שירים 1955-1995
בהוצאת אסטרולוג 2005
אֱלֹהִים בְּקִרְבָּהּ בַּל-תִּמּוֹט
יַעְזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר
תהילים מ"ו ו'
שער שלישי: שירים לילדים
רק סיפור מסֵפר
כָּל לַיְלָה
לִפְנֵי שֶׁאֲנִי הוֹלֵךְ לִישֹׁן
אֲנִי רוֹצֶה שֶׁיְּסַפְּרוּ לִי סִפּוּר
אֲבָל לֹא סְתָם סִפּוּר בְּעַל-פֶּה
אֶלָּא סִפּוּר מִסֵּפֶר.
סִפּוּר בְּעַל-פֶּה לֹא שָׁוֶה כְּלוּם,
מָה אֲנִי צָרִיךְ לִשְׁמֹעַ
כָּל מִינֵי הַמְצָאוֹת שֶׁל אַבָּא וְאִמָּא
אֵיךְ שֶׁהֵם הָיוּ קְטַנִּים, וּמָה
הֵם עָשׂוּ בְּמֶשֶׁךְ הַיּוֹם, וְהַכֹּל תָּמִיד
בְּקִצּוּר, בְּקִצּוּר, כְּאִלּוּ הֵם רוֹצִים כְּבָר
לִבְרֹחַ, וְשֶׁרַק אֵרָדֵם לָהֶם –
לֹא. רַק סִפּוּר מִסֵּפֶר
שֶׁיּוֹשְׁבִים וּמַקְרִיאִים, וְשֶׁלֹּא יְדַלְּגוּ לִי
עַל אַף מִלָּה. אָז אֲנִי בָּטוּחַ
שֶׁהֵם מְסַפְּרִים לִי אֶת הָאֱמֶת
וְשֶׁזֶּה נִמְשָׁךְ מַסְפִּיק זְמַן
כְּדֵי שֶׁאֵרָדֵם לִי לִפְנֵי שֶׁהַסִּפּוּר נִגְמָר.
אוגוסט 1980
בגיליון:
- אהוד בן עזר: יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר
- זיוה שמיר: המוזה קלת הכנפיים: על פזמוניו של נתן אלתרמן
- יורם אטינגר: לקראת ביקור הנשיא ביידן – סוגיות מוקד
- איליה בר-זאב: שמורת מירון
- אורי הייטנר: צרור הערות 10.7.22
- מתי דוד: "קדושת" עליונות שלטון החוק
- יהודה גור-אריה: הערות-שוליים [161]
- הדסה מור: אל ידידו הקשיש של אדיר כהן
- משה גרנות: קרב מאסף?
- שושנה ויג: ינשוף ביער
- יונתן גורל: קורונה ואדישות
- מיכאל רייך: גִּלְגּוּלוֹ שֶׁל נִגּוּן
- דוד מלמד: ז'בוטינסקי, האיש שעמד בראש "אחדות העבודה" ועידוד העיתונות
- רון גרא: על ספרה של גבריאלה מורוז
- חופשה מן המוות: מאת המשורר חיימקה שפינוזה לוטש מילים
- עדינה בר-אל: אננס ישראלי עם כתר
- אהוד בן עזר: על ספרו החדש של משה גרנות
- עדי אמסטרדם: בין מירב קסטנר לנעמן כהן – תגובה
- מכתב מהטרקטוריסטית של קיבוץ גדות: פוצ'ו: לאודי שלום, בקיבוץ גדות יש לי בת מאומצת, בתו של פחפח שהיה איתי בפלמח ובקיבוץ. שמה נילי פחטר, אבל אני קורא לה אומצתי והיא קוראת לי אמציהו. היא עצמה מאמצת את כל בני משפחתה הקשורים לבן עמי פחטר שנפל במלחמת העצמאות כשפיקד על שיירת יחיעם. אתמול קיבלתי ממנה מכתב וחשבתי שהוא יכול לעניין אותך ואולי אפילו לשמח. את המכתב היא כותבת לא רק לי אלא לכל נמעניה.
- אהוד בן עזר: 60 שנה לספרי הראשון "המחצבה"
- ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":: * אהוד היקר, אהבתי את עשרת הדיברות שלך לסופר הזהיר. דויד מלמד כתב על מלחמת העברית. משום מה דילג על ריב הלשונות בין שלונסקי ושטיינמן כנגד ביאליק בביקורו בארץ של שלום אש, הסופר היידי. ריב הלשונות הזה גרם להדרת שני "המורדים", שטיינמן ושלונסקי, עורכי "כתובים", מאגודת הסופרים, וייסוד כתב העת "מאזניים".
- שאר הגליון
מאמרים
אהוד בן עזר
יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר
זיוה שמיר
המוזה קלת הכנפיים: על פזמוניו של נתן אלתרמן
"שלא תצא להתקפה בלי סוודר"
על תרגומו של אלתרמן לפזמון "מכתב מאימא"
ראינו כי השיר האֶפִּיסטולרי (מכתב בחרוזים) הוא ז'אנר שעבר גלגולים אחדים למן מופעיו הראשונים בקלסיקה הרומית. במרוצת הדורות ירד מעמדו של ז'אנר זה, ועבר מן השירה ה"קנונית" אל השירה הקלה: אל הפזמונים, אל שירי העת והעיתון ואל חרוזי ההזדמנות. במקום שירי-מכתב בנוסח שיריו הקנוניים של אובידיוס נכתבו פזמונים ובהם איגרות מחורזות. לפעמים חיבר סופר זה או אחר מכתבים פרטיים מחורזים שלא נועדו לפרסום (כגון המכתבים הכתובים בחרוזים בנוסח המָקָמה ששלחו ביאליק ועגנון איש לרעהו בשנות העשרים).1
כמו חידושים רבים בשירה העברית החדשה, גם את החייאתו של השיר האֶפִּיסטולרי ניתן לייחס לביאליק. כמי שכָּתב את שירי-העם העבריים הראשונים (שאת דפוסיהם שאב משירי עם אותנטיים ביידיש, אך הטיל בהם שינויים יסודיים), הוא העביר את שיר-האיגרת מן השירה העממית אל לב לִבּה של השירה ה"קַנונית" (וראו שיריו "איגרת קטנה", "מכתב קטן לי כתבה", "איגרת" [פואמה בלתי ידועה של ביאליק שאותה גיליתי באקראי בשנת 1987],2 ועוד. אפילו שירו הראשון "אל הציפור" שבּוֹ הדובר שולח בפי הציפור "מִזִּמְרַת הָאָרֶץ" [שיר וזמורה, רמז ליונה מפּרשת המבול שהביאה ענף-זית בפיה וליונת הדואר המביאה בפיה מעטפה ובה מכתב] הוא בעצם שיר אֶפּיסטולרי. האני-הדובר בשיר זה שולח בפי הציפור איגרת שלומים לאֶחיו הרחוקים-הקרובים.
גם אלתרמן הִרבּה לִפנות אל השיר האיגרוני-האֶפּיסטולרי, וראו שירו הגנוז "מות הנפש", וכן שיריו ה"קנוניים" "איגרת" ו"השיר הזר" ("כוכבים בחוץ"), וראו גם "דף של מיכאל" ("עיר היונה"). וגם בשירה הקלה של אלתרמן רוֹוח הז'נר הזה, כבטורו "מכתב של מנחם מנדל" ("הטור השביעי") ובפזמונו "מכתב מאימא" – עיבוד קומי למען תיאטרון "המטאטא" של הפזמון הסנטימנטלי ביידיש "אַ בריוועלע דער מאַמען":3
שָׁלוֹם לְךָ, יַלְדִּי, שָׁלוֹם מֵאִמָּא,
אֶת מִכְתָּבְךָ קִבַּלְתִּי, בְּנִי הַטּוֹב,
וְלוּ יָדַעְתָּ מַה שָּׂמְחָה בּוֹ אִמָּא,
הָיִיתָ קְצָת יוֹתֵר מַרְבֶּה לִכְתֹּב.
וְשׁוּב אֲנִי חוֹבֶשֶׁת מִשְׁקָפַיִם
וְשָׁבָה בּוֹ לִקְרֹא, גַּם לְשַׁנֵּן.
חֲבָל רַק שֶׁכָּהוּ קְצָת הָעֵינַיִם
וְהַדִּמְעָה קְצָת מַפְרִיעָה גַּם כֵּן.
אַתָּה כּוֹתֵב לִי שֶׁקִּבַּלְתָּ סֶרֶט
וְשֶׁלְּקוֹרְפּוֹרָל אַתָּה מַתְאִים;
אֵינֶנִּי מְבִינָה מַה זֹּאת אוֹמֶרֶת
אַךְ אִם זֶה טוֹב אֶשְׁלַח לְךָ סְרָטִים –
סְרָטִים לְךָ שׁוֹלַחַת אִמָּא,
בַּחֲבִילָה אוֹתָם אָשִׂימָה.
צְמַח וּגְדַל,
קוֹרְפּוֹרָל,
אֲבָל זְכֹר אֶת אִמָּא.
גַּם קְצָת רִבָּה הִכְנַסְתִּי פְּנִימָה,
מִתַּפּוּזִים הֵכִינָה אִמָּא,
שֶׁתֹּאכַל,
קוֹרְפּוֹרָל,
וְאֶת הַצְּלוֹחִית תָּשִׁיב לְאִמָּא.
וְאִם בְּאֵיזוֹ נְקֻדָּה נִדַּחַת
תַּקִּיף אֶת הָאוֹיֵב בְּהַצְלָחָה,
תַּקִּיף אוֹתוֹ עִם מִישֶׁהוּ בְּיַחַד
וְאַל תַּקִּיף אוֹתוֹ בְּעַצְמְךָ.
תְּפַסְתֶּם שָׁם אֶת הַשְּׁטָאבּ הַגֶּנֶרָלִי,
אֲבָל, יַלְדִּי, הַקְשִׁיבָה לִדְבָרַי:
מוּטָב אַל תִּתְנַפֵּל עַל גֵּנֵרָלִים,
תִּתְפֹּס דִּיבִיזְיַת חַיָּלִים וְדַי!
לֹא אַאֲרִיךְ יוֹתֵר, אֲנִי שׁוֹתֶקֶת,
אֲבָל אֶת זֹאת, יַלְדִּי, אַזְכִּיר לְךָ:
שֶׁאִם תִּתְפֹּס אֵיזוֹ עֶמְדָּה סְטְרָטֶגִית
תִּתְלֶה מִיָּד פִּתְקָה שֶׁהִיא שֶׁלְּךָ!
שָׁלוֹם לְךָ יַלְדִּי מֵאִמָּא,
לִבָּהּ לְךָ הוֹמֶה בָּהּ פְּנִימָה.
אִם תּוּכַל,
קוֹרְפּוֹרָל,
כְּתֹב יוֹתֵר לְאִמָּא.
וְאַל תִּשְׁכַּח וְלֵב תָּשִׂימָה
שֶׁגַּם צְלוֹחִית רִבָּה יֵשׁ פְּנִימָה
שֶׁתֹּאכַל,
קוֹרְפּוֹרָל,
וְתָשׁוּב, תָּשׁוּב בָּרִיא לְאִמָּא!
את שיר זה של שלמה שמולביץ' (שמולעוויטש) תִּרגם אלתרמן בסוף 1941, בעיצומה של מלחמתם של הבריטים בצבאו של רומל – מלחמה שתוצאותיה איימו על קיומו של היישוב היהודי בארץ-ישראל. בחירתו של אלתרמן לתת לקהל פזמון צבאי, אך כזה המעורר פִּרצי צחוק שמפיגים את המתח, היתה בחירה מושכלת בימים שבהם שאלת הגנתה של ארץ ישראל מפני פלישה גרמנית נעשתה שאלה חדה, שהלכה ונתחדדה לאחר נפילת יוון בידי הגרמנים באפריל 1941.
אלתרמן הוסיף לפזמון המקורי תוספות המחזקות את טיבו הקומי: לפי הקלטות שנשארו מתוכניות "המטאטא" היו בתים נוספים: "חֲשֹׁב נָא גַּם עַל זֹאת, גַּם עַל הַיֶּתֶר / אֶצְלֵנוּ כְּבָר קָרִיר, הַיָּם סוֹעֵר / שֶׁלֹּא תֵּצֵא לַהַתְקָפָה בְּלִי סְוֶדֶר / בַּחֹרֶף, בְּנִי, צָרִיךְ לְהִזָּהֵר. // וְאִם בַּשֶּׁלֶג טַנְקִים יֵשׁ לָקַחַת, / אַל תַּעֲשֶׂה זֹאת בְּבַת אַחַת / אַל תִּתְאַמֵּץ לִסְחֹב שְׁנֵי טַנְקִים יַחַד; / מוּטָב תִּסְחֹב אוֹתָם אֶחָד אֶחָד. // אַתֶּם שָׁם מִתְקַדְּמִים לְפִי הַלּוּחַ / אֲבָל אֲנִי אֶתֵּן לְךָ תָּכְנִית: / קְצָת תִּתְקַדֵּם, יַלְדִּי, וּקְצָת תָּנוּחַ / וּכְשֶׁתָּנוּחַ תִּתְקַדֵּם שֵׁנִית."
עיקרו של ההומור נעוץ בהשגותיה הקטנות של האם היהודייה ואי-יכולתה להבחין בין עיקר לטפל. בנהּ נלחם לחיים ולמוות, והיא טורחת להזכיר לו שישמור על צלוחית הריבּה ששלחה אליו בחבילה. נדמה לה שהבן עדיין ברשותה, והיא נוהגת בו כאילו הוא עדיין חוסה תחת כנפיה: מזכירה לו לקחת סוודר טרם צאתו להתקפה,4 מציעה לשלוח אליו סרטים כדי להעלותו בדרגה, אף הופכת לרגע ל"קצין מִבצעים" של החטיבה, ונותנת לבנה עצות אסטרטגיות: שלא להקיף את האויב לבד אלא בליווּי חבריו, שלא להתנפל על גנרלים (די לו, לִבנהּ של האם היהודייה, בהכנעת דיוויזיה של חיילים פשוטים), או לשים פתק על העֶמדה – פתק שיעיד נאמנה שהעֶמדה שייכת לו. בידע-חושף-בּוּרוּת היא מייעצת לו לסחוב את הטנקים אחד-אחד (תוך ערבוב היוצרות בין 'טנק', בהוראת 'מֵיכל לנוזלים', לבין רכב צבאי משוריין). גם הלשון שלה צולעת ומקרטעת, באָמרה: "וְשׁוּב אֲנִי חוֹבֶשֶׁת מִשְׁקָפַיִם" (משקפיים הרי מרכיבים ואת הכובע חובשים). אף-על-פי-כן, היא מפגינה גם בקיאוּת פילולוגית מרשימה, שאינה מתאימה ל"יִידישע מאַמע", באָמרה: "חֲבָל רַק שֶׁכָּהוּ קְצָת הָעֵינַיִם" (בדומה לדברי הפסוק המקראי: "וַיְהִי כִּי זָקֵן יִצְחָק וַתִּכְהֶינָה עֵינָיו מֵרְאֹת." בראשית כ"ז, א').
בדומה לפזמון "מכתב מאימא", גם אחד משירי המַפתח של "כוכבים בחוץ" – השיר האַרְס-פואטי "השיר הזָּר" – מכיל בתוכו איגרת שאותה משגר בן הכלוא בצינוק לאִמו היושבת בבית ומחכה לאות חיים שיגיע ממנו. הבן, החושש לחייו ולחיי בני משפחתו (אווירת הפחד שהשרו המִשטרים הטוטליטריים ערב מלחמת העולם השנייה עולה ובוקעת מבּין השורות), משגר לאִמו מכתב בלשון סתרים קריפּטית, מכתב הכתוב בקוֹדים הברורים רק למחברו ולקרובים לו מכול, לבל יסגיר סודות אסורים, וכמוהו כשיר מודרני. זר לא יבין זאת, אך האֵם המתבוננת במכתבו של בנה יכולה לקרוא בין השורות ולהבין כל מילה:
אַל תִּרְאִיהוּ כְּזָר... הָהּ, מַה קַּל לְעוֹרֵר
אֶת לִבּוֹ
הַשּׁוֹאֵל – אַיֵּךְ?
הֵן יָדַעַתְּ – כִּי תֵּשְׁבִי לְקָרְאוֹ לְאוֹר נֵר,
כָּל אוֹת בּוֹ אֵלַיִךְ תְּחַיֵּךְ.
מתואר כאן אותו רגע נדיר של חסד, שעליו דיבר אלתרמן במאמרו "על הבלתי מובן בשירה"5 – רגע שבּוֹ השיר קולע ללב קוראו כאותו מכתב קצר אך טעון רגשות וסודות נעלמים, המגיע מבּן הסובל ונאנק בתא העצירים, שבּו עוברת עליו סִדרה של חקירות ועינויים, לאֵם אוהבת הנמצאת במרחקים ומצַפָּה לאוֹת חיים ממנו; רגע חסד נדיר, שבּו – בהֶבזק אחד – שיר זר ומוזר הכתוב בקודים בלתי מובנים נעשֶֹה בהיר ושקוף כזכוכית (כי רק אֵם תבין את הצפנים הנסתרים – את המילים הכמוסות שאותן אין הבן האומלל יכול להביע במכתבו באופן גלוי ומפורש). זהו רגע שבּוֹ שיר מודרניסטי זָר ומוזר, שנכתב במחוזות מרוחקים וערפִליים, מגיע ליעדוֹ ב"בית אבא-אימא", בכל מובניו של מושג זה, ומבקיע ללִבּו של הקורא.
ובסוף השיר "איגרת" – משיריו החשובים ביותר של קובץ שיריו הראשון של אלתרמן – נכונה לקורא הפתעה גדולה. בעוד הקורא משוכנע שהשיר הוא הוא האיגרת שכּתב הבן הביולוגי לאביו ולאביו שבשמַיים, בסוף השיר מתברר שלמרבה הפרדוקס האיגרת לא חוּבּרה כלל, שכּן "אֶל לֶב הַזֶּמֶר נִשְׁבְּרָה הָעֵט" בטרם היה סיפּק בידו לחבּרהּ. "איגרת" הוא כמדומה שיר-האיגרת היחיד בתולדות השירה האיגרונית המסַפּר על איגרת שמעולם לא חוּבּרה ומעולם לא נשלחה.
הערות:
1. בתקופה שבה ישבו שני הסופרים בבאד הומבורג וגם לאחריה, התכתבו ביאליק ועגנון בחרוזים, ושלחו איש לרעהו שירי הקדשה מפולפלים (שירים אלה התפרסמו בספרו של משה אונגרפלד ביאליק וסופרי דורו, בספרו של חיים באר גם אהבתם, גם שנאתם ובכרך ג' של שירי ביאליק: מהדורה מדעית). וראו גם בסיפורו של עגנון "המכתב" (מתוך "ספר המעשים"), בקטע הפותח במילים "בעל הבית מבקש שכר דירה", שבּו חלק מהחרוזים הם חרוזים צמודים (דירה-בירה) וחלקם חרוזים מסורגים.
2. ראו מאמרי "האם השיר 'איגרת' הוא מִשל ביאליק", מאזנים, ס, 9-8 (שבט-אדר תשמ"ז), עמ' 13-1.
3. השיר "אַ בריוועלע דער מאָמען" חוּבּר על ידי שלמה שמולביץ (שמולעוויטש) ותורגם על ידי אלתרמן בעבור תוכנית נ"ט של תיאטרון "המטאטא" מיום 23.12.1941 "אוצר אייך? ... ויתרוצצו". מאיר נוי (בספרו מעייני הזמר, תל-אביב תשנ"ט) משווה את הגרסאות השונות של שיר זה, המבוסס על שיר עַם אותנטי, בטרם עבר עיבוד אמנותי. סרט קולנוע בשם "אַ בריוועלע דער מאַמען" מאת הבמאי היהודי-אמריקני יוסף גרין הוצג ב-1938 (הקרנת הבכורה בפולין: אפריל 1938; בארצות-הברית: ספטמבר 1938).
4. לימים כתב אלתרמן בטור "מסביב למדורה" (ניסן תש"ח) על הפלמ"ח ש"אֻמָּתָם לֹא הָיְתָה לָהֶם אֵם," וניכּר שהיא לא שילחה אותם מן הבית עם סוודר, כשם שאם מציידת את בניה היוצאים אל הקור. אילו נהגה האומה כאֵם אוהבת ודואגת, היא היתה מציידת את בניה בצאתם לדרך במלבושים חמים שיגֵנו עליהם מפני הקור ובצֵידה לדרך, מעשה ידיה. הנערים שלפנינו, לוחמי הפלמ"ח, "לֹא לֻטַּף קָדְקֳדָם בְּלֵיל-חֹרֶף" ו"רַק הַסְּוֶדֶר חִבְּקָם מֵעֹרֶף." שרווּלי הסוודר הקשורים לצווארם והמחבקים אותם מעורף מלמד על כך שהם לא זכו מאִמם לברכת הדרך בטרם יצאו אל הקרב ("לֹא יָדְעָה בְּצֵאתָם לַדֶּרֶךְ"). מה רב ההבדל בין האם היהודייה הקלסית בפזמון "מכתב מאימא" לבין האם ב"מסביב לנקודה" וב"מגש הכסף" שעיניה כהו מראות.
5. "על הבלתי מובן בשירה", טורים, ו' בכסלו תרצ"ד (24.11.1933); נדפס שוב בספרו של אלתרמן במעגל (מהדורה שנייה, מורחבת [תל-אביב 1975]), עמ' 17-11.
זיוה שמיר
על תרגומו של אלתרמן לפזמון "מכתב מאימא"
ראינו כי השיר האֶפִּיסטולרי (מכתב בחרוזים) הוא ז'אנר שעבר גלגולים אחדים למן מופעיו הראשונים בקלסיקה הרומית. במרוצת הדורות ירד מעמדו של ז'אנר זה, ועבר מן השירה ה"קנונית" אל השירה הקלה: אל הפזמונים, אל שירי העת והעיתון ואל חרוזי ההזדמנות. במקום שירי-מכתב בנוסח שיריו הקנוניים של אובידיוס נכתבו פזמונים ובהם איגרות מחורזות. לפעמים חיבר סופר זה או אחר מכתבים פרטיים מחורזים שלא נועדו לפרסום (כגון המכתבים הכתובים בחרוזים בנוסח המָקָמה ששלחו ביאליק ועגנון איש לרעהו בשנות העשרים).1
כמו חידושים רבים בשירה העברית החדשה, גם את החייאתו של השיר האֶפִּיסטולרי ניתן לייחס לביאליק. כמי שכָּתב את שירי-העם העבריים הראשונים (שאת דפוסיהם שאב משירי עם אותנטיים ביידיש, אך הטיל בהם שינויים יסודיים), הוא העביר את שיר-האיגרת מן השירה העממית אל לב לִבּה של השירה ה"קַנונית" (וראו שיריו "איגרת קטנה", "מכתב קטן לי כתבה", "איגרת" [פואמה בלתי ידועה של ביאליק שאותה גיליתי באקראי בשנת 1987],2 ועוד. אפילו שירו הראשון "אל הציפור" שבּוֹ הדובר שולח בפי הציפור "מִזִּמְרַת הָאָרֶץ" [שיר וזמורה, רמז ליונה מפּרשת המבול שהביאה ענף-זית בפיה וליונת הדואר המביאה בפיה מעטפה ובה מכתב] הוא בעצם שיר אֶפּיסטולרי. האני-הדובר בשיר זה שולח בפי הציפור איגרת שלומים לאֶחיו הרחוקים-הקרובים.
גם אלתרמן הִרבּה לִפנות אל השיר האיגרוני-האֶפּיסטולרי, וראו שירו הגנוז "מות הנפש", וכן שיריו ה"קנוניים" "איגרת" ו"השיר הזר" ("כוכבים בחוץ"), וראו גם "דף של מיכאל" ("עיר היונה"). וגם בשירה הקלה של אלתרמן רוֹוח הז'נר הזה, כבטורו "מכתב של מנחם מנדל" ("הטור השביעי") ובפזמונו "מכתב מאימא" – עיבוד קומי למען תיאטרון "המטאטא" של הפזמון הסנטימנטלי ביידיש "אַ בריוועלע דער מאַמען":3
שָׁלוֹם לְךָ, יַלְדִּי, שָׁלוֹם מֵאִמָּא,
אֶת מִכְתָּבְךָ קִבַּלְתִּי, בְּנִי הַטּוֹב,
וְלוּ יָדַעְתָּ מַה שָּׂמְחָה בּוֹ אִמָּא,
הָיִיתָ קְצָת יוֹתֵר מַרְבֶּה לִכְתֹּב.
וְשׁוּב אֲנִי חוֹבֶשֶׁת מִשְׁקָפַיִם
וְשָׁבָה בּוֹ לִקְרֹא, גַּם לְשַׁנֵּן.
חֲבָל רַק שֶׁכָּהוּ קְצָת הָעֵינַיִם
וְהַדִּמְעָה קְצָת מַפְרִיעָה גַּם כֵּן.
אַתָּה כּוֹתֵב לִי שֶׁקִּבַּלְתָּ סֶרֶט
וְשֶׁלְּקוֹרְפּוֹרָל אַתָּה מַתְאִים;
אֵינֶנִּי מְבִינָה מַה זֹּאת אוֹמֶרֶת
אַךְ אִם זֶה טוֹב אֶשְׁלַח לְךָ סְרָטִים –
סְרָטִים לְךָ שׁוֹלַחַת אִמָּא,
בַּחֲבִילָה אוֹתָם אָשִׂימָה.
צְמַח וּגְדַל,
קוֹרְפּוֹרָל,
אֲבָל זְכֹר אֶת אִמָּא.
גַּם קְצָת רִבָּה הִכְנַסְתִּי פְּנִימָה,
מִתַּפּוּזִים הֵכִינָה אִמָּא,
שֶׁתֹּאכַל,
קוֹרְפּוֹרָל,
וְאֶת הַצְּלוֹחִית תָּשִׁיב לְאִמָּא.
וְאִם בְּאֵיזוֹ נְקֻדָּה נִדַּחַת
תַּקִּיף אֶת הָאוֹיֵב בְּהַצְלָחָה,
תַּקִּיף אוֹתוֹ עִם מִישֶׁהוּ בְּיַחַד
וְאַל תַּקִּיף אוֹתוֹ בְּעַצְמְךָ.
תְּפַסְתֶּם שָׁם אֶת הַשְּׁטָאבּ הַגֶּנֶרָלִי,
אֲבָל, יַלְדִּי, הַקְשִׁיבָה לִדְבָרַי:
מוּטָב אַל תִּתְנַפֵּל עַל גֵּנֵרָלִים,
תִּתְפֹּס דִּיבִיזְיַת חַיָּלִים וְדַי!
לֹא אַאֲרִיךְ יוֹתֵר, אֲנִי שׁוֹתֶקֶת,
אֲבָל אֶת זֹאת, יַלְדִּי, אַזְכִּיר לְךָ:
שֶׁאִם תִּתְפֹּס אֵיזוֹ עֶמְדָּה סְטְרָטֶגִית
תִּתְלֶה מִיָּד פִּתְקָה שֶׁהִיא שֶׁלְּךָ!
שָׁלוֹם לְךָ יַלְדִּי מֵאִמָּא,
לִבָּהּ לְךָ הוֹמֶה בָּהּ פְּנִימָה.
אִם תּוּכַל,
קוֹרְפּוֹרָל,
כְּתֹב יוֹתֵר לְאִמָּא.
וְאַל תִּשְׁכַּח וְלֵב תָּשִׂימָה
שֶׁגַּם צְלוֹחִית רִבָּה יֵשׁ פְּנִימָה
שֶׁתֹּאכַל,
קוֹרְפּוֹרָל,
וְתָשׁוּב, תָּשׁוּב בָּרִיא לְאִמָּא!
את שיר זה של שלמה שמולביץ' (שמולעוויטש) תִּרגם אלתרמן בסוף 1941, בעיצומה של מלחמתם של הבריטים בצבאו של רומל – מלחמה שתוצאותיה איימו על קיומו של היישוב היהודי בארץ-ישראל. בחירתו של אלתרמן לתת לקהל פזמון צבאי, אך כזה המעורר פִּרצי צחוק שמפיגים את המתח, היתה בחירה מושכלת בימים שבהם שאלת הגנתה של ארץ ישראל מפני פלישה גרמנית נעשתה שאלה חדה, שהלכה ונתחדדה לאחר נפילת יוון בידי הגרמנים באפריל 1941.
אלתרמן הוסיף לפזמון המקורי תוספות המחזקות את טיבו הקומי: לפי הקלטות שנשארו מתוכניות "המטאטא" היו בתים נוספים: "חֲשֹׁב נָא גַּם עַל זֹאת, גַּם עַל הַיֶּתֶר / אֶצְלֵנוּ כְּבָר קָרִיר, הַיָּם סוֹעֵר / שֶׁלֹּא תֵּצֵא לַהַתְקָפָה בְּלִי סְוֶדֶר / בַּחֹרֶף, בְּנִי, צָרִיךְ לְהִזָּהֵר. // וְאִם בַּשֶּׁלֶג טַנְקִים יֵשׁ לָקַחַת, / אַל תַּעֲשֶׂה זֹאת בְּבַת אַחַת / אַל תִּתְאַמֵּץ לִסְחֹב שְׁנֵי טַנְקִים יַחַד; / מוּטָב תִּסְחֹב אוֹתָם אֶחָד אֶחָד. // אַתֶּם שָׁם מִתְקַדְּמִים לְפִי הַלּוּחַ / אֲבָל אֲנִי אֶתֵּן לְךָ תָּכְנִית: / קְצָת תִּתְקַדֵּם, יַלְדִּי, וּקְצָת תָּנוּחַ / וּכְשֶׁתָּנוּחַ תִּתְקַדֵּם שֵׁנִית."
עיקרו של ההומור נעוץ בהשגותיה הקטנות של האם היהודייה ואי-יכולתה להבחין בין עיקר לטפל. בנהּ נלחם לחיים ולמוות, והיא טורחת להזכיר לו שישמור על צלוחית הריבּה ששלחה אליו בחבילה. נדמה לה שהבן עדיין ברשותה, והיא נוהגת בו כאילו הוא עדיין חוסה תחת כנפיה: מזכירה לו לקחת סוודר טרם צאתו להתקפה,4 מציעה לשלוח אליו סרטים כדי להעלותו בדרגה, אף הופכת לרגע ל"קצין מִבצעים" של החטיבה, ונותנת לבנה עצות אסטרטגיות: שלא להקיף את האויב לבד אלא בליווּי חבריו, שלא להתנפל על גנרלים (די לו, לִבנהּ של האם היהודייה, בהכנעת דיוויזיה של חיילים פשוטים), או לשים פתק על העֶמדה – פתק שיעיד נאמנה שהעֶמדה שייכת לו. בידע-חושף-בּוּרוּת היא מייעצת לו לסחוב את הטנקים אחד-אחד (תוך ערבוב היוצרות בין 'טנק', בהוראת 'מֵיכל לנוזלים', לבין רכב צבאי משוריין). גם הלשון שלה צולעת ומקרטעת, באָמרה: "וְשׁוּב אֲנִי חוֹבֶשֶׁת מִשְׁקָפַיִם" (משקפיים הרי מרכיבים ואת הכובע חובשים). אף-על-פי-כן, היא מפגינה גם בקיאוּת פילולוגית מרשימה, שאינה מתאימה ל"יִידישע מאַמע", באָמרה: "חֲבָל רַק שֶׁכָּהוּ קְצָת הָעֵינַיִם" (בדומה לדברי הפסוק המקראי: "וַיְהִי כִּי זָקֵן יִצְחָק וַתִּכְהֶינָה עֵינָיו מֵרְאֹת." בראשית כ"ז, א').
בדומה לפזמון "מכתב מאימא", גם אחד משירי המַפתח של "כוכבים בחוץ" – השיר האַרְס-פואטי "השיר הזָּר" – מכיל בתוכו איגרת שאותה משגר בן הכלוא בצינוק לאִמו היושבת בבית ומחכה לאות חיים שיגיע ממנו. הבן, החושש לחייו ולחיי בני משפחתו (אווירת הפחד שהשרו המִשטרים הטוטליטריים ערב מלחמת העולם השנייה עולה ובוקעת מבּין השורות), משגר לאִמו מכתב בלשון סתרים קריפּטית, מכתב הכתוב בקוֹדים הברורים רק למחברו ולקרובים לו מכול, לבל יסגיר סודות אסורים, וכמוהו כשיר מודרני. זר לא יבין זאת, אך האֵם המתבוננת במכתבו של בנה יכולה לקרוא בין השורות ולהבין כל מילה:
אַל תִּרְאִיהוּ כְּזָר... הָהּ, מַה קַּל לְעוֹרֵר
אֶת לִבּוֹ
הַשּׁוֹאֵל – אַיֵּךְ?
הֵן יָדַעַתְּ – כִּי תֵּשְׁבִי לְקָרְאוֹ לְאוֹר נֵר,
כָּל אוֹת בּוֹ אֵלַיִךְ תְּחַיֵּךְ.
מתואר כאן אותו רגע נדיר של חסד, שעליו דיבר אלתרמן במאמרו "על הבלתי מובן בשירה"5 – רגע שבּוֹ השיר קולע ללב קוראו כאותו מכתב קצר אך טעון רגשות וסודות נעלמים, המגיע מבּן הסובל ונאנק בתא העצירים, שבּו עוברת עליו סִדרה של חקירות ועינויים, לאֵם אוהבת הנמצאת במרחקים ומצַפָּה לאוֹת חיים ממנו; רגע חסד נדיר, שבּו – בהֶבזק אחד – שיר זר ומוזר הכתוב בקודים בלתי מובנים נעשֶֹה בהיר ושקוף כזכוכית (כי רק אֵם תבין את הצפנים הנסתרים – את המילים הכמוסות שאותן אין הבן האומלל יכול להביע במכתבו באופן גלוי ומפורש). זהו רגע שבּוֹ שיר מודרניסטי זָר ומוזר, שנכתב במחוזות מרוחקים וערפִליים, מגיע ליעדוֹ ב"בית אבא-אימא", בכל מובניו של מושג זה, ומבקיע ללִבּו של הקורא.
ובסוף השיר "איגרת" – משיריו החשובים ביותר של קובץ שיריו הראשון של אלתרמן – נכונה לקורא הפתעה גדולה. בעוד הקורא משוכנע שהשיר הוא הוא האיגרת שכּתב הבן הביולוגי לאביו ולאביו שבשמַיים, בסוף השיר מתברר שלמרבה הפרדוקס האיגרת לא חוּבּרה כלל, שכּן "אֶל לֶב הַזֶּמֶר נִשְׁבְּרָה הָעֵט" בטרם היה סיפּק בידו לחבּרהּ. "איגרת" הוא כמדומה שיר-האיגרת היחיד בתולדות השירה האיגרונית המסַפּר על איגרת שמעולם לא חוּבּרה ומעולם לא נשלחה.
הערות:
1. בתקופה שבה ישבו שני הסופרים בבאד הומבורג וגם לאחריה, התכתבו ביאליק ועגנון בחרוזים, ושלחו איש לרעהו שירי הקדשה מפולפלים (שירים אלה התפרסמו בספרו של משה אונגרפלד ביאליק וסופרי דורו, בספרו של חיים באר גם אהבתם, גם שנאתם ובכרך ג' של שירי ביאליק: מהדורה מדעית). וראו גם בסיפורו של עגנון "המכתב" (מתוך "ספר המעשים"), בקטע הפותח במילים "בעל הבית מבקש שכר דירה", שבּו חלק מהחרוזים הם חרוזים צמודים (דירה-בירה) וחלקם חרוזים מסורגים.
2. ראו מאמרי "האם השיר 'איגרת' הוא מִשל ביאליק", מאזנים, ס, 9-8 (שבט-אדר תשמ"ז), עמ' 13-1.
3. השיר "אַ בריוועלע דער מאָמען" חוּבּר על ידי שלמה שמולביץ (שמולעוויטש) ותורגם על ידי אלתרמן בעבור תוכנית נ"ט של תיאטרון "המטאטא" מיום 23.12.1941 "אוצר אייך? ... ויתרוצצו". מאיר נוי (בספרו מעייני הזמר, תל-אביב תשנ"ט) משווה את הגרסאות השונות של שיר זה, המבוסס על שיר עַם אותנטי, בטרם עבר עיבוד אמנותי. סרט קולנוע בשם "אַ בריוועלע דער מאַמען" מאת הבמאי היהודי-אמריקני יוסף גרין הוצג ב-1938 (הקרנת הבכורה בפולין: אפריל 1938; בארצות-הברית: ספטמבר 1938).
4. לימים כתב אלתרמן בטור "מסביב למדורה" (ניסן תש"ח) על הפלמ"ח ש"אֻמָּתָם לֹא הָיְתָה לָהֶם אֵם," וניכּר שהיא לא שילחה אותם מן הבית עם סוודר, כשם שאם מציידת את בניה היוצאים אל הקור. אילו נהגה האומה כאֵם אוהבת ודואגת, היא היתה מציידת את בניה בצאתם לדרך במלבושים חמים שיגֵנו עליהם מפני הקור ובצֵידה לדרך, מעשה ידיה. הנערים שלפנינו, לוחמי הפלמ"ח, "לֹא לֻטַּף קָדְקֳדָם בְּלֵיל-חֹרֶף" ו"רַק הַסְּוֶדֶר חִבְּקָם מֵעֹרֶף." שרווּלי הסוודר הקשורים לצווארם והמחבקים אותם מעורף מלמד על כך שהם לא זכו מאִמם לברכת הדרך בטרם יצאו אל הקרב ("לֹא יָדְעָה בְּצֵאתָם לַדֶּרֶךְ"). מה רב ההבדל בין האם היהודייה הקלסית בפזמון "מכתב מאימא" לבין האם ב"מסביב לנקודה" וב"מגש הכסף" שעיניה כהו מראות.
5. "על הבלתי מובן בשירה", טורים, ו' בכסלו תרצ"ד (24.11.1933); נדפס שוב בספרו של אלתרמן במעגל (מהדורה שנייה, מורחבת [תל-אביב 1975]), עמ' 17-11.
זיוה שמיר
יורם אטינגר
לקראת ביקור הנשיא ביידן – סוגיות מוקד
מתוך "חדשות מחלקה ראשונה", 7 ביולי 2022.
יעד חשוב בביקור הנשיא ביידן במזרח התיכון – בנוסף לניסיון להגדיל את תפוקת הנפט של סעודיה ואיחוד האמירויות – הוא שיקום תדמית ארה"ב כבעלת ברית אמינה של משטרים ערביים פרו-אמריקאים ובלימת המגמה של התקרבותם לרוסיה וסין. במקביל, הנשיא ביידן פועל לגיבוש הסכם גרעין עם משטר האייתולות באיראן וממשיך לחבק את "האחים המוסלמים". אבל, הניסיון לשקם את התדמית האסטרטגית של ארה"ב, במקביל להפגנת כמיהה להסכם נוסף עם משטר האייתולות וחיבוק ה"אחים המוסלמים" (גוף טרור סוני הגדול בעולם), הם דבר והיפוכו, מכיוון שכל מדינות ערב הפרו-אמריקאיות רואות במשטר האייתולות וב"אחים המוסלמים" איום ברור, מיידי וקטלני
מדינות ערב הפרו-אמריקאיות רואות בהסכם הגרעין מ-2015 רוח גבית עזה (פיננסית ודיפלומטית) להתנהלות פורעת-החוק של האייתולות במזרח התיכון וברחבי העולם. הן גם מהתעלמות מחלקת המדינה האמריקאית מהחזון הפנאטי הגלובלי של "האחים המוסלמים" (הקמת חברה מוסלמית-עולמית והפלת המשטרים המוסלמים הקיימים) ומערך הטרור שהקימו ברחבי המזה"ת וגם בהודו, תאילנד ועוד מדינות. בניגוד לביידן ומחלקת המדינה, מדינות ערב הפרו-אמריקאיות טוענות שההתנהלות העקבית של משטר האייתולות מ-1979 מוכיחה שאינו ניתן לעמידה בהסכמים ודו-קיום בשלום, ואינו שוקל לזנוח את חזונו השיעי, פנאטי, ומגלומני בן 1,400 השנים תמורת חבילה פיננסית ודיפלומטית מפתה.
הנשיא ביידן מפעיל לחץ על סעודיה ואיחוד האמירויות עקב הפרת זכויות אדם ומעורבותן במלחמת האזרחים בתימן, אך ביקורו במזרח התיכון עשוי להבהיר לו את מציאות האזור: הברירה העומדת בפני ארה"ב בבחירת בעלות-ברית ערביות אינה בין מדינות המכבדות זכויות אדם או מפירות אותן, אלא בין מדינות ערביות המפירות זכויות אדם שהן פרו-ארה"ב או אנטי-ארה"ב/ ביקור ביידן במזה"ת יפגין את חזרת מחלקת המדינה (מכניסת ביידן לבית הלבן) למרכז במת העשייה המדינית, כפי שהיה עד כניסת הנשיא טראמפ לבית הלבן, למרות הכישלונות הסדרתיים של מחלקת המדינה במזה"ת.
לדוגמא, מחלקת המדינה התנגדה ל"הסכמי אברהם" שגובשו לפי תפישת עולם המנוגדת לתפישת עולמה (המתמקדת בסוגייה הפלסטינית). יוזמי "הסכמי אברהם" מכירים במשקל המשני של הסוגייה הפלסטינית בהקשר המזרח-תיכוני, ולכן התמקדו באינטרסים הביטחוניים והכלכליים הקיומיים של מדינות ערב ולא בסוגייה הפלסטינית.
"הסכמי אברהם" – כמו הסכמי השלום עם מצרים וירדן – עקפו את הווטו הפלסטיני, ולכן הבשילו, לעומת כישלון סוחף של כל הצעות מחלקת המדינה לפתרון הסכסוך, עקב אי-הכרת הפער העמוק בין המלל החיובי והמעש השלילי הערביים כלפי הפלסטינים וההנחה המוטעית שהסוגייה הפלסטינית היא לב-הסכסוך הערבי-ישראלי, בבת-עינם של הערבים וגורם מרכזי בהתססת המזה"ת.
הניסיון להרחיב את מעגל הסכמי השלום מחד, ודבקות בתפישת העולם של מחלקת המדינה מאידך, מהווים תרתי דסתרי. כאשר ניגשים להעריך את הצעות מחלקת המדינה לקידום השלום – הצפויות לעלות בזמן ביקור ביידן – מן הראוי שנהייה ערים לשגיאות השיטתיות של מדיניותה במזה"ת. לדוגמא, החיבוק שהעניקה לאייתוללה חומייני, צדאם חוסיין, ערפאת ובשאר אסאד, וההתייחסות ל"צונאמי הערבי" המשתולל ברחוב הערבי מאז 2010 כאילו היה "אביב ערבי" ו"מהפיכת הנוער ופייסבוק". כמו כן, מחלקת המדינה הפגינה התנגדות יצרית להקמת המדינה היהודית ב-1948, בטענה שתהיה פרו-סובייטית, לא תעמוד בפני מתקפה צבאית כלל-ערבית ותפגע באינטרסים אמריקאים. ב-1981 ו-2007 התנגדה מחלקת המדינה, בברוטליות, להשמדת הכורים הגרעיניים בעיראק וסוריה, שחסכה מארה"ב והעולם אסונות חסרי-תקדים.
בתגובה לניסיון הנשיא ביידן לחלץ מישראל מחוות/ויתורים בזירה הפלסטינית בתמורה לשדרוג שיתופי הפעולה עם מדינות ערב, מן הראוי להזכיר לו שוויתורים לפלסטינים מלבים את מדורת הטרור, כפי שהיה בעקבות הסכם אוסלו ו"ההתנתקות". כך גם היה כאשר מצרים (תחילת שנות ה-50'), סוריה (1966), ירדן (1970), לבנון (שנות ה-70') וכווית (1990) – הרעיפו על הפלסטינים מחוות אזרחיות וכספיות, שהביאו לטרור פלסטיני נגד מדינות אלו, כולל מלחמות אזרחים (ירדן ולבנון) והשתתפות בפלישה צבאית (כווית).
ביידן ינסה לשכנע את ישראל להסכים להקמת מדינה פלסטינית על רכסי יו"ש, ומן הראוי לציין בפניו שההתנהלות הפלסטינית מלמדת שהקמת מדינה פלסטינית מערבית לירדן תגרום להפלת המשטר ההאשמי הפרו-אמריקאי מזרחית לירדן, ולתגובת שרשרת בחצי האי ערב שתשים קץ למשטרים הפרו-אמריקאים שם, להעברת השליטה על ייצוא נפט המפרץ הפרסי לגורמים אנטי-אמריקאים, ולקידום אינטרסים של משטר האייתולות, רוסיה וסין – על חשבון אינטרסים של ארה"ב. שליטה ישראלית על רכסי יו"ש מרתיעה גופי טרור ומקדמת את אינטרס ארה"ב, לעומת מדינה פלסטינית ביו"ש שתקצין את האזור ותפגע באינטרס ארה"ב.
ביידן צפוי לדרוש את אישור ישראל להקמת קונסוליה אמריקאית בירושלים, שתהייה למעשה שגרירות ארה"ב לרשות הפלסטינית, תוך הפרה בוטה של חוק אמריקאי מ-1995 ("חוק השגרירות בירושלים"), המתייחס לירושלים כבירה מאוחדת ובלעדית של ישראל. התכחשות לחוק זה תתפרש במזה"ת ככניעה ללחץ ערבי ותכרסם בתדמית ההרתעה של ארה"ב.
בתגובה לדרישות/לחץ של הנשיא ביידן, על ראש הממשלה להפיק לקחים מראשי ממשלה קודמים שהדפו לחץ נשיאותי, הביאו אמנם למתיחות קצרת-טווח ביחסי ישראל-ארה"ב, אך זיכו את ישראל בהערכה אסטרטגית ארוכת-טווח, מכיוון שארה"ב מעריכה – גם אם לא מסכימה עם – בעלות-ברית שאינן מרכינות ראש מול לחץ, אלא דבקות בעמדות מונחות-עקרונות.
במקביל להערכה העמוקה לנשיא ארה"ב, על ההנהגה בישראל להיות ערים לעובדה ששיטת הממשל בארה"ב (השונה לחלוטין משיטת הממשל בישראל) מעניקה לשני בתי הקונגרס מעמד שקול-עוצמה לנשיא. הקונגרס הוא הנציג האותנטי ביותר של הבוחרים בארה"ב (שרובם אוהדי ישראל), הרשות המחוקקת החזקה בעולם, בעלת יכולת להציג וליישם מדיניות פנים וחוץ ולבלום ולשנות מדיניות של נשיא, ואף מפגינה הסתייגות ממדיניות ארה"ב כלפי איראן (לדוגמא, היו"ר הדמוקרטי של ועדת החוץ בסנאט, הסנטור מננדז בנאום במליאת הסנאט בפברואר 2022).
הנשיא ביידן יגיע לביקור כאשר מעמדו הציבורי בארה"ב בשפל, המהווה אבן-ריחיים על צוואר צירי בית הנבחרים והסנטורים הדמוקרטים, ומאיים (אם יתמיד עד בחירות נובמבר 2022) לגרום למהפך רפובליקני בשני בתי המחוקקים, שיהפוך את ביידן ל"ברווז צולע" בשנתיים האחרונות לכהונתו.בעוד כל נשיאי ארה"ב (חוץ מטראמפ) הפעילו לחץ על ישראל, הקונגרס הוא תומך שיטתי בישראל ובהרחבת שיתוף הפעולה ישראל-ארה"ב לתועלת-הדדית.
שגריר (בדימוס) יורם אטינגר
איליה בר-זאב
שמורת מירון
א. זקוקים לישועה? רוצים להתחתן? חולמים להצליח בגדול? מרגישים חסימות במזל? מתפללים להצלחה בכל תחומי החיים? נר הרשב"י הקדוש שהושיע מיליוני יהודים בעת מצוקה? (בכל הדורות, במאה העשרים, כיום בפוליטיקה ובכלל???)
ב. שמורת טבע של הר מירון וסביב לה היא הגדולה בצפון הארץ. הרים נישאים חורש סבוך, צמחים ובעלי חיים יחודיים, מעיינות ותצפיות נוף לרוב. כל אלה מחכים לכם במרום הגליל.
ג. עד היום לא הואשמו ממש כל אלו שעודדו אלפי אנשים להידחק אל מלכודת הקדוש ובסה"כ גרמו למותם של מעל 40 בני אדם... אנשים. מראש הממשלה דאז ועד אחרוני השוטרים.
ד. מצורפים שירים (טבע השמורה ועוד קצת) כשחשתי אישית את יופיו המיוחד של הטבע בשמורת מירון עם קבוצת מטיילים ממכון אבשלום בהדרכת דני גספר לפני שנים מעטות.
בסתר השמורה
סוֹבֵב הָרוַּחַ מִפִּסְגַּת מִצְפֵּה הַיָּמִים אֶל הֶהָרִים וְהַעֲמָקִים
שֶׁבָּהֶם חַיִּים.
הָאַרְבֵּל גֵּאֶה מוּל אֲגַם הַמִּתְרַפֵּק מֵחָדָשׁ בְּבִקְעַת גִּנּוֹסַר,
אֶל חוֹפִים שֶׁנָּסוֹגוּ, נוֹגֵס בַּמֵּזַח הַיָּשָׁן,
בַּעֲצֵי הָאֵיקָלִיפְּטוּס .
יַלְדוּת הָיְתָה בִּי וְהֵעַזְתִּי פָּנַי וְלֹא בָּאָה רוּחַ אַחֶרֶת. בַּשְּׁבִיל הַחֲלַקְלַק אֲנִי נִזְהָר שֶׁלֹּא לְהִסָּחֵף אֶל מִסְתְּרֵי נַחַל סֵתֶר.
יָפֶה הַ"קְּטָלָב" בִּקְלִיפָּתוֹ הָאֲדֻמָּה, בְּאֶשְׁכּוֹלוֹת פַּעֲמוֹנִים,
בְּדָם גֶּזַע מְפֻתָּל.
מְהוּמַת סְלָעִים מִתְנַשְּׂאִים בְּעָצְמַת זַכְרוּת בְּמִפְגָּשׁ
הַנְּחָלִים. בַּנְּקָבוֹת שֶׁנִּתְמַלְּאוּ מַיִם בִּ"בְרֵכוֹת שֶׂכְוִי" זָרְמוּ
שְׁאֵרִיּוֹת שֶׁל חֹרֶף."בֶּן חָצָב יָקִינְתּוֹנִי" חוֹשֵׂף סוֹדוֹת
וַאֲנִי מִתְחַבֵּט: מִי בָּרָא כָּל אֵלֶּה?
"כְּלִיל הַחֹרֶשׁ" מְסַמֵּן כִּי סֵפֶר הַחַיִּים נִכְתָּב לִפְעָמִים בְּוָרֹד .
תִפְרָחוֹת זְעִירוֹת שֶׁל "דַּם הַמַּכַּבִּים" מַאֲדִימוֹת
כְּמוֹ צִמְחֵי אַלְמָוֶת לְעוֹד יוֹם זִכָּרוֹן.
אדמונית החורש*
לוּ הָיִית נִשְׁמֶרֶת כָּרָאוּי, הָיִיתִי לוֹקֵחַ אוֹתָך
כְּיַיִן חַי,
לוֹגֵם מֵהַגָּבִיעַ הַפָּעוּר בַּשָּׁעוֹת הַקְּטַנּוֹת, מִתְקַדֵּשׁ,
מַעֲמִיק בַּקַּרְקַע הַלַּחָה אֶל
קְנֵה הַשֹּׁרֶשׁ.
בְּבוֹאִי אֵלַיִךְ מִדֵּי אֲבִיבִים עָלוּ הָאַגָּדוֹת וְסִפּוּרֵי עִקְּבוֹת רַגְלֵי הַדֹּב הַסּוּרִי בְּסוּפַת הַשְּׁלָגִים,
הַמְּעָרוֹת שֶׁשָּׂרְדוּ, נִפְלְאוֹת מַרְפֵּא בְּנֵי הָאֵלִים.
אַדְמוֹנִית נִכְחֶדֶת,
זָכִית לְהִוָּלֵד, לִגְדֹּל בְּבֵית הִלֵּל, חָמַקְתְּ מִבֵּית שַׁמַּאי.
עוֹד לֹא מְאֻחָר –
אֶלָּא מָה? בְּתַרְגּוּם מְדֻיָּק אַתְּ זָכָר.
-----
* צמח רב שנתי ממשפחת הנוריתיים, גדל בעיקר בשמורת מירון, בהר הילל (Paeonia Mascula)
*
ירוֹק מְשַׁכֵּר
לִרְווֹת גְּוָנִים שֶׁל יָרֹק –
שִׁכּוֹר בְּבֹקֶר קַר, זוֹהֵר בֵּין נִצְנוּצֵי הַשֶּׁמֶשׁ, רָחוּץ מִטִּפּוֹת גֶּשֶׁם
אָבִיב בְּמוֹרְדוֹת הֶהָרִים, בִּ"כְבִישׁ הַמְּרִיבָה"
שֶׁלֹּא תַּמָּה.
כְּמוֹ הַקּוֹסֵם מֵאֶרֶץ עוּץ רָצִיתִי לְעוֹפֵף בְּכַדּוּר פּוֹרֵחַ בְּלֵב קוּרֵי
הַחֲלוֹם, אֶל הָאַלּוֹן, הָאֶדֶר הַסּוּרִי,
לִטְבֹּל בְּאַדְמוּמִיּוּת הָאֵלָה, לְהֵעָלֵם בְּעַנְפֵי הָאֶשְׁחָר הַדָּהוּי.
התְעוֹרַרְתִּי בְּמַעֲלֵה נַחַל כְּזִיב עִם "סָלָמַנְדְּרָה שְׁחֹרָה"
בִּמְנוּסָתָהּ מִמֵּי הַשְּׁפָכִים.
שֹׁד הַשְּׁמוּרָה הִתְנוֹסֵס עַל כָּל רֶכֶס –
חוֹמוֹת שֶׁל שְׁתִיקָה, סְלָעִים פְּצוּעִים. "עֵין הַזָּקֵן" פָּלַט עָדְפֵי מַיִם
בִּנְבִיעָה דַּלָּה אֶל הָאָחוּ. "זַלְזֶלֶת הַקְּנוֹקָנוֹת" הִסְתַּלְסְלָה כמַטָּה בִּסְבַךְ עֲצֵי הַחֹרֶשׁ, גָּוֶן לָבָן עָכוּר.
כְּבָר קַדְמוֹנִים חָשְׂפוּ אֶת פִּלְאֵי הַמָּזוֹר לַפְּצָעִים הַפְּתוּחִים,
לְאֵין הָאוֹנִים מִדּוֹר אֶל דּוֹר.
ביום אָבִיב כמעט שְׁרָבִי
*
מִמַּרְגְּלוֹת הַר מֵרוֹן נִשְׁאַבְנוּ אֶל הַיַּעַר אֶל נְתִיב הַבְּרִיחָה
מֵעַצְמֵנוּ, מִשָּׁרָב מְּאַיֵּם, מֵחַדְשׁוֹת הַבֹּקֶר.
בְּמוֹרַד נַחַל נֵרִיָּה, בְּאֶמְצָעוֹ שֶׁל יוֹם, עֲצֵי קַטְלַבּ עֵרֻמִּים נִפְתְּלוּ
כִּנְחָשִׁים בַּצִּמְחִיָּה הַסְּבוּכָה כְּתַפְאוּרַת "חֲלוֹם לֵיל קַיִץ" –
פֵיוֹת עִם תַּרְמִילֵי גַּב פִּזֵּזוּ בַּשְּׁבִיל הֶחָבוּי, שֵׁדוֹנִים פְּרוּשֵׂי תַּאֲוַת
הַאֲבָקָה רִחֲפוּ מִפְּרִיחָה לִפְרִיחָה,
מְטַפְטְפִים צוּף מְפַתֶּה לְעֵינֵי הַמִּתְאַהֲבִים.
הַיַּעַר מְכֻשָּׁף –
עֵינוֹת צוּקִים נִבְקְּעּו בַּחֲרִיצֵי הַסְּלָעִים, מַרְטִיטִים אֶת אוֹהֲבֵי הַשְּׁמוּרָה. הוּטוֹת פָּעֲרוּ לֹעַ כְּלִוְיָתָן. זֵרֵי חִנָּנִיּוֹת בָּתָה לְבַנְבַּנּוֹת
הִתְחַנְחְנוּ לִתְשׂוּמַת לֵב. עוֹד יוֹם חָדָשׁ-
בָּאִינְטֶרְנֵט מִתְפַּרְסְמוֹת יְדִיעוֹת שֶׁיֵּש תּוֹמְכֵי חַיִים בַּמַּאֲדִים, הַפִיזִיקָאִים שׁוּב מַכְרִיזִים כִּי נִמְצָא כַּנִּרְאֶה הַחֶלְקִיק הָאֱלוֹהִי –
אוֹרוֹת שֶׁל אֲסִירֵי תִּקְוָה אוֹ פַּחַד גְּבָהִים.
זִקִּית יְרֻקָּה נָעָה בִּזְהִירוּת עַל עַנְפֵי אַגָּס סוּרִי, מַחֲלִיפָה צְבָעִים.
איליה בר-זאב
ב. שמורת טבע של הר מירון וסביב לה היא הגדולה בצפון הארץ. הרים נישאים חורש סבוך, צמחים ובעלי חיים יחודיים, מעיינות ותצפיות נוף לרוב. כל אלה מחכים לכם במרום הגליל.
ג. עד היום לא הואשמו ממש כל אלו שעודדו אלפי אנשים להידחק אל מלכודת הקדוש ובסה"כ גרמו למותם של מעל 40 בני אדם... אנשים. מראש הממשלה דאז ועד אחרוני השוטרים.
ד. מצורפים שירים (טבע השמורה ועוד קצת) כשחשתי אישית את יופיו המיוחד של הטבע בשמורת מירון עם קבוצת מטיילים ממכון אבשלום בהדרכת דני גספר לפני שנים מעטות.
בסתר השמורה
סוֹבֵב הָרוַּחַ מִפִּסְגַּת מִצְפֵּה הַיָּמִים אֶל הֶהָרִים וְהַעֲמָקִים
שֶׁבָּהֶם חַיִּים.
הָאַרְבֵּל גֵּאֶה מוּל אֲגַם הַמִּתְרַפֵּק מֵחָדָשׁ בְּבִקְעַת גִּנּוֹסַר,
אֶל חוֹפִים שֶׁנָּסוֹגוּ, נוֹגֵס בַּמֵּזַח הַיָּשָׁן,
בַּעֲצֵי הָאֵיקָלִיפְּטוּס .
יַלְדוּת הָיְתָה בִּי וְהֵעַזְתִּי פָּנַי וְלֹא בָּאָה רוּחַ אַחֶרֶת. בַּשְּׁבִיל הַחֲלַקְלַק אֲנִי נִזְהָר שֶׁלֹּא לְהִסָּחֵף אֶל מִסְתְּרֵי נַחַל סֵתֶר.
יָפֶה הַ"קְּטָלָב" בִּקְלִיפָּתוֹ הָאֲדֻמָּה, בְּאֶשְׁכּוֹלוֹת פַּעֲמוֹנִים,
בְּדָם גֶּזַע מְפֻתָּל.
מְהוּמַת סְלָעִים מִתְנַשְּׂאִים בְּעָצְמַת זַכְרוּת בְּמִפְגָּשׁ
הַנְּחָלִים. בַּנְּקָבוֹת שֶׁנִּתְמַלְּאוּ מַיִם בִּ"בְרֵכוֹת שֶׂכְוִי" זָרְמוּ
שְׁאֵרִיּוֹת שֶׁל חֹרֶף."בֶּן חָצָב יָקִינְתּוֹנִי" חוֹשֵׂף סוֹדוֹת
וַאֲנִי מִתְחַבֵּט: מִי בָּרָא כָּל אֵלֶּה?
"כְּלִיל הַחֹרֶשׁ" מְסַמֵּן כִּי סֵפֶר הַחַיִּים נִכְתָּב לִפְעָמִים בְּוָרֹד .
תִפְרָחוֹת זְעִירוֹת שֶׁל "דַּם הַמַּכַּבִּים" מַאֲדִימוֹת
כְּמוֹ צִמְחֵי אַלְמָוֶת לְעוֹד יוֹם זִכָּרוֹן.
אדמונית החורש*
לוּ הָיִית נִשְׁמֶרֶת כָּרָאוּי, הָיִיתִי לוֹקֵחַ אוֹתָך
כְּיַיִן חַי,
לוֹגֵם מֵהַגָּבִיעַ הַפָּעוּר בַּשָּׁעוֹת הַקְּטַנּוֹת, מִתְקַדֵּשׁ,
מַעֲמִיק בַּקַּרְקַע הַלַּחָה אֶל
קְנֵה הַשֹּׁרֶשׁ.
בְּבוֹאִי אֵלַיִךְ מִדֵּי אֲבִיבִים עָלוּ הָאַגָּדוֹת וְסִפּוּרֵי עִקְּבוֹת רַגְלֵי הַדֹּב הַסּוּרִי בְּסוּפַת הַשְּׁלָגִים,
הַמְּעָרוֹת שֶׁשָּׂרְדוּ, נִפְלְאוֹת מַרְפֵּא בְּנֵי הָאֵלִים.
אַדְמוֹנִית נִכְחֶדֶת,
זָכִית לְהִוָּלֵד, לִגְדֹּל בְּבֵית הִלֵּל, חָמַקְתְּ מִבֵּית שַׁמַּאי.
עוֹד לֹא מְאֻחָר –
אֶלָּא מָה? בְּתַרְגּוּם מְדֻיָּק אַתְּ זָכָר.
-----
* צמח רב שנתי ממשפחת הנוריתיים, גדל בעיקר בשמורת מירון, בהר הילל (Paeonia Mascula)
*
ירוֹק מְשַׁכֵּר
לִרְווֹת גְּוָנִים שֶׁל יָרֹק –
שִׁכּוֹר בְּבֹקֶר קַר, זוֹהֵר בֵּין נִצְנוּצֵי הַשֶּׁמֶשׁ, רָחוּץ מִטִּפּוֹת גֶּשֶׁם
אָבִיב בְּמוֹרְדוֹת הֶהָרִים, בִּ"כְבִישׁ הַמְּרִיבָה"
שֶׁלֹּא תַּמָּה.
כְּמוֹ הַקּוֹסֵם מֵאֶרֶץ עוּץ רָצִיתִי לְעוֹפֵף בְּכַדּוּר פּוֹרֵחַ בְּלֵב קוּרֵי
הַחֲלוֹם, אֶל הָאַלּוֹן, הָאֶדֶר הַסּוּרִי,
לִטְבֹּל בְּאַדְמוּמִיּוּת הָאֵלָה, לְהֵעָלֵם בְּעַנְפֵי הָאֶשְׁחָר הַדָּהוּי.
התְעוֹרַרְתִּי בְּמַעֲלֵה נַחַל כְּזִיב עִם "סָלָמַנְדְּרָה שְׁחֹרָה"
בִּמְנוּסָתָהּ מִמֵּי הַשְּׁפָכִים.
שֹׁד הַשְּׁמוּרָה הִתְנוֹסֵס עַל כָּל רֶכֶס –
חוֹמוֹת שֶׁל שְׁתִיקָה, סְלָעִים פְּצוּעִים. "עֵין הַזָּקֵן" פָּלַט עָדְפֵי מַיִם
בִּנְבִיעָה דַּלָּה אֶל הָאָחוּ. "זַלְזֶלֶת הַקְּנוֹקָנוֹת" הִסְתַּלְסְלָה כמַטָּה בִּסְבַךְ עֲצֵי הַחֹרֶשׁ, גָּוֶן לָבָן עָכוּר.
כְּבָר קַדְמוֹנִים חָשְׂפוּ אֶת פִּלְאֵי הַמָּזוֹר לַפְּצָעִים הַפְּתוּחִים,
לְאֵין הָאוֹנִים מִדּוֹר אֶל דּוֹר.
ביום אָבִיב כמעט שְׁרָבִי
*
מִמַּרְגְּלוֹת הַר מֵרוֹן נִשְׁאַבְנוּ אֶל הַיַּעַר אֶל נְתִיב הַבְּרִיחָה
מֵעַצְמֵנוּ, מִשָּׁרָב מְּאַיֵּם, מֵחַדְשׁוֹת הַבֹּקֶר.
בְּמוֹרַד נַחַל נֵרִיָּה, בְּאֶמְצָעוֹ שֶׁל יוֹם, עֲצֵי קַטְלַבּ עֵרֻמִּים נִפְתְּלוּ
כִּנְחָשִׁים בַּצִּמְחִיָּה הַסְּבוּכָה כְּתַפְאוּרַת "חֲלוֹם לֵיל קַיִץ" –
פֵיוֹת עִם תַּרְמִילֵי גַּב פִּזֵּזוּ בַּשְּׁבִיל הֶחָבוּי, שֵׁדוֹנִים פְּרוּשֵׂי תַּאֲוַת
הַאֲבָקָה רִחֲפוּ מִפְּרִיחָה לִפְרִיחָה,
מְטַפְטְפִים צוּף מְפַתֶּה לְעֵינֵי הַמִּתְאַהֲבִים.
הַיַּעַר מְכֻשָּׁף –
עֵינוֹת צוּקִים נִבְקְּעּו בַּחֲרִיצֵי הַסְּלָעִים, מַרְטִיטִים אֶת אוֹהֲבֵי הַשְּׁמוּרָה. הוּטוֹת פָּעֲרוּ לֹעַ כְּלִוְיָתָן. זֵרֵי חִנָּנִיּוֹת בָּתָה לְבַנְבַּנּוֹת
הִתְחַנְחְנוּ לִתְשׂוּמַת לֵב. עוֹד יוֹם חָדָשׁ-
בָּאִינְטֶרְנֵט מִתְפַּרְסְמוֹת יְדִיעוֹת שֶׁיֵּש תּוֹמְכֵי חַיִים בַּמַּאֲדִים, הַפִיזִיקָאִים שׁוּב מַכְרִיזִים כִּי נִמְצָא כַּנִּרְאֶה הַחֶלְקִיק הָאֱלוֹהִי –
אוֹרוֹת שֶׁל אֲסִירֵי תִּקְוָה אוֹ פַּחַד גְּבָהִים.
זִקִּית יְרֻקָּה נָעָה בִּזְהִירוּת עַל עַנְפֵי אַגָּס סוּרִי, מַחֲלִיפָה צְבָעִים.
איליה בר-זאב
אורי הייטנר
צרור הערות 10.7.22
* על כל שעל של אדמת הגולן – המדיניות הישראלית החדשה, אחרי כחמישים שנה – היא מימוש הריבונות הישראלית על כל שעל של הגולן, גם ממזרח לגדר המערכת, עד הגבול הרשמי שנקבע בהסדר הפרדת הכוחות לאחר מלחמת יום הכיפורים. במהלך השנים, הסורים התבססו ממערב לגבול וישראל הבליגה. לא עוד. במיוחד כאשר היום ניסיונות ההתבססות הם של איראן וחיזבאללה. פעולות התקפיות וסיורים אלימים של ישראל מתנהלים בחודשים האחרונים בכל השטח הריבוני הזה, שצה"ל משחרר אותו ומחזיר אותו לבעליו. ובמקביל, מתנהל מהלך חשוב ומוצלח של הידוק הקשר בין מדינת ישראל וצה"ל לבין הדרוזים בגולן, והוא כולל, בין השאר, אישור לחקלאים הדרוזים לשוב ולעבד את אדמותיהם בשטחים שממזרח לגדר המערכת ועד הגבול. כתבה מקיפה (ומומלצת) על הנושא פרסם יואב זייתון ב-ynet.
* אלטרנטיבה שלטונית – בימים האחרונים נשמעו במקביל דיבורים על שני חיבורים אפשריים של תקווה חדשה – עם ימינה או עם כחול לבן. לכאורה, זו ברירה בין אפשרות א' לאפשרות ב'. ונשמעת אפילו אפשרות של פיצול בתקווה חדשה בין שתי החלופות. לדעתי, נכון להקים חיבור משולש של תקווה חדשה עם ימינה וכחול-לבן. אפשר לקבוע בעליל שהפער בין הח"כ ה"ימני" ביותר בימינה ל"שמאלני" ביותר בכחול-לבן קטן לאין ערוך מהפערים בין יונים וניצים במערך ובין הקצוות בליכוד, בשנות השבעים והשמונים. יש מספיק אוויר להקמת כוח מרכז-ימין ממלכתי ביטחוניסטי, שיהווה אלטרנטיבה לשלטון, ולכל הפחות כוח גדול ומשמעותי שהשפעתו תהיה מכרעת בכל קונסטלציה פוליטית אחרי הבחירות. חיבור כזה יחייב את איילת שקד וימינה להבהיר שבכל מקרה לא ילכו לממשלת "ימין-על-מלא", קוד מכובס לגוש בן גביר. יהיה עליהם להבהיר שהכהניסטים ועוזריהם בכל מקרה פסולי חיתון ולא תהיה שום ישיבה בקואליציה הכוללת אותם. מכחול לבן יידרש להבהיר חד משמעית שהרשימה האנטי ישראלית המשותפת פסולת חיתון מבפנים או מבחוץ, מלפנים או מאחור, מלמטה או מלמעלה, בלי כל סיפורי "הצבעה אחת" למיניהם. ומה יידרש מתקווה חדשה? להבהיר שהכהניסטים ועוזריהם והרשימה האנטי ישראלית המשותפת הם פסולי חיתון. אבל תקווה חדשה כבר הבהירה זאת.
על פי הפרסומים בתקשורת, גנץ מעוניין בחיבור עם תקווה חדשה, אך ללא דרך ארץ – תנועתם של יועז הנדל וצביקה האוזר. ההסבר לכך הוא שגנץ לא שוכח ולא סולח על שהשניים האלה סיכלו את הקמת הממשלה בראשותו, התלויה ברצונה הרע של הרשימה האנטי ישראלית המשותפת. הסבר נוסף הוא וטו על יועז הנדל של המפלגות החרדיות, השותפות הרצויות לקואליציה בראשות גנץ, בשל רפורמת הסלולר הכשר במגזר החרדי. איני יודע אם יש בכך אמת או שזה פייק ניוז, אך אם זה נכון, זו דרישה בלתי נסבלת. אם מדובר בתחושות נקם של גנץ – אין להן מקום כאשר על הפרק עומד האינטרס הלאומי. אם מדובר ברצון של גנץ לשמור על הרשימה המשותפת כאופציה לשיתוף פעולה – ממילא הוא פסול לחיבור כזה, שלא יוכל לקום. ואם מדובר בדרישת החרדים, כדאי לזכור שלא היה מי שעשה כל כך הרבה למען הציבור החרדי כמו יועז ברפורמת הסלולר. הוא שיחרר את המוני החרדים מן הלפיתה האכזרית באשכיהם, של העסקונה החרדית וכמה בעלי זרוע כלכליים השולטים על האינטרנט שלהם.
* ישראל השנייה – הזוג נתניהו, כפי שאורח חייו נחשף בימים אלה בעדותה של הדס קליין, הוא התגלמות "ישראל השנייה".
* נתניהו הוא ביביסט – אחד מדפי המסרים הביביסטיים המשעשעים, בתגובה לעדותה של הדס קליין, הוא ש"גם צ'רצ'יל היה נהנתן ואהב סיגרים ואלכוהול." וואו!
קודם כל, המגלומניה... המגלומניה... למי נתניהו משווה את עצמו? איזה חוסר מודעות עצמית. ושנית, דווקא את אהבת הסיגר הוא לוקח מצ'רצ'יל? זאת התכונה שהפכה אותו למנהיג דגול? אך הכשל בדף המסרים הזה הוא הדמגוגיה. האם זאת הבעייה? שהוא חובב סיגרים? אם הוא יקנה את הסיגרים והשמפניה מכספו, אגב – לא חסר כסף לאיש ישראל השנייה מקיסריה, זו בעייה שלו ואין בכך עניין ציבורי וערכי. מקסימום שאלה של טעם טוב.
ועוד דף מסרים – "את מי מעניינת הרכילות הזאת? מה שחשוב הוא איזה ראש ממשלה הוא. אני מעדיף מושחת שהוא ראש ממשלה טוב מאשר איש ישר שהוא ראש ממשלה גרוע."
עוד דמגוגיה. כאילו אלו שתי האפשרויות וצריך לבחור ביניהן. מה דעתכם על הסטארט-אפ החדש – ראש ממשלה ישר וטוב? אגב, זה סטארט-אפ ישן מאוד. היו לנו כאלה. המסר הסמוי הוא שאדם ישר והגון הוא לא יוצלח. עוד פסולת ביביסטית שמזהמת את החברה הישראלית.
מעבר לגישה העקרונית, על פיה מנהיג צריך לשמש דוגמה אישית ולהיות מופת לציבור שאותו הוא מנהיג, וככל שמעמדו רם יותר, כך הדרישה ממנו צריכה להיות גבוהה יותר, ברצוני לעמוד על הזיקה ההדוקה בין הסיפורים המביכים על מערכת היחסים הנצלנית של נתניהו ומשפחתו עם שני הטייקונים, לבין אופן התנהלותו כראש הממשלה.
הבעייה המרכזית במנהיגותו של נתניהו, היא שהוא ביביסט. כלומר, הוא באמת שבוי בפולחן האישיות של עצמו. הוא רואה בעצמו נישא מעם, שהכול מותר לו, הכול מגיע לו, הכול צריכים לשרת אותו. הוא אשכרה מאמין שהמדינה זה הוא, שהציונות זה הוא, שהימין זה הוא, שהליכוד זה הוא. אם היפוכו המוחלט, יצחק שמיר, ראה עצמו כל חייו עבד של הרעיון הציוני ושל מדינת ישראל, ולכן ביטל כל אינטרס אישי אל מול האינטרס הלאומי, נתניהו מאמין באמת, שהאינטרס האישי שלו, הוא האינטרס הלאומי. ולכן, אם יהיה לו טוב, זה טוב למדינת ישראל. מי שמעז לחקור את שחיתויותיו, חותר תחת מדינת ישראל. מי שמגיש נגדו כתב אישום הוא בוגד במדינת ישראל. רק אדם שיכול כך לדרוש ולתבוע בלי בושה אספקה של מוצרי יוקרה ללא גבול לו ולמשפחתו, מסוגל לטרטר את מדינת ישראל לחמש מערכות בחירות עד שהאזרחים יבינו מה טוב להם ויבחרו נכון. הרי נתניהו משוכנע שמה שפאקר ומילצ'ן עשו למענו, בכל הטוב שהרעיפו עליו ועל רעייתו, הוא שירות לאומי, ועליהם להודות לו כל חייהם על הזכות הגדולה שהייתה להם לשרת אותם. הרי ברור שכל מנהיג אחר במקומו, היה מפנה את המקום כאשר היה מבין שהוא אבן הנגף בפני שלטון מפלגתו ובפני יציאת מדינת ישראל מן המשבר הפוליטי. אבל כל מנהיג אחר, אילו איבד את השלטון, גם לא היה שורף את המועדון.
* צ'רצ'יל צדק – בנאום שנשא בפני הפרלמנט הבריטי ב-1947 אמר צ'רצ'יל, ראש האופוזיציה באותם ימים: "הדמוקרטיה היא שיטת המשטר הגרועה בעולם, מלבד כל יתר שיטות המשטר שנוסו עד היום." צ'רצ'יל צדק. לעולם לא ארצה להחליף את הדמוקרטיה, על אף כל פגמיה, בשיטת ממשל אחרת. אך הוא צדק במכלול האמירה שלו: כן, הדמוקרטיה רחוקה משלמות, יש בה בעיות רבות. הכלל המרכזי בדמוקרטיה הוא שלטון הרוב, המייצג את רצון הרוב. כן, זו שיטה עדיפה על יתר השיטות, אך רצון הרוב עלול להיות בעייתי ביותר. ניתן להיווכח בכך מן הסיפור של עמנו. רוב עם ישראל רקד סביב עגל הזהב. רוב העם נהה אחרי עשרת המרגלים. רוב העם הלך בעיניים עצומות אחרי שבתי צבי. כלומר, בדמוקרטיה הרוב קובע, אך אין זה אומר שהרוב צודק. לעיתים המיעוט צודק. לעתים עמדת יחיד היא הצודקת. ויש שהרוב ממיט אסון על המדינה.
דמוקרטיה אינה רק רצון הרוב, אלא עוד סט של ערכים, שנועדו להגביל את הרוב ולמנוע את עריצות הרוב. אם רוב העם יחליט לבטל את הדמוקרטיה ולבחור דיקטטור שישלוט שלטון מוחלט עד יומו האחרון – האם זו החלטה דמוקרטית? הרי הוכח שזהו רצון הרוב. כמובן שלא.
דמוקרטיה היא כללי משחק ששום רוב אינו יכול לחרוג מהם. דמוקרטיה היא זכויות האדם והאזרח. דמוקרטיה היא זכויות המיעוט. דמוקרטיה היא שלטון החוק, שהכול כפופים לו ואיש אינו עומד מעליו. וגם אם רצון הרוב הוא שהמנהיג יעמוד מעל החוק – מדינה שבה המנהיג עומד מעל החוק, אין בה שוויון בפני החוק ולכן אין היא מדינת חוק וככזו אינה מדינת דמוקרטית. אין דמוקרטיה ללא רשות שופטת עצמאית וחזקה. הרשות השופטת היא רשות שלטונית, שבכוחה לאזן ולבלום את רצונו של הרוב, כדי להגן על זכויות הפרט והמיעוט ועל שמירה על כללי המשחק הדמוקרטיים. מי שרוצה להכפיף את כל אלה ל"רצון הרוב" – הוא איום על הדמוקרטיה, גם אם הוא מלהג בשם הדמוקרטיה.
* הרגל גנטי – גלעד שרון מנסה לשכנע את המצביעים בפריימריז שיחסיו עם נתניהו מצוינים. נו, כנראה שדבק בו ההרגל של אביו לא לומר אמת. מה שכן, יש דבר משותף לנתניהו ולגלעד שרון – שניהם שותפים לעקירת גוש קטיף.
* המִשְׂחָק בן זונה – המשורר והסופר מואיז בן הראש פירסם במוסף התרבות והספרות של "הארץ" סיפור שכתב בעקבות קריאת ספרו של אבישי בן חיים "ישראל השניהי". "חלמתי חלום," הוא פותח את הסיפור, ובחלומו נערך משחק כדורגל בין ישראל הדמוקרטית לישראל היהודית. הוא השוער של ישראל היהודית. השופטת היא שופטת בית המשפט העליון בדימוס. וכך, ברור שהשיפוט מוטה באופן קיצוני. השופטת ממציאה חוקים חדשים, שולפת כרטיס לבן ומעיפה את מי שתמה מה זה הכרטיס הזה. היא מאפשרת לישראל הדמוקרטית לשחק עם 22 שחקנים ושלושה כדורים ואת הנבחרת של ישראל היהודית היא מותירה עם שני שחקנים בלבד. כאשר ישראל הדמוקרטית מבקיעה גול השופטת מחשיבה אותו כשני שערים. כאשר ישראל היהודית מבקיעה גול בבעיטה מרחוק, השופטת מבטלת אותו בטענת נבדל. וכן הלאה וכן הלאה, הרי ברור איך בג"ץ שופט במשחק בין ישראל הדמוקרטית והיהודית.
ואז נכנס למגרש אבישי בן חיים. הוא מצליח בערמומיות לבלבל את השופטת ואפילו להבקיע מיספר גולים, אך לא לשנות את ההגמוניה הברורה של ישראל הדמוקרטית הנובעת משבירת כל כללי המשחק והמצאת חוקים חדשים שנועדו להנציח את ההגמוניה. ובסוף "ישראל היהודית יורדת ליגה".
מעבר להתבכיינות המאוסה, הבעייה האמיתית בסיפור הזה, יותר מהקונספירציה הבוטה והמטורללת של בית המשפט העליון, הדיפ-סטייט שבאמצעותו נמשכת ההגמוניה של ישראל הדמוקרטית – היא עצם הצגת ישראל הדמוקרטית והיהודית כשתי קבוצות יריבות שנאבקות זו בזו. הדיכוטומיה הזאת בין מדינה יהודית ומדינה דמוקרטית מאפיינת את השמאלימין הרדיקלי, כאשר שונאי המדינה היהודית ושונאי המדינה הדמוקרטית מזינים זה את זה ומפרנסים זה את זה בהתאם לחוק הרדיקלים השלובים. בסיפור של בן הראש, כאשר הקהל מתחיל לצעוק "השופטת בת זונה" מיד מסולק כל הקהל מן היציע המזרחי (איך לא?) ועל הקבוצה המפסידה מוטל קנס בסך 100,000 שקל. אבל מי שבן זונה כאן, אינו השופט אלא המשחק עצמו. כלומר, עצם הצגת הדיכוטומיה הזאת.
האתגר של הציונות הממלכתית היא להגן על ישראל היהודית דמוקרטית מפני המתקפה הדו-ראשית שנועדה למוטט אותה. אל לציונות הממלכתית לתפוס צד בין עופר כסיף ואיתמר בן גביר ולתת להם לקבוע מהו המשחק, אלא להגן על המגרש היהודי דמוקרטי, הציוני והממלכתי, מפני האויב המשותף שקם על הציונות הממלכתית, שהמגלמים הקיצוניים שלו הם עופר בן גביר ואיתמר כסיף, לצד בן חיים ובן הראש ודומיהם. האסון של מדינת ישראל הוא חלוקה לשני מחנות שמי שנותן בהם את הטון הם הבן גבירים והכסיפים. כל מי שאכפת לו מקיומה ועתידה של מדינת ישראל היהודית דמוקרטית, כל מי שהציונות הממלכתית פועמת בליבו, חייב להימנע מבחירת צד במשחק הזה – כי עצם המשחק הזה הוא האיום הגדול ביותר על מדינת ישראל.
[אהוד: איך קרה שפתאום שכחת? הלא האיום הכי גדול על ישראל הוא ביבי!!!!!!!!!]
ובאשר למואיז בן הראש – מה כל כך "יהודי" בהצגתם של היהודים "האשכנזים" כעמלק, כלומר כמי שחובה דתית להשמידם? הרי הוא כתב את השיר הנורא "זָכוֹר אֶת אֲשֶׁר עָשׂוּ לְךָ הָאַשְׁכְּנַזִּים." והרי אין דבר פחות יהודי מהשנאה היוקדת הזאת לרוב העם היהודי.
* הרוצח – הקלקול השני לחוקה האמריקאית רצח עוד ששה אנשים, פצע עוד שלושים ואחד והשבית את שמחת יום העצמאות למאות מיליוני אמריקאים.
* האם הפרי גדל על המדפים בסופר? – עוד מפעל חינוכי נפלא של ארגון השומר החדש – מחנות עבודה תלת-יומיים לבני נוער שמתנדבים לשלושה ימי עבודה בחקלאות. במטע של אורטל הוקם מחנה אוהלים, ובו תעבורנה לאורך הקיץ קבוצות המתנדבים של השומר החדש שיעבדו באורטל. השבוע עבדה איתנו הקבוצה הראשונה. כמה עשרות בנות ובני 15-17, מלאי רוח משימתית, רוח התנדבות, מוסר עבודה וחריצות, לצד רוח נעורים ומשובה. הם משכימים לפנות בוקר ויוצאים לעבודות קטיף, גיזום ועישוב. הם מכנים את עצמם באירוניה "הפראיירים", ללמדך איך סביבתם רואה את ההתנדבות. אך הם חשים גאווה גדולה והתרוממות רוח בעבודתם.
אחד הדברים שאני אוהב בשומר החדש, הוא שהפעילות שלהם משותפת לחילונים ולדתיים. זו בעיניי הבשורה החשובה ביותר לחברה הישראלית. כך גם במיזם הזה. בקבוצה הראשונה באורטל, היה רוב בולט לדתיים, בין הבנים ובין הבנות. כמובן שאני שמח על כל נער דתי שמשתתף במיזם, אך אני מקווה שבקבוצות הבאות יהיו חילונים רבים יותר. בעצם היחד של חילונים ודתיים, אני רואה חשיבות רבה לא פחות מאשר בעבודה בחקלאות. גם בקבוצה הבלתי מאוזנת הזאת, אני בטוח שהן החילונים והן הדתיים הרוויחו מהמפגש המשותף ומהחשיפה לזולתם. שמעתי נערה אחת אומר לחברתה: "תחשבי על זה שתיכנסי לסופר ותקני אוכמניות, ותדעי שאת קטפת אותם וארזת אותם. איזה כיף זה, הא?"
* ביד הלשון: רחוב רשי"ף – במדורו "רשימות תל-אביביות" במוסף ספרות ותרבות של "הארץ", לפני שבועות אחדים, הזכיר אברהם בלבן כבדרך אגב את רחוב פין ששינה את שמו לרח' רשי"ף. מי שהרחיב על כך, היה פרופ' דוד אסף, שבבלוג המצוין שלו עונ"ש (עונג שבת) נוהג לחשוף, בין השאר, סיפורי רחובות. רח' פִין בשכונת נווה-שאנן בתל-אביב, קרוי על שמו של אחד ממשכילי וילנה הידועים, שלמה יוסף פין. פין, בפ"א רפויה - Fünn. בפי משכילי תקופתו הוא כונה רש"י פין. אולם מהר מאוד נקרא הרח' בפי כל רח' פִּין', בפ"א דגושה, כשמו של איבר המין הזכרי. יותר משהסיבה לכך היא בג"ד כפ"ת דגושה בראש מילה, היא מיקומה בקרבת קולנוע "מרכז" שהירבו להקרין בו סרטי סקס ושעד היום הוא אזור זנות.
לא נעים. איך פותרים את המבוכה? היו שהעניקו לו את השם רח' פיין. אלא שהרחוב לא נועד להנציח אדם ששמו פיין. הפתרון היה לשנות את שמו לראשי התיבות רח' רשי"ף – ר' שמואל יוסף פין. אלא מה? מעולם פין לא נקרא בראשי התיבות הללו. לא בחייו ולא אחרי מותו.
אורי הייטנר
* אלטרנטיבה שלטונית – בימים האחרונים נשמעו במקביל דיבורים על שני חיבורים אפשריים של תקווה חדשה – עם ימינה או עם כחול לבן. לכאורה, זו ברירה בין אפשרות א' לאפשרות ב'. ונשמעת אפילו אפשרות של פיצול בתקווה חדשה בין שתי החלופות. לדעתי, נכון להקים חיבור משולש של תקווה חדשה עם ימינה וכחול-לבן. אפשר לקבוע בעליל שהפער בין הח"כ ה"ימני" ביותר בימינה ל"שמאלני" ביותר בכחול-לבן קטן לאין ערוך מהפערים בין יונים וניצים במערך ובין הקצוות בליכוד, בשנות השבעים והשמונים. יש מספיק אוויר להקמת כוח מרכז-ימין ממלכתי ביטחוניסטי, שיהווה אלטרנטיבה לשלטון, ולכל הפחות כוח גדול ומשמעותי שהשפעתו תהיה מכרעת בכל קונסטלציה פוליטית אחרי הבחירות. חיבור כזה יחייב את איילת שקד וימינה להבהיר שבכל מקרה לא ילכו לממשלת "ימין-על-מלא", קוד מכובס לגוש בן גביר. יהיה עליהם להבהיר שהכהניסטים ועוזריהם בכל מקרה פסולי חיתון ולא תהיה שום ישיבה בקואליציה הכוללת אותם. מכחול לבן יידרש להבהיר חד משמעית שהרשימה האנטי ישראלית המשותפת פסולת חיתון מבפנים או מבחוץ, מלפנים או מאחור, מלמטה או מלמעלה, בלי כל סיפורי "הצבעה אחת" למיניהם. ומה יידרש מתקווה חדשה? להבהיר שהכהניסטים ועוזריהם והרשימה האנטי ישראלית המשותפת הם פסולי חיתון. אבל תקווה חדשה כבר הבהירה זאת.
על פי הפרסומים בתקשורת, גנץ מעוניין בחיבור עם תקווה חדשה, אך ללא דרך ארץ – תנועתם של יועז הנדל וצביקה האוזר. ההסבר לכך הוא שגנץ לא שוכח ולא סולח על שהשניים האלה סיכלו את הקמת הממשלה בראשותו, התלויה ברצונה הרע של הרשימה האנטי ישראלית המשותפת. הסבר נוסף הוא וטו על יועז הנדל של המפלגות החרדיות, השותפות הרצויות לקואליציה בראשות גנץ, בשל רפורמת הסלולר הכשר במגזר החרדי. איני יודע אם יש בכך אמת או שזה פייק ניוז, אך אם זה נכון, זו דרישה בלתי נסבלת. אם מדובר בתחושות נקם של גנץ – אין להן מקום כאשר על הפרק עומד האינטרס הלאומי. אם מדובר ברצון של גנץ לשמור על הרשימה המשותפת כאופציה לשיתוף פעולה – ממילא הוא פסול לחיבור כזה, שלא יוכל לקום. ואם מדובר בדרישת החרדים, כדאי לזכור שלא היה מי שעשה כל כך הרבה למען הציבור החרדי כמו יועז ברפורמת הסלולר. הוא שיחרר את המוני החרדים מן הלפיתה האכזרית באשכיהם, של העסקונה החרדית וכמה בעלי זרוע כלכליים השולטים על האינטרנט שלהם.
* ישראל השנייה – הזוג נתניהו, כפי שאורח חייו נחשף בימים אלה בעדותה של הדס קליין, הוא התגלמות "ישראל השנייה".
* נתניהו הוא ביביסט – אחד מדפי המסרים הביביסטיים המשעשעים, בתגובה לעדותה של הדס קליין, הוא ש"גם צ'רצ'יל היה נהנתן ואהב סיגרים ואלכוהול." וואו!
קודם כל, המגלומניה... המגלומניה... למי נתניהו משווה את עצמו? איזה חוסר מודעות עצמית. ושנית, דווקא את אהבת הסיגר הוא לוקח מצ'רצ'יל? זאת התכונה שהפכה אותו למנהיג דגול? אך הכשל בדף המסרים הזה הוא הדמגוגיה. האם זאת הבעייה? שהוא חובב סיגרים? אם הוא יקנה את הסיגרים והשמפניה מכספו, אגב – לא חסר כסף לאיש ישראל השנייה מקיסריה, זו בעייה שלו ואין בכך עניין ציבורי וערכי. מקסימום שאלה של טעם טוב.
ועוד דף מסרים – "את מי מעניינת הרכילות הזאת? מה שחשוב הוא איזה ראש ממשלה הוא. אני מעדיף מושחת שהוא ראש ממשלה טוב מאשר איש ישר שהוא ראש ממשלה גרוע."
עוד דמגוגיה. כאילו אלו שתי האפשרויות וצריך לבחור ביניהן. מה דעתכם על הסטארט-אפ החדש – ראש ממשלה ישר וטוב? אגב, זה סטארט-אפ ישן מאוד. היו לנו כאלה. המסר הסמוי הוא שאדם ישר והגון הוא לא יוצלח. עוד פסולת ביביסטית שמזהמת את החברה הישראלית.
מעבר לגישה העקרונית, על פיה מנהיג צריך לשמש דוגמה אישית ולהיות מופת לציבור שאותו הוא מנהיג, וככל שמעמדו רם יותר, כך הדרישה ממנו צריכה להיות גבוהה יותר, ברצוני לעמוד על הזיקה ההדוקה בין הסיפורים המביכים על מערכת היחסים הנצלנית של נתניהו ומשפחתו עם שני הטייקונים, לבין אופן התנהלותו כראש הממשלה.
הבעייה המרכזית במנהיגותו של נתניהו, היא שהוא ביביסט. כלומר, הוא באמת שבוי בפולחן האישיות של עצמו. הוא רואה בעצמו נישא מעם, שהכול מותר לו, הכול מגיע לו, הכול צריכים לשרת אותו. הוא אשכרה מאמין שהמדינה זה הוא, שהציונות זה הוא, שהימין זה הוא, שהליכוד זה הוא. אם היפוכו המוחלט, יצחק שמיר, ראה עצמו כל חייו עבד של הרעיון הציוני ושל מדינת ישראל, ולכן ביטל כל אינטרס אישי אל מול האינטרס הלאומי, נתניהו מאמין באמת, שהאינטרס האישי שלו, הוא האינטרס הלאומי. ולכן, אם יהיה לו טוב, זה טוב למדינת ישראל. מי שמעז לחקור את שחיתויותיו, חותר תחת מדינת ישראל. מי שמגיש נגדו כתב אישום הוא בוגד במדינת ישראל. רק אדם שיכול כך לדרוש ולתבוע בלי בושה אספקה של מוצרי יוקרה ללא גבול לו ולמשפחתו, מסוגל לטרטר את מדינת ישראל לחמש מערכות בחירות עד שהאזרחים יבינו מה טוב להם ויבחרו נכון. הרי נתניהו משוכנע שמה שפאקר ומילצ'ן עשו למענו, בכל הטוב שהרעיפו עליו ועל רעייתו, הוא שירות לאומי, ועליהם להודות לו כל חייהם על הזכות הגדולה שהייתה להם לשרת אותם. הרי ברור שכל מנהיג אחר במקומו, היה מפנה את המקום כאשר היה מבין שהוא אבן הנגף בפני שלטון מפלגתו ובפני יציאת מדינת ישראל מן המשבר הפוליטי. אבל כל מנהיג אחר, אילו איבד את השלטון, גם לא היה שורף את המועדון.
* צ'רצ'יל צדק – בנאום שנשא בפני הפרלמנט הבריטי ב-1947 אמר צ'רצ'יל, ראש האופוזיציה באותם ימים: "הדמוקרטיה היא שיטת המשטר הגרועה בעולם, מלבד כל יתר שיטות המשטר שנוסו עד היום." צ'רצ'יל צדק. לעולם לא ארצה להחליף את הדמוקרטיה, על אף כל פגמיה, בשיטת ממשל אחרת. אך הוא צדק במכלול האמירה שלו: כן, הדמוקרטיה רחוקה משלמות, יש בה בעיות רבות. הכלל המרכזי בדמוקרטיה הוא שלטון הרוב, המייצג את רצון הרוב. כן, זו שיטה עדיפה על יתר השיטות, אך רצון הרוב עלול להיות בעייתי ביותר. ניתן להיווכח בכך מן הסיפור של עמנו. רוב עם ישראל רקד סביב עגל הזהב. רוב העם נהה אחרי עשרת המרגלים. רוב העם הלך בעיניים עצומות אחרי שבתי צבי. כלומר, בדמוקרטיה הרוב קובע, אך אין זה אומר שהרוב צודק. לעיתים המיעוט צודק. לעתים עמדת יחיד היא הצודקת. ויש שהרוב ממיט אסון על המדינה.
דמוקרטיה אינה רק רצון הרוב, אלא עוד סט של ערכים, שנועדו להגביל את הרוב ולמנוע את עריצות הרוב. אם רוב העם יחליט לבטל את הדמוקרטיה ולבחור דיקטטור שישלוט שלטון מוחלט עד יומו האחרון – האם זו החלטה דמוקרטית? הרי הוכח שזהו רצון הרוב. כמובן שלא.
דמוקרטיה היא כללי משחק ששום רוב אינו יכול לחרוג מהם. דמוקרטיה היא זכויות האדם והאזרח. דמוקרטיה היא זכויות המיעוט. דמוקרטיה היא שלטון החוק, שהכול כפופים לו ואיש אינו עומד מעליו. וגם אם רצון הרוב הוא שהמנהיג יעמוד מעל החוק – מדינה שבה המנהיג עומד מעל החוק, אין בה שוויון בפני החוק ולכן אין היא מדינת חוק וככזו אינה מדינת דמוקרטית. אין דמוקרטיה ללא רשות שופטת עצמאית וחזקה. הרשות השופטת היא רשות שלטונית, שבכוחה לאזן ולבלום את רצונו של הרוב, כדי להגן על זכויות הפרט והמיעוט ועל שמירה על כללי המשחק הדמוקרטיים. מי שרוצה להכפיף את כל אלה ל"רצון הרוב" – הוא איום על הדמוקרטיה, גם אם הוא מלהג בשם הדמוקרטיה.
* הרגל גנטי – גלעד שרון מנסה לשכנע את המצביעים בפריימריז שיחסיו עם נתניהו מצוינים. נו, כנראה שדבק בו ההרגל של אביו לא לומר אמת. מה שכן, יש דבר משותף לנתניהו ולגלעד שרון – שניהם שותפים לעקירת גוש קטיף.
* המִשְׂחָק בן זונה – המשורר והסופר מואיז בן הראש פירסם במוסף התרבות והספרות של "הארץ" סיפור שכתב בעקבות קריאת ספרו של אבישי בן חיים "ישראל השניהי". "חלמתי חלום," הוא פותח את הסיפור, ובחלומו נערך משחק כדורגל בין ישראל הדמוקרטית לישראל היהודית. הוא השוער של ישראל היהודית. השופטת היא שופטת בית המשפט העליון בדימוס. וכך, ברור שהשיפוט מוטה באופן קיצוני. השופטת ממציאה חוקים חדשים, שולפת כרטיס לבן ומעיפה את מי שתמה מה זה הכרטיס הזה. היא מאפשרת לישראל הדמוקרטית לשחק עם 22 שחקנים ושלושה כדורים ואת הנבחרת של ישראל היהודית היא מותירה עם שני שחקנים בלבד. כאשר ישראל הדמוקרטית מבקיעה גול השופטת מחשיבה אותו כשני שערים. כאשר ישראל היהודית מבקיעה גול בבעיטה מרחוק, השופטת מבטלת אותו בטענת נבדל. וכן הלאה וכן הלאה, הרי ברור איך בג"ץ שופט במשחק בין ישראל הדמוקרטית והיהודית.
ואז נכנס למגרש אבישי בן חיים. הוא מצליח בערמומיות לבלבל את השופטת ואפילו להבקיע מיספר גולים, אך לא לשנות את ההגמוניה הברורה של ישראל הדמוקרטית הנובעת משבירת כל כללי המשחק והמצאת חוקים חדשים שנועדו להנציח את ההגמוניה. ובסוף "ישראל היהודית יורדת ליגה".
מעבר להתבכיינות המאוסה, הבעייה האמיתית בסיפור הזה, יותר מהקונספירציה הבוטה והמטורללת של בית המשפט העליון, הדיפ-סטייט שבאמצעותו נמשכת ההגמוניה של ישראל הדמוקרטית – היא עצם הצגת ישראל הדמוקרטית והיהודית כשתי קבוצות יריבות שנאבקות זו בזו. הדיכוטומיה הזאת בין מדינה יהודית ומדינה דמוקרטית מאפיינת את השמאלימין הרדיקלי, כאשר שונאי המדינה היהודית ושונאי המדינה הדמוקרטית מזינים זה את זה ומפרנסים זה את זה בהתאם לחוק הרדיקלים השלובים. בסיפור של בן הראש, כאשר הקהל מתחיל לצעוק "השופטת בת זונה" מיד מסולק כל הקהל מן היציע המזרחי (איך לא?) ועל הקבוצה המפסידה מוטל קנס בסך 100,000 שקל. אבל מי שבן זונה כאן, אינו השופט אלא המשחק עצמו. כלומר, עצם הצגת הדיכוטומיה הזאת.
האתגר של הציונות הממלכתית היא להגן על ישראל היהודית דמוקרטית מפני המתקפה הדו-ראשית שנועדה למוטט אותה. אל לציונות הממלכתית לתפוס צד בין עופר כסיף ואיתמר בן גביר ולתת להם לקבוע מהו המשחק, אלא להגן על המגרש היהודי דמוקרטי, הציוני והממלכתי, מפני האויב המשותף שקם על הציונות הממלכתית, שהמגלמים הקיצוניים שלו הם עופר בן גביר ואיתמר כסיף, לצד בן חיים ובן הראש ודומיהם. האסון של מדינת ישראל הוא חלוקה לשני מחנות שמי שנותן בהם את הטון הם הבן גבירים והכסיפים. כל מי שאכפת לו מקיומה ועתידה של מדינת ישראל היהודית דמוקרטית, כל מי שהציונות הממלכתית פועמת בליבו, חייב להימנע מבחירת צד במשחק הזה – כי עצם המשחק הזה הוא האיום הגדול ביותר על מדינת ישראל.
[אהוד: איך קרה שפתאום שכחת? הלא האיום הכי גדול על ישראל הוא ביבי!!!!!!!!!]
ובאשר למואיז בן הראש – מה כל כך "יהודי" בהצגתם של היהודים "האשכנזים" כעמלק, כלומר כמי שחובה דתית להשמידם? הרי הוא כתב את השיר הנורא "זָכוֹר אֶת אֲשֶׁר עָשׂוּ לְךָ הָאַשְׁכְּנַזִּים." והרי אין דבר פחות יהודי מהשנאה היוקדת הזאת לרוב העם היהודי.
* הרוצח – הקלקול השני לחוקה האמריקאית רצח עוד ששה אנשים, פצע עוד שלושים ואחד והשבית את שמחת יום העצמאות למאות מיליוני אמריקאים.
* האם הפרי גדל על המדפים בסופר? – עוד מפעל חינוכי נפלא של ארגון השומר החדש – מחנות עבודה תלת-יומיים לבני נוער שמתנדבים לשלושה ימי עבודה בחקלאות. במטע של אורטל הוקם מחנה אוהלים, ובו תעבורנה לאורך הקיץ קבוצות המתנדבים של השומר החדש שיעבדו באורטל. השבוע עבדה איתנו הקבוצה הראשונה. כמה עשרות בנות ובני 15-17, מלאי רוח משימתית, רוח התנדבות, מוסר עבודה וחריצות, לצד רוח נעורים ומשובה. הם משכימים לפנות בוקר ויוצאים לעבודות קטיף, גיזום ועישוב. הם מכנים את עצמם באירוניה "הפראיירים", ללמדך איך סביבתם רואה את ההתנדבות. אך הם חשים גאווה גדולה והתרוממות רוח בעבודתם.
אחד הדברים שאני אוהב בשומר החדש, הוא שהפעילות שלהם משותפת לחילונים ולדתיים. זו בעיניי הבשורה החשובה ביותר לחברה הישראלית. כך גם במיזם הזה. בקבוצה הראשונה באורטל, היה רוב בולט לדתיים, בין הבנים ובין הבנות. כמובן שאני שמח על כל נער דתי שמשתתף במיזם, אך אני מקווה שבקבוצות הבאות יהיו חילונים רבים יותר. בעצם היחד של חילונים ודתיים, אני רואה חשיבות רבה לא פחות מאשר בעבודה בחקלאות. גם בקבוצה הבלתי מאוזנת הזאת, אני בטוח שהן החילונים והן הדתיים הרוויחו מהמפגש המשותף ומהחשיפה לזולתם. שמעתי נערה אחת אומר לחברתה: "תחשבי על זה שתיכנסי לסופר ותקני אוכמניות, ותדעי שאת קטפת אותם וארזת אותם. איזה כיף זה, הא?"
* ביד הלשון: רחוב רשי"ף – במדורו "רשימות תל-אביביות" במוסף ספרות ותרבות של "הארץ", לפני שבועות אחדים, הזכיר אברהם בלבן כבדרך אגב את רחוב פין ששינה את שמו לרח' רשי"ף. מי שהרחיב על כך, היה פרופ' דוד אסף, שבבלוג המצוין שלו עונ"ש (עונג שבת) נוהג לחשוף, בין השאר, סיפורי רחובות. רח' פִין בשכונת נווה-שאנן בתל-אביב, קרוי על שמו של אחד ממשכילי וילנה הידועים, שלמה יוסף פין. פין, בפ"א רפויה - Fünn. בפי משכילי תקופתו הוא כונה רש"י פין. אולם מהר מאוד נקרא הרח' בפי כל רח' פִּין', בפ"א דגושה, כשמו של איבר המין הזכרי. יותר משהסיבה לכך היא בג"ד כפ"ת דגושה בראש מילה, היא מיקומה בקרבת קולנוע "מרכז" שהירבו להקרין בו סרטי סקס ושעד היום הוא אזור זנות.
לא נעים. איך פותרים את המבוכה? היו שהעניקו לו את השם רח' פיין. אלא שהרחוב לא נועד להנציח אדם ששמו פיין. הפתרון היה לשנות את שמו לראשי התיבות רח' רשי"ף – ר' שמואל יוסף פין. אלא מה? מעולם פין לא נקרא בראשי התיבות הללו. לא בחייו ולא אחרי מותו.
אורי הייטנר
מתי דוד
"קדושת" עליונות שלטון החוק
מסתבר שדווקא חסידי ונאמני עליונות שלטון החוק, הם אלה שמשנים אותו ומסתייגים "מקדושתו" ומטילים ספק בעליונותו המוחלטת, מפעם לפעם, בהתאם לנסיבות ולתנאים המשתנים בחיים.
מסתבר שחלק מאנשי החוק הנאמנים והנאורים, משנים את החוק בגלל "קדושה" חדשה לטובת אינטרסים שלטוניים ופוליטיים שלהם, המנומקים כמובן בשם החוק ולמען קדושת עליונות החוק.
החוק מנוסח בסגנון ברור, הרמטי, ואבסולוטי חד משמעי. ואולם החוק משתנה והוא מעין סוג של "פלסטלינה" משפטית, הנתונה לשליטתם של הפרשנים המשפטיים על פי דעתם האישית. הפרשנים המשפטיים הם בפועל בעלי העוצמה – ולא החוק המנוסח "היבש" בפירסום הרשמי.
ואולם, כאשר אנשים אחרים מביעים ביקורת ודעה – שיש צורך לבצע שינויים בחוק ובדרכי אכיפתו, הם מואשמים כאנשים ש"הורסים את שלטון החוק ומסכנים הדמוקרטיה."
מדוע לאנשי קדושת שלטון החוק מותר לבקרו ולשנותו, ואילו לאחרים הדבר אסור ופסול?
הנושאים העומדים במחלוקת הם שניים עיקריים. ראשית, התערבות היתר של שופטי הבגצ בניהול השוטף של המדינה, באמצעות פס"ד שמבטלים החלטות שלטוניות דמוקרטיות.
שנית, סמכויות הכוח הבלתי מוגבלות, (שאינן מוסדרות בחוק) – שיש ליועץ המשפטי לממשלה.
מציאות זו מחייבת הפרדה בין סמכויות התובע הראשי לבין היועץ המשפטי. דרישה זו מקובלת על רבים מקרב המשפטנים עצמם ועל ידי פוליטיקאים רבים שמשמיעים דעתם זו בפומבי. רפורמות אלה בשלטון החוק – נחוצות, ואינן סכנה לשלטון החוק, כפי שהתובעים אותן מואשמים.
מדובר במחלוקת עניינית אמיתית שנבחרי העם בכנסת הבאה אמורים למצוא לה פתרון.
מתי דוד
יהודה גור-אריה
הערות-שוליים [161]
הגיגים קלים על נושאים כבדים
קורטוב של נחת
לאחרונה זכינו לכמה רגעים של נחת:
דורון אלמוג [אלוף מיל.] נבחר ליו"ר הסוכנות היהודית. אדם הגון וראוי מאין כמוהו. יש לקוות שהוא יטלטל את הגוף הרדום הזה ויפעיל אותו להידוק הקשר עם יהדות התפוצות, שהולך ומתרופף לצערנו. כמעט נס מן השמים. ירבו כמותו בישראל.
יאיר לפיד ב"ד ושם". הדבר הראשון שעשה ראש הממשלה החדש [הזמני יש לומר]: הוא עלה ל-"יד ושם" ושָם הבטיח לאביו המנוח טומי לפיד, ניצול השואה, כי ישמור על ישראל חזקה, שתדע להגן על עצמה ולהבטיח את שלום ילדיה. מֵעֵין "שבועה" ראויה להערכה. וגם ציון ברור לקשר ההיסטורי שבין השואה להקמת מדינת ישראל ולקיומה, וכן גם לקשר ההדוק בין עם ישראל כאן בישראל והעם היהודי בעולם כולו. כל הכבוד והשבח ליאיר לפיד!
אין בדעתי להעריך כאן ולתת ציונים לממשלה היוצאת [לאחר שנה אחת בלבד], אך די לי בכך שבעת כהונתה הקצרה, הכנסת חוקקה את החוק על הגבלת כהונתו של ראש-הממשלה ל-8 שנים בלבד [בשתי קדנציות צמודות]. זה התבקש מזמן. פירושים מיותרים.
[אהוד: למיטב ידיעתי החוק הזה לא חוקק].
אה, ויש עוד מי ששואב נחת בימים האחרונים, זה כמובן בנימין נתניהו וחברי האופוזיציה כולם, וזה הרי מובן למדי. קורטוב של נחת. ויש אומרים: שמחה לאיד.
ממר"מ
כיוון ששיפוץ המעון של ראשי-ממשלה ברחוב בלפור בירושלים נמשך כבר זמן רב, [כמעט כאורך מאסר-עולם של פושע], וזאת כנראה בשל דרישות אבטחה של השב"כ וגורמים אחרים, מועלית פה הצעה קונסטרוקטיבית [תרתי משמע]: מעונו של ראש-הממשלה ימוקם בבית-הסוהר נפחא בנגב, כמובן לאחר פינויו מ"דייריו" הנוכחיים. היתרונות של צעד זה הם בעיקר ביטחוניים: כשם שבית-סוהר זה מאובטח [כמעט] מפני בריחת אסירים מתוכו, כן הוא מאובטח [כמעט] מפני חדירה של גורמים עוינים אל תוכו מבחוץ. כאן יוכל ראש-הממשלה המכהן להתגורר בביטחה כל ימי כהונתו, כאן יקיים ישיבות-ממשלה וישיבות אחרות כהנה וכהנה, כאן הוא יארח אורחים רמי-מעלה מחו"ל: מלכים, נשיאים, ראשי ממשלה, שרים וגם אישים אחרים, גלויים או חשאיים, וזאת בביטחון גמור [כמעט] ובכל הכבוד הראוי. ויש שם די חדרים [תאים] שיכולים לשמש משרדים ולשכות של עובדי "כוורת" של הממשלה. ואפשר אפילו להלין שם עובדים, מבקרים ואורחים בתאים לשעבר. המעון ייקרא "מעון מאובטח של ראש-הממשלה", ובראשי-תיבות כנהוג: ממר"מ. אמנם יש כבר קיצור כזה והוא מתייחס לגוף מחקר ותיק בצה"ל, אז אפשר להוסיף ל-ממר"מ זה את האות [צ'] בסוגריים, ולממר"מ החדש האות נ' [נגב]. אשרי יושבי ביתך.
ואם שוב תיקו?
אנשים יודעי-דבר – עיתונאים, פוליטיקאים, ידענים, ידוענים, ידעונים, אוראקלים למיניהם, ובעיקר סוקרי-דעת-קהל, מודיעים לנו בביטחון כי בבחירות הקרובות הבאות עלינו לטובה [?], הליכוד בראשותו ובהנהגתו של בנימין נתניהו [ואולי של מישהו אחר במקומו, לאחר הפריימריס במפלגה], יחד עם שתי מפלגות החרדים, ומפלגת עוצמה יהודית של בן-גביר וסמוטריץ', כלומר הגוש הימני כולו יזכה ברוב של 61-63 מנדטים. נקווה שכל אלה המנויים לעיל לא יצטרכו לאכול את כובעם למחרת יום הבחירות ותוצאות-האמת של מניין הקולות. אך מה יהיה אם נבואותיהם של הללו לא יתגשמו, ותוצאת הבחירות תהיה שוב תיקו בין הגושים? איך אפשר יהיה להקים ממשלה יציבה, מתפקדת כראוי, שלא נתונה בידיה של מפלגה זערורית זו או אחרת, שמפעילה על ראש-הממשלה כוח-לחץ, שמעבר לכוחה האלקטורלי הממשי, וממשלה זו תוכל לתפקד ביציבות ובביטחון בענייני המדינה?
כנראה שלא תהיה ברירה אלא הטלת מטבע – "עץ או פל..." סליחה: "עץ או ישראל". ותקום ממשלת-רוטציה של שנתיים לכל גוש. ושלום על ישראל.
גמול על תלמוד-תורה
הטרגדיה שהתרחשה באלעד קורעת את הלב. תינוקת קטנה נשכחה באוטו הלוהט, בעוד אביה יושב ולומד תורה בכולל. תחושת האשמה והצער והיגון ילוו את האב האומלל הזה כל חייו.
אבל בלי משים עולה כאן שאלה מתבקשת, חדה וכואבת מאין כמוה: האם זהו הגמול של אלוהי החסד והרחמים, לעבדו הנאמן, שיושב ולומד תורה, ונהרג באוהלה של תורה? זה תלמוד-תורה וזה שכרו?
יהודה גור-אריה
קורטוב של נחת
לאחרונה זכינו לכמה רגעים של נחת:
דורון אלמוג [אלוף מיל.] נבחר ליו"ר הסוכנות היהודית. אדם הגון וראוי מאין כמוהו. יש לקוות שהוא יטלטל את הגוף הרדום הזה ויפעיל אותו להידוק הקשר עם יהדות התפוצות, שהולך ומתרופף לצערנו. כמעט נס מן השמים. ירבו כמותו בישראל.
יאיר לפיד ב"ד ושם". הדבר הראשון שעשה ראש הממשלה החדש [הזמני יש לומר]: הוא עלה ל-"יד ושם" ושָם הבטיח לאביו המנוח טומי לפיד, ניצול השואה, כי ישמור על ישראל חזקה, שתדע להגן על עצמה ולהבטיח את שלום ילדיה. מֵעֵין "שבועה" ראויה להערכה. וגם ציון ברור לקשר ההיסטורי שבין השואה להקמת מדינת ישראל ולקיומה, וכן גם לקשר ההדוק בין עם ישראל כאן בישראל והעם היהודי בעולם כולו. כל הכבוד והשבח ליאיר לפיד!
אין בדעתי להעריך כאן ולתת ציונים לממשלה היוצאת [לאחר שנה אחת בלבד], אך די לי בכך שבעת כהונתה הקצרה, הכנסת חוקקה את החוק על הגבלת כהונתו של ראש-הממשלה ל-8 שנים בלבד [בשתי קדנציות צמודות]. זה התבקש מזמן. פירושים מיותרים.
[אהוד: למיטב ידיעתי החוק הזה לא חוקק].
אה, ויש עוד מי ששואב נחת בימים האחרונים, זה כמובן בנימין נתניהו וחברי האופוזיציה כולם, וזה הרי מובן למדי. קורטוב של נחת. ויש אומרים: שמחה לאיד.
ממר"מ
כיוון ששיפוץ המעון של ראשי-ממשלה ברחוב בלפור בירושלים נמשך כבר זמן רב, [כמעט כאורך מאסר-עולם של פושע], וזאת כנראה בשל דרישות אבטחה של השב"כ וגורמים אחרים, מועלית פה הצעה קונסטרוקטיבית [תרתי משמע]: מעונו של ראש-הממשלה ימוקם בבית-הסוהר נפחא בנגב, כמובן לאחר פינויו מ"דייריו" הנוכחיים. היתרונות של צעד זה הם בעיקר ביטחוניים: כשם שבית-סוהר זה מאובטח [כמעט] מפני בריחת אסירים מתוכו, כן הוא מאובטח [כמעט] מפני חדירה של גורמים עוינים אל תוכו מבחוץ. כאן יוכל ראש-הממשלה המכהן להתגורר בביטחה כל ימי כהונתו, כאן יקיים ישיבות-ממשלה וישיבות אחרות כהנה וכהנה, כאן הוא יארח אורחים רמי-מעלה מחו"ל: מלכים, נשיאים, ראשי ממשלה, שרים וגם אישים אחרים, גלויים או חשאיים, וזאת בביטחון גמור [כמעט] ובכל הכבוד הראוי. ויש שם די חדרים [תאים] שיכולים לשמש משרדים ולשכות של עובדי "כוורת" של הממשלה. ואפשר אפילו להלין שם עובדים, מבקרים ואורחים בתאים לשעבר. המעון ייקרא "מעון מאובטח של ראש-הממשלה", ובראשי-תיבות כנהוג: ממר"מ. אמנם יש כבר קיצור כזה והוא מתייחס לגוף מחקר ותיק בצה"ל, אז אפשר להוסיף ל-ממר"מ זה את האות [צ'] בסוגריים, ולממר"מ החדש האות נ' [נגב]. אשרי יושבי ביתך.
ואם שוב תיקו?
אנשים יודעי-דבר – עיתונאים, פוליטיקאים, ידענים, ידוענים, ידעונים, אוראקלים למיניהם, ובעיקר סוקרי-דעת-קהל, מודיעים לנו בביטחון כי בבחירות הקרובות הבאות עלינו לטובה [?], הליכוד בראשותו ובהנהגתו של בנימין נתניהו [ואולי של מישהו אחר במקומו, לאחר הפריימריס במפלגה], יחד עם שתי מפלגות החרדים, ומפלגת עוצמה יהודית של בן-גביר וסמוטריץ', כלומר הגוש הימני כולו יזכה ברוב של 61-63 מנדטים. נקווה שכל אלה המנויים לעיל לא יצטרכו לאכול את כובעם למחרת יום הבחירות ותוצאות-האמת של מניין הקולות. אך מה יהיה אם נבואותיהם של הללו לא יתגשמו, ותוצאת הבחירות תהיה שוב תיקו בין הגושים? איך אפשר יהיה להקים ממשלה יציבה, מתפקדת כראוי, שלא נתונה בידיה של מפלגה זערורית זו או אחרת, שמפעילה על ראש-הממשלה כוח-לחץ, שמעבר לכוחה האלקטורלי הממשי, וממשלה זו תוכל לתפקד ביציבות ובביטחון בענייני המדינה?
כנראה שלא תהיה ברירה אלא הטלת מטבע – "עץ או פל..." סליחה: "עץ או ישראל". ותקום ממשלת-רוטציה של שנתיים לכל גוש. ושלום על ישראל.
גמול על תלמוד-תורה
הטרגדיה שהתרחשה באלעד קורעת את הלב. תינוקת קטנה נשכחה באוטו הלוהט, בעוד אביה יושב ולומד תורה בכולל. תחושת האשמה והצער והיגון ילוו את האב האומלל הזה כל חייו.
אבל בלי משים עולה כאן שאלה מתבקשת, חדה וכואבת מאין כמוה: האם זהו הגמול של אלוהי החסד והרחמים, לעבדו הנאמן, שיושב ולומד תורה, ונהרג באוהלה של תורה? זה תלמוד-תורה וזה שכרו?
יהודה גור-אריה
הדסה מור
אל ידידו הקשיש של אדיר כהן
מאחר שגם אני בערך בגיל המכונה קשיש,
ואנו מתקרבים בצעדי ענק לקראת התואר ישיש,
אני פונה אל ידידו הקשיש של אדיר
לומר לו כמה מילים, שיאדירו את ערך הגיל.
גם כשאני מתעצלת לקום, ראשי עובד ללא לאות
מתכנן ויוזם ומחליט החלטות, מה אעשה היום בדיוק.
עצם העובדה שאיני צריכה לקום לעבודה לשמע הצלצול,
כבר ננסכת בי תחושה של חופש ועצמאות.
בגילי התמלאתי לפתע בביטחון עצמי
שבמשך שנים רבות היה חסר לי.
עכשיו אני יכולה לומר על כל דבר את דעתי האמיתית,
שקודם לכן לאומרה לא העזתי.
אני לא פוחדת כבר להעביר ביקורת קשה, כשצריך,
ולא חוששת עוד מפני עין הרע או מדברי רכיל.
עכשיו אני משיבה מלחמה שערה ללא רעדה וחיל
ובד בבד ממשיכה לחשוב על העתיד.
אז בטרם תקום להשתין עצמך לדעת
הזהר עצמך שלא לאבד את הדעת
ובמקום לחוש שלחיים אין כבר טעם,
מוטב תחשוב על תוכנית של יצירה.
דמיין עצמך מצייר את הבריאה,
או אוחז בעט וכותב על אהבה
או מחזיק מחוגה ושרטט את מגדל המאה
ומתכנן את חייך בתבונה,
כאילו שום מלאך לא מחכה לך בפינה.
הדסה מור
משה גרנות
קרב מאסף?
על "מעבר לקו הגמר – אויף יענער זייט ענדליניע"
שירים בעברית וביידיש מאת טובה נווה
עיתון 77 וה. ליוויק פארלאג, 2022
מיליוני יהודים ממזרחה של סיביר ועד החוף המערבי של ארצות הברית, מסקנדינביה בצפון ועד דרום אפריקה וארגנטינה בדרום – הבינו אחד את השני ביידיש. סופרי ענק כמו מנדלי מוכר ספרים, י"ל פרץ, שלום עליכם, שלום אש, יצחק בשביס זינגר, איציק מאנגר, קדיה מולודובסקי, אברהם סוצקובר, מרדכי גבירטיג – רשימה חלקית מתוך מאות גאוני עט – יצרו ביידיש. אפילו ח"נ ביאליק, משוררנו הלאומי, כתב שירים ביידיש, ורוב יצירתו העברית קצובה בהברה אשכנזית.
השמדת מיליוני דוברי יידיש בשואה, ולהבדיל אלף הבדלות – היישוב החדש בארץ – גרמו לסילוקה של היידיש מהבימה המרכזית של התרבות היהודית. "עברי דבר עברית!" היתה סיסמת היהודי החדש בארץ ישראל. סופרים, מחזאים ושחקני תיאטרון יידיש פשוט הודרו מהארץ. האמנציפציה של היהודים בארצות המערב הוסיפה לגסיסה של התרבות המפוארת הזאת.
עכשיו, כשניצחונה של העברית ודאי ומוחלט, יש לא מעט נשמות טובות, שאינן מוכנות לוותר על עולם התרבות הנפלא ההוא, ומנסות בכל הכוח להנשים את השפה שמסרבת לגסוס. את הנשמות הטובות האלו ניתן למצוא באקדמיה, בה ניתן ללמוד בחוגים לספרות יידיש, ויש גם בתי ספר תיכוניים ששפת היידיש ניתנת לתלמידים לבחירה כשפה שלישית (אחרי עברית ואנגלית).
טובה נווה היא אחת מהנשמות הטובות האלו – את ספר השירים שלה "מעבר לקו הגמר", שראה אור בהוצאת עיתון 77 בשנת 2020, היא הפיקה עתה, כמצוין בכותרת, בשתי השפות – עברית ויידיש.
כיוון שעל שיריה ההגותיים של טובה נווה בקובץ העברי כתבתי ברשימה בשם "בשליחותו של הזמן" (JOKOPOST ו"חדשות בן עזר", תחילת 2021), בחרתי הפעם להתמקד בשני שירים ארס פואטיים:
כתב ידי אוזל
כתב ידי אוזל
על נייר מתכלה
אינני מזהה את המילים
המבקשות שלווה
בשורות השיר הבא.
(עמ' 116).
האנטשריפט
מיין האנטשריפט גייט אויס
אויפן נישטיקן פאפיר
איך דערקען ניט די ווערטער
וואס בעטן רויקייט
אין די שורות פון קומענדיקן ליד.
שתי השורות הראשונות מצביעות על ארעיות שהיא גם גורלו של השיר הכתוב. כיוון שהשיר עצמו מתכלה, הדוברת לא מזהה את המילים, ויש ציפייה לגורל יותר טוב בשיר הבא.
טשרניחובסקי תיאר בשיר "הפסל" איך כל הקהל מתפעל מהפסל של אמן, ואיך שהוא סוגד לו, ורק האמן איננו מרוצה, הוא כבר חושב על פסל יותר אלוהי. זאת דרכה של אמנות אמת – תמיד מייחלת לשורות הבאות.
להתעטף ברוח
לו הייתי עטופה ברוח
כי אז הייתי חולמת כנפיים
עפות אל הנעלם הבא
לו הייתי עטופה ברוח המילים
כי אז שירה היתה געגוע חוזר
אצבעותיי היו אוחזות ברוח
מעבירות מדף אל דף
את צירוף האותיות
הרצוף בתהיות.
(עמ' 124).
איינגעהילט אין גייסט
ווען איך בין איינגעהילט אין גייסט
וואלט איך געחלומט פליגלען
ווען איך בין איינגעהילט אין גייסט פון ווערטער
וואלט די פאעזיע געווארן א בענקשאפט
פינגער ועלן האלטן דעם גייסט
איבערגעבן פון בלאט צו בלאט
דעם צונויפשטעל פון אותיות
פול מיט ווונדער.
למילה "רוח" בעברית יש שתי משמעויות: רוח נושבת ורוח נשמה. בתרגום ליידיש ננקטה המילה "גייסט", כלומר נשמה, רוח פנימית, ודווקא מבפנים היא מצפה לחלום כנפיים. ושוב כדרכו של אמן לעוף אל הנעלם הבא, כי האמן לעולם אינו מסתפק בהישגיו הנוכחיים. השירה האמיתית היא געגוע חוזר.
ברוח בשתי המשמעויות לא ניתן לאחוז, אבל הדוברת מייחלת לאחוז באצבעות ברוח כדי שצירוף האותיות ייתן ביטוי לתהיות.
ואקנח בשיר אהבה קצרצר מתוך "שירים בשלוש":
בוצע לחם דגנים
מורח בחמאה
ומגיש לי את טעם שפתייך.
(עמ' 141).
ברעכסט ראזעווע ברויט,
באשמירט עס מיט פוטער,
דערלאנגסט מיר דעם טעם פון דיינע ליפן.
שתי השורות הראשונות הן פרוזאיות לחלוטין: מה שנהוג לעשות בארוחת בוקר – למרוח חמאה על לחם, רצוי לחם דגנים למען הבריאות. השורה האחרונה הופכת את השגרה לחגיגה: על אותה פרוסת לחם שהאהוב מוסר לאהובתו מצוי זיכרון של אושר, טעם השפתיים, שגריר האהבה. תודה לטובה נווה על שיריה היפים ועל אהבתה לשפת היהודים שמסרבת לגסוס.
משה גרנות
שושנה ויג
ינשוף ביער
כְּמוֹ הַיַּנְשׁוּף הוּא מֵגִיחַ
וְרוֹצֶה לִהְיוֹת הָאֶחָד
זֶה שֶׁיִּקְטֹף אֶת הַפְּרִי
וְאֶת מַנְגִּינַת הַלַּיְלָה יְנַגֵּן מִמֶּרְחָק
כִּי הוּא כָּךְ יוֹדֵעַ לְהִתְגַּעְגֵּעַ
לִחְיוֹת בֵּין הַשְּׁבָרִים
הוּא יַחְמֹק שׁוּב אֶל הַצְּלָלִים
וְהִיא תִּתְכַּנֵּס בְּתוֹךְ הָרְגִיעָה
כְּמוֹ אֱלֹהַּ שָׁמַע תְּפִלָּתָהּ
וּבָא הַצַּדִּיק
מִתְוַדֶּה בְּפָנֶיהָ וִדּוּיוֹ
הוּא חוֹלֵם אוֹתָהּ כָּל לַיְלָה
וְטַעְמָהּ שֶׁחָטַף רַק קַמְצוּץ
עֲדַיִן חוֹצֵב בּוֹ
כְּמוֹ מְרַחֶפֶת עָלָיו
גַּם כְּשֶׁאֵינָהּ אִתּוֹ
מִתְפַּלֵּל שֶׁתִּרְצֶה אוֹתוֹ
וְהִיא מִתְרַצָּה
לֹא יְשֵׁנָהּ וְלֹא עֵרָה
חוֹלְמִים הֵם יַחַד
אֶת שֶׁעוֹד מְעַט יֵדְעוּ
הוּא הַתְּרוּפָה
וְהִיא הַמַּרְפֵּא
כִּי בָּא כְּמוֹ יַנְשׁוּף
חִכָּה שֶׁיִּשְׁמַע קוֹלָהּ
בַּיַּעַר
יונתן גורל
קורונה ואדישות
האישה שהדביקה אותי הציגה את עצמה כאחות מוסמכת הבאה לבדוק את "התנהלות הזקנים" בימי המגפה. כמה תמים ואנושי, בן אנוש בא לעזור.
בדקה וחיפשה, העבירה ריהוט מכאן לשם, ובינתיים נקף זמן והיא שוהה, מתחבקת ואמריה שפר.
ארבעה ימים אחרי ששהתה כשלוש שעות בביתנו, התחבקה עם אשתי ו"נגעה" בכמה וכמה מכלי הבית – פקדו אותנו חום, כאבים, חולשה, כאב גרון ושיעול טורדני.
דיברנו איתה, להבין תהליך הדבקה, והסתבר, לפי דבריה, שהיא "עושה" ביום כמה "סבבים" אצל קשישים, בקיצור, הבינונו שהיא "מעבירה" את המחלה באצטלה של סיוע וייעוץ, ואציין היא גם גבתה תשלום עבור "ההדבקה".
כמה נאיביים היינו וכמה חשופים וזה אחרי שהיה ברור לנו שלא מכניסים הביתה איש והינה גם הכנסנו וגם "נדבקנו" פיזית,
חשבתי על "נדבקים" אחרים ולעצמי אמרתי – כנראה עברנו "תהליך". "הישראלי המכוער" – האם ניתן "לחנך" אותו, האם יבין "ערבות ואחריות הדדית", "ערב רב" – מהות זו שקועה עמוק-עמוק בתודעתו ובנפשו, ו"חינוך" של "דור המדבר" זו אוטופיה ללא מיצרים...
יונתן גורל
מיכאל רייך
גִּלְגּוּלוֹ שֶׁל נִגּוּן
בָּעִיר הַגְּלִילִית נַצְרָת, בְּבֹקֶר מְעֻרְפָּל
בֵּרַכְתִּי לְשָׁלוֹם מְקוֹמִי אֶחָד
עַבְדְּקָן וּכְחוּשׁ בָּשָׂר
שֶׁהָיָה מְגַלְגֵּל חָבִית טְעוּנַת אֲגָדוֹת מִלֵּב הָעִיר
וְכִמְעַט עַד הַר הַקְּפִיצָה הִגִּיעַ עִמָּהּ,
עַל פִּי הַשַּׁרְשֶׁרֶת וְהַמֶּדַלְיוֹן לְחָזֶהוּ
הָיָה הָאִישׁ נוֹצְרִי,
עַל פִּי אֹפֶן הִלּוּכוֹ, חִגֵּר הָיָה
וְעַל פִּי בְּגָדָיו הַבְּלוּיִים – עָנִי מָרוּד;
מֵחָזוּתוֹ לֹא שֻׁכְנַעְתִּי כִּי בִּיכֹלְתוֹ
לָרֶשֶׁת אֶת הָאָרֶץ,
כְּהַבְטָחַת הַנַּצַרְתִּי הַהוּא
בַּעַל הַמּוֹנִיטִין.
לִפְנֵי אַלְפַּיִם שָׁנָה, נִתְגַּלְגְּלָה חָבִית דּוֹמָה
עֲמוּסָה בַּהֲגִיגֵי נֶפֶשׁ, גְּדוּשַׁת מִלִּים
הַמְּבַשְּׂרוֹת גְּאוּלָה שְׁלֵמָה לְנִשְׁמַת הָאָדָם –
אֶל מְצוּקוֹ שֶׁל הַר קְדוּמִים, וְנִתְרַסְּקָה אֶל הַתְּהוֹם מַטָּה,
אַךְ לְמַרְבֶּה הַהַפְתָּעָה
הִתְפַּזְּרוּ הַמִּלִּים כְּנוֹצוֹת לְכָל רוּחוֹת הַשָּׁמַיִם
אִמְרוֹתָיו נָפוֹצוּ אֶל אַפְסֵי הָאָרֶץ
עַד שֶׁהָפְכוּ כֻּלָּן
אֶבֶן שׁוֹאֶבֶת לְמַאֲמִינִים קַנָּאִיִּים, נֶהֶנְתָּנִים
הַמְּחַפְּשִׂים בִּשְמוֹ של אוֹמְרָן, סִבָּה לִשְפֹּך דָּמִים,
בְּעוֹד בְּגּוּף אוֹתוֹ מַטִּיף בָּדוּי, צָמְחוּ בִּן לַיְלָה
כְּנָפַיִם שֶׁל קְדוּשָׁה.
דוד מלמד
ז'בוטינסקי, האיש שעמד בראש "אחדות העבודה" ועידוד העיתונות
במשך שנים רבות עבר מדור לדור סיפור הצבתו של זאב ז'בוטינסקי בראש רשימות מועמדים של מפלגות שהיו לאחר-מכן יריבות מרות אלו עם אלו. אירוע חד-פעמי זה אירע לפני כמאה שנים, בשנת 1920, כאשר נערכו בארץ הבחירות לאסיפת-הנבחרים הראשונה. האירוע נדון על דפי עיתונים עבריים שהיו קיימים אז, וגם נכנס לספרי-ההיסטוריה שהתגלגלו בשנות-דור והעלו בת-שחוק של השתאות.
ז'בוטינסקי עמד באותם ימים בראש כוחות ההגנה בירושלים שניסו לבלום את התקפות הערבים במאורעות שנת תר"פ – ונדון על כך על-ידי הבריטים ל-15 שנות-מאסר עם עבודת-פרך. כדי להעניק לו גיבוי ציבורי רחב, וכדי להפעיל לחץ על הבריטים לשחררו, וגם לגייס את תמיכת מפלגת-הפועלים "אחדות העבודה" למענו – הוצב ז'בוטינסקי בראש רשימת מועמדיה. אחריו ברשימה היו, בין היתר, ראשי תנועת-העבודה דאז: יצחק בן-צבי, זלמן שז"ר, דוד בן-גוריון, אברהם הרצפלד, דוד רמז, יצחק טבנקין, משה שרת, אליהו גולומב ואחרים.
בבחירות השתתפו כ-20,000 איש, שהיו 70 אחוזים מבעלי זכות-הבחירה. נכללו בהן מרבית המאפיינים הפוליטיים של היישוב כפי שהיו שנים רבות: פיצול רבגוני, עשרות רשימות שכולן זכו בייצוג, וחלוקה לגושים עיקריים: הגוש החזק היה של שתי מפלגות הפועלים: "אחדות העבודה" ו"הפועל הצעיר", הופיעו החוגים האזרחיים (הימין), הספרדים התפצלו בשש רשימות ויצרו קיום הצבעה עדתית, אחר-כך חלה ירידה תלולה בהצבעה העדתית, הגוש הדתי קיבל 20 אחוזים מהקולות כולל הצבעה של חלק מהחרדים בקלפיות נפרדות. לבסוף נבחרה אסיפת הנבחרים בת 314 מושבים: גושי שמאל, ימין, מרכז, עדות המזרח ודתיים, שכולם נחלקו לרשימות שונות.
הממשל הצבאי הבריטי עיכב את התכנסות אסיפת-הנבחרים הראשונה עד אוקטובר 1920, ובכך קבע הנציב העליון את הקו שאיפיין את ממשלת המנדט בשנים הבאות: הגבלת הסמכות של הארגון החדש ובעיקר אי-הכרה בייחודיותו כמייצג בלעדי של היהודים בארץ. אסיפת-הנבחרים בחרה בוועד לאומי בן 36 חברים וזה בחר מתוכו הנהלה מצומצמת ששימשה גוף קבוע ולמעשה לא התכנסה בדרך-קבע ובצורה סדירה. במשך חמש שנות כהונתה של אסיפת-הנבחרים הראשונה היא התכנסה רק לשלושה מושבים.
אסיפת-הנבחרים היתה המוסד העליון של יהודי ארץ-ישראל בתקופת המנדט הבריטי. האסיפה החליטה כי היא "המוסד העליון לשיפור ענייניו הציבוריים הלאומיים של העם העברי בארץ-ישראל ונציגתו היחידה כלפי פנים וכלפי חוץ."
הבחירות לאסיפת-הנבחרים הראשונה הולידו התפתחות מהירה בהרכב הכוחות ביישוב. ככל שגברו העליות לארץ נחלש כוחם של ותיקי הישוב, ובמיוחד של החרדים ועדות הספרדים.
מצב זה גרם לפרישה-מרצון של החרדים מאסיפת הנבחרים, הן בשל התנגדותם לשיתוף נשים בבחירות, הן כבוחרות וכנבחרות. הגוש הספרדי התפורר, וחלקם של הספרדים הלך והצטמק, שכן העלייה בשנות העשרים והשלושים של המאה הקודמת הגיעה ברובה הגדול מאירופה. הגוש האזרחי לא נחלש אומנם, אך פיצולו התמיד, גרם לכך שלא היתה לו השפעה של ממש. לעומת זאת, כוחו של הגוש הפועלי נשמר ואף גבר, עם הצטרפותם של עולים-חלוצים לשורות היישוב.
בשנת 1920, שנת הבחירות לאסיפת-הנבחרים הראשונה, התמנה ז'בוטינסקי לחבר מערכת "הארץ", נכלא בכלא-עכו יחד עם 19 חבריו, ושוחרר לאחר גל מחאות בארץ ובעולם. חלוקת הכוחות בשנת 1920 היתה שונה מזו שהתפתחה בשנים הבאות, לפחות בכל הקשור לדמות אחת: זאב ז'בוטינסקי.
ז'בוטינסקי תמיד היה מאוהב בעבודתו העיתונאית והעריך אותה. הוא כתב עשרות מאמרים שפורסמו בעיתונים העבריים של אותה תקופה: "הארץ", "חדשות הארץ" ו"דואר היום". "העיתונאים הם המעמד השליט בעולם" – אמר בכוונה חיובית – "אין בעולם מלאכה נשגבת ממלאכתו של העיתונאי. כתפקידו של מחזור הדם בגוף, כתפקידו של המסחר במשק העולמי, כך תפקידה של עיתונות בשדה הרוח."
ב-20 באפריל 1920 כתב "הפועל הצעיר", עיתונה של תנועת העבודה: "ז'בוטינסקי נשפט ל-15 שנה! נשפט בתור ראש ההגנה העברית, אולם חברי ההגנה, והם רבים – הם כל היישוב העברי בארץ-ישראל וכל העם היהודי בגולה – חברי ההגנה אלה חיים... ואם שפטו את ז'בוטינסקי וחלק מחברינו – בזה עוד לא השמידו אותנו מתחת שמי ארץ-ישראל. צערם צערנו וזעמם זעמנו."
ב-25 באפריל 1920 התייצב גם "הארץ" לימינו של ז'בוטינסקי ופירט את הליכי ההצבעה תחת הכותרת "הבחירות ביפו": "מהלך הבחירות לאסיפת-הנבחרים ביפו הראה עד כמה הגיע כל הקהל שלנו למדרגה גבוהה במובן ההתפתחות החברתית והמדינית... בבוקר בא חילוף גם ברשימות אחדות, ביחוד נדפסה מחדש רשימת המועמדים של 'אחדות-העבודה'. הוועד-הפועל של המפלגה הזאת הוציא כרוז ובו הוא מודיע: זאב ז'בוטינסקי נדון למאסר לחמש-עשרה שנה על עומדו בראש ההגנה העצמית של יהודי ירושלם. 'חטאו' של ז'בוטינסקי הוא 'חטא' כולנו. נכתוב כולנו בלי הבדל מפלגה את שם ז'בוטינסקי בראש המועמדים לאסיפת-הנבחרים של יהודי ארץ-ישראל. ירשום כל בוחר בראש הפתקה של המפלגה או הקבוצה שלו את השם זאב ז'בוטינסקי... אפילו אלו החרדים שמיאנו ללכת אל הבחירות, מטעם הרבנים הודיעו בקהל שנחוץ לגזור 'תענית ז'בוטינסקי'."
כעבור יומיים, ב-27 באפריל, הוסיף "הארץ": "בחרו ברשימה סימן ה', רשימת 'הפועל הצעיר': זאב ז'בוטינסקי." ובאותו יום נכתב גם ב"דואר היום": "מאת ועדת הבחירות של קבוצת 'הבלתי מפלגתיים' קיבלנו את רשימת המועמדים... סימן ז': דוד ילין, זאב ז'בוטינסקי..." והאחרים.
הזדהותה של תנועת-העבודה עם ז'בוטינסקי אף התחזקה, וב-30 באפריל 1920, כתב "הפועל הצעיר" ביטאון "אחדות העבודה" תחת הכותרת "שעה סימבולית": "יש ימים ושעות סימבוליות, שעות המשמשות סימני-הקיצור לתקופה שלימה המביאות לידי ביטוי בהיר ומרוכז את כל מהותה של זו, את כל עקירותיה והערותיה. שעה כזו היה לנו אתמול, יום ז'בוטינסקי... בעצם היום שבו נשלחו ז'בוטינסקי וחבריו למבצר עכו לרצות את 'עוונם' ולעבוד עבודת פרך כשודדים ומרצחים."
באותו גיליון הוסיף "הפועל הצעיר" שמועה שעברה אז בציבור ונודעה שנים רבות: "...רבנים כשרים נמצאו אשר חתמו בחג על טופס 'האשמה' עצמית וכללו עצמם עם המגנים וקבלו עליהם להיענש עם ז'בוטינסקי וחבריו. שני הדברים כאחד גדולים היו: דרישת עונש וחתימה בחג. אחים הם לנו ליגון ואחים יהיו לנו לשמחה."
ב"דואר היום" ב-2 במאי 1920 נכתב בפירוט: "אל הספרדים, אורפלי, בוכרי, גורזי', ג'ירמוקלי, מערבי, פרסי, צוויריקלי, תימני... ספרדי, לך וקרא אל אחיך אל הבחירות לאסיפת הנבחרים. ספרדי קח חלק בעבודה ובחר בעובדים נמרצים שיגנו על ענייניך... שמות המועמדים הספרדים ומספר 2 הא' זאב ז'בוטינסקי."
מכאן ואילך חלפו שנים אחדות עד אשר התקיימו הבחירות הבאות לאסיפת-הנבחרים השנייה ב-6 בדצמבר 1925. באסיפת הנבחרים השנייה פרסם ז'בוטינסקי גילוי-דעת: "אל תבחרו בנציגים לסוכנות... ואנו הרביזיוניסטים בתור מחאה עוזבים את אסיפת הנבחרים."
בוויכוח בשאלת הצבעת הנשים הציעה תנועת "המזרחי" פשרה: לערוך משאל-עם בשאלת זכות-הבחירה לנשים שבו ישתתפו גברים בלבד... הנשים מיהרו כמובן להביע את התנגדותן לפשרה. בסוף מושב זה אושרה חוקת-בחירות לאסיפת הנבחרים השנייה על בסיס של שוויון מיני, והוחלט על עריכת בחירות לאסיפת-נבחרים זו.
האסיפה התכנסה סמוך לבחירתה, בשנת 1926, ולאחריה אסיפה נוספת בקיץ 1929. הבחירות התקיימו במועדן על אף אי-ההסכמה בנוגע להשתתפות הנשים בהליך זה כבוחרות וכנבחרות.
ז'בוטינסקי היה אז כבר ברשימת התנועה הרביזיוניסטית, וכל שאר היחסים בין תנועתו ובין מפלגות הפועלים – הריהם ידועים.
דוד מלמד
רון גרא
על ספרה של גבריאלה מורוז
"פרח לסמוראית"
הוצאת "מיטב ארגמן" 2021
כבר בשירה בראשון, בספרה האחרון, היפה והמיוחד: "פרח לסמוראית" היא אומרת: "הייתי איתך עד אין סופי / אך אתה / בידיך החומדות. / חפנת אותי / ומשאר כולך / נעדרתי."
משחר נעורי אהבתה, תרה וחיפשה את שלמותה של אותה אהבה, ואל פסגת השלמות הזאת, גם בבגרותה המאוחרת – בשלמות זו לא זכתה... "דרוכה לאהבה / עוגבת עליה בכל פינה / יוקדת את החלומות / בצבעי זריחה / גאות ושפל."
וכך חיפשה כל ימיה את שביל הגישוש המשותף, להגיע אל פסגת האהבה כדי לראות אור. גבריאלה מתארת בחושניות את ידי הגבר הנודדות בגופה, אך את ליבו שלו אינו מפרש לה, ולכן, כל מעשה האהבה הוא פטה מורגנה.
בליבה: "נטועים עצי ענק / של תשוקה / והם צומחים / לגובה ולרוחב / עד שאני / צרה מהכיל / ...חורצים את גורלי / ואני מתנפצת לרסיסים." (עמוד 33).
האהבה, מקור נשמתה, נמצאת, כדבריה "תחת שמיה של ארץ קהת יום," והגבר – בו קטבים, קוציים, בלתי אפשריים – שורטים, בנפשו שלו עצמו...
גבריאלה יודעת לנתח, להציץ בנפש עצמה, בנפש מושא אהבתה, מבחינה, רואה, מפרשת, מודעת מאוכזבת, ובכל זאת, נשארת איתו. היא ממשיכה להיות נמהלת, ארוגה, ברכויות שלו, של הגבר, (עמוד 37), גבר שאינו מבין את אובדנה, כדבריה, והיא ממשיכה לרקום חלומות מיוזעים, בלי אצבעון, מול ירח שאינו מבין את אובדנה. ומושא אהבתה רומז לה לבוא, מפתה אותה ברכות המלים: "כופת אותי ברכות המלים. / אחר כופת אותי / ופוקד עליי לקפוא / ואני על הר נבו" (כנאמר על משה רבנו" את הארץ תראה ואליה לא תבוא).
האהבה, בשביל גבריאלה, היא אגדה, פשוטו כמשמעו, אגדה חלומית בתוכה היא מערטלת את עצמה (עמוד 38). וכך היא כותבת: "ליטופי אור ששרדו / מעוררת תשוקות שנבלמו / לשמרן למחר" ולאורך האהבה, מנסה לעקוף את כאב מושא אהבתה, אל השכחה. היא חוששת מן הזיכרון, מאידך גיסא חוששת מאימת הריפיון, שמא תיסגר נשמתה ותהפוך לחדלון (עמוד 42).
בשירה התפכחות (עמוד 49) היא כותבת: "משמעותה של דעתך / הולכת ומתבלה / על אף שאיני בטוחה / אם אדע לשרוד בלעדיך." גבריאלה הרגישה, החכמה והמודעת לכל ניואנס קטן, "צופה בלי משים / ברגשות שנגוזו / מנסה ליישר אמיתות מקומטות... יושבת על המדוכה / מנערת עוד ענן אבק."
בעמוד 51 היא אומרת: "עטופה בזרועותיך / החפצות להגן עליי / מפניך / חומקת ממך טיפין טיפין / והזיכרון צרוב-הטעמים מחלציך." בעמוד 59: "הזהרת אותי / מפני הקוצים / בחרתי להלך יחפה /כשרגליי שתתו מהפצעים / נצבעו באדום /שושני דמיוני / קמלו באחת."
גבריאלה בעלת הנשמה השירית, הפואטית, מאוהבת במעשה האהבה, באובייקט האהבה, בעצם האהבה עצמה, חולמת אהבה, ואהבה זו, גם אם היא מבוקרת, לא זו שחלמה אודותיה בדמיונה הרחב, האהבה היא לה לחם חוק, נשמת אפה, על כל כישלונה וחידלונה, בלעדיה אין חייה חיים כלל. כדברי אפלטון "האהבה כמאהב" לה.
בשער הרביעי של הספר, "אחרית הימים", בעמוד 63, היא מנסה את צעדי הריקוד המוכרים לה מפעם, להסוות בהם את הליכתה המגומגמת, "שלא יראו אותי מקרטעת."
גבריאלה, אישה לא בריאה באחרית ימיה, וימיה לא פשוטים כלל וכלל, "הלילה הזה אין בו חמלה / קצוותיי רחוקים ממני / דופק שלי / מבשר משהו אפל..../ בלילה הזה אין נחמה."
היא מבקשת למצוא מילים חדשות שאין בהן כאב ודמעות, ומבקשת סליחה אם הכאיבה ואיכזבה. היא מבקשת לומר, בעודה בחיים, את כל המילים הטובות, ללא תנאי, ולא לקחתן איתה לבית עולמה. "רוצה לחבק לאהוב / בכל האהבה שבי / ולא לחזור בגלגול הבא / להשלים את המלאכה, / כשבסוף כן אחזור." (עמוד 66).
אי אפשר להיות אדיש לשירה אלגית כזו של גבריאלה, שכסמוראית, נלחמה כל ימיה, לשרוד, בתוך כל מעקשי החיים, הלא פשוטים, נלחמה על מעקשי האהבה, היא מפליאה באריגת המילים, ובתמונות לשון יפות כמו: "אכזבות מרופטות ממסמרות," "תודעתי מתייגעת," "מדבבת את עצמה," "ילדות סדוקה," "להשריש את עצמי," "מחדדת כאב."
למרות מחלותיה, והיותה מחוברת לדיאליזה, היא מזמינה אותנו הקוראים לתור היטב אחר יופייה ולא אחר מכאוביה. אכן יופי רב היה בה, וכל מי שפגש בה, זכה להכיר אישה סמוראית מופלאה מכל בחינה. שמגיע לה לא פרח אחד אלא פרחים רבים, ואלה, לצערנו, יונחו על קברה.
יהי זכרה ברוך.
רון גרא
חופשה מן המוות
מאת המשורר חיימקה שפינוזה לוטש מילים
אני מתייחס אל חיי כאל חופשה מן המוות
ומברך על כל רגע שזה נמשך
לכן אני אופטימי
יולי 2022
עדינה בר-אל
אננס ישראלי עם כתר
יעקב סיזל מבית יצחק הוא יושב ראש שולחן מגדלי האננס במועצת הצמחים של משרד החקלאות. במשקו הפרטי הוא מגדל אננס על שטח בן מאה דונם. את שרביט הניהול הוא העביר לבנו עידן לאחר שהוא עצמו הרחיב מאוד את פעילותו הציבורית – ניהול עסקי של קיבוצים בעיקר. יעקב התפנה לספר לנו בריאיון על גידול האננס בארץ ועל התחרות עם הייבוא, בעיקר לאור הרפורמה שהוכרזה בחקלאות.
המשפחה בבית יצחק
הוריו של יעקב – פרץ ולוטי – היו ניצולי שואה שאיבדו את רוב בני משפחותיהם. הם ילידי גרמניה שהגיעו להולנד וניצלו על ידי המחתרת ההולנדית. לארץ הם עלו בשנת 1947 והגיעו לקיבוץ גלעד. לאחר כשנתיים עברו למושב בית יצחק. יעקב נולד בבית יצחק בשנת 1955.
"אבי ניהל בבית יצחק את כל ענפי החקלאות, ביניהם הפרדס והפלחה, במשך עשרות שנים. זאת בנוסף לטיפוח המשק הפרטי, בו עבדה גם אימי. היו לנו לולים, גם לולי מטילות וגם לולי פטם. אימא היתה ממש חקלאית," מעיד יעקב.
במסגרת השירות הסדיר בצבא היה יעקב בתותחנים, שימש כמפקד סוללה. במילואים היה מג"ד בתותחנים. לאחר השירות הצבאי, בשנת 1977, החל יעקב ללמוד בפקולטה לחקלאות והתמחה בצומח. אחרי סיום הלימודים הוא רכש נחלה בבית יצחק בשנת 1980. יש לציין שכל צאצאיהם של פרץ ולוטי הם בעלי משקים בבית יצחק. אחת האחיות של יעקב רכשה משק, והשנייה היתה בת ממשיכה במשק ההורים.
בשנת 1982 נישאו יעקב ומאי, שהיא בת "קיבוץ" חולון, לדבריו. השניים הורים לשלושה: נטע הבכורה היא ילידת 1984. משמשת בתפקיד מזכ"לית של תנועת הנוער של 'האיחוד החקלאי'. עידן, יליד 1987, הוא ממשיך הדרך בחקלאות כפי שנספר עליו בהמשך. הבת עפרי, ילידת 1992, למדה פסיכולוגיה וחינוך, עשתה תואר שני בניהול ציבורי, ומסיימת עתה תעודת הוראה וייעוץ חינוכי. כך שהבנות בתחום החינוך והבן בחקלאות – גאווה להורים.
המשק של יעקב היה מבוסס בתחילה על פרחים. הוא גידל פרחי ציפורן, גרברות וגם את כף הקנגורו, שהוא צמח נוי. במקביל, החל משנת 1996, ניהל יעקב את האגודה בבית יצחק במשך כמה שנים.
ניהול עסקי של יישובים חקלאיים
"בשנת 2001 יצאתי לנהל את מושב מי עמי," מספר יעקב "וזה היה הזמן בו החלטתי להפסיק לגדל פרחים, מפני שזהו גידול אינטנסיבי, שקשה להמשיך לטפחו מרחוק." הוא בחר לגדל אננס, ומאז הוא "כרת ברית" עם ענף זה, ותורם בפעילותו כיושב ראש שולחן מגדלי הפרחים במועצת הצמחים.
במרוצת הזמן הרחיב יעקב את פעילותו הציבורית. הוא מונה שמות של קיבוצים רבים בהם שימש מנהל עסקי או יושב ראש ועדים ממונים. "בדרך כלל אני מנהל שני קיבוצים במקביל. בתקופת מי עמי ניהלתי גם את קיבוץ יד חנה. אחר-כך ניהלתי במקביל את יד חנה ולהבות חביבה. מאוחר יותר הייתי יושב ראש הוועד הממונה של פלמחים. במשך שנה ניהלתי את חולדה. במשך שבע שנים ניהלתי את קיבוץ מגל וגם את קיבוץ בחן. ועתה אני ממשיך לנהל את קיבוץ בחן ומנהל את גבעת חיים איחוד."
ואיך ממשיך המשק הפרטי שלו לפרוח? התשובה היא – באמצעות בנו עידן. עידן החל כבר בגיל 16 לעבוד במשק. לאחר השירות הצבאי שלו והטיול הגדול בחו"ל, הוא למד כלכלה ומשפטים באוניברסיטת תל-אביב. "הוא קיבל רישיון עריכת דין, אבל החליט שהוא רוצה להיות חקלאי. עידן בני בעצם מנהל את המשק," אומר יעקב. "אני משתדל לסייע ככל שניתן, אני לא מנותק, אבל עיקר עיסוקי כרגע הוא ניהול הקיבוצים."
לשאלה איך מצליח מושבניק לנהל את עסקי הקיבוצים עונה יעקב: "במרוצת השנים למדתי כיצד מתנהלים הקיבוצים, את היתרונות ואת החסרונות שלהם. אני מתרכז בעיקר בפתרון בעיות שלהם ובהתנהלות שלהם מול 'מנהל מקרקעי ישראל', גם בנושא ההרחבות וגם בעניין של שימושים חורגים. הקשר של היישובים עם 'מנהל מקרקעי ישראל' הוא מורכב מאוד." מציין יעקב.
גידול האננס בארץ
"שולחן מגדלי האננס, שאני יושב הראש שלו, הוא פעיל מאוד. אנחנו מעריכים שיש בארץ כ-2500 עד 2700 דונם אננס, אותם מטפחים כ-120מגדלים גדולים וקטנים.
"האננס כבר נמצא בארץ עשרות שנים." מספר יעקב, "תחילה הוא היה בהיקפים קטנים, כאשר קבוצה סגורה של מגדלים שמרה את הידע ואת השתילים לעצמה. לפני כחמש-עשרה שנה החליטו חברים בקיבוץ גינוסר להיכנס לענף, הם ייבאו חומרי תרבית, יצרו שתילים באמצעות תרביות רקמה, ואז התרחב הענף הארץ."
האננס מקורו במדינות קו המשווה סביב הגלובוס. הוא שייך למשפחת הצמחים הברומליים. יעקב מספר על ההתפתחות האבולוציונית של האננס:
"בתחילה הוא גדל על עצים, על חיבורי הענפים, והסתפק במי גשמים על העלים ועל קודקוד הצמיחה. במשך השנים עם האבולוציה הוא 'ירד מהעץ' וגדל על הקרקע. השאלה היא, האם הוא פרי או ירק? בכל אופן אנחנו שייכים לאגודת מגדלי הפירות."
הריבוי של הצמח נעשה בשני אופנים: בתרביות רקמה או בסאקרים – שתילי בת שצומחים ליד השתיל הראשי נותן הפרי. מחזור החיים של השתיל הוא כשנתיים. מיום השתילה עד 14-12 חודש מתרחש צימוח וגטטבי עד שהשתיל מגיע לבגרות, ואז הוא מקבל אינדוקציה מלאכותית לפריחה על ידי חומרים מפרישי אתילן. לאחר כשישה חודשים מהאינדוקציה, נקטף הפרי. בשלב זה עברו 18 עד 20 חודש, ואז מחכים עד שיוצאים שתילי בת חדשים לצורך ריבוי. לאחר מכן עוקרים את כל השתילים בשטח ומעבדים את הקרקע, בין השאר עושים חיטוי קרקע. שוב מסדרים ערוגות ושותלים מחדש. כך שהמחזורים הם של שנתיים, כשבכל שנה מחליפים חמישים אחוזים מהשטח. חמישים אחוזי צמחים גדלים וגטטיבית וחמישים אחוזים יישאו פרי. וחוזר חלילה: לאחר קטיף הפרי וצמיחת "הבנות" עוקרים את הצמח, וזה שלא נעקר נותן פרי. כלומר, מתוך 2500-2700 הדונמים בארץ, בעצם רק מחציתם מניבים בשנה אחת. ניתן לומר שזה כמו גידול דו שנתי.
האננס גדל בחממות וגם בסוכות-צל בכמה אזורים, (באזור עין הבשור ושדה ניצן). ההשקייה היא בטפטוף או בהמטרה, ולעתים בשילוב של שתי השיטות. "הגידול מאוד חסכוני במים, בערך קוב עד קוב וחצי לדונם ליום." אומר יעקב. "אנחנו מגדלים את האננס בחיפוי ניילון, כך שההתאדות מאוד נמוכה. זהו גידול אשר סובל מאוד בעודף מים, והוא דורש קרקע מאווררת, בארץ מגדלים את האננס במישור החוף, מבצת בצפון ועד אזור אשקלון בואכה חבל הבשור, אחד המגדלים הגדולים מאוד הוא בבקעה, בתומר. עוד יותר קשה לו מאשר לנו. בחורף יש לו יתרון, בקיץ חסרון. האננס רגיש גם לקרה, לכן ככל שקרובים יותר לים פחות חשופים לקרה."
בארץ מגדלים שלושה זנים. הזן המרכזי הוא 2MD, אשר פותח בהוואי לפני כעשרים שנה. השני הוא קווין, שהיה נפוץ באוסטרליה ובדרום אפריקה. הוא הזן קוצני, גם בכתר וגם בשתיל, פרי קצת קטן יותר אבל טעים מאוד. הזן השלישי, השולי, הוא קיין – פרי מאוד גדול, אבל קצת חמצמץ. משמש את תעשיית קופסאות השימורים בעולם.
"הגידול בארץ הולך ותופס תאוצה," אומר יעקב, "אבל תוך כדי זו תאוצה זו החליטו בארץ על רפורמה בחקלאות, שבהחלט מכניסה את הענף הזה לאי וודאות."
ייבוא האננס והרפורמה בחקלאות
הרפורמה בחקלאות מכוונת להפחית מכסים על פירות וירקות, ועל ידי כך יגדל היבוא. "האננס נחשב פרי יקר ו'סקסי', לפיכך הזדרזו להוריד את המכסים לגמרי על הייבוא שלו. אבל הדברים אינם פשוטים, בעיקר לחקלאים." אומר יעקב. "אם מישהו מהמגדלים תיכנן להשקיע ולהגדיל את השטחים שלו בצורה דרמטית, הרי שעכשיו, אחרי הכרזת הרפורמה, הוא מקפיא את התוכניות שלו. המצב הוא עתה, שבאזורי הנגב ובאזורי הפריפריה קיבלו מגדלי האננס מענקים ממשרד החקלאות. זאת אומרת, שמצד אחד משרד החקלאות מעודד את האנשים להיכנס לענף זה, ומצד שני באה עליהם הרפורמה עם 'פטיש חמש קילו' על הראש. זוהי המציאות. לכן יש אי ודאות, מתח ובלבול רב בקרב המגדלים. אינני מאמין לאף מילה של מנכ"לית משרד החקלאות ושל שר החקלאות בעניין המענקים, בעניין העזרה לחקלאים." טוען יעקב, "לדעתי הם בעיקר באים להרוס את כל מה שבנו החקלאים במושבים ובקיבוצים מאז קום המדינה!"
בארץ מייבאים אננס מהרפובליקה הדומיניקנית ומקניה, ולאחרונה נחתם הסכם גם עם קוסטה ריקה. בשלב זה ההובלה באוויר די יקרה, כך שגם הפרי המיובא לא זול. גם ההובלה הימית בעייתית. "מהרפובליקה הדומיניקנית ומקוסטה ריקה אורכת ההובלה 45 ימי הפלגה, זה פחות טוב לפרי." אומר יעקב. "הפרי שמגיע ארצה באמצעות הייבוא גדל בארצות שבהן רמות הריסוסים וההדברה הן מהגבוהות בעולם, לעומת הגידול עם מעט מאוד ריסוסים בארץ. בחו"ל מטפלים גם בקרקע וגם בפרי הקטוף עם חומר קטלני הנקרא מתיל ברומיד, שהוא חומר שהוצא מהשימוש בישראל לפני עשרות שנים, ובפרי הזה מאכילים את הציבור בארץ!"
והוא מלמד אותנו כיצד להבחין בין אננס שגדל בארץ לבין אננס מיובא: "ההבדל המרכזי הוא: האננס שלנו הוא עם הכתר היפה. אננס מיובא הוא ללא כתר, וזה על פי דרישות השירותים להגנת הצומח במשרד החקלאות. יש חשש גדול מהכנסת מחלות, פטריות, כנימות, מזיקים, זרעים של עשבים רעים – כל אלו נכנסים לתוך הכתר. האיום המרכזי של המחלות שנמצאות באננס הוא על הבננות והאבוקדו בארץ. לכן יש הקפדה יתרה של הגנת הצומח על ייבוא בלי מחלות ללא מזיקים. היום הייבוא של האננס הוא כ-40% מהצריכה ואילו תוצרת הארץ כ-60%. החשש הגדול הוא שאחוזים אלו ישתנו לטובת הייבוא. האננס הוא פרי בריא מאוד." מעיד יעקב. "הוא מונע מחלות סרטן בגלל התכונות האוקסידנטיות הטובות מאוד שלו."
מתי כדאי לקנות אננס? על כך עונה יעקב: "כיוון שאנחנו עושים את ההפריות בצורה מלאכותית, (כל שבועיים בערך מפרים חלקה כדי לקבל רצף לאורך השנה), אנחנו מצליחים לייצר אננס במשך עשרה חודשים בשנה. בין אוקטובר לאפריל אנחנו לא מפרים את הפרי בגלל הקור. בחורף הפרי קצת פחות מתוק. האננס מעולה בטעמו באביב, בקיץ ובסתיו. טעים יותר אפילו מהפרי המיובא."
עדינה בר-אל
* נדפס בעיתון "יבול שיא", גיליון 191, יוני 2022.
אהוד: יעקב סיזל צודק, ולא רק לגבי ייבוא האננס הפטור מכתר וממכס. שרֵי האוצר והחקלאות הנוכחיים עלולים להחריב את החקלאות הישראלית בכך שמצד אחד ספק אם יצליחו להוזיל את המחירים לצרכן, חרף הייבוא ה"זול" – ומצד שני יחריבו חלקים רבים בחקלאות הישראלית בגלל "ייבוא" של מחלות צמחים!
יש לקוות כי אחרי הבחירות תקום ממשלה אחרת שבה יתנו עדיפות לתוצרת הארץ וימחקו את הסכלות הפופוליסטית של שר האוצר ושר החקלאות שמבינים בחקלאות אולי כמו חמור במרק פירות!
המשפחה בבית יצחק
הוריו של יעקב – פרץ ולוטי – היו ניצולי שואה שאיבדו את רוב בני משפחותיהם. הם ילידי גרמניה שהגיעו להולנד וניצלו על ידי המחתרת ההולנדית. לארץ הם עלו בשנת 1947 והגיעו לקיבוץ גלעד. לאחר כשנתיים עברו למושב בית יצחק. יעקב נולד בבית יצחק בשנת 1955.
"אבי ניהל בבית יצחק את כל ענפי החקלאות, ביניהם הפרדס והפלחה, במשך עשרות שנים. זאת בנוסף לטיפוח המשק הפרטי, בו עבדה גם אימי. היו לנו לולים, גם לולי מטילות וגם לולי פטם. אימא היתה ממש חקלאית," מעיד יעקב.
במסגרת השירות הסדיר בצבא היה יעקב בתותחנים, שימש כמפקד סוללה. במילואים היה מג"ד בתותחנים. לאחר השירות הצבאי, בשנת 1977, החל יעקב ללמוד בפקולטה לחקלאות והתמחה בצומח. אחרי סיום הלימודים הוא רכש נחלה בבית יצחק בשנת 1980. יש לציין שכל צאצאיהם של פרץ ולוטי הם בעלי משקים בבית יצחק. אחת האחיות של יעקב רכשה משק, והשנייה היתה בת ממשיכה במשק ההורים.
בשנת 1982 נישאו יעקב ומאי, שהיא בת "קיבוץ" חולון, לדבריו. השניים הורים לשלושה: נטע הבכורה היא ילידת 1984. משמשת בתפקיד מזכ"לית של תנועת הנוער של 'האיחוד החקלאי'. עידן, יליד 1987, הוא ממשיך הדרך בחקלאות כפי שנספר עליו בהמשך. הבת עפרי, ילידת 1992, למדה פסיכולוגיה וחינוך, עשתה תואר שני בניהול ציבורי, ומסיימת עתה תעודת הוראה וייעוץ חינוכי. כך שהבנות בתחום החינוך והבן בחקלאות – גאווה להורים.
המשק של יעקב היה מבוסס בתחילה על פרחים. הוא גידל פרחי ציפורן, גרברות וגם את כף הקנגורו, שהוא צמח נוי. במקביל, החל משנת 1996, ניהל יעקב את האגודה בבית יצחק במשך כמה שנים.
ניהול עסקי של יישובים חקלאיים
"בשנת 2001 יצאתי לנהל את מושב מי עמי," מספר יעקב "וזה היה הזמן בו החלטתי להפסיק לגדל פרחים, מפני שזהו גידול אינטנסיבי, שקשה להמשיך לטפחו מרחוק." הוא בחר לגדל אננס, ומאז הוא "כרת ברית" עם ענף זה, ותורם בפעילותו כיושב ראש שולחן מגדלי הפרחים במועצת הצמחים.
במרוצת הזמן הרחיב יעקב את פעילותו הציבורית. הוא מונה שמות של קיבוצים רבים בהם שימש מנהל עסקי או יושב ראש ועדים ממונים. "בדרך כלל אני מנהל שני קיבוצים במקביל. בתקופת מי עמי ניהלתי גם את קיבוץ יד חנה. אחר-כך ניהלתי במקביל את יד חנה ולהבות חביבה. מאוחר יותר הייתי יושב ראש הוועד הממונה של פלמחים. במשך שנה ניהלתי את חולדה. במשך שבע שנים ניהלתי את קיבוץ מגל וגם את קיבוץ בחן. ועתה אני ממשיך לנהל את קיבוץ בחן ומנהל את גבעת חיים איחוד."
ואיך ממשיך המשק הפרטי שלו לפרוח? התשובה היא – באמצעות בנו עידן. עידן החל כבר בגיל 16 לעבוד במשק. לאחר השירות הצבאי שלו והטיול הגדול בחו"ל, הוא למד כלכלה ומשפטים באוניברסיטת תל-אביב. "הוא קיבל רישיון עריכת דין, אבל החליט שהוא רוצה להיות חקלאי. עידן בני בעצם מנהל את המשק," אומר יעקב. "אני משתדל לסייע ככל שניתן, אני לא מנותק, אבל עיקר עיסוקי כרגע הוא ניהול הקיבוצים."
לשאלה איך מצליח מושבניק לנהל את עסקי הקיבוצים עונה יעקב: "במרוצת השנים למדתי כיצד מתנהלים הקיבוצים, את היתרונות ואת החסרונות שלהם. אני מתרכז בעיקר בפתרון בעיות שלהם ובהתנהלות שלהם מול 'מנהל מקרקעי ישראל', גם בנושא ההרחבות וגם בעניין של שימושים חורגים. הקשר של היישובים עם 'מנהל מקרקעי ישראל' הוא מורכב מאוד." מציין יעקב.
גידול האננס בארץ
"שולחן מגדלי האננס, שאני יושב הראש שלו, הוא פעיל מאוד. אנחנו מעריכים שיש בארץ כ-2500 עד 2700 דונם אננס, אותם מטפחים כ-120מגדלים גדולים וקטנים.
"האננס כבר נמצא בארץ עשרות שנים." מספר יעקב, "תחילה הוא היה בהיקפים קטנים, כאשר קבוצה סגורה של מגדלים שמרה את הידע ואת השתילים לעצמה. לפני כחמש-עשרה שנה החליטו חברים בקיבוץ גינוסר להיכנס לענף, הם ייבאו חומרי תרבית, יצרו שתילים באמצעות תרביות רקמה, ואז התרחב הענף הארץ."
האננס מקורו במדינות קו המשווה סביב הגלובוס. הוא שייך למשפחת הצמחים הברומליים. יעקב מספר על ההתפתחות האבולוציונית של האננס:
"בתחילה הוא גדל על עצים, על חיבורי הענפים, והסתפק במי גשמים על העלים ועל קודקוד הצמיחה. במשך השנים עם האבולוציה הוא 'ירד מהעץ' וגדל על הקרקע. השאלה היא, האם הוא פרי או ירק? בכל אופן אנחנו שייכים לאגודת מגדלי הפירות."
הריבוי של הצמח נעשה בשני אופנים: בתרביות רקמה או בסאקרים – שתילי בת שצומחים ליד השתיל הראשי נותן הפרי. מחזור החיים של השתיל הוא כשנתיים. מיום השתילה עד 14-12 חודש מתרחש צימוח וגטטבי עד שהשתיל מגיע לבגרות, ואז הוא מקבל אינדוקציה מלאכותית לפריחה על ידי חומרים מפרישי אתילן. לאחר כשישה חודשים מהאינדוקציה, נקטף הפרי. בשלב זה עברו 18 עד 20 חודש, ואז מחכים עד שיוצאים שתילי בת חדשים לצורך ריבוי. לאחר מכן עוקרים את כל השתילים בשטח ומעבדים את הקרקע, בין השאר עושים חיטוי קרקע. שוב מסדרים ערוגות ושותלים מחדש. כך שהמחזורים הם של שנתיים, כשבכל שנה מחליפים חמישים אחוזים מהשטח. חמישים אחוזי צמחים גדלים וגטטיבית וחמישים אחוזים יישאו פרי. וחוזר חלילה: לאחר קטיף הפרי וצמיחת "הבנות" עוקרים את הצמח, וזה שלא נעקר נותן פרי. כלומר, מתוך 2500-2700 הדונמים בארץ, בעצם רק מחציתם מניבים בשנה אחת. ניתן לומר שזה כמו גידול דו שנתי.
האננס גדל בחממות וגם בסוכות-צל בכמה אזורים, (באזור עין הבשור ושדה ניצן). ההשקייה היא בטפטוף או בהמטרה, ולעתים בשילוב של שתי השיטות. "הגידול מאוד חסכוני במים, בערך קוב עד קוב וחצי לדונם ליום." אומר יעקב. "אנחנו מגדלים את האננס בחיפוי ניילון, כך שההתאדות מאוד נמוכה. זהו גידול אשר סובל מאוד בעודף מים, והוא דורש קרקע מאווררת, בארץ מגדלים את האננס במישור החוף, מבצת בצפון ועד אזור אשקלון בואכה חבל הבשור, אחד המגדלים הגדולים מאוד הוא בבקעה, בתומר. עוד יותר קשה לו מאשר לנו. בחורף יש לו יתרון, בקיץ חסרון. האננס רגיש גם לקרה, לכן ככל שקרובים יותר לים פחות חשופים לקרה."
בארץ מגדלים שלושה זנים. הזן המרכזי הוא 2MD, אשר פותח בהוואי לפני כעשרים שנה. השני הוא קווין, שהיה נפוץ באוסטרליה ובדרום אפריקה. הוא הזן קוצני, גם בכתר וגם בשתיל, פרי קצת קטן יותר אבל טעים מאוד. הזן השלישי, השולי, הוא קיין – פרי מאוד גדול, אבל קצת חמצמץ. משמש את תעשיית קופסאות השימורים בעולם.
"הגידול בארץ הולך ותופס תאוצה," אומר יעקב, "אבל תוך כדי זו תאוצה זו החליטו בארץ על רפורמה בחקלאות, שבהחלט מכניסה את הענף הזה לאי וודאות."
ייבוא האננס והרפורמה בחקלאות
הרפורמה בחקלאות מכוונת להפחית מכסים על פירות וירקות, ועל ידי כך יגדל היבוא. "האננס נחשב פרי יקר ו'סקסי', לפיכך הזדרזו להוריד את המכסים לגמרי על הייבוא שלו. אבל הדברים אינם פשוטים, בעיקר לחקלאים." אומר יעקב. "אם מישהו מהמגדלים תיכנן להשקיע ולהגדיל את השטחים שלו בצורה דרמטית, הרי שעכשיו, אחרי הכרזת הרפורמה, הוא מקפיא את התוכניות שלו. המצב הוא עתה, שבאזורי הנגב ובאזורי הפריפריה קיבלו מגדלי האננס מענקים ממשרד החקלאות. זאת אומרת, שמצד אחד משרד החקלאות מעודד את האנשים להיכנס לענף זה, ומצד שני באה עליהם הרפורמה עם 'פטיש חמש קילו' על הראש. זוהי המציאות. לכן יש אי ודאות, מתח ובלבול רב בקרב המגדלים. אינני מאמין לאף מילה של מנכ"לית משרד החקלאות ושל שר החקלאות בעניין המענקים, בעניין העזרה לחקלאים." טוען יעקב, "לדעתי הם בעיקר באים להרוס את כל מה שבנו החקלאים במושבים ובקיבוצים מאז קום המדינה!"
בארץ מייבאים אננס מהרפובליקה הדומיניקנית ומקניה, ולאחרונה נחתם הסכם גם עם קוסטה ריקה. בשלב זה ההובלה באוויר די יקרה, כך שגם הפרי המיובא לא זול. גם ההובלה הימית בעייתית. "מהרפובליקה הדומיניקנית ומקוסטה ריקה אורכת ההובלה 45 ימי הפלגה, זה פחות טוב לפרי." אומר יעקב. "הפרי שמגיע ארצה באמצעות הייבוא גדל בארצות שבהן רמות הריסוסים וההדברה הן מהגבוהות בעולם, לעומת הגידול עם מעט מאוד ריסוסים בארץ. בחו"ל מטפלים גם בקרקע וגם בפרי הקטוף עם חומר קטלני הנקרא מתיל ברומיד, שהוא חומר שהוצא מהשימוש בישראל לפני עשרות שנים, ובפרי הזה מאכילים את הציבור בארץ!"
והוא מלמד אותנו כיצד להבחין בין אננס שגדל בארץ לבין אננס מיובא: "ההבדל המרכזי הוא: האננס שלנו הוא עם הכתר היפה. אננס מיובא הוא ללא כתר, וזה על פי דרישות השירותים להגנת הצומח במשרד החקלאות. יש חשש גדול מהכנסת מחלות, פטריות, כנימות, מזיקים, זרעים של עשבים רעים – כל אלו נכנסים לתוך הכתר. האיום המרכזי של המחלות שנמצאות באננס הוא על הבננות והאבוקדו בארץ. לכן יש הקפדה יתרה של הגנת הצומח על ייבוא בלי מחלות ללא מזיקים. היום הייבוא של האננס הוא כ-40% מהצריכה ואילו תוצרת הארץ כ-60%. החשש הגדול הוא שאחוזים אלו ישתנו לטובת הייבוא. האננס הוא פרי בריא מאוד." מעיד יעקב. "הוא מונע מחלות סרטן בגלל התכונות האוקסידנטיות הטובות מאוד שלו."
מתי כדאי לקנות אננס? על כך עונה יעקב: "כיוון שאנחנו עושים את ההפריות בצורה מלאכותית, (כל שבועיים בערך מפרים חלקה כדי לקבל רצף לאורך השנה), אנחנו מצליחים לייצר אננס במשך עשרה חודשים בשנה. בין אוקטובר לאפריל אנחנו לא מפרים את הפרי בגלל הקור. בחורף הפרי קצת פחות מתוק. האננס מעולה בטעמו באביב, בקיץ ובסתיו. טעים יותר אפילו מהפרי המיובא."
עדינה בר-אל
* נדפס בעיתון "יבול שיא", גיליון 191, יוני 2022.
אהוד: יעקב סיזל צודק, ולא רק לגבי ייבוא האננס הפטור מכתר וממכס. שרֵי האוצר והחקלאות הנוכחיים עלולים להחריב את החקלאות הישראלית בכך שמצד אחד ספק אם יצליחו להוזיל את המחירים לצרכן, חרף הייבוא ה"זול" – ומצד שני יחריבו חלקים רבים בחקלאות הישראלית בגלל "ייבוא" של מחלות צמחים!
יש לקוות כי אחרי הבחירות תקום ממשלה אחרת שבה יתנו עדיפות לתוצרת הארץ וימחקו את הסכלות הפופוליסטית של שר האוצר ושר החקלאות שמבינים בחקלאות אולי כמו חמור במרק פירות!
אהוד בן עזר
על ספרו החדש של משה גרנות
"גם ג'וזף סיסקו צחק: מבחר סיפורים"
דברים שנאמרו בערב השקת הספר בבית הסופר בת"א ב-7.7.22.
כתיבתו הסיפורית של משה גרנות, יליד 1939, מושפעת בצורה מאוד ברורה וחזקה מקורות חייו, ילדותו ברומניה ועליית המשפחה לישראל בשנת 1951, בהיותו כבן שתים-עשרה. כתיבתו הספרותית מגוונת מאוד, גם מן הצד העיוני, ויש בה גם סיפורי חיים ומקומות שאין להם קשר ישיר לרקע הביוגראפי, ולעיתים הם מפליאים בבקיאותו בהם אף כי ספק אם אכן הוא נמצא ממש באותם מקומות, כמו למשל הסיפור "למה קובה?" הסוגר את קובץ הסיפורים החדש שלו "גם ג'וזף סיסקו צחק" – או הרומן הדיסטופי "האי", המתאר לאלו תהומות עלולה המהפכה הפמיניסטית להידרדר, ומספר על אי הנמצא בשליטת נשים המחנכות מחדש את הגברים, שהם כולם אסירים שלהן.
הרקע של הילדות והנעורים המוקדמים ברומניה בולט בשורה של רומאנים וקובצי סיפורים כמו "קרנטינה בקונסטנצה", "שחזורים", "הפרומושקאים" ו"מאריה ולאופולד", ולא מדובר רק בקטעים הנראים ממש אוטוביוגראפיים – אלא ביריעה רחבה של חיי היהודים ברומניה תחת שני מישטרים אכזריים, הפאשיסטי והקומוניסטי.
הסיפור "יש בעייה" שהבאנו כאן ממחיש את המעבר מרומניה הקומוניסטית – לישראל, כאשר האנטישמיות ורדיפת המשפחה היהודית מתגברים גם תחת השלטון הקומוניסטי, והמזל של יהודי רומניה באותה תקופה הוא שהם נקנו על ידי קרנות של העם היהודי, בעיקר מארה"ב, ואם איני טועה במחיר של אלף דולר למשפחה או לראש – וכך איפשר השלטון הקומוניסטי החמדן והמושחת את יציאתם לישראל, ומדובר בראשית שנות ה-50 למאה הקודמת.
התיאורים של גרנות מהחיים ברומניה מראים מצד אחד את העליבות ואת הקיום הרופס של היהודים, ומצד שני את הבהמיות, האנטישמיות וההתקרנפות של הרומנים עצמם, שבסופו של דבר לא נותר להם אלא לקנא במשפחה היהודית העולה לישראל ונחלצת מהצבת הקומוניסטית הבנוייה על צביעות ושחיתות.
אבל ישראל שאליה מגיע גרנות בראשית נעוריו אינה ישראל העשירה והמפונקת של היום ושל השנים האחרונות. זו ישראל של הצנע ושל תקופת המעברות, אשר לאחת מהן נשלחת גם משפחתו. תושייתו של האב מביאה אותם לעמק יזרעאל, וכאן חל המהפך הערכי שילווה את גרנות בכל כתיבתו – ההערצה לאנשי העלייה השלישית, אנשי המושבים בעמק, הנראים בעיניו דור של נפילים, ודוגמתם הופכת אותו לציוני מושבע כל ימיו.
וזה ודאי לא הוסיף להתקבלות שלו במימסד הספרותי, שם כרטיס הכניסה מוענק בחפץ לב למי שמשתין על המדינה, גם אם המשתין הוא גרפומן וטרחן משעמם וחסר-כישרון – שאינו מסוגל אפילו לחבר סיפור פשוט, דוגמת סיפוריו של גרנות.
ובמקביל, דווקא משום שהוא ומשפחתו היו גם כן במעברה, גרנות עתיד לצאת בצורה חריפה מאוד, בעיקר פובליציסטית, נגד עסקני הקיפוח החיים על טיפוח האפלייה העדתית.
אף שהסיפור "יש בעייה" אינו ממש אוטוביוגראפי בכל פרטיו, הוא מתאר בצורה יוצאת מן הכלל לא רק את קורותיה של משפחת הנער ריקו אלא של גולה "רומנית" שלמה אשר למזלנו עלתה ברובה ארצה – וכיום צאצאיה הם אזרחים במדינה בת שבעה וחצי מיליון יהודים חופשיים. בהם גם יותר ממיליון יהודים מרחבי רוסיה הסובייטית, שנקל לשער מה היה גורלם כיום, בעיקר ברוסיה ובאוקראינה.
אהוד בן עזר
עדי אמסטרדם
בין מירב קסטנר לנעמן כהן – תגובה
מעת לעת שב ועולה הדיון לגבי כתיבתו של נעמן כהן, וליתר דיוק – הקפדתו על ציון שמותיהם של מושאי כתיבתו. הדיון חוזר, הטענות חוזרות ותשובותיו של כהן חוזרות.
אני בסך הכול בלשן, וככזה, אני חופר במילים. האמת? אני מאוד נהנה לקרוא את תשובותיו של כהן לטענות המופנות נגדו, בעיקר משום תחכומן הרב: "סוקרטס טען כי שמו של האדם מעיד על טבעו [...] השם המלא נותן מידע ביוגראפי-היסטורי רב על אותו אדם עליו כותבים, ובכך אני מוסיף מידע חשוב לקוראים." ("חדשות בן-עזר", 1762, 6/7/22). לכאורה, יש כאן תשובה אינפורמטיבית ואלטרואיסטית: הינה, הכותב רוצה להוסיף מידע חשוב, כי השם המלא נותן מידע ביוגרפי והיסטורי! אבל בין השורות עולה מסר אחר. אין כאן "פרשנות" אישית שלי, אלא איסוף נתונים והסקת מסקנות, ממש כמו שרלוק הולמס. אין ספק שנעמן כהן הוא כותב מחונן ומיומן. ככזה, הוא אינו כותב אף מילה "סתם", או "בטעות". מה שכהן כותב – יש לו משמעות.
ואכן, מתחת למשפט הזה מופיעה הפנייה לגיליון אחר של "חדשות בן עזר" (1227), ושם תגובתו של כהן לתקוה וינשטוק. בתגובה ההיא כתב: "אז יש לי עצה טובה. תקוה-נדיה-כהן-וינשטוק-לוריא, את לא חייבת לשמוע (התכוונת ודאי למילה לקרוא). את לא חייבת להתרגז. זה לא בריא. פשוט עברי הלאה. אל תקראי, עשי דליט." קשה שלא להבחין בעוקצנות ובהתנשאות של כהן, ובכלל זה התיקון שהוסיף בסוגריים שכל כולו לעג. את הרשומה ההיא חתם בהפניית הקוראים לערך הוויקיפדיה על תקוה וינשטוק, כדי שיתרשמו "כמה מלא עניין ביוגרפיה והיסטוריה השם המלא."
אם כן, התשובה של כהן לפרופ' שמיר נראית, לכאורה, עניינית ואלטרואיסטית. אך שילוב התשובה ההיא עם ההפנייה המסוימת לתגובתו הקודמת מראה שאין זו אלא היתממות, ואפילו לא מוצלחת במיוחד.
מהם מניעיו של כהן לאזכר את מגוון שמותיהם של מושאי כתיבתו? אני מעריך שיותר מכל יש כאן פרובוקציה, שמעת לעת משיגה את מטרתה – דיון שבסיומו זוכה כהן לומר את המילה האחרונה, עד לפעם הבאה.
חיזוק להנחת הפרובוקציה אפשר למצוא באופן הסלקטיבי שבו כהן מאזכר את שמותיהם של מושאי כתיבתו. ניקח לדוגמה את נתניהו-מיליקובסקי. בדיקה מהירה בוויקיפדיה, שגם כהן בעצמו נסמך עליה לא מעט, מעלה שבנימין נתניהו לא עיברת את שמו. הוא נולד "נתניהו", וכמוהו גם אביו, בנציון נתניהו. מי שעברת את השם "מיליקובסקי" לנתניהו היה הסב – נתן מיליקובסקי, עוד לפני שנולדו ילדיו.
מקרה מעניין נוסף הוא יאיר לפיד-למפל, שנולד כשמונה שנים לאחר שאביו, יוסף לפיד-למפל עיברת את השם. אם כן, שמם "הקודם" של השניים אינו תורם מאומה לידע הביוגרפי או ההיסטורי שלהם, מהסיבה הפשוטה שהם נולדו עם שם המשפחה הזה, לא בחרו בו (להבדיל מגדעון סער, למשל).
ואם דין אבות כדין בנים, מדוע ממעט כהן לכתוב על יצחק רבין-רביצוב, ומעדיף במקומו סתם "רבין"? ועד היכן נמשכת השלשלת? מדוע אין טעם להזכיר את שם אביו של רבין אך יש טעם להזכיר את שם סבה המטריאכלי של מירב מיכאלי, שנולדה כמעט עשור לאחר שסבה נרצח? ואם נמשיך את הכיוון – מדוע איילת שקד נזכרת בשמו של אביה, בן-שאול, ולא בשם אימה, שהשתייכה למשפחת בונשטיין, מאנשי העלייה הראשונה?
בהערת אגב אוסיף שאני שמח שכהן אינו מבקר אמנות. דמיינו כיצד היה נראה גיליון של חב"ע אילו היה בוחר לנתח את הגרניקה של פיקאסו...
בדיקה לא מעמיקה, כי אין לי יותר מדי זמן פנוי, מעלה שבדרך כלל, כהן מתעקש על אזכור השמות כשמושאי כתיבתו זוכים לביקורת מצידו. יש כאן משום דמגוגיה, לאמור "ראו, האדם הזה מתבייש במוצאו האמיתי, הטהור, ומסתיר אותו באמצעות שם אחר." אילו מניעיו של כהן היו טהורים כפי שהוא מצהיר, הוא היה מסביר לקוראיו, למשל, ששם המשפחה "אחימאיר" אינו "עיברות" אלא הנצחה, וככל הנראה הוא גם היה מוותר על איזכור שמו השני של גדעון סער, בשל חוסר עניין לציבור. נודה על האמת, הערך המוסף בכתיבת השם "גדעון-משה" מסתכם בפיסת מידע שאחד מקרובי משפחתו של גדעון סער נקרא משה, וסער קרוי על שמו. אילו השם "משה" היה נדיר במחוזותינו, אולי היה כאן חידוש, אך כהן אינו מציין זאת, ובצדק – הרי המידע הזה אינו רלוונטי. הוא רלוונטי רק כדי להציג את גדעון סער כאיש חסר עקרונות המתכחש למוצאו. דברים אלה יפים, כמובן, לכל אזכור שם שני ברשומותיו של כהן, ולא רק לזה של סער.
טהרנותו של כהן באה לידי ביטוי גם בדיון הממוחזר לגבי שמות פרטיים בדורות האחרונים: נטלי, שון ודומיהם. מחקרים רבים נכתבו על בחירת שמות פרטיים. נכון, יש בבחירת שם לועזי אמירה פוליטית, המעדיפה את השמות הבינלאומיים על פני שמות עבריים. אבל אני בספק רב אם הורים שבחרו לקרוא לילדם בשם "שון" יודעים שמדובר במקבילה הגאלית ליוחנן, על אחת כמה וכמה כשמדובר בילדה שקיבלה שם זה. אם כן, האמירה פוליטית היא ברורה, אך הבחירה בשם כזה או אחר אינה אטימולוגית (מוצאו של השם) אלא אינטואיטיבית: ההורים אוהבים את הצליל או נהנים מהקונוטציה שהשם מעורר בהם, ותו לא.
אני סבור שקצפו של כהן יוצא על אלה מאותה סיבה שבה הוא בוחר להזכיר את השמות המלאים של מושאי כתיבתו: לשיטתו של כהן, כפי שעולה מכתביו, "אדם שמשנה את שמו הוא אדם המתכחש למוצאו." אני משער שזאת היתה ההתחלה. בהמשך, אם השחזור שלי נכון, הכליל כהן במשוואה הזאת כל שינוי שם: "אדם, שמישהו מאבותיו שינה את שמו, והאדם ההוא לא החזיר את השם הקודם, הוא אדם המתכחש למוצאו." השלב הסופי, הוא זה שאנחנו עדים לו בשנים האחרונות, משלב אידיאולוגיה טהרנית יחד עם פרובוקציה, והינה המשוואה המעודכנת: "אדם, שנעמן כהן אינו מסכים עם דרכיו, ומישהו מאבותיו שינה את שמו, והאדם ההוא לא החזיר את השם הקודם, הוא אדם המתכחש למוצאו ומכאן נובע שאין להאמין לדבריו ואין לסמוך על שיקול דעתו השגוי."
אסיים באמירה נוספת, והפעם מהכיוון הלשוני. רבות ורבים מותחים ומותחות ביקורת על דרכו ועל דרכה של מירב מיכאלי בניסיונותיה ובניסיוניה לדיבור ולכתיבה שוויוניים. הטענה העיקרית היא נגד הסרבול שמיכאלי כופה על הקהל. לשונות, מטבען, אוהבות חסכנות. אם תיזכרו בכל המילים שהיו ואינן, תיווכחו שהן נעלמו כי משמעויותיהן "נבלעו" במילים אחרות, פופולאריות יותר. אנחנו רואים זאת גם בתחומי לשון אחרים: אין הבדל בין ש"ין שמאלית לבין סמ"ך, בשגיאות בשם המספר, בצורות פועל כגון "למלות" במקום "למלא" ועוד ועוד. אולי תופתעו לדעת שכל התופעות האלה עתיקות, ואינן הצרה של הדור הנוכחי ואפילו לא של הדור הקודם. חלק מהתופעות האלה מתועדות כבר לפני אלפי שנים.
מדוע הן מתרחשות? תקראו לזה "התייעלות". כדי ששפה תשרוד, הדוברים צריכים להתאמץ כמה שפחות, בייחוד בסביבה רב לשונית, שבה לדוברים יש אלטרנטיבה אחרת. אפשר לבקר את התופעה הזאת, אך אי אפשר להתכחש לה. ההיסטוריה מוכיחה שהיא בלתי נמנעת.
כשאנחנו כותבים או מדברים, אנחנו מעוניינים שהמסר שלנו יגיע לנמענינו. לפעמים אנחנו רוצים לשכנע אותם, לפעמים אנחנו מבקשים להשיג מטרה אחרת. הדרך הטובה ביותר להצליח היא על ידי ייעול וחסכנות. מי שאינו חסכן ואינו יעיל, אינו מצליח להעביר את המסר המבוקש לנמעניו. כתוצאה מכך, הנמענים מאבדים את דרכם ונטפלים לטפל במקום לעיקר. מירב מיכאלי ונעמן כהן שניהם חוטאים בחטא הסרבול. מיכאלי מסרבלת באופן מגדרי וכהן מסרבל בעודף מידע. במקום להתמקד במסר, הם מתמקדים בצורה ובאג'נדה מאחורי הצורה. הדמיון בין שני המקרים ברור, שכן אין הבדל בין ריבוי מקפים (אצל כהן) לבין ריבוי נקודות ולוכסנים כנהוג בכתיבה המגדרית.
נראה שכהן מעדיף את הסרבול האינפורמטיבי (והסלקטיבי, כאמור). העדפה זו מוכיחה שסדר העדיפויות שלו אינו בהכרח העברת מסר, יצירת דיון והעשרת עולמם של קוראיו, אלא הטחת ביקורת אד-הומינם באישים הנזכרים. זאת הדרך היחידה שבה ניתן להסביר את מיליקובסקי, קסטנר ובגון כנגד בן-גוריון, אלון ורבין. הראשונים זוכים לקיתונות של ביקורת ולאזכור שמות אבותיהם, שלא כמו האחרונים, שכהן מסכים עם פעולותיהם ועם דרכם. הינה, כשהאידיאולוגיה "מתאימה", אין צורך להביא לידיעת הקוראים את המידע ההיסטורי והביוגרפי החשוב.
אני לא יודע למה, אבל השיטה הזאת מזכירה לי את טענותיו כנגד אלה שמסלפים מידע כדי להפיץ את משנתם האידיאולוגית.
עדי אמסטרדם
מכתב מהטרקטוריסטית של קיבוץ גדות
פוצ'ו: לאודי שלום, בקיבוץ גדות יש לי בת מאומצת, בתו של פחפח שהיה איתי בפלמח ובקיבוץ. שמה נילי פחטר, אבל אני קורא לה אומצתי והיא קוראת לי אמציהו. היא עצמה מאמצת את כל בני משפחתה הקשורים לבן עמי פחטר שנפל במלחמת העצמאות כשפיקד על שיירת יחיעם. אתמול קיבלתי ממנה מכתב וחשבתי שהוא יכול לעניין אותך ואולי אפילו לשמח. את המכתב היא כותבת לא רק לי אלא לכל נמעניה.
שלום פחטרים,
הנושא: משפחת שיאון מקדש ברנע
הלילה נתקלתי במשהו שאני חייבת לשתף אתכם. אין לי ספק שגם לכם יתרחב מאוד מאוד בית החזה מרוב גאווה. כמובן שיש סיפור שלם איך הגעתי לזה וזה הולך ככה:
אחד הדברים שאני מנויה עליהם הוא העיתון "חדשות בן עזר". עשיתי את המנוי כשפוצ'ו פירסם בו כל שבוע שני פרקים מסדרת ספריו "בחיי". דבר ראשון שאני עושה לפני שאני קוראת את כל העיתון, אני מחפשת מה פוצ'ו כתב כדי להתחיל את היום עם צחוק. הפעם הוא כתב רק שורה אחת המיועדת לעורך:
פוצ'ו: "תודה על השיר של חיימקה שפינוזה, אני מקבל אותו בזרועות פתוחות לאגודת הטמבלים ומפנה לו את מקומי כיו"ר."
בכדי להבין על מה מדובר, אני קוראת את השיר ולא מאמינה שהדפיסו כזה וואחד גועל נפש. זה שיר המשך לכל טחינת המוח שעשו לנו השבוע כל מיני יפי נפש מביני עניין, כמה זה נהדר לקיים יחסים בזמן הנידה. יופי של נושא, תענוג. בעעעעעעעעעעעעע...
בכדי להירגע אני חוזרת בכיף לתחילת העיתון, עוברת על הפתיח ורואה שכתוב שם: עם הצרופה: משפחת שיאון מקדש ברנע.
וואללה!
יש לנו משפחת שיאון בקדש ברנע, זה בטח הם. ענן, הבן של גלילה, נכד ל-ליזה [לאה] וייס [לבית פחטר], בעלה של אסנת, אבא של ים, שוהם, וחוף.
אני עפה לצרופה, הצרופה היא תמונה של המשפחה היפיפייה. ואם יש תמונה, בטוח גם יש כתבה. ואכן יש. כמה הם יפים מכל הבחינות שרק יש. אני מצרפת לכם את הפתיח של העיתון בכדי שתעברו את אותה החווייה שאני עברתי ואח"כ את הכתבה של עדינה בר-אל.
(אודי, מתוך ניסיוני ידעתי שאתה תבקש אישור פירסום מהכותבת, אז שאלתי אותה, וזה מה שענתה לי):
אמציהו יקר יקר
ברור שאתה יכול להעביר לו.
מבחינתי חיימקה שפינוזה הוא לא רק היו"ר של אגודת הטמבלים, הוא המלך!!!
מה זה השיר הזה??? לא יאומן איזה גועל נפש, איכססססססססססססססססס...
נשיקות וחיבוקים,
האומצה
מכתב על בייקון ושינקן במקווה
מאת המשורר חיימקה שפינוזה לוטש מילים
[זה הנוסח הראשון ששלח חיימקה לפוצ'ו, עוד לפני הפרסום בגיליון של אהוד]
שלום חיימקה,
זאת אני אגנה וגנר
מספרת לך
אחרי שאני אוכלת בארוחת בוקר
בייקון מטוגן היטב עם ביצה מקושקשת
ומכינה לי סנדוויץ' עם שינקן טרי לעבודה
בתוכו פרוסות מלפפון בצל ועגבניית שרי כהה
בדרך הביתה חזרה
אני טובלת את הַכּוּס שלי במקווה
אצל הבלנית שלי מאטה הארי
צוללת עד האף
ויוצאת טהורה לתשדיר שירות
על טומאה וטהרה
ובכסף שאני מקבלת
קונה אצל הדרה
עוד זוג מכנסיים מדהים
שמתאים לירכיים שלי
ולכּוּס הטהור
בקצה הדגדגן
המתחבא
שם
יולי 2022
נעמן כהן
"וְכֵן כָּל צְבִי בּוֹגֵד"
אֵלִי, הֲפָךְ נָא לְבַב גּוֹזָל אֲשֶׁר גָּזַל // נוּמִי, וְיָשִׁיב לְעַפְעַפַּי מְעַט שֵׁנָה.
אָהוּב אֲשֶׁר בָּא בְאָלָתָךְ וְנָתַן לִי // אַהְבַת לְבָבוֹ, בְּלִי אֹנֶס, בְּמַתָּנָה
בָּגַד, וְכֵן כָּל צְבִי בּוֹגֵד, וְעַתָּה, אִם // תִּשָּׂא לְחֶטְאוֹ, וְאִם אַיִן – מְחֵנִי נָא!
(הפוך נא לבב גוזל – הפוך נא את לב אהובי לאהבה אותי.
גוזל... גזל לשון נופל על לשון.
נומי – שנתי.
אשר בא באלתך – שנשבע לי והבטיח לי נגדך האל את אהבתו. על פי נחמיה י' ל': ובאים באלה.
אהוב זה בגד בי, אבל יש ללמד זכות עליו שמכת מדינה היא, שכל הצבאים בוגדים באהוביהם, לכן, אם תסלח לו מוטב, ואם לא אהיה אני כפרתו ואקבל עליי את העונש. ועתה אם תישא לחטאו ואם אין מחני נא – על פי שמות ל"ב ל"ב: ועתה אם תישא חטאתם ואם אין מחני נא).
השיר היפה הזה העוסק באהבה הומוסקסואלית ובבגידה של האהוב, חובר ע"י רבי שמואל בר יוסף הנגיד (שמו הערבי: אבו איסחאק איסמאיל בן א-נע'רילה) (993 – אחרי 1056), שחי בגרנדה, והיה שר אוצר, שר צבא, והווזיר הגדול, ולאחר מותו רצחו הערבים את כל ארבעת אלפים יהודי גרנדה.
האם באמת באהבה "כָּל צְבִי בּוֹגֵד"? והאם בגידה באהבה דומה לבגידה בפוליטיקה?
מייסד מדע המדינה, ניקולו מקיאבלי, אמר בספרו "הנסיך", שהוא ספר עצות לפוליטיקאי איך לעלות לשלטון, ואיך להחזיק בו: "לעולם לא יהא נסיך (פוליטיקאי) חסר טעמי חוק ומשפט ליפות בהם את הפרת דברו. לעשות גדולות בגניבת הדעת וברמאות כאמן גדול במשחק, כי תמימותם של האנשים רבה היא עד שכל הבא לרמות ימצא תמיד אדם שאפשר לרמותו." (מקיאבלי הנסיך פרק 15). כלומר הפוליטיקאי מטבע עיסוקו חייב לבגוד.
ולמה אני מזכיר כל זאת? שמרית מאיר-גלבוע, היועצת החצרונית של ראש הממשלה לשעבר (והחליף היום), נפתלי בנט, התפטרה מתפקידה (לפני התפטרות הנועץ, מראשות הממשלה) בגלל שעצותיה בתחום המדינה והפוליטי לא התקבלו על ידיו. בראיון עימה היא גוללה את גורל עצותיה לנועץ. מה התקבל ומה לא. זכותה המלאה. שמרית מאיר-גלבוע חשפה שבנט, שקד וכהנא ידעו שהממשלה שלהם נשענת, בנוסף על רע"ם, על הרשימה הערבית המשותפת (בשנאת ישראל) וחיו עם זה לגמרי בשלום, יתר על כן הם תיכננו להסתמך על התמיכה הזו בעת שחלקו ביניהם את תפקיד ראש הממשלה. והנה כתגובה במקום להסמיק מבושה ולעזוב את החיים הפוליטיים בגלל הבגידה במצביעיו מאשים אותה בנט (וחסידיו) בבגידה.
מנחם רהט (מסתיר את שמו המקורי בערך שכתב על עצמו בוויקיפדיה) לא רק שמכנה אותה בוגדת. ותוקף אותה משל היתה דומה ליועץ הדוכס מווירטמברג, "היהודי זיס" שבתעמולה האנטישמית הואשם בבגידה, מכנה את מעשיה "שיעור בבוגדנות" (מנחם רהט, "שמרית מאיר – שיעור בבוגדנות", "חדשות בן עזר", 1762).
ייאמר ברורות. יועצת חצרונית אינה חייבת לויאליות מוחלטת למנהיג, לפיהרר, לבוס, כפי שכותב רהט. היא רק יועצת. אם לא מקבלים את עצותיה עליה להיות נאמנה רק לעצמה. בכל מקרה יש לה את הזכות להתפטר ולהילחם על דעותיה. את השיעור בבוגדנות נתן דווקא הנועץ בנט, שבגד בכל הבטחותיו לבוחריו.
ראש עיריית רהט: "לא מכיר בישראל כמדינה יהודית
ומתנגד לשירות צבאי"
ראש עיריית רהט פאיז אבו סהייבן, איש "האחים המוסלמים" רע"ם, דורש מהמדינה תקציבים והשקעות בתשתיות חינוך ובריאות, דורש מהמשטרה לספק לו ולתושבים שלו ביטחון, אבל לא מוכן לתת כלום בתמורה.
בראיון ל"בוקר טוב דרום" עם אמנון סופר הוא אומר: "אני לא מכיר במדינת ישראל כמדינה יהודית ומתנגד לשירות צבאי ושירות לאומי. אני בעד שתי מדינות לשני עמים, ישראל היא מדינת כל אזרחיה. אם לא הייתי מכיר במדינת ישראל המקום שלי לא היה פה. אני נשבע אמונים והכל."
https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=751153&forum=scoops1
איזה חוש הומור נפלא – לא מכיר במדינת ישראל כמדינה יהודית, ואומר "אם לא הייתי מכיר במדינת ישראל לא הייתי פה..." הנה עוד דוגמה מדוע לא ניתן לקרוא לממשלה תלויה ברע"ם ממשלה ציונית. למרבה הצער – לקהל חולי מחלת הנפש הביביפוביה – זה לא מהווה נימוק כלשהו שהרי הכול הולך, "רק לא ביבי."
התחזור עטרה ליושנה?
מזכ"ל מפלגת העבודה, ערן מוניץ-חרמוני, הכריז כי הוא מתמודד על ראשות מפלגת העבודה: "'העבודה' במרכז," הוא אמר, "היא תנועה ציונית, ביטחוניסטית, סוציאל-דמוקרטית, שוחרת שלום ושוויונית, כדי לחזור לשם אנחנו חייבים לתקן מסלול: לעלות מחדש על דרך רבין ובן גוריון, הדרך המרכזית של השמאל הציוני והחברתי מאז קום המדינה ועד היום."
https://twitter.com/Eranhermoni/status/1544965052926681089
גם מרב קסטנר-מיכאלי יו"ר המפלגה, אומר שהיא ממשיכה של רבין. האם מפלגת העבודה תחזור לימיה המרכזיים ביישוב ובהקמת המדינה, או תלך לפח האשפה של ההיסטוריה?
ימים יגידו.
את הקטע הבא הבאתי לפני שנה:
המדיניות הנפסדת של שר החוץ יאיר למפל-לפיד
כמו בכביש לא צריך להיות תמיד צודק, אלא חכם. ההתנהגות של שר החוץ והחליף העתידי יאיר למפל-לפיד. והתגובה שלו לחוק הפולני הלא צודק, לא רק שלא תביא לשינויו, אלא תגרום נזק לישראל. למפל-לפיד, שנתן הגדרה מביכה לאנטישמיות שהיא לדידו גם עבדות של שחורים מאפריקה וגם היחס לבני הטוטסי, וגם קורבנות דעא"ש, נתן הכרזות חסרות פשר. הוא האשים את ממשלת פולניה בהכחשת שואה. (לא נכון). בהעברת חוקים אנטישמיים. (לא נכון). והאשים כי הפכה לאנטי דמוקרטית ואנטי ליברלית למרות שהחוק התקבל ברוב קולות בפרלמנט.
"לפיד," כותב אלדד בק, "מחרב את היחסים עם בת ברית חשובה באירופה בניסיון לצבור אהדה במערב אירופה, שבחרה להתנכר לישראל, וגרם למשבר ביחסים עם מדינת מפתח שיכולה להיות בעלת ברית חשובה.
"האיחוד האירופי, עוד מימיו כשוק משותף, הוא בעל עמדה מסורתית של עוינות מובנית כלפי ישראל. הציר הגרמני-הצרפתי, עליו הוקם האיחוד האירופי, אימץ משנות ה-70 והלאה – מסיבות כלכליות, פוליטיות, אידיאולוגיות ואנטישמיות – את עמדות אש״פ והפלסטינים ונאבק, מאז, תחת המעטה של האיחוד האירופי בקיומה של מדינה יהודית.
"גם מדינות מערב אירופה שהיו ידידותיות לישראל – כהולנד וכמה מהמדינות הסקנדינביות – אימצו בסופו של דבר את הגישה האנטי-ישראלית הזו, בין היתר ממניע דמוגרפי: ההגירה המסיבית של ערבים ומוסלמים לשטחן והפיכתן של קהילות המהגרים הללו לכוח פוליטי מקומי. שנאת ישראל הפכה לגורם מחבר ומרגיע מתחים, לכאורה.
"הרחבתו של האיחוד האירופי למרכז אירופה ולמזרחה גרמה לשינוי המציאות הזו. חלפו ימי הקונצנזוס האנטי-ישראלי האוטומטי. ולפולין, תחת הממשלה השמרנית של מפלגת 'חוק וצדק', היה חלק מרכזי ופעיל למדי ביצירת שינוי זה, לצידן של צ׳כיה, הונגריה, סלובקיה (ארבע מדינות ״גוש וישגראד״), אוסטריה, המדינות הבלטיות וגם רומניה ובולגריה במידה מסוימת.
"פולין היא המדינה החמישית מבחינת גודל אוכלוסייתה באיחוד האירופי, מהכלכלות הצומחות ביותר באיחוד ובעלת ברית אסטרטגית חשובה מאוד לארה״ב. לישראל היה הרבה מה להרוויח ממערכת היחסים הקרובה מאוד שהתפתחה בין שתי המדינות. פולין היתה כפסע מהעברת שגרירותה בישראל לירושלים בעקבות ארה״ב.
"לפני שלוש שנים עוד מהאופוזיציה התחיל יאיר לפיד במלחמתו הפופוליסטית נגד פולין.
"תוך שלוש שנים, באמצעות הסתה בעלת מאפיינים גזעניים, הפך לפיד את אחת מידידותיה הקרובות ביותר של ישראל באיחוד האירופי לאויבת פוטנציאלית.
"לפיד יודע שבבירות מערב אירופה לא אוהבים את ממשלת 'חוק וצדק' כמו שלא אוהבים את ממשלות הימין בהונגריה ובסלובניה, וכדי למצוא חן בעיני הממשלות 'הליברליות' במערב אירופה הוא אימץ את הנרטיב הפשטני לפיו ממשלת פולין היא 'אנטי-דמוקרטית' ו'אנטי-ליברלית'. רק שהאמירות הללו הן כמו אמירותיו הפתטיות של לפיד ש'הזמנים בהם פולנים פגעו ביהודים בלי תגובה חלפו' – פופוליסטיות וחסרות קשר למציאות.
"נתניהו ידע, כראש ממשלה ושר חוץ, לתמרן את המתחים הפנים-אירופיים כדי לשבור את הקו האנטי-ישראלי של האיחוד ולחזק את מעמדה של ישראל גם בחזית האירופית. לפיד, מנגד, מחרב את היחסים עם אחת מבעלות הברית החשובות של ישראל כדי למצוא חן בעיני הציר 'הליברלי' העוין לישראל באיחוד. פולין כבר מצביעה עם אותן מדינות 'ליברליות״ נגד ישראל בפורומים בינלאומיים ומחזקת את קשריה עם הפלסטינים. האנטי-פולניות הפופוליסטית של לפיד תחזק את הקצוות האנטישמיים, שקיימים בחברה הפולנית ותעודד אנטי-ישראליות, במדינה בה התופעה הזו כמעט ולא היתה קיימת. בהתחשב בשותפיו של לפיד לממשלה, אולי זו מטרתו האמיתית של שר החוץ: פגיעה ביחסי החוץ של ישראל ובמעמדה בזירה הבינלאומית."
(אלדד בק, "לפיד מחרב את היחסים עם בת ברית חשובה באירופה", "ישראל היום", 16.8.21)
https://www.israelhayom.co.il/news/world-news/europe/article/4038854
מאז היחסים התדרדרו עוד יותר, ונעצרו המסעות של בני הנוער הישראלי לפולניה, עקב הדרישה של הפולנים למעורבות בקביעת התכנים של המסעות האלה, ושמאבטחים ישראלים לא יניפו בהם את נשקם ברחובות ורשה.
והנה כמו לא היה דבר. (מלבד הפיכתו של החליף יאיר למפל-לפיד לראש הממשלה ועדיין שר החוץ) כל ההצהרות הלוחמניות על חוק הרכוש והאנטישמיות הפולנית כאילו לא היו. סתם הוא עשה רעש וצלצולים. ישראל נכנעה בכול לפולנים.
נשיא המדינה יצחק הרצוג ועמיתו הפולני אנדז'יי דודה, הכריזו על שיקום היחסים בין המדינות, בהודעת הנשיא נכתב, כי בתיאום עם ראשי הממשלות של שתי המדינות "יוחזרו היחסים למסלולם התקין," ובין השאר, אחרי היעדרות ממושכת, ימונה שגריר פולני חדש לישראל ושגריר ישראל המיועד, יעקב ליבנה, יגיש את כתב האמנה לנשיא פולין. "שני הנשיאים הביעו תקווה כי כל סוגייה עתידית תיפתר באמצעות דיאלוג כן ופתוח וברוח של כבוד הדדי," נכתב בסיכום ההודעה של הנשיא.
אז מה בכל זאת השתנה? ייתכן שהרצוג הצליח להפעיל שוב את קסמו האישי הנסתר, מעודד מההצלחה בחזית הטורקית. ואף ייתכן שבזכות לחץ אמריקאי הבינו שני הצדדים שכדאי להשלים כבר, בשעה שעל הפרק איומים משמעותיים קצת יותר מוויכוחים בין היסטוריונים.
מה למשל? בראש ובראשונה החזית המערבית נגד רוסיה בראשות פוטין. בפולין לא מסתירים את האיבה כלפיו זה שנים רבות, וכעת ניצבים בראש החזית שסייעה בקליטת הפליטים מאוקראינה — ויזכו בתמורה להידוק ההגנה של ארה"ב על גבולותיהם.
(עופר אדרת, "ספק אם ההכרזה על שיקום היחסים תאחה לפתע את הקרע עם פולין", "אל-ארצ'", 5.7.22)
https://www.haaretz.co.il/news/politics/2022-07-05/ty-article/.premium/00000181-ca88-dcdd-a9cd-feffac350000
ולאחר הכול, בכל זאת נשאר החוב המוסרי הפולני להחזיר את הרכוש השדוד שנשדד מהיהודים בידי ממשלת פולניה, אבל גם מאבק זה צריך להיעשות בשכל. לא בהצהרות של בּוּרוּת היסטורית.
טרור יהודי נגד ערבים
כמה קבוצות של צעירים מרחבי הארץ יוצאות מדי לילה לרחובות ירושלים במטרה אחת – למצוא תושבים ערבים ולסגור איתם חשבון. כשהם חמושים ופניהם מכוסות הם תוקפים נהגי אוטובוס, פוגעים בכלי רכב – ומשחיתים בתי עסק בבעלות ערבית.
https://rotter.net/forum/scoops1/751103.shtml
ייאמר ברורות, טרור הוא טרור הוא טרור. בין אם הוא טרור ערבי, או טרור יהודי, ויש להילחם נגדו באותם אמצעים. את הטרוריסטים היהודים יש להעניש באותה החומרה כמו את הטרוריסטים הערבים. כל וונדטה היא תרבות נפסדת.
יאיר למפל-לפיד הצדיק מרמת אביב
ראו את השקר של יאיר למפל-לפיד המציג עצמו כצדיק ישר שאינו דואג לארנון מילצ'ן:
https://twitter.com/ErelSegal/status/1544998779778220032?cn=ZmxleGlibGVfcmVjcw==&refsrc=email
בן אנד ג'ריס – ניצחון חלקי וזמני על תנועת החרם,
ניצחון גדול לאבי זינגר, ומי כן תמך בחרם?
"'עשה את עסקת חייו': כך הצליח אבי זינגר לרכוש את בן אנד ג'ריס במחיר זעום.
"לפני שנה, כשיצרנית הגלידות האמריקאית הכריזה שלא תחדש לו את הזיכיון, אחרי 33 שנה, זינגר כבר היה ערוך למאבק עם יועץ תקשורת צמוד ואסטרטגיה ברורה: להיות סמל המאבק היהודי ב-BDS כעת הוא אומר: "אני יכול לעשות מה שבא לי, בלי בעל בית על הראש."
"התעשיין הקטן אבי זינגר הצליח להכניע את הענקית הגלובלית יוניליוור. זה לא היה קל. זינגר, עד לפני כמה ימים זכיין של בן אנד ג'ריס מקבוצת יוניליוור – וכעת הבעלים של בן אנד ג'ריס ישראל – ניהל בשנה האחרונה מאבק תקשורתי לאחר שביולי 2021 הודיעה בן אנד ג'ריס העולמית כי לא תאריך את הסכם הזיכיון עמו משום שהוא מוכר את מוצרי החברה בהתנחלויות.
"המאבק הסתיים בתוצאה משתלמת מאוד מבחינת זינגר. בעלי בן אנד ג'ריס, יוניליוור, שרצתה להתנתק ממה שהתחיל כמשבר מקומי והתפתח למשבר רחב היקף והשלכות עבורה, מכרה לו את הזכויות הבלעדיות לייצור ומכירת מוצרי בן אנד ג'ריס בישראל וברשות הפלסטינית. בלי זיכיון לתקופה מוגבלת, בלי תשלום תמלוגים מהמכירות לבעלי המותג – ובעיקר בלי בעל בית שיתערב לו בעבודה.
"'בן אנד ג'ריס שלי לנצח נצחים,' אמר זינגר, 'ובנוסף אני יכול לייצר איזה טעם שבא לי, לעשות שיתופי פעולה עם איזו חברה ישראלית שאני רוצה. במקביל, ההסכם קובע שאוכל לקבל מהם את הידע, הפורמולות ואת האפשרות לרכוש חומרי גלם מהספקים שלהם – אם ארצה. התנאי היחיד הוא שאני צריך להוריד מהאריזות את התמונה של בן וג'רי (מייסדי בן אנד ג'ריס, בן כהן וג'רי גרינפילד) שגם ככה רציתי להוריד, אחרי שנפגעתי עד עמקי נשמתי מההתנהגות שלהם, אחרי שהיו חברים שלי עשרות שנים, ושהלוגו יהיה בעברית או ערבית, לא באנגלית. הפרה, הרקע, הכול יישאר, אני יכול למכור את הטעם צ'אנקי מאנקי תחת השם יהודה ושומרון.'
"הניצחון על בן אנד גריס ותנועת החרם נגד ישראל הושג ע"י מאבק מדיני פוליטי ומשפטי במיוחד בארה"ב. תשעים חברי כנסת מכל המפלגות חתמו על מכתב המחאה נגד החרם למנכ"ל יוניליוור."
[כמובן, לתשומת הלב של תומכי הממשלה הלא ציונית – למעט חברי רע"ם, הרשימה הערבית המשותפת (בשנאת ישראל) ומרצ (הלא ציונית) המפלגות התומכות בחרם נגד ישראל. (ח"כ יאיר גולן משך את חתימתו מהמכתב).]
"זינגר, 70, עשה את עסקת חייו וקיבל תמורת סכום לא גבוה מותג גלידות אהוב בינלאומי. אין ספק שהוא המנצח של הסיפור הזה."
(עדי דברת: "מזריץ', עשה את עסקת חייו: כך הצליח אבי זינגר לרכוש את בן אנד ג'ריס במחיר זעום, "דה מרקר" 2.7.22)
https://www.themarker.com/consumer/2022-07-02/ty-article/.premium/00000181-bf53-da42-abdd-bf77067c0000?_amp=true
בינתיים הכריזה חברת בן אנד ג'ריס שהיא מערערת על ההחלטה ועל ההסכם.
לסיכום. יש הצלחה חלקית למאבק נגד החרם כי בכל זאת נמחק שם המותג באותיות אנגליות, ונראה מה תהיינה תוצאות הערעור.
מנסור עבאס, איש "האחים המוסלמים" – החמאס, והתוכנית המדינית של חמאס – אמנת החמאס
קראו את דברי מנסור עבאס על התוכנית המדינית של החמאס:
https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=750756&forum=scoops1
בערמומיות רבה, יש לציין, העלים מנצור עבאס את החלק ממצע החמאס המדבר על רצח כל היהודים לפי דברי מוחמד כתנאי לגאולה. זה עלול היה לפגוע בדימויו. כמובן שהוא רואה בדברי מוחמד אלו מופת מוסרי. (לתשומת לב תומכיה היהודים של הממשלה הלא ציונית המצדדים בשותפות עם תנועתו האנטישמית).
עוד חוזר הניגון של יצחק לאופר-לאור
האקטיביסט הפרו-איסלמי הוותיק, והנאשם בהטרדות מיניות הוותיק לא פחות, יצחק לאופר-לאור, הוציא ספר שירים, והפעם בהוצאה עצמית כי הוצאת הבית שלו "הקיבוץ המאוחד" סירבה להוציא את ספרו. "שיריו," כותבת המבקרת, שני פוקר, "סובלים מתפישה קורבנית ומקיבעון פוליטי." בקורבניות הוא כותב בשיר הפותח את הספר: "אל תשרפו את ספריו, אל תדפיסו אותם, אל תפיצו אותם, אל / תציבו אותם בחנות, אנחנו נשרוף, שואג הרחוב הנאור / בחדווה, רק אותו (את אפרו נשלח לקרוביו)."
"דין רדוף. זהו ככל הנראה הספר הקודר ביותר של לאור — ולכל הפחות המורבידי ביותר. הוא נע בין חרדת מוות וייאוש ('הייתי גבר בלי לדעת מוות, עכשיו / אני איש נשל').
"'אחרי הנוירולוגית שרשמה / לי המלצה דחופה ל–MRI ולפני / הקרדיולוגית שמצאה את הסיכוי / הסביר ביותר למותי, ולפני / אופטלמולוגית לבדיקת הנזק / הנמשך בקרקעית, הייתי גם אצל / דרמטולוגית, בדקה את מצב / הגידול שהוסר, והלכתי גם / לאורולוגית, איזה זרם אמרה / בחיי, איזה זרם.'
"עמדות המוצא אצל לאופר-לאור לעולם לא משתנות: היהודים הם אדונים בלבד, כפי שהוא עצמו קורבן בלבד. יש משהו דל במשורר שלא זז מילימטר לאורך עשרות שנים מעמדתו הבצורה, והיא מונעת משירתו להגיע לפסגות חדשות. הנרטיב החדש שלו, שעל פיו השמאל הטהרני איבד את כושר השיפוט שלו — כפי שאיבד את כושר השיפוט שלו בימי סטלין — וצאצאיו של אותו שמאל הם אלה המטהרים היום את הארץ ואחראים ל'רדיפתו'. כך הוא כותב בשיר 'סוף שנות ה-70': 'מה גם שהמשטר בברית המועצות נעלם והם נשארו לדבר על / סוציאליזם, הולידו בנים ונכדים, הנושאים גם עכשיו, כמו / אלבום תמונות משפחתי, בנטל, שבתות וחגים, עד שיצליח / הצינור הרופש להיות זעמן טבעות, שיהיה לשפיפון, וחתולי / הבית יהיו לנמרים, ילמדו לטרוף. הפעם תמלא הארץ טוהר.'
"עוד חוזר הניגון.
"השירים הפוליטיים בספר לא פיתחו שום השקפת עולם חדשה, שום הסתעפויות או הסתייגויות. שירים שבהיעדר חשבון נפש אמיתי נתקעו על אותו התקליט מאותן שנות ה-70 המדוברות – אחרת איך אפשר להסביר את פרסומן של השורות הבאות: 'עוד חוזר הניגון ומזכיר לך כמו / תקליט מקולקל את קבורת נעמי שמר / ואיך אהבת העם לעצמו / מייצרת שירה בציבור, פסטיבל זמר.'
"הבעייה עם הצדקנות ועם הטהרנות היא שהן סבורות תמיד שהעוול לא מצוי בקִירבן – הוא תמיד מצוי שם, רחוק-הרחק".
(שני פוקר, "'כי הזמן תמים': נקודת העיוורון בשיריו החדשים של יצחק לאור", "אל-ארצ'", 8.7.22)
https://www.haaretz.co.il/literature/poetry/2022-07-05/ty-article-review/.premium/00000181-cf40-d789-aba9-efd011cc0000
ובן דרור ימיני כותב כך על לאופר-לאור: "פעיל שמאל רדיקלי (מוזר למה תמיד הוא נמנע מציון השם?) כתב ספר. ההוצאה, הוא התלונן ברשתות החברתיות, החליטה ברגע האחרון לא להוציא את הספר. 'הידיים שלי רועדות מהלם זעזוע ומעצב,' הוא כתב. 'הם החליטו לא להדפיס את הספר ולא להפיץ אותו... הם חוששים שהספר יפגע ברגשות של הלקוחות שלהם.' רציתי להזיל דמעה על החרם ועל הפגיעה בחופש הביטוי, אלא שאז נזכרתי שבאוגוסט 2018 פורסם שהזמרת לנה דל ריי ביטלה הופעות בישראל בעקבות לחץ החרם של ה-B.D.S. – זה מה שעושה הקמפיין האנטישמי הזה. הוא מטפח שנאה ווסתם פיות. הוא לא רוצה דיון. הוא מעליל עלילות.
"ומי פרסם כבר למחרת פוסט תמיכה נלהב: 'תודה לך לנה דל ריי. הופעה בישראל היא תמיכה במשטר הכיבוש."
"כן, זה היה מיודענו (לאופר-לאור) שתומך בחרם על ישראל ומתבכיין כשמישהו מסרב להפיץ עוד עלילות נגד ישראל. הפגיעה בחופש הביטוי, ויש פגיעה – היא בעצם העובדה שיש אין ספור ספרים נגד ישראל – והרבה פחות ספרים שמציגים תמונה הוגנת. לא אזיל דמעה." ("ידיעות," 8.7.22)
ועל האקטיביסט הפרו-איסלמי תומך הפשיזם האיסלמו-נאצי-ג'יהאדיסטי, יצחק לאופר-לאור, תומך החרם נגד ישראל, נאמר: "שקץ תשקצנו ותעב תתעבנו כי (עושה) חרם הוא!" ו"האוחזים בחרם, בחרם יאבדו!"
הצביעות של מקרון
בטקס קבלת הפנים שערך בארמון האליזה נשיא צרפת, עמנואל ז'אן מישל פרדריק מקרון, ליאיר למפל-לפיד, החניף לו הנשיא הצרפתי ואמר: "לאזרחי ישראל יש מזל שאתה המנהיג החדש שלהם. ותדע שיש לך חבר נאמן לביטחון ישראל בצרפת," וקרא לו לחדש את המו"מ המדיני עם הרשות הערבית-פלישתית. "לפיד יכול להיות דמות היסטורית שתביא להסכם עם הפלסטינים ושלום," אמר מקרון. ובאמת, אחרי שחזר, הרים למפל-לפיד טלפון לאבא של מאזן. (ייתכן שבהשפעה אמריקאית לפני ביקורו של נשיא ארה"ב).
מכל מקום "החבר הנאמן" מבחינה ביטחונית באליזה, אינו מוכן להגדיר את החיזבאללה ארגון טרור, ועושה הפרדה מלאכותית בין הצד המדיני של הארגון לצד הצבאי, (משל היה מפריד בין היטלר והממשלה הנאצית כצד מדיני, לוואפן ס.ס. – והמוזר ביותר, יאיר למפל-לפיד אפילו לא דרש ממנו לשנות את מדיניותו ולהגדיר את חיזבאללה כארגון טרור.
נעמן כהן
אהוד בן עזר
60 שנה לספרי הראשון "המחצבה"
נכתב במשך שלושה שבועות בסתיו 1961 בירושלים בהיותי בן 25
מהדורה ראשונה, ספריה לעם, עם עובד, אפריל 1963
פרק י"ב
ציפורה לא באה
בביתו של מַנטלוֹ חיכה משה דויד לבואה של ציפורה. "אלה הם חיי הטובים שחזרו אליי," אמר בליבו, "הנה אני יושב בחדר הקטן והכיסא מולי עדיין ריק, ובעוד כמה רגעים ידפקו בזהירות על הדלת והבן הקטן של מנטלו ייכנס ויביא אותה עימו. ואני אקום ואשק לה על מצחה."
עברו חמש דקות והיא טרם באה. קם והחל עורך מחדש את הכלים על השולחן, מוריד פרוסה של מאפה-דבש מן הקערה ושם בצלחתה. "איפה אַת, ציפורה?" הירהר, "מה הם העניינים שלך בשוק מן המנוּול הזה שמענֶה אותך וודאי אַת מוכרחה להתעכב למען הקניות ולגזול את הרגעים הנפלאים מן הפגישה שלנו?"
ניגש והציץ מבעד לווילון לראות את קטע הרחוב בו היה עליה לעבור כדי להגיע לבית. "ריק, ריק," אמר לעצמו, "ריק הרחוב וגם הלב. אלא שהריקנות שלי כואבת, והרחוב בנוי מאבן ואינו חש כלום."
נכנס לחדר השני להביט בשעון-הקיר התלוי ומטוטלתו נעה בשלווה. אולי השעון שלי אינו מדייק? אבל שעון-הקיר של מנטלו הורה חמש ורבע, מיהר בחמש דקות לעומת שעון-היד של משה דויד. סגר את הדלת וחזר וישב אל השולחן.
סובב את בקבוק-היין בידו וקרא את הכתוב על התווית. הבקבוק עטוף היה בנייר ומונח בקופסה כצעצוע יקר. קודם, כאשר הוציאוֹ בחיבה והניחוֹ על השולחן, שאל מַנטלוֹ: "איפה אתה יש לך כסף לחיות כמו לוֹרד? ודאי בא הכול מן האהבה שלך, הא? אין דבר. גם אני מחבּב אותך, וכבר דואג מתי תפסיק לעבוד במחצבה המחורבנת ההיא ותבוא להיות בן-אדם בעיר."
עתה ליטף את הבקבוק בין אצבעותיו וגילגלוֹ על לחיוֹ. "יין, יין שלי, אני צריך שאתה תצנן אותי," לחש.
הבן של מנטלו פתח בשקט את דלת החדר, ניגש אליו במהירות ולחש לו: "אבא שלח אותי שאשב איתך עד שהוא יבוא כדי שלא תישאר לבדך במסיבה שלך."
והוא לקח שרפרף קטן וישב לרגליו ותלה בו את עיניו השחורות. "אתה רוצה לדבר איתי?"
השעה היתה חמש וחצי. משה דויד החזיק בראשו של הילד וליטף את שערו.
"דוֹד משה, אתה אוהב ילדים קטנים, נכון? אבא אמר שגם לך יש ילדים בבית. אני הייתי רוצה פעם לראות אותם ולשחק איתם."
משה דויד פרס מן המאפה שעל השולחן, שׂם בצלחתו והגיש לילד לאכול.
"תודה. אולי אני לא צריך לאכול לפניך?"
"לא, לא, תאכל. אני אוהב לראות אותך אוכל."
"אני מקווה שאבא לא יכעס עליי. רק אמר לי לשבת ולשעשע אותך כדי שלא תרגיש בזמן שאתה מחכה, אבל הוא לא הִרשה לי לאכול יחד איתך."
"אין דבר. אם הוא יכעס – אסביר לו."
"אז תן לי גם לימוֹנַד, אני כל-כך צמֵא מן העוגה הזאת."
משה דויד מזג לו בכוסו מעט מיץ-לימון ופתח למענו את אחד מבקבוקי-הסודה הקטנים.
השעה עשרים לשש. היא לא תבוא עוד. מה היא עושה? מה היא עושה עכשיו?
בנו של מנטלוֹ קיבל את הכוס ואמר תודה. אחר-כך יצא חרש מן החדר. משה דויד תפס את מצחו בכף-ידו, אחר קם בבת-אחת והחל צועד בחדר, הלוך וחזור, הלוך וחזור.
עברו עוד עשר דקות. נעצר ליד השולחן. "אני אהפוך אותך!" אמר בליבו, "אני אהפוך אותך!" ואחר-כך נמלט לפינת החדר.
חזר והביט בשולחן. החדר כמעט חשוך. הכוס הריקה והצלחת עם שיירי העוגה נמצאו בין הצלחות הנקיות, הפירות, הפיסטוקים ועוגות-הדבש. "כאילו כבר היתה," הירהר, "כאילו כבר היתה." ושילב אצבעות-ידיו מתוך ייאוש.
"לא התכוונה כלל לבוא. רק הסקרנות שלה עשתה אותה נחמדה אליי יום אחד, ואחר-כך חזרה אל בעלה. אני אהרוג אותו. לא. לא אותו. אהרוג אותה. אם רצתה, היתה כבר יכול להיות כאן.
"מה אתה חולם שוב על החיים הטובים שלך. טיפש, טיפש, כבר עברו הימים האלה לבלי שוב. מה שעושה את האדם לחסר-מנוחה זו היא האהבה שלו. ואתה יותר טוב לך שתמשיך לשתות ולשנוא את האישה שלך ולא תחכה לדברים שאתה לא יכול להגיע אליהם.
"השעה שש.
"מי שמאחר שעה שלֵמה לא חושב עוד לבוא. אולי בכל-זאת תופיע? אני לא אוֹמַר לה מילה וכלל לא תרגיש מה שעשתה לי. מנטלו אמר שיבוא. לא אוכל לראות אותו עכשיו. מוטב שאקום ואברח.
"למה שלח את בנו הקטן לכאן? אם הבן לא היה בא – ודאי היתה מופיעה אצלי. אסור להטיל ספק במזל, והוא עשה כך שגירש אותה. אנחנו אשמים. לא האמַנוּ בה. לכן לא באה. היא אינה אשמה כלל. ציפורה, ציפורה, מה עשית לי? מוטב שלא היית באה בפעם הראשונה. מה, אני פגעתי בך? תבואי ותגידי.
"אני רוצה לבכות. ומוטב שמנטלו לא יראה אותי בכך. היכן אפשר להיסתר ממנו ומן האישה שלי ומכל העולם שנלחם איתי?
"שאני אטעם משהו ממה שמונח על השולחן? לא. כבר עבר לי כל הצורך לאכול הערב. אני אלך."
פתח את הדלת ומצא את מַנטלוֹ עומד מולו.
"שב, משה דויד, בוא, שב ונדבר קצת."
"אני לא יכול. שלום."
"לא, עשה זאת למעני."
הסכים לו וחזר וישבו שניהם ליד השולחן. ישב מנטלו על כיסאה של ציפורה ואכל מן העוגה שלה, ומשה דויד לא יכול לעשות לו כלום מפני שהוא מחבב אותו. בפעם הראשונה פגש משה דויד את מנטלו בעת ששלחו את הלה לעבוד במחצבה כפועל יומי. היו אלה ימיו הראשונים של מנטלו בארץ, ומשה דויד, בשלוש השנים שמאחוריו, ניראה ותיק לעומתו. מיד נקשרו זה בזה. מנטלו שמח במשה דויד שאינו מתגאה עליו ואינו מעמיס עליו עבודה קשה באותם ימים חמים בשמש הלוהטת שעדיין לא התרגל אליה, וגם מעלים עין מעייפותו ואינו מעיר דבר.
מנטלו לא היה מן המתאימים לעבודה גופנית, על אף גופו הגדול וקומתו. כוחו היה בעיניו הפיקחיות ומלאות השובבוּת ובמִבנה פניו המרובעים שהעידו על תקיפוּת פנימית רבה, אם כי אצורה ושקטה. הופעתו היתה מסורבלת מעט, אך מעוררת כבוד במבנהו החסון ובשלווה שבה כילכל את ענייניו. על אף הכבוד שרחשו אליו, התייחסו בספקנות מרובה להכרזותיו על עושרו בחוץ-לארץ ועל רכושו העתיד לבוא בקרוב. "הלוואי והסיפורים היפים שלך נכונים כולם," היו אומרים. והוא שתק.
ניסים לוי לא ראה בו כל סכנה או תחרות ממשית על ההשפעה במחצבה. מנטלו ביצר לו את תחום קשריו עם הפועלים, וסוג החיבה וההערכה שרחשו לו לא פגם בנאמנותם לניסים. יותר לא דרש איש משניהם וכך נתקיימו יחסיהם הטובים כל תקופת עבודתו של מנטלו במחצבה. אולם מנטלו לא שהה זמן רב במקום. יום אחד, להפתעת הכול, נודע כי הגיעו ארגזיו של מנטלו ובהם כל רכושו והוא נסע להוציאם מן הנמל. באותן שנים ראשונות של עלייה היה הדבר כפלא. סיפורים רבים הילכו על עושר שנישאר במדינות רחוקות, על כספים שהלכו לאיבוד ומשלוחים שנעלמו בדרך, ומעולם לא ניתן לברר מה אמת ומה פרי הדמיון בלב המספר. ואילו מנטלו הצליח להביא את רוב רכושו ארצה ולהעבירו בכל מדורי המכס והמחסנים בלי שייפגע דבר.
הוא מכר את החפצים ובכסף שקיבל קנה מאפייה קטנה ובית בעיר ופתח מסעדה ואולם לריקודים שנהג להשכירו רק לחתונות ולשמחות משפחתיות. רתיעה אחת היתה בו – הוא שנא את השמש. ביום הרכיב משקפי-שמש כהים וחבש מגבעת רחבה, ועל-פי רוב נהג לצאת לרחוב רק לפנות-ערב ובלילה. על כל דבר שעשה או התכוון לעשות שאל תחילה אם ניתן לעשותו בצל. ולכן היתה אפלולית קרירה ונעימה שוררת תמיד בביתו. כך נהג, כפי שהיה אומר בחיוך, מתוך אותה שבועה שנשבע בימים הראשונים לבואו ארצה, עת עבד שבועות תמימים בשמש-הקיץ הלוהטת במחצבה, כי כאשר יוכל להרשות לעצמו – שוב לא יעמוד רגע בחום ובאבק. "אני איש-הצל," היה אומר.
כאשר בא בפעם הראשונה לעבוד במחצבה, לבוש חליפתו הטובה, ניראה כה זר למקום עד שביקשוּ להחזירו מיד הביתה, ולולא ריחם עליו משה דויד והשאיל לו בגדי-עבודה ישנים משלו מי יודע מה היה עולה בגורלו באותם ימים ראשונים. אך זו לא היתה הסיבה היחידה לאהבת מנטלו לאפֵלה. איש לא צעיר היה, ובמרתף המקומר של ביתו, שבו נמצאת המאפייה, חש עצמו מוגן מפני העולם בו משגיחים ומנהלי-עבודה ושמש ולשכת עבודה עושים באדם מה שליבם חפץ. דומה היה לצב שהצליח לשאת עימו את ביתו לכל מקום, והכסף היה שיריונו.
לאחר שהתבסס הפציר במשה דויד שיפרוש מן המחצבה ויבוא לעבוד עימו, או ימצא מקום-עבודה אחר בעיר. משה דויד סירב בעקשנות. לבסוף אף האשימוֹ מנטלו שהוא נהנה מעבודתו במחצבה רק בשל מריבותיו עם ניסים לוי והצרות שהלה גורם לו. "עד שאתה לא תגמור את החשבון שלך איתו," היה מזהיר בלגלוג מסותר את משה דויד, "לא תעזוב את העבודה שם. איך אוּכל לעזור לך? אני מצטער עליך כי אתה לי כבן ממש ובביתי אתה בתוך שלך."
והוא פנה אל משה דויד ואמר לו: "עד מתי תימשך העקשנות שלך? עכשיו הרגזת את ניסים לוי בפגישות שלך עם אשתו. והרגזת אותה עד שכמעט בכתה בשעה שיצאה ממך. ומה תשיג? הוא עוד יעשה לך צרות גדולות יותר במחצבה עד שאיש לא יוכל לעזור לך."
"אני לא יכול אחרת, מנטלו. תאמין לי. כבר הצרות שלי הוציאו אותי מן הדעת."
"למה תישאר במחצבה? עזוב אותם ובוא אליי. אעזור לך, ואתה בכישרון שלך תתעשר בזמן קצר עוד יותר ממני."
"אני לא יכול. אני חולה."
"אל תגיד כך. אולי הלב שלך כואב. אבל יום אחד אתה עוד תנצח."
"מנטלו, תסלח לי על הדיבורים. אתה לא צריך לסבול ממני. תביא לי קצת קוניאק לשתות. אני רוצה לנוח ולא לחשוב יותר. עשֵה לי טובה, אַל תביט בי, רק תביא מה שביקשתי."
"אולי תיקח מן היין? חבל ששוב תזיק לעצמך, כואב לי הלב, באמת."
"עזוב את הבקבוק!"
"מה אתה כועס?"
"עזוב את הבקבוק לפני שאני שובר אותו!"
"מה לך, השתגעת?"
"מה איכפת לך? אני לא צריך את הבקבוק המחורבן הזה. שילך לכל הרוחות. תן לי, תן! אני אשבור אותו. מנוּולים, מנוולים, איפה הרחמים שהיו לי על עצמי? מנטלו? הה, הה, – הנה!"
"משה, מה אתה עושה? התבייש לך, מתנהג כמו ילד."
"שלא תגיד לי כך מפני שאסלק אותך."
"מה?"
"לֵך!"
"משה, משה, מה אני שומע ממך. וכבר הלב שלי מתפוצץ מרוב צער."
"אַל תקשקש! אמרתי לך משהו – אַל תגרום לי שאעשה לך רע." והוא החל מסתובב בחדר, מחזיק בידו את צוואר הבקבוק ומלטף באצבעותיו את הצד השבור שממנו נזדקרו שני זיזים של זכוכית כמין סכינים חדות. גירד קלות את הלהב החד והרגשה נעימה של סכנה דיגדגה בו. מנטלו החוויר ומיהר לעזוב את החדר. נכנס למיטבח ולקח בקבוק קוניאק וצלחת מלאה אורז וקציצת-בשר חמה. וכשחזר ועלה במדרגות, חשב: "יַא-בַּא-יֶה! כמה מן הרגזנות והחֵמה יש בבחור! עוד מעט היה משתולל ומכה אותי, ופלא שלא הפך את השולחן עם כל הצלחות יפות של אישתי מרוב הכעס. מוטב שישתה עד שיתרכך. אפילו שאין השתייה המופרזת טובה לבריאות, הנה אולי היום כדאי שיהיה מרחם על עצמו ולא יזיק לו ולאחרים ויצטער אחר-כך כפליים."
משה דויד רוקן בכמה לגימות את הבקבוק וטרף ברעבתנות מה שהוגש לפניו. הלך מנטלו והביא מנה נוספת ושם עליה פִלפל חריף ופוּל מבושל במיץ-לימון וברוטב חום, ופיתה חמה מן התנור, והעלה בקבוק נוסף והשתתף עימו בשתייה למען הנימוס. גמר משה דויד את המנה השנייה ועוד קינח בפירות ובעוגות עד שהעֵז מנטלו לומר: "אם לא היית שובר את הבקבוק, היה לך עכשיו דבר טוב לשתות."
ליבו של משה דויד לא היה עתה להלצות. "אתה חושב בוודאי שאני טיפש?" אמר.
"כן."
התשובה פגעה בו, והוא הסב ראשו במורת-רוח.
"אבל הטיפשות עוזרת לך, משה דויד. אם היית יותר חכם, כבר היה ניסים לוי דופק אותך מזמן."
"זה כל מה שאתה יכול להגיד לי?"
"אתה עוד בא בטענות? מוטב שתבקש סליחה על אי-הסדר שעשית כאן."
משה דויד השפיל ראשו וגילגלוֹ על השולחן לכאן ולכאן ופרשׂ ידיו לצדדים. בקבוק-הסודה הריק נפל והתגלגל עד שנעצר באחת הצלחות. "אני לא שווה כלום," התחיל מרחם על עצמו ועל גורלו. "כל העולם מחרבּן על הנשמה שלי וכל הכסף שהרווחתי הולך בשביל לשכוח איך הרווחתי אותו. כמה אתה ידיד טוב שלי, מנטלו, הצדיק האחד בעולם. לְך אני יכול לסַפּר כמה אני שונא את האישה הארורה שלי ואת הממזרים הקטנים שמסתובבים בבית ערומים מפני שאבא שלהם מוציא את כל הכסף על שתייה ועל סעודות לחינם. למה אתה לא הורג אותי, מנטלו?"
"בשביל מה אני אעשה כך?"
"אחרי הדיבורים שלי. ואתה לא מרחם עליי? – אני לא רוצה שתרחם עליי, מנטלו, אני רוצה שתעזור לי בדרך הקשה. תבוא איתי לכפר, תִראה פעם אחת בעיניך את הבית העלוב שלי, את הילדים המלוכלכים ואת האישה שלי, ותגיד לה: 'שִמעי, אישה, אני יורק לך בפרצוף!'"
"למה?"
"כי היא מסכנה. מסכנה מבעלה הגרוע והחיים המנוּולים שהיו לה. גם עליה אתה צריך לרחם, מנטלו. צריך לרחם עליה. אתה תוכל לרחם על האישה שלי? לא. אבל תשמע – אם אתה תירק עליה, אתה יודע מה אני אעשה לך? אני אהרוג אותך. מסְכנה היא חליפה. אף פעם לא היתה לה שמחה בחיים שלה. עד שהבשר שלה מתעורר אני גומר אותה והיא הולכת לעזאזל. אל תעזוב אותי, מנטלו, אפילו שהראש שלי על השולחן והעיניים שלי בתוך הבצק של הדבש, אני שומע היטב כל מה שאתה עושה. אַל תחשוב שאני שיכור, מנטלו, אף פעם לא הייתי פיכח כל-כך. ובכן, תגיד לי – מה אתה תעשה כשתבוא איתי לכפר ותִראה את האישה שלי?"
"..."
"למה אתה שותק? מה המחשבות שאתה זומם עליה בראש שלך? הא? הא? אותי לא תרמה. אני הִכרתי אותך. כל הימים רימית אותי, מנטלו. אמרת שאתה ידיד טוב שלי ועכשיו אתה רוצה לבוא איתי ולעשות צרות לאישתי. מה היא עשתה לך, תגיד?"
"משה, תירגע. אתה יודע שמעולם לא התעניינתי באישתך."
"שקרן. כל העולם יודע למה אתה חבר שלי. אתה רוצה לגנוב אותה ממני. כולם יודעים שאתה אוהב נשים שמנות. כבר הִכרתי אותך. אוֹי אוֹי! רחם עליי, מנטלו, כי אני בוכה ישר לתוך הדבש שלך. אוֹי לי, אוֹי לי! אולי אני באמת שיכּור. רמאים!"
והוא התייפח בקול רם, גבו מרעיד ואצבעותיו מתפתלות על השולחן. מנטֵלו קם ותמך את זרועו בידו והוליך אותו למיטה אשר בפינת החדר והשכיבוֹ שם. יצא וחזר לאחר כמה דקות עם בנו המבוגר, הרימו שניהם את משה דויד ותמכו בו מכל צד והלכו עימו לתחנת-האוטובוסים, והילד הקטן בא אחריהם נושא את תרמילו של משה דויד. עברו בסימטאות-השוק הריקות מפני השעה המאוחרת והגיעו לתחנה והושיבו אותו על הספסל הראשון, שילמו לנהג וביקשו ממנו שידאג כי יֵרד משה דויד בכפר ויגיע לביתו. ניגש הילד ושׂם את הרצועה על שכמו של משה דויד והידק את התרמיל היטב תחת ידו ואמר:
"תשמור עליו, דוֹד משה. עוד יש בפנים כמה עוגות-דבש בשביל הילדים שלך שהבטחת להביא לי לשחק איתי. אַל תשכח את ההבטחה שלך, כאשר לא תהיה עוד עייף מן העבודה ותתעורר."
נשבה רוח קרירה ונדף ריח אַצוֹת נרקבות. משה דויד פקח אליו עין אחת באור הקלוש של האוטובוס ואמר: "קר לי, תודה. כמה קר לי בתרמיל המחורבן."
והאוטובוס זז.
כל הדרך התנודד על מושבו ומפעם לפעם נחבט ראשו. כשהגיעה המכונית לתחנה האחרונה בכפר עלתה חליפה במדרגות ובאה אל כיסאו וקראה:
"שלום לך, יַא שיכור שכמוך! בוא תדבר קצת אל הילדים שלך בבית ואל המשפחה. תעזור לבן שלך בחשבון, יא מוח פתוח שכמוך!"
תפסה בו והוציאה אותו בכוח מן המושב, דחפה אותו לפניה והורידה אותו מן האוטובוס.
"מַצחינה, יא מַצחינה, אַל תמשכי לו בפי-נה!" קראו לעומתה מתוך קהל הילדים שנאספו סביב כדי לראות כיצד היא סוחבת את בעלה השיכור לביתו.
"יחרבּ ביתכם, ארורים! התפלחו מן כאן!" קראה אליהם והתחילה זורקת אבנים לעומתם.
"יא משוגעת! יא משוגעת אחת! מה את רוצה להחריב את הראש שלנו? איפה השכל שלך, חליפה?"
והם הקפידו על מרחק של ביטחון בינם לבינה, ועקבו אחריה כל הדרך שמשכה עימה את משה דויד וצעקה וקוננה בקול רם:
"יא בעלי, יא בעלי, יחרב ביתו מן העראק והיין שלקח. יא, יא, מה שהשריפה עושה לאנשים! תרחמו על הילדים."
כשעברו על פני ביתו של ניסים לוי הפליאה מכותיה במשה דויד. סטרה על פניו, הִכתה על גבו ומשכה אותו בשׂערוֹ. עד שבא הילד הקטן שלהם במרוצה מן הבית והתחיל לבכות:
"הצילו! הצילו!"
ומרחוק עמדו שאר הילדים של הכפר במעגל רחב וקראו אליו:
"תתחַרבּן עם האבא שלך! הַך, הך. הך, הך. הך, הך!"
"חֲרָאִים! חֲרָאִים אתם כולכם!" תפס הילד אבנים בידו והשליך לעברם. "תסתלקו מכאן. אני אהרוג אתכם."
וכאשר זרק עליהם אבנים נוספות החזירו לו ופגעו בו והתנפלו עליו להכותו. שמעה חליפה שהוא בוכה ורצה אליו וזעקה עד לב השמיים: "רוצחים! רצחו את הילד שלי!"
יצא ניסים לוי לראות מה המהומה ברחוב וקרא אליה: "תסתלקי מכאן עם השיכור שלך, יא חליפה. האישה שלי חולה ואני לא רוצה שתשמע את הרעש שאתם עושים. בושה, בושה לכם, פראי-אדם! ואַת, פרימיטיבית שכמוך, איך אַת לא מתביישת לסחוב את הבעל שלך ברחוב ולהכות אותו לעיני החברים של הבן שלו! תסתלקי מכאן!"
ברחו כולם מחמת הפחד מפניו. גררה חליפה בחשאי את בעלה עד שהגיעו לביתם והילד עוזר לה ובוכה:
"אמרו מחוּרבּן על אבי שלי. למה? למה? אני אשרוף אותם. אמרו מחורבן על אבי שלי. אבא, אבא שלי! אני עוד אשרוף אותם. שתיקבר הנשמה שלהם חיים!"
המשך יבוא
"המחצבה", רומאן, עם עובד, ספריה לעם, 1963 ואילך. תסכית ב"קול ישראל", 1964. מחזה בתיאטרון "זוטא", 1964. סרט קולנוע, 1990.
מהדורה מחודשת עם אפילוג "המחצבה, הספר השלם", אסטרולוג, 2001.
הספר מעולם לא זכה בפרס כלשהו.
מהדורה ראשונה, ספריה לעם, עם עובד, אפריל 1963
פרק י"ב
ציפורה לא באה
בביתו של מַנטלוֹ חיכה משה דויד לבואה של ציפורה. "אלה הם חיי הטובים שחזרו אליי," אמר בליבו, "הנה אני יושב בחדר הקטן והכיסא מולי עדיין ריק, ובעוד כמה רגעים ידפקו בזהירות על הדלת והבן הקטן של מנטלו ייכנס ויביא אותה עימו. ואני אקום ואשק לה על מצחה."
עברו חמש דקות והיא טרם באה. קם והחל עורך מחדש את הכלים על השולחן, מוריד פרוסה של מאפה-דבש מן הקערה ושם בצלחתה. "איפה אַת, ציפורה?" הירהר, "מה הם העניינים שלך בשוק מן המנוּול הזה שמענֶה אותך וודאי אַת מוכרחה להתעכב למען הקניות ולגזול את הרגעים הנפלאים מן הפגישה שלנו?"
ניגש והציץ מבעד לווילון לראות את קטע הרחוב בו היה עליה לעבור כדי להגיע לבית. "ריק, ריק," אמר לעצמו, "ריק הרחוב וגם הלב. אלא שהריקנות שלי כואבת, והרחוב בנוי מאבן ואינו חש כלום."
נכנס לחדר השני להביט בשעון-הקיר התלוי ומטוטלתו נעה בשלווה. אולי השעון שלי אינו מדייק? אבל שעון-הקיר של מנטלו הורה חמש ורבע, מיהר בחמש דקות לעומת שעון-היד של משה דויד. סגר את הדלת וחזר וישב אל השולחן.
סובב את בקבוק-היין בידו וקרא את הכתוב על התווית. הבקבוק עטוף היה בנייר ומונח בקופסה כצעצוע יקר. קודם, כאשר הוציאוֹ בחיבה והניחוֹ על השולחן, שאל מַנטלוֹ: "איפה אתה יש לך כסף לחיות כמו לוֹרד? ודאי בא הכול מן האהבה שלך, הא? אין דבר. גם אני מחבּב אותך, וכבר דואג מתי תפסיק לעבוד במחצבה המחורבנת ההיא ותבוא להיות בן-אדם בעיר."
עתה ליטף את הבקבוק בין אצבעותיו וגילגלוֹ על לחיוֹ. "יין, יין שלי, אני צריך שאתה תצנן אותי," לחש.
הבן של מנטלו פתח בשקט את דלת החדר, ניגש אליו במהירות ולחש לו: "אבא שלח אותי שאשב איתך עד שהוא יבוא כדי שלא תישאר לבדך במסיבה שלך."
והוא לקח שרפרף קטן וישב לרגליו ותלה בו את עיניו השחורות. "אתה רוצה לדבר איתי?"
השעה היתה חמש וחצי. משה דויד החזיק בראשו של הילד וליטף את שערו.
"דוֹד משה, אתה אוהב ילדים קטנים, נכון? אבא אמר שגם לך יש ילדים בבית. אני הייתי רוצה פעם לראות אותם ולשחק איתם."
משה דויד פרס מן המאפה שעל השולחן, שׂם בצלחתו והגיש לילד לאכול.
"תודה. אולי אני לא צריך לאכול לפניך?"
"לא, לא, תאכל. אני אוהב לראות אותך אוכל."
"אני מקווה שאבא לא יכעס עליי. רק אמר לי לשבת ולשעשע אותך כדי שלא תרגיש בזמן שאתה מחכה, אבל הוא לא הִרשה לי לאכול יחד איתך."
"אין דבר. אם הוא יכעס – אסביר לו."
"אז תן לי גם לימוֹנַד, אני כל-כך צמֵא מן העוגה הזאת."
משה דויד מזג לו בכוסו מעט מיץ-לימון ופתח למענו את אחד מבקבוקי-הסודה הקטנים.
השעה עשרים לשש. היא לא תבוא עוד. מה היא עושה? מה היא עושה עכשיו?
בנו של מנטלוֹ קיבל את הכוס ואמר תודה. אחר-כך יצא חרש מן החדר. משה דויד תפס את מצחו בכף-ידו, אחר קם בבת-אחת והחל צועד בחדר, הלוך וחזור, הלוך וחזור.
עברו עוד עשר דקות. נעצר ליד השולחן. "אני אהפוך אותך!" אמר בליבו, "אני אהפוך אותך!" ואחר-כך נמלט לפינת החדר.
חזר והביט בשולחן. החדר כמעט חשוך. הכוס הריקה והצלחת עם שיירי העוגה נמצאו בין הצלחות הנקיות, הפירות, הפיסטוקים ועוגות-הדבש. "כאילו כבר היתה," הירהר, "כאילו כבר היתה." ושילב אצבעות-ידיו מתוך ייאוש.
"לא התכוונה כלל לבוא. רק הסקרנות שלה עשתה אותה נחמדה אליי יום אחד, ואחר-כך חזרה אל בעלה. אני אהרוג אותו. לא. לא אותו. אהרוג אותה. אם רצתה, היתה כבר יכול להיות כאן.
"מה אתה חולם שוב על החיים הטובים שלך. טיפש, טיפש, כבר עברו הימים האלה לבלי שוב. מה שעושה את האדם לחסר-מנוחה זו היא האהבה שלו. ואתה יותר טוב לך שתמשיך לשתות ולשנוא את האישה שלך ולא תחכה לדברים שאתה לא יכול להגיע אליהם.
"השעה שש.
"מי שמאחר שעה שלֵמה לא חושב עוד לבוא. אולי בכל-זאת תופיע? אני לא אוֹמַר לה מילה וכלל לא תרגיש מה שעשתה לי. מנטלו אמר שיבוא. לא אוכל לראות אותו עכשיו. מוטב שאקום ואברח.
"למה שלח את בנו הקטן לכאן? אם הבן לא היה בא – ודאי היתה מופיעה אצלי. אסור להטיל ספק במזל, והוא עשה כך שגירש אותה. אנחנו אשמים. לא האמַנוּ בה. לכן לא באה. היא אינה אשמה כלל. ציפורה, ציפורה, מה עשית לי? מוטב שלא היית באה בפעם הראשונה. מה, אני פגעתי בך? תבואי ותגידי.
"אני רוצה לבכות. ומוטב שמנטלו לא יראה אותי בכך. היכן אפשר להיסתר ממנו ומן האישה שלי ומכל העולם שנלחם איתי?
"שאני אטעם משהו ממה שמונח על השולחן? לא. כבר עבר לי כל הצורך לאכול הערב. אני אלך."
פתח את הדלת ומצא את מַנטלוֹ עומד מולו.
"שב, משה דויד, בוא, שב ונדבר קצת."
"אני לא יכול. שלום."
"לא, עשה זאת למעני."
הסכים לו וחזר וישבו שניהם ליד השולחן. ישב מנטלו על כיסאה של ציפורה ואכל מן העוגה שלה, ומשה דויד לא יכול לעשות לו כלום מפני שהוא מחבב אותו. בפעם הראשונה פגש משה דויד את מנטלו בעת ששלחו את הלה לעבוד במחצבה כפועל יומי. היו אלה ימיו הראשונים של מנטלו בארץ, ומשה דויד, בשלוש השנים שמאחוריו, ניראה ותיק לעומתו. מיד נקשרו זה בזה. מנטלו שמח במשה דויד שאינו מתגאה עליו ואינו מעמיס עליו עבודה קשה באותם ימים חמים בשמש הלוהטת שעדיין לא התרגל אליה, וגם מעלים עין מעייפותו ואינו מעיר דבר.
מנטלו לא היה מן המתאימים לעבודה גופנית, על אף גופו הגדול וקומתו. כוחו היה בעיניו הפיקחיות ומלאות השובבוּת ובמִבנה פניו המרובעים שהעידו על תקיפוּת פנימית רבה, אם כי אצורה ושקטה. הופעתו היתה מסורבלת מעט, אך מעוררת כבוד במבנהו החסון ובשלווה שבה כילכל את ענייניו. על אף הכבוד שרחשו אליו, התייחסו בספקנות מרובה להכרזותיו על עושרו בחוץ-לארץ ועל רכושו העתיד לבוא בקרוב. "הלוואי והסיפורים היפים שלך נכונים כולם," היו אומרים. והוא שתק.
ניסים לוי לא ראה בו כל סכנה או תחרות ממשית על ההשפעה במחצבה. מנטלו ביצר לו את תחום קשריו עם הפועלים, וסוג החיבה וההערכה שרחשו לו לא פגם בנאמנותם לניסים. יותר לא דרש איש משניהם וכך נתקיימו יחסיהם הטובים כל תקופת עבודתו של מנטלו במחצבה. אולם מנטלו לא שהה זמן רב במקום. יום אחד, להפתעת הכול, נודע כי הגיעו ארגזיו של מנטלו ובהם כל רכושו והוא נסע להוציאם מן הנמל. באותן שנים ראשונות של עלייה היה הדבר כפלא. סיפורים רבים הילכו על עושר שנישאר במדינות רחוקות, על כספים שהלכו לאיבוד ומשלוחים שנעלמו בדרך, ומעולם לא ניתן לברר מה אמת ומה פרי הדמיון בלב המספר. ואילו מנטלו הצליח להביא את רוב רכושו ארצה ולהעבירו בכל מדורי המכס והמחסנים בלי שייפגע דבר.
הוא מכר את החפצים ובכסף שקיבל קנה מאפייה קטנה ובית בעיר ופתח מסעדה ואולם לריקודים שנהג להשכירו רק לחתונות ולשמחות משפחתיות. רתיעה אחת היתה בו – הוא שנא את השמש. ביום הרכיב משקפי-שמש כהים וחבש מגבעת רחבה, ועל-פי רוב נהג לצאת לרחוב רק לפנות-ערב ובלילה. על כל דבר שעשה או התכוון לעשות שאל תחילה אם ניתן לעשותו בצל. ולכן היתה אפלולית קרירה ונעימה שוררת תמיד בביתו. כך נהג, כפי שהיה אומר בחיוך, מתוך אותה שבועה שנשבע בימים הראשונים לבואו ארצה, עת עבד שבועות תמימים בשמש-הקיץ הלוהטת במחצבה, כי כאשר יוכל להרשות לעצמו – שוב לא יעמוד רגע בחום ובאבק. "אני איש-הצל," היה אומר.
כאשר בא בפעם הראשונה לעבוד במחצבה, לבוש חליפתו הטובה, ניראה כה זר למקום עד שביקשוּ להחזירו מיד הביתה, ולולא ריחם עליו משה דויד והשאיל לו בגדי-עבודה ישנים משלו מי יודע מה היה עולה בגורלו באותם ימים ראשונים. אך זו לא היתה הסיבה היחידה לאהבת מנטלו לאפֵלה. איש לא צעיר היה, ובמרתף המקומר של ביתו, שבו נמצאת המאפייה, חש עצמו מוגן מפני העולם בו משגיחים ומנהלי-עבודה ושמש ולשכת עבודה עושים באדם מה שליבם חפץ. דומה היה לצב שהצליח לשאת עימו את ביתו לכל מקום, והכסף היה שיריונו.
לאחר שהתבסס הפציר במשה דויד שיפרוש מן המחצבה ויבוא לעבוד עימו, או ימצא מקום-עבודה אחר בעיר. משה דויד סירב בעקשנות. לבסוף אף האשימוֹ מנטלו שהוא נהנה מעבודתו במחצבה רק בשל מריבותיו עם ניסים לוי והצרות שהלה גורם לו. "עד שאתה לא תגמור את החשבון שלך איתו," היה מזהיר בלגלוג מסותר את משה דויד, "לא תעזוב את העבודה שם. איך אוּכל לעזור לך? אני מצטער עליך כי אתה לי כבן ממש ובביתי אתה בתוך שלך."
והוא פנה אל משה דויד ואמר לו: "עד מתי תימשך העקשנות שלך? עכשיו הרגזת את ניסים לוי בפגישות שלך עם אשתו. והרגזת אותה עד שכמעט בכתה בשעה שיצאה ממך. ומה תשיג? הוא עוד יעשה לך צרות גדולות יותר במחצבה עד שאיש לא יוכל לעזור לך."
"אני לא יכול אחרת, מנטלו. תאמין לי. כבר הצרות שלי הוציאו אותי מן הדעת."
"למה תישאר במחצבה? עזוב אותם ובוא אליי. אעזור לך, ואתה בכישרון שלך תתעשר בזמן קצר עוד יותר ממני."
"אני לא יכול. אני חולה."
"אל תגיד כך. אולי הלב שלך כואב. אבל יום אחד אתה עוד תנצח."
"מנטלו, תסלח לי על הדיבורים. אתה לא צריך לסבול ממני. תביא לי קצת קוניאק לשתות. אני רוצה לנוח ולא לחשוב יותר. עשֵה לי טובה, אַל תביט בי, רק תביא מה שביקשתי."
"אולי תיקח מן היין? חבל ששוב תזיק לעצמך, כואב לי הלב, באמת."
"עזוב את הבקבוק!"
"מה אתה כועס?"
"עזוב את הבקבוק לפני שאני שובר אותו!"
"מה לך, השתגעת?"
"מה איכפת לך? אני לא צריך את הבקבוק המחורבן הזה. שילך לכל הרוחות. תן לי, תן! אני אשבור אותו. מנוּולים, מנוולים, איפה הרחמים שהיו לי על עצמי? מנטלו? הה, הה, – הנה!"
"משה, מה אתה עושה? התבייש לך, מתנהג כמו ילד."
"שלא תגיד לי כך מפני שאסלק אותך."
"מה?"
"לֵך!"
"משה, משה, מה אני שומע ממך. וכבר הלב שלי מתפוצץ מרוב צער."
"אַל תקשקש! אמרתי לך משהו – אַל תגרום לי שאעשה לך רע." והוא החל מסתובב בחדר, מחזיק בידו את צוואר הבקבוק ומלטף באצבעותיו את הצד השבור שממנו נזדקרו שני זיזים של זכוכית כמין סכינים חדות. גירד קלות את הלהב החד והרגשה נעימה של סכנה דיגדגה בו. מנטלו החוויר ומיהר לעזוב את החדר. נכנס למיטבח ולקח בקבוק קוניאק וצלחת מלאה אורז וקציצת-בשר חמה. וכשחזר ועלה במדרגות, חשב: "יַא-בַּא-יֶה! כמה מן הרגזנות והחֵמה יש בבחור! עוד מעט היה משתולל ומכה אותי, ופלא שלא הפך את השולחן עם כל הצלחות יפות של אישתי מרוב הכעס. מוטב שישתה עד שיתרכך. אפילו שאין השתייה המופרזת טובה לבריאות, הנה אולי היום כדאי שיהיה מרחם על עצמו ולא יזיק לו ולאחרים ויצטער אחר-כך כפליים."
משה דויד רוקן בכמה לגימות את הבקבוק וטרף ברעבתנות מה שהוגש לפניו. הלך מנטלו והביא מנה נוספת ושם עליה פִלפל חריף ופוּל מבושל במיץ-לימון וברוטב חום, ופיתה חמה מן התנור, והעלה בקבוק נוסף והשתתף עימו בשתייה למען הנימוס. גמר משה דויד את המנה השנייה ועוד קינח בפירות ובעוגות עד שהעֵז מנטלו לומר: "אם לא היית שובר את הבקבוק, היה לך עכשיו דבר טוב לשתות."
ליבו של משה דויד לא היה עתה להלצות. "אתה חושב בוודאי שאני טיפש?" אמר.
"כן."
התשובה פגעה בו, והוא הסב ראשו במורת-רוח.
"אבל הטיפשות עוזרת לך, משה דויד. אם היית יותר חכם, כבר היה ניסים לוי דופק אותך מזמן."
"זה כל מה שאתה יכול להגיד לי?"
"אתה עוד בא בטענות? מוטב שתבקש סליחה על אי-הסדר שעשית כאן."
משה דויד השפיל ראשו וגילגלוֹ על השולחן לכאן ולכאן ופרשׂ ידיו לצדדים. בקבוק-הסודה הריק נפל והתגלגל עד שנעצר באחת הצלחות. "אני לא שווה כלום," התחיל מרחם על עצמו ועל גורלו. "כל העולם מחרבּן על הנשמה שלי וכל הכסף שהרווחתי הולך בשביל לשכוח איך הרווחתי אותו. כמה אתה ידיד טוב שלי, מנטלו, הצדיק האחד בעולם. לְך אני יכול לסַפּר כמה אני שונא את האישה הארורה שלי ואת הממזרים הקטנים שמסתובבים בבית ערומים מפני שאבא שלהם מוציא את כל הכסף על שתייה ועל סעודות לחינם. למה אתה לא הורג אותי, מנטלו?"
"בשביל מה אני אעשה כך?"
"אחרי הדיבורים שלי. ואתה לא מרחם עליי? – אני לא רוצה שתרחם עליי, מנטלו, אני רוצה שתעזור לי בדרך הקשה. תבוא איתי לכפר, תִראה פעם אחת בעיניך את הבית העלוב שלי, את הילדים המלוכלכים ואת האישה שלי, ותגיד לה: 'שִמעי, אישה, אני יורק לך בפרצוף!'"
"למה?"
"כי היא מסכנה. מסכנה מבעלה הגרוע והחיים המנוּולים שהיו לה. גם עליה אתה צריך לרחם, מנטלו. צריך לרחם עליה. אתה תוכל לרחם על האישה שלי? לא. אבל תשמע – אם אתה תירק עליה, אתה יודע מה אני אעשה לך? אני אהרוג אותך. מסְכנה היא חליפה. אף פעם לא היתה לה שמחה בחיים שלה. עד שהבשר שלה מתעורר אני גומר אותה והיא הולכת לעזאזל. אל תעזוב אותי, מנטלו, אפילו שהראש שלי על השולחן והעיניים שלי בתוך הבצק של הדבש, אני שומע היטב כל מה שאתה עושה. אַל תחשוב שאני שיכור, מנטלו, אף פעם לא הייתי פיכח כל-כך. ובכן, תגיד לי – מה אתה תעשה כשתבוא איתי לכפר ותִראה את האישה שלי?"
"..."
"למה אתה שותק? מה המחשבות שאתה זומם עליה בראש שלך? הא? הא? אותי לא תרמה. אני הִכרתי אותך. כל הימים רימית אותי, מנטלו. אמרת שאתה ידיד טוב שלי ועכשיו אתה רוצה לבוא איתי ולעשות צרות לאישתי. מה היא עשתה לך, תגיד?"
"משה, תירגע. אתה יודע שמעולם לא התעניינתי באישתך."
"שקרן. כל העולם יודע למה אתה חבר שלי. אתה רוצה לגנוב אותה ממני. כולם יודעים שאתה אוהב נשים שמנות. כבר הִכרתי אותך. אוֹי אוֹי! רחם עליי, מנטלו, כי אני בוכה ישר לתוך הדבש שלך. אוֹי לי, אוֹי לי! אולי אני באמת שיכּור. רמאים!"
והוא התייפח בקול רם, גבו מרעיד ואצבעותיו מתפתלות על השולחן. מנטֵלו קם ותמך את זרועו בידו והוליך אותו למיטה אשר בפינת החדר והשכיבוֹ שם. יצא וחזר לאחר כמה דקות עם בנו המבוגר, הרימו שניהם את משה דויד ותמכו בו מכל צד והלכו עימו לתחנת-האוטובוסים, והילד הקטן בא אחריהם נושא את תרמילו של משה דויד. עברו בסימטאות-השוק הריקות מפני השעה המאוחרת והגיעו לתחנה והושיבו אותו על הספסל הראשון, שילמו לנהג וביקשו ממנו שידאג כי יֵרד משה דויד בכפר ויגיע לביתו. ניגש הילד ושׂם את הרצועה על שכמו של משה דויד והידק את התרמיל היטב תחת ידו ואמר:
"תשמור עליו, דוֹד משה. עוד יש בפנים כמה עוגות-דבש בשביל הילדים שלך שהבטחת להביא לי לשחק איתי. אַל תשכח את ההבטחה שלך, כאשר לא תהיה עוד עייף מן העבודה ותתעורר."
נשבה רוח קרירה ונדף ריח אַצוֹת נרקבות. משה דויד פקח אליו עין אחת באור הקלוש של האוטובוס ואמר: "קר לי, תודה. כמה קר לי בתרמיל המחורבן."
והאוטובוס זז.
כל הדרך התנודד על מושבו ומפעם לפעם נחבט ראשו. כשהגיעה המכונית לתחנה האחרונה בכפר עלתה חליפה במדרגות ובאה אל כיסאו וקראה:
"שלום לך, יַא שיכור שכמוך! בוא תדבר קצת אל הילדים שלך בבית ואל המשפחה. תעזור לבן שלך בחשבון, יא מוח פתוח שכמוך!"
תפסה בו והוציאה אותו בכוח מן המושב, דחפה אותו לפניה והורידה אותו מן האוטובוס.
"מַצחינה, יא מַצחינה, אַל תמשכי לו בפי-נה!" קראו לעומתה מתוך קהל הילדים שנאספו סביב כדי לראות כיצד היא סוחבת את בעלה השיכור לביתו.
"יחרבּ ביתכם, ארורים! התפלחו מן כאן!" קראה אליהם והתחילה זורקת אבנים לעומתם.
"יא משוגעת! יא משוגעת אחת! מה את רוצה להחריב את הראש שלנו? איפה השכל שלך, חליפה?"
והם הקפידו על מרחק של ביטחון בינם לבינה, ועקבו אחריה כל הדרך שמשכה עימה את משה דויד וצעקה וקוננה בקול רם:
"יא בעלי, יא בעלי, יחרב ביתו מן העראק והיין שלקח. יא, יא, מה שהשריפה עושה לאנשים! תרחמו על הילדים."
כשעברו על פני ביתו של ניסים לוי הפליאה מכותיה במשה דויד. סטרה על פניו, הִכתה על גבו ומשכה אותו בשׂערוֹ. עד שבא הילד הקטן שלהם במרוצה מן הבית והתחיל לבכות:
"הצילו! הצילו!"
ומרחוק עמדו שאר הילדים של הכפר במעגל רחב וקראו אליו:
"תתחַרבּן עם האבא שלך! הַך, הך. הך, הך. הך, הך!"
"חֲרָאִים! חֲרָאִים אתם כולכם!" תפס הילד אבנים בידו והשליך לעברם. "תסתלקו מכאן. אני אהרוג אתכם."
וכאשר זרק עליהם אבנים נוספות החזירו לו ופגעו בו והתנפלו עליו להכותו. שמעה חליפה שהוא בוכה ורצה אליו וזעקה עד לב השמיים: "רוצחים! רצחו את הילד שלי!"
יצא ניסים לוי לראות מה המהומה ברחוב וקרא אליה: "תסתלקי מכאן עם השיכור שלך, יא חליפה. האישה שלי חולה ואני לא רוצה שתשמע את הרעש שאתם עושים. בושה, בושה לכם, פראי-אדם! ואַת, פרימיטיבית שכמוך, איך אַת לא מתביישת לסחוב את הבעל שלך ברחוב ולהכות אותו לעיני החברים של הבן שלו! תסתלקי מכאן!"
ברחו כולם מחמת הפחד מפניו. גררה חליפה בחשאי את בעלה עד שהגיעו לביתם והילד עוזר לה ובוכה:
"אמרו מחוּרבּן על אבי שלי. למה? למה? אני אשרוף אותם. אמרו מחורבן על אבי שלי. אבא, אבא שלי! אני עוד אשרוף אותם. שתיקבר הנשמה שלהם חיים!"
המשך יבוא
"המחצבה", רומאן, עם עובד, ספריה לעם, 1963 ואילך. תסכית ב"קול ישראל", 1964. מחזה בתיאטרון "זוטא", 1964. סרט קולנוע, 1990.
מהדורה מחודשת עם אפילוג "המחצבה, הספר השלם", אסטרולוג, 2001.
הספר מעולם לא זכה בפרס כלשהו.
ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":
* אהוד היקר, אהבתי את עשרת הדיברות שלך לסופר הזהיר. דויד מלמד כתב על מלחמת העברית. משום מה דילג על ריב הלשונות בין שלונסקי ושטיינמן כנגד ביאליק בביקורו בארץ של שלום אש, הסופר היידי. ריב הלשונות הזה גרם להדרת שני "המורדים", שטיינמן ושלונסקי, עורכי "כתובים", מאגודת הסופרים, וייסוד כתב העת "מאזניים".
שלך,
משה גרנות
* אהוד: אם איננו טועים, ישראל חבה חוב גדול לארנון מילצ'ן על שסייע לה בתחומים חשאיים, שהשתיקה יפה להם, בזירה העולמית, וזוהי בעיקר הסיבה לשתדלנות של נתניהו לטובתו בהשגת הוויזה האמריקאית – הכרת תודה של מדינת ישראל.
לא שמענו על כך בכתב-התביעה בתיק 1000 – וגם לא שום ציוץ בתקשורת, היוצאת מגדרה מרוב שמחה לאידו של נתניהו. מעניין אם ההגנה תשתמש בזה כדי לקעקע את התביעה בתיק – ובכך אולי תפעל כבומרנג על חגיגות הניצחון של מחנה "רק לא ביבי".
* ג'וחא: ההתעמלות הכי טובה היא המנוחה.
* הרשלה: ההתעמלות הכי טובה היא הפעלת המוח.
שועלה
מבחר חדש משירתה של אסתר ראב (פתח-תקוה 1894 – טבעון 1981),
שכונתה "המשוררת הארצישראלית הראשונה", וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.
בעריכת הלית ישורון
הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020
[בשנת 2021 נמכרו 648 עותקים של הספר!]
הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה (kibutz-poalim.co.il)
ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978
או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il
המחיר 59 שקלים לפני משלוח
אהוד: זה הספר היחיד משירי אסתר ראב הזמין כיום לרכישה.
הכרך "אסתר ראב / כל השירים" אזל מזה שנים רבות.
לפני 100 שנים, בתל-אביב, בסיוון תרפ"ב, קיץ 1922, התפרסמו מעל דפי חוברת "הדים", שיצאה לאור בעריכתם של אשר ברש ויעקב רבינוביץ,
שלושת שיריה הראשונים של אסתר: "אני תחת האטד", "כציפור מתה על הזרם" ו"לעיניך האורות, המלאות".
הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות
כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.
אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.
מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג
מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג
ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"
בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.
©
כל הזכויות שמורות
"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2192 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית
המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום
יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא
את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:
http://benezer.notlong.com
http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm
מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגל") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.
בספטמבר 2021 קיים עידכון עד גיליון 1634.
http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm
מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגל") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.
בספטמבר 2021 קיים עידכון עד גיליון 1634.
מאיר עוזיאל: "הסופר אהוד בן עזר, סופר חשוב שכל איש תרבות מכיר, מפיק כבר שנים רבות מפעל מיוחד במינו, עיתון אינטרנטי שבועי ובו מאמרים ודברי ספרות מעניינים. בדרך כלל הוא מביא מאמרים של אחרים (ודברי ספרות פרי עטו)
("מעריב", 31.7.20)
פינת המציאות: חינם!
היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר
נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח
רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי
*
מסעות
כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!
עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!
05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה
94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי.
*
היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל
אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!
עד כה נשלחו קבצים ל-2079 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,082 מנמעני המכתב העיתי.
*
את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".
עד כה נשלחו קבצים ל-2,690 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,
צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,
וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16.
עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!
עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,453 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.
אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!
עד כה נשלחו קבצים ל-100 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,635 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"
[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-103 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!
עד כה נשלחו קבצים ל-73 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!
עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-34 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!
עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-44 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"
עד כה נשלחו קבצים ל-35 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת "מחווה לאברהם שפירא", הערב נערך בבית אברהם שפירא ברחוב הרצל בפתח-תקווה בתאריך 18.12.2005 בהשתתפות ראובן ריבלין, מאיר פעיל, מרדכי נאור, חנוך ברטוב ואהוד בן עזר
עד כה נשלחו קבצים ל-1680 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים
עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!
עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-51 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "הפרי האסור", שני שערי סיפורים!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!
ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"
סִפּוּרִים לִילָדִים
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-51 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-30 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד" עם מאמרי ארנה גולן ומשה גרנות.
עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-66 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת "100 שנים לרצח ברנר" מתוך "חדשות בן עזר", גיליון מס' 1641 ביום 2.5.2021, במלאת 100 שנה לרציחתם בידי ערבים של הסופרים יוסף חיים ברנר, צבי שץ ויוסף לואידור ביום 2.5.1921.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת
יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).
מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-49 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
הרצאת עמנואל בן עזר, נכדו של יהודה ראב, על תולדות פתח-תקווה.
https://www.youtube.com/watch?v=h81I6XrtAag
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.
*
את צרופת החוברת "פפיטה האזרחי 1963"
עד כה נשלחו קבצים ל-2,295 מנמעני המכתב העיתי.
*
את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.
*
את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת ארנה גולן: הוויתור. אימי, זיכרונה לברכה, היתה צדקת גמורה. הדרמה השקטה בחייה של חלוצה וחברת קיבוץ.
עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,374מנמעני המכתב העיתי
ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-10 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד לרומאן של עדי בן-עזר "אפרודיטה 25"!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: "תחנת הרכבת".
עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
שונות
את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").
עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
הבלוג של דני קרמן
https://dannykerman.com/2021/10/28/ehud_ben_ezer
דברים שעשיתי עם אודי – שירים למתבגרים
כולל חלק ניכר מהעטיפות ומהאיורים שעשה דני קרמן לספרי אהוד בן עזר
כדי להיכנס לבלוג יש ללחוץ אֶנטר ועכבר שמאלי
*
את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,232 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939
*
את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"
בשנים 2005-2009!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי
*
מסעות
כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!
עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!
05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה
94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי.
*
היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל
אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!
עד כה נשלחו קבצים ל-2079 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,082 מנמעני המכתב העיתי.
*
את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".
עד כה נשלחו קבצים ל-2,690 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,
צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,
וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16.
עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!
עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,453 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.
אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!
עד כה נשלחו קבצים ל-100 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,635 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"
[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-103 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!
עד כה נשלחו קבצים ל-73 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!
עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-34 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!
עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-44 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"
עד כה נשלחו קבצים ל-35 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת "מחווה לאברהם שפירא", הערב נערך בבית אברהם שפירא ברחוב הרצל בפתח-תקווה בתאריך 18.12.2005 בהשתתפות ראובן ריבלין, מאיר פעיל, מרדכי נאור, חנוך ברטוב ואהוד בן עזר
עד כה נשלחו קבצים ל-1680 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים
עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!
עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-51 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "הפרי האסור", שני שערי סיפורים!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!
ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"
סִפּוּרִים לִילָדִים
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-51 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-30 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד" עם מאמרי ארנה גולן ומשה גרנות.
עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-66 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת "100 שנים לרצח ברנר" מתוך "חדשות בן עזר", גיליון מס' 1641 ביום 2.5.2021, במלאת 100 שנה לרציחתם בידי ערבים של הסופרים יוסף חיים ברנר, צבי שץ ויוסף לואידור ביום 2.5.1921.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת
יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).
מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-49 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
הרצאת עמנואל בן עזר, נכדו של יהודה ראב, על תולדות פתח-תקווה.
https://www.youtube.com/watch?v=h81I6XrtAag
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.
*
את צרופת החוברת "פפיטה האזרחי 1963"
עד כה נשלחו קבצים ל-2,295 מנמעני המכתב העיתי.
*
את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.
*
את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת ארנה גולן: הוויתור. אימי, זיכרונה לברכה, היתה צדקת גמורה. הדרמה השקטה בחייה של חלוצה וחברת קיבוץ.
עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,374מנמעני המכתב העיתי
ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-10 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד לרומאן של עדי בן-עזר "אפרודיטה 25"!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: "תחנת הרכבת".
עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
שונות
את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").
עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
הבלוג של דני קרמן
https://dannykerman.com/2021/10/28/ehud_ben_ezer
דברים שעשיתי עם אודי – שירים למתבגרים
כולל חלק ניכר מהעטיפות ומהאיורים שעשה דני קרמן לספרי אהוד בן עזר
כדי להיכנס לבלוג יש ללחוץ אֶנטר ועכבר שמאלי
*
את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,232 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939
*
את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"
בשנים 2005-2009!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר
עד כה נשלחו קבצים חינם ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
📑 בגיליון:
- אהוד בן עזר: יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר
- זיוה שמיר: המוזה קלת הכנפיים: על פזמוניו של נתן אלתרמן
- יורם אטינגר: לקראת ביקור הנשיא ביידן – סוגיות מוקד
- איליה בר-זאב: שמורת מירון
- אורי הייטנר: צרור הערות 10.7.22
- מתי דוד: "קדושת" עליונות שלטון החוק
- יהודה גור-אריה: הערות-שוליים [161]
- הדסה מור: אל ידידו הקשיש של אדיר כהן
- משה גרנות: קרב מאסף?
- שושנה ויג: ינשוף ביער
- יונתן גורל: קורונה ואדישות
- מיכאל רייך: גִּלְגּוּלוֹ שֶׁל נִגּוּן
- דוד מלמד: ז'בוטינסקי, האיש שעמד בראש "אחדות העבודה" ועידוד העיתונות
- רון גרא: על ספרה של גבריאלה מורוז
- חופשה מן המוות: מאת המשורר חיימקה שפינוזה לוטש מילים
- עדינה בר-אל: אננס ישראלי עם כתר
- אהוד בן עזר: על ספרו החדש של משה גרנות
- עדי אמסטרדם: בין מירב קסטנר לנעמן כהן – תגובה
- מכתב מהטרקטוריסטית של קיבוץ גדות: פוצ'ו: לאודי שלום, בקיבוץ גדות יש לי בת מאומצת, בתו של פחפח שהיה איתי בפלמח ובקיבוץ. שמה נילי פחטר, אבל אני קורא לה אומצתי והיא קוראת לי אמציהו. היא עצמה מאמצת את כל בני משפחתה הקשורים לבן עמי פחטר שנפל במלחמת העצמאות כשפיקד על שיירת יחיעם. אתמול קיבלתי ממנה מכתב וחשבתי שהוא יכול לעניין אותך ואולי אפילו לשמח. את המכתב היא כותבת לא רק לי אלא לכל נמעניה.
- אהוד בן עזר: 60 שנה לספרי הראשון "המחצבה"
- ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":: * אהוד היקר, אהבתי את עשרת הדיברות שלך לסופר הזהיר. דויד מלמד כתב על מלחמת העברית. משום מה דילג על ריב הלשונות בין שלונסקי ושטיינמן כנגד ביאליק בביקורו בארץ של שלום אש, הסופר היידי. ריב הלשונות הזה גרם להדרת שני "המורדים", שטיינמן ושלונסקי, עורכי "כתובים", מאגודת הסופרים, וייסוד כתב העת "מאזניים".
- שאר הגליון