(או – שני אגומניאקים יוצאים לדרך)

(השני הוא פוצ'ו החושף את הסיפור)

2.9.04. מחר ב-0600  אנו ממריאים ליוהנסבורג ומשם לקיפטאון לקונגרס סופרי ילדים. סך הכל 11 שעות טיסה. כשיוצא לי לנסוע עם יהודה למפגשי סופרים=תלמידים בארץ, אנו יושבים במכונית לכל היותר שעתיים שמהם שעה וחצי הוא ישן. עכשיו 11 שעות, נראה מי ישן יותר. קבענו שהערב ב- 1800 אנחנו נוסעים  למשרד אל-על ליד הרכבת, כדי שמחר לפני ההמראה לא נצטרך לעמוד בתור עם המזוודות.

שבוע קודם לכן, קבענו פגישה בבית קפה באזל, כדי לתכנן את המסע ולדבר על תוכניתנו להישאר עוד שבוע בדרום אפריקה, כדי לבקר ידידה של יודה מימי האוניברסיטה, ישראלית יפת תואר שהתחתנה עם צעיר יהודי מיוהנסבורג, התגרשה ממנו ועתה היא גרה בדד בפורט אליזבאט ותשמח לארח אותנו. אני קונה את ההצעה בהתלהבות ובהזדמנות זאת מעניק לאטלס את ספרי האחרון "על הא ועל דא". הספר זכה למחמאות רבות במשפחה, אך חשוב לי לדעת מה הוא, המחמיר שבמבקרים, יגיד עליו. עד היום לא אמר מילה, אבל כשנשב 11 שעות במטוס וכבר לא יהיה לנו על מה לדבר, אין ספק שנגיע אליו.

בינתיים אנו יושבים ברכב הנוסע לתחנת הרכבת. אטלס נמצא באופוריה שלפני הטיסה, ההתרגשות כבר אוחזת בו והוא מסתכל בבוז על הארץ שמחר נראה אותה קטנטונת מלמעלה.

"אני שונא את הארץ הזאת!" הוא מכריז, "את העיר העלובה הזאת, את המדרכות המתנדנדות ואת הבתים המתפוררים! תביט תביט!" הוא אומר באותה נשימה. "תראה איזה יופי של ציצים!"

אני לא זקוק להכוונה שלו, כי גם עיניי נעוצות באותם כדוריים המקפצים בתוך חולצת הטי-שרט של העלמה החולפת מולנו במעבר החצייה. היא עוברת זקופת חזה בלי לנחש איזו התעוררות חושים היא גורמת לשני זקנים על סף ההתקרחות. מעניין מה תעורר בנו  הגרושה היפה  שלו בדרום אפריקה.

3.9.04. אנו מגיעים ל'בן-גוריון' שעה לפני הזמן. מסתבר שחוץ מהזיות נעורים, יש לנו עוד דבר משותף. שנינו מעדיפים להקדים ולא לחיות את  הדאגות של אלה האוהבים לבוא ברגע האחרון. הוא משבח את עצמו על שהשכלנו לתת את המזוודות אמש ולחסוך לעצמנו את כל בדיקות הביטחון המעצבנות. אנו מוסרים את הפספורטים וכרטיסי הטיסה ומוזמנים לעבור במנהרת הבטחון. אני עובר בשלום, אבל אצל שותפי פעמון האזעקה מצלצל בהיסטריה. יהודה מרוקן את כיסיו עד אחרון המטבעות, אך הפעמון שב ומצלצל. מה זה יכול להיות? השלייקעס! אטלס נזכר שלכתפיות שלו יש סוגרי ממתכת זהובה. הוא מסיר אותם ועובר במנהרה תוך החזקת המכנסים בידיו. גם הפעם הפעמון מרעיש. עכשיו העניין מתחיל להיות חשוד. איש הביטחון לוקח את אטלס הצידה ולא עוזר לי זה שאני אומר לו 'אתה יודע מי זה?'

השרביט המחליק על גופו המלא של סופר הילדים הנערץ, לא משמיע אפילו ציוץ אחד. איש הבטחון חוזר ומעביר את הסופר בשער הפעמונים ואלה מצלצלים בעוז.

"יש לך קוצב לב?" – שואל האיש.

 "מה פתאום?" – מחזיר רעי שמתחיל לאבד את בטחונו.

 "אז אולי השתילו לך פלטינה?"

 "רק זה חסר לי."

 "טוב, תוריד את המכנסיים!"

 למכנסיים שנפרדו לא מכבר מהשליקעס אין בעייה לרדת לבד, אלא שלשם כך יש צורך להסיר קודם את הנעלים. ברגע זה אורים פניו של החשוד והוא אומר:

"איך שכחתי! יש לי פלטות מגנטיות!"

הסופר  עובר עתה יחף בשער הפעמונים ואלה לא פוצים צליל. התעלומה נפתרה, אך מה יהיה כעת? הרי בכל שדה תעופה שנעבור, נצטרך לחכות עד ששותפי יחלוץ את נעליו...      

די  לצרה בשעתה. כעת יש לנו המון זמן להסתובב בין חנויות הדיוטי-פרי. מה כדאי לקנות? אולי מתנה לגרושה  היפה הממתינה לנו בווילה שלה  בפורט-אליזבאט. אבל בעצם חבל על הכסף, הרי לכל אחד מאיתנו יש כמה ספרים שאנחנו לא יודעים איך להיפטר מהם. מגיעים לחנות האחרונה בלי להוציא פרוטה ואז מהדהד הרמקול בכל אולמות שדה התעופה:

"מר יהודה אטלס! מר יהודה אטלס! נא לגשת למודיעין!"

 נכון שאנחנו נוסעים גם בשליחות  משרד החוץ ולפני הטיסה עברנו קורס קצר של אמצעי ביטחון והנחיות איך להציג בקונגרס את תדמיתה החיובית של מדינה ישראל, אבל איזו משימה הם רוצים עוד להטיל עלינו ולמה הם לא מזכירים גם את שמי?  רק שלא יתנו לנו מטלה סודית שלא נוכל לעמוד בה.

"זה לא ממשרד החוץ," אומר לי יהודה בפנים חיוורות כשאנו חשים לעבר תא המודיעין,- "זאת בטח אשתי. אימא שלה חולה מאוד ובטח קרה משהו נורא. סתם רונית לא היתה מצלצלת."

 עכשיו אני מחוויר. מה אעשה בדרום אפריקה בלי יהודה, הרי אפילו את שם המלון אני לא יודע, שלא לדבר על הגרושה. לא איכפת לי מה שיקרה לאימא של רונית. אני לא נותן לו לעזוב אותי. קודם שיביא אותי לאפריקה ואחר כך יעשה מה שיעשה. חסרי נשימה אנו מגיעים למודיעין ואז הפקידה מסתכלת על שנינו. לפי החיוורון היא חושבת שאני הוא אטלס. אמנם בתמונת הפספורט שבידה, יש לי זקן, אבל אולי  השפם מסתיר אותו. עוד היא חוככת בדעתה אל מי לפנות, וידידי גומר את נשימת הריצה האחרונה שלו ומכריז:

"אני יודה אטלס. מה קרה?"

"זה מה שקרה! " אומרת הפקידה הסימפטית ומושיטה לו את תיק הנסיעות שלו, "איבדת את  כרטיס הטיסה ואת הפספורט!"

זה מה שקורה כשטסים עם מדרסי מגנט וצריך לשבת לחלוץ נעלים. מכאן להבא אני מקפיד לבדוק את כל מי שנוסע עימי, כדי לדעת אם לא מיגנט את כפות רגליו.

כשאנו מגיעים למטוס, נמוגים כל חששותיי מפני הטיסה הארוכה והמייגעת. אין לי מה לפחד. אווירון כל כך גדול ומגושם, בואינג 727 המפלצתי, אין  סיכויי שדבר כזה יצליח להתרומם אפילו מטר אחד מהאדמה.

שתים עשרה שעות לאחר מכן אנו נוחתים בקיפטאון, אחרי שהחלפנו מטוס ביוהנסבורג. בדרך דיברנו על כל הדברים שבעולם, אבל אפילו לא מילה אחת "על הא ועל דא" ספרי האחרון. אין דבר, אנחנו נגור עכשיו שבועיים בחדר אחד, הרגע החשוב עוד בוא יבוא.

4.9.04. אנו מתעוררים במלון הולידיי-אין והולכים לחדר האוכל. שנינו מחליטים לשמור על דיאטה, אבל לא בארוחת הבוקר הכלולה במחיר המלון. אחרי הארוחה אנו נוסעים לאזור הנמל הנקרא "חזית המים"  (WATER FRONT). המקום דחוס בחנויות למזכרות ותיירים הנכנסים ויוצאים מהן. בין חנות לחנות יהודה לא שוכח להזכיר לי שאנחנו כאן בשביל לראות, לא לקנות. קבוצות של ילדים כושיים כבני עשר תופשות כל פינה ועומדים מפזזים ושרים כשלפניהם מונחת צלחת, הנשארת ריקה בדרך כלל. במרכז האזור אנו מגלים אמפיתיאטרון קטן ועד מהרה אנו יושבים מול זמרי אופרה שחורי עור, שירדו לא מכבר מן העצים, ועתה הם עומדים בחליפות מעונבות ושרים דואטים מתוך אופרות של ורדי וביזאט.  בין היושבים אנו מגלים קומץ חברי כנסת, ביניהם בולט מיכאל איתן, אחד הצדיקים הבודדים בהיכל. במטוס לא הבחנו בהם, כי הם ישבו כמובן במחלקה הראשונה. לכאן באו  בשליחות המדינה לאיזו ועידה ועתה הם בודקים כמונו את התרבות המקומית. הצפייה במופע היא בחינם והודות לכך הם לא חייבים לראות את המופע עד תומו וגם אנחנו לא. יש עוד כמה חנויות שלא הצצנו אליהם.

בערב חוזרים למלון. יהודה עם כמה צלחות חרסינה מצויירות להפליא ואני עם מחרוזת אפריקנית של עצמות צבעוניות. אותה אתן לדיצה אשתי. היא תעביר אותה לעדנה בתי וזו תיתן אותה עוד באותו יום למיכל, נכדתי. מתנה אחת שתגרום נחת וסיפוק לשלוש נשים.

הולכים לישון מוקדם, כי מחר רוצים לקום מוקדם לראות את הגן הבוטני לשנינו יש רקע חקלאי כקיבוצניקים לשעבר. כשנטייל בין שבילי הגן, אני מעודד את עצמי, בטח תהיה לנו  הזדמנות לדבר על כל מיני ספרים שיצאו  ובטח יהיה מעניין.

כשאנחנו נכנסים למיטה, יהודה נזכר שפגש בארץ את חגית רכבי, הבמאית המפורסמת של תיאטרון הילדים והיא סיפרה לו שגם היא טסה לקיפטאון ואפילו מסרה לו את שם המלון שבו תגור. מה שצריך לעשות זה לטלפן לאותו מלון ולהציע לה לטייל איתנו מחר בגן הבוטני. יהודה מנסה להיזכר בשם המלון ולא מצליח. איזה שותף מצאתי לי, זוכר את שמות כל הסופרים שבעולם, אין ספר שהוא לא יכול לדבר עליו כמה שעות, אבל דבר פשוט כמו שם של בית מלון – יוק. חבל, חגית רכבי – חומד של בחורה.

5.9.04. בבוקר נרשמים לקונגרס הילדים של   I/B/B/Y/ ואחר כך לוקחים מונית אל הגן הבוטני. הנוף בדרך מרהיב, אטלס לא חדל מלהשמיע קריאות התפעלות גם בשבילי. מה שחסר לנו הם רק הציצים של תל אביב, מה לעשות, כל מדינה והיחידיות שלה.  מגיעים לגן. באנו בעונה הנכונה. הפרוטאה – הצמח הלאומי של דרום אפריקה – בשיא פריחתו.

מולנו יורדת נערה חמודה למראה ואנו לא יכולים שלא לעצור אותה כדי לשאול מה היא ממליצה לראות. היא מצביעה על ראש הגבעה ואומרת ששם נמצאים הפרוטאות הכי יפות. אני רוצה לשאול אם היא לא רוצה לראות אותם עוד פעם, אבל בדיוק עכשיו שכחתי איך אומרים באנגלית 'עוד פעם'. רגלו השמאלית של יהודה מתחילה לכאוב, אך הוא לא מוותר על הפרוטאות  ואנו מתחילים לעלות על הגבעה בשארית כוחותינו. בדרך אטלס עושה את שגיאת חייו, מסתכל על הנוף המרהיב הנפער מתחתינו ואומר:  

"איזו שמש נפלאה ואיזה מזל יש לנו עם מזג האוויר המשגע!"

חמש דקות אחרי ההכרזה הזאת מתקדרים השמים וגשם זלעפות ניתך על הגן הבוטני. מה עושים, אנחנו באמצע המעלה , האם לחזור לביתנים המוגנים למטה, או להמשיך לראש הגבעה. תופשים מחסה מתחת עץ מחט גדול,  מחשבים כמה עלו לנו המונית והכניסה לגן, ומחליטים שאסור לנו לבזבז כסף סתם. אנחנו נגיע לראש הגבעה ויהי מה. מתקדמים לראש הגבעה כשאנו רצים מעץ לעץ, כלומר אני רץ ואילו יהודה צולע. הרגל הכואבת, שבימים הבאים הסתבר שפיתחה 'דורבן' בכף הרגל, מפריעה לו לרוץ. הוא מעדיף שלא להאריך את הדרך על ידי זיגזוג בין העצים וצועד למעלה בקו ישר, בלי להתייחס לגשם שכבר אין לו מה להרטיב יותר.

למעלה מתחת עץ ערמון עב צמרת, אנו תופשים מחסה ולא חדלים מלהתפעל מערב רב של שיחי פרוטאה אשר פה ושם הפכו לעצים שפרחיהם הגדולים והצבעוניים מצדיקים את היותם פרח לאומי. ולא רק הפרחים מרהיבים, גם הנוף מסביב מפעים בפראותו, מצד אחד  גובלים עם הגן הררי אבן שחורים שעננים לבנים עוטרים לראשם  שיער שיבה. מהצד השני מונחת לפנינו העיר קיפטאון היפה שבנייניה  נוצצי החלונות ושכונות הווילות עטופות הגנים מתפרשים עד הים הכחול,  כל אלה מצדיקים את העפלתנו להר ואת ההון שהוצאנו ועוד נוציא על הנסיעה במונית הלוך וחזור. כאן אנו נזכרים בחגית רכבי שלא הצלחנו להגיע אליה בגלל יהודה ששכח את שם המלון ואני מכפיל את הצער, כשאני מציין שאם היתה באה היינו יכולים להתחלק עימה בהוצאות על המונית. מי שמשמח עתה את ליבנו היא השמש שחזרה לזרוח מעלינו  בתוך שמיים כחולים. מה שאנו לא מבינים זה שאם השמיים כחולים למה הגשם עוד ממשיך לרדת עלינו. רק כשזזנו מהעץ, כדי להתקרב לשיח פרוטאה מקסים, תפשנו שתפשנו את מחסה העץ בדיוק אחרי שהגשם פסק.

בערב טכס הפתיחה. קומץ סופרי ילדים כסופי שיער וערב רב של  נשים בלונדיניות ממושקפות וקמוטות פנים, ספרניות ברובן, שבאו מכל קצוות  העולם, מתכנסים באולם הכנסים. בין הנשים אנו מוצאים את חגית רכבי שבאה לכנס מנהלי תיאטרוני ילדים. יהודה אטלס נופל על צווארה ואני ממתין לתורי. מביעים את צערנו על שהחמיצה את הגן הבוטני ואותנו. אטלס רוצה לספר לה על עצי הפרוטאה המופלאים, אך השם פרוטאה לא נדבק לזיכרונו. זוכר כל מילה שלמד בגימנסיה ובאוניברסיטה, כל עיר שקיימת בעולם, כל משפט שמופיע ב'פו הדוב', אבל עם השם פרוטאה לא מצליח ליצור קשר. לי דווקא קל לזכור את המילה הזאת, כי עשיתי סימן: פרוטאה מתחרז עם אוראה ואוראה כל מי שלמד פעם בפקולטה לחקלאות לא יכול שלא לזכור. 

אטלס מתפעל מזיכרוני המופלג ואני לא מגלה לו את הסימן, כדי שיהיה תמיד זקוק לעזרתי. לפני נשיקת הפרידה מחגית, אנחנו נזכרים לשאול אותה לשם המלון, כדי שאם יבוא לנו רעיון לבילוי משותף, נדע איפה למצוא אותה. היא מקבלת את השאלה בהבנה ובלי בעיות שולפת לנו את השם: "פרוטאה הוטל." 

למשמע השם אורים פניו של ידידי הסופר והוא אומר בהקלה: "איזה יופי! עכשיו כל פעם שאשכח את שם העץ, אחשוב על שם המלון שלך ופתרתי את הבעיה..."

6.7.04. מתחילות ההרצאות. יש הרצאות חשובות, כלליות הנערכות באולם הראשי ובו בזמן  הרצאות של נציגים ממדינות שונות המספרים  בחדרי לימוד קטנים על הבעיות הספציפיות של ארצם. בין המשתתפים אנו מוצאים פתאום עוד זוג ישראלי. הוא אקדמאי בשנת שבתון העובד במשרד החינוך וחייב להשלים מכסת הרצאות, כדי שלא יאבד את  דמי השבתון ואת הוצאות הטיסה לדרום אפריקה. אשתו נלווית אליו על תקן של שומרת ראש בהתנדבות. את שמו בדיוק שכחתי, אבל יהודה שזוכר כל שם יגיד לי ברגע שארצה. האקדמאי לוקח את הקונגרס ברצינות ומדווח לנו מה מעניין לשמוע ומה לא. מכל ההרצאות מושכת אותי הפסקת הצהרים, שבה אחרי הארוחה מתכנסים כל המעוניינים בלובי הגדול, הזריזים תופסים את הכורסות שניצבות לאורך הקירות והאחרים עומדים בפינות או יושבים על הארץ ויש לנו שעה של מספרי סיפורים. נרשמים אצל גברת אחת מקנדה שכולה חשיבות מנומסת ומי שמגיע תורו, אם מגיע, מספר סיפור שהוא בטח מספר תמיד  למי שמוכן לשמוע.

יהודה אטלס העומד לידי שואל אותי אם כדאי לקרוא את "הילד הזה הוא אני." הספר שזכה להצלחה עצומה בארץ, תורגם לאנגלית, אך משום מה בתפוצות הספר לא זכה לתפוצה ויהודה נשאר תקוע עם כמאה  ספרים, (שזה כאין וכאפס לעומת אלף ספרי "הבתולה מתל ברוך" שסותמים לי את חדר השינה). לכאן הוא הביא עשרה ספרים וכל פעם יוצא בהפסקה עם ספר אחד, כדי להראות אותו לקוראי אנגלית ולנצל  הזדמנות שמישהו מביע התפעלות, כדי לתת לו את הספר בחינם עם הקדשה. בצורה כזאת הצליח להיפטר משלושה ספרים ונשארו לו עוד שבעה. אני מעודד אותו לגשת אל הגברת הקנדית וזו מזמינה אותו לעלות לדוכן. אטלס קורא את השירים בטעם רב והתלהבות השומעים מרקיעה שחקים ומלווה בצחוקים רבים. מיותר לספר שעוד באותו יום הוא מכר את כל שבעת הספרים שנותרו לו, ואכל את עצמו על שנתן שלושה ספרים בחינם.

8.7.04. הקונגרס הנמשך  עם הרצאותיו מפילות השעמום נוסכות בי רוח תנומה, שמוציאה ממני כל חשק לשבת ולעלות את אותן שעות ארוכות על הנייר. אציין רק את הביקור שערך אצלנו בחור צעיר, יליד המקום המנהל כאן בית הספר יהודי בעל השם המכובד: "תיכון הרצליה וייצמן". הוא הזמין אותנו לערוך ביקור בבית ספרו ולהיפגש לשעה עם תלמידי הכיתה הגבוהה. הפגישה מלבבת מאוד. הילדים מסתכלים עלינו, נציגי ארץ הקודש, בהערצה גמורה ואחרי שהם מספרים לנו איזה ספרים הם קראו, יהודה מספר על ספריו ואני מנצל את ההזדמנות להזכיר לו את ספרי החדש "על הא ועל דא" על ידי זה שאני קורא להם חלק משירי הספר כשהם מדקלמים לפי הוראתי את ההברה האחרונה.

15.7.04. לא הצלחתי למלא את דפי היומן כמו שתיכננתי, אספר רק שבסוף הקונגרס עלינו על מיניבוס יחד עם קבוצה שבחרה כמונו לסיים את הקונגרס בטיול מאורגן בדרך היין בואכה עיר אחת אשר בה קבענו מפגש עם ידידתו הגרושה של יהודה. על דרך היין לא כדאי לדבר, כי אותה ואת גשריה המופלאים צריך לראות בעיניים כדי להאמין. נספר אולי על קוריוז קטן באחת מתחנות הדרך הכוללות על פי רוב חוות יענים המשמשים לרכיבה ולנוצות ויקבי יין אשר התיירים נמשכים אליהם בזכות טעימות החינם הניתנות לכל דורש. 

באחת התחנות האלה, אחרי שגמרנו את הסיור ועלינו למיניבוס, נשמעה קריאה עצור, כי אישה אחת נראתה רצה אחרינו בשארית כוחותיה. כשהנהג עצר והאישה התקרבה ראינו שזאת מוכרת היין, אשר הרבתה להלל את יינותיה והצליחה לפתות כמה חסרי אופי לקנות אי אלו בקבוקים. היא עלתה על מדרגת  המיניבוס, ואחרי שגמרה לנשום הכריזה: "את העיקר שכחתי לספר לכם: לפני שבוע הייתה אצלנו קבוצת תיירים וכשסיפרתי להם על נפלאות היין שלנו קפץ הכומר של הקבוצה ואמר: 'אל תנסי לקלקל אותנו כי היין הוא אויבו של האדם.' ומה אתם חושבים שעניתי לו? שאלה האישה וכשכולם שאלו מה. זקפה את ראשה ואמרה: 'אמרתי לו – שכחת שישו אמר אהוב את אוייבך!'" וכשאמרה זאת פרצה בצחוק גדול כשכל הנוסעים מצטרפים אליה. 

בהמשך הדרך כשעצרנו בתחנות נוספות, לא היה שולחן טעימה אחד שבו המוכר לא חזר וסיפר את אותה בדיחה, כשהוא מככב כגיבור הראשי.

18.7.04. הידידה של יהודה, שלא אנקוב בשמה א', בגלל שהוא פרח מזכרוני וב' אחרי שאירחה אותנו כל כך יפה, איך אני יכול לדבר עליה רעות? – ולדבר טובות, את מי זה מעניין?

בכל אופן גם יהודה וגם אני הרגשנו צורך להודות לה על קבלת הפנים היפה, ואיך נודה אם לא על ידי מתן ספרים. הוא את "הילד הזה הוא אני" שלא נמצא לו קונה כי זה היה  עותק עברי ואני את "על הא ועל דא" ששכב אצלי במזוודה כל הדרך מבלי שנמצא לו דורש. את הספרים הנחנו על שולחן האוכל עם ההקדשות המתאימות ואחר כך עלינו לחדרנו אשר בעליית הגג.

כשהתעוררתי בבוקר, ראיתי שאטלס הקדים אותי וכבר התלבש, התרחץ וירד למטה. כשירדתי כעבור זמן מה, שמעתי את קולו הצוחק. לא הבנתי מה מצחיק אותו כבר בבוקר, עד שהגעתי לקצה הפרוזדור וראיתיו קורא וצוחק. "סוף סוף," חשבתי, "סוף סוף גילה את הספר שלי ועכשיו לא יכול להפסיק לקרוא."

נשארתי עומד בקצה המסדרון  עוד כמה דקות, לבל אפריע לו וברגע של הפסקה בין צחוק לצחוק, נכנסתי כדי לחגוג. "כי אחרי צחוקים כאלה," אמרתי לעצמי, "הוא לא יוכל להשמיץ את הספר."

כשהתיישבתי ליד השולחן ראיתי להפתעתי שספרי "על הא ועל דא" נמצא עליו בדיוק באותה תנוחה שהשארתי אותו אמש. הרמתי את עיניי לעבר הספר שבידי אטלס ידידי ואת מי אני רואה אם לא את "הילד הזה הוא אני."

כעת אני לא יודע אם הילד הזה הוא אני  או זה  הוא ואולי שנינו ביחד.

פוצ'ו

"נהניתי מאוד מהנאום, רציתי לומר לך זאת במיוחד" – אמרה לי בשיחת טלפון מפתיעה ידידתי הצפונית, רל"ביסטית בנישמתה, למחרת הופעת ראש הממשלה נתניהו באו"ם. "לא שיניתי דעתי עליו, אבל לנאום הוא יודע," הוסיפה. "את מתארת את אייזנקוט במעמד זה?" – הגבתי. "כולם יעזבו את האולם רק משיעמום..."

לי הנאום הזכיר בכמה מחלקיו הפחות פולמוסים את נאומו של ראש הממשלה שמיר בוועידת מדריד ב-1991. חלקים נכבדים מדבריו הקדיש אז שמיר, באחד מהנאומים החשובים ביותר בדיפלומטיה הישראלית, לקשר המיוחד בין עם ישראל לארצו, את אי נכונותנו לוותר על חלקי מולדת כה חשובים. גם נתניהו הזכיר בנאומו את הקשר הבל-ינותק הזה, והדגיש זאת גם לידיעת אנשי השמאל בקרבנו, שמוכנים למסור את יו"ש לטובת הקמת מדינה ערבית נוספת, פלסטינית, ולחזור לקווי החנק של 1967. את לקח ההתנתקות מהרצועה לא הפנימו.

לא מפתיע שגם איש ה"ימין" והמתנחל אביגדור ליברמן, מתקרב למעין "פתרון" שכזה, כשהוא יורה מהמותן: להעביר את שטחי A ו-B לשלטון ממלכת ירדן. מעניין אם התייעץ על כך עם המלך עבדאללה, שלא רוצה אפילו לשמוע על שלטון בגדה המערבית.

מי שלא מפתיע הוא כמובן ה"תחביבן" גולן, שמודיע בריש גלי כי יפרק את כל החוות ביו"ש. במערכת בחירות טוב לדעת מראש כמה מסוכן לעתיד ישראל גוש השינוי.

הנאום באו"ם היה גם בבחינת מענה נוקב לביטאון השמאל הקיצוני, "הארץ", שמו"לו נותן בו את הטון התבוסתני הן מאחורי הקלעים והן מלפניהם. במאמר שפירסם תחת שמו וכותרתו: "מדינה פלשתינית: היעד הבא של ישראל", מדבר עמוס שוקן על "האפרטהייד האכזרי" בשטחים, על "התעלמות מהחלטות מועצת הביטחון," על "פשעים נגד הפלסטינים" וקורא לממשלה הבאה ל"הקמת מדינה פלסטינית", שהיחסים בינה לבין מדינת ישראל יהיו "בדומה לכללים ביחסים בין מדינות האיחוד האירופי."

כמה ימים קודם לכן פורסם בעיתונו מאמר מחאה על השוואת חמאס לגרמניה הנאצית. "איזו השוואה אפשר לעשות בין זה לבין האיום הנורא על האנושות שהיוותה גרמניה הנאצית?" שואל הכותב ומצין כי מה שעשה חמאס הוא רק "להרוג כ-850 אזרחים וכ-350 חיילים ולהרוס באופן מלא או חלקי כמה קהילות ב-7 באוקטובר." ישראל מבצעת ג'נוסייד, הוא מעליל, ומסיים: "כמו כל המשטרים הרצחניים, גם ישראל מנסה לתעתע בעולם ולהסוות את פשעיה."

שימו לב: אין מדובר בנאומי שיטנה באו"ם, גם לא במאמרים אנטישמיים בעיתוני איראן או מצרים. מדובר בעיתון עברי, שהגירסה שלו באנגלית מתדלקת את שנאת ישראל במסדרונות האו"ם ובבירות המערב. איך נוכל לבוא בטענות לנבל ממדאני, שממרום כסאו בעירית ניו-יורק מאשים את ישראל בפשעי מלחמה? איך נזים את עלילות הסרט נז"א, ש"הארץ" מצדיק את כל המוצג בו, הגם שהוא מצוץ מן האצבע, עיתון שמתייצב בארבעה מאמרים בגיליון אחד מאחורי תומך הטרור תושב יפו, סמי אבו-שחאדה ומגנה את פסילתו? עיתון שבו ביום אחד, בעמוד אחד, מתפרסמים שלושה מאמרי דעות של כותבים ערביים – לא שהכותבים היהודיים מתונים יותר, נאמנים יותר. עיתון שבו יש מקום למאמר, אשר מגנה את המסורת היהודית, את "משדרי התעמולה הדתית," מכנה את ישראל "מדינת הלכה" ומתוודה כי במוצאי יום הכיפורים "חשתי אלרגי למדינה הזאת..."

עיתון ששש לקדם את פני ראש הממשלה בטרם יציאתו לאו"ם בכותרת מדברי אותו ממדאני: נתניהו "הוא פושע מלחמה, אדריכל של רצח עם בפלסטינים." עיתון שמבכה את הרס בתיהם של בני משפחות רוצחים, וחשוב לו להקדיש מקום נרחב לידיעה על חוקרים מהאוניברסיטה העברית, שפיתחו מודל המגלה "מתי עצים ועשבים עוזרים זה לזה ומתי הם נעשים יריבים..." בסיכסוך הישראלי-פלסטיני, ניתן לשער מי בעיני שוקן הם העשבים.

"הארץ" בוודאי אינו עשב שוטה יחיד בתקשורת הישראלית, המוטה ברובה. הוא עץ רב פארות, שמניב שפע של פרי תעמולתי רעיל נגד מדינת ישראל והיהדות. נאום מרשים אחד באו"ם, ובו תגובות מוחצות לכל משמיצינו, בריק הסברתי, אין בו כדי להזים את המגפה האנטי-ישראלית בעולם, שמוזנת קודם כל מגורמים אוטו-אנטישמיים מבית. הנזק ש"הארץ" גורם אינו יכול להיתקן במחי נאום אחד, מזהיר ככל שיהיה, הגם שכבש אפילו את ליבה של צופה מהצפון.

יוסי אחימאיר

הקורא את כותרת המאמר יתהה מן הסתם, שמא כותב המאמר התחרפן. מה זאת אומרת לבטל את תפקיד ראש הממשלה? ומי ינהיג את המדינה? ומי ינהל את הממשלה? ומי יהיה האחראי על הביטחון הלאומי של ישראל?

ולכן, אפתח ואומר שאיני מציע לבטל את תפקיד ראש הממשלה. ממש לא. אלא שאם נקבל את התפיסה המוזרה, אפשר לומר התימהונית, שלפיה נתניהו אינו האחראי מיספר 1 למחדל שהביא לטבח 7 באוקטובר, הרי שהמסקנה המתבקשת היא לבטל את תפקיד ראש הממשלה ולחסוך את כל ההוצאות הכרוכות בכך, כולל כל עובדי ומתקני משרד ראש הממשלה, וכולל מערך האבטחה ובתוכו מערך האבטחה במייאמי.

כי מה המשמעות של להיות ראש הממשלה בישראל? מה המהות של התפקיד? לשם מה מי שנבחר לתפקיד קם בבוקר? לשם מה אתה ואני משלמים את משכורתו?

אם לנסות לתמצת למשפט קצר אחד את לב ליבת מהות תפקידו, הוא בראש ובראשונה להבטיח שלא יהיה במדינת ישראל 7 באוקטובר. כל השאר – תוספות. יש המון טעמים לקיומה של מדינת ישראל ויש חזון גדול, אך הבסיס של הבסיס של הבסיס, הוא קודם כל כדי שהיא תהיה מקום שבו לא יהיו עוד לעולם פוגרומים ביהודים. העלייה הראשונה היתה תגובה על שנה של פוגרומים שנקראו "סופות בנגב". כמה יהודים נטבחו בהם? כארבעים. העלייה השנייה היא תגובה על הפוגרום בקישינב, שבעקבותיו כתב ביאליק את "בעיר ההריגה" ו"על השחיטה". בפוגרום הזה נרצחו 49 יהודים. מדינת ישראל קיימת קודם כל כדי שלעולם לא עוד. האיש העומד בראש המדינה הוא האיש שתפקידו להבטיח שזה לא יקרה. בפוגרום 7 באוקטובר נרצחו 1,200 ישראלים, נחטפו 251 ישראלים. היעלה על הדעת שזו לא אחריותו, בראש ובראשונה, של ראש הממשלה? יעלה על הדעת שיהיה כלל ספק בכך שזו אחריותו?

נתניהו עצמו יודע זאת. בתשובתו לוועדה שחקרה את אסון הר מירון הוא הסביר בנימוקים שונים מדוע אין הוא נושא באחריות לאסון. "נוכח מגבלות הזמן של ראש הממשלה התפתח נוהג – אפשר לומר נוהג חוקתי – אשר לפיו על ראש הממשלה מוטלת אחריות מיוחדת להובלת הביטחון הלאומי של המדינה במובנו הרחב. הקדשת חלק ניכר מזמנו של ראש הממשלה בישראל לענייני ביטחון לאומי היא חיונית, אך יש לה גם מחירים. לעיתים קרובות נושאים אלו משתלטים על סדר יומו, עד שאין דעתו פנויה במידה מספקת לטיפול בשאר ענייני המדינה."

בדברים שכתבתי בעקבות פירסום מסקנות ועדת החקירה, שהטילה על נתניהו אחריות אישית על האסון, יצאתי נגד המסקנה הזאת. ברור שיש לו אחריות מיניסטריאלית כראש הממשלה לכל פעולות הממשלה ולכן גם למחדלים החמורים שהתגלו בפרשת הר מירון, אך אין לדרוש ממנו אחריות אישית, כי הוא אינו יכול להתפנות לכל נושא אזרחי בדיוק מהסיבה שהוא ציין – אחריותו העליונה היא לביטחון הלאומי, והיא חייבת לבוא על חשבון דברים אחרים. מה פירוש אחריות על הביטחון הלאומי? כפי שאמרנו, קודם כל להבטיח שלא יהיה כאן 7 באוקטובר. ב-7 באוקטובר הביטחון הלאומי של ישראל קרס. חבל ארץ במדינת ישראל נכבש בידי ארגון טרור שביצע בו טבח נורא וצה"ל כשל בהגנה על אזרחי ישראל. מהו הביטחון הלאומי, שנתניהו עצמו אמר שהוא עיסוקו העיקרי ואחריותו העיקרית, אם לא מניעת אסון כזה? וכאשר התחום שעליו הוא אחראי קרס לחלוטין – הוא לא האחראי? כמובן שאחריותו אינה פוטרת כהוא זה את אחריות שר הביטחון, הרמטכ"ל, ראש השב"כ, ראש אמ"ן, אלוף פיקוד הדרום, מפקד אוגדת עזה ועוד. אבל ברור שהוא האחראי הראשי.

גם אם נקבל את כל התירוצים על כך שהמחדל הוא רק בגלל כשלי צה"ל – מי אחראי על צה"ל? גם אם נקבל את הטענה שזה בגלל רמטכ"ל שקיצץ את סד"כ חיל היבשה – מי הממשלה שאישרה זאת? גם אם נקבל את הסיפור המוזר על "לא העירו אותי" – מי אחראי לכך שצמרת הצבא והשב"כ כשלו כך בלילה שבין 6 ל-7 באוקטובר. התשובה ברורה – ראש הממשלה בנימין נתניהו.

אבל כל אלה אינם המחדל. המחדל לא קרה ב-7 באוקטובר. 7 באוקטובר הוא תוצאה של מחדל מתמשך ורב שנים, שמי שכיהן בהן כראש הממשלה אחראי לו. מחדל של מדיניות פייסנות, הכלה, הבלגה, התמכרות לשקט, תשלום פרוטקשן בחינת "שקט יענה בכסף." והמדיניות הזאת איפשרה את הקמת צבא הטרור האדיר ברצועת עזה וצבא טרור אדיר עוד יותר בדרום לבנון. למה נתנו לזה לקרות? למה לא עצרנו זאת? למה לא מנענו זאת? למה לא יצאנו למבצע נוסח "חומת מגן" להשמדת תשתיות הטרור של חמאס ברצועת עזה? למה עצרנו את מבצע "צוק איתן" ואת "שומר החומות" בלי להכריע את חמאס? ומי היה ראש הממשלה? למה נתניהו הרשה לחמאס להצית את שדות הנגב במשך שלוש שנים וחצי באין מפריע? למה נתניהו העביר מידי חודש מזוודות מזומנים לחמאס גם כאשר ידע (מה שאמור היה לדעת מראש) שרוב הכסף זורם להתעצמות הזרוע הצבאית של חמאס, לבניית עיר טרור תת-קרקעית מתחת לרצועת עזה? למה נתניהו ניסה בכל מאודו להניא את טראמפ מהחלטתו להפסיק את התקצוב של אונר"א, וכשטראמפ התעקש הוא שכנע את גרמניה לשפות את אונר"א על כל הסכום שירד? למה נתניהו הבליג על הפיגוע של חיזבאללה בצומת מגידו, שעלול היה לעלות בחיי עשרות ישראלים ועל ניסיון ההתנקשות בבוגי יעלון?

למה כאשר חוליית חיזבאללה חדרה לישראל לבצע פיגוע, נתניהו הורה לירות לכיוונם כדי להבריח אותם אך לא לפגוע בהם, כדי שלא תהיה הסלמה? למה נתניהו איפשר במשך חצי שנה לחיזבאללה להקים מאחז בתוך שטחה הריבוני של ישראל? למה נתניהו פירק את היחידה ללוחמה כלכלית בטרור במוסד? למה נתניהו שחרר מהכלא את יחיא סינוואר בעסקת שליט המופקרת? למה נתניהו סיכל את תוכניות שב"כ לחסל את דף וסינוואר?

כי לא העירו אותו? נו, באמת...

אלו רק דוגמאות של המדיניות רבת השנים של נתניהו, שתוצאתה הבלתי נמנעת היא אסון 7 באוקטובר, ויצאנו בזול בזכות הפליטה המוקדמת של סינוואר וההיסוס של חזבאללה, כי אילו הותקפנו גם ממפלצת הטרור שאיפשרנו את הקמתה בלבנון, כיבוש הגליל והטבח בגליל היה חמור שבעתיים.

אפשר להגדיר את דרכו של נתניהו שהובילה לטבח במילה אחת. נכנע.

מי היה ראש הממשלה בכל אותן שנים שהנהיג את המדיניות הזאת? לא בהרב מיארה. לא תומר ירושלמי. לא יצחק עמית. לא קפלן. את המדיניות הזאת הנהיג נתניהו. המדיניות הזאת הייתה גאוותו הגדולה. על המדיניות הזאת הוא העניק לעצמו את התואר "מר ביטחון". על המדיניות הזאת הוא הגדיר את עצמו "חזק מול חמאס". על המדיניות הזאת הוא הכתיר את עצמו "המבוגר האחראי" ובספרו האוטוביוגרפי שהוציא לפני הבחירות הקודמות, ככרטיס הביקור שלו, הוא התגאה בכך שנהג באחריות לעומת ההרפתקנות של בנט וליברמן שהיו עלולים לגרור אותנו למלחמה מיותרת. בזכות המדיניות הזאת הוא ביקש את אמון הציבור וקיבל את המנדט על ביטחון ישראל. ופתאום, כאשר המדיניות הזאת קרסה והמיטה עלינו את האסון הגדול ביותר בתולדות המדינה, הוא לא אחראי?!

במקום לנהוג כמנהיג וליטול אחריות יש לו תירוצים. "כולם תמכו במדיניות הזאת". אתה ראש הממשלה. אתה אחראי על הביטחון הלאומי. אתה הובלת את המדיניות. גם אם "כולם" תמכו בה, וזה לפחות לא מדויק, האחריות היא עליך.

"אם נתניהו היה יוצא למתקפת מנע," אומרים תומכיו, "היו מפגינים נגדו וטוענים שיצא למלחמת יש ברירה בגלל המשפט שלו." מה?!?! ראש הממשלה פעל בניגוד לצרכי הביטחון של ישראל כי חשש מהפגנות? כך נוהג מנהיג? ולמה הוא לא נמנע מהמהפכה המשטרית, ולא עצר אותה נוכח ההפגנות? אגב, בכל המבצעים שנעשו בעזה האופוזיציה התייצבה מאחורי הממשלה, וכך רובה היתה נוהגת אילו יצאנו למתקפת נגד מקדימה. אבל, באמת, איזה מין תירוץ זה? האם נתניהו האמין בדרך אקטיביסטית, התקפית וניסה לשכנע אך לא הצליח? ההיפך הוא הנכון. הוא האמין בדרכו ודבק בה. ועכשיו הוא מאשים את אלה שלטענתו היו מתנגדים לו אילו נקט בדרך הפוכה לזו שבה פעל. זה רציני? אדם רציני יכול להאמין לסיפור הזה?

איני מקבל את הקונספירציות של "חמאס זה נכס," "לחזק את חמאס כדי להחליש את רש"פ" וכו'. אין זה נכון. את מי הוא רצה להחליש כשהוא חיזק את חיזבאללה? לא. אני מאמין לכוונותיו הטובות – למנוע מלחמה, למנוע הסלמה, לחסוך בחיי אדם בכלל ובחיי ישראלים בפרט. אני מעריך את הכוונות הללו. אבל הדרך לגיהינום רצופה כוונות טובות. דרכו של נתניהו היתה מנותקת מן המציאות המזרח תיכונית והמיטה עלינו את 7 באוקטובר.

לא היה שמץ של זדון במדיניות המחדל. אבל מנוסתו של נתניהו מאחריות – כולה זדון.

תומכיו אומרים: להתפטר זו בריחה מאחריות. אחריות זה להישאר ולהילחם ולתקן. אילו נתניהו קם ואמר: אני אחראי. המדיניות שלי כשלה. אני מתנצל בפני העם. כיוון שאני אחראי על הכישלון, אני לוקח אחריות על התיקון, אני משנה את דרכי וקורא לעם ללכת אחרי למלחמה, אפשר היה לקבל את התזה הזאת. אי אפשר לקבל אותה, כאשר הוא נס מאחריות.

נתניהו בורח מאחריות ומטיל אותה על הכפופים לו, שביצעו את מדיניותו, במפגן מדהים של חוסר מנהיגות. והוא מפיץ, באמצעות בני משפחתו, שופרותיו וערוץ התעמולה שלו קונספירציות ועלילות דם על צה"ל ושב"כ כדי למלט את עצמו מאחריות.

כל עלילות הדם האנטישמיות בתולדות העם היהודי מתגמדות לעומת עלילת הדם על "בגידה מבפנים" ב-7 באוקטובר.

אני אומר שנית: כל עלילות הדם האנטישמיות בתולדות העם היהודי מתגמדות לעומת עלילת הדם על "בגידה מבפנים" ב-7 באוקטובר.

איזה מוח מעוות, איזה לב אטום, איזה רוע צרוף צריך להיות בקרבם של אנשים שמעלילים על אנשים שכל חייהם קודש לביטחון המדינה שיתוף פעולה עם חמאס בטבח הנורא.

וכיוון שזו עלילת דם למיטיבי לסת, הומצאה גם קונספירציה רכה יותר לאנשים שלא הידרדרו למצב מנטלי שבו הם מסוגלים להאמין לעלילת הדם הזאת – קונספירציית "מרד הגנרלים" שכולה שקר, ומשמעותה שלמעשה נתניהו לא שלט, וכולם סובבו אותו בכחש. זה שקר וכזב. ואילו זו היתה אמת, היה עליו ללכת הביתה, אם אינו מסוגל לשלוט לאורך כל כך הרבה שנים.

נתניהו נמלט מאחריות ומסכל בכל דרך את חקירת המחדל. הוא יודע למה.

[אהוד: "איזה מוח מעוות"? – המוח שלך, ששנאתך לנתניהו מנקה מאשמת טבח ה-7 באוקטובר את יחיא סינוואר, את הברברים, את הגרועים שבאויבינו! התבייש לך באיוולותך!]

מתוך מכתב של אהוד בן עזר: מתכון לזיתים ירוקים כתושים דפוקים בטעם פתח תקוואי, ארצישראלי וערבי מקורי.

מוסקים את הזיתים בסתיו כשהם רוויי שמן אך בטרם השחירו (או קונים בשוק זיתים ירוקים). זיתים קטנים עדיפים. משרים את הזיתים בכלי גדול מלא מי ברז כדי להפיג את מרירותם, ומחליפים את המים פעם ביממה במשך שלושה ימים. לאחר שלושה ימים דופקים (שוברים) אחד אחד את הזיתים בפטיש עץ על קרש. אם רוצים לשמור את הזיתים לתקופה ממושכת יותר, אפשר לוותר על השבירה. אם רוצים להפיג יותר את טעם המרירות (לא מומלץ), אפשר לשבור את הזיתים תחילה ואחר כך להשרותם במי ברז רגילים ולהחליף מים בכלי במשך שלושה ימים. אם רוצים אותם במלוא מרירותם, אפשר לוותר על מי ההשריה ולשוברם מיד. ממיסים במים גרגרי מלח גס ומערבבים את התמיסה עד שביצה שרויה צפה בה.

מניחים את הזיתים בצנצנת גדולה או בפח, שכבה אחר שכבה. בין השכבות טומנים רבעי לימון טרי ופלפלים חריפים ירוקים או אדומים, טריים, ובסוף יוצקים עליהם את מי המלח. אפשר גם לדחוק את הזיתים תוך שבירתם לצנצנת שבה יש כבר מי מלח, כדי שלא ישחירו. המידה המומלצת לצנצנת גדולה היא רבע לימון אחד ושניים עד שלושה פלפלים חריפים. משאירים פתוח את הכלי ובו הזיתים כשהמים מכסים עד למעלה. אם הכלי שקוף, כדאי להניח אותו במקום חשוך או לכסותו כדי שהזיתים לא ישחירו. מי שאוהב מאוד זיתים מתחיל לאכול אותם כבר למחרת היום, בעודם ירוקים ומרירים. זה בעיני הטעם האמיתי של ארץ ישראל. הצנצנת או הפח נותרים פתוחים שבוע עד שבועיים לערך. במשך הזמן נוצר למעלה קרום לבן רך שהופך לפטרייה די מגעילה, כמין עובש ירוק-אפור. המים מצהיבים מעט וצבע הזיתים משתנה מירוק לחאקי. לאחר שבוע או יותר מסירים בזהירות את הפטרייה, כדי שלא להעכיר את המולח המשתקף (ואם חסרים מי מלח, מוסיפים קצת) וסוגרים היטב את הכלי כדי שלא יהיה לזיתים מגע עם האוויר. בימים הראשונים שלאחר הסגירה כדאי לפתוח את הכלי מדי פעם, בזהירות, ועדיין עולות בועות של התסיסה, כמי סודה, מחכים שהן תימוגנה וסוגרים שוב. לאחר שנתסיימה התסיסה, ובועות כבר אינן עולות לאחור הפתיחה, אפשר לצקת מעט שמן זית טרי למעלה. השמן מיטיב את טעמם של הזיתים ומונע מן השכבה העליונה של הזיתים להשחיר ולהתקלקל.

a_russo@haaretz.co.il

מוסף הארץ 7.11.03 | 61

מבין 2500 התנאים והאמוראים לא נמצא אפילו אחד שיטיל ספק על כך שמשה כתב את התורה. חז"ל שהתמודדו עם אינספור סוגיות, שהוכיחו אומץ לב ראוי להתפעלות כאשר צמצמו עד המינימום את עונשי המוות שהוטלו בסיטונות בתורה, שקבעו כי התורה שבעל-פה ירדה מהשמיים בסיני יחד עם התורה שבכתב (פרקי אבות א' א') – איך אף אחד מהם לא נזקק לעשרות הראיות בתנ"ך כי לא ייתכן שמשה כתב את התורה.

הראשון שנתן דעתו על כך (ברמז מחשש לחרם) היה פרשן התורה ר' אברהם אבן עזרא: הוא הבין כי מי שכתב את הפסוק "והכנעני אז בארץ" (בראשית י"ב 6) לא יכול להיות משה, כי בימי משה היו הכנענים בארץ. בבראשית י"ד 14 כתוב שאברם רדף אחרי המלכים, ששבו את לוט, עד דן, והרי המקום הזה נקרא בימי משה ליש, בשלהי תקופת השופטים עלו בני שבט דן צפונה, כבשו את ליש, וכינו את העיר על שם אביהם – "דן". בבראשית כ"ב 15 כתוב: "ויקרא אברהם שם המקום ההוא ה' יראה, אשר ייאמר היום, בהר ה' ייראה." כלומר, מחבר הפרק הזה חי כאשר בית המקדש היה קיים על הר ה', ולא בימי משה.

בבראשית ל"ו 31 כתוב: "ואלה המלכים אשר מלכו בארץ אדום לפני מלוך מלך לבני ישראל." כלומר, כותב הדברים חי בימי המלכים, לא בימי משה. בספר דברים א' 1 כתוב: "אלה הדברים אשר דיבר משה אל כל ישראל בעבר הירדן, במדבר בערבה מול סוף..." ברור שהכותב חי בעבר הירדן המערבי, ומתיימר לצטט את משה שדיבר בעבר הירדן המזרחי. לכאן נוסיף את 12 הפסוקים האחרונים בספר דברים המתארים את מותו של משה ואת קבורתו – משה מוזכר כאן בגוף שלישי, כלומר, אין סבירות להנחה המקובלת שה' הכתיב למשה את הדברים, והוא כתב בדמע.

לדברים הנ"ל ניתן להוסיף את מעשיהם של בחירי ה' שפעלו בניגוד מוחלט לצווי התורה. על האישים שאזכיר להלן נאמר במפורש שהם נבחרו על ידי ה', ומסתבר שמעשיהם, כאמור, מנוגדים לחלוטין לצווי התורה: גדעון בונה אפוד מזהב, וכל ישראל סוגדים לו (שופטים ח' 27-25); יפתח, ששרתה עליו רוח ה', מקריב את בתו לה' (שופטים י"א 40-29), למרות האיסור החמור שבתורה (דברים י"ב 31). שמואל הנער "שוכב בהיכל ה' אשר שם ארון אלוהים" (שמואל א' ג' 3) ולא רק שאינו נענש על כך שהפר חוק תורה מפורש (ויקרא ט"ז), אלא שהוא מקבל השראה אלוהית ונבואה לגבי עתידו של בית עלי.

לפי שמואל א' ט"ז – דויד נבחר למלכות על ידי ה' בשליחותו של שמואל, והנה, כל התנהגותו שוללת את האפשרות שהיה לו מושג מה כתוב בתורה: בביתו יש תרפים שהם פסלים בדמות אדם (שמואל א' י"ט 16-12). הוא מחזיר לעצמו את מיכל שהיתה אשתו של פלטיאל בן ליש (שמואל ב' ג' 16-13) בניגוד מוחלט לחוק התורה בנדון (דברים כ"ד 4-1). בשמואל ב' ו' 3 מסופר כי הובלת הארון לירושלים נערכה בעגלה חדשה, בניגוד מוחלט לכתוב בבמדבר ז' 9, שם כתוב כי לבני קהת משבט לוי לא ניתנו עגלות כי עליהם לשאת את הארון על כתפיים. דויד נכנס טמא מת במקדש (שמואל ב' י"ב 20-19) בניגוד מוחלט לצו התורה (במדבר י"ט 22-11).

על שלמה נאמר מפורשות שה' אהבו, ושלח את נתן הנביא לקרוא שמו ידידיה "בעבור ה'" (שמואל ב' י"ב 25), ועל כן הוא הועדף על פני דויד אביו לבנות את בית המקדש, והנה, בחיר ה' זה נושא נשים נוכריות, האסורות על בני ישראל –מואביות, עמוניות, צידוניות וחיתיות (מלכים א' י"א 1), והרי המלך שה' אהבו, היה צריך לדעת שזה אסור על פי התורה (דברים ז' 3-1; כ"ג 6-4), אבל איך הוא היה אמור לדעת כאשר התורה טרם נכתבה? והכי מעניין שמתוך אלף נשותיו מצא שלמה לנכון להוריש את כיסא המלכות לרחבעם, בנה של עמונית!(מלכים א' י"ד 21).

ירבעם בן נבט קיבל תפקיד מאת אלוהים לקרוע ממלכת בית דויד עשרה שבטים ולמלוך עליהם. את השליחות הזאת ממלאים שני נביאים – אחיה השילוני ושמעיה איש האלוהים (מלכים א' י"א 37-29, י"ב 24-22). ובכן, בחיר ה' זה עושה שני עגלי זהב, וזה נחשב בעיני מחבר ספר מלכים לחטא נורא, אבל צריך לקרוא את הדברים בעיון: ירבעם חושש ששבטי ישראל יחזרו לעבוד את ה' בירושלים, והממלכה תשוב לבית דויד, לכן החליט לעשות שני עגלי זהב שימנע את חזרת בני ישראל לבית דויד. ברור מהדברים שירבעם מחקה את המקדש בירושלים – שם יש עגל זהב אחד, והוא יעשה שניים, שבני ישראל יבואו לבית אל ולדן, וימצאו שם פסל זהה לזה שבירושלים (מלכים א' י"ב 29-26), כי הרי התורה תתחבר מאות שנים יותר מאוחר, ולא היה כל סימן שמעשה זה אסור. לי אין ספק כי סיפור עגל הזהב שבספר שמות (ל"ב) נוצר מאות שנים מאוחר לאירוע העגלים של ירבעם כדי להמחיש את חטאו של מלך זה, אבל ההיגיון אומר שאילו ידע ירבעם מה כתוב בתורה, הוא, כשליח האל, היה בוודאי נמנע מלחטוא חטא נורא כל כך, אבל כאמור, התורה נכתבה מאות שנים יותר מאוחר.

מסתבר שגם למשה "ההיסטורי" לא היה מושג שפסלים אסורים, והוא בעצמו עושה פסל של נחש (במדבר כ"א 8). כלומר, למשה לא היה מושג מה כתוב בעשרת הדיברות שזכו לשתי גרסאות השונות זו מזו בצורה משמעותית (שמות כ' 14-1, דברים ה' 18-5). ואם לא די בכך, אנחנו קוראים כי נכדו של משה משמש ככוהן במקדש שבנה מיכה משבט אפרים, שם הוא סוגד לפסל שנעשה לה', אותו בנה מיכה בכספה של אימו. לימים הנכד הזה של משה נדד עם הפסל צפונה, והיה לכהן לשבט דן. (שופטים י"ז-י"ח).

הכהן חלקיהו טען שמצא ספר תורה במקדש, הוא קורא אותו בפני שפן הסופר, וזה קורא אותו בפני המלך יאשיהו. אילו התורה הייתה קימת קודם לאירוע זה, המלך לא היה מזדעזע למקרא תוכן הספר, כי הוא היה אמור להיות ידוע, אבל המלך המופתע קורע את בגדיו ומצווה לעשות רפורמה דתית נוראה שתואמת את הצווים הדרקוניים של ספר דברים, על כן פרשנים וחוקרים סבורים בצדק שהספר שנקרא בפני המלך היה ספר דברים. זה קרה בשנת 620 לפני הספירה בקירוב, כ-600 שנה אחרי התקופה בה אמור היה משה לחיות ולפעול, ומחברי הספר הרשו לעצמם לטעון כי הצווים שבספר זה (שנועדו להיטיב עם כוהני ירושלים, ולהשמיד את כוהני הפריפריה, "כוהני הבמות") הם דבריו של משה מפי הגבורה.

כ-30 שנה מאוחר יותר המקדש נחרב, ויהודה גלתה לבבל, ושם הכוהנים המציאו עוד ועוד מטלות דתיות שעתידות לעשוק את עובד האדמה, לכשיחזרו למולדת. וכך אנו פוגשים מעל 70 פרקים בשמות, ויקרא, במדבר, דברים, שבהם מטלות דתיות (שאינן ניתנות לביצוע), אשר כביכול אלוהים דרש אותן באמצעות בחיר נביאיו – משה.

מסתבר שגם הנביאים לא ידעו מה כתוב בתורה –ראו שלילתם המוחלטת של עמוס וירמיה לגבי מה שנחשב ללוז עבודת האל על פי התורה – הקרבת קורבנות (עמוס ה' 25-21, ירמיה ז' 23-21). ואני תוהה ותמה – איך ייתכן שבין 2500 חכמי המשנה והתלמוד לא נמצא אפילו חכם אחד שנתן דעתו, ולו על חלק מהראיות שהובאו ברשימה זאת?

משה גרנות

דיוקנאות אסתר ראב ואשר ברש ב"גנזים"

לצד שדרה על שפת נהר הטיבר ברומא שכרתי דירה בבית קטן. הבית בבעלות שתי אחיות זקנות חביבות ומאוד מטופחות ממשפחת "פנדי" שידועה כיצרנית מוצרי אופנת עילית. הן התגוררו בבניין מפואר שלצידו.

מדרגות האבן שמעבר לשדרה ירדו אל המדרכה שעל שפת הנהר. לצידה, כמה בתים צפים שימשו בין השאר כמועדון חתירה ומקום מפגש לאגודות שונות אך בעיקר כטיילת רומנטית לזוגות אוהבים בלילות ירח.

משער ברזל שבשדרה הוביל שביל ארוך אל חצר אחורית ובה מקבץ עצי חורש ופרי שבמרכזו הבית. חנייה, בין עצים למכונית יחידה, זו שלי. האחרים מאסו ברכב ממונע ונסעו באופניים...

התאהבתי בו ממבט ראשון. מיקומו היה מרכזי למדי אך נחבא ושקט. מעין אי נסתר בין רצף ירוק מגוונים שונים של צמחייה וצמרות עצים. במבנה בעל גג רעפים אדומים שכנו שתי דירות אליהן עלו במדרגות. מתחתיהן עוד שתיים, לכל אחת כניסה נפרדת. למעלה דירתי, מרוצפת כולה בלוחות עץ, הכילה חדר שינה גדול, אמבטיה ושירותים, מטבח, סלון ובו ספה, שולחן אוכל עגול, אח מלבנים אדמדמות ושתי כורסאות.

דלת כפולה כחלחלה בה תריסי עץ נפתחה למרפסת גדולה טבולה בינות לעצים. ענפיו העבותים של עץ רימון ענק כיסו חלק ממנה. פריחה כתומה מטריפה ובעקבותיה רימונים אדומים בוהקים נצפו באביב אל היושבים בסלון.

זו היתה דירה בעלת קסם מיוחד בסגנון כפרי רומנטי. הדיירים התאימו לאווירה.

בדירה לצידי התגורר זוג אנגלי צעיר עם שתי תאומות תינוקות. "קומפוזיטור," הסביר לשאלתי על עיסוקו והוסיף, "כרגע אני כותב אופרה." הפסנתר היה מרוחק דיו וצליליו לא הפריעו. דק ורזה היה עובד בלילות וישן בימים. סוג של מוזיקאי סגפן.

דיירים מתחתיי, זוג גברים צעירים ונאים קרלו ופיטר בני כשלושים וחמש. האחד איטלקי שעסק בהוראה. השני אנגלי, נגן קונצ'רטיסט על "צ'מבאלו", אבי אבותיו של הפסנתר. מתרגל מדי בוקרו של יום על כלי מיוחד זה, בהתחשבות גדולה בשעות מנוחה שנהוגות ברומא. קדושת סייסטה נשמרה מכל משמר.

לעיתים, זכיתי להאזין בהנאה גדולה לצלילי נגינתו. כמובן שמדי פעם, לשמחת כל הדיירים, היינו מוזמנים לקונצרט באחד מאולמות העיר, שעם סיומו החלה חגיגה שהתרכזה בסעודה יחדווית עליזה וטעימה.

בדירת קרקע, מצד שני של המבנה גרה "פאני". גברת יהודייה אמריקאית כבת חמישים. שניסתה ללא הפסק לאמץ את קרלו, פיטר ואותי. כל זה התבטא בהזמנות חוזרות ונשנות לארוחות ערב, להן נענינו לעיתים קרובות בחיוב. היינו מגיעים כשבידינו בקבוק יין משובח או חריץ גבינת פרמזן ומדי פעם תבשיל שהכין בכישרון רב נגן הצ'מבאלו שלנו.

ישבנו סביב שולחן עגול בגינתה הקטנה. צוהלים ונהנים ממטעמים, משיחה קולחת ומלילות קייץ חמימים שכל כך אופייניים לרומא. מעלינו סוג של מנורות נייר סיניות צבעוניות נעו בקצב לכל משב רוח קלילה. נוצרה שם מעין חברותא אליה נוספו מדי פעם אורחים.

כמה מהם זכורים לי במיוחד. האחת, בת אחותה של המארחת, נערה אמריקאית דקת גו, תמירה, רעמת שיער אדום לראשה ושפעת נמשים על פניה. זו היתה "צ'יקיטה" כך קראו לה. חמודה תוססת שעיסוקה כתיבת מאמרים לעיתונות בתחום האופנה. הצטרפה לחבורה ונשארה כמה שבועות.

רצה הגורל ובערב סוכות התקבצנו בארוחה שהפעם נערכה בדירת הגברים. היו שם ידידתו משכבר הימים של פיטר ובת זוגתה שצעירה ממנה. מסתבר שהגברת המדוברת, סופרת בשם "מיוריאל ספארק", התפרסמה באותה תקופה באנגליה הודות להצלחה מסחררת של ספרה, "ממנטו מורי" ונסעה לחופשה איטלקית "להימלט מתקשורת מציקה." כך הכריזה.

הסעודה. כמה ברוסקטות מיניאטוריות קלויות ועליהן שכבה דקיקה של מחית שום מרוסק מעורב בחמאה מלוחה, היוו מתאבן.

"קנלוני", מעשה ידיו לתפארת של פיטר, פריכים מתחת למעטה בשמל וגרידת פיסטוקים ומפוטמים בגבינת עיזים מתובלת בטימין – כיכבו כמנה עיקרית.

לצידם הוגשה קערת סלט ובה עלי אנדיב, פירורי גבינה כחולה חריפה ופלחים דקים של אגס מתקתק מתובל בזילוף שמן זית, קמצוץ מלח, פלפל ולחיצת לימון.

בקבוק יין לבן "וורדיקיו" יבש וצונן, השלים תפריט מעודן ומענג.

מושקים ורוויים כשבטננו מחוייכת, התיישבנו בנינוחות בחדר האורחים. מיוריאל קמה ממקומה והחלה, ללא כל אזהרה מוקדמת, בדיקלום שיר שכתבה לאחרונה. קול רך ומבטא סקוטי הוסיפו נופך ועומק לביצוע מרגש שהתקבל במחיאות כפיים והרמת כוסיות.

לאחר מכן התיישב פיטר ליד צ'מבאלו יפהפה בעל שתי שורות קלידים והחל לנגן. לנגינת צ'מבאלו קסם מיוחד שמסוגל לעיתים לגרום למאזין לרחף מעלה, נישא על צליליו לזמנים אחרים שחלפו ואינם עוד. מעין תיור רוחני קליל שבסיומו מציפה את גופך תחושת אושר אינסופי שמתמשכת ומתפוגגת לאיטה.

שקט שרר עם סיום הנגינה. צפינו אחד ברעהו כשחיוך טיפשי נסוך על פנינו. האם היתה זו פריטת אמן על קלידים ונימי נפשנו או מרכיב נעלם שנרקם בתפריט? איני יודע ולעולם לא אדע. אך עד היום, עשרות שנים לאחר אותו ערב, אני זוכר כל פרט ופרט ממנו בבהירות מענגת. צליליו עדיין מהדהדים מרטיטים ומרגשים.

ערב חג סוכות קסום וצ'מבאלו בלתי נשכחים.

אשמח לתגובות.

feitucini@gmail.com

* אהוד היקר, עדינה בר-אל מספרת את קורות חייה של הרצליה רז ז"ל, שיזמה את "סומליון". אני מבקש להוסיף שבאמת הרצליה רז יזמה, וגם פעלה נמרצות ב"סומליון", אבל הלב הפועם באגודה זאת היתה עדינה בר-אל, ועל כך בוודאי תעיד גם אתה.

בן-ציון יהושע מספר על אביו, מספר הסיפורים, ו"הירושה" המקורית שהשאיר לבניו.

נעמן כהן מזכיר את אחמד פואד אלחטיב שמאבחן היטב את סיבת האסון שנחת על עזה לאחר הטבח ב-10.7.2023. אלחטיב, העזתי לשעבר, חושף את הברבריות של חמאס, מה שנשיא צרפת, מקרון, איננו מספיק  נבון כדי להבין ולהפנים.

שלך –

משה גרנות

* איזה יופי סופר נידח! לקחת לעצמך (אני מקווה...)  Time out מהעבודה ואתה קצת נח, האומנם? ניטשה (הפילוסוף הגדול ביותר לדעתי, אחרי אפלטון) טען שהיכולת להתבטל, להתבונן, 'לבזבז' זמן על  הרהורים ומחשבה חסרי תכלית, היא תנאי ליצירתיות. בפרק הנושא את השם 'מנוחה ובטלה' הוא תוקף את מה שהוא רואה כמחלה של האדם המודרני, פולחן העבודה, ההופך את המנוחה למשהו שצריך להתבייש בו. בעיניו זה היה סימפטום לתרבות שאיבדה את הכבוד ל-vita contemplativa

ומכל מקום מנצל את השהות הנוכחית על מנת לשגר אליך גירסה משופרת ומהודקת יותר של המאמר הנוכחי שהעברתי אמש. ראה נא להשתמש בו בבקשה.

בין לבין, מאחל לך וליקרים לך חג שמייח!

בנדה

אהוד: לא יצאתי לשום חופשה אבל בגילי המופלג אני כל הזמן בחופשה מהמוות.

* *

ותיקי סומליו"ן

אבלים על מות חברם

המשורר, הסופר, החוקר והעיתונאי

יהודה אטלס

ההלוויה התקיימה ביום ראשון 27/9/26, בשעה 13:00 בבית העלמין כרכור-עין עירון.

*

ראש הממשלה בנימין נתניהו

ההיסטוריה היהודית לא תשכח

את נאומך המכונן, המבריק והמרחיק ראות –

בעצרת האו"ם בניו-יורק

בתשרי תשפ"ז, ספטמבר 2026

*

חדשות בן עזר במרשתת

ארכיון הגיליונות המלא של "חדשות בן עזר"

מחפשים מאמר ישן? רוצים לקרוא גיליונות קודמים?

https://hbe.mifgash.com

"חדשות בן עזר במרשתת" הוא אתר האינטרנט שמאפשר לכם גישה נוחה, מהירה ומותאמת גם לנייד, לכל הגיליונות שפורסמו מאז פברואר 2005 ועד היום.

כניסה ללא רישום: קריאה חופשית של כל הגיליונות ודפדוף בתוכן העניינים של המאמרים. העתקת קישור לכל מאמר ושיתופו לקוראים נוספים.

עם רישום (חינם): אפשרויות חיפוש מתקדמות לפי שם כותב/מחבר.

האתר פותח ומתוחזק על ידי אלי ארגון (https://EliArgon.com)

היכנסו עכשיו, קראו ושתפו עם חברים: https://hbe.mifgash.com

נשמח לקבל את תגובותיכם והצעותיכם.

*

אהוד: הלחץ של איראן על ארה"ב בסגירת מצר הורמוז – הוא למעשה חלק מהמלכודת המתגלגלת שמכינים טראמפ ונתניהו, המחכים בסבלנות ובעצה-אחת לסוף הקיץ הלוהט – שיביא על איראן את ההתפוררות מבית והכניעה המוחלטת!

[אנחנו חוזרים על הערכת המצב הזו כבר כמה חודשים!]

אהוד שלום,

לדעתי אתה צודק, ובסוף אוגוסט, תבוא המלחמה האמיתית באיראן.

רוני

אהוד: או שאפילו לא תבוא כי הם ייכנעו לנוכח ארבעים מעלות חום ומחסור במים, חשמל ומשכורות למנוולים.

ואולי ההתפוררות תתרחש בבת אחת – מגדל הקלפים יקרוס מחר!?

[אהוד: אנחנו כבר בספטמבר והמגדל טרם קרס!]

**

ג'וחא: גורל דובאי – מגדל בבל!

* *

ג'וחא: אתם לא מכירים את טראמפ. הוא עובד עליכם ועל האיראנים – בפטפוטי התקשורת. חכו עד סוף הקיץ ותראו כיצד איראן מתפוררת בלי מים וחשמל!

* *

אהוד

עכשיו שמלאו לי 90

עכשיו שמלאו לי 90

אני מרגיש כאילו

כבר מתי וחזרתי

על מצבתי תכתבו:

פ"נ הסופר

אהוד בן עזר

נכדו של יהודה ראב

* *

בעריכת הלית ישורון

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020

הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה (kibutz-poalim.co.il)

ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978

או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il

המחיר 59 שקלים לפני משלוח

אהוד: זה הספר היחיד משירי אסתר ראב הזמין כיום לרכישה.

הכרך "אסתר ראב / כל השירים" אזל מזה שנים רבות.

ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!