שירים 1955-1995
בהוצאת אסטרולוג 2005

אֱלֹהִים בְּקִרְבָּהּ בַּל-תִּמּוֹט
יַעְזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר
תהילים מ"ו ו'

שער שלישי: שירים לילדים

כשמכריחים לאכול

אִמָּא, רֶגַע אֶחָד,
קֹדֶם תִּשְׁמְעִי בְּדִיחָה.
לְאִישׁ אֶחָד הָיוּ שָׁלֹשׁ נָשִׁים
שֶׁמֵּתוּ.
שׁוֹאֲלִים אוֹתוֹ: "מִמָּה מֵתָה
אִשְּׁתְּךָ הָרִאשׁוֹנָה?"
אוֹמֵר: "אָכְלָה פִּטְרִיּוֹת-רַעַל."
"וְהַשְּׁנִיָּה?" – "גַּם כֵּן אָכְלָה
פִּטְרִיּוֹת-רַעַל." – "וְהַשְּׁלִישִׁית?"
"מִמַּכָּה בָּרֹאשׁ." – "לָמָּה?"
"לֹא רָצְתָה לֶאֱכֹל פִּטְרִיּוֹת."
אִמָּא,
לָמָּה אַתְּ לֹא צוֹחֶקֶת?
אַתְּ חוֹשֶׁבֶת שֶׁאֲנִי לֹא מֵבִין אֶת הַבְּדִיחָה?
שֶׁאֲנִי עוֹד קָטָן?
לֹא. אֲנִי מֵבִין טוֹב מְאוֹד,
אָסוּר לְהַכְרִיחַ אֲנָשִׁים לֶאֱכֹל
אֶפְשָׁר לָמוּת מִזֶּה.
וְעַכְשָׁיו –
אֲנִי לֹא רוֹצֶה לֶאֱכֹל אֶת הַבֵּיצָה.
שָׁלוֹם.

אוגוסט 1980

[בגיליונות 1763-1764מסתיימת הסִדרה על פזמוני אלתרמן – במאמר בן שני חלקים על "מגש הכסף",
ובגיליון 1765 תיפתח סִדרה חדשה].

הרעיון ההיסטוריוסופי המונח על "מגש הכסף" (חלק א')
טורו של אלתרמן שניבא את הקמת המדינה

א. האֵם-האומה שעיניה כהו מזוקן
השיר "מגש הכסף", הידוע והפופולרי בין שירי "הטור השביעי", הוא בלדה טרגית ומרטיטת-לב,1 הצבועה כמו בלדות רבות משירת העולם בצִבעי שחור, אפור ואדום, הלוא הם צִבעי עשן הקרבות והמוות העקוב מדם. לפנינו סיפורם של נערים "נְזִירִים מִמַּרְגּוֹעַ", ההולכים וקרֵבים אל האם-האומה קרועת הלב, ו"אֵין אוֹת אִם חַיִּים הֵם אוֹ אִם יְרוּיִים" (בדומה לסיפור הנזיר המשולח והחייל ההולך בשדות עם כדור עופרת הנעוץ בלִבּוֹ מן הבלדה האלתרמנית המוקדמת "האֵם השלישית"2).
השיר מסַפּר בקיצור האופייני לבלדות את סיפור חייו העצוב של הנוער הלוחם והחולם, שנגדע בטרם עת, וגיבוריו האגדיים מהלכים בדרכים, וספק אם חיים הם אם ירויים, עד נָפלם עוטי צל לרגלי האומה. עד מהרה הפך שיר זה לטקסט מכונֵן, תמצית ביטויו של סיפור הקוממיות, ועד עצם היום הזה הוא נישא בעצרות זיכרון ובמסכתות מעל כל במה, כדקלום או כשיר מושר בלוויית לחנו של נחום הימן, של נורית הירש או של אורי קריב.
"מגש הכסף" התפרסם בעיתון "דבר" מיום 19.12.1947, כשלושה שבועות לאחר כ"ט בנובמבר, היום שבּוֹ החליטה עצרת האומות המאוחדות על סיום המנדט הבריטי בארץ-ישראל ועל "תוכנית החלוקה", החלטה שהביאה כידוע למעשי איבה מיידיים, שהלכו והחמירו עד לפרוץ מלחמת העצמאות, שבסיומה נהדפו צבאות עֲרָב אל מעֵבר לַגבולות שנקבעו בהחלטת האו"ם. שירו של אלתרמן פורסם בימים הראשונים של המלחמה, בטרם הצטרפו מדינות עֲרָב לעימות ובטרם נודע מחיר הדמים הנורא שעתידה הייתה המלחמה לִגבּות מבני היישוב, אך בהתחשב במִספּר הנופלים בקרבות שקדמו להכרזת המדינה לא קשה היה לנחש שהמחיר יהיה כבד עד מאוד.
מוֹעד פירסומו של השיר חל ארבעה ימים בלבד לאחר שנתפרסמה בעיתון "הארץ" (מיום 15.12.1947) הידיעה בדבר נאומו של חיים וייצמן, בוועידת המגבית היהודית באטלנטיק סיטי יומיים קודם לכן, ובו שורת המחץ הטוענת ש"אין מדינה ניתנת לעַם על מגש של כסף," שורה שאלתרמן קְבָעָהּ בתורת מוטו לשיר (את הקשר לנאומו של וייצמן חשף ההיסטוריון ד"ר מרדכי נאור). בהתחשב בעוּבדה שאת טוריו נהג אלתרמן להגיה יומיים-שלושה לפני פירסומם בפועַל, מותר כמדומה להניח שהשיר נכתב "על אתר", ממש ברגע מִפגשו של המשורר עם הידיעה העיתונאית ב"הארץ" בדבר נאומו הנלהב והמלהיב של וייצמן.3
השיר, אף-על-פי שחוּבּר ופורסם כחצי שנה לפני ה' באייר תש"ח, ובטרם החליט דוד בן-גוריון להכריז על הקמת המדינה, משקיף על ההוֹוה מתוך נבכי העתיד וערפִליו, ורואה את הקמת המדינה כעובדה שרירה ומוגמרת. נחזור ונדגיש: אין השיר מדבר על "המדינה שבדרך", או על "חזון המדינה", כי אם על "מדינת היהודים" כעל יֵשות קיימת, שכבר נמסרה בפועַל לידי האומה.
בהקשר זה ראוי לזכור ולהזכיר שלא אחת נכנס אלתרמן ל"מנהרת הזמן", ותיאר בטוריו האקטואליים את העתיד כאילו הפך כבר להוֹוה (כבטורו "גן מאיר בתל-אביב" או בטורו "נאום תשובה לרב-חובל איטלקי"). בשירים אחרים שיקף את ההוֹוה והעתיד במבט מרחיק-ראוּת, כמתוך ערפִלי הפרהיסטוריה (כבטורו "אינטרסים").
כאן וכאן הפגין את יכולתו בניסוח פרוגנוזות נבואיות, שליָמים הוכיחו את עצמן, אך הוא לא עשה כן כמי שקורא בכדור של בדולח, אלא כמי שיודע לנתח מצבים ותהליכים, ולהוסיף על הניתוח המושכל גם את חזונו של איש הרוח.5
הבלדה האלתרמנית "מגש הכסף" פותחת בנוסח של נבואה ומסתיימת ככרוניקה כמו-מקראית, נוסח ספר דברי הימים:

... וְהָאָרֶץ תִּשְׁקֹט. עֵין שָׁמַיִם אוֹדֶמֶת
תְּעַמְעֵם לְאִטָּהּ
עַל גְּבוּלוֹת עֲשֵׁנִים.
וְאֻמָּה תַּעֲמֹד – קְרוּעַת לֵב אַךְ נוֹשֶׁמֶת... –
לְקַבֵּל אֶת הַנֵּס
הָאֶחָד אֵין שֵׁנִי...

הִיא לַטֶּקֶס תִּכּוֹן. הִיא תָּקוּם לְמוּל סַהַר
וְעָמְדָה, טֶרֶם-יוֹם, עוֹטָה חַג וְאֵימָה.
– – אָז מִנֶּגֶד יֵצְאוּ
נַעֲרָה וָנַעַר
וְאַט-אַט יִצְעֲדוּ הֵם אֶל מוּל הָאֻמָּה.

לוֹבְשֵׁי חֹל וַחֲגוֹר, וְכִבְדֵי נַעֲלַיִם,
בַּנָּתִיב יַעֲלוּ הֵם
הָלוֹךְ וְהַחְרֵשׁ.
לֹא הֶחְלִיפוּ בִּגְדָם, לֹא מָחוּ עוֹד בַּמַּיִם
אֶת עִקְּבוֹת יוֹם-הַפֶּרֶךְ וְלֵיל קַו הָאֵשׁ.

עֲיֵפִים עַד בְּלִי קֵץ, נְזִירִים מִמַּרְגּוֹעַ,
וְנוֹטְפִים טַלְלֵי נְעוּרִים עִבְרִיִּים – –
דֹּם הַשְּׁנַיִם יִגְּשׁוּ,
וְעָמְדוּ לִבְלִי-נוֹעַ,
וְאֵין אוֹת אִם חַיִּים הֵם אוֹ אִם יְרוּיִים.

אָז תִּשְׁאַל הָאֻמָּה, שְׁטוּפַת דֶּמַע-וָקֶסֶם.
וְאָמְרָה: מִי אַתֶּם? וְהַשְּׁנַיִם שׁוֹקְטִים,
יַעֲנוּ לָהּ: אֲנַחְנוּ מַגַּשׁ הַכֶּסֶף
שֶׁעָלָיו לָךְ נִתְּנָה מְדִינַת-הַיְּהוּדִים.

כָּך יֹאמְרוּ. וְנָפְלוּ לְרַגְלָהּ עוֹטְפֵי-צֵל,
וְהַשְּׁאָר יְסֻפַּר בְּתוֹלְדוֹת יִשְׂרָאֵל.

בשיר שלפנינו מתוארת האֵם-האומה הישישה, שעיניה כָּהו מִזוֹקֶן, והיא עומדת ערב הקמת המדינה בעיניים דומעות, מֵחִיל ומִגיל, עומדת ומצַפּה מבעוד מועד לטקס החגיגי אשר בו יימסר לה "הַנֵּס הָאֶחָד אֵין שֵׁנִי" בכפל משמעיו של נס זה (מסירת סיפורה הפלאי של הקמת המדינה, מסירת דגל המדינה, סמל הריבונות, כבטקסים לאומיים ממלכתיים). והנה, במַהֲלך הטקס החגיגי, לאחר שקיבלה את הנֵס, ניגשים אליה אט-אט נער ונערה, עלומי שם וזהות, אשר כלל לא הוזמנו לטקס ולא הספיקו להחליף לכבודו את בגדיהם המאובּקים והמוכתמים בדם. הצעירים מתקרבים אל האם-האומה, מבלי שתוכל להבחין אם חיים הם או אם ירויים. הם מתוודעים אליה, ומזעזעים אותה באמירת הווידוי המפתיעה ומרעידת-הלב: "אֲנַחְנוּ מַגַּשׁ הַכֶּסֶף / שֶׁעָלָיו לָךְ נִתְּנָה מְדִינַת-הַיְּהוּדִים."
בדרכי עקיפין נרמז כאן כי המלחמה מביאה למצבים אבּסוּרדיים של "עולם הפוך". לא הצעירים, הנוטפים טללי נעורים, הם שיבַכּו את האֵם הישישה בשעה שתלך לבית עולמה, כי אִם היא זו שתבַכּה את בניה בנָפלם "עוֹטְפֵי צֵל" לרגליה (בכפל משמעיו של השורש עט"ף = עט"ה ועצ"ב). עיניה השטופות דמעה, מִצער ומִכּאֵב על הבנים הצעירים שנקטפו באִבּם, דומות לעֵין השמַיים העוממת והאודמת, המלמדת על ערְפל הקְרב ועל ליקוי המאורות וקריסת המערכות שפוקדים את הארץ ואת גבולותיה. ודוק, האומה אינה מזהה בעצמה את בניהָ הקרֵבים אליה, אם מחמת גילהּ המופלג ועיניה הדומעות והעֲשֵׁשות; אם בשל עשן המלחמה המתאבך בגבולות; אם בשל היותה של אומה זו, שלִבּהּ קרוע, ציבור של גחלים עוממות ואוּדים מוּצלים מאש; אם בשל העובדה שזהותם של הבנים לא נתגבּשה עדיין (הם "נוֹטְפִים טַלְלֵי נְעוּרִים עִבְרִיִּים", אך מתו במלחמות היהודים – במאבק על הקמתה של "מְדִינַת-הַיְּהוּדִים").
הבנים הם הנאלצים להתקרב אליה ולהתוודע אליה, וכך מתגנבת לשיר נימה של ביקורת עקיפה: בעת הטקסים והחגיגות של הקמת המדינה, אומר השיר בלי לומר זאת מפוֹרשות, אַל לה לאומה הזקֵנה, המחדשת ימיה כקדם, לשכוח את גודל הקורבן – את הבנים עטויי החגוֹר ("לוֹבְשֵׁי חֹל וַחֲגוֹר, וְכִבְדֵי נַעֲלַיִם [...] לֹא הֶחְלִיפוּ בִּגְדָם"), שאיבדו את חייהם הצעירים והרעננים כדי שתוכל היא, הישישה, להגיע "עוֹטָה חַג" לרגע הגדול הזה. נימת הביקורת מתרמזת גם מעצם ההכנות לטקס הגדול מבלי שאֶלה שטרחו ועשו במלאכה יוזמנו אליו. הם הם שהיו צריכים להיות על במת הכבוד, ואיש לא טרח לזכור זאת ולהזמינם מבעוד מועד. הם, העוטים בגדי חוּלין מוכתמים בדם, ולא אִמם-אומתם הזקֵנה העוטה בגדי חג ללא רבב, ראויים לעמוד במרכזו של טקס קבלת הנס.
ראוי להזכיר כי שבוע לפני פרסום הטור "מגש הכסף" פירסם הסופר והמחנך מיכאל דשא בעיתון "דבר" מיום 12.12.1947 את שירו "למתים ביום הניצחון", ובו מתואר צעיר שנפצע בקְרב האחרון, ועתה הוא מוטל פְּצוע חזה, מְעַלֵּעַ דמיו, וההִמנון שהוא הכין לקראת היום הנכסף נדם על שפתיו. ראוי אף לזכור ולהזכיר: שנים אחדות לפני חיבור "מגש הכסף" חיבר אלתרמן פזמון בשם "חבריא בקרית ספר",5 וגם בו מתוארת סבתא יהודייה טיפוסית, בָּבוּאתהּ של האומה הזקֵנה וידועת-הסבל, הסופקת כפיים למִשמע הצלילים העזים והנועזים המגיעים לאוזניה מ"קרית ספר" העברית. המשורר, בן חבורת "חברֶ'ה טראסק", קורא לאם-לאומה הזקֵנה, הממררת בבכי כרחל אִמנו בשעתה, לתת פּוּגָה לדמעותיה, להתבונן בתופעות החדשות, ולהיווכח במו עיניה שהחדש אינו מנותק מן העבר כשם שנדמה לה בטעות. בעקיפין נאמר כי על הישישה לברך את "ברכת הנהנין" על החידושים הרעננים שחידשו בָּנֶיהָ הצעירים, המשתמשים בכל מאפייני המסורת והחידוש גם יחד.
מובן, אין דומה הפזמון האַרְס-פואטי הקליל לשיר הרציני והטרגי "מגש הכסף", אלא שבשניהם מואנשת דמותה של האומה, שעיניה כבר כָּהוּ מִזוֹקֶן ומדמעות, העומדת חגיגית ומופתעת מול בניה הצעירים, המאלפים אותה בינה ומאפשרים לה לראות בפעם הראשונה את המציאוּת החדשה בעיניים פקוחות ומפוּכּחות.

ב. תרומה ללא תמורה
דפוס או מוטיב נוסף, החוזר ונשנֶה בשירת אלתרמן לסוגֶיהָ ולתקופותיה, קשור ברעיון הרומנטי, שקיבל ביטוי מועצם בשירה הסימבוליסטית, ולפיו דווקא הנער האלמוני, חסר ההילה והתהילה, מתגלה לא אחת כ"נדבן" מופלג, המוכן להרים תרומה יקרה מפּז בלי לבקש תמורה. בעניין זה שילב אלתרמן רעיונות ומוטיבים מן הרקע החסידי שלו, שאותו הכיר באמצעות ארון הספרים של בית אביו-זקֵנו (כבמוטיבים אחרים השגורים בשירתו, כגון המשיכה אל הניגון, אל כוס היין, אל הריקוד שמתוך דבֵקוּת, אל אנשי השוּק הפשוטים, וכיוצא באלה מוטיבים מן ההוויי החסידי), עם רעיונות ותמונות מן הרקע הבוהמייני הפריזאי שאותו הכיר מימי שהותו בצרפת ומן הימים שעשה במחיצת משוררי "אסכולת שלונסקי", שרבים מהם עשו את תקופת הלימודים בפריז. בשיריו מתואר לא אחת נער דל ואביון, המוכן להשליך את חייו מנגד ולהגישם לזולתו על מגש.
כך, למשל, בשירו הז'ורנליסטי "חייו של יוחאי", שנתפרסם בפעם הראשונה בין שירי "רגעים",6 מתקרב הנער יוחאי "אֶל מוֹתוֹ הָאֶבְיוֹן / וּמֵבִיא עִמּוֹ טַס פִיסְטוּקִים." דווקא האביון, העני ממעשֹ, המתבטל בפני כוחות עליונים ממנו, מעלֶה להם מנחה יקרה, מבּלי לצַפּות לתמורה ולהוקרה, ואפילו מתגלה כמי שמוכן להקריב את חייו למען מטרה נשגבה.7 יוחאי הוא תקדימו של ההֵלך הדל, גיבור השיר הנודע "פגישה לאין קץ", המוכן להעניק לאהובתו הנישֹאה מעוֹניוֹ הרב "שְׁקֵדִים וְצִמּוּקִים", ואף מוכן לשלם על כך בחייו ולהימחץ אל אבני המַרצפת ("יוֹם אֶחָד אֶפֹּל עוֹד פְּצוּעַ רֹאשׁ לִקְטֹף / אֶת חִיּוּכֵנוּ זֶה מִבֵּין הַמֶּרְכָּבוֹת"). סיפורו של יוחאי הוא גם תקדימו של סיפורה של מרים-הלן, גיבורת "חגיגת קיץ", שגביע הכסף היקר ששמר אביה ליום חתונתה מתגלגל לידיים הלא נכונות ונרמס בטלפיים גסים.
בתמונות כגון זו שבשיר "פגישה לאין קץ" לפנינו מעמד אוקסימורוני, שבּוֹ דווקא העני הוא הפילַנתרוֹפּ הנדיב, הוא ולא הגבירה העשירה והנישאה האמורה להעניק להֵלך הדל תרומה, או נדבה. דווקא הוא, הדל והאביון, מביא לה ולעולָליה תרומה יקרה. כדי לזכות ממנה ב"חיוך" הוא מוכן אפילו להרים תרומה שאין יקרה ממנה – את חייו. דמותו של יוחאי היא גם תקדימן של דמויות נערים המוכנים להשליך את חייהם מנגד ולהקריבם למען אחרים, כגון דמותו של העולה דנינו מן הטור הנושא את שמו, או דמותו הסמלית של הנער הלוחם והחולם – אליפלט – גיבור הפזמון האלתרמני הנושא שם זה.
בספרו הטור השמיני8 התחקה כאמור מרדכי נאור אַחַר מְקור הצירוף "מגש הכסף" (silver platter, ככתוב בעיתון "ניו יורק טיימס" מיום 14.12.1947), שנכלל בנאומו של חיים וייצמן בוועידת המגבית היהודית באטלנטיק סיטי מיום 13.12.1947 ("No state has been handed to us on a silver platter"), ומצא את הֶקשֵׁריו העיתונאיים האקטואליים. מרדכי נאור אף ציטט מדברי חיים וייצמן עוד משפט שנאמר באותו אירוע, בנוסח המשפטים עזי-המבע ששיבץ צ'רצ'יל בנאומיו: "If we do not make the most of this chance, we shall miss our rendezvous with history" ("אם לא ננצל עד תום את ההזדמנות הזאת, נחמיץ את פגישתנו עם ההיסטוריה").
שירו של אלתרמן מתאר מפגש היסטורי מעורר צמרמורת בין האומה הישישה וכבדת הראייה לבין אותם צעירים תמימים ש"ניצלו את ההזדמנות" שנפלה לידם, והקריבו את חייהם על מזבַּח ההיסטוריה היהודית באותם קרבות המרים שהכשירו את הדרך להקמת המדינה (לא אחת דיבר אלתרמן באירוניה טרגית ובסגנון רצוף פרדוקסים וצירופים אוקסימורוניים על הפער הגדול בין מי שמשליכים נפשם מנגד למען הכלל לבין העושים לביתם בעת שחבריהם נלחמים בשדות הקְרב:
"הַמִּלִּים אֶרֶץ, עַם, אֲפִלּוּ תְּקוּפָה / לְרַבִּים אוֹמְרוֹת לֶחֶם וָבֶגֶד. / לְרַבִּים אֲחֵרִים הֵן אֲסֻפָּה / שֶׁל נוֹשְׂאֵי כְּתִיבָה רוֹמֶמֶת אוֹ מַלְעֶגֶת. / ואִלּוּ לִמְעַטִּים הֵן אֲמַתְלָה שְׁקוּפָה / לְהַשְׁלִיךְ נַפְשָׁם מִנֶּגֶד."9
המילים "אמתלה שקופה", המציינות בדרך-כלל ניסיון להסתיר תחבולה אינטרסנטית נלוזה, משמשות כאן על דרך הפרדוקס לתיאורהּ של תרומתו הנאצלת וחסרת הגמול של הצעיר הלוחם המקריב את חייו למען הכלל.
מילותיו האחרונות של השיר – "וְהַשְּׁאָר יְסֻפַּר בְּתוֹלְדוֹת יִשְׂרָאֵל" – חותמות אמנם את הבלדה באמירה שתקצר היריעה מהשתרע, ושעיקרי הדברים עוד יסופרו. ואולם, מילים אלה גם רומזות לכך שב"זמן אמת" אין היחיד והעָם מסוגלים להבחין בעיקרי הדברים שייכּנסו לספרי ההיסטוריה ולהבינם. רק לאחר שתצטלל המציאוּת וייעלמו ענני העשן, אפשר יהיה להפוך את ה-story ל-history (המילה הצרפתית histoire משותפת ל"סיפור" ול"היסטוריה").
דברים דומים על הדברים שעוד יסופרו ויהפכו למיתוס קולקטיבי אמר אלתרמן גם בפזמון הקל לכאורה "שולמית": "אֶל הַקִּיר הָאַחֲרוֹן הִגַּעְנוּ / וּתְלוּיָה עָלֵינוּ הַחֲנִית. / אַךְ גַּם אָנוּ, כֵּן, אַחַי, גַּם אָנוּ / עוֹד נִשְׁמַע אֶת שִׁיר הַשּׁוּלַמִּית./ [...] הוֹי, הוֹי, עוֹד יוּשַׁר, / עוֹד יוּשַׁר, עוֹד יְסֻפַּר. / יַךְ הָרוּחַ וְיִסְעַר, / אַךְ הַזֶּמֶר עוֹד יוּשַׁר!" 10

בשער האחורי של עיתון "דבר" מיום ו' 28.11.1947, שלושה שבועות לפני פרסום שירו של אלתרמן, נכתב בלשון עתיד באותיות של קידוש לבנה, ערב החלטת האו"ם מיום כ"ט בנובמבר: "הדורות הבאים יסַפּרו כיצד הוקמה המדינה היהודית, כיצד נגאלו שטחי קרקע ונבנו כפרים וערים. כיצד העפילו רבבות אל חופי המולדת. כיצד בחורים ובחורות צעירים כבשו את האדמה ואת הים. כיצד גאלו בעמל כפיהם את שממות הנגב למען מפת המדינה היהודית, וכיצד הגֵנו על מפעל התקומה."
זמן קצר לאחר מכּן פרסם אלתרמן את טורו "מגש הכסף" המתאר את המציאוּת האקטואלית מפּרספּקטיבה היסטורית – לאחר שכבר התיישנה כביכול והפכה לדף בספרי ההיסטוריה. כבר העלינו בפרק הראשון את ההנחה שמאחר שהשיר כתוב בעברית המקראית, שבּהּ אין זמנים כי אם מודַלים, הרי שהמילים המנוסחות בלשון עתיד ("תשקוט", "תעמוד", "תקום" וכו') בעצם מציינות את העבר. אין זאת כי אלתרמן הפליג על כנפי הדמיון אל העתיד, ומשם הִשקיף אל זמן הקמת המדינה, כאילו מדובר בתופעה שכּבר הגיעה לסיומה (השיר נכתב בימיה הראשונים של מלחמת העצמאות, והוא מתאר את המלחמה כאילו היא כבר הוכרעה).

הערות:
1. אלתרמן תרגם כידוע לעברית מבחר של בלדות אנגליות וסקוטיות, וכינס אותם בכרך מיוחד. הן שירתו הלאומית והן שירתו הקלה מרבה להידרש לסוגה ספרותית זו.
2. מאותם שירים ספורים מבּין שירי "כוכבים בחוץ" שהתפרסמו בעיתונות קודם שנאספו בספר. השיר "האם השלישית" ראה אור בראשונה בכרך ב' של כתב-העת המודרניסטי "גזית", בעריכת גבריאל טלפיר, (תרצ"ד-תרצ"ה). ממילותיו יצר לימים הסופר משה שמיר את כותרת ספרו "הוא הָלַך בשדות".
3. מרדכי נאור, "הטור השמיני: מסע היסטורי בעקבות הטורים האקטואליים של נתן אלתרמן", תל-אביב 2006. מרדכי נאור נותן בספרו דוגמה נוספת לכושר הניבוי של נתן אלתרמן בסַפּרו שלפני קרב אל-עלמיין היו רק שניים שהאמינו באמונה שלמה בניצחונו של מונטגומרי ("מונטי") על רומל: מונטי עצמו ואלתרמן.
4. לימים נקט הסופר עמוס עוז טכניקה אלתרמנית דומה, עת תיאר את יום כ"ט בנובמבר במאמרו "עד אור הבוקר" ("דבר" מיום 26.3.1979) כְּיום ששינה את פני ההיסטוריה של עַם ישראל, וניסה להסתכל בהוֹוה "ממעמַקי העתיד" ולשער איך ייראה לימים היום שאחרי חתימת חוזה השלום עם מצרים. הפרוגנוזה של עמוס עוז, כמו פרוגנוזות אחרות שלו ושל א"ב יהושע, לא נתממשו. אלה של אלתרמן בדרך-כלל התממשו ככתבן וכלשונן.
5. שהתפרסם במאסף "ניסן" לשנת תש"ב (1942) בעריכת אברהם שלונסקי.
6. "הארץ", מיום 3.12.1934; נדפס ב"רגעים", א, עמ' 65-66.
7. לימים תיאר אלתרמן בשנת 1954 את החייל נתן אלבז, מעולי מרוקו, שהשליך נפשו מנגד ורץ אל מותו כשבידו רימון יד עם מנגנון מופעל, כדי להציל את רֵעיו מהפגיעה. אלבז הוא "אחיו" של אליפלט מפזמונו הידוע של אלתרמן, המחרף את נפשו כדי להציל את חבריו שנותרו במשלט מנותקים מתחמושת. בכל השירים הללו מתוארים אותם תמימים המוכנים לסכן את עצמם כדי להציל את זולתם, או להגיש לזולתם מתנה יקרה מפז – את חייהם.
8. ראו הערה 4 לעיל.
9. ראו: "ריאיון עם המחבר", בתוך ספרו של נתן אלתרמן "חגיגת קיץ", תל-אביב 1965, עמ' 181. בשיר השישי של המחזור "שירים על רְעוּת הרוח", תהה אלתרמן על השאלה כיצד הפך עַם של חנוונים, המואר בנגוהות המטבע, לעַם אידאליסטי, המוכן לוותר על כספו, קנייניו, ואפילו על חייו, למען התקומה הלאומית. את דבריו על ההקרבה העילאית והנאצלת ביותר סיים אלתרמן במילים "צורמות", השייכות לכאורה לתחום המיקח והממכר: "וְלִתֵּן בְּבוֹא יוֹם [...] אֶת הַדָּם הוּא הַנֶּפֶשׁ [...] כִּבְעִנְיַן חֲלִיפִין שֶׁיָּאֶה לוֹ הָאֵלֶם, / לְאַחַר שֶׁנִּבְחַן וְנִמְצָא כַּדָאִי."
10. לפנינו צַיין סגנון (style marker) אלתרמני מובהק, שבּוֹ השתמש המשורר גם בטוריו (כגון בטורו "נאום תשובה לרב חובל איטלקי": "עַל הַצִּי הַלָּזֶה, הָאָפֹר, הַקָּטָן, / יְסֻפַּר עוֹד בְּשִׁיר וְרוֹמָנִים") ובפזמוניו (כגון טורו-פזמונו "נאום תשובה לרב חובל איטלקי": "עַל כָּךְ סֻפַּר, עַל כָּךְ הֻגַּד / בְּשִׁיר יָפֶה שָׁכוּחַ").
חלקו השני של מאמר זה יתפרסם בגיליון הבא של "חדשות בן עזר"
זיוה שמיר

על א.ב. יהושע
א.ב. יהושע, חתן פרס ישראל לספרות, שהלך לפני שבועות אחדים לעולמו, היה אחד מגדולי הסופרים העבריים, ויש הרואים בו את הגדול שבהם.
הוא החל את דרכו הספרותית בכתיבת סיפורים קצרים, וכבר ככזה תפס את מקומו הבכיר בקהילת הספרות הישראלית, אך פאר יצירתו הם הרומנים המקוריים והיפהפיים. הראשון שבהם היה "המאהב" ואחריו, בין השאר, "גירושים מאוחרים", מולכו", "מר מאני", "מסע אל תום האלף", "השיבה מהודו", "שליחותו של הממונה על משאבי אנוש", "הכלה המשחררת", "אש ידידותית", "המנהרה" ואחרים, עד ספרו האחרון שיצא לאור זמן קצר טרם מותו – "המקדש השלישי". מבין ספריו, האהוב עליי ביותר היה "מר מאני", ובראיון ישן אתו ששודר ביום מותו, למדתי שהוא גם הספר האהוב על יהושע עצמו.
א.ב. יהושע מעולם לא הסתגר בדל"ת אמות של ספרות וראה חובה גדולה לעצמו למנף את כשרונו הרטורי ואת מעמדו הציבורי להשפעה חברתית ופוליטית במדינת ישראל. הוא הגדיר את עצמו "סופר מגויס". הוא ראה בעצמו אחד משרשרת של סופרים ומשוררים שראו עצמם במעמד של "הצופה לבית ישראל". ולכן, בחרתי להתמקד, במאמר זה, לא ביצירתו הספרותית, אלא בהגותו הציונית.
הנושא המרכזי שבו נשמע קולו בציבור, היה הסוגייה הפלשתינאית. לאורך עשרות שנים, הוא נשא את דגל "שתי מדינות לשני עמים", ויחד עם עמיתיו ורעיו עמוס עוז ודוד גרוסמן, שזכו לכינוי "האדמו"רים של השמאל", הוא היה הקול הצלול של התפיסה הזאת. בשנותיו האחרונות, התערערה אמונתו בהיתכנות הפתרון הזה, למגינת ליבם של שותפיו הוותיקים לדרך, והוא אימץ בהדרגה את התפיסה של מדינה אחת מן הירדן לים: מדינה דו-לאומית.
ב-1984 הפתיע א.ב. יהושע, כאשר לצד חבריו הסופרים עמוס עוז, ס. יזהר וחיים גורי, קרא למערך בראשות פרס להקים ממשלת אחדות לאומית עם הליכוד בהנהגת שמיר, כדי לאחות את הקרעים בעם אחרי מלחמת שלום הגליל.
עמדותיו המשתנות בסוגייה הפלשתינאית תפסו לאורך השנים כותרות, בשל מרכזיותה של הסוגייה בסדר היום הלאומי. אולם נושא אחר שפחות מדובר בשיח התקשורתי והפוליטי, אך יהושע עסק בו, חשב עליו, דיבר וכתב עליו כל השנים, לא פחות מאשר על הנושא הפלשתינאי, הוא מהותה של הציונות בימינו.
בנושא הזה הוא גיבש לאורך השנים עמדה ייחודית; הוא דבק באתוס הציוני של שלילת הגולה. אפשר לומר שהוא המוהיקני האחרון של שלילת הגולה, כיוון שהמסר הזה כמעט אינו נשמע היום; להיפך, החליף אותו אתוס "העמיות היהודית", המתייחסת בנורמליזציה לקיום היהודי בתפוצות הגולה כשוות ערך לקיום היהודי במדינה היהודית בארץ היהודים, ארץ ישראל, כאילו ישראל היא עוד תפוצה יהודית.
א.ב. יהושע שלל את הגולה, ראה בה תופעה לא נורמלית, וקריאתו לנורמליזציה של העם היהודי, נשזרה בקריאתו לעלייה. המסר המרכזי שלו היה, שרק בארץ ישראל, במדינת ישראל, יהודי יכול לחיות חיים יהודיים אמיתיים, כיוון שבמדינה היהודית היהודים נושאים באחריות כוללת, אחריות טוטלית, על כל תחומי החיים, על הביטחון ועל הכלכלה, על החינוך והרווחה. הוא לא היסס להתעמת עם אינטלקטואלים יהודיים בגולה, בעיקר בארה"ב, שנפגעו מאמירתו הנחרצת שחייהם הם חיים יהודיים למחצה, בניגוד אליו שחי חיים יהודיים שלמים בארץ ישראל.
יהושע היה גאה בהיותו דור חמישי בארץ ישראל, ושאף לנורמליות שבה הזיקה של עם ושל אדם לארצו היא מוחלטת, בלתי מותנית; תפיסה טבעית, ילידית. בגולה הוא ראה ישות לא-נורמלית, שהיא מקור צרותיו של העם היהודי, היא הגורם לאנטישמיות והיא הגורם לשואה.
טענתו שהאנטישמיות היא תוצר ישיר של הגלות מתנגשת עם העובדה שהאנטישמיות קדמה לגלות ושהיא נמשכת גם היום, כלפי מדינת ישראל. טענתו היתה, שהגוי אינו יכול לקבל את הזהות המיוחדת של היהודים החיים בקירבם בגולה.
בראיון לספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון" (1986) – [אהוד: הראיון המקורי הוא מחודש יוני 1970 – למהדורה האמריקאית משנת 1974 של ספריUnease un Zion . שום הוצאה ישראלית, כולל שוקן ועם עובד, לא הסכימו אז להוציא לאור את המקור העברי. הספר העברי הופיע לבסוף רק בשנת 1986 בהוצאת עם עובד בזכות פרופ' אברהם שפירא (פצ'י)] – הוא [א"ב יהושע] המחיש זאת בהתעוררות היהודית בגולה ערב מלחמת ששת הימים: "היהודי המקיים קשר עם החוץ הוא בבחינת תופעה אנארכיסטית מובהקת אשר שום מדינה מודרנית לאומית אינה מסוגלת לעכלה. גם אנחנו עצמנו כאן לא היינו מסוגלים לעכל תופעה דומה. לא היינו מסוגלים, למשל, להבין תופעת הזדהות המונית כזאת של חלק מאזרחינו עם מדינה אחרת, נאמר – צ'ילה. אני זוכר את הריצה של המוני יהודים בשדרות אליזה בפאריס ערב מלחמת ששת הימים עם דגל ישראלי ובצעקות הזדהות. זה ודאי המם את הצרפתים. אנחנו, כיהודים, יודעים שהקשר עם החוץ בא רק כדי להגן על יהודים, ואינו מסוכן. אך קשה להוכיח זאת לעולם. קשה לדרוש מן הגוי שיבין זאת, ואפשר להבין את אי-הביטחון שהוא חש כלפי היהודי. אני בטוח שמעולם לא סיכן היהודי את האינטרסים האמיתיים של המדינה בה הוא חי. אך אני מבין את הגוי שאינו מסוגל להשתכנע שאכן כך הדבר."
עם השנים חידד יהושע את הגדרת אי-הנורמליות של העם היהודי, בזהות בין לאום ודת, באופן שאינו קיים באף עם אחר. ליבת הזהות הלאומית של עם נורמלי היא זיקתו למולדתו, ואילו בעם היהודי היתה ועודה זיקה נוספת, לדת. אם הדת ולא המולדת מגדירה את זהותו של היהודי, הוא יכול לחיות כיהודי בכל מקום בעולם. אולם הייחודיות הזו עשתה אותו שונה מכל העמים ולכן שנוא על העמים.
בדבריו של יהושע מהדהדת תפיסתו של יהודה לייב פינסקר בספרו "אוטואמנסיפציה!" – גם פינסקר תיאר את האנטישמיות כתוצאה ישירה לאנומליה של העם היהודי המפוזר בין האומות, שהפתרון היחיד לה הוא שחרור עצמי. פינסקר הגדיר את האנומליה בכך שהיהודי מתהלך בין העמים כ"מת-חי", ובכך הוא גורם לשנאה לא רציונלית כלפיו. הגורם לשנאה הלא-רציונלית אליבא דיהושע הוא החיבור הייחודי בין לאום ודת.
גישתו מתעלמת מן העובדה, שבניגוד לעמים הרבים שהתבוללו ונעלמו מרגע שגורשו מארצם וזיקתם למולדתם לא עמדה להם, הדת היהודית לא רק הבטיחה את קיום העם היהודי, אלא גם ובעיקר את זיקתו לציון ולירושלים. נכון שעם השנים הזיקה הזו התנוונה לציפייה פאסיבית לגאולה משיחית ולאיסורי שלוש השבועות – לא לעלות בחומה, לא למרוד בגויים ולא לדחוק את הקץ. דרושה היתה המהפכה הציונית כדי להניע את העם היהודי למרוד בשלוש השבועות ולהקים את מדינתו במולדתו.
שלילת הגלות הקיצונית של יהושע, עוררה כלפיו טענות שהוא מאמץ, לפחות באופן חלקי, את התפיסה הכנענית. אין בכך אמת. בניגוד ליונתן רטוש והכנענים, שקראו לנתק מוחלט בין העם העברי כעם חדש לבין העם היהודי, ההיסטוריה היהודית ותפוצות ישראל, יהושע מעולם לא התנתק מכל אלה. הוא ראה עצמו קשור בעבותות לעם היהודי באשר הוא, ומתוך פצעי אוהב הוא תבע ממנו לעלות ארצה.
בראיון ל"אין שאננים בציון" [משנת 1970!] הוא אמר: "אני דוחה כל ניסיונות להביא לדה-ציוניזציה של מדינת ישראל, כלומר לפגוע בקשר בין המדינה ליהדות העולם. אני רואה את המדינה כשייכת לעם היהודי, וזכות קיומה היחיד – בהיותה ציונית, כלומר מקלט אפשרי לכל יהודי שסביבתו תקיא אותו."
מן הסיומת, ההתייחסות למדינה כמקלט ליהודי שסביבתו תקיא אותו, ניתן להבין שבזמן הראיון, 36 שנה [52 שנים!] לפני מותו, הוא עדין לא גיבש את תפיסתו הקטיגורית בדבר שלילת הגולה. להיפך, הוא דווקא חייב אותה: "אינני חושב שכל עם ישראל צריך לבוא לארץ-ישראל, ואני בטוח שזו לא היתה מטרתה האמיתית של הציונות. יתירה מזאת, קיום חלק מהעם היהודי מחוץ לארץ-ישראל היא כנראה אפשרות יסודית שטמונה בעצם מהותה וטבעה של היהדות. וכשם שבתקופת בית שני היו חלקים גדולים של העם מפוזרים מחוץ לארץ-ישראל, כך אין סיבה שלא יתקיימו גם היום חלקים מן העם היהודי בגולה."
כאמור, לימים הוא שינה, בהדרגה, את השקפתו בנושא. בהרצאה שנשא ב-2012 הוא יצא בחריפות נגד הירידה מהארץ ונגד הבחירה של יהודים לדבוק בגולה. "הוויית הגולה נגמרה בחורבן איום ונורא. הדבקות שלנו בגולה, שהתחילה אחרי גלות בבל, הביאה לכישלון עמוק. לא גורשנו מהארץ. העם היהודי בחר לחיות בגולה, במצב שבו אין לנו שום שליטה על חיינו ועל ביטחוננו. נתנו את עצמנו באופן בלתי מוסרי, ויתרנו על זכות ההגנה עצמית."
יהושע קושר קשר ישיר בין זוועות מלחמת העולם השנייה, ובין ההגלייה מרצון שעוללנו לנו לאורך השנים. "השואה היא סיכום של הוויית הגולה, המכה הסופית," קובע, "לאורך כל הדרך קיבלנו מכות, לציונות הצטרפו רק מעטים שבמעטים. עם זאת, נקודת המפנה היא לא השואה, היא היתה לפני 2500 שנה עם תחילת הגלותיות. אלה רק התוצאות. לא היו פרעות? אינקוויזיציה? מסעות צלב? סוג כזה של קיום הוא מסוכן. הזהות הזו, שמורכבת מדת ולאומיות, איפשרה את זה."
היהדות לה הטיף יהושע היא יהדות ישראלית, ארצית, נטועה במולדת. "הישראליות נותנת טריטוריה של חברה, כלכלה, אחריות טוטאלית, ולא יהודיות שמתעופפת ממקום למקום ומתיישבת על רקמת חיים של עם אחר. אנטישמיות היא תופעת קבע."
קולו הייחודי של א.ב. יהושע בנושא הזה שנוי במחלוקת, אך ראוי שיישמע גם אחרי מותו. גם אם אין מסכימים עם התזה שלו, קשה להיות אדישים לה, וראוי שנתמודד עם האתגר הא ינטלקטואלי והקיומי שהיא מציבה.

[אהוד: כיצד לא עמדת על כך שההיסטוריוסופיה השטחית, המטופשת והכוזבת של א"ב יהושע – שוכחת להזכיר מה היה עלול להיות גורלו של היישוב העברי ה"לא גלותי" בארץ ישראל, אלמלא עצר מונטגומרי את רומל ב-1942 באל-עלמיין! – יישוב שהיה אז מורכב רובו מ"אשכנזים", כמו רובם של ששת המיליונים שנרצחו על ידי הנאצים באירופה – נרצחו כנראה באשמתם משום ש"בחרו לחיות בגולה" וגם שיגעו את הגרמנים!]

2. צרור הערות ‏13.7.22
* ציר הרשע – עם כל האיחודים והפילוגים, הרשימות והמיקומים, אסור לשכוח את מטרת-העל: לסכל את הקמת ממשלת ציר הרשע של בן-גביר נתניהו.

* התמודדות משולשת – הריצה המשותפת של כחול לבן ותקווה חדשה היא בשורה מרעננת וחשובה לפוליטיקה הישראלית לקראת הבחירות. יש מקום למפלגת מרכז-ימין ביטחוניסטית גדולה, שתהווה אלטרנטיבה שלטונית, ושבכל מקרה תהיה כוח משמעותי בהכרעה על פני המדינה לאחר הבחירות. טוב שיש מרוץ תלת-ראשי על ראשות הממשלה, ולא רק התמודדות בין נתניהו ללפיד, שתקל על נתניהו להציג את יריבו כבוגד, אנטי ציוני ואנטי יהודי וכל הארסנל הביביסטי ובכך "לחמם את השטח" שלו. זה כבר לא "אני או הוא" וזה טוב וחשוב. וחשוב יותר, קיומו של הכוח זה עשוי לסכל את שני האיומים החמורים – ממשלה שקיומה תלוי ברצונה הרע של הרשימה האנטי ישראלית המשותפת וממשלה שקיומה תלוי ברצונה הרע של הכנופייה הכהניסטית, הגזענית והפשיסטית. אני מאחל הצלחה לרשימה החדשה. עם זאת, לאיחוד הזה יש צד מכוער – התרגיל המסריח שנעשה ליועז הנדל וצביקה האוזר, סיעת "דרך ארץ". כל התירוצים להצדקת מעשה הנבלה רק מכערים אותו יותר. גדעון סער הוכיח במעשהו, שקל יותר לצאת ממפלגת הביביזם, מאשר להוציא את הביביזם מתוכו.

* הטוב בשרי הממשלה – יועז הנדל הוא הטוב בשרי ממשלת ישראל. בשנת כהונתו במשרד הוא עשה לאין ערוך יותר מכל מה שנעשה בעשר השנים שקדמו לו. בפריסת הסיבים, שהקפיצו אותנו ממעמד של סף מדינה שלישית לטופ העולמי וברפורמות רבות נוספות. יועז הנדל, יותר מכל אדם אחר בפוליטיקה הישראלית, מגלם את הציונות הממלכתית, את האחריות הלאומית ואת האתיקה בפוליטיקה. העובדה שגנץ, תאב הנקם על הנדל שהציל אותו מעמידה בראש ממשלת פיגולים שקיומה תלוי ברצונה הרע של הרשימה האנטי ישראלית המשותפת; ממשלה שלא היתה מחזיקה מעמד יותר משבועות ספורים, ושגדעון סער נכנע לתכתיב הזה ומכר את יועז, היא שערורייה מכוערת, והעדפת אינטרסים עסקניים זרים על האינטרס הציבורי.

* לא בכל מחיר – לאן פניה של דרך ארץ? מן הסתם, השותפה הטבעית של דרך ארץ היא ימינה. טוב שמתנהל מו"מ ביניהם וחיבור ביניהם הוא רצוי וחשוב. אך לא בכל מחיר. על איילת שקד להבהיר מעל לכל ספק, שאין בכוונתה לחבור לגוש בן-גביר נתניהו. עליה להבהיר באופן שאינו משתמע לשני פנים, שהכהניסטים ועוזריהם הנם פסולי חיתון. זה צריך להיות הקו האדום של דרך ארץ. בעיניי, בעלי הברית הטבעיים של הרשימה הזאת, הם כחול-לבן/תקווה חדש ולכן חשוב להתגבר על המשקעים ולהימנע מתקיפת גנץ וסער (למרות שסער הפקיר את חייליו). הלוואי שניתן יהיה לשכנע את בנט לחזור בו מפרישתו ולעמוד בראש הרשימה.

* פתרונות פרגמטיים – כתבתי לאחרונה שיש לי שני קווים אדומים של ייהרג ובל יעבור – לא קואליציה עם הרשימה האנטי ישראלית המשותפת ולא קואליציה עם הכהניסטים ועוזריהם. נשאלתי בעקבות זאת, אם כך – האם אני מוכן לישיבה עם נתניהו? תחת נתניהו? תשובתי היא שנתניהו אינו ראוי להנהגה לאומית ואני רואה באופן שלילי במיוחד את סכנת חזרתו לתפקיד. עם זאת, בפוליטיקה אי אפשר לקבל כל מה שאנחנו רוצים ואין מנוס מפשרות. אי אפשר לקבוע כל דבר כקו אדום, ויש להסתפק בקווים אדומים רק על מה שהוא באמת ייהרג ובל יעבור, כמו קואליציה עם פסולי החיתון – הכהניסטים או המשותפת. בתוך המגבלה הזאת, יש לנסות להגיע אל הטוב ביותר. ככל שיהיה בכנסת כוח משמעותי שיעמוד על הקווים האדומים הללו, תסוכלנה הסכנות של ממשלת נתניהו בן גביר או של ממשלת לפיד בתמיכת המשותפת. אפשרית, למשל, ממשלה בראשות גנץ שתכלול את החרדים או חלקם. ותתכן ממשלת אחדות רוטציונית של גנץ ונתניהו, בתנאי שגנץ יהיה ראשון (כי אם נתניהו יהיה ראשון ההסכם יופר ורוטציה לא תהיה, כפי שכבר ראינו) ובלבד שתיקי המשפטים, ביטחון פנים והתקשורת לא יהיו בשליטת גוש נתניהו. יהיה צורך למצוא פתרונות פרגמטיים יצירתיים, גם אם יכללו פשרות כואבות, ובלבד שפסולי החיתון לא יהיו חלק מהם.

* שני שותפים – מכל חטאיו של נתניהו, והם רבים, החמור ביותר, שיהיה לדראון עולם, הוא הלגיטימציה לתועבה הכהניסטית. לא סתם לגיטימציה – הוא עשה לילות כימים במשך שבועות, כדי לאנוס את הציונות הדתית לשריין את הכהניסט. הוא אפילו שיריין מקום בליכוד לח"כ סופר מהציונות הדתית בתמורה למקום שיינתן שם לכהניסט. נתניהו אינו גזען ואינו כהניסט ואין לי ספק שהוא סולד מן התועבה הכהניסטית לא פחות ממני. אבל אצלו כל עניין לאומי כפוף לאינטרס הפרטי. הוא בוטח בכהניסטים שיתמכו בכל חוק שינסה להעמיד אותו מעל החוק, ולכן הוא עשה זאת. והתוצאה המחרידה: בסקר בערוץ 12 33% (!) מוכנים לראות את בן-גביר שר בממשלת ישראל. נורא ואיום! בדרך הזאת גם יגאל עמיר ייראה כשיר לתפקיד שר בממשלה.
נתניהו הוא האשם העיקרי, אך לא היחיד. יש לו שני שותפים. האחד הוא התקשורת. איני נוהג, בדרך כלל, לדבר בהכללה על "התקשורת", אך במקרה הזה התקשורת התמסרה לבן-גביר עוד לפני הלגיטימציה שקיבל מנתניהו. ייתכן שבעשור השלישי של המאה ה-21 התקשורת אינה יכולה לנהוג באחריות כפי שנהגה בשנות השמונים של המאה שעברה, כאשר אבי אבות הטומאה, "הרב" כהנא שר"י, היה ח"כ, והיא החרימה אותו. אבל הקיצוניות השנייה, של הפיכתו לחביב התקשורת, צמאת הרייטינג, שיודעת שאדם נשך כלב = ידיעה, ואין לה כל קווים אדומים, בנתה אותו. בן-גביר הפך ליקיר התקשורת, הסחבק של השדרים והמראיינים והם היו לאידיוטים השימושיים שלו.
והשותף השני הוא בג"צ, שכבר בתקופת כהנא שוב ושוב העדיף את פֶטיש חופש הביטוי על כל אינטרס ציבורי אחר, ובשורה של ניצחונות יצר את הלגיטימציה לכהניסטים. ועכשיו, איך נחזיר את השד לבקבוק?

* התמצית המזוקקת של הביביזם – כך כתב לי ביביסט מצוי: "תלך כפרה על כל ביביסט חתיכת אשכנזיפת מצוי תחזור לגרמניה מאיפה שבאת." זה פרי הבאושים של הביביזם. זאת הערוגה הרעילה שנתניהו, בנו ובני טיפוחיו משקים מדי יום. זאת התגלמות הביביזם. זה יהיה פרצופה של המדינה, אם חלילה גוש בן גביר יזכה ב-61 מנדטים.

* חובה לקרוא! –עיתונאי הימין קלמן ליבסקינד פרסם ב"מעריב" מאמר חשוב מאוד ומהימן מאוד, על הטרור שמפעילה התעשיה הביביסטית כנגד אנשי ימין ואפילו ימין קיצוני, שאינם סוגדים לנתניהו. הבעייה במאמר שלו, היא שהוא עושה הנחה לנתניהו, כאילו מדובר ב"קבוצה קיצונית" בקרב תומכיו, בעוד מי שעומד בראשה הוא נתניהו עצמו.
https://www.maariv.co.il/journalists/Article-930343?utm_source=whatsapp&fbclid=IwAR0bpPYMRBmWI8-YW31yDWhGGkQRjNX1MGSCSTMoJse-eitUEn8w2BKLQlY

* מפלגת שוקן – גדעון לוי פרסם פשקוויל חריף נגד קלגס אקיבוש יאיר גולן ונגד מרצ על עצם האפשרות שהקלגס הזה יתמודד על הנהגתה. החרה החזיק אחריו רוגל אלפר, שהוסיף שמרצ אינה רלוונטית ויש להקים מפלגת שמאל חדשה. הוא גם מציג את מהותה: "השמאל הישראלי חייב להכיר בכך ששומה עליו לוותר על הציונות." אני מציע שם למפלגה הזאת: שוקן.

* יהודה ושומרון – במוסף "גלריה" נערך ראיון עומק עם הכתבת הפוליטית המצוינת של ערוץ 12 דפנה ליאל. המסר המרכזי שלה לאורך כל הראיון, הוא שבכוונתה להתמיד ולדבוק בקו המקצועי שלה, המבחין בין ידיעה לדעה, בין חדשות לפובליציסטיקה. היא אינה פובליציסטית. היא מביאה מידע, חשיפות, פרשנות, לא מביעה את דעותיה. היא אינה מתנגדת למי שנוהגים אחרת, אך זו דרכה. היא משלמת על כך מחיר. הפרשנים המזוהים פוליטית חוטפים הרבה אש, אך גם חיבוק גדול מן הצד שלהם. היא חוטפת אש משני הצדדים. בעיני השמאלנים היא "ביביסטית", כיוון שהיא מתנגדת לחוק הנאשם, חושפת מידע נגד אישים מן השמאל ואינה מתייצבת כאוטומט. בעיני הימנים היא "שמאלנית", ולו כיוון שהיא מעזה להיות בתם של אלון ורחל ליאל. היא מתעקשת לא לחשוף את עמדותיה הפוליטיות, אך מדגישה שהיא מתונה. וברור שההשוואה היא בראש ובראשונה להוריה הקיצוניים.
ליאל הסבירה שהיא מקפידה לא להשתמש במושג "כיבוש" ולא תשתמש בו, כי זה מושג טעון הצובע לא רק אותה אלא גם את המידע שתביא כמוטה, ותגרום לציבור גדול לאטום את עצמו מחשיפה למידע שלה. באיזה מושג היא משתמשת? "השטחים". זה, כביכול, מושג נייטרלי.
כאן היא טועה. יש מושג נייטרלי אחד: יהודה ושומרון. השמות בעברית של האזורים הללו. מה זה "השטחים"? הרי יש שטחים בכל מקום בארץ. יש שטחים לבנייה בראשל"צ ויש שטחים חקלאיים בנגב ושטחי אש בגליל. המושג "השטחים" כתחליף ליהודה ושומרון, הוא מושג פוליטי שמסרב לקרוא לחבלים אלה בשמם העברי. גם מי שתומך בנסיגה מיהודה ושומרון או בפשרה ביהודה ושומרון – אין שום סיבה שלא יקרא להם בשמם. ביטויים כמו "השטחים המשוחררים", "חבלי המולדת", "ערש האומה", "לב הארץ", הם אכן מוטים. לא כן הקריאה הפשוטה של השטחים הללו בשמם. יהודה ושומרון. אין שום סיבה לכנותם בשם אחר.

* האולימפיאדה היהודית – איני יודע מה הערך הספורטיבי של המכביה, אבל אני יודע שאי אפשר להגזים בחשיבות ערכה הלאומי, הציוני. אין עוד אירוע, כמו המכביה, שמרכז סביבו כך את העם היהודי על כל תפוצותיו, בישראל, סביב מדינת ישראל. המכביה היא אירוע המחזק את הזהות היהודית של הספורטאים ובני משפחותיהם ואוהדיהם מקהילותיהם השונות. וגם מי שהזהות היהודית משנית בעבורו אחרי הזהות האזרחית בגולה שבה הוא חי – כל חיזוק של המרכיב היהודי בזהותו חשוב. המכביה מחזקת את הסולידריות היהודית, בין היהודים בקצוות תבל ובעיקר, בין יהודי הגולה לבין מדינת ישראל, מדינת הלאום של העם היהודי.

לפני קום המדינה, המכביה היתה הזדמנות אדירה לעליה בלתי לגלית; ספורטאים ואוהדים יהודים רבים שבאו למכביה, לא חזרו לגולה; "נעלמו" ונטמעו בקרב היישוב היהודי בארץ. גם אחרי קום המדינה ספורטאים רבים עלו לארץ בעקבות המכביה. הבכיר שבהם הוא טל ברודי. נקווה שכך יהיה גם הפעם. המכביות האחרונות לא זכו להתעניינות רבה בישראל. זה סימפטום לחוסר ההתעניינות בישראל לענייני העם היהודי. אני מקווה מאוד שהפעם זה יהיה שונה. את המכביה הקודמת ליוו פשקווילים של רוגל אלפר נגד האולימפיאדה ה"גזענית" של "טוהר הגזע"... טוב, משחר קיומו של העם היהודי, ליוותה אותו אנטישמיות. ואין אנטישמיות בזויה ונחותה יותר מאנטישמיות של יהודים.

* העבודה הקשה ביותר – האמירה של ג'וחא, שההתעמלות הכי טובה היא השינה, מזכירה לי שנינה של יהודה הראל: העבודה הקשה ביותר היא לא לעשות כלום, כי אי אפשר לצאת ממנה למנוחה.
[אהוד: שוב שגית. האמירה של ג'וחא היא "ההתעמלות הטובה היותר היא המנוחה," לא השינה].

* ביד הלשון: איתמר – אִיתָמָר הוא יישוב קהילתי חקלאי-דתי השוכן על רכס גדעונים, דרומית-מזרחית לשכם, סמוך לכפרים עוורתא ובית פוריכ, ומשתייך למועצה האזורית שומרון. תחילה נקרא היישוב על ידי המייסדים בשם "תל חיים" על שם תל חייא, תל ארכיאולוגי מהתקופה הביזנטית הנמצא ביישוב. ועדת השמות הממשלתית לא אישרה את השם, ושינתה את שמו לאיתמר, על שם הדמות המקראית איתמר בן אהרן הכהן, שלפי המסורת קבור בכפר עוורתא הסמוך ליישוב.
איתמר נמצא בתל-רוג'ייב, סמוך למקום שבו שכן היישוב אלון מורה, אך נעקר על פי פסיקת בג"צ, כיוון שישב על אדמות פרטיות של פלשתינאים. איתמר קם על אדמות מדינה. היישוב עלה לקרקע ב-1984. בספטמבר 2012 אישר שר הביטחון אהוד ברק בניית יותר מ-500 יחידות דיור חדשות באיתמר, אך באוקטובר 2015 חזר בו ראש הממשלה בנימין נתניהו מאישור התוכנית בשל חששו מלחץ בינלאומי. ביוני 2014 נחנכה שכונת "נופי ארומה", הקרויה על שם העיר המקראית הסמוכה ארומה, וביולי 2015 נחנך שלב ב' של השכונה.
אורי הייטנר

בֵּינְתַיִם זֶה מָה שֶׁיֵּשׁ לִי
כַּמָּה חֲבֵרוֹת
וְגַם אוֹתְךָ
אַחַת אוֹמֶרֶת לִי שֶׁזֶּה אֲנִי
וְהַשְּׁנִיָּה אוֹמֶרֶת לִי שֶׁזֶּה אַתָּה
וְהַשְּׁלִישִׁית אוֹמֶרֶת לִי שֶׁזּוֹ הַהִיא
בֵּינְתַיִם אֲנִי וְאַתָּה
לְלֹא מַגָּע
אֲפִלּוּ הַיָּד לֹא מְלַטֶּפֶת
אֲפִלּוּ הַמַּבָּט לֹא מֵכִיל
אֶת מָה שֶׁאַחַת אָמְרָה לִי
אָמְרוּ לָךְ שֶׁאַתְּ יָפֶה כְּשֶׁהָיִית יַלְדָּה
וַאֲנִי אוֹמֶרֶת לְעַצְמִי שֶׁהוּא
כָּל כָּךְ אִתִּי וּמָה זֶה מְשַׁנֶּה
הַמַּגָּע שֶׁל הָעוֹר
אִם אֲפִלּוּ הַסֶּלַע נִשְׁבַּר בְּלִבִּי
וּבַסְּדָקִים
אֲנִי צְרִיכָה לְהַעֲבִיר אוֹתְךָ
לְהַרְגִּישׁ אֶת הָעָצְמָה
וְאֵין לִי אוֹתְךָ

הַיּוֹם מָדַדְתִּי
אֶת הַמֶּרְחָק עַד אֵלֶיךָ
הוּא מִתְקַצֵּר
וּכְשֶׁתִּרְאֶה אוֹתִי
בְּעֵינַי תִּרְאֶה אֶת הָאֹשֶׁר
שֶׁהוּא אֵינְסוֹפִי
כְּמוֹ יַעַר אִזְמַרְגָּד
עַתִּיק

ביהמ"ש העליון קבע שגם כשנאשם מועמד לדין בגין מרמה והפרת אמונים, ניתן להמיר את העבירה לשוחד, שעונשה חמור הרבה יותר
חדשות רעות לנאמני ראש האופוזיציה בנימין נתניהו: בית המשפט רשאי להפוך עבירות מסוג מירמה והפרת אמונים, הנחשבות קלות מעבירת שוחד, לעבירות שוחד, ולהטיל על הנאשם עונש כבד יותר מזה לו היה צפוי, אילו הורשע 'רק' במרמה והפרת אמונים. את החדשות הרעות הללו מספק השופט עוזי פוגלמן, המשנה לנשיאת העליון, בהסכמת השופטים דוד מינץ ועופר גרוסקופף. הדברים מופיעים במסכת הנימוקים להרשעת ראש העיר אשקלון לשעבר איתמר שמעוני, בעבירת שוחד. ואולם, שמעוני מעולם לא הועמד לדין באשמת שוחד, כי אם בעבירות של מרמה והפרת אמונים, שנחשבות בהחלט פחות חמורות.
מדובר אפוא בתקדים משפטי חמור שאינו מבשר טובות לנאשם בביהמ"ש המחוזי בירושלים בעבירות של מרמה והפרת אמונים בגין קבלת מתנות בשווי מאות אלפי שקלים – ארגזי שמפניה ורודה ותכשיטי זהב יוקרתיים – ואיננו מואשם בקבלת שוחד.
שמעוני, למקרה ששאלתם, הועמד לדין באשמת מרמה והפרת אמונים 'בלבד', על קבלת 100,000 שקל מקבלן מקומי, כדי שיממן באמצעות כספים אלה 'דמי שתיקה' לטובת נשים שהותקפו מינית, לבל יתלוננו על כך במשטרה. אך ביהמ"ש המיר כאמור את האישום לכדי שוחד – והטיל עליו 4 שנות מאסר בפועל.
מי זוכר שהיה כאן אי פעם יועץ משפטי בשם אביחי מנדלבליט? מה לא עשו נאמני נתניהו על מנת להכפישו על עצם העמדת של הבוס לדין. טונות של רפש נשפכו עליו. אמרו עליו שהוא רכיכה כנועה לשמאל ולתנועת רל"ב, שהוא פועל תחת לחץ הפגנות השמאל נגדו, שהוא משרת את אויבי משפחת נתניהו, ומה לא. לא נמצאה אז שום מילה טובה אחת לטובת 'הרועץ המשפטי'. הוא סומן כאוייב מס' 1. הזעם נגדו לא פסח אפילו על נתניהו עצמו, שהואשם במינוי כושל של יועמ"ש כושל (טענות דומות הושמעו נגד נתניהו על ששכב על הגדר לטובת מינויים של שי ניצן ורוני אלשייך).
אבל דווקא אותו מנדלבליט המתועב והמושמץ, עשה הנחת סלב ענקית לנתניהו, בכל הנוגע לתיק 1000, תיק המתנות שהזרימו לבית נתניהו, לפי כתב האישום, המיליארדרים ארנון מילצ'ן וג'יימס פאקר: אספקה מתמשכת של ארגזי שמפניה ורודה ויוקרתית ותכשיטי זהב יקרי ערך, בשווי כולל של מאות אלפי שקלים. לא קללות ונאצות הגיעו למנדלבליט, כי אם זר פרחים ענק, על עיגול הפינות לטובת נתניהו, תוך סיכון עצמי מול האפשרות שהוא עצמו יואשם מתישהו בשיקול דעת מעוות ומוטה, באופן ששום בוזגלו או רבינוביץ לא היו זוכים לו.
במילים יותר חריפות, לא מן הנמנע שמי שצריך לעמוד לדין בפרשת תיק 1000 הוא דווקא מנדלבליט, בשל חלוקת ההנחות מצידו. ההנחה הראשונה היתה בהאשמת נתניהו במרמה והפרת אמונים תוך גניזת סעיף האישום החמור יותר ששמו שוחד, שעליו המליצה הפרקליטות. ההנחה השנייה היתה בכך שהוא מחק מכתב האישום את שרה נתניהו, אף שהיא ובעלה היו בנושא הנדון בבחינת מקשה אחת.
ידידי ועמיתי איתמר לוין, ראש הדסק המשפטי באתר 'ניוז 1', הוא שחשף השבוע ברוב חריצותו את הסיפור המדהים על המרת עבירה של איש ציבור ע"י ביהמ"ש, ממרמה והפרת אמונים לדבר האמיתי – אשכרה שוחד. מירווח הענישה בין שתי העבירות הדומות לכאורה, הוא עצום ורב. אבל ביהמ"ש חתר להחמיר במקרה דנן ודחה את ניסיון הפרקליטות להכתיב לו ענישה קלה יחסית על מרמה והפרת אמונים.
כותב השופט פוגלמן בנימוקי פסק הדין, שהוביל את שמעוני להרשעה בעבירת שוחד ול-4 שנות מאסר: "מתנות לעובד ציבור, כולל על-רקע של חברוּת, עשויות לעיתים להוות שוחד ולעיתים מרמה והפרת אמונים, גם אם מדובר ב'שלח לחמך על פני המים' ולא בתמורה ישירה... קבלת טובות הנאה על-ידי עובד הציבור נפרסת אפוא על פני מנעד רחב ביותר של מקרים: בקצהו האחד מעשים שאינם מהווים הפרה של איסור משפטי כלשהו; חלקם נטועים במישור המשמעתי; וחלקם נופלים בגדרם של איסורים פליליים ובראשם עבירות השוחד."
המצב, אם כן, אינו פשוט. ואל יהיה הדבר קל בעיניכם. מבהיר עו"ד אמיר מורשתי המתמחה בעבירות הצווארון הלבן: "עבירת שוחד מתבטאת במתן טובת הנאה לבעל תפקיד ציבורי... הערך המוגן בעבירת שוחד הוא שמירה על טוהר המידות של המערכת הציבורית, חיזוק אמון הציבור במערכת השלטון ומניעת ניצול לרעה של הכוח המונח בידיהם על פי חוק. עבירת השוחד כלשעצמה יכולה להיות כסף, מוצר שווה כסף, שירות או כל דבר אחר..."
מורשתי מציין כי בפברואר 2010 הוחמרה מדיניות הענישה בעבירת שוחד. עונש המאסר המרבי הוחמר מ-7 שנים ל-10 שנים, והקנסות הפכו דרקוניים.
מצד שני, אולי אפשר להמתיק קמעא את החששות לשימוש ב'תקדים שמעוני' לגבי הדיון בביהמ"ש המחוזי בירושלים, בכך שבפרשת שמעוני ביקשו השופטים את הסכמת הצדדים, לשינוי יזום מצידם של סעיף המרמה והפרת אמונים, לשוחד. בתיק שמעוני ההסכמה ניתנה, אך קשה לצפות שזו תינתן בתיק 1000, בוודאי מצידם של פרקליטי הנאשם.
האם הדרישה להסכמת הצדדים יכולה להיות בפרשת תיק המתנות ה'גיים צ'יינג'ר' שיאיר בקצה המנהרה, או שמא האור שבקצה המנהרה הוא רק הזרקור של הקטר שבא ממול?
מנחם רהט

חלק ב' – הטיסה
הגענו לנתב"ג, תורים ארוכים ומפותלים, אך לשמחתנו, יש תור מיוחד, לאלה שטסים ב"מחלקת עסקים". עמדנו שם, ומיד קיבלנו "כרטיס עלייה למטוס". ובינתיים, בזמן ההמתנה לטיסה, ישבנו ב"טרקלין דויד המלך", שם מוגש ל-VIP אוכל טעים ואפשר גם לשתות קפה או שתייה קלה, לצפות בטלוויזיה ב"טקס הדלקת המשואות" ולנוח, ובשעה היעודה לעלות לטיסה, כי מה"דיוטי פרי", רצינו לברוח, לזה לא היה לנו כוח.
הטיסה יצאה במועדה. הודעתי לדיילת, שתדאג לסדר לנו את הביקור בקוקפיט. היא הכניסה אותנו לתא הטייסים, שם קיבלו אותנו בחביבות ובסבר פנים טובות שני הטייסים – אלון וארז. שוחחנו ארוכות ושאלנו הרבה שאלות. הצטלמנו עם הטייסים ושלחנו תמונות לטייס החבר, שאת הביקור הזה לנו סידר. היה ממש מרגש וזה מילא את הלב. הטיסה הנוחה במחלקה הראשונה, איפשרה לנו לישון והזמן עבר מהר, ונחתנו בשלום שמחים שאנו מתקרבים לפגישה מרגשת עם בני המשפחה שלנו מחכים.

הפגישה
הפגישה עם בתי ועם בעלה וילדיה, בשדה התעופה בקוסמוי, היתה מרגשת מאוד. רונה, נכדתנו האהובה, חיבקה אותי ובכתה ולא הפסיקה לבכות. היא לא האמינה שנגיע!!! הקשר בינינו מיוחד והיא מחוברת אליי. בשמונת החודשים שלא ראיתי אותה, היא גבהה ובגרה, כעת מלאו לה שלוש עשרה שנה. המתנה הכי נחשקת מבחינתה שנגיע ליום הולדתה.
גם דניאל, הנכד הקטן והמתוק חיבק אותנו חזק, אך כמו גבר, הוא לא בכה. כולם שמחו שאחרי כל שיחות הטלפון והשכנועים האינסופיים, הגענו סוף סוף. "פרקנו עול," קיבלנו מכולם חיבוקים ונשיקות, שעד לא מכבר, היו אסורים. נפלו ההגבלות והמחיצות, כאילו אין קורונה, כי הם חַלוּ, ובוודאי הם מחוסנים. ואנו אחרי ארבעה חיסונים, הרגשנו בטוחים וחסינים...
הגענו בנסיעה קצרה משדה התעופה לווילה שרעות שכרה בקוסמוי. בית יפה, במרכזו בריכה וצמחים שונים וצבעוניים רעננים ועצי דקלי קוקוס וארכיטקטורה מעניינת שמעוצבת בעץ קשה, עם פיתוחים יפים, מלאכת מחשבת, צבועים בלבן. היה ברור שרונה תישן לידי. מאז שהיא תינוקת היא אהבה לישון איתי במיטה (ולהציק לי), ככה הרגישה יותר בטוחה. זה היה לא יאומן, שאנחנו כאן איתם...
למחרת בבוקר התארגנו לטיול. נסענו לראות את אחד מאתרי המקדשים הגדולים של האי קוסמוי. ירד גשם שוטף, הדרך מהווילה לכביש הראשי, היתה משובשת ומלאה שלוליות. הפערים פה גדולים, בין המבנים היפים, המעוצבים והמרווחים, לבין התשתיות העלובות, שמקשות על הגישה, בשל הגשמים וכמויות המים שהם ממטירים, שהופכים את הכבישים לנחלים זורמים.
עלינו על הכביש הראשי ונסענו למקדש המהמם –ambon Bo Put . כבר לפני עשרים וחמש שנים, כשטיילנו בתאילנד, גילינו את היופי הקסום של המקדשים הבודהיסטים, שאז לא ידענו עליהם דבר. התפעלנו מהאדריכלות המעניינת השונה מזו שבמדינות המערב, משופעת בצבעים ובהרבה זהב ובדמויות בודהא מוזהבות. התאהבתי בבודהא השמן והחייכן, שמסמל את הטוב ואת השפע. הוקסמתי מהמנחות שכל אחד מביא ל"מקדש", שזו מעין "צדקה" עבור הנזירים המשרתים בקודש. המנחות כוללות לא רק מזון ופירות, אלא הרבה פרחים, בעיקר צהובים, בצבע זהב. יופי אדיר.
גידול הפרחים בתאילנד מפרנס הרבה משפחות ורובו נועד לשמש למנחות. הוקסמנו כשביקרנו בזמנו בשוק הלילה של בנגקוק, שלאורך רחוב ארוך ניצבו "הרים" של פרחים בשלל צבעים, שנמכרים ומשמשים לסידורי פרחים עבור המקדשים. קשה להבין את הפער בין העוני, הצניעות, ההסתפקות במועט, הסיגוף של הנזירים גלוחי הראש, הלבושים בגלימה כתומה (בצבע הזהב) – לבין המתן שכול אחד העניק ונתן והיופי ללא דופי. בכל בית בתאילנד, ישנו מקדש קטן, מעין תיבת דואר בכניסה, ושם מניחים את המנחות מדי יום, שכוללות מטעמים, פירות ופרחים, שמישהו בא אותם לאסוף ולהביאם לנזירים, שאוכלים ארוחה אחת ביום, ואת העודפים דואגים להעביר לנצרכים. והיה לי חשוב לראות את היופי הזה שוב, ובתי דאגה שנבקר בכמה מקדשים במהלך הטיול.
הסתובבנו בגשם עם מטריות. פגשנו נזיר בודהיסטי, רזה וצנום ושופע טוּב, שהזמין אותנו לביתו. ישבנו במרפסת מתחת לעץ שנותן הרבה צל. הוא הגיש לנו תה חם בספלונים קטנים וגם מאפה. היה לו חדר, או מטבח, שהיה מלא בסירים עם מזון מבושל, שהוא שולח למשפחות נזקקות על פי רשימה ומכל זה הוא אוכל רק מעט, לפי מראהו המצומק והשדוף.
באותם רגעים ממש, כשביקרנו אצל הנזיר, דניאל התלונן שכואבים לו הראש והבטן. לא ידענו לקבוע אם יש לו חום. נאלצנו לשוב לווילה, כדי לתת לו "נורופן", על מנת לשפר את מצבו ולהמשיך את הסיור שתוכנן להיום. הבדיקה בבית הראתה שיש לו קורונה בפעם השנייה (בגלל גילו, הוא לא מחוסן). המארחים שלנו היו בהלם!!! מה הם יעשו איתנו, כדי שלא נידבק?! אני שמרתי על אלם. חזיתי שזה עלול לקרות, אך לא פחדתי, כי אנחנו מחוסנים בארבעה חיסונים ומקווים לצאת בלי סיבוכים, ואולי בכלל לא נידבק??? ומהדהדים בי מילות השיר של רחל: "על כולנו במחיר החיים לשלם את מעט הדבש הטעים. ברור שכבר לא נתחבק.
רעות ובן, היו חיוורים כסיד. הם דואגים לנו מאוד... איך הם מבודדים אותנו מדניאל? נערכנו מחדש בחדרים והתפללנו שהבידוד ישמור עלינו מהידבקות.
למחרת היינו צריכים לטייל קצת בקוסמוי ולהפליג לקופנגן, האי שבו גרים רעות ובן והילדים. כדי לא לנסוע יחד במכונית, בן נשאר עם דניאל לעוד לילה בווילה בקוסמוי. אנחנו הגענו לקופנגן במעבורת עם המכונית.
בדרך הביתה, רעות עשתה לנו סיור ממונע. התרשמנו מהמקומות שראינו בחלק מהתמונות. הווילה שהיא שכרה נמצאת בג'ונגל, בתוך קרחת יער, אחת מיני רבות, שנקרא "דרגון פְלַי" בין עצי קוקוס רבים ועצים גבוהים, בית שגרו בו פעם (הם כל חודש עוברים דירה), והחליטו שהוא מקום יפה להפליא, שבו הם שמחים לארח אותנו. התרשמנו מהיופי. במרכז הווילה בריכת שחייה. ממול לבריכה משלושה כיוונים יש חדרים, סלון ומטבח, ובצד הרביעי גדר להבדיל את הווילה מהג'ונגל ולתחום את החצר. קיבלנו את החדר מול הסלון והמטבח. דניאל ובן יחזרו היום מקוסמוי וישכרו "בונגלו" להתבודד בו עד להחלמה.
למחרת, אחרי סיור בחווה חקלאית משפחתית מעניינת, הגענו לשמורת טבע, שבה שרשרת מפלים שוצפים וקוצפים. הדרך אליהם היתה קצרה ולא קשה במיוחד. כשהיינו אמורים לעלות למפל במדרגות, בעלי חש שאין לו כוחות. רצה לשבת על הספסל ולחכות, ואנו הבנות, המשכנו לעלות. הוא לא התלונן על שום בעייה מיוחדת. חשבתי שהוא פוחד להתאמץ, כי הדופק שלו הואץ והיה לו חם. בתי דאגה... כשחזרנו, היא ניסתה לחקור אותו ושיספר מה הוא חש. הוא חשד שיש לו קורונה. בבדיקה התגלה, שהוא אכן נדבק בקורונה!!! רעות עשתה גם לי בדיקה. למרות שלא היה לי שום סימפטום – גם אני יצאתי חיובית. שנינו נגועים במגפה שכל כך יראנו מפניה, וכבר בתחילת המסע, עלינו לא פסחה. אנו בחו"ל ובימים הקרובים לא נוכל לצאת לשום טיול.
בן ודניאל שהיו אמורים לחזור היום מקוסמוי, קיבלו אישור לחזור הביתה ולא לשכור בונגלו. דניאל נכנס יחד אתנו לבידוד. בינתיים הוא מרגיש מצוין, אחרי שהוא מקבל נורופן. מדי פעם כואב לו הראש או הבטן, אבל רוב היום יש לו גם תיאבון וגם מרץ ולבריכה קופץ...
למרות ההלם הראשון, סך הכול הבנו שנשרוד, והקורונה – לא אסון. לא היה מקום לדאגה, ולא היה צורך לרוץ לבית חולים, למרות שרכשתי את כל הביטוחים האפשריים. אנו במנוחה ומבודדים ולכל צרכינו לנו דואגים. דניאל ישן לידנו על מזרן על הרצפה. מסתבר שאני היחידה שאת חוש הריח איבדה. אך חוש הטעם אצלי לא נפגע.
רונה התאכזבה מאוד. כל כך חיכתה לנו שנגיע, וכרגע היא לא יכולה לגעת בנו ולהיות קרובה אלינו, מחשש שהיא תידבק בקורונה. הלכה לבית הספר, וכשחזרה שמעה, שלימדתי את דניאל וכעסה, שעליה לשמור מרחק. היא ישבה מעברה השני של הברכה ושלחה לי את השאלות במתמטיקה בווטסאפ, הנושא – מהירות, זמן ודרך. נושא שכולם שונאים ואני אוהבת. פתרנו את השאלות ביחד מרחוק. היא שמחה שגם היא זכתה ממני לעזרה והיא קצת נרגעה ואני שמחתי שאני זוכרת משהו שלמדתי לפני יותר מששים שנה.
למחרת בבוקר, לפני שקמנו מהמיטה, רונה, ששמרה מרחק, לחדרנו התפרצה בשמחה וצהלה כמו רוח סערה. התנפלה עלינו בחיבוקים ובנשיקות. אימה עשתה לה בדיקת קורונה לפני שהיא עמדה להסיע אותה לבית הספר, וגם היא חיובית. שמחה גדולה. לא רק דניאל לא ילך לבית ספר, לא רק הוא ילמד איתנו וישן איתנו בחדר, אלא גם היא, ומצידה רצוי שלדניאל יחפשו חדר אחר.
ביודעי שהם לא לומדים תנ"ך, וגם לא למדו שנתיים ויותר בזמן הקורונה, החלטתי לספר להם על דוד המלך ובניו ונשותיו, שלא ידעו שום דבר עליו, ומאחר שחג השבועות בפתח, סיפרתי להם על מגילת רות, שהיא הסבתא רבתא של דויד המלך, שהיתה מואבייה, וכל הידע הזה היה להם חדש. והמשכתי לרתק אותם גם בסיפורים אחרים, על ארבע האימהות ושלשת האבות וסיפור יעקב ועשיו, יוסף ואחיו. הם האזינו ברוב קשב. עזרתי לדניאל בשיעורים בעברית שהוא מקבל מהארץ בזום. לימדתי אותו לכפול ולחלק בעשר במאה באלף וביותר. הוא הבין יפה ותירגל. רונה רצתה שאלמד איתה ערבית, כי הכיתה שלה בארץ לומדת שפה זו. היא הראתה לי איך היא לומדת ספרדית מהאינטרנט. וכך לא השתעממנו וכל הזמן הילדים היו קשובים וטובים. סבא סיפר בהגזמה מעשיות על ילדותו במושב והם צחקו ונהנו וגילו סבא אחר, כיפי, שלפעמים גם צוחק ובעיניים מסתכל ולא רק על החדשות בטלוויזיה.
כך עברנו כארבעה ימים בבידוד. אומנם כולנו אנו עדיין "חיוביים", מלבד דניאל, שהחלים, ויכול לבית הספר לשוב. בערב יצאנו להתאוורר, הלכנו ברגל לאורך הרחוב, שעובר בג'ונגל, וראינו כפריים שגרים בקרחות יער קטנות, מטפחים תרנגולים שמשתתפים בקרבות תרנגולים. המקומיים גרים בבתים צנועים, עשויים מעץ וגגות מקש ומענפי קוקוס, שעומדים על עמודים (כלונסאות), כדי למנוע הצפה כשגשמים עזים נופלים. הכול פתוח, מכל הכיוונים, כמעט אין קירות, כי חם ולח ומחניק ואין מזגן, ולכן חשוב שהבית יהיה מאוורר. קשה ליבש כביסה וכל הבגדים תלויים בחוץ על קולבים מתחת לסככה. הרבה מאוד כלבים נטושים חולים ומוזנחים שוכבים על הכבישים ולא זזים. הם בוודאי רעבים או חולים, לא מחוסנים, אפילו לנבוח אין להם כוח.
מיום ליום הרגשנו יותר טוב. יצאנו מהבידוד. לבשנו מסכות, כדי לא להדביק אחרים ובעיקר לא את בן ורעות, שדואגים לנו לכול ומסיעים אותנו לכל מקום. לשמחתנו הם נשארו "נקיים". רעות עמלה קשה – הסיעה את הילדים לבית הספר ובחזרה, לקחה אותנו לטיולים שהיא מראש תיכננה. היא לרגע לא נחה. עשתה הכול כדי שנראה כמה שיותר, שנהנה ונחווה ונתאוורר. ויטמינים ואבץ לנו נתנה, כדי שנחלים מהר מהקורונה. היא לא עשתה שום דבר עבור עצמה, לא הלכה לחוגים ולא ליוגה ולהתעמלות, לא נפגשה עם חברות. והיא עשתה זאת באהבה וברצון ורצתה שנישאר אצלה עוד. מאוד שמחה שהילדים נהנים מאתנו ואוהבים אותנו ואנו כל הזמן יחד אוהבים ומכבדים, ולרגע לא קיבלנו את ההרגשה שאנו מכבידים. ההיפך...
בכל שיחה רעות הפצירה בנו, שנדחה את הטיסה חזרה, ושנשאר אצלה עוד שבוע לפחות. חסתי עליה, כי הרגשתי כמה כוחות זה מצריך ממנה. משום מה הייתי עיקשת לחזור הביתה בזמן, אחרי שכבר הגעתי לשם. שעות היא ביזבזה מול הטלפון ל"אל על", בניסיון לדחות חזרה את הטיסה, אך לא נענתה...
היה מעניין. ראינו חופים מדהימים, עם ריזורטים מיוחדים, עם עצי קוקוס גבוהים, ים שפתאום נעלם בגלל השפל, ואחר כך גאות שמציפה את החוף. חול לבן רך ונעים. מסעדות לרוב ובתי קפה, שיושבים על צוקים שמשקיפים על נוף יפה עם צבעי כחול וטורקיז. בגלל הקורונה אין לחץ של אנשים בבתי הקפה ובמסעדות, חלק מהן פתוחות, ומתוחזקות היטב. חלקן ריקות, מחכות לאורחים עם שולחנות ערוכים. נראה שהקורונה הנחיתה על המקומיים מכה אנושה, כי התיירות באי, היא עיקר הפרנסה, שאין לו שום מקור מלבדה, ומלבד עצי הקוקוס, שאותם קוטפים קבלנים בעזרת קופים מאומנים, שמטפסים על העצים, כשהם קשורים בחבל ארוך, שאותו מחזיק המאמן שלהם. נותן להם הוראות והם עושים מה שהוא מבקש. כשהם יורדים הוא נותן להם חטיף. קוטפי הקוקוס עם הקופים המאומנים, עוברים ממטע למטע ועושים את העבודה הקשה והמפרכת. חלק מהעיבוד, מתחיל בשטח. מפרידים את הקליפה הסיבית הקשה, שאותה בוצעים באמצעות סוג של חרב אנכית שתקועה באדמה ומקלפים את האגוז. החומר הסיבי משמש לכל מיני שימושים, כולל יצור סוג של דלק, המשמש לבעירה.
שבוע אחרי שהגענו לאי והיבראנו, עברנו לדירה חדשה, שגם בה בעבר רעות ובן והמשפחה גרו, וזאת במטרה שנגור במקום יפה במיוחד. הבית שוכן מול הים, על צלע הר, במרכז מפרץ בצורת סהר, שהים אליו חדר. הבתים מטפסים על מורדת ההר. ובגבהים היותר גבוהים יש יער עד, שצומחים בו גם עצי קוקוס, שמושכים הרבה פוקוס. הגישה לווילה מאוד קשה, עם ירידות ועליות ופניות חדות. מזלי שבתי נהגת אמיצה ומיומנת וכשנסעתי אתה עצמתי עיניים אך הרגשתי שאני בידיים טובות.
הנוף מהבית שלמעלה, מהמרפסת ומהחדרים, מטריף. הבריכה בחזית הבית, מתמזגת עם הים ומקבלים כחול בצבעים שונים. באופק בלב ים, רואים איים. בערב שקיעות מרהיבות. כל חזית הבית הפונה לים, בנוייה מזכוכיות (חלונות) מהרצפה עד התקרה. הרבה אור. הרבה יופי ונוי, שיוצרים הבתים הבנויים על המדרונות המדורגים, שנועדו להשכרה לתיירים.
בימים הבאים ביקרנו עם בתי במיספר חוות חקלאיות. בתי רצתה להעניק לאביה חוויה מעולמו – עולם החקלאות. למרות שמדובר בחקלאות אחרת ובאקלים אחר – אקלים מונסוני, גשום, חם ולח. הגידולים שם אחרים והטכנולוגיה פרימיטיבית ומצריכה עבודת שרירים מאומצת. לא ראינו טרקטורים כלל. מדובר בחוות קטנות, שיחד עם החקלאות, הן משלבות תיירות. שטח כל חווה לא עולה על חמישה דונם. זהו סוג של "משק מעורב", עם הרבה מודעות להגנה על הקרקע ועל הסביבה. כל פסולת אורגנית נטמנת באדמה ומשמשת ליצור דשן, המכונה קומפוסט. מגדלים מטילות, דגי מאכל בבריכות קטנות, מעט אורז למספוא בקרקע מוצפת. כמה שיחי בננות, פפיה, פרי הג'ק (jackfruit)אננס, מנגו וקוקוס לרוב, שממנו מכינים שמן, חלב ותמרוקים, והפסולת שלו משמשת מזון לדגים ול"תרנגולות החופש". יש כאלה שמיצרים גם דבש. את תוצרת המשק מוכרים לאנשים פרטיים ולמסעדות.
לכל חווה יש כמה בונגלוס, שאותם משכירים במחירים זולים, חדר, עם מקלחת, מרפסת, שירותים וארוחת בוקר. בתוך החוות הקטנות, ההליכה היא בשבילים, המכוסים בשלוליות, או בצידן. יורדים הרבה גשמים ולא הכול נספג או מתנקז. המים העומדים גורמים למכת יתושים, ויש משחה, שהם רוקחים, ואפשר גם לקנות אותה בחנויות, שמסייעת לריפוי עקיצות.
הביקור בחווה וההדרכה, מוסיפים להכנסת החקלאי שנערך לכך. לרוב, בעלי החוות, מכבדים את המבקרים בסוג של שֵיק פירות מרענן, או קוטפים להם מהעץ אגוז קוקוס ירוק, שבסכין חדה ורחבה, קוטמים לו את הראש, שמים בתוכו קש, ואפשר לשתות את הנוזל שהוא מכיל. באחת החוות הכינו לנו חביתה מיוחדת מ"ביצי חופש" עם עלים ופרחים שנאספו מהגינה וקערית אורז שמבושל בתוך סיר חשמלי קטן, ששומר על חום ועל טריות התבשיל. חווייה!
החקלאים נראים נינוחים, שלווים, שמחים בחלקם. מסתפקים במועט. וכל אחד ממציא את עצמו ועושה משהו שמיוחד רק לו. אחת אפתה בננות ויבשה אותם, אחר יצר דבש. מדובר באנשים מבוגרים, שהילדים עזבו ולא גרים עם ההורים. המשק מאפשר פרנסה והם אוהבים אותו ומוצאים בו עניין. בסיור הם מאפשרים לתיירים להתנסות בכל מיני מלאכות, כמו גרוד השכבה הלבנה שבתוך אגוז הקוקוס, שממנה מיצרים שמן וחלב קוקוס ותמרוקים, הם מדגימים את תהליכי היצור, שנעשים במכונות פשוטות בנות מאות שנים. אין ספק שהעבודה הידנית הקשה, לגמרי לא משתלמת בעידן הטכנולוגי. אני מניחה כי לשימוש מסחרי, יש בתי חרושת יותר מודרניים.

אי ירוק בים
באחד הימים שלנו בקופנגן, נכונה לנו הפתעה, קיבלנו טיול מודרך לאי קטן, שאליו הפלגנו רק עם המדריך בסירת מנוע קטנה שנקראת "לונג טייל". מדובר באי שנראה כמו בליטה "פרונקל", או פרונקליוז". אי לא מיושב כלל. כולו מכוסה צמחיה עבותה וצפופה, כיאה ליער טרופי, שניזון מכמות עצומה של משקעים כל השנה. יש לו חוף חולי צר בצד מערב, שנוצר מהסחף שמביאים אליו גלי הים. והוא במרחק קצר מהאי קופנגן. עגנו שם ללא מזח או נמל. מי הים בחוף רדודים וצלולים וניתן לראות את קרקעית הים.
בהוראת המדריך, הילדים ניקו את החוף מהבקבוקים שהים פלט. המדריך פרש מחצלות על החול, שעליהן ישבנו באוויר הצלול, שמהר הסתבר, שגם נמלים אדומות ועוקצניות בטיול כלולות. וגם יתושים מיד צצו ועקצו ואת דמנו מצצו ועל מנת לשרוד באי הבודד, מרחנו משחה שלטפל בעקיצות נועדה ובעקיצות טיפלה.
המדריך הוריד מ"לונג טייל" אשכול אגוזי קוקוס, שהביא, קצץ את ראשיהם בסכין, כדי שנשתה ונרווה מהם. נתן לילדים קערה, קמח ושמרים, מים מלח וסוכר וביקש מהם ללוש בצק. עד שהבצק תפח, הוא אסף זרדים ועלי קוקוס יבשים ונתן להם לתפוח. אחרי שהאש אחזה בזרדים, הוא הניח עליה מעין ווק הפוך, שעליו אפינו פיתות עם זעתר ושמן זית. הוא גם הכין לנו תה, ממים שהרתיח על הגחלים והוסיף להם תפוח עץ ומקל קינמון, שנתנו טעם המון. זו היתה חוויה נעימה עם הרוח החמימה שנשבה ובאה מן הים.
מטרה נוספת היתה לחזות בשקיעה, אך השמש נעלמה בין העננים והחשכה ירדה. התאילנדי ("הספן") עם "הלונג טייל" להגיע בושש, ובמקום בעשרים לשש, הוא חזר בשש וחצי. איחור כזה בתאילנד, אינו מוזר. הייתי לחוצה, התחיל להחשיך והים החל להיות רוגש וגלי. חוץ ממני אף אחד לא התרגש. הפלגנו חזרה כשכבר ירדה החשכה, בדרך אחרת, שהקיפה את האי מצידו השני ונראתה ארוכה ומיותרת. כשירדנו מה"לונג טייל" בחרבה, הייתה סיבה מספיק טובה להבין שהכול נעשה עבורנו מאהבה. סך הכול, חווייה!!! מה הבת שלי לא תעשה שנרגיש שאנו במקום מיוחד ויפה?!
רוב האנשים שפגשנו היו משפחות ישראליות. את כולן רֵעות ובן מכירים. ואיתם הם מיודדים ולא מרגישים בודדים. הילדים ביניהם מדברים אנגלית. ולמרות שהילדים הישראלים הם רוב בכול הכתות, אסור להם לדבר עברית בהפסקות (נכדתי נענשה כשדיברה עם חברתה בעברית בהפסקה, והיה עליה להעתיק כמה דפים משקספיר).
גיליתי שבתי יותר נבונה ויש מה ללמוד ממנה. למרות שדרכי שונה, אני מעריצה אותה!!! במקום שבתי תשקיע שעות בקניות ובבישול ובשטיפת כלים, וייפול עליה עול, אכלנו במסעדות שונות יפות וטעמנו מאכלים מעניינים ויכולנו ליהנות מהזמן שלנו איתה. למדתי שלא צריך להתאמץ הרבה, אפשר לקנות שירותים, כמו כביסה, גיהוץ, ניקיון הדירה וטיפול בגינה ובבריכה, הכול במחיר שווה לכל נפש, שחבל לבזבז עליהם זמן.
היום הצעירים רוצים לחיות, פחות מעניין אותם לחסוך, אולי כי יש להם גב, אולי כי הם חושבים שלטייל בעולם משמעו ליהנות מהחיים. הם גם לא עובדים הרבה שנים באותו מקום עבודה, הם מעיזים לעזוב עבודה מכניסה ולעבור לעבודה אחרת יותר מעניינת, יותר מכניסה, והם לא מהססים לעזוב, והתחיל מחדש.
מקווה שגם אני משהו אלמד ואיישם, ואפסיק להיות עבד להרגלים, ואפנה לי זמן למטרות יותר נעלות. הבעייה שאני שבויה בהרגלים ובמסורות שקבלתי מהוריי, שמעולם לא היה להם די!!! הכול עשיתי במו ידיי, ומעולם לא היה לי רגע פנאי! העולם השתנה, והיום זה אחרת, אף אחת לא מקבלת צל"ש שהיא עקרת בית לתפארת... צריך לפתוח את הראש ולהכניס יד עמוק לכיס, כי היום יש לנו בסיס. אפשר ללמוד מהצעירים ולהחכים, ולחיות חיים יותר פתוחים ויותר נוחים.
בגלל כל הטעמים היופי והנוי והחיים הנוחים והזולים, הם מסרבים לפי שעה לחזור למכורה. הם רוצים להישאר עוד, ואולי להמשיך לנדוד (קיבלו תאבון!)
זה חכם, אך אותי זה מדאיג, שאני לא רואה את הילדים גדלים. בעלי לא מפסיק לנדנד להם לשוב חזרה לפני שתחל שנת הלימודים הקרובה. הם מסונוורים ואפשר להבין. רוצים לטעום עוד קצת מהדבש... מקווה שאחרי שימצו את מה שהם רצו, ישובו ויגלו שיש לנו ארץ נהדרת ואין כמו בבית, למרות הקשיים ולמרות המלחמות ולמרות האופוזיציה והקואליציה והממשלה שלא מחזיקה מעמד ושוב בחירות ושוב מריבות בין ימין לשמאל...
שמחתי שנסענו וראינו והבנו כיצד הם חיים את החיים הטובים. מותר להם להרים את הראש מתוך המים אחרי הקורונה שאותם קברה. לא יכולנו לעמוד בטענה, שכל ההורים של החברים באים לבקר, ורק אנו לא. הרגשתי מה שהרגשתי בילדותי, שאף פעם לא היה לי כמו כולם, שהוריי אף פעם לא היו מסוגלים, או יכולים, לעשות משהו עבורי, שאוכל להתגאות ולומר, אין כמו ההורים שלי. תמיד הייתי לבד ולא היה לי גב. לא רציתי שבתי תרגיש שהוריה "תקועים" ולא יגיעו לבקרה ולראות כמה יפה היא מסתדרת וכמה טוב לה ולבעלה עם הילדים בארץ אחרת. שמחתי שהגשמנו לה חלום. היא הכירה לנו את חברותיה והיתה גאה שיכירו גם את הוריה, שהרבה סיפרה עליהם. אנו גאים בה בצעד שהיא עושה ומייחלים שוב לראות אותה ואת משפחתה. ושמחנו איתה לטעום מהמתוק, הטוב והירוק. והם לא שיחררו אותנו עד שנתנו הבטחה שנשוב...
כמה נכון המשפט "אפשר לכם לחפוץ להיות כמותם, אך אל לכם לעשותם כמותכם, כי החיים פניהם קדימה לא אחור / ולא יתרפקו על יום האתמול." כל מילה כאן מדברת אליי ואומרת לי, תני לבתך, לחיות את חייה. את לא קובעת בשבילה. העולם השתנה והיא לא תחזור לאחור. אני רק יכולה לקנא בה, לחפוץ להיות כמותה, אך לא לעשותה כמותי... ולהאמין שמה שהיא עושה טוב לה ולמשפחתה. אני גאה בה ובבעלה שהם הולכים יחד והילדים מצטרפים ונהנים וחווים חוויות שלעולם לא ישכחו. ובזכותם גם אנו יצאנו נשכרים. מעולם לא ראיתי את בעלי מחייך ושליו, כמו שהוא היה שם אצלם. הוא הרגיש שהוא נולד מחדש וחש שהוא חוזר לחיים, ועושה דברים שלא חשב שהוא יעשה לעולם. משהו בדיסקט במוח השתנה וזו מתנה.
חנה סמוכה מושיוב

אהוד: בסך הכול זה די עצוב וגם תמוה. בייחוד שאסור לילדות הישראליות לדבר עברית בבית הספר. האם לשם כך עלית עם הורייך מעיראק לישראל וסבלתם ייסורי קליטה קשים? וממה בתך ובעלה מתפרנסים? ואיזה עתיד יש לילדים שלהם בתאילנד? למיטב ידיעתי, בכל הקשור לזרים-תושבים – המדינה התיירותית הזו מתאימה בעיקר למגורי קבע של אירופאים קשישים מצרפת ומארצות אחרות, שהפנסיה מאפשרת להם להזדקן עם בחורה תאילנדית צעירה שגם מטפלת בהם כמו אבישג בדוד המלך – ולא לילדים ישראליים שכל העתיד לפניהם במולדתם.
לצערי. גם בחוג האנשים שאני מכיר, גם קרובי משפחה, יש תופעה לא חדשה ולא נדירה של ירידת בנים מן הארץ, אבל בעיקר לארה"ב ולא לתאילנד!
עם זאת, אנחנו כאן כבר כשבעה וחצי מיליון, כך שכנראה לא חסרים יהודים לישראל – בישראל, וכשאני זוכר את מחזורי הגיוס של השנתונים שלי בשנות החמישים, כאשר הצבא התעקש על כל מגוייס, גם למילואים, עד גיל 55 – אני תוהה איך צה"ל כיום מתמודד עם השנתונים של עשרות אלפי המתגייסים אליו, ובהמשך גם למילואים? הלא האוכלוסייה היהודית כמעט שילשה את עצמה במהלך שבעים השנים האחרונות!

תגובה לעדי אמסטרדם
הבאתי לאחרונה שיר של שמואל הנגיד "וכן כל צבי בוגד", וכמובן שכתבתי את שמו העברי המלא של המשורר, והוספתי גם את שמו הערבי המלא. בעת שכתבתי את השם המלא והארוך חשבתי שיהיו ודאי כאלו שירגזו עליי בגין אזכור שמו המלא, אבל גם על איזו חשיבות היסטורית ותרבותית יש באזכור זה.
נשגב מבינתי מדוע אוזכור שמות מרגיז אנשים, והמוזר הוא שלא מאיזכור שמם, אלא רק מאיזכור שמות של אחרים. התרגזות עליי על הבעת דעה שלי בנושא מסוים היא הגיונית לגיטימית ומובנת, אבל התרגזות משמות? למה זה בכלל מפריע לאנשים למה הם בכלל מתעסקים בזה. האם אנשים סתם משועממים ואין להם מה לעשות מלבד להתרגז משמות?
הבלשן העברי ד"ר עדי אמסטרדם*, מאשים אותי בהאשמה (שכבר הואשמתי בגינה בעבר), והיא שאזיכור השם המלא על ידי אינו תוספת מידע, אלא עשיית פרובוקציה פוליטית לאישים להם אני מתנגד. ("חדשות בן עזר", 1763), ושאני חושב שהמעברת את שמו מתכחש למוצאו. ושאני מסלף מידע כדי להפיץ את משנתי האידיאולוגית. האשמות חמורות.
ובכן להד"ם. כשאני כותב על אדם מסוים כנושא ראשי אני תמיד מזכיר את שמו המלא. כשהוא מופיע כשם משני אז לעיתים לא. אני תמיד מביא את השם המלא ללא כל הטייה פוליטית. אני כותב על דוד יוסף גרין-בן-גוריון בדיוק כמו על מייצ'סלב בגון-מנחם בגין, על גולדה מאבוביץ-מאירסון-מאיר, בדיוק כמו על גולדה זלטה שניפיצקי-זהבה גלאון. על בבה טרטנברג-אדלסון בדיוק כמו על ציפורה** מלכה בז'זוביץ-לבני-שפיצר. אני כותב על יגאל פייקוביץ-אלון, בדיוק כמו על יצחק יזרניצקי-שמיר. על בנימין מיליקובסקי-נתניהו בדיוק כמו על אהוד ברוג-ברק. (אגב במשך השנים כתבתי הרבה יותר נגד מיליקובסקי-נתניהו מאשר בעדו עד שהוקפתי ע"י "ביביפילים" בכינוי הגנאי שלהם "רל"ב"). ונניח, רק נניח (זה לא נכון) שלמי שאני מתנגד, במקום לחרף ולגדף כנהוג בזמננו, אני מציין את שמו המלא, האם זו סיבה להתרגזות? על דעה בהחלט שווה להתרגז, על ציון השם המלא, וודאי שלא.
בניגוד לדברי ד"ר עדי אמסטרדם איני חושב שאדם שעיברת את שמו מתכחש למוצאו, (לעומת אדם המלעיז את שמו העברי) ואין כמובן כל קשר לעובדה אם הוא ישר או לא. ציון השם המקורי אינו מציגו כאדם לא ישר. דבר נוסף, בניגוד לד"ר עדי אמסטרדם איני סבור שבבחירת שם פרטי לועזי והעדפתו על שם עברי יש אמירה פוליטית, אלא רק תרבותית.
ד"ר עדי אמסטרדם מעלה נקודה חשובה: "מדוע איילת שקד נזכרת בשמו של אביה, בן-שאול, ולא בשם אימה, שהשתייכה למשפחת בונשטיין, מאנשי העלייה הראשונה?" – במקרה דנן האיזכור התבקש כי שקד ברוח הזמן התנאתה במסע הבחירות שלה במוצאה העיראקי, והמנהג עד ימינו היה ששם המשפחה ניתן ע"י האב ולא ע"י האם. אבל זה באמת דורש מחשבה מחודשת.
לסיכום. אמנם אני סבור שלאיזכור השם המלא של אדם יש חשיבות היסטורית ותרבותית, אבל הבריאות חשובה יותר. איני משלה את עצמי שמה שאני כותב שווה התרגזות ופגיעה בבריאות עקב כך. ומכיוון שאני רוצה רק בטובת הקוראים אני ממליץ (כפי שעשיתי בעבר) לכל המתרגזים הפוגעים כך בבריאותם פשוט לדלג על דבריי. לעשות דליט.
-----------
* ראו כמה דברים ניתן ללמוד מהשם עדי אמסטרדם. תארו לכם תיאורטית ששמו היה עדי תל אביב. אזכור השם המקורי אמסטרדם מלמד כי מוצא המשפחה קשור היסטורית לאמסטרדם. שם אשכנזי לא פורטוגזי, (יכול להיות גם אמסטרדמר או אמסטרדמסקי). השם הפרטי "עדי" כשם לגבר ניתן ע"י הורים יודעי עברית. היום האופנה לתת שמות של גברים לנשים ולעולם לא להיפך.
** הגיעה העת להפסיק לקרא לפוליטיקאים בשמות חיבה משל היינו חברים בבית-הילדים בקיבוץ, או בתנועה. פוליטיקאי אינו חבר, ומגוחך לקרא לו בשם חיבה. אם ישראל ויסלר (פוצ'ו) בגאוניותו יכול היה להעניק לחבריו הפלמחניקים ב"חבורה שכזאת" את כינויי החיבה יוסקה, יוסלה, יוסי, יוסיניו, וספי, הרי זה פשוט מגוחך לקרא למשל לחבר יוסף סטלין בשם החיבה יוסי סטלין. או לקרא לג'וסף ביידן יוסי ביידן, או ליוסף גסיניביץ'-אחימאיר בשם החיבה יוסי, בדיוק כפי שמגוחך לקרא לאדולף היטלר בשם החיבה אדולפי היטלר. או לקרא למנחם בגין בשם החיבה מני בגין, (או מיצ'סלבוש בגון), באותה מידה זה מגוחך לקרוא למנחם נפתלי בשם החיבה מני נפתלי. לבנימין נתניהו בשם החיבה – ביבי. לציפורה מלכה בז'וז'וביץ-לבני-שפיצר לקרא בשם החיבה המתיילד ציפי, משל היתה חברה מהגן או מהפלמ"ח "ציפ ציפ ציפ ציפ ציפי", או למרים סיבוני-רגב לקרא בשם החיבה מירי, ולבנימין גנץ בשם החיבה בני (כי הוא חמוד בהשוואה לבנימין נתניהו שהוא נקרא תמיד בנימין). וכיו"ב.

ואלה שמות בני ישראל (2)
המלעיזים מעברית
מהשם ישראל לליאוניד
צֶ'בּוּרשקה (ברוסית: Чебурашка) הוא יצור בדיוני. גופו קטן, אוזניו גדולות, והוא בעל פרווה קצרה וחומה. הוא דמות ספרותית בסדרת ספרי ילדים מאת הסופר הרוסי אדוארד אוספנסקי. כמו כן, הוא הגיבור של סדרת אנימציה על שמו שבה דמותו צוירה על ידי לאוניד שוורצמן. הדמות צֶ'בּוּרשקה ידועה פחות לילדי ישראל, אבל היתה פופולארית בכל העולם הרוסי-סובייטי, ובעולם הרחב במיוחד ביפן. בעקבות העלייה הרוסית הוקם ב-2018 בחולון גן סיפור בשם "צ'בורשקה וחבריו" ברחוב משה שרת 27.
https://he.wikipedia.org/wiki/צ'בורשקה
לאחרונה הלך לעולמו המאייר ליאוניד שוורצמן בן 101. שוורצמן נולד במינסק, בתחילת השלטון הסובייטי, למשפחה יהודית מסורתית דוברת יידיש. "אביו, אהרון נחמנוביץ' שוורצמן, ואימו, רחל סולומונובנה, נתנו לו את השם ישראל. אביו לקח אותו לבית הכנסת והוא ניסה להרגיש דבר מה, אבל לא הצליח." הרגע הזה – ילד עומד לצד אביו בבית כנסת, מול ארון הקודש – מתועד גם בסדרת הציורים של שוורצמן המוקדשת למינסק הישנה. בילדותו למד במשך כשנתיים עברית עם "רבי" שהיה מגיע לביתו, אבל התנגד ללימודים אלה בכל מאודו. בסופו של דבר, עזב הרבי את הבית בעצבים, לאחר שלדברי שוורצמן, הלם בראשו של התלמיד העצל באמצעות סידור.
ישראל שוורצמן התייתם מאביו כנער. עזב את מינסק ועבר לגור בלנינגרד אצל אחותו כמה שנים לפני פלישת גרמניה הנאצית לברית המועצות. אימו, אותה הצליח להוציא ממינסק בתחילת המלחמה, גוועה ברעב בלנינגרד הנצורה. את לימודי האמנות הוא התחיל עוד במינסק, המשיך בלנינגרד, ולאחר המלחמה התקבל למכון הכלל־סובייטי לקולנוע, לפקולטה לאנימציה. בכתוביות לסרטים המוקדמים שבהם שימש אמן-מעצב, הוא הופיע בשם "י. שוורצמן", הרי לא יכול היה להופיע בשם ישראל. בעקבות המסע האנטי-ציוני. אחרי מלחמת ששת הימים שינה את שמו הפרטי לליאוניד, שם רוסי כשר למהדרין.
בשנה האחרונה לחייו, אחרי מות אשתו, האנימטורית טטיאנה דומברובסקאיה, התנצר שוורצמן, לדבריו למקרה שבכל זאת יש חיים אחרי המוות – כדי להתאחד עם אשתו הנוצרייה בעולם הבא הנוצרי אצל ישו.
(לינה רוזובסקי, "הכי הרבה דמויות בכדור הארץ": פרידה מלאוניד שוורצמן, האיש שצייר את צ'בורשקה, "אל-ארצ'י", 7.7.22)
https://www.haaretz.co.il/gallery/cinema/2022-07-07/ty-article-magazine/.premium/00000181-d566-dc50-a99f-d5fff1c40000
אז ישראל הפך לליאוניד. גם סבו של ולדימיר איליץ' אוליאנוב-לנין מצד האם נקרא ישראל בלנק, רופא עשיר שהתנצר ושינה את שמו לאלכסנדר בלנק. הס היה מלהזכיר בבריה"מ לשעבר כי לנין הוא נכדו של סבא ישראל...
כאן, אני חייב לומר כי יש צדק מסוים בדברי הביקורת שהטיח בי ד"ר עדי אמסטרדם. אמנם בניגוד לדבריו אינני חושב שהמעברת את שמו מתכחש למוצאו, אבל בהחלט חושב כי המלעיז את שמו העברי ללא ספק מתכחש למוצאו, ואכן אני בז לו. קל וחומר על משומדים שעליהם אמר רבי ישעיהו ליבוביץ שהם חלאת המין האנושי.

ואלה שמות בני ישראל (3)
מיעקב ליאקב ולפרוטוקולים של זקני ציון
ואם כבר הזכרנו את ביקורתו של הבלשן ד"ר עדי אמסטרדם, ואת המשומד ישראל-ליאוניד שוורצמן, אי אפשר שלא להזכיר משומד אחר שהיה גם מומר להכעיס, וגם מומר לתיאבון, וגם אנטישמי גדול שהשפיע על האנטישמיות בכלל, ועל היטלר בפרט.
ד"ר עדי אמסטרדם עשה מפעל חשוב ותרגם את הפרוטוקולים של זקני ציון לעברית:
http://www.hebrewprotocolsofzion.co.il/home/mhm-hprwtwqwlym
אחד הפרקים בספר, שנכתב ע"י האוכרנה המשטרה החשאית של הצאר, חובר ע"י יעקב אלכסנדרוביץ' (‏1824-1879) המוכר בשמו הרוסי יאקוב בראפמן, שהיה יהודי מומר אנטישמי, ממניחי הבסיס התיאורטי למחשבה האנטישמית המודרנית ברוסיה. בראפמן, שהמיר את דתו לנצרות הלותרנית ואחר לפרובוסלבית, כדי להשתחרר מגיוס לצבא הצאר הפך למלשין של האוכרנה. הוא התיישב בפטרבורג, התמנה למשרה ממשלתית בצנזורה והחל לפרסם מאמרים ברוח ספריו בעיתונים הגדולים, בהם האשים את חברת "מרבי השכלה" בהפצת ניהיליזם בקרב הצעירים היהודיים, ואת "כל ישראל חברים" בניהול הקהל היהודי הכלל-עולמי הזומם לפרק את האימפריה הרוסית.
בשנת 1866 הוא הגיש "עדות" לפקידים בכירים באוכרנה על מה שנקרא בפיו "הקהל", (ארגון הקהילה – זה היה בסך הכול ועד שכל קהילה יהודית הורשתה להרכיב כדי לייצגה מול השלטונות, וגם נהנתה ממעט אוטונומיה. כך זה התקיים מאז ימי הביניים עד ל-1844, אז בוטל ארגון הקהילה ברוסיה, ואיתו כל שריד לאוטונומיה ליהודים). הוא גם כתב ספר ב-1869 בשם "הקהל". הספר מבוסס על פנקסים ורשומות רגילים של ארגון הקהילה של מינסק בין השנים 1789 עד 1828 בצירוף חומר דומה מערים אחרות. בראפמן דאג להוסיף דברי פרשנות שבמרכזם הטענה שארגון הקהילה נתן הוראות מדויקות לסוחרים היהודים כיצד לנשל את מתחריהם הנוצרים עד שלבסוף הם יוכלו להשתלט על רכושם. ספרו של בראפמן הופץ בעותקים רבים והיה חומר "הדרכה" חובה לפקידי ממשלה, כדי שידעו כיצד להתמודד עם יהודים. הוא גם הופץ בעולם וגרם למונח "קהל" להפוך למונח נורא ותואר תמיד כ"שם שרק גויים מעטים הורשו אי פעם לשמעו."
בראפמן הוציא ספר נוסף בשנת 1869, שנקרא: "אגדות יהודיות, מקומיות וכלל עולמיות". הספר "גילה" ארגונים יהודיים בינלאומיים ידועים כאילו היו סודיים. בין הארגונים נמנו: כל ישראל חברים, חברת מפיצי השכלה ביהודי רוסיה, החברה לעידוד ההתיישבות בארץ ישראל, האגודה לסיוע לפליטים היהודים בלונדון, וכן חברה להדפסת מהדורות חדשות של כתבי יסוד יהודיים. כל אלה היו ארגונים ללא-מטרות רווח מפורסמים וידועים לציבור. עובדה זו לא הפריעה לבראפמן לטעון בספר שמדובר ברשת יהודית, כלל-עולמית, שנועדה להשתלט על העולם. כל ישראל חברים, על פי בראפמן, היתה מרכז הרשת. זמן קצר אחרי צאת ספריו של בראפמן, על "כל ישראל חברים" נאסר לפעול בתחומי רוסיה, ופעילות המותרת של "חברת מפיצי השכלה בקרב יהודי רוסיה" צומצמה משמעותית.
https://he.wikipedia.org/wiki/יאקוב_בראפמן
על המשומד יאקוב בראפמן האנטישמי, שהשפיע על האנטישמיות הרוסית, על הפרוטוקולים של זקני ציון ועל היטלר (שלא היה מציל אותו מתאי הגזים למרות התנצרותו), מכוונות המילים: "לַמַּלְשִׁינִים וְלַמִּינִים אַל תְּהִי תִקְוָה, וְכָל-הַזֵּדִים כְּרֶגַע יֹאבֵדוּ, וְכָל-אוֹיְבֶיךָ וְכָל-שׂוֹנְאֶיךָ מְהֵרָה יִכָּרֵתוּ, וּמַלְכוּת הָרִשְׁעָה מְהֵרָה תְעַקֵּר וּתְשַׁבֵּר, וּתְכַלֵּם וְתַכְנִיעֵם וְתַשְׁמִידֵם, בִּמְהֵרָה בְּיָמֵינוּ."
למרבה הצער קמו לו גם בארץ יורשים רבים.

הליטאים – היהודים אשמים באנטישמיות ובשואה
בדומה להיטלר שהאשים את היהודים באחריות למלחמת העולם ולהשמדתם,
https://www.youtube.com/watch?v=93eHO2z_GnM
כך גם עיתון "יתד נאמן" המייצג את הזרם הליטאי אימץ את דבריו של היטלר. מאמר המערכת של "יתד נאמן" מבוהל מהפנייה של הציבור החרדי ימינה, ומזהיר: "יהודים שהתגרו בגויים גרמו לשואה." בגלל "נטילת גורלנו בידנו" ההסבר: "הכול בעקבות החשש מהצבעה חרדית לאיתמר חאנן-בן גביר."
https://twitter.com/kann_news/status/1546887883239333889
במאמר מערכת תחת הכותרת "המלחמה האמיתית באנטישמיות הגואה," נכתב: "יהודי העולם סובלים לא בגלל דתם, אלא בגלל מדינת ישראל ומדיניותה. כל יהודי הפך אשם בגלל החלטות ממשלת ישראל." כך בדומה לקורביין מהלייבור הבריטי מאשים עורך העיתון, הרב ישראל פרידמן, את המדינה כגורם המרכזי לאנטישמיות בעולם. במאמר נכתב, כי "מדינת ישראל שקמה כדי לפתור את בעיית האנטישמיות, הפכה להיות הגורם המרכזי לאנטישמיות". לפי פרידמן, "יהודי העולם סובלים לא בגלל דתם, אלא בגלל מדינת ישראל ומדיניותה. כל יהודי הפך אשם בגלל החלטות ממשלת ישראל ומאבקה בטרור הפלסטיני. בעניין הזה אין נתיבי מילוט." פרידמן מוסיף וכותב כי לומדי התורה הם הפתרון להתבטאויות אנטישמיות. "הם שיסתמו את פיות ראשי הלייבור ויטו לב ראשי מדינות, הם שישמרו שההיסטוריה הנוראה ההיא לא תחזור."
https://ch10.co.il/news/277819/#.Ys2YIr1BzX4
באמת קשה להבין איך יכול יו"ר ועדת הכספים, משה וינראב-גפני, לשבת על ברז התקציבים של מדינת ישראל כשהוא יודע שעל פי האידיאולוגיה של מפלגתו כל צעד וצעד שלו תורם לאנטישמיות.

על דאטפת אטיפוך
הבוגד מבוגד פטור?
וונדטה על וונדטה
הלל הזקן "רָאָה גֻלְגֹּלֶת אַחַת שֶׁצָּפָה עַל פְּנֵי הַמָּיִם. אָמַר (לָהּ), עַל דַּאֲטֵפְתְּ, אַטְפוּךְ. וְסוֹף מְטַיְּפַיִךְ יְטוּפוּן." כפי שהטבעת יטביעוך וסוף מטביעיך יטובעון (מסכת אבות פרק ב' משנה ו'). צבי האוזר ויועז הנדל הצטרפו למפלגת הוונדטה של גדעון משה זריצ'נסקי-סער-צופיוף (אני נענה לבקשת ד"ר עדי אמסטרדם ומזכיר גם את שם משפחת אימו הבוכרית), שנקם בבנימין מיליקובסקי-נתניהו על שלא מינה אותו לשר, והנה בכאילו צדק פואטי בנימין גנץ נקם בהם על שמנעו ממנו בזמנו להיות ראש ממשלה בקולות הרשימה הערבית המשותפת (בשנאת ישראל), ומנע מהם להצטרף לאיחוד עם מפלגתו. איזו אירוניה יש בכך שיועז הנדל (הסוחר) שהתנגד אז לברית עם הרשימה הערבית המשותפת (בשנאת ישראל) ובגין זה נשאר בחוץ, הכריז על אחמד טיבי כ"לא מתנגד טרור."
גדעון משה זריצ'נסקי-סער-צופיוף, שהציל את עצמו מירידה מתחת לאחוז החסימה, בגד בהם וזרקם לכלבים, עוד האשים את הנדל באחריות לכך שהוא זרק אותו. כמה מצחיקה היא הפנייה שלו: "מר הנדל..."
https://rotter.net/forum/scoops1/751705.shtml
יותר מגוחכת היא הצהרתו: "מטרת המהלך לאיחוד מפלגות הוא למנוע מנתניהו לחזור לראשות ממשלה. המשותפת לא יכולה להיות שותפה בקואליציה..." (הרי בגין זאת נזרק הנדל...)
https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=751724&forum=scoops1
סיבה נוספת לבגידה בהנדל היא עיסוקו בטלפונים הכשרים שהעלה עליו את חמת החרדים, שאיתם מקווים בנימין גנץ וגדעון משה זריצ'נסקי-סער-צופיוף, להקים קואליציה שתחליף את הליכוד. קורבנות הבגידה, האוזר והנדל, מנסים לחבור לאיילת בן שאול-בונשטיין-שקד, אבל נראה שההימור שלקחו הפעם לא יעלה בידם. "מי שהשכיל יותר לעשות כמעשי השועל הצליח יותר" (מקיאבלי הנסיך פרק 15)

היו זמנים
סער הליכודניק "הביביסט" מאשים את גנץ
בתמיכה בהקמת מדינה פלשתינאית:
https://www.youtube.com/watch?v=yN8G_5TGucI

מהו המצע המדיני של כחול לבן-התקווה החדשה?
מהו המצע המדיני של כחול לבן-התקווה החדשה, המפלגה המאוחדת של בנימין גנץ עם גדעון משה זריצ'נסקי-סער-צופיוף? הראשון תומך בהקמת מדינה פלשתינאית עצמאית ביו"ש ומקיים מו"מ עם אבא של מאזן, והשני בעד ישראל השלמה. אז מה יהיה המצע המשותף?
בגיליון "חדשות בן עזר" 1755, הבאתי את דברי השגריר דייוויד פרידמן: "מי סיכל את תוכנית אלון-רבין טראמפ?" שהם בנימין גנץ, יאיר למפל-לפיד, נפתלי בנט, וגדעון משה זריצ'נסקי-סער-צופיוף שייזכרו לדיראון עולם על שמנעו את הפתרון המדיני היחידי האפשרי – מימוש תוכנית אלון-רבין-טראמפ, שמי יודע מתי יתאפשר עוד.
בהינתן שסיפוח כל השטחים (כתביעת סער) עלולה להביא אסון לישראל בגין הפיכתה למדינה שהרוב היהודי בה בסכנה, והקמת מדינה ערבית-מוסלמית ריבונית עצמאית ביו"ש (כתביעת גנץ) מהווה סכנה ביטחונית קיומית למדינת ישראל, הפתרון היחידי הוא פתרון מדיני ברוח תוכנית אלון-רבין-טראמפ, פתרון שגנץ ועושי הוונדטות שחברו לו טרפדו למרבה הצער. הנה כי כן לא יאומן כיצד מחלת הנפש ה"ביביפוביה" וונדטה פרימיטיבית פגעה במוחם של ישראלים רבים וכתוצאה מכך גם ובעתידם. ודוק: בנימין מיליקובסקי-נתניהו הוא היחיד שממשיך את מורשת אלון-רבין ופועל לפתרון מדיני ברוחם.

יש לעשות חשבון (כלכלי לא נפשי)
האם יקום בוכהלטר – רואה חשבון מהימן ואובייקטיבי ויעשה חשבון ובו השוואה מהו שווי המתנות שקיבלו בנימין מיליקובסקי-נתניהו, ואשתו שרה האן-נתניהו (מעשה נלוז לכל הדעות) – ומה היתה עלות בית ראש הממשלה בתקופת מגורם בו, לעומת שווי המתנות שקיבל נשיא המדינה שמעון פרסקי-פרס כולל מתנות יום ההולדת (מעשה חיובי לכל הדעות) ומה היתה עלות בית נשיא המדינה בתקופתו? – סקיני ב"בית התה של ירח אוגוסט" אמר: "פורנוגרפיה היא עניין של גיאוגרפיה," מסתבר שגם "שחיתות" היא עניין של גיאוגרפיה, בין בית ראש הממשלה לבית הנשיא, או יותר נכון של מי שגר בהם.

עיצוב רומני או רומאי?
הדס קליין העוזרת האישית (לא בניקיון) של ארנון מילצ'ן סיפרה כי פאקר רכש לשרה האן-נתניהו צמיד זהב במחיר של 42 אלף דולר, אך היא ביקשה ממנה להחליפו בטענה שבעלה אמר לה שזה "תכשיט רומני".
עלבון לרומנים. למה להעליב את העיצוב הרומני? מוטב היה לזוג מיליקובסקי-האן-נתניהו ללכת למוזיאון העיצוב בחולון וללמוד שם מהו עיצוב רומני:
https://www.dmh.org.il/articles/עיצוב-ברומניה-התוויתו-של-נרטיב/
אבל עודד קאשי, מעצב תכשיטי עילית מכיכר המדינה בתל אביב, שהתייחס לצמיד שקיבלה, לכאורה, שרה נתניהו ונמצא בעין הסערה אמר: "מדובר בתכשיט מבית בוצ'לאטי הנחשב לאחד מבתי העיצוב היוקרתיים בעולם." לדבריו, "זו פירמה יוקרתית ששייכת לתאגיד יוקרה גדול, מוכרת במיספר קטן של נקודות ברחבי העולם נחשב לאחד מבתי העיצוב של תכשיטים היוקרתיים בעולם." "אני מניח שזה לא רומני, אולי רומאי."
https://103fm.maariv.co.il/programs/media.aspx?ZrqvnVq=IIFIHI&c41t4nzVQ=GJL
כאן ייאמר לזכותה של סוניה גלמן-גל-פרס, שבניגוד לשרה האן-נתניהו, תכשיטי זהב לא עניינו אותה כלל, ובעצם גם לא בעלה כנשיא.

יאיר גולן – "שמאל זה אני"
יאיר גולדנר-גולן, "המומחה לשנות השלושים", שרץ לראשות מרצ, טען כי הביטוי 'שמאלן' מקטין. זה כמו לקרוא לכהה עור "ניגר" בארה''ב".
https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=751658
מטעמים היסטוריים "נגרו" – שחור בלטינית, נחשב שם גנאי. "בלק" – שחור באנגלית, נחשב חיובי. אז מה ההבדל בין איש שמאל לשמאלן?
כבר לפני שני דורות נתן על כך דעתו יעקב חזן מראשי "השומר הצעיר" "הקיבוץ הארצי" ומפ"ם שאמר: "מה ההבדל בין איש שמאל לשמאלן? שמאלן הוא אדם האומר שמאל זה אני!"
יעקב חזן בודאי מתהפך עכשיו בקברו כשהוא שומע שיורשת מפ"ם – מר"צ, הסירה את הציונות ממצעה, וגם את הסוציאליזם ומדברת על אחוות עמים במובן של תמיכה כספית במחבלים ערבים ובני משפחתם ותמיכה בחרם הערבי נגד ישראל.

ממשלת המעבר הלא ציונית מחלקת את ירושלים
הסכמת הממשלה הלא ציונית, ממשלת למפל-לפיד, בנט, גנץ, עבאס, לביקורו של נשיא ארה"ב, ז'וסף רובינט ביידן בירושלים המזרחית ללא ליווי של אנשי ביטחון ישראלים, וללא נציגי ממשלת ישראל, הינה הכרה דה פקטו בחלוקת ירושלים. (ארה''ב סירבה לאפשר לנציג ישראלי רשמי להצטרף לביקור ביידן בבית החולים הפלסטיני במזרח ירושלים).
https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=751780&forum=scoops1
יש לכך אמנם תקדים בפרובוקציות שעשו בעבר נשיאי צרפת. נשיא צרפת, ז'אק רנה שיראק, צעק בביקורו בירושלים העתיקה על אנשי הביטחון הישראליים כפרובוקציה כדי לשאת חן בעיני דעת הקהל הערבית שהוא החשיב. לאחר התקרית, קטע שיראק את ביקורו במזרח ירושלים וחזר בהפגנתיות למלון, כתנאי להמשך ביקורו בארץ, דרש התנצלות מראש הממשלה נתניהו שכמובן סירב ואמר, "אם הוא רוצה להסתלק, שיילך."
נשיא צרפת, עמנואל ז'אן מישל פרדריק מקרון, צעק על אנשי ביטחון ישראלים שליוו אותו בכנסיית סנטה חנה בעיר העתיקה: "כולם מכירים את הנהלים. אני לא אוהב את מה שאתם עושים, צאו החוצה!"
https://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-5664448,00.html
אבל כאן המקרה שונה כי ארה"ב הכירה בירושלים כבירת ישראל והעבירה את שגרירותה לירושלים, ולכן הדרישה לקיים ביקור בירושלים העתיקה ללא סממני ריבונות ישראלית מהווה פרובוקציה מדינית חמורה שאסור להסכים לה. כמובן שאסור גם לקבל כל דרישה לפתיחת קונסוליה אמריקאית נוספת בירושלים.

המפלגה הדמוקרטית בארה"ב
הופכת לאנטי-ישראלית ואנטי-שמית
מועמדת מטעם הדמוקרטים לקונגרס בניו יורק בבורו פארק, סינית מטאיוואן בשם Yuh-Line Niou הכריזה כי היא תומכת בחרם הערבי נגד ישראל.
https://jewishinsider.com/2022/07/yuh-line-niou-new-york-city-congress-democratic-primary/
נשאלת השאלה איך זה שאמריקאית-סינית מטאיוואן, שבעצמה נתונה לחרם, הופכת לאנטישמית אנטי-ישראלית התומכת בחרם עליה? התשובה פשוטה. עלייה במספר קולות הערבים והמוסלמים, וירידה בקולות היהודים.

תיקון טעות
בציטוט שהבאתי מדברי בן דרור ימיני על תומך החרם הערבי המלין על חרם נגדו, הוא כתב בעילום שם, וחשבתי שמדובר ביצחק לאופר-לאור, אך כנראה שלא. לפי התגובה לדבריו מדובר בניר אבישי כהן.
https://twitter.com/BDYemini/status/1545679427513815042
אבל דבריו מתאימים כאמור גם ללאופר-לאור.

לשלול אזרחות ישראלית מפלסטינים מחבלים
שקיבלו אזרחות ישראלית
המחבל מוניר רג'בי, פלסטיני שקיבל אזרחות ישראלית, והיה שותף לפיגוע הרצחני בקו 37 בחיפה בו נרצחו 17 נערים ונערות, והוגדר על ידי אסתר חיות כ"שונא ישראלים ושונא יהודים" צפוי להשתחרר בקרוב מהכלא בשל עסקת הטיעון שחתמה איתו הפרקליטות.
הורי הנרצחים קוראים לשר הביטחון לדאוג לכך שהמחבל לא יחזור לחיפה. דורשים לשלול את אזרחותו, או לכל הפחות לאסור עליו בצו להתקרב לעיר.
https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=751672&forum=scoops1
אני תומך בכך בכל לב. רק יד הגורל או נס גרמו לכך שב-5 למרץ 2003 לא עליתי על האוטובוס של קו 37 בחיפה שנוסעיו נרצחו על ידי המחבל המתאבד מוחמד חמדאן קוואסמה. בערב קראתי שאימו לא ביקשה את גופתו, אלא חילקה סוכריות מרוב שמחה.
הנה מה שכתבתי אז:
 
עִיר הָהֲרֵיגָה, חיפה מרץ 2003
 
קוּם לֵךְ לְךָ אֶל הָעִיר חֵיפָה.
קוּם לֵךְ לְךָ אֶל הָעִיר הַיָפָה
וּבְעֵינֶיךָ תִּרְאֶה וּבְיָדֶךָ תְּמַשֵּׁשׁ.
קוּם עָלֶה לְךָ עַל אוֹטוֹבּוּס
וּבָאתָ אֶל הָעִיר, אֶל רוֹמֵמָה, 
אֶל מְרוֹמִי הַכַּרְמֶל הַיָּרֹק. 
אֶל מַקְסִים עַל חוֹף הַיָּם הַתָּכֹל.
 
בְּבֵיִת הָאֶבֶן בְּבֵיתָה בְּחֶבְרוֹן
אֹם שָׁאִדי לֹא לָבְשָׁה אֶת
בִּגְדֵי הָאֲבֵלוּת הַשְּׁחוֹרִים. 
הִיא הִגִּישָׁה קָפֶה מְמֻתָּק. 
קִבְּלָה אֶת פְּנֵי הַמְּבַקְּרִים 
הַמְבָרְכִים  בְּגַאֲוָה: 
"אַל תִתְיַחַסוּ  לָאֵלֶּה אָשֵׁר נֶהֶרְגוּ 
לְמַעַן דָּרְכּוֹ שֶׁל אָלָלה כְּמֵתִים 
אֶלָּא כְּחַיִּים אֵצֶל אָלָלה.
בְּנִי הַשָׁאהִיד, לא מֵת. הוּא 
חַי וְנִיזוֹן מִיְּדֵי אָללָה. 
אֲנִי גֵּאָה בְּמַה שֶׁעָשָׂה בְּנִי, 
עָלֶינוּ לְהִילָּחֵם לְמַעַן הַדָּת שֶׁלָנוּ
וְלֹא לְמַעַן הַמְּדִינָה הַפַלֶסְטִינִית."*
בְּקַו 37 לָאוּנִיבֶרְסִיטָה בּוֹ אֲנִי 
נוֹסֵעַ, מִתְיָשֵׁב אֲנִי לְיָדוֹ שֶׁל הַנָּהָג.
מִלְּפָנִים הַסִיכּוּי לִשׂרוֹד עוֹלֶה.
לְיָד הַדֶלֶת הַקִדְמִית
אֲנִי רוֹאֶה אֶת כָּל הַנִכְנָסִים.
כָּל הַבָּאִים בַּתּוֹר.
 
וְאַתֶּם בְּיָהַב וּבְמִצְנָעַ
כָאֲשֵׁר הִתְחֲנַפְתֵם תִתְחָנֵפוּ,
מַלְּאוּ כְּרֵיסֵיכֶם קֻרְצָא.

---------
* ביום רביעי ה-5 במרץ 2003, פוצץ מחמוד חמדאן קוואסמה חגורת נפץ שחגר על גופו בתוך אוטובוס קו 37 בחיפה. בנרצחים תלמידים וסטודנטים. המחבל המתאבד היה בן 20, סטודנט במכללת הפוליטכניקום בחברון וחבר החמאס. הקטע לקוח מעיתון  ארגון  הג'יהאד האיסלאמי ב-6 במרץ 2003. מתכנני הפיגוע נידונו למאסר עולם ושוחררו בעסקת שליט.
43 יהודים נרצחו "בעיר ההריגה" בקישינב. בחיפה נרצחו: במסעדת מצה – 15. במסעדת מקסים – 21. בקו 37 – 17, בקו 16 – 15.
נעמן כהן

נכתב במשך שלושה שבועות בסתיו 1961 בירושלים בהיותי בן 25
מהדורה ראשונה, ספריה לעם, עם עובד, אפריל 1963

פרק י"ג
מנהל-עבודה חדש

בצוהריים לקח רבינוביץ שולחן מן המשרד, הביא אותו לסככה ופרשׂ עליו מפה ירוקה. הקדימוּ ברבע שעה לצלצל להפסקה כדי שיהיה אפשר לערוך את הבחירות אחרי הארוחה. ספראי הופיע לבוש בפשטות – במכנסיים קיציים ומעליהם חולצה בהירה ששרווּליה קצרים, בלי ז'אקט ובלי עניבה. וידיו השׂעירות, ידי פועל-לשעבר, נשענות על מסעד הכיסא. בשבתו בין הפועלים עדיין ניראה כאחד מהם שחזר זה עתה מחופשתו השנתית. רבינוביץ הופיע בחליפתו הטובה. למן הבוקר התרוצץ הנה והנה, שיגר פקודות לכל עבר ועשה את רוב העבודה בעצמו. מראהו היה חגיגי מדיי וכאילו אינו שייך עוד למקום.
הפועלים סיימו מהר את ארוחת-הצוהריים והסבו לשולחנות הארוכים ממתינים באורך-רוח. ניסים כיווץ עצמו בפינה מול רבינוביץ. וכרגיל, ראשו מכונס בין כתפיו הרחבות ורק עיניו פקוחות בעֵרנוּת.
רבינוביץ פתח את האסיפה. דיבר מעט על שלטון עצמי, חינוך ודמוקרטיה, והביע תודה לחבר ספראי על שהואיל לכבד את הבחירות בנוכחותו. המִסכן, דווקא נוכחות זו קילקלה לו שוב את הנאום הגדול שהכין לו לשאתו לפני הפועלים עם בחירת ממלא-מקומו. כשהודיעו לו במפתיע על השתתפותו של ספראי בבחירות לא מצא כל סיבה מתקבלת על הדעת להתנגד. אך המילים לא התחברו למשפטים במעמדו של ספראי, והוא קיצר בדבריו וקרא מיד את רשימת המועמדים:

א. אברהם דנינוֹ
ב. מרסל
ג. כ"ץ
ד. ניסים לוי

רחש של הפתעה עבר בסככה. הכול היו בטוחים כי מועמדותו של ניסים לוי היא היחידה שהובאה להצבעה. איש לא ידע כי בינתיים גרם ספראי להבאת מועמדים נוספים.
אברהם דנינוֹ – ראש החמולה השנייה בגודלה בכפר ועובד במחסן-הכלים במחצבה. הוא לא הכיר את הפועלים מקרוב בעבודתם, אולם היה לו מיספר ניכר של חסידים מביניהם ומבין פועלי הכפר השכן אשר בחלקם השתייכו גם הם למשפחתו.
מרסל – רווק שהשתחרר לא מכבר מן הצבא, טרקטוריסט לפי עבודתו ולמד שנים אחדות בבית-ספר מקצועי ואחר-כך שירת בסדנה צבאית. במחצבה יצא לו שם של בחור קל-דעת האוהב להוציא כספים רבים על סרטי-קולנוע ובחורות. היה קשה לתאר שיוכל להשליט את מרותו על הפועלים הנשואים והמבוגרים ממנו.
כ"ץ – מפעיל הגנרטורים והמועמד האשכנזי היחיד. הוא גר בעיר, ולכן לא לקח חלק בחיים החברתיים של אנשי המחצבה, גם לא התעניין בבעיותיהם הפרטיות או בחייהם בכפר. לעיתים החליף מילות-נימוס אחדות עם הפועלים, לעיתים רחוקות התלוצץ קצת. למחצבה התייחס כאל מקום-עבודה בלבד. כשהופיע ספראי ודרש ממנו שיסכים להצגת מועמדותו למנהל-עבודה, לא התלהב, והשתדל בכל יכולתו להתחמק. לבסוף הובטח לו שאין זה אלא תכסיס, כדי לחרוץ את גורל הבחירות. ובמקרה הגרוע ביותר – אם ייבחר, רשאי הוא לסרב לקבל עליו את התפקיד, ואז יישלח במקומו מנהל-עבודה מקצועי מן העיר.
חשבונו של ספראי היה כך: לאחר ניפוח רשימת המועמדים יתברר כי מוצעים אנשים שאינם מתאימים לתפקיד. הדבר יעורר ויכוח בין הפועלים. ואם לא – ידאג הוא שהוויכוח יבוא. תועלֶה ההצעה לדחיית הבחירות, כדי שיהיה אפשר לערוך בירור נוסף עם המועמדים עצמם, ואולי להביא אחרים במקומם. בינתיים ידבר על מצבה החמוּר של המחצבה ויבקש לקבוע פגישה נוספת לשם דיון בבעיותיה. בפגישה זו ינסה לשכנע את הפועלים שיש לדחות לגמרי את רעיון הבחירות וקודם-כל לארגן מחדש את סדרי העבודה במפעל. אם לא יעלה בידו לדחות את הבחירות יצטרכו מרסל וכ"ץ לסלק את מועמדותם לפי רמז שלו. הקולות יתחלקו אז בין ניסים לוי לבין אברהם דנינו. ומאחר שדנינו יקבל לפי הסכם סודי מוקדם בין שלושת המועמדים את הקולות שהיו עתידים להינתן למרסל ולכ"ץ, קיים סיכוי חזק שינצח את ניסים לוי. במקרה כזה יהיה אפשר לאחר כמה שבועות של עבודה לגרום לכך שיוותר על התפקיד, או להביא עוזר מקצועי שינהל למעשה את כל העבודה.
"מאיפה בא מרסל לרשימה?" התחילו קולות לרטון.
"מי מכיר את כ"ץ? לא יודעים כ"ץ, יודעים רק ניסים לוי."
"למה התחילה תחרות אצלנו? לא רוצים בחירות. רוצים ההנהלה תקבע ולא ילכו אחר-כך לעשות צרות לפועלים – אתה הצבעת, אתה הצבעת, ותהיה שִנאה."
ספראי חייך. ניסים לוי כיווץ את מצחו, התכנס לתוך עצמו ושתק. חסידיו ניסו להיעזר ברמז ממנו כיצד לפעול, אך הוא לא נתן כל אות, כאילו איננו במקום. לרבינוביץ לא היה מושג ברור על המתרחש. ספראי אמר לו רק חמש מילים: "אני אגיד לך מה לעשות."
רבינוביץ שאל: "חברים, מי שיש לו מה לומר ירים את ידו."
אחד הפועלים קם ודיבר: "מה זה עושים אצלנו משחק מהמחצבה? לא רוצים אנחנו שאנשים יעשו צחוק מן הבחירות. ילכו ויציעו כל אחד את עצמו. צריך יהיה סדר במקום."
קולות-הסכמה ליוו את דבריו.
ספראי הוסיף לחייך. דבר אחד ציערוֹ – שכּל אותם חכמים מחוּכּמים מן העיר אינם רואים אותו שעה שהוא פועל ומשליט סדר בעניינים. "צמחונים," ליגלג להם בליבו, "יפי-נפש, הנה תִראו כיצד ספראי עובד. על אף הכל יש גם הנאה בדרך הקשה שלי, ולא רק השיטות הקלות והמתחמקות שלכם עם הפרסום המנופח והעמדת-הפנים האינטליגנטית." והוא ביקש את רשות-הדיבור. "חברים, צדק הפועל שדיבר כאן וצדקו אלה שהתמרמרו לפניו. בחירות הן עניין חשוב וגדול. בחירות הן הכוח, המחשבה והאחדות של כולנו. ואני מצטער שאנחנו לא היה לנו די זמן להכין אותן היטב."
רבינוביץ נִפנה כלפיו בתמיהה. ספראי המשיך. מישהו צריך לסבול, לשלם על שגיאות שלא הוא עשה, ומכל הנוכחים במקום קל ביותר להקריב את רבינוביץ. יכעס מעט, בעוד כמה זמן יהיה אפשר לפצותו במסיבה נאה ובנאום נרגש בבית אירגון הפועלים בעיר. ואולי חוברת-יובל קטנה. רבינוביץ רגיש מאוד לאותות-הערכה מעין אלו. ואם לא? ממילא אין לו ברירה כרגע אלא לעשות את המוטל עליו.
"לכן, רבותיי, מתוך התחשבות בבגרות ובהבנה של החברים היושבים כאן אני מבקש לקיים את הבחירות אחרי שנעשה למענן את כל ההכנה הטובה ונשקיע בהן יותר מחשבה ויותר הבנה יחד עם כל הפועלים העובדים במפעל."
"טוב שבאת, חבר ספראי," קם פועל אחד ואמר בגילוי-לב. "כבר האנשים פה מתמרמרים כמה זמן על הבחירות. אתה צריך שתדאג שיהיה סדר, מפני שאוֹמַר לך את האמת – כבר המפעל מתרגש יותר מדיי מן העניינים האלה."
אדם אחר במקום ספראי היה מנצל את ההזדמנות כדי לבצע מיד את החלק הנוסף בתוכניתו – לסקור את המצב במחצבה ולהביא לתקופת-שנה מנהל-עבודה מן החוץ כדי לארגן את הסדרים במפעל. אולם ספראי לא נתפתה בנקל, שמע – ושתק.
"מה אתה אומר, חבר ספראי?"
"עוד נשוחח על כך, רבותיי. הרי אין אנחנו בורחים מכאן, אחד מן השני?"
"ודאי שלא, חבר ספראי. אתה תמיד אורח טוב אצלנו."
רבינוביץ קיפל את רשימותיו, הפועלים קמו, האסיפה כאילו הסתיימה, ורק חלק ישבו עדיין מתלחשים ביניהם. אפילו ספראי התפלא על הניצחון הקל שזכה בו וכבר הצטער רגע על שלא ניצל את הפגישה למסירת האינפורמציה הדרושה.
לפתע נשמעה דפיקה חזקה על השולחן מפינת הסככה וניסים לוי קם וצעק:
"למה לא שואלים אותנו? מה זה פה?"
ספראי הביט אל רבינוביץ כמטיל עליו את האחריות להמשך הפגישה. האנשים נעצרו וקצתם חזרו למקומותיהם.
"רגע, רגע, שקט!" קרא רבינוביץ, "צריך שיהיה סדר."
"דופקים אותנו!"
"דופקים! למה לא שואלים מאיתנו?"
אחדים מחסידיו של ניסים לוי חוללו מהומה קטנה, ואילו הוא רץ אליהם והשקיטם בצעקותיו:
"לא כך הדרך, חברים. אנחנו צריכים להתנהג בסדר, כמו בני-אדם! מה אנחנו? חיות? צריך להראות שאנחנו מבינים עניין ויודעים לשמור על הנימוס שלנו."
"אתה יכול לדבר, ניסים," קרא אליו רבינוביץ. ספראי התבונן במתרחש בְּעניין ותווי-פניו לא גילו את רחשי-ליבו.
ניסים אמר: "חברים, הנה מדובר על בחירות, וזה מן הכבוד שלנו שאנחנו ביקשנו אותן, וגם הכבוד של חבר דנינוֹ ושלי שאם אמרו לנו – אתם צריכים ללכת בבחירות, לא נעשה צחוק מן המילים שלנו. נכון, חבר דנינו?"
"נכון," ענה הלה, "גם אני אומר – מה שאנשים עושים צריך להתייחס אליו בכבוד."
ספראי רשם לעצמו בזיכרונו: "'אחד-אפס' לטובתך, ניסים. השתמשת יפה נגדי בבעל-הברית שלי. נאה, נאה. עכשיו אני מתחיל להבין כיצד הצלחת לסדר את מזכיר המפלגה המסכן."
וניסים המשיך: "ואני אומר, בדיוק כמו חבר ספראי: לא צריך שאנחנו נעשה הבחירות בלי שׂכל ובלי התאמצות המחשבה מן המומחיות וההבנה של הקהל שלנו. נכון, חברים?"
"מאה אחוז אתה, ניסים לוי," אמרו לו, "כל הכבוד לדרך שלך."
"וכבר הכול יודעים," המשיך, "שאני לא מפני הצעת השם שלי איכפת לי הבחירות. להיפך, אני אומר, אדון רבינוביץ – לא היה עוד מנהל טוב כמוהו, כל הכבוד. בן-אדם מוכשר איך שהוא לימד אותנו את העבודה! בחיי, איפה הזמנים, אתם זוכרים? שאנחנו לא ידענו אפילו מה זה להחזיק הקוֹמפּרסוֹר ביד. איך שאנחנו היינו פרימיטיביים בהתחלה שבאנו לכאן ואדון רבינוביץ היה המורה שלנו ועשה אותנו בעלי-מקצוע. באמת, הלב כואב לחשוב שהוא הולך."
"נוּ, נוּ," הירהר ספראי, "זאת כבר מכה מתחת לחגורה. אתה – אשר בתככיך גרמת במישרין יותר מכל אדם אחר כאן לסילוקו מן העבודה. יפֶה, ואיזו לשון חלקלקה. מי פילל?"
"הנה," הירהר רבינוביץ, "כפיוּת-טובה, ושכר-אמת. מה שיכולים לעשות חברים ותיקים בעיר שאינם יודעים את ערכי ואת שוֹויי, ומהי המציאות. ראה והיווכח, ספראי, מפי פועלי המחצבה עצמם, מי הוא רבינוביץ!"
עד כאן היו הכול תמימי-דעים עם ניסים לוי, אלא שהיה קשה לדעת לאן הוא חותר. והוא המשיך בנאומו: "עכשיו, חברים, אני לא אומר – כן יהיו בחירות, לא יהיו בחירות. רק אומר – מה שאנשים מחליטים צריך שיהיה כבוד לדברים שלהם. והנה אני בטוח, דנינו, בשביל הבחירות הלכו ודיברו אליו ושיכנעוּ אותו והפסיד הרבה מן הזמן שלו בשביל ההצעה. ואני אומר – זה לא מן הכבוד של המשפחה שלו, והמשפחה שלי, שאם הציעו אותנו לבחירות ואנחנו הסכמנו, הולכים ומחליטים ככה סתם – חַלַס, תלך. מה זה? אנחנו לא ילדים שיבואו ויגידו פתאום לדנינו – אַל תעשה!"
דנינו חש עצמו שלא בנוח והתפתל במבטיו בין ספראי לבין ניסים, אך איש מהם לא זיכה אותו במבט.
"לכן אני אומר – יבואו האנשים שהציעו את דנינו ומרסל וכ"ץ ואותי ויעשו התייעצות ביניהם ויחליטו אם עושים הבחירות היום, ואם לא. ואני אומר – לא בשביל הבחירות, רק בשביל הדמוקרטיה, חברים, ובשביל הכבוד של האנשים שלנו במפעל. ואני אומר – אנשים שלנו חכמים וצודק חבר ספראי שאמר – צריך לחשוב במומחיות על הבחירות ולא למהר במינוי מנהל-עבודה. וכך גם הכבוד שלנו אומר – שאם אנחנו מבינים עניין, אנחנו יכולים להגיד בו את המילה שלנו."
"מה אתה מציע, ניסים?" שאל רבינוביץ.
"אני מציע: אנשים יעשו הצבעה אם צריכים הבחירות היום או לא. יראה חבר ספראי – האנשים שלנו מבינים לבד את העניין. לא צריך לבוא לתת להם פקודות מבחוץ. יש אדם נכבד – בא לבחירות, לא צריך לעשות ממנו צחוק."
ספראי שתק, קמט קל חלף במצחו, מין התאמצות קלה כשל שחקן-שׁח זהיר. רבינוביץ פנה אליו במבט שואל.
"אני לא מתערב," החזיר.
"חברים, אבקש מכולכם לשֶבת," קרא רבינוביץ, "נערוך עכשיו הצבעה על הבחירות, אם תתקיימנה היום או לא. אני אשאל קודם – מי בעד? כלומר, מי חושב שצריך לעשות את הבחירות היום?"
ניסים לוי נעץ מבט גלוי בדנינו והרים את יד, מיד החזיקו אחריו כל תומכיו. רבינוביץ ספר – שבעים ושמונה קולות.
"מי נגד?"
אין איש, אפילו לא אותם שאישרו בתחילה את דעתו של ספראי.
השאר נמנעו.
רבינוביץ הודיע: "חברים, הבחירות מתקיימות עכשיו."
ספראי חזר והסתכל בקהל שלפניו, דנינו הוריד ראשו וניקה את ציפורני ידיו, ניסים לוי חזר לישיבתו המכונסת, ואילו הפועלים שוחחו ביניהם באי-מנוחה. רבינוביץ חזר וקרא את רשימת המועמדים ונימה מסותרת של שמחה בקולו.
מרסל וכ"ץ קמו וביקשו שימחקו את שמותיהם מרשימת המועמדים. רבינוביץ הסביר לקהל, כי מאחר שנותרו רק שני שמות ברשימה תיערך ההכרעה ביניהם. מיד, בלי לתת מקום לוויכוח נוסף, שאל:
"מי בעד אברהם דנינו ירים את ידו!"
הרימו ידיהם חבריו של דנינו. כ"ץ הצביע, ואחריו החזיקה החבורה הקטנה של הפועלים מן העיר שלא היה להם כל מושג על המתרחש בכפר. רק התבקשו להצביע לפי מה שכ"ץ יעשה – והסכימו. אחרונים הרימו ידיים קבוצת הצעירים של מרסל, רובם יוצאי-צבא, חלקם כבר רגלם האחת מחוץ לכפר או שכבר עקרו וגרים אצל ידידים בעיר. מרסל אירגן אותם להצביע עימו והבטיח כתמורה המלצות בטוחות להעברה למקום-עבודה טוב יותר במסגריות בעיר. כל אלה יחד נתנו חמישים ואחד קולות.
"מי בעד ניסים לוי ירים את ידו!"
הפעם לא התרוממו ידיים כה רבות. מבטו הבולש של ספראי סקר היטב את המתרחש. לחלק מאנשיו של ניסים לוי היה הרושם המוטעה, לאחר דבריו בעניין קיום הבחירות, שאין הוא מעוניין כל-כך בתוצאות אלא מוכן, מטעמים מובנים רק לו, לוותר על הכבוד שבתפקיד לטובת דנינו. ואילו חלק אחר השתמש בהזדמנות נוכחותו של ספראי כדי להתחמק מהתחייבויותיהם. אולם עד שספר רבינוביץ את הקולות הורמו ידיים נוספות שהיססו קודם-לכן, והסיכום הסופי היה – ארבעים ושמונה איש בעד ניסים לוי.
דנינו ניצח.
ספראי התבונן בקורת-רוח. רבינוביץ קרא את התוצאות והודיע: "חברים, אברהם דנינו נבחר למנהל-העבודה החדש, הידד!"
איש לא ענה לקראתו ובסככה שררה שתיקה. התוצאה הפתיעה את רוב הנאספים, בייחוד מחמת חוסר ההכשרה של דנינו, העומד במחסן וסופר כלים וחלקי-חילוף, לתפקיד מנהל-העבודה.
שוב החלו ריטונים והתמרמרויות.
"מה זה רוצים מאיתנו? דנינו, דנינו, אנחנו לא רוצים צרות אחר-כך."
"מה זה עושים ככה? הרימו ידיים וכבר בא ונהיה מנהל-עבודה עלינו?"
חדידו השומר, שישב ושתק כל הזמן, שמע את השם דנינו ולפתע התעורר וקרא:
"אחְחְ, דנינוֹ-מַברֵגינוֹ – "
והוציא מגרונו קול חרחור ממושך, ממין אלה הבאים אחרי ארוחה דשנה.
צחוק פרץ מפי כל הנוכחים, פרָק את המתח והרגשת אי-הנוחות ששׂררוּ במקום מרגע שנודעו תוצאות ההצבעה, עבר גלים-גלים וכל-אימת שנדמה היה כאילו הסתיים, גילגל מישהו בקולו כאילו נזכר שוב בגורם השמחה ומיד החזיקו הכול אחריו. ספראי לא הבין במה העניין וחייך חיוך חמוץ לעצמו. ואילו ניסים הביט מזווית עינו אל דנינו בהבעת ביטול ושמחה לאיד.
למה צחקו? בימים הראשונים לעבודתו של דנינו במחסן התקלקל אחד הטרקטורים ושלחו הודעה להביא מברג. דנינו תפס מפתח-ברזל עבה בידיו ומיהר אל הטרקטור שהיה במרחק כמה קילומטרים מן המקום. כשהגיע נושם ונושף, צחקו הכול על טִרחתו שיצאה לבטלה. "איפה המברג?" שאלו אותו. – "האדא הוא מברג, יא ממזרים!" קרא דנינו שעדיין לא ידע אז עברית כראוי. – הוסיפו לצחוק. – "האדא הוא מברג, יא ממזרים בני ממזרים!" צעק דנינו, ותפס את המפתח בידו והתחיל להכות בו בזעם על הטרקטור עד שהיה הכרח להוציאו בכוח מידו. לא האמין להם שרק טעות היתה כאן ובטוח היה שביקשו לשטוֹת בו ובילבלו אותו בכוונה. מאז התפרסם הסיפור בכמה נוסחאות, ומאחורי גבו קראו לו הכל "דנינו-מברגינוֹ".
כשראה כי הכול מלגלגים עליו, ובתוכם גם אלה שהצביעו בעדו, וניסים מגחך עליו מפינתו, התמלא זעם וקפץ ממקומו וקרא:
"יַחרבּ ביתו, יא מסוכסכים בני סכסכנים מִן-אֶל-טינופת של הבחירות. חַלַס, אני מתפטר. תיקח, אדון ספראי, את התפקיד לכל הרוחות!"
ספראי הביט כה וכה ופגש בעיניו של ניסים לוי הבוערות לעומתו. "איזה מבט! ודאי היה מוכן להרוג אותי, לוּ היה יכול. אתה שונא אותי?" חשב, "מוטב כך משתחשוב אותי לטיפש. לפחות תלמד לכבד את דעתי ולהעריך אותי. כדאי לך ללמוד להפסיד, כי הפעם, ניסים לוי – העסק אבוד בשבילך."
ניסים הוסיף להביט בו, ואחר הצחוק היתה שתיקה כבדה בסככה. הפועלים עקבו בעיניהם אחר דוּ-שיח אילם זה של המבטים. "אתה ממזר אתה, אדון ספראי," חשב ניסים, "סידרת אותי בתוך העדה שלי, וסידרת אותי בין הפועלים שלי, וקילקלת לי את העבודה שהשקעתי בה כסף רב, והכול עשית לי בדיוק באותה דרך שאני רציתי לעשות. כל הכבוד לך, אבל אני עוד אלמֵד אותך מי הקובע את העניינים במחצבה, ועוד תשלם ביוקר על ששׂמת את דנינו הטיפש מנהל-עבודה במקומי. ומוטב לך שאתה תגיע להסכם איתי מאשר אתחיל להפוך לך את כל המחצבה, ואעשה לך שביתה, וישימו לך הפועלים סלעים בתוך המגרסות של החצץ עד שתיעצר כל העבודה במחצבה ולא רק שלא יעשו מחצית מן התפוקה שצריכה להיות, אלא גם את הרבע, ועוד פחות."
דנינו הפר את השתיקה כאשר קרב אל ספראי ועמד לידו וקרא לתוך אוזנו: "אני לא רוצה להיות עוד רגע אחד מנהל-עבודה מחורבּן על הפועלים האלה. קח ממני את התפקיד לפני שאני אתחיל להכות את המשוגע הזה חדידו בעד המילים שלו."
חדידו שמע את שמו, מיד התעורר וקרא: "אההה – " וכשראה כי דנינו הוא הקורא בשמו פלט שוב קול חרחור וקרא: "דַנינוֹ-מַבְרֵגִינוֹ?"
ומיד הסתתר מאחורי ניסים לוי ועורר גל חדש של צחוק בסככה. דנינו נזעק מאצל השולחן של ספראי ורץ, פניו משולהבים וכולו חמת-רצח, לעבר חדידו. בדרך עצרו אותו כמה פועלים והיתה התכתשות קצרה. רבינוביץ הִכה באגרופו על השולחן וקרא:
"חברים! חברים! אני מבקש שקט. חדידו! דנינו! תפסיקו, בבקשה! מה לכם, חברים?"
כל אותה שעה לא זז ניסים לוי ממקומו ולא חדל מלהביט אל ספראי. לבסוף נטרד הלה. משהו אינו כשורה כאן. האנשים מתפרעים וניסים לוי מעודדם בשתיקה. הניצחון הגדול שנחל נעשה יותר ויותר מפוקפק. "אולי הגדשתי את הסאה? אם הפגיעה בכבודו של דנינו תהיה קשה מדיי, עלול הדבר לפגום גם במעמדי בקרב הפועלים. וזה עומד ונהנה מן הדייסה שבישל. בחור פיקח, אף כי עודנו בידי. אם אהיה מוכן לסכּן ולהחמיר עד הסוף – לא יהיה לו כל סיכוי לזכות במִשׂרה. אבל, האם כדאי? הרי הקלפים הטובים עודם בידי, ואפשר לשחק בהם גם משחק הפוך. למשל, אוכל לקבל עכשיו את התפטרותו של דנינו ולגרום בעקיפין למינויו של ניסים לוי בבחירות מחודשות. כך, בצעד אחד, יהיה לאיש-חסותי במקום, ויבין כי רק מכוח סמכותי זכה בתפקידו. מצב כזה אינו גרוע ביותר, בייחוד אם נביא בחשבון שניסים בחור מבין עניין, ואולי גם יֵדע כיצד לשלוט במחצבה. מוטב שאעשה אותו בעל-ברית מאשר ישלחו לכאן חכם-בלילה מן העיר שיביא לידי מהומות, לא יֵדע כיצד להסתדר עם כוח-האדם העומד לרשותו ועוד יתווכח איתי ויביע דעות בישיבות ההנהלה ובאירגון, ולא ירגיש שום הכרת-טובה, כי לא יתאר לעצמו אותו טיפש שרק בזכות המאבק שאני מנהל כאן היום, זכה הוא במקום-עבודתו. דבר נוסף – אם ניסים לוי יהיה האיש שלי במקום, שוב לא יתחוב מזכיר המפלגה את חוטמו, לא כאן ולא בכפר, ולא יעשה עצמו אפוטרופוס על פיקחים ממנו. אמנם, הבטחתי למנוע את בחירת ניסים לוי, אבל רק אם יתפוס את תפקידו בכוח. איש לא יפריעני אם יתברר שאני מיניתי אותו למנהל-העבודה, ואם במאוחר יותר יהיה צורך ללחוץ עליו – יבין היטב מעצמו את הרמז. בחור כמוהו יודע עניין."
פנה אל רבינוביץ ואמר: "קְרא לדנינו הנה."
דנינו ניגש.
"אתה עומד על ההתפטרות שלך?"
דנינו היסס. הפעם השאלה רצינית. אולי לסרב? אולי ירוויח משהו?
אולם ספראי לא הניח לו זמן רב למחשבה. מיד הוסיף: "בסדר, אני מציע לקבל את ההתפטרות שלך. לא צריך להכריח בן-אדם לתפקיד שהוא לא מוכן לקבל עליו. רבינוביץ, תרשום בבקשה את התפטרותו של דנינו בפרוטוקול."
רבינוביץ רשם.
"עכשיו," אמר ספראי והביט לעבר ניסים לוי, "עלינו בכל-זאת לסיים את העניין, מפני שאי-אפשר להשאיר את המחצבה בלי פיקוח על העבודה. רבינוביץ, מי עוד נשְאר מן המועמדים שצריך להכריע ביניהם?"
"רק אחד – ניסים לוי."
"אני מציע שנערוך הצבעה עליו."
אותו רגע נרגע ניסים וחזר למקומו. הפועלים הביטו בתמיהה זה אל זה נוכח תהפוכות היום. "איך הגלגל חוזר," הירהרו, "אחד מעלה ואחד מוריד – ומי יודע מה יֵלד יום?"
רבינוביץ אמר: "אם יש רק מועמד אחד, צריך לערוך עליו הצבעה בעד ונגד."
"בסדר."
קם ושאל: "מי בעד ניסים לוי?"
הכול הרימו ידיים, חוץ מדנינו שהסתלק בבוז מן המקום. ניצחונו של ניסים לוי היה מוחלט.
"מי נגד?"
דממה.
רבינוביץ הודיע: "לפי התוצאות האחרונות זכה ניסים לוי ברוב מוחלט, ובזה קיבל את תפקיד מנהל-העבודה במחצבה."
"יַא צֶ'ך-צֶ'ך-צֶ'ך!" קפצו כולם בתשואות-שמחה ורצו ובירכו זה את זה וטפחו לניסים על כתפו, "איך שאתה הצלחת, יא מוכשר שכמוך, לסדֵר את כולם."
אבל ניסים הצטנע בפינתו ואמר: "זה רק המזל, חברים. רק המזל עשה לי כך, ואני מה יכולתי? – רק לקוות לו שיבוא."
רבינוביץ הכריז: "רבותיי! האסיפה הסתיימה."

בחוץ ניגש ספראי אל ניסים לוי וטפח לו על כתפו.
"עלֵה והצְלח!"
ניסים ליווה אותו עד לפתח המכונית ולחץ את ידו. ביקשוּ לומר משהו זה לזה ולא יצאו מגדר מילות-הנימוס הרגילות.
"תהיה בריא, חבר ספראי," ניסים היה נרגש מעט.
"תהיה בעיר, תבוא אליי. תיכנס – נוכל לשבת ולדבּר קצת."
"בטח, בטח, חבר ספראי. אני בכל דבר אבוא להתייעץ אצלך וללמוד ממך."
"שלום. ודאי נתראה עוד במסיבה לכבוד הבחירות. נזמין אורחים. אתם עושים מסיבה – לא כן?"
"בטח, בטח! תִראה איזו מסיבה נעשה."
דלת המכונית נסגרה וספראי חזרה העירה מרוצה ובטוח בעצמו ומלא-כוח. "הנה," הירהר, "היום עשיתי משהו, ועוד איך – הפלא ופלא!"

המשך יבוא

"המחצבה", רומאן, עם עובד, ספריה לעם, 1963 ואילך. תסכית ב"קול ישראל", 1964. מחזה בתיאטרון "זוטא", 1964. סרט קולנוע, 1990.
מהדורה מחודשת עם אפילוג "המחצבה, הספר השלם", אסטרולוג, 2001.
הספר מעולם לא זכה בפרס כלשהו.