עמירה הגני, "בגוף ראשון רבים" – אריה בן גוריון חייו ופועלו, הוצאת הקיבוץ המאוחד, ת"א, 2010, 215 עמ'.
במלאת יובל לפעולתה של חבורת "שדמות" בתנועה הקיבוצית (אברהם שפירא, מוקי צור, יריב בן אהרון וחבריהם, מייסדי כתב העת "שדמות") התפרסמו כתבות שהציגו את החבורה כמבשרת מהפיכת ההתחדשות היהודית בציבור החילוני בישראל בכלל ובתנועה הקיבוצית בפרט. על פי התיאור, עד הופעתם, התנועה הייתה מעוז של ניתוק מוחלט ממורשת ישראל ומן המסורת היהודית, והם הביאו דרך חדשה, נגדית, וחוללו שינוי שהיום אנו מתחילים לקצור את פירותיו.
אני מלא הערכה והערצה לאנשי "שדמות", אך אני בטוח שגם הם לא יאהבו את הצגת הדברים הזאת. שהרי לאורך כל תקופת קיומה של התנועה הקיבוצית, פעלו בתוכה מנהיגי תרבות שעמדו כחומה בצורה נגד מגמות ההתנתקות מהיהדות, שנשאו את הדגל והלפיד ובעיקר – שיצרו יצירה יהודית נפלאה, היונקת ממורשת ישראל לדורותיה, ממשיכה אותה ומתאימה אותה לימינו.
בין הדמויות המרכזיות שהובילו את הדרך הזאת, ניתן למנות אנשי רוח דגולים כמו המוסיקאי ויוצר סדר פסח הקיבוצי יהודה שרת, המשורר והפרטיזן אבא קובנר, המשורר והמלחין ומחולל טקס העומר וטקסי הביכורים מתתיהו שלם, מורי ורבי המחנך וההיסטוריון אברהם אדרת, ויבל"א ההיסטוריון אלי בן גל, צבי שוע והמחנך מיכאל בהט. אחד הבולטים ביותר בתחום, הוא איש התרבות המרכזי של התנועה הקיבוצית לאורך עשרות שנים והאיש המזוהה יותר מכל אחד אחר עם החג הקיבוצי, אריה בן גוריון, ממייסדי בית השיטה. לפני שבועות אחדים יצאה לאור הביוגרפיה של האיש המיוחד הזה – "בגוף ראשון רבים", פרי עטה של עמירה הגני.
כחובב ביוגרפיות מושבע, שקרא עשרות רבות של ביוגרפיות, לא אהבתי במיוחד את הדרך בה נכתב הספר. בעיניי, אין רומן מרתק יותר מסיפור חיי אדם. כשאני קורא ביוגרפיה, אני אוהב להישאב לתוך סיפור החיים, ולצעוד עם הגיבור בתחנות חייו, על פי הסדר הכרונולוגי שלהן. הביוגרפיה הזאת נפתחת, אמנם, בסיפור ילדותו של אריה. אולם בהמשך היא מתוייגת תאים תאים, המתארים את תחומי פועלו של אב"ג – מסעות, חינוך, בית הספר של ביה"ש, משפחה, הקשר הייחודי עם משפחת זינאתי מפקיעין, שליחויות בחו"ל, תרבות הקיבוץ, ארכיון החגים ועוד. פרק נפרד עוסק במשפחת בן גוריון ובקשר הייחודי בין אריה לדודו דוד בן גוריון, ולהשפעתו הגדולה של ב"ג על אב"ג.
אולם גם במתכונת זו, זהו ספר מרתק על איש מרתק, שלו סיפור חיים מרתק. ובמחשבה שניה, אולי מתאים לאב"ג, שהיה בין השאר ארכיונאי ואספן כפייתי, שהכל אצלו היה מתוייק מדורים מדורים, לסוג כזה של ביוגרפיה. כך או כך, הגני הצליחה בהחלט להעביר לקורא את דמותו המיוחדת של אב"ג.
את אב"ג פגשתי לראשונה בדיוק השבוע לפני שלושים שנה. בית השיטה הוא הקיבוץ המאמץ של אורטל, ובין השאר לקח על עצמו את הדרכת גרעיני ההקמה של הקיבוץ הצעיר. ביומו הראשון של מחנה העבודה של גרעין "שיטל" לאורטל, בין כיתה י"א לכיתה י"ב, הפגישו אותנו עם נציגי שלושה דורות בבית השיטה. את דור המייסדים ייצג אב"ג.
אב"ג ישב מולנו, קבוצה של כמה עשרות עירניקים צעירים ונבוכים, וכשפתח את פיו, דומה היה שהוא ניצב בכיכר העיר ונואם בפני קהל של רבבות. איזה פאתוס! ממש שאגת אריה! את עיקר דבריו הוא ייחד לרב דוריות ולמשפחתיות של הקיבוץ, שהוא החברה היחידה במערב המקיימת את מוסד החמולה. אני זוכר היטב משפט אחד שאמר: "האדם הוא החיה היחידה בטבע שיש לה נכדים." ביולוגית אין זו אמת כמובן, אבל האדם הוא בעל החיים היחיד שיש קשר בינו לבין צאצאיו.
למחרת, עבדתי עם אב"ג בנוי, ומסתבר שגם כאשר הוא משוחח עם אדם אחד – הוא נואם בפני המונים...
אב"ג לא היה אדם קל, ולא איש רעים להתרועע. הוא צבר לא מעט מתנגדים ולא היה ממש נביא בעירו. גם הספר אינו מנסה להציג אותו ככזה. התובענות שלו (בראש ובראשונה מעצמו אך גם מזולתו), דרישותיו הבלתי אפשריות, ראייתו הדיכוטומית את העולם, המשימתיות הבלתי נלאית שלו, הביקורתיות חסרת הפשרות שלו, אינן תכונות המחבבות אדם על סביבתו (גם דודו דוד בן גוריון, שהשפיע עליו כל כך, היה כזה).
אולם על אף תכונות אלו, ואולי בזכות תכונות אלו, הוא הצליח ליצור שני מפעלי חיים אדירים – מערכת החינוך של בית השיטה, ובעיקר, תרבות החג בקיבוץ. תרומתו האדירה של אב"ג לחיי התרבות והחג בקיבוץ ובחברה הישראלית, הייתה כפולה – כיוצר וכמתעד. מעבר ליצירתו, הוא חקר ושאל ותיעד כל מה שנוצר בתנועה הקיבוצית בתחום החגים ובנה את ארכיון החגים, שהיה למכון "שיטים". הוא ערך את ילקוטי החגים, המשמשים דורות של יוצרי חג בקיבוץ ומחוצה לו ושל חוקרי התרבות הישראלית.
אז נכון, אב"ג היה איש קשה, לא סחבק, אבל הוא העמיד תלמידים הרבה והשפעתו הייתה גדולה מאוד.
אב"ג היה קורא אדוק של המידף – עלון קיבוץ אורטל. לא פעם קיבלתי ממנו מכתבים, בהם הגיב לדברים שכתבתי, בעיקר בתחום התרבות והחגים. באחד המכתבים נזף בי על כניעתנו לטרור, בשנה שבה ביטלנו את חגיגות פורים בעקבות הפיגוע בקפה "אפרופו". בעיניו, ביטול החג היה ממש כפירה בעיקר.
האם אב"ג ורעיו, נושאי הלפיד של התרבות היהודית בתנועה הקיבוצית, הצליחו בשליחותם?
התשובה לשאלה זו מורכבת מאוד. מצד אחד, הם יצרו נכסי תרבות אדירים, כמו ההגדה הקיבוצית וטקסי הביכורים וסחפו אחריהם את התנועה כולה. מצד שני, אי אפשר להתעלם מכך שהתנועה הקיבוצית התרחקה מאוד מהיהדות, והיתה למעוז של חילוניות קיצונית ולעתים דווקאית, אנטי דתית. בספר מסופר איך כמעט אכלו את אב"ג חי, כאשר העלה את ילדי בר המצווה של בית השיטה לתורה בבית הכנסת של כפר יחזקאל. כמחנך, הנהיג קריאה בפרשת השבוע בתום שבוע הלימודים, ביום ו' בכל כיתות בית הספר בבית השיטה. קשה לומר, שפרשת השבוע היתה למרכיב מרכזי בחיי הקיבוצים.
אולם חשיבות מפעל חייהם של אב"ג ורעיו, לצד היצירה הגדולה שיצרו, היא בשמירה על גחלת היהדות, כקוטב נגדי להתרחקות מהיהדות. הגחלת היהודית עליה שמרו, היא שאפשרה, לדעתי, את צמיחת חבורת "שדמות" והיא התשתית לתנופת ההתחדשות היהודית היום.
אב"ג נפטר בשבועות, לפני 12 שנים. אילו חי היום, ודאי היה כואב את מצבה של התנועה הקיבוצית ומצב קיבוצו. שהרי הוא היה מאמין קנאי וחסר פשרות ברעיון הקיבוצי.
אך אני מאמין שהוא היה מתפעם מתהליכי ההתחדשות היהודית והשיבה ליהדות בקרב חלקים נרחבים של הציבור החילוני בישראל, ובתוכם רבים בתנועה הקיבוצית. אב"ג אף פעם לא היה שבע רצון, תמיד שאף ליותר, אך אני מאמין שאילו היה נוכח בתופעה, הוא היה חש שיש שכר לעמלו ויש מי שממשיכים לשאת את הלפיד.
2. פיגום או ייעוד
בראיון ל"מעריב" לפני כעשרה ימים, הכריז אברהם בורג על הקמת מפלגה חדשה, שהרעיון שלה הוא הפיכתה של ישראל ממדינת הלאום של העם היהודי ל"מדינת כל אזרחיה", בטענה שרק כך היא תהיה שוויונית ודמוקרטית באמת. בראיון התייחס בורג ליהדות כדת בלבד ולא כלאום, ומאחר ויש סתירה בין דמוקרטיה לדת, לא תתכן מדינה יהודית ודמוקרטית, והוא בוחר בדמוקרטיה.
רבים, ואני ביניהם, ביקרנו את הראיון עימו.
במאמר אפולוגטי ב-YNET מגיב בורג על דברינו, תוך שהוא מתייחס ישירות לדברים שאני כתבתי בנדון. "אנטי ציוני? אני?" – הכתיר בורג את הראיון. בורג מכחיש את הטענה שהוא אנטי ציוני. הוא "רק" פוסט ציוני.
וכך הוא מסביר את היותו פוסט ציוני: "הציונות היתה פיגום הכרחי כדי להעביר את העם היהודי ממיבנה של גולה למיבנה חדש של ריבונות. וזהו. עברנו." וכאן נשאלת השאלה, מהו המיבנה החדש של הריבונות? הריבונות עליה מדבר בורג אינה ריבונות יהודית. אז מה הטעם? הציונות לא נועדה להיות פיגום, אלא נועדה לשנות את ההיסטוריה היהודית, ולהקים מדינת לאום לעם היהודי לנצח. לא עוד עם נטול ריבונות ועצמאות, מפוזר ומפורד בין העמים, אלא עם עצמאי, ברשות עצמו, במדינתו החופשית, במולדתו. ייעודה של מדינת ישראל היא הגשמת הציונות. מדינת ישראל המסירה את "הפיגום" הציוני, היא גולם שקם על יוצרו.
אחד הטיעונים הפופולאריים בקמפיין הדה-לגיטימציה נגד מדינת ישראל, הוא שישראל קמה בעקבות השואה, וכך הפלשתינאים משלמים את מחיר השואה שאינם אשמים בה. וכך כותב בורג במאמרו: "המדינה כבר קמה, ואי אפשר להתנהג כל הזמן כאילו הרגע יצאנו מאושוויץ. אנחנו גם לא בעיצומה של מלחמת שחרור אינסופית שהכל בה מותר, שמספקת לנו הכשר לחטוף ברעבתנות כל מה שאפשר."
משמעות טענתו, היא שישראל משתמשת באושוויץ כדי לחטוף ברעבתנות וגו'. כך מתבטאים של מכחישי השואה.
"אנטי ציוני? אני?" – הכתיר בורג את מאמרו, וכעבור שעה קלה החליף אותה בכותרת חדשה: "חלופה לסוחרי הדם והפחד". החלופה היא מפלגתו החדשה. מיהם סוחרי הדם? הדיבור הנואל הזה על "סוחרי הדם", מוכר מאוד בהיסטוריה היהודית (בדרך כלל סמוך לחג הפסח).
בורג רואה סתירה בין מדינת לאום יהודית לבין חברה של צדק ושוויון. בשם איזה צדק ואיזה שוויון הוא מדבר? הציונות היא התנועה הצודקת ביותר בתולדות האנושות, מאחר והיא שמה קץ לעוול הגדול ביותר בתולדות האנושות. הציונות היא תנועה שוויונית, שכן היא הבטיחה לראשונה שוויון לעם היהודי, הראוי למדינה ריבונית משלו, "ככל עם ועם, במשפט העמים" כהגדרת הקונגרס הציוני הראשון.
מיהו ציוני? מי שדוגל בקיומה של מדינת ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי. מי שמתנגד לכך הוא אנטי ציוני.
הציונות היא פיגום לא רלוונטי, טוען בורג. מתי היא הפכה לבלתי רלוונטית? ביום שבו בורג חדל להיות נשיא ההסתדרות הציונית?
אהוד: אני חושב שחבל להתווכח עם האידיוט ולהשחית עליו מילים, אלא אם כן מישהו בעל אינטרס משלם לו כדי שיגיד שטויות כאלה.
3. למרות "אם תרצו"
איומים, אולטימטומים, לחצים קשים – כל אלה מושכים כותרות, מעלים סוגייה לסדר היום ליומיים-שלושה, אך בסופו של דבר מה שנותר אינו הנושא אלא הסגנון, האיום.
סגנון מכתבם של רונן שובל וארז תדמור לנשיאת אוניברסיטת בן גוריון – לא זו בלבד שאינו מכובד, הוא גם אינו אפקטיבי. אף נשיא אוניברסיטה לא ירצה לפעול בתחושה שאקדח מוצמד לרקתו. אף נשיא אוניברסיטה לא יוכל להתמודד באפקטיביות עם בעייה, כאשר הכול מתייחסים אליו כאל מי שפועל כשאקדח צמוד לרקתו. בעצם סגנונם המאיים והאולטימטיבי, פגעו מנהיגי "אם תרצו" ביכולתם לחולל את השינוי שהם רוצים. "אם תרצו" העניקה פרס לאנטי ציונים באקדמיה.
חבל. הבעייה שהם מעלים חמורה מאוד וראויה להתמודדות בדרך מכובדת ואפקטיבית. הבעייה שהם מעלים היא כפולה – המצב הבלתי נסבל, שבו הציונות, המהות של המדינה, היא מיעוט קטן ומבוזה באוניברסיטה, והפגיעה בחופש האקדמי, באמצעות שלטון ללא מיצרים של השמאל הרדיקלי.
פרופ' דוד אוחנה אינו חבר בתנועת "אם תרצו". אוחנה אינו שייך למחנה הימין בישראל. הוא גם אינו איש מרכז. הוא אינטלקטואל מובהק של השמאל היוני הציוני בישראל. בדברים שנשא בכנס "לא בשמיים 2010" בכפר בלום, לא בחל אוחנה במילים כדי לתקוף את רעיון ארץ-ישראל השלמה, את מפעל ההתנחלויות ואת "גוש אמונים". מה הוא לא אמר עליהם: פשיסטים, פטישיסטים של האדמה, כנענים דתיים ועוד. ובין דבריו, כמסיח לפי תומו, סיפר קצת על חוויותיו בחוג להיסטוריה של אוניברסיטת בן-גוריון: "אני נחשב המרצה הימני ביותר בחוג," אמר, והוסיף: "אצלנו, אם מישהו כותב 'מלחמת השחרור', 'מלחמת העצמאות' או 'מלחמת הקוממיות' ולא 'מלחמת 1948' – אוי ואבוי לו."
גם הסופר פרופ' חיים באר, אינו מזוהה בדיוק עם הימין או המרכז בישראל. גם באר הוא מאנשי הרוח הבולטים של השמאל היוני בישראל. באר נתן לתלמידיו באוניברסיטת בן-גוריון לנתח את שירו של אלתרמן "האיש החי", מתוך הספר "עיר היונה", אחד הספרים הציוניים ביותר שנכתבו בארץ. תלמידה שלו ניתחה את השיר כשיר אודות... האיש החי – הישראלי, שאינו יכול להשתחרר מנטל האשמה והאחריות מ"הזר", הפלשתינאי שאותו דיכא וגירש. על יסוד אותו מפתח, ניתחה את השיר כולו, וביארה כל משפט בתוכו. לא היה בליבו של חיים באר עליה. הוא הבין, כפי ששמעתיו בהרצאה במכון שכטר, שהיא ניתחה את השיר בדרך היחידה שהיא מכירה – בדרך בה המרצים באוניברסיטה שטפו את מוחה לאורך שנות לימודיה. אין היא מכירה דרך אחרת.
אני מתנצל בפני הקוראים על כך שהטרחתי אותם בהגדרות הלא חשובות ולא מעניינות אודות הצבע הפוליטי של הדוברים אותם ציטטתי. מה זה חשוב האם הם מזוהים כאנשי "שמאל" או "ימין", מה גם שבעיניי ההגדרות הללו אנכרוניסטיות ולא רלוונטיות עוד. מדוע נהגתי כך? מאחר ובעקבות הביקורת שנמתחה לאחרונה על האקדמיה, היו מי שניסו להציג זאת, כביקורת של "הימין" על "השמאל" וכניסיון של "הימין" לסתום פיות ולפגוע בחופש האקדמי. הציטוטים שהבאתי, דווקא מפי אנשים המזוהים כ"שמאל", נועדו להבהיר, שהמחלוקת אינה בין "שמאל" ל"ימין", אלא בין ציונים לאנטי ציונים.
איך דבר כזה קורה? איך זה ייתכן שאדם הנמצא בקצה השמאלי של הקונסנזוס הלאומי בישראל, הוא הקצה הימני של החוג להיסטוריה באוניברסיטת ב"ג? הרי הדבר מנוגד לכל היגיון סטטיסטי. החברה הישראלית אינה יכולה להתחמק מדיון עמוק בשאלה הזו, שהינה קריטית לעתיד האקדמיה הישראלית ולעתיד חיי התרבות והרוח בישראל. הבעייה היא, שנעשה ניסיון אלים ממש, למנוע את הדיון הזה. כל מי שמעז לבקר את הנעשה באקדמיה מוצג כמקארתיסט, וכל ביקורת מוצגת כפגיעה בחופש האקדמי.
אני רואה בחופש האקדמי ערך מקודש. אקדמיה שאין בה חופש אמיתי, עלולה לנוון את הרוח והמדע. אני סבור שיש להיאבק נגד המגמות באקדמיה אותן הצגתי, כמאבק למען החופש האקדמי.
למה מתכוון פרופ' דוד אוחנה כאשר הוא טוען ש"אוי ואבוי" למי שיאמר את צמד המילים המשוקצות "מלחמת העצמאות"? הרי ברור שמי שיאמר אותם, לא ייתלה בכיכר המרכזית ומכנסיו לא יופשטו כדי שילקה בח"י מלקות. אבל מי שישתמש בטרמינולוגיה הזו יוגחך בעיני עמיתיו, יוצג כבלתי נחשב, יוקע, יפחד להיחשב כתמים, אנכרוניסטי, מיושן ו... ציוני, רחמנא ליצלן. זאת עריצות הרוח השלטת באקדמיה. במצב כזה, אקדמאי הרוצה להבטיח את פרנסתו נאלץ להתקרנף. איך הגענו למצב שבו באוניברסיטאות של מדינת ישראל, אקדמאי מפחד להיחשב ציוני?
באקדמיה שיש בה פחד, אין חופש אקדמי. אין חופש תחת טרור. המאבק להחזרת הציונות לאקדמיה, הוא גם מאבק למען החופש האקדמי.
תנועת "אם תרצו" תרמה תרומה חשובה לחברה הישראלית, כאשר העלתה בחודשים האחרונים את הנושא על סדר היום הציבורי. במכתב האיום לנשיאת אוניברסיטת בן-גוריון נהגו הכותבים כפרה הבועטת בדלי החלב שמילאה. כותבי המכתב טעו, ואני מאמין שהם כבר מבינים את טעותם ומקווה שימצאו את הדרך לחזור בהם. אך גם לאחר הטעות – הבעייה נותרה בעינה. קל מאוד להתעלם מהבעייה ולהפוך את המכתב לנושא המרכזי, אולם תהיה זו טעות חמורה של החברה הישראלית ושל האקדמיה בישראל, אם כך יהיה. יש להחזיר לאקדמיה הישראלית את הציונות ואת החופש האקדמי, לא למען "אם תרצו", אולי אפילו למרות "אם תרצו".
פורסם לראשונה ב"ישראל היום".
אהוד: שלא יהיה לך צל של ספק, החארות מהחוגים השקריים באקדמיה שלנו ניצחו בעזרת המכתב של "אם תרצו" וההסתה של עיתון "הארץ", ומעתה הם הצדיקים והצודקים ומי שמבקר את הטינופת הפוליטית שהם מלמדים את הסטודנטים הצעירים שלהם – הוא "מקארתיסט"!