אהוד בן עזר

מאז קום המדינה חוזרת ומתעוררת מדי-פעם השאלה, שזכתה לכינו : "הבכייה לדורות": מדוע לא שוחררה ירושלים כולה במלחמת-העצמאות? הנושא זכה בשעתו לוויכוחים בכנסת, לסימפוזיונים, ועד ימינו אלה. הדעה שנתגבשה בציבור היא כי מגבלות צבאיות בתקופה הראשונה, ומגבלות פוליטיות, הכרעות הממשלה בתקופה מאוחרת יותר, הן שקבעו את גורלה של העיר.

ההפוגה השנייה נמשכה כידוע מה-18 ביולי 1948 ועד ל-15 באוקטובר, תאריך, שבו החל "מבצע-יואב" – על שם יצחק דובנו איש נגבה, שנפל בקיבוצו בעת הקרבות. מטרת המבצע: גירוש הצבא המצרי וחיבורו של הנגב לגופה של המדינה. כאשר פרצו הקרבות, עם גמר ההפוגה, הסתער צה"ל על פרוזדור ירושלים, ולאחר כשבוע של קרבות הובס הצבא המצרי כולו כשחטיבה מצרית נשארה לכודה ב"כיס-פלוג'ה".

לחץ מדיני אדיר הופעל באותם ימים על המדינה. מועצת-הביטחון דרשה בתוקף להפסיק מיד את הקרבות. איומי סנקציות ריחפו בחלל. דיווחיו של משה שרתוק – נציגה של הממשלה-הזמנית, מישיבות מועצת-הביטחון, ותביעתו הנמרצת להיכנע לדרישות האו"ם – עוררו דאגה כבדה.

ב-20 באוקטובר נתכנסה הממשלה-הזמנית כדי להחליט כיצד לנהוג ולהגיב על לחצי מועצת-הביטחון. למרבה הפליאה, היה זה דוד בן-גוריון שהציע להיענות מיידית לדרישת מועצת-הביטחון ולהפסיק את הקרבות שש שעות לאחר חצות, כלומר למחרת, יום ה' ה-21 באוקטובר, בשעה שש בבוקר.

הצעתו של בן-גוריון נתקלה בהתנגדותם של חברי ממשלה וביניהם: אהרן ציזלינג, מרדכי בנטוב, יצחק גרינבוים והרב מימון. בנטוב, שעימו בשעתו נפגשתי, זכר היטב כיצד הציע תוכנית השהייה מבלי להסתכן בסנקציות, שבן-גוריון כה חשש מהן. הצעתו אמרה להפסיק את הדיון ולהמשיכו למחרת היום (יום ה-21 באוקטובר) ואז תנוסח תשובה מתחמקת שתישלח ותגיע למועצת-הביטחון רק ביום ו' (ה-22 באוקטובר), במקרה הגרוע ביותר, תתכנס מיד מועצת-הביטחון ועוד באותו יום תחליט אשר תחליט, ויש להניח כי תהיה זו תשובה נמרצת שתגיע אלינו רק ביום שבת, ה-23 באוקטובר. הממשלה כידוע אינה פועלה בשבת ותתכנס לישיבתה רק ביום א', ה-24 באוקטובר, ותחליט לקבל את תביעת מועצת-הביטחון. התשובה תשוגר למרכז-האו"ם ביום ב', ה-25 באוקטובר, וכך תהיה בידי צה"ל שהות של חמישה לילות (צה"ל נהג לפשוט בלילות), שתבטיח את כיבושן של באר-שבע ועזה. (מצורף צילום פתקים שבן-גוריון שלח לבנטוב בשעת הישיבה. אם תרצו הם אצלי). 

בן-גוריון דחה את הצעת בנטוב בטענה כי הדבר מסוכן מדי. לא נוכל לזכות בחמישה ימים, אלא בשני ימים לכל היותר. טענתו העיקרית היתה, כי שני ימים לא יוסיפו ולא כלום למערכה, כי לכיבושן של באר-שבע ועזה דרושים לפחות שבועיים ימים!

בספרו "מדינת-ישראל המחודשת" כותב בן-גוריון כי הציע שהפסקת-האש תיכנס לתוקפה למחרת-היום (ה-21 באוקטובר), בשעה עשר בבוקר, ואילו  חבריו לממשלה הזמנית: אליעזר קפלן הציע כעבור שש שעות.  משה שפירא – כעבור שתים-עשרה שעות ומרדכי בנטוב כעבור 24 שעות. לבסוף נתקבלה, הצעתו של משה שפירא (12 שעות), אולם ביצוע ההחלטה כידוע נדחה ל-48 שעות וכך הרוויח צה"ל שני לילות.

למחרת היום, בשעה תשע ורבע בבוקר, נקלטה במטה צה"ל ההודעה כי "באר-שבע שלנו." אילו נתקבלה הצעתו של בן-גוריון והפסקת-האש היתה אכן נכנסת לתקפה ביום ה' בשש בבוקר, כפי שהציע – ספק אם באר-שבע היתה בידינו בשלב זה של המערכה. אולם ביומניו בן-גוריון מספר כי הציע שהאש תופסק ביום ה', בשעה 10 בבוקר, כך שפחות משעה, לאחר כיבוש העיר, היה על צה"ל לעצור את צבאותיו. קשה להניח שאילו צה"ל ידע כי עליו להפסיק את האש בדיוק בעשר בבוקר – היה מסתכן בכיבושה של עיר ערבית כה גדולה.

דוגמה דומה זכורה לנו מכיבוש העיר ג'נין, שההפוגה הראשונה מצאה את כובשיה הישראלים בעיר למטה, ואילו ההרים שמסביב נותרו בידי הלגיון-הערבי וצבא עיראק. עם כניסת ההפוגה לתוקפה נאלצו כוחותינו לצאת את העיר ולסגת צפונה לעבר שתי גבעות זעירות המרוחקות כשני ק"מ מג'נין.

ההפוגה נכנסה לתוקפה ביום ו' ה-22 באוקטובר, בשעה שלוש אחה"צ, כאשר ניתנה פקודה להפסקת-אש. המאבק בלוח-הזמנים היה חריף ובן-גוריון עמד בלחץ כבד מאוד של הצבא, ואישר למשה דיין להפעיל את חטיבתו, "עציוני", בלילה שבין ה-21 ל-22 באוקטובר, למשך לילה אחד במבצע "יקב", שכידוע נכשל. לחצים לכיבוש ירושלים התנהלו זמן רב. ידוע כי עוד באוגוסט 1948, לאחר שהירדנים פוצצו את משאבת-המים בלטרון ומנעו אספקת-מים מתושבי ירושלים, הציע בו-גוריון, ראש-הממשלה ושר הביטחון, שצה"ל יגיב מיד וישחרר את ירושלים המזרחית וכל מובלעת חברון עד לנגב, אך הרוב בממשלה דחה את הצעתו.

כותב על כך מיכאל בר-זוהר: "דיוקנו של מנהיג כאיש צבא" ("ידיעות-אחרונות", גליון יום-העצמאות תשל"ג):

"את כיס חברון, שהיה המפתח לשחרור ירושלים, לא כבש בן-גוריון, לאחר שנשאר במיעוט בממשלה-הזמנית, ומרבית השרים: שפירא, ברנשטיין, רוזן, שרת, קפלן ורמז הצביעו נגד התוכנית. רק שני נציגי מפ"ם (ציזלינג ובנטוב) ושני שרים דתיים תמכו בבן-גוריון. את נפילת ההצעה כינה בן-גוריון בכנסת: "בכייה לדורות."

זוהי פרשה תמוהה. כלום עלינו להאמין כי בשל רוב מקרי של שישה נגד חמישה לא נכבשה העיר? מאימתי בן-גוריון נהג להתייעץ עם חברי ממשלתו כשהחליט על מבצע צבאי? האם בן-גוריון לא היה מסוגל להשפיע על כמה מחברי מפלגתו בממשלה, לפני הישיבה, שיתמכו בו? אין ויכוח, שבן-גוריון היה אדם תקיף מאין כמוהו, ואילו סבר שיש לכבוש את העיר, הוא  לא היה משאיר את ההכרעה בידי רוב מקרי.

כל זאת ניתן גם להוכיח בסיפור על ההצבעה בממשלה הקשורה בהכרזה על מדינה-יהודית ב-14 במאי 1948. ידוע כי משה שרתוק – נציגה של הממשלה-הזמנית – חזר מניו-יורק ב-11 במאי כשהוא משוכנע שיש לקבל את היוזמה האמריקנית להפסקת-אש ולשביתת-נשק לשלושה חודשים ולדחות את ההכרזה על מדינה יהודית. בדרכו מנמל-התעופה שרתוק סר לבית בן-גוריון והשניים הסתודדו שעות ארוכות. תוצאת אותה שיחה, שרת שוכנע מנימוקיו של בן-גוריון והצביע יחד עימו. על כוח השפעתו של בן-גורייון – אין עוררין. השמועה אפילו אומרת כי אותה ישיבה שבה הוחלט שלא לתקוף את ירושלים, נוהלה על ידי פנחס רוזן, כשבן-גוריון משאיר לו פתק ובו הוראה להצביע בחיוב.

קשה להשתחרר מן ההרגשה כי בן-גוריון בעצם "הזמין" התנגדות, כדי שלא להיכנס להיסטוריה כמצביא אשר מנע במו ידיו, מתוך שיקולים מדיניים או צבאיים, את כיבושה של ירושלים.

הד מאותו ויכוח נוקב, אך במישור צבאי-אקדמאי, אנו מוצאים בכתבתו של אורי קיסרי ב"מעריב" מה-16 בינואר 1970, "עתה מותר להתווכח":

"בראשית אוקטובר 1948 נתקיימה ישיבה צבאית שבין משתתפיה ראש-הממשלה, יגאל ידין – באותה חקופה קצין-מבצעים ראשי, ויגאל אלון. יגאל אלון פרש בישיבה את תוכניתו בעניין כיבוש הנגב. בניגוד לדעתו של ראש-הממשלה, להחזיק בקו הגנה בנגב, אמר אלון, כי עלינו למגר את הצבא המצרי, לגרשו ולכבוש את הנגב כולו. לפי תוכנית זו היה על הצבא, לכבוש את הנגב, או את חלקו, לעלות אחר-כך על ירושלים ולכבוש אותה ע"י התקפת-פתע מן הדרום. אלון הסביר שהאוייב לא  יהיה מוכן להתקפה מצד זה. וכשהחל אלון להיכנס לפרטי תוכניתו, הפסיק אותו יגאל ידין בקריאה:

"'אל תשלה את האנשים!'

"ראש-הממשלה ציווה על אלון להמשיך, והוא המשיך, אלא שיגאל ידין חזר והפסיקו, והפעם אמר: 'אף פעם בהיסטוריה לא נכבשה ירושלים מדרום,' השיב אלון: 'ובבן, אנו נתחיל פרק חדש בהיסטוריה של כיבוש ירושלים'."

(יגאל ידין דחה את הניסוח של קיסרי בטענה כי לא כך היו הדברים).

הוכחה נוספת לאי נכונותו של דוד בן-גוריון להסתכן בכיבוש העיר, שמעתי מפי ברוך רבינוב, שהיה באותם ימים ראש-אגף הכספים של המטה-הראשי:

"היה זה יום שישי, ה-22 באוקטובר 1948. לקראת סיום "מבצע-יואב" נקראה ישיבת המטה-הכללי של צה"ל. כשהגענו לישיבה, שהתקיימה על גבעת המטכ"ל ברמת-גן, במשרדו של שר-הביטחון דוד בן-גוריון ובראשותו, ציפה בחדר-ההמתנה משה דיין, שהיה אז מפקד חטיבת 'עציוני' ובא במיוחד לישיבה בשליחות "פיקוד-המרכז.

"עם פתיחת הישיבה," מספר ברוך רבינוב, "הוזמן משה דיין להציג בפני הנאספים את הצעתו לשחרור ירושלים כולה. לטענתו, אותו ליל-שישי חנו בסביבות ירושלים שתי חטיבות מלאות ("עציוני" ו"הראל"), כוח מרשים של תותחנים ויחידות-עזר. היחידות נפרשו מדרום לירושלים על הגבעות החולשות על בית-לחם ובית-ג'לה, על מנת לנתק עם שחר את הכבישים המחברים את ירושלים עם העורף הערבי, ולהשאיר לכוחות הלגיון דרך נסיגה אחת לירדן.

"לדברי דיין יתרון כוחנו היה מוחלט. המשימה ניחנה להתבצע באבידות מועטות או ללא אבידות כלל. עם גמר הצגת התוכנית נתבקש דיין להמתין להחלטה בחדר סמוך, והדיון נפתח.

"בן-גוריון שלל את המבצע. הוא הסכים שמבחינה צבאית המשימה אפשרית ואפילו נראית כקלה, אולם הוא שלל אותה מטעמים מדיניים: הסתבכות עם האו"ם, בגלל הפסקת-האש שתחילתה ממש בשעות אלו, ועם מדינות-המערב. המלך הירדני (עבדאללה) לא פתח לנו 'חזית שנייה' בעצם הימים האלה, כשאנו נלחמים בדרום, ואין אנו רשאים לשנות את המצב בירושלים בנסיבות אלו. אולם, הוסיף בן-גוריון, השאלה תוכרע על דעת כולם! הוא ביקש שכל אחד מן הנוכחים, לפי סדר הישיבה, יביע את דעתו האישית, ולפי הרוב – יקום דבר!

"בישיבה המטה השתחפו: הרמטכ"ל יעקב דורי, ראשי האגפים של המטכ"ל, האלופים:  יגאל ידין, יוסף אבידר, משה צדוק, חיים לסקוב, שלמה שמיר, ראש אגף הכספים ברוך רבינוב וראשי משרד-הביטחון לוי אשכול, ושאול אביגור. כמו-כן, נכחו בישיבה שלישו הצבאי של שר-הביטחון – נחמיה ארגוב ושלישו של הרמטכ"ל עזרא עומר.

"תמכו בעמדתו של שר-הביטחון: יעקב דורי, יגאל ידין ושאול אביגור. כולם ציינו שמבחינה צבאית, המבצע אפשרי והצלחתו מובטחת, אולם הם מקבלים את נימוקיו המדיניים, ועל כן שוללים את המבצע. ואילו: לוי אשכול, ברוך רבינוב, חיים לסקוב, משה צדוק, שלמה שמיר – דיברו בעד.

"את נימוקי המחייבים ביטא ראשון לוי אשכול, שטען כי המערכה טרם הוכרעה, המלחמה נמשכת והעובדות נקבעות תוך כדי לחימה. הנה, בעצם הימים האלה השתנו הגבולות בדרום. האו"מ והמעצמות ישלימו בסופו של דבר עם העובדות שייקבעו.

"בן-גוריון, משנוכה כי הוא בעמדת מיעוט, תבע שגם השלישים הצבאיים יביעו את דעתם. נתמיה ארגוב סירב ואילו עזרא עומר הצטרף למחייבי המבצע.

"בן-גוריון סיכם ואמר שאין הוא יכול לקבל את דעת הרוב. השאלה היא מדינית, לא צבאית, והרוב רואה את הדברים רק מן הבחינה הצבאית. בו במקום הוזמן משה דיין לחדר-הישיבות, ובנוכחות כל המשתתפים נצטווה בצורה חד-משמעית להחזיר את היחידות מעמדות ההיערכות לבסיסים. לוי אשכול, שתדמיתו בציבור הייתה כשל אדם המתקשה להחליט, גילה באותה ישיבה עמדה ברורה, תקיפה, המזכירה את בן-גוריון, שבהזדמנויות אחרות זלזל 'מה יאמרו הגויים'." – עד כאן דברי ברוך רבינוב.

אלוף (מיל.) צבי איילון היה באותם ימים מפקד חזית-המרכז. פגשתי בו, לאחר  שנים, בעיריית תל-אביב, שבה כיהן כמבקר, ובפיו סיפור מעניין:

"באותו יום שישי, ה-22 באוקטובר 1948, נתבקשתי לביתו של בן-גוריון, כדי  לקחת אותו עימי למפקדת חזית-המרכז שברמלה. בן-גוריון השתתף בישיבת מטה החזית. מסרנו לו 'הערכת-מצב' לגבי פעולת בית-ג'לה. התוכנית היתה שחטיבה 6 ("עציוני") תאיים, כאילו תתקוף את ירושלים מדרום ואילו חטיבה 10 ("הראל"), שהיתה דרומית להר-טוב, תעלה על ציר חוסן-בית-ג'לה ותכבוש את ירושלים. אני זוכר שאמרתי לו אז, 'בן-גוריון, זה יתחלק כמו על חמאה!' –  בישיבה השתתפו אנשי המטה שלי: דן לנר – קצין אג"ם, מתי דגן – קצין מינהלה, דן רם – קצין המודיעין ומישאל שחם – האחראי להגנה-המרחבית, ואחרים. בן-גוריון הקשיב בדריכות. הוא שהה אצלי כשעתיים-שלוש והירבה בשאלות. לאחר-מכן היסעתי אותו חזרה לתל-אביב. בדרך לביתו הוא אמר לי:

"'צבי, עזוב!'

"הנימוקים שלו היו פוליטיים."

את עובדת היערכותן של שתי החטיבות וידאתי כאשר נפגשתי עם אחד הקצינים הבכירים של חטיבת "הראל", שתיאר בפרוטרוט היכן שכבו באותו ליל אפל כשיחידותיהם ממתינות לפקודת הסתערות.

סיפר סגן-אלוף גבריאל רפפורט (גברוש), שבאותה עת היה מפקד פלוגה הג'יפים של חטיבת "הראל", שעמד בראש חוד-ההסתערות:

"באותו לילה הגענו לדיר-חסאן, שלרגלי בית-ג'לה. כבשנו את הכפר והיינו במדרון העולה לבית-ג'לה. חלק מהכוח היה במרכז הכפר וחלק עבר את הכפר בדרכו לבית-ג'לה. היינו קרובים מאד לחברון. בשעה אחת-עשרה בלילה, באמצע הקרב, קיבלנו פקודה לעצור. חיכינו בעמדות כ-45 דקות כשאנו נוצרים את האש. באלחוט הובהר לנו כי מתנהל ויכוה נוקב בין ראש-הממשלה והפיקוד הצבאי.  

"בחצות ניתנה פקודת נסיגה. ממורמרים ומאוכזבים סובבנו את הרכבים. הצצה אחרונה על חברון ונסיגה למרחק של שלושה ק"מ."

הבאתי את עדותו של ברוך רבינוב לידיעתם של האלופים לסקוב, ידין, אבידר, משה דיין, וביקשתי את תגובתם על אותה החלטה. חיים לסקוב ויגאל ידין השיבו כי הפרטים אינם זכורים להם. האלוף אבידר טען כי כל מה שהיה לו לומר כתב בספרו "בדרך לצה"ל", ואילו משה דיין סירב להגיב.

מים רבים זרמו מאז. כעבור 19 שנה ירושלים שוחררה. אך מה היה קורה אילו נעתר דוד בן-גוריון למפציריו? קשה לדעת. אפשר להפליג להשערות אין ספור.

למען ההגינות יש לומר, כי זכותו של ראש-הממשלה ושר-הביטחון להיוועץ במטהו הצבאי או בעמיתיו לממשלה ולא לקבל את המלצותיהם. אפשר גם להתווכח אם שיקוליו היו מוצדקים.  

עם זאת, מוזר היה, שכעבור שנים, באחת מישיבות הכנסת, קם בן-גוריון והטיח בפני חבריו לממשלה אשמה כבדה, שאי כיבושה של ירושלים במלחמת-השחרור הינה  "בכייה לדורות" – בבחינת ידיו לא שפכו את הדם הזה.

האומנם?!

מצויים בידי פתקים מהוהים שבן-גוריון שיגר למרדכי בנטוב בשעת הישיבה. המילים שבסוגריים הן פרשנות שלי:

פתק א'

1) יתכן (לדחות) אם כי קשה. הם (מועצת-הביטחון) יודעים שהיום נתכנסנו (לישיבת הממשלה)

2) יתכנסו מיד (מועצת-הביטחון)

3) המברק (ממועצת-הביטחון אלינו) יגיע שעה אחר ההחלטה.

4) אם תגיע פקודה שנייה – לא נוכל לסחוב עד יום א' (24 לאוקטובר 1948). נוכל להציל מכסימום עוד יום או יומיים. בשום אופן לא יותר.

פתק ב'

יש הבדל בין החלטה ראשונה (שאפשר לא לקבלה כלל) – ובין החלטה שנייה, כשמפירים החלטה ראשונה שכבר נתקבלה. כאן יש כבר שאלה של פרסטיז'ה – (של האו"ם).

פתק ג'

שני ימים לא ישנו באופן יסודי שום דבר.

כמה עצוב. כמה עצוב שיואב גלנט הולך לאבד את תפקיד ראש המטה הכללי בגלל חמדנות. נניח שהיועץ המשפטי  לממשלה יחליט שחרף ולמרות יואב גלנט כן ראוי להיות רמטכ"ל צבא ישראל (מה שאני לא מאמינה) – הכתם הזה ירדוף אותו מעתה ועד עולם. הוא חמד דונם ועוד דונם וכבש דרך ציבורית לעצמו כדי שיוכל להימלט בשעת צרה. נו, באמת. גבי אשכנזי, הרמטכ"ל הנוכחי גר בבית דירות רגיל והוא לא נזקק לדרכי מילוט.

טענתו של גלנט היא: "שאם נעשו טעויות הן נעשו בתום-לב." תום-לב באה מתמימות, אהבליות. אדם שהוא תמים לא מספח דונמים שלמים לאחוזתו ללא רשות, והרשויות נתנו לו לחמוד את השטחים כי דרגות בכירות מקבלות יחס עדיף ומועדף מפשוטי העם. יואב גלנט איננו איש תמים. אין לי בעייה עם האחוזה שהוא בנה, זה בסדר גמור. הוא ורעייתו עבדו כל החיים קשה, אספו שקל לשקל ובנו בית בכספם ושכל הקנאים ימותו. אבל לחמוד? לספח ולהעביר לעצמו שטחים שלא כדין? זה כבר סיפור אחר.

לא התעצלתי ונכנסתי לגוגל וקראתי עליו, מי האיש, מה עשה ואיך עלה מדרגה מדרגה. אין מה לדבר, ליואב גלנט יש קבלות. היה מפקד פלוגת הלוחמים של שייטת 13. מפקד חטיבת מנשה, מפקד שייטת 13, מפקד אוגדת עזה, מפקד עוצבת עידן, מזכירו הצבאי של ראש הממשלה, אלוף פיקוד דרום  והשיא מועמד להיות רמטכ"ל. איזו קריירה!  פרט מעניין,  בשנת 1982 גלנט השתחרר מהצבא ונסע לאלסקה שבארצות הברית שם עבד כחוטב עצים כשנתיים וכשחזר שוב התגייס לצבא. מאוד אהבתי את הקטע הזה של חטיבת עצים ונזכרתי באגדת עם המספרת על חוטב עצים שכל-כך רצה...

חוטב העצים יצא כל בוקר עם גרזן לעבודתו הקשה והמפרכת. ביום קיץ אחד לוהט כוחו לא עמד לו והוא התלונן בפני בורא עולם על חייו הקשים, על פרנסה דלה, על כך שאין באפשרותו לקנות לרעייתו ולילדיו כל מה שצריך וכאלה חיים אינם חיים. כמו שהוא בוכה על מר גורלו, הוא נפל על האדמה ועיניו מרוב עייפות נעצמו. ברגע שעיניו נעצמו הוא ראה נער יפה-תואר נעמד מולו ואומר לו שבורא עולם שמע כמה מר גורלו וניתנת לו האפשרות למשאלה אחת בלבד. חוטב העצים ללא היסוס השיב: "בקשתי היא שכל דבר שאגע בו יהפוך לזהב." הנער השיב: "אין בעיה," ונעלם. חוטב העצים שלנו, קם על רגליו, נטל את הגרזן והיכה בעץ וברגע זה העץ כולו הפך לזהב. גל של שמחה ואושר הציף את  חוטב העצים שאמר לעצמו: "זהו! מהיום ואילך חיי ישתנו מקצה לקצה. כל מה שארצה, יהיה לי ולמשפחתי." לפתע תקף אותו צמא. הוא הושיט ידו לכד המים ואוי! הכד הפך לזהב ולא היתה בו טיפת מים. גם המים הפכו לזהב. חוטב העצים הבין מהר מאוד שבכל דבר שיגע יהפוך לזהב. כל מאכל, משקה, בגד. הצמא גבר והוא כמעט התייבש תחת השמש הקודחת. הוא שוב פנה לבורא עולם וביקש ממנו להסיר את קללת הזהב. אסתפק במה שיש. לחם, מים צוננים, מלח, סוכר וביתי הקטן. אנא השב לי את מה שהיה לי. ברגע זה, הוא פתח את עיניו, ולשמחתו לא היה גבול כאשר נוכח שהוא חלם חלום.

המסקנה: להסתפק במה שיש, ויואב גלנט לא הסתפק. ואני לא מפסיקה לשאול את עצמי: אז איך אדם כמו יואב גלנט מועד ומקלקל לעצמו במו ידיו? איך? איך? 

ובסוף קיבלנו את חומייני ואחמדיניג'אד!

שרת החוץ האמריקאית הילרי קלינטון התייחסה הערב (שישי, 28.1) למחאת ההמונים במצרים נגד שלטונו של חוסני מובארק. לדבריה, ארה"ב מודאגת מאוד מהאלימות בה נוקטים השוטרים וכוחות הביטחון המצריים כלפי המפגינים.

"אנו קוראים לממשלה לעשות הכול כדי לרסן את כוחות הביטחון. באותו זמן גם המפגינים צריכים להימנע מאלימות," אמרה קלינטון לכלי התקשורת. קלינטון הדגישה כי המימשל האמריקאי תומך במימוש זכויות האדם של אזרחי מצרים, בהן חופש הביטוי וחופש ההתאספות. היא קראה לרשויות במצרים לאפשר קיומן של הפגנות שקטות וכן להשיב לשימוש את רשתות התקשורת – האינטרנט והטלפון הסלולרי, שנותקו בניסיון לדכא את ההפגנות.

["הארץ" און-ליין, 28.1]

"רומאן במכתבים", הוצאת גוונים, 2010

נורית יובל מצאה אוצר של ממש בתחתית ארון שעל דלתו היתה קבועה מראה גדולה – היא מצאה חבילה של עשרות מכתבים ששלח אביה, קצין רפואה בצבא הבריטי בימי מלחמת העולם השנייה, לאימה, לאחיה הגדול ולה. בכל ימי חייה של האם היו מכתבים אלה כספר החתום – אסור היה בראיה, בנגיעה, ובוודאי שבקריאה, ורק אחרי שנפטרה ("בתשלומים" כדברי המחברת – עמ' 373) בבית אבות סיעודי – רק אז התאפשרה החדירה אל העולם הכמוס הזה של הזוג שחיו במשך שנים רבות "חיים של נייר".

את עשרות המכתבים נורית יובל מביאה בספר כלשונם, בתוספת קטעי זיכרונות של האב, שכאמור, היה קצין רפואה בצבא הבריטי. הקורא מוצא בכתבים אלה אוצר בלום באשר לאחת התקופות הסוערות והקשות ביותר לעם היהודי בכלל, וליישוב בארץ בפרט – ימי עליית הנאצים בגרמניה, ימי מלחמת העולם השנייה וימי מלחמת השחרור – וכל זה מתוך מבטו של מי שהיה עד למאורעות והביע לגביהם דעה של איש משכיל ונבון.

ואת כל האוצר החשוב הזה מגלה נורית יובל בנדיבות גדולה ובפרוטרוט גדול הנותנים אפשרות של הצצה גם לאירועים מביכים הקורים במשפחה המצומצמת שסביבה נסב בעצם כל עניין המכתבים. ורק כדי להדגים אזכיר אחד האירועים מן המין הזה: האב חוזר משירות צבאי ארוך בהודו, מדוכא וחסר פרנסה, למרות מקצועו היוקרתי – כירורג. הוא מכתת רגליו למען הפרנסה, חוזר ברגל הביתה כדי לחסוך את דמי האוטובוס, וכשהוא מגיע הביתה כדי להינפש מעט, ואולי גם לשתות כוס תה – הוא פוגש את זוגתו הנרגנת, ושומע שבנו בכורו ניפץ בכדור שמשת חלון. את כל הזעם והתסכול הוא מוכן לשפוך על בנו המוכשר והאהוב, ומניף ידו לסטור לו. זוגתו, יהודית, חוצצת בין השניים, והיא סופגת את הסטירה במקומו, ואז יוצאת מנהמת ליבה השאלה המתריסה: "אתה מכה אישה?" (עמ' 329-325). הסצינה הקשה הזאת מעומתת בספר בצורה מעניינת עם הגעגועים של האב במשך גלותו הארוכה, מעומתת בעשרות גילויי אהבה שלו כלפי אישתו וילדיו, ובגאוותו על בנו הבכור שלומד לטינית, וקורא בלי סיוע את האיליאדה בתרגום טשרניחובסקי (עמ' 366).

הקורא מתפעל, קודם כול, מהעברית הנהדרת של ד"ר ריכרד-ראובן מאיר, כותב המכתבים והזיכרונות, וזאת לדעת – הוא גדל במשפחה מתבוללת שראתה עצמה יותר גרמנית מאשר יהודית. אביו שירת בצבא הגרמני במלחמת העולם הראשונה, ואף זכה בעיטור על גבורתו. חלק ממשפחתו התפרש על פני כל היבשות, חלקם התנצרו, והיה אף קרוב משפחה שהציג עצמו כאוסטרי ושירת בוורמכט (עמ' 226 ואילך, 245 ואילך). ריכרד עולה ארצה עם עליית הנאצים לשלטון בגרמניה, והוא מתחיל ללמוד עברית על האונייה המובילה אותו לפלסטינה (עמ' 17). בימים ההם היה כבר בן עשרים וחמש! אנחנו עדים לעשרות אלפי עולים חדשים שהגיעו ארצה בגיל הזה, ונשארו "נכי עברית" לכל ימי חייהם, ובתוך ביתם הם מדברים בשפות הגלות. מסתבר שריכרד שלט גם בצרפתית, באנגלית ובלטינית, ומובן מאליו – בגרמנית – שפת ילדותו, שבה הוא ממש סירב לדבר. הוא איננו מסתפק בכך, ובשרתו בהודו – הוא לומד גם את שפת האורדו המקומית (עמ' 119)

למרות שהוא סיים לימודי רפואה בגרמניה, וכבר החל להתמחות בכירורגיה, האיש הפשיל שרוולים כשהגיע ארצה, ועבד בבניין ובפרדס (עמ' 22-21), וכשסוף סוף הציעו לו עבודה במקצועו – הוא עבד כמעט ללא משכורת בתל-אביב ובבאר-שבע, שהיתה באותם ימים כפר ערבי קטן (עמ' 27, 32).

ומדוע אני מזכיר פרטים אלה? ובכן, משום שיש לא מעט מתלוננים על הקליטה הקשה שלהם בארץ, על כך שלא קיבלו אותם כאן כאחים רצויים, ונאלצו לחיות במעברה ולעבוד בעבודות דחק (לדוגמה תלונתו של סמי מיכאל בספרו "ויקטוריה"  על כך שהיישוב בארץ לא קיבל את גיבורו, רפאל, בפרחים; וראו רשימתי בנדון בספרי "אדיפוס ואבשלום", ידיעות אחרונות, 1996, עמ' 189-185).

כשהגיעו מים עד נפש, והפרנסה לא הושגה בארץ, למרות כל המאמצים – נאלץ ד"ר ריכרד מאיר להתגייס לצבא הבריטי בתור קצין רפואה. השירות שלו נועד לסייע לחברה העיקרית שבין בעלות הברית – בריטניה –  לגבור על שתי מעצמות הציר – גרמניה ויפן. הוא שירת תקופה קצרה בלבנון, סוריה ומצרים, אך רוב זמן שירותו הצבאי כסגן, ואחר כך כסרן, הוא מבלה בהודו. מכאן מתחילות קרוב לארבע שנים של "חיים של נייר" – ריכרד "מפגיז" את משפחתו במכתבים, וזוכה מצידה להיענות מעטה בעליל. ברוב המכתבים הוא מתלונן על מיעוט הכתיבה מצד אישתו ומצד בנו בכורו. בבית יש כיסא ריק, המחכה לאבא, ואיש איננו רשאי להתיישב עליו, אך האישה והאם, יהודית, היא מלאת מרירות על הבעל שהשאיר אותה עם ילד בן ארבע, ותינוקת בת שישה שבועות. בעיקר היא כועסת על כך שהחליט על דעת עצמו להתנדב לשרת בהודו, מבלי שהתייעץ עימה (עמ'  69, 74, 82). למרות שאת רוב משכורתו שלח האב הביתה – המשפחה בארץ חיה בעוני מחפיר: אין גרביים לילדה (עמ' 143-141), ומעיל לילד צריך לתפור ממעיל ישן ומחורר של מבוגר (עמ' 115).

ריכרד הוא ציוני מובהק, עם נטייה ברורה לכיוון "האזרחי", כלומר, בעל השקפת עולם המנוגדת לקו השליט בשנות השלושים, הארבעים והחמישים בארץ – הקו הציוני-סוציאליסטי. אף-על-פי-כן, יש בו אהדה בלתי מסותרת למשטר, לביורוקרטיה ולנימוסים האנגליים, שעולים לדעתו עשרת מונים על אלה של היהודים בארץ (עמ' 64, 81, 102, 104), על כן, כאשר ב"שבת השחורה" האנגלים נוהגים בברבריות כלפי ראשי היישוב וכלפי קיבוצים ומושבים – הוא ממש נדהם, ואפילו מתוסכל (עמ' 320). לריכרד מחכה תסכול נוסף כאשר לאחר כיבוש עכו על ידי חיילינו הוא נוכח לדעת לאיזו רמה של ונדליזם יכולים להגיע גם "יהודים טובים" (עמ' 337).

זאת אף זאת, למרות היותו אוהב ציון ושפתה, קורא הרבה בתנ"ך, קורא ספרים על יהדות ומקפיד לחוג את חגי ישראל בבתים יהודיים (עמ' 219, 222, 225) – הוא מביע יותר מפעם אחת הרהורים על ירידה מן הארץ לצורך פרנסה. הוא חושב על התיישבות בהודו למשך עשר שנים, הוא אף מפנטז על אוסטרליה ועל ניו זילנד (עמ' 84, 126, 138, 186).

המכתבים חושפים אדם תאב דעת, הקורא ספרים בתחומים רבים ובשפות שונות, איש מסור מאוד למשפחתו, ואוהב אהבה ענקית את אישתו שהיא בעיניו היפה בנשים. מרוב געגועים אליה, הוא איננו מרשה לעצמו להשתתף בנשפים שמארגן הצבא, ואף מעדיף לשמש קצין תורן כשאלה מתקיימים (עמ' 122, 124).

מאורעות כבירים שאירעו בימי מלחמת העולם השנייה, ובימי מלחמת השחרור, מקבלים זווית ראיה מיוחדת מתוך עיניו של ריכרד מאיר המשכיל והנבון. הוא מביע דעה על אירועים כגון הרג השוטרים היהודים בידי חבורת שטרן, מותו של וינגייט "הידיד", בריחת הגרמנים מפלוישטי, מעוז הנפט האחרון שלהם, שחרור פאריז, רצח הלורד מוין, כיבוש הפיליפינים על ידי האמריקאים ועוד.

בשפע המידע הזה שהמכתבים חושפים בפני הקורא יש גם בעייה: נורית יובל הביאה אותם בהיקפם ובלשונם, ולכן בדרך הטבע יש בהם המון חזרות, כגון הטענות למשפחתו על כך שאין כותבים לו, התלונות שלו בעניין המשכורת והדירוג שאיננו מתקדם (קיבל דרגת סרן, אך המשיך לקבל משכורת של סגן במשך חודשים), הבעות הגעגועים והאהבה וכו'. נדמה לי שמדובר בקורבן קטן לעומת הרווח הגדול שבהבאת המכתבים ככתבם וכלשונם.

אין בכל הספר אפילו מכתב אחד של האם אל בעלה, והקורא יכול רק לשער על מהותם של מכתביה על פי התגובות שלו: קודם כול היא ממעטת לכתוב, וגם הבן כותב לעיתים רחוקות, ושנית תוכנם תמיד נרגן וכועס על מיעוט הכסף שמגיע אליה, על חיי העוני שלה ביחס לכל אישה אחרת, על כך שהיא חיה למעשה כמו אישה עגונה, ויש לה בעל "על הנייר".

המחברת נאחזת כל פעם בשורה ממכתביו של האב, והופכת אותה לראש פרק של כתיבת ביניים המתארת את הנעשה בביתם בארץ: האם, הבן אמציה, והבת רחל (זהו שמה השני של נורית יובל) גרים בשכירות בירושלים בביתו של בעל בית ערבי בשם האזו. הם חיים כאמור בעוני מחפיר. האם קפדנית מאוד ונרגנת, משוגעת לניקיון עד לכמעט מופרעות (עמ' 282), ומאמינה אדוקה באמונות טפלות. האם מצפה מהילדים להתנהג כמו מבוגרים, מונעת מהם פינוק כגון ממתקים (עמ' 278), וברור שאסור להם להתחבר לילדים שאינם בני רופאים או עורכי דין (עמ' 353). לילד ולילדה אין כמעט ילדות, הילדה כמהה לאהבה, שאיננה מקבלת אותה מאימה, ולכן היא מייחלת לה בפטפוטיה עם בובתה ועם תמונות סביה שעל הקיר. במקום לענות על שאלות הבחינה בבית הספר, היא מציירת קבצנים (נורית יובל היא הרי לא רק סופרת אלא גם ציירת מובהקת שאיירה את כל ספריה וספריהם של סופרים רבים אחרים), להם היתה צריכה לתת נדבה כדי שתצליח בבחינה. הילדה מחפשת מפלט מהחיים הנוקשים אל הדמיון, והאם מחזירה אותה בעל כורחה כל פעם אל המציאות המרה. (עמ' 135-134, 145, 250).

מסתבר שיחס אמביוולנטי כלפי האנגלים היה לא רק נחלת האב, אלא גם נחלתה של רחל הילדה: אימה שולחת אותה למשפחת כרמלי, ועליה לעבור מחסום של בריטים, והנה, היא רואה שם זקיף אנגלי יפהפה, שעיניו כחולות כמו השמיים, המדבר אליה באדיבות, והיא שואלת את עצמה אם אפשר לשנוא את "האויב" הזה (עמ' 238).

התיאור של המצור על ירושלים בימי מלחמת השחרור הוא כל כך חי ומרתק, שאילו נכתב הספר רק למען הפרק הזה – הוא כבר היה מבטיח את מקומו בספרות היפה. הספר מתאר את הרעב הגדול, את התורים למים, ההפגזות (גם האח נפצע מרסיס של מוקש, וניצל בזכות מטבע של שני מיל שחצץ בין הרסיס לגוף הילד), טבח שיירת האחיות ורופאים שנסעו להר הצופים, כשהאנגלים מונעים סיוע למותקפים (עמ' 344-339, 347, 351, 354).

האירועים, המסופרים דרך זיכרונותיו ומכתביו של ריכרד-ראובן מאיר ודרך עיניה של רחל הקטנה, משובצים באנקדוטות מרתקות, הרי דוגמאות אחדות: בשרתו כרופא בבאר-שבע, מסופר איך פנו אליו הבדווים זקנים בבקשה להחזיר להם את כוח הגברא, ואיך נאלץ לבדוק את הנשים כשהן לבושות ורעולות, וכשהבעל נוכח בזמן הבדיקה (עמ' 27). בהיותו בהודו, היה חייב הרופא לבדוק אם אין לחיילים מחלות מין, ולשם כך הוא נאלץ לבקשם ... למשוך לאחור את הערלה (עמ' 260). לפני השחרור חויב ראובן לעבור דרך לונדון. הוא פוגש שם את אחותו, גיסו ואחייניתו. האחיינית נדהמת כאשר הזקיף שלפני ארמון המלך מצדיע כל פעם שדודה, סרן ריכרד מאיר, עובר על פניו. זה מצא חן בעיניה, והיא מבקשת ממנו פעם אחר פעם לעבור על פני הזקיף כדי שיחזור ויצדיע  (עמ' 295).

סוף דבר, ספר מן המין הזה, שיש בו גם זיכרונות ומכתבים ככתבם וכלשונם, גם זיכרונות של ילדה קטנה, שחלקם אולי דמיון טהור – מזמין הרבה תקלות, ואף על פי כן, נדמה לי שנורית יובל הצליחה לצאת מהתסבוכת בשלום – הספר מעניין ובפרקים רבים אפילו מרתק.

2. על ספר התנ"ך, על המוסר ועל ליבוביץ'

תגובה למאמרו של עמוס גלבוע – "שלושה הדגשיו של אהוד ברק", גיליון 612

התנ"ך איננו ספר מוסרי (הגם שיש בו כללים מוסריים), וליבוביץ' במוצהר איננו מחשיב עצמו אדם מוסרי. מבין שלושת היעדים אליהם יכול לשאוף האדם: המוסר (בגירסה של אלינור רוזוולט), המדינה (הקיסר – בגרסה של גנרל טוג'ו), קרבת האל (על פי גירסתו של מחבר מזמור ע"ג) – בוחר ליבוביץ' באחרון, ומביט בשאט נפש אל שתי הדרכים האחרות. לדעתו להיות יהודי, אין פירושו להיות מוסרי, פציפיסט, מצפוניסט וכדומה – להיות יהודי פירושו להיבדל משאר העמים על ידי שמירת שבת, הימנעות ממאכלות אסורים ושמירת נידה. "יהדות מוסרית" היא בעיניו ייבוא משכילי מן החוץ כדי למצוא חן בעיני עמי אירופה.

התנ"ך בוודאי איננו ספר מוסרי. כאמור, יש בו חוקים מוסריים, ונביאים כמו עמוס הטיפו למוסר, אבל הגישה הדתית שלו היא בלתי מוסרית בעליל: הסמל המרכזי בדת הישראלית הוא העקידה – האל דורש מהאדם לכלוא בתוכו את כל רחשי המוסר בהקרבה מלאה כלפי אלוהיו – צו האל נעלה על הצו המוסרי. בשם טוהר הדת מצווה הישראלי להשמיד אוכלוסיות שלימות מזקן ועד יונק ("לא תחיה כל נשמה" – דברים כ' 16), וכדי שלא יהיה ספק באשר לדירוג המצוות בהן חייב המאמין – מוזכרות בעשרת הדיברות קודם הדיברות שבין אדם למקום, ורק בסוף הדיברות שבין אדם לחברו.

המקרא דורש בעיקר דרישות דתיות (המוסריות – במיעוט מזהיר!), והן רבות, סותרות זו את זו, ובלתי ניתנות לביצוע, כך שהמאמין יהיה תמיד חייב כלפי האל, תמיד אשם, וכל עונש שיוטל עליו משמיים יהיה מוצדק.

נכון שבן-גוריון סמך על התנ"ך כשטען את טענותיו המוסריות. לעומתו אפשר להגיד על ליבוביץ' שהביט על המוסר כמעט כמו על עבודה זרה. מה שבטוח הן על התנ"ך והן על ליבוביץ' לא כדאי להסתמך כשמבקשים להטיף למוסר במדינת ישראל. ועוד דבר, מעולם לא הוכחה חפיפה בין שחיתות מוסרית ובין שרידות מדינית – האימפריה הרומית שקעה עד צוואר בשחיתות, ושרדה מאות שנים כאימפריה והשאירה חותם תרבותי אדיר על כל העולם המערבי. אל המוסר צריך לשאוף משום עצמו, ואין בו שום ערובה לגבי תחומים אחרים*).

*) המבקש להרחיב – יעיין בספריי "התנ"ך – כף החובה", סטימצקי-תמוז 1986, "אמונה משלו – היהודי החילוני ומשנתו של ישעיהו ליבוביץ'", מודן 1993, "שיחות עם חוזר בתשובה", עם חופשי, 1999

האם אמרנו לכם כבר שאמרנו לכם מההתחלה שאובמה טיפש ומסוכן לישראל?

קראנו בהינף את ספרך "עולה גולה גולה עולה". תוך כדי קריאה נפרש לפנינו עולם חדש לא מוכר. הווי חיי המשפחות, המנהגים הנהוגים בקהילות השונות, המעמדות והיחסים לעלייה לארץ ולשליחי הקיבוץ. תוודענו לעלילות השליחים בארצות המגרב, לפעילויותיהם החינוכיות, הרצון שלהם להכשיר נערים ונערות לעלייה לארץ ובעיקר לקיבוץ, כל אלה באו היטב לידי ביטוי בספר. חזון הקיבוץ הובא בפני החניכים, חברה אידיאלית, שיוויונית ובעלת סיכוי למימוש הציונות במיטבה.

נראה לנו שהיה פירוט יתר של תיאורי  ההכנות למחנות השונים, תיאורים שחזרו על עצמם וקטעו את רצף הסיפור המעניין.

ניכר בפרקים רבים שמקור ההשראה שלך לכתיבת הרומן הוא הציפיות של החברה הקיבוצית למימוש החזון והאידיאלים שהיו נחלת הקיבוץ בראשית דרכו. אולם הסיפור האנושי של גיבורי הספר מעמיד את הקורא על הקשיים והפערים בין משאלות הלב לחיות לפי אידיאלים, לבין המציאות היום יומית.

 מרטין בובר כתב על הקיבוץ כ"על ניסיון שלא נכשל." עלילות הגיבורים הראשיים של ספרך – נאדין וטוני-תמי, שהתנסו בחיי הקיבוץ וכל אחת מהן נמצאת רחוקה נפשית ופיסית מן הקיבוץ, מעידות אולי שהקיבוץ, כפי שהגו אותו יוצריו, אכן נכשל. (האם זו כוונת המחבר?...) 

משה, כשהיינו בביתכם והראית לנו על צג המחשב קטעים מטיוטת ספרך, הבחנו בברק עיניך ובהתרגשותך לקראת הדפסת הספר. לאחר קריאת הספר במלואו ניתן להבין עד כמה היה מקום להתלהבותך. אנו מברכים על רומן הביכורים. לאחר קריאת הספר מתעורר התיאבון ולכן אנו מפנים מדף שלם בספריה לספריך שיבואו.

בידידות רבה,

רנה ושמואל חזון

הוזמנתי לאספת הורים. זה קורה כמה פעמים בשנה כפול מיספר הילדים שנמצאים במוסדות חינוך. עד עכשיו היו לי שתים עשרה אספות כאלה. חוץ מאלה, היו עוד שתי פגישות. אחת בנושא "בניית 'כוח יישובי למען החינוך" ועוד פגישה שעסקו בה ב"קבלת החלטה על הדרך שבה יתקבלו החלטות ב'כוח היישובי למען החינוך'."

ביום סגריר, כאב גרון קטן ובייביסיטר בבית, הגעתי לכיתה של כרמל. בחוץ עמדו כשבע אימהות ובנותיהן שדנו בשאלה מי תיכנס עכשיו. היתה שם אישה שרצתה להיכנס קודם כיוון שעזבה את העבודה באמצע משמרת ויש לה בעל מובטל. היתה אישה שהשאירה תינוק חולה בבית ואישה שהביאה את התינוק החולה איתה. אפשרות נוספת היתה לתת את התור לאישה עם בטן גדולה שעומדת ללדת בכל רגע, (אבל יכולה להחזיק עד שבוע הבא) או לאישה עם בטן קטנה שעומדת להקיא בכל רגע (ולא יכולה להחזיק). אני הייתי נותנת את התור לזו עם התינוק החולה על הידיים. לדעתי היא הכי מסכנה. אין יותר גרוע מלעמוד בתור כשעל ידייך תינוק כבד ובכייני שמורח לך נזלת על הסוודר.

למזלנו לא עמד בתור אף גבר ולכן ההשקפה הגברית האופיינית לפיה ייכנס קודם מי שהגיע קודם או מי שהוזמן קודם (שגם זה עניין למחלוקת) לא עלו כלל לדיון בשיח הנשי. מי שתיכנס ראשונה תהיה האישה הכי מסכנה ועם זה הסכימו כולן.

לא השתתפתי בדיון. הפרוזדור היה פתוח וקר והרגשתי שיחד עם הכאב גרון, מתחיל לעלות לי חום. על הכיסא היחיד ישבה זו עם הבטן (הגדולה) ואני נשענתי על הקיר והקשבתי לוויכוח שסופו הזמני היה שזו שעזבה משמרת באמצע ויש לה בעל מובטל היא במצב הכי קשה ולכן תיכנס עכשיו.

לא ברור ההיגיון שעמד מאחורי ההחלטה הזו. אם בעלה מובטל, יושב בבית, למה לא הגיע הוא לכאן והיה עומד בתור?

נותרו שש נשים לפניי ולאלו שהגיעו אחריי, היתה תעודת מסכנות משל עצמן והן תבעו ממני לוותר להן.

"רוצה שנלך לקנות גלידה?" לחשתי לכרמל.

"אבל המורה תצעק עלי מחר!"

"אני אכתוב לך פתק מאימא."

"הפתקים שלך כבר לא עוזרים, אימא. עם פתק היא צועקת יותר."

"טוב. אז נחכה."

מהכיתה יצאו ילדה סמוקה ואם דואגת.

המורה, מהמורות של פעם, נחשבת לאחת המורות החזקות בבית הספר. היא טוותה לכל תלמידה תוכנית מיוחדת. התלמידה מתבקשת לציין בפגישה מה תהא דרכה להעצמתה האישית בשנה הקרובה. כמו כן,  מכינה המורה לכל תלמידותיה גרפים עם הציונים האישיים המצטברים, ומצביעה על מגמות שהסתמנו מתחילת השנה ביחס לתלמידה עצמה, ביחס לכיתה וביחס לכיתות בהן לימדה המורה בשנים קודמות.

עבודה יוצאת דופן שהמורה עושה מיוזמתה ועל חשבון זמנה הפרטי, וללא תמורה כלשהי ממשרד החינוך. דבר שמסביר למה בכל הכיתות הלכו כבר הביתה.

הסתכלתי על כרמל. היא הביטה על הבנות היוצאות ועל פניה הסתמנה הבעה של ספק דאגה, ספק אדישות.

אני יכולה לשער איך תיראה הפגישה הזו. לאחר תצוגת הטבלאות והגרפים, המורה תשאל את כרמל שאלות שאי אפשר לענות עליהן באמת, כמו: למה המורה צריכה לשמוע שהתלמידה בעלת היכולות הכי לא ממומשות בכיתה מתחצפת למורה למדעים, וגם מדוע היא צריכה לשמוע בחדר המורים שכרמל פורצת בצחוק בכל פעם שהרב נכנס לכיתה. חוץ מזה, כרמל תישאל אילו מעשים טובים היא מתכוונת לקחת על עצמה במשך השנה על מנת לחזק את אישיותה.

"אז את לא רוצה גלידה?" אמרתי בניסיון אחרון, כי בכל מקרה לא יכולתי לעמוד יותר, מרוב מסכנות אישית.

"אני רוצה."

"אז בואי."

ביקשתי מהמסכנות שבתור להודיע למורה שאני חולה וחוזרת למיטה ואדבר איתה בטלפון. וכך נפלטנו לאוויר החורפי והרגשתי איך המסכנות בתוכי מתפוגגת.

מזל שבגלידריה לא היה תור.

נ.

ל-נ. היקרה,

מאחר שוויתרתי על פרס נובל וגם על פרס ישראל אני יכול להגיד ביושר כל מה שאני חושב רק לא על המסתורית כי אז לא אקבל צהריים כל יום ואצטרך ללכת לבית תמחוי.

שלך,

אהוד

ד"ר יעל ויילר ישראל מלינה על החיבור הלא קדוש הקיים לדעתה בין חוקרים ישראליים במדעי הרוח (וצריך להוסיף גם במדעי החברה) ובין קרנות בין-לאומיות למימון מחקרים, המכונים על ידה: קרנות זרות (גיליון 612 – "מי מממן את הבליותיו של חנן חבר"). איני מכיר את פרופ' חנן חבר ואין בינינו קשרים כלשהם, ולכן אין זה כתב הגנה עליו. וכן אני מבקש להדגיש, שאיני מייצג כל קרן שהיא, וכמו חוקרים רבים אחרים אני עומד בתור ביד מושטת בתקווה לזכות במימון למחקריי. עם זאת אני מבקש לצאת בעיקר נגד הלוגיקה שמדריכה את ד"ר ויילר ישראל, ואולי גם לחשוף את העובדה שהפוסל, במומו פוסל.

קרנות מחקר – או נכון יותר – פטרונות מצנטית שמממנת מחקרים – היתה ועודנה הדרך העיקרית שבה ממומנים מחקרים מדעיים וכן ממומנות פירות יצירה שמוחו ורוחו של יוצרם הושקעו בהם. לצורך העניין, גם מימון ממשלתי באמצעות תקציבי מחקר, הוא סוג של פטרונות בעולם מימון המחקרים. לא אגזים אם אומר, שללא המצנטים לסוגיהם לא היה מחקר כלל. לא בארץ וגם לא במכוני מחקר ברחבי העולם.

לכל גוף מממן יש אגנדה. במקרים רבים תפישת העולם המצנטית גלויה ולעתים היא סמויה. אחת הטענות שחוקרים (היסטוריונים וסוציולוגים) המכונים פוסט-ציונים השמיעו (ואולי עדיין משמיעים) כלפי עמיתים – בעיקר בני דור מבוגר יותר – היא, שמחקריהם מוטים כי הם ממומנים על ידי (יש למחוק את המיותר): גופים ציוניים / מימון ממשלתי / הוצאת משרד הביטחון (ז"ל) / הוצאות המתמחות במחקר של תולדות ארץ-ישראל, וכן הלאה. עם כך, האשמות לגבי קונספירציה העומדת בבסיס המימון ככזאת שנועדה להטות מחקרים לטובת האגנדה של המממן אינה נחלתן של הקרנות הזרות דווקא.

דווקא קרן השפע של האיחוד האירופי, משאת נפשם של רוב החוקרים כיום, זו שמואשמת לעיתים קרובות, ובראש חוצות, כמתערבת בעניינים פנימיים בישראל, מפרסמת בגלוי את תפישת העולם של כל אחת מהקרנות הממומנות על ידה, ויש רבות ומגוונות כאלה. זאת אומרת, ש'החור' מודיע בגלוי את תנאיו לתקצוב מחקרים. הכסף הגדול למימון מחקרים בתחומים של מדעי הרוח והחברה לא נוגע כלל לסוגיות של יחסי ישראלים וערבים וישראל ופלסטין, וכל חוקר ישראלי העומד בתנאי הסף רשאי להגיש הצעת מחקר ולהתמודד על נתח בתקציב. חלק מקרנות המשנה עוסק בסוגיות של סכסוכים מקומיים במקומות שונים בעולם, וגם הסכסוך באזורנו. הסוגיה של אגן הים התיכון מעניינת מאוד את האיחוד האירופי ויש הרבה כסף למחקרים בתחומים שונים הקשורים למרחב גיאוגרפי זה.

זוהי העמדה הגלויה של 'החור' המממן. אולם אני לא אוהב שמאשימים את 'החורים'. בניגוד למאמר חז"ל, אני מאמין גדול בסוברניות של האדם. לכל חוקר יש גם אגנדה מחקרית וגם – אני מניח – אגנדה פוליטית. אני מניח שד"ר ויילר ישראל יוצאת נגד חיבורן של שתי אגנדות אלה לאחת, מחקרית כביכול; אגנדה המוגשת כהצעת מחקר לגוף מממן. אין ספק שגם מהצד השני, בקרנות המחקר, יושבים בני אדם בעלי אגנדה, והם אולי גם יודעים יותר על האגנדה הסמויה של המממנים. אבל מספר הזוכים במימון אירופאי (של האיחוד האירופי) בתחום מדעי הרוח והחברה בישראל הוא כה קטן, שניתן לבחון האם יש תאימות בין אגנדת הזוכים ונושא מחקרם ובין הקונספירציה המיוחסת לקרן. זה האתגר העומד בפניה בבואה להלין על הקרנות ועל המממנים. כמובן שיש גופים מממנים שהם פוליטיים במוצהר. 'הקרן לישראל חדשה' היא אחת מהן. אך באופן מפתיע (או לא) היא אינה ברשימה של ד"ר ויילר ישראל. אני חושב שהיא תתקשה לאמת את התחושות על אודות קונספירציה זרה המבקשת למוטט את האתוסים המקומיים באמצעות השפעה על המחקר דווקא על ידי הקרנות שהיא הצביעה עליהן.

הדרך הנכונה במחקר להתמודד עם מסקנות של מחקר אחד היא באמצעות ביקורת המקורות ופרסום מחקר נגדי. ואין בלתה; אולם היא הופכת למצרך נדיר במחוזותינו. התחושה שאני קיבלתי מקריאת דבריה של ד"ר ויילר ישראל היא, שהאשמת 'החורים' נועדה להתמודד עם 'העכברים'. זו טקטיקה אפשרית, וכמו שציינתי, היא אינה ייחודית לעמדה שהיא נוקטת. אבל אני חושב שעלינו להמנע ממנה בכל דרך אפשרית.

נוכחנו השנה כי לסרטים ישראליים שאינם עוסקים בסכסוך אין שום סיכוי לזכות בהצלחה בינלאומית. לכן ברצוני להציע לקולנוענים שלנו נושא מרתק ונושא פרסים: נפגעי הטרור הערבי בישראל. יש ביניהם גם לא יהודים. אין צורך לנבור בעבר הרחוק מלפני שנתיים, כאשר 8 תלמידי מרכז הרב נרצחו, וכאשר נהגי טרקטורים רצחו עוברי אורח בחוצות ירושלים. ודאי שאין צורך לעסוק בפיגועים בדולפינריום ובמלון פרק ובפיצוצי האוטובוסים. זו היסטוריה עתיקה. הטרור הערבי דואג לספק לנו חומר טרי ועדכני: כנופיית הרוצחים הפלסטינית – במהלך 13 שנה הם ביצעו מעשי שוד, פריצות לבתים ותקיפות, אונס, ניסיונות רצח ורצח. אתמול הותר לפרסום כי שמונה מתוך 13 הפלסטינים, חברי החולייה הרצחנית, נתפסו לפני כחודש וחצי על ידי היחידה המרכזית של משטרת ירושלים, השב"כ והיחידות המיוחדות של מג"ב וצה"ל. רציחתה של התיירת האמריקנית כריסטין לוקן ופציעתה הקשה מאוד של חברתה קיי וילסון ביער מטע שבהרי ירושלים בדצמבר האחרון – היו קצה החוט הדרוש כדי להגיע לפיענוח שורה של תיקי פשיעה.

שני החשודים ברצח, כיפאח גנימאת (34) ואיאד פטאפאה (35), הם אלה שהפלילו חברים נוספים בחולייה, שהשתתפו במעשי שוד מזוינים, התפרצויות לדירות, גניבות רכב, גניבה וסחר באמל"ח, ניסיונות אונס של זוג ועוד שורה של אירועים. כיפאח, מנהיג החולייה, אף הודה באונס של צעירה כבת 24 בספטמבר 2009 ביער בית שמש.

כידוע יש אצלנו אנשים נאורים הסבורים שצריך לשחרר את כל המחבלים הפלסטיניים מבתי הכלא שלנו. אני מניח שבמאי מחונן יוכל ליצור מהסיפור הזה סרט מרגש וקוצר פרסים לא פחות מ"ואלס עם באשיר" ו"עג'מי" המהוללים. שמתי לב שמלבד הישראלים יש עוד כמה פושעי מלחמה וטרוריסטים ברחבי העולם שאינם באים לידי ביטוי נאות בקולנוע הממומן על ידי הכסף שלנו. הגיע הזמן לאזן קצת את התמונה.

2. אזורנו בוער

המשטרים במדינות ערב סביבנו מתנדנדים, ואלה המתכוננים לבוא תחתיהם הם לא חסידי אומות העולם, אלא האחים המוסלמים. ישראל צריכה להתכונן למציאות אסטרטגית קשה של מצור על ידי האחים המוסלמים והשיעים של איראן ושל חיזבאללה. הגיע הזמן להתפכח מחלומות על ההסכמי שלום תמורת שטחים, לבצר את גבולותינו וללכד את שורותינו. המזרח התיכון אינו מקום ידידותי ליפי נפש אניני רוח.

בכבוד רב,

משה כהן

ירושלים

סדרת קריאת כיף – סדרה מקדימה לסדרה קריאת-עשרה

הוצאת הקיבוץ המאוחד

ספרה החדש של אירית שושני, "כוכב ניצל פעמיים", מיועד לילדים בגילאי 8-11 שכבר רכשו את כישורי  הקריאה. עלילתו המרתקת משרטטת ביד אמן את עולמו העשיר של יואב, ילד נבון וחברותי המעורה בחיי בית הספר, ועורך בעיתון הכיתה בתחילה את מדור הבדיחות ואחר כך את המדור הירוק העוסק בענייני סביבה. 

יואב מתוודע אל אסי, מציל בעלי-החיים. הוא מתלווה לאסי בעבודתו, ומכיר באמצעות חברו המבוגר את הבעייה הקשה של התעללות בכלבים והזנחתם על ידי בעליהם. יואב מזדעזע כשהוא רואה את הכלבים המוזנחים, ושומע על חטיפת כלבים על ידי פושעים כדי לאלפם למלחמות כלבים. הוא נרתם לעזרתו של כוכב, כלב רועים גדול וחסר בית שנזנח על ידי בעליו, ומחפש לכלב משפחה מאמצת. לבסוף מציל הילד את הכלב מחיים קשים, ומשפחתו מאמצת אותו. למעשה, גם הילד "מרוויח" פעמיים: בתחילה כשהוא מתוודע לאסי, ידידו המבוגר, שאולי ישמש לו בעתיד כמודל לחיקוי, ואחר כך כשהוא זוכה בכלב. 

הספר מקנה לילדים ערכים אנושיים בלא להיות דידקטי יתר על המידה, והסופרת מדברת לקוראיה בגובה עיניהם, אך אינה משתמשת בלשון דידקטית או "מתיילדת", אלא מסתפקת בהצגת הבעייה, ומניחה לילדים להגיע למסקנות הנכונות.

ספרים רבים נכתבו על היחסים שבין אדם לכלבו, אך ייחודו של ספר זה שאינו מתמקד רק בהצגת היחסים שבין אדם לידידו הכלב, אלא מציג את הבעייה הקשה של התעללות בבעלי חיים ושל אי קיום מצוות צער בעלי חיים.

במחקרים רבים נמצא שטיפוח רגשי חמלה לבעלי חיים מעורר בלב הילדים גם רגשי חמלה לבני אדם, וכאן טמון הערך הנוסף של הספר. 

ספרה של אירית שושני מרתק, מקנה ערכים אנושיים חשובים, וכתוב בלשון ההולמת את גיל הקוראים. ככל הספרים בסדרה "קריאת כיף" הוא ערוך על ידי העורכת יונה טפר בקפידה רבה, ואיוריו המצוינים של יעקב גוטרמן ממחישים היטב את הכתוב, ומעוררים בקורא הצעיר הזדהות עם הנפשות הפועלות.

העיתונאי המכובד מר אסף גפן הציע ב"ידיעות אחרונות" מיום ב' בשבט תשע"א, לפנות לאונסק"ו שימור אתרים, שיכריז על מדינת ישראל כולה כאתר מורשת – לאחר שמוסד בינלאומי זה הכריז על האתרים : מצדה, עכו, דרך הבשמים וכו', כעל אתרי מורשת עולמיים.

לאור מחקריי זה למעלה מחמישים שנה את "תולדות ארץ ישראל", אני מציע לאונסק"ו להצהיר על המצאת תרבות חקלאות המדרגות בהרי יהודה, כאתר מורשת ישראלית, המפוארת ביותר, לאחר בניין הפירמידות הישראליות במצרים, כמלאכת מחשבת של בני ישראל ("קדמוניות היהודים", ספר שני ט' א', א' שליט תש"א).

נופי המדרגות החקלאיות של הרי יהודה, הם הפרי, הפאר והפנינה של היצירה הישראלית בתולדות ארץ ישראל וארצות המזרח התיכון הקדום. הן משמשות מופת, סמל וגלעד לעם ישראל בארץ ישראל ותשתית לאומית ליצירה המקורית היהודית והחלוצית במולדתנו הקטנה.

שטח הרי יהודה הוא 4,500 קמ"ר ואורכם הוא 80 ק"מ, והם נחלקו לשלושה חבלים : חברון בדרום, המשתרע על 48 ק"מ אורך; ירושלים במרכז, המתפרס על  20 ק"מ;  ובית-אל בצפון הנשטח על 12 ק"מ.  מכאן, שהמבנה הקערי של הרי ירושלים הנמצא ב"אוכף" של הרי יהודה, נמוך מהקמר של הר חברון ב-180 מטר, ומקמר של הרי בית-אל ב-160 מטר. לכן, במעמד גיאוגרפי זה קולטים הנחלים הנמוכים של ירושלים את המשקעים העונתיים של החבל המרכזי של הרי חברון מדרום ושל הרי בית-אל מצפון, המתנקזים ליובלי נחל שורק מערבה, לירקון ולים התיכון; ולנחלי קידרון ופרת (קלט) מזרחה, לבקעת הירדן ויריחו ולים המלח.

המצאת תרבות חקלאות המדרגות בארץ ישראל בימי קדם

מן האמור לעייל חשוב לברר תחילה היכן היו גבולות "ארץ כנען" בימי המקרא, ואיה גבולות "ארץ ישראל", ואחר כך לחקור מי הנחיל את תרבות חקלאות המדרגות בהר לעמי ארצות המזרח התיכון. 

ארץ כנען השתרעה במישור החוף והשפלה, בעמקים של הארץ ובבקעות הירדן וים המלח (בראשית י' 19; במדבר י"ג 29), המחזיקים 23% משטחי ארץ ישראל. הכנענים לא ישבו בהר ובמדבר, אלא התנחלו באזורים של אקלים נוח, עשירים באדמות סחף פוריות ושופעות מקורות מים וליד ערי נמל בחוף הים התיכון. הסיבות לכך היו שמשלח ידם העיקרי היה המסחר והחקלאות, ושבחבלים אלה לא היה כל צורך להכשיר את הקרקע לחקלאות, ואילו ארץ ישראל – בנוסף לארץ כנען, כללה בעיקר את ההר הטרשי והמיוער ואת המדבר השומם של האזור שהחזיקו 77% משטחי הארץ. ההתנחלות בהרים נידחים אלה תבעה עמל כפיים קשה, המצריך חזון ורצון עז להכשרת קרקע שורשית כמו ברוא היער (יהושע י"ז 15,18) ועקירת סלעים, שהיו גדולים על עמים ואימפריות גדולות אחרות.

     לפי חידושי ד"ר א' שמואלי, הכשרת דונם אחד בהר הטרשי לחקלאות, נמשכה בין 3-1 שנים.  וכך נאמר על שלבי העמל המפרך והנבון במשל הכרם של ישעיה : "אשירה נא לידידי שירת דודי לכרמו כרם היה לידידי בקרן בן שמן, ויעזקהו ויסקלהו ויטעהו שורק, ויבן מגדל בתוכו וגם יקב חצב בו" (ה, 2-1).  ואמנם, אנו מוצאים את המבנים האלה בשפע בכרמים המשתרעים על ששת יובלי נחל שורק ב-56.4% של מדרגות חקלאיות של כל הרי ירושלים שנחשפו במחקריו היסודיים של ד"ר צבי רון מאוניברסיטת תל-אביב (ירושלים תשל"ז), ביטוי ממצא למבצע בינלאומי נועז זה של עם ישראל, אנו מוצאים בנבואת ישעיהו לאמור : "ואצורך ואתנך לברית עם, להקים ארץ להנחיל נחלות שוממות" (ישעיה מ"ט 8).

תרבות חקלאות המדרגות הישראלית בהרי יהודה השוממים שעיקרה ביובלי נחל שורק בירושלים הפכה אותם להיות כרם גפנים ענק אחד, המסמל התיישבות קבועה ומבוססת של עם ישראל והמשמשת עדות כמצבות חיות להתנחלות בנופי המולדת, שנאמר: "ואנוכי נטעתיך שורק, כולה זרע אמת, ואיך נהפכת לי סורי הגפן נכריה" (ירמיה ב' 21) – בשבט יהודה, ככתוב: "כי כרם ה' צבאות בית ישראל ואיש יהודה נטע שעשועיו" (ישעיה ה' 7) ובארץ ישראל ואלוהי ישראל כמסופר : "גפן בוקק ישראל, פרי ישווה לו, כרוב לפריו הרבה למזבחות כטוב לארצו הטיבו מצבות (הושע י' 1).

מה היו המניעים והתגרים של בני ישראל להיות יחידים בין עמי הקדם במזה"ת, בהמצאת תרבות חקלאות המדרגות בהרים ובמדברות השוממים מישוב?

להערכתי הכושר היצירתי של עם ישראל הניע אותו לפתח שלושה רעיונות ורצונות הטבועים בתכונותיהם, שהם: תושייה, תחכום ומהפך במחשבה ובמעשה. טכנולוגיה זו הופעלה בשלושה חבלים גיאוגרפיים של הרי יהודה והנגב:

א. בהר – בחקלאות הבעל שבו גידלו בעיקר גפן, דגן וזיתים.

ב. חקלאות השלחין במדרגות הרי עין גדי שבמדבר יהודה, שהושקו מהמעיינות וגידלו בהן במיוחד בשמים, תמרים, גפנים ותפוחים.

ג. חקלאות שיטפונות במדרגות הנחלים בנגב הצפוני, שהופקו להשקיית שדות תבואה, כרמי גפנים וזיתים ולגידול ירקות.

ראשית חקלאות המדרגות בבעל הופעלה כנראה בהרי ירושלים שבהם נוסדו הבירה, המקדש והמבצר הנפלאים של עם ישראל, לראשונה בתולדות הארץ וארצות המזה"ת והיה"ת.  המדרגות נבנו בששת היובלים של נחל שורק שמשמעו פורה, גם מלשון סרק-צבע אדום.  מעניין ששרק בערבית הוא צבע וגם מזרח, כי צבע השמש בזריחתה הוא אדום.  להערכתי בנחל שורק ויובליו גידלו ענבי יין שצבעו אדום, כנזכר בברכת יעקב ליהודה: "אוסרי לגפן עירה ולשורקה בני אתונו, כיבס ביין לבושו ובדם ענבים סותה. חכלילי עיניים מיין ולבן שיניים מחלב (בר' מ"ט 12-11).

בראשיהם של יובלי נחל שורק נוסדו הערים החשובות מדרום לצפון: בית לחם, מולדת משפחת דוד המלך (רות ד' 22,13), על היובל הדרומי של נחל שורק, ועיר הולדת ישוע משיח הנוצרים לפי "הברית החדשה". (מתתיהו פרקים א' ב'); ירושלים הבירה של ממלכת יהודה ביובל המרכזי. גבעת שאול בירת ממלכת ישראל (שמו"א ט"ו 34); רמה עיר הגבול בין נחלות יהודה ובנימין, שם נולד ונקבר שמואל הנביא (שמו"א א' 20, כ"ה 1) ושם נמשח שאול המלך על ישראל (שמו"א י' 1) על יובל צפון-מזרח; גבעון, עיר הפולחן והבמה הגדולה ששלמה העלה בה אלף עולות, לפני בניין בית המקדש בירושלים (מלכ"א ג' 4); ומצפה (נבי סמוויל), העיר שבה שפט שמואל הנביא את שבטי ישראל (שמו"א ז' 6-5) על היובלים הצפוניים של הנחל.

התחכום הישראלי של בניין המדרגות החקלאיות במדרון של כל הר, מרמתו עד אפיק הנחל היה, שבשיפועו גידלו גפן, זית ודגן שבהם טמונים כל אבות המזון לקיום האדם, כי הגפן גדלה בהרים שאדמתם אינה עמוקה – 50 ס"מ בממוצע ושורשיה ארוכים; הזית הזקוק לאדמה עמוקה לשורשיו, גדל בהר שסלעו רך (דברים ל"ג 24) ובגיאיונים הקטנטנים של המדרון ובתחתיתו, שבהם מצטברת אדמת סחף עמוקה; והדגן הגדל בכל מקום בעולם במישור וברמות, גדל בהרי יהודה, ברמות ובעמקי הגיאיות כמו ב"עמק רפאים" בירושלים (ישעיה י"ז 5).

היתרון החקלאי המיוחד של מדרגות הרי הארץ הוא, שהבצורת מעטה מאוד בהם. כי רוב הגשם היורד על המישור, העמק, הבקעה והרמה נסחף ומתאדה, ואילו אותו גשם היורד בהר נסחף ממדרגה עליונה לתחתונה ומשקה אותה מספר פעמים והתנובה רבה ויציבה בהן.

ואכן, הארכיאולוג פרופ' ג"ב פריטשרד חפר את גבעון (ג'יב), הבנויה במדרגות רבות בשנים 1956-9, גילה בה 31 ידיות של כלי חרס ליין שעליהן חרותה הכתובת "גבעון" בעברית. וכן הוא חשף בגבעון יקב לייצור יין ובו 63 מרתפים חצובים בסלע מן המאות ח' ז' לפסה"נ, המכילים 100,000 ליטר בשנה. המפתיע הוא שטמפרטורת המרתפים היא 18 מעלות צלסיוס בקיץ ובחורף, כי התירוש זקוק להן כמעט כמו ביקבי ימינו. לפיכך, תרבות חקלאות המדרגות של הרי יהודה ובנימין איפשרה לתושביהם להיות בין התעשיינים המשובחים לייצור יין אדום ביובלי נחל שורק.

לאור ידיעותיי, תרבות זו הומצאה עוד בימי מלכות בית דוד שמינה 12 שרי רכוש בממלכתו (דבה"א כ"ז 31-25), כאשר עיקרה החל בימי שלמה, כי לשלמה היו 150,000 חוצבים ובעלי מלאכה, ועליהם נמנו 3,300 ניצבים שניהלו את מלאכת הפועלים (מלכ"א ה' 30-29; דבה"ב ב' 17).  מאחר ששלמה מלך 40 שנה ובית המקדש נבנה על ידו במשך 7 שנים (מלכ"א ו' 38), הרי הוא העסיק כנראה את עובדיו בבניין מדרגות בהרי יהודה, בגידול סוסים ובבניין מרכבות שנמכרו לארבע אימפריות וממלכות: מצרים, חת, ארם וקווה שבאנטוליה (מלכ"א י' 29-28).

לפי מחקריי כמות חקלאות המדרגות בצפון ארץ ישראל הגשומה יותר בארצנו הולכת ופוחתת כדי כך, שבסוריה היא מעטה מאד ובגיאורגיה הנוצרית, הביזנטית והצפונית אין היא מצויה כלל.

עם ישראל נחל את ההשראה, את מקור האנרגיה ואת צור מחצבתו מהרי ארץ ישראל ומדברותיה ומהיושב במרום. לכן נאמר בשירת משה לעם ישראל: "תביאמו ותטעמו בהר נחלתך, מכון לשבתך פעלת ה' מקדש אדוני כוננו ידיך" (שמות ט"ו 17), וכן נאמר בהשוואת ישעיה הנביא את הגפן לעם ישראל: "כה אמר ה' כאשר יימצא התירוש באשכול ואמר אל תשחיתהו כי ברכה בו, כן אעשה למען עבדי לבלתי השחית הכל והוצאתי מיעקב זרע ומיהודה יורש הרי וירשוה בחירי ועבדי ישכנו שמה" (ס"ה 9-8).

כך נאמר גם בספר תהילים על הזיקה של האלוהים לעמו היושב בציון המעוצבת על ידו: "אוהב ה' שערי ציון מכל משכנות יעקב. נכבדות מדובר בך עיר האלוהים סלה" (פ"ז 3-2).

ההתנחלות הישראלית האינטנסיבית בירושלים ובהרי יהודה התבצעה בימי קדם רק בידי בני ישראל, בעיקר ממניעים לאומיים, נפשיים ופולחניים מיוחדים במינם והנזכרים בתנ"ך, מתוך הדדיות נפלאה בין עם ישראל לארצו ולאלוהיו.

על אהבת דוד מלך ישראל לאלוהים ולמשכנו, ששמו נזכר 1023 פעמים במקרא, נאמר בתהילים כ"ו 8: "ה' אהבתי מעון ביתך ומקום משכן כבודך." ועל אהבת האלוהים דווקא את   שבט יהודה והר ציון נאמר בתהילים ע"ח 68: "ויבחר את שבט יהודה, את הר ציון אשר אהב."

להפתעתנו האלוהים נימק את מחשבותיו ומגמותיו לאמור: "כי אלוהים יושיע ציון ויבנה   ערי יהודה וישבו שם וירשוה, וזרע עבדיו ינחלוה ואוהבי שמו ישכנו בה" (תהילים ס"ט 37-36), כי ירושלים וציון הבירה הקדושה של עם ישראל נזכרו 821 פעמים בתנ"ך ו-2512 פעמים בספרות חז"ל; עם ישראל נכתב 1880 פעם במקרא, ועיר הקודש נרשמה בו 37 פעמים.

השאלה היא, האם היתה הנצחה של תרבות יצירת מדרגות חקלאיות בשממות הרים כבארצנו, תוך הכרה בחשיבותן ותועלתן לפיתוח ההתיישבות של האדם – בעמים אחרים ובארצות ימי הקדם של אזורינו, לאור ההכרה בערכן והתייחסות למעלותיהן?

התשובה היא שיש להנציח את היצירות הנעלות של אבותינו דרך שימור האתרים של אונסק"ו  הבינלאומי, כדברי הנביא ישעיה (כ"ט 24): "וידעו תועי רוח בינה, ורוגנים ילמדו לקח," ולפי לשון החכמים של משלי י"ח 15 "לב נבון יקנה דעת ואוזן חכמים תבקש דעת."

עדים-משתתפים לחבלי הלידה של השלום ושל פלסטין

הנהגות ארגוני השלום הישראלים הכירו במדינה פלסטינית על בסיס גבולות 67' לצד מדינת ישראל וירושלים כבירת שתי המדינות. בכינוס ישראלי-פלסטיני בן יומיים ביריחו, הוכיחו גם ההדלפות האחרונות מהמו"מ הישראלי-פלסטיני שיש פרטנר פלסטיני. פרטנר ישראלי יש בינתיים רק ב"פורום ארגוני השלום"

אחרי עשרות ביקורים בגדה – בהפגנות, בסיורים ובמפגשים, שהיתי אתמול ושלשום (25-26.1) יומיים רצופים בגדה, בכינוס של "פורום ארגוני השלום" ביריחו. השתתפתי בעשרות מפגשים ישראלים-פלסטיניים. בשל הקושי הרב לקבל אישורי כניסה לעמיתים פלסטיניים לישראל, הרחקנו בעבר לירדן, לאיטליה ולטורקיה, ופעמים רבות סיימנו מתוסכלים. הפעם, ביריחו – כמו הורינו שהיו עדים-משתתפים להולדתה של מדינת ישראל – הרגשתי כעד-משתתף לחבלי הלידה של השלום ושל מדינת פלסטין.

הכינוס היה של "פורום ארגוני השלום". הפורום הוקם לפני חמש שנים תחת המטרייה הישראלית של "מרכז פרס לשלום" – בידיהם החכמות והחרוצות של ד"ר רון פונדק ויעל פתיר – ותחת המטרייה הפלסטינית של "פנורמה", בתחילה בהנהגתו של מי שעבר לכהן כשר החוץ הפלסטיני, ריאד מלכי, ואחר-כך בהנהגתו של סמעאן חורי, מנכ"ל "הפורום לשלום ולדמוקרטיה", וניסרין אבו-זיאד. הפורום מאגד ראשי מאה ארגוני שלום ישראלים ופלסטינים!

בכינוס, במלון אינטרקונטיננטל, השתתפו הפעם מאתיים איש. שימו לב חברי הכנסת בן-ארי, קירשנבאום, דנון ונתניהו! – המימון לפורום ולכינוס הגיע מהאיחוד האירופי. רבגוניות המשתתפים וארגוניהם היא חלק מהסיפור, ולכן אפרט קצת (רושמים, חוקרים פרלמנטריים?), וסליחה שאי-אפשר להזכיר את כל 80 הישראלים, 70 הפלסטינים ו-50 הבינלאומיים.

בין ראשי מחנה השלום הישראלי שהשתתפו: חגית עופרן – מרכזת מעקב התנחלויות של "שלום עכשיו"; ד"ר אהרון ברנע – "משפחות שכולות למען שלום"; ד"ר גרשון בסקין – מנכ"ל-משותף איפקר"י; מוסי רז – מנהל-משותף רדיו "כל השלום"; ג'מאל אל-קארנאווי ויהודית קורדה-רקנאטי – יו"רים-משותפים "עו"סים שלום"; ג'ודי לוץ – "יש דין"; ד"ר דניאל ארגו – "סולידריות שייח' ג'ראח"; יהודית אופנהיימר – מנכ"ל "עיר עמים"; אנה וידר – "עמק שווה"; ד"ר אלה שיינסקאיה – "המורשת שלנו" (עולים מחבר-העמים); ד"ר שרה אוסצקי-לזר – "מכון ון-ליר"; רותי עצמון – "חלונות"; עמוס דוידוביץ' – "מרכז יערי"; טל הריס – מנכ"ל "קול אחד"; הרב ד"ר רון קרוניש – מנכ"ל "המועצה הבין-דתית"; יזהר באר – מנכ"ל "קשב"; עו"ד חסן ג'וברין – "עדאללה"; גדי קני – מייסד-משותף "פצועים חוצי גבולות" ו"קרן אנשים לשלום"; הלל שנקר – עורך-משותף "פלסטין-ישראל"; השתתפו כנואמים גם רונית הד – מנכ"ל שתי"ל, הח"כית מ"קדימה" אורית זוארץ והח"כ מ"העבודה" אבישי ברוורמן. אני השתתפתי כמרכז "המועצה ליוזמות שלום", עם חברי מהמל"ש פרופ' דני יעקבסון, וכעורך מגזין "על צד שמאל" – ולכן אני גם נציגכם, הקוראים, ומגיע לכם דו"ח.

בין ראשי ארגוני השלום הפלסטיניים (כן, יש עשרות כאלה!) שהשתתפו: זיאד אבו-זיאד – עורך-משותף "פלסטין-ישראל" (ושר לשעבר בממשלת הרשות הפלסטינית); האנא סניורה- מנכ"ל-משותף איפקר"י ויו"ר הוועד המנהל של "כל השלום"; מאייסה בראנסי-סניורה – מנהלת-משותפת "כל השלום"; עלי אבו-עוואד – "פורום המשפחות השכולות למען שלום ושוויון"; נידאל פוקאהה – מנכ"ל "הקואליציה הפלסטינית לשלום" ("יוזמת ז'נבה"); ראאד חדר – "לוחמים לשלום"; סאוסאן סמרה – "זרעים לשלום"; מוחמד ג'ודה – "מרכז חיוואר לשלום"; חוסאם אל-מגרארי – "איגוד הצעירים הפלסטיניים לשיתוף לשלום"; טאלב אל-חריתי – "החברה הפלסטינית לשלום"; חאלד אבו-כף – "אגודת אל-קודס לדמוקרטיה ולדיאלוג"; מוסה אבו-מריה – "מרכז לחירות ולצדק"; מוחמד אל-פאקווה – "זמן לשלום אזרחי"; ד"ר עומר אל-אלול – "אל-טאריק" (הדרך); עיסא אבו עירם – "מרכז ערבי לתרבות ומידע"; פאטמה פארון – מנכ"ל "אגודת שורוק לנשים"; אדיב סלים – "מרכז בינלאומי לשלום ולשותפות"; אילנה מיעלם – מייסדת-משותפת אקו-מי.

בין המשתתפים הבינלאומיים: נציגים ממשרדי האו"ם, מהאיחוד האירופי, מהקוויקרים, מהבנק העולמי ומקרן פרידריך-אברט; דיפלומטים מעשר מדינות, ביניהן רוסיה, איטליה, פולין ודרום-אפריקה; וכתבים רבים.

לצורך היתר כניסה צה"לי ליריחו (שטח A) התבקשנו, הישראלים, לחתום על טופס לקיחת אחריות אישית לסיכונים. בכניסה ליריחו מוצב מחסום פלסטיני, ומשם ואילך התלוו אלינו להגנה, במשך כל היומיים, שוטרים פלסטיניים, במדים ובנשק.

לאחר ברכות של מושל יריחו, מר מאג'ד פיתיאני, נפתח הכינוס בהכרזה הישראלית שהוכנה מראש, מפי ד"ר רון פונדק:

"הנהגת פורום ארגוני השלום הישראלים מכריזה היום על הכרה במדינה פלסטינית עצמאית על בסיס גבולות 67' לצד מדינת ישראל וירושלים כבירת שתי המדינות, וקוראת לממשלת ישראל לאמץ גישה זו... הכרה בעצמאות פלסטין היא אינטרס ישראלי למען סיום הסכסוך... נציגי האירגונים הישראלים מדגישים את הצורך הדחוף בהצלחת פתרון שתי המדינות וחידוש מיידי של המשא ומתן עד השלמתו."

הנציגים הפלסטינים בירכו אותנו על ההכרה, והביעו תמיכה מתמשכת בהנהגת הרשות הפלסטינית "בחיפושיה אחר שלום צודק ובר-קיימא עם ישראל וסיום הכיבוש והסכסוך" (ולי היתה נחת מיוחדת – ב"מועצה ליוזמות שלום" היכרנו לפני חודש במדינה הפלסטינית, כמפורט במאמרי כאן "מכירים במדינה פלסטינית לצד ישראל – גם ישראלים פטריוטים," – 3.1.11).

הדיונים היו מרתקים. את דברי המשתתפים הפלסטינים אתמצת בדברי זיאד אבו-זיאד:

"אנחנו מתנגדים ל'מדינת כל אזרחיה', כמתכון לחיכוכים תמידיים. אבל אם יימשכו ההתנחלויות והתקיעות בשיחות השלום – לא יישאר מקום למדינה פלסטינית, ונצטרך לחשוב מחדש."

ההדלפות האחרונות מהמו"מ הישראלי-פלסטיני הוכיחו שוב לנו, הנציגים הישראלים, ש"יש פרטנר" פלסטיני, ועל ממשלת ישראל להוכיח שגם היא פרטנר. למשתתפים הפלסטינים ההדלפות גרמו למבוכה, לביטול השתתפותם של ראש ממשלת הרשות סלאם פיאד ונביל שעת' – שר החוץ הקודם של הרשות, ולביטול הסיור שלנו לרמאללה.

בערב בילינו יחדיו בצפייה בסרט Entangled  – כרוכים, ובשיחות סקרניות ישראליות-פלסטיניות.

ביום השני סיירנו באזור יריחו והבקעה. החנק שגורמות ההתנחלויות הומחש בכפר עוג'ה, על 4,500 תושביו, שאדמותיו ומי המעיין שלו נגזלים בהתמדה על-ידי ההתנחלויות ייט"ב (יד יצחק טבנקין...) על תושביה העולים מחבר העמים – 120...

באמצע הסיור שמעתי ששוחרר מהכלא יונה אברשומי, רוצחו של אמיל גרינצווייג. בעוונותיי אירגנתי ב-10.2.1983 את ההפגנה שבה נרצח חברי אמיל, ושמונה מחברינו נפצעו. על רקע המתקפה המתמדת השנה על הדמוקרטיה ועל ארגוני השמאל, ושבועיים לפני יום השנה ה-28 לרצח, ודווקא עם עמיתים פלסטיניים סביבי, "התהפכה לי הבטן." אינני זוכר את המשך הסיור. עכשיו ישוחרר גם יגאל עמיר?

בסיום הכינוס נפרדנו בהתרגשות ובאופטימיות. גם עם רציחות פוליטיות (אצלנו ואצלם), גם עם מו"מ תקוע, גם עם ההתנחלויות, גם עם הנהגה ישראלית סרבנית והנהגה פלסטינית מפוצלת – אנחנו נתגבר. אנחנו עדים עכשיו לחבלי הלידה של השלום ושל המדינה הפלסטינית – ארוכים, כואבים, אבל הלידה בוא תבוא. "אל תגידו 'יום יבוא' – הביאו את היום!"

אצלנו בתנועת הנוער החלוצית, בירושלים, היו לפזמון לט"ו בשבט מילים הרבה יותר קשות מהבחינה האידיאולוגית, כדלקמן:

השקדיה פורחת

להיטלר יש קרחת

הוא רוקד עם בחורות

עם שפתים אדומות

ט"ו בשבט הגיע חג לאילנות...

ללמדך שאין גרוע מבחורה עם שפתים אדומות, מה גם שהיא יושבת בבתי קפה, רחמנא ליצלן!

 ידידיה יצחקי   

סיפורו של משה דיין

משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 1997

[ספר נידח שגם אזל כי שארית עותקיו נשלחה לגריסה עם סגירת ההוצאה לאור, על פי החלטת שר הביטחון אהוד ברק]

פרק שביעי: רמטכ"ל מבצע "קדש"

חלק ראשון

משה מכיר היטב את צה"ל. הרי לא עזב את השירות הפעיל ליום אחד, לבד משליחויות והשתלמויות לא רבות. אבל הצבא שהוא מקבל לפיקודו – באופן חלקי מדצמבר 1952, כראש אג"ם תחת פיקודו של מקלף, ובמלוא האחריות מדצמבר 1953, בתור הרמטכ"ל הרביעי של צה"ל – הצבא הזה שונה מאוד מצה"ל של מלחמת העצמאות.

מאז תום המלחמה השתחררו מהשירות מרבית הלוחמים, ובהם גם קצינים. בארץ שוררת התחושה שלא תהיינה עוד מלחמות. המתגייסים החדשים הם משנתוני שירות החובה, רבים מהם עולים חדשים שטרם הסתגלו. יש מחסור בציוד ובכוח אדם, ומי שנשאר בצבא מעבר לשירות החובה, או הולך לקצונה, אינו זוכה לתהילה. ללכת לקיבוץ – זו שליחות לאומית, להישאר בצבא – זו קריירה, מילת גנאי בשנים הראשונות למדינה.

גם למשה יש ביקורת על הצבא, אבל מסיבות אחרות לגמרי: רמת החיילים בגדודי החי"ר נמוכה, וכמוה רמת המפקדים, שחלקם אינם יודעים להוביל את חייליהם לביצוע משימה קרבית. נמוכות גם רמת הקליעה, המשמעת, הציוד והנשק. מתרבים מעשי השוד והרצח שגורמים מסתננים ערבים. משימות רבות אינן מתבצעות או מסתיימות בכישלון. ההכנות אינן מספיקות. המידע אינו מעודכן. גם יחידות מובחרות, כצנחנים, "הראו אוזלת-יד מבישה," כדברי משה. "מנוי וגמור היה עימי לשים קץ לתוצאותיהם המחפירות של הקרבות בין יחידותינו לבין הערבים, ולאדישות של פיקוד צה"ל המשלים, בכל סולם דרגותיו, עם הכשלונות הבזיוניים ועם התירוצים התפלים של 'לא יכולנו'."

לשינויים הארגוניים בצה"ל יש חשיבות רבה, אבל בעיני משה לא הם העיקר. "גם כאשר יאורגן צה"ל כראוי, ייעודו – לנצח במלחמה. מבחנינו יהיו בקרבות אש. איך ננצח את הצבאות הערביים הסדירים אם חיילינו נסוגים מפני הפלחים מן המשמר הלאומי? בשורש החידלון ראיתי שלושה גורמים: הירתעותם של החיילים, הצריכים להסתכן בגופם כדי למלא את משימתם; תפקידם ומקומם של מפקדי היחידות בעת הקרב; גישתו העקרונית של המטכ"ל. נפגשתי עם סגל אגף המבצעים של הפיקודים והודעתי כי להבא, אם יאמר מפקד יחידה שלא ביצע משימה שהוטלה עליו, מפני שלא היה יכול להתגבר על כוחות האוייב – הסברו לא יתקבל אלא אם כן נפגעו חמישים אחוז מאנשיו. המושג 'לא יכולתי' הוא יחסי. השאלה היא, איזה מאמץ נעשה כדי לבצע את המשימה למרות התנגדות האוייב. כל זמן שלא אבד כושר לחימתה של היחידה, עליה להוסיף ולתקוף. לכל המפקדים היה ברור, שאם לא יבצעו מה שיוטל עליהם, יעמדו בחקירה מדוקדקת, ואם לא יניחו את דעתי – יתנו את הדין."

 "נתינת הדין" אין כוונתה להעמדה למשפט, אלא להדחה מתפקיד פיקודי, ואת משנתו זו, האכזרית אך הכרחית לקיומנו, מרביץ משה בכל מפקדי צה"ל.

*

בן-גוריון ממנה את משה לרמטכ"ל ב-6 בדצמבר 1953, היום שבו הוא-עצמו פורש מראשות הממשלה. בי ג'י, כפי שהוא מכונה, עייף מהנהגת המדינה ומחבריו לממשלה, צמרת מפא"י, וחש שעליו לקחת לעצמו פסק זמן. משה שרת מתמנה עתה לראש הממשלה ולשר החוץ, ופנחס לבון מקבל את תיק הביטחון. זה כחצי שנה הם משמשים בפועל בתפקידים אלה, כי בן-גוריון הקדים ויצא לחופשה ממושכת, והצטרף לקיבוץ הצעיר שדה-בוקר שבנגב. בטרם יתפטר משאיר בן-גוריון בעמדות מפתח את שני נאמניו – משה כרמטכ"ל, ושמעון פרס כמנכ"ל משרד הביטחון. בן-גוריון דואג למדינה וחושש מהדרך המדינית הפייסנית של שרת ומחוסר הניסיון של לבון, שעתיד להתגלות כאקטיביסט בתור שר הביטחון.

דווקא כאשר הגיע לפסגת הפיקוד הצבאי, נבצר ממשה לפעול תחת "המטרייה" של בן-גוריון. עתה עליו לקבל את סמכותם של שרת ולבון, שהערכתו אליהם נופלת בהרבה, ומלווה חשדנות הדדית, המביאה אותו עד מהרה לאיים בהתפטרות. לדעתו, בן-גוריון עוסק בדברים שחשיבותם פחותה לביטחון ישראל. לראשונה בחייו מוטלת מרבית האחריות לביטחון ישראל על כתפי משה.

המצב שנוצר לאחר פרישת בן-גוריון מסובך מאוד, ועתיד להניב שתי פרשות: האחת ביטחונית, ה"עסק ביש", והאחרת פוליטית – "פרשת לבון", שבבוא היום תביא על בן-גוריון את פרישתו השנייה והסופית מראשות הממשלה.

*

ב-10 ביוני 1954, באמפיתאטרון מאולתר שהוכשר במיוחד בשייח' מוניס, כיום ליד מוזיאון ארץ-ישראל, מכנס בן-גוריון את תלמידי הכיתות העליונות של בתי-הספר התיכוניים. לכינוס באים כ-8,000 תלמידים ומורים מכל הארץ. גם אני נמצא שם. בן-גוריון ניצב על במה מרוחקת. שעה ארוכה בוקע קולו הגבוה והתקיף מן הרמקולים הרבים והצרודים וקורא לנו ללכת אחריו לישב את הנגב. קריאתו נותרת ללא הד. הוא היחיד כמעט שהולך דרומה ומתחיל לעבוד כרועה-צאן בקיבוץ.

באותה תקופה אני לומד בבית-הספר "תיכון חדש" בתל-אביב וחבר בתנועת "הנוער העובד". חבריי לכיתה רובם ב"תנועה המאוחדת", "המחנות העולים" ו"השומר הצעיר" – וכולנו עומדים להתגייס בתום לימודינו לנח"ל וללכת לקיבוץ, להגשמה.

יום אחד, לאחר הלימודים, לוקחים אותנו באוטובוסים דרומה, לבסיס השריון בג'וליס. עורכים לנו סיור בין הכלים הכבדים, מושיבים אותנו על צלע גבעה, ולפתע עומד מולנו למטה הרמטכ"ל, לבוש ברישול, ללא כובע, בקושי רואים את דרגותיו, ומתחיל לדבר – בשקט, בפשטות, כלאחר-יד. אינני זוכר כל מה שאמר, אבל כוונתו נחרתת בי – צה"ל זקוק לי ולחבריי בכל המקצועות, ובעיקר בחיל השריון.

כמובן שאנו מתעלמים מדבריו ואיננו משנים את דעתנו – נתגייס לנח"ל, חיל שבו אנו גאים מאוד, בייחוד בזכותה של להקת הנח"ל; נמלא משימה לאומית ו"חלוצית", ובלבד שלא ניטמע בערב-רב של הצבא הכללי, של שנות העלייה ההמונית.

משה מתנגד למתכונת השירות בנח"ל. מאשימים אותו, כי כאיש תנועת המושבים הוא פועל נגד הקיבוצים, שהם הנהנים העיקריים מהנח"ל. אבל לא זו הסיבה. לדעתו, יש נזק בכך ש"מיטב הנוער", ממנו צריכים לבוא טובי הלוחמים והמפקדים, משרת במסגרת צבאית למחצה, חקלאית כביכול, ומוריד את הרמה הממוצעת של שאר יחידות צה"ל. הוא גם יודע, שרוב יוצאי הנח"ל אינם נשארים בהתיישבות, כך שגם המטרה הלאומית, שכה חשובה לבן-גוריון, מושגת בהצלחה של אחוזים ספורים בלבד. לא מקרה הוא, שבתקופתו מוסיפים לנח"ל גם "אימון מתקדם" ממושך הכולל צניחה, משלבים בגרעינים ובהיאחזויות חיילים וחיילות "בודדים", מרקע חברתי שונה, וממשיכים לשלוח להדרכה ולקצונה "אחוזים" מכל גרעין.

לאחר סיום הלימודים אני אכן מתגייס לנח"ל, וזאת לא רק בגלל קריאתו של בן-גוריון אלא קודם כל כדי לעבור את תקופת השירות הצבאי, קשה ככל שיהיה, עם חבריי לגרעין. לאחר תקופת טירונות ממושכת ומשפילה, ששוברת בי הרבה מהנכונות לשרת בצבא, אנו מתיישבים בעין-גדי. אני מוצא בכך סיפוק רב יותר מאשר בשירות צבאי בסדיר ובקבע, תפקיד שבו היה דיין רוצה לראות אותי ואת חבריי. כרבים אחרים אינני מתמיד ב"חלוציות" שלי, ועוזב את הקיבוץ כדי ללמוד באוניברסיטה.

*

המסתננים הערבים, הקרויים פ'דאיון, "מקריבי נפשם", חודרים שוב ושוב לישראל דרך הגבול עם ירדן, ובעיקר מרצועת עזה, בחסות השלטון המצרי. הם פוגעים ברכוש ובנפש, ביישובים ובכבישים, ולמרבה הצער מרבית פעולות צה"ל נגדם נכשלות ואינן מצליחות להרתיע.

כדי להתמודד עם התופעה, בתקופה שמשה מכהן כראש אג"ם, מקים הרמטכ"ל מקלף את "יחידה 101", יחידת מתנדבים המיועדת לפעולות מיוחדות מעבר לגבול, בעיקר פעולות תגמול נועזות בפיקודו של רב-סרן צעיר, אריאל (אריק) שרון. תחילה מסתייג משה מהקמתה, כשם שהוא מסתייג מן הנח"ל. אמנם בגישתו נשאר משה מפקד גדוד הפשיטה, השש לנקוט יוזמות נועזות ומסוכנות, אבל לדעתו צריך להעלות את רמתן של כל יחידות צה"ל, ולא להוציא מתוכן את מיטב הלוחמים למסגרת של יחידות איכות. "בעיני היתה השאלה לא מה עלינו לעשות כדי לפגוע בערבים, אלא איך להעלות את רמת לחימתו של צה"ל. בסופו של דבר הביאה יחידה 101 לידי כך שהושגה גם המטרה ששאפתי אליה – העלאת רמת הלחימה הכללית."

ב-12 באוקטובר 1953 חודרת חוליה של מסתננים ערבים מירדן ליישוב העולים יהוד. הגבול בין ישראל לירדן, "הקו הירוק", נמצא רק קילומטרים אחדים ממזרח ליהוד. המסתננים משליכים רימון מבעד לחלון אחד הבתים ורוצחים אשה ושני ילדים.

יומיים לאחר הרצח חוצה את הגבול כוח המורכב מצנחנים ומחיילי "יחידה 101", בפיקודו של אריק שרון. הם משתלטים על הכפר הערבי קיביה והורגים את מפקד הכוח הירדני ואת סגנו. החיילים הירדנים מתפזרים ובורחים. בכפר משתרר שקט. הלוחמים הישראלים סבורים שהתושבים ברחו אף הם, מפוצצים כמה עשרות בתים בכפר בעזרת מטעני חומר הנפץ שנשאו על גבם, ושבים בשלום לישראל.

למחרת מתברר ש-69 מתושבי הכפר – גברים, נשים וטף, נהרגו בפיצוצים, והם קבורים תחת ההריסות.

בעולם ובארץ קמה זעקה לנוכח הזוועה שנתגלתה. תחילה מנסה ישראל להסוות את מעורבותו של צה"ל. בן-גוריון נמצא בחופשה מתפקידו כשר הביטחון, לבון ממלא את מקומו, מרדכי מקלף הוא הרמטכ"ל, ומשה ראש אג"ם, שהפעולה נעשתה בידיעתו ובסמכותו. ואולם בן-גוריון משמיע קולו בתוקף וטוען שהיו אלה אזרחים חמושים מיישובים הסמוכים לגבול, שהחליטו להגיב ביוזמתם על הרצח ביהוד ועל קורבנות קודמים. לדברי בן-גוריון, שום יחידה של צה"ל לא השתתפה במבצע. גירסה זו שבה ומושמעת בארץ במשך שנים, ויש ישראלים המאמינים בה.

ירדן מתלוננת במועצת הביטחון. משה נשלח ללייק-סאקסס, מושב האו"ם בארה"ב, לעזור למשלחת הישראלית בהדיפת ההאשמות. ואולם ישראל מגונה פה אחד, ופרשת קיביה נותרת ככתם מוסרי על מנהיגותה ועל צבאה. קיביה אינה פעולת התגמול האחרונה של צה"ל, אבל היא אולי האחרונה המתנהלת נגד אזרחים. מעתה, חרף הסיכון והקורבנות מהצד הישראלי, תיבחרנה לתגמול מטרות צבאיות בלבד, קשות פי כמה לכיבוש ולפיצוץ, וזאת גם כאשר עילת הפעולות היא הרג אזרחים ישראלים.

 "הערבים, ישראל וצה"ל למדו לקח חשוב," אומר משה. "לערבים הומחש שישראל לא תשב בחיבוק ידיים. אמנם, אפשר להתגנב לבית בודד או לפתוח באש על עובדים בפרדס, אך בעד דם זה ישלמו הערבים מחיר גבוה. ואילו ישראל למדה, שגם כאשר הערבים פוגעים באזרחים שלווים, עלינו להפנות את תגובותינו למטרות צבאיות. מה ש'מותר' לערבים – ואף לעמים אחרים – לא יסולח ולא יכופר ליהודים ולישראל. לא רק זרים, גם אזרחי ישראל ויהודי העולם מצפים מאיתנו ל'טוהר הנשק', הרבה יותר מהמקובל באיזה צבא שהוא. חשוב מכל היה לקחו של צה"ל. החלטות הממשלה והנחיות המטכ"ל שוב לא היו בגדר משאלות, אלא תחזיות מינימום. במקום יחידות החוזרות, כבעבר, ומתרצות מדוע לא הצליחו לבצע את המוטל עליהן, היה על הצנחנים להסביר, לאחר כל פעולה, מדוע עשו אף יותר מן המשוער. בעורקי צה"ל הוזרם ביטחון עצמי. הצנחנים היו חוד החנית, ובעקבותיהם באו יחידות אחרות."

כאחד הלקחים מפעולת קיביה מתמזגת, בינואר 1954, "יחידה 101" עם הצנחנים. מפקדה אריאל שרון מתמנה למפקד גדוד הצנחנים. מעתה מוטלות פעולות התגמול על גדוד הצנחנים, ובהמשך גם על יחידות אחרות. עם זאת, בכל השנים של פעולות התגמול הנועזות, עד הפעולה הגדולה האחרונה נגד משטרת קלקיליה, בתחילת אוקטובר 1956, הצנחנים הם שעומדים בראש הלחימה העיקשת, שעתידה לאפיין את מרבית יחידות צה"ל, ולבוא לשיאה במבחן הגדול הראשון לאחר מלחמת תש"ח, במבצע סיני, באוקטובר 1956.

*

מה אפשר לעשות כדי לשנות את צה"ל? – זאת שואל את עצמו משה עם היכנסו לתפקידו. יש החושבים שהוא-עצמו צריך לשנות את "אופיו הפרטיזני" ולהיות "משה דיין חדש". אך לא. משה נחוש בדעתו, שלא הוא שצריך להסתגל למסגרת, אלא הצבא הוא שזקוק לטלטלה רצינית, ויש לעצבו מחדש.

עם בואו למחנה מטכ"ל, המשתרע על גבעה במחנה רחב-ידיים בלב רמת-גן, הופך משה את הלשכה הגדולה של הרמטכ"ל לחדר ישיבות, מבטל את התפקיד הטקסי של השליש והופך את חדרו הקטן למשרדו. הוא מכניס למשרד את שולחן השדה שלו ופורס עליו שמיכת חאקי ועליה זכוכית – אלה שימשו אותו בלשכתו כראש אג"ם. שמיכה צבאית כמפה על שולחן היא סימן היכר למפקדות בשדה, ואופיינית לתקופת הצנע, שאזרחים ויחידות צה"ל כאחד שרויים בו.

ואכן, בשנים האלה, בבסיס הטירונים של הנח"ל, מקבלים לארוחת-הבוקר מעט זיתים שחורים, ריבוע קטן של מרגרינה, חצי ביצה חומה, מיובאת מפולין, שתי פרוסות לחם פשוט ותה דלוח ופושר, שהאגדה מספרת שיש בו גם סודה לשתייה. חברי ואני אוגרים פרוסות-לחם בפאוץ', הכיס שבחגור, ולועסים אותן במסעות הליליים. בהיותנו בסידרה בשדה, ומן הבית מרחמים עלינו ושולחים לנו חבילות מזון, אוסרים עלינו המפקדים לקבלן. רק לפני היציאה למסע הרגלי הארוך חזרה מחלקים לנו אותן, ואנחנו רומסים את תכולתן בחול כי קשה לסחוב אותן חזרה.

משה מרבה בסיורים ביחידות, לרוב ללא הודעה מראש. ביקורות-פתע אלה יוצרות מתח רב. ידוע שהרמטכ"ל יורד לפרטי פרטים. הוא שואף לקיים מגע ישיר עם החיילים, לדעת את בעיותיהם, לדאוג לרווחתם. אפילו עניין פשוט כמו תה חם בלילה, לאחר שחוזרים מאימונים או מפעולה; ומשה אינו נרגע עד שמובטח לו, כי המפקד בשטח ידאג לכך. "כאשר באתי ליחידה מתמרנת בשדה, לבשתי בגדי עבודה, ישבתי על הקרקע עם החיילים, התלכלכתי והתאבקתי כמוהם," הוא מספר.

בביקור בארה"ב עם האלוף יצחק רבין, ראש אגף ההדרכה של צה"ל, לומד משה שכל קציני הקבע בצבא האמריקני חייבים לעשות קורס צניחה או קורס קומנדו. בשובו ארצה הוא מחליט שכל הקצינים הקרביים בצה"ל יעשו קורס צניחה. חרף התנגדותו של שר הביטחון לבון, עושה גם משה עצמו את הקורס. באימונים אין הוא מתחשב בעין האחת שנותרה לו, ובכאבי הראש המלווים אותו יום-יום מאז פציעתו. הוא צונח שש פעמים. את שתי הצניחות האחרונות הוא עושה בזו אחר זו, מקוצר זמן, ונוקע את קרסולו. לדבריו, הוא נהנה מכל רגע שבו הוא: "מרחף באוויר, כאשר המטוסים, הרעש וכיסי האוויר מתרחקים, והמצנח, בנענועים רכים, כמו אם המנדנדת את תינוקה בעריסה, מחזיר אותך לשדות המוריקים והחרושים שמתחתיך."

*

טבת מספר ששמעון פרס, מנכ"ל משרד הביטחון, מתפלא למראה משה, המשוחרר תמיד מן העומס של ניירת כבדה, ושואל אותו: "איך אתה מצליח בכך?"

 "יש לי חוק," משיב משה. "כל נייר שאני לא מספיק לקרוא עד שש בערב, אני שוכח שהוא קיים. מה שאני מספיק עד שש – טוב. בשש השולחן נקי, אין יותר בעיות."

במידה מסוימת, מומו של משה עוזר לו לחסוך זמן. בגלל העין האחת הוא מתעייף בקריאת מסמכים ארוכים, ועל כן דורש שכל מסמך יוגש לו בקיצור נמרץ ובבהירות, ובדרך-כלל הוא קורא את העמוד הראשון בלבד. אין לו סבלנות לדיבורים ארוכים ולטרחנים. הוא מקצר בישיבות עבודה, דקות אחדות לדיווח ולדיון, ואם לא הצליחו להבהיר לו את עיקרי הנושא מיד ובקיצור, הוא מתחיל להתנועע על מושבו בקוצרה רוח, וה"איתות תחת" ברור – סוף לשיחה או לישיבה.

טבת: "אף שדיין קיבל את קציניו במשרד קטן ולא מרשים, ולא באולם גדול ומהודר כקודמיו, בכל זאת התנהגו הבאים אליו כמו נכנסו לטרקלין של מלך, ובכלל זה פעימות לב אחדות ופיק ברכיים. היו שאמרו כי לאנשים היה פחד בסביבתו, שהרי היתה לו סמכות לחרוץ גורלו של כל קצין, והוא לא היסס להרחיק מיד את מי שלדעתו צריך היה להרחיק. הוא לא התיר קירבה מוחלטת אליו לשום איש. הוא נשאר סגור בפני כולם, ובמשך השנים נעשה מופנם יותר ויותר. אנשיו היו צריכים לנחש אם יש כוונות נסתרות בדבריו ובמעשיו, ואם כן, מה הן. מפיו שלו לא שמעו מה המחשבות והרגשות המשמשים קרקע צמיחה להחלטותיו. תכונה דומה, ובעוצמה רבה יותר, היתה מצויה בבן-גוריון. ברור, הצורך לנחש נכון, והחשש מטעות, מסייעים להגדלת הריחוק ולהאדרת היראה."

אכן, דומה כי המפלט היחיד שמצא לעצמו – בבדידותו, ובהכרעות הקשות שהיה עליו לקבל, ושחיי אדם היו תלויים בהן – היה המגע עם חרסים עתיקים ועם נשים צעירות.

יעל בתו מספרת: "הוא באמת צנח, וגם שבר ברך במהלך צניחה לילית. ביום שבו הצמיד שרון, אז מפקד חטיבת הצנחנים, את כנפי-הצניחה לחולצתו, היה גאה ומאושר כמו ילד קטן, ואנו היינו גאים לא פחות. שנתי היתה תמיד קלה, וצלצולי הטלפון בחדר-השינה של הוריי העירו אותי פעמים רבות במשך לילות רבים. כאשר היה ברור שהטלפונים יימשכו, הייתי יורדת למטבח ומוצאת שם את אבי מקלף תפוז או בוצע אבטיח, בהתאם לעונה, וכמעט תמיד היה שרוי במצב-רוח נוח לדיבורים. למדתי להבחין בכל ניד של רגש מאחורי דבריו, אף כי למתבונן מן הצד היו פניו נראים כמסכה קפואה. הוא היה בן ארבעים, לא כל-כך רזה, אך חסון מאוד, וכיוון שהייתי בת שש-עשרה, ניסיתי להסתכל עליו דרך עיניהן של נשים אחרות. בעיניי היה נאה למדי, אך התקשיתי להבין מדוע הן רואות בו גבר כה מושך. הצלקת במקום העין החסרה הכאיבה והציקה לו, התנהגותו הפיזית בתוך הבית היתה מסורבלת ושימשה נושא להקנטות ולהתבדחות. הוא היה מחטט באוזניו באמצעות מפתח שבחר בקפידה, מנקה את הלכלוך בין בהונותיו ליד שולחן הגן, מסתובב בתחתונים מרוטים התלויים על מותניו ברפיון, ומשתין בפינת הגן כאשר התחשק לו. 'אז אל תסתכלי,' היה עונה, או: 'מה לא בסדר עם מפתח? עט יותר טוב?' לא היו לו שום מעצורים. הוא לא עשה זאת להכעיס, אך גם לא היתה לו כל כוונה לשאת חן. היה משהו נוגע ללב בחוסר-ההתחשבות הכן שלו בכל הקשור ל'מה יגידו השכנים'..."

*

ידין קבע את שיטת המילואים לצה"ל, משה קובע את עקרון המסלול השני, האזרחי, לקצונה הוותיקה. החלטתו "להצעיר" את הפיקוד ולשחרר משירות הקבע מפקדים מתקופת מלחמת העצמאות מתקבלת תחילה במורת-רוח. צבא לוחם הוא צבא צעיר. משה עצמו בן שלושים ושמונה בהתמנותו לרמטכ"ל, ונדמה לו שגיל ארבעים הוא ה"גג" הרצוי לשירות בצבא; גיל שבו יכולים הקצינים לפתוח בקריירה חדשה מחוץ לצבא, במקום להתחפר בו כמקצוע לכל החיים. החלטה זו עתידה להטביע את חותמה לא רק על צה"ל, אלא על אופייה הדמוקרטי והחברתי של ישראל. אין בצבאה "חונטה", שיכבה של גנרלים קשישים בעלי השפעה פוליטית; אך כל תחומי התעשייה, המדע, הכלכלה והפעילות הציבורית מכל הגוונים והמפלגות, מועשרים באנשים מוכשרים, אמינים ומנוסים, שהיו בעלי דרגות גבוהות בצבא.

חלק ניכר מתפקידו של הרמטכ"ל הוא טיפול בבעיות מינהלה, ארגון ותקציב. הוא המנכ"ל של הצבא. ואולם משה יודע שעניינים אלה, חשובים ככל שיהיו, אין בהם כדי להבטיח את רוח הלחימה ואת העלאת הרמה הקרבית, שהן העיקר. מבן-גוריון למד כלל חשוב – לדעת להבחין בין עיקר לטפל, להתרכז במטרה העיקרית, לא להתפזר, ובעניינים המשניים להאציל סמכויות ולהעניק אחריות למפקדים. בעיני בן-גוריון, העיקר הוא ביטחון ישראל וחוסנה המוסרי מבית ולחוץ, ולאחריהם – עיצוב דפוסיה של המדינה החדשה וקליטת העלייה. בעניינים הכלכליים כמעט אינו מתערב. הוא סומך על שרי ממשלתו.

למשה יש צוות מעולה של ראשי אגפים במטכ"ל ואלופי פיקוד, ואילו הוא עצמו מתמקד בהעלאת רמת הלחימה והכנת הצבא למלחמה, ברכישת נשק חדש ובקשר ישיר עם הפעילות הביטחונית השוטפת. בתפקידיו החדשים אין הוא יכול לשעוט בראש הטור המשוריין, כמו ברחובות לוד. הוא הנותן פקודות לפעולה, ואולם בשטח נקבעים הדברים על-ידי הלוחמים ומפקדיהם. ככל שרמת הלחימה משתפרת, הם עושים יותר מהנדרש. אף שלא פעם נובעות מכך בעיות מדיניות, משה מעדיף זאת על פני סיבות מנומקות לאי-ביצוע פעולה.

הוא משוכנע שיש רק שניים-שלושה דברים חשובים באמת בצבא, והם: מפקדים וחיילים מצטיינים, שמוכנים לסכן את חייהם בפעולות נועזות, ונחושים לבצע את משימותיהם, ורמת אימונים וציוד גבוהה, שמאפשרת לחימה בדרך הטובה ביותר. לכן צריך להימצא במקום שבו מתבצעת הפעילות העיקרית, להיות שם לפני צאתם של הלוחמים לפעולה, ולקבל את פניהם בחזרתם.

העובדה שהוא עצמו איבד עין והיה בסכנת חיים פעמים רבות, אין בה די בעיניו, כדי להעניק לו סמכות מוסרית להורות לאחרים להשתתף בפעולות צבאיות מסוכנות. הוא גם אינו סבור, שמהיותו רמטכ"ל יש לחייו חשיבות רבה יותר, וצריך לשמור עליו מכל משמר. לכל מפקד יש תחליף, אבל אין תחליף למורל ולמקצועיות של הלוחמים בשטח. הגבול שבין הכישלון להצלחה דק הוא. לכן עליו להסתכן ולהימצא תמיד קרוב להתרחשויות עצמן, סמוך ללוחמים. לשהות בשדה יותר מאשר במשרד, עם "יד על הדופק". לא להסתפק בדיווחים מכלי שני.

בשיחה עם טייסי חיל האוויר הוא שואל: "מהו גבול ההעזה?" ועונה: "אין גבול להעזה. הגבול העליון הוא המוות, ששם סוף להעזה. לכן ההעזה היא הקו האין-סופי ההולך ומתקרב אל המוות, אך אינו נוגע בו."

יש האומרים שבהסתכנותו מקננת תשוקת מוות, הערצת המוות, פסימיות עמוקה והתגרות בגורל. לימים, בעצרת זיכרון במלאת שנה למות המשורר האהוב עליו, נתן אלתרמן, אומר משה: "המוות של הלחימה איננו סוף הלחימה אלא שיאה, והואיל ולחימה הינה חלק מהחיים – ולעיתים מלוא החיים – הרי גם המוות, כאשר הוא שיא הלחימה, איננו החידלון של החיים אלא ביטויים במלוא עוצמתם. רוב שנותיי עברו עלי בחברת לוחמים. לוחמים אלה היו בצל המוות, אבל דבר זה לא האפיל על חייהם ולא טבע בהם חותמת תוגה, אלא להיפך. אלה אנשים שנסוכה בהם עוצמת חיים אדירה, ועוצמת החיים היא אשר עושה אותם ללוחמים."

אלה המסכנים נפשם בקרב אינם נואשים ואינם מתאבדים. הם אוהבי חיים, תאבי חיים. מי שאין בו כוחות חיוניים כאלה, אינו יכול להיות לוחם. תופי הכאב ההולמים בראשו ללא הרף מאז איבד את עינו הם לדידו תזכורת מתמדת למוות, לחידלון, למקריות שבהישארות בחיים, אך גם לכך שצריך לחיות בעוצמה אדירה, במלוא החושים, למצות כל רגע ולא לפחד, לא כיחיד ולא כעם.

משה אינו מתיימר להיות דמות מוסרית בחייו הפרטיים, אבל הוא תובע סטנדרטים גבוהים מאוד מעצמו ומאחרים, בכל הקשור למוסר ולנורמה של צבא ולחימה. בלילה שבו מתנהלת פעולת תגמול אין דבר חשוב ממנה בכל צה"ל, ומשה נמצא על הגבול, מחכה ללוחמים השבים מהקרב. הצבא כולו הוא כגוף אחד של מרים משקולות, ומאימון לאימון הוא נבחן רק בשאלה אם ביכולתו להרים משקל גדול יותר.

*

ביולי 1952 מתחוללת במצרים הפיכה. המלך פארוק מגורש, וחבורה של קציני-צבא מצריים, המכונה בשם "קצינים חופשיים", תופסת את השלטון. הבולט שבהם, גמאל עבד אל-נאצר, ישב אך שנים ספורות לפני כן עם גדודו, והוא מכותר בידי צה"ל ב"כיס פלוג'ה" שבנגב (כיום האזור של צומת פלוגות). בפברואר 1954 מתמנה קולונל נאצר לראש ממשלת מצרים, וביוני 1956 הוא נבחר לנשיא. כשליט מצרים הוא רוצה להפוך אותה למנהיגת העולם המוסלמי, הערבי והאפריקני, ולמחוק את כשלון הצבא המצרי במלחמתו בישראל ב-1948.

בברכתה של רוסיה עושה נאצר, בספטמבר 1955, עסקת נשק גדולה עם צ'כיה, השייכת לגוש הקומוניסטי. רוסיה בוחשת באזור, כביכול בשם הקומוניזם, אך מטרתה לדחוק את השפעתן של ארה"ב, בריטניה וצרפת, ולבודד את ישראל. בריטניה עודה בעלת-ברית של מצרים, שולטת על תעלת סואץ ולוטשת עיניה, לקרוע את הנגב מעל ישראל. ארה"ב עומדת מן הצד ואוסרת על מכירת נשק לישראל. המצב הביטחוני קשה. הסכמי הפסקת-האש אינם נשמרים. מגבול מצרים, מסיני ובייחוד מרצועת עזה, חודרים הפ'דאיון לשם חבלה ורצח בתחומי ישראל. גם הגבול עם ירדן אינו שקט. במרס 1954 מותקף במעלה עקרבים אוטובוס של "אגד", שהיה בדרכו מאילת צפונה. אחד-עשר נוסעיו, ובהם נשים וילדים, נרצחים, ועימם שני חיילים.

המשך יבוא

שמעתי וכעסתי, בלשון המעטה. למה לא נותן המינהל לכל החפץ לגור בירוחם או בכל מקום אחר בנגב ובגליל – מגרש חינם, אפילו כולל פיתוח ותשתיות, רק שיבואו!

מינהל מקרקעי ישראל הוא גוף בעל כוח מופרז, הגיע הזמן ששר או ראש הממשלה יקבעו סדרי עדיפויות לטובת מדינת ישראל ויכופפו קצת את זרועו החזקה מדי של המינהל.

בב"ח חברים נאמנה,

איה וגדעון אור

בתקליטור ישנם רק קבצי הוורד ולא הצרופות, שמדי פעם צורפו לגיליונות וקיומן צויין בגוף הגיליון. כל המבקש צרופה מסויימת כדאי לו להמשיך לשמור את הגיליון שבו (או בצמוד לו) נשלחה בראשונה, או לפנות אלינו ונשלח לו פעם נוספת באי-מייל את הגיליון הישן עם צרופותיו או לחפשו באתר של יוסי גלרון.

כל המקבל תקליטור רשאי לצרוב ממנו עותק ולשלוח לכל מי שמבקש ממנו, יחד עם הפרטים הכתובים על גביו – ובכך גם יקל מאוד עלינו את המשלוחים!

מי שקיבל תקליטור לפני זמן רב ומבקש תקליטור מעודכן יכול לפנות אלינו שנית ויקבלו חינם.

עד כה נשלחו חינם בדואר תקליטורים ל-160 מנמעני המכתב העיתי לבקשתם.

http://benezer.notlong.com

החל מ-29 בינואר 2010 עד 12 בנובמבר 2010

מיספר הכניסות לאתר היה – 34,976 – מ-92 מדינות!

פילוח הכניסות – 32,766 מישראל, 1,022 מארה"ב, 124 ממצרים, 98 מדרום-אפריקה, 96 מגרמניה, 78 מקנדה, 77 מבריטניה, 57 מצרפת, 44 מהרשות הפלסטינית, 35 מאוסטרליה, 31 מסנגל, 31 מהולנד, 27 מרוסיה, 21 מאיטליה, 20 משוויץ, 20 מערב הסעודית, 18 מאוסטריה, 18 מתאילנד, 17 מירדן, 17 מבלגיה, 14 מרומניה, 14 מספרד, 13 מארגנטינה, 13 מדנמרק, 12 מברזיל, 12 מהונגריה, 11 מסין, 11 מתימן, 11 מטורקיה, 9 מבולגריה, 9 מאיראן, 8 מאוקראינה, 8 מיפן, 7 מנורווגיה, 7 מפינלנד, 7 משוודיה, 7 מפולניה, 7 מצ'כיה, 7 מאיחוד האמירויות, 7 ממקסיקו, 6 ממרוקו, 5 מעיראק, 5 מטוניסיה, 5 מאלג'יריה 5 מיוון, 5 מסודן, 5 מדרום קוריאה, 5 מלוב, 5 מכווית, 4 מחוף השנהב, 4 מסוריה, 4 מלבנון, 4 מקולומביה, 4 מלטביה, 3 מהודו, 3 מקטאר, 3 מאירלנד, 3 מעומאן, 3 מניו-זילנד, והשאר כניסות בודדות (1-2) מהפיליפינים, סנגל, עומאן, אנגולה, גיאורגיה, קוסטה ריקה, גיברלטר, פרו, קניה, פורטוגל, ליטא, צ'ילה, אינדונזיה, פנמה, ניגריה, אקוודור, אזרבידג'אן, קאזאחסטאן, מולדובה, ונצואלה, לוכסמבורג, קפריסין, סלובניה, אסטוניה, אוראגוואי, איסלנד, גינאה המשוונית, גאנה, בלו-רוס, מאלזיה, הונג קונג, מיקרונזיה, ובחריין.

יוסי גלרון: "מסתמנת עלייה מתמדת במספר המבקרים."

אהוד: "יש לנו הרגשה שסטודנטים מצריים הלומדים עברית נעזרים במכתב העיתי שלנו."