לא הדמוקרטיה המערבית מנצחת בעולם המוסלמי אלא האיסלם הקיצוני מתחזק ומאיים על הדמוקרטיות המערביות!

ציטוט מעיתון "הארץ" מיום 10.2.11

ביואב גלנט בוצע לינץ'. גלנט תרם את חלקו ללינץ'. הוא עשה טעויות קשות, נהג בכוחנות ולא הבין את העולם החדש שבו אנו חיים. ואולם רק עיוור או רשע לא יבין כי האופן שבו גלנט טופל לא היה מידתי, לא היה ענייני ולא היה נקי. אם היועץ המשפטי לממשלה היה נבדק כפי שגלנט נבדק, הוא לא היה היועץ המשפטי לממשלה. אם הרמטכ"ל היה נבדק כפי שגלנט נבדק, הוא לא היה רמטכ"ל. אם יצחק רבין ואריאל שרון היו נבדקים כפי שגלנט נבדק, הם לא היו ראשי ממשלה.

גלנט לא נבדק בתהליך מסודר, תקין ושוויוני. גלנט סומן, טווח והושמד. אלוף יואב גלנט ניצוד בידי חבורת ציידים.

מבצע גלנט היה אחד ממבצעי החיסול המזהירים שבוצעו בישראל בשנים האחרונות. היעד אותר כבר בשלב מוקדם: קצין אמיץ שיודע שצה"ל רקוב ואומר שצה"ל רקוב ומזהיר מפני הריקבון בצה"ל. מיד אחרי איתור היעד, הופעל המודיעין: איסוף שיטתי של חומרים מכפישים. אחרי שהחומרים המכפישים נאספו, הופעלה הזרוע האסטרטגית הארוכה: התקשורת. למרבה הצער, המבצע התקשורתי הראשון לא עלה יפה. מסמך הרפז לא פעל כפי שאמור היה לפעול. ואולם המבצע התקשורתי השני הצליח מעל ומעבר. תחת הרעשה תקשורתית כבדה מבקר המדינה והיועץ המשפטי לממשלה מילאו את התפקיד שיועד להם בתוכנית המבצע.

כך חוסל הרמטכ"ל המיועד. כך סולקה הסכנה שיהיה מי שינקה את הריקבון העמוק בצה"ל. עד שייפלו הטילים על ראשינו אפשר יהיה להמשיך ולומר שצה"ל שוקם וצה"ל חזק וצה"ל ללא רבב. עד שהטילים ייפלו על ראשינו אפשר יהיה להאמין שהבעיה הערכית של צה"ל טמונה בכמה חלקות אדמה במושב עמיקם.

האם יואב גלנט היה ראוי להיות רמטכ"ל? גלנט עשה מעשים חמורים והתנהגותו ראויה לביקורת חריפה. ניתן אף לטעון שהוא פסול מלהיות לראש המטה הכללי. הוויכוח בעניין זה קשה, מורכב ולגיטימי. ואולם מה שאינו לגיטימי הוא התהליך הציבורי המכוער והאלים שבאמצעותו גלנט הועלה על המוקד. משפט צדק לא נעשה כאן. נעשה כאן מבצע מרהיב של סיכול ממוקם.

הבעייה איננה אישית. הבעייה היא שהמערכת הנורמטיבית בישראל קרסה. איבדנו את סטנדרט-הזהב החוקי ואת מטר-הברזל המוסרי. תהליך ניקוי-האורוות שעבר עלינו בשנים האחרונות היה תהליך בריא וחיוני. ואולם בנקודה מסוימת הוא נחטף על ידי בעלי אינטרסים ובעלי מניעים זרים, המנצלים אותו בציניות מוחלטת.

כתוצאה מכך כבר אין מידרג ערכי ברור ושפוי. אין כאן יישום שווה של נורמות שוות על אנשים שונים. קל להפוך עבירה קלה לחמורה וחמורה לקלה. קל להציג את האפור של אלמוני כשחור, ואת האפור של פלמוני כלבן. ויכוחים ענייניים מפנים את מקומם לחילופי אש אישיים, כיתתיים וצהובים. בירור האמת מפנה את מקומו למסעות של רדיפה. לעתים קרובות עשיית הצדק הופכת לבלתי צודקת. האוויר מורעל, כיכר העיר מזוהמת, נהרות של דם רע זורמים ברחובות.

המקרה גלנט הוא מקרה קיצוני, אך לא מקרה יחידי. בישראל 2011 איסוף חומרים מכפישים היה לשם המשחק. אכיפה בררנית היתה למכת מדינה. השאלה חורצת הגורלות אינה מה עשית ומה ערכך, אלא האם אלומת האור של חוליות החיסול תופנה גם אליך. העונה היא עונת ציד. חבורות של ציידים משוטטות ברחובות וצדות כאוות נפשן. הן אינן מחפשות אמת וצדק, אלא עושות שימוש בתהליכים המתחזים לתהליכים של אמת וצדק כדי לחסל יריבים.

באין מנהיג ובאין ריבון, אין מי שישים קץ לטירוף. באין סמכות משפטית ומוסרית אין מי שיחזיר את שיקול הדעת, ניקיון הדעת, המידתיות והענייניות. אין דין, אין דיין ואין גבול. האנרכיה היא אנרכיה טורפנית. סזון, רבותי, סזון. יד איש באחיו.

אהוד: אנחנו שמחים שיש עוד אנשים שדעתם נשמעת ושתומכים בעמדת התמיכה שלנו בגלנט, שאיפיינה אותנו למן פרוץ הפרשה! לפי שאנחנו מכירים חלק מידידינו, שפיהם נוטף ביקורת ושינאה, הם יגידו שגם ארי שביט מושחת!

הם עוד יתגעגעו למובאראכ!

התפטרותו של נשיא מצרים חוסני מובאראכ, בין השאר בזכות אווילותם של ברק אובמה והילארי קילנטון, אינה מבשרת שום שחר של יום חדש למצרים. ייקח למצרים זמן רב לשקם את נזקי ה"מהפכה", שלא היתה אלא הפיכה צבאית שהביאה למסירת השלטון לצבא, ולכן גם טרם ברור אם בכלל נסתיימה. את עונת התיירות של החורף, שהיא העיקרית, על מיליוני מבקריה, המצרים כבר הפסידו. זאת נוסף על כל הנזקים שחוללו המהומות, ההרס, בריחת המשקיעים הזרים וגם אלי ההון המקומיים, שאולי רק שלטון צבאי תקיף (שזה אותו מימסד רק בלי מובאראכ) אמור להחזירם למדינה, אם אכן יצליח להשקיט את ההפגנות.

לכנות הפיכה צבאית בשם "מהפכה דמוקרטית"! איזו סכלות! איזו מירמה תקשורתית! הלא למן היום הראשון אמרנו וחזרנו ואמרנו – המצרים עוד יתגעגעו לימי שלטונו של מובאראכ! – כי כמעט שום דבר לא ישתנה בעתיד הקרוב והרחוק – במדינה האומללה ורבת האוכלוסין הזו, שמחצית עמה שקועה בבערות ובעוני. הבעיות החמורות של מצרים אינן היעדר הדמוקרטיה אלא העוני [2 דולר ליום למחצית באוכלוסייה], הבערות [אנאלפבתיות של כמחצית האוכלוסייה], הרעב, הריבוי הטבעי השני בגודלו בעולם (אחרי פלסטין-עזה), הדלחת מי הנילוס, האבטלה, בייחוד בקרב השכבה הדקה של בוגרי האוניברסיטאות – ולאחרונה הרס התיירות, אי-הביטחון בקשר להמשך הסכם השלום עם ישראל והתמיכה האמריקאית במצרים ובהסכם – ושאר הנזקים העצומים לכלכלת מצרים שבאו בעקבות "המהפכה הדמוקרטית" של הצעירים המשכילים המובטלים – יחד עם האספסוף של מהר שלל חש בז. הרי זו אולי פעם נדירה בהיסטוריה שבה החלפת שלטון אזרחי בהפיכה צבאית, קרוייה "מהפכה דמוקרטית"!

כשהעשירים בורחים, הכסף בורח איתם. אז ממי יתפרנסו העניים, מהעניים? זיכרו איזו "הצלחה" כלכלית גדולה היתה לקומוניזם!

מכובדי, אכן יכול להיות עוד יותר גרוע, לכן כבר מתגעגעים אצלנו למובארק, אך אל נא נשכח שהוא היה פרטנר לשלום בעייתי ביותר. מצרים לא מנעה הברחות נשק לרצועת עזה, תקפה וגינתה את ישראל מכל במה בינלאומית על מדיניותה כלפי הפלסטינים, דרשה את פירוק הנשק הגרעיני שלה, בתוך המדינה שררה אנטישמיות ארסית בתקשורת ובציבור, קשרים מסחריים ותיירותיים לא נוצרו, ובכלל אהבה גדולה לא היתה שם. נכון, הודות למענקים האמריקנים שמר חוסני על השלום הקר עם ישראל. עכשיו גם זה לא בטוח. מסתבר שיש יותר גרוע מגרוע. אכן עשה בגין עסקה טובה כשמסר להם את חצי האי סיני על כל אוצרות הטבע שבו. נותרנו קרחים מכאן ומכאן. אכן הגישה של "שטחים תמורת שלום" הוכיחה את עצמה.

בכבוד רב,

משה כהן

ירושלים

אתה כותב לי: "נדמה לי שצריך הרבה חוצפה כדי לדבר בהתנשאות כזו על אולמרט, גלנט וברק. אבל אתה לא אשם, הרבה ידידים טובים שלי מדברים כך. מחרפים ומגדפים את הללו רוב הזמן, וזאת אם אינם שקועים בסיפורים על מסעדות ועל מסעות בחוץ-לארץ. אגב, שכחת לכלול כאן את היועץ המשפטי לממשלה עו"ד גולדשטיין, שאמנם טרח לעזור לחוש הצדק הערפדי של הישראלים – בפסילת מועמדותו של גלנט, אבל הנה מתברר שהוא מושחת לא פחות! – ושומו שמיים, אשתו העסיקה עובד זר ללא רישיון!

הו כמה נעים לחרף ולגדף דווקא את האנשים שנותנים את חייהם על הגנתנו ועל קיומנו אבל זוכים על כך רק ליריקות ולבוז!

ואולי פשוט יש עודף גדול מדי של עורכי-דין שאפתנים ורעבים בישראל?" [גיליון 616]

איכזבת אותי, אהוד. גם אני נתתי את חיי על הגנתנו ועל קיומנו, גם אתה, ורבים מחברינו. אבות אבותינו, שלך ושלי באו לארץ קשה זו לפני כמאתיים שנה, ונאחזו בה בכל כוחם. אנחנו, אתה ואני ורבים מחברינו, נלחמנו במלחמות ישראל, לאו דווקא מבעד למשקפת אלא בקו האש. רבים מאיתנו שילמו על כך בחייהם. גם לנו, לי ולך זה יכול היה לקרות. ויתרנו על הצעות מפתות לעבודה קלה ורווחית בחו"ל, ולקחנו חלק לא מבוטל בבניינה ובאחזקתה של המדינה, שכל כך הרבה דרשה וקיבלה מאיתנו. האם עלה על דעתם של אבותינו או שלנו, שלך ושלי, שבזכות זו מותר לנו לשלוח יד ברכוש הציבור, ולמלא את כיסינו בכסף שחור? שמא תאמר שאותם קצינים, שהיו מופקדים על בטחוננו, אבל פיתו ואנסו את בנותינו, הם בסדר, כי הם "נותנים את חייהם על הגנתנו"? אמנם כן, שכחתי את הנשיא לשעבר. האם גם הוא בבונים? לדעתי, כל אותם מושחתים שעשו את המדינה לפרתם החולבת, ראויים לא רק ליריקה בפרצופם המכוער, אלא לשנים רבות מאחורי סורג ובריח. ולא יטמאו את מחנינו, ככתוב.

 ידידיה יצחקי

דרור אידר מתעלם במאמרו "פרידמן וישראל: עצות אחיתופל" [גיליון 6161] משליטתה המוחלטת של ישראל בכ-60% משטח הגדה(איזור c) ומשליטתה הביטחונית באיזור b. באיזור c כמעט שלא ניתנים אישורי בנייה לפלסטינים. מתנחלים אלימים מתנכלים להם, וביטחונם מופקר על-ידי הצבא והמשטרה.

נגד הפלסטינים ננקטים אמצעי דיכוי קשים. לדוגמא, בדרום הר חברון הרס המינהל האזרחי (הכפוף לצה"ל) 13 בארות מים, שחלק מהן נחפר עוד בתקופת שלטון ירדן בגדה. פעולות דיכוי אלה הן שגורמות לדה-לגיטימציה של ישראל בעולם. המשך הבנייה בהתנחלויות בגדה הוא שמונע וימנע הגעה להסדר שלום. סופה של המדיניות הנוכחית יהיה יצירת מדינה דו-לאומית או מדינת אפרטהייד בין נהר הירדן לים התיכון.

רון וייס

רמת-גן

לאחרונה פירסם מר צבי מגן, לשעבר שגריר ישראל ברוסיה, ובהווה מחוקרי המכון למחקרי ביטחון לאומי, רשימה מרתקת תחת הכותרת "רוסיה לאן?" – על המאבקים הרעיוניים שמתנהלים לאחרונה בחוגי השלטון ברוסיה הבתר-קומוניסטית. על פי מגן, תכלית ההתגוששות היא לברר מה תהיה דרכה של רוסיה: האם תחזור להיות מעצמה עולמית כפי שהיתה בשנות הקומוניזם? האם תבסס את מעמדה בעולם כמדינה חזקה על ידי התקשרות כזו או אחרת עם המערב? האם תחבור לסין ולמזרח?

ברצוני להעיר שתי הערות.

האחת, אמנם מגן מציין שלאחרונה היו שני כנסים בינלאומים ברוסיה בעניין, אך הוא לא ציין ברשימתו מהן הדעות של החוגים האחרים ברוסיה. כך, למשל, לא הזכיר מה חושבת הכנסייה הפרבוסלאבית, או מה חושבים הצבא או החוגים האופוזיציוניים. אני משוכנע שלגארי קאספארוב, האופוזיציונר הידוע מאד במערב יש מה לומר בעניין.

  שנית, לדעתי, השאלה הנידונה היא בעצם אם רוסיה תהיה מדינה חזקה או מעצמת על. יש כמובן הבדל בין מעצמה למעצמת-על, כפי שרוסיה הצארית האימפריאלית הפכה למעצמה סובייטית חובקת זרועות עולם. אני מבקש להיתלות לרגע בדמות רוסית מפורסמת מאוד, אנטי קומוניסטית מובהקת, שתמך במלוכה (שהוכחדה) – הלוא היא אלכסנדר סולז'ניצין.

כאשר אולץ לגלות מארצו בתחילת שנות השבעים, התיישב במדינת וורמונט בארה"ב ומשם הפיץ את דיעותיו על ארצו. למרות ההפשרה המסוימת ביחסים הבין-עצמתיים אז, עדיין המלחמה הקרה היתה בעיצומה אך המישטר הקומוניסטי כבר לא היה אלים כפי שהיה בימי סטאלין. פרשנים אמריקאים רבים ניסו לתהות על קנקנו של סולז'ניצין. קשה לומר שהם הבינו אותו ממש. הוא דיבר על סבלו הרב והממושך של העם הרוסי בעבר, ושיימשך בעתיד – אולם כאשר סאת הסבל תימלא, או אז יקום ויעלה עם רוסי חדש וחזק שבשורתו תהיה הנצרות.

הפרשנים תמהו, האם לא סבל העם הרוסי מספיק עד כה, האם לא שרד את מאורעות המהפכה, את שלטון האימים של סטאלין, את מלחמת העולם השנייה?

כאשר נפל המישטר הקומוניסטי חזר סולז'ניצין לרוסיה שלו, חצה את ארצו האהובה ברכבת ומדי פעם ירד ממנה להיפגש עם בני עמו. נזקקתי לאיש הזה כדי לציין שהיתה לו בשורה להפיץ בקרב העם הרוסי וממנה לעולם. ספק רב אם חזונו התממש.

נראה לי שכישלונו של סולז'ניצין היא כישלונה של הבשורה שלו. ולכן לדעתי זו התשובה לשאלה שהצבתי למעלה: האם יש לרוסיה בשורה? כי רק הבשורה יכולה להפוך מעצמה כרוסיה למעצמת-על, כלומר בעלת השפעה עולמית ולא רק איזורית, שמתערבת צבאית בגיאורגיה או מכתיבה מדיניות סמויה באוקראינה או שמנצלת במזרח-התיכון חולשה זמנית של ארה"ב.

בלי ספק ההנהגה הרוסית רוצה להיות כזו, כפי שהיתה בריה"מ. אמנם לרשותה טילים בין-יבשתיים ונשק גרעיני וחילות מזוינים משובחים, אך עצם העובדה שהרוסים מתלבטים מראה שמשהו אולי חסר שם לביטחונם העצמי. איני יודע איזו בשורה להציע לעולם היתה למונגוליה כשגינגיס חאן הפך את ארצו למעצמת על כובשת, ומצמיתה אך זה היה מזמן. ובזמן המודרני? מה הפך את ספרד למעצמת-על שכבשה ארצות במערב-אירופה ואיימה לפלוש לאנגליה? ובכן, לא רק הצבא החזק שלה והתאווה לזהב האמריקאי החדש אלא גם הבשורה הקתולית. ולאנגליה, אי קטן עם אוכלוסייה לא גדולה אך עם צי חזק וצבא ממושמע, בשורתה היתה עליונות הגזע הלבן, משולבת עם המשטר הדמוקראטי. לצרפת היו נפוליאון הגאוני שהפיץ את עקרונות המהפכה, לגרמניה במשטרה הנאצי, שבתחילת קיומו קסם אף לחוגי אליטה רחבים לא מעטים בארצות המערב, בעיקר במערב אירופה; לאיחוד האירופי בעצם קיומו, המושתת על אי אלימות וכמובן לארה"ב, בגלל הבשורה הקפיטליסטית שלה, המקפלת בתוכה את ערכו של היחיד, של היוזמה החופשית והאופטימיות הבלתי נלאית, או כפי שהבין זאת דה טוקוויל: שוק חופשי, מישטר דמוקראטי, אמונה דתית ומוסדות חברתיים.

לרוסיה עדיין אין ערך מוסף שיעשה אותה מעצמת על.

אני רוצה להגיב בקיצור לכתבתו של יהודה דרורי [גיליון 616]. שתי הערות, בלי להיכנס לוויכוח אם יש לתת לפלסטינים מדינה או לא לתת.

1. יהודה דרורי טוען שהערבים שהתקבצו בפלסטין אינם עם, ומעולם לא היו, משום שהסתננו לפלסטין מכל מיני ארצות במזרח התיכון. האם הוא יגיד גם על תושבי ארה"ב שאינם עם, ושהם אינם זכאים למדינתם? הרי תושבי ארה"ב, האמריקנים, גם הם באו לשם מכל העולם...

2. טענה אחרת של יהודה דרורי, שאסור לתת לפלסטינים לקבל מדינה – היא, שאם הם אכן יקבלו מדינה – בכל מקום בעולם שיש מיעוטים הם ירצו טריטוריה משלהם, וזה יביא לכאוס. אני מתפלאת שיהודה דרורי לא שם לב שכבר עכשיו, עוד בטרם הפלסטינים קיבלו מדינה, מיעוטים רבים בעולם לוחמים להגדרה עצמית, ולקבלת הגדרה פוליטית. וחלקם גם מצליחים. זו מגמה כלל עולמית, והפלסטינים הם חלק ממנה. אם הפלסטינים יקבלו מדינה, או לא יקבלו, זה לא ישנה את המגמה הזאת.

בנדלה

אהוד: אם בית המלוכה ההאשמי ייפול, וירדן תיעשה למדינה בעלת רוב פלסטיני, שזה מה שהיא למעשה, ותתאחד עם מדינת פלסטין הגדה המערבית ופלסטין עזה, אזיי אולי אנחנו נהיה המיעוט והם יהיו ה"עם".

לקראת פורים הקרב ובא אני מחפש חומר אודות אנשים מפורסמים שנאלצו להתחפש מסיבות אלו ואחרות, כמו גולדה מאיר בעת שנסעה להיפגש עם עבדאללה, וכדומה. מי שיש לו פרטים ו/או תמונות ויכול לחלוק עמי – אודה לו מאוד.

צבי אריה אדלר

052-7639039

אנקל בן קבע לנו ארוחה חגיגית ב"אדורה", שהיא מסעדה מאוד אהובה עלינו ועל חברים ובני-משפחה. קבענו לשעה אחת בצהריים, כי בשלוש מתחילה כבר משמרת שנייה. השירות היה מעולה כרגיל. המלצרית נועה. והתפריט כדלהלן:

1 בקבוק בירה היינקן – 21 שקלים.

1 שליש כוס גולדסטאר מהחבית – 21 שקלים. לזכות המסעדה ייאמר שזוהי הבירה היחידה שהם מוזגים מהחבית.

1 כוס יין כרמל שיראז טוליפ – 38 שקלים.

 3 ארוחות עסקיות הכוללות כל אחת מנה ראשונה ועיקרית, ב-59 שקלים לארוחה = 177 שקלים, לפני התוספות.

עסקית 1: מנה 1 – פטה כבדים עם צנימים, ריבה וקוביות מיקפא יין אדום וענפי נענה זעירים. מעולה. במעט מאוד מקומות בארץ ובעולם טעמתי פטה כבד טעים ונימוח בפה שכזה. מומלץ בכל בטן. מנה 2, עיקרית – טבעות פילה בקר על מצע של פירה תפוא"ד, רוטב חום ונגיעות של תרמיל אפונה ורצועת גזר מאודים (תוספת 12 שקלים לעסקית) – מעולה. פילה מצויין, עשוי היטב, אצלנו מדיום-וול-דאן, וכמות גדולה מאוד שממנה גם הפרשנו לשני הסועדים האחרים. – 59 שקלים.

עסקית 2: מנה 1 – סביצ'ה דג חי עם ירקות. מנה 2, עיקרית – קלמרי בפלנצ'ה (תוספת 12 שקלים לעסקית). איננו יכולים להעיר אלא שהצלחות נשארו ריקות ומנוגבות לגמרי. – 59 שקלים.

עסקית 3: מנה 1 – פלאפל חצילים, פרוסות חצילים גלולות עם גבינה בפנים ותוספת סלט. (תוספת 5 שקלים לעסקית). מנה 2, עיקרית – קלמרי בפלנצ'ה (תוספת 16 שקלים לעסקית). הצלחות נשארו ריקות ומנוגבות לגמרי. – 59 שקלים.

1. מנה אחרונה גליליות פטיסייר – 39 שקלים.

1. מנה אחרונה ורדים, שוקולד ואגוזים – 36 שקלים. נראה לנו כי חלה טעות ברישום המנה האחרונה. זו היתה עיגול של סורבה מלון במרק שקדים עם פתיתי שקדים קלויים קלות. מעולה. המחיר ודאי דומה.

מים קרים עם פרוסות לימון, חופשי. ולקינוח קיבלנו גם על חשבון הבית שלוש כוסיות של משקה אלכוהולי אדום מתוק וקל, בטעם שבין סנגריה לפונטש, אולי היה זה קיר רויאל. אנחנו לא חזקים בזיהוי משקאות אלכוהוליים.

אם לא נפתים ליין היקר ולמנות האחרונות היקרות, ומסתפקים בכוסות המים, אפשר לאכול היטב ב-293 שקלים ארוחות עסקיות של שתי מנות נהדרות כל אחת, לשלושה סועדים, שיחד עם התשר הם 353 שקלים או כ-120 שקלים לסועד.

עם החשבון מגיע תלוש הנחה ובו כתוב: "ארוחה צרפתית, השף אבי ביטון מזמין אתכם בכל מוצאי שבת לארוחה מהמטבח הצרפתי הקלאסי. שובר זה מזכה בקיר רויאל לכל סועד בהזמנת מנה ראשונה ועיקרית, וב-15% הנחה על מבחר היינות הצרפתיים. נא להזמין מקום מראש."

אדורה גורמה. בן יהודה 226. טל. 03-6050896. רצוי להזמין מקום מראש ולתאם את ההגעה לשעה היעודה. מומלץ, וגם שומר באדיקות על הרמה.

בלי גסויות

ביצוע: יוסי בנאי

מילים: ג'ורג' בראסאנס

לחן: ג'ורג' בראסאנס

עוד מימי העריסה

שנאתי כל מילה גסה

ולא הוצאתי כלל מפי

גם מילה כמו פיפי

אך היום כדי להתבסס

אני מוכרח להתגסס

כי בלי לכלוך ובלי חוצפה

אין שום קופה.

בלי גסויות

קשה לחיות

מילה גסה

זו פרנסה.

בכל יום א' בווידוי

אני נשבע בלב גלוי

שלא אומר עוד על במה

מילה גסה כמו תחת

אך כשאני פתאום חושב

על כל זמר שמת רעב

תיכף אוסיף לחרוזים

קצת עכוזים.

בלי גסויות...

אם פתאום אתחיל לשיר

סתם על פרחים שדה וניר

תיכף אדום ומעוצבן

קופץ האמרגן

די הוא אומר אם מוכרחים

שוב לזמר פה על פרחים

שיר על פרחי רחוב בלונדל

מול הבורדל.

בלי גסויות...

כן, לו השמעתי רק שירה

על אהבה זכה טהורה

מזמן יכולתי לענוד

אות לגיון הכבוד

אך הבוס אומר אהבה חבל

זה לא מושך היום קהל

ואם אהבה אז רק כזאת

בין שתי זונות.

בלי גסויות...

האנשים המהוגנים

בכל לב מאמינים

כי אישלח בבוא היום

ישר לגיהנום

אך הוא שברא את הבריות

הוא לא נבהל מגסויות

הוא כך יאמר לי, ידידי,

שב על ידי.

בלי גסויות...

והנה תגובתו של אלי אשד לטענותיך [גיליון 616] לגבי פרשת הבלדה של יורם טהר לב. הינך מתבקש לפרסמה באתרך.

הציטוט שעורר את זעמך הוא אינו שלי אלא מתוך השיחה עם יורם טהרלב, שייתכן בהחלט שטעה בעניין. לגבי טענותיך שהפרשייה עם ד"ר מאזאראקי לא התרחשה מעולם, מאחר שיהודה ראב לא טרח להזכיר אותה, כפי שצויין במאמר, זה לא אומר ולא כלום, מאחר שיהודה ראב, כצעיר המשתתפים בהתיישבות, מן הסתם לא יודע לגבי חלק או רוב הדברים שאותם ביצעו המנהיגים, וייתכן בהחלט שלא טרחו להזמין אותו כלל לפגישה עם ד"ר מזאראקי אם זאת התקיימה וייתכן שאף לא ידע על קיומה. ומשום כך לא הזכיר אותה בזיכרונותיו. והתיאור שלו של הפגישות שהתקיימו ואותן חווה אינו רלבנטי לצורך העניין. מן הסתם היו פגישות רבות שאותן לא חווה ועליהן לא ידע.

בעניין הזה למרבית הצער חשובה הרבה יותר העדות של ארבעת האנשים שהיו אמורים להשתתף בפגישה מאשר עדותו של יהודה ראב שאיש לא טען מעולם שהשתתף בה. יואל משה סלומון, גוטמן, שטמפפר וברנט. וכאן אכן יש בעייה: סלומון הזכיר זאת רק בעל פה לילדיו. הוא לא הזכיר זאת ביומניו או בחומר כתוב אחר. גוטמן לא הזכיר את הפרשה במאמר (הקצר) שכתב על המושבה. שטמפפר אינו מזכיר את הפרשה במאמרים (הקצרים שכתב ובאנגלית), ובמכתב שכתב בעברית על יסוד המושבה.

אבל השניים האלו כתבו רק מאמרים קצרים שלא התיימרו כלל לתאר כל אירוע, ואם האירוע התרחש ספק אם ראו אותו כחשוב מספיק לאזכר אותו במאמר קצר לעיתון או במקרה של שטמפפר במכתב, חשובה הרבה יותר היא העובדה שזרח ברנט לא מזכיר את האירוע כלל בספר הזיכרונות שלו. וזה אכן בעייתי. סביר להניח שאירוע כזה הוא היה מזכיר בתיאורו את ימי ייסוד פתח תקווה.

אבל מצד שני יש עדות מסייעת של ניצה בן דב, צאצאית של שטמפפר, שקובעת שבמשפחת שטמפפר אכן היה ידוע סיפור הרופא היווני שנפגש עם אבי המשפחה ושותפיו רק שאצלם זכרו את הפרטים בצורה קצת שונה. אז אפשר לטעון שיואל משה סלומון או ילדיו המציאו את הסיפור על בסיס הפרשה שתוארה בידי יעקב גולדמן, אבל הנה יש גירסה בלתי תלויה בסלומונים, של הסיפור, והיא מוסיפה לו אמינות. כך שאחת מהשניים – או האירוע קרה כפי שסלומון ושטמפפר תיארו אותו, או שמשפחת שטמפפר לקחה את הסיפור הידוע להם ממקורות כתובים או מהבלדה ושינתה אותו לצרכיה.

אין אפשרות שלישית.

אהוד: דבריך רק מוכיחים את צדקת דבריי שהובאו בגיליון הקודם [616]. צר לי, אך אינני רואה בך בר-סמכא להתווכח עימו על תולדות פתח-תקווה, כי בהתפתלויות שלך אתה עוד עלול להגיע להשערתו המדהימה של ד"ר יוסי לנג כי הדוקטור היווני ביקר שם פעמיים! שמעתי אותו אומר את השטות הזו לאחר שנלחץ בשעתו בתוכניתם של קירשנבאום ולונדון בטלוויזיה. אני לא הסכמתי להופיע אז בתוכנית, זה היה בשנת 2008, כדי לא להרוס לפתח תקווה המסכנה, שאותה גם הדירו זה מכבר מהעלייה הראשונה – את האגדה היחידה שלה, שבזכותה יודעים-כביכול על ייסודה, ואשר חגיגות יובל ה-130 שלה היו מיוסדות עליה. אגב, יורם טהר לב עצמו מודה שמה שכתב אינו תיאור היסטורי מדוייק ולכן גם הכניס שורה בבלדה היפהפייה שלו האומרת: "אולי זו אגדה?" – ואתה, אלי אשד, מנסה להגן על סיפור שיורם מודה שבדה!

"האמנות בזבל" הוא סרט דוקומנטארי אמריקאי של הבמאית לוסי ווקר (ושני שותפיה לבימוי: ג'וואוו ג'רדים וקרן הארלי) את הסרט ערך פדרו קוס, עורך ברזילאי-אמריקאי.

ברגע שעוד משאית אשפה מגיעה אל המזבלה הגדולה בעולם, ג'ארדים גראמאשו אשר בפאתי ריו דה-ז'נירו, עטים עליה הקאטאדורס. "אנחנו לא אוספי אשפה, אנחנו אוספי חומרים למיחזור," מסביר מנהיגם הסימפאטי את משמעות המילה, וככל שהוא מרבה לחזור על כך, כן זה פחות משכנע –  למראה העוני ועבודת הפרך של אוספי האשפה, ששום רעיונות נעלים אינם מפעילים אותם אלא רק מצוקת העוני והקיום הפרימיטיבי. אלא מה, כל תל אביב הצדקנית מדברת על הסרט. חייבים לראות! בסינימטק.

הגיבור המרכזי של הסרט, ויק מוניז, צייר יליד ברזיל, אשר לפי הנאמר בסרט הוא אחד האמנים המצליחים בעולם כיום, חוזר לארץ מולדתו, כדי לצלם פורטרטים של הקאטאדורס הברזילאים. במהלך הסרט מלווה הבמאית האמריקאית ווקר את תהליך היצירה הטכני ברובו של מוניז ואת האנשים המדהימים והמרגשים שאותם הוא פוגש במסעו. מוניז, אדם לא מעניין ולא משכנע במיוחד, קצת פטפטן – מצלם את מלקטי האשפה, מקרין אותם בסטודיו הענק על גיליונות נייר, מצייר לפי הצילום, מוסיף רקע של חפצים מהמזבלה ומזמין לעבוד איתו בסטודיו שלוש נשים וגבר, מהמרשימים ביותר, שאותם צילם, ומנסה לשכנע את הארבעה כי הם שותפים למלאכת הציור שלו. מאוחר יותר נמכרות היצירות האלה במכירות פומביות בעשרות אלפי דולרים, והוא משכנע את הארבעה שהכול בזכותם! שהם היו שותפים לתהליך היצירה! יעני, עשה אותם ציירים.

רישומי הדמויות על פי הצילומים אמנם יפים, אבל קטה קולביץ כבר עשתה זאת לפני שנים רבות ובאמצעים הרבה יותר פשוטים. כאן אמנם נוספו הקישוטים הצבעוניים של הזבל מסביב לדמויות, מה שהועיל כנראה בעיקר ליחסי הציבור ולמכירות הפומביות.

איזה קשקוש, איזו סכריניות, איזו פבריקציה של "דוקומנטציה"! איזו יומרה לומר שבכספים שהניבו התמונות, מוניז לא רק ישפר את מצב המלקטים אלא כל המיזבלה עומדת לשנות את צורתה ולהשתפר! – יעני, צייר חברתי! – אכן, הסרט השמאלצי הסנטימנטאלי הזה כל כך מצליח לתעתע בקהל עד שיש צופים שבוכים במהלכו. עליי זה לא עבד. האם זה סרט קידום מכירות לצייר ויק מוניז, העוקב-כביכול אחר תהליך יצירתו? או שזוהי זעקה חברתית אמיתית? אז מדוע ההצגה הכמעט אידילית של מלקטי האשפה, וההתעלמות מהמצב הנורא של החיים ב"פאבלות" של עניי ברזיל, עם סמים, זנות וכנופיות רצח? הם אכן גרים בסרט בפחונים, טלאי על גבי טלאי, אבל כולם מחייכים ומרוצים. וכמובן ששום דבר לא אלים, לא מסריח, גם לא המשתתפים בצילומים הנערכים בלב הסירחון.

ואל נא יגידו לי שליבי גס במצוקה החברתית הנוראה. מי שעוקב אחר הנעשה בעולם יודע גם מה הולך ב"פאבלות" העניות של ריו דה ז'נירו, יודע כמה אלפי ילדים ללא הורים מסתובבים וגם פושעים שם. אבל לנושא הזה מועילה יותר סדרת כתבות זועקת ומשכנעת בטלוויזיה, ואין צורך בסרט סכריני ארוך ומלאכותי-בחלקו שדווקא משום שהוא "אמיתי" – אמינותו בעיניי מפוקפקת, אפילו הרקע של המזבלה הוא אמיתי.

איך שנגמר הסרט חטפתי התקפת פיהוק נורא שבקושי התגברתי עליו עד שחזרתי הביתה.

עם צאת  הספר  "האמנות באור המצפון" – מבחר מסות ושירים

 של מרינה צווטאיבה,  בהוצאת הקיבוץ המאוחד, סידרת "קו אדום"

 תירגמה וערכה: רנה ליטוין

הערב  הוא מחווה  לענקת הרוח של המאה שחלפה,

לרגל צאת  מבחר מיצירתה בשם

"האמנות באור המצפון"

מרינה צווטאיבה נחשבת לגדולה במשוררי רוסיה במאה ה-20 – ולא רק בה.

חייה וגורלה משקפים את הטראגיות, הזעזועים והתעתועים של המאה שבה חיה,  ואת המעוף של אמן המתעד ביצירתו את זמנו, בפרספקטיבה ערכית המתעלה מעליו, ויוצר  גוף ביטוי מקורי, עשיר, מורכב וצלול חשיבה שמעטים כמותו. צווטאיבה ידועה בעיקר בשירתה, אך המסות שלה, הכתובות בסגנונה הייחודי, עוסקות בשאלות יסוד של היצירה והאמן, וככאלה הן מרתקות כל אדם יוצר וכל מי שמעשה האמנות קרוב לליבו. המיבחר המוגש  לקורא  הישראלי, מציג את המשוררת במבחר משיריה וממסותיה, בתירגומה של רנה ליטוין, מתרגמת-משוררת ויוצרת בזכות עצמה, המעניקה לנו שוב ושוב חוויה אמנותית ייחודית רבת-עוצמה. בערב נשמע  קריאה מתוך שיריה של צווטאיבה, מוסיקה שהולחנה ותבוצע לשירתה ודברים על יצירתה.

בתוכנית הערב:

ד"ר אלכסנדר קריוקוב, מנהל מרכז תרבות  רוסיה  בת"א

פרופ' משה צוקרמן

ד"ר עמינדב דיקמן

המלחין,   הפסנתרן והמורה  רפי קדישזון

הזמרת קרן הדר

השחקן דורון תבורי

הסופרת והמתרגמת רנה ליטוין

ינחה: עורך "קו אדום", גיורא רוזן

הערב יתקיים ב-27 במרס,  בשעה 20.30 ב"צוותא" ת"א, אבן-גבירול 30

סיפורו של משה דיין

משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 1997

[ספר נידח שגם אזל כי שארית עותקיו נשלחה לגריסה עם סגירת ההוצאה לאור, על פי החלטת שר הביטחון אהוד ברק]

פרק שמיני: שר החקלאות, "פרשת לבון"

חלק שני

בדצמבר 1957 עוצרים אנשי הש"ב את אברי אלעד, המכונה "האדם השלישי", בחשד שהיה סוכן כפול וקיים קשרים אסורים עם הנספח הצבאי המצרי בבון. אלעד, קצין צה"ל לשעבר וסוכן חשאי ישראלי, הוא שנמצא ב-1954 במצרים, ובכינוייו "רוברט" ו"פאול פרנק" פוקד על פעולות החבלה שמבצעת הרשת היהודית, שנודעות לימים בשם ה"עסק ביש". הוא מצליח להימלט ממצרים בעוד מועד, מבלי שייתפס, ואילו חברי הרשת המקומיים נאסרים. בחקירות מתישות, שנמשכות שעות רבות מדי יום, דורשים עתה חוקרי הש"ב שאלעד יספר על קשריו עם סוכנים מצרים. הם חושדים בו בהסגרת פקודיו-לשעבר בתקופת ה"עסק ביש".

בחקירה חל מיפנה מפתיע כאשר מתחילים החוקרים להתעניין בתפקיד שמילא אלעד בהופעתו לפני ועדת אולשן-דורי, זו הוועדה שהתמנתה לחקור את האחריות ל"עסק ביש" – בתור עד שמחזק את גירסתו של אל"מ בנימין גיבלי ("הקצין הבכיר"), מפקד אגף המודיעין, כי לבון הוא שנתן את ההוראה לביצוע פעולות החבלה של הרשת היהודית במצרים.

בחקירה ובמשפט החשאי, שמתנהל בסודיות בפני השופט בנימין הלוי, במשך כשלוש שנים, מודה אלעד כי בפקודת גיבלי העיד עדות שקר בחקירת ה"עסק ביש", באומרו שפעולות החבלה החלו רק באמצע יולי 1954. גירסה זו תמכה את טענתו של גיבלי, כי קיבל מלבון את ההוראה ב-16 ביולי 1954. על סמך אותה עדות של אלעד קבעה ועדת החקירה של אולשן ודורי בינואר 1955, כי: "אין אנו משוכנעים מעל לחשד סביר, שאל"מ גיבלי לא קיבל פקודה מפנחס לבון. אבל גם אין אנו בטוחים, ששר הביטחון נתן את הפקודה."

במשפט החשאי נידון אלעד, בנובמבר 1960, למאסר מבודד של שתים-עשרה שנה. המוניטין של אל"מ גיבלי נהרס, ואילו לבון, שלידיו מתגלגלת העדות, רואה בה פתח לערעור הקביעות שקבעו ועדות החקירה הקודמות, אשר סירבו לאשר כי לא הוא נתן את ההוראה. זו ההזדמנות שחיכה לה. הוא מופיע בפני ועדת החוץ והביטחון של הכנסת ומציג את טיעוניו בחריפות ובשנינות. הוא נחשב לנואם מבריק.

אך המאבק אינו נסוב רק על מה שהיה בעבר. כשם ש"פרשת לבון" אינה מתחילה ב-1960 אלא ב"עסק ביש" שהתרחש במצרים ב-1954, ואשר תוצאותיו חילחלו משלב לשלב עד להתפרצות הגדולה – כך גם ההתפתחויות הפוליטיות בעקבות הפרשה אינן מתחילות בשנת 1960, אלא שורשיהן נטועים עמוק במירקם הכוחות המתמודדים בתוך מפא"י, זה שנים, על הנהגת המדינה לאחר בן-גוריון. לבון, ה"גוש", וחלק הארי של המנהיגות המפלגתית הוותיקה, שותפים למאבק ב"צעירי בן-גוריון", אבל המניעים והמטרות של הנאבקים שונים הם. לבון רוצה להוכיח, שהעלילו עליו עלילת שווא בפרשת ה"עסק ביש". אנשי ה"גוש" רואים בנאומיו החריפים והמבריקים, ובעוצמה שניתנה בידיו כמזכ"ל ההסתדרות, את הכוח שיסייע בידם להוליך את המפלגה בכיוון הנכון, ולחסום את ה"צעירים" מלרשת את בן-גוריון. לבון אומר לארן, לנמיר, לספיר, לגולדה ולאשכול: "היום זה אני – מחר זה אתם. זה חלק מהתוכנית של בן-גוריון לסלק את כולנו."

ישיבות ועדת החוץ והביטחון, שמתכנסת לשמיעת עדויות ולחקירה בנושא ה"עסק ביש", מתקיימות באוקטובר 1960. בישיבה השנייה, בבניין משרד הביטחון בתל-אביב, מופיע לבון מצויד במסמכים, ונקודה מרכזית בהרצאתו, הנמשכת שלוש שעות, היא פרשת הפעולות שבוצעו במצרים לפני 16 ביולי 1954, זה התאריך שנקב אל"מ בנימין גיבלי כתאריך מתן ההוראות לפעולה על-ידי לבון. מדבריו מסתבר, כי דיין ופרס תיארוהו בפני ועדת אולשן-דורי כאדם שאי אפשר לסמוך עליו, הנותן הוראות ומתכחש להן, ועצם העובדה כי האשמות אלה הועלו בוועדה בעת ובעונה אחת עם הופעת הזיופים ועדויות השקר – אינה נראית לו מקרית. הוא מדגיש, כי אינו טוען שדיין או פרס היו שותפים למעשי הזיופים ולהכנת עדויות השקר נגדו, אלא שכאשר ראו ש"נוסעת עגלת הזיופים", והיו להם חשבונות משלהם, סברו שאפשר לעלות על עגלה זו מאחור ולחזק את ידי הזייפנים בתוספת של עדויות-אופי נגדו. לבון אינו מאשים את השניים באחריות ל"עסק ביש", אלא בניצול המצב שבו היה נתון, כדי להיפטר ממנו.

לבון תובע מבן-גוריון, שיכריז בפירוש שהוא, לבון, חף מפשע ולא נתן את ההוראה ל"עסק ביש". בן-גוריון מסרב וטוען כי אם יזכה את לבון, ירשיע את "הקצין הבכיר", גיבלי, ללא משפט. אין שום תוקף מחייב לקביעה כזאת מפיו, שהרי אין הוא חוקר ולא שופט, ואיש אינו חייב לקבל את דבריו כקביעת עובדות לאשורן.

לא רק בקשת האמת והצדק בוערת בעצמותיהן של הדמויות הקשורות ל"עסק ביש" ול"פרשה", אלא התסכול העמוק המפעפע כל השנים בלבון, ואחריו גם בשרת, על הסתלקותם הכפויה מהממשלה. זו נגרמה לא במעט ביוזמת "הצמד" פרס ודיין, בגיבויו של בן-גוריון, שעשו מה שעשו לא רק מתוך מניעים פוליטיים ואישיים, אלא בדאגתם הכנה לכך שביטחון ישראל ומדיניותה יתנהלו על-פי דרכם.

צמרת מפא"י מנסה למצוא פשרה, כדי לכבות את התבערה שמסעירה את הציבור ומאיימת על שלימות המפלגה. הדמות המרכזית עתה היא לוי אשכול, זאת מאחר שבן-גוריון, בתביעתו לחקירה משפטית, נעשה צד ב"פרשה". הבעיה שעומדת בפני אשכול היא כיצד לצמצם את הדיונים, בעלי ההד הציבורי העז, שנערכים בוועדת החוץ והביטחון, וכיצד להעניק ריהביליטציה כלשהי ללבון, כלומר טיהור שמו וקביעה שלא היה אשם. נעשים מאמצים לשכנע את לבון, שיסתפק בקבלת ריהביליטציה מאת שרת, שהיה ראש הממשלה בתקופת ה"עסק ביש", ומנסים לשכנע את בן-גוריון שיחזור בו מהצעתו להקים ועדת חקירה משפטית. בן-גוריון מתעקש שאינו לזכות צד אחד, מאחר שבזאת הוא קובע את אשמתו של הצד השני. לכן, רק ועדת חקירה משפטית תוכל לרדת לחקר האמת.

המאמצים לאתר את השריפה מתמקדים בהצעתו של אשכול, להקים ועדת שרים שתוציא מסקנות לגבי ה"עסק ביש" ו"הפרשה". הוועדה, שמשה אינו חבר בה, מתכנה בשם "ועדת השבעה". לאחר ישיבות וחקירות רבות היא באה פה אחד למסקנה, כי: "לבון לא נתן את ההוראה שעליה מסתמך הבכיר [אל"מ גיבלי] וכי מעשה ה'עסק ביש' בוצע שלא בידיעתו [של לבון]."

הוועדה אינה קובעת מי כן נתן את ההוראה, ואולם מסקנתה היא כי לבון לא היטיב לנהל את הצבא והיו בתקופתו ליקויים, ששימשו הצדקה לסילוקו ממשרד הביטחון, וזאת גם ללא קשר ל"עסק ביש".

בישיבתה ב-25 בדצמבר 1960 מאשרת הממשלה את מסקנות "ועדת השבעה" ברוב של עשרה שרים. משה ועוד שני שרים נמנעים. בן-גוריון אינו משתתף בהצבעה. רק לאחר אישור המסקנות נוטל בן-גוריון את רשות הדיבור, ויוצא בנאום מוכן מראש וחריף ללא-תקדים נגד פנחס לבון, אותו הוא מכתיר בביטויים שהרכים בהם הם: "שקרים", "נרגנות", "גסות רוח", "זיוף", "סיפורי בדים" ו"עלילות". הוא תוקף את הופעתו של לבון בוועדת החוץ והביטחון וטוען, ש"האיש הזה" נתן בשעתו לשני רמטכ"לים (מקלף ודיין) שתי הוראות מסוכנות ביותר לביטחון המדינה אולם אלה סירבו לבצען, כי שקלו את הדברים במידת האחריות הפוליטית והביטחונית שהתחנכו עליה בצה"ל. לאחר שהוא מודיע, כי לא יעמוד עוד במחיצה פיזית וחברתית אחת עם "האיש הזה", הוא תוקף את עיוות הדין של ועדת השרים, מטיח לעברם – "וכך לא אוכל לשבת עוד אתכם," אוסף את ניירותיו, מקפל את משקפיו, מודיע כי הוא יוצא לחופשה החל מאותו רגע, ועוזב את חדר הישיבות.

בן-גוריון אכן זועם. לשרגא נצר הוא אומר על לבון: "הוא פשוט שקרן! אינני מאמין למילה היוצאת מפיו. הוא פגע בציפור הנפש של המדינה – בביטחון! איש זה הרים גרזן על כולם. לא נחיה בפחד. לא אשתוק. אגיב על התנהגות זו!"

אשכול נדהם. הוא, ידידו ואיש אמונו של בן-גוריון עשרות שנים, סבר לתומו כי בן-גוריון מסכים לעבודת הוועדה כדרך של פתרון למשבר.

חופשתו המתמשכת של בן-גוריון, ואיומו להתפטר, מביאים את מזכיר המפלגה, יוסף אלמוגי, ליזום "מסע התעוררות", כדי לשכנע את בן-גוריון שלא יפרוש. אלמוגי רואה בפרישת בן-גוריון "צעד לקראת התפוררות המדינה" ו"חורבן בית שלישי". אבל את תביעת בן-גוריון, להקים ועדת חקירה משפטית, אין מקבלים במפלגה.

הרוחות סוערות. המצב הביטחוני שקט יחסית מאז מבצע סיני ופתיחת מיצרי טיראן לשיט ישראלי. נשכחות אזהרותיו של משה על כך שההסדר עם המצרים לא יאריך ימים. נשכח גם חלקו המכריע בניצחון. התקשורת והציבור עוסקים רק בפרשה ובספיחיה. ב"עסק ביש" רואים קנוניה של בן-גוריון כדי לחזור לשלטון ב-1955. בפעולות התגמול – פרובוקציות ישראליות, שנועדו לחזק את שלטונו. כותבים על "החצר הביזנטינית", כלומר המלאה חנפים ותככנים, שסובבת את בן-גוריון בן ה-74. [סיסמת הבחירות ב-1959 היתה: "הגידו כן לזקן!"]. משה, כתומכו המובהק, הוא עתה על צד "הרעים", וכמוהו גם פרס.

בראשית ינואר 1961 מתארגנת קבוצת פרופסורים ומרצים באוניברסיטה העברית בירושלים, בהנהגת חבר מרכז מפא"י, פרופ' נתן רוטנשטרייך, כנגד התמיכה המאורגנת בבן-גוריון. הם חוששים שאם יישאר, בתנאיו, פירוש הדבר הדחת לבון מתפקידיו הציבוריים, למרות זיכויו. הם מתנגדים לאווירה שמנסים ליצור תומכי בן-גוריון, כאילו קיום המדינה תלוי בהנהגתו של אדם אחד, ולשם כך על הכל לבטל דעתם מפני דעתו.

הקבוצה מתכנסת, ויוצאת בגילוי דעת, שלאחריו מארגנים הסטודנטים באוניברסיטה בירושלים, שהיא הגדולה וכמעט היחידה בארץ, את "התנועה למען הדמוקרטיה". סופרים, משוררים, עיתונאים, בעלי מקצועות חופשיים ואנשי ההתיישבות העובדת מצטרפים למחאה ומזהירים את הציבור, בגילוי דעת משותף, מפני הסכנות החמורות המאיימות על החופש ועל הדמוקרטיה בישראל. בין החותמים והפעילים נמצאו שמות הפרופסורים מרטין בובר, ש"ה ברגמן, דן פטנקין, יעקב כץ, ש"נ אייזנשטדט ורבים אחרים. המחאה אינה על בסיס מפלגתי. לא רק מרבית הכותבים ב"דבר" ההסתדרותי (אך לא נתן אלתרמן) תומכים בלבון, אלא גם "מעריב"; וכן סופרים ואנשי רוח ממחנה תנועת העבודה כחיים גורי, מרדכי טביב ושלמה גרודזנסקי. לעומתם מנסה נתן אלתרמן לארגן תמיכה בבן-גוריון, ואילו המשורר א"צ גרינברג, איש ימין קיצוני בדיעותיו, מפרסם בעיתון מקומי בעירו, רמת-גן, מאמר הקורא לבן-גוריון להקים "ממשלת בחירים במקום ממשלת נבחרים", כלומר – לבטל את הדמוקרטיה הישראלית ולתפוס בכוח את השלטון במדינה.

בוויכוח הרעיוני שמתנהל מזוהים הממלכתיות והאקטיביזם הביטחוני של בן-גוריון ושל "צעיריו" דיין ופרס עם עמדתו של בן-גוריון הטוענת שישנה "קפיצה" של אלפיים שנים בהיסטוריה הישראלית – מגיבורי התנ"ך ונביאיו היישר אל מייסדי פתח-תקווה ודגניה, ואל הקמתה של מדינת ישראל. בן-גוריון מעריץ את הדור הצעיר, ה"צברי", החזק, הבריא והחדש, שלחם ב-1948 וב-1956, דור שאין בו דבר מהעקמומיות והחולניות והחולשה של היהודי הגלותי. משה הוא נציגו הבולט של הדור, אף כי בן-גוריון, כפוליטיקאי מנוסה שטרם נס ליחו, לא מסמן אותו עדיין כיורשו אלא מניח לו להתמודד בעבודה היום-יומית כשר החקלאות, הרחק מצמרת הממשלה.

האידיאולוגיה של בן-גוריון זוכה לביקורת חריפה בטענה שהיא "כנענית", ועתה, לאחר פרוץ "הפרשה", רואים בה גם גישה אטאטיסטית, כלומר – ממלכתית-לגנאי, שלפיה המדינה והביטחון הם ערך לעצמו, ערך עליון, ולא מכשיר או כלי בלבד. ויש החוששים אפילו, שזוהי גישה פשיסטית ודיקטטורית.

באותה תקופה אני משתתף בהפגנות הסטודנטים בירושלים ומאמין בלב שלם שבן-גוריון, דיין ופרס הם סכנה לדמוקרטיה, וכי מצווה היא להיאבק בהם, כדי להציל את הדמוקרטיה משרירות ליבו של שליט מזדקן ושל יורשיו, חסרי המעצורים. רוב חבריי באוניברסיטה בירושלים סבורים כך.

*

הדרמה מגיעה לשיאה בישיבת מרכז מפא"י, שמתכנס בינואר 1961. בן-גוריון מאשים את לבון: "שר הביטחון של שנת 1954 חילל קדושת הביטחון. דרייפוס של ימינו יושב לא באי-השדים אלא בבניין המפואר של הוועד הפועל של ההסתדרות."

באמצע נאומו נכנס במפתיע לבון ומבקש את רשות הדיבור אחרי בן-גוריון. הוא חוזר ומתאר בלשון ציורית את עניין הזיופים ועדויות השקר, את נטייתו של ראש הממשלה להגן דווקא על "הקצין הבכיר", וטוען כי התביעה לוועדת חקירה משפטית, לאחר כל הוועדות והעדויות שנבדקו והוכחו, היא "תביעה טרדנית, מחוסרת כל בסיס מוסרי וציבורי, תביעה נקמנית שאין בה יושר ואין בה אמת." לבון מסיים את נאומו במלים נרגשות: "אם רוצים להיפטר ממני – אין דבר קל מזה. תחליט המזכירות או מרכז המפלגה בפשטות וביושר לבב, 'בלי קונצים', כפי שאומרים הצברים, להדיח את פנחס לבון מתפקידו. לא אעשה שום מהפכות בעניין זה. אני רגיל להתפטר..."

*

בסוף ינואר 1961 שב בן-גוריון לירושלים במצב-רוח מרומם מחופשתו בטבריה, מכנס את הממשלה ומודיע לחבריה בו-בערב על התפטרותו. "הכרתי הממלכתית אוסרת עליי לשאת באחריות להחלטה שהממשלה קיבלה ב-25.12.60, באשר החלטה זו נוגדת את אושיות הצדק וחוקי היסוד של המדינה. אם יש צורך ואפשרות לברר מה קרה באמת ב-1954, יש לעשות זאת אך ורק במוסד משפטי מוסמך ולא על-ידי גוף פוליטי."

ב-4 בפברואר 1961 מתקיימת בבניין תיאטרון "אוהל" בתל-אביב ישיבה של מרכז מפא"י, שבמהלכה מדיחים את לבון, ברוב של שישים אחוז נגד ארבעים, מתפקידו כמזכיר הכללי של ההסתדרות. בחוץ – הפגנה, מהומות, מכות ומעצרים.

עוד באותו ערב מפרסם "ועד הסטודנטים למען הדמוקרטיה" גילוי דעת: "הדחתו של לבון היא אקט של חיסול פוליטי אנטי-דמוקרטי, שאינו ניתן לטשטוש. חיסול זה בא לספק את יצרי נקמנותו של מי שהוכיח שהוא שליט יחיד במדינה. חיסול זה בא לפנות את דרכם של מקורביו 'הצעירים' אל השלטון. אחרי לבון יחוסלו גם אישים אחרים. זהו אות אזעקה אחרון לאלה החרדים לגורל המשטר הדמוקרטי בישראל."

אשכול אינו מאושר מהצעת ההדחה שהוא מביא למרכז, אבל הוא סבור שבזאת יסיים את "הפרשה". די, שיילך לבון, והנושא יירד מסדר יומנו. הוא אינו מעלה על דעתו מה צופן לו העתיד, וכיצד יורעלו היחסים בינו לבין בן-גוריון.

בגלל התפטרותו של בן-גוריון מתקיימות בחירות מוקדמות לכנסת. מפא"י מפסידה חמישה מנדטים. בן-גוריון מתקשה להקים ממשלה חדשה, כי ארבע המפלגות הבאות בחשבון לקואליציה תובעות ממפא"י להקים ממשלה שלא בראשותו. לבסוף מצליח אשכול להרכיב קואליציה בעבור בן-גוריון; אבל את בן-גוריון בן ה-77 מעסיק עתה בעיקר נושא אחד – להביא להקמתה של ועדת חקירה משפטית, שתחקור את ה"עסק ביש" ותבטל את מסקנותיה של "ועדת השבעה". הוא חש בהתנגדות הולכת וגוברת כלפיו מצד חבריו למפלגה ולממשלה, וכן בחלקים ניכרים בציבור ובתקשורת, שרואים בתביעתו רק ניסיון להצדיק את הדחת לבון.

ביוני 1963 הוא מודיע על התפטרותו, בשלישית, מתפקידו כראש הממשלה, וכפי שיתברר הפעם, על מנת שלא לחזור עוד לעולם. עשרה ימים לאחר התפטרותו מציג אשכול לכנסת ממשלה חדשה בראשותו, והוא ממלא בה גם את תפקיד שר הביטחון. בן-גוריון המתפטר אינו ממליץ על משה לתפקיד שר הביטחון. מדוע? אולי אינו שוכח לו את העובדה, שלא הסתיר את דעתו כי לבון לא נתן את ההוראה, אלא אולי רק אישור לפעולה, שבה החל קודם לכן אברי אלעד.

משה גם אינו מסתיר את דעתו שאם יתפטר בן-גוריון, והוא – משה – יחשוב שטובת המדינה מחייבת הקמת ממשלה של מפא"י בלי בן-גוריון, ויציעו לו להיות בה שר החקלאות – יקבל את התפקיד בלא היסוס, ובלא להתנות זאת בשובו של בן-גוריון. חרף הערצתו לבן-גוריון, אין משה מוכן לקשור עצמו להחלטותיו של אדם אחר, מה גם שאין אלה החלטות שעליו למלא בתוקף תפקידו כרמטכ"ל בצבא וכשר חקלאות בממשלה, אלא גחמות של איש זקן, שמתחיל אולי לאבד את כושרו לקרוא נכונה את המציאות.

*

ויש גורם נוסף. משה חש מחוייבות לתפקידו כשר החקלאות. החל מדצמבר 1959 הוא שר חקלאות במאה אחוזים ואפילו יותר, יותר מדי. הוא מבקש להוכיח, שמטרתו אינה לצמצם את החקלאות בשם הייעול המשקי, אלא להיפך: לזרז את ההשלמה של מפעל המוביל הארצי של מי הכינרת לנגב, לעודד את רווחיות החקלאות ולשפר את מצבו הכלכלי של החקלאי, בראש ובראשונה על-ידי הגדלה של הייצוא החקלאי כפי שאיש לא חלם קודם.

כמו בצבא, שאותו עזב פחות משנתיים לפני כן, מכריז משה על מבצע, שבעקבותיו עתיד לדבוק בו כינוי של לגלוג: "גנרל מנימייקר". העגבנייה הגדלה בישראל בשנים אלה היא המרמנד, שדומה לעגבנייה הערבית המקומית הקרוייה בלאדי. היא כרסתנית, גדולה ורכה, ותוכה מלא עסיס. כשהיא מבשילה אפשר לקלפה. היא הכוכב הראשי בסלט הארצישראלי. כמעט כל מרכיב אחר אפשר להחסיר בו, אבל בלי העגבנייה הסלט אינו סלט.

ואולם המרמנד אינה מתאימה לייצוא. היא טעימה רק בהיותה בשלה, ואז היא רכה מדי ונוטה להימעך בנקל. עקרות הבית באנגליה אינן אוהבות אותה. מה עושים? מתברר שזן חדש של עגבניות, המנימייקר – קטנות יותר, ארוכות כמו תמרים, מעוטות-מיץ וקשות מבפנים – מתאים לייצוא. מה עושה משה? – מעביר החלטה האוסרת גידול עגבניות שאינן מהזן מנימייקר, כדי שכל העודפים יופנו לייצוא, ונוחל כישלון חרוץ. היבולים קטנים. הישראלים מתעבים את המנימייקר, אך גם הכמות לייצוא קטנה מאוד. רק החקלאים, שהתחכמו והמשיכו לגדל את המרמנד, מקבלים מחירי שיא בשוק המקומי.

משה נכשל, אבל דווקא הוא, ה"צבר", שוודאי אינו יכול לתאר לעצמו סלט בלי עגבנייה עסיסית וכרסתנית, עתיד לסמן את ראשית גוויעתה. בשנים האחרונות כובשים את השוק זנים חדשים של עגבניות, קשות ועמידות לצורך ייצוא, אך חסרות טעם לחלוטין. את המרמנד אין למצוא. קם דור חדש של ישראלים, שאינו מכיר כלל טעמה של עגבנייה אמיתית. רק עגבניות השרי הקטנות, הגדלות גם על מים מלוחים, שומרות במקצת את הטעם המופלא שהיה לעגבנייה הארצישראלית זכרונה לברכה.

מבצע אחר של משה, "חקלאות לחקלאים", מעורר גם הוא התנגדות רבה בתחילתו. משה פועל לחיסול הרפתות, שעדיין מצויות במשקים פרטיים בערים, על-ידי ביטול הסובסידיה לחלב הניתנת לבעליהן. לדעתו, מקומן של רפתות באזורי ההתיישבות. היום קשה לתאר שרחוב "שביל החלב" בשכונת נחלת-יצחק בתל-אביב היה רחוב של רפתות, וריח זבל הפרות נישא שם באוויר. גם הפעם קמה צעקה. הרפתנים הפרטיים רואים בכך מזימה נגדם. ואולם הם מקבלים פיצויים נאותים, ובסופו של דבר מתברר, שמשה רק הקדים בשנים אחדות את תהליך העיור המזורז שעובר על ישראל. לא רק הרפתות, גם מרבית ענפי החקלאות הולכים ונעלמים לטובת הבנייה העירונית. אפילו ענף הפרדסים, שפארו הוא תפוז השמוטי, שנתגלה לראשונה במאה ה-19 בפרדס ביפו, נודד מבית-גידולו במושבות השרון אל מרחבי הנגב.

*

בסופו של דבר, מספר טבת, מוכתרת מדיניותו של משה – "חקלאות מתוכננת", בהצלחה, והתוצאה היא הגדלת הייצוא ובעקבותיה גם הגדלת הכנסות החקלאי. כאשר הוא מתפטר מתפקידו, בנובמבר 1964, מצטערים על כך החקלאים מכל הסקטורים, במושבים, בקיבוצים וגם בהתאחדות האיכרים, השייכת לסקטור הפרטי של איכרי המושבות הוותיקות.

מדוע הוא מתפטר?

בממשלה הוא נמצא כמעט תמיד במיעוט. מקצצים בסמכויותיו. אשכול מלגלג עליו וקורא לו בשם "אבו-ג'ילדה" או "הערבי". שר האוצר הכל-יכול, פנחס ספיר, קורא לו: "פלדמארשל", בצירופים כגון: "הפלדמארשל גידל עגבניות מנימייקר, וראיתם מה יצא!"

ההנהגה הוותיקה של מפא"י עדיין חוששת ממשה, הנאמן לבן-גוריון, וחוששת שבן-גוריון עצמו, המחריף יותר ויותר את מאבקו להקמת הוועדה המשפטית ונהפך יריב מר לאשכול, עדיין זומם לחזור לשלטון. כדי לחזק את כוחה הפוליטי היא כורתת ברית עם "אחדות העבודה", המפלגה של "הקיבוץ המאוחד", שבראשה עומדים אנשי ביטחון מובהקים כיגאל אלון וישראל גלילי. תוצאת הברית היא הקמת "המערך", וב-1968 – מפלגת העבודה. יגאל אלון רב-התהילה, מפקד הפלמ"ח, אלוף פיקוד הדרום במלחמת העצמאות, שפרש בימי בן-גוריון ולא הגיע מעודו להיות רמטכ"ל – הוא עתה מתמודד שווה-כוחות למשה על תפקיד שר הביטחון, ונראה שאשכול, ספיר וגולדה סומכים עליו יותר מאשר על משה. אלון אינו מפחיד אותם.

משה מצידו אינו שותק. הוא מבקר את אשכול בפומבי. היחסים ביניהם מגיעים למשבר, ובעקבותיו להתפטרות. מספר משה: "בעייתי לא היתה העדרו של בן-גוריון מראשות הממשלה, אלא האווירה הדחוסה והעויינת שבה נמצאתי בממשלתו של אשכול. חשתי כגיבורו של סיפור אחד: בעת מסע האסירים בשורות, מבית-החרושת אל מחנה המגורים, חבריו דוחפים אותו, בזה אחר זה, אל קצה השורה, כדי שבסופו של דבר האסיר הקיצוני יהדוף אותו אל דופן הסוללה החלקה והתלולה, והשומרים יירו בו משום שניסה, כביכול, לברוח. ידעתי שלא יינתן לי לצעוד בשורה אחת עם האחרים בממשלה זו. אידחף ואיהדף, עד שאמעד. לכן מוטב להקדים ולפרוש – בעודי עומד על רגליי."

לימים הופיעו בעיתונות-חוץ ידיעות שרמזו כי אחת הסיבות לפרישת משה ולביקורתו הקשה על אשכול, לה היה שותף גם בן-גוריון, היתה שאשכול נכנע ללחץ אמריקני, ובעקיפין גם סובייטי, בהרשותו מידה מסוימת של פיקוח על מה שכונה בשם "האופציה הגרעינית" של ישראל. לפי אותם מקורות-חוץ היו אלה טילים ארוכי-טווח שעשויים להגיע לא רק למדינות ערב אלא גם לדרומה של רוסיה. מאחר שעל הנושא הגרעיני ועל קיומו של הכור בדימונה הוטלה בארץ צנזורה חמורה, לא ידע רוב הציבור הישראלי על מה נסב הוויכוח ומדוע הואשם אשכול ב"מחדל חמור".

*

לבחירות שמתקיימות בסתיו 1965 הולכת מפא"י בראשות אשכול, במסגרת המערך עם "אחדות העבודה". זאת לאחר שמרכז מפא"י תומך ברוב של שישים נגד ארבעים אחוזים בלוי אשכול כמועמד לראשות הממשלה. בן-גוריון הנרגז, הנמצא הפעם במיעוט, תוקף את אשכול על סירובו לכונן את ועדת החקירה המשפטית, וטוען שאשכול אינו דובר אמת ואינו ראוי להיות ראש ממשלה. בגלל החרפת היחסים בין השניים נאלץ גם סגן שר הביטחון שמעון פרס, שאינו מוכן להסתייג מדברי בן-גוריון, להתפטר מממשלת אשכול. עקשנותו של בן-גוריון מפלגת את מפא"י. הוא מתואר כמי שמנפץ במו ידיו את דמותו ההיסטורית, ואילו אשכול מצטייר כדמות עממית, פשרנית ואהודה, מנהיג שמשכיל לגשר על פני שנאת אחים, כמו בהחלטתו להעלות לישראל את עצמותיו של מנהיג התנועה הרביזיוניסטית – זאב ז'בוטינסקי.

זמן לא רב לפני הבחירות נוסדת מפלגה חדשה בראשות בן-גוריון, רפ"י שמה, רשימת פועלי ישראל. את עיקר העבודה לקראת הבחירות עושה פרס. משה מהסס להצטרף. מתחילים להאשים אותו, מכל צד, ש"הוא יושב על הגדר". חסידיו מחכים למנהיג, והוא אינו בא.

רתיעתו נובעת מכך שאישיותו של בן-גוריון בן ה-79 היא הקובעת במפלגה החדשה, ואת "הזקן" מעניינים שני דברים: הקמת ועדת החקירה המשפטית, כדי למוטט את מסקנות "ועדת השבעה" הממשלתית, והדחת אשכול מראשות הממשלה. משה מצטרף לבסוף לרפ"י, רק לאחר שמובטח לו, בפגישה עם בן-גוריון, שהמפלגה לא תופיע בבחירות כ"מפלגת פרשת לבון" אלא כבעלת מסרים חיוביים כגון: ייעול וביצוע טובים יותר בתחומי המשק, החברה והמחקר המדעי, וכן שינוי שיטת הבחירות לאזוריות, כדי למנוע סחטנות מצד המפלגות הקטנות.

טבת מצטט את שר החינוך, זלמן ארן, שאומר על הצטרפותו של משה לרפ"י: "ליבו לא היה בזה, לא רצה פילוג, לא רצה להקים מפלגה, עמד בחריקת שיניים לימין בן-גוריון, ושיניו לא היו תותבות." לדברי טבת, חש דיין כמי שצריך לבחור ב"מידבר" פוליטי אחד מבין שלושה: להמשיך בעמדת מיעוט במפא"י, להיגרר אחר בן-גוריון, כאשר ברור שזה לא יצליח לחזור לשלטון, או לפרוש מהחיים הפוליטיים.

משה שם עצמו במקום השביעי ברשימת רפ"י לכנסת. בניגוד לתחזיות האופטימיות של בן-גוריון ופרס, זוכה רפ"י "רק" בעשרה ח"כים בכנסת השישית. אשכול מקים בנקל קואליציה בלעדיה, ורפ"י נעשית מפלגת אופוזיציה קטנה, ממש כפי שניבא משה.

*

חרף היותו חבר ועדת החוץ והביטחון, משתעמם משה בכנסת. הוא מסרב להיות תמיד נגד מדיניות הממשלה, אלא משתדל לשפוט כל עניין לגופו. הוא מביע דיעות עצמאיות, ואינו נגרר אחר ההתקפות החריפות של בן-גוריון על ממשלת אשכול. גם הפעילות ברפ"י אינה מעניינת אותו. הוא מואיל בטובו להשתתף בישיבות המפלגה, ולרוב אין לו סבלנות להישאר עד סופן.

בקיץ 1966, והוא בן 51, מקבל דיין את הצעתם של "מעריב", ושל עיתונים אחרים בעולם, לנסוע לסקר את מלחמתם של האמריקנים בלוחמי הגרילה של הווייטקונג בוויטנאם. המלחמה הזאת נחשבת ל"מלוכלכת", למיותרת, שנויה במחלוקת, והיא מעוררת פולמוס חריף בארה"ב, שעקבותיו טבועים, בין היתר, במחזמר "שיער", שנכתב על אותה תקופה. נסיעתו של משה מתפרשת כתמיכה בעמדה האמריקנית, ומתקבלת בביקורת אפילו על-ידי סיעתו, סיעת רפ"י בכנסת.

טבת מספר כי ח"כ שמואל תמיר, מסיעה אופוזיציונית אחרת, ניגש למשה ואמר לו: "אני במקומך לא הייתי נוסע." ומשה ענה לו: "תתפלא, גם אני במקומך לא הייתי נוסע. אבל אני נוסע במקומי ואתה נשאר במקומך."

להצדקת נסיעתו אומר משה: "זו המלחמה היחידה המתנהלת עכשיו בעולם. כמעט אף אחד מאיתנו לא ראה ולא השתתף במלחמה בהיקף כזה, תוך ניצול הטכניקות המודרניות ביותר. המומחיות העיקרית שלי היא ביטחון. כמו שמומחה למחלות צמחים נוסע לראות מחלות צמחים ואיך מטפלים בהן, כך אני רוצה לראות וללמוד את המלחמה בוויטנאם, ומה עלולה להיות ההשלכה שלה על המלחמה באזורנו."

רשמיו של משה מתפרסמים בעיתונות בליוויית תמונותיו מאזורי הקרבות. הנסיעה מזכה אותו בפרסום עולמי בזכות מומחיותו הצבאית. הוא מצולם פוסע בג'ונגלים, חוצה ביצות, צועד בטור חיילים, בגשם, בבוץ, לבוש מדי שדה וחובש כובע דומה ל"היטלמאעכר" המפורסם מתקופת מלחמת העצמאות, המשמש גם את הצבא האמריקני, או חבוש קסדה; פה הוא יורד ממסוק, שם הוא משוחח עם חיילים אמריקנים ועם מקומיים, דואג לנקיונו בתנאי שדה, כחייל חי"ר מן השורה. הוא מנהל יומן מסע מפורט, המתפרסם גם כספר, יומן וייטנאם.

משה מנסה לקבל רשות להיות קרוב ככל האפשר להתרחשויות, להשתתף בפטרולים ובמארבים, באש חיה. האמריקנים חוששים לחייו ומשתדלים שלא לסכנו. בעיניים מקצועיות הוא בוחן כל פרט שנגלה לו. עוקב אחר החידושים הצבאיים של האמריקנים, מתפעל מעוצמת הלוגיסטיקה, אבל פסימי מאוד במסקנותיו. לדעתו, האמריקנים שולטים רק במקומות שהם נמצאים בהם, כלומר במחנותיהם. כל מקום אחר שהם פועלים בו, ואפילו הם משמידים את לוחמי הווייטקונג, שב לחסותם של אלה מרגע שהאמריקנים חוזרים למחנותיהם המשוכללים והמוגנים. הוא סבור כי המפקדים האמריקנים נהנים מן המלחמה אך ורק משום שהיא מהווה שדה ניסוי ענקי לכלי-הנשק החדשים. מכל שאר הבחינות אין שום אפשרות להגיע להכרעה צבאית במערכה. הווייטקונג אינו יכול לגרש צבא אדיר כצבא ארה"ב, והאמריקנים לעומתם אינם מסוגלים להכניע את הוויטקונג ולכונן משטר פרו-אמריקני יציב בוויטנאם.

*

באותם ימים אני משתתף קבוע בדו-שבועון השמאלני-"כנעני" "אתגר", בעריכת נתן ילין מור ובועז עברון. הרשימה החריפה ביותר שכתבתי מעודי נגד דיין מתפרסמת ב"אתגר" בעקבות ביקורו בוויטנאם. אני מניח, שעיתון אחר לא היה מוכן לפרסמה. כה חריפה, שלא נעים לי לחפש אחריה בגנזי הארכיון שלי ולצטט ממנה. היא מתפרסמת בלוויית אחת מתמונותיו המפורסמות, כשהוא יושב במדי שדה על הקרקע, בין שיחים, ומחליף גרביים.

אינני יודע אם קרא אותה מעודו. מכל מקום, לא הוא ולא אני משערים אז שיום אחד אכתוב ספר על חייו, ספר שיש בו מידה לא מעטה של אהדה כלפיו, והיא באה לאחר הפגישה עם מכלול חייו, שמעטים כמותו בהיסטוריה הישראלית החדשה.

המשך יבוא

כמי שהספר "דרכים לוהטות" של הדסה מור (רומן מפתח לקשר הרומנטי שלה עם דיין) היווה את הפורנוגרפיה של ילדותה (קראתי אותו בגיל 12 כשעשיתי בייבי סיטר לבת דודתי הקטנה...) הריני לתקן ולומר ש"מתי" לא היה קטוע זרוע [גיליון 616], אלא סבל מצליעה חיננית. ואני זוכרת לגמרי שהיא עוד מתמוגגת למראה צליעתו ואומרת:

"אח, הקסם שבמום.."

ככה זה עם טקסטים מהסוג הזה בגיל רך, הם נחרטים בזכרון.

אסנת רז

במוזיאון ז'בוטינסקי, רח' המלך ג'ורג' 38, תל-אביב,

תתקיים ביום ראשון 20.2.2011 בשעה 18.00

המזרחן ד"ר מרדכי קידר, מאוניברסיטת בר אילן

ירצה על מעמד ירושלים באיסלאם

משך המפגש שעה וחצי, כולל שאלות ותשובות

דמי כניסה – 50 ₪.

לפרטים נוספים על הקורס ועל ההרצאות הבאות – נא לפנות אל: סוניה,

טל' 03-5287320, שלוחה 4

איך אני מצליח לנצל כך את הזמן? חלק ניכר מעבודות העריכה של המכתב העיתי הוא טכני בעיקרו, על גבי המחשב – ובו אני עוסק בשעות של עייפות, רפיון חושים ועירנות פחותה.

במקביל, בעיקר בשעות הקטנות של הלילה, עד שאני מנמנם על המקלדת – אני עובד שנים רבות על שני רומאנים. האחד, "אחרי הרעש", רומאן היסטורי ארצישראלי שתחילתו במחזור הסיפורים "אפרת" המתרחש בצפת בשנות ה-30 של המאה ה-19, ואני נמצא בו כעת בפרק המתרחש בירושלים במחצית השנייה של אותה מאה, וצריך להגיע ליסוד פתח תקווה, וכל הזמן יש שם עניינים סקסואליים ובלי שום מטאפיסיקה וסימבוליקה.

הספר השני, "ג'ני מלכת הנגב", רומאן כאילו-אוטוביוגראפי שתחילתו בשנותיו הראשונות של קיבוץ עין גדי, והמשכו מי ישורנו. לגיבור-המספר קוראים זרובבל במלעיל, אולי בזכות זרבוביתו, ובלי שום מטאפיסיקה וסימבוליקה.

לשני הרומאנים אין סיכוי רב להידפס כי שום הוצאת ספרים ושום רשימות רבי-מכר אינן מחכות לי שאסיים את הכתיבה ואביאם אליהן. מבחינת הספרות העברית, החוגים לספרות באוניברסיטאות, קהל הקוראות, שוק הספר העברי והמו"לות העברית – אני לא קיים, ואני לא מתלוצץ. הקשר הספרותי היחיד שיש לי הוא אל נמעני המכתב העיתי (שאולי הוא יצירה לעצמה) ובאמצעותו אני עוקף את הוצאות הספרים וחנויות הספרים גם יחד, יכול לפרסם בהמשכים את ספריי הישנים והחדשים, וחוסך עשרות אלפי שקלים שסופרים לא-חשובים אחרים משלמים למו"לים על הדפסת ספריהם.

* הפגנת ה-400 אלף הנמשכת והולכת בכיכר רבין נגד ההתייקרויות ונגד שלטון העריצות והשחיתות בישראל ובעד הדמוקרטיה ובעד הזדהות עם מפגיני כיכר תחריר בקהיר – הביאה גם אצלנו להחלטה שהשלטון יועבר באופן זמני למטכ"ל, אבל הבעייה היתה שאלופי צה"ל והרמטכ"ל אינם מצליחים להגיע לבניין המטכ"ל בגלל רבבות המכוניות הפרטיות של המפגינים, הגודשות וסותמות כליל את רחובות תל אביב.

* "המהפכה הדמוקרטית" במצרים, שלא היתה אלא הפיכה צבאית שמסרה את השלטון בידי הצבא, בינתיים – תביא, לפחות בטווח הקרוב, לשיתוף פעולה הדוק בין הנהגת הצבא המצרי לבין מערכות הביטחון האמריקאית וגם הישראלית. וכל זה יהיה אולי גם לטובת העם המצרי, כל זמן ש"העם" לא ישתלט על הצבא – בדרך שבה ארדואן משתדל לסרס את הצבא הטורקי, האמור לשמור על מורשתו החילונית של אתא-תורכ, מייסדה של טורקיה המודרנית.

* סיפר לנו חבר כי קרן מכובדת במערב אירופה ביקשה לכבדו בפרס ספרותי נכבד שקשור גם לפעילות נכבדה למען השלום הנכבד. התנאי הנכבד היחיד של הקרן הנכבדה היה שיוכל להמציא לה הוכחה נכבדת שלאחר ההשתלטות של חיילי הקומנדו של ישראל הפיראטית על המשט הטורקי החוקי – הוא כתב על חיילינו בעיתון ישראלי שהם ביצעו פשע. משלא היה יכול להמציא הוכחה נכבדה כזו, ואפילו העז לומר שהפשע היה מצד הטרוריסטים הטורקיים – ירד מן הפרק עניין הפרס הספרותי הנכבד.

* מה יותר מסוכן לאנושות? כהונה שנייה כנשיא לטיפש אובמה או בחירתה לנשיאה של הרפובליקאית התמהונית שרה פיילין?

* נראה כי פעילות המחאה הנמרצת של ציבור הסופרים אכן הועילה. החלו להגיע לסופרים התשלומים של מקדמות 50% מהתשלומים שקיבלו עבור שנת 2008 – וזאת בינתיים על חשבון שנת 2009. מישהו מלמעלה נתן להם שם כנראה על הראש והם חדלו לבקש חזור ובקש את כל האישורים המיותרים שבהם טרטרו במשך חודשים אחדים את הסופרים, ופתאום כל החובבנות וכל הטמטום הביורוקרטי המיותר נעלמו – והם שילמו!

* שמענו שעומד להתקיים החודש יריד ספרים בינלאומי בירושלים. האחרון שביקרנו בו לפני שנתיים היה ממש מביש בתצוגה שלו. מאחר שלא הוזמנו לדבר בו, ואפילו לא לבקר כקהל-סופר, היריד לא מעניין אותנו.

* בימי החורף אנחנו נוהגים להוסיף לספל התה שלנו [תמצית חלוטה בתיון שחצייה תה ארל גריי וחצייה קנייאתי שחור, של ויסוצקי), כשאנחנו מצוננים – דבש ולימון, עם סוכרזית וקצת קוניאק, ובימים ובלילות רגילים – כל כהיל מעודפי הבקבוקים הפתוחים הממלאים את הבר, בייחוד ליקרים. לאחרונה נפלנו על ליקר ירוק בשם "פיסאנג", והתוצאה מדהימה. איזה ניחוח נהדר יש לתה עם מזיגה קצרה ממנו! מומלץ! ה"פיסאנג", תוצרת בלגיה או הולנד, קשה להשגה בחנויות היין הרגילות, והוא גם לא זול, כ-60 שקל הבקבוק.

* יש פתרון לבעיות העוני הרגיל במצרים! ממשלת ישראל תשדרג את כל עניי מצרים [2 דולר ביום] לדרגת העניים בישראל, שכידוע סובלים משחיתות ומפערים חברתיים נוראים שאין דוגמתם בעולם – או-אז יהיו כל עניי מצרים עשירים מאוד בארצם!

* אנחנו עומדים בעומס חומר רב ומעולה, ועם הכותבים והשולחים לנו הסליחה על כך שלעיתים לוקח זמן עד שדבריהם מתפרסמים אצלנו.

* עיריית תל אביב, מחלקת המזרקות המושבתות, מבקשת מאזרחיה תרומות להפעלת המזרקה החדשה בפאתה הדרום-מזרחית של כיכר רבין, בבריכה האקולוגית, המחודשת, עם דגיגי הזהב שטרם נשדדו! אפשר גם בתור תרומה להביא מים!

* האם נכונה השמועה כי השר מיכאל איתן, הרודף בישיבות הממשלה בחרי-אף את האלוף המודח יואב גלנט, יישלח בקרוב לבדיקה פסיכיאטרית?

בתקליטור ישנם רק קבצי הוורד ולא הצרופות, שמדי פעם צורפו לגיליונות וקיומן צויין בגוף הגיליון. כל המבקש צרופה מסויימת כדאי לו להמשיך לשמור את הגיליון שבו (או בצמוד לו) נשלחה בראשונה, או לפנות אלינו ונשלח לו פעם נוספת באי-מייל את הגיליון הישן עם צרופותיו או לחפשו באתר של יוסי גלרון.

כל המקבל תקליטור רשאי לצרוב ממנו עותק ולשלוח לכל מי שמבקש ממנו, יחד עם הפרטים הכתובים על גביו – ובכך גם יקל מאוד עלינו את המשלוחים!

מי שקיבל תקליטור לפני זמן רב ומבקש תקליטור מעודכן יכול לפנות אלינו שנית ויקבלו חינם.

עד כה נשלחו חינם בדואר תקליטורים ל-160 מנמעני המכתב העיתי לבקשתם.

http://benezer.notlong.com

החל מ-29 בינואר 2010 עד 12 בנובמבר 2010

מיספר הכניסות לאתר היה – 34,976 – מ-92 מדינות!

פילוח הכניסות – 32,766 מישראל, 1,022 מארה"ב, 124 ממצרים, 98 מדרום-אפריקה, 96 מגרמניה, 78 מקנדה, 77 מבריטניה, 57 מצרפת, 44 מהרשות הפלסטינית, 35 מאוסטרליה, 31 מסנגל, 31 מהולנד, 27 מרוסיה, 21 מאיטליה, 20 משוויץ, 20 מערב הסעודית, 18 מאוסטריה, 18 מתאילנד, 17 מירדן, 17 מבלגיה, 14 מרומניה, 14 מספרד, 13 מארגנטינה, 13 מדנמרק, 12 מברזיל, 12 מהונגריה, 11 מסין, 11 מתימן, 11 מטורקיה, 9 מבולגריה, 9 מאיראן, 8 מאוקראינה, 8 מיפן, 7 מנורווגיה, 7 מפינלנד, 7 משוודיה, 7 מפולניה, 7 מצ'כיה, 7 מאיחוד האמירויות, 7 ממקסיקו, 6 ממרוקו, 5 מעיראק, 5 מטוניסיה, 5 מאלג'יריה 5 מיוון, 5 מסודן, 5 מדרום קוריאה, 5 מלוב, 5 מכווית, 4 מחוף השנהב, 4 מסוריה, 4 מלבנון, 4 מקולומביה, 4 מלטביה, 3 מהודו, 3 מקטאר, 3 מאירלנד, 3 מעומאן, 3 מניו-זילנד, והשאר כניסות בודדות (1-2) מהפיליפינים, סנגל, עומאן, אנגולה, גיאורגיה, קוסטה ריקה, גיברלטר, פרו, קניה, פורטוגל, ליטא, צ'ילה, אינדונזיה, פנמה, ניגריה, אקוודור, אזרבידג'אן, קאזאחסטאן, מולדובה, ונצואלה, לוכסמבורג, קפריסין, סלובניה, אסטוניה, אוראגוואי, איסלנד, גינאה המשוונית, גאנה, בלו-רוס, מאלזיה, הונג קונג, מיקרונזיה, ובחריין.

יוסי גלרון: "מסתמנת עלייה מתמדת במספר המבקרים."

אהוד: "יש לנו הרגשה שסטודנטים מצריים הלומדים עברית נעזרים במכתב העיתי שלנו."