על "הגברת עם הקמליות"
מאת אלכסנדר דימא הבן
מצרפתית – אירית עקרבי
הקיבוץ המאוחד 2002, 252 עמ'
עד כמה הקטלוג בביקורת הספרות הוא מורכב תוכיח העובדה שאחרי פרוץ הזרם הריאליסטי לעולם , שהחלוץ שלו היה אונורה דה בלזק (למשל, "אז'ני גראנדה", "אבא גוריו"), ממש שנים מעטות אחר-כך התפרסמו ספריהם של הרומנטיקנים הבולטים – אלכסנדר דימא האב, וויקטור הוגו, אלכסנדר דימא הבן, ופחות משלושים שנה אחר כך אנו פוגשים את יצירתו הגדולה של אמיל זולא, חלוץ הזרם הנטורליסטי.
המשותף ליוצרים הגדולים האלה הוא שיצירותיהם חכמות ומרתקות – וכך גם הרומן "הגברת עם הקמליות", שבוודאי חסידיו של הזרם הריאליסטי עלולים לעקם את האף. לפני שאזכיר למי שמתכוון לקרוא אותו, במה מדובר, ולפני מעט ביקורת על הרומן – אזכיר שדימא הבן הקדיש חודש בלבד לכתיבת רומן זה, ועוד שבוע לעיבודו למחזה, רומן שמעל מאה מהדורות שלו התפרסמו רק בצרפת, תורגם לעשרות שפות, והועלה לא רק על בימות המחזה, ועל מסכי הקולנוע (עשרות עיבודים קולנועיים), אלא גם על בימת האופרה ("לה טרוויאטה" של ורדי), ואגדות הבמה כמו שרה ברנאר, גרטה גארבו ומאריה קאלאס – שיחקו בתפקיד הראשי. בהמשך לדברי הפתיחה הנ"ל אציין כי השראה לכתיבת הרומן הגיעה מאהובתו של דימא הבן, מארי דיפלסיס, אשר כמו גיבורת הרומן, נפטרה משחפת.
הדובר ברומן הוא הסופר אלכסנדר דימא הבן עצמו – הוא מגיע לקדימון של מכירה פומבית בדירתה המפוארת של "אישה נתמכת" (ביטוי מכובס ליצאנית צמרת), מתפעל מהעושר האגדי שנגלה לעיניו, ומגיע גם למכירה הפומבית, בה הוא מתעקש להתמודד על רכישת הספר "מנון לסקו", וזאת משום הסקרנות שלו לקרוא את ההקדשה שנרשמה בספר זה.
בסוגריים אפרט מעט במה מדובר: "מנון לסקו" הוא ספרו של אבה פרבו, בן המאה ה-18, המספר על צעיר בשם שבליה דה גרייה, המאוהב ביצאנית בשם מנון לסקו, למרות התנגדותו החריפה של אביו. מנון רגילה לחיי מותרות ומוצרי יוקרה, וכדי לספק את דרישותיה, הוא לווה כסף, מהמר, מרמה. כשהוא מתרושש, היא נוטשת אותו, וחוזרת אליו, כששניהם בבריחה מתמדת, כולל ניו אורלינס שבאמריקה. באחת הבריחות, במדבר, היא מתה, והוא קובר אותה שם.
ובכן, בשל התעקשותו של הסופר שלנו לרכוש ספר זה, כשמולו יש אדם אחר שגם מעוניין בספר, הוא נאלץ לשלם 100 פרנק, על ספר שבחנות אינו עולה יותר מ-10 פרנק. בהקדשה היה כתוב: "מנון ומרגריט – קטונתי" בחתימת ארמן דיוואל. נשתדל לזכור את הפרט הזה בהמשך.
הסופר טורח לציין את הרווחים הנאים שהשיגו הנושים של המנוחה במכירה הפומבית, וגם את הסכום הנאה שקיבלה בירושה אחותה של המנוחה.
לימים בא להידפק על דלתו של הדובר, הלא הוא מחבר הספר, אותו צעיר, ארמן דיוואל, ומתחנן לרכוש את ספר במחיר המופקע, אבל, בראות הדובר את סערת הרגשות של הצעיר, והוא מעניק לו את הספר במתנה. ארמן מראה מכתב שלה, בו היא מודיעה שהיא גוססת, ומבקשת שיבוא למכירה הפומבית אחרי מותה, ומביעה תקווה שאולי יספיק להגיע ממרחקים (בהמשך נודע לקורא שארמן היה במצרים) לפני מותה. הדובר מתוודע לכך שאותו ארמן שכר גנן בבית הקברות מונמרטר לטפל בקבר, ולהניח עליו פרחי קמליות; וכל כך למה? משום שאותה מרגריט היתה מכונה "הגברת עם הקמליות", כי 25 ימים בחודש החזיקה בלולאת הבגד קמליות לבנות, וחמישה ימים – קמליות אדומות (עמ' 16; ראו גם עמ' 87). המחבר לא טורח להסביר מה שכל קורא מבין מעצמו.
הדובר נוכח לדעת שארמן הוא אובססיבי באשר לזיכרה של מרגריט, וכיוון שלא הספיק לחזור ממצרים כדי לראות את אהובתו לפני מותה, הוא חש חובה לראותה לאחר מותה. הוא מצליח להשיג אישור להוציא אותה מהקבר לשם קבורה בקבר חדש – וכל זה כדי שיוכל לראות את גופה של המנוחה, שהיתה יפה מהממת, אלא שהגווייה וריחה מעוררים בנוכחים (כולל הדובר) חלחלה.
מכאן, לאורך כמעט כל הספר, יש וידוי של ארמן בפני הסופר, ורק בסוף הספר מצוי היומן של מרגריט לפני מותה, ועדותה של המטפלת שלה עד מותה ואחריו.
שנתיים לפני האירוע הקשה הזה (ב"הווה" ארמן בן 24, עמ' 174) מסופר שארמן התאהב נואשות במרגריט, על אף שהוא יודע כי רוזנים ודוכסים התרוששו כדי לספק את מאווייה. היא מוציאה הון עתק של 7000-6000 פרנק לחודש, ולשם כך היא זקוקה תדיר לשלושה-ארבעה מאהבים שיממנו את מאווייה. בשל מחלתה, היא בילתה ימים במעיינות מרפא, ושם פגשה דוכס זקן שבתו, שדמתה לה מאוד, נפטרה משחפת, והוא, בייאושו, מבקש לאמץ את מרגריט לבת. כשנודע לו שהיא "אישה נתמכת", הוא מתנה את המשך המימון הנדיב בכך שתחזור למוטב, דבר שמרגדיט אינה יכולה לקיים, ועל כן נזקקת לכל מיני תחבולות כדי לזמן למיטתה מאהבים נוספים
ארמן, שבמשך אחת התקופות הקשות של מחלתה, היה דורש בשלומה מדי יום בעילום שם, מצליח להתארח, יחד עם חבר בשם גסטון, בדירתה של מרגריט, ביקור בו מרגריט מתרשמת מהאמפתיות של ארמן, בניגוד להתנהגותם של שאר הגברים בחייה, שרואים בה רק גוף לסיפוק תאוותיהם. היא מוכנה להיות מאהבת שלו, למרות ההכנסה הצנועה שלו (הוא אמנם עורך-דין, אך לא נכתב בכל הספר דבר-מה בקשר לעבודתו, וגם לא על מקור פרנסתם של העשירים המופלגים שמממנים את מרגריט), אבל עליו להישמע להוראותיה, וכל התייחדות איתה תהיה תלויה בלוח הזמנים של שאר המאהבים, וכן – בלי סצנות של קנאה.
פרודנס, "אישה נתמכת" ב"פנסיה", חיה בעיקר על חשבונה של מרגריט, מתארת לארמן בפרוטרוט כמה מממן הדוכס את מרגריט, וכמה כספים משקיעים המאהבים האחרים ב"פרויקט" הפזרנות ללא גבול של מרגריט. כל זה לא משכנע את ארמן, וכאשר הוא חייב להסתלק משום שמגיע הרוזן, שלמרות היותו מאוס על מרגריט, היא נענית לו, וחייבת לסלק את ארמן. ארמן מלא כעס שולח לה מכתב המבשר ניתוק, ומיד מצטער, ומבקש סליחה. בעקבות החרטה שלו, מגיעות אליו מרגריט ופרודנס, וארמן בחרטה גדולה כורע ברך לפניה. הוא מעניק לה את הספר "מנון לסקו" עם ההקדשה שהוזכרה לעיל (עמ' 137), מתוך תחושה שקורותיו עם מרגריט דומים לאלה שבספר. השניים מחליטים לעבור לכפר בוז'יוואל קרוב לפאריס, והדוכס שוכר עבור מרגריט בית כפרי יפה, למגינת ליבו של ארמן, המשוכנע שהוא היה חייב להיכנס לחובות כדי לשכור את הבית על חשבונו.
בכפר פורחת האהבה בין השניים, ומרגריט מחליטה להיפרד מעולמה הקודם, ולחיות רק עם ארמן, בלי מותרות, ולהסתפק בהכנסות הצנועות שלו. היא מספרת לארמן שהיא בת כפר, ולפני שש שנים היא לא ידעה לחתום את שמה, לכן ברור שתוכל להסתגל לחיים הצנועים המיועדים לה עם אהובה ארמן.
בינתיים, בהיחבא, מרגריט מוכרת, באמצעות פרודנס, את הכרכרה, הסוסים, התכשיטים, רביד הקשמיר – כדי לסלק חלק מהחובות. בתגובה ארמן מעביר על שמה של מרגריט את הירושה שקיבל מאימו המנוחה.
אביו של ארמן מגיע לפאריס, ומוכיח את בנו על כך שהוא מוציא שם רע למשפחתו בהתחברו ליצאנית. הוא מנסה לצוות על בנו להיפרד, אבל תשובתו של ארמן היא קטגורית: הוא אוהב את מרגריט, ולא יכול לחיות בלעדיה, וכן, היא מיטיבה את דרכיה, ועומדת להיות אישה הגונה. לתדהמתו של ארנן, כעבור יום, האב מתרכך, ומוכן לוותר לבנו. ארמן מאושר, והקורא משער כבר כאן את סיבת הריכוך. ארמן אינו מודע לכך, והקורא ייוודע לסוד הגדול רק בקריאת היומן של מרגריט בחוליה שהוביל למותה.
מרגריט נעלמת, וארמן מקבל ממנה מכתב שהיא חזרה למעמדה החברתי הקודם, ומנתקת את קשריה עימו. ארמן הרוס, ומוצא נחמה אצל אביו המתגורר עדיין במלון בפאריס. האב מאמין שיציאות עם הבן לציד ייטיבו למצב רוחו, אבל, כמובן, זה לא מועיל. ארמן חוזר לפאריס מלא זעם על הבגידה של אהובתו, והוא מצליח להפוך את אולימפ, חברתה הטובה של מרגריט, לפילגשו, תוך שהשניים מעלילים על מרגריט דופי ברשעות נוראה. מרגריט מבקשת רחמים, והוא מתאכזר אליה, ומעליב אותה קשות – היא באה אליו בכוונה להרגיעו, מתייחדת עימו, ומרמזת לו שאם תספר את הסיבה לניתוק, הוא עלול להתרחק מאדם קרוב. כאן אצל הקורא מתחזקת המחשבה שהניתוק נבע ממעשה שעשה האב.
כשנודע לארמן שמיד אחרי ההתייחדות עימו, היא מארחת במיטתה רוזן (אגב כל לקוחותיה של מרגריט מופיעים בראשי תיבות).בהתוודעו עם מי היא התייחדה למחרת, הוא שולח לה מכתב מבזה, וכן 500 פרנק אתנן זונה.
כדי לשכוח את השבר בחיי האהבה שלו, ארנן יוצא למסע ארוך למצרים, ובינתיים מרגריט חולה אנושות, ובימיה האחרונים היא כותבת מכתב אליו, וכן יומן. מדבריה מתברר (מה שהקורא חשד מכבר) כי בזמן שארנן חיפש את מרגריט בפאריס, הגיע אביו לביתה בכפר, ודרש ממנה לשחרר את בנו מההתחייבות כלפיה. מתנהלת ביניהם שיחה קשה, ומרגריט אינה מוכנה לוותר על אהבת חייה, רק כאשר האב מספר כי בתו עומדת להינשא לבן משפחה מכובדת, המאיימת לבטל את הסכם הנישואין אם במשפחת הכלה אחיה מתרועע עם אישה מסוגה. למרות העלבון, מרגריט מתרככת, ובעקבות השיחה הזאת היא מבטלת את הקשר עם ארמן, ומודיעה על חזרתה להווי חייה הקודם.
כאמור, ניתן היה לנחש שזאת הסיבה, שלמרות אהבתה העזה לארמן מרגריט נפרדת ממנו ממש כמו באבחת חרב. האב, אסיר התודה, שולח אדם לבקר אותה בחוליה, ומעניק לה, למרות רצונה, סכום כסף נכבד. בינתיים, כאמור, ארמן במצרים, ואינו מודע לייסורי הגוף של מרגריט, ועל געגועיה העזים אליו, לו רק יראה את פניו לפני שהיא מתה.
המטפלת שלה בימים רעים אלה היא ז'ולי דיפאר, והיא מתעדת את גסיסתה, את הסקרמנט שמבצע בה כומר, שקובע כי למרות חטאותיה, היא נפרדת מהעולם כנוצרייה.
על האירועים לאחר מותה, עם חזרתו של ארמן ממצרים, למדנו בתחילת הרומן.
כידוע, מחקר הספרות איננו מחקר מדעי, כי הכלי החשוב במחקר כזה הוא המתמטיקה, וכאן אין למתמטיקה שום תפקיד. בכל זאת אפשר להצביע על חמישה כללים שעשויים להצביע על טיב היצירה הספרותית: אחדות, מורכבות, עצימות, מקוריות ושרידות.
באשר לאחדות, הקורא חש שכל הפינות של הרומן הזה מצטרפות לאחדות אחת – עניינה של כל היצירה הוא סביב האהבה של ארמן ומרגריט;
באשר למורכבות, הרי באמת הרומן שופע באינספור מהפכים ביחסים בין השניים, וקשריהם אל גיבורים אחרים;
באשר לעצימות, שמשמעה מידת הריגוש שהיצירה גורמת לקורא – בזה אין שמץ של ספק – אינספור המהדורות והתרגומים של היצירה מוכיחים עד כמה הכתוב ריגש את הקוראים לאורך הדורות;
בעניין המקוריות, יש מקום להרהור, כי הרי הסופר מודה שיש דמיון בין האהבה של ארמן מרגריט ובין אהבת שבליה למנון בספר "מנון לסקו", אבל ללא ספק, ברומן הזה של דימא הבן יש הבנה יותר עמוקה לחבוי בנפש האדם.
לגבי שרידות – עובדה היא שרומן שפורסם ב-1848 מרגש קוראים בכל הדורות שחלפו מאז.
אני, חסיד נאמן של הפרוזה הריאליסטית, קראתי את הרומן הזה רק ב-2026, ומודה שריגש אותי הקסם הרומנטי של הספר, ריגשה העלילה הסוחפת, וכן, התפעלתי מהמיבנה החכם של הספר –
אביא דוגמה אחת: ארמן כותב הקדשה בספר "מנון לסקו", שהוא מביא לאהובתו, בזו הלשון: "מנון ומגריט – קטונתי."
אנחנו פוגשים הקדשה זאת בתחילת הקריאה, אבל יש פה אמת שתתגלה רק בהמשך: היצאנית, שהוא חובט בה ללא רחמים, כשהיא כביכול בוגדת בו, היא בוודאי בעלת אישיות נאצלת יותר משלו, ואת זה מצליח ארמן להבין רק כאשר מאוחר מדי.
היה מקום להצביע על קווי המתאר של הרומן, הנאמנים לזרם הרומנטי, אלא שאני חושש מזעמו של העורך בשל אורך המאמר.
משה גרנות
