ישראל שילמה מחיר כבד בהתנתקות – עקירת חבל התיישבות שלם וגרוש כל תושביו, עד האחרון שבהם. יצירת תקדים של נסיגה עד המילימטר האחרון. קרע קשה בעם. סבל כבד ומתמשך לעקורים, שלא נמצא להם פיתרון הולם.
כל זאת למען מטרה אחת – להתנתק סוף סוף מעזה.
התנתקות מעזה היא בהחלט מטרה ראויה. חלקית היא נעשתה כבר ב-1994, עם יישום חלקו הראשון של הסכם אוסלו – "עזה ויריחו תחילה." ניתן היה להתנתק מן הרצועה בלי לעקור את כל היישובים (אולי להעביר את היישובים המבודדים לשני הגושים – גוש קטיף והגוש הצפוני). ניתן היה להתנתק מן הרצועה בלי לסגת עד הקו הירוק ולהשאיר בידינו לפחות את התוחמת הצפונית.
לא כך בחרה הממשלה, והנסיגה והעקירה היו מוחלטים וכואבים.
לאחר הנסיגה מעזה, לא היתה אמורה להיות לפלשתינאים כל עילה להמשיך במעשי האיבה נגדנו. הנסיגה היתה אמורה להביא לשקט ולהתכנסות הפלשתינאים לשיקומה של עזה ולפיתוחה, בסיוע ישראלי ובינלאומי.
אולם אם יירה כדור אחד מעזה, הובטח לנו, או אז ידינו לא תהיינה עוד כבולות ונוכל להגיב במלוא העוצמה, בקונסנזוס לאומי ובינלאומי מוחלט. איש לא יוכל עוד לבוא אלינו בטענות.
ובכל מקרה, התנתקות זו התנתקות. ישראל לא תהיה עוד אחראית כהוא זה על מיליון וחצי הפלשתינאים בעזה.
ההתנתקות בוצעה במלואה. דבר וחצי דבר מהבטחותיה לא הושג.
אחרי ההתנתקות לא היה אפילו יום אחד של שקט. חורבות יישובינו היו לבסיסי טרור נגדנו. הפלשתינאים ברצועת עזה מבצעים פשע מתמשך נגד האנושות – ירי מכוון ובלתי פוסק של טילים על אוכלוסיה אזרחית. פשע מלחמה של מניעת ביקורים אצל גלעד שליט ואי העברת מידע אמין על מצבו.
ולנו אין בשום אופן יד חופשית להגיב במלוא העוצמה. אין לכך קונסנזוס פנימי – מי שהתנגדו למתן אור ירוק לצה"ל להגיב בעוצמה טרם ההתנתקות, בטענה שהטרור הוא תוצאה טבעית של הכיבוש, ממשיכים להתנגד לתגובה של ממש גם אחרי שהכיבוש הסתיים. אין גם קונסנזוס בינלאומי המאפשר תגובה זו. העולם גם אינו מכיר בכך שישראל התנתקה מעזה ורואה בה אחראית על הנעשה בה.
גם הטענה המוזרה, לפיה כיוון שהנסיגה היתה חד-צדדית, אין לצפות שהצד השני ישמור על השקט (מה הקשר?) כבר אינה רלוונטית, אחרי שהושג הסכם הרגיעה, ואף הוא מופר מידי יום בידי הפלשתינאים, שממשיכים בפשעם נגד האנושות.
וישראל, הנמנעת מתגובה מינימלית, שכל מדינה בעולם היתה מגיבה במקומה, שממשיכה להעביר כספים לאוייב היורה על אזרחיה, מואשמת ב... לא פחות מפשע נגד האנושות לצד קריאה לבית הדין בהאג לדון באשמתם של מדינאיה ומפקדי צבאה, בשל ה"מצור" על עזה, והפסקות החשמל המבויימות בידי מי שיורים טילים ומתבכיינים.
ההאשמה הזאת, היא הגמול לישראל על ההתנתקות.
ב. תהום אידיאולוגית
"הליכוד זה פייגלין ופייגלין זה הליכוד" – זה המסר אותו מנסים דוברי "קדימה" ו"העבודה" ואותו מנסה התקשורת להעביר לציבור מאז היוודע תוצאות הפריימריס בליכוד. זה המסר המרכזי באמצעותו ינגחו את הליכוד מעתה ועד הבחירות. יש להניח שהמסר הזה אכן יפגע בליכוד ויכרסם בתמיכה הציבורית בו. מי שהכניסו את פייגלין לרשימה לכנסת, הם שגרמו לליכוד לנזק הזה.
ובכל זאת, כדאי לבחון את הטענה הזאת – האם היא נכונה? אי אפשר להתעלם מכך שהמועמד ה-20 ברשימת הליכוד הוא משה פייגלין ושהמועמד מס' 36, בועז העצני, הוא פייגליניסט. אף על פי כן, הליכוד אינו פייגלין ופייגלין אינו הליכוד. תהום אידיאולוגית שאינה ניתנת לגישור פעורה בין הליכוד לפייגלין.
אלה המנסים להציג זהות בין הליכוד לפייגלין, משתמשים בין השאר, כדי להוכיח את טענתם, בתרגיל המבריק של פייגלין – פירסום רשימת המומלצים שלו, שרבים ממנה אכן נכנסו לרשימה, חלקם במקומות גבוהים. דבר אחד אין הם מזכירים – פייגלין המליץ עליהם, הם לא המליצו עליו. הם לא בחרו בכך שהוא ימליץ עליהם. והאמת היא, שבין פייגלין לבין מומלציו פעורה תהום אידאולוגית.
בראש רשימת מומלציו, הציב פייגלין את בני בגין ואת רובי ריבלין. מן הראוי לעמת את דרכו של פייגלין עם דרכם. רובי ריבלין היה אחד המתנגדים החריפים ביותר לתוכנית ההתנתקות. עם זאת, הוא התנגד בכל כוחו לסרבנות, לאלימות, לאי קבלת מרות המדינה ומרות החלטת הכנסת. כיו"ר הכנסת הוא פעל נגד התופעות הללו, בשם הממלכתיות והדמוקרטיה. פייגלין ותנועתו, לעומת זאת, הציבו את סוגיית הסרבנות בראש סדר היום שלהם. הסרבנות היא מרכיב מרכזי באידיאולוגיה שלהם. הם אף שותפים לרדיפה האישית כלפי מפקדים שמילאו את הפקודה והשתתפו בהתנתקות. מיכאל פואה, האידיאולוג של "מנהיגות לאומית", קרא לסירוב פקודה במלחמת לבנון השנייה (!) כדי לא לשרת ב"צבא הגירוש". אם רוצים, ניתן להציג זאת כמחלוקת טכנית בנוגע לדרכי המאבק על האידיאולוגיה המשותפת. אך אין זו הצגה נכונה והגונה. המחלוקת הזאת היא אידיאולוגית לחלוטין – בין אידיאולוגיה של ממלכתיות, של דמוקרטיה, של שלטון החוק, של ריבונות, לבין אידיאולוגיה שהמושג הבזוי ביותר בה הוא הממלכתיות, אידיאולוגיה הבזה לדמוקרטיה, לריבונות ולשלטון החוק.
בני בגין הצביע בכנסת נגד צירוף רחבעם זאבי לממשלתו של שמיר, בטענה שטרנספר הוא זיהום מוסרי. אף שבהסכם הקואליציוני בשמו הצטרף גנדי לממשלה, לא היה כל זכר לטרנספר, בגין סבר שאדם שזו אמונתו אינו ראוי לכהן בממשלה בראשות הליכוד. הפייגלינים מצדדים בדחיקת רגליהם של הערבים מארץ-ישראל. הפייגליניזם הוא גזענות. הליכוד הוא תנועה ליברלית, שהגזענות – ממנה והלאה.
הליכוד הגדיר עצמו מאז ומתמיד כתנועה לאומית וליברלית. הליברליזם היה ונשאר יסוד מוסד באידיאולוגיה של הליכוד וכן של הורתו – תנועת החירות ושל מרכיביו האחרים כמו המפלגה הליברלית ושל המקור לליכוד – הזרם הרוויזיוניסטי בציונות.
בראיונות לתקשורת אמר פייגלין שהוא הליכוד האמיתי, וכדי להוכיח זאת ציטט מתוך חוקת הליכוד משפט המחייב החלת ריבונות ישראל על כל שטחי ארץ-ישראל. את העובדה שממשלות הליכוד, השולטות במדינה, בהפסקות קצרות, כבר 31 שנים, לא עשו כן, הוא הסביר בכך שלמעשה השמאל המשיך לשלוט וממשלות הליכוד לא מימשו את הדרך למענה נבחרו. אולם הסיבה לכך שממשלות הליכוד לא סיפחו את יהודה ושומרון אחרת לגמרי. על פי התפישה הליברלית, עליה אמון הליכוד, אין ריבונות ללא מתן אזרחות מלאה לכל התושבים בשטח עליו היא חלה. אין מצב של ריבונות על יהודה ושומרון ללא מתן אזרחות מלאה וחופש הצבעה לכל הפלשתינאים החיים בהם. הליכוד לא הצליח למצוא דרך שתרבע את המעגל, ולכן אין לו מישנה סדורה כיצד להתמודד עם הסתירה. מנחם בגין ניסה להתמודד עם הבעייה באמצעות תוכנית האוטונומיה. ניתן להתווכח האם תוכנית האוטונומיה היא פתרון טוב והאם היא ישימה, אך יש בה לפחות ניסיון לתת פתרון לבעייה. הדרך של פייגלין – ריבונות ללא ערבים, ובוודאי ללא זכויות אזרח לערבים, בוודאי ובוודאי שאינה דרך הליכוד.
ארץ-ישראל השלמה נוסח הליכוד, היא ארץ-ישראל השלמה כמדינה דמוקרטית וליברלית, המעניקה מלוא הזכויות לערבים. בשירו "שתי גדות לירדן", כתב ז'בוטינסקי: "שם ירווה לו משפע ואושר / בן ערב, בן נצרת ובני / כי דגלי דגל טוהר ויושר / יטהר שתי גדות ירדני."
במאמר אחר הוא כתב שמבחינתו אם ראש הממשלה במדינה היהודית יהיה יהודי, ראוי שסגן ראש הממשלה יהיה ערבי ולהיפך. הליכוד לא השכיל, לצערי, לעדכן את האידיאולוגיה שלו ולהודות בפה מלא שאי אפשר לקיים מדינה יהודית בארץ-ישראל השלמה. אולם בפרקטיקה, ראשי הממשלה של הליכוד חיפשו פתרונות פרגמאטיים שונים. היום, המצב הביטחוני אינו מאפשר ויתור על שטחים, שהרי נוכחנו מה המציאות שנוצרה בשטחים שישראל עזבה. אך לטווח הארוך יש למצוא פתרון שיבטיח ריבונות על מקסימום שטחי ארץ-ישראל, תוך ויתור על אזורים צפופים באוכלוסיה פלשתינאית.
בשנות החמישים והשישים נאבקה תנועת החירות, כתף אל כתף עם מפלגות השמאל, למען ביטול המימשל הצבאי על ערביי ישראל. בגין ותנועתו לא ראו כל סתירה בין גישה זו, המבוססת על ערך חירות האדם, אותו הציבה תנועת החירות כאחד מארבעת יסודותיה (שלמות המולדת, קיבוץ גלויות, חירות האדם, צדק סוציאלי), לבין גישתה הניצית ואמונתה בשלמות הארץ.
האם ניתן לראות בפייגלין ובתנועתו, המייצגים גישה אנטי דמוקרטית, אנטי ממלכתית וגזענית, כממשיכי הדרך של הליכוד? כמובן שלא. פייגלין הוא נטע זר בליכוד, המנסה לבצע השתלטות עויינת על מפלגה שבינו ובינה אין קשר ואין גשר.
ביקורת חריפה נמתחה בתוך הליכוד על בנימין נתניהו, בשל מלחמתו בפייגלין ערב הפריימריס. מבקריו טענו שבמלחמתו הוא ניפח את התופעה והפך את פייגלין ליריב לגיטימי ושווה כוחות לו. ייתכן שמאבקו של נתניהו הוסיף לפייגלין קולות. אני מאמין שהוא דווקא הקטין את כוחו של פייגלין. חרף תרועות הניצחון שלו, פייגלין ציפה למקום הרבה יותר גבוה מהמקום העשרים.
אולם את צעדו של נתניהו אין לשפוט רק במיבחן התוצאה בפריימריס, אלא במבחן המנהיגות. חובתו של מנהיג לומר אמירה ברורה. נתניהו, כמנהיג הליכוד וכמועמדו לראשות הממשלה, ביצע את המתבקש ממנו כמנהיג – בהוקיעו את פייגלין. במאבקו בפייגלין, הקהה את עוקץ הניסיון להציג מצג שווא של הליכוד כתנועה פייגליניסטית.
לא. הליכוד אינו פייגלין ופייגלין אינו הליכוד. תהום אידיאולוגית פעורה בין 19 המועמדים הראשונים של הליכוד לבין המועמד ה-20. תהום פעורה בין 38 מארבעים המועמדים הראשונים של הליכוד, לבין המועמדים המוצבים במקומות ה-20 וה-36.
אין ספק שעצם בחירתו של פייגלין היא מכה לליכוד והיא תפגע בו בבחירות. יש לקוות, שהציבור לא ילך שולל אחרי תעמולה, וידע להבחין בין הליכוד, לבין שני הסוסים הטרויאנים שבתוכו.
איך זה קרה שפייגלין נבחר לרשימת הליכוד? מה זה מעיד על הליכוד?
כדי להבין זאת, כדאי לבחון את התנהגותו של פייגלין ביום הפריימריס. פייגלין ניהל מלחמה עקשנית נגד הארכת יום הבחירות וביתר שאת, נגד הרעיון שנבחן – הארכתם ביום נוסף. והרי ההארכה נועדה להגדיל את אחוז המצביעים, לנוכח התקלות בבחירה. מבחינתו של פייגלין, בניגוד לכל גישה דמוקרטית, רצוי שאחוז הבוחרים יהיה נמוך ככל הניתן. ככל שאחוז הבוחרים נמוך יותר, כך גדל כוחו של פייגלין.
האסטרטגיה של פייגלין, היא אסטרטגיה של השתלטות עויינת על הליכוד, באמצעות קבוצה מלוכדת, ממושמעת ונחושה של אנשים, שכלל אינם בוחרים בליכוד, שמצביעה כאיש אחד בפריימריס ובמוסדות הליכוד. מבחינה זאת, פייגלין שגה בניסיונו להשתלט על הליכוד דווקא, מפלגה שבה 100,000 מתפקדים. אילו היה מצטרף למפלגת העבודה, שמספר המתפקדים בה נמוך בהרבה, היה יכול להשיג הישגים גדולים יותר. מה הקשר בינו לבין מפלגת העבודה? שאלה טובה. מה הקשר בינו לבין הליכוד?
איך ניתן להתמודד עם התופעה?
כל עוד השיטה היא הפריימריס, אין כל דרך לבלום את התופעה. שיטת הפריימריס מאפשרת לכל מי שרוצה ויכול להתארגן, להשתלט "בדרך דמוקרטית", על מפלגה. כן, באותה שיטה גם קבוצת שמאל רדיקלי מאורגנת היטב תוכל להכניס נציג ברשימת הליכוד.
זו רק אחת הרעות החולות בשיטת הפריימריס ורק אחת הסיבות לבטלה. אולם כל עוד זו השיטה, מן הראוי ליצור מנגנון סינון, שתוענק לו סמכות לפסול מועמדים שדרכם סותרת את דרך מפלגתם.
ג. מקארתיזם נתעב, תגובה לעקיבא אלדר, "אלימות בחסות החוק", "הארץ" 11.12.08
שופטים הם בני אדם, וככאלה הם טועים לעתים בהחלטותיהם, ככל אדם. לכן, ביקורת על פסיקות בית המשפט לא רק לגיטימית, היא אף רצויה.
ניתן לבקר את החלטתה של השופטת מלכה אביב לשחרר את זאב בראודה, תושב חברון, החשוד בירי בפלשתינאים לאחר פינוי "בית המריבה" (אם כי ראוי לבסס את הביקורת בהכרת הראיות). אולם ביקורתו של עקיבא אלדר חרגה מכללי האתיקה, ואין היא לגיטימית.
במקום ביקורת עניינית על החלטת השופטת, העדיף אלדר לעשות לה דה לגיטימציה ודה קרדיטיזציה ולפסול אותה אישית כשופטת. הוא לא עשה זאת באמצעות ביקורת מקצועית על פסיקותיה בעבר כשופטת, אלא בהצבעה על העובדה שהנה מתגוררת במושב גיתית שבבקעת הירדן. כיוון שכך, היא "מתנחלת" ולכן היא פסולה וחשודה מראש, וכל החלטה שלה נגועה מראש.
זהו ציד מכשפות מקארתיסטי מן הסוג הנתעב והנאלח ביותר. זאת זילות בית המשפט ופגיעה בשופט.
מעניין איך היה מגיב אלדר על מאמר הפוסל שופט ערבי בשל ערביותו. בצדק, הוא היה מכנה זאת גזענות.
ראוי היה שדברי הבלע הללו לא היו נכתבים. משנכתבו, ראוי היה שמערכת "הארץ" לא תפרסם אותם.
מוגזם לצפות לכללי אתיקה ב"הארץ"?