית מיודק ממושב פצאל. וכך נוספה עוד מושבניקית למשפחה.
בצבא הוא שירת בצנחנים במשך שלוש שנים. לאחר מכן הוא עבד במשך שנה במשק המשפחתי, ולאחריה נסעו הוא ומירב לטיול הגדול לחו"ל.
"כאשר חזרנו מחו"ל, התחלנו שנינו, מירב ואני, ללמוד במכללת 'אורנים' לחינוך, בסיום הלימודים, שכללו תעודת הוראה, החלה מירב ללמד בבית ספר, ואני פניתי לעסוק בחינוך בלתי פורמלי. מילאתי במסגרת תנועת המושבים תפקידים שונים – מדריך ורכז נוער ביישובי עמק חפר ועמק יזרעאל."
יובל ומירב נישאו באוגוסט 2004. במרוצת הזמן נולדו להם ארבעה ילדים: מעיין הבכור נולד ב-2007, יובל מציין בגאווה: "היום הוא כבר עובד בכיר במשק יחד איתנו, בדיוק כמו שאני עבדתי בגילו." הבן השני יותם נולד ב-2010, ניצן נולד ב-2012. הצעירה ביותר היא חושן בת שלוש.
שינויים במשק המשפחתי
"אצלנו מושב יש מעמד של 'בן ממשיך' ושל 'בן חוזר'." מציין יובל. "אחי גילי הוא הבן הממשיך, ואני קיבלתי נחלה כבן חוזר. לפני שש שנים השתלבתי באופן מלא בעבודה החקלאית כאן."
כאמור, בני המשפחה התמקדו בגידול תמרים מזנים שונים: לחייני, בארי, אמלי ומג'הול. כאשר יובל הצטרף היו להם 120 דונם תמרים ו-20 דונם מנגו. בשנת 2016 הם הקימו בית אריזה עבור התמרים שלהם וגם עבור משקים אחרים במושב.
"המשק שלנו, שיש בו כ-150 דונם, לא נחשב גדול מאוד. אנחנו היום מאוגדים כחברה בע"מ." מציין יובל. "הבחירה לעבוד כחברה בע"מ גורמת לכך שלהורים, לי ולגילי אחי יש בעלות שווה. הכול מעובד במשותף וכל ההתנהלות הכלכלית של המשק מתנהלת באופן עצמאי ונפרד מההתנהלות הכלכלית המשפחתית האישית של כל אחד."
בעבר הם גידלו כ-80 אחוזים של תמרים. "היום התמהיל הוא הרבה יותר מאוזן, יש לנו תמרים וגם מנגו מכמה זנים וליצ'י. העונה שהסתיימה עכשיו היתה עונת היבול הראשונה שלו של הליצ'י. שינוי נוסף שעשינו הוא בזני התמרים. בשנה שעברה ויתרנו על הגידול של לחייני, זן שדורש הרבה השקעה בעבודה, והוא פחות רווחי ביחס להשקעות בו."
לשאלה אם הם עקרו עצים, ענה יובל: "לא עקרנו עצים. באמצעות חלק מהם אנחנו מנסים לטפח היום עצי פרי חדשים. לדוגמא, שתלנו שתי שורות של פסיפלורה שנשענות על העצים כהדליה ועוד שורה של פפאיה. אנחנו, כאמור, מנסים גידולים שונים. זה התחיל מאז שבנינו את בית האריזה." והוא מרחיב: "בשש שנים אחרונות אנחנו הולכים יותר ויותר לכיוון של שיווק ישיר של התוצרת שלנו. לכן אנחנו מתאימים את התמהיל שלנו. זו הסיבה שהחלטנו לטעת גם ליצ'י."
משק בשן משווק היום מנגו מזן מאיה, עומר, שלי וקית, ליצ'י אונגלונג. ותמר משני זנים – מג'הול ובארי. "אנחנו מנסים לגלות עוד דברים שיכולים להתאים לנו מבחינת התאריך, מבחינת תנאי הגידול שיש לנו, וגם שיתאימו לשיווק הישיר כמו פסיפלורה, פפאיה, ומעט הדרים – תפוז, אשכולית וקלמנטינת אור – שיכולים להימכר יחד עם התמרים באותו משלוח ללקוחות."
מוסיף יובל: "עקב השיווק הישיר אנחנו משתדלים היום ששיטות הגידול שלנו תהיינה של 'חקלאות מחדשת' אקולוגית, כי הבריאות של הלקוחות שלנו חשובה מאוד."
כאמור, משפחת בשן עובדת עם שלושה פועלים תאילנדים קבועים, מעיין הבן הבכור של מירב ויובל מצטרף להורים, לסבים ולדוד גיל בחופשות מבית הספר. בעונות בוערות נרתמת לעזרה כל המשפחה המורחבת – גדולים כקטנים, בעיקר באריזה ובשיווק.
"עכשיו, לדוגמא, אנחנו בעונת זן ה'מיה' של המנגו. בבוקר יורדים לקטוף בשטח גילי, אני, מעיין ושלושת התאילנדים. אנחנו חוזרים עם הפרי לבית האריזה, ושם הורים וילדים של המשפחה המורחבת אורזים את הפרי, ואחר כך אנחנו יוצאים למשלוח ברחבי הארץ. יש לנו מערך אינטרנטי להזמנות, ואנחנו מובילים את הפרי במכונית קירור." האחיות של יובל וגילי משווקות את התוצרת המשפחתית במקומות מגוריהם: סיוון באשחר ושחר במיצר (קיבוץ שהפך להיות מושב.)
אפשר לחיות מחקלאות
לקראת סיום הריאיון מספר יובל על פרק נוסף בחייו המקצועיים: "בין השנים 2010 ו-2018 עבדתי בחטיבה להתיישבות של ההסתדרות הציונית העולמית. במסגרת זאת הייתי מתכנן חברתי ביישובים ברמת הגולן, בעמק המעיינות ובעמק הירדן. המטרה היתה ללוות הקמה של יישובים ולחזק יישובים קיימים, אני הייתי אמון על הצד הקהילתי ניהולי חברתי. (אנשים אחרים טיפלו בעניינים הכלכליים). אני ליוויתי בפרויקטים מיוחדים את הצוותים השונים, הוועדים ובעלי תפקידים ביישובים אלו. כך בין השאר מושב אודם, שהתחיל את דרכו עם שמונה עשרה משפחות בלבד, מאכלס היום מאה משפחות.
מסתבר שהעבודה בחטיבה להתיישבות העשירה את יובל בתובנות ובמסקנות אישיות. "היתה לי הזדמנות להתבוננות רחבה. במיוחד ראיתי כיצד מתנהלים משקים משפחתיים. חלק מרכזי במוטיבציה שלי לחזור למשק שלנו הוא להוכיח שהדבר הזה שנקרא 'משק משפחתי' יכול להתקיים יפה היום בישראל של שנות האלפיים, וזאת גם אם הוא לא משק גדול במיוחד. אני רואה זאת כמשימה אישית שלי, וגם לאומית, להראות שאפשר לחיות מחקלאות."
עצות לבעלי משקים משפחתיים
מתוך הניסיון של משפחת בשן ניתן ללמוד כיצד לנהל משק משפחתי ולהצליח. אומר יובל: "העקרונות הבסיסיים שמובילים אותי ואת בני משפחתי הם עצמאות וגמישות, לא להיות תלוי באחרים, אתה אחראי על גורלך. ומתוך עקרונות אלו בנינו את בית האריזה הפרטי שלנו ואנחנו מחזיקים במערך השיווק הישיר. אנחנו משווקים גם ללקוחות בודדים, גם לקבוצות רכישה כגון חנויות, ויש לנו גם עודפים מבית האריזה עבור סיטונאים. יש לנו קשרים טובים עם כולם."
עוד צד חשוב בדרך להתייעלות עשתה המשפחה – היא הקימה מגורי עובדים בשטחה. בכל שנה, כשהיה חסר להם כוח עבודה, הם נוכחו לדעת שיש אפשרות להעסיק עובדים ממקומות שונים, אבל אין להם מקום לגור בו.
הקמת מגורי העובדים הוכיחה את יעילותה בעת מלחמת "חרבות ברזל". "אחי גילי גויס למילואים, ולמרות ששלושת הפועלים התאילנדים שלנו נשארו עימנו, חסרו לנו ידיים עובדות, במיוחד בבית האריזה שלנו. בזכות המגורים שיכולנו לספק לאנשים שהגיעו מרחוק, הצלחנו להעסיק אותם בשכר." לשאלה אם הם מעסיקים מתנדבים, עונה יובל שבדרך כלל כל העובדים שלהם הם בשכר, ורק בשיווק הם נעזרים פה ושם במתנדבים.
ולסיום מציין יובל נושא מאוד מאוד חשוב בהתנהלות של משק משפחתי לא גדול, והוא ניהול נתונים. "ניהול נתונים הוא קריטי. אי אפשר לקבל החלטות בלי לדעת מה אתה עושה. אתה צריך להגיע לרמה, בה אתה יודע לגבי כל חלקה או כל גידול מהן ההשקעות וההוצאות ומהן ההכנסות. לכן אנחנו מתנסים בכל מיני גידולים ומחשבים היטב את צעדינו."
לגבי המצב מאז תחילת המלחמה אומר יובל: "אנחנו נמצאים דרומית לקצרין. אמנם אנחנו שומעים את הבומים, רואים את פטריות העשן מצפון, ומעלינו מסתובבים המטוסים כל הזמן; אבל אנחנו לא היינו צריכים להתפנות מהיישוב , למזלנו. יום אחד בלבד היו פה נפילות ושריפות באזור, ואז נוכחנו לדעת כמה זה משבש את חיי התושבים, ביניהם החקלאים, באזורי המלחמה בצפון ובדרום."
לסיום, ניכר שמשפחת בשן במעלה גמלא השכילה לטפח את המשק שלה באופן הטוב ביותר, תוך שהיא מתנסה כל הזמן בבחינת פירות וזניהם, כדי לקבוע מה כדאי לגדל ולשווק.
פעילותה באופן עצמאי, הן בבית האריזה והן בשיווק הישיר, גורם לה להיות אחראית בלעדית לרווחיה. אבל יש תבלין נוסף, חשוב מאוד, התורם להצלחתה הכלכלית, והוא ה"יחד". מתוך סיפורו של יובל מצטיירת משפחה בת שלושה דורות, חמה ואוהבת, שמצליחה בזכות עבודה קשה, אך גם בזכות יחסי קרבה והערכה בין בני המשפחה.
עוד ניתן להעריך מאוד את מה שמנחיל כל דור לדור הבא. כשם שההורים של יובל חינכו אותו לעבוד במשק, כך גם הוא מחנך את בנו מעיין. וזהו המפתח לשושלת חקלאים מצליחה, גם כשהמצב במדינה קשה מבחינה ביטחונית וגם מבחינה כלכלית.
ד"ר עדינה בר-אל
* נדפס בירחון "יבול שיא", אוגוסט 2024.
יובל בשן נולד במושב מעלה גמלא ברמת הגולן. הוריו, נירה ואייל בשן, היו בין 8 המשפחות הראשונות שהגיעו לכאן בשנת 1976 והקימו את המושב. גם ההורים הם בני מושבים, ומסתבר ששורשי המשפחות שלהם נטועים עמוק במושבים שונים בארץ. "אימי היא בת לראשוני מושב בן עמי," מספר יובל, "סבי, אביה, היה קודם לכן במושב עין ורד. אבי," ממשיך יובל למנות את השושלת, "הוא בן לראשוני מושב ניר-בנים." ואז הוא מציין כבדרך אגב, שסבתו מצד אביו נולדה במושב נהלל למשפחת מלמוד.
חקלאים במעלה גמלא
"כל המשפחה שלנו היא חקלאית." הוא אומר. "ההורים הקימו את המשק והיום אני ואחי גילי עובדים איתם. הם התחילו לגדל במטעים כל מיני פירות: אשכוליות, בננות, מנגו, פג'ויה, וגם ענבים. הם עשו הרבה ניסיונות, עד אשר בשלב מסוים אבי העדיף תמרים, והמשק התמקד בפרי זה."
יובל נולד בשנת 1979 במושב. "תמיד עבדתי במשק." הוא מציין "כשהייתי נער העדפתי לעבוד פה, גם כאשר חבריי הלכו לעבוד בחופי הכנרת או בקיאקים בכיתה י"ב היה לנו יום חופשי באמצע השבוע ואני עבדתי במשק."
יובל למד בבית הספר היסודי "דליות" של יישובי מרכז הגולן, ובתיכון למד בבית ספר "נופי גולן" בקצרין. לאחר סיום לימודי התיכון הוא היה בשנת שירות במסגרת גרעין "עודד" של בני המושבים. אז הוא הכיר את רעייתו לעתיד מירב לבית מיודק ממושב פצאל. וכך נוספה עוד מושבניקית למשפחה.
בצבא הוא שירת בצנחנים במשך שלוש שנים. לאחר מכן הוא עבד במשך שנה במשק המשפחתי, ולאחריה נסעו הוא ומירב לטיול הגדול לחו"ל.
"כאשר חזרנו מחו"ל, התחלנו שנינו, מירב ואני, ללמוד במכללת 'אורנים' לחינוך, בסיום הלימודים, שכללו תעודת הוראה, החלה מירב ללמד בבית ספר, ואני פניתי לעסוק בחינוך בלתי פורמלי. מילאתי במסגרת תנועת המושבים תפקידים שונים – מדריך ורכז נוער ביישובי עמק חפר ועמק יזרעאל."
יובל ומירב נישאו באוגוסט 2004. במרוצת הזמן נולדו להם ארבעה ילדים: מעיין הבכור נולד ב-2007, יובל מציין בגאווה: "היום הוא כבר עובד בכיר במשק יחד איתנו, בדיוק כמו שאני עבדתי בגילו." הבן השני יותם נולד ב-2010, ניצן נולד ב-2012. הצעירה ביותר היא חושן בת שלוש.
שינויים במשק המשפחתי
"אצלנו מושב יש מעמד של 'בן ממשיך' ושל 'בן חוזר'." מציין יובל. "אחי גילי הוא הבן הממשיך, ואני קיבלתי נחלה כבן חוזר. לפני שש שנים השתלבתי באופן מלא בעבודה החקלאית כאן."
כאמור, בני המשפחה התמקדו בגידול תמרים מזנים שונים: לחייני, בארי, אמלי ומג'הול. כאשר יובל הצטרף היו להם 120 דונם תמרים ו-20 דונם מנגו. בשנת 2016 הם הקימו בית אריזה עבור התמרים שלהם וגם עבור משקים אחרים במושב.
"המשק שלנו, שיש בו כ-150 דונם, לא נחשב גדול מאוד. אנחנו היום מאוגדים כחברה בע"מ." מציין יובל. "הבחירה לעבוד כחברה בע"מ גורמת לכך שלהורים, לי ולגילי אחי יש בעלות שווה. הכול מעובד במשותף וכל ההתנהלות הכלכלית של המשק מתנהלת באופן עצמאי ונפרד מההתנהלות הכלכלית המשפחתית האישית של כל אחד."
בעבר הם גידלו כ-80 אחוזים של תמרים. "היום התמהיל הוא הרבה יותר מאוזן, יש לנו תמרים וגם מנגו מכמה זנים וליצ'י. העונה שהסתיימה עכשיו היתה עונת היבול הראשונה שלו של הליצ'י. שינוי נוסף שעשינו הוא בזני התמרים. בשנה שעברה ויתרנו על הגידול של לחייני, זן שדורש הרבה השקעה בעבודה, והוא פחות רווחי ביחס להשקעות בו."
לשאלה אם הם עקרו עצים, ענה יובל: "לא עקרנו עצים. באמצעות חלק מהם אנחנו מנסים לטפח היום עצי פרי חדשים. לדוגמא, שתלנו שתי שורות של פסיפלורה שנשענות על העצים כהדליה ועוד שורה של פפאיה. אנחנו, כאמור, מנסים גידולים שונים. זה התחיל מאז שבנינו את בית האריזה." והוא מרחיב: "בשש שנים אחרונות אנחנו הולכים יותר ויותר לכיוון של שיווק ישיר של התוצרת שלנו. לכן אנחנו מתאימים את התמהיל שלנו. זו הסיבה שהחלטנו לטעת גם ליצ'י."
משק בשן משווק היום מנגו מזן מאיה, עומר, שלי וקית, ליצ'י אונגלונג. ותמר משני זנים – מג'הול ובארי. "אנחנו מנסים לגלות עוד דברים שיכולים להתאים לנו מבחינת התאריך, מבחינת תנאי הגידול שיש לנו, וגם שיתאימו לשיווק הישיר כמו פסיפלורה, פפאיה, ומעט הדרים – תפוז, אשכולית וקלמנטינת אור – שיכולים להימכר יחד עם התמרים באותו משלוח ללקוחות."
מוסיף יובל: "עקב השיווק הישיר אנחנו משתדלים היום ששיטות הגידול שלנו תהיינה של 'חקלאות מחדשת' אקולוגית, כי הבריאות של הלקוחות שלנו חשובה מאוד."
כאמור, משפחת בשן עובדת עם שלושה פועלים תאילנדים קבועים, מעיין הבן הבכור של מירב ויובל מצטרף להורים, לסבים ולדוד גיל בחופשות מבית הספר. בעונות בוערות נרתמת לעזרה כל המשפחה המורחבת – גדולים כקטנים, בעיקר באריזה ובשיווק.
"עכשיו, לדוגמא, אנחנו בעונת זן ה'מיה' של המנגו. בבוקר יורדים לקטוף בשטח גילי, אני, מעיין ושלושת התאילנדים. אנחנו חוזרים עם הפרי לבית האריזה, ושם הורים וילדים של המשפחה המורחבת אורזים את הפרי, ואחר כך אנחנו יוצאים למשלוח ברחבי הארץ. יש לנו מערך אינטרנטי להזמנות, ואנחנו מובילים את הפרי במכונית קירור." האחיות של יובל וגילי משווקות את התוצרת המשפחתית במקומות מגוריהם: סיוון באשחר ושחר במיצר (קיבוץ שהפך להיות מושב.)
אפשר לחיות מחקלאות
לקראת סיום הריאיון מספר יובל על פרק נוסף בחייו המקצועיים: "בין השנים 2010 ו-2018 עבדתי בחטיבה להתיישבות של ההסתדרות הציונית העולמית. במסגרת זאת הייתי מתכנן חברתי ביישובים ברמת הגולן, בעמק המעיינות ובעמק הירדן. המטרה היתה ללוות הקמה של יישובים ולחזק יישובים קיימים, אני הייתי אמון על הצד הקהילתי ניהולי חברתי. (אנשים אחרים טיפלו בעניינים הכלכליים). אני ליוויתי בפרויקטים מיוחדים את הצוותים השונים, הוועדים ובעלי תפקידים ביישובים אלו. כך בין השאר מושב אודם, שהתחיל את דרכו עם שמונה עשרה משפחות בלבד, מאכלס היום מאה משפחות.
מסתבר שהעבודה בחטיבה להתיישבות העשירה את יובל בתובנות ובמסקנות אישיות. "היתה לי הזדמנות להתבוננות רחבה. במיוחד ראיתי כיצד מתנהלים משקים משפחתיים. חלק מרכזי במוטיבציה שלי לחזור למשק שלנו הוא להוכיח שהדבר הזה שנקרא 'משק משפחתי' יכול להתקיים יפה היום בישראל של שנות האלפיים, וזאת גם אם הוא לא משק גדול במיוחד. אני רואה זאת כמשימה אישית שלי, וגם לאומית, להראות שאפשר לחיות מחקלאות."
עצות לבעלי משקים משפחתיים
מתוך הניסיון של משפחת בשן ניתן ללמוד כיצד לנהל משק משפחתי ולהצליח. אומר יובל: "העקרונות הבסיסיים שמובילים אותי ואת בני משפחתי הם עצמאות וגמישות, לא להיות תלוי באחרים, אתה אחראי על גורלך. ומתוך עקרונות אלו בנינו את בית האריזה הפרטי שלנו ואנחנו מחזיקים במערך השיווק הישיר. אנחנו משווקים גם ללקוחות בודדים, גם לקבוצות רכישה כגון חנויות, ויש לנו גם עודפים מבית האריזה עבור סיטונאים. יש לנו קשרים טובים עם כולם."
עוד צד חשוב בדרך להתייעלות עשתה המשפחה – היא הקימה מגורי עובדים בשטחה. בכל שנה, כשהיה חסר להם כוח עבודה, הם נוכחו לדעת שיש אפשרות להעסיק עובדים ממקומות שונים, אבל אין להם מקום לגור בו.
הקמת מגורי העובדים הוכיחה את יעילותה בעת מלחמת "חרבות ברזל". "אחי גילי גויס למילואים, ולמרות ששלושת הפועלים התאילנדים שלנו נשארו עימנו, חסרו לנו ידיים עובדות, במיוחד בבית האריזה שלנו. בזכות המגורים שיכולנו לספק לאנשים שהגיעו מרחוק, הצלחנו להעסיק אותם בשכר." לשאלה אם הם מעסיקים מתנדבים, עונה יובל שבדרך כלל כל העובדים שלהם הם בשכר, ורק בשיווק הם נעזרים פה ושם במתנדבים.
ולסיום מציין יובל נושא מאוד מאוד חשוב בהתנהלות של משק משפחתי לא גדול, והוא ניהול נתונים. "ניהול נתונים הוא קריטי. אי אפשר לקבל החלטות בלי לדעת מה אתה עושה. אתה צריך להגיע לרמה, בה אתה יודע לגבי כל חלקה או כל גידול מהן ההשקעות וההוצאות ומהן ההכנסות. לכן אנחנו מתנסים בכל מיני גידולים ומחשבים היטב את צעדינו."
לגבי המצב מאז תחילת המלחמה אומר יובל: "אנחנו נמצאים דרומית לקצרין. אמנם אנחנו שומעים את הבומים, רואים את פטריות העשן מצפון, ומעלינו מסתובבים המטוסים כל הזמן; אבל אנחנו לא היינו צריכים להתפנות מהיישוב , למזלנו. יום אחד בלבד היו פה נפילות ושריפות באזור, ואז נוכחנו לדעת כמה זה משבש את חיי התושבים, ביניהם החקלאים, באזורי המלחמה בצפון ובדרום."
לסיום, ניכר שמשפחת בשן במעלה גמלא השכילה לטפח את המשק שלה באופן הטוב ביותר, תוך שהיא מתנסה כל הזמן בבחינת פירות וזניהם, כדי לקבוע מה כדאי לגדל ולשווק.
פעילותה באופן עצמאי, הן בבית האריזה והן בשיווק הישיר, גורם לה להיות אחראית בלעדית לרווחיה. אבל יש תבלין נוסף, חשוב מאוד, התורם להצלחתה הכלכלית, והוא ה"יחד". מתוך סיפורו של יובל מצטיירת משפחה בת שלושה דורות, חמה ואוהבת, שמצליחה בזכות עבודה קשה, אך גם בזכות יחסי קרבה והערכה בין בני המשפחה.
עוד ניתן להעריך מאוד את מה שמנחיל כל דור לדור הבא. כשם שההורים של יובל חינכו אותו לעבוד במשק, כך גם הוא מחנך את בנו מעיין. וזהו המפתח לשושלת חקלאים מצליחה, גם כשהמצב במדינה קשה מבחינה ביטחונית וגם מבחינה כלכלית.
ד"ר עדינה בר-אל
* נדפס בירחון "יבול שיא", אוגוסט 2024.
חנה סמוכה מושיוב
הידד הנעורים
חלק ראשון
עליתי ארצה בגיל שנתיים מבבל, היא עיראק. לא זוכרת משם דבר, לא את הבית, לא את המדבר, לא נהר ולא תמר. לא מנהגים ולא אורח חיים. פה לראשונה פקחתי עיניים. ופה גדלתי והצמחתי כנפיים.
ילדותי עברה עליי במעברה, בדלות נוראה, במדינתו הצעירה, שגילי כגילה, והיתה לי כמוה הזכות, לשאוף לגדול בחירות.
מיד הבחנתי שהדבר הכי נפלא, פה ולא שם, שגם הבנות לומדות בבית הספר ובגן, והחינוך פה לכולם חובה וגם חינם וזה דבר מושלם... ולא מובן מאליו!
הייתי מודעת לכך, שרוב הנשים שגדלו בגלות, מעמדן נחות, כי נשללה מהן הזכות, ללמוד כיאות. ואילו כאן, ביעור הבערות בקרב בנות ונערות, אִפשרה לרַבּוֹת לרכוש מקצוע ולעבוד, להרוויח בכבוד, להיות עצמאיות ולעלות לגדולות.
היתה לי זכות אדירה ועל כך ארננה ואשירה, להתחיל פה את חיי כילדה קטנה, שלמדה בגן ובבית הספר, לדבר וללמוד בעברית, ויכולתי בשמחה להשכים, להתקדם ולהחכים, ולהגיע להישגים, ולחוות חוויות ילדות נפלאות. להכיר חבר ולבחור עם מי להינשא ולא בשידוך עם כל מה שזה כרוך.
לילדים הבוגרים היה "סניף" של ה"נוער העובד", שאליו מגיעים אחרי הלימודים, לפעולות שהקנו ערכים נעלים, ובו רקדנו ריקודי-עם במעגל ובזוגות ו"בן לוקח בת, ובת לוקחת בן" ולא חייבים מהר להתחתן. ויש מסעות, אַ"ש לילה, מחנות קיץ ומחנות עבודה בקיבוצים, שבהם הרגשנו חלוצים בכל אשכול ענבים שאנו בוצרים, וחשנו שמחים ומרוצים.
והכול חדש ושונה ואחר, ולא רציתי על שום דבר לוותר.
ואותי הכול הִפְּנֵט ופיתה ורציתי להגיע ל"סניף" להתעדכן, ופה ושם להגניב מבט לאיזה בן. אך בבית אמרו, "לא," ולא "כן." הייתי מתחמקת ול"סניף" מגיעה, רוצה לראות מה עושים ומה נשמע, ומתחננת מההורים, שירשו לי לנסוע למחנות ולטיולים, לרקוד ריקודי-עם ולשמוע שירים בעברית, ולא את המוסיקה שהם שומעים ועליה מתענגים, שלנו היתה זרה, ואליי כלל לא דיברה.
כשאחי הגיע וראה אותי בסניף, מיד סטירה לי החטיף. קרא לי והודיע, שעליי מיד הביתה להגיע. ולא הבין כמה להיות במקום הזה לי חשוב. חזרתי, ובאתי שוב...
זה לא פשוט, לעבור מתרבות לתרבות, לא להורים וגם לא לבנות, במולדת שבה הם באו להיבנות ולא הבינו, שלא נוכל לגדול פה כמו בגלות, כשגוזלים מאיתנו כל זכות לחרות, ומוכיחים אותנו על כל שטות ולא נותנים לנו רשות להשתתף בשום פעילות.
אמנם גדלתי כאן עם העברית, החינוך, התרבות והידע, אך עבור הוריי זו היתה מהפכה, שהפכה את המסורת, שיותר מאלפים שנה הלכו לאורה, ופה בין האצבעות התפוררה. היה להם קשה להחיל עלינו את תרבותם, ולנו היה יותר קשה איתם, וזה הביא לעימותים והחיים שלנו כבנות לא היו "תותים". היו הרבה מאוד עימותים...
לא חיכיתי לנעוריי, ולא ידעתי שהם מּדָּפְקִים ומחכים להיכנס בשעריי. לא ציפיתי למעבר דרסטי בין הילדות לנעורים. לא תיארתי לי, שמגיל שתים עשרה, אנחנו לגמרי משתנים. השינוי לא חיכה שיסבירו לי מה קורה. זה הגיע באופן לא צפוי! והכול בא בבום! לא היתה לי אחות גדולה ולא ידעתי מאום! ואני לא מבינה כלום...
הייתי נערה סגורה, חסרת ביטחון, לא היה לי שום שריון. לא היו לי חברות נפש. לא העזתי לדבר עם איש על רגשות וחששות, והן נותרו בתוכי חבויות.
סיימתי את בית הספר היסודי. יצאתי מהחממה המוגנת והחמה, שבה הרגשתי אהובה וחכמה! ובגלל מצב כלכלי, לא המשכתי ללמוד בתיכון רגיל. למדתי שנה פקידות ובתום השנה יצאתי לעבוד בהנהלת חשבונות. קבלתי משכורת, שאת מחציתה נתתי לאבי, ובשאר מילאתי את שאיפותיי החומריות, וגם חסכתי, כי אימא למדה אותי לשמור "גרוש לבן ליום שחור." למרות הכול, נכספתי לחברת בני גילי, שנפרדתי מהם. קינאתי בחברותיי, שלהן תהיה "בגרות", ולי לא, למרות שלי יש מקצוע מכובד ומעמד, ואני גם מרוויחה, עצמאית ולא תלויה.
אחרי העבודה הייתי משועממת ואבודה, העתיד נראה לי כחידה. אין שיעורי בית ולא בחינות ואין לי אותן חברויות. הרגשתי לבד והרבה מהטוב, שהיה לי אבד. במשכורת הראשונה, קניתי רדיו טרנזיסטור ואחרי העבודה, התחלתי לשמוע תוכניות ותסכיתים, כי היה לי קשה להתחרות עם אימי, ששמעה ברדיו הביתי היחיד, שירים בערבית, שלא דיברו אל ליבי, שלא הבנתי אותם, והעדפתי לשמוע מצעד הפזמונים. התביישתי בה, שהיא מאזינה לשירים בערבית, ולא קלטתי שהם חלק מעולמה ורק אותם היא מבינה...
לפעמים הלכתי לקולנוע השכונתי לראות סרט מצרי, הודי או הוליבודי. נכספתי לאהבה כמו זו שעל המרקע. חיכיתי שגם תורי יגיע יום אחד ואדע אהבה ואתבגר בחדווה.
ולא חשבתי על אבני הנגף שעומדים בדרכי...
אני מתבגרת, וכלל לא מרגישה, שאני מיוחדת או יפה! למה שמישהו יואיל להעיף עליי מבט? צומחים לי פצעי בגרות גם בָּפַּנִים וגם בִּפְנִים, גופי צנום ורזה והוא מאחר להתפתח ואני שונה מנערות רבות מלאות, שלובשות כבר חזיות... משהו איתי לא בסדר??? עדיין לא בשלה, כולי בוסר! אני מלאה שאיפות, משאלות, חלומות, תסכולים, שאותי מבלבלים, ואיני משתפת איש במה שמתחולל בתוכי...
באופן טבעי הייתי צריכה לפנות לאימי ולבקש ממנה תשובות, אך היא לא גדלה בארץ, התחתנה בשידוך, ולא ביקשתי ממנה לא עצה ולא תדרוך, כי מה היא מבינה על הנעורים האחרים שכאן בארץ צעירים עוברים??? הלכתי והתנתקתי מאימי, שכילדה, היא היתה כל עולמי, היא הניקה והעניקה וטפלה וחינכה ולימדה ודאגה. ואני עזרתי לה, ולא היה דבר שלא הייתי מוכנה לעשות בשבילה. ובגיל הזה, אני לא לה... רוצה לדעת מי אני, מחפשת את עצמי!!!
הוריי לא מבינים ולא יודעים ולא מנחשים, שהכול בי משתנה ואין בכוחי לעצור את כל מה שקורה בתוכי ובמוחי. אני כבר לא אותה הילדה הצייתנית והטובה, שקשורה אחרי סינרה של אמהּ.
משהו בי חרד ומשהו בי מתמרד.
היה לי קשה לקבל את המוסכמות המוזרות, שעל פיהן מסורת הדורות מתייחסת לבנות. כעת אני גדולה. יוצאת מהבועה. ויש לי דעה. פוקחת עיניים ורואה, שהמסורת שגדלתי עליה, פרימיטיבית ולא מתקדמת! אני בדילמה... איך אני יכולה לבעוט בהורים, שעד אתמול היו כל כך יקרים, ואנו בהם כל כך תלויים. לאן אלך בלעדיהם? האם זה נכון להפחית מערכם, לא לכבד אותם ולא לקיים את הדיבר השישי? מי אני שאמרוד במסורת בת מאות שנים? מה אני מבינה מהחיים??? אני מבולבלת ולא מבינה אם זה רגיל ונורמאלי לעשות מה שבא לי.
הגעתי לגיל המיוחל, שש עשרה. חשבתי שמכאן החיים היפים מתחילים ואפשר להכריז הידד הנעורים!... אוכל לצאת עם חבר!!! אף מיד התברר, שזה רעיון עִוְעִים, שלממש אותו צריך להיות משוגעים. ראיתי בנות בגילי יוצאות עם חבר לסרט, או להצגה... מחובקות ואוהבות. גם אני ייחלתי שיהיה לי חבר שאלך איתו לסרט בקולנוע השכונתי, ואשוחח אתו על סרטים וספרים, עבודה ולימודים, ושילחש לי כמה מלים רכות ואוהבות... רציתי לאהוב ולהרגיש אהובה ומוערכת! ולפתע על יבלות המציאות דורכת!!!
הרגשתי, שהימים שבהם המשפחה אותי עטפה, חלפו... כל החלומות שלי לגדול באהבה ובשלום ולהגשים חלום ועוד חלום, הושמו לאל! הרגשתי, שהוריי האהובים, אותי לא מבינים, ומצרים את צעדיי. הפריע לי שאני לא כמו כולן, שאין לי חופש לבחור, מה נכון. הרגשתי שזה לא בסדר, שמשפחתי גוזרת עלי סגר. עם מי אתייעץ, למי אספר, מי ינחה אותי? אני מסרבת לקבל את הגורל, שהושת עליי. איך אעבור כך את השנים כשידיי כבולות באזיקים. למה לי הם מזיקים? מדוע אסור לי לפרוח כמו כל הבנות? מה הם חשבו, שאפשר להקפיא לי את הלב, שרוצה לחוש וללבלב ומשתוקק לאהוב ולהתאהב?!
הרגשתי לבד, אבודה, ואיני יודעת איך אני עוברת את התקופה, שאומרים עליה שהיא הכי יפה! איך אני מדלגת מעליה ועפה... כל הביטחון שלי בהוריי ובעצמי התערער. פתאום אהבתם לא מספיקה לי, ולה אני כבר לא זקוקה יותר. יש אהבה אחרת שלי קורצת ומפתה, אך בדרכי עומדים אבני נגף מרים, שאת חיי ממררים.
האווירה בבית, את חיי מיררה. היה לי ברור, שאין לי ברירה. אני לא בת חורין, ועלי להמתין כמה שנים, שלא תעבורנה במהרה, (אך מה אעשה בינתיים?) האופק נראה רחוק, ויהיה נס, אם ירשו לי להתגייס, כי אז תפתח בפני דלת, ואעלה על דרך המלך. ארוויח את חרותי ואעצב את דמותי!!! ועל זכותי לצאת בגלוי עם חבר איש לא יערער...
בבית לא הבינו שפֹּה בישראל, דור אחר גדל, ומגיע גם לי חופש כמו כל הבנות ולמה עליי לחיות על פי מסורת אפלה, שאת הבנות מקפחת ומפלה?
כמובן שפחדו, שמא "אתקלקל", ואת "כבוד המשפחה," חלילה, אחלל. ולא הבינו שרוחות חדשות פה מנשבות וצריך להשתנות, וצריך לתת לי לגדול כמו כל הבנות.
מבת טובה ואהובה, עוזרת מסורה וצייתנית, הפכתי בעיני הוריי, ל"פורעת חוק" ולמרדנית. ואני לא מבינה, איך אבי המשכיל, הנאור והמתקדם, שאת ילדי ישראל חינך וקידם, ואותי אהב ובי האמין, שאת צרכיי היה חייב להבין, אִפשר לאחי, בנו הבכור, להגביל את צעדיי ואת נעוריי לעכור, ואת החרות והדרור ממני לעקור.
ואותו אח גדול, ש"דאג לי נורא," חש שהוא מוכרח "להגיש לי עזרה," וסביבי הוא בנה חומות בצורות, ושלל ממני את החירות, שכמו פצצה נפלה פה על הבנות, ואיפשרה להן להפסיק להיות כלואות, נרדפות ומקופחות. הוא התעקש אותי בכוח לרסן, ולגזול מ"שלוחת הרסן" לחוות אהבה ונְעוּרים שרק החלו נֵעוֹרִים.
בשל ההגבלות המטופשות והקשות, שנחתו עליי בפתאומיות, הרגשתי עלבון ובוז, עצבות וריק ובזבוז. הייתי צעירה, שרק בקעה מהביצה, שחֶבְרָה וחֲבֵרוּת לי קרצה. חייתי בעולם פרדוכסלי, שבו התנגשו המסורתי והישראלי, וזה לא פשוט ולא נורמאלי...
אני מחליטה, שלא אמשיך לחיות כמו אימא וסבתא, שלא למדו אל"ף-בי"ת, ולא היה להן מקצוע באמת, ועברית לא ידעו עד יום מותן, והמסכנות היו מכונסות בביתן, ובן פורת יוסף, ילדו עד בלותן, וכמו עבד נרצע הן מילאו חובותיהן לבעליהן, ולא העזו לשנות את גורלן, והזמן כאילו קפא עבורן, ונותרו נטולות זכויות עד מותן.
אני כבר לא אותה הילדה הצייתנית והטובה, שקשורה אחרי סינרה של אימהּ. לא יכולתי להיפתח ולספר את מה שלי לא מתחבר. התנתקתי ממי שהייתה כל עולמי, שלימדה אותי דברים רבים ופתאום היא זרה – לא חלק ממני. את אימי לא חשבתי לשתף במה שמטריד אותי. היא גדלה בארץ אחרת, בתרבות אחרת, ומה היא יכולה להבין ממה שפה אני עוברת. ועם אבי בענייני בנות לא חשבתי לפנות, והעולם שבחוץ נראה לי מרתק ומפתה. האם מדרכם אסטה???
לא היה בחיי אף אדם, שינחה אותי בפרשת הדרכים, לעבור את הצומת המסוכן, בין הילדות הרגועה, לנערות הפגועה, שהתפרצה כמו מגפה והטריפה, ועליי עטה בלי כל אזהרה, פיתתה, והפחידה נורא, ולא הבנתי את פשרה. ובעצמי לא הבנתי איך, הילדה הטובה, שבי, עוברת מהפך, וצריכה לפחד, כדי לא ליפול בפח. כי הוריי חששו, שבתם "הקטנה" בסכנה וזקוקה להגנה והכי טוב שהיא תהיה בבית ספונה...
הרוחות החדשות שמנשבות בארץ מסוכנות וצריך לשמור על הבנות...
אני מרחפת, ובאוויר בונה מגדלים ומנסה להתרומם מעל התהום העמוקה, אולי שם אמצא את הנעורים המנצנצים, שאליי ממעל מציצים וקורצים.
והכוכבים אותי מרמים...
ולא מבינה מה קורה להורים האוהבים, שגם הם מבולבלים וממני מאוכזבים, ואין להם ניסיון איך מגדלים פה נערה תמימה וברה במציאות אחרת וזרה.
ואני מרגישה שלא את אהבתם אני רוצה, ולא לזרועותיהם אני רצה, כי מה מבינה אימא, שמעולם ראש לא הרימה, שפה המציאות אחרת ושונה, שמול עיניה משתנה.
בגיל חמש עשרה וחצי, אחרי שסיימתי בית ספר לפקידות, התחלתי לעבוד בהנהלת חשבונות, וזכיתי בעצמאות כלכלית נכספת, נהניתי ממשכורת, הרווחתי כסף. אני מתבגרת, מרגישה על הגובה, קונה בגדים, מעשירה את הגרדרובה, נעלי עקב, גרבי ניילון, חצאית צרה, חזיות תחרה, שמלת מיני קצרה, תסרוקות, אודם ופודרה, ורוצה להיראות יפה והדורה.
הולכת לקולנוע עם חברה, בחורים איתי מתחילים, את המוח לי מבלבלים. עלם צעיר בחיי מופיע, מבקש חברות וזה מפתיע. נאמרות לי כל מיני מילים וכל מילה אותי מקסימה. אבוי, אני מתאהבת, מרגישה כחולמת. הנשמה אליו יוצאת, פרפרים בבטן ובחזה הלב הומה ולא תופסת מה לי קורה.
בכל פעם שראיתי את דמותו מולי, רעדתי... חשתי התרגשות ודופק מטורף, והוא את יומי טרף. אללי! זה היה מטלטל! זה נראה לי מסחרר. ידעתי, שבבית תהיה התנגדות! הבנתי, שלא אוכל ללכת איתו קבל עם קבל אור... אהבה, היא לא בשבילי, לא מתאימה לגילי, אסורה בתכלית האיסור. אסור! את נעוריי אני צריכה לנער כנעורת מחיי!!! ידעתי שזה לא ילך, לא יצליח, ומזה דבר לא ארוויח, אך לא יכולתי לוותר... נפגשתי אתו בסתר...
תמיד היו מלשינים, שגילו לאחי, שהרגיש "חובה" להגן עליי, שראו אותי הולכת עם בחור, והוא עשה מזה "סייפור", שעליו קבלתי עונש חמור!!!
הרגשתי אבודה ובודדה. זרה ומאוד שונה. לא שייכת למשפחה... איך אני עוברת את התקופה, שאומרים עליה, שהיא הכי יפה! איך אני מדלגת עליה ועפה??? הביטחון שלי, בהוריי ובעצמי, התערער! לפני כן, הספיק לי רק לדעת, שאני טובה ואהובה עליהם. וכעת אני מגלה, שהם שִיקרו לי! לא קניתי את אהבתם! אני לא מקבלת מהם שום תמורה על ילדותי שהלכה כפרה, שהענקתי להם אותה כשי, כשעול כבד על כתפיי הוטל. כעת גם את נעוריי המתעוררים הם נוטלים, ואת כל מה שאני עושה הם קוטלים!!!
נכון, הייתי מאוד צעירה, אך בליבי אהבה בערה, התאהבות ראשונה!!! האצלתי עליו תכונות נעלות, שהייתי בטוחה שהן קיימות בכל עלם חמודות. כתבתי לו מכתבים וציטטתי לו פסוקים משיר השירים, וגם הוא כתב לי דברים יפים, ששמרתי במסתורים. ידעתי, על המשך הקשר, אין מה לדבר!!! הלב מסרב לוותר. הוא נמלא ברחשים וברעשים מטורפים, שאותי מעוררים ומערערים.
איך אצווה עליו, די!!!
בעובדה שבי מתעניינים, הראש שלי ממריא לעננים, הכול חדש מפתה ונעים... אך בבית מתריעים, שאני צעירה מדי ולתת לי לצאת עם בחור, בתכלית אסור!!!
אסרו עלי לצאת, מהבית לא לזוז ואת נעוריי שרק התחילו ללבלב, עלי להחניק ולגנוז, עליי לקפוא ולא לחלום, לא על אהבה, ולא על רֵעות, לא על אושר ולא על חרות.
רציתי למות...
הרגשתי מוכה ואומללה, אבודה ונרדפת ודחויה, לא הבנתי מדוע אני שבויה, רציתי להרגיש חופשיה... כשמסורת מתנגשת עם החיים באמת, או שאתה מת, או שאתה בועט...
אני לא מוותרת, משקרת, יוצאת במסתור, להיפגש עם הבחור. בבית מגלים ועושים סוף לסיפור. הלב שלי שבור...
הרגשתי שהם בור לי טומנים. אך לוקח לי קצת זמן, החושים המחודדים קולטים שהם לא לגמרי טועים...
חנה סמוכה מושיוב
12.10.2020. נערך ב-15.8.2024.
המשך יבוא
עליתי ארצה בגיל שנתיים מבבל, היא עיראק. לא זוכרת משם דבר, לא את הבית, לא את המדבר, לא נהר ולא תמר. לא מנהגים ולא אורח חיים. פה לראשונה פקחתי עיניים. ופה גדלתי והצמחתי כנפיים.
ילדותי עברה עליי במעברה, בדלות נוראה, במדינתו הצעירה, שגילי כגילה, והיתה לי כמוה הזכות, לשאוף לגדול בחירות.
מיד הבחנתי שהדבר הכי נפלא, פה ולא שם, שגם הבנות לומדות בבית הספר ובגן, והחינוך פה לכולם חובה וגם חינם וזה דבר מושלם... ולא מובן מאליו!
הייתי מודעת לכך, שרוב הנשים שגדלו בגלות, מעמדן נחות, כי נשללה מהן הזכות, ללמוד כיאות. ואילו כאן, ביעור הבערות בקרב בנות ונערות, אִפשרה לרַבּוֹת לרכוש מקצוע ולעבוד, להרוויח בכבוד, להיות עצמאיות ולעלות לגדולות.
היתה לי זכות אדירה ועל כך ארננה ואשירה, להתחיל פה את חיי כילדה קטנה, שלמדה בגן ובבית הספר, לדבר וללמוד בעברית, ויכולתי בשמחה להשכים, להתקדם ולהחכים, ולהגיע להישגים, ולחוות חוויות ילדות נפלאות. להכיר חבר ולבחור עם מי להינשא ולא בשידוך עם כל מה שזה כרוך.
לילדים הבוגרים היה "סניף" של ה"נוער העובד", שאליו מגיעים אחרי הלימודים, לפעולות שהקנו ערכים נעלים, ובו רקדנו ריקודי-עם במעגל ובזוגות ו"בן לוקח בת, ובת לוקחת בן" ולא חייבים מהר להתחתן. ויש מסעות, אַ"ש לילה, מחנות קיץ ומחנות עבודה בקיבוצים, שבהם הרגשנו חלוצים בכל אשכול ענבים שאנו בוצרים, וחשנו שמחים ומרוצים.
והכול חדש ושונה ואחר, ולא רציתי על שום דבר לוותר.
ואותי הכול הִפְּנֵט ופיתה ורציתי להגיע ל"סניף" להתעדכן, ופה ושם להגניב מבט לאיזה בן. אך בבית אמרו, "לא," ולא "כן." הייתי מתחמקת ול"סניף" מגיעה, רוצה לראות מה עושים ומה נשמע, ומתחננת מההורים, שירשו לי לנסוע למחנות ולטיולים, לרקוד ריקודי-עם ולשמוע שירים בעברית, ולא את המוסיקה שהם שומעים ועליה מתענגים, שלנו היתה זרה, ואליי כלל לא דיברה.
כשאחי הגיע וראה אותי בסניף, מיד סטירה לי החטיף. קרא לי והודיע, שעליי מיד הביתה להגיע. ולא הבין כמה להיות במקום הזה לי חשוב. חזרתי, ובאתי שוב...
זה לא פשוט, לעבור מתרבות לתרבות, לא להורים וגם לא לבנות, במולדת שבה הם באו להיבנות ולא הבינו, שלא נוכל לגדול פה כמו בגלות, כשגוזלים מאיתנו כל זכות לחרות, ומוכיחים אותנו על כל שטות ולא נותנים לנו רשות להשתתף בשום פעילות.
אמנם גדלתי כאן עם העברית, החינוך, התרבות והידע, אך עבור הוריי זו היתה מהפכה, שהפכה את המסורת, שיותר מאלפים שנה הלכו לאורה, ופה בין האצבעות התפוררה. היה להם קשה להחיל עלינו את תרבותם, ולנו היה יותר קשה איתם, וזה הביא לעימותים והחיים שלנו כבנות לא היו "תותים". היו הרבה מאוד עימותים...
לא חיכיתי לנעוריי, ולא ידעתי שהם מּדָּפְקִים ומחכים להיכנס בשעריי. לא ציפיתי למעבר דרסטי בין הילדות לנעורים. לא תיארתי לי, שמגיל שתים עשרה, אנחנו לגמרי משתנים. השינוי לא חיכה שיסבירו לי מה קורה. זה הגיע באופן לא צפוי! והכול בא בבום! לא היתה לי אחות גדולה ולא ידעתי מאום! ואני לא מבינה כלום...
הייתי נערה סגורה, חסרת ביטחון, לא היה לי שום שריון. לא היו לי חברות נפש. לא העזתי לדבר עם איש על רגשות וחששות, והן נותרו בתוכי חבויות.
סיימתי את בית הספר היסודי. יצאתי מהחממה המוגנת והחמה, שבה הרגשתי אהובה וחכמה! ובגלל מצב כלכלי, לא המשכתי ללמוד בתיכון רגיל. למדתי שנה פקידות ובתום השנה יצאתי לעבוד בהנהלת חשבונות. קבלתי משכורת, שאת מחציתה נתתי לאבי, ובשאר מילאתי את שאיפותיי החומריות, וגם חסכתי, כי אימא למדה אותי לשמור "גרוש לבן ליום שחור." למרות הכול, נכספתי לחברת בני גילי, שנפרדתי מהם. קינאתי בחברותיי, שלהן תהיה "בגרות", ולי לא, למרות שלי יש מקצוע מכובד ומעמד, ואני גם מרוויחה, עצמאית ולא תלויה.
אחרי העבודה הייתי משועממת ואבודה, העתיד נראה לי כחידה. אין שיעורי בית ולא בחינות ואין לי אותן חברויות. הרגשתי לבד והרבה מהטוב, שהיה לי אבד. במשכורת הראשונה, קניתי רדיו טרנזיסטור ואחרי העבודה, התחלתי לשמוע תוכניות ותסכיתים, כי היה לי קשה להתחרות עם אימי, ששמעה ברדיו הביתי היחיד, שירים בערבית, שלא דיברו אל ליבי, שלא הבנתי אותם, והעדפתי לשמוע מצעד הפזמונים. התביישתי בה, שהיא מאזינה לשירים בערבית, ולא קלטתי שהם חלק מעולמה ורק אותם היא מבינה...
לפעמים הלכתי לקולנוע השכונתי לראות סרט מצרי, הודי או הוליבודי. נכספתי לאהבה כמו זו שעל המרקע. חיכיתי שגם תורי יגיע יום אחד ואדע אהבה ואתבגר בחדווה.
ולא חשבתי על אבני הנגף שעומדים בדרכי...
אני מתבגרת, וכלל לא מרגישה, שאני מיוחדת או יפה! למה שמישהו יואיל להעיף עליי מבט? צומחים לי פצעי בגרות גם בָּפַּנִים וגם בִּפְנִים, גופי צנום ורזה והוא מאחר להתפתח ואני שונה מנערות רבות מלאות, שלובשות כבר חזיות... משהו איתי לא בסדר??? עדיין לא בשלה, כולי בוסר! אני מלאה שאיפות, משאלות, חלומות, תסכולים, שאותי מבלבלים, ואיני משתפת איש במה שמתחולל בתוכי...
באופן טבעי הייתי צריכה לפנות לאימי ולבקש ממנה תשובות, אך היא לא גדלה בארץ, התחתנה בשידוך, ולא ביקשתי ממנה לא עצה ולא תדרוך, כי מה היא מבינה על הנעורים האחרים שכאן בארץ צעירים עוברים??? הלכתי והתנתקתי מאימי, שכילדה, היא היתה כל עולמי, היא הניקה והעניקה וטפלה וחינכה ולימדה ודאגה. ואני עזרתי לה, ולא היה דבר שלא הייתי מוכנה לעשות בשבילה. ובגיל הזה, אני לא לה... רוצה לדעת מי אני, מחפשת את עצמי!!!
הוריי לא מבינים ולא יודעים ולא מנחשים, שהכול בי משתנה ואין בכוחי לעצור את כל מה שקורה בתוכי ובמוחי. אני כבר לא אותה הילדה הצייתנית והטובה, שקשורה אחרי סינרה של אמהּ.
משהו בי חרד ומשהו בי מתמרד.
היה לי קשה לקבל את המוסכמות המוזרות, שעל פיהן מסורת הדורות מתייחסת לבנות. כעת אני גדולה. יוצאת מהבועה. ויש לי דעה. פוקחת עיניים ורואה, שהמסורת שגדלתי עליה, פרימיטיבית ולא מתקדמת! אני בדילמה... איך אני יכולה לבעוט בהורים, שעד אתמול היו כל כך יקרים, ואנו בהם כל כך תלויים. לאן אלך בלעדיהם? האם זה נכון להפחית מערכם, לא לכבד אותם ולא לקיים את הדיבר השישי? מי אני שאמרוד במסורת בת מאות שנים? מה אני מבינה מהחיים??? אני מבולבלת ולא מבינה אם זה רגיל ונורמאלי לעשות מה שבא לי.
הגעתי לגיל המיוחל, שש עשרה. חשבתי שמכאן החיים היפים מתחילים ואפשר להכריז הידד הנעורים!... אוכל לצאת עם חבר!!! אף מיד התברר, שזה רעיון עִוְעִים, שלממש אותו צריך להיות משוגעים. ראיתי בנות בגילי יוצאות עם חבר לסרט, או להצגה... מחובקות ואוהבות. גם אני ייחלתי שיהיה לי חבר שאלך איתו לסרט בקולנוע השכונתי, ואשוחח אתו על סרטים וספרים, עבודה ולימודים, ושילחש לי כמה מלים רכות ואוהבות... רציתי לאהוב ולהרגיש אהובה ומוערכת! ולפתע על יבלות המציאות דורכת!!!
הרגשתי, שהימים שבהם המשפחה אותי עטפה, חלפו... כל החלומות שלי לגדול באהבה ובשלום ולהגשים חלום ועוד חלום, הושמו לאל! הרגשתי, שהוריי האהובים, אותי לא מבינים, ומצרים את צעדיי. הפריע לי שאני לא כמו כולן, שאין לי חופש לבחור, מה נכון. הרגשתי שזה לא בסדר, שמשפחתי גוזרת עלי סגר. עם מי אתייעץ, למי אספר, מי ינחה אותי? אני מסרבת לקבל את הגורל, שהושת עליי. איך אעבור כך את השנים כשידיי כבולות באזיקים. למה לי הם מזיקים? מדוע אסור לי לפרוח כמו כל הבנות? מה הם חשבו, שאפשר להקפיא לי את הלב, שרוצה לחוש וללבלב ומשתוקק לאהוב ולהתאהב?!
הרגשתי לבד, אבודה, ואיני יודעת איך אני עוברת את התקופה, שאומרים עליה שהיא הכי יפה! איך אני מדלגת מעליה ועפה... כל הביטחון שלי בהוריי ובעצמי התערער. פתאום אהבתם לא מספיקה לי, ולה אני כבר לא זקוקה יותר. יש אהבה אחרת שלי קורצת ומפתה, אך בדרכי עומדים אבני נגף מרים, שאת חיי ממררים.
האווירה בבית, את חיי מיררה. היה לי ברור, שאין לי ברירה. אני לא בת חורין, ועלי להמתין כמה שנים, שלא תעבורנה במהרה, (אך מה אעשה בינתיים?) האופק נראה רחוק, ויהיה נס, אם ירשו לי להתגייס, כי אז תפתח בפני דלת, ואעלה על דרך המלך. ארוויח את חרותי ואעצב את דמותי!!! ועל זכותי לצאת בגלוי עם חבר איש לא יערער...
בבית לא הבינו שפֹּה בישראל, דור אחר גדל, ומגיע גם לי חופש כמו כל הבנות ולמה עליי לחיות על פי מסורת אפלה, שאת הבנות מקפחת ומפלה?
כמובן שפחדו, שמא "אתקלקל", ואת "כבוד המשפחה," חלילה, אחלל. ולא הבינו שרוחות חדשות פה מנשבות וצריך להשתנות, וצריך לתת לי לגדול כמו כל הבנות.
מבת טובה ואהובה, עוזרת מסורה וצייתנית, הפכתי בעיני הוריי, ל"פורעת חוק" ולמרדנית. ואני לא מבינה, איך אבי המשכיל, הנאור והמתקדם, שאת ילדי ישראל חינך וקידם, ואותי אהב ובי האמין, שאת צרכיי היה חייב להבין, אִפשר לאחי, בנו הבכור, להגביל את צעדיי ואת נעוריי לעכור, ואת החרות והדרור ממני לעקור.
ואותו אח גדול, ש"דאג לי נורא," חש שהוא מוכרח "להגיש לי עזרה," וסביבי הוא בנה חומות בצורות, ושלל ממני את החירות, שכמו פצצה נפלה פה על הבנות, ואיפשרה להן להפסיק להיות כלואות, נרדפות ומקופחות. הוא התעקש אותי בכוח לרסן, ולגזול מ"שלוחת הרסן" לחוות אהבה ונְעוּרים שרק החלו נֵעוֹרִים.
בשל ההגבלות המטופשות והקשות, שנחתו עליי בפתאומיות, הרגשתי עלבון ובוז, עצבות וריק ובזבוז. הייתי צעירה, שרק בקעה מהביצה, שחֶבְרָה וחֲבֵרוּת לי קרצה. חייתי בעולם פרדוכסלי, שבו התנגשו המסורתי והישראלי, וזה לא פשוט ולא נורמאלי...
אני מחליטה, שלא אמשיך לחיות כמו אימא וסבתא, שלא למדו אל"ף-בי"ת, ולא היה להן מקצוע באמת, ועברית לא ידעו עד יום מותן, והמסכנות היו מכונסות בביתן, ובן פורת יוסף, ילדו עד בלותן, וכמו עבד נרצע הן מילאו חובותיהן לבעליהן, ולא העזו לשנות את גורלן, והזמן כאילו קפא עבורן, ונותרו נטולות זכויות עד מותן.
אני כבר לא אותה הילדה הצייתנית והטובה, שקשורה אחרי סינרה של אימהּ. לא יכולתי להיפתח ולספר את מה שלי לא מתחבר. התנתקתי ממי שהייתה כל עולמי, שלימדה אותי דברים רבים ופתאום היא זרה – לא חלק ממני. את אימי לא חשבתי לשתף במה שמטריד אותי. היא גדלה בארץ אחרת, בתרבות אחרת, ומה היא יכולה להבין ממה שפה אני עוברת. ועם אבי בענייני בנות לא חשבתי לפנות, והעולם שבחוץ נראה לי מרתק ומפתה. האם מדרכם אסטה???
לא היה בחיי אף אדם, שינחה אותי בפרשת הדרכים, לעבור את הצומת המסוכן, בין הילדות הרגועה, לנערות הפגועה, שהתפרצה כמו מגפה והטריפה, ועליי עטה בלי כל אזהרה, פיתתה, והפחידה נורא, ולא הבנתי את פשרה. ובעצמי לא הבנתי איך, הילדה הטובה, שבי, עוברת מהפך, וצריכה לפחד, כדי לא ליפול בפח. כי הוריי חששו, שבתם "הקטנה" בסכנה וזקוקה להגנה והכי טוב שהיא תהיה בבית ספונה...
הרוחות החדשות שמנשבות בארץ מסוכנות וצריך לשמור על הבנות...
אני מרחפת, ובאוויר בונה מגדלים ומנסה להתרומם מעל התהום העמוקה, אולי שם אמצא את הנעורים המנצנצים, שאליי ממעל מציצים וקורצים.
והכוכבים אותי מרמים...
ולא מבינה מה קורה להורים האוהבים, שגם הם מבולבלים וממני מאוכזבים, ואין להם ניסיון איך מגדלים פה נערה תמימה וברה במציאות אחרת וזרה.
ואני מרגישה שלא את אהבתם אני רוצה, ולא לזרועותיהם אני רצה, כי מה מבינה אימא, שמעולם ראש לא הרימה, שפה המציאות אחרת ושונה, שמול עיניה משתנה.
בגיל חמש עשרה וחצי, אחרי שסיימתי בית ספר לפקידות, התחלתי לעבוד בהנהלת חשבונות, וזכיתי בעצמאות כלכלית נכספת, נהניתי ממשכורת, הרווחתי כסף. אני מתבגרת, מרגישה על הגובה, קונה בגדים, מעשירה את הגרדרובה, נעלי עקב, גרבי ניילון, חצאית צרה, חזיות תחרה, שמלת מיני קצרה, תסרוקות, אודם ופודרה, ורוצה להיראות יפה והדורה.
הולכת לקולנוע עם חברה, בחורים איתי מתחילים, את המוח לי מבלבלים. עלם צעיר בחיי מופיע, מבקש חברות וזה מפתיע. נאמרות לי כל מיני מילים וכל מילה אותי מקסימה. אבוי, אני מתאהבת, מרגישה כחולמת. הנשמה אליו יוצאת, פרפרים בבטן ובחזה הלב הומה ולא תופסת מה לי קורה.
בכל פעם שראיתי את דמותו מולי, רעדתי... חשתי התרגשות ודופק מטורף, והוא את יומי טרף. אללי! זה היה מטלטל! זה נראה לי מסחרר. ידעתי, שבבית תהיה התנגדות! הבנתי, שלא אוכל ללכת איתו קבל עם קבל אור... אהבה, היא לא בשבילי, לא מתאימה לגילי, אסורה בתכלית האיסור. אסור! את נעוריי אני צריכה לנער כנעורת מחיי!!! ידעתי שזה לא ילך, לא יצליח, ומזה דבר לא ארוויח, אך לא יכולתי לוותר... נפגשתי אתו בסתר...
תמיד היו מלשינים, שגילו לאחי, שהרגיש "חובה" להגן עליי, שראו אותי הולכת עם בחור, והוא עשה מזה "סייפור", שעליו קבלתי עונש חמור!!!
הרגשתי אבודה ובודדה. זרה ומאוד שונה. לא שייכת למשפחה... איך אני עוברת את התקופה, שאומרים עליה, שהיא הכי יפה! איך אני מדלגת עליה ועפה??? הביטחון שלי, בהוריי ובעצמי, התערער! לפני כן, הספיק לי רק לדעת, שאני טובה ואהובה עליהם. וכעת אני מגלה, שהם שִיקרו לי! לא קניתי את אהבתם! אני לא מקבלת מהם שום תמורה על ילדותי שהלכה כפרה, שהענקתי להם אותה כשי, כשעול כבד על כתפיי הוטל. כעת גם את נעוריי המתעוררים הם נוטלים, ואת כל מה שאני עושה הם קוטלים!!!
נכון, הייתי מאוד צעירה, אך בליבי אהבה בערה, התאהבות ראשונה!!! האצלתי עליו תכונות נעלות, שהייתי בטוחה שהן קיימות בכל עלם חמודות. כתבתי לו מכתבים וציטטתי לו פסוקים משיר השירים, וגם הוא כתב לי דברים יפים, ששמרתי במסתורים. ידעתי, על המשך הקשר, אין מה לדבר!!! הלב מסרב לוותר. הוא נמלא ברחשים וברעשים מטורפים, שאותי מעוררים ומערערים.
איך אצווה עליו, די!!!
בעובדה שבי מתעניינים, הראש שלי ממריא לעננים, הכול חדש מפתה ונעים... אך בבית מתריעים, שאני צעירה מדי ולתת לי לצאת עם בחור, בתכלית אסור!!!
אסרו עלי לצאת, מהבית לא לזוז ואת נעוריי שרק התחילו ללבלב, עלי להחניק ולגנוז, עליי לקפוא ולא לחלום, לא על אהבה, ולא על רֵעות, לא על אושר ולא על חרות.
רציתי למות...
הרגשתי מוכה ואומללה, אבודה ונרדפת ודחויה, לא הבנתי מדוע אני שבויה, רציתי להרגיש חופשיה... כשמסורת מתנגשת עם החיים באמת, או שאתה מת, או שאתה בועט...
אני לא מוותרת, משקרת, יוצאת במסתור, להיפגש עם הבחור. בבית מגלים ועושים סוף לסיפור. הלב שלי שבור...
הרגשתי שהם בור לי טומנים. אך לוקח לי קצת זמן, החושים המחודדים קולטים שהם לא לגמרי טועים...
חנה סמוכה מושיוב
12.10.2020. נערך ב-15.8.2024.
המשך יבוא
אבי גולדברג
מסעותיו של אפרים ההונגרי אל לב הלוואנט
20 באוגוסט 2024
דברים שנאמרו בערב הוקרה לאפרים קישון
בבית יד לבנים רמת השרון, 29 במאי 2019
אפרים קישון הביא את ההומור ההונגרי לשפה העברית, חשף את המאכרים והפרטצ'ניקים, וליהטט בשמות גיבוריו, משטוכס האינסטלטור עד סלאח שבתי. השבוע מלאו מאה שנה להולדתו.
אני אוהב לצחצח נעליים. כך קורה שמתוך הרגל, נעליי, ברגע שהן חולפות בפני מצחצח נעלים מיד הן מטפסות על הכורסא, וממתינות לצחצוח ללא ששאלו לדעתי.
ובכן, בבית הכל-בו הידוע בברלין, ה-קה.דה.וו, ניצבת כורסא מוגבהת, והֶרים ברלינאים עולים אל כיסא הכבוד בכדי לכבד את נעליהם המוכתמות בבוץ. נקריתי למקום ומיד תפסתי מקומי על הכורסא והמתנתי. למרגלותיי ישב גחון על שרפרף המצחצח, שקוע בקריאת ספר. בעודי מיטיב את גרביי, לא התיק הלה את עיניו מהספר שקרא, ומידי פעם פלט פרצי צחוק אותם ניסה להחניק. כשסיים פנה אלי במחווה נדיר בברלין, בחיוך, ואמר לי "אנשולדינגונג, קראתי סיפור של אפרים קישון!"
זהו אירוע אמיתי, ולא מומצא לצורך הערב הקישוני הזה.
על הכתיבה המהירה הגולמית העוברת לדפוס לפעמים באיבה, כפי שנעשתה בטורים היומיים של אפרים קישון כתב הסופר האנגלי ג.ק. צ'סטרטון, שהתפרסם בזכות דמות הכומר הבלש שלו "האב בראון", בהקדמה לספר המסות שלו all things considered – "אינני יכול להבין את אלה המתייחסים לספרות ברצינות, אבל אני יכול לאהוב אותם. ומתוך אהבתי להם אני מזהיר אותם להתרחק מספר זה."
אינני בטוח שאפרים קישון זכה לקרוא דברים אלה שנכתבו על ידי הסופר האנגלי, אך באותה רוח קונדסית היה ודאי כותב על עצמו "אזרח צנוע נחבא אל כלי המטבח." אם היה נוכח עתה בקהל היה בוודאי כותב על מעמד זה: "שהינו בבית הקפה בחברת אמנים, סופרים צעירים ושכבה דקה של אינטלקטואלים." או מתייחס לדבריי אלה: "הוא מדבר אל הקהל בשפה הפטיפונית בזו הלשון."
על הלקסיקון של קישון כתב רוביק רוזנטל: "אפרים קישון יצר שפה שבה זלג ההומור ההונגרי המעודן לשפה העברית." ואכן, את ההומור של הבורגר האוסטרו-הונגרי השתיל קישון בלוואנט.
רפובליקה קטנה אבל גדולה: פרטאצ'יה-עילית.
"חיבתו" של קישון לממסד הסוציאליסטי ידועה. הוא יצר את דמות הפקיד ההסתדרותי שטוכּס המגיב למשמע פיצוץ בית ועד הפועל: "אמור לי, פוקס, מה אתה כל כך שמח שפוצצו את בניין ההסתדרות? מה טוב בזה?"
"שהראינו להם"!
"למי?"
"להסתדרותניקים! אתה מבין? שלא כולם נכנעים להם! שיש עוד רוח חלוצית בישוב"!
את דמותו של העסקן הסוציאליסטי אמיץ דולינקר תיאר כאיש מזדקן גרוטסקי.
"אינני פוליטיקאי," לחש דולינקר, "הנני מדינאי."
בשנים שבהן עוצבה דמותו של סאלח שבתי, מתארת הסופרת שולמית הר אבן את מסעודה, בת לעולים מעדות המזרח. כך: "לקחה אימה של מסעודה את הסדינים והטליתות לתוך גיגית רותחין, מרתיחה שעה, שולקת שעתייפ."
לעומתה שם קישון בפיו של סלאח שבתי את המשפטים הללו:
"זה מקצוע יפה זה..."
"מה, מה יש פה מה?"
"בן שיהיה, את שומעת? בן!"
"איפה יש בית, איפה?"
"איך אני נראה איך?"
"הכול באמת הכול זיפת, הכול." [לקוח מהלקסיקון שערך רוביק רוזנטל].
משלבי לשון שהפכו לקלסיקה עברית כמו "באחד האמשים" או "פרטצ'יה," "נעלם באפלת הצהריים," או הפועל הנפלא "לגמוז" השתווּ ללקסיקון של דמון רניון האמריקאי, שבתרגום הנפלא לעברית של אותן שנים הביא אלינו הקוראים את עולמם של ה"ברנשים וחתיכות" מניו יורק.
קישון העניק לארץ הצעירה את שם החיבה העוקצני "פרטצ'יה אהובתי." מארק טווין, שטייל בארץ הקודש עשרות שנים לפני קישון מסיים את ביקורו בארץ ישראל באנחת רווחה בנימה דומה: "לא היה אכפת לנו כעת לאן הספינה תישא אותנו, ובלבד שתרחק מהר ככל האפשר מתחום הראייה של היבשה."
קישון ממשיך אחריו ומזהה את "מדינת תל אביב," "העיר ללא הפסקה." הנה מה שהוא כותב: "פרטצ'יה ללא הפסקה, בקצה המזרחי של אגן הים-התיכון, באזור רחוב דיזנגוף, משתרעת רפובליקה קטנה אבל גדולה: פרטצ'יה-עילית."
שולטהייס יחזקאל ואילנית הבלונדינית. חיציו של קישון כוונו גם אל חיי האזרח המוקף במאכרים ובעלי מקצוע חכמולוגים, עורכי דין, אינסטלטורים, קבלני שיפוצים, חשמלאים, נהגי מוניות, רשימה חלקית. הוא כתב אודות תלאות "הברז המטפטף," מכונת הכביסה הרוקדת, המזגן והאזעקה המרעישים, כל אותן סוגיות של יום קטנות שאיש לא מצא מקום להתייחס אליהן למרות שהן היו שם כיתוש טרדני, והדירו את מנוחת האזרח לא פחות מסוגיות הרכבת הממשלה או המצב הביטחוני המתוח תמיד.
קישון כידוע נאלץ לקחת לעצמו שם עברי עם עלייתו לארץ. אבל בכתיבתו עסק בשימור השמות המרכז אירופאים. כך ארבינקא, הדמות שאולי היתה הקישון התת-מודע, הפרוע. השם בעל הניחוח המוזר ארווין+קה, דמות ממזרית שיודעת להסתדר בנבכי הביורוקרטיה הפרטצ'ית שעל גדת הים התיכון. או השם שולטהייס, האם על שם הבירה הברלינאית המחזיקה בשם זה מאמצע המאה ה-19? "שולטהייס יחזקאל" ואילנית הבלונדינית מזכירתו. הניגוד בין השם שולטהייס לשם העברי אילנית מעורר את בלוטות הצחוק. קישון משמר את קונשטטר, שטוכס האינסטלטור, המהנדס גליק, ציגלר הפובליציסט. למשוגע שהורס את רחוב אלנבי קרא קזימיר בלאומילך. בלאומילך פירושו בגרמנית חלב כחול.
יש גם שגיבוריו מקבלים שמות עבריים, אבל עם קריצה, כמו מר כלניות, או זקוף סומק וד"ר בר ביצוע. והשילוב הנהדר בין עברית לגרמנית אצל "בר-הוניג הצייר."
גם למכונות הוא מעניק שמות. לעומת הסוסיתא הישראלית הגאה, בחר קישון לקרוא למכונית הרנו דופין שלו "מדמואזל", ולטוסטוס דוקטור קלטנברונר.
ולסיום יש הרואים בשמו של סאלח שבתי שם המרמז בהומור קישוני לביטוי "סליחה שבאתי," כדוגמת הביטוי "סליחה שניצחנו" המאוחר יותר.
וכאן הגיע הזמן לסיים, ולהיעלם באפלת הצהריים, כפי שהמליץ קישון.
אבי גולדברג למד משפטים ופילוסופיה ועסק בעריכת דין, מחבר ספרים ומתרגם. ביוזמתו התקיימה בין היתר "תחרות סיפור ההומור הקצר ע"ש אפרים קישון", 2019.
דברים שנאמרו בערב הוקרה לאפרים קישון
בבית יד לבנים רמת השרון, 29 במאי 2019
אפרים קישון הביא את ההומור ההונגרי לשפה העברית, חשף את המאכרים והפרטצ'ניקים, וליהטט בשמות גיבוריו, משטוכס האינסטלטור עד סלאח שבתי. השבוע מלאו מאה שנה להולדתו.
אני אוהב לצחצח נעליים. כך קורה שמתוך הרגל, נעליי, ברגע שהן חולפות בפני מצחצח נעלים מיד הן מטפסות על הכורסא, וממתינות לצחצוח ללא ששאלו לדעתי.
ובכן, בבית הכל-בו הידוע בברלין, ה-קה.דה.וו, ניצבת כורסא מוגבהת, והֶרים ברלינאים עולים אל כיסא הכבוד בכדי לכבד את נעליהם המוכתמות בבוץ. נקריתי למקום ומיד תפסתי מקומי על הכורסא והמתנתי. למרגלותיי ישב גחון על שרפרף המצחצח, שקוע בקריאת ספר. בעודי מיטיב את גרביי, לא התיק הלה את עיניו מהספר שקרא, ומידי פעם פלט פרצי צחוק אותם ניסה להחניק. כשסיים פנה אלי במחווה נדיר בברלין, בחיוך, ואמר לי "אנשולדינגונג, קראתי סיפור של אפרים קישון!"
זהו אירוע אמיתי, ולא מומצא לצורך הערב הקישוני הזה.
על הכתיבה המהירה הגולמית העוברת לדפוס לפעמים באיבה, כפי שנעשתה בטורים היומיים של אפרים קישון כתב הסופר האנגלי ג.ק. צ'סטרטון, שהתפרסם בזכות דמות הכומר הבלש שלו "האב בראון", בהקדמה לספר המסות שלו all things considered – "אינני יכול להבין את אלה המתייחסים לספרות ברצינות, אבל אני יכול לאהוב אותם. ומתוך אהבתי להם אני מזהיר אותם להתרחק מספר זה."
אינני בטוח שאפרים קישון זכה לקרוא דברים אלה שנכתבו על ידי הסופר האנגלי, אך באותה רוח קונדסית היה ודאי כותב על עצמו "אזרח צנוע נחבא אל כלי המטבח." אם היה נוכח עתה בקהל היה בוודאי כותב על מעמד זה: "שהינו בבית הקפה בחברת אמנים, סופרים צעירים ושכבה דקה של אינטלקטואלים." או מתייחס לדבריי אלה: "הוא מדבר אל הקהל בשפה הפטיפונית בזו הלשון."
על הלקסיקון של קישון כתב רוביק רוזנטל: "אפרים קישון יצר שפה שבה זלג ההומור ההונגרי המעודן לשפה העברית." ואכן, את ההומור של הבורגר האוסטרו-הונגרי השתיל קישון בלוואנט.
רפובליקה קטנה אבל גדולה: פרטאצ'יה-עילית.
"חיבתו" של קישון לממסד הסוציאליסטי ידועה. הוא יצר את דמות הפקיד ההסתדרותי שטוכּס המגיב למשמע פיצוץ בית ועד הפועל: "אמור לי, פוקס, מה אתה כל כך שמח שפוצצו את בניין ההסתדרות? מה טוב בזה?"
"שהראינו להם"!
"למי?"
"להסתדרותניקים! אתה מבין? שלא כולם נכנעים להם! שיש עוד רוח חלוצית בישוב"!
את דמותו של העסקן הסוציאליסטי אמיץ דולינקר תיאר כאיש מזדקן גרוטסקי.
"אינני פוליטיקאי," לחש דולינקר, "הנני מדינאי."
בשנים שבהן עוצבה דמותו של סאלח שבתי, מתארת הסופרת שולמית הר אבן את מסעודה, בת לעולים מעדות המזרח. כך: "לקחה אימה של מסעודה את הסדינים והטליתות לתוך גיגית רותחין, מרתיחה שעה, שולקת שעתייפ."
לעומתה שם קישון בפיו של סלאח שבתי את המשפטים הללו:
"זה מקצוע יפה זה..."
"מה, מה יש פה מה?"
"בן שיהיה, את שומעת? בן!"
"איפה יש בית, איפה?"
"איך אני נראה איך?"
"הכול באמת הכול זיפת, הכול." [לקוח מהלקסיקון שערך רוביק רוזנטל].
משלבי לשון שהפכו לקלסיקה עברית כמו "באחד האמשים" או "פרטצ'יה," "נעלם באפלת הצהריים," או הפועל הנפלא "לגמוז" השתווּ ללקסיקון של דמון רניון האמריקאי, שבתרגום הנפלא לעברית של אותן שנים הביא אלינו הקוראים את עולמם של ה"ברנשים וחתיכות" מניו יורק.
קישון העניק לארץ הצעירה את שם החיבה העוקצני "פרטצ'יה אהובתי." מארק טווין, שטייל בארץ הקודש עשרות שנים לפני קישון מסיים את ביקורו בארץ ישראל באנחת רווחה בנימה דומה: "לא היה אכפת לנו כעת לאן הספינה תישא אותנו, ובלבד שתרחק מהר ככל האפשר מתחום הראייה של היבשה."
קישון ממשיך אחריו ומזהה את "מדינת תל אביב," "העיר ללא הפסקה." הנה מה שהוא כותב: "פרטצ'יה ללא הפסקה, בקצה המזרחי של אגן הים-התיכון, באזור רחוב דיזנגוף, משתרעת רפובליקה קטנה אבל גדולה: פרטצ'יה-עילית."
שולטהייס יחזקאל ואילנית הבלונדינית. חיציו של קישון כוונו גם אל חיי האזרח המוקף במאכרים ובעלי מקצוע חכמולוגים, עורכי דין, אינסטלטורים, קבלני שיפוצים, חשמלאים, נהגי מוניות, רשימה חלקית. הוא כתב אודות תלאות "הברז המטפטף," מכונת הכביסה הרוקדת, המזגן והאזעקה המרעישים, כל אותן סוגיות של יום קטנות שאיש לא מצא מקום להתייחס אליהן למרות שהן היו שם כיתוש טרדני, והדירו את מנוחת האזרח לא פחות מסוגיות הרכבת הממשלה או המצב הביטחוני המתוח תמיד.
קישון כידוע נאלץ לקחת לעצמו שם עברי עם עלייתו לארץ. אבל בכתיבתו עסק בשימור השמות המרכז אירופאים. כך ארבינקא, הדמות שאולי היתה הקישון התת-מודע, הפרוע. השם בעל הניחוח המוזר ארווין+קה, דמות ממזרית שיודעת להסתדר בנבכי הביורוקרטיה הפרטצ'ית שעל גדת הים התיכון. או השם שולטהייס, האם על שם הבירה הברלינאית המחזיקה בשם זה מאמצע המאה ה-19? "שולטהייס יחזקאל" ואילנית הבלונדינית מזכירתו. הניגוד בין השם שולטהייס לשם העברי אילנית מעורר את בלוטות הצחוק. קישון משמר את קונשטטר, שטוכס האינסטלטור, המהנדס גליק, ציגלר הפובליציסט. למשוגע שהורס את רחוב אלנבי קרא קזימיר בלאומילך. בלאומילך פירושו בגרמנית חלב כחול.
יש גם שגיבוריו מקבלים שמות עבריים, אבל עם קריצה, כמו מר כלניות, או זקוף סומק וד"ר בר ביצוע. והשילוב הנהדר בין עברית לגרמנית אצל "בר-הוניג הצייר."
גם למכונות הוא מעניק שמות. לעומת הסוסיתא הישראלית הגאה, בחר קישון לקרוא למכונית הרנו דופין שלו "מדמואזל", ולטוסטוס דוקטור קלטנברונר.
ולסיום יש הרואים בשמו של סאלח שבתי שם המרמז בהומור קישוני לביטוי "סליחה שבאתי," כדוגמת הביטוי "סליחה שניצחנו" המאוחר יותר.
וכאן הגיע הזמן לסיים, ולהיעלם באפלת הצהריים, כפי שהמליץ קישון.
אבי גולדברג למד משפטים ופילוסופיה ועסק בעריכת דין, מחבר ספרים ומתרגם. ביוזמתו התקיימה בין היתר "תחרות סיפור ההומור הקצר ע"ש אפרים קישון", 2019.
אירוע כתיבת סיפורים הומוריסטיים, סטיריים קצרים – קישון 2024
לציון יום הולדת 100 לאפרים קישון
אהוד בן עזר
שלוש אהבות
פרק שלושה-עשר
"אולי זה הבתוכו של הג'וק?"
חייתי מעתה חיים כפולים. בבקרים, לאחר שהקטנה היתה יוצאת לגימנסיה העברית רחביה, הייתי מתנפל בפראות על בעלת-הבית אימה ומוצא בה פורקן, זאת אומרת דופק אותה עד העצם. עליזה נדהמה לעוצמה שבה שבתי לחשוק בה, כמו בפגישותינו הראשונות. אולי חשבה שסוף-סוף התאהבתי בה, ועם זאת – אותה פקעת עצבים נמהרת ומלאת חששות שבקירבה לא הותרה. כן, הייתי נמהר מאוד וחסר-התחשבות, ובוקר אחד בעלתי בה שלוש פעמים את אורנה שבדמיוני, ורק בפעם השלישית הבאתי גם אותה לפורקן שלווה בצעקות ובכי ובנשיקות רגליי והאובייקט ובהפצרות שאישבע לה כי לעולם לעולם לא אעזוב אותה!
ככה הזדווגנו.
וריח הגוף הג'ינג'י המושך, הסוער, כהפרשה של בושם מן הבלוטות, עם שמץ מזיעת הגוף, המשותף לאם ולבת.
הו, אלוהים, – הרהרתי לעצמי, אילו הקטנה היתה יודעת כל זאת –
יודעת להיות איתי כך, במיטה!
והדבר הטריף עליי את דעתי כי בלילות, כשהיתה הקטנה בזרועותיי, נוהמת ומתפנקת כחתולה קטנטנה וקוראת לי "אבא'לה – " או לפעמים מוצצת את פטמותיי ואומרת שאני כמו אחות שלה ומצחקקת לי מביאליק: "תאמר אהיה מינקת, אין לי דדיים!" – הייתי נזכר בעליזה ובבקרים הפרועים עימה, שהיו ושיהיו, הו, אלוהים! – הרהרתי, אילו הבת היתה אימה!
"מה תעשה כשאתגייס?" התגרתה בי הקטנה, "תבוא עם מוטי לטקס הסיום של הטירונות?" – כאשר דיברה ראיתי אותה עומדת מולי במדי חאקי ובכובע-עבודה צבאי שממנו משתפכות מחלפות השיער הג'ינג'י הכהה ונזכרתי שקראתי בעיתון רשמים שסיפר תייר מפינלאנד שביקר בישראל ודווקא היה מלא טענות כלפינו אבל – "אחרי נחיתת ביניים בשטוקהולם הגעתי סוף-סוף להלסינקי. עליתי על קו 615 הביתה, רועד מאפס מעלות, וכל מיני ילדים מאחוריי מקשקשים על מקום לשתות בירה. התחלתי לחלום על אוטובוסים חמים ודחוסים של אגד, עמוסים בחיילות ישראליות רדומות שהנשק מושלך עליהן. אם היו עושים תחרות עולמית של הבחורות עם הציצים הכי גדולים, ישראל היתה זוכה בגדול. אני חושב שזה בגלל השמש והחומוס."
סיפרתי לקטנה והיא צחקה בקול חנוק כדי שעליזה לא תשמע. כל שיחותינו במיטה היו בלחישות, ושער-הערווה שלה היה חלק כל-כך ורך כמשי. "גם את תהיי שם בערימה של חיילות עייפות עם המון-המון שדיים רכים, מסריחות מאימונים, ואני אמשש אתכן אחת-אחת עד שאמצא אותך, בובילה, ואקח הביתה וארחץ אותך טוב-טוב, גם את הטוסיק ובין הרגליים, איפה שישפשף לך מיותר-מדי-ללכת, ונפדר לך בטלק וכשאנשק אותך אני אתעטש..."
"ואני ישכב וישן שם באוטובוס של החיילות שמשופשף לנו בין הרגליים מרוב הליכה ופתאום אתה תידחק לזיעה המסריחה שלנו, בובילה, זנאי זקן מפּינלאנד [אמרה בפ"א דגושה], ותמשש בשדיים המלוחים בערימה שלנו בשביל למצוא אותי וכשתיגע בי אני יצעק מפני שכבר השפרצת..."
"די, תפסיקי לצבוט אותי..."
"ושאני יצטרכת להשתין אנחנו נרד ואתה תחזיק אותי בתוסיקים מאחורה כמו ילדה קטנה שלך, שאני יעשה באוויר..."
לילה אחד, אורנה בזרועותיי בנשיקה שאינה נגמרת, מאוננת כבר שעה ארוכה כשהיא מחככת את ירכיה מול ירכי אך אינה מניחה לי לקלף את מכנסי הפיג'מה שלה שכבר ליחלחה. ועליזה, בחדר-השינה, ודאי קוראת כדרכה לאור מנורת-לילה קטנה ב"סוד שיח" או בהלקין או ב"החיים כמשל". לפתע קול צעדים, ולאחריו צעקות מן המיטבח:
"ג'וק! ג'וק! אוי ג'וק! אני מתעלפת!"
כשנבהלה היה לקולה מיבטא כמעט כשל אימה תרזה אורלובסקי.
אורנה היחפה חמקה ממני מיד כרוח-רפאים. יצאתי בפיג'אמת-הפלאנל הרפוייה, משפשף את עיניי ומפהק כאילו הצעקות העירו אותי. נכנסתי למיטבח. עליזה עמדה רועדת בכתונת-לילה ובנעלי-בית על כיסא כששערותיה האדומות מזדקרות בבהלה. היסטרית. ג'וק שחור-חום, משושיו זקורים, טייל בנחת על הרצפה. לקחתי מעליזה נעל-בית ומחצתי אותו. אספתי את גופתו במפית וזרקתי לפח-האשפה. כאשר התכופפתי נשלף לי הזין שטרם גמר לאותו ערב ולא הצלחתי להסתירו. עליזה שירדה מהכיסא תפסה לי אותו.
"השתגעת? הילדה בבית! יכולה להתעורר..."
"מגיע לי פיצוי. אני לא רוצה שיהרגו אותי... פחדתי כל כך... איתך אין לי שום מעצורים..."
"אז נחכה לבוקר. תגידי שאת חולה. אל תלכי מחר לגימנסיה."
"לא. בוא ניראה אם היא ישינה ואז נעשה את זה. יום אחד תעשה מזה סיפור. בטח מלא שקרים. לא איכפת לי שתכניס אותי לספרות העברית, אפילו מהתחת, אבל שבינתיים לא תפסיק להכניס לי, אתה שומע? עצלן!"
אני? שבהתחלה, שלוש פעמים בלילה אחד התזתי רק למחשבה על אודותיה?
עליזה כיבתה את האור במיטבח ומשכה אותי אחריה בזין לאורך המסדרון החשוך כאילו אני עבד שלה. היא הקישה קלות על דלתה של אורנה ולחשה: "אורניו מותק את ערה? לא שמעת שצעקתי ג'וק?"
הקטנה בפנים השימה עצמה ישינה. אפילו נחרה קלות.
"מלאך שלי!"
בקושי התאפקתי שלא לצחוק מלמעלה ולא להתיז מלמטה אבל הצחוק הכבוש חילחל בקרביי והרעיד אותי.
"מה איתך?" לחשה עליזה והידקה חזק יותר את אצבעותיה על הזין שלי כדי להפסיק את פירפורו.
משלא נשמעה כל תשובה, סגרה עליזה את הדלת ומשכה אותי אחריה במסדרון לחדר-השינה.
סירבתי להיכנס. כאב לי. ידעתי שהקטנה ערה. וגרוע מכך, בגלל הקור, השלפוחית כבר עמדה להתפוצץ לי.
והכל בינינו כמעט בלי מילים, שלא "להעיר" את הקטנה.
"תישבע לי שלא תעזוב אותי לעולם!?" לחשה.
"תוכיחי לי!" נפלט לי פתאום.
מיד ירדה בחשיכה על ברכיה ובלעה אותי. ברכיי רעדו. שערותיה דיגדגו אותי. כשגמרתי רצה לחדר-האמבטיה ומשם עלו קולות של גירגור וזרימת מים.
ברחתי לחדרי, פתחתי בחשאי סדק בחלון ובתריס והשתנתי החוצה שעה ארוכה בכפור הירושלמי כשהרוק של עליזה קופא לי על האובייקט כמו גלאזורה על העוגה. בדרך-כלל אני סופר כשאני משתין והפעם ספרתי עד מאתיים ושבעים! – נסו-נא גם אתם, קוראיי הנאמנים! – נזכרתי שוב ברומאן הנפלא "רעב" של קנוט האמסון, שבו הגיבור משתין במכנסיו מפני שהוא מתבייש לבקש את סליחתה של הבחורה היפה, שעימה הוא מטייל ברחובות לונדון, להיפנות רגע לצרכיו. מיהרתי לסגור בשקט את התריס, ואחריו את החלון, וטמנתי את עצמי עמוק-עמוק תחת חמש השמיכות הצבאיות.
החלטתי לקרוא לרומאן הראשון שאכתוב: "טעמתי סופר עברי", שם שיכול להיות מאוד מסחרי.
וכמובן שלעזוב את הדירה, בחורף, לא עלה בדעתי, אבל להישבע לה, לעליזה, שאישאר – לעולם? מצד אחד, באביב – אוכל כבר להסתדר לבד, אפילו בחדרי הקודם, שעמד עדיין בשיממונו כי לא נמצא עוד סטודנט מסכן ונואש כמוני שייאות לגור בו בחורף בתנאים שכאלה. מצד שני – לעזוב את אורנה, את האוצר שבזרועותיי, שבלילות? מצד שלישי –
כמה זמן כל זה יוכל להימשך?
– – –
מה עוד שבארוחת-הבוקר אני שומע את הקטנה אומרת לתומה: "של מי זה כתם הסמארק שם על הריצפה במסדרון? אולי מישהו יכול להגיד לי?"
וכשאף אחד לא עונה אני שומע אותה אחר-כך צוחקת לעצמה בשקט בלי שעליזה תשמע: "אולי זה הבתוכו של הג'וק?"
אהוד בן עזר
המשך יבוא
"אולי זה הבתוכו של הג'וק?"
חייתי מעתה חיים כפולים. בבקרים, לאחר שהקטנה היתה יוצאת לגימנסיה העברית רחביה, הייתי מתנפל בפראות על בעלת-הבית אימה ומוצא בה פורקן, זאת אומרת דופק אותה עד העצם. עליזה נדהמה לעוצמה שבה שבתי לחשוק בה, כמו בפגישותינו הראשונות. אולי חשבה שסוף-סוף התאהבתי בה, ועם זאת – אותה פקעת עצבים נמהרת ומלאת חששות שבקירבה לא הותרה. כן, הייתי נמהר מאוד וחסר-התחשבות, ובוקר אחד בעלתי בה שלוש פעמים את אורנה שבדמיוני, ורק בפעם השלישית הבאתי גם אותה לפורקן שלווה בצעקות ובכי ובנשיקות רגליי והאובייקט ובהפצרות שאישבע לה כי לעולם לעולם לא אעזוב אותה!
ככה הזדווגנו.
וריח הגוף הג'ינג'י המושך, הסוער, כהפרשה של בושם מן הבלוטות, עם שמץ מזיעת הגוף, המשותף לאם ולבת.
הו, אלוהים, – הרהרתי לעצמי, אילו הקטנה היתה יודעת כל זאת –
יודעת להיות איתי כך, במיטה!
והדבר הטריף עליי את דעתי כי בלילות, כשהיתה הקטנה בזרועותיי, נוהמת ומתפנקת כחתולה קטנטנה וקוראת לי "אבא'לה – " או לפעמים מוצצת את פטמותיי ואומרת שאני כמו אחות שלה ומצחקקת לי מביאליק: "תאמר אהיה מינקת, אין לי דדיים!" – הייתי נזכר בעליזה ובבקרים הפרועים עימה, שהיו ושיהיו, הו, אלוהים! – הרהרתי, אילו הבת היתה אימה!
"מה תעשה כשאתגייס?" התגרתה בי הקטנה, "תבוא עם מוטי לטקס הסיום של הטירונות?" – כאשר דיברה ראיתי אותה עומדת מולי במדי חאקי ובכובע-עבודה צבאי שממנו משתפכות מחלפות השיער הג'ינג'י הכהה ונזכרתי שקראתי בעיתון רשמים שסיפר תייר מפינלאנד שביקר בישראל ודווקא היה מלא טענות כלפינו אבל – "אחרי נחיתת ביניים בשטוקהולם הגעתי סוף-סוף להלסינקי. עליתי על קו 615 הביתה, רועד מאפס מעלות, וכל מיני ילדים מאחוריי מקשקשים על מקום לשתות בירה. התחלתי לחלום על אוטובוסים חמים ודחוסים של אגד, עמוסים בחיילות ישראליות רדומות שהנשק מושלך עליהן. אם היו עושים תחרות עולמית של הבחורות עם הציצים הכי גדולים, ישראל היתה זוכה בגדול. אני חושב שזה בגלל השמש והחומוס."
סיפרתי לקטנה והיא צחקה בקול חנוק כדי שעליזה לא תשמע. כל שיחותינו במיטה היו בלחישות, ושער-הערווה שלה היה חלק כל-כך ורך כמשי. "גם את תהיי שם בערימה של חיילות עייפות עם המון-המון שדיים רכים, מסריחות מאימונים, ואני אמשש אתכן אחת-אחת עד שאמצא אותך, בובילה, ואקח הביתה וארחץ אותך טוב-טוב, גם את הטוסיק ובין הרגליים, איפה שישפשף לך מיותר-מדי-ללכת, ונפדר לך בטלק וכשאנשק אותך אני אתעטש..."
"ואני ישכב וישן שם באוטובוס של החיילות שמשופשף לנו בין הרגליים מרוב הליכה ופתאום אתה תידחק לזיעה המסריחה שלנו, בובילה, זנאי זקן מפּינלאנד [אמרה בפ"א דגושה], ותמשש בשדיים המלוחים בערימה שלנו בשביל למצוא אותי וכשתיגע בי אני יצעק מפני שכבר השפרצת..."
"די, תפסיקי לצבוט אותי..."
"ושאני יצטרכת להשתין אנחנו נרד ואתה תחזיק אותי בתוסיקים מאחורה כמו ילדה קטנה שלך, שאני יעשה באוויר..."
לילה אחד, אורנה בזרועותיי בנשיקה שאינה נגמרת, מאוננת כבר שעה ארוכה כשהיא מחככת את ירכיה מול ירכי אך אינה מניחה לי לקלף את מכנסי הפיג'מה שלה שכבר ליחלחה. ועליזה, בחדר-השינה, ודאי קוראת כדרכה לאור מנורת-לילה קטנה ב"סוד שיח" או בהלקין או ב"החיים כמשל". לפתע קול צעדים, ולאחריו צעקות מן המיטבח:
"ג'וק! ג'וק! אוי ג'וק! אני מתעלפת!"
כשנבהלה היה לקולה מיבטא כמעט כשל אימה תרזה אורלובסקי.
אורנה היחפה חמקה ממני מיד כרוח-רפאים. יצאתי בפיג'אמת-הפלאנל הרפוייה, משפשף את עיניי ומפהק כאילו הצעקות העירו אותי. נכנסתי למיטבח. עליזה עמדה רועדת בכתונת-לילה ובנעלי-בית על כיסא כששערותיה האדומות מזדקרות בבהלה. היסטרית. ג'וק שחור-חום, משושיו זקורים, טייל בנחת על הרצפה. לקחתי מעליזה נעל-בית ומחצתי אותו. אספתי את גופתו במפית וזרקתי לפח-האשפה. כאשר התכופפתי נשלף לי הזין שטרם גמר לאותו ערב ולא הצלחתי להסתירו. עליזה שירדה מהכיסא תפסה לי אותו.
"השתגעת? הילדה בבית! יכולה להתעורר..."
"מגיע לי פיצוי. אני לא רוצה שיהרגו אותי... פחדתי כל כך... איתך אין לי שום מעצורים..."
"אז נחכה לבוקר. תגידי שאת חולה. אל תלכי מחר לגימנסיה."
"לא. בוא ניראה אם היא ישינה ואז נעשה את זה. יום אחד תעשה מזה סיפור. בטח מלא שקרים. לא איכפת לי שתכניס אותי לספרות העברית, אפילו מהתחת, אבל שבינתיים לא תפסיק להכניס לי, אתה שומע? עצלן!"
אני? שבהתחלה, שלוש פעמים בלילה אחד התזתי רק למחשבה על אודותיה?
עליזה כיבתה את האור במיטבח ומשכה אותי אחריה בזין לאורך המסדרון החשוך כאילו אני עבד שלה. היא הקישה קלות על דלתה של אורנה ולחשה: "אורניו מותק את ערה? לא שמעת שצעקתי ג'וק?"
הקטנה בפנים השימה עצמה ישינה. אפילו נחרה קלות.
"מלאך שלי!"
בקושי התאפקתי שלא לצחוק מלמעלה ולא להתיז מלמטה אבל הצחוק הכבוש חילחל בקרביי והרעיד אותי.
"מה איתך?" לחשה עליזה והידקה חזק יותר את אצבעותיה על הזין שלי כדי להפסיק את פירפורו.
משלא נשמעה כל תשובה, סגרה עליזה את הדלת ומשכה אותי אחריה במסדרון לחדר-השינה.
סירבתי להיכנס. כאב לי. ידעתי שהקטנה ערה. וגרוע מכך, בגלל הקור, השלפוחית כבר עמדה להתפוצץ לי.
והכל בינינו כמעט בלי מילים, שלא "להעיר" את הקטנה.
"תישבע לי שלא תעזוב אותי לעולם!?" לחשה.
"תוכיחי לי!" נפלט לי פתאום.
מיד ירדה בחשיכה על ברכיה ובלעה אותי. ברכיי רעדו. שערותיה דיגדגו אותי. כשגמרתי רצה לחדר-האמבטיה ומשם עלו קולות של גירגור וזרימת מים.
ברחתי לחדרי, פתחתי בחשאי סדק בחלון ובתריס והשתנתי החוצה שעה ארוכה בכפור הירושלמי כשהרוק של עליזה קופא לי על האובייקט כמו גלאזורה על העוגה. בדרך-כלל אני סופר כשאני משתין והפעם ספרתי עד מאתיים ושבעים! – נסו-נא גם אתם, קוראיי הנאמנים! – נזכרתי שוב ברומאן הנפלא "רעב" של קנוט האמסון, שבו הגיבור משתין במכנסיו מפני שהוא מתבייש לבקש את סליחתה של הבחורה היפה, שעימה הוא מטייל ברחובות לונדון, להיפנות רגע לצרכיו. מיהרתי לסגור בשקט את התריס, ואחריו את החלון, וטמנתי את עצמי עמוק-עמוק תחת חמש השמיכות הצבאיות.
החלטתי לקרוא לרומאן הראשון שאכתוב: "טעמתי סופר עברי", שם שיכול להיות מאוד מסחרי.
וכמובן שלעזוב את הדירה, בחורף, לא עלה בדעתי, אבל להישבע לה, לעליזה, שאישאר – לעולם? מצד אחד, באביב – אוכל כבר להסתדר לבד, אפילו בחדרי הקודם, שעמד עדיין בשיממונו כי לא נמצא עוד סטודנט מסכן ונואש כמוני שייאות לגור בו בחורף בתנאים שכאלה. מצד שני – לעזוב את אורנה, את האוצר שבזרועותיי, שבלילות? מצד שלישי –
כמה זמן כל זה יוכל להימשך?
– – –
מה עוד שבארוחת-הבוקר אני שומע את הקטנה אומרת לתומה: "של מי זה כתם הסמארק שם על הריצפה במסדרון? אולי מישהו יכול להגיד לי?"
וכשאף אחד לא עונה אני שומע אותה אחר-כך צוחקת לעצמה בשקט בלי שעליזה תשמע: "אולי זה הבתוכו של הג'וק?"
אהוד בן עזר
המשך יבוא
מנחם רהט
"אין בזמננו לומדי תורה שהגנתם מובטחת
מכוח תורתם"
ספר חדש בוחן את נימוק המשתמטים מגיוס: 'רבנן לא צריכי נטירותא', וקובע כי הדבר חל רק כאשר מדובר בתלמידי חכמים בדרגה גבוהה מאוד של תלמוד תורה ויראת שמיים, שאין בדורנו כאלה.
תשמעו סיפור: יהודה איזנברג היה בחור צעיר שעמד לפני גיוס לצבא. כיהודי ירא שמיים, הוא חשש מהדילמות ההלכתיות שיעלו במהלך שירותו, וחיפש רב שיוכל לפנות אליו בשאלות הקשורות לצבא. הוא פנה לביתו של רב בני-ברקי ידוע באותם ימים, ושאל אם יוכל לענות לשאלותיו. הרב הגיב בחריפות: "אם אתה הולך לצבא הכול מותר לך, צא מביתי."
למרות ההשפלה לא אמר איזנברג נואש ופנה לרב שלמה מן-ההר, רבה של שכונת בית וגן, במשך 40 שנה, ומחנך דגול לתורה ולתעודה. הפגישה הולידה את אחד מן החיבורים החלוציים בספרות ההלכתית-צבאית, הספר 'דיני צבא ומלחמה', שנערך בידי השניים. הנחת היסוד בו קובעת, שלא רק שאין סתירה בין צבא ליהדות, אלא שניהם קשורים קשר גורדי בל יינתק.
סיפור המפגש שאירע לפני יותר מ-30 שנה (הרב מן ההר הלך לעולמו בשנת תש"ס, 2000), ושחולל את הספרון שהיה ועודנו פופולרי בקרב לוחמים שומרי מצוות, מובא בפתח מאמרו המשובח ומאיר העיניים של אליעזר פויכטונגר, ממכון תורת המדינה, תחת הכותרת 'יחסי חרדים והלכות צבא', הרואה אור בגיליון האחרון של השבועון האינטרנטי החרדי 'צריך עיון'. מאז אותו מפגש נכתבו ספרים נוספים בנושא יהדות וצבא.
האחרון שבהם, שיצא ממש השבוע מתחת מכבש הדפוס, הוא הספר 'שבט נחלתו' של הרב בנימין טבדי, ראש ביהמ"ד ברעננה 'לשמה' להכשרת רבנים ורבה של קהילה ברעננה. עניינו של הספר אקטואלי מאין כמותו – בירורי הלכה בסוגיות העם והארץ, ובכללן השאלה הבוערת – השתתפות תלמידי חכמים במלחמות ישראל.
אך לפני שניגש לגופו של דיון בפרק האקטואלי 'השתתפות תלמידי חכמים במלחמות ישראל', ראוי להעיף מבט במבוא הספר: "פרעות תשפ"ד מגלות לפנינו שוב, שכלל מלחמותינו בא"י ובמדינת ישראל אינן מלחמות לאומיות גרידא, אלא מדובר במלחמה ארוכת שנים, שיסודה רוחני-דתי, בין האסלאם הקיצוני, האכזרי, בעל דת המוות, לבין עם ישראל, הצופה לישועת ה' והפועל לתיקון עולם...
"אי אפשר לנצח במלחמת הדת שבה אנו נמצאים, בלי הבנת השורשים הרוחניים של צדקת דרכנו... ההכרעה בה אינה רק בפירוק האוייב מנשקו הגשמי והתבססות 'המקלט הבטוח' לעם היהודי הנרדף. הניצחון הוא בפירוק חזון האוייב, ע"י העמדת חזון יהודי אלטרנטיבי ואקטיבי לתיקון עולם... חבל עזה הינו חלק מארצנו הקדושה והוא מצפה שנגאל אתו מתרבות ההרס והחורבן הקיצונית והמדממת שהשתלטה עליו, ונחייה אותו מחדש ברוח ה' אשר עלינו, בהתיישבות יהודית... זהו ניצחון האמיתי על חושך והרע – החלפתו באור וטוב. העולם שואף לטוב, מצפה להחליף את התרבויות השפלות והברבריות לתרבויות בריאות, מלאות אהבה, אור וחיים."
ומכאן לסוגיית השתתפות תלמידי חכמים במלחמות ישראל. "סוגיה זו," כותב המחבר, "הינה אחת הבוערות במדינת ישראל... ונוכחת במודעות הציבורית של העם היהודי בא"י."
טבדי פותח את הדיון בטענה המרכזית של המשתמטים, ש'רבנן לא צריכי נטירותא' (חכמים אינם צריכים שמירה ופטורים מהשתתפות במימון הוצאות השמירה), דרך עיניו של הרדב"ז (רבי דוד אבן זמרה, 1479-1573), שעסק בסוגייה שצצה בזמנו: תלמידי חכמים בירושלים דרשו להנהיג שמירה, אך ביקשו שרק בעלי הבתים יממנו אותה. אלה התנגדו עד כדי ויתור על עצם השמירה. הרדב"ז דחה את דרישת חכמי ירושלים להימנעותם מן ההשתתפות הכספית במימון השמירה ומביא לכך מיספר טעמים, וביניהם: "אם התלמידי חכמים מודים דבעו נטירותא (שיש צורך בשמירה) וצועקים לאמור תעמידו שומרים – הדבר ברור דחייבים לסייע (במימון), דהודאת בעל דין האומר דבעו נטירותא, כמאה עדים דמי."
הטעם השני מוגדר ע"י הרדב"ז כטעם שהשתיקה יפה לו, מפני שהוא "יעציב את החכמים": הבטחת ההגנה על חכמי התורה מכוח תורתם, דורשת דרגה גבוהה מאות של תלמוד תורה ויראת שמיים, והרדב"ז מסופק אם ישנם בדורו כאלה...
על הרדב"ז נשען הפוסק החרדי הרב יוסף שלום אלישיב זצ"ל, מבני דורנו: "ביישובי הספר שרוצים שיישמרו מרוצחים, אין תלמידי חכמים יכולים לטעון שאחרים ישמרו והם לא, וכן מצאתי בשו"ת הרדב"ז שכך כתב."
גם החזון איש, גדול הפוסקים בארץ ישראל במאה הקודמת, אינו פוטר תלמידי חכמים משמירה: "הרי גם רבנן צריכים שלא לסמוך על הנס," ומביא שלושה מקורות בחז"ל ולפיהם גם חכמים ותלמידיהם צריכים לחוש לסכנה ואינם רשאים לסמוך על זכות התורה שתעמוד להם ותפטור אותם מדאגה לצרכי העולם הזה.
"ממקורות אלה עולה," מסכם טבדי, "שמוטל על כל אדם לטרוח לפרנסתו ולהיזהר מסכנות הנוגעות לגוף ולנפש."
לאחר הבאת דברי פוסקים נוספים מן האחרונים, מביא המחבר את שיטתו המהפכנית של החתם סופר. החתם סופר קובע שכל פטור שפטרו חכמים ממיסים ומהוצאת בניין החומה, נוהג רק בהיות ישראל בגלות. אבל ענייני שמירה והגנה הנוגעים למלכות ישראל כדרך שנשמרות מלכויות זו מזו – בזה אף ת"ח צריכים לקחת חלק: "וק"ל (וקיימא לן) דעד (שעד) כאן לא פטרו רבנן, אלא ממס וחומה, שהם מצד גלות ישראל... אבל שמירה כדרך שמלכות נשמרים ממלכויות זרות, גם תלמיד חכם חייב."
מדברי החתם סופר עולה, כותב טבדי, שבנוגע לשמירה צבא ישראל בארץ ישראל על גבולות המדינה ושלום העם, יש לחייב בה גם תלמידי חכמים. כך קובע גם הפוסק הרב ירוחם צ'כנוביץ' בספרו 'תורת ירוחם', שתלמידי חכמים צריכים להיות שותפים "במלחמת מצווה או חובה, להגן מסכנת עמנו וארצנו."
הרב טבדי השכיל לסכם כל דיון בלשון מתומצתת ובהירה, בקליפת אגוז: "כל דין רבנן לא צריכי נטירותא, נאמר בהקשר של דיני שכנים וחובות היחידים כלפי הקהל, ולא בא להעניק פטור משותפות במלחמות מצווה הנוגעות לכלל ישראל." חד וחלק. מה יכול להיות יותר ברור?
בירוריו התורניים של הרב טבדי ב'שבט נחלתו', זכו להסכמת שורה נכבדה של רבנים חשובים, ובהם הרב דב ליאור, שמציין כי חיבורו של הרב טבדי בנושא החיוב ההלכתי להשתתף במערכות ישראל, "מבוסס על יסודות הש"ס והפוסקים לדורותיהם... ואין יסוד לפטור גורף לבני ישיבות מלהשתתף במלחמת מצווה... ואם בני תורה היו פטורים מזה, הרמב"ם היה צריך לכתוב זאת בהלכות מלכים ולא לסמוך על דיוק בסוף הלכות שמיטה ויובל..."
למרבה הצער, כל הפסיקה הזו, שהצטברה לאורך הדורות, ואין בה שום פטור לתלמידי ישיבות בפרט ובוודאי לא למי שמגדיר עצמו חרדי, אינה מעניינת אותם. להם יש 'תורה' משלהם. תורתם השתמטותם.
מנחם רהט
נעמן כהן
על הרי"ש החיכית וכיצד היא העלימה את הרי"ש הלשונית
כיום כל צבר יליד הארץ מדבר עם רי"ש חיכית, ולא עם רי"ש לשונית. כיצד זה קרה?
ברוב הגלויות של העם היהודי דיברו היהודים ברי"ש לשונית.
כל היהודים הערבים, הפרסים, הבוכרים, גולי ספרד בתורכיה וארצות הבלקן, דיברו ברי"ש לשונית. כל היהודים האשכנזים ששפת אימם היתה פולנית, רוסית, רומנית, הונגרית, צ'כית, סלובקית, דיברו ברי"ש לשונית.
הגענו לאומת האידיש. מיליוני יהודים דיברו אידיש כשפת אם. איזה יהודים מתוכם דיברו אידיש עם רי"ש לשונית ואיזה יהודים דיברו עם רי"ש חיכית?
שפת האידיש התפתחה מהגרמנית. השפה הגרמנית נחלקת בהיגוי הרי"ש. באוסטריה ודרום גרמניה בוואריה וכו' דיברו ברי"ש לשונית. (למשל היטלר). בצפון גרמניה ופרוסיה דיברו ברי"ש חיכית. שפת האידיש שכאמור התפתחה מהגרמנית, גם כן נחלקה בין מבטאי רי"ש לשונית למבטאי רי"ש חיכית. בכל הארצות שם שפת המקום היתה עם רי"ש לשונית דיברו אידיש ברי"ש לשונית, היה יוצא מן הכלל אחד. האזור היחיד שדיברו בו אידיש עם רי",,ש חיכית היה תחום המושב של רוסיה הלבנה, וליטא.
(בפינסק למשל דיברו עם רי"ש חיכית. המורה היחיד שהיה לנו שדיבר עם רי"ש לשונית היה אויגן-הירשלר-מאיר איילי שהיה יליד אוסטריה).
דוד יוסף גרין-בן גוריון, היה יליד פלונסק בפולניה ודיבר אידיש עם רי"ש לשונית, ומכאן גם בעברית. (נאום העצמאות):
https://www.youtube.com/watch?v=7sxX2wWeJUk
ברל יעקב כצנלסון יליד בויברויסק ברוסיה הלבנה דיבר אידיש עם רי"ש חיכית, ומכאן גם בעברית. הנשיא שניאור זלמן רובשוב שז"ר, יליד מיר ברוסיה הלבנה דיבר אידיש ברי"ש חיכית, ומכאן גם בעברית: (נאום גמר גביע המדינה 1972):
https://www.youtube.com/watch?v=FXo1k32Ikf4
מייצ'סלב בגון-מנחם בגין, יליד בריסק ברוסיה הלבנה, דיבר אידיש ברי"ש חיכית, ומכאן גם בעברית. בנאום ה"צ'חצ'חים"):
https://www.youtube.com/watch?v=AXJCH-UzQbo
ב-1858 נולד אליעזר יצחק פערעלמאן בעיירה לוז'קי בפלך וילנה בתחום המושב ברוסיה הלבנה. הוא דיבר אידיש עם רי"ש חיכית וגם עברית (אשכנזית) עם רי"ש חיכית. ב-1881 הוא עלה לארץ, כינה את עצמו "בן יהודה", והחל להחיות את השפה העברית.
בנו בן-ציון פערעלמאן שינה את שמו לאיתמר בן-אב"י. נולד ב- 1882, וכונה "הילד העברי הראשון" – משום שבביתו שמע את הלשון העברית משמשת בשפת היום יום, עד שהיתה לו לשפת אם.
כאן עשה פערעלמאן-בן יהודה טעות היסטורית שחירבה את העברית. הוא שמע בירושלים את דוברי העברית הספרדית המבטאים ע' גרונית וח' גרונית, וריש לשונית כמו הערבים, וידע שהעברית היא שפה שמית שיש לבטא בה כך את אותן אותיות שלא כמו במבטא העברית האשכנזית, והוא החליט לאמץ את העברית הספרדית. (למרבה הצער הוא לא הכיר תימנים). התוצאה היתה הרע בעולמות האפשריים. העברית הספרדית אכן אומצה והתפשטה, אבל אף אחד לא ביטא ע' וח' גרוניות, ורי"ש לשונית. את כולן המשיכו לבטא במבטא אשכנזי של רוסיה הלבנה וליטא. מן הצד השני העברית הספרדית בניגוד לאשכנזית ולתימנית לא הבדילה בין היגוי התנועות. לא הבדילה בין סגול לצירה, בין קמץ לפתח, ולחולם. אם עד עתה ניקדו פשוט וקל לפי הדיבור. כיום ידע בניקוד דורש ידע בע"פ של חוקים רבים שמעטים שולטים בהם.
נחזור למבטא הרי"ש החיכית. הילד העברי הראשון ושאר הילדים דיברו עברית ספרדית במבטא אשכנזי של רוסיה הלבנה עם רי"ש חיכית. משקל העולים מרוסיה הלבנה היה מכריע (יחד עם הליטאים מהישוב הישן) עד שכל הצברים ילידי הארץ אימצו בעברית את הרי"ש החיכית, וכל הדובר ברי"ש לשונית נשמע בעל מבטא זר.
מעולם לא דיברתי עם העורך אהוד בן עזר, אבל אני בטוח שהוא מדבר עם רי"ש חיכית.
יהודה ראב-בן-עזר עלה מהונגריה ודיבר ברי"ש לשונית. אני סקרן לדעת האם בתו אסתר ראב "המשוררת הצברית הראשונה" דיברה כמוהו ברי"ש לשונית. אני משער שלא.
רק "נפש יהודי הומייה"
"בנושא היחס אל העדה הדרוזית כתבה ד"ר מלברגר-אמינוף, שלדעתה "למען אחינו הדרוזים" צריך לשנות מילה אחת בהמנון שלנו – במקום "נפש יהודי הומייה" – "נפש ישראלי הומייה." העורך העיר שהמנון לא משנים, ומה שכן צריך לתקן הוא חוק הלאום, בו צריך להוסיף לו את המילה "שיוויון". אבל לדעתי, יש עוד נימוק שבגללו אסור לשנות: הרי רק נפש יהודי בגלות הארוכה היתה הומייה לציון, ולא נפש הישראלי שכבר נגאל וחי בארצו בחירות."
(משה גרנות, "חדשות בן עזר", 1980)
אני מאד מעריך את הידע ביהדות של ד"ר עירית מלברגר-אמינוב (אגב למה הושמט שמה הפרטי?) סמוך אני ובטוח שהיא יודעת היטב שהמושגים "עם יהודי", ו"עם ישראל" הם מושגים חופפים. "עם ישראל" הוא "העם היהודי" ו"העם היהודי" הוא "עם ישראל". (כל יהודי אומר "שמע ישראל", ומתחתן כדת משה וישראל). הוויכוח על חוק הלאום ועל ההימנון הוא על מהות מדינת ישראל. האם מדינת ישראל היא מדינת העם היהודי (שהוא עם ישראל), או מדינה השייכת רק לאזרחיה, האזרחים הישראלים? האם "נפש (כל אזרח) ישראלי הומייה" לציון? מה פתאום. נפש אזרח ישראלי שאינו בן עם ישראל אינה הומייה לציון. נפש הערבים למשל הומייה לערב מולדתם, לכיוונה הם מתפללים חמש פעמים ביום. בכינוי "ישראלים" הערבים רואים גזענות. הם מכנים את עצמם ערבים-פלישתים אזרחי ישראל בכפייה. האם נפש הדרוזים הומייה לציון? מה פתאום. כל שינוי בהימנון רק פוגע בעם היהודי ובזכותו לריבונות לאומית, ולא מוסיף דבר לדרוזים שכאזרחים הם שווים בכל מבחינה אזרחית, אבל לא לאומית. הם אינם זכאים למשל לחוק השבות. אם ירצו הדרוזים לראות את עצמם כעם וכלאום, וירצו בריבונות לאומית, ולהקים מדינה דרוזית, בהחלט יש לתמוך בהם. בינתיים אין לשאת חן בעיניהם על ידי נעיצת מסמרים בהיותה של ישראל מדינת העם היהודי.
[---] צודק בהערתו שהמנון לא משנים, אבל טועה לגבי חוק הלאום. אין לתקן ולהכניס לחוק הלאום סעיף של שוויון, את סעיף השוויון האזרחי לדרוזים (ולערבים) יש לקבוע בסעיפים אחרים של החוק. לא בחוק הלאום.
ובכלל קצת מוזר העלבון שהדרוזים מביעים בכל מקום שעה שהם אימצו לעצמם את שם הגנאי שניתן להם ע"י הערבים-המוסלמים, והם אינם נעלבים ממנו.
ייסורי מצפון
"פרופ' תמר וולף מונזון מתארת את ייסורי המצפון של אורי צבי גרינברג על שברח מפולין, הציל עצמו, ולא נפרד ממשפחתו שנספתה בשואה. אצ"ג, שנודה על דעותיו על ידי ההתיישבות העובדת, פירסם דווקא ב"הארץ" את הקינות שלו על עם ישראל שנהרג, שירים שנאספו לימים בספר "רחובות הנהר". (משה גרנות, "חדשות בן עזר", 1980).
מעניין האם לא היו לאורי צבי גרינברג ייסורי מצפון על שבגד בציונות לאחר שנהיה קיצוני, בריון, ומקסימליסטי בציונות, וכתב בעיצומם של מאורעות תרצ"ו (1936), מביתו השקט והבטוח ברמת גן, בשנאה לחלוצים שעמדו בחזית ההגשמה הציונית, בקו הראשון של המלחמה בפורעים הערבים לשיא, והוא חירף גידף וקילל אותם על ההבלגה בזו הלשון:
"למשמר העמק דבר הקלון:
נפלת בכבודך בתרפ"ט לערב
ונגעל בך מגן ישראל בתרצ"ו.
ויען בנייך עמדו בחלון
בוזים לצבא ו-בוטחים ברוביו,
היי ישימון במפת המדינה,
אל טל בהרייך, אל עץ ואל טף!
ואיש כי ישאל: לאן הדרך מוליך?
וענה העונה: להפקר העמק".
(במלחמת השחרור הצילו חברי הקיבוץ המקוללים על ידו את המדינה מכיליון).
והנה לאחר קללת המשורר הרוויזיוניסט-הלאומני קיצוני, על "הפקר העמק" בו הוכיח את "גבורתו" נגד הערבים, והוכיח בכך לכאורה פטריוטיזם עילאי, הוא הפקיר בעצמו את ציון, בגד ברעיון הציוני ובשפה העברית, וירד מהארץ חזרה לפולניה בשביל בצע כסף. ואלמלא המלחמה היה נשאר בגולה. רק לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה הוא הצליח לברוח בעור שיניו מפולניה תוך שהוא נוטש בה למוות את משפחתו. הוא הצליח לחזור לארץ עליה שמרו והגנו החלוצים אותם קילל. האם על זה לא היו לו גם ייסורי מצפון?
טל"ח
"יוצא דופן הוא אחד העם ששאף למרכז רוחני בארץ ישראל, ולא למרכז מדיני'." (משה גרנות, "חדשות בן עזר", 1980)
אני שמח שגם אם לאחר זמן הכיר משה גרנות בכך שאחד העם היה לא ציוני, לאחר שקבע כי לומר כך זה אבסורד. ("חדשות בן עזר". 1802). הכרה בטעות יש בה גדלות נפש.
הרעיון המשיחי המטורלל בישראל
בין אלון עידן (ודומיו) לבין הריאליזם של ישעיהו הנביא
אלון עידן, כתב "הארץ" נותן חזון משיחי:
מיליון איש נשארים ברחובות כל יום "עד שתיחתם עסקה ותיגמר המלחמה." בלחץ ההמונים, שמשבשים את החיים בישראל, נחתמת עסקה. החטופים מוחזרים. חלקם עדיין בחיים, אחרים חוזרים כגופות. חיזבאללה מפסיק לירות. גבול הצפון נרגע. התושבים מוחזרים ליישובים. נפתחת שנת לימודים. מוכרזות בחירות שייערכו ב-2025. במסגרת ההתארגנות לבחירות, בנימין גנץ מפנה את מקומו בראשות המחנה הממלכתי לגד איזנקוט. שמכריז שאם ייבחר, לא יהסס לצרף לממשלתו את רע"ם של מנסור עבאס ("גם אם יהיה האצבע ה-61. הוא הוכיח שהוא מנהיג אמיתי שניתן לסמוך עליו"). במרץ 2025 נערכות בחירות. הליכוד מתרסק, המחנה הממלכתי היא המפלגה הגדולה מכולן.
איזנקוט מקים ממשלה צרה (עם רע"ם). בזה אחר זה מודחים כל המנכ"לים והסמנכ"לים של המשרדים שמונו כדי לקדם את השרים בפריימריז של הליכוד (מנכ"ל משרד התחבורה משה בן זקן: "מדובר בטיהורים פוליטיים, הפכנו לצפון קוריאה.". מבוטלים כל החוזים שנחתמו עם עורכי דין חיצוניים שמונו כדי לייצג את השרים בבג"ץ. "מעתה, רק היועצים המשפטיים של המשרדים יקבעו מה מותר ומה אסור. ישראל היא מדינת חוק, והיועצים המשפטיים הם שליחי החוק," אומר איזנקוט. איזנקוט מכריז על "ועדות פיוס" שייערכו בין ישראלים לפלסטינים ("ניתן לכל הכאב לצאת החוצה, גם במחיר של משברים גדולים. רק כך נוכל לרפא את הפצע.")
חמאס מנסה להוציא פיגוע תופת ברחבי ישראל בתגובה להסכם הנרקם. יחיא סינוואר אומר: "7 באוקטובר יהיה כלום לעומת מה שהישראלים יקבלו בקרוב."
שנתיים וחצי לאחר היבחרו לראשות ממשלה, מודיע איזנקוט שהגיע להסכמות עם הפלסטינים. הוא מודיע שמבחינתו ההסכם מבטיח את ביטחונה של ישראל, כמו גם את עצמאותה של פלסטין.
(אלון עידן, "זה לא חייב להיות ככה. יש אפשרות אחרת, לעתיד סביר יותר", "אל-ארצ'", 21.8.24)
https://www.haaretz.co.il/magazine/blacklist/2024-08-21/ty-article/.highlight/00000191-7642-dc26-a9d7-f6dbb8bb0000
הבנתם את החזון המשיחי? חמאס פותח ב-7 באוקטובר חדש ואיזנקוט חותם הסכם עם הפלסטינים. עם מי עם החמאס? אין סכנה גדולה יותר מאשר חזון משיחי מעוות את השכל.
לעומת הטרלול המשיחי הזה כמה ריאלי נשמע החזון המשיחי של ישעיהו הנביא:
"וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת לֹא יִשָּׂא גוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב וְלֹא יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה". (ישעיהו ב' ד')
ו' וְגָר זְאֵב עִם-כֶּבֶשׂ, וְנָמֵר עִם-גְּדִי יִרְבָּץ; וְעֵגֶל וּכְפִיר וּמְרִיא יַחְדָּו, וְנַעַר קָטֹן נֹהֵג בָּם. ז' וּפָרָה וָדֹב תִּרְעֶינָה, יַחְדָּו יִרְבְּצוּ יַלְדֵיהֶן; וְאַרְיֵה, כַּבָּקָר יֹאכַל-תֶּבֶן. ח וְשִׁעֲשַׁע יוֹנֵק, עַל-חֻר פָּתֶן; וְעַל מְאוּרַת צִפְעוֹנִי, גָּמוּל יָדוֹ הָדָה.
י"ד וְעָפוּ בְכָתֵף פְּלִשְׁתִּים יָמָּה, יַחְדָּו יָבֹזּוּ אֶת-בְּנֵי-קֶדֶם; אֱדוֹם וּמוֹאָב מִשְׁלוֹחַ יָדָם, וּבְנֵי עַמּוֹן מִשְׁמַעְתָּם. (ישעיהו פרק י"א)
שלום לפי ישעיהו אפשרי רק לאחר הבסת האויבים.
עדי אנגרט מה עם הסודיות הרפואית?
קצינת בריאות הנפש של חטיבת המילואים אלכסנדרוני, עדי אנגרט, שחייליה ביצעו עד כה מעל ל-200 ימי מילואים מאז 7 באוקטובר בגבול הצפון וברצועת עזה, כתבה בחשבונה האישי ברשת "X", מספר אמירות בנוגע לאיגרת שפרסם המח"ט החדש של החטיבה, אלוף משנה משה פסל, ועל הציונות הדתית.
בהתכתבות עם כתב התאגיד, חיים גולדישט, בנוגע לדבריה של ללי דרעי, אם שכולה שבנה סעדיה ז"ל נהרג בעת ששירת בחטיבה, כתבה אנגרט: "איפה כתבתי שהיא שבעת רצון? הביאו את מה שהיא אמרה, פשוטו כמשמעו, היא גאה במוות. זה דבר נורא, וזאת הציונות הדתית. כת של אוכלי מוות".**
בפרסום נוסף השבוע, כתבה אנגרט לאחר כניסתו של אלוף משנה משה פסל לתפקידו כמח"ט החדש של החטיבה ופרסם איגרת לחיילי החטיבה: "נכנס לחטיבה מפקד חדש. דבר ראשון מאחל ללוחמים לבצע רצח עם. מקסים."*
יו"ר ועדת החוקה חה"כ שמחה רוטמן שלח מכתב לשר הביטחון, לרמטכ"ל וליו"ר ועדת החוץ והביטחון, שבו קרא לברור משמעתי ונקיטת צעדים פיקודיים נגד עדי אגרנט. "חומרת הדברים אינה יכולה להיות מוטלת בספק," כתב בפנייתו, "לא ייתכן שחיילים מבני הציונות הדתית, שמשרתים ומחרפים את נפשם, ולצערנו גם רבים מהם מוסרים את הנפש ונופלים בקרב, יצטרכו לפנות לקבל טיפול נפשי מקצינה שבזה להם, מכנה אותם 'כת של אוכלי מוות' ומשווה אותם לאוייב."
"בזמן שמדינת ישראל נלחמת את מלחמת הקיום שלה, אסור לנו לתת לגיטימציה לאמירות מהסוג הזה ככלל ומחיילי צה״ל בפרט," הוסיף חה"כ רוטמן וטען להוצאת דיבת צה"ל ומח"ט החטיבה הנכנס. "אני דורש שהנושא יטופל במלוא החומרה ובהקדם האפשרי."
תגובת דובר צה"ל: הדברים חמורים ואינם הולמים את המצופה ממפקדים בצה"ל. האירוע בבירור. (עמית סגל)
https://www.mako.co.il/news-military/2024_q3/Article-0d271625a309191026.htm
את הקב"נית עדי אגרנט יש מיד לזרוק מתפקידה ולשלול ממנה מיד לצמיתות את הרשות לטפל מבחינה נפשית באנשים. ונניח, רק נניח, שהדיאגנוזה שלה נכונה והחיילים בהם היא מטפלת הם "כת אוכלי מוות" אז תפקידה כקבנ"ית הוא לטפל בהם נפשית ולרפאם, כאשר הכלל החשוב ביותר הוא סודיות רפואית. עדי אגרנט מעלה בתפקידה כאשר במקום לטפל בחיילים החולים לפי הדיאגנוזה שלה, היא פרסמה ברבים את הדיאגנוזה שלה למחלתם הנפשית.
*"כפריה של לבנון יהיו לשמה ודרכיה ללא מוצא. בברכת עד הניצחון." אל"מ משה פסל מח"ט אלכסנדרוני אוגוסט .2024
https://rotter.net/forum/scoops1/864630.shtml
** את המושג "אוכלי מוות" לקחה הקב"נית הילדותית מהארי פוטר, שם מדובר מקוסמים המביאים רע.
https://he.m.wikipedia.org/wiki/אוכלי_מוות
עודד קוטלר לב-ארי או
שמשון א גיבער מיט א טוכעס א ריבער
השחקן עודד קוטלר הוא גיבור אמיץ, גבר שבגברים, אמיץ לב ללא חת, בעל לב-ארי. הוא כלל לא מפחד מהחמאס או מחיזבאללה. כאמור הוא גיבור.
"לא מחמאס אני פוחד, לא מחיזבאללה ולא מאיראן," כותב קוטלר לב-ארי. "מישראל אני פוחד. מהמשך כהונתו של המלך נתניהו הראשון, וכל יום שעובר חרדתי גוברת. כשראשי יפן נכשלים, הם תוקעים סכין בבטנם ופותרים את המדינה מעונשם. המלך הישראלי עושה את ההיפך — הוא מבקש להאריך את שלטונו. המלך שלח את נתיניו (חוץ מבנו) להקריב את חייהם למען המשך שלטונו. ממנו אני מפחד. ההבנה השלטת ברחובותינו ש"אין מוצא", שאנחנו ב־"Dead End", כלשון ההגדרה הלועזית המוצלחת, הפילה עליי פחד נורא."
הכותב הוא חתן פרס ישראל לשנת 2022
(עודד קוטלר, "לא מחמאס אני מפחד, לא מחיזבאללה ולא מאיראן. מישראל אני פוחד", אל-ארצ'", 25.8.24).
https://www.haaretz.co.il/opinions/2024-08-25/ty-article-opinion/.premium/00000191-8936-dc67-ad97-bb76b92b0000
גבורתו של קוטלר לב=ארי למול החמאס וחיזבאללה ראויה לתהילה ולשירה כפי שזכה לה ריצרד לב-ארי, אבל הפחד החרדתי שלו ראוי לחמלה, ואסור לזלזל בו (למרות הקש והגבב הבהמי שהוא נוהג לגבב). בגלל נתניהו קוטלר לב-ארי נעשה "שמשון א גיבער מיט א טוכעס א ריבער," ודומה שיש לו רק טיפול אחד לריפוי מהחרדה שלו, הטיפול של הקבב"נית עדי אגרנט. יהיה ודאי מעניין כשהיא תפרסם את הדיאגנוזה שלו.
יעל הורוביץ-דן יש להיכנע לחמאס
יעל הורוביץ-דן, שדרנית גלי צה"ל תחנת השידור של צבא ההגנה לישראל: "לא לעצור את הלחימה, לסיים את המלחמה. לוותר על פילדלפי על ציר נצרים לתת לסינואר את הכל. אני בעד להרים דגל לבן."
https://x.com/AviMoskov/status/1828032451354013751
אתם מכירים עוד תחנת שידור ל צבא כלשהו בעולם המטיף להיכנע? אין דבר כזה בכל העולם.
מעניין מאין שאבה הורוביץ-דן את כניעותה, ובייחוד את קהות הרגש שלה לאלפי ההרוגים הצפויים? יעל הורוביץ-דן התחנכה בקיבוץ דן של "השומר הצעיר", אבל לאור דעותיה על כניעה לחמאס בטוחני שמאיר ולד-יערי, ויעקב חזן מתהפכים עכשיו בקברם, ואפילו יעקב ריפתין.
רשימת שמות
המפלגה הקומוניסטית האיטלקית החדשה, הפיצה רשימה שכוללת יותר מ-150 אישים יהודים, ישראלים ואחרים שמשתפים פעולה ותומכים כביכול בישראל, תחת ההגדרה "סוכנים ציונים שיש לגנות אותם ולהילחם נגדם." במערכת הפוליטית האיטלקית גינו את המעשה כמעט מקיר לקיר.
"רשימת הארגונים והסוכנים הציונים באיטליה" כוללת יותר מ-150 שמות, והיא מקוטלגת לפי קטגוריות שונות. בחלק הראשון מצוינים חברות ואישים מהעולם הפיננסי. בקטגוריה השנייה חברות, תאגידים ואישים מעולמות התעשייה והמסחר, שם נכללים בין השאר גופים כמו "כיל", "אהבה", "אלקטרה", "סודה סטרים" ואחרים. קבוצה נוספת מציינת שמות של חברות ואישים מעולם הנדל"ן וההשקעות. קטגוריה נוספת המציינת חברות ישראליות מעולמות הטכנולוגיות והצבא, כגון אלביט. מכאן הרשימה הופכת אישית ושערורייתית במיוחד.
"ציונים שהם חלק מהמפלגות הפוליטיות או נציגים של ארגונים ציבוריים שפעילים בתמיכה במדינה הציונית ישראל," כך מוגדרת הקטגוריה שבה נכללים בין השאר העיתונאית לשעבר והפוליטיקאית בהווה אסתר מיילי, שגריר איטליה בישראל לשעבר לואיג'י מטיולו, נשיא הקהילה היהודית של רומא לשעבר ריקרדו פצ'יפיצ'י ואחרים.
בקטגוריה השביעית מופיעים מי שהמפלגה הקומוניסטית האיטלקית מגדירה "ציונים שהם חלק מהתקשורת ומעולם התרבות ותומכים ב'מדינה הציונית' או מקדמים אותה באיטליה," ובה רשימה ארוכה של אישי ציבור ידועים מאוד – בהם עיתונאים רבים כמו העיתונאי מאוריציו מולינארי, שסופג בחודשים האחרונים שוב ושוב התקפות מכוערות בשל היותו יהודי ותומך ישראל, וכן עמנואלה דבירי, העיתונאית הישראלית-איטלקייה ואימו של החייל יוני דבירי שנהרג ברצועת הביטחון בלבנון, מה שגרם לה להצטרף בזמנו לארגון "ארבע אימהות". גם נשיאת הקהילה היהודית של איטליה, נעמי די סני, מופיעה ברשימה "השחורה", כמו גם הרב הראשי של הקהילה היהודית של רומא ריקרדו שמואל די סני, ועוד שורה ארוכה של רבנים ועיתונאים יהודים.
במפלגה הקומוניסטית האיטלקית החדשה הסבירו כי הרשימה "רק בתחילתה ויש עוד הרבה מה לעשות," והסבירו כי היא נוצרה בתגובה לדברי פעיליה בעקבות "מסע השמצות" נגד "שף רוביו" – שף שעלה לכותרות בחודשים האחרונים מאז 7 באוקטובר בעקבות שורה של אמירות אנטישמיות ואנטי-ישראליות בוטות, וידוע בשל עמדותיו הקיצוניות נגד ישראל ובעד הפלסטינים. לאחרונה פסק בית משפט באיטליה כי על שף רוביו – גבריאלה רוביני בשמו האמיתי – למחוק פוסטים מסיתים לשנאה נגד יהודים וישראל, ולשלם קנס גבוה על כל פוסט שלא יימחק.
במערכת הפוליטית האיטלקית ובתקשורת המקומית גינו ביומיים האחרונים כמעט מקיר לקיר את פרסום הרשימה השחורה. במפלגת השלטון, "האחים של איטליה" הימנית-לאומנית, דרשו ממפלגות השמאל לגנות באופן ברור את המעשה ולהתנער ממנו. המפלגה הדמוקרטית ממחנה המרכז-שמאל דרשה ועדת חקירה בפרלמנט.
"בשעות האחרונות ארגון אנטישמי שמכנה עצמו המפלגה הקומוניסטית החדשה מפיץ רשימת חרם נגד אישים, ארגונים וחברות שלדבריו יש לפגוע בהם ולהחרים אותם בגלל קשריהם עם ישראל ועם העולם היהודי. זה עוד מקרה בשורה ארוכה של מעשים אנטישמיים שמחזירים את כולם לתקופה חשוכה מאוד של אירופה. אנחנו שולחים מכאן את תמיכתם ואת הסולידריות שלנו עם כל האנשים והארגונים המעורבים," מסרו שורה ארוכה של חברי פרלמנט מטעם המפלגה הדמוקרטית.
שר התרבות ג'נארו סנג'וליאנו אמר: "ברצוני להפגין את קירבתי לקהילה היהודית ולאנשים שהוכנסו לרשימה הזאת. לא יכול להיות מקום בחברה שלנו לכל מעשה של אי סובלנות או פגיעה בחופש הביטוי והמחשבה." נשיא הסנאט האיטלקי, אינאציו לה רוסה, איש הימין הלאומני, ציין: "בעיניי זה חמור מאוד שהמפלגה הקומוניסטית פירסמה באתר שלה רשימה של שמות פולטיקאים, עיתונאים ואנשי עסקים ש'אשמים' בכך שהם תומכים בישראל. מדובר במעשה חמור מאוד ובלתי מתקבל על הדעת, פגיעה בחופש המחשבה ואיום מדאיג נגד הביטחון האישי של האנשים המעורבים ברשימה."
כמובן גם בקהילה היהודית של רומא גינו בחריפות את הרשימה, ואמרו כי "רק רשימת חרם היתה חסרה כדי להשלים את הרפרטואר המדאיג של תקומת האנטישמיות, שמרימה יותר ויותר את ראשה ואת קולה ואת רמת האיום שלה."
בדומה למדינות אחרות באירופה, מאז 7 באוקטובר חווה איטליה עלייה חדה מאוד בגילויי אנטישמיות, כולל הסתה פרועה ברשתות וגם הפגנות רבות ואלימות, בעיקר מצד תנועות שמאל רדיקליות וארגוני סטודנטים שפעלו באלימות בקמפוסים רבים ברחבי המדינה. בין השאר נראו מקרי הסתה ופגיעה בעיתונאים יהודים, פגיעה בירידים שהציגו סחורות ישראליות וגם ביריד ספרים ידוע, זאת לצד גילויי אלימות שמגיעים גם מתוך הימין הקיצוני.
(סערה באיטליה: מפלגה פירסמה ''רשימה שחורה'' של יהודים ותומכי ישראל)
https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=864476&forum=scoops1
הנה ראייה כמה חסרה לנו אוריאנה פלאצ'י, וכמה מאבקה נגד הפיכת איטליה למדינה מוסלמית נחוץ מבעבר.
הגשמה חלוצית
המפלגה הליברלית דמוקרטית הבורגנית בראשות יאיר גולדנר-גולן (יורשת מפא"י אחה"ע ומפ"ם) אינה שמה עוד בראש מעייניה הגשמה חלוצית בבניין הארץ. להיפך. לעג הגורל הוא שיורשי ז'בוטינסקי מדברים על הגשמה חלוצית.
ראש הממשלה בנימין מיליקובסקי-נתניהו, ביקש מהשר עמיחי שיקלי להציג לממשלה תכנית להקמת גרעיני נח"ל בגבול לבנון ובפרימטר של רצועת עזה. ההצעה מתגבשת בחודש האחרון במשרדו של שיקלי ובישיבת הממשלה הוא הסביר את הרציונל העומד מאחוריה.
"יש להקים מחדש את גרעיני ההתיישבות של הנח"ל ולייעד אותם לאיוש יישובים וחוות מרעה בספר," אמר שיקלי. לנוכח כישלון המערך הטכנולוגי בגבול עזה ביום פרוץ המלחמה הוסיף שיקלי כי "עלינו לעבור מרואה יורה לרועה (צאן) יורה". הכוונה היא להקים מאחזי נח"ל בגבולות של ישראל עם שכנותיה ובאזורי החיץ: לבנון, ירדן, עוטף עזה וגם הפרימטר שנבנה בימים אלה בין ישראל לרצועה.
שיקלי הוסיף כי "בשונה ממלחמה מול מדינות ריבוניות, בשבעה ובשמונה לאוקטובר הותקפנו עלי ידי ארגוני טרור ללא שום התגרות מצדנו, אי לכך אני כופר ברעיון של קדושת קווי הגבול הבינלאומיים מול ארגוני טרור, לרבות מול לבנון שכל אימת שאין לה מונופול על הפעלת האלימות והנשק היא אינה עונה להגדרה מדינה. עלינו לעצב את הגבול מול עזה ומול לבנון מחדש אך ורק בהתאם לשיקולי ביטחון אזרחינו,"
בתגובה לדברים, מיליקובסקי-נתניהו הביע תמיכה ברעיון של חידוש גרעיני הנח"ל והורה לקדמו. הנח"ל – נוער חלוצי לוחם – היה זרוע צבאית-התיישבותית שישראל הפעילה בעשרות השנים הראשונות לקיומה על מנת לחזק את אחיזתה במרחבים השוממים של הארץ וכדי למנוע השתלטות של גורמי טרור. קיבוץ נחל עוז, הוא דוגמה אחת מרבות לישוב צבאי שהפך בהמשך לאזרחי בזכות גרעין נח"ל.
בשנות ה-80 פסק השימוש בגרעיני הנח"ל. כעת עשויה המדינה לחדש אותו.
(ראש הממשלה נתניהו ביקש מהשר עמיחי שיקלי להציג לממשלה תכנית להקמת גרעיני נח''ל בגבול לבנון ובפרימטר של רצועת עזה. ההצעה מתגבשת בחודש האחרון)
https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=864439&forum=scoops1
נאחז בכל משלט להקת הנח"ל– מילים זאב חבצלת לחן דב זלצר
נאחז בכל משלט
מני דן ועד אילת.
תאמין, לא תאמין,
אנו, נח"ל, נאמין.
https://www.youtube.com/watch?v=3PWaJfJ8mjo
במקום ברל יעקב כצנלסון, אברהם הרצפלד, יצחק טבנקין, מאיר ולד-יערי, יעקב חזן – בא שיקלי? הבעייה היא שאין היום תנועות נוער חילוניות להגשמה. תנועת "השומר הצעיר" לא תשקם את ניר עוז, והנוער העובד לא ישקם את נחל עוז. יש רק גרעינים דתיים.
מי האשמים?
אברהם כץ היה בין מייסדי נחל עוז כשנבחר לכנסת רצה להבדיל את שמו מאברהם כץ מהליכוד והוסיף את שם הקיבוץ לשמו. כץ-עוז.
לאחר שעשה קריירה ארוכה כשליח הקיבוץ בכנסת ובממשלה, לא אבה יותר לחלק את משכורתו ותנאיו הטובים עם חברי הקולקטיב בקיבוץ ועזב את הקיבוץ.
עתה הוא מאשים את כולם ולא את עצמו. (אברהם כץ-עוז, "מי האשמים", "חדשות בן עזר", 1980).
"נתניהו," כותב כץ-עוז, "חיזק את החמאס על מנת להחליש את הרשות הפלשתינאית (שהיתה אמורה להיות אחראית גם על רצועת עזה, עלפי הסכמי אוסלו ,שגם נתניהו חתום עליהם). נתניהו קיבל בעצמו החלטה על מדיניות הביטחון, וקבע שהמדיניות היא הגנה בפני החמאס ולא התקפה. ואף ביזבז 4 מיליארד שקל להקמת קיר ביטחון בלתי דרוש (ויש עוד לבדוק מי היה הקבלן שהרוויח מהקמת הקיר ומה הקשר שלו לנתניהו?)"
זו כמובן שטות מוחלטת. קיר הביטחון הוא נחוץ מאוד כהגנה ממנהרות תקיפה שחודרות לגבול ישראל. כמובן שזה לא אמור הה להחליף הגנה מעל לגדר. האשמת נתניהו בקבל שוחד תמורת קיר המגן פשוט מכוערת.
במקום להאשים את כולם גם בהאשמות מוצדקות, צריך היה אברהם כץ-עוז לעשות חשבון נפש עם עצמו. מדוע לא דאג להגנת קיבוצו? בניית עמדות מבוצרות להגנה בקיבוץ כבעבר, הרחבת כיתת הכוננות, ואפילו בריח נעילה לממד"ים מבפנים. האם יתרום עתה כץ-עוז לשיקום הכלכלי של הקיבוץ? האם יפעל להקמת גרעיני התיישבות להשלמת הקיבוץ?
החטא ושכרו
במאי 1996. יצאו נערים לטיול ברמת הגולן. הם נבעתו, כאשר מתוך האדמה בצבצה לה כף יד, והזעיקו מיד את המשטרה. הגופה שהתגלתה במקום זוהתה כזו של לוכד הנחשים הידוע יעקב סלע מקיבוץ מורן, שנעדר קרוב לחודש.
מהר מאוד הצליחו החוקרים להתחקות אחר האדם האחרון שפגש בו הראל הרשטיק, בן 20 מקיבוץ דגניה ב'. תעודת הזהות של הרשטיק, כשתמונתו גזורה, נמצאה ברכבו של סלע שאותר באזור הכנרת, ובעת מעצרו נמצאו על הרשטיק גם מפתחות רכבו של הנרצח וצ'קים לפקודתו.
סלע, שהיה מוכר כמבריח נחשים ארסיים שגידול חלק מהם אסור בישראל, גרר אחריו עדת מעריצים ותלמידים. הרשטיק היה אחד מהם, אולם היחסים בין השניים ידעו עליות ומורדות. במקביל, אימו, רינה הרשטיק, ניהלה עם סלע קשר רומנטי.
אלא שאז סלע תפס את הרשטיק גונב ממנו המחאות בסכום של 49 אלף שקל, והסכים לא להתלונן עליו במשטרה בתנאי שישיב לו את הכסף בריבית של 100%. הרשטיק הסכים, אך לא החזיר את הכסף, ואף הגדיל לעשות ורימה את סלע כאשר רכש באמצעות כרטיס האשראי שלו שני מחשבים ניידים. רקם תוכנית רצח. השניים קבעו שסלע יאסוף את הרשטיק מכפר סבא, ויסעו לחיפה, כביכול כדי להחתים עו"ד של חברה שבבעלותו, שיאשר להוציא ממנה כספים לצורך תשלום החוב.
לנסיעה הצטרף חבר של הרשטיק, דן קניג, שהיה מעורער בנפשו. באמצע הדרך הרשטיק התחזה כמי שצריך להקיא וביקש מסלע לעצור בצד. אז שלף קניג אקדח שנטל הרשטיק מאימו וירה בסלע, בהוראתו והדרכתו של הרשטיק, שלושה כדורים בגבו. לאחר מכן ירה גם הרשטיק כדור רביעי בראשו של סלע. השניים נפטרו מהרכב וקברו את הגופה, אך אלה כאמור נמצאו והובילו להעמדתם לדין ולהרשעתם.
הרשטיק הורשע ב-1998 ונידון למאסר עולם, שנקצב ל-30 שנה מרגע מעצרו – עד מאי 2026. הרשטיק ריצה את עונשו בכלא מעשיהו.
לוועדת השחרורים הגיע ראש המל"ל לשעבר יעקב עמידרור, כדי להעיד לטובת הרשטיק האלוף במיל' יעקב עמידרור, לשעבר יו"ר המועצה לביטחון לאומי (מל"ל), וכיום יו"ר השלד הבורסאי נקסט ג'ן ביומד, שנסחר בתל אביב לפי שווי של כ־135 מיליון שקל.
השלד מבקש למזג לתוכו את מלוא פעילות חברת סנט טכנולוגיות רפואיות (סנט-טק מדיקל), שהקים הרשטיק, שהוא גם בעל מניות מרכזי בה ו"המוח" הטכנולוגי שלה, ביחד עם ד"ר אהוד קנטור, שהיה שותפו גם בסטארט־אפ הקודם, ועם משקיע הביומד האמריקאי דרו מוריס, בן למשפחה עשירה הפועלת בתחום הנדל"ן.
רוצח מורשע שבשנות מאסרו בכלא עסק בפיתוחים רפואיים, ועם שחרורו המוקדם אחרי 25 שנה כ"אסיר ברישיון" בתנאים מגבילים מוביל את החברה שייסד, ובה שותפים גם אנשי שוק הון מוכרים, למיזוג אל תוך שלד בורסאי הנסחר בתל אביב.
ממאסר עולם במעשיהו לאחוזת בית: רוצח לוכד הנחשים בדרך לבורסה.
https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=863631&forum=scoops1
למה בארץ אין מאסר עולם?
התגלית ההיסטורית המדהימה של עמיחי הירש-אילון
עמיחי הירש-אילון ראש השב"כ בדימוס, יצא בתגלית היסטורית מדהימה:
"יגאל עמיר היה גדול הטרוריסטים של המאה ה-20; בן גביר עשוי להאפיל עליו."
https://www.haaretz.co.il/gallery/television/tv-review/2024-08-27/ty-article/.premium/00000191-904b-df0a-ab9f-f14be9f50000
לא היטלר, לא סטלין, לא מאו, אפילו לא ערפאת, יגאל עמיר היה גדול הטרוריסטים של המאה ה-20...
פלא הוא איך אנשים מסוגו של עמיחי-הירש-אילון הסתירו את אווילותם כאשר היו בתפקיד?
איפה הנשים?
פרחן אל-קאדי מרהט אב ל-11 ילדים חולץ מהשבי בעזה. בני משפחתו הגיעו לבקרו כולל ילד קטן שנולד לו. במשך שעות רואיינו הקרובים ע"י כל העיתונאים הרבים. מי לא הופיעו לבקרו? נשותיו. רק גברים ביקרו אותו כולל ראש העיר רהט. אף עיתונאי לא שאל מה עם נשותיו? היכן הן? מה שלומן? כיצד חיו בלעדיו?
אפילו מרב קסטנר-מיכאלי לא צייצה.
נעמן כהן
ברוב הגלויות של העם היהודי דיברו היהודים ברי"ש לשונית.
כל היהודים הערבים, הפרסים, הבוכרים, גולי ספרד בתורכיה וארצות הבלקן, דיברו ברי"ש לשונית. כל היהודים האשכנזים ששפת אימם היתה פולנית, רוסית, רומנית, הונגרית, צ'כית, סלובקית, דיברו ברי"ש לשונית.
הגענו לאומת האידיש. מיליוני יהודים דיברו אידיש כשפת אם. איזה יהודים מתוכם דיברו אידיש עם רי"ש לשונית ואיזה יהודים דיברו עם רי"ש חיכית?
שפת האידיש התפתחה מהגרמנית. השפה הגרמנית נחלקת בהיגוי הרי"ש. באוסטריה ודרום גרמניה בוואריה וכו' דיברו ברי"ש לשונית. (למשל היטלר). בצפון גרמניה ופרוסיה דיברו ברי"ש חיכית. שפת האידיש שכאמור התפתחה מהגרמנית, גם כן נחלקה בין מבטאי רי"ש לשונית למבטאי רי"ש חיכית. בכל הארצות שם שפת המקום היתה עם רי"ש לשונית דיברו אידיש ברי"ש לשונית, היה יוצא מן הכלל אחד. האזור היחיד שדיברו בו אידיש עם רי",,ש חיכית היה תחום המושב של רוסיה הלבנה, וליטא.
(בפינסק למשל דיברו עם רי"ש חיכית. המורה היחיד שהיה לנו שדיבר עם רי"ש לשונית היה אויגן-הירשלר-מאיר איילי שהיה יליד אוסטריה).
דוד יוסף גרין-בן גוריון, היה יליד פלונסק בפולניה ודיבר אידיש עם רי"ש לשונית, ומכאן גם בעברית. (נאום העצמאות):
https://www.youtube.com/watch?v=7sxX2wWeJUk
ברל יעקב כצנלסון יליד בויברויסק ברוסיה הלבנה דיבר אידיש עם רי"ש חיכית, ומכאן גם בעברית. הנשיא שניאור זלמן רובשוב שז"ר, יליד מיר ברוסיה הלבנה דיבר אידיש ברי"ש חיכית, ומכאן גם בעברית: (נאום גמר גביע המדינה 1972):
https://www.youtube.com/watch?v=FXo1k32Ikf4
מייצ'סלב בגון-מנחם בגין, יליד בריסק ברוסיה הלבנה, דיבר אידיש ברי"ש חיכית, ומכאן גם בעברית. בנאום ה"צ'חצ'חים"):
https://www.youtube.com/watch?v=AXJCH-UzQbo
ב-1858 נולד אליעזר יצחק פערעלמאן בעיירה לוז'קי בפלך וילנה בתחום המושב ברוסיה הלבנה. הוא דיבר אידיש עם רי"ש חיכית וגם עברית (אשכנזית) עם רי"ש חיכית. ב-1881 הוא עלה לארץ, כינה את עצמו "בן יהודה", והחל להחיות את השפה העברית.
בנו בן-ציון פערעלמאן שינה את שמו לאיתמר בן-אב"י. נולד ב- 1882, וכונה "הילד העברי הראשון" – משום שבביתו שמע את הלשון העברית משמשת בשפת היום יום, עד שהיתה לו לשפת אם.
כאן עשה פערעלמאן-בן יהודה טעות היסטורית שחירבה את העברית. הוא שמע בירושלים את דוברי העברית הספרדית המבטאים ע' גרונית וח' גרונית, וריש לשונית כמו הערבים, וידע שהעברית היא שפה שמית שיש לבטא בה כך את אותן אותיות שלא כמו במבטא העברית האשכנזית, והוא החליט לאמץ את העברית הספרדית. (למרבה הצער הוא לא הכיר תימנים). התוצאה היתה הרע בעולמות האפשריים. העברית הספרדית אכן אומצה והתפשטה, אבל אף אחד לא ביטא ע' וח' גרוניות, ורי"ש לשונית. את כולן המשיכו לבטא במבטא אשכנזי של רוסיה הלבנה וליטא. מן הצד השני העברית הספרדית בניגוד לאשכנזית ולתימנית לא הבדילה בין היגוי התנועות. לא הבדילה בין סגול לצירה, בין קמץ לפתח, ולחולם. אם עד עתה ניקדו פשוט וקל לפי הדיבור. כיום ידע בניקוד דורש ידע בע"פ של חוקים רבים שמעטים שולטים בהם.
נחזור למבטא הרי"ש החיכית. הילד העברי הראשון ושאר הילדים דיברו עברית ספרדית במבטא אשכנזי של רוסיה הלבנה עם רי"ש חיכית. משקל העולים מרוסיה הלבנה היה מכריע (יחד עם הליטאים מהישוב הישן) עד שכל הצברים ילידי הארץ אימצו בעברית את הרי"ש החיכית, וכל הדובר ברי"ש לשונית נשמע בעל מבטא זר.
מעולם לא דיברתי עם העורך אהוד בן עזר, אבל אני בטוח שהוא מדבר עם רי"ש חיכית.
יהודה ראב-בן-עזר עלה מהונגריה ודיבר ברי"ש לשונית. אני סקרן לדעת האם בתו אסתר ראב "המשוררת הצברית הראשונה" דיברה כמוהו ברי"ש לשונית. אני משער שלא.
רק "נפש יהודי הומייה"
"בנושא היחס אל העדה הדרוזית כתבה ד"ר מלברגר-אמינוף, שלדעתה "למען אחינו הדרוזים" צריך לשנות מילה אחת בהמנון שלנו – במקום "נפש יהודי הומייה" – "נפש ישראלי הומייה." העורך העיר שהמנון לא משנים, ומה שכן צריך לתקן הוא חוק הלאום, בו צריך להוסיף לו את המילה "שיוויון". אבל לדעתי, יש עוד נימוק שבגללו אסור לשנות: הרי רק נפש יהודי בגלות הארוכה היתה הומייה לציון, ולא נפש הישראלי שכבר נגאל וחי בארצו בחירות."
(משה גרנות, "חדשות בן עזר", 1980)
אני מאד מעריך את הידע ביהדות של ד"ר עירית מלברגר-אמינוב (אגב למה הושמט שמה הפרטי?) סמוך אני ובטוח שהיא יודעת היטב שהמושגים "עם יהודי", ו"עם ישראל" הם מושגים חופפים. "עם ישראל" הוא "העם היהודי" ו"העם היהודי" הוא "עם ישראל". (כל יהודי אומר "שמע ישראל", ומתחתן כדת משה וישראל). הוויכוח על חוק הלאום ועל ההימנון הוא על מהות מדינת ישראל. האם מדינת ישראל היא מדינת העם היהודי (שהוא עם ישראל), או מדינה השייכת רק לאזרחיה, האזרחים הישראלים? האם "נפש (כל אזרח) ישראלי הומייה" לציון? מה פתאום. נפש אזרח ישראלי שאינו בן עם ישראל אינה הומייה לציון. נפש הערבים למשל הומייה לערב מולדתם, לכיוונה הם מתפללים חמש פעמים ביום. בכינוי "ישראלים" הערבים רואים גזענות. הם מכנים את עצמם ערבים-פלישתים אזרחי ישראל בכפייה. האם נפש הדרוזים הומייה לציון? מה פתאום. כל שינוי בהימנון רק פוגע בעם היהודי ובזכותו לריבונות לאומית, ולא מוסיף דבר לדרוזים שכאזרחים הם שווים בכל מבחינה אזרחית, אבל לא לאומית. הם אינם זכאים למשל לחוק השבות. אם ירצו הדרוזים לראות את עצמם כעם וכלאום, וירצו בריבונות לאומית, ולהקים מדינה דרוזית, בהחלט יש לתמוך בהם. בינתיים אין לשאת חן בעיניהם על ידי נעיצת מסמרים בהיותה של ישראל מדינת העם היהודי.
[---] צודק בהערתו שהמנון לא משנים, אבל טועה לגבי חוק הלאום. אין לתקן ולהכניס לחוק הלאום סעיף של שוויון, את סעיף השוויון האזרחי לדרוזים (ולערבים) יש לקבוע בסעיפים אחרים של החוק. לא בחוק הלאום.
ובכלל קצת מוזר העלבון שהדרוזים מביעים בכל מקום שעה שהם אימצו לעצמם את שם הגנאי שניתן להם ע"י הערבים-המוסלמים, והם אינם נעלבים ממנו.
ייסורי מצפון
"פרופ' תמר וולף מונזון מתארת את ייסורי המצפון של אורי צבי גרינברג על שברח מפולין, הציל עצמו, ולא נפרד ממשפחתו שנספתה בשואה. אצ"ג, שנודה על דעותיו על ידי ההתיישבות העובדת, פירסם דווקא ב"הארץ" את הקינות שלו על עם ישראל שנהרג, שירים שנאספו לימים בספר "רחובות הנהר". (משה גרנות, "חדשות בן עזר", 1980).
מעניין האם לא היו לאורי צבי גרינברג ייסורי מצפון על שבגד בציונות לאחר שנהיה קיצוני, בריון, ומקסימליסטי בציונות, וכתב בעיצומם של מאורעות תרצ"ו (1936), מביתו השקט והבטוח ברמת גן, בשנאה לחלוצים שעמדו בחזית ההגשמה הציונית, בקו הראשון של המלחמה בפורעים הערבים לשיא, והוא חירף גידף וקילל אותם על ההבלגה בזו הלשון:
"למשמר העמק דבר הקלון:
נפלת בכבודך בתרפ"ט לערב
ונגעל בך מגן ישראל בתרצ"ו.
ויען בנייך עמדו בחלון
בוזים לצבא ו-בוטחים ברוביו,
היי ישימון במפת המדינה,
אל טל בהרייך, אל עץ ואל טף!
ואיש כי ישאל: לאן הדרך מוליך?
וענה העונה: להפקר העמק".
(במלחמת השחרור הצילו חברי הקיבוץ המקוללים על ידו את המדינה מכיליון).
והנה לאחר קללת המשורר הרוויזיוניסט-הלאומני קיצוני, על "הפקר העמק" בו הוכיח את "גבורתו" נגד הערבים, והוכיח בכך לכאורה פטריוטיזם עילאי, הוא הפקיר בעצמו את ציון, בגד ברעיון הציוני ובשפה העברית, וירד מהארץ חזרה לפולניה בשביל בצע כסף. ואלמלא המלחמה היה נשאר בגולה. רק לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה הוא הצליח לברוח בעור שיניו מפולניה תוך שהוא נוטש בה למוות את משפחתו. הוא הצליח לחזור לארץ עליה שמרו והגנו החלוצים אותם קילל. האם על זה לא היו לו גם ייסורי מצפון?
טל"ח
"יוצא דופן הוא אחד העם ששאף למרכז רוחני בארץ ישראל, ולא למרכז מדיני'." (משה גרנות, "חדשות בן עזר", 1980)
אני שמח שגם אם לאחר זמן הכיר משה גרנות בכך שאחד העם היה לא ציוני, לאחר שקבע כי לומר כך זה אבסורד. ("חדשות בן עזר". 1802). הכרה בטעות יש בה גדלות נפש.
הרעיון המשיחי המטורלל בישראל
בין אלון עידן (ודומיו) לבין הריאליזם של ישעיהו הנביא
אלון עידן, כתב "הארץ" נותן חזון משיחי:
מיליון איש נשארים ברחובות כל יום "עד שתיחתם עסקה ותיגמר המלחמה." בלחץ ההמונים, שמשבשים את החיים בישראל, נחתמת עסקה. החטופים מוחזרים. חלקם עדיין בחיים, אחרים חוזרים כגופות. חיזבאללה מפסיק לירות. גבול הצפון נרגע. התושבים מוחזרים ליישובים. נפתחת שנת לימודים. מוכרזות בחירות שייערכו ב-2025. במסגרת ההתארגנות לבחירות, בנימין גנץ מפנה את מקומו בראשות המחנה הממלכתי לגד איזנקוט. שמכריז שאם ייבחר, לא יהסס לצרף לממשלתו את רע"ם של מנסור עבאס ("גם אם יהיה האצבע ה-61. הוא הוכיח שהוא מנהיג אמיתי שניתן לסמוך עליו"). במרץ 2025 נערכות בחירות. הליכוד מתרסק, המחנה הממלכתי היא המפלגה הגדולה מכולן.
איזנקוט מקים ממשלה צרה (עם רע"ם). בזה אחר זה מודחים כל המנכ"לים והסמנכ"לים של המשרדים שמונו כדי לקדם את השרים בפריימריז של הליכוד (מנכ"ל משרד התחבורה משה בן זקן: "מדובר בטיהורים פוליטיים, הפכנו לצפון קוריאה.". מבוטלים כל החוזים שנחתמו עם עורכי דין חיצוניים שמונו כדי לייצג את השרים בבג"ץ. "מעתה, רק היועצים המשפטיים של המשרדים יקבעו מה מותר ומה אסור. ישראל היא מדינת חוק, והיועצים המשפטיים הם שליחי החוק," אומר איזנקוט. איזנקוט מכריז על "ועדות פיוס" שייערכו בין ישראלים לפלסטינים ("ניתן לכל הכאב לצאת החוצה, גם במחיר של משברים גדולים. רק כך נוכל לרפא את הפצע.")
חמאס מנסה להוציא פיגוע תופת ברחבי ישראל בתגובה להסכם הנרקם. יחיא סינוואר אומר: "7 באוקטובר יהיה כלום לעומת מה שהישראלים יקבלו בקרוב."
שנתיים וחצי לאחר היבחרו לראשות ממשלה, מודיע איזנקוט שהגיע להסכמות עם הפלסטינים. הוא מודיע שמבחינתו ההסכם מבטיח את ביטחונה של ישראל, כמו גם את עצמאותה של פלסטין.
(אלון עידן, "זה לא חייב להיות ככה. יש אפשרות אחרת, לעתיד סביר יותר", "אל-ארצ'", 21.8.24)
https://www.haaretz.co.il/magazine/blacklist/2024-08-21/ty-article/.highlight/00000191-7642-dc26-a9d7-f6dbb8bb0000
הבנתם את החזון המשיחי? חמאס פותח ב-7 באוקטובר חדש ואיזנקוט חותם הסכם עם הפלסטינים. עם מי עם החמאס? אין סכנה גדולה יותר מאשר חזון משיחי מעוות את השכל.
לעומת הטרלול המשיחי הזה כמה ריאלי נשמע החזון המשיחי של ישעיהו הנביא:
"וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת לֹא יִשָּׂא גוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב וְלֹא יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה". (ישעיהו ב' ד')
ו' וְגָר זְאֵב עִם-כֶּבֶשׂ, וְנָמֵר עִם-גְּדִי יִרְבָּץ; וְעֵגֶל וּכְפִיר וּמְרִיא יַחְדָּו, וְנַעַר קָטֹן נֹהֵג בָּם. ז' וּפָרָה וָדֹב תִּרְעֶינָה, יַחְדָּו יִרְבְּצוּ יַלְדֵיהֶן; וְאַרְיֵה, כַּבָּקָר יֹאכַל-תֶּבֶן. ח וְשִׁעֲשַׁע יוֹנֵק, עַל-חֻר פָּתֶן; וְעַל מְאוּרַת צִפְעוֹנִי, גָּמוּל יָדוֹ הָדָה.
י"ד וְעָפוּ בְכָתֵף פְּלִשְׁתִּים יָמָּה, יַחְדָּו יָבֹזּוּ אֶת-בְּנֵי-קֶדֶם; אֱדוֹם וּמוֹאָב מִשְׁלוֹחַ יָדָם, וּבְנֵי עַמּוֹן מִשְׁמַעְתָּם. (ישעיהו פרק י"א)
שלום לפי ישעיהו אפשרי רק לאחר הבסת האויבים.
עדי אנגרט מה עם הסודיות הרפואית?
קצינת בריאות הנפש של חטיבת המילואים אלכסנדרוני, עדי אנגרט, שחייליה ביצעו עד כה מעל ל-200 ימי מילואים מאז 7 באוקטובר בגבול הצפון וברצועת עזה, כתבה בחשבונה האישי ברשת "X", מספר אמירות בנוגע לאיגרת שפרסם המח"ט החדש של החטיבה, אלוף משנה משה פסל, ועל הציונות הדתית.
בהתכתבות עם כתב התאגיד, חיים גולדישט, בנוגע לדבריה של ללי דרעי, אם שכולה שבנה סעדיה ז"ל נהרג בעת ששירת בחטיבה, כתבה אנגרט: "איפה כתבתי שהיא שבעת רצון? הביאו את מה שהיא אמרה, פשוטו כמשמעו, היא גאה במוות. זה דבר נורא, וזאת הציונות הדתית. כת של אוכלי מוות".**
בפרסום נוסף השבוע, כתבה אנגרט לאחר כניסתו של אלוף משנה משה פסל לתפקידו כמח"ט החדש של החטיבה ופרסם איגרת לחיילי החטיבה: "נכנס לחטיבה מפקד חדש. דבר ראשון מאחל ללוחמים לבצע רצח עם. מקסים."*
יו"ר ועדת החוקה חה"כ שמחה רוטמן שלח מכתב לשר הביטחון, לרמטכ"ל וליו"ר ועדת החוץ והביטחון, שבו קרא לברור משמעתי ונקיטת צעדים פיקודיים נגד עדי אגרנט. "חומרת הדברים אינה יכולה להיות מוטלת בספק," כתב בפנייתו, "לא ייתכן שחיילים מבני הציונות הדתית, שמשרתים ומחרפים את נפשם, ולצערנו גם רבים מהם מוסרים את הנפש ונופלים בקרב, יצטרכו לפנות לקבל טיפול נפשי מקצינה שבזה להם, מכנה אותם 'כת של אוכלי מוות' ומשווה אותם לאוייב."
"בזמן שמדינת ישראל נלחמת את מלחמת הקיום שלה, אסור לנו לתת לגיטימציה לאמירות מהסוג הזה ככלל ומחיילי צה״ל בפרט," הוסיף חה"כ רוטמן וטען להוצאת דיבת צה"ל ומח"ט החטיבה הנכנס. "אני דורש שהנושא יטופל במלוא החומרה ובהקדם האפשרי."
תגובת דובר צה"ל: הדברים חמורים ואינם הולמים את המצופה ממפקדים בצה"ל. האירוע בבירור. (עמית סגל)
https://www.mako.co.il/news-military/2024_q3/Article-0d271625a309191026.htm
את הקב"נית עדי אגרנט יש מיד לזרוק מתפקידה ולשלול ממנה מיד לצמיתות את הרשות לטפל מבחינה נפשית באנשים. ונניח, רק נניח, שהדיאגנוזה שלה נכונה והחיילים בהם היא מטפלת הם "כת אוכלי מוות" אז תפקידה כקבנ"ית הוא לטפל בהם נפשית ולרפאם, כאשר הכלל החשוב ביותר הוא סודיות רפואית. עדי אגרנט מעלה בתפקידה כאשר במקום לטפל בחיילים החולים לפי הדיאגנוזה שלה, היא פרסמה ברבים את הדיאגנוזה שלה למחלתם הנפשית.
*"כפריה של לבנון יהיו לשמה ודרכיה ללא מוצא. בברכת עד הניצחון." אל"מ משה פסל מח"ט אלכסנדרוני אוגוסט .2024
https://rotter.net/forum/scoops1/864630.shtml
** את המושג "אוכלי מוות" לקחה הקב"נית הילדותית מהארי פוטר, שם מדובר מקוסמים המביאים רע.
https://he.m.wikipedia.org/wiki/אוכלי_מוות
עודד קוטלר לב-ארי או
שמשון א גיבער מיט א טוכעס א ריבער
השחקן עודד קוטלר הוא גיבור אמיץ, גבר שבגברים, אמיץ לב ללא חת, בעל לב-ארי. הוא כלל לא מפחד מהחמאס או מחיזבאללה. כאמור הוא גיבור.
"לא מחמאס אני פוחד, לא מחיזבאללה ולא מאיראן," כותב קוטלר לב-ארי. "מישראל אני פוחד. מהמשך כהונתו של המלך נתניהו הראשון, וכל יום שעובר חרדתי גוברת. כשראשי יפן נכשלים, הם תוקעים סכין בבטנם ופותרים את המדינה מעונשם. המלך הישראלי עושה את ההיפך — הוא מבקש להאריך את שלטונו. המלך שלח את נתיניו (חוץ מבנו) להקריב את חייהם למען המשך שלטונו. ממנו אני מפחד. ההבנה השלטת ברחובותינו ש"אין מוצא", שאנחנו ב־"Dead End", כלשון ההגדרה הלועזית המוצלחת, הפילה עליי פחד נורא."
הכותב הוא חתן פרס ישראל לשנת 2022
(עודד קוטלר, "לא מחמאס אני מפחד, לא מחיזבאללה ולא מאיראן. מישראל אני פוחד", אל-ארצ'", 25.8.24).
https://www.haaretz.co.il/opinions/2024-08-25/ty-article-opinion/.premium/00000191-8936-dc67-ad97-bb76b92b0000
גבורתו של קוטלר לב=ארי למול החמאס וחיזבאללה ראויה לתהילה ולשירה כפי שזכה לה ריצרד לב-ארי, אבל הפחד החרדתי שלו ראוי לחמלה, ואסור לזלזל בו (למרות הקש והגבב הבהמי שהוא נוהג לגבב). בגלל נתניהו קוטלר לב-ארי נעשה "שמשון א גיבער מיט א טוכעס א ריבער," ודומה שיש לו רק טיפול אחד לריפוי מהחרדה שלו, הטיפול של הקבב"נית עדי אגרנט. יהיה ודאי מעניין כשהיא תפרסם את הדיאגנוזה שלו.
יעל הורוביץ-דן יש להיכנע לחמאס
יעל הורוביץ-דן, שדרנית גלי צה"ל תחנת השידור של צבא ההגנה לישראל: "לא לעצור את הלחימה, לסיים את המלחמה. לוותר על פילדלפי על ציר נצרים לתת לסינואר את הכל. אני בעד להרים דגל לבן."
https://x.com/AviMoskov/status/1828032451354013751
אתם מכירים עוד תחנת שידור ל צבא כלשהו בעולם המטיף להיכנע? אין דבר כזה בכל העולם.
מעניין מאין שאבה הורוביץ-דן את כניעותה, ובייחוד את קהות הרגש שלה לאלפי ההרוגים הצפויים? יעל הורוביץ-דן התחנכה בקיבוץ דן של "השומר הצעיר", אבל לאור דעותיה על כניעה לחמאס בטוחני שמאיר ולד-יערי, ויעקב חזן מתהפכים עכשיו בקברם, ואפילו יעקב ריפתין.
רשימת שמות
המפלגה הקומוניסטית האיטלקית החדשה, הפיצה רשימה שכוללת יותר מ-150 אישים יהודים, ישראלים ואחרים שמשתפים פעולה ותומכים כביכול בישראל, תחת ההגדרה "סוכנים ציונים שיש לגנות אותם ולהילחם נגדם." במערכת הפוליטית האיטלקית גינו את המעשה כמעט מקיר לקיר.
"רשימת הארגונים והסוכנים הציונים באיטליה" כוללת יותר מ-150 שמות, והיא מקוטלגת לפי קטגוריות שונות. בחלק הראשון מצוינים חברות ואישים מהעולם הפיננסי. בקטגוריה השנייה חברות, תאגידים ואישים מעולמות התעשייה והמסחר, שם נכללים בין השאר גופים כמו "כיל", "אהבה", "אלקטרה", "סודה סטרים" ואחרים. קבוצה נוספת מציינת שמות של חברות ואישים מעולם הנדל"ן וההשקעות. קטגוריה נוספת המציינת חברות ישראליות מעולמות הטכנולוגיות והצבא, כגון אלביט. מכאן הרשימה הופכת אישית ושערורייתית במיוחד.
"ציונים שהם חלק מהמפלגות הפוליטיות או נציגים של ארגונים ציבוריים שפעילים בתמיכה במדינה הציונית ישראל," כך מוגדרת הקטגוריה שבה נכללים בין השאר העיתונאית לשעבר והפוליטיקאית בהווה אסתר מיילי, שגריר איטליה בישראל לשעבר לואיג'י מטיולו, נשיא הקהילה היהודית של רומא לשעבר ריקרדו פצ'יפיצ'י ואחרים.
בקטגוריה השביעית מופיעים מי שהמפלגה הקומוניסטית האיטלקית מגדירה "ציונים שהם חלק מהתקשורת ומעולם התרבות ותומכים ב'מדינה הציונית' או מקדמים אותה באיטליה," ובה רשימה ארוכה של אישי ציבור ידועים מאוד – בהם עיתונאים רבים כמו העיתונאי מאוריציו מולינארי, שסופג בחודשים האחרונים שוב ושוב התקפות מכוערות בשל היותו יהודי ותומך ישראל, וכן עמנואלה דבירי, העיתונאית הישראלית-איטלקייה ואימו של החייל יוני דבירי שנהרג ברצועת הביטחון בלבנון, מה שגרם לה להצטרף בזמנו לארגון "ארבע אימהות". גם נשיאת הקהילה היהודית של איטליה, נעמי די סני, מופיעה ברשימה "השחורה", כמו גם הרב הראשי של הקהילה היהודית של רומא ריקרדו שמואל די סני, ועוד שורה ארוכה של רבנים ועיתונאים יהודים.
במפלגה הקומוניסטית האיטלקית החדשה הסבירו כי הרשימה "רק בתחילתה ויש עוד הרבה מה לעשות," והסבירו כי היא נוצרה בתגובה לדברי פעיליה בעקבות "מסע השמצות" נגד "שף רוביו" – שף שעלה לכותרות בחודשים האחרונים מאז 7 באוקטובר בעקבות שורה של אמירות אנטישמיות ואנטי-ישראליות בוטות, וידוע בשל עמדותיו הקיצוניות נגד ישראל ובעד הפלסטינים. לאחרונה פסק בית משפט באיטליה כי על שף רוביו – גבריאלה רוביני בשמו האמיתי – למחוק פוסטים מסיתים לשנאה נגד יהודים וישראל, ולשלם קנס גבוה על כל פוסט שלא יימחק.
במערכת הפוליטית האיטלקית ובתקשורת המקומית גינו ביומיים האחרונים כמעט מקיר לקיר את פרסום הרשימה השחורה. במפלגת השלטון, "האחים של איטליה" הימנית-לאומנית, דרשו ממפלגות השמאל לגנות באופן ברור את המעשה ולהתנער ממנו. המפלגה הדמוקרטית ממחנה המרכז-שמאל דרשה ועדת חקירה בפרלמנט.
"בשעות האחרונות ארגון אנטישמי שמכנה עצמו המפלגה הקומוניסטית החדשה מפיץ רשימת חרם נגד אישים, ארגונים וחברות שלדבריו יש לפגוע בהם ולהחרים אותם בגלל קשריהם עם ישראל ועם העולם היהודי. זה עוד מקרה בשורה ארוכה של מעשים אנטישמיים שמחזירים את כולם לתקופה חשוכה מאוד של אירופה. אנחנו שולחים מכאן את תמיכתם ואת הסולידריות שלנו עם כל האנשים והארגונים המעורבים," מסרו שורה ארוכה של חברי פרלמנט מטעם המפלגה הדמוקרטית.
שר התרבות ג'נארו סנג'וליאנו אמר: "ברצוני להפגין את קירבתי לקהילה היהודית ולאנשים שהוכנסו לרשימה הזאת. לא יכול להיות מקום בחברה שלנו לכל מעשה של אי סובלנות או פגיעה בחופש הביטוי והמחשבה." נשיא הסנאט האיטלקי, אינאציו לה רוסה, איש הימין הלאומני, ציין: "בעיניי זה חמור מאוד שהמפלגה הקומוניסטית פירסמה באתר שלה רשימה של שמות פולטיקאים, עיתונאים ואנשי עסקים ש'אשמים' בכך שהם תומכים בישראל. מדובר במעשה חמור מאוד ובלתי מתקבל על הדעת, פגיעה בחופש המחשבה ואיום מדאיג נגד הביטחון האישי של האנשים המעורבים ברשימה."
כמובן גם בקהילה היהודית של רומא גינו בחריפות את הרשימה, ואמרו כי "רק רשימת חרם היתה חסרה כדי להשלים את הרפרטואר המדאיג של תקומת האנטישמיות, שמרימה יותר ויותר את ראשה ואת קולה ואת רמת האיום שלה."
בדומה למדינות אחרות באירופה, מאז 7 באוקטובר חווה איטליה עלייה חדה מאוד בגילויי אנטישמיות, כולל הסתה פרועה ברשתות וגם הפגנות רבות ואלימות, בעיקר מצד תנועות שמאל רדיקליות וארגוני סטודנטים שפעלו באלימות בקמפוסים רבים ברחבי המדינה. בין השאר נראו מקרי הסתה ופגיעה בעיתונאים יהודים, פגיעה בירידים שהציגו סחורות ישראליות וגם ביריד ספרים ידוע, זאת לצד גילויי אלימות שמגיעים גם מתוך הימין הקיצוני.
(סערה באיטליה: מפלגה פירסמה ''רשימה שחורה'' של יהודים ותומכי ישראל)
https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=864476&forum=scoops1
הנה ראייה כמה חסרה לנו אוריאנה פלאצ'י, וכמה מאבקה נגד הפיכת איטליה למדינה מוסלמית נחוץ מבעבר.
הגשמה חלוצית
המפלגה הליברלית דמוקרטית הבורגנית בראשות יאיר גולדנר-גולן (יורשת מפא"י אחה"ע ומפ"ם) אינה שמה עוד בראש מעייניה הגשמה חלוצית בבניין הארץ. להיפך. לעג הגורל הוא שיורשי ז'בוטינסקי מדברים על הגשמה חלוצית.
ראש הממשלה בנימין מיליקובסקי-נתניהו, ביקש מהשר עמיחי שיקלי להציג לממשלה תכנית להקמת גרעיני נח"ל בגבול לבנון ובפרימטר של רצועת עזה. ההצעה מתגבשת בחודש האחרון במשרדו של שיקלי ובישיבת הממשלה הוא הסביר את הרציונל העומד מאחוריה.
"יש להקים מחדש את גרעיני ההתיישבות של הנח"ל ולייעד אותם לאיוש יישובים וחוות מרעה בספר," אמר שיקלי. לנוכח כישלון המערך הטכנולוגי בגבול עזה ביום פרוץ המלחמה הוסיף שיקלי כי "עלינו לעבור מרואה יורה לרועה (צאן) יורה". הכוונה היא להקים מאחזי נח"ל בגבולות של ישראל עם שכנותיה ובאזורי החיץ: לבנון, ירדן, עוטף עזה וגם הפרימטר שנבנה בימים אלה בין ישראל לרצועה.
שיקלי הוסיף כי "בשונה ממלחמה מול מדינות ריבוניות, בשבעה ובשמונה לאוקטובר הותקפנו עלי ידי ארגוני טרור ללא שום התגרות מצדנו, אי לכך אני כופר ברעיון של קדושת קווי הגבול הבינלאומיים מול ארגוני טרור, לרבות מול לבנון שכל אימת שאין לה מונופול על הפעלת האלימות והנשק היא אינה עונה להגדרה מדינה. עלינו לעצב את הגבול מול עזה ומול לבנון מחדש אך ורק בהתאם לשיקולי ביטחון אזרחינו,"
בתגובה לדברים, מיליקובסקי-נתניהו הביע תמיכה ברעיון של חידוש גרעיני הנח"ל והורה לקדמו. הנח"ל – נוער חלוצי לוחם – היה זרוע צבאית-התיישבותית שישראל הפעילה בעשרות השנים הראשונות לקיומה על מנת לחזק את אחיזתה במרחבים השוממים של הארץ וכדי למנוע השתלטות של גורמי טרור. קיבוץ נחל עוז, הוא דוגמה אחת מרבות לישוב צבאי שהפך בהמשך לאזרחי בזכות גרעין נח"ל.
בשנות ה-80 פסק השימוש בגרעיני הנח"ל. כעת עשויה המדינה לחדש אותו.
(ראש הממשלה נתניהו ביקש מהשר עמיחי שיקלי להציג לממשלה תכנית להקמת גרעיני נח''ל בגבול לבנון ובפרימטר של רצועת עזה. ההצעה מתגבשת בחודש האחרון)
https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=864439&forum=scoops1
נאחז בכל משלט להקת הנח"ל– מילים זאב חבצלת לחן דב זלצר
נאחז בכל משלט
מני דן ועד אילת.
תאמין, לא תאמין,
אנו, נח"ל, נאמין.
https://www.youtube.com/watch?v=3PWaJfJ8mjo
במקום ברל יעקב כצנלסון, אברהם הרצפלד, יצחק טבנקין, מאיר ולד-יערי, יעקב חזן – בא שיקלי? הבעייה היא שאין היום תנועות נוער חילוניות להגשמה. תנועת "השומר הצעיר" לא תשקם את ניר עוז, והנוער העובד לא ישקם את נחל עוז. יש רק גרעינים דתיים.
מי האשמים?
אברהם כץ היה בין מייסדי נחל עוז כשנבחר לכנסת רצה להבדיל את שמו מאברהם כץ מהליכוד והוסיף את שם הקיבוץ לשמו. כץ-עוז.
לאחר שעשה קריירה ארוכה כשליח הקיבוץ בכנסת ובממשלה, לא אבה יותר לחלק את משכורתו ותנאיו הטובים עם חברי הקולקטיב בקיבוץ ועזב את הקיבוץ.
עתה הוא מאשים את כולם ולא את עצמו. (אברהם כץ-עוז, "מי האשמים", "חדשות בן עזר", 1980).
"נתניהו," כותב כץ-עוז, "חיזק את החמאס על מנת להחליש את הרשות הפלשתינאית (שהיתה אמורה להיות אחראית גם על רצועת עזה, עלפי הסכמי אוסלו ,שגם נתניהו חתום עליהם). נתניהו קיבל בעצמו החלטה על מדיניות הביטחון, וקבע שהמדיניות היא הגנה בפני החמאס ולא התקפה. ואף ביזבז 4 מיליארד שקל להקמת קיר ביטחון בלתי דרוש (ויש עוד לבדוק מי היה הקבלן שהרוויח מהקמת הקיר ומה הקשר שלו לנתניהו?)"
זו כמובן שטות מוחלטת. קיר הביטחון הוא נחוץ מאוד כהגנה ממנהרות תקיפה שחודרות לגבול ישראל. כמובן שזה לא אמור הה להחליף הגנה מעל לגדר. האשמת נתניהו בקבל שוחד תמורת קיר המגן פשוט מכוערת.
במקום להאשים את כולם גם בהאשמות מוצדקות, צריך היה אברהם כץ-עוז לעשות חשבון נפש עם עצמו. מדוע לא דאג להגנת קיבוצו? בניית עמדות מבוצרות להגנה בקיבוץ כבעבר, הרחבת כיתת הכוננות, ואפילו בריח נעילה לממד"ים מבפנים. האם יתרום עתה כץ-עוז לשיקום הכלכלי של הקיבוץ? האם יפעל להקמת גרעיני התיישבות להשלמת הקיבוץ?
החטא ושכרו
במאי 1996. יצאו נערים לטיול ברמת הגולן. הם נבעתו, כאשר מתוך האדמה בצבצה לה כף יד, והזעיקו מיד את המשטרה. הגופה שהתגלתה במקום זוהתה כזו של לוכד הנחשים הידוע יעקב סלע מקיבוץ מורן, שנעדר קרוב לחודש.
מהר מאוד הצליחו החוקרים להתחקות אחר האדם האחרון שפגש בו הראל הרשטיק, בן 20 מקיבוץ דגניה ב'. תעודת הזהות של הרשטיק, כשתמונתו גזורה, נמצאה ברכבו של סלע שאותר באזור הכנרת, ובעת מעצרו נמצאו על הרשטיק גם מפתחות רכבו של הנרצח וצ'קים לפקודתו.
סלע, שהיה מוכר כמבריח נחשים ארסיים שגידול חלק מהם אסור בישראל, גרר אחריו עדת מעריצים ותלמידים. הרשטיק היה אחד מהם, אולם היחסים בין השניים ידעו עליות ומורדות. במקביל, אימו, רינה הרשטיק, ניהלה עם סלע קשר רומנטי.
אלא שאז סלע תפס את הרשטיק גונב ממנו המחאות בסכום של 49 אלף שקל, והסכים לא להתלונן עליו במשטרה בתנאי שישיב לו את הכסף בריבית של 100%. הרשטיק הסכים, אך לא החזיר את הכסף, ואף הגדיל לעשות ורימה את סלע כאשר רכש באמצעות כרטיס האשראי שלו שני מחשבים ניידים. רקם תוכנית רצח. השניים קבעו שסלע יאסוף את הרשטיק מכפר סבא, ויסעו לחיפה, כביכול כדי להחתים עו"ד של חברה שבבעלותו, שיאשר להוציא ממנה כספים לצורך תשלום החוב.
לנסיעה הצטרף חבר של הרשטיק, דן קניג, שהיה מעורער בנפשו. באמצע הדרך הרשטיק התחזה כמי שצריך להקיא וביקש מסלע לעצור בצד. אז שלף קניג אקדח שנטל הרשטיק מאימו וירה בסלע, בהוראתו והדרכתו של הרשטיק, שלושה כדורים בגבו. לאחר מכן ירה גם הרשטיק כדור רביעי בראשו של סלע. השניים נפטרו מהרכב וקברו את הגופה, אך אלה כאמור נמצאו והובילו להעמדתם לדין ולהרשעתם.
הרשטיק הורשע ב-1998 ונידון למאסר עולם, שנקצב ל-30 שנה מרגע מעצרו – עד מאי 2026. הרשטיק ריצה את עונשו בכלא מעשיהו.
לוועדת השחרורים הגיע ראש המל"ל לשעבר יעקב עמידרור, כדי להעיד לטובת הרשטיק האלוף במיל' יעקב עמידרור, לשעבר יו"ר המועצה לביטחון לאומי (מל"ל), וכיום יו"ר השלד הבורסאי נקסט ג'ן ביומד, שנסחר בתל אביב לפי שווי של כ־135 מיליון שקל.
השלד מבקש למזג לתוכו את מלוא פעילות חברת סנט טכנולוגיות רפואיות (סנט-טק מדיקל), שהקים הרשטיק, שהוא גם בעל מניות מרכזי בה ו"המוח" הטכנולוגי שלה, ביחד עם ד"ר אהוד קנטור, שהיה שותפו גם בסטארט־אפ הקודם, ועם משקיע הביומד האמריקאי דרו מוריס, בן למשפחה עשירה הפועלת בתחום הנדל"ן.
רוצח מורשע שבשנות מאסרו בכלא עסק בפיתוחים רפואיים, ועם שחרורו המוקדם אחרי 25 שנה כ"אסיר ברישיון" בתנאים מגבילים מוביל את החברה שייסד, ובה שותפים גם אנשי שוק הון מוכרים, למיזוג אל תוך שלד בורסאי הנסחר בתל אביב.
ממאסר עולם במעשיהו לאחוזת בית: רוצח לוכד הנחשים בדרך לבורסה.
https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=863631&forum=scoops1
למה בארץ אין מאסר עולם?
התגלית ההיסטורית המדהימה של עמיחי הירש-אילון
עמיחי הירש-אילון ראש השב"כ בדימוס, יצא בתגלית היסטורית מדהימה:
"יגאל עמיר היה גדול הטרוריסטים של המאה ה-20; בן גביר עשוי להאפיל עליו."
https://www.haaretz.co.il/gallery/television/tv-review/2024-08-27/ty-article/.premium/00000191-904b-df0a-ab9f-f14be9f50000
לא היטלר, לא סטלין, לא מאו, אפילו לא ערפאת, יגאל עמיר היה גדול הטרוריסטים של המאה ה-20...
פלא הוא איך אנשים מסוגו של עמיחי-הירש-אילון הסתירו את אווילותם כאשר היו בתפקיד?
איפה הנשים?
פרחן אל-קאדי מרהט אב ל-11 ילדים חולץ מהשבי בעזה. בני משפחתו הגיעו לבקרו כולל ילד קטן שנולד לו. במשך שעות רואיינו הקרובים ע"י כל העיתונאים הרבים. מי לא הופיעו לבקרו? נשותיו. רק גברים ביקרו אותו כולל ראש העיר רהט. אף עיתונאי לא שאל מה עם נשותיו? היכן הן? מה שלומן? כיצד חיו בלעדיו?
אפילו מרב קסטנר-מיכאלי לא צייצה.
נעמן כהן
אהוד בן עזר
אני מעולם לא היתה לי סבתא
אני מעולם לא היתה לי סבתא
שתיהן שרה-גאולה ליפסקי לבית ליכטנשטיין
ולאה רַאבּ לבית שיינברגר
מתו לפני שנולדתי
אבל היתה לי סבתא של אימי ישישה צמוקה חנה
שסבא חנוך העלה אותה כי היא אימו
יחד עם אביו מפולניה לפני המלחמה
ואת סבא-רבא זה יוסף מנחם אני זוכר במעומעם שוכב
במיטה זוגית גדולה בחדר ברחוב חפץ חיים
פינת אחד-העם
שהיום הוא בית-כנסת
ועם פרוץ המלחמה העולמית אבא קנה שק של קמח לבן
שכמוהו לא ראינו בכל ימות המלחמה
כי אכלו אז רק לחם שחור עגול
וכל יום שישי היתה אימא אופה שלוש חלות קטנות
מקמח לבן של אגירה מרוחות בחלמון ביצה
ואחת מהן מביאה לסבתא שלה הישישה הצמוקה
חנה ליפסקי לבית גולדפרב
שגרה כבר לבדה בחדר ברחוב הרצל
בין בנותיה פֶלָה [וולפוביץ] ויֵיצָ'ה [שאכר]
ובזכות זאת קיבלה ממנה אימא רימון בשׂמים של הבדלה
ועליו חרוט:
"מזכרת לאבי החביב
יוסף מנחם
מאת בנו העולה לארץ ישראל
לודז
תרפ"א
חנוך יששכר ליפסקי"
רימון הכסף שהשחיר ניצב עד היום אצלנו בסלון
ללא בשׂמים
ובראשו ציפור או יונה
המשפחה התעכבה באלכסנדריה עד שנרגע המצב
לאחר פרעות מאי 1921
בדרך עלו לקבר הרצל בווינה
ושם ראו אימי ואחיותיה מבעד לחלון המלון
בבניין ממול
גבר עולה ויורד על אישה השוכבת תחתיו
ושאלו "מה הוא עושה לה?"
וענו להן ההורים שזה בשביל שיהיו ילדים
אבל למחרת בלילה הוא חזר על מעשהו
והסבירו להן שעכשיו זה בשביל להאכיל את התינוק
וככה הגיעו לפתח-תקווה
דרך נמל יפו לאחר הפרעות
שם חיכה להם פרדס שניטע לפני המלחמה
ונחרב
ולימים הנאמן עליו טרף נפשו בכפו
כל המסופר כאן הוא אמת לאמיתה
הודפס לראשונה בגיליון 795 של המכתב העיתי "חדשות בן עזר" מיום 26.11.12.
ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":
* אהוד: דודי ברוך בן עזר ראבּ [1887-1960, בן זכר ראשון בפתח-תקווה] היה אומר:
"ערבי קם בבוקר ומתחיל לדבר, ערבי מתחיל לשקר."
זו כמובן גזענות נוראה שאינה פוליטיקלי קורקט שהרי הערבים לא משקרים רק חסן נסראללה משקר ורק במקרה אחד – אחרי שסיים לתקוף את בסיסי צה"ל ומערכת הביטחון בגלילות.
* חיזבאללה בנה את פעילות הברחת הסמים שלו תחילה בלבנון, בעמק בקאע, דרך הגבול עם ישראל, ומשם לאירופה ומעבר לה. כבר בשנות ה-80, בעזרת קשרים עם גולים לבנונים בדרום אמריקה, התרחבה פעילות הברחת הסמים של חיזבאללה בדרום אמריקה. DEA, הסוכנות למלחמה בסמים של ארה"ב, זיהתה קשרים עמוקים של חיזבאללה – בקולומביה בפרט – כולל הברחה, סחר והלבנת כספים. "העבודה עם הקרטלים סיפקה לפעילי חיזבאללה זרם הכנסה, ופתחה את הדרך למשלוחי סמים והלבנת כספים," נאמר בדו"ח מ-2012 של מכון וושינגטון שעסק בפעילות הברחת הסמים של חיזבאללה בדרום אמריקה, ובפרט באזור מפגש שלושת הגבולות של ארנגטינה, ברזיל ופרגוואי — שנחשב למרכז עצבים של הברחות סמים בעולם. ["הארץ" באינטרנט, 26.8].
* מדוע המומחה המובהק לנעשה בעולם הערבי, ד"ר מוטי קידר, מופיע בפאנלים של ערוץ 14 המושמץ – ולא מופיע בערוץ הציבורי כאן 11 – אולי כי הוא לא מתאים לכאן 11 המתמחה בדכדוך ובייאוש של עם ישראל?
אגב, מהדורות החדשות הקרתניות של הערוץ ברדיו – תחת הכותרת הממלכתית "קול ישראל מירושלים" – דומות יותר לחצי מגזין-חדשות עם הקלטת קולות גרועה-ברובה של אנשים שלרוב אומרים שנתניהו לא רוצה להחזיר את החטופים!
* אהוד: אנשים מתלוננים על מחיריהם הגבוהים של ירקות ופירות. אני דווקא נהנה לשלם יותר, וזאת משתי סיבות: עדיין אני זוכר כיצד ירקות דוגמת עגבניות ומלפפונים לא היו בנמצא בחלק מחודשי השנה, בחורף, ועדיין אני זוכר איזה מפח נפש זה להיות חקלאי הנתון לשרירות מזג האוויר, מחלות הצמחים, מחסור בפועלים ותעלולי השוק והשיווק.
אז ככל שמחיר הירקות והפירות גבוה יותר, אני מקווה שנותר בכל זאת חלק גדול יותר בידי מי שגידל אותם וימשיך לגדלם!
[דברים אלה נכתבו בטרם הגיעה אלינו כתבתה המלבבת של עדינה בר-אל: "יובל בשן – משק משפחתי מתקיים בכבוד."]
* משה גרנות: אהוד היקר, האמת? לא האמנתי שתפרסם שני מאמרים שלי בגיליון אחד. תודה לך. אתה צודק באשר להערה שלי בסוף המאמר על ספרה של דניאל אשל: כתבתי על ההגבלות של העורך "האכזר" כדי לתרץ בפני הסופרת מדוע אינני ממשיך לדון בעניינים חשובים, ואיכשהו העברתי את "האשמה" על העורך על לא עוול בכפיו. אני מתנצל.
ולעניין אחר: נתניהו הזכיר בנאומו את האופי הנאצי של האסלאם הקיצוני עימו אנחנו מתמודדים כבר מאה שנה, נעמן כהן מפרט בדבריו את הכתבים המזעזעים של האסלאם באשר לגורלם של היהודים מידי "המאמינים", שאפילו היהודים יגישו להם את פלסטין, הם לא יחדלו להשמיד אותנו, וכי היטלר התחיל השמדה, אבל האסלאם חייב להשלים אותה. חבל שנתניהו לא הזכיר דברים אלה, וחבל שההסברה שלנו די מקרטעת לנוכח התועבה הזאת.
* אהוד: בתום חופשת הקיץ יתחדשו הלימודים באוניברסיטאות בארה"ב ועימם כמצופה גם ההפגנות הפרו-פלסטיניות האנטישמיות הפרועות עם המאהלים בקמפוסים. כל זה יתרחש במקביל למערכת הבחירות הסוערת לנשיאות ארה"ב.
מאחר שהפורעים, שחלקם מטומטם, מושחת וממומן בידי מדינות ואירגוני טרור מוסלמיים – מזוהים עם תמיכה במפלגה הדמוקרטית, סביר להניח שחרף הפופולאריות הגואה של המועמדת "המוזרה" קמלה האריס [שצולמה אומרת כי 120 מיליון אמריקאים מתו במגיפת הקורונה] – ההפגנות וההתפרעויות האלה תעזורנה מאוד לטראמפ, "המוזר" כשהוא לעצמו – לזכות ביותר קולות מהרוב הדומם של הבוחרים, שרובו תומך בישראל וסולד מאנרכיה.
* אהוד שלום. הרובה-מקל-הליכה נמצא אצל בועז בן עזר, הבן של דוד בן עזר ז"ל, בכפר תבור. הוא שלח לי תמונה שלו. הייתי בכנס בסביון, שנערך בבית של אבא שלי מרדכי בן חורין.
הרבה תודה,
ירדן
אהוד: מקל ההליכה שהיה גם רובה של כדור אחד בכל פעם, היה שייך למשה-שמואל ראב בן עזר, שהיה אחיו הצעיר של סבי יהודה ראב בן עזר.
פעם אחרונה שראיתי את הרובה-מקל היתה לפני שנים רבות בכנס של משפחת ראב בן עזר בחצר ביתם של מוטי ואביבה בן חורין בסביון. החזיק אותו וירה בו באוויר יאיר אסיסקוביץ, שהיה מצד אימו נכד של משה שמואל ראב.
התמונה של משה-שמואל, עם רובה וחגורת כדורים, שצולמה כנראה בסטודיו של צלם עם תפאורה, הפכה במשך השנים לתמונה היסטורית איקונית מייצגת תקופה ונפוצה בפרסומים רבים. הרובה שהוא נושא על שכמו בתמונה הוא רובה אמיתי ולא מקל ההליכה. כנראה רובה ציד שגם בו אפשר לטעון רק כדור אחד בכל פעם.
זכיתי להכיר אותו בילדותי כאשר היה בא לבקר את אחיו יהודה, וידע תמיד להצחיק כי היה לו מבע-פנים שובב.
מעניין שסבי יהודה, שהיה השומר הראשון של פתח-תקווה, מעולם לא הצטלם עם רובה או עם כלי-נשק אחר.
בועז בן עזר מכפר תבור הוא בנם של דוד ומירה בן עזר, ונין של משה שמואל ראב בן עזר.
ירדן בן חורין הוא בנם של מוטי-מרדכי ואביבה בן חורין, ונין של משה שמואל ראב בן עזר.
משה שמואל ראב בן עזר, סבא רבא של ירדן בן חורין
* אהוד: האם נחשפו כבר ההטבות הגלויות והסמויות מטעם אירגוני הטרור והמדינות המוסלמיים – לאנשי סגל הוראה אקדמית באוניברסיטאות ארה"ב לקראת שנת הלימודים החדשה? ההטבות והתשלומים למיניהם לתומכים בחרם על יהודים ובהשמדת ישראל "מהנהר עד הים"?
* אהוד: האם יש קשר כלשהו בין נאומו המושמץ והמיותר של ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו בקונגרס האמריקאי, שיש מעריצים שוטים כמוני המכנים אותו נאום צ'רצ'ליאני – אליו הגיע במטוסו המושמץ והמיותר כדי להיות בקשר דיקטטורי מיותר עם מערכת הביטחון בישראל בעת מלחמה – לבין הארמדה האמריקאית שטרם היתה כמותה שנמצאת כיום במזרח התיכון – כדי לסייע לישראל מחשש למלחמה עם איראן, חיזבאללה ושאר שלוחות הטרור המוסלמי?
דברי ימי מדינת ישראל יוכיחו מי טיפש, מי נביא שקר – ומי צדק.
שועלה
מבחר חדש משירתה של אסתר ראב (פתח-תקוה 1894 – טבעון 1981), שכונתה "המשוררת הארצישראלית הראשונה", וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.
בעריכת הלית ישורון
הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020
בשנת 2021 נמכרו 648 עותקים של הספר
בשנת 2022 נמכרו 298 עותקים של הספר!
בשנת 2023 נמכרו 247 עותקים של הספר!
בס"ה נמכרו 1,193 עותקים
הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה (kibutz-poalim.co.il)
ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978
או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il
המחיר 59 שקלים לפני משלוח
אהוד: זה הספר היחיד משירי אסתר ראב הזמין כיום לרכישה.
הכרך "אסתר ראב / כל השירים" אזל מזה שנים רבות.
לפני יותר מ-100 שנים, בתל-אביב, בסיוון תרפ"ב, קיץ 1922, התפרסמו מעל דפי חוברת "הדים", שיצאה לאור בעריכתם של אשר ברש ויעקב רבינוביץ, שלושת שיריה הראשונים של אסתר: "אני תחת האטד", "כציפור מתה על הזרם" ו"לעיניך האורות, המלאות".
הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות
כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.
אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.
מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג
מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג
ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"
בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.
©
כל הזכויות שמורות
"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2185 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה תשע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית
המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום
פרופ' יוסי גלרון ב-Ohio State University
פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא
את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:
http://benezer.notlong.com
http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm
מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגל") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.
http://benezer.notlong.com
http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm
מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגל") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.
אל"מ (מיל') ד"ר משה בן דוד (בנדה): "...יוצאים מכלל זה 'חדשות בן עזר' והסופר הנידח, שהינם 'עופות די מוזרים' בביצה האינטלקטואלית המקומית, בהיותם חפים מכל שמץ של התקרנפות, תקינות פוליטית, אג'נדות מגדריות, אמוניות, חברתיות ופוליטיות – והתעקשותם לשחות נגד הזרם." ["חדשות בן עזר", 14.6.2021]
"שנה טובה אהוד, לך ולכל היקרים לך! מוריד בפניך את הכובע, על הכישרון, הנחישות וההתמדה כמו גם על עוז הרוח והיושר האינטלקטואלי. מי ייתן ותזכה לעוד הרבה שנים טובות ופוריות." ["חדשות בן עזר", 18.9.23].
פינת המציאות: חינם!
היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר
נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח
רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי
*
מסעות
כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!
עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!
05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה
94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי.
*
היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל
אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!
וכן "מנחום גוטמן לאליאס ניומן" ו"נחום גוטמן, מאמר", ס"ה 53 עמ'
עד כה נשלחו קבצים ל-2,082 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,088 מנמעני המכתב העיתי.
*
את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".
עד כה נשלחו קבצים ל-2,691 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,
צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,
וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16.
עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!
עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,453 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.
אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!
עד כה נשלחו קבצים ל-105 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,635 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"
[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-105 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-77 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!
עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!
עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-40 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!
עד כה נשלחו קבצים ל-39 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-49 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"
עד כה נשלחו קבצים ל-39 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת "מחווה לאברהם שפירא", הערב נערך בבית אברהם שפירא ברחוב הרצל בפתח-תקווה בתאריך 18.12.2005 בהשתתפות ראובן ריבלין, מאיר פעיל, מרדכי נאור, חנוך ברטוב ואהוד בן עזר
עד כה נשלחו קבצים ל-1680 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים
עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!
עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-30 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "הפרי האסור", שני שערי סיפורים!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!
ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"
סִפּוּרִים לִילָדִים
עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-35 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-10מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד" עם מאמרי ארנה גולן ומשה גרנות.
עד כה נשלחו קבצים ל-31 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!
עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הקובץ (171 עמ') "ידידי יצחק אורפז"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הקובץ "יהושע קנז – דברי חברים"!
רות אלמוג, אהוד בן עזר. עזי שטרן. יפה ברלוביץ.
עד כה נשלחו קבצים ל-2182 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת "100 שנים לרצח ברנר" מתוך "חדשות בן עזר", גיליון מס' 1641 ביום 2.5.2021, במלאת 100 שנה לרציחתם בידי ערבים של הסופרים יוסף חיים ברנר, צבי שץ ויוסף לואידור ביום 2.5.1921.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת
יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).
מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
הרצאת עמנואל בן עזר, נכדו של יהודה ראב, על תולדות פתח-תקווה.
https://www.youtube.com/watch?v=h81I6XrtAag
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,647 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.
*
את צרופת החוברת "פפיטה האזרחי 1963"
עד כה נשלחו קבצים ל-2,295 מנמעני המכתב העיתי.
*
את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.
*
את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת ארנה גולן: הוויתור. אימי, זיכרונה לברכה, היתה צדקת גמורה. הדרמה השקטה בחייה של חלוצה וחברת קיבוץ.
עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,374 מנמעני המכתב העיתי
ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-10 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת דאוד אבו-יוסף.
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד לרומאן של עדי בן-עזר "אפרודיטה 25"!
Adi עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: "תחנת הרכבת".
עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
שונות
את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").
עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
הבלוג של דני קרמן
https://dannykerman.com/2021/10/28/ehud_ben_ezer
דברים שעשיתי עם אודי – שירים למתבגרים
כולל חלק ניכר מהעטיפות ומהאיורים שעשה דני קרמן לספרי אהוד בן עזר
כדי להיכנס לבלוג יש ללחוץ אֶנטר ועכבר שמאלי
*
את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,232 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939
*
את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"
בשנים 2005-2009!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי
*
מסעות
כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!
עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!
05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה
94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי.
*
היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל
אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!
וכן "מנחום גוטמן לאליאס ניומן" ו"נחום גוטמן, מאמר", ס"ה 53 עמ'
עד כה נשלחו קבצים ל-2,082 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,088 מנמעני המכתב העיתי.
*
את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".
עד כה נשלחו קבצים ל-2,691 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,
צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,
וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16.
עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!
עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,453 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.
אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!
עד כה נשלחו קבצים ל-105 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,635 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"
[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-105 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-77 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!
עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!
עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-40 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!
עד כה נשלחו קבצים ל-39 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-49 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"
עד כה נשלחו קבצים ל-39 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת "מחווה לאברהם שפירא", הערב נערך בבית אברהם שפירא ברחוב הרצל בפתח-תקווה בתאריך 18.12.2005 בהשתתפות ראובן ריבלין, מאיר פעיל, מרדכי נאור, חנוך ברטוב ואהוד בן עזר
עד כה נשלחו קבצים ל-1680 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים
עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!
עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-30 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "הפרי האסור", שני שערי סיפורים!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!
ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"
סִפּוּרִים לִילָדִים
עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-35 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-10מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד" עם מאמרי ארנה גולן ומשה גרנות.
עד כה נשלחו קבצים ל-31 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!
עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הקובץ (171 עמ') "ידידי יצחק אורפז"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הקובץ "יהושע קנז – דברי חברים"!
רות אלמוג, אהוד בן עזר. עזי שטרן. יפה ברלוביץ.
עד כה נשלחו קבצים ל-2182 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת "100 שנים לרצח ברנר" מתוך "חדשות בן עזר", גיליון מס' 1641 ביום 2.5.2021, במלאת 100 שנה לרציחתם בידי ערבים של הסופרים יוסף חיים ברנר, צבי שץ ויוסף לואידור ביום 2.5.1921.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת
יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).
מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
הרצאת עמנואל בן עזר, נכדו של יהודה ראב, על תולדות פתח-תקווה.
https://www.youtube.com/watch?v=h81I6XrtAag
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,647 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.
*
את צרופת החוברת "פפיטה האזרחי 1963"
עד כה נשלחו קבצים ל-2,295 מנמעני המכתב העיתי.
*
את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.
*
את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת ארנה גולן: הוויתור. אימי, זיכרונה לברכה, היתה צדקת גמורה. הדרמה השקטה בחייה של חלוצה וחברת קיבוץ.
עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,374 מנמעני המכתב העיתי
ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-10 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת דאוד אבו-יוסף.
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד לרומאן של עדי בן-עזר "אפרודיטה 25"!
Adi עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: "תחנת הרכבת".
עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
שונות
את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").
עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
הבלוג של דני קרמן
https://dannykerman.com/2021/10/28/ehud_ben_ezer
דברים שעשיתי עם אודי – שירים למתבגרים
כולל חלק ניכר מהעטיפות ומהאיורים שעשה דני קרמן לספרי אהוד בן עזר
כדי להיכנס לבלוג יש ללחוץ אֶנטר ועכבר שמאלי
*
את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,232 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939
*
את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"
בשנים 2005-2009!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר
עד כה נשלחו קבצים חינם ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ PDFחינם
עד כה נשלחו קבצים ל-2,253 נמעני המכתב העיתי
ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.
הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!
📑 בגיליון:
- שירי אסתר ראב: *
- יורם אטינגר: יורש העצר הסעודי מתוסכל ממחלקת המדינה
- רון בריימן: פילה בחנות חרסינה
- איליה בר-זאב: באוהל מוֹעֵד
- אנדד אלדן: [קיבוץ בארי – עוטף עזה]
- אורי הייטנר: צרור הערות 28.8.24
- עדינה בר-אל: יובל בשן – משק משפחתי מתקיים בכבוד
- חנה סמוכה מושיוב: הידד הנעורים
- אבי גולדברג: מסעותיו של אפרים ההונגרי אל לב הלוואנט
- אירוע כתיבת סיפורים הומוריסטיים, סטיריים קצרים – קישון 2024: לציון יום הולדת 100 לאפרים קישון
- אהוד בן עזר: שלוש אהבות
- מנחם רהט: "אין בזמננו לומדי תורה שהגנתם מובטחת
- נעמן כהן: על הרי"ש החיכית וכיצד היא העלימה את הרי"ש הלשונית
- אהוד בן עזר: אני מעולם לא היתה לי סבתא
- ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":: * אהוד: דודי ברוך בן עזר ראבּ [1887-1960, בן זכר ראשון בפתח-תקווה] היה אומר:
- שאר הגליון