עונת ההעברות החלה. כך בכדורגל, כך בתקשורת וכך בפוליטיקה. כאשר הליגות לכדורגל מתקרבות לסיום העונה, להכתרת המנצחים והיורדים, מתחיל להתחמם שוק השחקנים. מי יישאר בקבוצתו, מי יוחלף, מי יירכש, ומי "יימכר" לקבוצה אחרת בארץ או בחו"ל. הכסף הוא זה שמדבר, השווי של השחקן, לא הסמל ולא הנאמנות למועדון.

תמונה דומה בתקשורת, במיוחד בערוצי הטלוויזיה. הבעלים החדש של ערוץ 13 המקרטע, המיליונר אסף רפפורט, כבר הביא עימו שחקני חיזוק, שהעביר מהערוץ ה"ציבורי". וכבר כתב על כך אחד המבקרים: "בזמן שניטש מאבק ציבורי למנוע השתלטות מסוכנת על העיתונות שלנו, מגיע רפפורט ופשוט עושה את מה שהוא עושה – מהמקפצה – כשהוא מתעסק בצורה בוטה במצבת העיתונאים. התחושה, כמו בכל עולם התקשורת המסחרית, היא פשוט של שוק."

בפוליטיקה התמונה אינה שונה, אולי אף חמורה יותר. היום מתחדשת הליגה, כלומר נפתח מושב הקיץ של הכנסת, בסימן הבחירות המתקרבות. ההרכב שלה הוא אותו הרכב כמו בפתיחת הכנסת הנוכחית ב-2022, אבל כבר מסתמנים השינויים. אמנם, לא ראינו ח"כ כלשהו שמתפטר או מודח, אבל בצל הסקרים התכופים, השינויים כבר מסתמנים.

נראה בה את הדמות הטראגית של הפוליטיקה הנוכחית, ח"כ בני גנץ, כמעט מבודד. שניים מחשובי הסיעה שלו כבר פרשו ממנו. הם עדין כחול-לבן, אבל מחפשים נבחרת אחרת להשתלב בה. נאמנות? – מילה גסה בפוליטיקה העכשווית, אפילו מצד פוליטיקאים שלא הייתי מצפה זאת מהם.

עדיין לא נראה על ספסלי הח"כים שלושה מהטוענים לכתר ראש האופוזיציה הבאה – אייזנקוט, בנט וגולן, אבל הם צופים במתרחש מקרוב, מנסים לצוד פה ושם "שמות" לרשימותיהם, גם מחוץ למגרש במליאה הנוכחית. מפלגות קמות, מפלגות מתפרקות, וכמעט אזלו השמות בלקסיקון.

תסיסה גדולה שוררת במפלגת השלטון, הליכוד. לאחר הליכודיאדה הכושלת, התנועה מסתמנת כחיקוי של מפא"י בערוב שלטונה. תחושה של צניחה ודעיכה, התרחקות ממורשתה המפוארת. זוהי עונת הפריימריז ועימם התסיסה גוברת.

האם נבחרת הליכוד הבאה תתרענן? האם יבואו טובים ומבטיחים במקום נציגים כושלים ויש לא מעטים כאלה בסיעה הנוכחית? האם נתניהו יקבל מיספר ראוי של שיריונים מטעמו ל"כוכבים" מבחוץ, שייטיבו את הרכב הרשימה הבאה? ראוי שכך יהיה, אלא שנתניהו לא הוכיח שהוא מצטיין בבחירת שחקנים טובים שאינם רק נאמנים לו, אלא גם מביאים כבוד לסיעה, נאמנות אידאולוגית ולא רק כיסאולוגית.

ושאלת השאלות: האם נתניהו עצמו עודנו בכושר להוביל את נבחרת הליכוד לניצחון בבחירות, ואינו מתכוון לפרוש? איש אינו יודע, אפילו לא מקורביו והאוהדים השרופים ביותר. ההערכה היא, שאכן יוביל את מסע הבחירות בראשות הליכוד ומיד לאחר מכן יודיע על פרישתו. עם זאת, צריך להודות: בלעדי הובלתו ספק אם הליכוד תשמור על כוחה, שלימותה ושלטונה.

הבון-טון בבחירות הקרובות הוא מי ימין ומי שמאל. המושג שמאל שייך בלעדית לנבחרת הפועל יאיר גולן. ייאמר לזכותו: דעותיו חדות וברורות. אין לטעות בהן. כל יתר נציגי האופוזיציה מתפארים שהם מכבי או בית"ר, כלומר מרכזיים-ימנים. הם יודעים שהקהל ביציע ימני ברובו, ולכן הם מתיימרים להכריז שהם הימין. ואולם, כל מה שהם באמת רוצים, זה להפיל את השחקן הראשי של נבחרת הליכוד, ואחר-כך אלוהים גדול.

מה הן באמת עמדותיהם של השלושה שעדיין אינם בכנסת? ומה באמת רוצה ראש נבחרת ישראל ביתנו? – אין לדעת. כל אחד מהם משמיע עמדות הפוכות ממה שאמרו בעבר הרחוק או הקרוב. הארכיון זוכר.

יהיה חם במושב הקיצי של הכנסת הנוכחית, שהפלא ופלא, מילאה את ארבע שנותיה כנקוב בחוק. הקרב שינהלו על קולות האוהדים המתנדנדים, כלומר הבוחרים שטרם החליטו, יהיה לוהט. מה שנראה במליאת הכנסת ילהיט גם את הרחוב, בליווי תקשורתי, מוטה אף יותר מהרגיל. צפויים לנו ימים פוליטיים חריפים, עד כדי סכנה לאחדות הפנימית.

אין לקנא ביו"ר הכנסת. זהו מבחנו הגדול, אם הוא יצליח לשלוט בעניינים, להביא לרגיעה. שהרי כולם ינאמו – שלא לומר יתלהמו ויצעקו – במושב הנפתח היום, לא באמת יציגו פתרונות לקשיים ולבעיות, אלא יפזלו לאוזניהם של המוני הבוחרים.

איזו ליגה צפוייה לנו בשנים הבאות, איך ייראה בית המחוקקים הבא של הדמוקרטיה היחידה במזרח-התיכון? הוד מעלתו האזרח המצביע, הוא שיכריע, נקווה באופן דמוקרטי, לפי מצפונו.

עודד פיינגרש "יהודי קטן מהעיר העתיקה"

על צייר ארץ-ישראל עודד פיינגרש, "מעריצו של ביבי", שהלך לעולמו והותיר אחריו אלפי יצירות מופלאות

חדר קטנטן, אפוף עשן סיגריות, דחוס במדפי מתכת עמוסי ציורים, כוננית עם כמה ספרים ועליה מכחולי צבע, חלון מסורג, ובמרכזו ישוב על כסאו הצייר, סנדלים לרגליו, מכנסיים קצרים. לאורחו אין כמעט מקום. הוא יושב בכניסה לחדר ממנה הוא מנהל את השיחה עם מארחו.

עודד פיינגרש, אחד הציירים הכי פוריים, הכי ארץ-ישראליים, שפעלו כאן בעשרות השנים האחרונות. חצי שנה לאחר פטירת אשתו, גם הוא הלך לעולמו, כאשר יצירות פרי מכחולו "מככבות" בכל בתי המכירות באינטרנט. בקרב חובבי האמנות סגנונו כל כך מוכר, נע בין ריאליזם לסוריאליזם, עשיר בצבעים עזים, חלקם מוטיבים מוכרים וחוזרים על עצמם.

בחדר זעיר זה, בצפון תל-אביב, היו מפגשינו מעת לעת, כי מחדר זה בשנותיו האחרונות בקושי יצא, ספון היה בו שעות רבות, רכון אל הבדים ובידו המכחולים. שעות רבות עמל על ציוריו, נופי ארצנו, בלי לצאת לשטח אלא מתוך זיכרונו מהימים שבהם הירבה לטייל בשבילי הארץ, כתב אותם וצייר אותם.

היכרותנו החלה כשצייר את דיוקנו של זאב ז'בוטינסקי על פי תמונה מפורסמת שלו, מביט מחלון הרכבת במסעותיו באירופה. פיינגרש העניק עותקים רבים של הציור כתרומה למכון ז'בוטינסקי, הן כדי להביע את תמיכתו במוסד המורשת הז'בוטינסקאי והן בתקווה שהדפסי הציור של המנהיג הציוני הנערץ עליו יתנוססו על קירות בתים רבים.

פורטרט זה גם קידם את פני הבאים לתערוכת היחיד הפומבית האחרונה שלו, שהוצגה אשתקד – במוזיאון משה קסטל במעלה-אדומים.

בספר התערוכה מופיעים דבריו של האמן, רשומים בכתב ידו: "אני כותב מעומק הלב (והוא גדול במיוחד כי השתילו לי קוצב-לב בבית החולים 'שיבא', תל השומר). הסבא שלי היה צייר שלטים עני בעיר העתיקה של ירושלים. סבתי נהייתה אלמנה צעירה עם שישה ילדים קטנים ומכרה דגים בחנות קטנה. כשהגעתי לבגרות יצאתי מירושלים, שבה נולדתי, אל העולם הגדול. במשך שנים נדדתי באירופה. הסתובבתי בחוג הנוצץ, הייתי מיודד עם אמנים שכבשו את פסגות התהילה, התבשמתי במחיאות הכפיים של העשירים וטבלתי במי שושנים."

והוא ממשיך: "באחת המלחמות שהיו בארץ, הייתי בבריסל הזעיר-בורגנית. צבעתי מגן-דוד על סדין וקשרתי אותו לחלון כדי שיתנוסס כמו דגל. השכנים קראו למשטרה וברחתי משם וחזרתי ארצה. כששעון ההיסטוריה מעיר אותנו מהחלומות, קיבלנו את מלחמת השמד הנוראה של 7 באוקטובר. הסטירה העירה אותנו ועדיין אנחנו בתוכה. בכל דור יוצאים הלוחמים, שהם 'מגש הכסף' שנותן לנו את המתנה של החיים, ןטומן את המתים בצידי הדרך."

וכך הוא מסיים: "בספר הזיכרונות שלי 'פילם נואר' כתבתי בעמוד האחרון ובשורה האחרונה: 'חשבתי שאני איש העולם הגדול, אבל אני בסך-הכול יהודי קטן מהעיר העתיקה.' 'עם ישראל חי, וזו הבטחה אישית,' אמר לי ישירות האלוהים כשדיברנו לפני יומיים. אמן."

תערוכתו במוזיאון קסטל הציגה את אמנותו של פיינגרש במלוא תפארתה. כמה עשרות אנשים באו לפתיחה החגיגית, וביניהם ראש העיר גיא יפרח, שבירך את האמן על בחירתו להציג במעלה-אדומים וציטט אותו: "לא נפסיק לשיר – גם באמנות." לדברי יפרח, "מעלה אדומים שמה לעצמה את עולם התרבות כדגל. לצד הבנייה, אנחנו זקוקים גם לעולם הרוח. לא חששת להיות אמן שמאדיר את עם ישראל וארץ-ישראל."

לא פשוט היה לצייר הקשיש, בעל הרוח הצעירה, מריר אך אופטימי, להגיע לפתיחת תערוכתו. נשען על הליכון, נתמך בידי שני בניו, שמע ברוב קשב את השבחים שהעתירו עליו והעיר בציניות: "אתם מאמינים במה שאמרתם?"

מפוכח, ציני, ספקן, מהורהר, חושב אולי על הזמן שהוא "מבזבז" הרחק מחדרו-מבצרו, במקום לנצלו כדי להעלות עוד תמונה על הבד, עוד רישום על הנייר. אבל הוא נהנה מהאירוע, ואף הפתיע את הנוכחים, כשחילק לכל אחד מהם ציור מינימליסטי פרי מכחולו. מאה ציורים כאלה חולקו כשי לבאי הטקס, כשמטרתו המוצהרת היא אחת – שיימצאו בכמה שיותר בתים בישראל ציורים שפיינגרש חתום עליהם.

בפגישתנו האחרונה בביתו, שאותה יזם, ביקש שאטול כמה תמונות שלו, צבועים באקריליק, 30X30 מידת כל אחד מהם, ואעניק אותו לידידים ובני משפחה. "הכייף הגדול ביותר שלי, שיהיו כמה שיותר ציורים שלי על קירות בבתים בישראל, לא רוצה גרוש," אמר לי, וציין: "בכך אתה משרת אותי."

סיפר לי על סדר יומו: קם ב-06.30 מדי בוקר, שותה קפה, מעשן, מצייר במשך עשר שעות ו"אני מבסוט מעצמי, לא זקוק לכסף, לא רוצה מחיאות כפיים, שוכח שכואב לי ועשו לי ניתוח, כייף לא נורמלי..."

שיחותינו לא נסבו רק על תמונות ואמנות. עודד פיינגרש לא הסתיר את דעותיו הפוליטיות, היותו, כדבריו, "המעריץ הכי גדול של ביבי." סיפר לי שקרא את ספרו האוטוביוגרפי של ראש הממשלה, "כל כך אמיתי ונכון, עושים לו את המוות, יש לו שליחות, בגלל זה הוא אוכל מרורים."

על עצמו העיד: "אני ציני, שאלוהים ירחם. אני אשכנזי עם דם של כורדי. יש לי שני בנים – בלעדיהם הייתי מזמן בשמיים," והוסיף באוזני: "בבוא יומי, אל תזמינו לי מקום בגן עדן, אין לי שם חברים..."

יצירתיותו של עודד פיינגרש לא הסתכמה רק במכחול. הוא כתב לא פחות מ-14ספרים, לבד מ"פילם נואר". גם ספרי טיולים, מלווים בציוריו, וביניהם "צבע בטבע" ו"יופי של ארץ". המרהיב שבהם הוא האלבום "ירושלים של צבע", עם צילומיו של שמעון בשט. וכך הוא כותב על בירת ישראל:

"ירושלים, עיר שצרו עליה למלחמה ובה נחתמו חוזי שלום, עמדה בחורבנה אלפיים שנים וחידשה נעוריה, ראש לממלכות תבל, היכן שמצוייה בה אבן השתייה ממנה נברא העולם, ונהר גן-העדן סובב והולך ויוצא מבית-המקדש ומשקה את הצדיקים כולם. עיר שבאים אליה באחרית הימים והעצמות היבשות תחיינה. עיר של סיפורי בתים ותגרני שווקים, של אוהדי כדורגל וציירים, של חסידי הרבי מבעלז ומאמיני האיש מנצרת, של אנשי המדבר ופליטי ארמניה, של צלבנים ותורכים ורוסים וגדודי האוסטרלים של גנרל אלנבי.

"עיר של צבע וריחות, תבלינים ועושי קסמים, מאמיני אמונות וכותבי קמיעות, צדיקים וקנאים, עושי מזכרות ומושכים-בעט. עיר שמנשקים אבניה ומשוררים לה שירים וסוחרים ממולחים מוכרים ספרי הדרכה לשחייה להולכים אל 'חוף ירושלים' שבתל-אביב. עיר של אלף פרצופים, מבושמת במי שושנים, עיר שחוצים אותה שתי וערב כדרך טווית שטיחים, עיר שחוברה לה יחדיו, ומבין אבני הכותל מתעופפות פתקאות ובקשות, ויונים צחורות עפות ומבשרות את בואו של משיח בן דוד, אמן." לא רק צייר, גם סופר, משורר.

מיבחר מציוריו המרהיבים של עודד פיינגרש מופיע ברוב הדר בקטלוג שהוציא מוזיאון קסטל לרגל תערוכתו, תחת הכותרת: "ארצנו הקטנטונת, ארצנו היפה, יחדיו נכה פה שורש אל לב האדמה," חלקם בדגם של "נוף בתוך תמונה." מופע מקורי שלו. והנופים הם של ירושלים וצפת, תל-אביב ויפו, הכנרת ועמק האלה, חבל לכיש וראש פינה, ועוד – עד בלי סוף.

חלקו השני של הקטלוג מציג את הפון השני של ציירנו: החיים הבוהמיים של תל-אביב: הסטודיו, בתי הקפה, שוק הפשפשים, הביסטרו, וכמה דיוקנאות עצמיים שלו עצמו. הרבה צבע, הרבה דימיון, הרבה פרטים, על גבול המופשט.

עם פטירתו של עודד פיינגרש, כמעט שלא נכתב עליו דבר בתקשורת. אולי סגירותו בדל'ת אמותיו, דעותיו הפוליטיות, לאומיות-ימניות, אולי אפילו אהבתו הבלתי מסוייגת למדינה, לארץ, היו בעוכריו, לפחות בעיני הבראנז'ה המימסדית.

עם זאת, כבר היו לו בעבר הרחוק תערוכות יחיד בכמה מוזיאונים וגם זכה בכמה פרסים יוקרתיים. על קירות בתים רבים אכן תלויות תמונותיו. זוהרות ומרשימות. מי שקיבל ממני ציור שלו, כבקשתו, הביע מיד התפעלותו, וגם תמיהתו על שלא הכיר קודם לכן את הצייר בן הארץ הזאת. עוד צפוייה עדנה גדולה לאמנותו של עודד פיינגרש ז"ל, שבעצמו היה דמות ציורית. לי עצמי, בהקדשתו על קטלוג מוזיאון קסטל, איחל בשתי מילים: "בהצלחה בחיים."

יוסי אחימאיר

יש גם לנו, אזרחי מדינת ישראל היהודית-דמוקרטית, אחריות גדולה להתנגד לשיח גרדומים, רעיל ומסוכן אשר כבר מלווה את ימי הבחירות הבאים עלינו.

הסגנון הבריוני, מהלך האימים, נוטע החרדה ומפיץ הסכנה אשר חדר באחרונה במלוא העוצמה לשיח הישראלי, על ידי פוליטיקאים בפועל ובהתהוות, המבטיחים כי ביום פרסום תוצאות הבחירות יובילו את מסע הטיהור הגדול ביותר.

הם מבטיחים בפנים גלויות, ללא עיוות קול, עם אצבע מאיימת מונפת, ללא קצף בזווית הפה כי יפטרו, ידיחו, יעיפו כל מי שאינו מוצא חן בעיניהם, כולל ראשי מערכות ביטחון ולוחמים, הם מבטיחים כי יסגרו תחנות שידור, רדיו וטלוויזיה, הם מבטיחים, בשם הדמוקרטיה, להפעיל דיקטטורה דורסנית ומסוכנת, לבצע טיהור של כל מי שחושב אחרת מהם, התבטא אחרת מהם, אינו מיישר קוו עם האידאולוגיה שלהם, טיהור כבר כתבנו?

הם מאיימים על למעלה מחצי מאזרחי מדינת ישראל, על מפכ"ל המשטרה, על ניצבים במשטרה, על ראש השב"כ, על ראש המוסד, הם מישירים מבט נוזף, מאיים, ואומרים בקול סמכותי ובקצב הכתבה: "אתם עכשיו תחת העיניים שלי, תתנהלו בצורה ממלכתית, אל תתנהלו פוליטית, מי שיתנהל פוליטית בוודאי שאעיף אותו ביום הראשון," עוד זה מאיים וזה מלהג: "ראש השב"כ יילך הביתה, ראש המוסד יעמוד בפני מבחן עליון ... את ערוץ 14 נסגור, זה לא אנשי תקשורת זה ערוץ תעמולה..."

ולא הזכרנו את גורלם המר הצפוי של תתי האדם החיים ביהודה ושומרון, לא הזכרנו באות את גורלם המר הצפוי של החרדים עם מחנות החינוך מחדש, לא הזכרנו בפסיק את חללי מלחמת התקומה המכונים "אוכלי מוות", לא הזכרנו את חללי ישיבות ההסדר שנפלו במלחמת התקומה בשל חוסר כישוריהם הצבאיים או בלשון הנוראה מפי אומרה: "חשבת אולי למה חיילים מקומבינת ההסדר נפלו יותר? הם עושים חצי שירות צבאי, רק 16 חודשים. אז יש להם חצי כשירות מבצעית..."

ולא הזכרנו את עלילות הדם, את קמפיין ההרעבה, רצח עם, רצח תינוקות כתחביב, אונס הנוחב'ה, הפקרת חטופים למען השרידות הפוליטית, שליחת לוחמים לקרב למען בריחה מעדויות בבית המשפט, לא היה רעל שלא נרקח, לא היה ארס שלא זוקק.

תקשורת חופשית? חופש הביטוי? סיכולים ממוקדים?

מחד, יש לברך על הסרת המסכות, על הצהרת הכוונות האמיתית, על ההבנה וההכנה למה שעלול להתרגש על אזרחי מדינת ישראל יום לאחר הבחירות, ומאידך, אל לנו להסכים לשיח מטיל אימה זה, שיח אנטי דמוקרטי בעליל, שיח שנאה.

איננו זקוקים לאמנות, איננו מבקשים חתימות, איננו תובעים התחייבויות, אנו, אזרחי המדינה דורשים מעשים.

מול עננת הדיקטטורה המאיימת על הדמוקרטיה, חייבים לעמוד כחומה בצורה, נטולת פוזיציה, בראש ובראשונה, על המנהיגים הפוליטיים, אנשי האקדמיה, אנשי מערכת המשפט, אנשי הכלכלה, אנשי הדמוקרטיה, להתנער מהסגנון הבזוי, להבדיל עצמם מאותם המבקשים להחיל כאן דיקטטורה במסווה, להבהיר לכל מטילי הפחד ומהלכי האימה כי לא ניתן יד לשיח המאוס והרעיל, לא נאפשר לשוליים סהרוריים ומופקרים להשתלט על המרכז, אנחנו הרוב, ימין ושמאל, אנחנו המרכז, הלב הפועם של האומה ואנחנו אומרים בקול חד וברור: לא לפגיעה בחופש הביטוי, לא לפגיעה בתקשורת חופשית, לא לפגיעה בדמוקרטיה.

לאחר שחבל התלייה הוצב בכיכר העיר, לאחר שמתחתיו הונחה חבית זפת רותחת בוערת, לאחר שהתליין והמבעיר התייצבו לצד אביזרי המוות שנקבעו בגזר הדין בבית הדין מטעם עצמו.

לאחר שבכל בוקר התעורר ההמון לתיאורים נוראיים של רודפי הבצע ואוהבי השלמונים אשר בגדו במדינת ישראל, אשר מכרו את אמונותיהם, ערכיהם, אשר גרמו נזק שאין לו שיעור לביטחון מדינת ישראל.

לאחר שכל מי שנשמה באפו התראיין תחת כל עץ רענן, מול כל אוחז במיקרופון, בפאנלים של תועמלנים במסווה, על הסכנה העצומה, על הבגידה, על החדירה לתוככי קודש הקודשים, על מתועבים תאבי הממון.

לאחר שההאשמה התרחבה ולפי דת "אתה הראש אתה אשם" הואשם גם הממונה על הבוגדים ונטען כי ידע על הבגידה ולכן אחת דתו של בוגד במדינה.

לאחר שמדינה שלימה בעיצומה של מערכה בשבע חזיתות, בעיצומה של מלחמת התקומה התעוררה והלכה לישון עם "הפרשה הביטחונית החמורה ביותר בתולדות המדינה," עם מעצרים מתוקשרים, עם הדלפות מתוזמנות.

לאחר שאמות הסיפים זעו, לאחר שבשרה של החברה הישראלית נעשה חידודין חידודין, לאחר שמכל עבר נשמעו הקריאות, לחקור, בוגדים, רודפי בצע ושלמונים, לכלא ועכשיו.

לאחר כל אלה, לאחר הכרעת בית דין השדה, לאחר שהתליינים והמבעירים הניעו את התהליך התחוור כי "קטאר גייט" אשר ראש הממשלה כינה כבר ביום הראשון כ"קטאר פייק", לא היה, על פי הצהרת ראש המוסד, פגיעה בביטחון המדינה, לא היתה גם על פי השב"כ פגיעה בביטחון המדינה, אלא לכל היותר, ואל יהא הדבר קל בעינכם, עברה מתחום טוהר המידות.

במשך חודשים ארוכים התבצע סיכול ממוקד עם כלי המשחית הקטלניים ביותר, נגד אנשי לשכת ראש הממשלה, ראשי ממשלה לשעבר, שרי ביטחון, רמטכ"לים, ראשי שב"כ, ראשי מוסד, מפכ"לים, אלופים וכל מי שנשמה באפו והפוזיציה היא נחלתו, תיארו את המעשה כמעשה בגידה חמור ביותר, מומחים לבגידה הובאו לאולפנים, דמם של הנאשמים מבלי משפט הותר.

ייאמר המובן מאליו, לו מציאות חיינו היתה ראויה, נטולת פוזיציה, היתה מתקיימת באופן מיידי חקירה יסודית, ללא מורא וללא משוא פנים, על ידי הגורמים המוסמכים לכך, חקירה שתוצאותיה היו נחשפים לציבור תוך פרק זמן סביר.

ייאמר המובן מאליו, גם עתה משהתברר כי מדינת ישראל אינה נמצאת על פי התהום ובקודש הקודשים אין נמצאים בוגדים תאבי בבצע, אין זה ראוי בשום פנים ואופן, שעובדים בלשכת ראש הממשלה יעבדו עם כורם זר, כל כך ברור, כל כך פשוט.

ועתה, לאחר מסע ציד אדם הנורא, לאחר שחבל התלייה הוסר, חבית הזפת הרותחת נאטמה, האש בכיכר כבתה, חובה על כל האחראים ליצירת המציאות המדומה לבוא חשבון עם עצמם, להתבונן פנימה, להרהר בהאשמה הנוראה, בהכרעת הדין החלוטה, בפגיעה המתמשכת במדינת ישראל ומערכותיה, בנידונים, בבני משפחותיהם.

ובשולי הדברים, השאלה המנקרת בראשי ואינה מרפה היא מדוע התמהמהו ראשי מערכת הביטחון לחשוף את האמת, לעצור את ההובלה לכיכר העיר, מדוע לא עצרו את מסע הייסורים הזה באיבו?

עמנואל בן סבו

"בתוכנית הסאטירה 'היהודים באים' הופיע ב-2015 המערכון הבא:

מפקד קשוח בסגנון הפלמ"ח עומד בחדר תדריכים. מאחוריו מפה של אירופה שנעוצים בה צלבי קרס. ברקע נשמע תיפוף בקצב צבאי. 'אז יאללה, קדימה,' הוא אומר ומנופף אגרוף לוחמני. 'שנסו מותניים ותראו להם, תביסו את האויב הנאצי!'

המצלמה סבה על צירה. אנחנו רואים שיש רק אדם אחד בחדר, אישה צעירה במדים. זאת חנה סנש.

חנה מרימה יד. 'סליחה, המפקד,' היא אומרת במבוכה ובמבטא הונגרי. 'איך אנחנו ננצח את הצבא הנאצי?'

'התוכנית', מכריז המפקד, 'היא להצניח לוחמים יהודים אמיצים בגזרת הנאצים, ואז להביס אותם. אז שיהיה לכולם בהצלחה...'

חנה קוטעת שוב את דבריו בהרמת יד מנומסת. 'סליחה, המפקד,' היא אוזרת אומץ. 'אני לא יכולתי שלא לשים לב למשהו.'

'ש...?' שואל הקצין קצר הרוח.

'שלצבא הנאצי יש מאות אלפי חיילים בהונגריה, ואנחנו לעומת זאת...'

'כן?'

'אחד.'

המפקד עוצר. היא צודקת, הוא מודה. 'זה נכון, אנחנו קטנים, אבל חכמים וממזרים.'

'אנחנו?' שואלת חנה.

בסדר, הוא מסכים בהבזק של רוגז. 'את.'

את המערכון הזה לא ראיתי. מזמן הפסקתי לצפות בתוכנית הצינית, הניהיליסטית, המרושעת הזאת. הוא מופיע בספרו של מתי פרידמן "לחפש בן אדם – משימתם הבלתי אפשרית של חנה סנש וצנחני היישוב."

מכותרת המשנה של הספר, ניתן להסיק שיש אמת במערכון. המשימה היא בלתי אפשרית. אלא שמתי פרידמן, בניגוד ליוצרי המערכון, לא בא להלעיג, לבטל, כדרכם של יוצרי המערכון הציניקינים. פרידמן יצא למסע בעקבות הצנחנים, כדי לחפש פשר לקורבנם. התוצאה שאליה הגיע, מעוררת מחשבה, ובעיניי, היא גם מעוררת השראה.

הספר מתמקד בדמויותיהם של ארבעה מבין הצנחנים – אנצו סירני, מפקד המבצע, חנה סנש, חביבה רייק וחיים חרמש. גם צנחנים אחרים מוזכרים בספר, אולם הארבעה זוכים בו למיני ביוגרפיה, שדרכה הסופר עוקב אחרי דרכם עד המשימה בניסיון לרדת לפישרה.

לא אחת הוא מזכיר שחנה סנש לא היתה אחת, אלא אחת מקבוצה. הוא מביא קולות מטעם צנחנים ששרדו או בני משפחה של צנחנים שלא שבו, שיש בהם טרוניה על המקום שחנה סנש קיבלה בהיסטוריוגרפיה ובתודעה הציבורית, ובו היא האפילה על אחרים, כמו בביטוי "חנה וחבריה הצנחנים."

אך גם הוא כותב בכותרת המשנה "חנה סנש וצנחני היישוב" וכותרת הספר, "לחפש בן אדם," הוא ציטוט משירה הראשון בעברית:

במדורות מלחמה, בדלקה, בשרפה,

בין ימים סוערים של הדם,

הנני מבעירה פנסי הקטן,

לחפש, לחפש בן אדם.

בהיותי ילד בכיתה ד', קראתי את ספרו של עודד בצר "הצנחנית שלא שבה", ספר לנוער המספר את סיפורה של חנה סנש. מאז, היא גיבורה נערצת עליי. לימים קראתי את יומנה ושיריה, והרבה דברים שנכתבו עליה. בהחלט, מדובר באישה מיוחדת במינה.

אך ככל שהרחבתי את ידיעותיי ונחשפתי לסיפוריהם של שאר הצנחנים, תמהתי מדוע דווקא היא זכתה להוקרה הזאת. התשובה שנתתי לעצמי, היא שכדי לספר סיפור צריך גיבור, גיבור שהופך למיתוס. זו יכולה היתה להיות באותה מידה חביבה רייק, זה יכול היה להיות יואל פלגי, ובוודאי אנצו סירני שהיה מנהיג, ואילו שרד ונשאר בחיים, קרוב לוודאי שהיה ממנהיגי המדינה הצעירה. אולי שיריה, ובראשם "הליכה לקיסריה" ("אלי אלי") פירסמו אותה יותר. אולי המחזה "חנה סנש" שכתב חברה לקיבוץ שדות ים אהרון מגד פרץ את הדרך ליצירות נוספות שמיקדו את העניין הציבורי דווקא בה.

אבל לפרידמן יש תשובה. התשובה שלו נובעת מן התשובה שנתן לפשר המשימה הבלתי אפשרית של הצנחנים. ובניגוד לציניקנים של "היהודים באים", הוא מצא פשר ציוני, ערכי, מוסרי, חינוכי ממדרגה ראשונה.

הוא כתב את הספר בתקופה הקשה ביותר בתולדות המדינה, לאחר 7 באוקטובר. "שמונה עשורים אחרי שהתרחשו האירועים האלה, בזמן כתיבתו של הספר הזה, במרחק של פחות משעתיים נסיעה מביתי בירושלים, התרחשה מתקפת שבעה באוקטובר. מראות הרצח, האונס והחטיפה בתוך בתים ויישובים נראו כלקוחים מזמנם של הצנחנים, או מזמנם של הוריהם או של הורי הוריהם – מאורעות שלא היו אמורים להתרחש עוד אחרי ההתקוממות היהודית נגד ההיסטוריה, זאת שחנה וחבריה לנשק התמסרו אליה ושהביאה להקמתם של מדינה יהודית וצבא יהודי."

הוא מספר ששבועות אחדים אחרי פרוץ המלחמה, הוא צפה במקרה בסרטון של מג"ד המדבר אל חייליו לפני הקרב. "מלחמה יכולה לרדד את הבן אדם ליצרים ולדחפים הכי נמוכים: פחד, אכזריות, אגואיזם, רוע. לשלול מאיתנו את כל מה שעושה מאיתנו בני אדם, את האנושיות. אני רוצה לצטט לכם שיר שכתבה אישה אמיצה. אישה שהיתה משוררת, הייתה חקלאית, אבל כשהגורל של העם שלה עמד על הכף, היא צנחה מעבר לקווי האויב הנאצי במשימה עם סיכוי קלוש, כי היא האמינה שזה הדבר הנכון לעשות." והוא קרא באוזניהם את "במדורות מלחמה" של חנה סנש.

ומוסיף פרידמן: "אני חושב שחנה היתה מתרגשת למראה החיילים – יהודים שלא צריכים ללבוש מדים בריטיים או להתחנן בפני פקידים קולוניאליים למצוא להם מקום פנוי במטוסים. עברית היא שפת האם שלהם. הם יכולים לרדוף את אויביהם במטוסי קרב ולפוצץ מזגנים בדירות בלב טהרן. אבל היא בוודאי היתה מופתעת, לא רק משרידתם של טורי השירה המהוססים שלה, אלא גם מהמלחמה עצמה. זה לא היה אמור לקרות."

המטרה של חנה וחבריה, היתה מעבר למשימות הייעודיות שהוטלו עליהם. הם ראו עצמם כחלק ממהלך גדול, שנועד להקים מדינה יהודית עצמאית. ויותר משהתפקיד שלהם הוא מעשי, התפקיד הוא סמלי, שנועד להצית מהלכים גדולים שיקרבו את היהודים אל המטרה.

חנה, יותר משאר חבריה, מגלמת את המטרה החינוכית, הערכית הזאת, לא כי היתה אמיצה מהם, לא כי היתה לוחמת טובה מהם, אלא כיוון שכיוצרת ומשוררת היטיבה לבטא את מהות המשימה ולהיות הסמל שלה. והכוונה בעיקר לשירה האחרון, שאותו כתבה על פתק והעבירה לצנחן דפני, שותפה למבצע, בלחיצת יד, עת חצתה את הגבול מיוגוסלביה להונגריה. השיר הוא "אשרי הגפרור":

אשרי הגפרור שנשרף והצית להבות.

אשרי הלהבה שבערה בסתרי לבבות.

אשרי הלבבות שידעו לחדול בכבוד.

אשרי הגפרור שנשרף והצית לבבות.

כותב פרידמן: "עד מהרה נשמעות מילותיו מדוקלמות במפגשים של תנועות הנוער, ואפילו מולחנות, בסגנון מארש, ומוקלטות. בסרט 'הבלתי לגאליים', שצולם רק שלוש שנים אחר כך, ב-1947, פליטים יהודים שמנסים להימלט מאירופה כבר שרים את השיר הזה. בזמן שצעירים רבים נאלצים להתכונן למלחמת העצמאות, שאלפים רבים מהם ייהרגו בה, הטקסט מקבל משמעות עצומה."

זו, כותב פרידמן, תכלית השליחות של הצנחנים, מעל ומעבר למשימות המודיעיניות מטעם הבריטים ולמשימות של הגעה אל היהודים מטעם ההנהגה הציונית – הם נועדו להצית לבבות, וזו שליחות לדורות, גם לימינו. וחנה סנש מגלמת את השליחות הזאת, בעיקר במילות שירה האחרון. "אני מאמין שזה המפתח לתעלומה שמרחפת מעל למאורעות האלה – מה היתה המשימה ולמה אנשים שנראה כי השיגו מעט כל כך נהפכו לגיבורים... הצנחנים אינם לוחמי קומנדו. הם מספרי סיפורים. הם נשלחו כדי לכתוב, במו חייהם, סיפור ציוני על המלחמה, סיפור שיוביל אחרים לא לייאוש כי אם לפעולה. בסיפור הזה, יהודים אינם קורבנות אלא גיבורים. זה לא ישנה את פני המלחמה, אבל זה ישנה את האופן שבו אנשים זוכרים אותה, ולכן ישנה את העתיד. אם יצטרכו להתמודד עם טרגדיה, אלה שמכירים את הסיפור של הצנחנים לא ירכינו ראש ויתעלמו ולא יבכו את אכזריות הגורל, או יחכו שמישהו אחר יעשה משהו. הם יביטו החוצה אל הלילה, ילפתו את צידי הדלת ויקפצו."

דפני, שותפה של חנה סנש לצניחה, מספר על פגישה שלהם עם פרטיזנית, שחבריה הפרטיזנים לא ידעו שהיא יהודייה, אך הוא זיהה אותה, כי הם גדלו באותה שכונה בזגרב. "כשהיא מגלה את זהותם של שני הצנחנים, נפתחים הלבבות, ושלושתם מפליגים בשיחה לתוך הלילה. הפרטיזנית מספרת להם על התלאות שלה ושל כל היהודים בחלק הזה של אירופה. הצנחנים, בתורם, מספרים לה על הצעירים בציון, ובמילותיו של דפני, 'הבאנו לה את בשורת הארץ הנבנית' – בשורה לא רק במובן של חדשה או ידיעה, אלא גם במובן הדתי של חזון."

סיפורם של חנה וחבריה הצית לבבות באירופה. לא בכדי, כמה מאוניות המעפילים נקראו על שמותיהם של הצנחנים – חנה סנש, אנצו סירני וחביבה רייק. "חנה יצאה למשימתה כאישה צעירה, משוררת מבטיחה, וחזרה כאוניית משא שהתהפכה מול החוף. האם יש בכך נחמה? מבחינת האנשים הרצוצים שעל הסיפון ומבחינת אלפי הילדים והנכדים הישראלים שלהם, אני חושב שהתשובה היא כן. הם הובאו אל חייהם החדשים בידי חנה סנש, כלומר בידי אנשים שמאמינים בגורל משותף, שתגובתם לאסון אינה התחמקות או שיתוק אלא פעולה."

עדה סירני, אשתו של אנצו סירני, התמסרה לאחר מותו לארגון ההעפלה לארץ. היא שילחה את המעפילים באוניות שנשאו את שמם של בעלה וחברותיו לנשק. את זיכרונותיה היא סיפרה בממואר "ספינות ללא דגל". הספר, כותב פרידמן, "מספר סיפור לאומי שבו יהודים הם אנשי מעשה, לא קורבנות, מעפילים ולא פליטים, ושבו היא הדמות הראשית ולא אישה אכולת צער."

הספר מרתק. הוא קולח ורהוט ומותח. פרידמן משלב בספר כתיבה היסטורית בגוף שלישי על הסיפור שאותו חקר עם כתיבה אישית בגוף ראשון, שבה הוא משתף במחשבותיו, ומתאר את מסעו המחקרי המרתק. כמי שעלה לבדו, מטעמי ציונות, מקנדה, הוא חש הזדהות עצומה עם גיבורי מחקרו.

את הספר הקדיש פרידמן לזכרם של שני צעירים שהכיר, שניהם מירושלים, "שניהם אוהבי אדם ואהבי ספר," שנהרגו במלחמה בזמן שעבד על הספר – הירש גולדברג-פולין ויובל שהם.

מתי פרידמן, "לחפש בן אדם – משימתם הבלתי אפשרית של חנה סנש וצנחני היישוב", הוצאת דביר תשפ"ו 2026. 256 עמ'.

בשלב הראשון המונותאיזם הישראלי לא היה שונה בהרבה מעבודת כמוש אצל המואבים, ומלכום אצל העמונים – העם האמין באל אחד, אבל הכיר במציאותם של בני אלים (בראשית ו' 4-1), של אישים בעלי עוצמה ושליחות אלוהיות (שם י"ח 2, ל"ב 31-25, שופטים ו' 21-11, י"ג 5-2 ועוד).

בימים הרחוקים ההם העם האמין שה' שולט רק בארצו של עם ישראל, ואילו מעבר לכך שולטים אלים אחרים – על כך ניתן להתרשם מדבריו של יפתח למלך בני עמון: "ועתה ה' אלוהי ישראל הוריש את האמורי מפני עמו ישראל, ואתה תירשנו?! הלא את אשר יורישך כמוש אלוהיך – אותו תירש, ואת כל אשר הוריש ה' אלוהינו – אותו נירש" (שופטים י"א 24).

דברים דומים אנחנו קוראים מדברי דויד לשאול: "... ארורים הם (מי שהסיתו נגדי) לפני ה', כי גירשוני היום מהסתפח בנחלת ה', לאמור – לך עבוד אלוהים אחרים" (שמואל א' כ"ו 19); והמקום המשכנע ביותר על תקפותם של אלים אחרים בעיני המאמין הישראלי נמצא בסיפור מלחמתם של מלך ישראל, מלך יהודה ומלך אדום במואב – בייאושו מקריב מישע מלך מואב את בנו על החומה, ובעקבות כך – "...ויהי קצף גדול על ישראל, וייסעו מעליו, וישובו לארץ." (מלכים ב' ג' 27-26).

מאפיין נוסף למונותאיזם הקדום הוא עבודת האל בפסלים: נכדו של משה סוגד לפסל שבנה מיכה מהר אפרים, ועובר עם הפסל לדן (שופטים י"ז 13-6, י"ח 31-30), גדעון אוסף נזמי זהב, השלל ממדיין, ועושה מהם אפוד, ובני ישראל עבדו אותו (שופטים ח' 27-24); גם בביתו של דויד יש פסילים (שמואל א' י"ט 16-12).

מסתבר שגם קורבן אדם לה' ולאלילים אחרים היה מקובל בעם ישראל הקדום – יפתח נודר נדר לה', ומקריב את בתו (שופטים י"א 40-30), ואנו קוראים על מלכים המקריבים את בניהם, כשעורך ספר מלכים מגדיר את המעשה כעבודת אלילים (מלכים ב' ט"ז 3, י"ז 17, 31, כ"א 6, כ"ג 10), אבל מדברי ירמיהו אנו למדים שהקרבת ילדים בתופת הונהגה בעיקר לה': "ובנו במות בתופת אשר בגיא בן הינום לשרוף את בניהם ואת בנותיהם באש, אשר לא ציוויתי ולא עלתה על ליבי" (ירמיה ז' 31, וראו י"ט 5).

מאפיין נוסף למונותאיזם הקדום הוא בהיתר של נישואין מעורבים: יהודה נושא לאישה את בת-שוע הכנענית, ומשיא לבניו את תמר הכנענית (בראשית ל"ח8-2); יוסף נושא את אסנת, בת של כהן מצרי (בראשית מ"א 45), בועז נושא את רות המואבייה, סבתא רבתא של דויד (רות ד' 22-13), דויד נושא לאישה את מעכה בת תלמי מלך גשור, שילדה את אבשלום (שמואל ב' ג' 3), שלמה, שהיה אהוב ה' (שמואל ב' י"ב 24), נשא את בת פרעה, וכן נשים מואביות, עמוניות, אדומיות, צידוניות וחיתיות (מלכים א' י"א 1), ומכל בניו הוא הוריש את המלוכה לרחבעם בנה של נעמה, אישה עמונית (שם י"ד 21).

מהפך קוטבי חל בימי מלכותו של יאשיהו: חלקיהו הכוהן מצא ספר תורה במקדש, העביר אותו לשפן הסופר, וזה קרא אותו בפני המלך, שלמשמע הצווים "האלוהיים" שבספר זה, הוא קורע את בגדיו בהבינו שכל ההוויה האמונית בה חיים בני ישראל היא בחטא נורא כלפי האל (מלכים ב' כ"ב 5-כ"ג 25).

עד כאן ראיות מוצקות מהכתובים, מכאן השערה שלי, והיא שחלקיהו הכוהן הבין שעל יאשיהו התמים אפשר לעבוד, וראיה לתמימותו וחוסר חוכמתו ניתן ללמוד מכך שהתכוון להתעמת עם פרעה נכה מלך מצרים, וזה ממית אותו במגידו. (שם כ"ג 29).

עוד מימי חזקיהו תיכננו כוהני ירושלים להיפרע מכוהני הבמות, הזוכים מכל הטוב שהפולחן מעניק להם (ראו מלכים ב' י"ח 4-1), ואז הם רוקחים תורה, שכביכול משה חיבר אותה, שממנה משתמע כי יש רק אל אחד שחובה לעבוד, ורק מקום אחד לגיטימי לפולחן אל זה – "המקום אשר יבחר", כלומר – ירושלים. לכוהני הפריפריה אין זכות פולחן, ואין זכות לחיות, כדי שכל הרווחה הכרוכה בפולחן תהיה נחלתם של כוהני ירושלים בלבד.

העוקב אחרי הרפורמה הדתית של יאשיהו מבין שהספר, שהוגש לו על ידי הכוהן והסופר, הוא ספר דברים, ספר שמיוחס למשה, כמו גם שאר ארבעת החומשים (ראו בבלי, בבא בתרא י"ד ע"ב-ט"ו ע"א), אבל כבר ר' אברהם אבן עזרא, במאה ה-12 רמז בפירושו לתורה שעשרות כתובים מוכיחים שמשה איננו מחברה. חוקרי מקרא הביאו ראיות בדוקות שהתורה נכתבה בשלבים מהמאה התשיעית לפני הספירה (כלומר, מאות שנים אחרי התקופה שבה חי ופעל משה) ועד ימי שיבת ציון. ברור שספר דברים, שהוצג בפני יאשיהו לא נכתב בידי משה, אלא בידי כוהנים אינטרסנטים שייחסו את מה שבדו מליבם למשה.

והרי השקרים בהם נגוע ספר זה מלבד ייחוס הכתובים למשה – ההבטחה למאמין שאם יקיים את המצוות שבתורה הזאת – הוא יזכה לרווחה כלכלית, בריאות וניצחון על אויבים (דברים כ"ח). כל מי שעיניים בראשו מבין שמדובר באשליה, כי הרי הטבע הוא אינדיפרנטי לגבי גורלו ורווחתו של האדם – הכופר והמאמין גם יחד: ברעידת אדמה ובמגיפה נספים צדיקים ורשעים, כנ"ל במלחמות, בתאונות דרכים, במחלות. מדובר בשקר גס, שמלעיטים בו את המאמין התמים, וגם את הפחות תמים.

חטאים נוספים של הספר הזה: הדרישה להיבדלות הרמטית מעמים אחרים – לא רק מהעמים הכנעניים, עימם לא רק שאסור להתחתן, אלא צו מפורש שיש להשמיד אותם ואת אתרי פולחנם (דברים ז' 6-1, י"ב 4-2, כ' 18-15), והרי ספר בראשית תיאר את ההתנהגות התרבותית של עמי כנען, שעלתה על זאת של האבות (מלכיצדק מלך שלם – בראשית י"ד 20-19; עפרון החיתי מחברון – שם כ"ג; לעומת זאת – הפוגרום שערכו שמעון ולוי בשכם – בראשית ל"ד). הצו הקטגורי הוא: "לא תחיה כל נשמה!" (דברים כ' 16). כאמור, המאמין מצווה להיבדל גם מהעמים השכנים: "לא יבוא עמוני ומואבי בקהל ה', גם דור עשירי לא יבוא בקהל ה' עד עולם" (דברים כ"ג 4). למותר לציין שעד פרסום הספר "שמצא" חלקיהו – הכנענים, העמונים והמואבים היו מפוזרים בעם ישראל, כמוזכר לעיל.

הספר, ש"מצא" חלקיהו, הביא לעולם דת גדושה בשקרים, בקנאות דתית מטורפת לאל אחד ויחיד, קנאות המנתבת לאלימות והשמדת "הכופרים", ולא רק אותם, אלא גם כנגד עובדי ה' הסוטים מהקו האמוני המחייב – בעקבות הכתוב בספר זה – יאשיהו זובח (= מוציא להורג!) את כוהני הבמות (מלכים ב' כ"ג 20).

באופן עקיף הספר הזה, והכתבים הדויטרונומיסטיים*) שבנביאים ראשונים, דורשים להגות רק בתורה יומם ולילה, ולוותר על פירות התרבות: "והיו הדברים האלה אשר אנוכי מצווך היום על לבבך, ושיננתם לבניך ודיברת בם בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשוכבך ובקומך... וכתבתם על מזוזות ביתך ובשעריך" (דברים ו' 8-6); "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך, והגית בו יומם ולילה..." (יהושע א' 5). המסקנה: הפניית גב לתרבות, למדע, לאמנות. החרדים שלנו, המשמרים בקנאות את דרישות האמונה, חפים מכל קשר עם תיאטרון, אמנות פלסטית, מחקר אמת, מדע, עיתונות חופשית. במאתיים השנים האחרונות קמו בעמנו גאוני עולם, כמו אינשטיין, פרויד, ברגסון, קפקא, סטפן צווייג, סייבין, סאלק ואינספור נוספים – כולם היו משוחררים מכבלי הדת, זאת השוללת כל סממן של תרבות.

הצפי של הצווים בספר דברים, ובכתבים הכוהניים שבאו אחריו, שתקום מדינת הלכה דיקטטורית, ובמקום זאת – בכי הגורל (לא צחוק הגורל!): עם ישראל נדד בגלות רדוף ונרמס במשך קרוב לאלפיים שנה, כשהדיקטטורה הדתית היא של הנוצרים והמוסלמים, "תלמידי" המונותאיזם הדברימי, שדורש השמדת הכופרים, ומי כופר יותר גדול מהיהודי, שלא היה מוכן להיכנע לבשורה "האלוהית" של הנצרות והאסלאם, זאת שלפי אמונתם ירשה את היהדות, ושללה אותה?

איך קרה המהפך הנורא הזה? ובכן, בעקבות החובות על המאמין בספר דברים, באו הכוהנים המאוחרים יותר ובדו מליבם עוד חובות על המאמין – אינספור קורבנות – באינספור שמות, מתנות למקדש, מעשרים, ובנוסף גזירות כמו שמיטת חובות ושמיטת קרקעות – החוב שהאיכר הישראלי כלפי המקדש, הכוהנים, הלויים, המשוררים ואינספור אוכלי חינם נוספים**). הפתרון: ירידה לגולה, שם לפחות היהודי פטור מכל המצוות הבלתי אפשריות הקשורות בארץ. הגולה קיבלה כשרות באגדה המופרכת, שכביכול האל השביע את עם ישראל לא לעלות בחומה (= לא לכבוש מחדש את הארץ) ולא למרוד בגויים (בבלי, כתובות קי"א ע"א).

ובכן, הנוצרים והמוסלמים ירשו מספר דברים את "לא תחיה כל נשמה", וירשו גם את הפניית הגב לתרבות, לאמנות ולמדע שנמשכה קרוב לאלף שנים, עד שקמו גאוני הרנסנס, שהפכו את אירופה לחילונית. והעמים המוסלמים הם מן הנחשלים ביותר בעולם עד עצם היום הזה. ולנו, היהודים, יש פלג הולך וגדל בעם שמאמין כי לימוד תורה מציל את עם ישראל, ולכן מוטב להלך בחשיכה.

כל שבט על פני האדמה ברא לעצמו אלוהות לפי מיטב דמיונו – איך קרה שהיוונים הקדמונים ניצלו מלנגף את רגליהם בביצת הבערות שהיתה מנת חלקן של הדתות המונותאיסטיות? מסתבר שדתם האלילית לא נכשלה בשקרים שבוראי האל האחד והיחיד בדו מליבם. הם הבינו שהטבע הוא אינדיפרנטי ביחס למצבו של האדם, ולכן בראו אלים אדישים לאדם, ואפילו עוינים לו: זאוס העניש את פרומותאוס על כך שגנב למענם את האש, גיאה, אלת האדמה, מתלוננת על כך שהאנשים התרבו מדי, ומעיקים על גבה. אלי היוונים אינם צדיקים, ואינם מוסריים: זאוס נואף עם עשרות נשים, אלות ונימפות, והרה בת זוגו אינה נוקמת בזאוס, אלא בנשים שילדו לו, ובילדיהן; האדס, אל השאול, מתאהב בפרספונה, והוא חוטף אותה בעורמה. האלים אינם חכמים במיוחד, ואינם כל יודעים: דמטר, אלילת פרי האדמה, אינה יודעת מה קרה לפרספונה בתה, עד שמגלה לה אל השמש הליוס שהיא נחטפה על ידי האדס. דמטר עושה "ברוגז", והתוצאה – בצורת, אין פרי האדמה, ולכן הבהמות מתות, ורק אז מתעוררים האלים באולימפוס, כי בני האדם חדלו להקריב להם קורבנות.

הבאתי כאן רק דוגמה לכך שהיווני העתיק, אם היה בעל דעה, הוא ידע שאין שום השגחה, והעולם כמנהגו נוהג באינדיפרנטיות כלפי האדם, נזר הבריאה. דת כזאת מאפשרת לבעלי שכל ישר להצמיח כנפיים של ידע, וכך קמו להם גאוני עולם כמו אוקלידס פיתגורס וארכימדס שלומדים אותם עד היום בבתי ספר, כך קמו להם פילוסופים שהיוו דוגמה לרבים שבאו בעקבותיהם, כך קמו להם דרמטורגים שאת יצירותיהם מציגים על הבמות בימינו.

בהקשר הזה אזכיר עניין מעמד האישה בדת המונותאיסטית, לעומת הדת האלילית היוונית: התנ"ך מתייחס אל האישה כאל חלק מרכוש הבעל, ואילו חז"ל מצאו לנכון לבזות את האישה***). הבה נפנה מבטנו לעולם היווני העתיק: קודם כול הפנתאון היווני העניק לאלות עוצמה אדירה: אלילת החכמה היא אתנה, אלילת הציד (מקצוע גברי!) היא ארטמיס, אלילת התבואה היא דמטר, אלילות הגורל החולשות אפילו על זאוס הן המוירות, ולכך מצטרפות המוזות שחולשות על ענפי האמנות. במנבאה בדלפי יושבת הפיתיה, כוהנת של האל אפולו, שבפיה חורצת גורלות (בישראל, כמובן, אין אישה כוהנת). מה הפלא שגדולי הדרמטורגים היווניים העמידו במרכז הדרמות שלהם נשים עוצמתיות כמו אנטיגונה (סופוקלס), מדיאה ופדרה (אוריפידס), ומה הפלא שאריסטופנס התרכז בקומדיות שלו בנשים: "ליזסטרטה", "חג הנשים" "מהפכת הנשים", והאתונאים באו בהמוניהם ליהנות מההצגות? לא נותר אלא לשאול: האם באמת המונותאיזם, פרי מוחם של כוהני ירושלים, הציל את האנושות מהפגאניות?

*) המילה "דויטרונומיסט" נגזרת מהשם היווני (בתרגום השבעים) והלטיני (בוולגטה) לספר דברים, שהוא דויטרונומיום (Deutronomium). "דויטרונומיסט" הוא מחבר ספר דברים, ומי שמחזיק בהשקפת העולם של ספר זה.

**) ראו ספרי "התיאבון הגדול של משרתי האל" (מעיין ב"י 2024); המעוניין בספר בתבנית דיגיטלית, יכול לקבל ללא עלות בפנייה ל-granotmoshe@walla.co.il.

***) ראו פירוט הפרק "מעמד האישה במקורותינו" בספר "ההונאה שקבעה את גורל העולם" (אוריון 2024).

משה גרנות

בעריכת הלית ישורון

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020

הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה (kibutz-poalim.co.il)

ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978

או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il

המחיר 59 שקלים לפני משלוח

אהוד: זה הספר היחיד משירי אסתר ראב הזמין כיום לרכישה.

הכרך "אסתר ראב / כל השירים" אזל מזה שנים רבות.

ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!